דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

עמוד 1 מתוך 3123

דור התמורה – משה שוקד ושלמה דשן

דור התמורההספר דור התמורה הוא המסמך האתנוגרפי הראשון בעברית אודות ח״ הדת, המשפחה, הקהילה והעדה של ׳וצא׳ מרוקו ותוניסיה במפגשם עם החברה הישראלית הוותיקה. לפנינו מהדורה מעודכנת ומורחבת של הספר, הכוללת פרקים חדשים המלמדים על הדור הצעיר שגדל בארץ, על מגמות בדתיות של ׳וצא׳ המזרח ועל חזרתם המרגשת של ׳וצא׳ האי ג׳רבה לביקור כתיירים בארץ הולדתם.

הספר, שראה אור לראשונה במכון בךצבי לחקר קהילות ישראל במזרח, מדגיש את חיוניות תרבות ׳וצא׳ ארצות המזרח שלא הפכו ל״דור מדבר״ כפי שתוארו תכופות על־יד׳ פקיד׳ קליטה והוגים אידאולוג״ם. למרות מצוקות ההתערות ותכתיב׳ הקולטים לעיצוב מחדש של תרבותם, נשתמרו מסורות רבות מח״ העבר. כך התעשר פסיפס התרבויות של החברה הישראלית. פרקי דור התמורה מחזירים את הקוראים לתקופה דרמטית בקליסת העלייה ההמונית של ׳וצא׳ צפון־אפריקה במושבי העולים ובעיירות הפיתוח. על סמך תצפיות אנתרופולוגיות לאורך זמן בוחנים המחברים את נסיבות ההתמודדות ואת התמורות שחלו בתח1מי חיים שונ^ם של היחיד והציבור משנות ה־60 ועד השנים המאוחרות יותר.

משה שוקד ושלמה דשן הם פרופסורים לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. עבודותיהם במשותף ובנפרד הניבו ספרים ומאמרים רבים בנושאי העלייה והירידה, ובחקר מיעוטים חברתיים בישראל ומחוצה לה.

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

יוצאי צפו אפריקה הפכו לגורם בולט בחברה הישראלית. גלי העלייה ההמונית מצפון אפריקה הומרצו ונישאו על כנפי החזון הנבואי של קיבוץ הגלויות וחידוש העצמאות היהודית, חזון שנשתמר בחיוניותו במשך הדורות ואשר הגשמתו נראתה מתרחשת בעליל.

הכרזת העצמאות הייתה מאורע כה דרמטי ופתאומי עד שנתקשרה בתודעה של החזון המשיחי בשיאי שיאיו. אכן דבקי ישעיה הנביא נתממשו. ואולם המציאות שבה נתקלו העולים בהגיעם לישראל לא עמדה תכופות במבחן חזון זה.

עם הפיכת החלום למציאות נתלווה לו גם טעם מר. הוויה דמיונית, נכספה וזוהרת, הפכה למציאות חולין מורכבת מאוד של אורות וצללים, שחולשות אנוש לא נעדרו ממנה. כיוצא ארצות מוסלמיות אחרות כך גם עולי צפון אפריקה עמדו בפני מכלול של בעיות הסתגלות קשות בישראל.

היה עליהם להתמודד עם תנאים סביבתיים, חברתיים ותרבותיים, אשר זעזעו אצל רבים מהם את כללי התרבות שהיו מורגלים בהם ואת יסודות האמונה שעליהם התחנכו. כך נתערערו דפוסי היחסים החברתיים שלהם, וגם דימוי הזהות הקבוצתית העצמית כפי שהיא נשתקפה בעיניהם קודם עלייתם ארצה.

אף היה על העולים ללמוד לשתף פעולה עם קבוצות חברתיות שאותן לא הכירו קודם לכן, להסתגל לתפקידים חדשים ולאמץ נהגים חדשים בדרך להישגים כלכליים וחברתיים, קיצור של דבר : הם היו לדור תמורה.

מכאן ואילך הפכו יוצאי צפון אפריקה לחלק מחברה יהודית גדולה יותר, והם זוהו בתוכה על פי אצות מוצאם. כך, אפוא, במקום זהותם הקודמת כ " יהודים בין מוסלמים מצאו את עצמם עתה מובחנים כ " מרוקאים ", " תוניסאים " וכיוצא בזה. הגדרה עדתית חדשה זו לא העניקה להם יתרון.

להיפך, תכופות הייתה זו תו זיהוי לעמדה כלכלית , תרבותית וחברתית נחותה בהשוואה לקבוצות עדתיות אחרות בישראל. היה עליהם להשתלב בחברה, שבה רוב האוכלוסייה מרוחק אם מעט ואום הרבה מהמסורת, ומיעוט שומרי המצוות בהקפדה מחזיק בנהגים דתיים שונים משלהם בפרטים רבים.

שלא כבארצות מוצאם, שוב לא הייתה הדת בסביבתם החדשה ביטוי מרכזי לחיי היהודים, ושוב לא החזיקו הרבנים, המנהיגים הדתיים, בעמדות מפתח בהכוונת חיי היום יום. יתר על כן, עולם המדע המערבי הביאם לידי עימות חמור עם מורשתם ולערעור גובר של אמונות ומנהגים בתחומי חיים שונים.

אף במשפחה הגרעינית של העולים השפיעו התנאים החדשים על אמונות מקובלות ודפוסי התנהגות. דוגמה בולטת לכך נמצא בשינוי מעמדה של האשה. בחברה המזרחית בצפון אפריקה הייתה האשה נחותה במעמדה והופקעה מתחומי פעילות רבים מחוץ לכותלי הבית, תחומים שהיו נחלתם הבלעדית של הגברים.

והנה צוות המדריכים מטעם מוסדות הקליטה התייחסו את הנשים כשווה לגברים, ולא עוד אלא שעם צוותים אלה נמנו גם נשים רבות. חוק חינוך חובה הוחל על בנות בשווה לבנים. נשות העולים הועסקו בשכר בעבודות חקלאות, בתעשיה ובשירותים. לעתים הן הסתגלו לעיסוקים החדשים אפילו טוב יותר מהגברים, והיה לעבודתן ביקוש רב.

תהליך התפוררות המשפחה המסורתית המורחבת, מסגרת שכללה חיי שיתוף של הורים תחת קורת גג אחת עם בנים נשואים ונכדים, היה גם הוא בעל השפעה רבה על רקמת היחסים במשפחה הגרעינית.

העולים, אשר עיסוקיהם בארצות מוצאם היו בעיקר המלאכה והמסחר הזעיר, ניטל עליהם עתה להתרגל תפקידים ולנהגים חדשים בארץ בפעילותם בתעשיה, בחקלאות ובמסחר. משאבים כלכליים חשובים כגון מקומות תעסוקה, קרקע, ציוד חקלאי, אשראי ודיור, הוקצו לעולים על ידי סוכנויות ממשלתיות וציבוריות.

כל העולים היו זכאים לאותן זכויות ולחלוקה שווה של כל מה שהיה לסוכנויות אלו להציע. הם יכלו להתקיים גם בלי לנקוט יוזמה ולהסתפק באמצעים המינימליים אשר הוקצו להם, אך הייתה להם גם האפשרות לסלול את דרכם בכוחות עצמם, ולהגיע להשגים ולרמת מחיה גבוהה יותר, אילו נאבקו על נטילת חלק גדול יותר מהמשאבים המוצעים.

לשם כך היה עליהם להתחרות בעולים בני עדות אחרות, או גם בבני עדתם, או בוותיקי הארץ. בתחרות זו יכלו העולים לפעול כיחידים, אך הייתה להם גם האפשרות להתארגן באגודות מסוגים שונים, כגון קבוצות משפחה, סיעות פוליטיות והאחדויות עדתיות.

בעיות רבות נכרכו בהגשמת האידיאל של מיזוג גלויות. מוסדות הקליטה נקטו בשנות העלייה הראשונה מדיניות של " כור ההיתוך ". מדיניות זו, שניזונה גם משיקולי נוחות של הפניית העולים למקומות התיישבות פנויים מיד עם הגיעם ארצה, הביאה לכך שקבוצות משפחה, קהילה ועדה, פוזרו בכוחן של החלטות מנהליות בין ערים וכפרים שונים ומרוחקים.

יתר על כך, מדיניות " כור ההיתוך " נבעה מתפיסה תמימה כאילו אידיאל מיזוג הגלויות יזורז כאשר אנשים זרים זה לזה, בנית תרבויות וארצות שונות, ישוכנו זה בקרבת זה ויבואו בכורח הנסיבות לידי שיתוף פעולה, הבנה וקירוב תרבותי.

ודאי שהעולים היה בידם לנסות ולהתגבר על ההחלטות השרירותיות ולהתאחד מחדש בכוחות עצמם, ואמנם רבים מהם אף עשו זאת. אבל בין שפוזרו ובין שלא פוזרו, רבים מהם ניטל עליהם להסתגל למצב החדש, שבו ההזדמנויות שונות ולחצים כלכליים וחברתיים\ או אף אינטרסים מנוגדים, גרמו להתפרקותם של קשרי קהילה ומשפחה.

גם ארותן קהילות אשר הופנו בשלמותן למקום התיישבות חדש, עברו עליהן זעזועים פנימיים יסודיים. רבים מאלה שהיו אמידים בעלי השפעה בצפון אפריקה, לא יכלו להעביר לארץ את נכסיהם ואיבדו את מעמדם העדיף. לעומת זאת, הללו שמעמדם הכלכלי והחברתי בחו"ל היה נמוך, ניתנה להם כעת האפשרות לשפר את חלקם בהשוואה לאלה שהיו " עליונים " בקהילות מוצאם.

ערעור סדרי החברה המסורתית הביא לידי יצירת יחסים חברתיים חדשים לגמרי בין יחידים וקבוצות, שההסתגלות אליהם הייתה כרוכה בקשיים רבים. ולעתים אף בסבל 

אמנם רבים מבין העולים התמודדו בהצלחה עם בעיות אלו, והחיים בישראל נתגלו בשבילם כשיפור והישג חומרי, תרבותי ובטחוני, ואף נזקפה קומתם האישית והלאומית. אולם לעומתם היו רבים שהחיים בישראל הנחילו להם מפח נפש ואכזבה מרה.

בקרב עולי מרוקו מצאה אכזבה זו לפעמים ביטוי ופורקן ביציאה להפגנות רחוב והצטרפות לתנועות מחאה. ביטויי מחאה אלה, בייחוד בשנות העלייה הראשונות, לא היה בהם כדי להעלות את תדמיתה הציבורית של העדה.בדיעבד, החלק הארי מבין יוצאי צפון אפריקה מצוי בנקודות שונות של מתח, בין הגשמה אישית מספקת מחד גיסא ואכזבה קשה מאידך גיסא.

דור התמורה – משה שוקד ושלמה דשן

העולים שציפיותיהם הושבו ריקם מהווים את אחת הבעיות הקשות של החברה הישראלית. ואף כי אנו ערים לבעיה זו, אין אנו מתמקדים בה במאמר זה. כאן נעורר שאלות הנוגעות לאופי ההתמודדות וההכרעה של היחיד, הנתון בידי דרכי החשיבה והפעולה המסורתית שבהן הורגל לבין אלה הנתבעים ממנו במסגרת החברה והתרבות בסביבתו החדשה.

נברר באיזה אמצעים מבטאים נחקירנו את ניסיונותיהם החדשים, את קשייהם ואת השינויים שחלו בתחומי החיים השונים. דעתנו היא, שהעולים ממשיכים להיזקק לשפת המושגים והסמלים של תרבותם המסורתית כדי לבטא את חוויות ההגירה, ועם זאת משנים את מערכת המושגים והסמלים המסורתית, וכך אפוא חודרים חידושים מפליגים לתרבות שאותה הביאו עמם.

נבהיר מציאות זו על סמך תיאור וניתוח פעולות תרבותיות וחברתיות במצבים שונים. נעסוק כאן בשינויים אשר חלו במבנה המשפחה על רבדיה השונים – המשפחה הגרעינית\ המשפחה המורחבת וקבוצת השארות. בהקשר זה נדון בשיניים בדפוסי חלוקת העבודה שבין הגברים ונשים ובירידת תדירותם של המפגשים בין קרובי משפחה לעומת מקרים התארגנות מחדש של קשרי שארות לצורך השגת מטרות משותפות.

שינויים אלה הנובעים מן התנאים והלחצים הכלכליים, הארגוניים והחברתיים בארץ, כרוכים בארגון מחדש של סדרי חיים בסיסיים ביותר. אכן הסתגלות זו מלווה לפעמים במתחים בין אישיים חריפים. נעסוק גם בתגובת העולים לחוויות הזהות העדתית החדשה שלהם כיהודים בין יהודים, בניגוד למשמעות זהותם הקודמת כיהודים בין מוסלמים.

ביטוי נוקב לתמורות העמוקות העוברות על העולים נמצא בפרקי הספר, המתמקדים בחקר עולם הסמלים הדתי. נדון בתופעת השינויים במהלך טקסי בית הכנסת, במעמדם של מנהיגים דתיים ובאופיה של היצירה הרוחנית של העולים בישראל. מתאר גם את העלייה לרגל של יוצאי צפון אפריקה למקומות הקדושים, נעקוב אחר שינויים בפעילות הסמלית המלווה אירועים אלה, ונאתר את הקשר שבין תופעת השינויים הטקסיים לבין תנאי הקיום והתמורות, שחלו במעמדם החברתי של האנשים מאז עלייתם ארצה.

במחקרים אלה אנו דוחים גישות מדעיות מקובלות, שניסו להסביר תהליכי שינוי של תרבות באמצעות מושגים פשטניים כוללניים, כגון, אקולטורציה, מודרניזציה או סקולריזציה. ההיזקקות למושגים אלה בחקר בעיות ספציפיות מעודדות לעתים הסברים רווחים, שלאמיתו של דבר אינם מעמיקים אל מתחת לפני השטח.

בבואנו לעיין בתופעות מעולם התרבות, הסמלים והדת, עלינו להיזקק למושגים ולשיטות־ מחקר התואמים תחום מוגדר זה. מתוך מודעות למגבלותיה, מסתייעים אנו בתוכנות של גישה סטרוקטורלית־פונקציונלית במובן הרחב של מושגי תיאוריה זו.

 הספר מבוסס על עבודות־שדה אנתרופולוגיות, כלומר מחקר בשיטת התצפית המשתתפת תוך התערות מרבית של החוקר בחיי האנשים שאותם הוא בא לתאר. עיקר עבודות־השדה נערכו בתקופה שבין סוף קיץ 1965 ואביב 1967 ובסתיו 1969.

היישובים שחקרנו מצויים באזור גאוגרפי קרוב, בלכיש ובנגב הצפוני. מחקרו של דשן נעשה בעיקרו בקרב עולים מדרום תוניסיה, שיושבו בעיר הנקראת כאן ׳צפונית׳. נחקרו גם עולים ממרוקו שהתגוררו במקום זה, וכן עולים מדרום תוניסיה בכפרים ובעיירות במקומות שונים בארץ.

מחקרו של שוקד התמקד בקרב עולים ממרוקו, שהתגוררו במושב עולים הנקרא בספר ׳רוממה׳. אולם מובאים כאן גם מחקרים נוספים, שערך שוקד בכפרי עולים אחרים באותו אזור. ׳צפונית׳ הוקמה בשנת 1956, בתקופת שיא העלייה מצפון־אפריקה, ורוב תושביה נשלחו אליה מיד בהגיעם לחופי הארץ. בשנת 1965 מנתה צפונית 17,000 תושבים. מתוך כוח־עבודה של 5,500 איש היו 500 מועסקים כפועלים חקלאיים, עונתיים או יומיים, בכפרי הסביבה.

כ־500 תושבים נוספים התקיימו מקצבות סעד, או מעבודה יזומה שסופקה לקשישים ולמוגבלים. שתי קבוצות אלו היו השכבה החברתית־ כלכלית הנמוכה במקום. עם השכבה הגבוהה יותר נמנו 1800 עובדי תעשיה, 750 מועסקים בשירותים, 230 במסחר וכ־1000 בבניין ובמלאכות אחרות.

 יוצאי צפון־ אפריקה היו יותר ממחצית האוכלוסיה בעיירה, ובהם 8000 יוצאי מרוקו ו־1700 יוצאי תוניסיה. התושבים האחרים מנו 4000 עולים ממזרח־אירופה, ו־1700 ותיקים ובני הארץ, גם הם ממוצא אירופי. כן היו בעיירה קבוצות־אוכלוסיה קטנות אחרות, שהגיעו מארצות שונות.

 תושבי צפונית עמדו כולם בפני קשיים רבים. הם היו חדשים במקום, ורובם אף חדשים בארץ. היה עליהם להסתגל לתנאי המקום והארץ, שהבולטים בהם היו לגבי מרביתם לימוד השפה העברית וקיום מגע תקין עם קבוצות אוכלוסיה שמקורן ברקע תרבותי וחברתי שונה וזר להם.

על אף המשותף לתושבי צפונית, היו גם מאפיינים רבים שהפרידו ביניהם והאנשים חשו כי זרים הם זה לזה. יתר־על־כן, היה על התושבים להסתגל לארגונים ולנהגים מינהליים השולטים בעיירה. במשך הזמן נשתנו לא־מעט צביונם ותפקודם של מוסדות אלה על־ידי קהל הנזקקים להם, אך הסתגלות חלקית זו לא ביטלה את תחושת הזרות העמוקה שהם עוררו בשנים הראשונות בקרב העולים.

וחמורים מכל היו תנאי הכלכלה והדיור הקשים במקום, ובמיוחד לגבי בעלי משפחות גדולות. הללו הצטופפו בדירות קטנות והתקיימו מהכנסה דלה. אנו נעסוק בשכבה הכלכלית־ החברתית הנמוכה בעיירה, משפחות שמפרנסיהן היו לרוב פועלים בלתי־מקצועיים, משפחות מטופלות בילדים רבים ומתפרנסות בדוחק.

בדומה למרבית ההתנחלויות הכפריות של העולים מאז שנת 1948, תוכננה גם רוממה על־ידי מוסדות ההתיישבות בהתאם לדפוס השיתופי של מושב העובדים, אשר נוסד בשנות העשרים על־ידי חלוצים שעלו ממזרח־אירופה. בהתאם לדפוס־ התיישבות זה מקבלת כל משפחה החברה במושב העובדים חלקת אדמה לעיבוד עצמי, וניתנים בידיה אמצעי־ייצור שווים.

 על אף התקווה שבני המושב יעזרו זה לזה ויישארו שווים במעמדם החומרי, הרי במשך הזמן עשויים להיווצר הבדלים כלכליים פנימיים, כתוצאה משוני במאמצים ובכישורים אישיים, מהבדלים בהרכב כוח־העבודה במשפחה וגורמים אחרים.

 חברי המושב מקיימים שיתוף בפעילויות כלכליות שונות, כגון בשיווק התוצרת, אספקת חומרים למשק ומצרכים לבית, ושירותים משותפים כמחלבה ומחסן לתוצרת חקלאית. הנהלת המושב נתונה בידי ועדות(ועד הכפר הוא החשוב שבהן) ובעלי תפקידים שונים, הנבחרים כולם על־ידי האסיפה הכללית של חברי המושב.

 דפוס־התיישבות זה, על מגמתו האידיאולוגית ומורכבותו הארגונית, נבחר על־ידי מוסדות ההתיישבות, מאז שנת 1948, כדפוס־ היישוב ההולם ביותר קליטת עולים בחקלאות.

תושבי רוממה הגיעו כולם מקהילה אחת בהרי האטלס, אסאמר שליד דמנאת. כל בני הקהילה יצאו את מרוקו בשנת 1956, ושלושים ושלוש משפחות מתוכם התיישבו בשנת 1957 ברוממה. תושבי רוממה התפלגו לשלוש קבוצות־משפחה, שהיו שרויות בתחרות קשה על משאבים כלכליים ועל תפקידים ציבוריים בארגון המושב.

עד שנת 1963 עבדו המתיישבים כפועלים חקלאיים בפרדסים ובמשקים בסביבה, ורק באותה שנה חולקו להם משקים. החקלאות ברוממה, בדומה לשאר הכפרים באזור, התבססה על גידולי ירקות (תפוחי־אדמה, בצלים, עגבניות, מלפפונים ופלפלים) ועל גידולי תעשיה(כגון סלק־סוכר).

כל איכר קיבל גם לול ובו ארבע מאות מטילות, וכן זכאי היה לחמישה דונמים מפרדס הכפר. משהתחילו לעבד את משקיהם נתפרסמו אנשי רוממה כחקלאים חרוצים, שההצלחה מאירה להם פנים. הם עשו שימוש מלא בכל מקורות הקרקע, המים ומיכסות הגידולים שהוקצו להם.

 היו אף מתיישבים שהתחילו לעבד חלקות־אדמה פנויות, שעדיין לא הוקצו למתיישבים ולא הותקנה בהם רשת־מים קבועה. בשנת 1965 כבר שפר חלקם של תושבי רוממה בהשוואה למצבם של מתנחלי כפרים ועיירות רבות אחרות(כולל צפונית המתוארת בספרנו).

בשנת 1962 מוזגה רוממה עם מושב קטן שקראנו לו ׳תורם׳. מושב זה תוכנן מעברה השני של הדרך המוליכה לרוממה. הוא נוסד בשנת 1957, אך יושב רק ב־1962. עם יסודו נקרא המושב בשם תורם, ואולם עם איכלוסו הוכר מכל הבחינות הארגוניות והמוניציפאליות כחלק מרוממה. 

דור התמורה – משה שוקד ושלמה דשן

המתנחלים החדשים שהגיעו לתורם באו מכפרים וערים שונות במרוקו (מחוץ להרי האטלס) ולא היו ביניהם קשרי שארות. ההתיישבות ברוממה נכפתה עליהם. הם סירבו לקבל משקים וכן לא לקחו חלק בניהול ענייני המושב עם מתיישבי רוממה הוותיקים.

הם מצאו תעסוקה בסביבת רוממה, רובם כפועלים בכפרים הסמוכים! אחדים מהם אף הועסקו באופן סדיר על ידי ותיקי רוממה. כאשר נזכיר אנשים אלה בהמשך הדברים בספר נכנה אותם ׳מתיישבי תורם׳, כדי להבחין ביניהם לבין המתיישבים הראשונים ׳אנשי רוממה׳.

 אנשי רוממה נהגו לכנות את מתיישבי תורם ׳עולים׳, ואילו האחרונים קראו לאנשי רוממה ׳ותיקים׳. דיוננו עוסק בעיקר במתיישביה הוותיקים של רוממה. נסקור עתה את נושאי פרקיו של הספר: הפרק הבא, השני, עניינו שחזור דמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרום־תוניסיה.

הבנת חיי האנשים בהווה מחייבת ידיעה בטיב שורשיהם התרבותיים והחברתיים. על אף שנסיבות החיים בישראל השתנו בתכלית, נראה כיצד מוסיפה מורשת העבר בגילגולים שונים ובדרכי עקיפין לשמש גורם בעיצוב חיי ההווה.

הפרק השלישי משמש פתיחה לפרקים האתנוגרפיים. שוקד מתאר בו את חוויותיו האישיות בעת שהייתו ברוממה. הוא עומד על הבעיות המיוחדות שבפניהן ניצב האנתרופולוג החוקר במסגרת חברתו, שלא כאנתרופולוג היוצא לחקור חברה זרה ורחוקה, ואין בלבו יחס אישי כלפיה.

בפרק הרביעי אנו נכנסים לבעיה של הבנת התמורות הדתיות המתחוללות בקרב יוצאי צפון־אפריקה בארץ. במסגרת הוויכוח העיוני על שיטות בחקר שינוי חברתי, ויכוח שעליו רמזנו למעלה, מפתח דשן מערכת מושגים חדשים מותאמים לתחום הנדון. מתוארים בפרק זה אירועים בבית־כנסת של יוצאי מרוקו בצפונית, בתקופת מערבת־בחירות.

גם הפרק שלאחריו, הפרק החמישי, עוסק בשילוב פעילות דתית ופוליטית במערכת־בחירות, על רקע אתנוגרפי רחב יותר, מתוך מגמה לנסח מסקנות כלליות על ציבור יוצאי צפוI אפריקה.

הפרק השישי עניינו הנושא הבולט ביותר לעין הצופה מבחוץ על חיי העולים — נטישת אורח־החיים הדתי. עיון בפרשה זו, מתוך התבוננות בקהל בית־הכנסת של יוצאי דרום־תוניםיה בצפונית, מעלה שגם לנטישה פנים רבות. מתברר שפעמים יש נטישת סמלים שבדיעבד אף מחזקת את המסגרת הכללית של עולם־המושגים המסורתי.

בפרק השביעי מתאר שוקד את השינויים שחלו במבנה ההנהגה הדתית בקרב קהילת יוצאי הרי האטלס. בשל אי־התאמה לדפוסי השירותים הדתיים המקובלים בארץ, ובשל התמורות במערכת היחסים החברתיים בקהילת המוצא, נעקרה המנהיגות המסורתית והתפזרה במקומות שונים בארץ. מתברר שתוך חבלי הסתגלות קשים באורח החיים הדתיים מתחיל להתפתח דפוס של מנהיגות דתית, שונה מזה שהיה מקובל בחו״ל.

בפרק השמיני בוחן שוקד את דפוסי ההתנהגות הדתית והחברתית של קהל שני בתי־הכנסת של רוממה, בעת עלייה־לרגל למירון. מזהה הוא כאן שינוי בדפוסי ההתנהגות הדתית, המוליך להתפתחות סגנון דתי חדש.

סגנון זה משקף לדעתו ערעור במערכת הריבוד החברתי, כפי שהיה קיים במרוקו. השינוי היסודי שחל ביחסים החברתיים שבין בני הקהילה, אשר עברו יחד מקהילת מוצאם לכפר בישראל, נמצא לו ביטוי גם בפעילות הדתית.

בפרק התשיעי עוסק דשן בהילולות לזכר חכמים מפורסמים, הנערכות על־ידי יוצאי תוניסיה היושבים בעיר. בדומה למימצא בקרב יוצאי מרוקו הובחנו גם כאן שינויים בטקס. גם כאן מזהה החוקר ביטוי לבעיות מיוחדות המעיקות על העולים במצבם החדש.

 במשך השנים גדלה המשיכה להילולות בקרב יוצאי צפון אפריקה, ודווקא שנות השישים, תקופה רגועה מבחינת פוליטיקה עדתית, היו שנות פריחה לעדתיות תרבותית. בעוד שוקד מנתח את בעיית השינוי הדתי באמצעות איתור השינויים במבנה מוסדות החברה וביחסים החברתיים, רואה דשן בעיה זו מנקודת־מבט של בחינת אופיים הפנומנולוגי כפעולות דתיות. שתי הגישות השונות האלו אינן סותרות זו את זו; להיפך, הן משלימות אחת את השנייה ומאפשרות הבנת הממדים השונים של התופעות הנחקרות.

בפרק העשירי מנתח דשן סוגיה דומה לזו של ההילולות, דהיינו תופעת הצמיחה הגוברת והולכת מסוף שנות החמישים של מפעלי הוצאה־לאור של כתבי חכמים תוניסאים. נמצא שההילולות ופעילות ההוצאה־לאור הן תשובה אחת, בעלת גוונים שונים, לאותו סוג של בעיות קיומיות.

שלושת הפרקים הבאים עוסקים בצורה ממוקדת יותר בבעיית העדתיות. שוקד פותח בעיון בתופעת ה׳חמולות׳, תופעה שהדהימה את היישוב הוותיק בארץ בראשית שנות העלייה ההמונית. בפרק אחד־עשר נכלל שחזור היסטורי של תופעה זו במושבי עולים, תוך השוואת תהליך הופעתה והיעלמותה בכפר של יוצאי מרוקו ובכפר של יוצאי כורדיסתן.

 הופעתן של ה׳חמולות׳ מנותחת כהתארגנות סיעתית, המאפשרת לחבריה להשתלט על משאבים מוגבלים ולהתלכד בפעולה משותפת בתנאי סביבה, כלכלה וארגון חברתי הזרים להם. מתברר שה׳חמולה׳ היא תופעה חדשה, שהתפתחה כתגובה לתנאי הקליטה.

 ארגון זה לא היה קיים בחו׳׳ל, והוא גם שונה מאוד מארגון החמולה הטיפוסית של חברות נוודים ואיכרים. בפרק שנים־עשר עובר דשן לבדיקת טיב ההתארגנות הסיעתית העדתית בתחום העירוני וההטרוגני של צפונית.

על רקע הפעילות הנמרצת והססגונית של מערכת־ בחירות מוצעת תיזה מקבילה לזו שפותחה בפרק הקודם. פוליטיקה עדתית עולה ויורדת בהתאם לצרכי אנשים, אשר נזקקים לה ככלי ארגוני להשגת מטרות חומריות ופוליטיות. אולם עם שינוי הנסיבות מושגות המטרות באמצעים אחרים, והפעילות העדתית משתנה.

טיב היחסים הבין־עדתיים השוררים בתוך בית־כנסת של יוצאי דרום־תוניסיה (הכולל קבוצות מקהילות־מוצא שונות), וכן עמדות כלפי זרים בני עדות אחרות שמחוץ לקהל בית־הכנסת, נדונים בפרק השלושה־עשר. העיון בהם מעלה מציאות של רגישות ופתיחות ניכרת לשונות עדתית ותרבותית, ומציאות של ציבור המתמודד עם עובדת ההטרוגניות תוך גילויים מסוימים של עצמאות ומקוריות.

למימצא זה השלכה מעשית: בניגוד לתפיסה המקובלת על הצופה מבחוץ, מתברר שבית־הכנסת העדתי אינו מקום שולי, הקופא על שמריו, אלא הוא ממקד כוחות לתגובה ולשינויים חברתיים ותרבותיים.

שני הפרקים הבאים, כלומר הארבעה־עשר והחמישה־עשר, עוסקים בשינוי אורח־ החיים המשפחתי ובמירקם היחסים החדשים הנוצרים בארץ בין קרובי משפחה.

בפרק הארבעה־עשר בוחן שוקד את תהליך הסתגלותם של עולים מהרי האטלס להעסקת נשים בעבודות חקלאיות במשק המשפחה ובמשקים אחרים תמורת שכר. אף שהקהילה הומוגנית ברקעה התרבותי, מתגלים דפוסים שונים של תגובה לצורך הכלכלי של כניסת נשים לפעילות התעסוקתית.

השוני בתגובה קשור באופן שבו המשפחה וקבוצת־השארות שלה מגיבות לשינוי שחל במעמדן החברתי והכלכלי בהשוואה למעמדן במרוקו. בפרק החמישה־עשר מתואר מיפגש טעון מתח רגשי בין קרובי משפחה יוצאי קהילה אחת ממרוקו שהתפזרו בארץ.

 עם הפיזור הגאוגרפי התרופפו גם הקשרים והמחויבויות ההדדיות בין קרובים. נמצא שהמיפגשים, המתקיימים אמנם עתה לעתים רחוקות יותר, קיבלו מימד סמלי רב־משמעות, שאף־על־פי שאינו מפצה על הניתוק הממשי, יש בו כדי לגשר על פני תחושת האבדן של עוצמת הקשרים החברתיים.

מתברר שחרף השינוי הגדול באורחות החיים נשאר ערך הנאמנות לשארים יציב. מימצא זה תואם את דפוס השינוי הסמלי, שהתרחש בקרב יוצאי ג׳רבה בצפונית והמתואר בפרק השישי. בשני המקרים מבטאים העולים את דבקותם הנמשכת בערכים המסורתיים(עקרון השארות ועקרון הסטטוס לפי קנה־מידה דתי), אם כי באופנים שונים בהתאם לפרטי הנסיבות.

ההתייחסות לערכים מסורתיים נקבעת עתה על־ידי מעשים או מחדלים סמליים. המסקנה הכללית, העולה משני הפרקים האלה וכן מניתוחים רבים בפרקים אחרים שבספר זה, יש בה כדי לאזן תפיסה מוטעית המקובלת על רבים.

 נוכח השינוי הגדול ממסורת העבר למציאות ההווה כפי שהתרחש בחיי יוצאי ארצות המזרח בישראל, סבורים רבים כי אכן השתנו סדרי בראשית והעבר חלף לחלוטין. ואמנם הנתונים שלפנינו משמשים תיעוד לתמורות מפליגות.

אבל דווקא עם העמקת העיון מגיעים אנו בנקודות רבות אל גבולות התמורה. מבחינות רבות התברר לנו שהתמורה נישאת באפיקים ישנים־נושנים. זהויות חברתיות בסיסיות, כביטויו של אייזנשטדט(1974), והרגשות הקמאיים(גירץ, 1963) צפים ובאים לידי ביטוי, אם כי תוך שינוי הסמלים המסורתיים המבטאים אותם.

 שינוי חברתי מפליג אמנם מתרחש בחברה הישראלית, אלא שבמקרים רבים נראה שאין השינוי מתרחש ברבדים עמוקים של התודעה הקיומית. בעוד אשר בעבר בוטאו ערכי־יסוד באמצעות מעשים ריאליים בחיי יום־יום, מנוסחים עתה ערכים אלה ניסוח מופשט (ראה פרקים תשע ועשר שבספר).

הרגשות ודרכי־מחשבה מסורתיות מוסיפות להתקיים ומוסטות לעבר כיוונים חדשים שנוצרו בעקבות הטכנולוגיה המודרנית (ראה דיונו של שוקד בדבר ההתייחסות החדשה לבעיית עקרות הגבר, דשן שוקד, 1974 : 150-122).

 בפרק־הסיום מתוארת שיגרת החיים בקהילת עולים מהרי האטלס, קהילה העומדת בפני קשיי הסתגלות, הן לשינויים הכלכליים, הארגוניים והתרבותיים הכפויים מבחוץ והן לתמורות החברתיות שחלו מבפנים, בעקבות ערעור הסדר הקהילתי המסורתי.

גם כאן נתקלים אנו בעקרון התמורה התרבותית שראינו. ניצבים מול קשיים ושינויים יסודיים במרבית תחומי החיים, מביעים העולים באמצעות חגיגות, מסיבות וטקסים את חוויית השינוי העובר בהם ואת נסיונם למתן רגשות ולתקן יחסים חברתיים שנפגמו בתהליך זה.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן-קווים לדמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרוס־תוניסיה

 

פרק שני

קווים לדמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרוס־תוניסיה

שלמה דשן ומשה שוקד

בפרק זה נעלה קווים לאופיין התרבותי והחברתי של קהילות המוצא שהאנשים שנכירם בפרקים הבאים. במדעי־החברה יש גישות, המייחסות חשיבות מכרעת לרקע העבר ומנסות להסביר על־פיו עיקרי דברים בהתנהגות אנשים בהווה. לעומתן יש גישות הנוקטות קיצוניות אחרת, שלפיה ניתן להבין התנהגותם של בני־ארם בעיקר על סמך הנסיבות הקיומיות של ההווה, ואין לימוד העבר מסייע הרבה להבנה זו.

אנו נוקטים כאן עמדה מאוזנת בוויכוח זה. נסקור את רקע עברן של הקהילות ונתייחס אליו, בהמשך דברינו, בתוך מכלול נסיבות ההווה. פרק זה עניינו העבר הקרוב של קהילות־המוצא הנדונות, כלומר, מסוף המאה התשע־עשרה עד תקופת פיזורן, עם עלייתן לישראל. אנו נשענים על מקורות ראשוניים שבכתב, ובהעדרם — על ראיון עם העולים בדבר עבר קהילותיהם.

יוצאי צפון אפריקה חיו עד לדורות האחרונים בתנאים המאפיינים חברה מסורתית, חברה שיותר משאופיינה בחוסר שינוי אופיינה בחוסר מודעות והערכה לשינוי. גם כאשר מתחוללים בחברה כזו השינויים הטבעיים, הכרוכים בחילופי דורות ונסיבות חיצוניות, אין מודעות מלאה לעובדות השינוי, כאילו לעולם ׳אין חדש תחת השמש׳.

ראה בהקשר זה דבריו הקולעים של יעקב כץ, תשי״ח, תש׳׳ך. עבודתו הגדולה של גויטיין (1971, ועוד) על יהודי מצרים והמזרח, המבוססת על תעודות הגניזה, זורעת אור גדול על החברה המסורתית בארצות האיסלאם, אך אין ללמוד מדבריו על פרטים במקום ובזמן שבהם אנו עוסקים כאן. מקורות הגניזה הם מתקופת הפריחה של תרבות האיסלאם, והפריחה של תרבות ישראל במזרח בכלל זה, בעוד אנו עוסקים כאן בתקופת־השפל העות׳מאנית והאימפריאליזם האירופי על השלכותיה החברתיות והתרבותיות.

 היהודים בצפון־אפריקה חיו בקהילות, אשר רבים מחבריהן קשורים היו בקשרי משפחה. לעתים קרובות היה משק הבית מורכב ממשפחה מורחבת, שכללה הורים קשישים פטריארכליים, ובנים בוגרים עם נשותיהם וילדיהם.

היהודים מילאו תפקידים מוגדרים בכלכלה ובחברה של המוסלמים שבקרבם ישבו. משלהי ימי־הביניים ושקיעתה האיטית של תרבות האיסלאם ככלל היתה זו חברה, שלא התחוללו בה מהפכות שהיה בהן כדי לזעזע את יסודות החברה.

 התפתחויות אינטלקטואליות וטכנולוגיות שאירעו באירופה הנוצרית, ואשר השפיעו עמוקות על יהודי אשכנז ועוררו תנועות חברתיות ורוחניות חשובות, הגיעו רק מעט ובאיחור רב לקהילות יהודי המזרח. בשל הפיצול הפוליטי וקשיי התעבורה לא קשרו הקהילות היהודיות הקטנות שבצפון־אפריקה קשרים הדוקים עם יהודי האזורים האחרים, וגם לא בינן לבין עצמן

החוקרים לא עמדו דיים על חשיבותו של גורם הדרכים שהיו משובשות ומסוכנות במזרח, לעומת המצב באירופה מאמצע המאה השבע־עשרה ואילך. במקורות אנו שומעים על כתבי־יד של ספרים שאבדו למחברים בדרך לבתי־הדפוס, כאשר שיירות הותקפו בידי שודדים. מצב זה גרם הרבה לבידוד ולעיכוב חיי התרבות בקהילות היהודיות. אך ראה גולדברג (1974) הטוען טיעון אחר בקשר לשאלת הבדידות בסביבה.

 במיוחד משובשים היו הקשרים עם המרכז היהודי הגדול שפרח במזרח־אירופה למן המאה השש־עשרה, ואשר במידה רבה נותק מקהילות המזרח בשל מתיחת הגבול הפוליטי שבין ארצות האיסלאם והנצרות עם ייצובה של האימפריה העות׳מאנית. לאחר חורבן יהדות ספרד, לא היה בארצות האיסלאם בתקופה העות׳מאנית מרכז יהודי דומה לזה של יהדות אשכנז.

המרכזים העתיקים בבבל ובמצרים חדלו להתקיים זה זמן רב, ואף השפעתן של קהילות חשובות חדשות כגון צפת, קושטא וסאלוניקי, לא התמידה בזמן ובעוצמה. התנועה השבתאית במאה השבע־עשרה היתה התנועה הכל־יהודית האחרונה, שהגיעה אל רוב קהילות יהודי המזרח. אך התנועות באירופה של הדורות האחרונים, הקשורות במאבק לשוויון אזרחי, להשכלה כללית, לתיקונים דתיים וחברתיים ולתחיה לאומית — הגיעו לקהילות המזרח באופן חלקי בלבד ולאחר זמן.

 מכל מקום, אל הקהילות בהרי האטלס לא הגיעו תנועות אלו בכלל; בדרום־תוניסיה התחילו מופיעים ניצנים של התנועה הציונית. הפעילות הדתית־המסורתית נשארה בקהילות שחקרנו, הביטוי העיקרי והמרכזי לחיי תרבות עד ערב העליה לארץ. השלטון הצרפתי התבסס בצפון־אפריקה במאה התשע־עשרה; תחילה באלג׳יריה ב־1830, לאחר־מכן בתוניסיה ב־1881, ולבסוף במרוקו ב־1912.

כתוצאה מכך השתנו מאוד המאפיינים של החברה המסורתית, ואולם הרוחות החדשות שנשבו מאירופה לא הורגשו בחלקיה השונים של צפון־אפריקה במידה שווה. ביהדות אלג׳יריה חל שינוי עמוק ביותר, בשל התקופה הארוכה שבה היתה נתונה להשפעה צרפתית. מדיניות השלטון הקולוניאלי במאה התשע־עשרה היתה מכוונת לקרב את היהודים אל השליטים החדשים תוך ניכורם לאוכלוסיית הרוב המוסלמי.

מעיד על כך במיוחד החוק הקשור בשמו של כרמיה (1870), אשר העניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה. מדיניות זו הביאה בעקיפין להתרופפות התרבות היהודית המקורית, שהיו בה אלמנטים מקומיים משותפים לכלל האוכלוסין, ולהעדפת תרבות השליטים הצרפתים. כבר בסוף המאה שעברה היתה התרבות היהודית באלג׳יריה עשירה וחיונית הרבה פחות מזו של יהדות מרוקו ותוניסיה, מקומות שבהם למדו תורה וטיפחו את הדת והמסורת.

כתוצאה מכך התקרבה יהדות אלג׳יריה, יותר מיהדות שאר ארצות המגרב, להתמערבות, ובסופו של דבר להתבוללות. לא היה זה אפוא מפתיע לראות את יהודי אלג׳יריה, בניגוד לשאר יהודי צפון אפריקה, בוחרים ברובם המכריע להתיישב בצרפת ולא בישראל. במרוקו ובתוניסיה, שאליהן הגיעו הצרפתים מאוחר יותר ובתקופה של אנטישמיות גוברת בצרפת, לא פיתחו השליטים מדיניות שהעדיפה את האוכלוסיה היהודית. כתוצאה מכך לא ניכרה גם השפעה עמוקה על התרבות היהודית בארצות אלו, וזו נשארה בעלת חיות ואף נשתמרה בה במידה מסוימת מסורת למדנית.

 אולם תרבות המערב חדרה אליה, ובקהילות היהודיות שבערי־החוף חלו שינויים חשובים בתרבותן, בכלכלתן ובאורח־חייהן היום־יומי. לעומת זאת, בדרום מרוקו ובתוניסיה נמשכו החיים במידה רבה כפי שהיו לפני בוא הצרפתים: רק לפרקים היו אנשים בהרי האטלס מודעים לעובדת התבססותם של שליטים חדשים בקזבלנקה הרחוקה.

 הצרפתים ביססו את שלטונם באזור מרוחק זה רק בשנות השלושים. בדרום־תוניסיה התבססו הצרפתים בעשור הראשון של המאה והקימו תחנות־ משמר על גבול המדבר, ואף־על־פי שהיתה בוודאי מודעות לתמורה הפוליטית שנתחוללה, הרי השפעת הצרפתים על התרבות ואורח־החיים היהודי היתה מועטת. הישראלים אותם נתאר בפרקים הבאים מוצאם מן המחוזות הדרומיים והנידחים ביותר של צפון־אפריקה.

התרבות הצרפתית נשארה זרה לרובם. רק אחד או שניים מבין יוצאי תוניסיה, ואף לא אחד מבין יוצאי מרוקו המתוארים כאן, נזקקו לשפה הצרפתית. בסיפורים על העבר, אותם הרבו ידידינו לספר לנו, אין הצרפתים נזכרים כמעט. הוא הדין לאוספי סיפורי־העם של יהודי צפון־אפריקה שפורסמו בשנים האחרונות; גם בהם אין כמעט זכר לצרפתים( ראה נוי, תשכ״ד, תש׳׳ל).

ככלל יהיה זה נכון להתייחס לרקע של בני הקהילות מצפון־אפריקה המופיעים כאן כמו אל העבר המאפיין חברה מסורתית. כדי להבין את פעולותיהם בהווה, מן הראוי לראותן על רקע כפול: על רקע המציאות הישראלית שבה הם נתונים, ועל רקע תרבות העבר שחלף ואיננו אך עיצב את אופיים החברתי. הרקע הישראלי יתואר בכל אחד מן הפרקים בהקשר לאירועים שבהם נדון, ואילו בפרק זה ננסה להאיר את רקע החיים היהודיים בהרי האטלס ובדרום־תוניסיה.

לדמותה של יהדות הרי האטלס

שלשלות הרי האטלס מתנשאות על פני שטחים רחבים באפריקה הצפונית (לאורך כ־2300 ק״מ), כשהן חוצצות בין מדבר סחרה לבין אזור היישוב של הים התיכון. שיאי ההרים מתקרבים ל־5000 מטר, רוחבם הממוצע כ־300 ק׳׳מ ושטחם כ־ 700,000 קמ״ר. בהרי האטלס שבמרוקו מצויים תכופות מקומות־ישוב בגובה של 2000 מ׳.

הקשר בין הכפרים המפוזרים הוא שבילי־עפר, המתפתלים על פני צלעות הגבעות כדי לעקוף את התהומות שבעמקים. קשיי התנועה באזורים אלה מנעו במשך דורות רבים אחיזה של שלטון מרכזי מאזורי החוף, והם שמרו על כוחה של מסורת החיים המקומיים. בהעדר שלטון מרכזי התנהלו באזור הררי ומבותר זה מאבקים בלתי־פוסקים בין שבטי הברברים במשך מאות שנים.

תושבי הרי האטלס, יהודים ומוסלמים כאחד, נתונים היו בתנאים של אי־בטחון מתמיד. יהודי הרי האטלס, שמרביתם ישבו במרוקו, מספרם ערב עלייתם לארץ הוערך כ־20,000 איש. הם התגוררו בקהילות קטנות רבות. המקורות מציינים יותר ממאה מקומות־יישוב שבהם חיו יהודים באזור זה. לעתים מנו קהילות אלו (ה׳מלאח׳, כפי שנקראה שכונת הגיטו היהודי) משפחות בודדות בלבד, ולעתים עשרות משפחות.

 אל ציבור יהודי זה אפשר לצרף את תושבי העיירות כגון דמנאת, שלמרגלות הרי האטלס. כלכלתם של יושבי הרי האטלס התבססה בעיקרה על מרעה צאן, משקי בעל, שלחין ומטעים, בהתאם לתנאים הטופוגרפיים והאקלימיים. היהודים השתלבו בשירותי־ מלאכה שונים, כגון נגרות, נפחות, סנדלרות וחייטות, וגם סחרו במצרכים בסיסיים, כגון סוכר, שמן ונרות. היהודים לא עסקו בדרך כלל בחקלאות, אך סחרו במוצריה בערי־השוק השכנות, ולעתים השתתפו במימון החקלאות והמקנה של שכניהם. בתמורה לכך קיבלו חלק מהיבול.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

ביחסים שבין היהודים למוסלמים נתבלטו שיתוף וניגוד כאחד. המוסלמים נזקקו לשירותי המלאכה, המסחר והאשראי של היהודים, ואילו האחרונים תלויים היו ברצונם הטוב של שכניהם, שהתירו להם לשבת על אדמתם, ואשר תמורת שירותיהם שילמו להם בדרך כלל בטובין, בפרי האדמה והמקנה. תלויים היו בחסותו השיפוטית של השיח׳ המקומי, אשר הגן על עסקיהם ודאג לבטחונם האישי.

 התנכלות זרים לשלומם של היהודים בני־חסותו היתה בבחינת פגיעה בכבודו, שכן היה בה כדי להעיד על חולשתו או אי־אמינותו. אולם כאשר עורר עושרם של היהודים את קנאת שכניהם המסולמים, והללו האשימו אותם בהונאה במסחר, היה הוא עצמו מעלים עין לעתים ואף תומך בפשיטה על בני־חסותו. אך הפגיעה היתה בעיקר ברכוש ולא בנפש.

 אף בדרכי מסחרם ובמלאכתם בין הכפרים וערי־השוק לא היה בטחונם של היהודים מובטח. יתירה מזו, בעלי־המלאכה הנודדים צריכים היו להישמר לא רק מפני שודדי דרכים, אלא גם מפני מעסיקיהם המוסלמים, שנזקקו מאוד לשירותיהם והפעילו עליהם לפעמים לחצים ופיתויים להמיר דתם ולהשתקע בקרבם. דיווחיהם של נוסעים מסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים (ראה סלושץ, 1927) משתלבים בתיאורים ששמענו מפיהם של יוצאי הרי האטלס. וכך מתאר תומסון בספרו משנת 1889 את פעילותם הכלכלית של יהודי הרי האטלס:

היהודי מוכיח עצמו כסוחר קטן אך חרוץ, העומד בפני סכנות גדולות וקשיים בדרכו משבט לשבט ומשוק לשוק. קונה הוא צמר, שמן, אגוזים ושקדים, ומוכר תה, סוכר, כותנה ומוצרים אחרים, הממלאים את הצרכים הפשוטים של תושבי ההרים. יש שהוא בא לשוק כדי להציע כאן את כישוריו כנפח, נגר או חייט.

תומסון ממשיך ומתאר בציוריות את יחסיהם של היהודים עם המוסלמים:

כל יהודי מהרי האטלס נאלץ למצוא לעצמו אדון ושליט שלו הוא משתעבד מרצונו, כיוון שמעדיף הוא להיות עשוק על־ידי אחד מאשר על־ידי רבים. אדונו נוטל על עצמו את החובה להבטיח שלא יענו את היהודי יותר משמותר למוסלמים טובים, וגם דואג הוא לכך שלא יגזלו את היהודי יותר מדי, מכיוון שגזילת־יתר של היהודי תפגע לבסוף בכיסו שלו. רווחיו של היהודי הם גם רווחיו שלו. מעניק הוא ליהודי את עזרתו השיפוטית ומסייע לו בכל דרך אחרת לעשות ממון, מתוך ידיעה שלעתיד לבוא ייכנס ממון זה לקופת אוצרו <עמ׳ 252-251).

מצבם של היהודים בהרי האטלס השתפר לזמן־מה עם ייצוב השלטון הצרפתי, שהשליט סדר וביטחון גם בחלקי המדינה המרוחקים, אשר הגישה אליהם היתה קשה. אך עם יציאתם הצפויה של הצרפתים ב־1956, שוב נראה היה אי־הביטחון באופק. אולם אין להסיק מכאן כאילו היו המוסלמים מעוניינים לגרש את שכניהם היהודים; להיפך, כיוון שנזקקו להם ניסו לעכב בעדם מלצאת את מקומותיהם בדרכם לארץ־ישראל.

 העדויות והמחקרים מלמדים, שיחסי המוסלמים והיהודים במרוקו לא אופיינו בתחרות כלכלית ובעוינות דתית וחברתית, באותה מידה כפי שנתבלט הדבר ביחסי נוצרים ויהודים בארצות אירופה, וביחסי מוסלמים ויהודים בארצות אחרות. חוסר הביטחון שבו חיו יהודי הרי האטלס נבע בעיקר מתנאי הקיום המיוחדים לאזורים אלה, ולאו־דווקא מטעמים של איבה דתית ולאומית. מלאכותיהם ומסחרם של היהודים בהרי האטלס עברו בדרך כלל מאבות לבנים.

אבות ובנים נשואים נהגו לגור תחת קורת־גג אחת ולהתפרנס במשותף. גם לאחר מות אב המשפחה נהגו האחים להתמיד בהחזקת משק־בית משותף, עד שבגרו בניהם שלהם. ההתמחות בענפי מלאכה ומסחר שונים, התמחות שעברה תכופות מדור לדור בקרב בני אותו בית־אב, סייעה לגיבושן של קבוצות־שארות מלוכדות.

בתי־האב השונים בקהילה נבדלו לעתים זה מזה גם במסורות ובמנהגים, כגון במיני־מאכל שונים בחגים. עקרונות שארות ונורמות של אחווה משפחתית התקיימו גם אצל השכנים הברברים. תופעה זו אופיינית לחברות רבות, שבהן מקורות הקיום הכלכלי מוגבלים והתנאים הפיסיים קשים. בעלי הממון שבקרב חברי הקהילה היו גם בעלי הקשרים ההדוקים יותר עם השליטים המקומיים, וכתוצאה מכך זכו הם וקרוביהם במעמד מיוחד של השפעה ויוקרה.

על מצב יהודי העדה ניתן ללמוד מתולדות קהילה אחת, אסאמר, שרוב יוצאיה התיישבו במושב־העולים הנקרא בספר זה בשם ׳רוממה׳. אסאמר שכנה במרחק של כחמישים ק״מ בדרך הרים מדמנאת. היתה זו הגדולה שבין חמש הקהילות היהודיות שבאזור־החסות של שיח׳ אחד. בתחומי שיפוטו של אותו שיח׳ התגוררו כאלף יהודים. לפי מסורת יוצאי אסאמר, התחילה ההתיישבות באזורם בקהילה אחת, אשר התפצלה לפני כחמישה דורות. אל בני המקום הצטרפו יהודים ממקומות אחרים, כגון אבי משפחת בני סבאג, שהיה סוחר אמיד, ואשר הגיע שלושה דורות קודם־לכן מדמנאת. קשה לשחזר את הסיבות להתרחבות ולהתפצלות: אפשר שחברו כאן סיבות כלכליות ופוליטיות ותנאים נוחים במיוחד, שמשכו למקום גם יהודים ממקומות אחרים.

ערב עלייתם לארץ היו באסאמר כשלוש מאות וחמישים יהודים, מבוגרים וטף. אוכלוסיה זו התפלגה לשבעה בתי־אב מגודל שונה: בני סבאג, בני מכלוף, בני ביטון, בני גבאי, בני אלה, בני אמזלג ובני חמו. מעדויות של יוצאי אסאמר מתברר, כי בני סבאג היו האמידים והמכובדים ביותר בקהילה. עד עלייתם לישראל עסקו בעיקר במסחר, כשהם משווקים את תוצרת שכניהם אל ערי־השוק ומשם משווקים מצרכים שונים, כגון סוכר ותה.

מסחרם הביאם תכופות לדמנאת. לבני סבאג היו גם שותפויות עם שכניהם במטעים ובצאן. כמה מבני המשפחה התמחו במלאכה של רקמת נעליים. מלאכה זו נעשתה בבית, וסיפקה גם היא הכנסה טובה. על אף קשריהם הטובים עם השליט המקומי ומקורביו, יודעים בני סבאג לספר כי מאז שהתיישבה המשפחה באסאמר פשטו עליהם שכניהם ארבע פעמים ושדדו מכל הבא ליד. בני סבאג הצליחו להחביא במקומות סתר מקצת רכושם, ובעיקר את מסמכי ההלוואות והשותפויות עם שכניהם. הקשיש והמכובד שבין בני המשפחה היה נציג יהודי קהילות האיזור כולו בפני השיח׳ המקומי. ראשי המשפחה מילאו תפקיד זה במשך הדורות האחרונים.

מרבית בני מכלוף עסקו בייצור נעליים רקומות. אחדים עסקו במסחר, ומעטים גם בחייטות. משפחה זו בכללה מצבה הכלכלי היה איתן, והיתה שנייה לבני סבאג במעמדה החברתי. ממשפחה זו יצאו כמה מהחכמים החשובים של הקהילה. בני משפחת ביטון עסקו בעיקר בנפחות. מלאכה זו נעשתה ברובה בבתיהם של מזמיני העבודה הברברים. משום כך נעדרו הנפחים תכופות מבתיהם, ולעתים אף לתקופות ממושכות, עד שסיימו את המלאכה בביתו של המזמין.

בדומה להם היה מצב התעסוקה של הנגרים, רובם ממשפחות אלה, וגם של עושי הסנדלים הפשוטים, רובם ממשפחת גבאי. הנפחים והנגדים סיפקו או תיקנו את כלי העבודה החקלאיים של שכניהם, עסקו בפירזול הסוסים, וכן בייצור רהיטים, מנעולים וכלי־נשק פשוטים. מרבית בני משפחות אמזלג ובן־חמו, וקצת מבני ביטון, היו חסרי מלאכה קבועה. העניים וחסרי המקצוע שבבני הקהילה עבדו בשירותיהם של האמידים יותר, ובמיוחד בעסקיהם של בני סבאג. כן הועסקו בשירותים שונים אצל המוסלמים, כגון יציאה למרעה בחגי שכניהם.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

 

 דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

האוכלוסיה היהודית נחלקה לשכבות חברתיות לפי הפרנסות השונות. הסוחרים ובעלי־המלאכה, שלא נאלצו לנדוד למלאכתם, עמדו בראש. כן יצאו מקרבם בני הקהילה המלומדים. אחריהם באו בעלי־המלאכה הנודדים, ואחרונים בסולם החברתי היו חסרי הרכוש ומחוסרי האומנות. על היחסים שבין המשפחות והשכבות החברתיות השונות באסאמר ועל אורח־חייהן למדים אנו מסיפוריהם בהווה של הסוחרים ושל בעלי־המלאכה, המשלימים זה את זה. כך, למשל, סיפר לי אחד מבני ביטון על מקרה שאירע לו:

פעם, שעה שעבדתי (כנפח) בביתו של השיח׳ שלנו, הגישו לפני חמאה ודבש. בדיוק באותו זמן נכנס לבית השיח׳ אחד מנכבדי משפחת סבאג (סוחר), וביקש מהשיח׳ שישפוט בינו לבין מוסלמי שסירב, לדבריו, לשלם עבור כבשה שמכר לו. השיח׳ ציווה לכבד את האורח בלחם ובזיתים. בן סבאג נעלב ושאל את השיח׳: ׳מדוע מכבדים את הנפח בחמאה ודבש, ואילו את בעל הכבשים בלחם וזיתים ?׳ להפתעתו ענה לו השיח׳: ׳אני צריך את בעל־המלאכה כמו שאתה צריך אותי למשפט שלך׳!

לענייננו לא חשוב הדבר אם אמנם אירוע זה התרחש לפרטיו, או שמא נשתלבו בו גם מחוויותיו ותחושותיו של המספר. מכל מקום, מעבר לאמינות העובדות שבו, הסיפור מבטא באופן ציורי את הבדלי המעמד, הדימויים העצמיים והמתחים החברתיים ששררו באסאמר. במידת האפשר נהגו גם בני אותה קבוצת־שארות להינשא זה לזה, או לבחור בני־זוג מבתי־אב אחרים, הקרובים להם ביותר במעמד הכלכלי והחברתי. האמידים שבבני הקהילה נהנו גם מיתרונות בתחום הדת.

 זמנם היו פנוי יותר ולפיכך יכלו להתמסר לפעילות בבית־הכנסת וללימוד תורה. גם ספרי־התורה של בית־ הכנסת היו בבעלותם. אולם מחוץ לגורמים המבחינים בין בתי־אב ושכבות חברתיות היו גם הזדמנויות, שבהן הופגנה אחדות הקהילה כולה. כך, למשל, נחוגה כאן בקהל רב המימונה האופיינית ליהודי מרוקו בכלל. ביום האחרון של חג הפסח, עם תום תפילת מוצאי החג, היו כל הגברים — צעירים וזקנים, עניים ועשירים — יוצאים מבית־הכנסת בתהלוכה חוגגת, כשהם נושאים בידיהם אלומות תבואה, מבקרים בכל בתי הקהילה היהודית ומברכים את דייריהם בשנת ברכה. בפתח כל בית כיבדו הנשים את משתתפי התהלוכה בחלב, יין, חמאה, דבש ואגוזים. וכך, פעם בשנה לפחות, היו כולם אורחים של כולם. היה זה ביטוי סמלי לשוויון הבסיסי ולאחריות המשותפת של כל יהודי המקום.

לדמותה של יהדות הרי האטלס

יהודים ומוסלמים, שדומים היו זה לזה באורחות־חיים מסוימים, היו גם שותפים באמונות שונות, כגון בכוחם המאגי של שדים, עין רעה וגורמים על־טבעיים אחרים. אולם על אף הפיזור והריחוק הגיאוגרפיים, הדרכים הקשות, חוסר הביטחון, ולמרות המגע ההדוק עם שכניהם המוסלמים — נשתמרה מסורת יהודית עשירה בחלק־עולם נידח זה.

 בהיותם מנותקים במידה רבה ממרכזי מסורת הלמדנות התלמודית, נתבלט כאן במיוחד נוהג הקריאה בספר הזוהר. האמונה בכוחות הסוד הטמונים בספר הזוהר היתה מקור חשוב לקיום הקהילה היהודית בתוך עולם עוין ורב־סכנות, וחוגי־לימוד הזוהר שימשו השלמה בעלת־משמעות לעיון בספרי התורה, למסורות, לדרשות ולסיפורי־העם. הללו נמסרו בעל־פה מדור לדור על־ידי חכמי המקום, ומפי חכמים נודדים ושליחי ארץ־ישראל, שבאו לאסוף תרומות בשם הכוללים בירושלים ובצפת.

בית־הכנסת היה המוסד המרכזי לפעילות ציבורית, אולם בית־הכנסת כמוסד לא תמיד הוגדר בבירור כמוסד קהילתי על־אישי ומשותף לכול. במקורות נמצא עדויות על בתי־כנסת שנהגו בהם כברכוש פרטי של משפחות, וחכמים מבני המשפחות ניהלו אותם דור אחר דור. הכנסות בתי־הכנסת מ׳מכירת מצוות׳ היו לעתים בסיס קיומם של חכמים אלה(בנש, 118-116:1949). גם ההנהגה הדתית בהרי האטלס לא היתה מובחנת מן הציבור על־ידי הגדרת־תפקידים רשמית, כפי שהתפתח ביהדות אשכנז מסוף ימי־הביניים, עם גיבוש הרבנות ושאר תפקידים ומוסדות מובחנים של הקהילה (כ״ץ, תשי״ח).

 החכמים והשוחטים המקומיים לא קיבלו בדרך־כלל במרוקו משכורת מקופת־קהל ציבורית בעד שירותיהם(זעפרני, 122:1972). הם גם לא היו תמיד משוחררים ממיסי הקהל (זעפרני, 1969: 140-138). הרבנים היו משולבים בחיי המסחר והמלאכה (בנש, 1949: 133), או שנתמכו על־ידי משפחותיהם, ופוצו בעד שירותיהם לפי נדבת ליבם של הנזקקים להם, או על־פי המנהג. גם הבקיאות וההתמחות בתחום הפעילות הדתית עברו תכופות מאב לבן, או לנכד. המפורסמים שבין המנהיגים הדתיים היו ידועים ב׳זכות־אבות׳ המיסטית שלהם (גולווין, 1927: 101; זעפרני, 1972: 124). אל ׳זכות אבות׳ נלוותה גם ה׳שררה/ היא הזכות החוקית למלא תפקידים של מנהיגות ציבורית (זעפרני, 1972 : 126-123).

מושגי השררה וזכות־אבות מבטאים תכונה כללית של תרבות מרוקו המסורתית, הן היהודית והן המוסלמית, והיא הענקת מעמד דתי תקיף ליחיד המצטיין בכריזמה אישית או משפחתית. בקהילות היהודיות במרוקו נוטה היחיד המתבלט באופן זה להיות הכוח המנהיג והמלכד. לתכונה זו של תרבות מרוקו המסורתית יש השלכה סוציולוגית מפליגה. ההכרה בסמכותו של היחיד יוצא הדופן מונעת את הפיתוח העקיב והנמשך של מוסדות וסמכויות של הקהילה כגוף, העומד מעבר לכל יחיד בן הקהילה.

האמונה המשיחית מעוגנת היתה עמוק בהוויית חיי הרוח של היהודים בהרי האטלס. כוחה של אמונה זו מסביר אולי את ההתלהבות הרבה, שהקיפה אותם עם גילוי האפשרות לעלות לארץ. תוך שנים מועטות נתרוקנו הרי האטלס מאוכלוסיה יהודית בת דורות רבים. קהילות הרי האטלס הגיעו רובן לישראל קודם שחלו בהן שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, שהיו מנת־חלקם של אותם יהודי מרוקו, אשר הושפעו מתהליכי העיור וההתמערבות, שחלו בעקבות השלטון הצרפתי (ראה: וינגרוד, תש״ך).

אם מצד אחד אפשר שהיו חסרים קצת מן התכנים והסמלים של ההתמערבות, שאותם נשאו עולים אחרים מבני ארצם מיוצאי הערים הגדולות, הרי מצד אחר לא עבר עליהם תהליך ההתפרקות החברתית והתרבותית, אשר אחיהם עברו זה מקרוב, קודם שעלו לארץ. העלייה לארץ החריפה במקרים רבים את משבר חילופי התרבויות, שכבר היו שרויים בו חלקים מסוימים של יהדות מרוקו, ואילו קהילות הרי האטלס הגיעו לישראל כשצביונן הוא עדיין צביון מסורתי מובהק.

דרום־תוניסיה הוא אזור מדברי־למחצה. האוכלוסיה הכללית שם נטתה בעבר להתפרנס מכלכלת רועים נוודים וכן מדיג וממלאכות הנובעות מן הקירבה לים. במסגרת זו השתלבו גם היהודים. נוצרו התקשרויות בין קבוצות ושבטים ברברים נוודים־למחצה לבין יהודים שסיפקו להם מוצרי מסחר ומלאכה. יהודים אלה נדדו בעקבות לקוחותיהם וחזרו לבתיהם רק לעתים מזומנות.

 מסוף המאה התשע־עשרה השתנה דפוס־חיים זה לחלוטין. שלטון החסות הצרפתי פעל לביצור כוחו באזורי־הספר של דרום־תוניסיה, ויסד תחנות־גבול מינהליות ומשטרתיות רבות ברחבי האזור. מקצת מתחנות אלו התפתחו והפכו לערים חדשות, שמשכו אליהן אוכלוסין יהודים שעסקו במתן שירותים, במלאכה ובמסחר זעיר. ערב העליות הגדולות לארץ ישבו קהילות האזור הגדולות ביותר באי ג׳רבה (כ־6,000 נפש), ובעיר גאבס שבחוף־היבשה הסמוך (קרוב ל־4,000 נפש).

בשאר קהילות האזור ישבו עוד אלפים אחדים, ויש לשער שמספר היהודים בכל דרומ־תוניסיה היה קרוב ל־15,000 נפש. באי ג׳רבה התקיימו שתי קהילות, שהיו למעשה עיירות יהודיות עצמאיות. אלו היו הקהילות המנהיגות של האזור, ועיקר ידיעותינו עליהן. מזה כמאה שנה לפחות אין כלכלת האי הקטן, ששטחו כ־500 קמ״ר, מספיקה לכלכלת אוכלוסייתו, אשר מנתה בראשית שנות החמישים יותר מ־60,000 נפש. כתוצאה ממצב זה מקיימים הברברים של ג׳רבה כלכלה וחיי משפחה וחברה מיוחדים במינם.

 הגברים יוצאים אל אזורים אחרים של תוניסיה, מבלים שם את מרבית שנות־העבודה שלהם, ורק לאחר חודשים רבים הם שבים הביתה, אל נשותיהם ומשפחותיהם, לחופשות של שבועות מספר. הברברים של ג׳רבה נמנים עם כת מוסלמית סגפנית. עובדה זו, בצירוף נהגי־העבודה שלהם ופרישותם מחיי משפחה, הופכים אותם לעדת סוחרים מצליחים מאוד. בהתקרב גיל הזיקנה, בתום עשרים עד שלושים שנות־עבודה, נוהגים הסוחרים לפרוש מהמסחר, ושבים לג׳רבה לצמיתות. הם משקיעים את חסכונותיהם בבתיהם, ופונים לעיסוק קל ורגוע, כגון החזקת עדר־צאן קטן, שהכנסתו קטנה אך מספקת בצד החסכונות. על אף ההון המרובה לערך הזורם אל האי, הרי עד לשנות החמישים לא היה בו כדי לשנות בדור הבנים מן הנהגים הכלכליים של דור האבות. תחילת דרכו של אדם היתה עדיין זו של סוחר מהגר.

במסגרת אוכלוסיה כללית זו של סוחרים ניידים ומהגרים נעשו דווקא היהודים לאלמנט המיושב והיציב יותר. בעוד הברברים היו סוחרים בקנה־מידה ארצי, עסקו היהודים במסחר המקומי המוגבל ובענפי־הלוואי לגידול צאן, שבו עסקו הברברים הקשישים המבוססים. כלכלת אחת הקהילות היהודיות, חארה זגירה, היתה מבוססת במידה מכרעת על מלאכות הקשורות בעיבוד צמר גולמי. היהודים עסקו גם במסחר המקומי ובמלאכה בענפי מותרות לפי צורכי האוכלוסיה הכללית האמידה. הסדרים אלה היו יציבים והתקיימו במסגרת יחסים רגועים, בדרך־כלל, בין יהודים וגויים. כלכלת הקהילה האחרת, חארה כבירה, היתה מגוונת יותר. בנוסף למלאכות עיבוד הצמר, והמסחר הקשור בכך, עסקו במלאכות המסורתיות ליהודים בארצות האיסלאם, מלאכות שהיו קשורות בעיבוד מתכות יקרות. כן עסקו בחייטות והחזיקו בחנויות רבות.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שור ושלמה דשן.

לדמותה של יהדות דרום־תוניסיה

קהילות יהודי ג׳רבה מאופיינות במיעוט ניידות. בדרך כלל מצאו האנשים את פרנסתם בשוק המקומי, או עסקו במלאכתם בבתיהם. מיעוט־ניידות זה, אף שמצוי היה לעתים גם בקהילות יהודיות אחרות בתקופה המסורתית, ראוי לציון. הוא קשור בחיוניות שבה פעלו המוסדות הדתיים והמוסדות האחרים של יהודי ג׳רבה. בניגוד למצבן של קהילות יהודיות רבות בהרי האטלס, שמהן נדדו האנשים הרחק מבתיהם לזמנים ממושכים ולכן לא היה בידם להשתתף בתמידות בפעולות קהילתיות, כגון תפילות ולימוד בציבור, הרי יהודי ג׳רבה לא עמדו בפני קשיים מסוג זה. כתוצאה מנסיבות של מגורים וכלכלה, שאיפשרו ריכוז פיסי, היה גם הפיקוח ההדדי בתוך קהילות ג׳רבה חמור יחסית. האנשים ידעו האחד את מעשיו של האחר, והסוטים מן הדרך המקובלת נקראו בפני הדיינים שנזקקו לפי הצורך ל ׳כוח תורה ׳(החרם), כדי להטיל את מרות הכלל על היחיד.

תכונה ייחודית של קהילות ג׳רבה ודרום־תוניסיה היה ריבוי הכוהנים. הקהילה העתיקה, חארה זגירה, היתה במקורה קהילה שכולה כוהנים. ואכן ריבוי זה של כוהנים השרה על האנשים הרגשה של שייכות לקהילה קדושה מובהקת, הרגשה ששימשה בסיס להתפתחויות מאוחרות של הדימוי העצמי של העדה, שנכירו בהמשך. מן המאה השמונה־עשרה היה האי ג׳רבה אחד ממרכזי הלמדנות היהודית המסורתית החשובים בצפון־אפריקה. מצויים כתבים רבים מאת חכמי ג׳רבה, בדפוס ובכתב־יד, המעידים על פעילות למדנית רבה. רבים היו משתתפים בערבים בחוגים לתלמוד.

בימי שבת נהגו חכמים רבים לדרוש במשך שעות ארוכות, וקבוצות קטנות רבות נהגו להיפגש לשם לימוד. לא זו בלבד שהבחינו בין מי שהוא למדן לבין מי שאינו למדן, אלא שגם בין הלמדנים נהגו להבחין בין ׳למדן פשוט׳ לבין ׳מעיין בש״ס׳." מושג ה׳מעיין׳ היה נפוץ ומוגדר; הוא ציין מי שמסוגל היה להבין גמרא בכוחות עצמו. מושג ׳הלמדן הפשוט׳ אינו רווח כל כך בשימוש ואינו מוגדר ברורות. מכל מקום, הוא ציין כנראה מי שמסוגל היה בכוחות עצמו להבין תנ״ך, משנה וספרי דרוש.

פעילות חברתית מנותקת מבתי־כנסת או מלימוד מסורתי כמעט שלא היתה בג׳רבה. אחת האפשרויות לבילוי חברתי מחוץ למסגרת הדתית היתה ישיבתם בצוותא של יהודים בבתי־קפה של מוסלמים, ואמנם מצויות במקורות קצת תלונות בעניין זה. בשנת 1912 נוסד בג׳רבה בית־דפוס עברי. מאז נתרבו מאוד כתבי חכמים מקומיים, שנפוצו בקהילות אחרות בתוניסיה. בעשור הראשון של המאה העשרים חדרו הצרפתים לדרום־תוניסיה, וחברת ׳כל ישראל חברים׳ ניסתה לפתוח בג׳רבה בית־ספר מודרני. ראשי הקהילה מנעו את הדבר, בהרגישם בכוח החילוני הטמון במוסדות־חינוך מודרניים.

 ואמנם בית־הספר המודרני הראשון נפתח בדרום־תוניסיה רק לאחר יובל שנים ויותר, כאשר הקהילות כבר החלו להתפזר. בעוד שבדרום נשארו עדיין מוסדות החברה המסורתית יציבים, הרי בצפון הארץ חלו תהליכי התמערבות, והחיים המסורתיים החלו שוקעים אפילו בעיר תוניס, שהיתה בעבר מרכז נודע בעולם היהודי. כך נוצר פער הולך וגדל ברמת הלמדנות המסורתית בין יהדות הדרום לבין יהדות שאר חלקי תוניסיה. בשל תהליך התמעטותם של חכמים בצפון־תוניסיה הן במניין והן בשיעור־קומה, נאלצו קהילות הצפון למנות לעצמן רבנים ושאר כלי־קודש מיוצאי ג׳רבה והדרום. 

התפתחות זו הביאה לידי העמקת התודעה הייחודית אצל יהודי ג׳רבה במבנן הפנימי מצטיינות קהילות ג׳רבה במידה רבה של הומוגניות חברתית. עם זאת היתה הבחנה רופפת בין הסוחרים לבין בעלי־המלאכה. זו באה לידי ביטוי בסדרי ההערכה להטלת מיסי הקהילה: נציגים של שתי השכבות הללו השתתפו בשומה, שעל־פיה נקבע גובה המס האישי לקהילה. אך לא נודעו לנו חיכוכים על בסיס של תחרות בין קבוצות מעמדיות או עיסוקיות, חיכוכים שמהם ניתן היה להסיק על קיומן של קבוצות מגובשות על יסוד הבחנות אלו.

באמצע המאה התשע־עשרה עדיין נמצאו רבנים שעסקו במסחר ובניהול בתי־מלאכה בצד עיסוקיהם הרבניים (בנימין, תרי״ט:109), ולא קיבלו שכר בעד הרבנות, התנהלו דיונים חוזרים בדבר שיחרורם של תלמידי־חכמים ממיסי הקהילה, ובפרט שחרורם של אנשי ׳החברה קדישא׳ (בשנים 1905,1875,1870,1865). הדיינים פסקו לשחררם מעול המיסים, אך מהדיונים החוזרים מסתבר שהציבור לא קיבל את ההוראה באופן חד־משמעי. מן המקורות לא ניתן להסיק, אם ׳תלמיד חכם׳ הוא רק מי שכל עיסוקו בתורה או גם מי שעוסק בעבודה מכניסה בצד לימודיו. מכל מקום התמונה העולה במאה התשע־עשרה היא של קהילה, שבה המעמד של תלמידי־חכמים אינו ייחודי מעיקרו ואין הוא מובחן משל הדיוטות: מעמד תלמידי החכמים שונה אך הגדרתו נשארה רופפת.

רוב בתי־הכנסת היו מוסדות פרטיים מיסודן של משפחות או קבוצות מהגרים. עם זאת היתה לוועדי הקהילות בג׳רבה מידה ניכרת של שליטה על בתי־הכנסת. בחארה זגירה היתה הקפדה רבה שלא להחזיק ספרי־תורה בשום בית־כנסת מבין תשעה בתי־הכנסת שבמקום. תקנה זו באה להבטיח שבימים שבהם קוראים בתורה ייאלץ הציבור להתאסף כולו בבית־כנסת אחד, בית־כנסת הגריבה, שנחשב למקודש אך היה מרוחק במקצת ממרכז העיירה. מאחורי התקנה עמד כוחו של ציבור, המסוגל להשתלט על הגורמים הבדלניים המאורגנים בבתי־הכנסת השכונתיים. בחארה כבירה שררו הסדרים דומים. עשרה מבין חמישה־עשר בתי־הכנסת שהיו במקום בדורות האחרונים נסגרו בימים הנוראים בפקודת ועד הקהילה. מטרת התקנה היתה בעיקר כלכלית: ראשי הקהילה ביקשו, על־ידי יצירת קבוצות־מתפללים גדולות, להעלות את המחירים בתחרויות של ׳מכירת מצוות׳, משום שהכנסות בתי־הכנסת בימים הנוראים הוקדשו כולן, בתוקף תקנה, לקופה הכללית של הקהילה. נמצא שאף אותם בתי־כנסת, שפתיחתם הותרה על־ידי הקהילה, נאלצו לוותר באופן ארעי על עצמאותם הכספית.

בראש הקהילות בג׳רבה עמדו ועד הקהילה ובית־הדין. ועד הקהילה עסק בגביית מיסים פנימיים. עיקר ההוצאות המוטלות עליו היו פרנסת עניי המקום ותשלום לשומרי הלילה, ולימים גם תשלום שכר לדיינים. הוועד ראה עצמו גם אחראי על עניינים דתיים כלליים, ולכן העסיק אדם מיוחד שסבב בחנויות בערב שבת וזירז את האנשים לסגור עסקיהם בזמן. מקורם העיקרי של מיסי הקהילות בגבייה עקיפה, והיתה גם קצת גבייה ישירה. המס העקיף, בערך של 25%, בא מהיטל שהוטל על בשר שנמכר בקהילה (בצירוף תקנה שאסרה יבוא בשר מהחוץ). המס הישיר הוטל על יסוד שומות אישיות של ועדות סוחרים ובעלי־מלאכה. השומה נערכה כנראה אחת לשנה, ואילו המס צריך היה להיפרע אחת לחודש. בערבי חגים היה המס כפול ולפעמים משולש מן הסכום הרגיל, אך ידיעותינו בנוגע לביצוע הסדרים אלה אינן מפורטות

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

לדמותה של יהדות הרי האטלס

על שני המוסדות הללו, הוועד ובית־הדין, עברו במאה העשרים תהליכי פורמליזציה. ביטוי חותך לכך הוא תשלום המשכורות ששילם הוועד לדיינים, בניגוד לנוהג במאה התשע־עשרה. המשכורת היתה קבועה והשתלמה אחת לשבוע. הנימוק לשינוי הנוהג היה החשש, שאם הדיין יצטרך לעבוד לפרנסתו ׳יושפל כבודו ברבים׳. משמע, יצירת פער בין דיין לבין הדיוטות. במקביל להסדרים הכספיים נקבע נוהג חדש, שלפיו רק בן קהילה אחרת יכול להתמנות דיין, ולא חכם מקומי. גם על ועד הקהילה עבר ככל הנראה תהליך של פורמליזציה במאה זאת. בעבר לא היה למוסד זה שם קבוע. במקורות שמו: ׳הק״ק׳, ׳יחידי הק״ק ראשיו ומנהיגיו׳, ׳הוועד׳. בסוף תקופתנו השתרש מושג קבוע: ׳ועד הקומיטי׳. צירוף מונחים זהים אלה רווח ביותר במקורות, והוא כמעט בלעדי בשפה המדוברת בפי יוצאי ג׳רבה בארץ. ההנהגה של הדיוטות מובחנת מבית־הדין, והיא הממנה את הדיינים. עם זאת כפוף הוועד לשיפוטו של בית־הדין, הדן גם במחלוקות בין הוועד לבין יחידים. אף־על־פי־כן נשארה המגמה למובחנות עקיבה של ההנהגה הפוליטית (הוועד) וההנהגה הדתית־שיפוטית (בית־הדין) רופפת. כך, למשל, אנו שומעים על ניסיון, כנראה משנות העשרים או השלושים, לבחור את הדיין ר׳ משה כלפון כהן לראשות הוועד, אך הוא התנגד לכך.

בצד שני מוסדות־הניהול המרכזיים נמצאו בקהילות מוסדות וולונטאריים רבים, שעסקו בתחומי הדת והסעד. החשוב בין מוסדות אלה היה ׳ועד אור תורה׳, שהתרכז בעיקר במתן תמיכה חומרית לתלמידי־חכמים כדי שיתפנו ללמוד תורה, ובתשלום שכר־הלימוד של ילדים עניים. כן שקד ועד זה על אספקת ספרים, והשתדל למען סידורם של תלמידי חכמים במשרות בתום לימודיהם. ועד ׳אור תורה׳ הגיע בראשית המאה לדרגת פורמליזציה ניכרת, המוצאת ביטוי בניסוח מפורט של תקנות (בס׳ ׳חשק שלמה׳). ועד זה, בשל הסתעפות פעולותיו והמקורות הכספיים הנכבדים שבהם שלט, נעשה מוקד ציבורי חשוב, ונתגלעו חיכוכים בין ראשיו לבין ראשי הוועד הכללי. עם זאת זכה לסיועם הנלהב של הדיינים. ׳ועד אור תורה׳ נשען על פעילים שהשתייכו לבתי־הכנסת השונים בקהילה: שם עסק כל אחד באיסוף כספים ל׳קופת אור תורה׳. מוסד ׳אור תורה׳ הגיע לרמה ניכרת של פיתוח פנימי, וביטוי לכך היה העסקת מפקח מטעם המוסד, אשר ערך ביקורת על נוכחות תלמידים בקבוצות הלימוד. גם למוסדות אחרים היה מבנה דומה לזה של ׳אור תורה׳. ׳ועד ביקור חולים׳ עסק בסיוע כספי ורפואי לחולים, והוא נשען על ׳קופות ביקור חולים׳ שהוחזקו על־ידי עסקנים שהיו מפוזרים בחוגי בתי־הכנסת השונים שבקהילה. היו בקהילות ג׳רבה גם הרבה תפקידים קהילתיים ספציפיים, מוגדרים ומובחנים.

כך, למשל, מקובל היה ששוחטי בקר היו טעונים סמיכה פורמלית, וכן היו צריכים לתעודה המוהלים. אישורים אלה ניתנו מידי מומחים למקצוע בקהילה, והאישורים קיבלו תוקף בתוספת חתימת הדיינים. על השוחטים היתה מוטלת מזמן לזמן בדיקת החלפים. בדיקה זו נעשתה על־ידי כל שוחט בפני שניים מחבריו השוחטים. גם התקנה הבאה מעידה על פורמליזציה ניכרת בנהגים הקהילתיים והדתיים: יין שנשלח ממקום למקום טעון היה, בהגיעו ליעד, עדות כשרותו מאת האדם שליווה את המשלוח. עדות זו התקבלה רק ממי שאינו בעל היין, ואף זאת רק בתנאי שהיה האיש תלמיד־חכם. בכל מקרה לא התקבלה עדותו של בעל המשלוח עצמו בעניין זה.

מסוף העשור השני למאה זו יש בידנו עדויות רבות על מגמת התפתחותם של מוסדות הקהילה בכיוון של פורמליות גוברת. בשנת 1920 תיקן בית־הדין, שכל העוסק בענפי הבשר והיין זקוק לתעודת־יושר. באותה שנה יצאה תקנה שיש לשלם לשוחט שכר שווה, בין אם הבהמה ששחט נמצאה כשרה בבדיקה ובין אם נפסלה כטריפה. יש בתקנה זו כדי להפחית מהלחץ הטבעי שבו נתון היה השוחט להכשיר את שחיטותיו ולסייע לו ולרב הפוסק, במקרה של שאלה שהובאה לפני רב, להגיע להכרעה הלכתית עניינית. מתקופה זו כנראה גם הנוהג החדש לתבוע מהמנקרים תעודה מקצועית רשמית, בדומה לתעודה שהיתה נתבעת מכבר משוחטים וממוהלים. בשנת 1922 חל שינוי בסדרי הטלת המס העקיף על בשר. עד לאותה שנה נערכה השומה, כנראה על־ידי הקימעונאי, בכל מכירה פרטית. מכאן ואילך הותקן, שהשומה תיערך במרוכז בשלב הסיטונאי, ועל־ידי שמאי רשמי מטעם הקהילה. 

כמו בתקנה בקשר לעדות על כשרות משלוחי יין, הוחדר גם בתקנה זו אלמנט של פורמליות במקום עקרונות אישיים ששלטו בעבר. לכך דומה ההתפתחות בארגון ה׳חברה קדישא׳. בעבר נתבע רק השחרור של אנשי ה׳חברה קדישא׳ ממיסי הקהילה (אולי אף שוחררו למעשה); עתה הוטלו סדרים פורמליים על עבודת אנשי החברה: הם נחלקו למשמרות שונות, וכל משמרת פעלה בזמנים שונים. גם בתפקידי הרבנות חל התהליך האמור. בעבר לא התמחו רבנים לפי תחומים הלכתיים, אלא הם נחשבו ׳חכמים כוללים ושלמים׳, ששלטו בכל ענפי התורה. בתקופה האחרונה התמנה רב שהתמחה בדיני טהרת המשפחה, ועיקר תפקידו היה לפסוק בתחום זה.

לעניין זה חשובה גם התנגדותו של הדיין ר׳ משה כלפון כהן, שהוזכרה לעיל, לטשטוש התחום בין מוסד הוועד ובית־הדין, בסרבו לקבל את מינוי ראש הוועד. ולבסוף, בעשרות השנים האחרונות מוצאים אנו פעילות של הדיינים כנגד ריבוי מניינים בבתי־הכנסת, במגמה לצמצם את מספר ההתכנסויות לתפילה. מועלית התביעה שלא להרבות בחזנים שונים בכל תפילה, אלא להקפיד על כך שהתפילה תתנהל בבתי־הכנסת על־ידי החזן הקבוע, במקום ובזמן שנקבעו.

מבנה החברה של יהודי ג׳רבה נשאר עד לזמן עלייתם ארצה דומה, בקווים כלליים, למה שהיה בדורות קודמים. השינויים בדורות האחרונים, שינויים שאחריהם עקבנו, אינם אלא פיתוח נוסף של מגמות, שכבר היו קיימות. האחת היא הלמדנות ההולכת ומתפתחת בהשוואה לנעשה בתחום זה בקהילות אחרות, והשנייה המשך הפיתוח של מוסדות הקהילה בכיוון פורמלי, על־פי עקרונות כלליים, בלתי־תלויים ביחידים ובקבוצות המפעילים את המוסדות.

בצד מגמות אלו התפתחה בג׳רבה התנועה הציונית, בשלב מוקדם לערך לגבי קהילות יהודיות רבות במזרח. מצויים בידנו דברים שכבר נכתבו בשנת 1906 , ואשר בהם מתייחס חכם אחד בחיוב רב לתנועה הציונית. במשך השנים מושמעות דרשות שעניינן תמיכה בציונות. כן מתפרסמים כתבים רבים מאת הרבנים ומנהיגי הקהילות ברוח זו. בשנת 1919 נוסדה תנועת ׳עטרת ציוך, אשר בשנות הארבעים עסקה בהכשרה חקלאית ובארגון לימודי השפה העברית (במסגרת תנועת־בת ׳דבר עברית׳), ומספר חבריה בסוף התקופה היה כמאתיים.

בשנים ההן התקיימה בג׳רבה חווה חקלאית, ומהחוגים הקשורים בה יצאו מעפילים שהעפילו לעלות ארצה עוד לפני קום המדינה. לפי כל העדויות, לא היה בפעילות הציונית משום גורם מפלג בציבור. אחד מדובריה הנלהבים ביותר היה דווקא אב בית־הדין, ר׳ משה כלפון כהן. מעמד התנועה במבנה הכללי של הקהילה היה כנראה דומה לזה של הארגונים הוולונטאריים האחרים (׳אור תורה׳, ׳ביקור חולים׳ ואחרים). היא השתלבה במסגרת הרחבה של הקהילה המסורתית.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

קסאר אולאד אסולטאן

קסאר אולאד אסולטאן

לדמותה של יהדות דרום־תוניסיה

הדרום־תוניסאיים עשירים לאין־שיעור מאלה של הרי האטלס, ומצויים כתבי־יד רבניים רבים שבהם לא הסתייענו עדיין. גם אם לא מיצינו בשלמותו את כל החומר המצוי לגבי היהודים שבהרי האטלס, הרי ודאי שהיקף המקורות כאן מצומצם הרבה יותר. רוב ידיעותינו עליהם נובעות מראיון אישי, ומדו״חות של נוסעים וחוקרים אחרים; לתיעוד רבני־פנימי כמעט שלא הגענו. לעומת זאת, רוב ידיעותינו על דרום־תוניסיה שאובות ממקורות רבניים פנימיים בנוסף לראיון האישי. אפשר שנקודת־השוני הבולטת בדפוסי־החיים היהודיים בשתי הארצות מוטעמת בשל טיב המקורות: אך גם לאחר הסתייגות זו ברור שההבדל במציאות היה ניכר מאוד.

יהודי הרי האטלס מצטיירים כקיבוץ אנשים, הנאלץ לגלות פעלתנות ויוזמה רבה כדי להתקיים. בעלי־המלאכה והרוכלים נאלצו לעבור מרחקים גדולים ומסוכנים באזור פרוע ודל־אוכלוסין, והם נותקו מבני עדתם לימים רבים. בתנאים אלה אין מרות הקהילה על היחיד עשויה להיות מופלגת ותחומי מעורבותה בחייו מוגבלים יחסית. היחיד, בהיותו תר בדרכים, נאלץ לסמוך במידה רבה על עצמו, הן בעיסוקי פרנסתו והן בעניינים שבינו לבין בוראו. מציאות זו משתלבת לחלוטין בתרבות מרוקו הכללית, המעניקה תוקף דתי ליחיד הכריזמטי. כל הנסיבות האלו מעודדות את פעילותם של אישים נמרצים, גאים ועצמאיים, שהם מעוטי סבלנות כדי לשאת בהגבלות הנובעות מרצונם של אחרים. הציבור מתקשה לנסח את רצונו הקולקטיבי בצורה מופשטת של תקנות על־אישיות, ולהטיל תקנות אלו על היחידים. תנאי הקיום בג׳רבה ובדרום־תוניסיה היו בכלל קלים יותר.

 האזור היה רגוע יותר מבחינה בטחונית. אדם התמיד לשבת במקומו, בשוק, בבית־המלאכה או בחנות, ופרנסתו באה אליו. אלה הם תנאי קיום המסייעים לחיי קהילה הדוקים. קהילות ג׳רבה וגאבס היו קהילות גדולות במונחים של החברה היהודית המסורתית, ושונות מאוד מן הקהילות הקטנות המורכבות ממשפחות מורחבות בודדות, שאנו מוצאים בהרי האטלס. אמנם גם בקהילות דרום־תוניסיה יש חשיבות לגורם המשפחתי בארגון החברה, ובתי־הכנסת שם רובם מלכדים משפחות מסוימות דור אחרי דור. עם זאת קיימות בקהילות אלו תקנות תקפות ומוסכמות ציבוריות הגוברות על נאמנויות משפחתיות ופרטיות. אכן, גם בעניין זה שונה יהדות דרום־תוניסיה מיהדות הרי האטלס.

 התלות הגדולה יחסית במסורת כתובה ופורמלית ובתקנות מופשטות, המופקדות לפירוש בידי רבנות למדנית, מביאה גם לכלל עיצוב אישיות שונה מאוד מזו שבהרי האטלס. המוסר העממי של יהודי ג׳רבה מטעים מאוד את ערך ׳הבושה׳, לפיו טוב לאדם שיצמצם, ישפיל ויצניע עצמו נוכח אחרים, ונוכח רבנים בפרט. בדרשות ובספרות המסורתית של חכמי ג׳רבה רווח מאוד ערך הבושה. בשמו נתבע אדם לפעול או לחדול. דברים אלה בצירוף הנסיבות הנוחות של הקיום הפיזי סייעו לעיצוב אישיות רגועה ושלווה יותר, פחות דינאמית מזו שבהרי האטלס ובמרוקו בכלל 

רקע חברתי מיוחד זה וגוניה השונים של תרבות יהודית זו נושאים עמם האנשים, שאחר מעשיהם נעקוב כאן. העבר חלף כליל, וכעת חיים הם בסביבה שונה בתכלית. אם ירצה בכך, מסוגל היחיד לשלוט במידה מסוימת על פעולותיו, בלי שתרבות עברו תכפה אותו. לפיכך אין להפריז בחשיבות עברם של בני־אדם בבואנו להבין מעשיהם בהווה. עם זאת, לעתים קרובות באה לידי גילוי הכפיפות לכוחות ולנסיבות שעל־ידיהם עוצבו בני־החברה בשחרותם. טוב אפוא אם נזכור את סוגי המטענים החברתיים והתרבותיים, בבואנו להכירם היום. בהמשך הדברים נתייחס לרקע עברם הייחודי, בין שאר הנסיבות הכלליות המקיפות את חייהם.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ

משה שוקד

מחקרים אנתרופולוגיים בשיטת התצפית המשתתפת נעשו בדרך־כלל על־ידי אנשים שהיו זרים לחלוטין לחברות הנחקרות, כמו חוקרים אנגלים שחקרו חברות אפריקאיות. חוקרים אלו נבדלו מנחקריהם בגון עורם, דתם, בתרבותם ובמנהגי־חיים יסודיים. לעומתם, מחברי ספר זה, אשר נקטו גם הם שיטות־מחקר אנתרופולוגיות, קרובים היו לנחקריהם במאפיינים חברתיים עיקריים. מתיאור חוויותיו האישיות של הכותב נעמוד במאמר זה על היתרונות והמגבלות של מחקר אנתרופולוגי הנערך על־ידי בן החברה הנחקרת לעומת בן החברה הזרה.

מחקרי בקרב קבוצת־עולים מהרי האטלס נערך בשיטות האסכולה הבריטית באנתרופולוגיה חברתית. התגוררתי בקרב חברי קבוצה זו במשך 18 חודשים וצפיתי בפעילותם ברוב תחומי־החיים. הייתי ביניהם זר וקרוב כאחד. יהודים אלה עלו לארץ בשנת 1956 והתיישבו במושב רוממה. בהיותי יליד הארץ, בן למשפחה שעלתה ממזרח־אירופה בשנות העשרים, נתעוררה בי סקרנות לגבי העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה, שבה נקבצו יהודים מארצות שונות, ובעיקר מארצות המזרח הקרוב וצפון־אפריקה. הגעתי לחקר יהודי הרי האטלס מתוך עניין שהתעורר בי לדעת יותר על אנשים אלה, שביניהם ובינינו, מקשרת היסטוריה עתיקה וזהות אזרחית משותפת. רציתי להכיר את תרבותם, את הליכותיהם ואת מנהגיהם החברתיים, ולדעת כיצד הצטיירה בדמיונם ארצם העתיקה קודם שעלו לארץ, וכיצד הסתגלו לסביבתם החדשה, הפיסית, הכלכלית, החברתית והתרבותית. משום כך, שלא כרוב האנתרופולוגים העוסקים בחקר חברות רחוקות וזרות להם, לא הייתי מובדל לחלוטין משדה־המחקר שלי.

אם כי הייתי שונה מן המתיישבים ברוממה מבחינות רבות, נראיתי בעיניהם דומה, בהיותנו כולנו יהודים וישראלים. כישראלים, השתייכנו לאוכלוסיה קטנה וצפופה — שני גורמים המגבילים את האפשרות לשמירת אלמוניות ולמניעת קשרים בטווח ארוך. קירבה חברתית וקירבה פיסית אל הנחקרים העמידו אותי, הן בזמן עבודת־השדה והן לאחריה, בפני לחצים ובעיות שאינם מוכרים, לפי מיטב ידיעתי, לרוב האנתרופולוגים שהם נוכרים בחברות שאותן הם חוקרים. כך, למשל, האנתרופולוג הידוע ויקטור טרנר תאר בנימת־עצב (1960) את פגישתו האחרונה עם אחד מאנשי הקהילה האפריקאית שחקר. תיאור זה מדגים יחס מוגבל לזמן קצוב, שהוא אופייני לקשר שבין אנתרופולוגים לבין אנשי החברות, מושא מחקרם; שכן עם גמר עבודת־השדה (תקופת התצפיות) של החוקר נפרדות דרכיו מאלו של נחקריו, ובדרך-כלל לא ייפגשו עוד לעולם:

…זמן קצר לפני שעזבתי את ארצו, כנראה לעולם, בא מוצ׳ונה (בן הכפר) לבקרני. שתינו יחד במצב־רוח עליז לכאורה. לפתע השתתק, וכעבור זמן מה אמר: ׳כשתתניע את מכוניתך מחר בבוקר אל תצפה לראותני. אנחנו, בני הנדמבו, איננו עליזים כאשר מישהו נפטר, אנו עורכים טקס אבילות׳(טרנר, 1960: 354).

האנתרופולוג הזר וידידו בן השבט האפריקאי נפרדים לעולם. מקרה זה מעיד, שככל שגוברים יחסי האהדה והקירבה בין האנתרופולוג לבין מארחיו, כן מחריפה ההכרה שאין מנוס מהפרידה הסופית.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ

משה שוקד

מחקרים אנתרופולוגיים בשיטת התצפית המשתתפת נעשו בדרך־כלל על־ידי אנשים שהיו זרים לחלוטין לחברות הנחקרות, כמו חוקרים אנגלים שחקרו חברות אפריקאיות. חוקרים אלו נבדלו מנחקריהם בגון עורם, דתם, בתרבותם ובמנהגי־חיים יסודיים. לעומתם, מחברי ספר זה, אשר נקטו גם הם שיטות־מחקר אנתרופולוגיות, קרובים היו לנחקריהם במאפיינים חברתיים עיקריים. מתיאור חוויותיו האישיות של הכותב נעמוד במאמר זה על היתרונות והמגבלות של מחקר אנתרופולוגי הנערך על־ידי בן החברה הנחקרת לעומת בן החברה הזרה

בתקופת עבודת־השדה נדמה לעתים קרובות, שהאנתרופולוג הנוכרי הצליח להיקלט בחברה המארחת, ובעיקר כאשר הוא מאומץ על־ידי אחת מקבוצות־השארות המקומיות. אף־על־פי־כן, אין לו ולמארחיו אשליות בנידון. הוא נשאר נוכרי ביניהם, מכיוון שממשיך הוא להיות שונה ממארחיו, אשר כמעט אינם יודעים ואינם מבינים דבר על שורשיו החברתיים. האנתרופולוג נראה להם כאורח שבא מעולם אחר, אליו ישוב כעבור זמן מה. מצב זה מאפשר לאנתרופולוג החברתי לשמור על מידה רבה של ריחוק ואובייקטיביות בתצפיותיו ובקשריו עם בני החברה הנחקרת. מצב זה מעמידו גם בעמדה נוחה יחסית מבחינת מחויבותו כלפי החברה המארחת — מארחיו אינם מצפים ממנו שינהג על־פי המוסכמות במקום. מובן שעליו לנהוג בכבוד כלפי האמונות והמנהגים המקובלים אצלם, דבר שהוא עושה גם משום שבדרך זו מתאפשרת לו גישה נוחה למקורות מידע ולעריכת תצפיות. אך יחס האחריות במישור הבין אישי והמוסרי בין האנתרופולוג לבין החברה הנחקרת משתנה בדרך־כלל עם עזיבתו, שעה שהחברה הנחקרת הופכת לגבי החוקר מצבור של נתונים.

על אף שרוב האנתרופולוגים היו בני ארצות־הברית ואירופה והתעניינו בעיקר בחברות ורות ומרוחקות, היו ביניהם גם כאלה שהתמסרו לחקר חברתם שלהם. מספרם של האחרונים הולך וגדל, בעיקר בארצות המתפתחות. ואכן חוקרים מקומיים רבים הולכים היום בדרכו של סריניבאס, אשר במשך שנים רבות חקר כקרב בני חברתו ההודית. מגמה זו, המצויה עדיין בשלביה הראשונים, עתידה להביא את האנתרופולוג לידי מעורבות, שלא היתה מוכרת לו עד כה. בעוד קודם לכן לא היתה לאנתרופולוג הזר התחייבות עמוקה כלפי החברה הנחקרת בתקופת עבודת־השדה ולאחריה, הרי המעורבות החדשה תתבע ממנו התחייבות לטווח ארוך, אשר תהיה בעלת אופי שונה.

ניתן להצביע על גורמים אחדים, הממריצים את האנתרופולוגים גם בארצות המערב לבחור בנושאי־מחקר במסגרת החברות שבהן הם חיים. הדחף המקורי לחקר חברות פרימיטיביות נבע מן הרצון למצוא עדויות על הצורות הראשוניות של המוסדות החברתיים ועל מידת הגיוון של המוסכמות החברתיות. דחף זה פוחת והולך. שנית, בשל תהליכי מודרניזציה והתמערבות הולכות ונעלמות החברות הנורימיטיביות, שהיוו בדרך־כלל נושאים למחקר. נוסף על כך, חברות אלו המשתנות ונהיות למדינות החדשות המרכיבות את ׳העולם השלישי׳, מנהיגיהן שוב אינם מעוניינים בנוכחותו של האנתרופולוג הזר. כפי שכבר ציינו מאקט (1964) ולוי־שטראוס(1966), מזהה המנהיגות המקומית את האנתרופולוגים החברתיים עם נציגי הקולוניאליזם, וכן מאשימה אותם שדרך ואופן הפרסום בספריהם השפילו את אוכלוסיות הילידים, אשר הוצגו כפרימיטיביים. ולבסוף, נראה לי שהאנתרופולוג פונה למחקר בתוך חברתו בהשפעת הדחף שהתעורר בחברה המערבית לחיפוש הישות והזהות העצמית, מצד אחד, ובשל חוסר הסיפוק הגובר אצל בן המערב מתנאי־קיומו החברתיים, מצד אחר.

לוי־שטראוס צופה משבר באנתרופולוגיה החברתית בגלל היעלמותן הקרובה, כביכול, של החברות הפרימיטיביות, ונוכח דחייתם של מנהיגי המדינות החדשות את האנתרופולוגים החברתיים. מכאן מסיק הוא לגבי עתיד האנתרופולוגיה:

…כאשר האנתרופולוגים החברתיים יהיו בני החברה הנחקרת, תאבד

האנתרופולוגיה את טבעה הייחודי, ותהיה דומה יותר לארכיאולוגיה, היסטוריה

ופילולוגיה; וזאת משום שהאנתרופולוגיה היא מדע החוקר תרבות כפי שהיא

נראית מבחוץ (1966: 126 ).

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?משטר וישי

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

ניתן להסכים עם הסיפא של דברים אלה, כי אמנם ׳האנתרופולוגיה היא מדע החוקר תרבות כפי שהיא נראית מבחוץ׳, כיוון שמחקרים באנתרופולוגיה, כמו בסוציולוגיה, ניתנים לביצוע הולם רק על־ידי חוקרים, שאף־על־פי שהם ׳שייכים׳ לחברה הנחקרת הרי במובן מסוים הם גם ׳זרים׳ לה; כלומר, חוקרים שיש בידם הכושר לצפות בחברתם מתוך עמדה של ריחוק. אולם אם יכול חוקר להבחין רק בתכונות הייחודיות של חברות הזרות לחברתו, אך אין ביכולתו להשקיף מבחוץ ולבחון את התכונות המיוחדות לחברתו שלו, הרי שלא ניחן בכושר־שיפוט אובייקטיבי החיוני לעבודת האנתרופולוג. שלא כדעתו של לוי־שטראוס סבורני, שמבחנה של האנתרופולוגיה וסיכוייה לעתיד נעוצים דווקא ביכולתם של האנתרופולוגים לערוך מחקרים בקרב חברותיהם. ודאי, אין מסקנה זו מחייבת את האנתרופולוג לחקור את סביבתו הקרובה ביותר, כגון משפחתו, כפרו, או שכבתי המעמד שלו. כל החברות, הללו המכונות כיום פרימיטיביות והללו המכונות מודרניות, מגוונות דיין על מנת לספק קבוצות למחקר שלגביהן החוקר בן החברה הוא בבחינת ׳זר׳. דיוננו עוסק, מתוך כך, בעיקר בשני נושאים, הקשורים זה בזה:

(א) מידת האחריות והמחויבות של האנתרופולוג כלפי האנשים שהוא חוקר:

(ב) מהותה של האנתרופולוגיה, כפי שהיא משתקפת במחקרים המבוצעים על־ידי חוקרים בני החברות הנחקרות.

בהמשך המאמר אדגים כמה מהנסיונות שעמדתי בהם וכמה מן השגיאות שאפשר ושגיתי, שעה שחקרתי את יוצאי הרי האטלס. ייתכן שאלה ישפכו אור על הבעיות שבפניהן עשויים לעמוד בעתיד אנתרופולוגים אחרים, גם אם המצבים הקונקרטיים יהיו שונים. דברים אלה אמורים גם לגבי מחקרים נוספים אשר ראוי לערכם, ובהקדם, בחברה מגוונת כמו החברה הישראלית. רק במאוחר מתעוררים בציבור שלנו, כמו גם במקומות אחרים, געגועים אל תרבויות, שכמעט הפכו לנחלת העבר, ולא נותרו מהן אלא מעט שרידים ממשיים ויותר זכרונות של ילדות רחוקה.

הבעיה המוסרית והמעשית הראשונה שעמדה בפני היתה ציפיותיהם של אנשי רוממה מהתנהגותי הדתית. בעוד אנשי רוממה הקפידו על שמירת כללי הדת והמצוות, הרי אורח־החיים שלי היה חילוני. עד־מהרה התברר לי שאפשרויות המחקר שלי, כמו מידת הנכונות לקבלני בלא מחיצות, יושפעו ממידת היותי שומר מצוות, ולו רק כלפי חוץ. היתה זו החלטה קשה בשבילי, לקבל על עצמי תפקיד זה. בעיקר הציק לי הצורך להונות, להעמיד פנים, כמו גם החשש שמא אתפס ב׳קלקלתי׳. אבל בזכות החינוך הדתי שקיבלתי בנעורי, לא היו לי קשיים במילוי התפקיד של שומר מצוות. נוסף על כך, למדתי לחקות בקלות בעת תפילה וטקס את תנועותיהם ומעשיהם של המתפללים האחרים.

טעויות באקראי נסלחו לי ברוח טובה, בהנחה שמקורן של אלו במסורת האשכנזית שעליה חונכתי. כך, למשל, השתדלתי להקפיד על כל איסורי השבת, להתהלך בכיסוי ראש ולשמור כשרות. אולם כאשר נקראתי בבית־הכנסת בשבתות ובחגים לעלות לתורה, גימגמתי במבוכה. השתדלתי מאוד להתחמק מכיבודים אלה, ולמרבה מבוכתי התפרש הדבר כסימן לענווה.

אין להסיק מכאן, שכאילו איש לא הבחין במגבלותי בתחום הפעילות הדתית. הרב, אשר הגיע לקהילה מבחוץ ומעמדו בה לא היה מבוסס, הוא שהבחין בחוסר־הנחת שלי בתחום זה. תחילה הסתייג ממני, אך במשך הזמן שינה את יחסו כלפי. בעת חגיגה שנערכה לכבוד רכישת ספרי זוהר על־ידי אחד מאנשי רוממה, אף קרא הרב להרים כוסית לכבודי. הוא הסביר כי על אנשי רוממה להודות למזל הטוב שהביא אותי אליהם, שכן ניתן לראות בי את האמור בדברי חז״ל ׳קדמה דרך ארץ לתורה׳ (לפי מאמר חז״ל, מדרש רבא, ויקרא, ט, ג: ״כ״ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה״.) אנשי רוממה קיימו את מצוות התורה בקפדנות, אך ביחסים שבין אדם לחברו בכפר לא תמיד נקטו דרך נימוס. בהללו את מידת ׳דרך ארץ׳ שלי בחגיגה האמורה, הצביע הרב ברוח טובה על היתרונות והחסרונות שלי ושל אנשי רוממה כאחד.

הייתי אסיר־תודה על מחווה זו, שבה נסלחו לי בפומבי מגבלותי בענייני דת, אך ניתן לי מעמד בזכות התנהגותי הנאותה בהתאם לערכי המסורת. סיכומו של דבר, עמדו בפני שני קשיים עיקריים בתחום זה של התנהגות דתית: ציפו שאנהג כ׳יהודי׳, כלומר שומר מצוות, ועם מימוש ציפיה זו עמדתי בפני החשש שמא באחד הימים, אם בתקופת עבודת־השדה ואם לאחריה, תתגלה התנהגותי הדתית כהעמדת־פנים.

דוגמה ללחצים שהופעלו עלי להתאים את עצמי לנורמות ולציפיות של אנשי רוממה, ניתן לראות בדילמה שעמדה בפני בתקופה של חג הפסח. בהתקרב חג זה התחוור לי, שלפי מנהגם של אנשי רוממה חוגגים את ליל הסדר בחוג המשפחה בלבד. בניגוד בולט לחגים אחרים, לא תיכנן איש לערוך את הסדר שלא עם שאריו הקרובים ביותר, ולפיכך לא ציפו כלל שיגיעו לרוממה ביום זה אורחים מבחוץ, קרובים או ידידים. אמנם לא היה בלבי ספק שאילו החלטתי להישאר בכפר היו אחדות מהמשפחות במקום מזמינות אותי להסב עמן בליל הסדר.

אך משיחות־אקראי והערות־אגב הבנתי, שאם לא אסע לעשות את ערב החג בבית הורי, יתפרש הדבר שלא כראוי: אנשי רוממה היו רואים בכך פגיעה מצידי במצווה של כיבוד הורים. כדי לשמור על מידת ׳דרך ארץ׳ שמצפים ממני כיהודי, נאלצתי לעזוב את המקום לימי ראשית חג הפסח, למרות רצוני להישאר ולהשתתף בכל אירועי החג במקום.

הערת המחבר : פירוש הדברים הוא, שחובת דרך ארץ, כלומר חובות מוסריות וכללי־התנהגות נאותים כין אדם לחברו, כבר נדרשו בימי אדם הראשון. לעומת ואת, התורה העוסקת ביחסים שכין אדם למקום ניתנה רק בימי משה, לאחר עשרים ושישה דורות. מאמר זה של חז״ל בא ללמד שאין קבלת תורה ללא אימוץ דרך ארץ, ומשתמשים בו כרי להרתיע במקרים של התנהגות חברתית פגומה, הן מצד הנכבדים והמלומדים וחן מצד פשוטי־העם.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד  ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

יוצאי צפו אפריקה הפכו לגורם בולט בחברה הישראלית. גלי העלייה ההמונית מצפון אפריקה הומרצו ונישאו על כנפי החזון הנבואי של קיבוץ הגלויות וחידוש העצמאות היהודית, חזון שנשתמר בחיוניותו במשך הדורות ואשר הגשמתו נראתה מתרחשת בעליל.

מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ

משה שוקדיהודי מרוקו

נכון שהיה בהעדרי בתקופת החג הפסח כלשהו של מידע, אך ההזדמנות שניתנה לי לנהוג על־פי הערכים הבסיסיים של החברה המארחת, העניקה לי את האפשרות להבין טוב יותר היבטים חברתיים ותרבותיים של חברה זו. לעתים חשתי שאנשי רוממה היו גאים בישיבתי בתוכם, דווקא משום שאני שונה מהם מבחינות רבות ומזוהה עם בני העדה האשכנזית הוותיקה. יחסינו הקרובים היה בהם כדי לסמל את הגשמת השאיפה למיזוג גלויות. הם עמדו על כך שאוכל אצלם כאחד מהם, ובמיוחד רצו שאשתתף אתם בשתייה בשבתות, בחגים, ובהזדמנויות רבות אחרות. שיתוף זה היה בבחינת גשר על הפער החברתי המפריד בינינו. רצונם העז של מארחי להבטיח את המשך הידידות בינינו מחוץ לתפקידי בתקופת עבודת־השדה במקום, נתגלה בדאגתם הכנה ובתקוות שהביעו תכופות, כי אשא לי אשה בקרוב. הם אף ניסו להפגישני עם נערה, קרובת־משפחה רחוקה של אחד מאנשי רוממה, המתאימה לי לדעתם; שכן הנערה היא בת למשפחה ממוצא עירוני במרוקו ובעלת השכלה. ציפייתם של אנשי רוממה שאשא אשה נבעה בקצתה מן התפיסה היהודית המסורתית לגבי מצוות הנישואין. עם זאת ידעו כי אשכנזים, ובעיקר בעלי השכלה שבהם, נישאים לעתים קרובות בגיל מאוחר יותר. ואולם נראה לי, שאחת הסיבות העיקריות לרצונם זה נבעה מההנחה, שרק שינוי במעמדי המשפחתי יאפשר ביקורים הדדיים וקשר קבוע גם לאחר גמר עבודת־השדה שלי. אמנם הם לא הניחו שאשתקע בכפרם וסבורים היו שאתגורר בוודאי בקירבה לאחת האוניברסיטאות. מכל מקום, ברור היה להם שבכל מקום שבו אשב — עתידו של הקשר בינינו יהיה מותנה בעובדת היותי נשוי או רווק. אנשי רוממה רגילים לנסיעות ארוכות כדי לבקר אצל קרוביהם וידידיהם הפזורים בארץ. ביקורים אלה מאופיינים בשפע הכיבוד והמאכלים שאותם מגישים לאורחים ואשר הוכנו לרוב על־ידי המארחים בחופזה, שכן אנשי רוממה נוהגים בדרך כלל לצאת לביקוריהם בלא הודעות מוקדמות. רק אדם נשוי, היכול לסמוך על זריזות אשתו ומומחיותה במלאכת הבישול, יכול להשתתף כשווה בנוהג זה של ביקורים וביטויי־ידידות. על כל פנים, עם תום עבודת השדה, כאשר נפרדתי מאנשי רוממה ונסעתי לאנגליה, לא היתה זו פרידה סופית. אמור הייתי לחזור לישראל כעבור פרק־זמן מוגבל, וסביר היה להניח שבארץ כה קטנה ניפגש שנית.

כבר בראשית תקופת שהייתי בתוכם עמדו מארחי על כוונתי להעלות על הכתב את מחקרי ברוממה ולתת פרסום לקהילתם. הללו — אף שבאו מסביבה שבה ההשכלה היתה נדירה, כבר מילדותם הוחדר בהם יחם של כבוד ללימודים וליצירה שבכתב. בהיותי בעיניהם מייצג את תושבי הארץ הוותיקים ומסוגל להשוותם אל עולים ממקומות אחרים, חשו בתחילה מבוכה מנוכחותי במקום. ואמנם בראשיתה של תקופת־שהייתי במקום היו אנשי רוממה רגישים לאותם תחומי־התנהגות, שהיו עלולים לדעתם לפגוע בשמם הטוב. אחדים מהם, בעיקר הללו שהספיקו לקשור עמי יחסים קרובים, ביקשו ממני שלא לכתוב למשל על ההפרעות שאירעו לעתים בשעת התפילה. רק לאחר־מכן, משהתרגלו לנוכחותי שהפכה לחלק מהנוף החברתי המקומי, פסקו מלהעיר על עניין זה, וסמכו, כפי הנראה, על הבנתי וידידותי. ואמנם כשהתחלתי להעלות על הכתב את עבודת־מחקרי, חשתי הרגשת אחריות כבדה כלפי מארחי מרוממה. השיטה המקובלת של החלפתם של שמות היישוב והאנשים הנחקרים, שיעילותה מוטלת בספק במקרים רבים, נראתה לי פחות יעילה כאמצעי־הסוואה בחברה הישראלית הקטנה והצפופה. היה עלי לשקול את האפשרות, שרשימותי עלולות להעליב את אנשי רוממה. סביר היה להניח שהנחקרים לא יתייחסו לניתוח המופשט של ההתנהגות החברתית, אלא יתעניינו בעיקר בפרטי התיאור בתחומי הפוליטיקה, הדת והמשפחה, ואולי יפרשו תיאורים אלה כמעידים על ליקוי בהתנהגותם ובפגיעה בשמם הטוב. במאמציהם להשגת הערכה חברתית מצד הקבוצות והמוסדות השונים בחברה הישראלית, עלולים אפוא אנשי רוממה להאשימני, שאגרום במחקרי לחשיפתם בפומבי. גם חששתי שיזהו אותי כמייצג את השכבה האשכנזית הוותיקה, הנוהגת בהם כביכול ביוהרה ובשרירות־לב. כך, לדוגמה, כשהתחלתי לסכם את תצפיותי מצאתי עצמי מתקשה בניסוח הרקע ההשכלתי של מארחי, שכן ידעתי עד כמה רגישים היו בנושא זה. הם חיו במשך דורות רבים באזורים הנידחים ופרועי־החוק של הרי־האטלס, מבודדים ממרכזי היהדות במזרח ובמערב כאחד. ניתוק זה השפיע כמובן על נכסי ההשכלה שאנשי רוממה הביאו עמם, בהשוואה לנכסי ההשכלה של קהילות מסוימות שעלו לארץ ממקומות אחרים. מסירת העובדות האובייקטיביות על מצבם הכללי של אנשי רוממה באזור הרי האטלס, אפשר שהיתה מתפרשת על־ידם כעלבון. הנה כי כן, החובה שחשתי כלפי אנשי רוממה עשויה היתה לגרום לכך, שבהצגת הדברים אעדיף ואדגיש את האיפיונים הנראים כחיוביים וכמחמיאים, ובכך אעוות את המציאות הנחקרת במידה שיקשה על הקורא לעמוד עליה. בעת הכתיבה, שעה שהייתי מתחבט בבעיות אלו, עלה בי הרעיון להחליף את שם משפחתי בשם עברי הקשור בתולדות האנשים הנחקרים. החלטה זו הקנתה לי הרגשה של חופש בכתיבתי על אנשי רוממה, שכן סבור הייתי שמבטאת היא את תחושת הזדהותי עמם ואת האהדה העמוקה והכבוד שאני רוחש להם. קוויתי שגם הם יעמדו על כך. ואמנם שמי החדש, שסימל את קשרי העמוקים עם החברה הנחקרת, הפחית במידה ניכרת את היסוסי בהצגת הנתונים, וכן איפשר לי למלא את אחריותי המקצועית ולדווח בפירוט על האירועים שהייתי עד להם.

הפתרון שנקטתי, ושניתן היה לקיימו במסגרת המוסכמות והתרבות של החברה הישראלית, בא לענות על בעיה שאולי מלכתחילה היתה בעיקרה בעיה אישית של החוקר. הריני מאמין ומקווה, שדברי על רוממה ישמשו עדות נאמנה לתקופה רבת־תמורות־ומשברים בחיי יושביה. על אף כל הקשיים מחוץ ומבית ועל אף חולשות אנוש, שבהן כולנו לוקים, הצליחו הללו להקים קהילה משגשגת בחומר וחזקה ברוח, ועשויים הם להיות דוגמה ליכולת ההתמודדות עם קשיים עצומים ולכוח הליכוד בעת מצוקה, למרות גורמי הפירוד בחיי היום־יום. 

המשך……

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

 

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !בית הכנסת בפאס

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

הנושא השני העומד כאן לדיון הוא: האומנם מחקר אנתרופולוגי, הנעשה על־ידי בני החברה הנחקרת, לא יחטיא את מטרתו? אין ספק שיש יתרונות וחסרונות יסודיים, גם כשהאנתרופולוג זר לחברה הנחקרת וגם כשהוא בן לחברה זו. לכן עדיף שהדיווחים על החברה בכל מחקר יהיו הן של חוקר מבחוץ והן של חוקר מבפנים. הללו עשויים להשלים זה את זה" ולפצות על העיוות הנוצר בדיווח בשל ההתקשרות הרגשית, מצד אחד, או בשל הריחוק והזרות, מצד אחר.

אין ספק, שבמקרה הנדון, שלא כחוקר זר לחלוטין הבא לערוך מחקר בארץ, הרי שליטתי בשפה העברית וידיעותי בתרבות היהודית היו גורמים חשובים, שהשפיעו על אופיה של עבודת־השדה ועל דרך הניתוח כאחד. הם פתחו לי כיווני־הסתכלות־והבנה, שבתנאים אחרים אפשר שהיו סגורים בפני. כך, למשל, הבחנתי בהדרגה שבשעה שאנשי רוממה רצו להרשים את בני־שיחם בטענותיהם, או להדגיש את חשיבותו של נושא דבריהם, הם נהגו לעתים להשתמש בסגנון דיבור נמלץ וארכאי. באופן זה נוצר הרושם, שהדברים מבוססים על מקורות מסורתיים, ולדובר נוסף צביון של סמכות. סגנון־דיבור זה כלל אוצר מלים, דימויים ומבנים דקדוקיים, האופייניים לסגנון הספרותי מתקופות היסטוריות שונות.

הבחנה זו סייעה בידי בעת ניתוח הנתונים, ובמיוחד בלט הדבר בחקר החיים הפוליטיים ברוממה. בתחום זה הדגישו המתיישבים עיקרון של שוויון, שמקורו בגורמים חברתיים ותרבותיים המיוחדים למקום. בשעת ויכוח, שניטש לילה אחד בין אנשי רוממה, על תנאי המינוי למשרה פנויה במוסדות המושב, ניתן לי לזהות בבירור תופעה זו. הנוכחים דנו ארוכות ובקולות רמים במשכורת שיש לשלם למועמד לתפקיד. הוויכוח הסתיים כאשר אחד המתווכחים הראשיים, שכל אותו ערב מחה בתקיפות נגד תביעות השכר של המועמד למשרה שנראו לו מופרזות, פנה אל מתנגדו בקריאה דרמטית: ׳האין לי חלק ונחלה בארץ־ישראל?׳ לאיש מן המתווכחים לא היתה תשובה על קריאה זו, ולרגע השתררה דממה.

 בשמעו את מלמול ההסכמה בקרב תומכיו ובהבחינו שיריביו נותרו ללא מענה, עזב האיש את האסיפה והלך לביתו כמנצח. מה אירע כאן? המתווכח עשה שימוש בביטוי ׳חלק ונחלה/ כדי להדגיש את זכותו של כל יהודי לחלק שווה בנכסי ישראל בכלל וברוממה בפרט. למעשה, כיוון בכך את הוויכוח לנוסחה הבסיסית של קיומם במושב, נוסחה שהיא תוצאה של השוואה מקפת יותר של היחס בין היהודים לציון.

בהצביעו על יחס בסיסי זה, הבליט את השוויון בזכויותיהם של אנשי רוממה כולם, שוויון העלול להיפגע על־ידי היענות לדרישותיו המופרזות של המועמד הנזכר. בדבריו אלה רמז לסיפור יציאת מצרים ולחלוקת הארץ בין השבטים ומשפחותיהם. הטענה שהעלה איש זה בעת הוויכוח הבליטה אפוא שימוש רב־עוצמה בסמלים מסורתיים, שנגעו ביסודות העמוקים של אמונותיהם התרבותיות והדתיות של בני רוממה. חוקר זר, שהיה נזקק למתורגמן במקרה זה, היה עלול לא לקלוט את המשמעות הסמויה שבדברי הנואם, אפילו בתרגום מדויק. כדי להעביר משמעות זו, היה על המתורגמן למסור גירסה מסובכת וספוגת פרשנות ורגשות, ובכך היתה נדרשת ממנו עבודתו של אנתרופולוג.

נפוצה ההנחה המוטעית, כי חוקרים הזרים לחברה הנחקרת, הם מטבע הדברים אובייקטיביים ובלתי־מעורבים. מאקט (1964) דוחה הנחה זו בטענה, שהמחקרים האנתרופולוגיים שנעשו למשל באפריקה, מימצאיהם הושפעו במידה רבה ממעמדם החברתי־כלכלי של מבצעיהם. מאקט מציע אפוא דרך פוריה, הנקייה משיפוטים ערכיים, לטיפול בבעיית האובייקטיביות של המחקר החברתי:

קשה להעריך את נקודות־המבט האישיות והחברתיות של האנתרופולוג. ידע הנקנה מזווית־ראייה מסוימת איננו בלתי־אובייקטיבי: הוא חלקי בלבד. הוא משקף מציאות חיצונית, ורק היבט אחד שלה, זה הנראה מנקודה מסוימת, חברתית ואישית, שבה מצוי היה האנתרופולוג. העדר אובייקטיביות נוצר, כאשר ההיבט האחד הזה נתפס כמשקף את המציאות הכוללת. כל ידע, ואפילו הגיע ממקור חיצוני ובלתי־מעורב, הוא חלקי ואינו תואם את המציאות הכוללת. כמה וכמה הסתכלויות מזוויות־ראיה שונות באותה תופעה חברתית יסייעו לתאר בדייקנות כל אחת מזוויות־ראייה אלו, ויאפשרו לקבוע כיצד כל אחת מהן משפיעה על הידע המתקבל (1964: 54).

ראוי להזכיר בקשר לכך את הביקורת שהעלה ליץ׳ (1963) בעניין מחקריו של סריניבאס. נטען כלפי סריניבאס, שבהיותו הודי, הושפעו מימצאיו וניתוחיו מעמדתו האישית בחברה ובתרבות ההודית. לעומת ליץ׳, סבור אני, שהעובדה שסריניבאס הוא בן לכת הברהמינים ציידה אותו בכלים טובים יותר להבנה של תופעת הסנסקריטיזציה בחברה ההודית. עובדה זו היא גם שהניעה אותו בכיוון המחקר הזה. דווקא הכרתו האינטימית את ההינדואיזם איפשרה לו כאנתרופולוג לעקוב אחר סוג זה של התפתחות דתית וחברתית. תרומתו של סריניבאס לנושא היא בעלת חשיבות מקצועית רבה, אף אם נקודת־מבטו ׳ברהמינית׳, כפי שטוען ליץ׳. בהמשך לקו־מחשבתו של מאקט סבור אני, שכל ניתוח סוציולוגי, או אנתרופולוגי, של התנהגות חברתית, מכיל בקרבו בהכרח תפיסה אישית כלשהי, שאינה יכולה להתיימר להיות האפשרות היחידה והאובייקטיבית של ראיית הדברים.

דומה שהאנתרופולוגיה — בכל הקשור במחויבותו ובאחריותו של האנתרופולוג — נמצאת היום בעמדה בלתי־נוחה בהשוואה לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה. שני המקצועות האחרונים זכו זה זמן רב בלגיטימציה שהעניקה להם החברה המערבית, שהיתה מלכתחילה נושא עיקרי למחקריהם. האנתרופולוגיה, לעומת זאת, התרכזה עד לפני זמן לא רב בחקר קבוצות ״פרימיטיביות״ ואילו הלגיטימציה ניתנה לה מבחוץ על־ידי החברה המערבית, מתוך סקרנות אינטלקטואלית ובשל צרכיה המעשיים.

 הספקות שבהם התנסיתי ודרך הפעולה שנקטתי בעת עבודת־השדה ולאחריה הושפעו במידה רבה מהיעדרן של מוסכמות מקצועיות ברורות, שעשויות היו לסייע בהתמודדות עם המצב החדש, שבו שוב אין האנתרופולוג זר בחברה הנחקרת. מכל מקום, מבחינה תיאורטית לפחות, ניתן להניח שעם התפתחותן של מגמות להסתכלות והכרה עצמית, תהיינה הקהילות השונות רגישות פחות להיותן נושא לניתוח מחקרי.

אף כי הנחה זו נראית משכנעת, נשארת בעינה העובדה שרוב המחקרים האנתרופולוגיים עוסקים בקבוצות החלשות בחברה. קבוצות אלו נוחות יותר למחקר, אולם חסרות את יכולת התגובה הבקורתית. הצבעתי בפרק זה על אחדות מן הדילמות המקצועיות, הנובעות משלב־המעבר הנוכחי ביישום שיטת־המחקר האנתרופולוגית. לא ניסיתי להציע פתרון כולל לבעיות אלו, ועם זאת מניח אני שמיסוד ולגיטימציה מקצועיים של שלב זה באנתרופולוגיה יושפעו במידה רבה מתגובתם ההולמת של האנתרופולוגים הנקלעים למצב דומה.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031