הווי ומ. מחזור החיים-ר. בן שמח.


הווי ומוסרת במחזור החיים-המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר

בשערי ספר – המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר

החברה האנושית מטבעה מפתחת בסביבתה מנהג הווי ומסורת
ים והסכמות לסיבה כל שהיא שהזמן גרמא. והם מקובלים ומקוימים על ידיה, ובמרוצת הדורות מנהגים אלו מקורן לוט בערפל, הוד של קדושה חופף עליהם והאוכלוסייה מקיימת אותם בדחילו ורחימו.

גם בקרב עם ישראל עתיק היומין, התפתחו מנהגים והנהגות הן בעודו בארצו וביתר שאת עם חרבו הבית ופיזורו לארבע כנפות תבל. באלפי שנות גלותו, שעה שכל פזורה פיתחה מנהגים משלה, שנוצרו כתוצאה מהשפעת הסביבה ומתנאי המקום: חברתיים, מדיניים וכלכליים

חכמי ישראל ראו בעין יפה, בקיומם של המנהגים שהתפתחו, ודרשו לשומרם ולבלתי שנותם, את דרישתם זו הסמיכו על פסוקים בתורה ובכתובים.

על הפסוק : " לא תסיג גבול רעל אשר גבלו הראשונים ( דברים יט, יד ) פירש פילון האלכסנדרוני שחי בסוף ימי הבית השני :

איסור זה מכוון גם לשמירת מנהגים העתיקים. כי המנהגים הם חוקים שלא נכתבו, תקנות אנשים מימי קדם…ילדים מן הדין שינחלו מאבותיהם מלבד נכסיהם, גם מנהגי אבות שגדלו וחיו מעריסת ילדותם ולא יבוזו להם משום משנמסרו בלא תעודה שבכתב.

כלומר רואה פילון במנהגים, תקנות והנהגות שהונהגו בתקופה קדומה לסיבה מסויימת שהשתכחה במשך הדורות. פרשנות זו שבפי פילון לפסוק, מקורה בריתא קרדומה המצוטטת בשם רבי שרירא גאון " חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם דאמירן מנא לן גמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.

במדרש משלי דרשו עניין זה מהפסוק " אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך ( משלי כב, כח ) אמר רבי שמעון בר יוחאי, אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.

במסכת ברכות ( נד, ע"א ) למדו מאת זה מהפסוק : "וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ ( משלי כג, כב ) רש"י מפרש : למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם.

במסכת פסחים ( נו ע"א ) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק " שמע בני מוסר אביך ואל תתטוש תורת אמך " ( משלי א, ח ) וכן מובא בשאילתות דרב אחאי, ומלנן דמנהגא מילתא היא, אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, וכן הלכתא.

גם רבנו נסים בן רבי יעקב מקירואן מביא יסוד וקיום למנהגים מהפסוק " אל תטוש תורת אמך ", וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב"ם, כפי שכתב רבי דו הסבעוני ז"ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבי שנהגו אז במרוקו ועודם נוהגים עד היום.

אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכך כתב רבינו מימון בר יוסף אביו של הרמב"ם ז"ל, בעניין חנוכה והעתקותיו מלשון הגר"י, ויתחייב אל נכון לו לעשות  משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה ה' ב"ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות ספגנין, בערבי אלספאנז. והם הצפחיות בתרגום האסקריטין,מנה הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו.

וכתב הרב רבינו נסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, טהראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא.

כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא עליו השלום, ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלת הגאונים ראשי הישיבות, מנהגות כמו אולי יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהן, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים עליהם השלום. וסיימן הרב הנזכר, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד ( אסתר ג, ח ) שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת לוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדר"א להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים.

וגם נוהגים לזלף מימם קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאווש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח עד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים.

ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים מלויים לסעודת יום הכיפורים לפניו מאחוריו.

ותבשיל עדשים ערב תשעה באב. והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תםוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה מקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש ( תהלים סח, כה ).

כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים נפש העגומה. וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם ארו לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם. וכל המנהגים לא לחינם הוקבעו, על כן לומר בציטוט דלעיל מוזכרים מנהגים רבים שנקבעו לפי מחזורי החיים, וקשורים לענייני, לידה, מילה, בר מצוה, חתונה ופטירה. וכו מגוון מנהגים, שמשמשים כסגולות ורפואות השונות.

מנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים על ההלכה הכתובה אוש יש בהם משום סרך דרכי האמורי. כגון מנהג הנזכר " בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם, שגכובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת.

חכמי מרוקו במאות האחרונים השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם ( רבי יוסף משאש, מים חיים סימן רטז ) או מנהג שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם " שיש בזה סרך דרכי האמורי.

הרהורים וערעורים נשמעו מפי חכמי הדורות מקדמת דנא, לא רק מנהגי יהדות מרוקו, אלא על מנהגי קהילות רבות ספרדיות ואשכנזיות. פוסקים רבים נדרשו לסוגיא זו, לגבי מנהגים הנוגדים את ההלכה. הללו טורחים ליישבם עם ההלכה, ואחרים טוענים שיש לבטלם מפני ההלכה, ואומרים מנהגים כאלו הם אותיות גיהינום.

והיו פוסקים שאמרו, מנהג מבטל הלכה, לדוגמא, מנהג שהיה קיים בפרובאנס במאה ה"ג והתפשט לאשכנז, שלא להתאבל על הבן הבכור, בנימוק שהבכורים שייכים לה' ולא להורים. מנהג זה התפתח גם לבן הגדול בבית, במקום שאין בכור. הוא מנוגד להלכה, פוסקים רבים ראשונים ואחרונים, טרחו למצוא מקור ואסמכתא למנהג ולא עלתה בידם.

או המנהג שכהן אבל אינו נושא כפיו גם לאחר השבעה, שהוא בניגוד להלכה. וכן מנהגים שיש בהם משום דרכי האמורי. כגון מנהג הכפרות בעשרת ימי תשובה, אשר לבש צורה ופשט צורה, הצד השוה הפוסקים טענו כלפיו שיש בו משום דרכי האמורי, ועל אף כל הערעורים, המנהג איתן כצוק מושבו בכל קהילות ישראל באשכנז, במזרח ובמגרב.

או המנהג ששוחטים נזהרים החודשים טבת ושבט שלא לשחוט אווז, אם לא שאוכלים מלבה, שקבלה בידם שיש שעה אחת באותם חודשים שהשוחט בה אווז ימות אם לא יאכל ממנו.

כאמור הרבה טרחו הפוסקים ליישב את המנהגים המנוגדים להלכה, וגם כשלא עלה בידם, הם הזהירו שלא לזלזל בהם על אף התהיות והתמיהות שבהם, להלן מדברי הרה"ג הכהן סקאלי :

ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם כעיניו, שאם הוא נראה רק הוא חכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרים ויסודם ביסוד מוסד.

הווי ומוסרת במחזור החיים

הווי ומסורת

לכן יש לנהוג זהירות יתירה, שעה שבאים לקבוע לגבי מנהג כל שהוא שמקורו בטעות. כי המציאות הוכיחה, שלא מעט מנהגים שחכמים גדולים קבעו שמקורם בטעות מאחר והם נוגדים את ההלכה, ובמשך הדורות התברר שיסודותם בהררי קודש, והם משקפים שיטה הלכתית קדומה שהייתה יודעה ומקובלת.

וברבות הימים נדחית מפני שיטות אחרות עד שנעלמה לגמרי. דוגמא מאלפת ישמש לנו המנהג שנהגו בחג השבועות בני קהילות העיר זאכו אשר בכורדיסטאן, כפי שמתאר רבי מאיר אלפייה :

אחד מכהני העדה וזקניה היה יושב לו פתח אולם הכניסה לבית הכנסת כשמפה גדולה פרושה לפניו, ולתוכה היו בני העדה זורקים את כספם, והרב און הכהן מברכם בברכת " מי שברך ". לאחר מכן היו נכנסים בחרדת קודש לבית הכנסת ומבקשים ליד ארון הקודש כי בורא עולם יענה אחר ברכתו של הרב, בבחינת " צדיק גוזר והקב"ה מקיים וכו…

ומסיים המחבר במילים אלה :

כל הניסיונות שנעשו בשנים האחרונות לבטל מנהג זה של נטילת כסף בעיצומו של חג לא הועיל ולא כלום. מנהג פסול זה בא אל קיצו עם עלייתם של בני הקהילה ארצה.

ופרופסור ר"ד שפרבר בחיבורו : מנהגי ישראל, כותב, : ואכן תמוה הדבר שיטלטלו מעות בחג, שהרי מטבע הוא מוקצה לפי הגמרא שבשבת. וכל הפוסקים אסרו לטלטלה, וכיצד נהגה קהלת יראים לזלזל באיסור מוקצה ?

אלא שמצינו בספר החילוקים, מקור מתקופת הגאונים הקדומה : יש אנשי מזרח ( בני בבל ) טוענים כספים בשבת..ובני ארץ ישראל אומרים שאפילו ליגע בהם אסור. למה ? שכל המלאכות משתמשות בהם.

מרוקו היא ארץ רחבת ידים. וקהילות יהודיות פזורות ברחבי מדינה זו לאורכה ולרוחבה, והם נמנים על היסודות העתיקים ביותר של האוכלוסייה המקומית. היהודים במרוקו כבר בתקופה קדומה קיימו קשרים הדוקים עם קהילות יהודיות אחרות, במערב – ארץ ישראל, במשך כל הדורות.

ובמזרח – בבל, בתקופת הגאונים. כמו כן היו להם קשרים עם קהילות ספרד, מאז ומתמיד. וביתר שאת כשבאו המגורשים בשנת רנ"ב – 1492.

במרוקו שלטו עמים רבים בעלי תרבויות שונות, ללא ספק השפיעו גם על הליכותיהם של היהודים. ייתכן שזה המקור לעושרה הרב של יהדות מרוקו במנהגים ומסורות, השזורים לפי מחזור החיים ומחזור השנה. וכן סגולות ונוהגי מרפא. לעתים מנהגים בעלי סגנונות אזוריים ורב גווניים, פעמים עד כדי קוטביות. מאחר שהם יונקים ממקורות שונים חדשים וגם ישנים.

לכן הרוצה להתחקות אחר שורשיהם של מנהגים ומסורות שבידי יהודי מרוקו, עליו להביא בחשבון את המטען התרבותי הרב יהודי ואינו יהודי, ממנו עלולים להיות משופעים.

להלן דוגמאות אחדות ממנהגי יהדות מרוקו אשר ניכרת בהם השפעתה התרבותית של הסביבה האסלאמית או שיש להם  או שיש להם שורשים בתקופה קדומה. מאלה שציין פרופסור דניאל שפרבר, בביקורת שכתב על הספר " נוהג בחכמה " לרבי יוסף בן נאיים, אנו קוראים בנוהג בחכמה :

מנהג אשה שמת בעלה בשנה הראשונה אינה נכנסת לשום בית, אפילו לבקר חולה מקרוביה, אפילו לבית אביה ולא לבית בניה. ואומרים דלא מסמינא מילתא ליכנס לבית אחרים תוך השנה, שתגרום להם היזק. ומתפחדים מזה, ובפרט הנשים. ולא מצאתי שורש למנהג זה. והאמת כי לא נחש ביעקב. שומר פתאים ה', עכ"ל.

מנהג זה מוזכר בחיבור שלפנינו, והוא נפוץ בקרב המוסלמים. וראה עוד בנוהג בחכמה, עמוד קכו, ערך נזם.

מנהג יש משפחות שמנהגם לתלות גם האנשים נזם זהב באוזניהם הימנית. ויש מנהגם שנוקבים האוזן אחר שעושים המילה לקטן הנימול. ויש אחר שיגמל הילד מעט…ונשארת הנזם תלויה באזניהם עד יום מותם. ונותנים טעם לשבח כי גם שכתוב בתורה ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן….

אומרים שקבלה בידם שאבותיהם לא פרקו את נזמיהם בעשיית העגל. לכן אוחזים במנהג זה לזכרון ולסימן לאות שהם חפים מפשע עשיית העגל ולא סייעו בדבר עבירה הנזמים. עכ"ל.

מנהג זה ונימוקו מוזכרים על ידי רבי שמואל מרציאנו, ויען שמואל, נימוק זה נפוץ גם בין חכמי הערבים. מנהג ענידת נזמים נפוץ גם בין הערבים, ואצלם זה מהוה שמירה מפני המזיקים השדים ( זנון ) שהמזיקים מפחדים מהמתכות.

מנהג לשמירת עין הרע, תולין בכותל החצר מבחוץ דרך עוברים ושבים, גולגולות של חמור או שור אחר שנרקב הבשר ממנה ונשארו העצמות. ונראים נקבי העיניים ואזנים והאף והפה בחוריהם וכו…

רבי יוסף בן נאיים, עצמו מציין שמנהג זה מקורו בתרבות היוונית. מנהג זה מוזכר בחבורינו, והוא נפוץ גם בין המוסלמים.

מי שיש לו מיחוש או איזה חולי וחוששין שמא שלטה בו עין הרע באיש ההוא, אם חושדין באיזה איש ראה בו בעין, מתחכמים שלא ירגיש ליטול עפר מתחת למנעליו של האיש ההוא, כדי לבטל עינו הרע. ומערבין העפר המעט מים ושותה ממנו החולה ומשחין גופו מאותו מים, כל זה עושים לרפא מחליו.

אכן בצדק העיר שם רבי יוסף בן נאיים, כי עניין זה כבר מרומז בגמרא חולין ז ע"ב, שם מסופר : ההיא איתרא דהוא קא מהדרא למישקל ערא מתותיה כרעי דרבי חנינא. אמר לה : שקילי, לא מסתייעא מילתך, אין עוד מלבדו, כתיב.

ופרופסור שפרבר, מביא רמזים לקיומו של זה במזרח, ממקורות קדומיים יותר, והוא מסיים את ביקורתו :

נמצאנו למדים כי לגבי אותו מנהג שהביא בעל נוהג בחכמה, הרעיון העומד מאחוריו מקורו בערפל קדם, והתגלגל בתרבויות שונות ובארצות שונות, ומצא את ביטויו במנהגי עמים וסגולותיהם, באמונות ובמדרשי אגדות. כמה טמון במנהגי העם, וכמה חקירה דרושה לגלות מהלכים, עקבותיהם ושלוחותיהם.

בעקבות העלייה הגדולה לארץ ועקירתה של גלות יהודי מרוקו למקומות אחרים, אבדה יהדות זו מרבית המנהגים והמסורות, אותם טפחה במשך דורות. לכן בואו ונחזיק טובה לידידנו מר רפאל בן שמחון, אשר עלייתו לארץ, חש באבדה הגדולה של מסורת עתיקת יומין, ההולכת ונעלמת ונתן לבו להצילה מרדת שחת, להעלותה בכתב ובכך להנחילה לדורות הבאים..

בחיבור " יהדות מרוקו – הווי ומסורת " מתאר בפרוטרוט ובשיטתיות מסורות ומנהגים שנהגו בחיי היום יום, מלידת האדם ועד לפטירתו.

הקדמה – יששכר בן עמי

המדיניות התרבותית של ממשלת שיראל מאז הקמת המדינה, התבססה על מיזוג תרבותי בין העדות השונות, מיזוג שמשמעותו המעשית הייתה לגבי תרבויות רבות, התבטלות והעלמות.

כוחה של מסורת, ומבחינה זו מסורת המימונה של יהודי צפון אפריקה שפעלה כהפגנה תרבותית רבת עוצמה, הכריעה את הכף בראשית שנות השבעים חגבי אידיאולוגיה אחרת, לאמור – פלורליזם תרבותי. מאז עדים אנו לחיזוק ההזדהות עם המטען התרבותי שהובא מארץ המוצא וכתוצאה מכך התעניינות הולכת וגוברת בשורשים אלה.

מודעות זו הביאה להתפתחות מרשימה, שבאה לידי ביטוי גם במערכת האוניברסיטאית שבה טופחו ההוראה והמחקר בתחום זה. מאז קמו מוסדות מחקר בארץ ובעולם, העוסקים במידה זו או אחרת בחקר יהדות צפון אפריקה.

כיום פועלים בארץ ובעולם, כמאה חוקרים העוסקים בחקר נושא זה. בכל תחום מחקרי בעולם ובייחוד בפולקלור, לצד חוקרים הקשורים למכוני מחקר והמנתחים בקפדנות סוגיות פולקלוריות שונות, קמו אנשים שהקדישו את חייהם להכרת הסביבה התרבותית בה נולדו גדלו או פעלו.

לפנינו דוגמא בולטת כזו של רפאל בן שמחון, יליד מכנאס שבמרוקו ושחי בה עשרות שנים, המגיש היום תאור מפורט ומבוסס על המסורת התרבותית של יהודי מרוקו ובעיקר זו של עיר הולדתו. בקובץ שלפנינו נפרשת יריעה רחבה מאוד של עולם קסום שנעלם, והמקיף את חיי המשפחה מהעריסה עד הקבר.

בספר זה באים לידי ביטוי מנהגים ואמונות רבים מאוד, שחלקם מוכרים לנו מתיאורים אחרים וחלקם מופיעים כאן לראשונה. תיאורי הטכסים למיניהם, עמוסים פרטים רבים והקשרים שונים, המועלים על ידי מסתכל חד עין, חכם הקולט את נבכי תרבות זו על צדדיה הגלויים והצפוניים.

תצפיותיו של בן שמחון, חושפים גוף תרבותי במלוא הדרו ומורכבותו. תוהים אנו לעתים איך הוא השכיל לקלוט פרטים כה רבים ולשבצם במלאכת רקמה זוהרת. יתרונו הברור של המחבר מסתכם, לא רק בהכרות ממושכת ואינטימית עם המורשת התרבותית של יהודי עירו, אלא גם בהכשרה מתאימה במסלול לימודים שנמשך כמה שנים באוניברסיטה העברית בירושלים.

התחככותו עם מורים וחוקרים בחטיבה לפולקלור, סייעה לו להתוודע לשיטה המדעית של ארגון והתייחסות לחומר הנדון. לכבוד היה לי לשמש כמורו במשך שנתיים. מעורבותו בדיוני הכיתה, ובעיקר בנושאים הקשורים ליהודי צפון אפריקה, התקבלה תמיד באהדה ובהתעניינות על ידי עמיתיו הסטודנטים. זכיתי גם ללמד אחריו את בנו שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר מ.א.

אין לי ספר שהספר המונח לפנינו יענג כל אלה הקשורים למורשת התרבותית של יהודי מרוקו ורוצים להכירה ולהבינה. הוא מהווה תרומה חשובה למשכילים שמורשת שבטי ישראל קוסמת להם, וכמובן לאנשי מדע שעבורם הוא ישמש כמקור.

מחזורי הווי האדם היהודי המוצג כאן, הוא רק חלק ממכלול רחב יותר שהמחבר אסף במשך עשרות שנים. אני מקוה שפרסום זה יהווה סימן לבאות ונזכה לראות פרסומים נוספים מילקוטיו הערוכים של המחבר.

יששכר בן עמי

האוניברסיטה העברית ירושלים

הספר פורסם בשנת תשנ"ד – 1994

הווי ומוסרת במחזור החיים

פתחת דבר – המחברהווי ומסורת

אין לך עדה או שבט שהפולקלור שלו כל כך עשיר ומגוון בחידותיו,משליו, מנהגיו אמונותיו ובסתם מילי דעלמא שלו, כמו זה של יהודי המגרב. כי היהודי המוגרבי, בהיותו מפוזר בכל שטחי מרוקו הרחבים, בכפרים, במדבר הגדול של הסחרה ובלב ההרים הנידחים ביותר של מרומי האטלס, ספג לקרבו המון רשמים, חוכמות, ידיעות וכן מנהגים, אמונות , בדיחות ומשלים, בנוסף למטען הרוחני המקורי. זהו אוצר רב עוצמה, אשר תקצר היריעה לתארו ויד החוקר והסופר לאוספו ולקבצו.

הפולקלור היהודי בכלל, אחד הוא בקוויו הכלליים ובנפתוליו הנסתרים. בכל זאת מסתעף הוא לכמה ענפים המחולקים לפי ארצות הפזורה, שבהן חי היהודי, בהתאם לשפה למנהגי המקום, לאופי התושבים ומצבם הרוחני וכדומה.

בכל עמי העולם, הפולקלור והמנהג אינם קניין בלעדי של החכמים, הסופרים והחוקרים, אלא נחלת העם כולו, החל מעם הארץ וכלה באדם המשכיל. כולם משתתפים ויוצרים יומיום, ביודעין ובלא יודעין, כל אחד לפי תכונותיו, עבודתו ומקצועו בתוך החברה.

הרב יהודה אבידע 1887 – 1962, פולקלוריסט דגול מרבבה, כתב :

אין לך מקצוע המגשר על פני תהומות הזמן ומקשר חלקי ארץ ואיים רחוקים כהפולקלור, המוכיח כי בני שם, חם ויפת, אב אחד היה לכולם, ואי שם בעמקי נשמתם, תפיסות ידועות, יסודות משותפים היו לכולם, ורק שכבות חיצוניות דקיקות מעלימות את המשותף.

גם בעולמו של היהודי הצפון אפריקאי, אנו פוגשים לעתים קרובות ביהודי הכפרי, הנראה לכאורה כהלך פשוט ותמים, אך הוא למעשה מלא חוכמת חיים, אמונה והומור. אמרות פיו מתובלות כתמיד במשלים עם הרבה מוסר השכל, חן וחוכמת חיים.

הוא נושא בקרבו מטען עשיר ומגוון של אוצרות פולקלור עשירים. את רובם הוא ספג מהסביבה שבה הוא חי וגדל, אם זה במסגרת עיסוקיו, במשאו ומתנו בשוק בדרכים עם השיירות, או גם בשיחת רעים במרכז הכפר. אותו פולקלור הוא אוצרו והוא ה " תורה שבעל פה " שלו.

בבואי היום להציג בפני הקורא את המעט הידוע לי על המסורות, ההווי והפולקלור של יהודי מרוקו, אין אני מתיימר להעמיד את עצמי כמומחה או כחוקר בנושא. אני יודע שגם שקשה לדלות ממעקי הנשייה את המורשת העתיקה והעשירה הזאת, לכן איני חושב שחיבורי זה ישיג את יעדו המלא.

אמנם בנושא זה של הווי ופולקלור של יהדות מרוקו, דשו רבים, אולם רובם אינם מיוצאי יהדות זו ורובם שאבו את ידיעותיהם מפי השמועה, או ממקורות כתובים שקדמו להם. פעמים רבות לא הבינו את משמעותן הפנימיות והיו ששגו בתיאורן.

זה למעלה מעשר שנים שאני מתלבט אם אפשר לכתוב ולספר על המסורות, המנהגים, ההווי והפולקלור של יהדות המגרב : לא פעם חזרתי ושאלתי את עצמי, אם מסוגל אני לכתוב ספר בנושא בימינו אלה כאשר הכותבים מרובים, ועולמנו מתכווץ מחמת דברי הדפוס הרבים ?

גם אמצעי המדיה לגווניה אינה משאירה שעה פנויה לאדם לקרוא ולעין בספר כלשהו. אך למרות היסוסי, הרגשתי חוב לעצמי להעלות על הכתוב את המעט הידוע לי, ושלמדתי להכיר בחיי היומיומיים בגולה במרוקו, מתוך שמיעה מההורים, מהזקנים ומהדרשנים בבית הכנסת במועדים מסויימים, בחוגי המשפחה בלילות שבת ובהזדמנויות שונות.

גם כאן בארץ השלמתי את התמונה במגעי הרבים עם מאזיני ברדיו, כאשר עבדתי בקול ישראל ככתב, כעורך וקריין חדשות בשפה המוגרבית במשך למעלה מעשרים שנה.

כמו כן השתלמתי והשלמתי את ידיעותי בחוג לפולקלור בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. מכל המקומות הנ"ל צברתי ידע רב בשטח הפולקלור והמנהגים.

עבודתי ברדיו נתנה לי ההזדמנות לראיין המונים ממבין עולי מרוקו סיירתי במיוחד בריכוזי עולים, האזנתי ורשמתי דברים ופרטים חשובים, שלא היו ידועים לי או שנשכחו ממני. מצוייד במצבור ידיעות וחוויות, יכולתי אפוא להתמסר ולהוסיף עליהן את אלה שקניתי וחוויתי בימי נעורי, את אורח החיים שניהלתי בבית הורי, ובמיוחד במחיצת אמי עליה השלום, שממנה ספגתי הרבה.

את חיי ה " חדר " שבו למדתי במחיצת ה " רבבי , ( המלמד ) ולאחר מכן בקשרי המסחריים עם האוכלוסייה המקומית ; יהודים וערבים כאחד.

בנוסף להווי ולפולקלור הנהוגים במחזור החיים ובמחזור השנה, ליקטתי באמתחתי מספר לא מבוטל של פתגמים ומשלים בשפה המוגרבית. ואספתי כתבי יד על סגולות ומנהגי ריפוי עממיים בשפה הערבית ובעברית. הכל מונח עדיין אצלי, ובבוא העת " כאשר ירחיב " אולי אוציאם לאור.

אם נרצה לדעת את מקור המנהגים, האמונות העממיות וכל ההווי המוגרבי שחדר לחבל ארץ זו, נצטרך קודם כל לבדוק את ראשית ההתיישבות היהודית במגרב החיצון. במשך כל שנות יישובם במגרב, ידעו היהודים תהפוכות ותמורות לשוניות תרבותיות, חברתיות וכלכליות.

עוד בתקופה הקודמת ( תקופת קרת החדשה ) אימצו להם היהודים כלשון דיבור, את השפה הפונית והניאו-פונית והפיצוה בקרב הברברים. עם הכיבוש הערבי, היהודים היו הראשונים שלמדות את השפה הערבית והשתמשו בה לחיי החולין, מבלי להזניח את השפות מורשת אבותם, של העברית והארמית.

ליהודי המגרב, דיאלקט ( ניב ) משלהם בשפה הערבית המוגרבית, שהתפתח במשך הדורות. כאשר דיברו ביניהם בנוכחות הגוי, ולא רצו שיבין את שיחתם הוסיפו לדיבורם בלית של מלים עבריות, ארמיות וספרדיות, כך עמד הגוי מולם כגולם.

השפה הערבית השתרשה עמוק בקרב יהודי המקום והטביעה את חותמה בנשמתו של היהודי המוגרבי. היא משמת להם בכל מאורע לצורכי החיים, במסחר, בבית ובבתי התפילה. בליטורגיה שמור לה מקום נכבד, כגון : אין כאלהינו שנוהגים יהודי מרוקו לתרגם לערבית אחרי אמירת פרקי אבות, גם פרקי אבות מתורגמים לערבית יהודית, ההגדה של פסח, ההפטרות של החגים, פיוטים ושירים, קינות של תשעה באב ועוד.

יש לצין כי בעוד השפה הערבית קנתה מעמד בקרב היהודים העירוניים, יהודי הכפרים שבאזור ההר, המשיכו לרוב לדבר בשפה הברברית על ניביה השונים, וגם הם השתמשו בה בליטורגיה.

מהמאה הט"ו ואילך מגורשי ספרד שהתיישבו בצפון המדינה וביישובים העירוניים, פיתחו להם דיאלקט משלהם בשפה הספרדית הקאסטילייאנית. גם היא מוצאת את מקומה בליטורגיה ( אין כאלוהינו בספרדית קאסטילייאנית שהייתה נאמרת בבית הכנסת של " התושבים " בפאס ( סלאת לפסיין ) ועוד קטעים רבים.

האמונה והמנהגים שאומצו, עברו ללא ספק תהליך של עיבוד והתאמה לרוח ישראל סבא, והפכו ברוב המקרים לחלק מהווי היהודי דוגמת " המימונה ", א-דרמאמי – ( משחקי המים בשבועות ; ה " תחדיד " הנערך בשבוע הברית מילה, מנהגי חתונה וכן מנהגי אבלות.

עד כדי כך שקשה לפעמים להבחין בין עיקר לטפל, כמאמר הפתגם השגור בפי יהודי מרוקו " אל עאדא גלבת א-דין " – לאמור, המנהג הכריע את ההכלה, פתגם התואם למאמר התלמוד : מנהג מבטל הלכה ( ירושלמי, יבמות, פי"ב, ה"א )

בצד האמונות והמנהגים שצוינו ואשר עברו " גיור " מושלם, או שקיבלו לבוש יהודי דתי, נשארו עדיין על כנן אמונות נוספות, כגון : האמונה במזיקים והאמונה בעין הרע, אלה נשארו בשליטתם הבלעדית של ה " ידענים " למיניהם, אשר עוטים אותם במעטה קבלי ומיסטי.

חוקרים רבים דשו בנושא. מהם יש להזכיר את : ווסטרמארק, א. דוטה, יץ דספארמט, ואן ג'וניפ, א. מאושאם, פץ פלמאן, לג'י, יץ בן עמי, ורבים אחרים, וכל אחד העלה בחכתו מסכת שלמה של אמונות, מנהגים וגם אמצעי ריפוי שונים נגד עין הרע, נגד המזיקים וכל מיני מרעין בישין.

האמונה בג'נון ( השדים ) הייתה כה מושרשת בלב האוכלוסייה שיהודים וערבים, ייחסו לה כל חולי ומדווה, וכל צרה ויגון : הפסד ממון, שיכול בנים וכו…ייחסו או לשדים או לעין הרע.

אמונה זו הלכה ופשטה מיום ליום בקרב האוכלוסייה וכך נהפכו חייהם לחיי צער, פחד ואימה. הידענים למיניהם מצאו להם כר נרחב למלא את כיסיהם כסף מכתיבת קמעות, מהכנת תרופות, מנחות, מאכלים ומטעמים למיניהם, אשר הוגשו ביד רחבה לשדים : בבתי קברות, בחורבות הערים, או על חופי נהרות וימים.

הווי ומוסרת במחזור החיים

למנות וזבחים הוסיפו גם מיני קטורת העשויה מסוג עשבים ריחניים ומשכרים. גם החולים עצמם לא הוזנחו על ידי ה " ידענים המומחים " וקיבלו מהם גם הם את מנת חלקם בצורת קמעות או מטעמים ושיקויים ( מים ושמנים )

החזית השנייה בה נחמה האוכלוסייה כולה מלחמה מתמדת, הייתה העין הרע, לה הכינה אמצעי הגנה מיוחדים : לחשים, תפילות מיוחדות וקמעות כתובים בידי ה " חכם " המומחה.

באמצעות האמונות האלה הסביר היהודי המרוקאי, כל אסון שבא עליו, ואף לא הייתה לו סיבה לשאול מדוע מחלה זו או אחרת פקדה אותו. הוא עצמו פתר כל אסון או צרה שחדרו לתחומו במלים : סכ'ת אללאה " ( זעף אלהים ) והוסיף : מן האדא וואלא כתר ( זה ולא יותר גרוע ). או " רבבי יעפו וויחן " ( השם יחוס וירחם ).

הערה אישית שלי – אלי פילו –  לאמונות אלו אשר ליוו את יהודי מרוקו במשך דורות רבים, אין להם על מי לסמוך מבחינת ההלכה. אמונות אלו לבשו צורה ופשטו צורה, בכל מקום אפשרי אם בכפרים ואם בערים, אם בדרום ואם בצפון, אם במזרח ואם במערב.

גם מחבר הספר מציין זאת, אך הרבנים בייחוד במאה ה-19 והעשרים התנגדו נמרצות לאמונות אלו, שהיו פסולות בעיני הרבנים המשכילים אשר ידעו את ההלכה יותר מאשר פשוטי העם.מאמרו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן הי"ו בנושא " יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות " מבהיר לנו היטב את התמונה.

מאמר זה הובא בפורום הנכבד הזה, ומקריאת המאמר אנו למדים ומאששים את האמור לעיל, ולכן יש להתייחס בספקנות רבה לנושא האמונות העממיות הללו. אך כפי שכתב ממופתי דורנו, רבי יוסף משאש זצוק"ל וזיע"א, הרי שמנהגים אלו גברו על מאמציו שלו ושל רבנים אחרים לשנות את התמונה, ובלשון העם הוא כותב " אני מרים ידיים עד כאן הערתי – אלי פילו

להלן הקישור של מאמרו של פרופסור אליעזר בשן על יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות של יהודי מרוקו.

אמונות ומנהגים ודומיהם מן הסוג הזה התקיימו עד בוא הצרפתים ואפילו מאוחר יותר עד שנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים. רובו של הדור שקם אחר כך, התחנך על ברכי התרבות הצרפתית ולא שת לבו אל הבלי שווא ומדוחים.

אין עוד פניות לחכמים המומחים, לא לזקנות ולא למגידי העתידות. אמנם אפשר עוד לפגוש לפעמים בבודדים הרואים עדיין בתרופות אלה ובמכיניהן עוגן הצלה למחלותיהם. אך אלה הן מעטים. רוב האוכלוסייה פונה לרפואה המודרנית בכל תחלואיה המתגלית הן אצל המבוגרים והן אצל התינוקות.

עם הקמת המדינה, מאות אלפי יהודי צפון אפריקה עזבו את ארץ גלותם, חלקם לגלויות אחרות ברחבי העולם, ורובם עלו לארץ האבות, לישראל. הם הביאו עימם למקומות מושבותיהם החדשים את שרידי מורשתם עתיקת היומין. מורשת זו שנותקה ממקור יניקתה ומשפחה, חשופה היום להשפעות חדשות ולשינויים.

למעשה, כל עדה או שבט יהודי שעלה לארץ, הביא עמו מטען תרבותי ופולקלורי שעדיין לא נחקר די צורכו, ועדיין חסרות מונוגרפיות על חיי כעל עדה במקומות מגוריה הקודמים, על ההבדלים שבין עדה לעדה ועל הצדדים הזהים והשונים, כמו שכותב ד"ר י. ברגמן במבוא לספרו " הפולקלור היהודי "

בארץ אבותינו בה מתאספים יהודים מכל העולם, המדע של הפולקלור עשוי ללמדנו להכיר את אופיו של " קיבוץ גלויות " על ההבדלים שביניהם והצדדים השונים שבהם…לחנך את העם התהווה בארץ להתנערות מאמונות ההבל…לצמצם את הניגודים בקיבוץ גלויות…ולעשותו לעם אחד בארץ אבותיו.

עוד במרוקו, הדור שנפתח לתרבות המערב נטה ביודעין או שלא ביודעין לנטוש את מנהגי אבותיו, או לקיים את חלקם בצורה סלקטיבית. בני הדור השני והשלישי של אלה שעזבו את המגרב, רחוקים מן המורשת הזאת ורבים לא הכירוה כלל.

מורשת זאת הולכת והנעלמת היום, מספר האינפורמנטים ( מוסרי ידיעות ו/או מספרי סיפורים ) שהיו וחוו את ההווי המסורתי על פי מנהגי האבות, הולך ופוחת. הצבנו אם כן לעצמנו מטרה קדושה להציל מנשייה את המורשת העתיקה והעשירה של יהדות המגרב.

השתדלנו לשמור על סגנון פשוט ובהיר, ללא כל יומרות מדעיות, נמנענו ממתן הסברים ומניתוחים, ועוד יותר משפיטה ערכית, הדברים הובאו כהווייתם וכפי שנמסרו לנו בעל פה או בכתובים.

הספר נועד : לקוראים מבני העדה המתחקים אחרי שורשיהם, לבני כל העדות המחפשים מקורות להשוואה ומכנה משותף לתרבות ישראל, ולחוקרים שירצו ללמוד ממקור ראשון, על עושרה התרבותי של יהדות המגרב ולעמוד על חוסנה וסוד הישרדותה.

הספר במקורו כולל שני חלקים : החלק הראשון " מחזור החיים ", והחלק השני, " מחזור השנה "  מחוסר אמצעים הוצאנו בשלב זה רק " מחזור החיים, וכאשר ירחיב ה', נוציא גם את החלק השני שיתאר בהרחבה את מנהגי השבת, החגים, חג חג ומנהגו, טעמו וייחודו, ההילולות, ומנהגים יהודיים רבים.

בחיבור הושם דגש על העיר מכנאס, שבה נולדתי וגדלתי, על מנהגיה ואורח החיים שלה. עם זאת השתדלתי להביא גם מנהגים של קהילות שונות במגרב, מתיטואן וטנג'יר בצפון ועד תארודאנת בדרום.

יש לציין שיהודי המגרב מאמינים שלכל מנהיגיהם יש אדנים חזקים, זקני העדה מחזקים אמונה זו בטענה שלכל מנהג יש שורש עמוק וטעם, ולפעמים גם כאשר ראו שאין שום בסיס אין באותו מנהג, אחזו בו ולא הרהרו אחריו, בהישענם על הפסוק " אל תיטוש תורת אמך "

גם הורינו המשיכו באותה הדרך שהיתוו הקדמונים וראו בכל המנהגים, שורש איתן לשמירת המסורת. לחיזוק טענותיהם השתמשו באימרה הדועה, הנפוצה והמוכרת בקרב יהודי מרוקו " עוואדתנא " היינו, קבלה היא בישדינו ( מנהגנו ). או להיפך : " מא עוואדתנאס " ( לא קבלה בידינו – לא מנהגנו ). פתגם זה שגור עד היום בפי כל יהודי מרוקו.

גם הסתגרותם במללאחים שהקימו היהודים או שהגויים הקימו עבורם, רק ליכדה אותם במנהגיהם, אף על פי שהיו מקומות שבהם התגוררו, בשכונה מעורבת יהודים ועברים כדוגמת " בררימה ", שכונה שקיימת עד היום במכנאס, ובה דרו בכפיפה אחת היהודי והמוסלמי, חדר ליד חדר. לפעמים דומה כי דבר זה חיזק את היהודים מבחינת ליכודם, אמונתם ומנהגיהם.

מי יתן וספר זה יפתח צוהר רחב לעולמם הפולקלורי העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, לעודד את בני העדה שנולדו וגדלו כאן להתעניין ולחקור את המורשת העתיקה של אבותיהם, ולציבור בישראל את ההווי, המורשת והמסורות העתיקים והמרתקים של פזורה עתיקת יומין.

רפאל בן שמחון

הווי ומוסרת במחזור החיים-פרק ראשון – מוסד המשפחה מוסד המשפחה, עקרות ותקופת ההיריון המשפחה

פרק ראשון – מוסד המשפחה

מוסד המשפחה, עקרות ותקופת ההיריון

המשפחה

מוסד המשפחה מושתת על היחסים בין בעל לאשתו, ועל חובותיהם וזכויותיהם ההדיות. החוק מכיר במסגרת משפחתית ומטיל על ההורים את האחריות לגידולם ולחינוכם הראשוני של ילדיהם.

בעולם היהודי במרוקו, התא המשפחתי איננו מורכב על פיח רוב ממשפחה גרעינית בלבד, הכוללת זוג הורים וילדים לא נשואים הגרים יחדיו. הרבה משפחות חיו תחת גג אחד ב " בית אב " שכלל הורים, ילדים נשואים ונכדים.

כמו במרבית החברות, הקמת משפחה מלוּוה תמיד בציפיה של בני הזוג וקרוביהם ללידתם של ילדים. ביהדות אדם נושא אישה כדי להעמיד בנים וצאצאים ולקיים על ידם את שמו בישראל. ננסה אפוא לתאר את מחזור החיים בהווי של יהודי המגרב ונתחיל בלידה.

פריה ורביה.

מצוות  פריה ורביה ביהדות, נחשבת למצווה גדולה, שהרי על ידה מתקיים העולם : כל מי – שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים – יבמות, סג, ע"ב, או " ממעט הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. יהודי מרוקו שברובם הם שומרי מצוות, הקפידו לקיים מצווה זו בנאמנות.

האישה היהודיה הצייתנית מטבעה, קיימה את המוטל עליה כמו בני משפחתה, והיא קיוותה לזכאות ולחבק בזרועותיה את מחמד לבה. כמוה גם הבעל הטרי ובני משפחתו, נושאות את לבם לקראות בקרוב את הצאצא, למען המשכיות המשפחה.

אם חלפו ימים מעטים בלבד מליל החתונה והכלה הצעירה טרם נכנסה להיריון המיוחל, התחילו בנו המקום בעיר או בכפר לרנן אחריה ולשאול מדוע " פלאנא ( פלונית בת פלונית ) טרם הרתה ? במקרים ר

בים הופרה שלוות המשפחה שנגררה לא פעם למריבות וליחסי טינה בין הכלה לחמותה.

האכזבה אחזה גם בְאֵם הכלה שהתחילה אף היא לחשוש מפני עקרות חס ושלום, כי אומרים " אישה עקרה דומה לאילן מת בתוך הגן " ו " אדם ללא ילדים הוא אדם ללא חיים " היינו : " חייו אינם חיים " ו " משפחה ללא בנים זכרים בבית, מיועדת להעלם ולהישכח מן העולם ומהזיכרון "

החשש מפני העקרות.

אם יש חשש לעקרות, מנסים להקדים רפואה למכה. ראשית פונים לחכם הכל יכול או לזקנות שמומחיותן בסוגייה זו. החכם כותב קמעות ונותן תרופות מסוגים שונים כמו מים מהולים במיני עשבים למריחה ולשתייה, שמנים למריחה על הגוף, מאכלים מיוחדים בשעות מסוימות וכדומה.

פונים לחכם – הערת המחבר.

יש להבחין כאן בין חכם תלמודי ( רב ) שהוא אב טיפוס של ידען ומשכיל, לבין חכן מהמון העם, שהוא כעין " דרוויש ". החכם התלמודי הוא בדרך כלל מורה הלכה ולפעמים גם משורר וכו. לעומתו " החכם " מהמון העם הוא כעין מגיד עתידות מכין " תרופות ", מגרש שדים, וכותב קמעות.

חיים זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, עמוד 378, מצטט את המשורר משה אבן צור מן המאה ה-18, אשר כתב בהקדמה לדיוואן שלו " צלצלי שמע ", ומעניק מעמד מועדף לחכם האינטלקטואלי והמשורר, ומציין אותו במונח " ישראל " ומייחס לו שררה וחשיבות.

לסוג השני של חכם מהמון העם, מייחד הכינוי של " יעקב " הקרוב מבחינה סמנטית ל " קעב " ולעקובה, ובסולם ההיארכי, דרגתו של השני נמוכה יותר.

הזקנות – הערת המחבר.

סוג שזה של זקנות התחלק לשני סוגים, זקנות צדקניות שכל חייהן קדוש לחברה ועזרה לזולת רובן היו מילדות, פעילות במוסדות סעד שונים, כגון חברות ב " חברה קדישא ", והכל בהתנדבות. לעומתן, היו זקנות שהוגדרו כמגרשות שדים, מגידות עתידות, וטיפלו בביטול עין הרע.

הזקנות מתדיינות, עם , זייארנא " 0 שכנינו ) הלא הם המזיקים המעכבים בעד הצעירה להרות. שופוכות שמנים אחר חצות הלילה במעברי הביוב של השכונה ( המללאח ), בפינות החשוכות של המבוא בו גרה האישה הנחשבת עתה לעקרה, וכן בשירותים שבדירתה.

במכנאס, הזקנות אחל אילוז, פריחה וואקרט, יאקות בן ג,ינו המכונה " איווקתא ", זהרה בנת בנימין ועוד נשים אחרות, עסקו באמונה בגירוש שדים.

הזקנות, מתווכחות עם " השכנים " ( השדים ), בעת הפעולה של גירוש השדים, הייתה הזקנה מנהלת ויכוח בינה לבין עצמה כאילו מדברת עם מישוהו. ברבאט הייתה זקנה שכינוה " כ'לתי רחל – הדודה רחל.

בפאס היה יהודי זקן מומחה לגירוש שדים ושמו חכם אשר. גם במכנאס לא חסרו מומחים, היה הזקן חנניה, רבי יצחק דהאן ועוד

טיפול על ידי הורי האישה.

אם הענין לא מסתדר והחכם או הזקנות אינם מצליחים, האם של הצעירה מתערבת. ראית, היא מביאה את הבת לביתה לחודשים מספר ומטפלת בה בעצמה. היא מגישה לבת מדי בוקר, כל מיני שיקויים לפני הארוחה. היא משקה אותה בתה מהול ב " ענבר " או בכל מיני תבלינים ועשב מרפא נגד כל סוגי המחלות. היא מערבבת את התבלינים במים או בחלב, ונותנת לבת לשתות לפני ארוחת הבוקר.

אל ענבר מחזק את הלב, המוח, הגידים, הקיבה, הנזלת, מאריך שנות הזקנה, ומעל לכל הוא תרופה בדוקה נגד העקרות, מחלות הנפילה ולעוד חולאים רבים. לענבר יחסו ערך רפואי מאגי, וכחומר רפואי, אמור לעורר את התאווה

ענבר

(ז') שרף עץ; אחד הבשמים, מושק, כיפת הירדן; צבע צהבהב צלול, צבע דבש ( מילון אבן שושן )

יש מקומות כאגאדיר בדרום מרוקו, שנתנו לצעירה המאחרת להרות, מן ריבה שהכינו אותה מחלבלוב מיוחד הנקראת " תקאוואת ", היינו דברי מתיקה וחיזוק. במכנאס נהגו לתת לצעירה בבוקר השכם " א-זמיתא ", בתור תקאוואת.

א-זמיתא היא תערובת של חומוס ופולים יבשים, קלויים היטב שנטחנו עד דק, מוסיפים להם מעט סוכר וכן גרעיני אניס טחונים גם כן ( האניס הוא א-נאפאע בערבית ). מערבבים את הכל לוקחים את זה עם תה. גם לילדים הרכים החלשים נותנים את א-זמיתא לחיזוק הגוף ולהגברת התיאבון.

בדבדו ובעוד מקומות, הכינו את א-זמיתא, מחיטה, חרובים וחומוס. לאחר שקלו אותם וטחנו אותם היטב, הוסיפו להם עלי זעתאר ( צתרה ), עלי אפליו ( מנטה וגרעיני אניס טחונים. את הכל ערבבו עם דבש וחמאה.

במקומות אחרים כמו מראכש, התמודדו נגד העקרות בצורה אחרת : לקחו תמרים, חופן גדול של " חרמל ", לאחר ששטפו אותו שבע פעמים והעבירו אותו גם שבע פעמים מעל לשון קטורת ה-ענבר. אחר כך שלו אותו עם התמרים אחרי שטחנו אותם.

כך הכל נהפך לריבה טעימה שנתנו לאישה העקרה לאכול בבוקר ובערב. החמרים האלה ( התמר והחרמל ) העשירים בזרעים ובעלים, נותנים פירות בשפע, השפיעו על האישה העקרה, והעבירו את מעלותיהן ותכונותיהן הטובות לצעירה. ( מתכון זה, השתמשו בו בעיקר המוסלמים במראכש והסביבה )

במקומות אחרים במרוקו מכינים צעירה המתקשה להרות, כל מיני רטבים עשויים מעשבים מיוחדים, ובשעה שהצעירה נוטלת אותם, האם והחמות אינן מפסיקות ללחוש תפילות מיוחדות : תכון אוללאדא ובלחזאם טוויל דהיינו, תהי ולדנית ובעלת חיק ממושך.

הווי ומוסרת במחזור החיים-פניות לקברי צדיקים.

עיקרו של דבר, נטילת התרופות האלה הפיגה את המתח ויצרה אצל הצעירה מצב של הקלה וביטחון שאיפשר לה להיכנס להיריון במהרה.

חזאם בערבית, הוא : האבנט, אולם כאן הכוונה לפרי הבטן. כשרצו לברך אישה בבנים, אמרו לה : תהי בעלת אבנט מבורך ; חללי חזאמי, פתחי חגורתי או שחררי חגורת

פניות לקברי צדיקים.

אין מסתפקים בסגולות שהזכרנו ופונים לרחמי שמיים באמצעות הקדושים הממלאים תפקיד חשוב במקרים אלה. האישה הצעירה פונה לאחד מקברי הצדיקים הידועים בעיר. היא מתחילה לבקר בקביעות בבית העלמין ומדליקה נרות על קבר הצדיק.

בנוסף היא ממלאת צלוחית אחת בשמן זית וצלוחית שנייה במים, ומניחה אותן על הקבר הקדוש לתקופה של שבעה ימים ויותר. לאחר מכן נוטלת אותן מעל הקבר לביתה ומורחת את גופה ואת בטנה לסירוגין במים ובשמן.

במכנאס נהגו הנשים להניח צלוחיות של מים או שמן זית על קברותיהם של הצדיקים. רבי דאווד בוסידאן, רבי שלמה בן אליעזר ושל הצדיק המכונה " מול לכרמייא ". כאשר היא מבקרת באתר הקדוש, היא משתטחת על הקבר ולוחשת :

יא סידי אנא פיי עאר אללאה ופעארכ בזכות דייאליך, חללי חזאמי וחן מנני, מא תכילליניס האגדא מהזורא ודלילא בלא וואלאד, טלק סראחי א-לחנין א-רחים.

הו אדוני : אני בחסות אלקים ובחסותך, בזכותך פתח את חגורתי ורחם עלי ואל תעזבני ככה דוויה ועלובה בלי ידלים, שחרר את רחמי, החנון והרום.

" עאר " תרגומו המילולי, " בושה ", אבל במרוקו, הוראתו פנייה עם לחץ למישהו וגרימת משהו ( רע ) לאדם אליו פונים אם הוא לא ממלא את בקשתו של הפונה, לחץ זה מופעל גם על הקדושים. גם אצל הערבים קיים מנהג זה של " עאר " ( ראה על כך בן עמי והקדושים )

תפילה דומה קיימת גם אצל יהודי בבל, ומטרתה לחנך את העם לפנות רק אל ה' יתברך ולא לדבוק באמונות מאגיות. התפילה מיועדת לנשים בשלון עברית המדוברת בבגדאד, בעת ביקורן בקברי הקדושים :

" אדוני אני שפחתך, באתי להתחנן ולהתפלל לפניך, ליד קבר עבדך הצדיק, עליו השלום. אבקש ממך תרחמני, ותתן לי בקשותי, וצרכי, ותאוות לבי למען שמך, ולמען זכות עבדך הצדיק.

ברוב המקרים היא נודרת ואומרת כשהיא פונה לקדוש :

יא סידי ! אידא כאנת בניתא אינסממיהא עליכ ווידא כאן אולייד נסממיה עליכ.

הו אדוני, אם זו תהיה בת אקרא לה בשמך ואם זה בן אתן לו את שמך

בנוסף לבקבוק המים הרגילים שנהגה האישה להניח על הקבר הקדוש, היא גם השתמשה במים מסוג אחר. אחרי חג הסוכות, נהגו להצפין בעליית הגג את ארבעת המינים. הנשים העקרות הוציאו את ענפי הערבה, שלקו אותם ושתו את המים כסגולה להיריון.

 לאישה הצעירה, עתה ההרגשה והביטחון שבאו מתוך אמונה תמימה, כי הצדיק ישתדל למענה בשמים, ועל ידי השתפכותה הטהורה, תפילתה תתקבל ברצון.

האישה העקרה רואה את עצמה שנואה ומוחרמת, ולכן היא לא בוחלת בשום אמצעי כדי להתעבר כיתר הנשים. לא פלא אם מחבר " הבית היהודי ", כותב על משפחות נהוג אצלן לקדש את הכלה בטבעת של כסף דווקא ושתהיה עגולה מבפנים ומרובעת מבחוץ, כסגולה שאפילו אם הכלה עקרה, היא תוכל ללדת.

המחבר גם מציע לבעלה של אותה עקרה : לאכול שומים מטוגנים בשמן, שיעור כזית. את השומים המטוגנים לאכול בערב בשעת הארוחה או אחר כך, אף בליל הטבילה וכמה לילות אחריה. ושיש להתמיד גם חודש או חודשים מבלי להתייאש.

האישה העקרה אינה משלימה עם מצבה, וטוענת שהיא בהיריון, ורק העובר " ישם ברחמה ". לכן היא נוהגת לומר : אל אאלד ראקד ענדי – הילד ישן בתוכי, היינו ברחמי ), והיא מתחילה להשתמש באמצעים שונים כדי " להעיר " אותו משנתו. זהו ניסיון מעניין לכפות את המציאות בעזרת הדמיון כמקובל במאגיה.

לפעמים מאמינים שהעובר התעלף ולכן מניחים על בטנה יין נושן מבושל עם קינמון ובשר צלוי ממש. אלה המאכלים שנוהגים להגיד לאדם שהתעלף. נוהגים עוד שהאישה לוקחת מדי בוקר לפני הארוחה, את הפנים של בצל חי, מוסיפה לו זעפרן שלן תחת הטל ואוכלת. כמו כן, היא מניחה רטיות של מים קרים על הבטן.

מועקת העקרות תלווה את האישה, כל ימי חייה במקרה של אי הצלחה. אם היא מתאלמנת מהבעל מבלי לזכות בפרי בטן, קשה לה להינשא שנית. נוהגים לומר שאישה שמתחתנת בפעם השנייה, אינה מביאה ברכה לבעלה החדש אלא קללה : היא לא תביא לא " חלב " ולא " חמאה :

עקרות הגבר

אם הבעל עקר, הוא אוכל אשך של כבש ( ביצת הזכר ) וזה יעזור לו מאוד. האישה העקרה תבלע אשך של תרנגול, וישנן נשים רבות שבולעות גם את עורלת הרך הנימול ביום הברית. יש נשים הבולעות גם דג רקק הנמצא במעי דג גדול.

את'אבעא – הרודפת.

מקרים רבים של הפלות היו לנשים יהודיות במרוקו. האישה המפילה טענה שכפילתה ( השֵדה ) א-תאבעא רודפת אחריה, והיא היא הנוקמת בעובריה והורגת אותם בעודם ברחמה, וזאת מתוך כעס וקנאה.

האם האומללה הייתה חייבת אפוא למצוא דרכים איך לפייס לא רק אותה, אלא את כלל השדים. משפחות רבות נהגו לעקור לעיר אחרת או לדירה חדשה כדי שא-תאבעא לא תרדוף אחריהן, אחרות פנו לחכם המוממחה לגירוש שדים, וזה צייד את האם הנרדפת בקמע מיוחד חיזאב תאבעא ( קמע הרודפת )

כאמור פונים קודם כל לחכם, וזה שולף מתוך הקונטרס של " סגולות ורפואות שברשותו, דף של " סגולות בדוקות, איך לדעת אם האישה יכולה להיכנה להיריון " ולפי " תוצאות הבדיקה ". יקבע המרפא את המשך הטיפול הדרוש, והכל על פי הרשום בפנקסו.

להלן תרגום מסמך הסרוק – סגולות לבדוק את האישה אם היא מסוגלת להיכנס להיריון ( תרגום מערבית )

לקחת תש,שמן ( שמינית ), מאה עשרים וחמש גרם נאדשר – מין שעורה -, לשים בתוך קדרה חדשה ובתוכה מים לכסותה עם כסכאס ( מסננת ), לשים על האש ( ולהכין כמו שמכינים קוסקוס 9.

כאשר הקדרה רותחת, יש להוריד אותה מעל האש, האישה תעמדו ברגליים מפושקות, כך שהאדים יעלו ישר אל תוך הרחם. אם ברגע זה תרגיש האישה צורך חזק בהטלת מים, היא תיכנס בקלות להיריון, ואם לא תרגיש בצורך זה, סימן שאישה זו לא תצליח אף פעם.

אם תוצאות הבדיקה חיוביות, המרפא ממליץ על הכנת התרופה העיקרית, והיא, על האישה לרכוש חצי רוטל חילבה ( משקל בן שתיים עשרה אונקיות, נהוג בארצות המזרח, אך אינו אחיד בשיעורו בכל מקום. שימש כיחידת משקל עד שהוחלף בשיטת המשקלות המודרניים )

לשים אותה בתוך קדרה מלאה מים ולהרתיח על אש חזקה. כשייתאדו המים יש למלא ושוב להרתיח, וכך לחזור על הפעולה, שבע פעמים. אחר כך צריך להוציא את החילבה ולפרוש אותה על משטח קטן לייבוש בשמש.

לאחר מכן, יש לטחון אותה עד דק, לקחת ממנה שלושת רבעי מן הכמות, ובד בבד לקחת כמות דומה של זנגויל ( בערבית סככין זבר ), לערבב, להוסיף שמן זית ישן נושן, אפילו אם יהיה חריף. צריך ללוש את הכל, ולהכין מעין כיכר ולאפות.

כשהיא חמה יש לאכול את כולה ואם אי אפשר לאכול את כולה בבת אחת, יש לחלקה לשתיים או שלוש מנות. אחרי האכילה, נכנסת האישה למיטה ומתכסה היטב. היא מחכה לבעל " וישמש עמה בשמחה וטוב לבב, ויהי רצון מלפני יתעלה שמו, תהיה בטוחה שתקבל היריון אמן סלה ועד.

המרפא מכין עוד שני מרשמים במידה והאישה לא מצליחה להרות. במרשם הראשון הוא כותב :

לאישה שתקבל הירון בעזרת השם, כוד ( קח ) 3 אוקית חרמל, 3 אוקיות חלבה, וטחנהום וכלט בשמן לחאייל ( וטחן אותם וערבב אותם בשמן מאוש ישן ) ותאכל מהם בימי ליבונה ז' ימים קודם טבי ( טבילה ) ותתעבר בע"ה.

במרשם השני מבטיח החכם לאישה שתתעבר בבן זכר, תפילה שהייתה תמיד שגורה בפי כל אם ובפי כל בני המשפחה. וכך כותב :

לאישה אם תרצה להתעבר בבן זכר, כוד ( קח ) גינגית עשב מרפא, ושחקו ותכון תשרבו בלמא ( כתוש אותו ותשתה אותו ) במים במשך ג' ימים ותגסל ביה נית מן תחת ( ותרחץ בו מלמטה ) ויועיל להיריון מזכר בעזרת האל יתברך. תם

הווי ומוסרת במחזור החיים-לעובר הישן ברחם אמו.

לעובר הישן ברחם אמו.

להעיר עובר הישן ברחם אצו, משתמשים במבחר שיטות. אשר שלוש מהן אנו מביאים ( תרגום מערבית )

1 – ליישן ברחם אמו, יש לכתוב על כלי נחושת ( קערה ) למלא את הכלי במים, להניחו ללילה אחד תחת הכוכבים תחת כיפת השמים. בבוקר לשתות את תוכנו על קיבה ריקה, וזה מה שעליך לכתוב :

תיגו"ב תיגו"ב, סיגו"ב, סיג"ב, תיטו"ב, תיטו"ב, הילו"ב, הילו"ב, ובנוסף החותמות עד כאן.ויכתוב זה הפסוק ויאמר אחר הכתיבה " לישועתך קויתי ה' "

2 – ההצעה השנייה דומה לראשונה, ורק השמות הקדושים שונים. שנים עשר שמות במקום שישה :

קינו"ב, קינו"ב, סינו"ב, סינו"ב, טיטו"ב, טיטו"ב, הטו"ב, הטו"ב, הלו"ב, הלו"ב, קנו"ב, קנו"ב.

כאן האישה אינה נדרשת למחוק את הכתוב, אינה צריכה לצייר " חותמות ואין צורך המשפט נוסף " לישותך קויתי ה'

3 – גם ההצעה הזו דומה לקודמותיה, ההבדל הוא שכאן על האישה לרחוץ במים האלה ולשתותם, אולם אין החכם אומר איזה מאיברי גוף לרחוץ. יש לכתוב רק שני שמות : יח"ו יכובב"ה.

המלאך הממונה על ההיריון, לילה שמו ( נדה טז, ע"ב )

פרק שני – ההיריון.

אם שפר מזלה של האישה והיא נכנסה להיריון, עורכים מיד סעודה גדולה ליד הקבר של הצדיק ומזמינים עניים, תלמידי חכמים וכמובן הקרובים, ובמיוחד הנשים. סעודות אלה מתקיימות בדרך כלל, ביום שישי אחר הצהריים.

הסעודה מערכת סמוך לקברו של הצדיק. מגישים בה עוגות, דברי מתיקה, תה ומעט מאחייא ( עראק ). לכבוד מאורע זה, מחלקים צדקה לעניים הרבים, הנמצאים בקביעות על ידי קברות הצדיקים, ולא שוכחים את תלמידי החכמים הנזקקים.

אם מזדמן למקום חכם שהוא קרוב משפחה של הצדיק או אחד מצאצאיו, אזי השמחה כפולה ומכופלת, מכבדים אותו בנדבה הגונה, והוא מצידו נותן את ברכתו לצעירה שנכנסה זה עתה להיריון. כאשר הצעירה תביא בן לעולם, הילד ייקרא על שם הצדיק שנעתר לתפילתה.

הערת המחבר.

תינוק שנולד בזכות הצדיק או בברכת צאצא הצדיק, מקבל באופן טבעי את שמו של הצדיק, כך אפשר לפגוש במרוקו אנשים בשם עמרם, על שם הקדוש רבי עמרם בן דיוואן הקבור בוואזאן. אליהו, באזור קזבלנקה על שם רבי אליהו הקבור ברחובה של העיר הזאת.

חיים, בעיר מוגדור על שם רבי חיים פינטו. חנניה, במראכש על שם רבי חנניה הכהן הקבור במראכש, ועוד. בפאס נהגו לתת את השם אבנר לילדים שנולדו , וזה על שם רבי אבנר הצרפתי אן השם חיים, על שם רבי חיים הכהן.

לבת נתנו את השם סוליקה על שם לאלא סוליקה ( סוליקה הצדקת ). גם במכנאס וצפרו ובעוד מקומות נוספים, הרבו לתת את השם סוליקה לבנות. השמות הללו הם של צדיקים הקבורים בפאס. עד כאן הערת המחבר.

האימא הצעירה תאמץ לה אפוא את שמו של הצדיק ותידור נדר שבכל שנה, ביום הולדתו של הבן, היא תעלה לבית העלמין יחד עם הילד ותערוך שם סעודה על יד קבר הצדיק. ילד זה נושא את שמו של הצדיק, יהיה תמיד מפונק ואהוד על וסביבתו.

הורי הילד, קרוביו וכל בני משפחתו, יקראו לו לעזיז ( היקר – האהוב ), ילד יקר זה, חייבים לשמור עליו תמיד וגם כאשר יגדל, כי הוא נחשב " שאווק " ( בן טיפוחים, מפונק ) לא מענישים אותו אם הוא משתולל, לא מעליבים אותו, לא מקללים אותו ולא מכים אותו כלל.

האישה הצעירה שנכנסה עתה להריון, חייבת לשמור על עצמה מכל דבר מזיק, ועליה להיכנס למשטר חזק של " זהירות ".

הדבר הראשון שממנו נזהרת האישה בראשית הריונה, הוא שאין היא נכנסת לבית העלמין, כל עוד היא לא מרגישה את תנועות העובר בקירבה, וכל עוד הוא לא " חיזק את עצמו, ומעמדו בתוך רחמה, אין היא יכולה לעלות לבית החיים, אחרת היא עלולה להפיל את עוברה.

היא גם חוששת שמא אחת הנשמות שהלכה לעולמה לפני זמנה ומסתובבת שם, תיכנס לתוך העובר ותגרום להפלתו.

א-סהוואת – תשוקות.

 בחודשים הראשונים להריונה, יש לאישה תשוקות מוזרות למאכלים ולריחותיהם, תשוקות אלה נקראות א-סהוואת. אי סיפוקן של תשוקות אלה, כרוך בסכנה מרובה, הן לוולד והן לנושאת אותו, עד שהתירו חכמים להאכיל את האישה המשתוקקת, בשר לא כשר אפילו ביום הכפורים ( יומא פב, ע"א )

לכן אם מדברים על יד אישה מעוברת ומזכירים דבר מה שאינו בנמצא, מוטלת על הבעל החובה המוסרית ללכת מיד לחפש ולהביא לה את מבוקשה, אם זה אוכל ואם זה מלבוש, ולו גם תמונה או כל תחליף אחר, אחרת היא עלולה חס ושלום להפיל.

 בנוסף לכך אם היא תיגע באיזה חלק בגופה בעת שהתאוותה לגבר שלא השיגה, יוולד הילד עם שומת נמש על גופו באותו מקום שבו היא נגעה.

הערת המחבר 

יומא פב, ע"א משנה – עוברה שהריחה מאכילים אותה עד שתשיב נפשה, ועוד בגמ' ת"ר : עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר חותכין לה כוש ברוטב ומיחין לה על פיה, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמה

והרי לפניכם מה שכתב רבי יוסף משאש ב " אוצר המכתבים " חלק ג' בנושא זה.

סימן אלף תקץ

לרי"ץ פצ'יצ'א, לקא"א בלאנקא, טבת תשי"ז.

מככתו הגיעני, אודות אחותו עם בעלה, באו לפני, ושפתנו להם שלום ונסעו לאוג;דא

עוד בדרך אגב שאל כבודו, בעניין אנשים ונשים הנזהרים ומזהירים שלא להזכיר לפני אישה מעוברת פירות שאינם מצויים, שמא תתאווה להם ולא תשיגם ותנזק, ותוכל להפיל עוברה, אם יש ממש בדברים אלו, או רק שיחת נשים זקנות.

תשוב, דבר זה מפורש בספר שבילי אמונה, נתיב חמישי, בשם גלינוס היווני הקדמון, ושמעתי מרופא מוממחה, שכן היא דעת איזה רופאים גם מהחרונים ויש לא חשו לזה, ויש גם מלעיגים, וראוי לחוש, כי כה גדול יש במחשבות, וזה לעניין אמירה, ובדין ריחא מילתה היא, ומשנה שלימה שנינו, עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה ( יומא פ"ח, מ"א ) זהו מה שיש להשיב לכבודו

אני היו"ם ס"ט

ועוד באותו נושא כותב רבי דוד עובדיה זצ"ל בספרו " קהלת צפרו " חלק ג' עמוד 81

תקופת ההריון.

בתקופה זו זוכה האישה ליחס מיוחד מצד כל הנמצאים בסביבתה. מונעים ממנה כל מאמץ פיזי ומעירים לה שצריכה לנוח הרבה. כלל רווח היה : שאישה בהריון אם תתאווה משהו בלבה ולא תמלא תאוותה, עלולה לסכן את עצמה ואת עוברה.

ובמקרים רבים סיפרו על נשיפ שהפילו עקב כך. לפיכך נהג בעלה לקנות בשביל אשתו ההרה כל פרי חדש וכל מצרך שהופיע בשוק. ושכנותיה נתנו לאישה ההרה לטעום מכל תבשיל שבישלו. ונזהרו מלספר בקרבתה על פירות שאינם מצויים באותה עונה ובאותה עיר ועל מאכלים שאכלו ואינם בהישג ידה, ואפילו דברי לבוש, שמא תתאווה להם. כמו כן נמנעו מלהביאה למצב של רוגז וכעס.

עד כאן התוספות שלי ( אלי פילו ) לפי הנחייתו של המחבר.

נהגו לפנק את המעוברת ולהעניק לה יחס מיוחד ומנעו ממנה כל מאמץ גופני מיותר ; הבעל השתדל להביא לה כל פרי חדש שביכר בשוק, והשכנות מצידן נתנו לה לטעום מכל סוג של תבשיל שהכינו, משום הדעה הרווחת שתכונות גופניות ותכונות אופי של היילודים, מושפעים ממאכלים שהאישה טועמת בתקופת ההריון. 

הערת המחבר.

נחלת אבות\ ח"ה, כרך א' עמוד קפד, מביא מקרה שקרה " אישה אחת ילדה ולא היה הוולד רוצה לינוק כמה ימים עד שנלאו הרופאים למצוא תרופות, ובא רופא מומחה לרבים ושאל אם האם אם לא היה דבר שהתאוותה לו בעת הריונה ולא השיגה אותו, ותען ותאמר : אמת הדבר כן היה ומאכל לפתן היה, ותכף צווה הרופא לבשל לפתן ולקח ממנו מעט באצבעו ונתן על שפתי הילד ומצץ וליקק הילד אצבעו ותכף אחרי כן התחיל לינוק כדרך כל התינוקות " עד כאן הערתו של המחבר.

היא גם מתירה את חגורתה כדי שתהיה לה לידה קלה. גם על הבעל מוטלת החובה לעזור. כשרעיה נכנסת לחודש התשיעי, הבעל קונה את " פתיחת ההיכל " בבית הכנסת בשבת ובימי שני וחמישי ( החיד"א עבודת הקודש ). המעוברת מצידה, משתדלת לטבול במקווה בחודשים האחרונים להריונה, וזה מבטל את התשוקות.

נשים שדאגו למנוע מעצמן הפלות לא רצויות בתקופת ההריון, הצטיידו בקמע טוב שנכתב על ידי חכם מומחה לדבר. האישה ההרה בורחת מחברתן של נשים רכלניות ודברניות, על מנת שתזכה בפרי בטן בעל תכונות אופי מושלמות

האישה הצעירה שנכנסה זה עתה להריון, חייבת לשמור על עצמה מכל דבר מזיק ועליה להיכנס למשטר של זהירות שאחד מהם הוא נשיאת קמע מיוחד שנכתב בידי החכם המומחה לדבר. להלן דוגמא של קמע :

לאישה שלא תפיל פרי בטנה לעולם ויד, כתב פי כאג'יט ועמלו פזעבא דל קצבא ועלקו עלא דהרהא וזה מה שכתוב – כתוב על נייר והכנס אותו אל תוך נרתיק מקנה סוף, ותלה אותו על גבה ( של האישה ) וזה מה שכתוב.

החותם הזה : ירמ"א או"א – יהי רצון מלפניך א אלקינו ואלקי אבותינו, רופייא ( כך במקור ) חינם, רופיא לכל בשר תשליחו ( שלח ) רפו"ש – רפואה שלמה – לחולי פרי בטנה של פב"פ – פלונית בת פלוני.

ותצילי והא מכל צער ונזק ומכל שידי"ן ושדתי"ן אכי"ר אנס"ו – אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד – תם. 

הווי ומוסרת במחזור החיים-למנוע פזילה.למנוע לבקנות.

למנוע פזילה.

אם אישה בהיריון סועדת את ארוחתה בביתה, או אם היא שותה כוס מים, ופתאום תיכנס השכנה או אורחת כלשהי, היא תהיה חייבת להזמין את האורחת לארוחה או להגיש לה מים לשתות מאותו כלי שבו הי שתתה, אחרת הוולד יהיה פזלן.

למנוע לבקנות.

בשלושת החודשים הראשונים של ההריון על האישה ההרה להיזהר מלפגוש או מלראות אדם לבקן ( אלבינוס ) בעל מום או בהמה טמאה. ואם בכל זאת היא נתקלת באחד מאלה, היא חייבת לנשוך את לשונה, או לכל הפחות את שפתיה, אחרת הוולד ייראה כמו מפלצת. כדי להימנע ממראות זוועה, היא מסתכלת בירח ובכוכבים ובפרט בחודשים הראשונים להריונה.

אל גרראב – שואב המים

במרוקו כמו ברוב ארצות המזרח, ישנם הרבה שואבי מים ערביים, המוכנים בשפת המדינה אל גרראב ( בריבוי גרראבא ) . שואבי מים אלה נשאו על כתפיהם נאד מעור של עז שחורה, והסתובבו בדרך כלל בשווקים וברחובות כשהם מכריזים על מרכולתם בעזרת פעמונים מנחושת התלויים להם על הצוואר. אל מאל בארד – מים קרים.

וכל צמא הרווה את צמאונו במקום תמורת כמה פרוטות, אולם אם אישה הרה תפגוש את הגרראב ולא תשתה ממימיו, אף על פי שלא תהיה צמאה, עלולה היא לגרום לכך, שהילד שתביא לעולם, ישא איזה חלק מגופו נמש שחור, הדומה להפליא לנאד השחור של שואב המים.

נמש זה עלול להופיע על הבטן של הרך שיוולד, על ידו או על כל חלק אחר של גופו. כדי למנוע סכנה זו, על האישה לשתות מים מנאד הגרראב ואף לטבול את ידיה במים הקרים האלה. 

תוסימת דלחואם – בהרות הייחום.

אם הצעירה ההרה מתעדתדת להיום אמא, תפגוש בדרכה, אישה ברחוב עם אודם ( אל עככאר ) על הלחיים, ואותה אישה מגרדת באיזה מקום בגופה. הילד שיבוא ישא על גופו לעולם בהרת הנקראת תוסימא דלוחאם. הבהרת תופיע בדיוק באותו מקום בגוף, שבו גירדה האישה.

אם תראה שני ורדים צומחים ולא יהיה באפשרותה להשיגם, ובאותו רגע תגרד חלק כלשהו בגופה, התינוק יוולד עם שתי בהרות אדומות באותו מקום בו האם התגרדה.

התרחקות ממכוערים.

בחודשי הריונה הראשונים אין האישה יושבת בחברתם של אנשים מכוערים או בעלי מומים. היא נמנעת מלפגוש אותם בכל דרך שהיא ולא להסתכל עליהם כלל, פן תביא לעולם ילדים דומים או בעלי מומים, ואם קרה ופגשה בדרכה באחד האנשים האלה, היא חייבת לירוק מיד.

כי הרוק טומן בחובו את כל הרע שהיה עלול להיגרם לה ולתינוקה, ברגע שנתקלה פנים אל פנים עם המכוער או בעם בעל המום.

בכל תקופת הריונה, היא חייבת להתבונן הרבה בלבנה. היא תסיר את חגורתה ותשחרר את עצמה כדי שבבוא העת, תהיה לה לידה קלה. היא תימנע מלסרוג בלילה , אחרת הרך הנולד יישא קמטים רבים סביב צווארו. האישה ההרה לא תצא בגפה בלילה, פן תיתקל במזיקין היכולים להזיק לה ולגרום להפלה.

ילדים יפים ובריאים.

במשך כל תקופת ההריון, נמנעים מלהרגיז את המעוברת, פן תיכנס לדיכאון או תפיל את עוברה. כדי למנוע ממנה את המצבים הלא רצויים, נוהגים

1 – לתת לה לאכול תמרים בשפע, על שום שהם מבטלים עצבות ודיכאון, כך היא תביא לעולם ילדים יפים, בריאים וגבוהים כעץ התמר.

2 – סגולה נוספת לזכות בילדים יפים ובריאים, היא אכילת הרבה כרפס בתקופת ההריון. פרחי הבשם, עמוד 106. כתובות ס"א ע"א, דאכלה כרפסא, הוי לה בני זיותני – האוכלת כרפס יהיו לה בנים יפים. אנציקלופדיה העברית, כרך א טור 1065, הכרפס מביא מזל, נהגו לתלות אותו עם השום והבצל בחדר והשתמשו בו לצרכי רפואה.

3 – אכילת האתרוג מבטיחה גם היא בנים יפים וריחניים ( כתובות סא ע"א ). נשיכת פיטם האתרוג, ביום הושענא רבא אחר תפילת שחרית, מבטיחה לידה קלה ללא צער.

4 – נטילת תאנים יבשות בחודשי ההריון האחרונים, אם שוחקים אותם היטב ומערבבים ביין, הן סגולה בדוקה ללידה קלה ללא צער וכאבים. ( פרחי הבשם עמוד 99 )

5 – גם כוסבר בימי ההריון, הוא גורם אוב להבאת ילדים יפים ובשרניים.

6 – אכילת ביצים רכות, מבטיחה למעוברת ילדים בעלי עיניים יפות. כתובות סא, ע"א, דאכלה ביעי, הוו לה בני עינני – האוכלת ביצים יהיו לה בנים בעלי עיניים גדולות.

7 – כן מוצע לאישה ההרה לשתות כוס מים מעל לראש הצבי שהוא חיה עדינה, להביט ולהסתכל עליו, ומובטחים לה ילדים יפים ונחמדים ובעלי עיניים יפות. כמו כן אם האישה המעוברת תלעז ותתלוצץ על אישה לא יפה, תהיה בטוחה שהילד שייוולד יהיה מכוער ודומה לאישה הלא יפה.

8 – רוב הנשים ההרות נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברי צדיקים. בן עמי, קדושים, " לכל משפחה צדיק מגן משלה, ששמו רשום על הקיר הפנימי של בית המגורים.

Chaque famille a son rabbin protecteur dont le nom est inscrit sur le mur interieur du logis.

כיצד לדעת אם תלד בן או בת.

כל זוג צעיר בחברה הנידונה משתוקק דווקא לבן זכר. עזה במיוחד התוחלת הזאת  לקראת הלידה הראשונה, שיהיה בן זכר בכור ראשית האון, למען יגילו וישישו בו האב, הסבא, הסבתא וכל בני המשפחה.

על מנת לדעת אם האישה המעוברת תביא בן זכר לעולם, יש מגוון רב של " ניסיונות ובדיקות " והרי כמה דוגמאות :

1 – לנשי מכנאס יש שיטה מיוחדת ובדוקה : ראשית המעוברת לוקחת מעט חלב משלה ומורחת ממנו כמה טיפות על הקיר. אם החלב יבריק כמו לכה, סימן שהיא הרה בבן זכר, ואם יצא עמום סימן שתלד בת. ( לפי מה שנמסר לנו מפי אינפורמנטית ירושלמית )

 – מחבק רפואה וחיים מזכיר שיטה דומה : " מעוברת הרוצה לדעת אם תלד זכר או נקבה, תיקח חלב מדדיה ותמרח אותו על נייר, ותניחוהו מול האש. אם נעשה אדום, תלד נקבה ואם נעשה לבן כמות שהוא, תלד זכר "

3 – מלכה מביא שיטה הפוכה דווקא : " המעוברת תיקח פיסת נייר לבן, תרטיב אותה בהפרשת חלב של שכנה מניקה ותעביר את הנייר על האש. אם הנייר ייהפך לאדום, סימן שהאשיה הרה בבן זכר, ואם הנייר יישאר לבן, היא תלד לצער כולם בת.

והוא יוסיף : " כדאי לציין שהצבע האדום מסמל את הכוח ואת האופי הגברי, ולעומתו הצבע הלבן נחשב לטפך, על אף היותו סמל של עדינות, הוא גם סמל של חולשה.

4 – אם מעוברת תיקח מהחלב שלה, תשים אותו בכלי של מים, והחלב ישקע למטה, יש לה בן זכר, ואם החלב יצוף למעלה, היא הרה בבת.

 עוד מוסיף רבי יוסף משאש זצוק"ל בספרו " אוצר המכתבים חלק ג' סימן אלף שנג הדברים הבאים :

סימן אלף שנג.

לרי"ע אנהורי הי"ו, לקאזא בלנקא, שבט

מכתבו הגיעני, אמר כבודו, כי שמעה אזנו שאני אמרתי כי יש סימנים הרבה להכיר המעוברת אם תלד זכר או נקבה, ובקשתני להודיעך אם אמת בדבר, כי שאלת לרופא אחד ואמר שאין שום סימן לזה.

תשובה, כן ידידי אני אמרתי שכך אמרו הראשונים, שכן כתוב בספר " שבילי אמונה " בנתיב חמישי דף 112 ע"ב, וזה לשונו להכיר בשתן ההרה, קח ההשתנה ושים אותה בקערה מעץ ותקע בה מחט, וישהה שם מעט, אם השמרים יעלו סביב המחט כעמוד ענן, היא הרה מזכר, ואם השמרים לא יעלו רק יעמדו בתחתית הכלי סביב המחט היא הרה מנקבה, ואם השמרים לכל צד אינה הרה אלא חולה.

כתב אריסטו, כי כשכובד העובר או תנועתו הוא בצד ימין, הוא זכר להיות הצד ההוא חם, ולשמאל היא נקבה, או תשרה חתיכת לחם בדם נדתה ותתננו לכלב אם יאכלנו תלד זכר.

כתב אבוקראט,המעוברת מנקבה דדה של שמאל עבה משל ימין, ואם מזכר הוא להיפך. גם כשהיא מעוברת מזכר פניה צהובים, ומנקבה זעופים, גם אם תשים מחלבה בכלי של מים וישקע, הוא זכר ואם יצוף למעלה הוא נקבה.

גם הזכר יחליש האישה יותר כי הוא ימשך מדמה, ועוד כי טבע הזכר הוא חוץ מטבעה, עד כאן לשונו, גם שאלתי כמה רופאים ואמרו שישי עוד סימנים אחרים בדוקים, והרופא ששאל כבודו הכחיש את הכל, רופא אליל הוא, ושלום

אני היו"ם ס"ט

5 – גם לפי השתן אפשר לדעת. מעוברת הרוצה לדעת אם היא הרה בבן זכר או בבת, תבדוק את השתן שלה : אם הוא כהה חזק, יש לה בן, ואם צבע השתן צהוב וחיוור, סימן שיש לה בת – לפי מה שנמסר לנו על ידי אינפורמנטית מירושלים.

6 – עוד " סגולה בדוקה " : בקש מהמעוברת, באופן פתאומי להראות לך את ידיה, אם תראה את ידיה באופן שגב היד יהיה למעלה, היא ההרה בן זכר, ואם כף היד תהיה למעלה, זו נקבה.

7 – בדרך כלל, יש לנשים ההרות סימנים מוסכמים ומיוחדים להבחנה אם הן הרות בזכר או בנקבה. למשל, כאשר הצד השמאלי של המעוברת בולט יותר משל הימני, סימן הוא שהאישה מעוברת בנקבה, אך כאשר יש זכר, הצד הימני ( הדד ) בולט יותר. או למשל, כאשר היא מעוברת בזכר, םניה צהובים ובנקבה הם זועפים.

8 – עוד ניסיון נוסף המכונה " הזזאזא מימונה " : האישה ההרה לוקחת מעיל ישן קצר ( שכמיה ) ותולה אותו בכניסה של החדר, אם ייכנס גבר, סימן שיהיה לה בן, ואם אישה, סימן שתביא בת. דבר אחד ברור, כל אישה עושה כמיטב יכולתה כדי לזכות בבן זכר.

באישה הצעירה שזה עתה נכנסה להיריון, בנוסף לדאגותיה, היא נחשבת על ידי הסביבה והקרובים לייצור הנמצא במצב מסוכן, ופוחדים לבל חס וחלילה תלד לפני זמנה. דואגים שהיא לא תכעס, שלא תתאווה לדברים שאינם בנמצא, שלא תעבור במקומות חשוכים שמא תיפגע ( על ידי השדים ), שלא תצא בגפה בלילות ושלא תעבור בשוק הקצבים אל גזזארין, מקום שבו נמצא תמיד דם.

ברם, סכנות רבות אורבות לה, ולכן בקשותיה ותפילותיה בתקופת הריונה, זה לעבור תקופה זו בשלום וללא תקלה. תפילה זו לא משה מפיה, במשך כל תשעת חודשי הריונה

הווי ומוסרת במחזור החיים

כאשר תדליק נרות שבת, בקשתה הראשונה תהיה : לידה קלה ובן זכר, וכאשר האם והחמות הולכות לבית הכנסת ביום שבת לראות את ספר התורה, או כאשר הן עולות לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, תפילתן היחידה היא, שהבת תביא בן זכר לעולם ושלא תתקשה בלידתה.

" הייתה אשתו מעוברת ואומר : יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שווא ( ברכות נד, ע"א ) ועל אף זאת לא נמנעו ההורים מלהתפלל ולקוות לבן זכר.

כאשר הלכה האם בשבת לבית הכנסת לראות את ספר התורה, תפילה אחת, יחידה ומיוחדת הייתה בפיה.

יא סידי לחנין – אנא אדוני החנון

עטי לילדא סאהלא לבנתי – תן לידה קלה לבתי

פלאנא בת פלאנא – פלונית בת פלונית

תוולד בלא סער – שתלד ללא צער

וויכון ענדהא וולד – ויהיה לה בן זכר

פוזאה ספרים די כרזו ליום – בזכות הספרים שיצאו היום

די הווא נהאר סבת לעזיז – שהוא יום השבת היקר

מות הבעל בתקופת ההריון.

לפעמים קורה ואסון פוקד את המשפחה. הבעל הצעיר נקטף בדמי ימיו בתקופת ההריון של רעייתו ולא זוכה לראות את הצאצא שלו. הרך שייוולד ישא את שם אביו. אולם כאן יש מנהגים שונים : אם האב היה איש שוע וממשפחה מיוחסת ( בן אבות ) או אם הוא היה תלמיד חכם, התינוק שייוולד ייקרא אמנם שמו בישראל על שם אביו אך הוריו, קרוביו וכל בני העיר יקראו לו בשם סידי ( אדוני ) והכוונה לשם האב, כדי לא להזכיר את השם הנכבד והיקר של מי שהיה רב או אדם חשוב.

 אולם אם האב היה אדם רגיל מקרב עמך, הילד ישא גם כן את שם אביו, אך קרוביו והסביבה לא יזכירו את השם במפורש, ויקראו לו תמיד חביב או לעזיז, חביבי, לחכם, חכם.

בדרום נהגו לקרוא לבן אם האב היה חכם ובר אוריון, באבא סידי, או סתם באבא, או אל חכם. ואם האב היה אדם פשוט נקרא לעזיז או סידי לעזיז ( אדוני היקר ) אבל לרוב יקראו לו כליפה בייחוד בעיר מראכש והסביבה, ויש שיקראו לו גם מכלוף ( מוחל לתמורה ).

יש לציין שבאזורי הדרום,תארודאנט, תאפילאלת והסחרה כולה, נוהגים גם להוסיף עוד תואר כבוד של " באבא " לאנשים נכבדים גם בחייהם. המונח " באבא ", הוראתו " אבא ". נראה שזהו שם חיבה שניתן בעיקר לקדוש בעודו בחיים, אומץ בידי צאצאי רבי יעקב אביחצירא, כמו : באבא סאלי, באבא חקי.

גם הערבים נותנים את השם " כליפה " לילד שנולד כאשר האב מת ביום השביעי להולדת הבן. 

כפרות בתקופת ההריון.

כאשר חל כיפור בקופת הריונה של האשיה, שולחים לה לכפרות, שני תרנגולים, האחד לבעל והשני לתינוק שטרם בא לעולם. לא שולחים שתי תרנגולות, כי אם שני תרנגולים, בתקווה שיהיה לה בן ולא בת. גם הבעל מצידו קוני שני תרנגולים ותרנגולת לרעייתו, כל זאת כדי לא לתת פתחון פה לשטן, ושיהיה רק בן זכר.

אל כעאכ דלוחאם.

במכנאס, כאשר הצעירה נכנסה לחודש השמיני להריונה, הוריה מתחילים בהכנות המכונים לכעאכ דלוחאם ( לבנים ודברי הלבשה לתינוק ). זוהי בעצם נדוניה שלמה, שמכינים לרך העתיד לבוא בשעה טובה ומוצלחת.

במכנאס, נדוניה זו מכונה " לכעאכ דלוחאם ". השם אינו מובן דיו – " לכעאכ " פירושו – כעכים ו " דלוחאם " מובנה – ייחום, יתכן שבזמנים קדומים צירפו למשלוח זה גם כעכים ודברי מתיקה.

בפאב ובעוד מקומות נדוניה זו נקראת "תקטיע לגדאוור. בעצם השתשמשו בכל מיני שאריות של בדים ישנים או משומשים, שובהם לא היו תפירות, ומכאן שמם תקטיע – לגדאוור, גזירת הבדים. La coupe   des langes ובצפרו היא נקראת למסבק – הוא סל נסרים ובו בגדי תינוק המכילים אבנטים ושאר אביזרים נחוצים.

בסוד הכנת כל הנדוניה, השתתפו הורי האישה והמיילדת בלבד, כדי להימנע מענא בישא של השכנים ושל הסביבה. היו משפחות שעל אף שמצבן הכלכלי היה טוב, העדיפו לשלוח נדוניה פשוטה, וכל זאת מחשש של עין הרע, ואמרו " בל נבטל את העאדא ( המנהג ).

יש לציין כי היום אין הדבר כך. הורי האישה מכינים בעצמם את הנדוניה על פי האופנה האחרונה והיא כוללת מיטת תינוק, כלי מיטה, לבנים, חליפות לתינוק ועגלת תינוק, בנוסף למערכת חיתולים ודברי לבוש מודרניים, ומעל לכל, סכום כסף כמתנה.

כאשר הצעירה נכנסה לחודש התשיעי להריונה, נערכה מסיבה רבת רושם בבית הוריה, שאליה הוזמנו בני המשפחה מצד הבעל ומצד הרעיה, וכן קרובים וחברים. בדרך כלל באו למסיבה זו רק נשים וצעירות נשואות ובהריון גם כן.

זאת הייתה הזדמנות להן להעתיק מאותה נדוניה ולהכין כמוה או דומה לה. הנדוניה הוצגה על שולחנות ערוכים כעין תערוכת נדוניה לחתונה, והנשים באו, בדקו, שאלו שאלות וברכו את הצעירה והוריה בלידה קלה המזומנות התכבדו בתה בעוגות ובריבות שהוכנו במיוחד לאירוע.

הנדוניה סודרה במגשי נחושת ( סוואני ) וסלסלות, והנערות נשאו אותם והעבירום לביתה של הצעירה. לאורך כל הדרך, לא פסקו הזגיראתאת מלהשמיע את צהלות השמחה, קריאות ה – יו, יו, יו, ויתר המשתתפות שרו לאורך כל הדרך עד הגיען לבית המעירה. שם הוצגו המגשים והסלסלות ותכולתן על שולחנות, ושוב נערכו ביקורי נשים.

סוף פרק " ההריון ". 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-פרק שלישי – הלידה.

פרק שלישי – הלידה.

אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים….בראשית ג, טז.

הלידה

כאשר מתחילה להרגיש בצירי לידה, כל המשפחה מתייצבת לימינה : האם, החמות, האחיות, הדודות והשכנות. ראשית קוראים למיילדות נשים זקנות וחכמות שבדרך כלל, רוב עבודתן לשם שמיים. הן ממלאות תפקידים רבים ומגוונים בחיי הקהילה, פעילות באגודת צדקה רבות, ותפקיד המיילדת אצלן נכלל בעבודתן הציבורית.

בנוסף לעבודתן כמיילדות, הן היו חרבות בחברה קדישא, חילקו " לחם לאביונים " ביום שישי ( לחם התמיד ), הכינו בבתיהן תרופות לחולים וחילקו אותן חינם לנזקקים, ועוד הרבה תפקידים שהן מילאו בהתנדבות. לא פלא אפוא שהמיילדת בצרפת כוונתה " האישה החכמה " a sage femmeL

על מנת להקל על האישה שתלד ללא צער, השתמשו באמצעים מאגיים שונים : אם הלידה בוצעה בלילה, המיילדת לא יצאה מפתח ביתה לפני שהצטיידה בחופן של חרמל בידה הימנית, במלח ובאלום, ובדרכה לבית היולדת, היא פיזרה את החומרים הללו לאורך כל הדרך כמנחה לשדים, כשי שלא יזיקו לה וליולדת, עקב " ההפרעה " להם בשעת לילה מאוחרת. 

הערת המחבר.

לג'ו עמוד 80 : השדה ( הכפילה של היולדת, מקבלת גם היא באותו זמן, צירי לידה, ויולדת גם היא באותה עת. השדות מעוניינות שהמיילדת שלנו ( עלי אדמות ) שתיילד אותן. לכן המיילדות פוחדות ואינן ששות לצאת בלילה ליילד.

כאשר המעוברת נכנסת לחודש התשיעי להריונה, נהגה המיילדת לבוא ערב ערב לישון אצלה עד שילדה, זאת כדי להימנע מעין הרע.

אלום

(ז') (כימיה) מלח כפול המכיל סולפט ויון חיובי תלת ערכי (כמו אלומיניום, כרום או ברזל) ביחד עם יון חיובי חד ערכי (כמו אשלגן, נתרן) מילון אבן שושן.

כאשר המיילדות הגיעו לביתה של היושבת על המשבר, התיישבו הוריה, בעלה וכן שכניה מחוץ לחדר, פתחו בקריאת מזמור תהלים, וחזרו פעמים רבות על המזמור " יענך ה' ביום צרה ( תהלים כ )

קשיים בלידה. בתקופות קודמות, האנשים סברו כי קשיי לידה נגרמים על ידי מזיקים, והתלמוד מונה את היולדת בין " הארבעה שצריכין שימור " ( ברכות נד ע"ב ) זאת הסיבה שאחרי הלידה, תולים קמעות בצורת דפים מודפסים סביב מיטתה של היולדת והמכוונים נגד " לילית " הידועה.

העונש הראשון שהוטל על האישה הראשונה בעולם ( חוה ) על אכילה מפרי עץ הדעת, היה לידה בצער : " בצער תלדי בנים " ( בראשית ג-טז ). כן נפוצה הדעה כי בשעת הלידה, האישה חשופה לפגעי כישוף והמיילדת השתמשה גם היא באמצעים מאגיים, כדי להרחיק את המזיקים.

היא פיזרה מלח בארבע הפינות של חדר היולדת, בחצר, בחדר השירותים וגם את קירות החדר היא שיפשפה במלח. אצל הערבים, המיילדת משפשפת את הקירות בשום חרף כדי שהריח יבריח את השדים.

כאשר האישה התקשתה בלידתה, הנשים הקטירו קטורת ולחשו כנגד עין הרע וכנגד כל כישוף העלול להיות סיבה לחבלי לידה קשים. באותו זמן, הגברים ישבו בחדר הסמוך וקראו תהלים. כפי שצויין מנהג קריאת מזמורי תהלים בשעה שהיולדת יושבת על המשבר היה נהוג בכל קהילות ישראל במורקו.

אצל המוסלמים, כאשר האישה מתקשה בלידה, מביאים איש דת, וזה קורא בפניה תפילה מיוחדת.

היו מקומות שנהגו לקחת כלי חרס, לחרוט עליו שמות קדושים ולחשים והצמידו לטבור היולדת. היו גם מקומות שבהם נהגו לפתוח את החלונות ואת הדלתות של הבית, כדי לתת לשדים להסתלק. גם החכם הכין קמעות מיוחדים לאישה המתקשה ללדת.

יש גם הטוענים כי אבן השואבת היא סגולה למקשה ללדת, ואם האישה תיקחנה בידה השמאלית, היא תלד בנקל. אבן שואבת מגנט, אבן מושכת מתכות; מרכז העניינים, מוקד משיכה.

הקמע למתקשה ללדת

הדעה הנפוצה שבשעת הלידה, האישה חשופה לפגעי הכישוף ממריצה

אותה להכין לעצמה קמע מתאים.

למקשה לילד.

כתוב בכתיבה תמה א"א – אלו השמות – על קלף כשר ושים על בגד בטן לבן נקי והניח על טיבורה וממה יצא הוולד מיד וכציציא – ושכיצא – הוולד הסירו מיד כדי שלא יצאו בני מעיה זמ"ש – וזה מה שכתוב.

למקשה לילד.

יג'סאל ראזלהא צבעו לכביר דרזל לימיני – ירחץ בעלה את בוהן רגלו הימנית – ויעטיהא תשרב – וליתן לה לשתות – בלי ידיעתה ותלד מיד בע"א – בעזרת האל.

האבן הפלאית שבמראכש.

במללאח במראכש, בביתו של יעקב אטיאס, הייתה קיימת " אבן פלאית " שחורה, תלוייה בקורת החדר. על האבן הזאת התהלכו אגדות רבות. אומרים שהייתה מרפאת כל ייני חולאים : מחלות עיניים ובמיוחד כאבי ראש. החולים היו מניחים עליה את ידם, וקוראחם : בזכות רבי יוסף פינטו, שעל שמו האבן, ומיד מתרפאים.

האבן הזאת עזרה במיוחד לנשים שהיו מתקשות בלידתן. כאשר אישה התקשתה בעת לידתה, הביאו לה כור חיטים, הניחוהו לפניה ונתנו לה להכניס את ידה הימנית לתוכו. היא קראה בשם הצדיק ותרמה את החיטה למשפחת בעלי האבן. במקום, הכאבים והמיחושים עברו כלא היו, וכן האישה ילדה בקלות ובלי צער.

מיד אחרי הלידה לקחו כור החיטה בתוספת סכום כסף, נרות ושמן, וכיבדו בהם את משפחת רבי יוסף פינטו שעל שמו האבן.

אם צירי הלידה נמשכים ואינם מרפים, נהגו במספר מקומות, לקחת את צעיף ראשה של אישה פורייה היולדת בקלות מדי שנה בשנה, וכיסו בו את ראשה של האישה היולדת עתה. פעולה מאגית זו עזרה לצעירה ללדת בנקל. בפאס ןבמכנאס לא קיים מנהג זה של צעיף הראש.

פדיון נפש.

כאשר האישה המשיכה להתקשות בלידתה והצירים לא הירפו ממנה, הגברים פתחו בקריאת פרשת העקידה ( עקידת יצחק ), בעוד שהנשים עמדו מול המזוזה בתפילה ובתחנונים על נפשה. בעיירה דבדו קראו למלמד התינוקות וזה הביא את כל תלמידיו, העמידם מול חדרה של היולדת, והם פתחו בקריאת מזמורי תהלים.  

הגברים לעומתם קראו את הפזמון " עת שערי רצון " שרגילים הספרדים לומר ביום ראש השנה, בעת הוצאת ספר התורה וכן ביום הכיפורים. אם כל זה לא הועיל, הזמינו אז את החכם וזה עשה פדיון נפש לאישה, שינה את שמה או הוסיף לה עוד שם על שמה הקיים.

מקל הקדוש – אל עקאייז דסדדיק

אם כל הנסיונות עלו בתוהו, אז פונים לאפיקים חדשים. ישנן משפחות שאחד מאבותיהן היה אדם קדוש ומלומד בנסים, ואחרי שנפטר לבית עולמו, משתמשים צאצאיו במקל ההליכה שלו כדבר קדוש ומקודש. כאשר מי שהיא מתקשה ללדת, פונים קרוביה למשפחה זו של הקדוש ומבקשים ממנה את מקלו של הצדיק – אל עקאייז דסדדיק.

האישה אוחזת אותו בשתי ידיה, מניחה אותו על בטנה וקוראת בשם הצדיק " ייא סידי ג'יטני " – הו אדוני ענני -, ייא סידי פכני – הוי אדוני הצילני.

מקל זה של הקדוש שימש גם לחולים. כאשר היה איזה חולה אנוש בעיר, הביאו לו את המקל והניחוהו למראשותיו, וכל זמן שהמקל היה על ידו, החולה הרגיש בטוב כך סברו קרוביו ובני משפחתו.

כאשר אישה התקשתה בלידתה, נהגו לכסות את ראשה במטפחת השייכת לאישה אחרת שהיא אם לבנים ורגילה ללדת בקלות, כסגולה ללידת בן זכר ללא כל צער.

במכנאס כאשר לאישה היו חבלי לידה קשים, הביאו לה מבית משפחת רבי יוסף משאש ז"ל, את מקלו של אביו, הקדוש רבי חיים משאש זיע"א. ואם משיהו היה חולה אנוש, הביאו לו את טבעתו של אותו קדוש וענדו לו אותה.

בתיטואן שבמרוקו הספרדית, היו מביאים לכל אישה בהריון המתקשה ללדת את המקל ואת החגורה ( האבנט ) של רבי יצחק בן וואליד ז"ל, ומניחים אותם על בטנה והיא יולדת בשלום. מקלו של בן וואליד וצלוחית השמן שנהגו להניח על קברו, נמצאים היום בארץ ומחוללים נסים ונפלאות בשני התחומים.

בירושלים נמצאים היום הישיבה ותלמוד תורה על שם רבי יצחק בן וואליד, ובהן נמצאים, המקל והשמן של הקדוש. גם ספרייתו הועברה לארץ ונמצאת שם ( תודתי למוסדות " ויאמר יצחק " שהעבירו אלי דפי הסבר וחומר על שם הצדיק )

בעיר וואזאן, הייתה משפחה שהחזיקה ושמרה על האבנט של הקדוש רבי עמרם בן דיוואן זיע"א, הקבור בעיירה אסג,ן, וכל אישה שהתקשתה ללדת חגרה את החגורה ונענתה מיד. גם עקרות היו חוגרות אותה כד שתתעברנה.

הערת המחבר.

ראה שוראקי, עמוד 132 : נשים עקרות חדרו את בחגורה הזאת כדי שתתעברנה. ההרות חגרוה כדי שתלדנה בקלות. בן עמי, קדושים 522, רבי עמרם השאיר את החגורה שלו אצל משפחת מכלוף סרויה בוואזאן, וכל אישה שחגרה אותה ילדה בנקל.

בסאלי כל הבגדים של רבי עמרם אצל אחת המשפחות והאנשים היו הולכים לנשק את בגדיו של הקדוש, ראה בן עמי, קדושים עמוד 524. 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-א-סמטא דל כרס"א

א-סמטא דל כרס"א

הייתה עוד " שיטת עזר " להקלת הלידה. כעין מכשיר מיוחד שבו השתמשו המיילדות בשעת הלידה שנקרא א-סמטא דל כ'רסא. בקורה האמצעית שבתקרת החדר, הייתה תלויה חוליית ברזל ששימשה לתליית המנורה לפנאר ( פנס ) או הכוס בגדולה להדלקה.

בחוליית ברזל זו קשרו אבנט ארוך וחזק או חבל, והיולדת החזיקה בו, עשתה כל המאמצים ולחצה בכל כוחותיה כדי שהוולד יצא לאוויר העולם. חוליית ברזל זו נקראת אלכרסא דסמטא – טבעת אבנט – היום מנהג זה נעלם.

ילד בא לעולם.

צירי לידה הם כה קשים וצערה של האישה כה רב, עד שהיא נשבעת שלעולם לא תלד עוד, ואלה הם חבלי לידה. " בשעה שכרועת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה ( יומא, כ' ע"ב ), כאשר מגיע זמנו של הוולד לצאת, מתחיל להתהפך וגורם כאבים זעים, לכן התלמוד אומר : קול היולדת בלידתה הוא אחד משלושת קולו שהולכים מסוף העולם ועד סופו.

באשר הצירים האחרונים מתרבים, המיילדות פוקדות על היולדת ללחוץ : עססאר ! עססאר ( לחצי, לחצי, לחצי ) לקריואת " עססאר " של המיילדות מתלוות גם הנשים הרבות הנמצאות באותה עת סביב הצעירה המבוהלת, ובאותו זמן נשים אחרות, הזקנות במיוחד הנחשבות לרבניות, מצטרפות אף הן, נצמדות ליד המזוזה ופונות לרחמי שמיים כשעיניהן מופנות למעלה מבקשות ומתחננות לאל המושיע, בתפילה נרגשת :

ייא מוג'ית, ג'יץ האד לולייא האדי, פק האד רוח ייא לכ'אלאק

פקהא פחאל די פקת זראנא מן פם לחנס, ייא מוג'ית ג'יתהא

פק רוח מן רוח ייא לכאלאק.

הו מושיע, הושע הגלמודה זהו, הצל נשמה זו, הבורא

הצל אותה כמו שהצלת הצפרדע מפי הנחש

הו מושיע, הושע אותה. שחרר נשמה מנשמה, בורא

באותו זמן ממשיכים הגברים לקרוא תהלים, המיוחד המזמור " יענך ה' ביום צרה " ( תהלים כ ) משום שיש בו תשעה פסוקים שהם כנגד תשעה ירחי לידה, ושבעים תיבות כנגד שבעים צירי לידה. למרות שהיולדת שרויה בחולשה ובבהלה, היא ממשיכה להתאמץ וללחוץ, הונה הוולד יוצא לאוויר העולם ומקבלת אותו ראשונה ה- רפאדא.

זוהי המיילדת השנייה בחשיבותה, היושבת כל השמן על שרפרף נמוך. מיד היא מוסרת אותו לידי הקאבלא שהיא המיילדת הראשית. זו חותכת את חבל הטבור שלו בעשרת אולר קטן הנמצא אצלה, מנקה את גופו ומחתלת אותו. 

ובאותו רגע שהיא מקבלת אותו, היא קוראת הצהלה : ברוך הבא ! אז האם ובני המשפחה יודעים שהיילוד הוא בן זכר. השמחה גודלה ומכופלת על הצלת היולדת ועל הולדת בן זכר. הנשים הרבות הסובבות באותו רגע את היולדת המבוהלת, פורצות בצהלות שמחה ובשלוש זג'ריתאת אדירות של יו, יו, יו.

כאמור המיילדת אינה רוחצת את הילד, אלא מנקה את גופו ומנגבת אותו. אחר כך מחתלת אותו וכופתת את כל גופו ברצועת בד שהיא כורכת מסביב לגופו, ונקראת קרייזה – כעין אבנט, כוחלת את גבות עיניו במין פיח הנקרא " לכחול " ומעבירה קו שחור על מצחו כסימן מאגי.

יש לזכור שבזמן " עבודת המיילדת " ובמיוחד בשעה שהתינוק יוצא מרחם אמו, אסור לגלות המקומות המוצנעים של היולדת, ואין רשות לאף אחד להסתכל, זולת המיילדת המטפלת, מפחד עין הרע. בדבדו, כאשר נולד בן זכר, המיילדת מכריזה :

ייא אללאה ! ייא אללאה ! – אלקים ! אלקים !

למחננא מענד אללאה ! – הרחמים מאלקים !

ברוך הבא בסידי אליהו הנביא ! – ברוך הבא באדוני אליהו הנביא !

מאז ומתמיד הולדת בן זכר נחשבת לבשורה משמחת ( ירמיהו כ, טו ) אך כאשר נולדה בת, המיילדת מסובבת את ראשה ומודיעה למשפחה הסובבת אותה : מבארכא מסעודא ! מבארכא מימונה ! מבורכת ומאושרת.

הערה מעניינת של המחבר

דוטה, עמוד 121 : שמות השדים " מימונה ", שם של שדה אחת, " מימון " הוא שמו של אחד ממלכי השדים : מושאם – מקור השדים  עמוד 194 ואילך, לג'י, עמוד 15 ובהרבה מקומות בספר, עם זאת השם מימונה מסמל במרוקו מזל, כמוהו גם השם מימון, פירושו מזל, סעד וכדומה.

במצב שה של אכזבה,ה נשים אינן פורצות בזגי'ארית, אלא מוסיפות עוד ברכה לאם " תכון בייאדת אסעד – תהיה בעלת מזל לבן מוצלחת. זאת כדי לבטא את שמחת,שהיא כעין נחמה פורתא לאימא שהביאה בת ולא בן זכר כמו שקיוו כולם.

בדרך כלל, הבת אינה מתקבלת כל כך ברצון ובשמחה כמו שמתקבל הבן. אומרים שהבן טובות, ואילו הבת, בשעה שהיא באה לעולם, מביאה רק " דאגות ,. מתחילים כבר לדאוג למזלה, לחתונתה, לנידוניה ולכל צרותיה, ולא פלא אם התלמוד הציג את " צרות " ההורים לעתיד בצורה ציורית ביותר :

" בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נישאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא תעשה כשפים " ( סנהדרין, ק ע"ב )

כדי לנחם את ההורים, אומרים המברכים לאבי הבת : רזק לבנת וואסע ענד מולאנא, לאמור : פרנסת הבת, מצויה בשפע אצל בורא עולם. גם המיילדת רגילה להוסיף לאם את הברכה והאיחול הידוע : תכון בייאדת סעד – תהיה בעלת מזל לבן כלומר, מאושרת. 

המיילדת תורמת את הלבנים.

כאשר אישה משכלת את ולדיה אחרי היוולדם, נוהגים שברגע שנולד לה תינוק נוסף, המיילדת מביאה לה את כל הנחוץ לה, מהחיתול הראשון ועד לחליפת יום הברית, והורי התינוק לא מכינים דבר.

כדי שהמזיקים לא יקנאו בתינוק ולא יפגעו הו לרעה, מלבישה אותו המיילדת בצורה הפוכה ( החליפה את החיתול במהופך ). אחרי שגומרת לחתל אותו, היא מעבירה אותו שלוש פעמים לצד יין ושולש פעמים לצד שמאל ואומרת לו :

" שתהיה מצד ימין או מצד שמאל, אל לך לפחד מה תהוולס ! זייארנא  ( השדים ) לא יקחו אותך. אם זה בן המיילדת מלבישה אותו במלבוש של זכרים, אם זו בת, היא מלבישה אותה המלבוש של נקבות, אם לא כן התינוק עלול לגדול נואף כשיגדל.

שמירת חבל הטבור.

אחת מחובותיה של המיילדת לאחר כריתת חבל הטבור, היא למוסרו לידי ההורים בדרך כלל לאם הילד, שתדאג בעצמה להצפינו במקום סתר, לקבור אותו, להשליכו לאש, או לנהר הכל כמנהג המקום.

המיילדת אינה חותכת את כל חבל הטבור, אלא משאירה חתיכה קטנה ממנו, אשר תיפול מאליה כעבור ימים אחדים. האם שומרת את חתיכת הטבור שנשרה ומצפינה אותה בתוך קופסה קטנה. כאשר הרך הנולד יבכה ולא יירדם, אמו תטבול את החתיכה שלוש פעמים בחלב שלה, ואחר כך תטבול את אצבעה באותו חלב, תתן לרך למצוץ, וזה ישכך את כאביו.

יסודם של מנהגים אלה באמונה הנפוצה, שקיים קשר הדוק בין הטיפול בחבל הטבור ובין הגורל הצפוי לרך הנולד ;  משום כך, דאגו ההורים לקבל מידי המיילדת את חבל הטבור והשלייה, כדי למנוע את השימוש בהם לצורכי כישוף כלשהו.

אחרי שהמיילדת חותכת את חבל הטבור, היא שמה לוולד תחבושת של קמח מעורבב בחיננא, וזה " פייאל " טוב ( סימן טוב ) שיהיה עשיר וטוב לב ( מלכה ) 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-השילייה.

השילייה.

את השילייה לוקחת המיילדת השנייה " הרפאדה ", מסתירה אותה בתוך קערה גדולה, מכסה אותה, יוצאת החוצה ושופכת אותה לתוך בור שופכין שבשכונה. במכנאס, זרם בקצה השכונה, נהר שזכה במשך כל השנה בכל מיני " מתנות " אפשריות, הלא היא " הסלוקייא " המוכרת לכל יוצאי העיר, ואשר לתוכה שפכו המיילדות את השיליות ;

אלה שייצרו מאחייא ( עראק ) בבית, שפכו גם הם לתוכה את הפסולת ; וביום ראש השנה, זכה נהר זה לתפילת " תשליך ".

יש לציין שבכמה מקומות, לפני שהיא זורקת את השילייה, מסירה המיילדת את הקרום העליון העוטף אותה ותולים אותו. לאחר שהוא מתייבש, שמים אותו מתחת למזרן, או לכר של הילד, כדי לשמור עליו ממזיקים.

תשלום למיילדת

עבור שירותן הטוב ומסירותן ללא גבול, קיבלו המיילדות את שכרן בצורת " ג'ראמה – ( דורון, שי ) כעין מתנה כספית מהמבקרות הרבות שבאו לברך את היולדת במשך שבוע הברית, וזות בנוסף לשכר שקיבלו מההורים. אם היה בן זכר, המיילדת קיבלה מתנה מיוחדת נוספת מהורי הילד.

קורה לפעמים ומצב המשפחה מאוד לחוץ המיילדת שבדרך כלל אישה חכמה וצדקנית, עורכת מגבית לטובת המשפחה, מסתובבת בין בתי העשירים, וגם משיגה עזרה מוועד הקהילה, מוסיפה לזאת ה-ג'ראמה שקיבלה ונותנת הכל למשפחה הענייה. 

ההודייה של המיילדת

אחרי שהמיילדת חותכת את חבל הטבור ומחתלת את הרך הנולד נושאת עיניה למרום ופותחת בתפילה מיוחדת ומרגשת.

יא סידי לחנין ! פחאל די פכתי האד לולייא מן סער דלילדא לוואערא, וכ'רזתהא לדדאוו, האגדאך תפיכ אולאד ישראל כאמלין מן האד לגלות, ודזיבלנא למשיח די יפכנא וויעבבינא לרושלים. ופחאל די נדרת ן האד לאלייא, האגדאך תנדר מלולייאת כאמלין די מסדוד חזאמהום.

ומא תג'ם חתא אולייא, ותחל לחזאם די פלאנא בנת פלאנא, ותנדר מנהא, ומא תג'סבהאס, ומבארכ יסמיכ לעאלי עלא די פכת האד ארוח מן אוכ'רא, ותזכי האד לולייד די כ'לאך דאבא, באס יכון חכם פתורה לעזיזה, וויזי מבארכ מסעוד עלא מוואליה טעלא ישראל כאמלין, אמן

תרגום חופשי.

אדוני החנון, כמו שהצלת גלמודה זו מצער חבלי לידה הקשים, והוצאת אותה לאורה, כן תפדה כל עמך ישראל מן הגלות הזאת ותביא לנו את המשיח שיפדנו ויקח אותנו לירושלים. וכמו שראית בעוני האומללא הזו, כן תראה בעוני האומללות העקרות, ואל תשיב ריקם אף אומללה. ופתח " חגורתן.

ובתוכן את רחמה של פלונית בת פלונית, וראה נא את מערה ואל תקטוף אותה בדמי חייה, ומבורך שמך הגדול על שהצלת נשמה זו מאחרת ( הכוונה לרך שיצא מרחם אמו ) ותזכה הילד שנולד כעת להיות חכם בתורה היקרה להוריו ולעם ישראל כולו, אמן.

המיילדת לוקחת אחר כך גרגיר סוכר, שמה בפיו של הרך הנולד וממלמלת ברכה קצרה ואיחולים : " תחלא תורה פי פממיכ, פחאל האד סככאר לחלו " – תמתק התורה בפיך כמו הסוכר המתוק הזה.

אחרי ההודייה, המיילדת מחזירה את הרך לאמו, ומאחלת להוריו ברכה מסורתית : " יזיכום מבארכ מסעוד ובלעמר טוויל " – יהיה לכם במזל טוב ובחיים ארוכים.

יש לזכור שכאשר הילד נולד מסורק ועם הרבה שיער, המיילדת עוד הוסיפה ברכות, שמחה מאוד ומבטיחה להורים שהבן הנולד יהיה בר מזל.

הערת המחבר.

יש לציין שהודייה זו מעין זו של המיילדת, אינה " תורה מסיני ", אלא הודייה שנמסרה מדור לדור, ממיילדת אחת לשנייה,וכל אחת סגננה את תפילתה לפי אוצר המלים שלה ולפי כושר הבעתה.

ההודייה נאמרת תמיד עליד המזוזה כאשר המיילדת אוחזת בשתי ידיה את הרך הנולד בצורה מיוחדת כאילו מקריבה אותו לעולה ומאימה אותו אל על.

מנהג של ההודייה קיים גם אצל המוסלמים. המיילדת מרימה גם היא את הרך הנולד ומודה לאל על שזכתה להביא מוסלמי חדש לעולם, שמה לו חתיכת סוכר בפה כדי שחייו יהיו לו מתוקים.

הכוס לכבוד אליהו

לאחר שהקאבלא – המיילדת – סיימה את תפקידה, היה מותר לה עתה לשבת ולהרים כוסית של מאחייא – עראק – לכבוד אליהו הנביא.

ליולדת הגישו צלחת גדולה של מרק חס ובו חצי עוף, ואלצו אותה לאכול הכל בו במקום. נהגו לתת ליולדת גם דבש וחמאה, כדי להקל עליה את הכאבים,

לעומת היהודים, הערבים נהגו לתת אוכל מיוחד, א-זמיתא, ליולדת.כמו כן אנפיסא – היולדת – נהגה לאכול את ארוחותיה הראשונות רק עם המיילדת, במשך שבעת הימים הראשונים.

אם הלידה הייתה בשעת הצהרים, לא נתנו למיילדת ללכת עד שסעדה את לבה עם בני המשפחה. ואם זה היה בערב, החזיקו אותה לאורחת ערב ולפעמים גם ללינת לילה. אם זה בן, השמחה רבה בבית, אם זו בת, המיילדת וכן כל הקרובים מאחלים מבארכא מסעודה – מבורכת ומאושרת – ומסתלקים מיד, וכך השאירו את היולדת עם אמה.

שיר עממי קצר מעיד על ההבדל העצום בין לידת זכר לנקבה :

מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לו מנה יפה

אם תאמרי היא נקבה, סתום פה וגם שפה

מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לך מה שתרצי

אם תאמרי היא נקבה, מעין מחט תצאי.

קטע הלידה מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 83 – 84

הלידה.

משבאו צירי הלידה הולך הבעל לקורא למיילדת. המיילדת היא אחת מבנות הקהל, וחָכמָה זו עוברת הייתה מאימא לבתה, או מאישה לחברתה שרצתה ללמוד. המיילדת מקבלת שכרה. עיקר תפקידה לקבל את הרך הנולד משיוציא ראשו, לרחצו ולהלבישו, ולהוציא את השליה.

היגיינה וחיטוי לא ידועות להם. האישה לוחצת וצועקת והמיילדת רק מזרזתה ואומרת לפניה דברי כיבושין. באותה עת הגברים בצד השני של החדר אומרים תהלים, ונשים אחרות עסוקות בהקטרת קטורת ובכל מיני לחשים נגד עין הרע ונגד כל כישוף העלול להיות סיבת חבלי ליקה קשים.

מכשיר העזר היחיד ליולדת היה האבנט, בקורה שבתקרה הייתה חולית ברזל, המשמשת לתות בה את המנורה, והיו קושרים אליה אבנט ארוך והאישה היולדת מחזיקה ומתאמצת ללחוץ כדי שהוולד יצא. תלמידי חכמים עושים פדיון נפש ליולדת אם הקשתה בלדתה.

פעמים שהלידה נמשכת ג' ימים ואפילו יותר. אף אחרי שיצא הוולד, נשאר קושי בהוצאת השליה. המיילדת לא ידעה להוציאה, על היולדת להתאמץ וללחוץ עד שתוציא את השליה בכוחות עצמה. הנשים שבמשפחה עמדו כל הזמן ליד המזוזה, בכו והתפללו לה' שיחון את היולדת ויצילינה. אחרות הקיפו את מיטת היולדת והמטירו עליה עצותיהן. כאילו לא דיה ייסוריה, הייתה צריכה היולדת לשמוע את כל פטפוטיהם.

אם הנולד היה זכר השמחה הייתה רבה, שתו ייש והכינו את השמירה ליולדת. ואם הנולד נקבה, ברכו את האשה בברכת " מבארכא מסעודה ( מבורכת ומאושרת ) ומיד נתפזרו כל הנוכחים למקומותיהם, ונשארה היולדת לנפשה עם אמה וקורביה בלבד.בישיר עממי אחד אנו מוצאים כמה בתים המעידים על ההבדל הרב בין לידת זכר ללידת נקבה :

מילדת אם הוא זכר נתן לך מתנה יפה.

אם תאמר היא נקבה סתום פה וגם שפה

מילדת אם הוא זכר נתן לך מה שתרצי

אם תאמר היא נקבה מעין המחט תצאי.

בשיר עממי אחר, היולדת מוכנה להנחית מקל על ראש המיילדת כאשר נולדה בת :

קאבלא : לוכאן כאן סבי – מיילדת : אילו היה זה בן

מעטיכ זוז מלכ'ראס – שני נזמים אתן לך

חין קולתי לי טפלה – אך הנה בישרתני בבת

בלעממוד תאכל פוק אראס – מקל על ראשך ינחת

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-החלפת התחבושת

החלפת התחבושת

עד יום הבריתלא רחצו את הרל הנולד, אלא ניקו אותו היטב במגבות נקיות. ובמשך כל השבוע, המיילדת באה יום, יום להחליף לו את התחבושת הנקראת אסממאט. זוהי רצועת בד אשר המיילדת טבלה במים ובמלח, וכרכה סביב בטנו של הנולד כמו חגורה. תחבושת זו כיסתה את הטבור, חיזקה את בטנו טואת טבורו של הילוד עד שנתרפא.

הערת המחבר.

לג'י עמוד 84 – המיילדת מנגבת את התינוק ו7לא רוחצת אותו, שמה לט מעט אבקת חיננא, לאחר שמושחת מעט את גופו בשמן ובכמון. ברונו-מלכה עמוד 290 – רוחצת אותו בצורה קלה ביותר עם מים פושרים וסבון, ואין שום מנהג מאגי בעניין זה. קהלת צפרו חלק ג' עמוד 86 – לא רחצו אותו עד עום הברית, אולם ניגבו אותו ומרחו עליו חיננא, שמן וכמון

אסממאט כפי שזה נקרא במכנאס, םירושו תומך או מחזק. בפאס, תחבושת זו נקראת " קרזייא. העברים משתמשים באבנט קטן עשוי מצמר ונקרא " סבולא " – הוא מביא ברכה, ונחשב לקמע, ואין להשאיל אותו למשפחה אחרת.

באבנט זה חוגרים את גופו של התינוק, כך שהוא לא יכו7ל לנוע בכלל ולא יניע את ידיו ולא רגליו. כורים סביב גופו רצועת בד חזקה כדי שאבריו לא יתעקמו, וחתיכה שנייה סביב ראשו, כדי שלא יהיה לו ראש גדול – מושאם, עמוד 114.

לזריית המלח כאן, יכול להיות קשר עם זריית המלח על הוולד, המתוארת בספר יחזקאל טז, ד : " והמלח חא המלחת " ( לא שפשפו את גופך במי מלח כנהוג אצל עמים רבים למלוח את גופו של הרך הנולד, כי זה מוסיף לתינוק חריפות השכל,ומכאן הביטוי התלמודי על אדם פיקח ונבון : " זריז וממולח " ( קידושין כט, ע"כ ).

סגולותיו של המלח הן רבות, בפרט בהרחקת המזיקים מן המקום ( על כן לרופאי אליל ידוע מין מלח שיש לו כוח מאגי לעוור את עיני הגנב כאשר הוא בא לגנוב דבר מה, וקוראים למלח הזה " עין אברהם " ).

גם ליהודי מרוקו יש מלח מיוחד : בבתי הכנסת של יהודי נוהגים עד היום, ששמש בית הכנסת מחלק בליל הראשון לספירת העומר ( לפני ברכת העומר ) קורטוב של מלח לכל מתפלל, או לחילופין שקית קטנה, בה גרגרי מלח.

מלח זה שומר אותו המקבל, בקפדנות יתרה, בתוך כיס מעילו, או בתוך ארנקו. מלח זה ישמור על מקבלו כל השנה נגד המזיקים, נגד עינא בישא, ויביא לו פרנסה טובה ( האנציקלופדיה העברית כרך כא )

לילת אל כ'מסתאס ( ליל החמישה עשר )

אם הילד נולד אור לחמישה עשר כשהלבנה במלוא עוזה, אמורים שיהיה עשיר ובר מזל, הוא יהיה כל כך מוצלח עד שיעורר קנאה, משום שהוא נולד ברגע המתאים והנכון, בפרט אם נולד התינוק מחופה עור כמו בגד, שהו סימן הטוב לכל נולד.

אמצעי שמירה על הרך הנולד מעין הרע ומהמזיקים

כשנולד בן בכור במשפחה, הבית מלא אורה, כי בעקבות לידתו, זוכה המשפחה בעוד שתי מצוות נוספות : ברית מילה ופדיון הבן. אולם הרך שנולד זה עתה, הוא ייצור חלש ופגיע מאוד. חייבים לשמור עליו ולחזק את מעמדו משום שמיד בצאתו מרחם אמו, מסכנים אותו כוחות דמוניים רבים, כישופים ועין הרע.

קיימת אמונה : כשנולד תינוק במשפחה, נולד עימו שד שהוא כפילו, וזה מלווה אותו בכל מסלול חייו עד יומו האחרון.  – הכפיל הנולד נקרא " גרין " או " קרין ".

אם התינוק חולה, גם כפילו חולה, ואם התינוק ימות, גם כפילו ימות. עוד לפני צאת התינוק לאוויר העולם, הוריו כבר מודאגים ובעיקר האם משום שהנשים פגיעות מאוד בתקופת ההיריון בומיוחד בשעת הלידה ואחריה.

לג'י עמוד 80 – מהיום שהאישה נכנסת להיריון, אורמים אנשי סביבתה : ענדהא רג'ל פדונייא, ורג'ל פלאכירא – יש להם רגל בעולם הזה ורגל בעולם האחרון.

הרך החדש נמצא עתה בתקופה מסוכנת מאוד עד יום הברית ; על כן קיימת מערכת מגוונת של מנהגים וטקסים, שנועדו " לשחד " ולפייס את השכנים ( השדים ) ולהרחיק אותם מעל היולדת ויוצא חלציה. כי שאיפתם של השדים היא לחטוף את גופו, או את נשמתו של הרך הנולד ולעשותו אחד משלהם.

קיימת גם אונה, שלפני קיום ברית המילה, ונתינת השם, עדיין אין בטוחים אם יהיה הוולד אדם אוש ד. על כן המאבק סביב מיטת היולדת הוא שיכריע. אמונה זו הולידה שפע של מנהגים, אמונות, קמעות וסגולות להגנה על היולדת ועל יוצא חלציה.

יש התולים בפתח הדלת ראש תרנגול, צרור של רקיקי מצות ( כעכים ) אפויות ללא סוכר, חמישה פלפלים רדומים. ויש שיוסיפו לאלה גם צמח קוצני. אחרים יתלו בלויי סחבות, זוג מספריים, מטאטא חדש, חתיכת בד שחור, ועוד.

מושאם עמוד 113 – מטאטא יטאטא את הרע ( אל באס ) שיכול לחדור לחדר היולדת. ראש התרנגול, ישמש כקורבן, וישחד את השדים שלא יבואו להפריע. הבד השחור, כדי להבריח " מוכא " – ינשוף.

הרקיקים יעסיקו את הציפור המזיקה הזאת ויעצרו בעדה מלהיכנס. הצמח הקוצני יפחיד ויבריח את " ג'רב אלליל – העטלף – המזיק לתינוקות

מלכה, עמוד 23-24 מעבירים גם זפת על הקיר, תולים מסרק, זוג מספרים. נר המערב עמוד שו : ויתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד השדים.

להלן הקטע המלא על אמונות מספר " נר המערב " לרב משה טולידאנו.

סופרים רבים דברו כבר אודות האמונות בהבלי שוא, בהזיות, ברוחות רעות ובשדים, בין הרע ובכישופים ובחלומות, הנפוצים במדה מרובה מאד אצל יהודי מרוקו בפרט, והיודי ברבריא בכלל, אי אפשר לספר פה ולחשוב את כל ההזיות וההבלים שיאמינו בם יהודי מרוקו אחת לאחת, אם נתבונןן לכל תנועותיהם בכל פנות שהם פונים, נפגוש אז הסימנים ורישומים של הזיות של מיגור מעין הרע וכדומה מאמונות טפלות.

גם הפחת שלא לשתות מים בארבע שמני התקופות, שבר שנתפשט בכל תפוצות ישראל לאיסור קבוע, מקורו הוא מנהגי יהודי המערב עוד מתקופת הגאונים. חלק גדול ממיני ההזיות אצל יהודי מרוקו שייכים אל העתים האלה ביחדו, שבעת ימי החתונה, שבעת ימי האבלות, ושמונת ימי המילה.

ובהימים האלה יש לפגוש הרבה מיני פעולות שמירה מוזרים בתוך מגן מעין הרע ורוחות רעות. את בית היולדת יקיפו מיד בשעת הלידה בסכינים ובציורי לחשים ושמות מלאכים, ועל הפתחים והחלונות יתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד בם את הדים לבל יכנסו פנימה, אחרי אשר נסגר בית היולדת בלילה פעם, לא יפתחו עוד את הדלת בשום אופן. וכל אותם שנמצאו בבית היולדת בעת שנסגר הדלת לא ירשו להם עוד לצאת חוצה בשום אופן.

החתן בעת החופה לא יוכל לענות לשום איש שיקרא אותו, כי אולי האיש ההוא קורא לו בכדי שיקשור אותו לבלתי יוכל לבוא אל ארוסתו. אבל, חתן וכלה ויולדת לא יוכלו להימצא שנים מהם בבית אחת. האבל בבית החתן והכלה, או בבית היולדת, כי בהיפגשם יחד יש סכנה לאחד מהם, וכן החתן לא יוכל להביט בפני ילד שלו שלמו לו ארבעין יום, ואם יקרה כי ראהו יכריחו את החתן לשתות מים שרחצו בם פני הילד.

וככה רבים הם השמירות והבלי שוא שיזדקקו להיזהר בהם במשך ימי החתונה והלידה והאבלות. אם יקרה כי בחצר אחת מתו בשמך שנה שני מתים, אז מיד ישחטו עוף על פתח החצר ההוא כי יאמינו שאם לא ישחטו עוף, אז ימות מת שלישי לפני תום השנה ההיא.

בליל מוצאי שבת יש משפחות רבות שנוהגים כי לא יוציאו דבר מה מביתם, ויש שירשו להוציא על ידי חלייפן, וכן יזהרו בליל מוצאי שבת לבלי להזכיר שם ביצה על דל שפתם, וככה יזהרו  מלכתוב בדויו ומלשתות קאווי ומלראות כל דבר שחור, למען לא תהיה התחלת השבוע בדברים שאינם לסימן טוב.

בראותך אחד מבניהם יפה לא תוכל להללו בפני הוריו מבלי שתצטרך גם לרוק בפני הילד למען לא תשלוט בו עין רעה, למחלות כי תחלנה בעיר או לחולה פרטי יתחילו בתרופות וסגולות נגד עין הרע, תרופות כאלה רבות ושונות הם למיניהם, יש אשר יתיכו עופרת במים ממעל לראשו או יתנו להחולה שתן לשתות, או רוק של אותם החשודים כי הם עינו אותו.

ועוד תרופות משונות שלמותר נחשוב לזוכרם, לחולי הקדחת יתנו שמן במחתה עשויה מעיסת קמח וידליקו בה שלוש פתילות וישימו אותה באמצע הרחוב, והיה אם יבוא כלב או חתול לשתות את השמן ותכבינה הנרות, יתרפא החולה מקדחתו ותדבק הקדחת בהכלב או החתול.

יהודי מרוקו ירבו להאמין בהקדת עתידות על ידי שאלה בגורלות וגם על ידי מעשי כשפים שונים, בדברים כאלה ישתמשו גם במקרים של גנבה לדעת את הגנב, וכן להתיר חתן נקשר, לפקוד עקרות ולמשוך לב נערה אל אהובה, להצליח בעסק מה, ודברים כאלה הם חזיונות רגילים ונפרצים בין יהודי המערב.

קיימים עוד אמצעים נוספים להרחקת השדים ולמניעת כל היזק דמוני. בנוסף לצמח הקוצני שתולים בפתח חדר היולדת, יש המדביקים גללי פרה אל הקיר שלידו שוכבת היולדת, אחרים משרטטים בעיטרן עיגול מסביב למיטת היולדת, ליצירת מרחב סגור בפני שדים ורוחות, או תולים קמעות מודפסים סביב מיטת היולדת, בצורת דפים הנקראים דפי שמירה. 

Recent Posts

  • השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית

    פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933 לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם

  • להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח".מאת: הרב משה אסולין שמיר.

    להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח". דברי התורה מוקדשים למו"ר אבי הרה"צ יוסף אסולין בר עליה ע"ה, לכבוד יום ההילולה שלו, החל השבוע – י"ב כסלו. ת.נ.צ.ב.ה מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "וישלח יעקב מלאכים לפניו,   אל עשו אחיו" (בר' לב' ד'). סוד המלאכים – אצל יעקב אבינו. יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, היות והוא זכה לשלוח במקומו – מלאכים לעשיו אחיו,  בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב). "בשם ה' אלוקי ישראל: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,                    ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל" (זהר במ', איש על דגלו(.

  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה

  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930