דפים מיומן-ג'ו גולן

עמוד 1 מתוך 11

דפים מיומן-ג'ו גולן-דיפלומט נון־קונפורמיסט מאת יגאל בן־נון-חלק ראשון

דיפלומט נון־קונפורמיסט

מאת

יגאל בן־נון

ג׳ו גולן נפטר בשנתו ליד אלג׳דידה שבמרוקו ב־ 11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו, שר החוץ לשעבר מוחמר שרקאוי, שהוא גיסו של חסן השני, דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81 בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מפתיע הוא נפטר באותו מקום ליד אלג׳דידה שבו שכן מחנה המעבר לעולים ״קדימה״ שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.

לאורך כל הקריירה הציבורית שלו פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של גולן קרנה צבריות נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערבים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמר החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה ג׳ורג׳ו לה־פירה. על כך יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמר חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַת עוכאשה, עם האלג׳ירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי ד״ר עבדלכרים ח׳טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע׳זאויי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית, וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּ״בכּאי, עם עבדרחים בועביד, מהדי בן־בַרְכָּה, עבדלקדר בן־ג׳לון, מוחמר שרקאוי, עבד אל הדי בוטלב, בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג׳ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבד אל ג׳ליל, אחמד בלפרג׳, מולאי אחמד עלאוי וד״ר מוחמר אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.

על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג׳נבה גרהרט ריגנר: ״היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל ובמפלגה הדמוקרטית לעצמאות. גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים״.

במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא, ורק היא, הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם, ומולם את תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה שצפויים ליהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: ״ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל, וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה״.

עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת ״המסגרת״ של המוסד למרוקו ואשר סיכנה את הקהילה המקומית: ״הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן ׳העסק הביש׳ במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו״. גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: ״מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות״.

בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערבים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את מנהיגי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידם. זו הסיבה שפעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת אנדרה שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.

על יחסה של גולדה מאיר לגולן, לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו. ניתן ללמוד מן הפרשה הבאה. ב־4 באוגוסט 1960  עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז׳אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר ובו היא מודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן מכיוון שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות אסר השגריר על גולן לנסוע והודיע לו שאם ייסע בכל זאת, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות. היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפון־אפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות, מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של עקיבא לווינסקי למרוקו אף שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה שהם נמצאים עמה ביחסי יריבות. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראליים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו־7 של המדינה החדשה. לבסוף החליט גולן, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו. בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן וז׳אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, שאל מולאי חסן מדוע לא הצטרף גולן לשני השליחים וכאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם להמתין עד להבראתו ואז יקבלם. איסטרמן וז׳אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.

גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג׳יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולן־לע׳זאוי, שבמסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר ״קדימה״ ליד העיר אלג׳דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך

בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית, מניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.

קישור לכתבה בעיתון"הארץ"
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1069800

 

דפים מיומן-ג'ו גולן- דיפלומט נון־קונפורמיסט מאת יגאל בן־נון-חלק שני ואחרון

 

דיפלומט נון־קונפורמיסט

מאת

יגאל בן־נון

ראוי להזכיר במיוחד את שלוש הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר לה־פירה. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה״ת. לוועידות התלווה פרסומו של כתב העת ״לימודים ים־תיכוניים״ (Études Méditerranéennes), שבו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.

גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922. החינוך שזכה לו בדמשק ובביירות בערבית, אנגלית וצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. ממושב אביחיל שבשרון, לשם הגיע עם הוריו בשנת 1940, גויס לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה ושירת בהמשך במודיעין של ההגנה. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שם עסק בהכשרת צעירים להגנה עצמית, ושוחרר אחרי שלושה שבועות. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין. משנת 1949 עד אוקטובר 1953 למד גולן משפטים ומדעי המדינה בסורבון בפריס. רגישותו לבעיות לאומיות הביאו אותו לקשור קשרי ידידות עם סטודנטים מארצות ערב ומאפריקה. יחד איתם יזם את הקמתה של ״ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם״ ונבחר למזכירה הכללי. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראליים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים (DST). בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מינה אותו נחום גולדמן ליועץ מדיני של הקונגרס היהודי העולמי בנושא ארצות ערב. תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג׳יריה בשנת 1961 היא פרשה מכוערת בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג׳יריה, בניגוד למרוקו, הייתה סכנה אמיתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומא עם ראשי הוותיקן, שבכתוצאה מהמגעים שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים.

ספר זה נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם גולן במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים שאיתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכה ההיסטורי זוהי עדות רבת ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות שבהן היה מעורב גולן כלל לא נכללו בספר זה. מאחדות העדיף גולן להתעלם מטעמי צניעות או מפני שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. הספר אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות מן הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־בַּרְכָּה, נותרו עדיין חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים חסויים שמתייחסים ישירות לגולן: ״יוסף גולן 1961-1960״, אמ״י ח״ץ, תיק 9/939. ״גולן 1963-1962״, אמ״י ח״ץ, תיק 4/947. ״ג׳ו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966״, אמ״י ח״ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודו״חות רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. יותר מארבעים שנה לאחר סיומו של הפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים לנושא.

בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומא לפרים. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי ניסוח אחרונים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו, אשמח להעמידו לרשותו כדי לקבל את הערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב והוא לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר, שבמידה רבה אמור לשקף את מידת תרומתו לעלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. הצער היה גדול.

אוניברסיטת פריס 8

דפים מיומן-ג'ו גולן

כל מה שאני כותב נובע בקו ישר מילדות,

נרמה לי שלו איבדתי את זיכרון שנותי הראשונות, לא הייתי יכול לצייר קו…

הילד מכתיב והמבוגר כותב״.

 ז׳וליין גרין – יומן 244,79,1

אלבום משפחתי

הנה חומרי הגלם של הזיכרון: אלבום עמוס תמונות שהצהיבו עם הזמן, דמויות בלתי מזוהות, מכתבים שבמקרים רבים אינם קריאים, גלויות דואר שאין יודעים מי כתב אותן – ביידיש, ברוסית, מתובלות במלים בעברית.

ויש כמובן גם סיפורים, אלה המעוגנים בזיכרון, שמספרים אותם לרגל אירוע – חתונה, לידה או שיבה. מקשיבים. הזיכרון שומר. לפעמים הוא מפליג למחוזות אחרים. המטרה היא לדובב את התמונות הישנות, לפענח את המכתבים, לנסות לשים את הזיכרונות בהקשרם. אבל יש חסרים, מאורעות שאינם עוקבים, שסותרים זה את זה, מצבים שנראים משוללי היגיון. איך מתמצאים בהמון הזיכרונות האלה שמרחיקים לכת, הרחק בנבכי הזיכרון, כשאין עוד אדם שיכול לספרם?

כמבוא ליומן, הנה סיפור דרכן של שתי משפחות, לויצקי וגוּלדין.

הראשון מתחיל ברוסיה של סוף המאה התשע־עשרה. סבא וסבתא לויצקי גרו בייקתרינוסלב, עיירה על גדות הדנייפר בדרום אוקראינה. לסבא זכריה, שכוּנה זליג, היה בית־מלאכה לנרות. הוא סיפק נרות לקהילה היהודית הקטנה שחיתה בעיירה הזאת, וגם לכנסיות המקומיות, שקנו ממנו את תוצרתו.

סבתא רות־לאה הייתה בת למשפחת בילינקי, משפחה בורגנית ידועה ונכבדה בדרום אוקראינה. היו לה כמה אחים ואחיות. הסיפורים שנלחשו שוב ושוב נסבו על אחות צעירה, מרים שמה, שהצטרפה לקבוצת עולי־רגל נוצרים בדרכה לפקוד את המקומות הקדושים. מרים מעולם לא שבה מן המסע הזה. במשפחה ליחשו שנשארה בלבנון ונישאה שם לנוצרי. היא מעולם לא נתנה אות־חיים.

בחורף 1974, בעת ביקור אצל ז׳ורד ובולה חנין, ידידים מצרים הגרים בפריז, פגשנו את הנרי נקש. בני הזוג חנין בחרו את פריז להיות להם מקום גלות, כי לא יכלו לשאת את משטרו של גמאל עבד־אל נאצר. הנרי נקש היה מהנדס לבנוני שהיה אחראי על הטיית מי הליטני. הירדן ניזון ממימיו של נהר הליטני, ומיום ההטיה נועד למנוע מישראל את השימוש במים שמקורותיהם בשטח לבנון. כשהוחל בהטיה, הוכרז בישראל מצב כוננות. ההגנה על מקורות המים הייתה סעיף חשוב בסדר היום המדיני של דוד בן־גוריון.

המהנדס הלבנוני לא ציפה לפגוש ישראלים בבית ידידיו המצרים. היו שתיקות ארוכות. בשלב מסוים שאל אותי נקש מה מוצאי. ״רוסי״, עניתי. מבטו נעשה ער. ״גם לי יש שורשים רוסיים רחוקים. סבתי באה מאוקראינה״. בולה המארחת, בנימה הידידותית שלה, שלא הייתה נקייה משמץ של עוקצנות, אמרה לו: ״היא הייתה יהודייה, סבתא שלך, לא?״ נקש היסס רגע ואמר: ״נכון, היא הייתה יהודייה״.

״מאיפה באוקראינה היא הייתה?״ שאלתי אותו.

״מעיירה על גדות הדנייפר, שאפילו לא מופיעה במפות. במקום הזה בנה סטלין מאוחר יותר את המפעל ההידרו־אלקטרי הגדול ביותר באירופה. אז קראו למקום ייקתרינוסלב, היום דנייפרופטרובסק. היום זה מקום חשוב״.

״איך קראו לה, לסבתא שלך?״

בהיסוס, כאילו מכריחים אותו לדבר, ענה: ״מרים בילינקי. אנחנו קראנו לה זינה״.

״הזיכרונות שלנו מתלכדים״, אמרתי. ״סבתא רות־לאה לויצקי הייתה אחותה הבכורה של מרים״.

מתח והתרגשות עמדו באוויר. זאת בהחלט הייתה הפתעה. בולה הזדעקה: ״אז אתם בני דודים, אלוהים אדירים! ולחשוב שלפני פחות מחמש דקות הסתכלתם זה על זה כמו שני פסלים מאובנים!״ ז׳ורז׳ מילא את הכוסיות, וכולנו שתינו לחיי המפגש הפחות צפוי שאפשר להעלות על הדעת.

שנתיים לאחר אותה פגישה הופיע בעיתון ״L'Orient״, ששייך למשפחת נקש, סיפור על הנרי שנורה מטווח קצר בדרכו למועדון הטניס שלו, בפרברי ביירות.

מזיכרונות הילדות נותרו לנו הסיפורים של סבתא לויצקי. שעות ארוכות בילינו ישובים למרגלותיה, מקשיבים לזיכרונותיה מרוסיה, ארץ הולדתה, מהחיים בייקתרינוסלב ומשנותיה בחרסון. בטיה, אמי, לא דיברה מעולם על שנותיה ברוסיה. זה היה פרק עצוב בחייה, והיא ביקשה לשכוח אותו.

סבא זליג מת כנראה בסביבות 1888. אלכסנדר, בכורו, הפך להיות ״ראש השבט״. הוא חיסל את העסק של אביו והחליט לעזוב את ייקתרינוסלב. הוא העביר את סבתא לויצקי ואת בטיה לחרסון, שם היו לסבתא קרובי משפחה. שני הילדים הצעירים, יוסף ואחותו מאשה, כבר היו באודסה זה שנתיים. יוסף למד משפטים, מאשה רפואת שיניים.

חודשים אחדים אחרי בואן של סבתא ובטיה, התחולל בחרסון פוגרום, שבוודאי השאיר עליהן רושם קשה. הפוגרום הזה היה נושא לאין־ספור סיפורים, שסבתא נהגה לספר בפרטי פרטים. כל זה כדי להסביר מדוע היה צורך לעזוב את רוסיה.

מרוב סיפורים ששמענו, נדמה היה לנו שאנחנו עצמנו היינו שם. מוז׳יקים, שסבתא כינתה גם ״חוליגנים״, פשטו על השכונה היהודית. הם צעקו ״מוות ליהודים״, הטיחו גידופים גסים ושברו כל מה שנקרה בדרכם. על פי גירסה אחרת, הם הציתו את בית הכנסת ואת האטליז הכשר, וגם היכו ופצעו אנשים. משטרת הצאר הגיעה ברגע שהחוליגנים עזבו את השטח! את סיפורה הייתה סבתא מסיימת תמיד במשפט, ״במיוחד פחדתי על בטיה. היא הייתה כל כך צעירה וכל כך יפה״.

מאשה ויוסף היו חלק מאוכלוסיית הסטודנטים שהגיעו לאודסה מכל רחבי רוסיה ומחוגים שונים מאוד. מאשה בחרה בדרך הציונות, ונעשתה פעילה נמרצת. היא הצהירה, שמיד עם תום לימודיה תעלה לחיות בפלסטינה. ״רוסיה, כך אמרה, עוינת אותנו. ככל שנקדים לצאת מכאן, כן ייטב״.

יוסף נמשך דווקא אל הקבוצות הסוציאליסטיות המהפכניות הקטנות שפעלו בפקולטה למשפטים. שנים אחר כך, בשיחה, סיפרה חברתו לחיים, צילה ברגינסקי, שכשהגיע לאודסה היה יוסף פעיל כתא מהפכני שזמם להפיל את המשטר הצארי ולהקים ברוסיה דמוקרטיה סוציאליסטית. הוא היה היהודי היחיד בתא הזה. אולם עם הזמן השתכנע יוסף שהיהודים לעולם לא יוכלו לקבל זכויות אזרחיות מלאות בחברה הרוסית. ביומנו כתב: ״מבחינתנו, המהפכה יכולה להתממש אך ורק בפלסטינה, לא אצל הגויים״.

באוגוסט 1893, על פי הוראה מקונסטנטינופול, הוציא המושל הטורקי של מחוז ירושלים – שגם מישור החוף היה נתון לשיפוטו – צו האוסר על מכירת קרקעות למהגרים בני הדת היהודית. תוצאה מיידית של הגזירה החדשה הייתה פתיחתם של אפיקי שוחד ושחיתות, שבוודאי היו קיימים גם קודם, אך במינון נמוך. לכל איסור היה המחיר שלו. באודסה היה צריך עכשיו לגייס תרומות רבות עוד יותר כדי להתמודד עם דרישות האדונים הטורקים האלה. יוסף התגייס לאיסוף כספים, ובמסגרת זו קשר קשרי ידידות עם אשר גינצברג(אחד־העם), שלימים יהפוך למורו ורבו בתחום ההגות.

אלכסנדר ואנה אשתו היו הראשונים במשפחת לויצקי שעלו לפלסטינה, יחד עם ארבעת ילדיהם. זה היה בשלהי המאה התשע־עשרה. עזיבתם הפתיעה, כי באותה תקופה היגרו רוב היהודים לארצות הברית, ״לחיות יותר טוב״. רק מעטים עלו לארץ ישראל, וכולם ממניעים אידאולוגיים מובהקים.

מאשה עזבה את רוסיה מיד עם תום לימודיה. היא הקימה מרפאת שיניים בראשון לציון, שאז הייתה עיירה קטנה בממדיה, אך אלגנטית ומשגשגת יותר מכל המושבות. מאשה נישאה ליחיאל טרכטנברג, ממייסדי ראשון. יחיאל היה כורם, ששיווק את תוצרתו ליקב שהקים הברון רוטשילד. אחותה בטיה שמרה בחדרה תמונה של מאשה, שבה היא נראית כצעירה מלאת חן ובעלת אישיות חזקה. כעבור שנים אחדות, בקיץ 1904, הסדירה מאשה את עלייתם של סבתא ודוד יוסף לארץ ישראל. היא גם הייתה זו שהכירה בין יוסף לבין צילה ברגינסקי. בין השניים נרקמה ידידות גדולה. שנתיים אחר עלייתם של סבתא ויוסף, הגיעה ארצה גם בטיה, אמי. היא התעקשה ללמוד מקצוע קודם עלייתה, ואכן, כשהגיעה לפלסטינה כבר הייתה טכנאית שיניים שהוסמכה באודסה.

בטיה זכריבנה לויצקי, צעירה טובת מזג, חפה מתסביכים, תכולת עיניים, צמה זהובה משתלשלת על כתפיה, הבינה מיד עם הגיעה שלא תבלה את חייה בייצור שיניים תותבות במרפאה של אחותה הבכורה מאשה. היא התנדבה לשרת ב״השומר״, ארגון שקיבל עליו את ההגנה על המושבות. בטיה שינתה את שמה לבתיה, למדה לרכוב על סוס, להשתמש בנשק, לדבר עברית. היא הייתה אחת הנשים הראשונות שהתגייסו לאגודת השומר. ימים רבים עשתה במושבות הגליל, ואלה היו התקופות המאושרות שלה. עוד שנים אחר כך, כשדיברה על ימי הגליל שלה, היו עיניה מתמלאות שמחה.

דפים מיומן-ג'ו גולן-דיפלומט נון קונפורמיסט

באוקטובר 1914 הצטרפה טורקיה למלחמה לצד גרמניה. בבת אחת בוטלו זכויותיהם של הנתינים הרוסים בפלסטינה, ופג תוקפם של ההסכמים שנקראו ״קפיטולציות״. רבים עזבו אז את הארץ כדי שלא להישאר בארץ אויב ללא הגנה קונסולרית.

יוסף לויצקי התעקש להישאר. לשם כך היה מוכן אפילו לוותר על אזרחותו הרוסית. אבל שירותי הביטחון העותמנים ראו בו ״אישיות בלתי רצויה״. חשדו בו שהוא מצדד בבעלות־הברית, והוציאו נגדו צו גירוש בלתי הפיך. הוא נאלץ לעזוב, מחשש שייעצר. תיק לויצקי הכיל מכתבים מאשר גינצברג בלונדון, ואלה שימשו ראיה־כביכול לקשריו עם האויב…

סבתא לויצקי עמדה על כך שיוסף לא ייצא לגלות לבדו. בריאותו הייתה רופפת. צילה ברגינסקי, ״ברגינסקיה״, חברתו לחיים, לא יכלה לעזוב בלי שיימצא לה מחליף בעבודתה. היא הייתה הרופאה היחידה בגדרה ובאזור כולו. בלית ברירה התלוותה בתיה אל אחיה הגולה. שישה שבועות אחרי שטורקיה נכנסה למלחמה, עזבו יוסף ובתיה את יפו והפליגו לאלכסנדריה על סיפון אונייה איטלקית ישנה. חלפו כמה שבועות נוספים, ויעקב (יאשה) גולדין, אבי, עזב גם הוא את פלסטינה, על סיפון אותה אונייה, גם הוא בדרכו לאלכסנדריה.

המסלול של בני משפחת גולדין מתחיל בלובלין, בגבול רוסיה־פולין. גם הסיפור הזה אופייני לתולדות משפחה יהודית באותה תקופה. על פי התמונות והסיפורים היה אבא גולדין, סבי, בצעירותו גבה־קומה, דק ונאה. כך דיברו דודותי על אביהן. הגולדינים לא היו חלק מן הבורגנות המבוססת של לובלין. המשפחה עסקה ביערנות, בשטחים שהיו בבעלות אצילים מקומיים. למשפחת גולדין הייתה מנסרה משלה, וגם תנור לייבוש העצים.

באותה תקופה, בלובלין כמו במקומות אחרים, היו מתחתנים בשידוכים. דודה מניה, הצעירה מבין אחיותיו של אבי, מספרת: ״באחת השבתות, ביציאה מבית הכנסת, ניגש השמש אל אברהם, אביו של אבא, ומסר לו שהרב מבקש לדבר איתו. מנחם מנדל ענטין, מנכבדי הקהילה, היה רוצה להשיא את בתו שרה, והוא מבקש לדעת אם אבא הצעיר מעוניין״.

שרה לבית ענטין הייתה כנראה אישה יפה בצעירותה. אני זוכר אותה היטב – אלגנטית, קרת מבט, מרוחקת. החתונה התקיימה, ובגדול. מנחם מנדל שיכן את הזוג הצעיר בבית מוקף גן, בגבול הגטו. הוא שילב את חתנו בעסקיו – עסקים משגשגים ליבוא סחורות. שבעה ילדים נולדו לשרה ואבא. אנה הבכורה, אחריה יאשה אבי, ואחריו שלוש אחיות ועוד שני אחים.

במפנה המאה התרחבו עסקיו של מנחם מנדל. הוא פתח דוכן למכירת סחורותיו בארמוביר שבקווקז והטיל על אבא את ניהול העסק הזה. ארמוביר חשובה בסיפור הזה. בעיר הזאת, הבנויה על שלוחה הררית, היה בית ספר תיכון נודע, שצעירי משפחות עשירות היו באים ללמוד בו. סבא הצליח להכניס את יאשה לבית הספר הזה. מעט יהודים נתקבלו לשם. החיים בפנימייה התאימו לו היטב, למרות המשמעת הקפדנית. התלמידים נהגו לצאת למסעות בהרים, היו רוכבים על סוסים ועוסקים בספורט. הם למדו אנגלית וצרפתית וקיבלו חינוך פתוח לעולם החיצון.

יאשה נהג לספר על החיים בבית הספר התיכון הזה ועל שהותו בקווקז. זאת הייתה לו תקופה מאושרת. בארמוביר נחסכו ממנו החיים בגטו. לו נשאר בלובלין, היו שנות ילדותו עוברות עליו בין כותלי ה״חיידר״ המסורתי.

ב־1910 עבר יאשה, עם כל בני כיתתו, למכינה לאקדמיה הצבאית הקיסרית, בית הספר היוקרתי להכשרת תלמידים־קצינים בצבאות הצאר. כאן השיגה אותו הבשורה המרה שאביו מת מהתקף לב. הוא סיים את שנת הלימודים וחזר ללובלין, לחדר שהתגורר בו בילדותו, בקומה העליונה של הבית הגדול. יאשה היה צריך להכיר מחדש את אחיו ואחיותיו. מנחם מנדל ענטין הציע לו להשתלב בעסקיו, אך אמו שרה לא רצתה לשמוע על כך. בעלה המנוח השאיר אחריו צוואה וכסף. משאלתו הייתה שילדיו ירכשו השכלה, כדי שחייהם יהיו נבונים יותר. אנה למדה פילוסופיה; יאשה צריך ללמוד רפואה. זאת הייתה בקשתו של אביו. איש לא חשב לשאול אותו אם הוא רוצה להיות רופא…

ליאשה היו קשרי ידידות אמיצים עם אביו. כשליאשה היה יום חופשה, היו האב והבן מבלים שעות בשיחה, בטיול מכפר לכפר בנוף הקווקזי היפהפה. מות האב השפיע עליו עמוקות. אנה אחותו הייתה קרובה אליו. יחד קראו שוב ושוב את צוואת אביהם. אנה עודדה את יאשה לעזוב את רוסיה וללמוד בארץ אחרת. זמן קצר אחרי שהגיע ללובלין, נרשם יאשה לבית הספר לרפואה בלוזאן.

באוקטובר 1911 עשה יאשה את צעדיו הראשונים כסטודנט למדעי היסוד (פיסיקה, כימיה, ביולוגיה). על גדות אגם לימן גילה התלמיד־לשעבר באקדמיה הצבאית הצארית את החיים נטולי האילוצים, את החופש להיות מי שהוא. אלה היו שנים מאושרות, שבמהלכן השתתף בכמה חוגים פוליטיים. כך נעשה יאשה – שלא שמע דבר על הציונות בארמוביר או בלובלין – לציוני פעיל.

הוויכוחים בין ציונים ללא־ציונים היו נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה. כולם הסכימו שיש לעזוב את אירופה הישנה, ארץ שכל כך הרבה זיכרונות מרים קשורים בה. פלסטינה הייתה אפשרות אחת מני רבות. הרוב נטה לארצות הברית, קנדה וארגנטינה. בעיניו של יאשה, כל זה היה בבחינת תגלית.

בינואר 1913, כמעט בהרף עין, עזב יאשה את לחאן ואת לימודיו, ונסע לפלסטינה. האם הייתה זו גחמה של רגע, האם נחל איזו אכזבה שדחפה אותו, או שמא – כפי שהוא עצמו אמר – הייתה כאן הגשמה פשוטה של האידיאל הציוני? כך או כך, עזיבת לחאן הייתה עתידה לשנות את מהלך חייו.

פברואר 1913 הגיע יאשה ליפו, ומיד נסע לתל עדשים והצטרף שם לגדוד העבודה. חבר מלוזאן היה זה שכיוון אותו אל הקבוצה הזאת. אנשי הגדוד עבדו בסלילת הכביש לעמק הירדן, בתוואי עתיק ששימש את השיירות בימי קדם. חברי הגדוד קיבלו את יאשה  בחמימות, ומרגע שהגיע, הייתה לו הרגשת שייכות. הוא חשב שעשה את הדבר הנכון כשבא לפלסטינה.

מהר מאוד למד שאין כל קשר בין אידיאל שמתווכחים עליו על גדות אגם לימן השליו לבין המציאות הקשה של מימושו בשטח. חברי הגדוד היו אקדמאים, רופאים, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת קייב, שני מהנדסים וכמה מורים. בין היותר צעירים היו בנים למשפחות בורגניות מן המרכזים היהודיים הגדולים ברוסיה. העבודה בגדוד כללה הוצאת סלעים מהמחצבות, סיתותם לקוביות פחות או יותר סימטריות ולבסוף – נשיאתן אל מצע האבנים שכבר הוצבו בתוואי הנסלל, ושיקוען שם. וכל זה נעשה בידיים. הדרך שנסללה כך התקדמה בכמה מטרים מדי יום. לרשות הגדוד לא עמדו לא פטישי אוויר ולא מכבשים.

עם שחר היו גברים ונשים מכל הגילים יוצאים בשירה לסלול את הכביש לטבריה, נתיב הניצחון המוביל למימוש החלום הציוני. לפנות ערב היו חוזרים למאהל שלהם, מותשים מחום ועייפות. בערב היה מתקיים שיעור עברית לכולם. אחרי ארוחת הערב היו מתאספים לדיון פוליטי ולשירה בציבור – השירים היו מילים עבריות ללחנים בהשראה רוסית. הרגע המענג היה המקלחת שבאה אחרי יום שלם בשמש.

יאשה מיעט לספר באוזנינו על תל עדשים, תקופה שמן הסתם לא מצאה חן בעיניו במיוחד. כשסיפר בכל זאת על טיולים, היו אלה דווקא אלה שעשה בשעתו בקווקז, כשהיה מסייר עם אביו במשעולים ההרריים הצרים שם.

דפים מיומן-ג'ו גולן

אלכסנדריה, 1914

הבריזה של הים התיכון, נושאת החלומות, האשליות, העדנה והחושניות. אלכסנדריה, עיר בירה של מערב יגע נושק למזרח ערבי מתעורר, מלא תקווה.

יאשה, אבי

גורלו של יאשה היה עתיד להשתנות עם כניסתה של טורקיה למלחמה, לצד גרמניה. שליח של ההסתדרות הציונית שהגיע מלונדון סייר ברחבי ארץ ישראל. בין היתר הגיע לתל עדשים, ועידכן את חברי ה״גדוד״ בתוכנית להקמת יחידה צבאית ציונית, שתהיה חלק מצבאות בעלות־הברית, וכך תוכל לקחת חלק בשחרור פלסטינה־ארץ־ישראל. השליח בא לגייס מתנדבים.

יאשה, לשעבר תלמיד באקדמיה הצבאית הרוסית, היה מועמד אידיאלי. מעטים היו אלה שבעברם היה אימון צבאי, ולו בסיסי. יאשה התנדב, אפוא, ובתוך זמן קצר יצא לאלכסנדריה. הוא לא נראה בלתי מרוצה מן העזיבה המכובדת הזאת של גדוד העבודה. מנה גדושה של אידיאליזם, ובמיוחד של דבקות במטרה, נדרשה לו כדי להחזיק מעמד כל זמן שהותו בגדוד.

בדצמבר 1914 כבר היו באלכסנדריה קרוב ל־10,000 פליטים מפלסטינה. כשיאשה ירד מן האונייה, קידם את פניו, כמו את פני האחרים, נציג מטעם ועד הסיוע של הקהילה היהודית באלכסנדריה. מיד עם בואו הפנו אותו אל יוסף טרומפלדור, לשעבר סרן בצבא הרוסי, שעליו הוטל להקים את ״הבריגדה הציונית״. לימים סיפר יאשה שלפגישתו הראשונה עם טרומפלדור היה איזה נופך הזוי, כמעט מטורף. הקצין בדימוס היה במצב של בלבול מוחלט, טרוד באלף ואחת בעיות שלא היה מסוגל לפתור.

ליוסף טרומפלדור, ציוני חדור להט ואיש־צבא בעל העיטור הגבוה ביותר על מעשי גבורה בשדה הקרב, היו ככל הנראה הכישורים הדרושים להקים את הבריגדה הציונית. הבעיה שלו הייתה שלא היה מסוגל לתקשר עם המתנדבים שהתייצבו לגיוס. הוא היה חסר סבלנות בכל מה שקשור לעניינים מינהליים או לוגיסטיים, והיה נדמה שאינו מצליח להתמודד עם שלל הבעיות הנוגעות לפרטי פרטים. זאת ועוד, הוא דיבר רק רוסית – באלכסנדריה, שבה התנהל הכול בערבית, בצרפתית ובאנגלית.

למתנדבים לא היה שמץ של מושג בענייני משמעת ולא הייתה להם גם שום מוטיבציה. המניע היחיד להתנדבותם היה המשכורת הצבאית. טרומפלדור העדיף אידיאליסטים שמסוגלים להבין את הממדים והמעוף של התוכנית, אבל כאלה היו מתי־מעט.

יאשה וטרומפלדור הבינו זה את זה כבר מן הרגעים הראשונים של פגישתם. לאמיתו של דבר, הם השלימו זה את זה: יאשה דיבר צרפתית ואנגלית, הוא ידע להקשיב, והוא הצליח לתרגם את המחשבות וההוראות של טרומפלדור לשפה שאינה מרגיזה. מן המפורסמות היא שגברים פעילים שהפכו לפליטים, וכפועל יוצא – להולכי בטל, עלולים להיעשות מרירים. צריך לדעת להשתלט עליהם למרות העצבנות ופרצי הקולות הנרגנים.

הרעיון להקים את הבריגדה הציונית נבט במהלך ויכוחים בחוגים הציוניים של לונדון. קשה להאמין, אבל רשויות הצבא הבריטיות לא נתנו שום אור ירוק לעניין זה.

זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי הגיע לאלכסנדריה בינואר 1915. הוא הצהיר שבא כדי להקים את הבריגדה. יחד עם יוסף טרומפלדור החליט ליצור קשר עם הפיקוד העליון של בעלות־הברית בקהיר, כדי לבדוק אם התוכנית תתקבל שם בברכה.

ז׳בוטינסקי היה שייך לסוג האנשים ש״רואים בגדול״ ואינם מנסים לברר אם הפרויקט אכן בר־ביצוע. הוא גרס שהבריגדה, אחרי שתוקם, תצטרך להיות חלק מכוחות בעלות־הברית המיועדים לחזית פלסטינה. טרומפלדור, לעומתו, גרס שהשירות תחת דגלי הציונות במסגרת הכוחות של בעלות־הברית הוא הוא השיקול הראשון במעלה. השניים החליטו לשתף פעולה, למרות הבדלי התפיסות ביניהם.

במרס 1915 נענו לקריאה למעלה מ־500 מתנדבים. יאשה התמנה אחראי לתחום האימון וההכשרה הצבאית שלהם. המשימה העיקרית הייתה להביא אותם לקבלה של משמעת צבאית כזאת או אחרת ולשם כך הייתה דרושה סבלנות רבה. טווח הגילים של המתנדבים נע בין 20ל־43, ולא הייתה ביניהם שפה משותפת. קרוב למחציתם היו יהודים מזרחיים, מהרובע היהודי של אלכסנדריה וטריפולי, והמחצית האחרת-פליטים מארץ־ישראל: יהודים רוסים, רומנים ופולנים.

הפיקוד הבריטי במזרח התיכון סירב בתוקף לקלוט נטע זר (קרי: יהודי) בשורות הצבא של בעלות־הברית. סביר להניח שהרמטכ״ל מקסוול קיבל בעניין זה הוראות מפורשות מלונדון.

רק אחרי החלטת הממשלה הבריטית להקים חיל־משלוח שינחת בחצי האי הדרדנלי, הודיע מקסוול שיהיה מוכן לשלב בחילות האספקה של הצבא יחידת תובלה באמצעות פרדות, שתסופח ליחידות הלוחמות.

ז'בוטינסקי גרס שההצעה מעליבה. בטריקת דלת עזב את אלכסנדריה, וחזר ללונדון. אבל טרומפלדור, איש־צבא מנוסה, ידע היטב שהיחידות הלוגיסטיות חשובות לא פחות מאלה הלוחמות. הוא ביקש להיפגש עם הגנרל מקסוול. הפגישה התקיימה בקהיר, במטה הכללי של צבאות בעלות־הברית. לרגל המעמד ענד טרומפלדור את אותות הכבוד שקיבל בשעתו על פעולותיו בשדה הקרב. יאשה התלווה אליו, לשמש מתורגמן. מקסוול התרשם מאישיותו של טרומפלדור ומן ההיגיון המקצועי של טיעוניו. הוא הפקיד בידיו את הקמתה של היחידה, שמצבת כוח האדם שלה הייתה עתידה לעמוד על 600 או 700 איש, ואשר עמדה להיות חלק מחיל־המשלוח.

טרומפלדור התגייס בהתלהבות להקמת ״Zion Mule Corps״ – גדוד נהגי הפרדות. פטרסון, קולונל בריטי בשירות קבע, נתמנה לתפקיד איש הקשר בין היחידה החדשה לבין מפקדת חיל־המשלוח. טרומפלדור עצמו התמנה ל-״Second in Command״, בדרגת סרן, ויאשה קיבל דרגת סגן. היחידה, על 650 חייליה, שולבה בכוחות בעלות־הברית.

האנשים של גדוד נהגי הפרדות זכו לאימון כפול: הכשירו אותם להיות חיילי רגלים מיומנים, ולימדו אותם לתפעל את הפרדות לצורכי תעבורה.

בפקודת היום של המטה הכללי בקהיר צוין כי גדוד נהגי הפרדות הוקם כדי לפעול באזור הקרבות, במשימות של העברת אספקה, ציוד ותחמושת ליחידות המוצבות בעמדות הקדמיות ביותר.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שקרב הדרדנלים היה בעצם אלתור חסר אחריות. בעלות־הברית לא ציפו למצוא מולן תותחנים מובחרים של הצבא הגרמני. התחנה של שירות המודיעין הבריטי בטורקיה הייתה כישלון חרוץ. חיל־המשלוח הצליח לכבוש רק ראש־גשר ברוחב של כשנים־עשר קילומטרים, אף על פי שהנחיתה התבצעה תחת חיפוי צמוד של תותחי כל הספינות של בעלות־הברית.

הצטיינותו של גדוד נהגי הפרדות באה לידי ביטוי ברגעים היותר גורליים של הקרב, כשניתנה הפקודה לעזוב את הדרדנלים. הפינוי של כלי הנשק, הציוד והתחמושת, התבצע בסדר מופתי. גדוד נהגי הפרדות היה היחידה האחרונה שהתפנתה, בחסות רתק ארטילרי שירו ספינות בעלות־הברית.

בפקודת־יום לחיל־המשלוח חלק יאן המילטון, המפקד העליון של כוחות בעלות־הברית, כבוד ותהילה לקצינים ולחיילים של גדוד נהגי הפרדות, על מסירותם ואומץ לבם. ״בשלווה ובמשמעת מופתיות״, זו לשון הפקודה, ״השלימו אנשי גדוד נהגי הפרדות את משימתם, תחת אש בלתי פוסקת של תותחי האויב״. בפברואר 1916 פורק גדוד נהגי הפרדות.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031