הנהגה וחברה-שלום בר-אשר


הנהגה וחברה – שלום בר-אשר סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש

הנהגה וחברה

שלום בר-אשר

סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית

במרוקו בזמן החדש

הוצאת אורות יהדות המגרב

הקדמה

בספר שלפניכם יידונו סוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה ועד הדורות האחרונים, תוך התמקדות בענייני ההנהגה.

עניין ההנהגה היהודית במרוקו זכה למחקר בשנים האחרונות, ורובו התמקד בהנהגת סוחרי המלך בקהילות צפון־מערב מרוקו. במחקרים נוספים נידונו גם הארגון הקהילתי ודמותם ותורתם של חכמים אחדים, ונפתח צוהר לתחומים אחרים, בעיקר בתולדות החינוך היהודי, הציונות והקהילה במלחמת העולם השנייה.

בספר זה הושם דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל – כמעט הכול בזיקה לארגון הציבור וסדריו; וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.

לכתיבת ספר זה השתמשתי במקורות שמחוץ לקהילות ובמקורות פנים כאחד. כמעט בכל פרק העמדתי סוגיה מרכזית, והיא נידונה ולובנה מזוויות ראייה מגוונות.

היקף המקורות ונושא הספר הכתיבו את החלוקה לתקופות. מראשית התקופה הנידונה, המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, נותרו בעיקר ״ספר התקנות״ של חכמי המגורשים כמקור עיקרי לתולדות ארגונן של הקהילות במרוקו וכן כמה ספרי דרוש הנוגעים בדמותה של החברה בעיני החכמים. התפתחותן החברתית של הקהילות במאה השמונה־עשרה הניבה יבול גדול של ספרי שאלות ותשובות במידה שלא נודעה עד תקופה זו. במאה התשע־עשרה מוצאים חומרים חשובים מספרות זו, אך התעוררו בעיות חדשות בקהילות. הפרק שיוחד לתקופה הזאת בספר הוא מעין אפילוג לחברה המסורתית שהתקיימה לפנים במרוקו. תיאור התקופה הזאת נעשה גם באמצעות שימוש במקורות נוספים בתולדותיה: ספרי מסעות, דוחות קונסולאריים וספרות עממית של רבנים משכילים מהסוג החדש שצמח בזמן זה. במבוא לספר מובא תיאור מפורט של המקורות, אופיים וטיבם.

הבסיס לעיון המוצע כאן אינו רק ספרות המקורות אלא גם מחקרים של חוקרים שונים. אלה כאלה מהווים תשתית, המאפשרת לשרטט את המסגרת המדינית והחברתית שבה נולדו ופעלו ההנהגה היהודית וארגון הציבור היהודי בתקופות המתוארות.

ספר זה הוא פרי מחקר שנעשה במשך שנים הרבה. תודתי נתונה לכל מי שסייע בידי בשלבים השונים של כתיבתו, לרבות הפניה למקורות השונים מראשית העבודה עליו ועד לגמר עריכתו.

אזכיר לטובה את מורי הפרופסור שמואל אטינגר ז״ל שעודדני לחקור את הנושא, שלא היה ידוע לקהל הרחב. גם מורי הפרופסור מנחם שטרן הי״ד עודד אותי במחקרי. אני מציין בצער שפטירת שניהם לפני עשרות בשנים לא הקלה את דרכי בחיים ובמחקר.

תודה מיוחדת לעורכת הנפלאה ואשת המעלה ד״ר סמדר כהן, שמלאכתה הייתה הרבה מעבר לעריכה. היא ניהלה משא ומתן אתי בכל סוגיה שנידונה ולא הסתפקה בצדדים הפורמליים של ענייני הלשון; אישיותה המשובחת ולמדנותה, סבלנותה ומסירותה היו לי לעזר רב. היא לא הניחה מידה דבר קטן או גדול עד שיצא דבר מתוקן. תודה לאחי משה, שעודדני ועזר רבות בהבאתו של ספר זה לגמר. ותודה גם לאחייני, ד״ר אבישי בר־אשר, שעזר בשלבים המוקדמים של עריכת הספר. ואחרון חביב, בני היקר, איל שהיה לאחיעזר ואחיסמך בהשלמה של פרטים רבים ובעריכה הסופית. ועל כך אני שולח לו את ברכתי.

ברכת תודה לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. תודות מרובות ומאליפות לד״ר שמעון אוחיון, יו״ר ״ברית יוצאי מרוקו״, שסייע במימון הדפסת הספר, ולחכם הגדול פרופ׳ הרב משה עמאר היקר, שניאות לפרסם את הספר בהוצאת הספרים ״אורות יהדות המגרב״ שהוא מופקד עליה. ישלם ה׳ פועל שניהם.

בירושלים ערב ראש השנה תשע״ח שב״א

מבוא

בואם של מגורשי קסטיליה בשנת רנ״ב(1492) חולל מפנה עצום בדמותה ובאופייה של החברה היהודית במרוקו, ובכלל זה באופן ארגונה הקהילתי. בגלל קרבתה הפיזית של ארץ זו לנמלי המוצא בדרום־ספרד הגיעו רבים מהמגורשים, שמספרם היה קרוב למאתיים אלף, תחילה לארזילה – שם שכן הנמל הצפון־אטלנטי של הממלכה המוסלמית. מרוקו פתחה את שעריה לפניהם, וכשתיים עד שלוש רבבות מהם התיישבו בעריה. רובם הגדול הגיע לפאס, בירתה של השושלת המוסלמית בעת שלטון הענף המדיני של בני וטס. אחרי חבלי קליטה ראשונים השתלבו המוכשרים שבהם בפעילות המדינית והכלכלית של מלכי מרוקו: הם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידיהם חלק נכבד מהיבוא ומהיצוא של הממלכה וניהלו את עיקר המגעים בין הממלכה המוסלמית ובין ספרד ופורטוגל בראשית המאה השש־עשרה. הם השתלבו בתיווך בין מרוקו ושתי המדינות הללו שהיו שרויות במצב מלחמה עוד מראשית המאה החמש־עשרה. זרם מתיישבים נוסף בא עם ההמרה לנצרות שכפתה פורטוגל על יהודיה בשנת 1497. ביובל השנים שאחרי שנה זו נפתח זרם מתמיד של פליטים ואנוסים ששאפו לשוב ליהדותם.

בני וטס: השושלת המרינית והשושלת הווטסית שבאה אחריה הן שתי השושלות הבֶרְבֶריות האחרונות ששלטו במרוקו. לאחר מכן, באמצע המאה השש־עשרה, עלתה לשלטון השושלת הסעדית, שהייתה שושלת שריפית (המיוחסת למוחמד).

לשוב ליהדותם: בואם של יהודים מספרד למרוקו לא היה חדש. כבר עם זרם הפליטים הראשון, בעקבות הפרעות ביהודים בשנת 1391, הגיעו אלפי יהודים, בעיקר לאלג׳יריה. אולם לפי מקורות מסוימים שטרם נחקרו, היו גם מעטים מהם שהגיעו למראכּש, העיר הגדולה בדרום־מערב מרוקו. לפי אחת הגרסאות, אותם פליטים הגיעו לכפר דִבְּדוּ, קרוב לצפון חוף הים התיכון במזרח־מרוקו. ראה להלן הדברים על כפר זה.

יוצאי ספרד ופורטוגל היו הראשונים להשתלב בחברה היהודית החדשה שנוצרה בקהילת פאס, אך כאן התפצלה התפתחותם. השאפתנים שבהם ומי שלא חששו מיזמות כלכליות חדשות, רובם ממוצא פורטוגלי, יצאו לתור אחרי אפשרויות נרחבות לפעילותם המסחרית. הם הביאו עמם רכוש רב והיו בעלי כישרונות לעסוק במסחר בין־לאומי. כבר בראשית המאה השש־עשרה הם יצאו לפעילות כלכלית במצודות חצי־צבאיות שבנתה הממלכה הלוזיטאנית בחוף האטלנטי, וצעד אחר צעד הם חיפשו מרחב מחיה כלכלי חדש בערי מישור החוף האטלנטי – מהעיר סאלי ועד אגדיר, ושם הזרימו דם חדש ורוח רעננה וצעירה בקהילות הוותיקות.

אך דרכם לא הייתה קלה. הסוחרים היהודים נקלעו למציאות קשה בין שני כוחות שאיימו על קליטתם והישרדותם: מצד אחד, היה עליהם להתגונן מפני איבת המוסלמים כלפיהם ששררה במרוקו מאז ומעולם, ומצד אחר הם חששו גם מפני רדיפות מוסד האינקוויזיציה, ששליחיו הגיעו עד ארצות המגרב בחיפושיהם אחר אנוסים שנמלטו מפורטוגל בניסיון להשיבם בכל מחיר אל הדת שממנה נמלטו. ככל שחדירת הסוחרים היהודים לאזורים שהיו בשליטת פורטוגל הצליחה, כך גברה גם עוינות האינקוויזיציה כלפי יהודים־סוחרים וגם כלפי סתם הדיוטות שברחו מגזר דינה, והיא התאמצה ללכוד אותם ולשוב לנצר אותם בעל כורחם.

האינקוויזיציה לא הייתה לבדה במאבקה זה: שתי ערי מרוקו הגדולות – פאס ומראכש, ששימשו ערי בירה בראשית המאה השש־עשרה – וערי החוף המרוקני היו בזמן זה מלאות סוחרים נוצרים מאירופה, ובפרט מספרד ומפורטוגל הקרובות. עקב התחרות הכלכלית עם הסוחרים היהודים ניסו הסוחרים הנוצרים לא רק להצר את צעדיהם של הסוחרים היהודים, אלא היו מהם שאף הלשינו על היהודים.

אולם על אף הכוחות המגבילים הללו השכילה ההנהגה של הפזורה היהודית החדשה לחיות בשלום עם השליטים הווטסים שבפאס ועם מלכי הסעדים שבמראכש. הם תפסו עמדות כלכליות שהעניקו להם עמדות מפתח בממלכה והשתמשו בהן כדי להגן על קהילותיהם ולהשיג באמצעותן אוטונומיה חברתית נרחבת. הם נהגו בכובד ראש בניהול מוסדותיהם ויצרו חברת מופת המנוהלת בידי נגידים, פרנסים וחכמים. הם הפכו את הרבעים היהודיים שבפאס ובמראכש לערים יהודיות קטנות ולאבן שואבת ליהודים מאזורי הפריפריה, קהילות רחוקות בקרובות. עוד הם דאגו לחייהם הפנימיים, שבמרכזם המשפחה היהודית, וגרמו לתסיסה חברתית, כלכלית ורוחנית בקרב הקהילות שאליהן הגיעו.

האם המפגש החברתי ההרמוני שהיה בין המגורשים למקומיים בקהילותיהם במרוקו מעיד על ייחודם של יהודי מרוקו לעומת קיבוצי יהודים אחרים? האם נמנעו זעזועים שיכלו להעיב על אחדותה של הקהילה? האם סייע לכך מספרם הגדול של המהגרים לקהילות במלכות פאס לעומת מספרם הקטן של היהודים הוותיקים שנותרו בערי מרוקו בכללה אחרי הגזרות שהיו נחלתם בתקופות קודמות? או אולי תרמה לכך הנטייה החברתית־רוחנית של יהודיה של ארץ זו לקיים קשרים עם ספרד עוד בדורות קודמים לאלה?

הנהגה וחברה-שלום בר-אשר-מבוא

ואכן יחסי יהודי מרוקו עם ספרד היו הדוקים מאד ונמשכו כבר מן המאה העשירית, עם צמיחתם של המרכזים בגרנדה ובקורדובה כחלק מהממלכות המוסלמיות שהתקיימו בספרד מן המאה התשיעית ועד המאה האחת־עשרה. סוחרים ותלמידי חכמים שהלכו מהתם להכא ומהכא להתם היו עניין של יום־יום. מעבר זה נפסק רק עם גזרותיהם החמורות של השושלות המורביטית והמווחידית ששלטו במרוקו במאות האחת־עשרה עד השלוש־עשרה. אחרי התחדשות היישוב היהודי במגרב בסוף המאה השלוש־עשרה חזרה התנועה הדו־צדדית בין שני המרכזים להיות מעשה שבשגרה.

גם במראכש מצאנו שיוצאי ספרד ופורטוגל שימשו בתפקידים חשובים ותפסו את ההנהגה, אף שבמראכש היה היחס בין שתי העדות הפוך: מספר היהודים הפליטים שהגיעו למראכש אחרי פרעות קנ״א(1391) לא היה גדול, כנראה.

עוד יש להזכיר את חוג הרבנים שהתפתח בכל אחד מהמחוזות הנידונים בספר זה. הם היו מנהיגי הציבור הרחב בתחום הדתי, המשפטי והמוסרי. הם ראו את תפקידם כמחנכי הדורות בתחומים הללו, ומשום כך היו במוקד חיי החברה על כל שכבותיה. דוגמה אחת לדמות דור החכמים ההוא נמצא בקיום המשותף של שתי העדות – ״התושבים״ (הוותיקים) ו״המגורשים״, יוצאי ספרד ופורטוגל – בקהילות ששכנו ליד המצודות הפורטוגליות ובשתי הקהילות הגדולות בפאס ובמראכש ובקהילות הלוויין שבסביבותן. בשתי הקהילות הגדולות נוצרו חיכוכים בתחילת המפגש, בעיקר על רקע מנהגים שונים בהלכה או בתפילה, אבל בדרך כלל הן למדו לחיות יחד בשובה ונחת. גילויי הבדלים על רקע המוצא נתגלו רק בצפון הממלכה, בתיטואן ובנותיה, שם לא גרעו יוצאי ספרד מרגשות עליונותם על ״התושבים״ המקומיים.

חלקו השני של הספר עוסק בתקופה המתחילה באמצע המאה השבע־עשרה, עם עלייתה לשלטון של השושלת העלווית בשנת 1666. המלך החזק אסמאעיל, אחיו של רשיד השני מייסד השושלת, היה אחד מגדולי השליטים במרוקו(שלט 1727-1672?). הוא קבע את מכנאס כעיר הבירה ואפשר התפתחות ושגשוג לקהילה היהודית. תקופה זו מאופיינת בהתלכדות הקהילה וטשטוש ההבדלים בין המגורשים והוותיקים. מהמקורות בתקופה זו אנו למדים על הנהגה חזקה של נגידים, על בתי דין תקיפים, ועל יחסי אמון בין ההנהגה לבין הציבור הרחב.

השושלת העלווית, המכונה גם ״אל־חסני״ או ״אל־פילאלי״, היא השושלת השולטת במרוקו עד ימינו.

מלך נוסף בעל שיעור קומה הוא מוחמר בן עבדאללה ששלט בשנים 1790-1757, נכדו של אסמאעיל. ההנהגה היהודית זכתה לאמון רב מצדו וצמחו בה בתקופה זו מנהיגים בעלי שיעור קומה.

לאחר מכן באו שתי שנות שלטונו העריץ של המלך יזיד (1792-1790). בתקופה קצרה זו פגע המלך פגיעה אנושה בממלכה ובפרט ביהודים שבה ועשה בהם שפטים כמעט ללא תקדים בהיטלים כספיים כבדים ובהוצאות להורג.

פריחה מחודשת לקהילה היהודית הייתה בימיו של הסולטאן מולאי סלימאן (1822-1792), אך תום תקופה זו מבשר שקיעה.

א. המקורות לכתיבת הספר

במאות השש־עשרה והשבע־עשרה התמקד הדיון בשלושה מוקדים של התיישבות יהודית חדשה ופעילות כלכלית רחבה: בערי החוף האטלנטי הדרומי, בקהילת פאס ובקהילת מראכש. מקרב היהודים שהתיישבו במרוקו תפסו הסוחרים הגדולים מקום מרכזי בהנהגת הקהילה. על האנשים הללו יובא מידע בעיקר מקבוצה של מקורות ארכיוניים ממפעלו של החוקר הצרפתי הנרי דה־קסטר. מדובר בארכיונים של מעצמות אירופה בימים ההם, בפרט במאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־ עשרה, בהן פורטוגל, ספרד, ארצות השפלה – הולנד ובלגיה – ואנגלייה. במפעל זה נמצא לדוגמה תיעוד נכבד על בני משפחת רותי בפאס שהיו רופאים, סוחרים ורבנים.

שחזור המסגרת ההיסטורית של הפרקים על הסוחרים הפורטוגלים והיהודים שורטט בידיה של החוקרת הפורטוגלית, פרופסור מריה פימינטה־טאבארש. היא ביססה את מחקריה על תיעוד נוסף שנשמר בכתבי יד בארכיון הממלכתי בטורה דה טומבו בליסבון. התיעוד שנמצא בארכיון זה ובתיעוד מוסדות האינקוויזיציה הוא דוגמה ומופת לעושר המקורות הטמונים בארכיונים מסוג זה. כן יש בו דוגמה מובהקת לתיעוד כנסייתי של אירועים בשעת התרחשותם. אך תיעוד זה הוא גם תעודה לחלקם של היהודים בסיוע שהם העניקו בהתבצרותו של הצבא הפורטוגלי בחופי מרוקו ולשירותים הרבים שהעניקו סוחרים פליטי פורטוגל למצודותיה במזאגאן, באזמור, בסאפי ובאגדיר במשך יובל שנים, מראשית המאה השש־עשרה.

מרוקו שוכנת בקרן הצפון־מערבית של אפריקה, והיא שלטה בשיט לאורך חופיה בים התיכון, בתנועה הימית ממערב־אירופה לעולם החדש, ובפרט בנתיב הימי לברזיל, המושבה הפורטוגלית הגדולה והחשובה ביותר אז. פרופסור חיים־יוסף ירושלמי הרחיב את ידיעותינו על הרקע הכלכלי והחברתי שבו פעלו בני משפחות יהודיות, ובראשם בני אדיבה שבאו לסאפי (היא אספי, בערבית) והגיעו שם לרום הנגידות והרבנות בקהילה זו בראשית המאה השש־עשרה.

ראה על כך ירושלמי, יהודים מתוודים. מובן שאין זה גורע ממחקריהם של חוקרים פורטוגלים וצרפתים, שהיו הראשונים שנדרשו לנושאים אלו. בני משפחת אדיבה שהיגרו לווז׳דה, קהילה חדשה בצפון־מזרח מרוקו שנזכרה בפעם הראשונה במקור יהודי בסוף המאה השמונה־עשרה, זכרו את אבותיהם שמצאו מקלט בסאפי חמש־מאות שנה קודם לכן, כך נודע לי מבני אדיבה,החיים היום באזור פריז. ליוויתי אותם במסע אקדמי לווז׳דה לפני שנים אחדות.

עם ירידת השפעתן של ספרד ופורטוגל בסוף המאה השש־עשרה עלתה קרנן של ערי ארצות השפלה (הולנד ובלגיה) ושל אנגלייה במרוקו. אנו למדים מן המקורות הכתובים גם על פעילותו המדינית והכלכלית של הרב מוסא פאלאצ׳י, שגריר הולנד במראכש, ששימש גם רב ודרשן בקהילה היהודית של העיר הגדולה הזאת.

על פעילותה המדינית והכלכלית הרחבה של משפחה זו הרחיב את הדיבור הירשברג (תולדות, ב, עט׳ 244-228). הוא בחר לכתוב את שם המשפחה פליאג׳י, אך התיעוד, רובו ככולו, מאשר את הנוסח פאלאצ׳י. מוסא (משה) פאלאצ׳י הותיר ספר של דרשות שעדיין לא זכו למחקר,הגם שיצאו בדפוס עוד במאה השבע־עשרה. ראה שם, עמ׳ 242-240. אולם ראה גם גארסיה־ ארינאל וויגרס, שלושה עולמות.

מראכש הייתה בירתה של השושלת הסעדית ושל מרוקו כולה בסוף המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה. ספרו של ט״ס וילן על מקומם של יהודי מרוקו בסחר הסוכר עם המעצמה האירופית הוא דוגמה להתפתחותה הכלכלית של הממלכה המגרבית ביחסיה עם ארצות מערב־אירופה בראשית המאה השבע־עשרה ולחלקם המכריע של יהודים בסחר בסוכר. אמסטרדם והאג, אנטוורפן ולונדון וגם צרפת, בפרט עת הפכה גם זו למעצמה בימי לואי הארבעה־עשר, דחקו את הקודמות להן, ארצות חצי האי האיברי, וכוננו עם מרוקו קשרים כלכליים ודיפלומטיים הדוקים במשך ימים רבים, עד סוף המאה השבע־עשרה.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031