המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר

עמוד 1 מתוך 41234

המשפט העברי בקהילות מרוקו

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

פתח דבר

הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

 בתוכו צמחו כמה מענקי הרוח שקמו לעמינו ומהם ראשוני רבותינו הראשונים כרבינו יצחק אלפאסי, אשר אור תורתו האיר וזרח גם ברחבי ספרד. וגדולי הרבנים בספרד היו מתלמידיו כמו רבי יוסף בן מיגאש ועוד. ומאז ועד ימינו דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו קמו רבנים ואנשי שם אשר הקדישו את זמנם ללימוד תורה ולהרבצתה בבני עדתם והשאירו הרבה מחידושי תורתם בכתובים, יצירותיהם של רבותינו רבני המערב הן רבות ומגוונות אך דא עקא כגודל היצירה בן גדלו הפגעים שפגעו בה.

קושי השעבוד, העניות ופגעי הטבע היו גרמא, שחלק גדול ממנה אבד מאתנו לעולמים, ויתר הפליטה עודנו בכתובים בודד בספריות ובאוספים פרטיים, ומצפה לגואל.

מכל יצירתם הגדולה של רבותינו הקדושים רק ספרים מועטים זכו לדפוס. חלקם בהשתדלות המחברים ובני משפחותיהם, ורובם בידי רבנים ואנשי שם מבני עדתינו, אשר כאבו את כאב רבותינו בל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חס ושלום, במיוחד בדורינו מאז שהאיר אור הדפוס בצפון אפריקה.

המכון למורשת יהדות מרוקו ״ תולדות ״ הציב לו למטרה לגאול את תורתם של רבותינו הקדושים, להוציא לאור יצירותיהם שעודם בכתובים וכן לההדיר את חיבוריהם אשר אמנם זכו לדפוס אך הם נדפסו בזמנו בכמות קטנה וכיום כמעט ואינם בנמצא. ואשר רבים אומרים מי יראינו טוב.

חכמי מארוקו לבד מהפצת תורה הקדישו הרבה מזמנם לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבות. הם תקנו תקנות רבות לפי צורך השעה כדי לפתור בעיות ושאלות שהזמן גרמא בתחומי כלכלה וחברה. אישות, יחסים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילה.

 את רוב התקנות נאספו בקובץ התקנות אשר פורסם בזמנו על ידי הרב הגאון אברהם אנקאווא זצ״ל בספר כרם ח״ב. בשנת התש״ז נוסדה מועצת רבנות ראשית ליהדות מארוקו. אשר התכנסה מדי פעם ותיקנה תקנות נוספות.

ראינו חובה לעצמנו להגיש כפרי ביכורינו את ספר התקנות במהדורה חדשה שיכלול תקנות חדשות גם ישנות באותיות מרובעות. עם אינדקס אישים לתקנות הראשונות. בתוכניתנו לרכז בעה׳׳י גם תקנות בודדות שנתקנו בערי מארוקו השונות, אשר הם פזורים בספרות הרבנית של חכמי מארוקו.

ויבואו בכרכים הבאים. עם גמר ליקוט התקנות הפזורות נערוך אינדקס נוסף שיכלול גם התקנות החדשות שנתקנו בשנים האחרונות על ידי מועצת הרבנות הראשית במארוקו.

הננו להזכיר בברכה ובתודה את מורינו הדיינים יוצאי מארוקו הנמצאים בארץ והמשמשים בקודש ובראשם מורנו ורבינו הרב הגאון רבי שלום משאש שליט״א, ואשר היה בין אלה שתרמו רבות להצלת הרבה מתורתם של רבינו משיני העש ולהעלותם על מכבש הדפוס. על הסיוע העזרה וההדרכה בהוצאה לאור של מפעלנו ״ המשפט העברי בקהילות מארוקו ״.

יהי רצון שנזכה לראות יחד בהגשמת מטרתנו ולהביא לכל בית ישראל את האורות הגנוזים שביהדות מארוקו. וזכות התורה תעמוד לנו לראות בהרמת קרן התורה וקרן ישראל. ומלאה הארץ דעת השם אמן.

המערכת

מבוא

תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים במארוקו מאת: הרב משה עמאר שליט״א

  הרקע ההיסטורי

על קהילות יהודיות במארוקו ידוע כבר מתקופה קדומה.ובימי הגאונים ואילך עולה קרנה של הקהילה היהודית בפאס,כמרכז רוחני חשוב אשר הדיו נשמעו למרחקים.  כשאנו מעיינים בתקנות הראשונות, שתוקנו על ידי המגורשים מקאשטיליה״ וכן במקורות הבודדים המתארים את קליטת המגורשים בפאס, מתקבל הרושם שהמגורשים מצאו במארוקו ישוב יהודי דל במיוחד מבחינה רוחנית-תרבותית, ומשום כך יכלו לעשות במקום כבשלהם, להנהיג סדרים ומנהגים ואף לתפוס בידיהם את רסן המנהיגות הקהילתית והרוחנית, כמעט ללא התנגדות.

 אין אנו מתעלמים מכושרם האינטלקטואלי ומרמתם התרבותית של המגורשים,שעלו בהרבה על אלה של ה ״תושבים״ המקומיים, אך בהשוואה לקליטת המגורשים במקומות אחרים,בהם לא הצליחו המגורשים תוך זמן קצר יחסית לתפוס את רסן המנהיגות בידיהם, וכן לא הצליחו להטמיע בקרבם את ה ״מוסתערבים״ בני המקום.

ראוי לציין שעד התקופה האחרונה היו קיימים קהלים נפרדים זה ליד זה,של הקהילות (=קהלים, מעין העדות השונות כיום) השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית בעיר. לעומת זאת בערי מארוקו שבהן התיישבו ריכוזי המגורשים, הצליחו להטמיע בקרבם את ה״תושבים״ תוך כיובל שנים.ולהנהיג תקנות ומנהגים אחידים שלפיהם נוהגים כל בני העיר, ומתעוררות שאלות אחדות:

א.  פאס הייתה מרכז תורני חשוב במשך תקופה כה ארוכה, מדוע אם כן לא נשמע קול חכמיה,נגד כל השינויים שרצו חכמי המגורשים להנהיג במקום.או למצער,לעמוד על המשמר ולהבטיח המשך קיומם של מנהגי בני המקום,על ידי הקמת קהלים נפרדים,כפי שארע בארצות אחרות,בהן נקלטו מגורשי ספרד ופורטוגאל .

א.                  היהודים עזבו את ספרד בשני גלים. גל ראשון ( =גירוש ראשון ) בשנת הקנ״א-1391, גל שני – הגירוש בשנת הרנ״ב-1492. בעוד שבגל ראשון מגיעים היהודים הספרדים לאלג׳יריה ואין שומעים על קבוצות שמגיעות למארוקו , הרי בגירוש חלק נכבד מהמגורשים מגיע למארוקו ואין עדויות על קבוצות שמתיישבות באלג׳יריה.

הפתרון לשאלות שהצבנו,תלוי במניעים שהביאו את המגורשים לבחור בין אלג׳יריה למארוקו,כמקום יישובם החדש.

רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים שעזבו את ספרד בגל הראשון, הוא ביקר במארוקו ובחר לו להתיישב בעיר תלמסאן. מביקורו בעיר מראקש רשם בספרו ידיעות על מצבם ומעמדם של היהודים בעיר זו וזה לשונו:

״ו כבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה העניין בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אב״ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי, והלכתי לבית הכנסת.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם במים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ אויב שמך לנצח אשר כמוה לא נהייתה…״).

והעובדה שהתקיים עד ימינו בפאס בית כנסת של ״ התושבים ״,עם מנהגים מיוחדים לתפילה וסידור אהבת הקדמונים (ירושלים, תרמ״ט). אינה מוכיחה על קיומו של קהל מאורגן ועצמאי. ומכל המקורות משמע שבפאס הייתה רק קהילה אחת מאוחדת. השינויים ב-אהבת הקדמונים, עיקרם בענייני פזמונים ובקשות, בעוד שבשאר דברים נהגו גם מתפלליה כמו המגורשים.

על המצב הרוחני בעיר פאס בתקופה זו,לומדים מפנייתו של רבי שמעון בר צמח דוראן,שהיה בין גדולי החכמים שבאו מספרד וייסדו באלג׳יר מרכז רוחני חשוב: ׳האיתנים מוסדי ארץ… אני הנכסף לשמוע את שמע שלומכם באתי היום ראשון להשמיע בית דינכם המקודש… ולא באתי ללמד כי ידעתי עמכם חכמה ותבונה והכול לפניכם כשולחן ערוך״

ובפניה החיצונית (=כעין הכתובת שעל המעטפה) ניסח במשקל: נר אלי״ם נשמת׳ כל חדרי מרכבה חופש

גובה להם ויראה להם כי שם ה׳ נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס.

חכמים חברים מקשיבים זקני׳ וטובים על מלאת יושבין במדינת פ״ס תרבה תפארתם ואנשי מצות׳ יהיו כאין וכאפס.

גם בשנים שלאחר מכן לא שפר מצבם של יהודי מארוקו.דומה שכמעמדם הירוד והשפלתם של יהודי מראקש׳ כן היה מנת חלקם של מרבית הקהילות היהודיות במארוקו, יתכן שזאת הסיבה שיהודי ספרד העדיפו להתיישב בערי אלג׳יריה ולא במארוקו, אם כי בודדים הגיעו גם לארץ זו.

בעקבות אי יציבות השלטון והמתיחות ששררה בין השושלות השונות.לא הגיעו לידינו הרבה ידיעות על מה שהתרחש בתקופה זו במארוקו, רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב באגרת ״יחס פאס״: בימי קדם גרו היהודים בפאס אל־ באלי( = העיר העתיקה ) מעורבים בערבים, הם גורשו משם בשנת קצ״ח (1438 ) ועברו להתיישב במלאח שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן, סיבת הגירוש המר הייתה ההאשמה שהאשימו אותם, כי נתנו יין בקערה שבמסגד…״ .

 כתוצאה  עלילה זו נהרגו הרבה יהודים או נאלצו להמיר את דתם. כנראה, שבעקבות פרעות אלה והדומים להן, העבירו השלטונות אותם לרובע מיוחד ״ המללאה ׳ שהיה קרוב לארמון המלך וניתן לשמור עליו על ידי משמר הארמון, במטרה לשמור על ביטחונם .

מקור ערבי אחר בין התקופה , מתאר בפרוטרוט את הנסיבות שהולידו פרעות אלו ביהודים בשנת הרב״ה-465ו, להלן תמצית הדברים:

ב-1421 מלך עבד אלחק בן אבו סעיד, מאחר שהיה צעיר לימים הרי השלטון בפועל היה בידי אפוטרופסיו, שהם הוזירים מבני וואטאס והם עשו במדינה כרצונם. כשעמד על דעתו סילק את כל יועציו מבני הוואטאטים, אלה ברצח ואלה בגירוש מן העיר ולא השאיר מהם אלא אחד בתואר, ובפועל היה משולל כל סמכויות, במקומם מינה וזיר – יועץ יהודי בשם הארון ( =אהרן ) בן באסט.

המינוי נקבע לבד מכישוריו של אהרן גם מתוך שיקול מדיני, שהיהודי בודאי לא ינסה להדיח את המלך מכסאו, וגם כדי לפגוע פגיעה קשה במתנגדיו, שבמקומם מונה לא אחר מאשר יהודי. הארון היה כשרוני מאוד והמלך נשמע לעצותיו, הארון נהג משרתו ברמה תוך הפגנת כוחו וכבודו בצורה ראוותנית ביותר, למורת רוחם של הוואטאסים והשריפים הקנאים.

המתיחות בין המלך לבין מתנגדיו הלכה וגברה,והאחרונים חיכו להזדמנות שבה יוכלו להדיחו ולתפוס את השלטון. יום אחד כשהמלך והארון שהו מחוץ לעיר, הפריחו שמועה שיהודי אחד ממקורביו של הארון ואשר מונה על ידו למלא את מקומו בהיעדרו, פגע ב״שריפה-״ כלומר באישה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד.

 השמועה שימשה בסיס להסתה נגד היהודים, ונגד המלך אשר מינה יהודים – כופרים לשלוט במוסלמים, אשר ההינו לשלוח יד בצאצאי הנביא. בראש המסיתים עמדו כוהני הדת, הח׳טיב (= הדרשן) במסגד של אלקרוויין – הגדול שילהב את האספסוף לצאת למלחמת קודש באלה שפגעו בנביאם, וגם באלה הנותנים להם כתף, דהיינו, השלטונות.

כוהני הדת אף התירו דמם של היהודים, לפי אותו מקור מסופר שכמעט נרצחו כל יהודי פאס, הפורעים פלשו גם לארמון המלך והכניסו לתוכו את אחד השריפים ומינוהו לראש עליהם. השריפים שלחו בעורמה אגרת למלך ובה תיארו את כל המהומות שהתחוללו בעיר ומנו את הסיבות לכך, וכדי להשקיט את ההמונים ולשמור על הארמון הם הכניסו לתוכו את אחד השריפים שימלא את מקומו עד שובו.

כשהגיעה האיגרת למלך שוכנע בכנותה והחל בהכנות לשובו לפאס, אז נחפז אליו יועצו הארון וניסה לשכנעו ששובו לעיר בשעה זו אינו לטובתו, הוא הזהירו מפני המלכודת שטומנים לו יריביו השריפים והוואטאסים, והציע לו שיפנה לעיר תאזא או אל מקום אחר סמוך עד אשר יירגעו הרוחות, אמנם המלך הלך שולל אחר פיטומי מילים ומליצות הכבוד וההוקרה של השריפים באיגרתם, ולא אבה לשמוע לעצת יועצו, הוא אף נזף בהארון באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה, כל זה בגללך, כראות אחד מהנוכחים את המלך כועס על הארון, ניצל את ההזדמנות ומיהר לדקור אותו בחרב לעיני המלך.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-קליטת המגורשים במארוקו

הארון נפל מתבוסס בדמו לפני אדוניו והמלך שב לפאס. עם הגיעו לעיר יצאו לקראתו ההמונים בהעמידם פנים כאילו הם יוצאים להקביל את פניו, אך כשהתקרב אליהם הרגוהו. בעקבות הפרעות ביהודי פאס פרעו גם ביהודי ערים אחרות. עד כאן תמצית אותו מקור ערבי.

לסכום: גם ממקור זה אנו למדים שהיהודים שימשו אמצעי,בידיהם של אלה שלטשו עיניהם לתפוס את השלטון. בהסתתם נגד היהודים – במסווה של קנאות דתית רצו לשלהב את לב ההמונים ולרכוש את אהדתם, כדי לתפוס את השלטון.

לאחר שנים אחדות של משטר רעוע ומלחמות פנים על ההנהגה, הצליחו הוואטאסים לתפוס את רסן השלטון, ורק עם התייצבות שלטונם סביב לשנת הרל״ב-1472,החל להשתפר גם מצבם של היהודים.

מצוי מקור המוסר, שבפרעות של שנת הרכ׳׳ה – 1465  נאלצו רבים מיהודי פאס להמיר את דתם כדי למלט נפשם ממות האנוסים נחשדו בידי המוסלמים כי הם ממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, הם נרדפו על ידי הסוחרים – המוסלמים והעולמא, אך הקאדי אחמד אל ונשירישי 1465 – 1490 פסק לטובתם,בהצהירו שהמוסלמים החדשים רשאים לחזור ליהדותם, בתנאי שידבקו בהגבלות ״תנאי עומר״ . הדבר מעיד על שינוי לטובה ביחסם של כוהני הדת ליהודים,ברגע שהשיגו את מטרתם להפיל את המשטר.

מאורעות אלה דלדלו כנראה את הישוב היהודי בפאס מבחינה כמותית ואיכותית ( והדבר דורש עוד בדיקה נוספת ). בדרך זו ניתן להסביר כיצד מצאו המגורשים כר נרחב לפעילותם במארוקו באין מפריע .

קליטת המגורשים במארוקו

עם תחילת ביצוע פקודת הגירוש בספרד, חלק נכבד מהמגורשים נהרו למארוקו, לאחר נדודים, טלטולים ותלאות הגיעו לעיר פאס״ הדים לתלאותיהם נמצאים גם בספר התקנות סימן טו: "… ויען כמה בני אדם מהקהלות הנזכרות יצ״ו מרוב הצרות שעברו עליהם והיו הולכים נעים ונדים והם עם נשותיהם מבלי היות להם שטרי כתובות…״.

בפאס התקבלו המגורשים בסבר פנים יפות ונקלטו על ידי השלטונות,שהעריכו נכונה את התועלת הגדולה שתצמח להם מן המגורשים, שהביאו עמם את כישרונותיהם ומיומנותם. בשטחי המדע, הדיפלומטיה והכלכלה.

ועל כך נזכר לטובה שמו של המלך בכתביהם של חכמי המגורשים. רבי אברהם ב״ר שלמה מטרוטייאל שהתיישב בפאס ואשר המשיך בחיבורו ״ספר הקבלה״ את הכרוניקה של הראב״ד. מתאר את תלאות המגורשים בדורכם על אדמת מארוקו,וזה לשונו:

״ לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו מקצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם מולאי אשיך שקיבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה, ויש מהם שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי העריץ טומאש והעריץ גוליאן.

 ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא נהיה כמותם עד שבאו למדינת פאס, ומהם שנכנסו למדינת ארזילא על יד נמרוד הרשע בייסורים גדולים ועינויים אכזרים, הוא הטמא כושן רשעתים שליש מלך פורטוגאל ממונה על ארזילא קונד[י] די בארבה, על כל הרעה אשר עשה ליהודים ואשר געלם מיד לבא למלך אלקצאר – [א] לכביר.

 יצאו עליהם הערביים ויתעללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים ונשים וטף קהל גדול. ומהם שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור, ועשה טובה גדולה  לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם.

 ומהם שנכנסו לאלעראייש ובזמן חזרתם לאלקצאר יצאו עליהם הערביים ועשו בהם שפטים גדולים מהם מתו בצמא, ומהם אכלו האריות… ושארית הפלטה הנשארת באה לפאס יע״א ונאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים ובתוכם אבא מארי ז״ל והוא כבן שבעים שנה לאחר שהרביץ תורה בישראל ונפטר ביום א׳ של פסח בשנה א׳ לצאת בני ישראל מארץ ספרד .  

רבי אברהם בן שלמה מטרוטייאל חיבר בשנת 1510 את "ספר הקבלה", כהשלמה לספרו של "ספר הקבלה" לרבי אברהם בר דוד, הראב"ד, שחיבר את ספרו בשנת 1161.

רבי אברהם בן שלמה מטרוטייאל חיבר בשנת 1510 את "ספר הקבלה", כהשלמה לספרו של "ספר הקבלה" לרבי אברהם בר דוד, הראב"ד, שחיבר את ספרו בשנת 1161.

ספר הקבלה לרבי אברהם בן שלמה מחולק לשלשה חלקים:
א. החכמים שהיו לפני הראב"ד, ולא הוזכרו בספרו;

ב. החכמים שהיו אחרי פטירתו, ועד פטירת רבי יצחק קאנפאנטון בן דורו;

ג. המלכים שמלכו בספרד עד המלך פרדיננד – שגרש את היהודים מספרד, מלחמותיו על גרנדה וגירוש היהודים מספרד ומפורטוגל.

כמו כן מכיל חלק זה את זיכרון מלכי פאס, שהיא כיום העיר השלישית בגודלה במרוקו, עד מלוך מולאי מוחמד בן מולאי אלשיך, חסיד אומות העולם, שקיבל את היהודים המגורשים מספרד במלכות פאס.

חלק זה כולל דברים שכתב רבי אברהם זכות, על תולדות העולם משנת 1490 ועד שנת 1505.

גם אלה אשר הצליחו להגיע לפאס בשלום, לא שבעו נחת, בעיר פרצה מגיפה שהפילה חללים רבים מבני המקום ובעיקר בקרב המגורשים, בעקבות המגיפה גדלה שנאת ההמון המוסלמי למגורשים, באומרם שהם הביאו איתם את המגיפה מספרד .

גם לאחריה היו כמה שנות בצורת ורעב, רבי יהודה חייט מתאר בהקדמתו לחיבורו את העינויים והטלטולים שסבלו הוא וחבריו המגורשים, בין היתר הוא מספר על הרעב והדלות "… משם הלכתי לפי״ס עיר גדולה והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה ובכל יום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם קטנה דקה מן הדקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, ובלילות דבקה לארץ בטני כריסי ברי(כרי).

המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

ומפני הקור שבסתיו וכי אין כסות בקרה וגם לא היו לנו בתים להתאכסן בהם היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו מכניסים גופינו שם…״. לבד מפגעי הטבע והנדודים סבלו המגורשים מיחסם העויין של המוסלמים ומתת תרבותם, דבר שלווה בפגיעות גופניות ובהעלבות, והיו כאלה שהעדיפו לחזור לספרד.

רבי אברהם סבע נמנה על המגורשים שהגיעו למארוקו ויצאו ממנה , בחיבורו " אשכול הכופר ״ נתן תיאור כללי של יחס הגולים למוסלמים לעומת יחסם לנוצרים בצורת דו-שיח בין ״ב׳ בני אדם מבני הגליות… וכל אחד מספר מה שקרה לו בגלותו, זה מספר מה שעשו לו בני אדום וזה מספר מה שעשו לו בני ישמעאל, וכל אחד חושב שצרתו היא צרה שאין למעלה הימנה עד שבמעט היה חומד ומתאוה להיות בגלות האחר, לעבור עליו מה שעבר על האחר״.

אך לא הרי רעה זו כהרי זו, עיקר הרעה של בני אדום, ״ שבחכמתם יעשו כל רע לישראל, אבל אין הורגים ומכים בידים בזרוע רמה כמו עם ישמעאל״, ואילו בארצות האסלאם "מכים על הלחי ומורטים הזקן ושער הראש … מקדירים ומשחירים פני האדם, בהכאות בלי דיבור, לפי שאין מבין לשונם, ואם היה זמן מיעוט ניחא, אבל… אין רוצין שיתנו להם, באומרם שאין ראוי ליהודי ליתן להם שלום ולא הם ליהודי, ולכן…״המה למלחמה״… להכות אותי ״ .

מדבריו יוצאת ההבחנה בין גלות ספרד לגלות ישמעאל בעוד שהגלות במלכות הנוצרים, סימניה ויכוח דתי ורדיפה מדינית, הרי הגלות החדשה בארצות האסלאם סימניה לשון זרה, מכות ועלבונות.

אין בידינו אומדן מדוייק של מספר המגורשים שהגיעו למארוקו,אך משערים שהגיע לכשתי רבבות.בגלל המצב הקשה ששרר בשנים הראשונות לבואם נאלצו כמה מהם לחזור לספרד ואחרים עזבו למזרח ולארצות אחרות. 

מבין אלה יש להזכיר את רבי יהודה חייט הנ״ל . רבי אברהם זכות . רבי אברהם סבע הנ״ל, רבי דוד בן זמרא . ורבי יעקב בירב. האחרון, תוך כדי ויכוחו עם רבי לוי בן חביב על חידוש הסמיכה מספר :

"… מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל בעולם והייתי אז בן י״ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה׳…״).

המגורשים לא התרכזו רק בפאס, אלא התיישבו גם בערי החוף ובמקומות ישוב בפנים הארץ, כמו דבדו, ,דאדס ועוד. אולם נראה שרוב המגורשים שהשתייכו לעילית,התיישבו ברובם בפאס. החל משנת הרנ״ח (1498) הלך והשתפר מצבם של המגורשים, כעדותו של רבי חיים גאגין: …

ואחר זה הזמן   בחמלת ה׳ על עמו חזר וריחמם משנת ירח״ם והלאה בירכנו ה׳ בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות וספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה ומעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל…״ .

 תוך תקופה קצרה ניהלו המגורשים עסקי מסחר משגשג ביצוא ויבוא. וכמו כן מילאו תפקידים מרכזיים בחיי הקהילה ובקרב השלטונות. היו מגורשים ששימשו יועצים למלך ואף מונו על ידו לתפקידים מדיניים ממדרגה ראשונה, דוגמת הנגידים יעקב רוזאליש ויעקב רותי ואחרים .

פאס הייתה גם מקום מבטחים עבור האנוסים, שהחלו נוהרים אליה כדי שיוכלו לחזור ליהדותם בגלוי . הדבר נעשה בסיועם ובעידודם של היהודים בעיר, למורת רוחה של האינקויזיציה . גם בערי החוף למרות שנכבשו אחר כך על ידי פורטוגאל, חיו בהן אנוסים ששבו ליהדות והשלטון הנוצרי נאלץ להעלים עין, מאחר שהיה זקוק לכוח היהודי ולכישרונו במלחמתו נגד שלטונות מארוקו .

בראשית המאה הט״ז פותחת ספרד במלחמת כיבושים בחוף אפריקה הצפונית וכובשת את אלג׳יר, יתכן שהמגורשים ידעו על כוונה זו עוד בהיותם בספרד ולכן לא התיישבו רבים מהם באלג׳יר.

עם התיישבות המגורשים בפאס נוצרו חיכוכים בינם לבין היהודים תושבי המקום,על רקע מנהגים דתיים והשליטה על ההנהגה בקהילה. פאס באותה העת הייתה דלה ברוח,ולכן לא עבר זמן רב עד שהמגורשים תפסו את ההנהגה והנהיגו במקום את מנהגיהם. יש לציין שהחיכוכים ברובם היו בעידודם של חכמים אחדים מהמגורשים והם היו הרוח החיה והמכוונת בפולמוס.

יש לציין לזכותם של המגורשים כי למרות המצב הקשה שהיה מנת חלקם, כבר בשנים הראשונות לבואם, החלו באירגון הקהילה ובהתקנת תקנות. קבוצת התקנות הראשונה היא משנת הרנ״ד (1494 כשנתיים לאחר גירושם מספרד.

המשפט העברי בקהילות מרוקו

התקנות, מתקניהן וסמכותן

התקנות נועדו לפתור בעיות שהתעוררו כתוצאה משינויים חברתיים וכלכליים, על ידי תקנה חדשה בנוסף להלכה קיימת. בדין מדיני ממונות, בדינים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילתו. או על ידי הוספת איסור חדש או מצווה חדשה בדינים שבין אדם למקום.

פעמים שהתקנה באה אף להכניס שינויים ותיקונים בהלכה הקיימת בגלל קשיים שנוצרו בקיומה. קשיים חברתיים,כלכליים ומוסריים . על סמכותם של חכמים לתקן תקנות דנו חכמי התלמוד בבמה מקומות : ״ אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך …. מאי מברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה.

והיכן ציונו רב אויא אמר מלא תסור . רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך …" הרי מפורש יוצא שיש סמכות בידי חכמים לצוות אף על מצוות חדשות כמו חנוכה. ובמקום אחר נאמר ״ אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין .. רב כהנא אמר מהכא ושמרתם את משמרתי .

 עשו משמרת למשמרתי.אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאוריתא היא דאוריתא ופירשו רבנן, כל התורה נמי פירשו רבנן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא׳׳ , הרי מפורש שסמכותם של חכמים לגדור גדרים ולאסור את המותר כמו איסור שניות, מעוגנת בתורה, ומה שנאמר "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא״ הכוונה לומר שהמצוה של ״ושמרתם״ את משמרתי ", היא מצוה כוללנית לגדור גדרות, ואי אפשר להצביע על גדר או איסור מסויים כאילו נכתב במפורש בתורה,

וכן כתב הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה: והחלק הרביעי הם הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשות סייג לתורה, ועליהם צווה הקב״ה לעשותם והוא מה שאמר במאמר כללי ושמרתם את משמרתי , ובאה בו הקבלה עשו משמרת למשמרתי…

והחלק החמישי הם הדינים העשויים על דרך החקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים, ואסור לעבור עליהם וכבר אמר שלמה ע״ה על העובר עליהם ופורץ גדר ישכנו נחש . ואלו התקנות רבות מאוד ונזכרות בתלמוד ובמשנה…״ . עמד יט

לאור האמור לעיל שניתנה הסמכות בידי חכמים לגזור גזירות, להוסיף איסורים ולתקן תקנות, ניתן לשאול והרי נאמר בתורה ״ לא תוספו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצווה אתכם״ .

 כבר דנו בשאלה זו הראשונים בפרושם למסכת ראש השנה: אמר רבי יצחק …למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומרעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן״. והקשו בתוספות תימא הא קעבר משום בל תוסיף… ויש לומר דאיןשייך בל תוסיף בעשיית המצוה ב׳ פעמים, כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו׳ או נוטל לולב וחוזר ונוטל.״״

והרשב״א בחידושיו לאחר שמביא קושית התוספות כותב: ומסתברא דלא קשיא כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, וא״נ ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר נאמר על פי התורה אשר יורוך.

ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצווה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצווה, ואע״ג דבקיאין השתא בקביעא דירחא וה״ה לבל תגרע לצורך כגון י״ט (= יום טוב) של ר״ה (= ראש השנה) שחל להיות בשבת אע״ג דאמרה תורה תקעו, גזרו שלא לתקוע, ובל זה לצורך, וה״נ לצורך ראו לתקוע ולחזור לתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמים״ .

 מפורש יוצא מדברי הרשב״א שאיסור ״בל תוסיף״ חל רק על היחיד המוסיף על מצוות התורה או גורע מהן, אבל על חכמים לא רק שלא חל האיסור אלא יש להם סמכות אפילו לעקור דבר מן התורה כשיראו צורך בכך ומצווה לשמוע לדברי חכמים.

 הרמב״ם דן בבעיה זו פעמים בחיבורו ״משנה תורה״ וזה לשונו: הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם (בדבר) שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, כיצד, הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב.

בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו בעוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת מפני שלא נתפרשה, ויבא אחר לומר אך בשר בהמה מותרת… לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה״ .

 ודבריו אלו מפורשים יותר גם בהקדמתו ל״משנה תורה״. מדברי הרמב״ם ברור שאין קפידה על חכמים להוסיף על מה שכתוב בתורה בתנאי שיהיו מודעים ויודיעו מראש, שהתוספת מותרת מן התורה, ומצאו לנכון לגזור בו איסור, ואיסור ״בל תוסיף״ חל רק במקרה שמוסיפים מצווה אחת לתרי״ג מצוות או גורעים מצוה אחת.

ראשית השימוש בהתקנות תקנות קדום ביותר, מצויות תקנות המיוחסות אפילו לתקופה העתיקה,לדוגמא: משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח, עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו, תקנת פרוזבול . ועוד.תקנות שנתקנו בבל דור ודור. עד סוף תקופת התלמוד התקנות שנתקנו חייבו את כל ישראל, ובן תקנות שנתקנו בתקופת הגאונים בי עד אז היה מרכז רוחני אחד שסמכותו פרושה על כל ישראל.

בסוף המאה העשירית, עם התדלדלות המרכז הרוחני בבבל וצמיחתם של מרכזים חשובים נוספים בזה אחר זה בצפון אפריקה, בספרד ובאשכנז ועוד, בטלה ההגמוניה של מרכז אחד על כלל ישראל, ומאז כל קהילה תקנה לה תקנות לפי הצרכים המיוחדים לה.

ותקנה שנתקנה בקהילה אחת לא חייבה קהילה אחרת,, ובמקרים מסויימים התקבלו ע״י הקהילות שבאותו האיזור. דוגמת תקנות רבינו גרושם מאור הגולה שפשטו בקהילות אשכנז וצרפת ולא התקבלו בספרד במג׳רב ובמזרח, וכן כתב הריב״ש "… וכ״ש שאין לרב אחד לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתו דברים המותרין מדין התלמוד…״

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

סמכות הציבור להתקין תקנות

אופיים המקומי של התקנות התחזק והתרחב גם על ידי שחלק ניכר מהתקנות, למן תקופה זו ואילך נתקנו על ידי הציבור והנהגתו. את הסמכות לציבור להתקין תקנות ולכוף את בני המקום על קיומן, אנו מוצאים בתוספתא

כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת לקנות להם ספר ונביאים, ורשאין הן להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים. רשאין לעשות קיצתן . רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני , יהא נותן כך וכך, וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך .

 וכל מי שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך כך רשאים לעשות קיצתן . רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהיה כולנו שותפין בו. ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם . רשאין החמרין לומר כל מי שתמות את חמורו נעמיד לו חמור אחרת מתה בבוסיא.

 אין צריכין להעמיד לו חמור … ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו. רשאין הספנים לומר כל מי שאבדה לו את ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו … ואם פירש למקום שאין בני אדם מפרישין אין צריכין להעמיד לו ספינה אחרת״.

מדברי התוספתא אנו למדים על הסמכויות שיש לבני העיר, לתקן תקנות בעניינים שונים, צרכים ציבוריים כבניית בית הכנסת, קביעת מחירים וכו׳ ולא רק קהל יש בסמכותו לתקן תקנות המחייבות כל התושבים אלא גם איגודים מקצועיים רשאין לתקן תקנות המסדירות עניני עבודה ביניהם, כולל ביטוח הדדי, ואף לכוף על קיום תקנותיהם במפורש בדברי התוספתא.

בתלמוד מסופר על מקרה באגודת קצבים שהחליטו לחלק את העבודה ביניהם וכל אחד ישחט בשר לצורכי העיר ביום אחר, וכל מי שיפר את ההחלטה וישחט ביום שאינו שלו, ייענש בכך שיקרעו וישחיתו את עור הבהמה ששחט, ואכן כאשר אחד מהם הפר את ההחלטה ושחט ביום שאינו שלו, חביריו קרעו את עור בהמתו, הוא תבע אותם לדין לפני רבא לשלם לו דמי העור שהשחיתו, ורבא חייב אותם לשלם לו הנזק.

רב יימר בר שלמיה תמה על פסק דינו של רבא והרי למדנו בתוספתא "… ולהסיע על קיצתן (כלומר שיכולים בני אומנות לכוף קיום החלטותיהם על חבריהם)…אמר רב פפא … הני מלי דליכא אדם חשוב , אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו״.

 הרי לפנינו שאף אגודות מקצועיות יכולות לכוף את החלטותיהן על חבריהם, בתנאי שההחלטות יתקבלו בצורה מתאימה ומחייבת, דהיינו בהסכמתו של ״אדם חשוב״ במידה ונמצא כזה במקום.לדעת רוב הפוסקים יש צורך באישורו של אדם חשוב גם בתקנות של בני העיר .

התקנות התקבלו באסיפות קהל לאחר דיון שהתנהל בהשתתפותם של כל בני הקהילה, ומשנתקבלו הן מחייבות גם את המיעוט שהתנגד להן מלכתחילה. ומאחר שמבחינה טכנית קשה לרכז כל בני העיר לדיון בכל נושא,הרי בדרך כלל בראש כל קהלה עמדו נציגים ממונים או נבחרים הנקראים ״טובי העיר״ והם אלה אשר דנו וקבלו החלטות.

 ואם הם משבעה ומעלה הם מהווים המנהיגים הכלכליים והפוליטיים של הקהלה, רשאים להחליט בכל נושא, והחלטותיהם ותקנותיהם נחשבות כאילו התקבלו על דעת כל בני העיר . תוקף החלטותיהם של תקנות קהל נחשב בתוקפם של מצוות הכתובות בתורה ומשום כך פסק רב יהודאי גאון שהנשבע מראש שלא יכנס בתקנות קהל שעומדים לתקן, דינו כנשבע לבטל את המצוה . והרשב״א ועוד פוסקים כתבו ״שכל ציבור וציבור רשאין לגדור ולתקן בעירם כמו שבית דין הגדול יכולים לגדור ולתקן על כל ישראל" .

סמכות הקהל לתקן הוגבלה רק לענייני ממונות ובדינים שבין אדם לחבירו, בנושאים אלה יבולים לתקן גם דברים הנוגדים את ההלכה, משום שהשוו סמכות הקהל לסמכות בית דין והפקר בית דין הוי הפקר . ואלו תקנות הפוגעות בנושאים של איסור אין בסמכותם לתקן. אמנם תקנות שנועדו במישרין לדיני ממונות אף אם הן פוגעות בעקיפין בדבר שבאיסור תקנתם תקנה.

 דוגמת תקנות שנועדו להפקיע את הקידושין. לדעת רוב הפוסקים להלכה תקנתם תקנה מאחר שיש כח לקהל להפקיר כסף הקידושין וממילא מי שקידש בניגוד לתקנת קהל נחשב כמי שקידש בכסף שאינו שלו ואין קידושיו קידושין.

וכך מסכם רבי שלמה אבן דנאן , את דיונו בדבר סמכותם של מתקני התקנות בהקשר לתקנות בענייני ירושה שהן בניגוד להלכה ״מעתה לא יש מקום לתמוה על תקנת רבותינו נ״ן (= נוחי נפש) . שהרי יש להם יכולת מספקת לעשות כטוב בעיניהם אף שהוא נגד הדין וההלכה בענייני הממון״ .

עם קבלת ההחלטה על ידי המוסמכים לתקן תקנה, היו מנסחים אותה בכתב, חותמים עליה ומביאים אותה לידיעת הציבור . מרגע פירסומה הופכת להיות מסמך מחייב. ובדרך כלל הסמכות לפרשנותה הייתה אך ורק בידי חכמי ההלכה, והם פירשוה לפי נוסח הכתוב ולא לפי כוונת מתקניה, במקרה שהכוונה סותרת הנוסחה .

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ג. ספר התקנות

הקובץ שלפנינו ממזג בקרבו תקנות עתיקות המכונות ״תקנות פאס״ או ״תקנות המגורשים מקאשטיליא״ ותקנות חדשות שנתקנו על ידי מועצת הרבנים במארוקו.

תקנות פאס כוללות תקנות שנתקנו בין השנים הרנ״ד-התק״ (1750-1494) . ראשיתן בתקנות שתקנו המגורשים שהגיעו למארוקו. סביר להניח שהיו קיימות תקנות מקומיות של ״התושבים״ מלפני בא המגורשים ולא הגיעו לידינו. יש רמזים לכך בספר התקנות סימן כג:

״עלא קאדר אין כאן מנהג איל קהל קדוש קהל פאס אלבאלאדיין ישצ״ו אין כול יהודייא אין תזוווז ת׳א יזידו פ׳י איל נדונייא איל תולת ועאלא האדא אסתעדו אן ואקת תזי תתכ׳לץ׳ פ׳י כתובתהא תכ׳לי אלתולת מן אל כתובה וליום נחו כ׳מסי ועסרין אסנא בחאתנאהא עלי׳ אלמנהג אן נחן נוג׳דוה מכתוב ולא ציבנאשי.

ופ׳י דאליק לוקת ג׳רדנהא וכתבנא איל הסכמה ושהדוהא איל חכם ושבעה טובי העיר וכאנת ענד איל גזבר בספר הזכרונות אלדי אלקהל ישצ״ו, ואל אן בחתנא עליהא ומא ציבנאש׳י לקד אןצ׳אעת ועלא קד אנא מוגב שראעי אן אל מנהג יכון כתוב וחתום, לדאליך בתבנא האדא לזכות הקהל״.

תרגום :  מאחר והיה מנהג אצל קהל פאם התושבים, שכל אישה שתתחתן מוסיפין לה בסכום הנדוניה שליש, ולכן הסכימו כי בעת שתבא ליפרע בכתובתה תנכה (ינוכה) שליש מהכתובה, והיום כעשרים וחמש שנה חפשנו על מנהג זה איפוא נמצא אותו כתוב ולא מצאנו, ובאותו הזמן הסכמנו וכתבנו וחתמו עליה החכם ושבעה טובי העיר, והייתה אצל הגזבר בספר הזיכרונות של הקהל, ועתה חפשנו אותה ולא מצאנו כי נאבדה, ומאחר שקיימת חובה שהמנהג יהיה כתוב וחתום לכן כתבנו זה לזכות הקהל…

מוזכר ״ספר הזיכרונות של הקהל״ סביר להניח שזה פנקס של קהל התושבים, וכן ממה שנאמר שחתום עליה ״החכם ושבעה טובי העיר״ הכוונה לרבי שמואל בה״ר מימון אבן דנאן החתום ראשון על התקנה שכנראה כיהן בתור רב בקהל התושבים.

ומוזכר גם בתקנה הקודמת , שהוא קרא אותה בבית כנסת של התושבים. ואם כך הרי לפנינו פנקס קהל התושבים שאבד עוד בימיהם ולא הגיע לידינו. וכן מוכח ממנהג תאזא בכתובה, שהוא שונה ממנהג התושבים והמגורשים יחד , שאכן היו קיימות בקהילות מארוקו תקנות קהילה שאבדו .

הקובץ נלקט ונערך על ידי רבי יעקב אבן צור כדבריו בפתיחתו:

״יען וביען אנה האלהים לידי קונדריסי תקנות החכמים השלמים … והנם כתובים על ספר הישר. וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאבוד לפי רוב השנים. לכן נערתי חצני ואזרתי כגבר חלצי, ואמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב להעתיקם כיד ה׳ הטובה עלי בנייר חלק וחזק ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים… וזה חלי יום ששי ט״ז לחדש שבט … שנת כי נהג״ת עמך… ליצירה… נאם… יעקב אבן צור בלא״א החכם השלם… רבי ראובן…״

מדבריו נראה שליקט אותם מדפים בודדים ולא מתוך ספר תקנות הקהילה וזה יסביר לנו שאין התקנות כתובות בסדר כרונולוגי כפי קבלתן. ניתן להניח שלא כל התקנות שנתקנו עד תקופתו של היעב״ץ נלקטו ונערכו על ידו.

וכמו כן לא כלולים בו תקנות שנתקנו בקהילות מארוקו מתקופת היעב״ץ עד לתקנות החדשות של מועצת הרבנים במארוקו . ״ספר התקנות״ הובא לדפוס בליוורנו על ידי רבי אברהם אנקאווא , מהעתקה שנעשתה בשנת התקל״ח (1778) בידי רבי מכלוף בן זכרי .

 רבי אברהם צירף להן קיצור התקנות של רבי רפאל בירדוגו, מיספר את התקנות ואף תירגם לעברית תקנות הכתובות בספרדית .

התקנות הן מסמך תחוקתי – משפטי שההבנה והפרשנות בהן נקבעת אך ורק על פי לשונן הכתובה, כמו בכל מערכת משפטית, ומאחר וספר ״התקנות" הורק מכלי אל כלי בבמה העתקות, מטבע הדברים שנפלו בו כמה שיבושים בידי המעתיקים והמדפיסים, ובפרט בחלק הלועזי – ספרדי – ערבי, שהמדפיסים לא הבינו מה שהעתיקו.

זכינו שהשתמרו, והגיעו לידינו כמה העתקות בכתבי יד מ״ספר התקנות״ כולל העתקתו האוטוגרפית של היעב״ץ , שהיתה אב-טכסט לספר הנדפס, לכן חשיבות מרובה לעריכת הספר מחדש. מהדורה מדעית של הספר המבוססת על פי כתבי יד עם הארות והערות,נמצאת בשלבי הכנה על ידי צוות חוקרים במכון לחקר היהודת במזרח שע״י אוניברסיטת בר אילן.

התקנות הראשונות כנראה נועדו לאחד המנהגים השונים של המגורשים שהיו יוצאי קהילות שונות בספרד. והן המשכן של תקנות שנהגו בהן בספרד תוך שינויים קלים, לדוגמא: התקנה הראשונה שנתקנה בשנת הרנ״ד (1494 )

״ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל. או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין״ .

המניע לתקנה אינו קידושי חטיפה ועורמה , כי בעיות אלה אינן מתעוררות בכמות המצריכה תיקון כי אם בחברה מיושבת ומבוססת במקומה, ולא בחברה חדשה של פליטים שרק זה עתה הגיעו, התקנה באה לתקן מצב שנוצר כתוצאה מחיי נדודים ורדיפות שמהם סבלו המגורשים בדרכם למארוקו.

כנראה משפחות נאלצו להתפורר ולהפרד בגלגוליהם. והגיעו הבעל או האישה כבודדים לפאס מבלי שתהיה להם שום ידיעה מבן זוג הנעדר. לאחר שהתייאשו מקיומו וחשבוהו למת, התחילו להקים ביתם מחדש, היו מקרים שלאחר הנישואין הופיע הנעדר, דבר שגרם לזעזועים עצומים בחיי המשפחה ואף לבעיות חמורות בדיני אישות.

על ידי התקנה שהקידושין יערכו ״על ידי חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל״ ניסו לתקן את הפרצה, כי חזקה עליו שלא יערוך חופה וקידושין, אם לא יתברר לו מעל לכל ספק מעמדם ומצבם האישי של בני הזוג, חיזוק התקנה נעשה על ידי הפקעת הקידושין, למרות שחכמי אלג׳יר שסמכותם הייתה פרושה בכל צפון אפריקה, פסקו שאמנם להלכה יש כח וסמכות ביד הקהל לתקן תקנה להפקיע קידושין, אך למעשה אין להשתמש בסמכות זו משום חומרת הנושא

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

מכל מקום המגורשים סמכו על מנהג מקומם לפסוק כהרא״ש שכתב: ״״.שאין סמכות בימינו לתקן תקנה המפקיעה איסור, וקידושין זה ענין דאיסורא, אך מכל מקום יכולים לתקן מכח הפקר בית דין הפקר וכסף קידושין הוי דבר שבממון וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ונמצא זה קידש בכסף שאינו שלו״. וכן העידו המגורשים על עצמם שנהגו לפסוק כהרא״ש בתקנה נגד הברחות נכסים מפני בעל חובו"… לא יחרוך רמיה צידו ולא תעשינה ידיו תושיה אף אם ימצאו פוסקים סומכים את ידו… כ״ש כי אל אשר יפנה הרא״ש ז״ל אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו״ .

בשנת השנ״ב – 1592 חודשה התקנה הקובעת סדרי עריכת הקידושין. ״תקנו החכמים יצ״ו תקנה בענין הקדושין והיא היתה ג״כ מקדמת דנא בעיר הלזו וראו לחדש אותה…״ . בתקנה פורטו האמצעים שינקטו נגד המפירים אותה, סנקציות כספיות וגופניות גם נגד העדים (אם לא יבואו להעיד מיד). התקנה קובעת שעל המקדש לגרש את האישה גם במקרה שהוריה הסכימו לתת אותה לו לאשה,עליו לגרשה ואחר כך יקדשנה בשנית כפי הדין והתקנה, מכל הסנקציות לא נזכרת כאן הסנקציה של הפקעת קידושין שנקבעה בתקנה הראשונה למרות הנאמר ״וראו לחדש אותה״. יתר על כן, נזכר במפורש בתקנה שעליו לגרש בגט, משמע שחזרו בהם מהפקעת הקידושין והם תקפים. וכנראה שהמניע לחזור בהם מההפקעה הוא התפשטות חיבוריו וסמכותו של מרן רבי יוסף קארו , שפסק שאף אם אמנם להלכה קיימת אפשרות של סמכות להפקיע על ידי תקנה, למעשה אין לנהוג כן .

דוגמה ב: באמצעים שניתן לנקוט בהם כדי לגבות החוב נאסר על פי ההלכה מאסרו של החייב . שלא מצינו בשום מקום חיוב גוף משום ממון . בספרד היה נהוג שהלווה היה מסכים בשטר חוב שהמלווה יהיה רשאי לאסור אותו אם לא יפרע את החוב . הדים לנוהל זה שהביאו איתם המגורשים אנו מוצאים בתקנה דלהלהן:

״גם כן תקננו כי כל בעל חוב אשר יאסור את בעל נשיו לא יכניסנו תחת מנעול אף אם יהיה כתוב בשטר שיכנס באמסר שירצה , מוציאו. זולת אם גזרו עליו בנידוי שלא יצא מבית הסוהר בלי רשות הנושא בו-ויצא, או אם אמוד לברוח-עד שיתן ערב בעדו שיפרע הוא אם יברח״ .

מלשון התקנה משמע שלא פוסלים לגמרי המאסר באמצעי כפיה לגביית חוב, רק שהמאסר יעשה בצורה קלה ״שלא יכניסנו תחת מנעול״. ולא ברור מלשון התקנה המנעול למי, האם מנעול לדלת בית סוהר, והמאסר היה מעין בית סוהר פתוח, או הכוונה מנעול לרגליו של החייב .

דוגמה ג: תקנות בתחום הירושה, לפי ההלכה הבעל יורש את אשתו . כבר בתקופה קדומה התעוררו קשיים בקיומה של הלכה זו. במיוחד כאשר האשה נפטרה בשנתה הראשונה לנישואיה ולא השאירה זרע. אם הבעל ירש אותה, נמצא האב לוקה בכפלים קובר את בתו ומאבד את ממונו. פגיעה קשה נפשית וגופנית עד שחכמינו ראו בה כאחת מהקללות הכתובות בתורה . מימי הבינים ואילך, הדיון בבעיה זו הלך והתרחב, וחכמי ישראל בארצות השונות השתדלו בתקנותיהם,לרכך את עוצמת הפגיעה במשפחת האישה . במאה הי״ג תיקנו בטולידו שאם מתה האשה והשאירה בנים אחריה מתחלק עזבונה בין הבעל לבין הבנים, ואם אין לה בנים מתחלק העזבון בין הבעל לבין יורשיה על פי הדין . ואילו בתקנת פאס השניה משנת הש״ה – 1545בסימן יט נאמר:

״אנו החתומים, חכמי הקהלות הקדו׳ קהלות פ׳אס וצ״ו. נתקבצנו לישא וליתן בדברי צבור, וראינו תקנת קהלות המגורשים יצ״ו, שצריך לתקן בה קצת דברים. וזהו שנראה לנו לתקן בתקנת הנזכרת בענין הירושה שאם תפטר האשה בחיי בעלה ותניח זרע ש״ק בן שלשים יום כדלעיל סעיף ג ממנו וממנה שיחלוק עם אותו הזרע מחצה במחצה כל העזבון. (פי׳ אעפ״י שיש לה בנים מאיש אחר לא ירשו עם בניו שממנה וכו' כ״ב מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה). ואף אם נפלו לה נכסי מלוג יחלוקו גם הם. ואם לא תניח זרע ש״ק ממנו וממנה, אז יחלוק הבעל מחצה במחצה, אחר שיטול מלבושיו של חול עם זרעה בכל גוונא, אפי׳ אינו מתאבל או אביה או אחיה או אחיותיה.

ואם אין לה זרע ולא אב ולא אח ולא אחות. אז יהיו שני שלישי העזבון לבעל והשליש ליורשיה ממשפחת בית אביה. פירש מורינו החכם השלם כמה״ר אברהם עוזיאל ז״ל בהעתקתו לתקנה זו, שראינו מכתב ידו וז״ל: וכן אם יפטר הוא בחיי אשתו, תטול היא בלאות מלבושיה או שוויין, אם לא יהיו לה כי אם חדשים, וכל השאר תחלוק עם זרעו יהיה ממנה או מאשה אחרת. כל הבנים ירשו בשוה גם הבנות שלא נשאו, זולת הבכור כי העדיפה לו התורה חלק בכורה. ואם לא יהיה לו זרע כלל תחלוק עם אביו וכוי. ולראיה חתמנו פה.״.

התקנה רואה באשה במקרה של פטירה, שותפה מלאה עם בעלה בבל רכושם. ולכן במקרה שהיא נפטרת בחייו, הוא מתחלק בכל הרכוש עם בניה או יורשיה. וכן במקרה שנפטר הוא בחייה,היא חולקת את כל העזבון עם בניו או יורשיו. וזה שונה בהרבה מתקנת טוליטולה, שבה דין החלוקה מתבצע רק בעזבונה (= רכוש הפרטי) של האשה – במקרה של פטירתה בחיי בעלה. בבדיקה מתברר שתקנה זו ביסודה היא המשך לתקנה שהיתה נהוגה באחת מקהילות קאשטיליה בספרד. ומובאת בתשובות הרשב״א

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

״שאלתם קהלות הקדש אשר בקשטיליא יש להם מנהגים ידועים בעניני הכתובות, וקהל שוויא יש תנאי שהתנו ביניהם,וזה לשון שטר התנאי;מפני דרכי שלום מפני שראו הקהל ישמרם צורם שבשעת פטירת האיש או בשעת פטירת האשה, היה הבן יוצא קרח מכאן ומכאן. הסכימה דעתם ועשו תנאי והסכמה ביניהם מהיום ועד תשלום חמשים שנה, והחרימו בספר תורה וזהו התנאי שבשעת פטירת האשה בחיי בעלה, שיחלוק הבעל עם בניה כל הנכסים שיהיו להן בשעת פטירתה. קרקעות ומטלטלין, בין נכסים שהיו ממנה בין נכסים שהיו ממנו, משום צד שבעולם.

שיחלקו אותם כל בניה ובעלה שוה בשוה, שיקח הבעל מחצית הנכסים ושיקחו בניה המחצית האחר. וכמו כן כשיפטר האיש בחיי אשתו, שיחלקו כל בניו עם אשתו שוה בשוה, כל הנכסים שהיו להם משום צד שבעולם בשעת פטירתו.ובין הנכסים שהיו ממנה, בין הנכסים שהיו ממנו שיחלקו אותם. שתקח האשה מחצית כל הנכסים ושיקחו הבנים המחצית האחרת, ולא תהיה האשה רשאית לתבוע כתובה וכוי. ואם בשעת פטירת האיש או האשה, יניחו בנים ובנות, והבנות לא נשאו מעולם, שיתנו הבנים לאחיותיהם וכוי. ואם חם ושלום יפטר הבעל בחיי אשתו ולא יהיה לו זרע ממנה, שתקח האשה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתו, כל מה שיתברר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא.

 ומה שישאר שתקח האשה הרביע ויורשי הבעל שלשה חלקים. ואם תפטר היא בחיי בעלה ולא יהיה לה זרע מאותו הבעל, שיקחו יורשיה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתה, המחצית מכל מה שיתבאר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא, ושיקח הבעל כל מה שישאר זהו עקר תורף התנאין בבתובין בשטר התקנה.

גם ההוספה בסוגרים משם היעב״ץ מקורה בתשובת הרשב׳׳א הנזכרת. לא כאן המקום לדון בפרטי התקנה וגם בתוכנה של התקנה הראשונה, והסיבות שהביאו לשינויה. כי דיני הירושה לפי תקנותיהם של חכמי מארוקו, הם נושא רחב וראוי לקבוע להם מקום בפני עצמם.. מכל מקום ראינו שחלק גדול מהתקנות הראשונות של המגורשים הן המשך למה שנהגו בספרד. ועוד יש כהנה דוגמאות נוספות.

התקנות החדשות שנתקבלו במועצת הרבנים במארוקו,

בין השנים התש״ז- התשט״ו – 1947 – 1955 באו לתקן תקנות בדיני אישות. תוך ניסיון לגדור פרצות שניבעו בחיי הדת והמשפחה היהודית עקב המודרניזציה והתרבות הצרפתית, שסינוורה והוליכה שולל את הנוער היהודי במארוקו. תקנות אלה נועדו גם לאחד הפסיקה בדיני איסור והיתר ובדיני משפחה בכל יהדות מארוקו, וכן להכניס תיקונים ושיפורים בתקנות הקיימות או אף לבטל חלק מהן, ולתקן תקנות חדשות לפי צורכי השעה, אפילו בניגוד להלכה. כדברי רבי שאול בן דנאן בהצעתו לתקנה הראשונה.

״ובאמת יש לישא וליתן ולברר את ההלכה… איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ (= במשא ומתן) של קושיות ותירוצין, רק זאת המטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב, בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה דור אחר דור. רבותינו הראשונים והאחרונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, ומפורסם למעלתכם״

ואכן בעניני ירושה תקנו תקנות נועזות. המעניקות זכות שווה לבת הרווקה. כבן. בין בירושה באביה בין אמה, ואף לבת הנשואה הועלתה הצעה להעניק לה זכות זו, דבר הנוגד לדין תורה .

התקנות באו גם לאשר מצב חברתי ותרבותי חדש כמו יציאת הבנות לבילוי, אין הבת ככלי ביד היוצר בידי הוריה, לתת אותה לאשה למי שירצו הם, ״וכל כבודה בת מלך פנימה״ . אלא הבנות יוצאות עם הבחורים להיכרות ולבילוי, ואך נקבעה תקנה הקובעת זמן ההיכרות – הרשמי של ששה חודשים. תוך ששה חודשים מיום השדוכין אם הבחור יחזור בו מכוונתו להתחתן, יתדיינו הצדדים לפי ההלכה. מעל לששה חודשים אם יחזור בו יצטרך לשלם לבחורה פיצוי (הסכום נקבע בתקנה). מעניין לבחורה ניתנת האפשרות לחזור בה מתי שתרצה בלי לשלם שום פיצוי לבחור (אלא הכל יתדיינו לפי ההלכה) .

חלק גדול מהדיונים וההחלטות נועדו לחזק מצב חיי הדת שהתרופף כגון: שמירת שבת , טהרת המשפחה , וביותר בשטח החינוך הדתי , ועוד. למעשה הן מהוות רק בהמלצות ולא כתקנות מחייבות. יותר מאוחר כנראה מועצת הרבנים בעצמה עמדה על הבחנה זו, בין תקנה מחייבת לבין תקנות שהן רק המלצות. והחל מהאסיפה הרביעית, חוברות התקנות חולקו לכמה פרקים ״תקנות״, ״אזהרות״ ו״שונים״ שני הפרקים האחרונים מהווים למעשה בהמלצות.

בעוד ש״ספר התקנות״ מקיף מגוון רחב של נושאים בתחומי המשפחה, החברה, הכלכלה, הדת, ועוד. הרי התקנות החדשות דנות למעשה רק בנושאי אישות וירושה. וזה תוצאה מההגבלה שהגבילו שלטונות הפרוטקטוראט את סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים

יש לציין כושר סמכותם, שיפוטם והכרעתם של הרבנים חברי המועצה. שבמספר כינוסים שכל כינוס ארך לא יותר מיומים, הצליחו לדון, להכריע ולתקן תקנות רבות וחשובות. וכן את המרות שנחונו בה כל רבני מארוקו, לקיים הלכה למעשה תקנות המועצה. גם אלה שהתנגדו לתוכן התקנה בעת הדיון, קבלו עליהם דעת הרוב. גם חכמים רשומים שלא כיהנו באופן רשמי בדיינות ולא היו נתונים למרות המועצה, קבלו בהבנה את התקנות גם אם הן היו נועזות ביותר, ולא שמענו על ביקורת חריפה או פולמוסים שהתעוררו סביב לזה. כל ויכוח היה טהור לשמו, ועם קבלת ההכרעה נגמר הויכוח . דבר שאין לו אח ורע בעולם היהדות במאה האחרונה. חבל מאוד שכינוסים אלה לא נמשכו זמן רב כי בשנת התשט״ז-1956 עם קבלת עצמאות – מארוקו נפסקו כינוסים אלה,כנראה מחשש שהשלטונות לא יראו את זה בעין טובה.

את תמצית הנושאים שנדונו והתקנות שתקנו בכל אסיפה פרסמו בחוברת תקנות.יש בידינו ששה חוברות מששת הכינוסים שהיו,מחוברת ג׳ ואילך נתנו גם תקציר בצרפתית.

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ד. דרך קבלת התקנות ומתקניהם

על אלה שהשתתפו בדיון לשם התקנת תקנות נמנו החכמים, ״אנשי מעמד״ , ״ראשי הקהל״  והנגיד . כשהתעוררה בעיה שדרשה פתרון התכנסו ראשי הקהל למקום מרכזי כמו בית הועד , בית הכנסת או לביתו של ראש הקהל – הנגיד , ושם דנו והחליטו בנידון. לאחר ההחלטה ניסחו התקנה בכתב וחתמו עליה . בשום מקרה לא מוזכר דיון פתוח בהשתתפות הקהל. החכמים תופסים מקום מרכזי בהתקנת תקנות, בדיונים ובהתייעצויות, והם חותמים ראשונים בכל התקנות. במרבית התקנות שנתקנו למן המאה הי״ז ואילך חתומים רק הרבנים. דבר המוכיח את סמכותם הרחבה . התקנות היו מובאות לידיעת הצי

תקנות בדבר הסדרי גביה במרוקו

בור באמצעות הכרזה בבית – הכנסת. משעת פרסומן ואילך הן מקבלות תוקף חוקי – מחייב, תקנות שנגעו רק לקבוצה מצומצמת הובאו כנראה רק לידיעת הנוגעים בדבר ולא הכריזו עליהן בציבור 

למרות שבמארוקו עד לראשית המאה הכי , לא היו קיימים ועדים כלל־ ארציים (לא של רבנים ולא של ראשי קהל) דוגמת כינוסי טרוייש במאה הי״ב , תקנות שו״ם (=שפיירא, וורמייזא, מגנצא) במאה הי״ג , ותקנות ואלאדוליד של הקהילות במלכות קאשטילייא במאה הי״ד, ועוד . והתקנות התקבלו רק על דעת חכמי פאס וראשיה, הרי בכל זאת תקנותיהם התקבלו במרבית הקהילות במארוקו, כעדותו של רבי יהודה בן עטר בתשובתו לשאלת חכמי ארץ ישראל.

רבי יהודה בן עטר חי בפאס, נולד התט"ז נפטר יט סיוון התצ"ג -1656 – 1733. מתקו הרבה תקנות הנזכרים בספר התקנות.גדול חכמי מרוקו בדורו. זכה להוקרה מצד כל הרבנים והקהל בדורו. סמכותו ההלכתית הכריעה בפסיקתם של חכמי מרוקו עד ימינו. השאיר מאות תשובות פזורים בדפוס ובכתבי יד, דרשות וחידושי ש"ס ועוד. אני עורך ספר " שאלו תשובות " ומקווה בע"ה לברך על המוגמר בקרוב. הערת המחבר.

… והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהלות פ׳אס המגורשים מקאשילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה… אבל כל שאר ארצות המערב פאם ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים. וכן קהל קדוש שאבילייאנוס אשר בדובדו ג״כ עושים כמנהג המגורשים אבל ק״ק תאזא יש להם מנהג בפ״ע (= בפני עצמם)…

למרות שהשאלה היתה רק לגבי תקנות שנתקנו בענין הכתובה. הוא עצמו כותב בתשובה אחרת שבן הדין ברוב הענינים). וכן כותב גם רבי יצחק בן וואליד). והאחרון גם נותן סיבות לכך ״…וידוע הדבר שכל ערי המערב הם נגררים אחר מנהגי פ׳אס הראשונים, יען שהמגורשים מקאשטיליא חנו בתחילה במדינות פ׳אס ואח״ב נתפזרו בכל ערי ישראל").רצונו לומר שהמגורשים שהיו בפאס כשעברו ממנה העבירו איתם את מנהגיהם. עיון בספרות השו״ת מוכיח שאכן רבות מתקנות פאס קויימו הלכה למעשה כמעט בכל יהדות מארוקו גם בתקופה האחרונה. יתכן-גם שסמכותם הרוחנית של החכמים המתקנים גרמה לכך שתקנותיהם פשטו גם לקהילות אחרות. מעין תקנותיו (המיוחסות ל-) של רבינו גרשם מאור הגולה.

לבד מתקנות הקהל היו קיימות במארוקו גם תקנות של חברות בעלי מלאכה. אך תקנותיהם לא הגיעו לידינו והן מוזכרות בספרות השו״ת).

לגבי זהות החכמים והאישים המוזכרים ב״ספר התקנות״, טרם נכתב מחקר מקיף על חלק ניכר מהם ידוע לנו רק מעט, לעת עתה ניתן להעזר בחיבורי ״חכמי פאס", אשר פורסם בספר ״פאס וחכמיה״, ירושלים, תשל״ט, כרך א, עמי 367-249. (יש לציין שכל החיבור הוא מעשה ידי ושמי הושמט מעליו).

פרשנות התקנות זמן תוקפן והשתלשלותן

ב״ספר התקנות״ סופחו במה שאלות ותשובות ופסקי דין המבוססים על התקנות. דבר המעיד על ישום התקנות הלכה למעשה.

התקנות מן הסתם נקבעו לצמיתות. אמנם בחלק מהן נקבע במפורש שתוקפה של התקנה הוא כל זמן שלא יסכימו לבטלה , באחדות הוגבל תוקפן לזמן חמש שנים , או עשר שנים . ויש תקנות שהצריכו הסכמה מפורשת של הקהל לביטולן גם לאחר הזמן , או הסכמה מפורשת להמשכן לאחר הזמן שנקבע . תקנות שלא יושמו הלכה למעשה בידי התושבים חידשו אותן פעם ופעמים .

גם בתקנות שלא הוגבל תוקפן בזמן, חכמי הדורות הבאים בחלק מהן הכניסו שינויים באמצעות תקנה נוספת, כדי להתאימן לצורכי הזמן או מסיבות אחרות. לדוגמה: תקנה המפקיעה קידושין שלא נערכו בהתאם לתקנה, חזרו בהם מההפקעה בתקנה שניה כנ״ל . תקנות המגבילות זכויות הבעל בירושת אשתו הנ״ל, הוכנסו בהן שינויים לטובת הבעל במקנאס בשנת התקע״ה (1818) על ידי רבי רפאל בירדוגו , בתקנת ״בית הבחירה״ .

 וחכמי פאס בשנת התרי״ו (1856) בהסתמכם על תקנת ״בית הבחירה״ הכניסו בה שינויים גם בעיר פאס . ובתקנות של מועצת הרבנים הכניסו בתקנות ירושה שינויים מרחיקי לכת לטובת הבעל והיתומים כולל הבנות . וכן תקנות בעניני עריכת צוואות , ועוד.

ראוי לציין שחכמי התקנות תיקנו תקנה שחלה רטרואקטיבית ומפקיעה התחייבות קודמת גם אם זו היתה בשבועה. לגבי מי שנשא אשה ואין לו ממנה בן זכר לאחר עשרה שנים, נקבע כי רשאי לקחת אשה אחת עליה. למרות שהתחייב לאשתו הראשונה בשעת נשואיו בשבועה שלא יקח אשה אחרת עליה.

״…שרשאי כל אחד לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנשואיו אם לא ימצא לו זרע זכר ממנה לסוף עשר שנים לנשואיו… ואפילו שקבל עליו התנאי הנז׳ שלא ישא וכוי בשבועה אנו פוטרין אותו מהשבוע׳ ומתירין לו היתר גמור שמעכשיו אנו מפקיעין שעבוד הכתובה לגבי התנאי הנז׳ מטעם הפקר ב״ד הפקר הואיל והוא לדבר מצוה…״ .

למרות שהפוסקים שללו תוקף התקנות למפרע, חכמי פאס נימקו התוקף לתקנתם ״הואיל והוא לדבר מצוה״.

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

פרשנות התקנות זמן תוקפן והשתלשלותן

״ספר התקנות״ הפך להיות בספר יסוד בעבודת החכמים בבתי הדין ובפסיקתם. לכן הם הרבו לעסוק ולהתעמק בו. כל ספק שהתעורר בהבנת לשון התקנה הם אלה שפרשוהו. ועד התקופה האחרונה מוצאים שאלות בדבר הבנת התקנה ולשונה . ובן פתרו שאלות שהתעוררו בפועל יוצא מהתקנות. לדוגמה: התקנה המחייבת את האיש לגרש האשה שנשא שלא בהתאם לתקנה, ואם ירצה יקדשנה שנית בהתאם. נשאלו חכמי העיר – פאס מה יהיה הדין במקרה שהאיש כהן הרי אם יגרשנה נאסרת עליו כי כהן אסור לשאת גרושה . וכן לגבי התקנה המחייבת לכתוב הצוואה בנוכחות המצוה, נשאל מה יהיה אם הוא מצוה ביום השבת שאין אפשרות לכתוב הצוואה לפניו, האם הצוואה תקיפה . בתקנת ירושה המקנה זכות לבת הרווקה כמו לבן. האם גם בכופר נפש או רק ברכוש שהיה מצוי ברשות הנפטר לפגי מותו .

לעומת זאת התקנות החדשות של מועצת הרבנים,חייבו את בל הקהילות במארוקו.מאחר שכולם יוצגו בדיון ובהכרעה, הייצוג היה באמצעות רבני הערים, ומהאסיפה השלישית ואילך השתתפו גם נציגים מ״מועצת הקהילות במארוקו״. כשרצו לתקן תקנות הנוגדות את המנהג המקובל, לפני קבלת החלטה התבקשו הרבנים לשאת ולתת עם ועד הקהילה במקומם, ויעבירו את החלטתם בכתב לבית הדין הגדול,אם לקבל או לדחות את התקנות המוצעות. באסיפה שלאחריה הכריעו הענין לפי הרוב. במנין הקולות מנו כל קהלה לפי מספר תושביה, ונמצא שההכרעה נפלה בהחלטת רוב האוכלוסיה היהודית במארוקו . בתקופה זו היתה מארוקו מחולקת לשני אזורים, האחד נתון תחת השלטון הצרפתי והשני תחת השלטון הספרדי .למרות שהדיון התנהל בעיר רבאט באזור הצרפתי הרי גם היהודים שבאזור הספרדי קבלו עליהם את התקנות.

עיון בספרות השו״ת של חכמי התקופה שנדפסו,מלמד אותנו על ישומן של התקנות החדשות הלכה למעשה . כשנתעוררו ספיקות באשר לכוונת התקנה הועלה הדבר בשאילתא באסיפה שלאחריה. ואז כתבו סעיף משנה המסביר ומבהיר כוונת התקנה . היו גם שאלות הלכתיות שהתעוררו עקב התקנות החדשות. לדוגמה: בתקנה המחייבת את האיש לשלם פיצוי לאשה׳ נטען על ידה שנבעלה לו לאחר שהבטיח לה נשואין. הכחשתו מחייבת אותו שבועה, בתקנה נקבע שגם במקרה שהוא חשוד על שאר איסורים אינו חשוד על השבועה ומשביעין אותו. על סמך זה נשאל ר׳ יצחק חזן האם כך יהיה הדין גם לשאר דברים,שחשוד לשאר איסורים אינו חשוד על השבועה, או לא .

בדומה לנגיד שהשתתף בחלק מ״תקנות פאס״. הרי גם בתקנות החדשות השתתף מר מוריס אביטבול, מי שהיה מפקח על הקהילות היהודיות מטעם השלטנות. כנראה הוא היה גם מיוזמי כינוס הרבנים לתקן התקנות. יש לציין לזכותו שהוא לא התערב בדיוני הרבנים,ורק בעת שהתעוררה בעיה שעלולה היתה להתנגש עם חוקי השלטונות, עמד והבהיר את המצב . הוא עזר רבות לרבנים בתפקידם ובמעמדם. הרבנים עיטרוהו בשבחים רבים בפתיחת כל אסיפה ובתחילת כל הצעה. בפתיחת הכינוסים נכח ובירך גם נציג היועץ המשפטי לממשלה.

עיון בתקנות החדשות מלמדנו שהוגה הרעיון ומוציאו לפועל,היה הרב הראשי רבי שאול אבן דנאן. בכל הכינוסים הוא הנושא בעול הדיונים והבירורים המוקדמים, וכן העיד בדברי הנעילה לאסיפה החמישית רבי מיכאל יששכר אנקאווא: "… רבי שאול … אשר מלבד עול התדירי המוטל עליו מדי יום יום נוסף עוד עול זה של מועצה״ר (= מועצת הרבנים) שהוא הוא המתענין בה -מראשה לסופה. והוא המבינה והוקרה וטורח ביו״ד אצבעותיו ומצמצם עתותיו לה על כל דבר ודבר …" . רבי שאול היה הרב הראשי האחרון של יהדות מארוקו, הוא זכה להוקרה גם מצד השלטנות הצרפתיים והמארוקאניים, אשר עיטרוהו באותות כבוד.

רבי שאול לבד מגדולתו בתורה היה חריף ומתון.הנהיג את ענייני הרבנות במארוקו בחכמה נפלאה, שמר על כבודה בתקיפות ובאומץ. הוא עסק גם בפילוסופיה ובקבלה. ובסוף ימיו עזב את משרתו הרמה, והתיישב בירושלים על התורה ועל העבודה. נפטר בשיבה טובה בכ"ג ניסן התשל"ב – 1972. מחיבוריו נדפס " הגפ שאול " ו " שנה שאול, פאס התשי"ט, שו"ת וחידושי דינים.

כפיית התקנות

ההבחנה בין ״תקנה״ לבין ״אזהרה״ שהיא בעצם המלצה, אינה ענין שבתוכן אלא זה שבביצוע. בעוד ״אזהרה״ היא ציווי מוסרי על האדם, וכשאין הוא רוצה לקיימו, אין אפשרות לכוף עליו את ביצועו, הרי ״התקנה״ היא ציווי משפטי שחובה עליו לקיימו, ויכולים לכוף את ביצועו.

בכל תקנה מתקנות פאס מוזכר האמצעי שבו יכופו את קיומה. ישנן תקנות שמטילות קנם כספי על המיפר אותן . בדרך כלל הסכום לא נקוב בתקנה, והוא נקבע לפי ראות עיני בית הדין או הנגיד . באחרות מוזכר עונש גופני מלקות  או מאסר . בתקנות אחדות מוזכרים כל העונשים יחד . במקרים חמורים אף ניתן היתר לנגיד למסור את מיפר התקנה לשלטונות . וזאת מלבד הנידוי או החרם הנזכרים ברוב התקנות.

לעומת זאת, בתקנות החדשות, שבהן סמכות הרבנים הוגבלה בידי השלטונות,לא מוזכרות סאנקציות שנקטו בהן לקיים משפטי התורה.גם בדיני אישות, אפילו סאנקציה חברתית כמו חרם או נידוי. כאשר אחד הרבנים הציע להטיל עונש מאסר על הנואפים עם אשת איש, הוחלט: ״לפנות בבקשה לממשלה יר״ה, למען חזק תוקף הדאהיר השייך לענין זה״ . עם זאת הרבנים היו מוסמכים לקבוע וקבעו סכומי פיצויים בענייני אישות.כמו הפרת שידוכין, עיבור פנויה, השחתת בתולים . ובן מאסרם של אלה שסירבו לבצע פסק דינם בעיקר בנושא כפיה לגט. ופסקי־דין שהוציאו כובדו ובוצעו על־ידי משרד ההוצאה לפועל של הממשלה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ה. מבחר נועזאים הנדונים בתקנות

 מעמד האש

התקנות משקפות מגמה של הרמת מעמדה של האשה היהודית,שמירת כבודה וזכויותיה. התמונה המצטיירת עומדת בניגוד להנחה הנפוצה,על מעמדה הנחות של האשה היהודית בארצות האיסלאם. להלן מספר תחומים שבהם בא הדבר לידי ביטוי. בעניני ירושה , באיסור ביגמיה  גם כשנמצאו אנשים שניסו לזלזל בהתחייבות שהתחייבו בכתובה,שלא לשאת אשה שניה על נשותיהם. בעזרת פקודה שיצאה מהמלך,המתירה לשאת אשה שניה ומפקיעה תוקף התחייבותם. עמדו החכמים וראשי הקהל בפרץ, פנו למלך ולמעשה ביטלו את פקודתו . וכן התקנה האוסרת על הנשים להיות ערבות בעד בעליהן נוהג שהביא למאסרן של הנשים ופגע בכבודו , ועוד.

במיוחד בולטת ההתחשבות באשה בתקנות החדשות,עד כדי העדפתה המוחלטת על פני הגברים. למשל, בקביעת פיצויים הולמים לנשים שטענו שנבעלו לגברים לאחר שהבטיחו להן נשואין, פיצויים לנשים שהרו לגברים, פיצויים לאשה אם הבחור חזר בו מכוונתו לנשואין לאחר השדוכין. ואילו אם חזרה בה הבחורה לא נקבעו לבחור שום פיצויים (והדין יקבע רק לפי ההלכה) . הסכומים שונו מדי פעם בהתאם ליוקר המחיה . הכחשת הנתבע בכל מקרה מחייבתו שבועה. ויהודי מארוקו רובם ככולם, העדיפו לשלם מאשר לישבע . דבר שפתח פתח לסחטנות מצד נשים שאינן הגונות, ויתכן שאף עודד את המתירנות המקום לדכאה .

מתקבל הרושם שלנגד עיני הרבנים המתקנים,עמדה בת ישראל התמימה מהמאה הקודמת ״שכל כבודה בת מלך פנימה", וכל האשמה בפגיעה בה מוטלת על הגברים, כדברי ההצעה לתקנה: עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנו בפח מוקשים״ . או "… ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן. גן נעול מעין חתום …" .

הדבר מתמיה במבט לאחור, והרי לאו עכברא [רק] גנב אלא [גם] חורא גנב . והרי מדובר בחברה שבה הבחורות יוצאות לבילויים תקופה ממושכת, ומה יעשה הבן ולא יחטא?. הגבלת גיל הנשואין לחמש עשרה שנה לבנות . אין לחייב אשה לגור עם הורי בעלה גם כשהסכימה לכך מראש . דחיית האיש בדירה מפני האשה כשנתגרשו . ירושה לבת הרווקה כמו לבן בין מאביה בין מאמה , ועוד.

יחסי יהודים וגויים

מתוך ספר התקנות נראה שהיחסים ששררו בין יהודים לגויים היו מניחים את הדעת, הם קיימו ביניהם יחסי מסחר והלואות הדדיים . קשרי משפט בפניה לערכאות – בהיתר שנקבע על ידי תקנה,המחייבת לאשרר כל עוסקת מקרקעין גם בכתיבת אלעק״ד בערכאות, כדי להבטיח העיסקה מפני הרמאים . וכן במקרה שצד אחד אינו נשמע לבית־דין . או באיסור בפניה לערכאות . היהודים אף סיפקו למוסלמים משקאות חריפים, דבר האסור להם לפי דתם. והשלטונות ראו זאת בחומרה ודרשו פעמיים מהקהילה לסתום פרצה זו, בהטלת איסור כליל על המסחר במשקאות חריפים .

 ממה שתקנה בענין זה חוזרת ונשנית, ומהטכס היחודי רב הרושם, שבו התקבלה תקנה זו בפעם השלישית, במעמד כל הקהל ובהוצאת ספרי תורה לרחובה של עיר ביום השבת . מראה בעליל שהמדובר בבעיה בוערת,ושאין הקהלה מצליחה ליישם את התקנה על כלל אזרחיה הלכה למעשה. והאיסור למכירת יין לא קויים במילואו.חרף העונש החמור – הוצאה להורג והחרמת רכוש העבריין על־ידי השלטונות. וזאת בגלל בצע הכסף שהביא העראק – מאחיי״א בעקבותיו. תופעה זו חוזרת ונשנית בכל הדורות,ובמקומות רבים בארצות האסלאם. ועד השנים האחרונות נמצאו יהודים שמכרו בסתר משקאות חריפים לערבים . יש לציין שתקנה האוסרת מכירת משקאות חריפים היתה קיימת מקדמת דנא באלג׳יריה וגם שם מכח פניית השלטנות .

גם היחסים בין היהודים לשלטונות היו נסבלים. המלך העניק לרבנים סמכות שיפוטית מלאה לדון בין יהודים , ואף כאשר הוציא פקודה המתירה פוליגמיה לכל האזרחים, כולל היהודים , דבר שעמד למוטט את סדרי המשפחה היהודית , לאחר פניה אליו הוא חזר בו והפקיד היתר זה בידי הרבנים בלבד, והם הרשאים להחליט אימתי ולמי יעניקו את ההיתר, דבר שרוקן פקודתו מתוכנה כלפי היהודים.

במאה הי״ז והי״ח הוטלו מסים כבדים: ״ביען וביען כובד המסים והארגוניות מבלה אפילו הגויות…״ . עד כי היה כבד מנשוא, אולם מלבד המיסוי הכבד לא השתנה יחם השלטון ליהודים מבחינה עקרונית.

תקנות בתחום החברה .

בתקנות זכו לתשומת לב המנהגים שנהגו בהם היהודים במארוקו,וההווי שאיפיינם במסיבותיהם הרבות והמגוונות,כגון: ברית מילה, פדיון, אלכתאייב . בר מצוה, חתונה על מסיבותיה ומנהגיה הרבים, ועוד. דבר שהביא בעקבותיו הוללות ותחרות, ופגע בטוהר המידות והמוסר שלבני הקהלה . מנהגים אלה היו מושרשים עמוק בחיי הציבור והיה קשה מאד לעוקרם, על כך יעידו התקנות החוזרות ונשנות בנידון . בתקנות מוזכרות גם סיבות חיצוניות ופנימיות שהביאו לקבלתן, בתקנה האוסרת ראוותנות יתר ומגבילה ענידת תכשיטים ומלבושי פאר מוזכר ׳…כמה נזיקין יבאו בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובת כאלכאליס אי תאזראש או עקוד די אלג׳ופאר ועיני העמים ראות וכלות…״ .

 הרקע לתקנה מודגש כדי שלא לעורר קנאת הגויים ושנאתם. בתקנה המגבילה את סכומי הנדוניה שנותנים ההורים לבנותיהם, מודגשת הדאגה לבנות העניים ולהוריהן, מחמת הנוהג שהחל להתפשט אז להעניק לבנות מלבד הנדוניה המקובלת.שכללה דברי מלבוש, כלי בית ומיטה, גם תכשיטי זהב ויהלומים, קרקעות ועזרה כספית לחתן, דבר שהעמיד הורים רבים שאינם אמידים בדאגה מתמדת לנדונית בתם, ועורר אצלם החשש שאם לא יצליחו להכין לה נדוניה כמו בנות העשירים, לא יהיה מי שישאנה לאשה. השתדלות ההורים מעל ליכולתם למען נדונית בנותיהם, השקיעה אותם בחובות גדולים שהרבית היתה אוכלת בהם .הדבר בא לידי ביטוי ברור יותר גם בתקנה המגבילה את ההוצאות למסיבות, סוגי התפריטים והמוזמנים:

מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכנינו בעניני המסים ושערי ההשפעה דחוקים וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם, מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בעניני הסעודות, עניים ועשירים לוקחים ברבית, כדי לצמצם במותרות מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה, הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות. כדי שישוה עצמו במעשיו גם למושפעים.

מתקנה זו נלמד על ההוצאות המופרזות הנהוגות במסיבות,מתוך הרצון לעמוד בנורמה החברתית, נאלצים העניים לקחת על עצמם נטל חובות שאינם יכולים לעמוד בו. בתקנה אין הבחנה בין עני לעשיר והיא מחייבת הכל לנהוג לפיה.

מניעיה של התקנה האוסרת נוכחות נשים בבית קברות בשעת הלוית המת. היו הלכתיות משום צניעות . היא מזכירה לנו את ההווי ומנהגי קבורה,הנהוגים בין יהודי מארוקו עד עצם היום הזה. גם תקנה זו תוקנה פעמיים. בראשונה נתבקשו הנשים לצעוד בנפרד מן הגברים,בהליכתן אחר המטה.(= ארון המת ) ובבית הקברות לעמוד במרחק מה מהקבר, מאחר שהן לא כיבדו את ההוראות, נתקנה תקנה שניה האוסרת לגמרי את השתתפותן בהלויות

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

מסים

במאה הי׳׳ז וביותר במאה הי״ח,הוכבד עול המסים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית במארוקו. מאז הפכה שומת המם וגבייתו למוקד של מתחים בקהילה. היו עשירים שניסו להתחמק מלישא בנטל, בחסות השלטונות והמקורבים למלכות . וכן נסיונות להכליל ברשימת משלמי המס,גם את אלה שמקדמת דנא היו פטורים מתשלומי מס, כמו תלמידי־חכמים ומשרתים בקודש . נסיון לחלוקת המס בצורה שמכבידה יותר על הבינונים ומקילה על העשירים , ועוד. ואכן הרבנים גילו אומץ ועוז רוח לעמוד נגד כל שינוי לרעה,שיפגע במשרתי הקודש ובפשוטי העם . הם עמדו על כך שהשומה להערכת מס,תיעשה על ידי ועדה מורחבת של שנים עשר אנשים, וגם לאחר קביעתם תשמר לנישום הזכות לערער, וערעורו יתקבל לאחר שיצהיר על ההון שיש לו בשבועה .

 השומה תקבע רק לפי הממון והרכוש ולא לפי נפשות, כמו־כן עמדו על כך, שתלמידי חכמים ומשרתים בקודש יהיו פטורים מכל מם . כנראה להוכחת טענתם ולחיזוק עמדתם, העתיקו גם תקנה קדומה שנתקנה בירושלים,ואשר עליה חתמו חכמים מכמה דורות בין השנים הרס׳׳ט- הת״ח (1648-1509) הפוטרת תלמידי חכמים מתשלומי מס,ואשר נדפסה בשנת התי״א (1651). התקנה הובאה למארוקו בידי אחד השדרי׳׳ם, והיא הועתקה ואושרה על ידי חכמי פאס הרשומים בשנת התס״א , שנה שבה המלך אסמאעיל הטיל על היהודים מס מיוחם בסך מאה ככרות . (יש לציין שהתקנה הירושלמית השתמרה והגיעה לידינו רק מהעתקות שנעשו במארוקו) . מתוך ספרות השו״ת מתברר ששחרור תלמידי חכמים ממס ( במיוחד האמידים שבהם),לווה במאבק מתמיד גם בארצות אחרות. עם זאת יש לציין שחכמי מארוקו היו מאוחדים בדיעה,לפטור תלמידי חכמים מכל מס,כולל מס הסיגא .דבר שרוב רובם של חכמי ישראל במזרח היו מאוחדים בו. אך נשמעו מדי פעם דעות חורגות של חכמים נגד שחרורם של תלמידי חכמים ממס. ידועה דעתו של רבי דוד בן זמרא המצדד בחיובם בתשלום מס. אם כי הם נהגו לשלם מס הסיג׳א על בשר, שמן, בורית, חמאה, פחם ועראק, זאת כנראה מרצונם החופשי,מאחר שהדבר התבטא בסכום מועט .

הקהילה דאגה לעניים . ולא רק לעניי העיר אלא גם לעניים המגיעים מחוץ לעיר "… מצורף לזה העניים האומללים בבואם לכאן הנה הם נשארים למקרה ופגע אין מנהל לה ואין מאסף אותם הביתה והם הולכים ושבים בפחי נפש וכן לא יעשה…״ . גם למענם תיקנו היטל על הקרביים – חלקי הפנים של הבהמה .

בעטיים של המסים הרבים וכדי לממן את ההוצאות המרובות של הקהילה תוקנו היטלים – סיג׳א על המצרכים בשר, שמן, בורית, חמאה, ועוד . ההכנסה מהיטלים אלה,נועדה לכסות את ההוצאות השוטפות של הקהל, צורכי העניים. וחלק מזה הפריש הקהל כעזרה לתשלומי מסים לשלטונות . בתקנות מובעת הדאגה לכל בני הקהילה, כולל העשירים.וניכרת השאיפה לסייע לאחרונים,מאחר ובאותם הימים מלבד ההטלות הכלליות, היו השלטונות גם נטפלים לעשירים,ומטילים הטלות מיוחדות על עשירים מסויימים, דבר שרוששם.

לכן תוקנה תקנה, שבה הקהילה רואה עצמה עריבה ונושאת באחריות לבטחון רכושו של כל אחד מתושביה, שהשלטנות יטילו עליו הטלות. וכל היטל שיוטל על אחד מבני הקהלה, ייחשב כאילו הוטל על כל הקהילה, וכל הקהלה תשא בפרעונו. והוא עצמו ישלם רק חלק המגיע ממנו,לפי הערכה כללית של כל משלמי המס .מתקנה אנושית זו בולט צו החיים של היהדות לפיו ״כל ישראל ערבים זה לזה״ . רק בזכות האחדות והעזרה ההדדית, שבה הצטיינו בני ישראל, יכלו להחזיק מעמד מול כל נוגש ואוייב בכל ארצות גלותם.

הגנת הצורכן

פגעי הטבע הרבים שהיו במחצית הראשונה של המאה הי״ח,בצורת דלדול היבול, גרמו למצב כלכלי קשה, שבעקבותיו נתגלו בקיעים במוסר המסחרי. הפקעת מחירים, רמאות בטיב הסחורה, תחרות בלתי הוגנת בין הסוחרים, אונאה ועוד. על כך מצוי מידע בתקנה של שנת התפ״ו( 1726) . שבאה לתקן את המצב בהצבת מפקחים על השווקים, ובהטלת היטל מיוחד על הסוחרים לטובת עניי העיר .

יש לציין שהתקנה נגד מוסרים ומלשינים שנמצאת במרבית קובצי התקנות של שאר קהילות. איננה מופיעה בתקנות פאס, יתכן וזה מוכיח על רמתם המוסרית של כלל היהודים בפאס. אם כי בספרות השו״ת של חכמי התקופה במארוקו, נזכרים גם מקרי מלשינים. כנראה שאלה היו חריגים ונדירים, והרבנים טיפלו בהם בדרך ההלכה המקובלת ולא הצטרכו לחוקק תקנה מיוחדת בנושא.

ארץ ישראל

למרות מצבם הקשה, לא ויתרו יהודי מארוקו על הושטת עזרה לארץ ישראל ״…ועם היות הקהלות הקדושות קהלות פאס יע׳׳א בצער בלחץ, מופלג קמנו ונתעודד ללקט שבולי החסד בני קהלנו…״.בשנת השס״ג (1603) תיקנו תקנה המבטיחה הסדרי גביה נאותים לטובת ירושלים .

החינוך

על הרקע שתיארנו, יהודים רבים הוציאו את בניהם מבתי-הספר בעודם קטנים,ומסרו אותם כשוליות אצל בעלי המלאכה "… ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשאליית (= מסרקות ברזל לצמר) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעים לקרות קרית שמע ולהתפלל…״, התקנה קובעת איסור בחרם להעסיק הן בשכר הן בחינם נערים שטרם עשו בר־מצוה,וגם אחרי הבר־מצוה מוטלת החובה על המעסיקים לפקח עליהם,ולזרזם שיתפללו עם הציבה/ מעין חוק חינוך חובה .

בתקנות החדשות לא דנו במרבית הנושאים הנ״ל, מפני שלא נהגו בימיהם או מחוסר סמכות. אמנם בעיית החינוך תופסת מקום נכבד בדיוני מועצת הרבנים . בראותם שהחינוך הדתי הולך ופוחת מיום ליום,ואת מקומו תופס חינוך מודרני המעורטל מתכנים דתיים.כדברי הפתיחה לדו״ח על מצב החינוך הדתי במארוקו: ״דעו נא רבותי שכל כמה שאנחנו מתרשלים ונחלשים, החפשים מתגברים… וכל צעד שאנו עושים אחורנית הם קופצים מיד קדימה למלאתו …", במלה ״חפשים״ מתכוונים לחברת ״אליאנס״, ומשום מה מהרו בכל דיוניהם שלא להזכירה בשמה .

 בפני המועצה עמדו קשיים תקציביים, העדר מורים ומחסור בספרים , והעדר אנשים דינמיים היכולים גם לארגן ולנהל הענינים בצורה נאותה ומושכת. מועצת הרבנים באה בדברים עם ועד הקהלות ויחדיו ניסו לטכס עצה . את גולת הכותרת לפעילות מועצת הרבנים בנושא החינוך היתה הקמת מדרשה לרבנות ודיינות בשנת התשי״ב (1952) , שבה קיוו להכשיר רבנים ודיינים בעלי השכלה רחבה,אשר יוכלו לדבר אל לב הנוער . מאמצים רבים השקיעו בה חברי בית-הדין הגבוה ובמיוחד הרב הראשי. אך אם נשפוט לפי התוצאות, ספק אם נוכל לומר שאכן המטרה הושגה,ויתכן שגם העלית ההמונית לארץ, שהלכה וגברה עם קום המדינה בשנת התש״ח (1948), ואשר הביאה בעקבותיה תחלופה מתמדת של התלמידים, גרמה להצלחה המוגבלת.

 

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30