דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

עמוד 2 מתוך 212

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

מפני כן כשבא לביתו ב־30 במאי שליח של המלוכה וזימנו להיראות לפני המלך, לא היה שום חשד בלבו של דון יצחק כשיצא לדרכו אל החצר. רק יום קודם לכן, ב־29 במאי, נאסר פתאום הדוכס של בראגאנצה בעודו מסיח עם המלך בלשכת המלכות. אך הואיל והמאסר אירע במבצר אוורה, עדיין לא הגיעה הידיעה המרעישה אל הבירה. בבוקר יום המחרת – ב־30 במאי – יצא, איפוא, אברבנאל לאֶווֹרָה, ובדרכו מזרחה הגיע בערב לאֵרֵיולוס, במקום שנשאר עם בן לווייתו ללינת לילה. בעיירה זו, מהלך כמה שעות של רכיבה מאוורה, כבר נפוצה ברבים הידיעה על המאסר. נוסף על כך היתה אריולוס שייכת לדוכס, וודאי היו בה לאברבנאל מכרים וידידים. כך אירע שבעודו בפונדק ניגש אליו אחד ממכרים אלה ומסר לו את הידיעה המזעזעת. מפיו של אדם זה – שהיה אולי מאנשי משק ביתו של הדוכס, ואולי גם ידע מראש על בואו של אברבנאל ונצטווה להזהירו בעוד מועד – למד אברבנאל לדעת, בין השאר, על תוכניתו של המלך לטיהור, וכן שהתוכנית כללה גם אותו. נראה שמודיעו דיבר על לבו שיברח מן הארץ.

אברבנאל צריך היה לקבל עכשיו החלטה קשה. מסתבר שרעיון הבריחה לא היה לרוחו. אם יברח לא רק ייטוש את משפחתו ונכסיו, אלא גם יחזק את חשדיו של ז׳ואן. כלום לא יהיה לו כדאי יותר להתייצב לפני המלך, לשמוע את האשמותיו, ולהגן בתוקף על חייו, כבודו וחירותו? אולם לאחר שעיין וחזר ועיין בדבר, נתחוור לו שלא יהיה סיכוי לדברי הסניגוריה שלו. הוא נעשה משוכנע שהמלך החליט לעלות על דרך של שוד וגזל, וכדי להצדיק את החרמות הרכוש הגדולות שהחליט לבצע, לא יירתע מפני כל דבר שבעולם, לרבות הוצאת גזרי דין מוות על בגידה. כלום יועיל הדבר לאברבנאל אם יציע למלך את רכושו? אם חלף רעיון כזה במוחו הבין עד מהרה שאין בו ממש. ז׳ואן אינו איש שיקבל נדבות. אברבנאל חשב על ידידו הדוכס, המושפל ונתון במאסר, וצפוי לעמוד למשפט על חייו. אם יכול היה דבר כזה לקרות לבראגאנצה האדיר, מה סיכוי יש לו, לאברבנאל?

הוא בא לכלל מסקנה שמנוסה היתה הדרך היחידה שנותרה לו, והוא חשב על נתיב־הבריחה שעליו לבחור בו. מרחק של שש־עשרה ליגות שהפריד בינו ובין גבולה של קסטיליה בנקודה הקרובה ביותר במזרח, ודרך ישרה הוליכה מאריולוס לנקודת גבול זו, וממנה לעיירה באדאחוס שעל נהר הגוואדיאנה. אבל דרך זו עברה סמוך לווילה ויסוסה, משכנו של דוכס בראגאנצה. אברבנאל ודאי הניח שהמקום שורץ סוכנים של המלך, ואין ספק שהעלה על דעתו שאויביו יניחו שברח בכיוון זה כשיתחיל המירדף אחריו בבוקר. במקום ללכת מזרחה פנה מפני כן דרומה, וכל אותו יום הילך על אדמת פורטוגל מתוך חשש שעל הדרכים המוליכות לקסטיליה, העוברות על־פני גשרי הגוואדיאנה לאורך גבול פורטוגל־קסטיליה, שומרים סוכני המלך. עם רדת החשכה ודאי הגיע סוף־סוף אל הנהר, ובחר בנקודה שבה לא הירבו להשגיח על עובריו – אולי בקרבת עיקולו המערבי, שלא היה רחוק ביותר מאדמת קסטיליה. כאן אולי פנה סוף־סוף מזרחה, ומסתבר שפנה לעבר באראנקוס. רק באמצע הלילה – ליל ה־31 במאי – חצה את גבול פורטוגל לקסטיליה.

ספרד: ארץ הרדיפות על גבול פורטוגל-בנציון נתניהו

ספרד: ארץ הרדיפות%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7-%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%90%d7%9c

  1. על גבול פורטוגל

משחצה את גבול קסטיליה המשיך אברבנאל בדרכו מזרחה עד שהגיע לעיירה סֶגוּרָה דֶה לה אוֹרְדֶן. סגורה היתה שייכת למחוז באדאחוֹס, ובדומה לבאדאחוס היתה בה אחת מן הקהילות היהודיות החשובות של אותו אזור. קהילה זו, שכבר באמצע שנות ה־70 של המאה ה־15 היתה גדולה למדי, גדלה עוד יותר עם בואם של יהודים ממגורשי סביליה (1483), ובזמן שהגיע אליה אברבנאל ודאי מנתה כשלוש מאות משפחות.2 גם טירה היתה לסגורה, ששימשה מרכז מינהלי למיסדר האבירים של סנטיאגו, שלו היתה שייכת. משום כך עשויה היתה לכאורה לתת חסות לנמלט מזעמו של מלך. ז׳ואן, ידע אברבנאל, לא יהין לפגוע בזכויותיו של שכנו רב הכוח, שעמו החליט לחיות בשלום. אף־על־פי־כן אי־אפשר היה לדעת מה יעשה שליט עריץ כדי ללכוד מורד משוער, שהיה כמעט בהשג ידו. דומה שאברבנאל הסתתר בקסטיליה זמן מה אחר בריחתו, ומן ההערה היחידה שהותיר לנו בנידון זה נראה שלא בסגורה הסתתר. אף־על־ פי־כן חזר לאחר זמן קצר לסגורה מטעם מובן.

קרבתה של העיירה לגבול פורטוגל הקלה עליו מכמה בחינות. עדיין היו לו בפורטוגל עניינים הרבה שהיו טעונים הסדר. אפשר להניח שמסגורה שיגר הוראות לבני משפחתו שיקדימו את יציאתם מפורטוגל וייטלו עמם כל רכוש שיוכלו להציל. מסתבר שעלה בידו לקיים קשר עם משפחתו, ואולי גם עם כמה מידידיו, שכן עד מהרה נודע לו שז׳ואן החרים את נכסיו.

אברבנאל החליט לכתוב למלך. הוא שלח לו איגרת שבה טען לחפותו ומחה בתוקף על העוול שנעשה לו. האיגרת לא השפיעה על המלך אף כמלוא נימה בכל הנוגע להחזרת רכושו, אך אין לומר שלא הועילה כלל. נראה שהמלך עדיין לא היה נחוש בהחלטתו להעניש את אברבנאל, ואולי התחיל מפקפק באשמתו. על כל פנים עובדה היא שהתיר למשפחתו של אברבנאל – לאשתו ושלושת בניו – לעזוב את הארץ. אילו היה המלך משוכנע לגמרי במעורבותו של אברבנאל במעשי הבגידה שייחס לדוכס מבראגאנצה, היה נפרע ממנו ללא היסוס וממצה את הדין עם בני משפחתו. נקמתו של מלך בקרוביהם של בוגדים נחשבה למעשה תקין, וז׳ואן, שעמד להוציא להורג את האצילים שהתקוממו לו, היה מוכשר לפעול בהתאם לנוהג זה. שמונה שנים לאחר מכן, כפי שנראה, לא היסס להטיל עונשים על נכדו של אברבנאל, עולל בן שנה! אך דבר זה אירע לאחר שכבר מנוי וגמור היה עמו לפעול נגד אברבנאל, ולאחר שזה האחרון נידון למיתה כבוגד.

על הסיבה להקשחה זו בעמדת המלך נוכל לעמוד הן מתוך כתביו של אברבנאל הן מתוך התעודות המלכותיות העומדות לרשותנו בנוגע לפרשת ההאשמה במרד. לפחות בהזדמנות אחת ייחם אברבנאל את פעולתו הנמהרת של המלך לאויבים שביקשו להפילו. לפי דבריו, חמדו את עושרו הגדול וקיוו לקבל מן המלך במתנה חלק מנכסיו המופקעים. מקרים כאלה לא היו יוצאי דופן. מאחר שלא היה זה מעשה חריג, שמלך ישלם חובות של הכרת־טובה ברכושם של נידונים למיתה, זכו לעיתים קרובות ״נאמניו״ של מלך, שקשרו קשר על אדם מסוים, לרשת את רכושו. אין אנו יודעים אם זהו מה שאירע לכל רכושו של אברבנאל או לחלק ממנו. ז׳ואן 11 ודאי לא ויתר בקלות על רכוש רב ערך שנפל לידיו; נוסף על כך היו לו התחייבויות. מיגורה של האצולה הישנה הכניסה לחבורת יועציו קבוצה חדשה של עוזרים וחצרנים, והללו נכספו להכנסות.

מובן שבריחתו של אברבנאל מפורטוגל חיזקה את החשד באשמתו, ואפשר להניח בוודאות שאויביו לא איחרו לנצל עובדה זו כמיטב יכולתם. נוסף על כך לא היה בחצר המלוכה אף אדם אחד שהיה מוכן לתמוך בטענותיו של אברבנאל. ידידיו הנוצריים נמנו עם האצולה הישנה שעכשיו היתה נתונה במאבק עם המלך על חייה.

ומאחר שז׳ואץ הטיל משטר אימים על הארץ, לא נמצא מישהו שהיה מוכן לומר דבר בזכותו של אדם שהוטבע בו תו קלון של בוגד. גם בין ידידיו היהודיים לא נמצא מי שישתדל בשבילו. נראה שאחדים מהם נתפסו לבהלה הכללית או שוכנעו להאמין באשמתו, ואפילו עזרו לסוכניו של ז׳ואן בהפקעת רכושו.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון-יצחק-אברבנאל.

לשונאיו ניתנה, איפוא, עכשיו יד חופשית לפתח את האשמותיהם. מעט־מעט נבנה תיק שהפליל את אברבנאל כראש וראשון לקושרי הקשר. הובאו עדויות בדויות על השתתפותו באספה חשאית של האצילים, יחד עם הדוכס של בראגאנצה והמרקיז של מונטמור, שבה הביע חוות־דעת של מומחה על מצבה הכספי העלוב של הממלכה, והבטיח לקושרים שאם יפרוץ מרד לא יצליח המלך להשיג למעלה משישה מיליון ריאים. לפי האשמה נוספת שהוטחה כלפיו, לא רק המריץ אברבנאל באותה אספה את המורדים להתחיל בהתקוממות, אלא גם קיבל עליו לשלם לחיילים השכירים, שזממו להביא לפורטוגל מקסטיליה. לאחר כמה חודשים הורחבו ההאשמות נגדו באופן שנכלל בקשר שני נגד המלך, שאורגן כביכול על־ידי האצילים. לפי האשמות אלו נועד דון יצחק לאחר שהגיע לקסטיליה עם אלווארו, שר האוצר המודח ואחיו של הדוכס שהוצא להורג – דוברם של המורדים בספרד – ושיתף פעולה עמו בקידום הקשר. כהוכחה לשותפותו של אברבנאל עם המורדים הועלתה הטענה שמנהיגי ההפיכה, הדוכס של ויזאו והבישוף של אוורה, שחסרים היו כספים לביצוע ההתקוממות, פקדו על אברבנאל לחזור בחשאי לפורטוגל ולהשפיע על אחיינו וחתנו, דון יוסף אברבנאל, שיעניק למורדים ממון מן הנכסים, שעדיין היו שם לדון יצחק. ידוע לנו שיוסף אברבנאל ניהל את אחוזותיו של הדוכס מוויזאו, וכן שיוסף ברח מפורטוגל ב־23 באוגוסט 1484 (היום שבו הרג המלך את אדונו בסטובל). אין אנו יודעים אם פעילותו של זה האחרון סייעה במידה כלשהי לאויביו של אברבנאל וגרמה להגברת חשדותיו של המלך נגדו. על כל פנים, ב־30 במאי 1485 וב־31 באוגוסט 1485 – שנתיים אחר מנוסתו של אברבנאל ושנה אחר בריחתו של יוסף – הוצאו בפורטוגל פסקי דין מוות נגד דון יצחק ואחיינו.

לא עבר זמן רב עד שנודע לאברבנאל טיב המזימה שנתרקמה נגדו. הוא ידע שמוציאים את דיבתו רעה, וכן ידע שקצרה ידו להפר את עצתם של הזוממים. תכסיסיהם חסרי המצפון של אויביו עוררו את זעמו, אך אוזלת ידו הגמורה להתערב במעשיהם, וקריאותיו הבטלות בעליל לצדק, הניעו אותו לחדול עד מהרה מכל מאמץ להשיב את מעמדו בפורטוגל לקדמותו. ברי היה לו שמעמד זה אבד לו לבלי שוב, והוא ניסה להשלים עם האבידה מזח סטואית. על כורחו הגה בגורלו המוזר והאירוני. הוא ציפה לכיבודים בעד שירותיו המדיניים, ולרווחים גדולים ממאמציו הכספיים. עכשיו היה כבודו מעופר בעפר ועושרו היה כלא היה. במקום שיש עונש, יש גם חטא, ובעודו מנסה לזהות את חטאו הגיע אברבנאל לכלל מסקנה, שגם אם נהג כראוי עם אחרים, לא נהג כהוגן עם עצמו. רדיפתו הלהוטה אחר ערכים גשמיים והתעלמותו מן הצד הטוב שבישותו הם שהביאו עליו את הזעם ממרום. אין אדם רשאי למעול בשליחותו בחיים.

עכשיו פנה יותר ויותר אל ״הרוחני והנצחי״, וכפי שהוא מספר לנו, הירצה במשך אותה תקופה שורה של הרצאות על נביאים ראשונים. באזור הגבול נפוצה השמועה על נוכחותו, ולא ארכו הימים ואברבנאל הוקף קבוצה של מעריצים, שדחקו בו להעלות את פירושיו על הכתב. ההרצאות, שעסקו ביהושע ובשופטים, נמשכו ודאי חודשיים או שלושה, כנראה מאוגוסט עד אוקטובר. אחר־כך ניגש אברבנאל, שחש דחף עז של יצירה שכמותו לא ידע מעודו, להעלות את רעיונותיו על הנייר. הוא עבד בקצב קדחתני, וככל הנראה כמעט בלא הפרעות. במשך שבועיים (11 באוקטובר-26 באוקטובר) השלים את פירושו ליהושע: בתוך פחות מחודש (31 באוקטובר – 25 בנובמבר) השלים את פירושו לשופטים; ואחר־כך, בתוך מאה ימים (30 בנובמבר 1483 – מרס 1484), את פירושו לשמואל א׳ ולשמואל בסך־הכול הוציא מתחת ידו במשך ארבעה חודשים וחצי – מ־11 באוקטובר 1483 עד 8 במרס 1484 – ארבעה כרכים גדולים המחזיקים כארבע מאות אלף מלה.

איכותה של היצירה מפתעת לא פחות מכמותה. אף־על־פי שפירושים אלה הם פרי עיוניו הממושכים והמקיפים בתנ״ך, אין הם תוצאה של מחקר בלבד. הם משקפים גם את המסקנות שאליהן הגיע מתוך תצפיותיו האישיות בזירה המדינית. רבת משמעות היא העובדה שלא השלים בעת ההיא את פירושו לספר דברים או לשאר ספרי התורה, ובמקום זה פנה לנביאים ראשונים. שכן בכתיבת פירוש לספרים אלה של המקרא, המציגים שורה של מנהיגים אנושיים בעלי מעלות ומגרעות, כשלונות והצלחות, מעשי פשע ומיבצעי גבורה, שנעשו מתוך יושר לב, מצא אברבנאל הזדמנות הולמת ביותר להסתמך על תצפיותיו והתנסויותיו בתחומי המנהיגות והמימשל. מנסה היה לחסן את רוחו, כפי שרמזנו, ביחס סטואי לפגעים שבאו עליו, אך נפשו נשארה מסוערת וביקשה ביטוי למחשבות שעלו על דעתו הן בקשר לגורלו הן בקשר לאירועים המדיניים שהיה מעורב בהם. אפשר לומר שפירושים אלה רוויים ״מחשבות חיות״. היתה זו הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שמדינאי פירש את חלקו המדיני העיקרי של התנ״ך.

אך לא היו אלו מחשבות אקראיות, חסרות קשר, המתייחסות לתופעות ומאורעות ספציפיים. לכל הכתבים הללו יש הבט אישי, אנושי, אך יש בהם גם רעיון מקיף כול. אברבנאל ביקש לבטא בפירושים אלה תיאוריה מורכבת של היסטוריה ופוליטיקה, ותפיסתו ההיסטורית־המדינית מתמזגת עם השקפתו הדתית־הפילוסופית, שכבר מצאה לה, כפי שראינו, ביטוי מסוים ב״עטרת״, אלא שכאן לבשה לעיתים קרובות אופי של מסר לוחמני, תוקפני. התקפותיו של אברבנאל על הרציונליסטים החריפו וגם הרחיבו את ממדיהן. עכשיו כוונה הסתערותו בראש וראשונה נגד תלמידי הרמב״ם ומפרשיו – אנשים כנרבוני, אבן כספי ואלבלג, שהעמיד אותם על דרגה אחת עם אבנר, המומר הנודע לשמצה מן המאה ה־14. ביתר בירור: הוא האשימם בצביעות, בשחיתות אינטלקטואלית, ובכוונת מכוון לערער ולהחריב את המסגרת המוסרית של אמונת עמם.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון-יצחק-אברבנאל.

אולם לעומת חוסר סובלנות זה כלפי הפילוסופים היהודיים הרציונליסטיים, מוצאים אנו גילוי של סובלנות בכיוון אחר. בבואו לבסס את השקפותיו, בצירופן ומלוא רוחבן, על נושאי דת, היסטוריה ופוליטיקה, לא הסתפק אברבנאל בשום פנים במקורות יהודיים מוסמכים מן האסכולה האנטי־רציונליסטית. לאמיתו של דבר, לא הסתפק אפילו במקורות יהודיים בלבד. סנקה וקיקרו ותומס מאקווינו, אוגוסטינוס והיארונימוס וניקולאס דה לירה, ואפילו המומר פאולוס מבורגוס, כמו גם הרבה מלומדים אחרים, נוצרים ופגאנים כאחד, צוטטו או שימשו אותו בדרכים אחרות כתורמים להבנת התנ״ך. ברוחב דעת ובסובלנות שאין להם תקדים בתולדות הפרשנות המקראית שלף את האמת – או את האמת כפי שנראתה לו – מכל מקום שבו מצא אותה. מכאן כוח המשיכה שנודע לפירושיו – למרות האחידות והתוקף של תפיסתם המרכזית – מצד נוצרים ויהודים כאחד.

כתיבת פירושים אלה בפרק זמן קצר כל כך ודאי חייבה את אברבנאל להתרכזות גמורה, וסֶגוּרָה, עיירת־הספָר הקטנה, היתה מקום מתאים לעבודה מעין זו. אולם השניות שבטבעו באה לידי גילוי אפילו בשיא המאמץ הרוחני שלו. הדחף המדיני שבנשמתו לא גווע לא באותו זמן ולא בשום זמן אחר. הוא שיווע לפורקן. וכך, בעוד ימינו של אברבנאל עוסקת בחריצות ב״עבודת אלוהים״, היתה שמאלו אורגת רשת חדשה להסתבכות מדינית נוספת: במרץ, אך בהדרגה ובדרך שיטתית, הכשיר אברבנאל את כניסתו לכהונה בחצר המלוכה הספרדית.

  1. ״המלכים הקתוליים״

באמצע מרס 1484 לערך הגיע לסֶגוּרָה דה לה אורדֶן שליח, שהביא לאברבנאל את הבשורה הטובה: הוענק לו ריאיון עם המלך והמלכה של ספרד. ב־1484 כבר היו פרדיננד ואיזבלה מבוססים היטב בממלכתם המאוחדת. שלטונם היה כמעט לגמרי אוטוקרטי, ומאחר שהיו מן המלכים הטרודים ביותר של זמנם, קשה היה להגיע אליהם. ריאיון עמם, וביחוד לפליט שלא נתמך על־ידי שום כוח מדיני, אפשר היה לסדר רק אם מישהו עורר אותם לחשוב, שיוכלו להפיק ממנו תועלת לכתר. אין בידנו לקבוע בוודאות מי היה האיש שהניעם למחשבה זו: אבל ברור שאדם רב השפעה, מישהו שאדוני הארץ נתנו בו אמון, פעל בחצר למען אברבנאל.

בנקל אפשר לשער מה היו השיקולים העיקריים שהמריצו את פרדיננד ואיזבלה לשוחח עם אברבנאל. ספרד כבר נמצאה בשנה הרביעית למלחמתה עם מלכות גרנדה המאורית השכנה, ושליטי ספרד התקשו להשיג את הכספים שהיו דרושים לניהולה. הבעיה הכספית החריפה במיוחד לאחר שהגיע אברבנאל לספרד, שכן בספטמבר 1483 הופר חוזה השלום עם גרנדה, שנחתם רק חודש קודם לכן, על־ידי פשיטה מאורית לקסטיליה, ומאותה שעה ואילך היה ברור שהמלחמה עם המאורים תחודש במלוא תוקפה ותימשך עד חורבנה הגמור של גרנדה. אבל כיבושה של ממלכה וו לא היה מלאכה קלה. את הקושי הכרוך בכך המחישו האבידות הכבדות של צבאות הנוצרים והתבוסה שנחלו רק חודשים אחדים לפני כן באַקְסַארקְוִיס (באפריל 1483). תבוסה זו ניפצה את התקוות לניצחון מהיר. עכשיו כבר ברור היה, שצפויה לספרדים מלחמה ממושכת וקשה ושעליהם להיערך להשקעה גדולה בדם ובממון. משני המיצרכים היה הממון היקר יותר והקשה יותר להשגה. כשעלו פרדיננד ואיזבלה לשלטון, עדיין נמצאה אראגון בתחילת התאוששותה מתקופה ארוכה של מרד ותהפוכות, וקסטיליה, לאחר עשרות שנים של מהומות וניהול כושל, היתה מן הארצות העניות ביותר באירופה. למרות הצעדים הנמרצים שנקטו השליטים החדשים להגדלת משאביה הכספיים של ממלכתם, לא יכולה היתה ההבראה לבוא בן־לילה: כל שכן בשעה שהנטל של לחימה כמעט בלתי פוסקת – תחילה עם פורטוגל ואחר־כך עם גרנדה – היה למעמסה כבדה על הארצות שהתרוששו. כתוצאה מכך נמצאו פרדיננד ואיזבלה שקועים לעיתים קרובות בביקוש נואש של כסף, ותמיד העסיקה אותם שאלת האפשרות של גילוי מקורות הכנסה חדשים ופיתוח המקורות המצויים בעין.

בבעיה זו קשורה היתה, מן הסתם, הופעתו של אברבנאל בחצר המלוכה. בפורטוגל היה היועץ הכספי הראשי, אם לא שר האוצר של הממלכה. יתר על כן: בתפקיד זה שימש תחת מלך שלעיתים קרובות הסתבך בהרפתקה צבאית. מבחינתם של פרדיננד ואיזבלה היה נסיונו בהשגת כספים למלחמה, ואולי גם בציודם של חילות פלישה, יתרון חשוב ומצודד לב. מסתבר שגם מנסיכי בראגאנצה שמעו מלכי ספרד דברי שבח מופלגים על כשרונותיו של אברבנאל, וביחוד על יכולתו ליצור מקורות כסף. נוסף על כך מחייבת שורת ההיגיון, שמלכי ספרד שיערו כי משעה שיגייסו את אברבנאל לשירותם, יפעל למענם בכל כוחו ומאודו. היהודים היו ידועים במסירותם לכתר, ונוסף על כך היה אברבנאל פליט מדיני, אסיר־תודה על המקלט שניתן לו.

אין כמעט מקום לספק שאברבנאל – שוודאי יזם, כפי שכבר נרמז למעלה, את המשא ומתן להשגת הריאיון – נתכוון להציג לפני שליטי ספרד תוכנית להקלת הקשיים הכספיים, שהעיקו עליהם ביותר באותה שעה. אין אנו יודעים מה היתה התוכנית, אך ידוע לנו שהרצאת הדברים של אברבנאל עשתה עליהם רושם חיובי חזק. מכל מקום, כתוצאה מאותה פגישה ראשונה בין אברבנאל והשליטים הספרדיים פעל בשמונה השנים שלאחר מכן בשירותה של מלכות ספרד.

הריאיון של אברבנאל עם אדוני ספרד התקיים בטַרַזוֹנָה שבאראגון, בשעה שפרדיננד ואיזבלה השתדלו להשיג את הסכמת הקוֹרטֶס האראגוני להכללת ארצם בתחום שיפוטה של האינקוויזיציה. הקורטס, שהיסס לוותר על חירויותיו, שהיו תמיד יקרות בעיניו, התנגד לתוכניתו של פרדיננד: ואין ספק שהמאבק בין המלך והקורטס היה ידוע לציבור. העובדה שמנהיג יהודי הציע את שירותו, בזמן כזה ובמקום כזה, לשליטים שהשתדלו לחשל בגלוי נשק מסוכן ביותר נגד אחיו – אחים למוצא, אף אם לא עוד לדת – ודאי תיראה מוזרה בעינינו, אלא אם כן נביא בחשבון את הניתוק הגמור שכבר היה קיים באותו זמן בין יהודי ספרד בכללם ובין צאצאיהם של האנוסים, שהפכו בינתיים ברובם לנוצרים גמורים. ואולם השנה היתה שנת 1484. מקץ שמונה שנים בלבד עתיד היה להתרחש גירושם של היהודים מספרד. בשנה שקדמה כבר גורשו היהודים מסביליה, ומאז ריחף עליהם איום של גירוש מאנדלוסיה כולה. דומה שכבר אפשר היה לעמוד על מדיניותו של הכתר לגבי השאלה היהודית – מדיניות, שנועדה להחריב את יהדות ספרד.

לאור הנסיבות הללו מתעוררת השאלה: מה משך את אברבנאל לחצר המלוכה של פרדיננד ואיזבלה ? מה היתה דעתו על השליטים הספרדיים ועל מדיניותם כלפי היהודים? ומה שחשוב ביותר: כלום חש בפורענות המתרגשת לבוא? לפני שננסה להשיב על שאלות אלו, מן הראוי שנעמוד על מעמדו של אברבנאל בחצר המלוכה הספרדית ועל השקפתו הכללית על מצבם של יהודי ספרד באותה תקופה הרת גורל.

ספרד ארץ הרדיפות -בנציון נתניהו

המכות הקשות שהוכתה היהדות הספרדית בתחילת העשור האחרון של המאה ה־15 סיימו – באסונות דומים שאירעו בפזורה היהודית – תהליך ממושך של רדיפת יהודים שהגיע לשיאו בכמה מאורעות נוספים, שאף אם טפלים היו לאותו תהליך, היקנו לו עוצמה יוצאת מגדר הרגיל.

מנהיגות התעמולה נגד יהודי ספרד, כמו נגד היהודים של שאר ארצות אירופה, היתה בימי־הביניים בידי הכנסיה הנוצרית, וביחוד בידי כמה מראשי הנזירים; אבל את עיקר כוחה שאבה תעמולה זו מן הנוצרים תושבי הערים, ששנאו את היהודים מטעמים כלכליים ומדיניים ולא מטעמים דתיים בלבד. לגבי העירונים היה היהודי לא רק אנטי־נוצרי אלא גם, ובעיקר, זר ומתחרה החי בתוך עריהם לא בזכות, אלא בכוחו של גורם חיצוני. גורם זה היה המלך או האציל, ש״שתל״ את היהודי בעיר ממניעים אנוכיים, וכמובן נגד רצונה של העיר. האֶפיטרוֹפוֹס הראשי של יהודי ספרד במאות האחרונות של ימי־ הביניים היה, בעיקרו של דבר, המלך: ונפילתם של יהודי ספרד באה, כמו שאירע בארצות אחרות באירופה, לא מחמת עליית כוחם של העירונים או של אנשי הכהונה והנזירים, אלא מחמת התפתחות במדיניות המלוכנית עצמה, שתבעה סיום גמור, ופעמים פתאומי, לתמיכתו של המלך ביהודים.

סיום התמיכה ביהודים הגיע בדרך כלל עם החלטתו של המלך – כל אימת שנראה היה ששלטונו מוכן לכך – למגר את כוחם של האצילים, בעלי האחוזות הפיאודליות הגדולות. אי־אפשר היה להגשים משימה זו בלי יצירת ברית בין המלך והערים, ותנאי בל יעבור להשגת ברית כזו היה מילוי דרישותיהן של הערים בתחום המדיניות המלוכנית לגבי השאלה היהודית. ראינו את התנודות שחלו במצבם של היהודים בפורטוגל עם כל שינוי ביחסים בין המלוכה והאצולה. מה שאירע בפורטוגל במאה ה־15 היה טיפוסי למהלך המאורעות הכללי באירופה. כך, למשל, הוגלו היהודים מבריטניה על־ידי אדוארד 1, שבעודו נלחם באצולה חיזר אחר הערים והיה הראשון שכינס את ״פרלמנט־המופת״, בו ניתן ייצוג לערים. מצרפת הוגלו היהודים על־ידי פיליפ היפה, המלך שכינס את האספה הראשונה שכללה את המעמד השלישי – כלומר, את נציגי העירונים. הם גורשו מספרד על־ידי פרדיננד ואיזבלה, המלכים שקיצצו את כוחה של האצולה והקימו מועצת מדינה, שרוב חבריה לא היה מן האצילים.

בשנת 1480 – השנה, שבה סייע הקוֹרטֶס בטולדו למלכים לקעקע את סמכויות האצולה הפיאודלית – עלתה המלוכה הספרדית ללא רתיעה על מסלול אנטי־יהודי. באותה שנה ננקטו צעדים ראשונים לבידודם של היהודים ולהרחקתם מן החיים הספרדיים, ובאותה שנה גם הוקמה האינקוויזיציה. אף־על־פי שזו לא כוונה נגד יהודים לפי דתם אלא נגד יהודים מומרים ויוצאי חלציהם, היתה הקמת האינקוויזיציה הצעד המלוכני האנטי־יהודי הקיצוני ביותר שננקט בזמן מן הזמנים בימי־הביניים. יתר על כן: צעד זה ביטא יותר מכל תופעה אחרת מה שהתחולל בספרד באותו זמן.

כי בספרד התנהלה אז מלחמה גזעית מרה במלוא מובן המילה תחת כסות של הטפה דתית. בשום פנים לא היתה התפתחות זו מיוחדת לספרד בלבד. רגשי שנאה גזעית פעלו נגד יהודי ספרד במאה ה־15, כפי שפעלו נגדם גם בארצות אחרות ובתקופות אחרות בתולדותיהם. העובדה שהתיאוריות שהיו מקובלות בימי־הביניים עוברות בשתיקה גמורה על בעיית הגזע – בעיה עתיקת ימים כפילוגה האתני של האנושות – אינה, כמובן, לאיה לסתור. גם כוח החשמל פעל בטבע קודם שהכיר המדע החדש את עקרונותיו וקודם שלמד לרתום אותם למטרותיו.

ייחודה של ספרד בתולדות יחסי הגזע היה במה שהיתה הארץ הראשונה באירופה, שבה הועלה בגלוי על פני השטח כוח האיתנים של האיבה הגזעית. ההסבר לעובדה שהתפתחות זו התרחשה בספרד דווקא כרוך במאורע בולט נוסף, שבו נודעה ספרד כארץ יוצאת דופן: היא היתה הארץ היחידה בימי־הביניים, שבה הומרו יהודים לנצרות בהמוניהם. כיצד צריך היה העם הספרדי להתייחס להמוני מומרים אלה? התיאוריה של ימי־הביניים, שלפיה נרדפים היהודים אך ורק בשל דתם, הועמדה לראשונה במיבחן בספרד, וכאן גם הופרכה לראשונה.

שיתוף ־הפעולה בין הכנסיה ומעמד העירונים – בעלי־הברית העיקריים בימי־הביניים למאבק נגד היהודים – נתגלה עכשיו שוב בכל תוקפו. אולם באותה מידה יש להכיר בניגוד שהיה קיים בין מטרותיהם של הכוחות הללו. מבחינת הכנסיה היתה למערכה האנטי־יהודית מטרה אחת בלבד – המרה. בפחות מזה לא הסתפקה הכנסיה כדי לפטור את היהודים מכל הסייגים, שגזר עליהם החוק הכנסייתי; אך היא גם לא דרשה מהם דבר נוסף. ברגע שיהודי התנצר היה צורך להפסיק כל אפליה לרעתו. אך לא כך גרסו העירונים. אלה לא חתרו להמרת דתו של היהודי, אלא לגירושו או להשמדתו. שהרי, כפי שרמזנו, היה מאבקו של הבורגני מכוון בראש וראשונה לא נגד הדת היהודית, אלא נגד היהודי כגורם חברתי, כלכלי ומדיני בעל השפעה.

הבדלים אלה באו לידי ביטוי ברור בפרעות של 1391 ובמה שהתרחש מיד אחריהן. לא נגזים אם נאמר שהתנצרותם ההמונית של היהודים באותה שנה הפתיעה את העירונים. לפי דוגמת הרדיפות נגד היהודים במאות הקודמות העמידו העירונים הספרדיים את היהודים – בפרעות של 1391 – בפני הבררה: ״מוות או המרה״. אולם תקוותיהם וציפיותיהם הכמוסות של העירונים לא היו מבוססות על כניעתו הדתית של היהודי, אלא על התנגדותו הדתית העצומה, שבה נתפרסם באירופה של ימי־הביניים – התנגדות, שהביאה אותו תכופות להעדיף את מותו על המרת דתו. כשסטו הרבה יהודים בספרד מן המסורת הישנה, לא היה העירוני, שהוכה בתימהון על־ידי התופעה החדשה, מוכשר להתגבר עליה. אף־על־פי שניסה מתחילה להפריע למימוש הזכויות שההמרה היקנתה ליהודי, נכנע בהדרגה להוראות של הכנסיה, שחייבו את העירונים להכיר בזכויות שהוענקו למומרים ובצווי המלכות שתמכו בהוראות אלו. לא בנקל מתנערות הבריות מעקרונות מקובלים, ומה שבא אחר־כך היה בלתי נמנע. המומרים גילו את יתרונות מעמדם החדש: בקצב גובר והולך סיגלו להם את אורח החיים הנוצרי, ובעקבותיה של הסתגלות זו באה ההזדהות הגלויה עם עקרונות הנצרות והכשרתם של בני הנעורים, על־ידי חינוך נוצרי, להאמין בעקרונות אלה. כל זה גרם לעלייתם המופלאה של המומרים, שנודעו בינתיים כ״נוצרים חדשים״, בכל תחומי החיים – בכלכלה, בפוליטיקה ואפילו בכנסיה.

עמוד 2 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031