המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר

    עמוד 1 מתוך 512345

    המשפט העברי בקהילות מרוקו

    ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

    המכון למורשת יהדות מרוקו.

    פתח דבר

    הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל

    עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

     בתוכו צמחו כמה מענקי הרוח שקמו לעמינו ומהם ראשוני רבותינו הראשונים כרבינו יצחק אלפאסי, אשר אור תורתו האיר וזרח גם ברחבי ספרד. וגדולי הרבנים בספרד היו מתלמידיו כמו רבי יוסף בן מיגאש ועוד. ומאז ועד ימינו דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו קמו רבנים ואנשי שם אשר הקדישו את זמנם ללימוד תורה ולהרבצתה בבני עדתם והשאירו הרבה מחידושי תורתם בכתובים, יצירותיהם של רבותינו רבני המערב הן רבות ומגוונות אך דא עקא כגודל היצירה בן גדלו הפגעים שפגעו בה.

    קושי השעבוד, העניות ופגעי הטבע היו גרמא, שחלק גדול ממנה אבד מאתנו לעולמים, ויתר הפליטה עודנו בכתובים בודד בספריות ובאוספים פרטיים, ומצפה לגואל.

    מכל יצירתם הגדולה של רבותינו הקדושים רק ספרים מועטים זכו לדפוס. חלקם בהשתדלות המחברים ובני משפחותיהם, ורובם בידי רבנים ואנשי שם מבני עדתינו, אשר כאבו את כאב רבותינו בל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חס ושלום, במיוחד בדורינו מאז שהאיר אור הדפוס בצפון אפריקה.

    המכון למורשת יהדות מרוקו ״ תולדות ״ הציב לו למטרה לגאול את תורתם של רבותינו הקדושים, להוציא לאור יצירותיהם שעודם בכתובים וכן לההדיר את חיבוריהם אשר אמנם זכו לדפוס אך הם נדפסו בזמנו בכמות קטנה וכיום כמעט ואינם בנמצא. ואשר רבים אומרים מי יראינו טוב.

    חכמי מארוקו לבד מהפצת תורה הקדישו הרבה מזמנם לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבות. הם תקנו תקנות רבות לפי צורך השעה כדי לפתור בעיות ושאלות שהזמן גרמא בתחומי כלכלה וחברה. אישות, יחסים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילה.

     את רוב התקנות נאספו בקובץ התקנות אשר פורסם בזמנו על ידי הרב הגאון אברהם אנקאווא זצ״ל בספר כרם ח״ב. בשנת התש״ז נוסדה מועצת רבנות ראשית ליהדות מארוקו. אשר התכנסה מדי פעם ותיקנה תקנות נוספות.

    ראינו חובה לעצמנו להגיש כפרי ביכורינו את ספר התקנות במהדורה חדשה שיכלול תקנות חדשות גם ישנות באותיות מרובעות. עם אינדקס אישים לתקנות הראשונות. בתוכניתנו לרכז בעה׳׳י גם תקנות בודדות שנתקנו בערי מארוקו השונות, אשר הם פזורים בספרות הרבנית של חכמי מארוקו.

    ויבואו בכרכים הבאים. עם גמר ליקוט התקנות הפזורות נערוך אינדקס נוסף שיכלול גם התקנות החדשות שנתקנו בשנים האחרונות על ידי מועצת הרבנות הראשית במארוקו.

    הננו להזכיר בברכה ובתודה את מורינו הדיינים יוצאי מארוקו הנמצאים בארץ והמשמשים בקודש ובראשם מורנו ורבינו הרב הגאון רבי שלום משאש שליט״א, ואשר היה בין אלה שתרמו רבות להצלת הרבה מתורתם של רבינו משיני העש ולהעלותם על מכבש הדפוס. על הסיוע העזרה וההדרכה בהוצאה לאור של מפעלנו ״ המשפט העברי בקהילות מארוקו ״.

    יהי רצון שנזכה לראות יחד בהגשמת מטרתנו ולהביא לכל בית ישראל את האורות הגנוזים שביהדות מארוקו. וזכות התורה תעמוד לנו לראות בהרמת קרן התורה וקרן ישראל. ומלאה הארץ דעת השם אמן.

    המערכת

    המשפט העברי בקהילות מרוקו

    מבוא

    תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים במארוקו מאת: הרב משה עמאר שליט״א

      הרקע ההיסטורי

    על קהילות יהודיות במארוקו ידוע כבר מתקופה קדומה.ובימי הגאונים ואילך עולה קרנה של הקהילה היהודית בפאס,כמרכז רוחני חשוב אשר הדיו נשמעו למרחקים.  כשאנו מעיינים בתקנות הראשונות, שתוקנו על ידי המגורשים מקאשטיליה״ וכן במקורות הבודדים המתארים את קליטת המגורשים בפאס, מתקבל הרושם שהמגורשים מצאו במארוקו ישוב יהודי דל במיוחד מבחינה רוחנית-תרבותית, ומשום כך יכלו לעשות במקום כבשלהם, להנהיג סדרים ומנהגים ואף לתפוס בידיהם את רסן המנהיגות הקהילתית והרוחנית, כמעט ללא התנגדות.

     אין אנו מתעלמים מכושרם האינטלקטואלי ומרמתם התרבותית של המגורשים,שעלו בהרבה על אלה של ה ״תושבים״ המקומיים, אך בהשוואה לקליטת המגורשים במקומות אחרים,בהם לא הצליחו המגורשים תוך זמן קצר יחסית לתפוס את רסן המנהיגות בידיהם, וכן לא הצליחו להטמיע בקרבם את ה ״מוסתערבים״ בני המקום.

    ראוי לציין שעד התקופה האחרונה היו קיימים קהלים נפרדים זה ליד זה,של הקהילות (=קהלים, מעין העדות השונות כיום) השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית בעיר. לעומת זאת בערי מארוקו שבהן התיישבו ריכוזי המגורשים, הצליחו להטמיע בקרבם את ה״תושבים״ תוך כיובל שנים.ולהנהיג תקנות ומנהגים אחידים שלפיהם נוהגים כל בני העיר, ומתעוררות שאלות אחדות:

    א.  פאס הייתה מרכז תורני חשוב במשך תקופה כה ארוכה, מדוע אם כן לא נשמע קול חכמיה,נגד כל השינויים שרצו חכמי המגורשים להנהיג במקום.או למצער,לעמוד על המשמר ולהבטיח המשך קיומם של מנהגי בני המקום,על ידי הקמת קהלים נפרדים,כפי שארע בארצות אחרות,בהן נקלטו מגורשי ספרד ופורטוגאל .

    א.                  היהודים עזבו את ספרד בשני גלים. גל ראשון ( =גירוש ראשון ) בשנת הקנ״א-1391, גל שני – הגירוש בשנת הרנ״ב-1492. בעוד שבגל ראשון מגיעים היהודים הספרדים לאלג׳יריה ואין שומעים על קבוצות שמגיעות למארוקו , הרי בגירוש חלק נכבד מהמגורשים מגיע למארוקו ואין עדויות על קבוצות שמתיישבות באלג׳יריה.

    הפתרון לשאלות שהצבנו,תלוי במניעים שהביאו את המגורשים לבחור בין אלג׳יריה למארוקו,כמקום יישובם החדש.

    רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים שעזבו את ספרד בגל הראשון, הוא ביקר במארוקו ובחר לו להתיישב בעיר תלמסאן. מביקורו בעיר מראקש רשם בספרו ידיעות על מצבם ומעמדם של היהודים בעיר זו וזה לשונו:

    ״ו כבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה העניין בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אב״ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי, והלכתי לבית הכנסת.

    המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

    ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם במים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ אויב שמך לנצח אשר כמוה לא נהייתה…״).

    והעובדה שהתקיים עד ימינו בפאס בית כנסת של ״ התושבים ״,עם מנהגים מיוחדים לתפילה וסידור אהבת הקדמונים (ירושלים, תרמ״ט). אינה מוכיחה על קיומו של קהל מאורגן ועצמאי. ומכל המקורות משמע שבפאס הייתה רק קהילה אחת מאוחדת. השינויים ב-אהבת הקדמונים, עיקרם בענייני פזמונים ובקשות, בעוד שבשאר דברים נהגו גם מתפלליה כמו המגורשים.

    על המצב הרוחני בעיר פאס בתקופה זו,לומדים מפנייתו של רבי שמעון בר צמח דוראן,שהיה בין גדולי החכמים שבאו מספרד וייסדו באלג׳יר מרכז רוחני חשוב: ׳האיתנים מוסדי ארץ… אני הנכסף לשמוע את שמע שלומכם באתי היום ראשון להשמיע בית דינכם המקודש… ולא באתי ללמד כי ידעתי עמכם חכמה ותבונה והכול לפניכם כשולחן ערוך״

    ובפניה החיצונית (=כעין הכתובת שעל המעטפה) ניסח במשקל: נר אלי״ם נשמת׳ כל חדרי מרכבה חופש

    גובה להם ויראה להם כי שם ה׳ נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס.

    חכמים חברים מקשיבים זקני׳ וטובים על מלאת יושבין במדינת פ״ס תרבה תפארתם ואנשי מצות׳ יהיו כאין וכאפס.

    גם בשנים שלאחר מכן לא שפר מצבם של יהודי מארוקו.דומה שכמעמדם הירוד והשפלתם של יהודי מראקש׳ כן היה מנת חלקם של מרבית הקהילות היהודיות במארוקו, יתכן שזאת הסיבה שיהודי ספרד העדיפו להתיישב בערי אלג׳יריה ולא במארוקו, אם כי בודדים הגיעו גם לארץ זו.

    המשפט העברי בקהילות מרוקו

    בעקבות אי יציבות השלטון והמתיחות ששררה בין השושלות השונות.לא הגיעו לידינו הרבה ידיעות על מה שהתרחש בתקופה זו במארוקו, רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב באגרת ״יחס פאס״: בימי קדם גרו היהודים בפאס אל־ באלי( = העיר העתיקה ) מעורבים בערבים, הם גורשו משם בשנת קצ״ח (1438 ) ועברו להתיישב במלאח שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן, סיבת הגירוש המר הייתה ההאשמה שהאשימו אותם, כי נתנו יין בקערה שבמסגד…״ .

     כתוצאה  עלילה זו נהרגו הרבה יהודים או נאלצו להמיר את דתם. כנראה, שבעקבות פרעות אלה והדומים להן, העבירו השלטונות אותם לרובע מיוחד ״ המללאה ׳ שהיה קרוב לארמון המלך וניתן לשמור עליו על ידי משמר הארמון, במטרה לשמור על ביטחונם .

    מקור ערבי אחר בין התקופה , מתאר בפרוטרוט את הנסיבות שהולידו פרעות אלו ביהודים בשנת הרב״ה-465ו, להלן תמצית הדברים:

    ב-1421 מלך עבד אלחק בן אבו סעיד, מאחר שהיה צעיר לימים הרי השלטון בפועל היה בידי אפוטרופסיו, שהם הוזירים מבני וואטאס והם עשו במדינה כרצונם. כשעמד על דעתו סילק את כל יועציו מבני הוואטאטים, אלה ברצח ואלה בגירוש מן העיר ולא השאיר מהם אלא אחד בתואר, ובפועל היה משולל כל סמכויות, במקומם מינה וזיר – יועץ יהודי בשם הארון ( =אהרן ) בן באסט.

    המינוי נקבע לבד מכישוריו של אהרן גם מתוך שיקול מדיני, שהיהודי בודאי לא ינסה להדיח את המלך מכסאו, וגם כדי לפגוע פגיעה קשה במתנגדיו, שבמקומם מונה לא אחר מאשר יהודי. הארון היה כשרוני מאוד והמלך נשמע לעצותיו, הארון נהג משרתו ברמה תוך הפגנת כוחו וכבודו בצורה ראוותנית ביותר, למורת רוחם של הוואטאסים והשריפים הקנאים.

    המתיחות בין המלך לבין מתנגדיו הלכה וגברה,והאחרונים חיכו להזדמנות שבה יוכלו להדיחו ולתפוס את השלטון. יום אחד כשהמלך והארון שהו מחוץ לעיר, הפריחו שמועה שיהודי אחד ממקורביו של הארון ואשר מונה על ידו למלא את מקומו בהיעדרו, פגע ב״שריפה-״ כלומר באישה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד.

     השמועה שימשה בסיס להסתה נגד היהודים, ונגד המלך אשר מינה יהודים – כופרים לשלוט במוסלמים, אשר ההינו לשלוח יד בצאצאי הנביא. בראש המסיתים עמדו כוהני הדת, הח׳טיב (= הדרשן) במסגד של אלקרוויין – הגדול שילהב את האספסוף לצאת למלחמת קודש באלה שפגעו בנביאם, וגם באלה הנותנים להם כתף, דהיינו, השלטונות.

    כוהני הדת אף התירו דמם של היהודים, לפי אותו מקור מסופר שכמעט נרצחו כל יהודי פאס, הפורעים פלשו גם לארמון המלך והכניסו לתוכו את אחד השריפים ומינוהו לראש עליהם. השריפים שלחו בעורמה אגרת למלך ובה תיארו את כל המהומות שהתחוללו בעיר ומנו את הסיבות לכך, וכדי להשקיט את ההמונים ולשמור על הארמון הם הכניסו לתוכו את אחד השריפים שימלא את מקומו עד שובו.

    כשהגיעה האיגרת למלך שוכנע בכנותה והחל בהכנות לשובו לפאס, אז נחפז אליו יועצו הארון וניסה לשכנעו ששובו לעיר בשעה זו אינו לטובתו, הוא הזהירו מפני המלכודת שטומנים לו יריביו השריפים והוואטאסים, והציע לו שיפנה לעיר תאזא או אל מקום אחר סמוך עד אשר יירגעו הרוחות, אמנם המלך הלך שולל אחר פיטומי מילים ומליצות הכבוד וההוקרה של השריפים באיגרתם, ולא אבה לשמוע לעצת יועצו, הוא אף נזף בהארון באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה, כל זה בגללך, כראות אחד מהנוכחים את המלך כועס על הארון, ניצל את ההזדמנות ומיהר לדקור אותו בחרב לעיני המלך.

    המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

    הארון נפל מתבוסס בדמו לפני אדוניו והמלך שב לפאס. עם הגיעו לעיר יצאו לקראתו ההמונים בהעמידם פנים כאילו הם יוצאים להקביל את פניו, אך כשהתקרב אליהם הרגוהו. בעקבות הפרעות ביהודי פאס פרעו גם ביהודי ערים אחרות. עד כאן תמצית אותו מקור ערבי.

    לסכום: גם ממקור זה אנו למדים שהיהודים שימשו אמצעי,בידיהם של אלה שלטשו עיניהם לתפוס את השלטון. בהסתתם נגד היהודים – במסווה של קנאות דתית רצו לשלהב את לב ההמונים ולרכוש את אהדתם, כדי לתפוס את השלטון.

    לאחר שנים אחדות של משטר רעוע ומלחמות פנים על ההנהגה, הצליחו הוואטאסים לתפוס את רסן השלטון, ורק עם התייצבות שלטונם סביב לשנת הרל״ב-1472,החל להשתפר גם מצבם של היהודים.

    מצוי מקור המוסר, שבפרעות של שנת הרכ׳׳ה – 1465  נאלצו רבים מיהודי פאס להמיר את דתם כדי למלט נפשם ממות האנוסים נחשדו בידי המוסלמים כי הם ממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, הם נרדפו על ידי הסוחרים – המוסלמים והעולמא, אך הקאדי אחמד אל ונשירישי 1465 – 1490 פסק לטובתם,בהצהירו שהמוסלמים החדשים רשאים לחזור ליהדותם, בתנאי שידבקו בהגבלות ״תנאי עומר״ . הדבר מעיד על שינוי לטובה ביחסם של כוהני הדת ליהודים,ברגע שהשיגו את מטרתם להפיל את המשטר.

    מאורעות אלה דלדלו כנראה את הישוב היהודי בפאס מבחינה כמותית ואיכותית ( והדבר דורש עוד בדיקה נוספת ). בדרך זו ניתן להסביר כיצד מצאו המגורשים כר נרחב לפעילותם במארוקו באין מפריע .

    המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

    קליטת המגורשים במארוקו

    עם תחילת ביצוע פקודת הגירוש בספרד, חלק נכבד מהמגורשים נהרו למארוקו, לאחר נדודים, טלטולים ותלאות הגיעו לעיר פאס״ הדים לתלאותיהם נמצאים גם בספר התקנות סימן טו: "… ויען כמה בני אדם מהקהלות הנזכרות יצ״ו מרוב הצרות שעברו עליהם והיו הולכים נעים ונדים והם עם נשותיהם מבלי היות להם שטרי כתובות…״.

    בפאס התקבלו המגורשים בסבר פנים יפות ונקלטו על ידי השלטונות,שהעריכו נכונה את התועלת הגדולה שתצמח להם מן המגורשים, שהביאו עמם את כישרונותיהם ומיומנותם. בשטחי המדע, הדיפלומטיה והכלכלה.

    ועל כך נזכר לטובה שמו של המלך בכתביהם של חכמי המגורשים. רבי אברהם ב״ר שלמה מטרוטייאל שהתיישב בפאס ואשר המשיך בחיבורו ״ספר הקבלה״ את הכרוניקה של הראב״ד. מתאר את תלאות המגורשים בדורכם על אדמת מארוקו,וזה לשונו:

    ״ לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו מקצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם מולאי אשיך שקיבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה, ויש מהם שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי העריץ טומאש והעריץ גוליאן.

    המשפט העברי בקהילות מרוקו

     ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא נהיה כמותם עד שבאו למדינת פאס, ומהם שנכנסו למדינת ארזילא על יד נמרוד הרשע בייסורים גדולים ועינויים אכזרים, הוא הטמא כושן רשעתים שליש מלך פורטוגאל ממונה על ארזילא קונד[י] די בארבה, על כל הרעה אשר עשה ליהודים ואשר געלם מיד לבא למלך אלקצאר – [א] לכביר.

     יצאו עליהם הערביים ויתעללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים ונשים וטף קהל גדול. ומהם שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור, ועשה טובה גדולה  לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם.

     ומהם שנכנסו לאלעראייש ובזמן חזרתם לאלקצאר יצאו עליהם הערביים ועשו בהם שפטים גדולים מהם מתו בצמא, ומהם אכלו האריות… ושארית הפלטה הנשארת באה לפאס יע״א ונאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים ובתוכם אבא מארי ז״ל והוא כבן שבעים שנה לאחר שהרביץ תורה בישראל ונפטר ביום א׳ של פסח בשנה א׳ לצאת בני ישראל מארץ ספרד .  

    רבי אברהם בן שלמה מטרוטייאל חיבר בשנת 1510 את "ספר הקבלה", כהשלמה לספרו של "ספר הקבלה" לרבי אברהם בר דוד, הראב"ד, שחיבר את ספרו בשנת 1161.

    המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

    רבי אברהם בן שלמה מטרוטייאל חיבר בשנת 1510 את "ספר הקבלה", כהשלמה לספרו של "ספר הקבלה" לרבי אברהם בר דוד, הראב"ד, שחיבר את ספרו בשנת 1161.

    ספר הקבלה לרבי אברהם בן שלמה מחולק לשלשה חלקים:
    א. החכמים שהיו לפני הראב"ד, ולא הוזכרו בספרו;

    ב. החכמים שהיו אחרי פטירתו, ועד פטירת רבי יצחק קאנפאנטון בן דורו;

    ג. המלכים שמלכו בספרד עד המלך פרדיננד – שגרש את היהודים מספרד, מלחמותיו על גרנדה וגירוש היהודים מספרד ומפורטוגל.

    כמו כן מכיל חלק זה את זיכרון מלכי פאס, שהיא כיום העיר השלישית בגודלה במרוקו, עד מלוך מולאי מוחמד בן מולאי אלשיך, חסיד אומות העולם, שקיבל את היהודים המגורשים מספרד במלכות פאס.

    חלק זה כולל דברים שכתב רבי אברהם זכות, על תולדות העולם משנת 1490 ועד שנת 1505.

    גם אלה אשר הצליחו להגיע לפאס בשלום, לא שבעו נחת, בעיר פרצה מגיפה שהפילה חללים רבים מבני המקום ובעיקר בקרב המגורשים, בעקבות המגיפה גדלה שנאת ההמון המוסלמי למגורשים, באומרם שהם הביאו איתם את המגיפה מספרד .

    גם לאחריה היו כמה שנות בצורת ורעב, רבי יהודה חייט מתאר בהקדמתו לחיבורו את העינויים והטלטולים שסבלו הוא וחבריו המגורשים, בין היתר הוא מספר על הרעב והדלות "… משם הלכתי לפי״ס עיר גדולה והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה ובכל יום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם קטנה דקה מן הדקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, ובלילות דבקה לארץ בטני כריסי ברי(כרי).

    המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

    ומפני הקור שבסתיו וכי אין כסות בקרה וגם לא היו לנו בתים להתאכסן בהם היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו מכניסים גופינו שם…״. לבד מפגעי הטבע והנדודים סבלו המגורשים מיחסם העויין של המוסלמים ומתת תרבותם, דבר שלווה בפגיעות גופניות ובהעלבות, והיו כאלה שהעדיפו לחזור לספרד.

    רבי אברהם סבע נמנה על המגורשים שהגיעו למארוקו ויצאו ממנה , בחיבורו " אשכול הכופר ״ נתן תיאור כללי של יחס הגולים למוסלמים לעומת יחסם לנוצרים בצורת דו-שיח בין ״ב׳ בני אדם מבני הגליות… וכל אחד מספר מה שקרה לו בגלותו, זה מספר מה שעשו לו בני אדום וזה מספר מה שעשו לו בני ישמעאל, וכל אחד חושב שצרתו היא צרה שאין למעלה הימנה עד שבמעט היה חומד ומתאוה להיות בגלות האחר, לעבור עליו מה שעבר על האחר״.

    אך לא הרי רעה זו כהרי זו, עיקר הרעה של בני אדום, ״ שבחכמתם יעשו כל רע לישראל, אבל אין הורגים ומכים בידים בזרוע רמה כמו עם ישמעאל״, ואילו בארצות האסלאם "מכים על הלחי ומורטים הזקן ושער הראש … מקדירים ומשחירים פני האדם, בהכאות בלי דיבור, לפי שאין מבין לשונם, ואם היה זמן מיעוט ניחא, אבל… אין רוצין שיתנו להם, באומרם שאין ראוי ליהודי ליתן להם שלום ולא הם ליהודי, ולכן…״המה למלחמה״… להכות אותי ״ .

    מדבריו יוצאת ההבחנה בין גלות ספרד לגלות ישמעאל בעוד שהגלות במלכות הנוצרים, סימניה ויכוח דתי ורדיפה מדינית, הרי הגלות החדשה בארצות האסלאם סימניה לשון זרה, מכות ועלבונות.

    אין בידינו אומדן מדוייק של מספר המגורשים שהגיעו למארוקו,אך משערים שהגיע לכשתי רבבות.בגלל המצב הקשה ששרר בשנים הראשונות לבואם נאלצו כמה מהם לחזור לספרד ואחרים עזבו למזרח ולארצות אחרות. 

    מבין אלה יש להזכיר את רבי יהודה חייט הנ״ל . רבי אברהם זכות . רבי אברהם סבע הנ״ל, רבי דוד בן זמרא . ורבי יעקב בירב. האחרון, תוך כדי ויכוחו עם רבי לוי בן חביב על חידוש הסמיכה מספר :

    "… מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל בעולם והייתי אז בן י״ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה׳…״).

    המגורשים לא התרכזו רק בפאס, אלא התיישבו גם בערי החוף ובמקומות ישוב בפנים הארץ, כמו דבדו, ,דאדס ועוד. אולם נראה שרוב המגורשים שהשתייכו לעילית,התיישבו ברובם בפאס. החל משנת הרנ״ח (1498) הלך והשתפר מצבם של המגורשים, כעדותו של רבי חיים גאגין: …

    ואחר זה הזמן   בחמלת ה׳ על עמו חזר וריחמם משנת ירח״ם והלאה בירכנו ה׳ בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות וספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה ומעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל…״ .

     תוך תקופה קצרה ניהלו המגורשים עסקי מסחר משגשג ביצוא ויבוא. וכמו כן מילאו תפקידים מרכזיים בחיי הקהילה ובקרב השלטונות. היו מגורשים ששימשו יועצים למלך ואף מונו על ידו לתפקידים מדיניים ממדרגה ראשונה, דוגמת הנגידים יעקב רוזאליש ויעקב רותי ואחרים .

    פאס הייתה גם מקום מבטחים עבור האנוסים, שהחלו נוהרים אליה כדי שיוכלו לחזור ליהדותם בגלוי . הדבר נעשה בסיועם ובעידודם של היהודים בעיר, למורת רוחה של האינקויזיציה . גם בערי החוף למרות שנכבשו אחר כך על ידי פורטוגאל, חיו בהן אנוסים ששבו ליהדות והשלטון הנוצרי נאלץ להעלים עין, מאחר שהיה זקוק לכוח היהודי ולכישרונו במלחמתו נגד שלטונות מארוקו .

    בראשית המאה הט״ז פותחת ספרד במלחמת כיבושים בחוף אפריקה הצפונית וכובשת את אלג׳יר, יתכן שהמגורשים ידעו על כוונה זו עוד בהיותם בספרד ולכן לא התיישבו רבים מהם באלג׳יר.

    עם התיישבות המגורשים בפאס נוצרו חיכוכים בינם לבין היהודים תושבי המקום,על רקע מנהגים דתיים והשליטה על ההנהגה בקהילה. פאס באותה העת הייתה דלה ברוח,ולכן לא עבר זמן רב עד שהמגורשים תפסו את ההנהגה והנהיגו במקום את מנהגיהם. יש לציין שהחיכוכים ברובם היו בעידודם של חכמים אחדים מהמגורשים והם היו הרוח החיה והמכוונת בפולמוס.

    יש לציין לזכותם של המגורשים כי למרות המצב הקשה שהיה מנת חלקם, כבר בשנים הראשונות לבואם, החלו באירגון הקהילה ובהתקנת תקנות. קבוצת התקנות הראשונה היא משנת הרנ״ד (1494 כשנתיים לאחר גירושם מספרד.

    המשפט העברי בקהילות מרוקו

    התקנות, מתקניהן וסמכותן

    התקנות נועדו לפתור בעיות שהתעוררו כתוצאה משינויים חברתיים וכלכליים, על ידי תקנה חדשה בנוסף להלכה קיימת. בדין מדיני ממונות, בדינים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילתו. או על ידי הוספת איסור חדש או מצווה חדשה בדינים שבין אדם למקום.

    פעמים שהתקנה באה אף להכניס שינויים ותיקונים בהלכה הקיימת בגלל קשיים שנוצרו בקיומה. קשיים חברתיים,כלכליים ומוסריים . על סמכותם של חכמים לתקן תקנות דנו חכמי התלמוד בבמה מקומות : ״ אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך …. מאי מברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה.

    והיכן ציונו רב אויא אמר מלא תסור . רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך …" הרי מפורש יוצא שיש סמכות בידי חכמים לצוות אף על מצוות חדשות כמו חנוכה. ובמקום אחר נאמר ״ אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין .. רב כהנא אמר מהכא ושמרתם את משמרתי .

     עשו משמרת למשמרתי.אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאוריתא היא דאוריתא ופירשו רבנן, כל התורה נמי פירשו רבנן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא׳׳ , הרי מפורש שסמכותם של חכמים לגדור גדרים ולאסור את המותר כמו איסור שניות, מעוגנת בתורה, ומה שנאמר "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא״ הכוונה לומר שהמצוה של ״ושמרתם״ את משמרתי ", היא מצוה כוללנית לגדור גדרות, ואי אפשר להצביע על גדר או איסור מסויים כאילו נכתב במפורש בתורה,

    וכן כתב הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה: והחלק הרביעי הם הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשות סייג לתורה, ועליהם צווה הקב״ה לעשותם והוא מה שאמר במאמר כללי ושמרתם את משמרתי , ובאה בו הקבלה עשו משמרת למשמרתי…

    והחלק החמישי הם הדינים העשויים על דרך החקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים, ואסור לעבור עליהם וכבר אמר שלמה ע״ה על העובר עליהם ופורץ גדר ישכנו נחש . ואלו התקנות רבות מאוד ונזכרות בתלמוד ובמשנה…״ . עמד יט

    לאור האמור לעיל שניתנה הסמכות בידי חכמים לגזור גזירות, להוסיף איסורים ולתקן תקנות, ניתן לשאול והרי נאמר בתורה ״ לא תוספו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצווה אתכם״ .

     כבר דנו בשאלה זו הראשונים בפרושם למסכת ראש השנה: אמר רבי יצחק …למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומרעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן״. והקשו בתוספות תימא הא קעבר משום בל תוסיף… ויש לומר דאיןשייך בל תוסיף בעשיית המצוה ב׳ פעמים, כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו׳ או נוטל לולב וחוזר ונוטל.״״

    והרשב״א בחידושיו לאחר שמביא קושית התוספות כותב: ומסתברא דלא קשיא כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, וא״נ ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר נאמר על פי התורה אשר יורוך.

    ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצווה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצווה, ואע״ג דבקיאין השתא בקביעא דירחא וה״ה לבל תגרע לצורך כגון י״ט (= יום טוב) של ר״ה (= ראש השנה) שחל להיות בשבת אע״ג דאמרה תורה תקעו, גזרו שלא לתקוע, ובל זה לצורך, וה״נ לצורך ראו לתקוע ולחזור לתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמים״ .

     מפורש יוצא מדברי הרשב״א שאיסור ״בל תוסיף״ חל רק על היחיד המוסיף על מצוות התורה או גורע מהן, אבל על חכמים לא רק שלא חל האיסור אלא יש להם סמכות אפילו לעקור דבר מן התורה כשיראו צורך בכך ומצווה לשמוע לדברי חכמים.

     הרמב״ם דן בבעיה זו פעמים בחיבורו ״משנה תורה״ וזה לשונו: הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם (בדבר) שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, כיצד, הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב.

    המשפט העברי בקהילות מרוקו

     בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו בעוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת מפני שלא נתפרשה, ויבא אחר לומר אך בשר בהמה מותרת… לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה״ .

     ודבריו אלו מפורשים יותר גם בהקדמתו ל״משנה תורה״. מדברי הרמב״ם ברור שאין קפידה על חכמים להוסיף על מה שכתוב בתורה בתנאי שיהיו מודעים ויודיעו מראש, שהתוספת מותרת מן התורה, ומצאו לנכון לגזור בו איסור, ואיסור ״בל תוסיף״ חל רק במקרה שמוסיפים מצווה אחת לתרי״ג מצוות או גורעים מצוה אחת.

    ראשית השימוש בהתקנות תקנות קדום ביותר, מצויות תקנות המיוחסות אפילו לתקופה העתיקה,לדוגמא: משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח, עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו, תקנת פרוזבול . ועוד.תקנות שנתקנו בבל דור ודור. עד סוף תקופת התלמוד התקנות שנתקנו חייבו את כל ישראל, ובן תקנות שנתקנו בתקופת הגאונים בי עד אז היה מרכז רוחני אחד שסמכותו פרושה על כל ישראל.

    בסוף המאה העשירית, עם התדלדלות המרכז הרוחני בבבל וצמיחתם של מרכזים חשובים נוספים בזה אחר זה בצפון אפריקה, בספרד ובאשכנז ועוד, בטלה ההגמוניה של מרכז אחד על כלל ישראל, ומאז כל קהילה תקנה לה תקנות לפי הצרכים המיוחדים לה.

    ותקנה שנתקנה בקהילה אחת לא חייבה קהילה אחרת,, ובמקרים מסויימים התקבלו ע״י הקהילות שבאותו האיזור. דוגמת תקנות רבינו גרושם מאור הגולה שפשטו בקהילות אשכנז וצרפת ולא התקבלו בספרד במג׳רב ובמזרח, וכן כתב הריב״ש "… וכ״ש שאין לרב אחד לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתו דברים המותרין מדין התלמוד…״

    המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

    סמכות הציבור להתקין תקנות

    אופיים המקומי של התקנות התחזק והתרחב גם על ידי שחלק ניכר מהתקנות, למן תקופה זו ואילך נתקנו על ידי הציבור והנהגתו. את הסמכות לציבור להתקין תקנות ולכוף את בני המקום על קיומן, אנו מוצאים בתוספתא

    כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת לקנות להם ספר ונביאים, ורשאין הן להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים. רשאין לעשות קיצתן . רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני , יהא נותן כך וכך, וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך .

     וכל מי שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך כך רשאים לעשות קיצתן . רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהיה כולנו שותפין בו. ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם . רשאין החמרין לומר כל מי שתמות את חמורו נעמיד לו חמור אחרת מתה בבוסיא.

     אין צריכין להעמיד לו חמור … ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו. רשאין הספנים לומר כל מי שאבדה לו את ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו … ואם פירש למקום שאין בני אדם מפרישין אין צריכין להעמיד לו ספינה אחרת״.

    מדברי התוספתא אנו למדים על הסמכויות שיש לבני העיר, לתקן תקנות בעניינים שונים, צרכים ציבוריים כבניית בית הכנסת, קביעת מחירים וכו׳ ולא רק קהל יש בסמכותו לתקן תקנות המחייבות כל התושבים אלא גם איגודים מקצועיים רשאין לתקן תקנות המסדירות עניני עבודה ביניהם, כולל ביטוח הדדי, ואף לכוף על קיום תקנותיהם במפורש בדברי התוספתא.

    בתלמוד מסופר על מקרה באגודת קצבים שהחליטו לחלק את העבודה ביניהם וכל אחד ישחט בשר לצורכי העיר ביום אחר, וכל מי שיפר את ההחלטה וישחט ביום שאינו שלו, ייענש בכך שיקרעו וישחיתו את עור הבהמה ששחט, ואכן כאשר אחד מהם הפר את ההחלטה ושחט ביום שאינו שלו, חביריו קרעו את עור בהמתו, הוא תבע אותם לדין לפני רבא לשלם לו דמי העור שהשחיתו, ורבא חייב אותם לשלם לו הנזק.

    רב יימר בר שלמיה תמה על פסק דינו של רבא והרי למדנו בתוספתא "… ולהסיע על קיצתן (כלומר שיכולים בני אומנות לכוף קיום החלטותיהם על חבריהם)…אמר רב פפא … הני מלי דליכא אדם חשוב , אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו״.

     הרי לפנינו שאף אגודות מקצועיות יכולות לכוף את החלטותיהן על חבריהם, בתנאי שההחלטות יתקבלו בצורה מתאימה ומחייבת, דהיינו בהסכמתו של ״אדם חשוב״ במידה ונמצא כזה במקום.לדעת רוב הפוסקים יש צורך באישורו של אדם חשוב גם בתקנות של בני העיר .

    התקנות התקבלו באסיפות קהל לאחר דיון שהתנהל בהשתתפותם של כל בני הקהילה, ומשנתקבלו הן מחייבות גם את המיעוט שהתנגד להן מלכתחילה. ומאחר שמבחינה טכנית קשה לרכז כל בני העיר לדיון בכל נושא,הרי בדרך כלל בראש כל קהלה עמדו נציגים ממונים או נבחרים הנקראים ״טובי העיר״ והם אלה אשר דנו וקבלו החלטות.

     ואם הם משבעה ומעלה הם מהווים המנהיגים הכלכליים והפוליטיים של הקהלה, רשאים להחליט בכל נושא, והחלטותיהם ותקנותיהם נחשבות כאילו התקבלו על דעת כל בני העיר . תוקף החלטותיהם של תקנות קהל נחשב בתוקפם של מצוות הכתובות בתורה ומשום כך פסק רב יהודאי גאון שהנשבע מראש שלא יכנס בתקנות קהל שעומדים לתקן, דינו כנשבע לבטל את המצוה . והרשב״א ועוד פוסקים כתבו ״שכל ציבור וציבור רשאין לגדור ולתקן בעירם כמו שבית דין הגדול יכולים לגדור ולתקן על כל ישראל" .

    סמכות הקהל לתקן הוגבלה רק לענייני ממונות ובדינים שבין אדם לחבירו, בנושאים אלה יבולים לתקן גם דברים הנוגדים את ההלכה, משום שהשוו סמכות הקהל לסמכות בית דין והפקר בית דין הוי הפקר . ואלו תקנות הפוגעות בנושאים של איסור אין בסמכותם לתקן. אמנם תקנות שנועדו במישרין לדיני ממונות אף אם הן פוגעות בעקיפין בדבר שבאיסור תקנתם תקנה.

     דוגמת תקנות שנועדו להפקיע את הקידושין. לדעת רוב הפוסקים להלכה תקנתם תקנה מאחר שיש כח לקהל להפקיר כסף הקידושין וממילא מי שקידש בניגוד לתקנת קהל נחשב כמי שקידש בכסף שאינו שלו ואין קידושיו קידושין.

    וכך מסכם רבי שלמה אבן דנאן , את דיונו בדבר סמכותם של מתקני התקנות בהקשר לתקנות בענייני ירושה שהן בניגוד להלכה ״מעתה לא יש מקום לתמוה על תקנת רבותינו נ״ן (= נוחי נפש) . שהרי יש להם יכולת מספקת לעשות כטוב בעיניהם אף שהוא נגד הדין וההלכה בענייני הממון״ .

    עם קבלת ההחלטה על ידי המוסמכים לתקן תקנה, היו מנסחים אותה בכתב, חותמים עליה ומביאים אותה לידיעת הציבור . מרגע פירסומה הופכת להיות מסמך מחייב. ובדרך כלל הסמכות לפרשנותה הייתה אך ורק בידי חכמי ההלכה, והם פירשוה לפי נוסח הכתוב ולא לפי כוונת מתקניה, במקרה שהכוונה סותרת הנוסחה .

    המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

    ג. ספר התקנות

    הקובץ שלפנינו ממזג בקרבו תקנות עתיקות המכונות ״תקנות פאס״ או ״תקנות המגורשים מקאשטיליא״ ותקנות חדשות שנתקנו על ידי מועצת הרבנים במארוקו.

    תקנות פאס כוללות תקנות שנתקנו בין השנים הרנ״ד-התק״ (1750-1494) . ראשיתן בתקנות שתקנו המגורשים שהגיעו למארוקו. סביר להניח שהיו קיימות תקנות מקומיות של ״התושבים״ מלפני בא המגורשים ולא הגיעו לידינו. יש רמזים לכך בספר התקנות סימן כג:

    ״עלא קאדר אין כאן מנהג איל קהל קדוש קהל פאס אלבאלאדיין ישצ״ו אין כול יהודייא אין תזוווז ת׳א יזידו פ׳י איל נדונייא איל תולת ועאלא האדא אסתעדו אן ואקת תזי תתכ׳לץ׳ פ׳י כתובתהא תכ׳לי אלתולת מן אל כתובה וליום נחו כ׳מסי ועסרין אסנא בחאתנאהא עלי׳ אלמנהג אן נחן נוג׳דוה מכתוב ולא ציבנאשי.

    ופ׳י דאליק לוקת ג׳רדנהא וכתבנא איל הסכמה ושהדוהא איל חכם ושבעה טובי העיר וכאנת ענד איל גזבר בספר הזכרונות אלדי אלקהל ישצ״ו, ואל אן בחתנא עליהא ומא ציבנאש׳י לקד אןצ׳אעת ועלא קד אנא מוגב שראעי אן אל מנהג יכון כתוב וחתום, לדאליך בתבנא האדא לזכות הקהל״.

    תרגום :  מאחר והיה מנהג אצל קהל פאם התושבים, שכל אישה שתתחתן מוסיפין לה בסכום הנדוניה שליש, ולכן הסכימו כי בעת שתבא ליפרע בכתובתה תנכה (ינוכה) שליש מהכתובה, והיום כעשרים וחמש שנה חפשנו על מנהג זה איפוא נמצא אותו כתוב ולא מצאנו, ובאותו הזמן הסכמנו וכתבנו וחתמו עליה החכם ושבעה טובי העיר, והייתה אצל הגזבר בספר הזיכרונות של הקהל, ועתה חפשנו אותה ולא מצאנו כי נאבדה, ומאחר שקיימת חובה שהמנהג יהיה כתוב וחתום לכן כתבנו זה לזכות הקהל…

    מוזכר ״ספר הזיכרונות של הקהל״ סביר להניח שזה פנקס של קהל התושבים, וכן ממה שנאמר שחתום עליה ״החכם ושבעה טובי העיר״ הכוונה לרבי שמואל בה״ר מימון אבן דנאן החתום ראשון על התקנה שכנראה כיהן בתור רב בקהל התושבים.

    ומוזכר גם בתקנה הקודמת , שהוא קרא אותה בבית כנסת של התושבים. ואם כך הרי לפנינו פנקס קהל התושבים שאבד עוד בימיהם ולא הגיע לידינו. וכן מוכח ממנהג תאזא בכתובה, שהוא שונה ממנהג התושבים והמגורשים יחד , שאכן היו קיימות בקהילות מארוקו תקנות קהילה שאבדו .

    הקובץ נלקט ונערך על ידי רבי יעקב אבן צור כדבריו בפתיחתו:

    ״יען וביען אנה האלהים לידי קונדריסי תקנות החכמים השלמים … והנם כתובים על ספר הישר. וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאבוד לפי רוב השנים. לכן נערתי חצני ואזרתי כגבר חלצי, ואמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב להעתיקם כיד ה׳ הטובה עלי בנייר חלק וחזק ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים… וזה חלי יום ששי ט״ז לחדש שבט … שנת כי נהג״ת עמך… ליצירה… נאם… יעקב אבן צור בלא״א החכם השלם… רבי ראובן…״

    מדבריו נראה שליקט אותם מדפים בודדים ולא מתוך ספר תקנות הקהילה וזה יסביר לנו שאין התקנות כתובות בסדר כרונולוגי כפי קבלתן. ניתן להניח שלא כל התקנות שנתקנו עד תקופתו של היעב״ץ נלקטו ונערכו על ידו.

    וכמו כן לא כלולים בו תקנות שנתקנו בקהילות מארוקו מתקופת היעב״ץ עד לתקנות החדשות של מועצת הרבנים במארוקו . ״ספר התקנות״ הובא לדפוס בליוורנו על ידי רבי אברהם אנקאווא , מהעתקה שנעשתה בשנת התקל״ח (1778) בידי רבי מכלוף בן זכרי .

    עמוד 1 מתוך 512345

    הירשם לבלוג באמצעות המייל

    הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

    הצטרפו ל 111 מנויים נוספים

    רשימת הנושאים באתר

    פברואר 2018
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     123
    45678910
    11121314151617
    18192021222324
    25262728