הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש


הפזורה היהודית ספרדית אחרי הגירוש

הן בשל קרבתה הגיאוגרפית והן בשל הזיקה הפוליטית והתרבותית שהתקיימה במשך מאות בשנים בין ארצות המגרב לבין ספרד, צפון אפריקה שימשה בכל הזמנים ארץ מקלט ליהודי חצי האי האיברי, שנאלצו בשל תהפוכות ההיסטוריה לעקור מארצם.

המקרה של יהודי קטלוניה ומיורקה, שגורשו ב 1391 ובאו להתיישב בהמוניהם באלג'יריה, ידוע היטב. וכן ידועה שהותו של הרמב"ם בפאס באמצע המאה ה – 12, לאחר שנאלץ להימלט מפני הרדיפות של המייחדים בספרד ועבר למרוקו לפני שהתיישב במצרים.

כמו כל נתיב ראוי לשמו, הציר ספרד-מגרב לא היה חד סטרי, מאז הימים הראשונים של הכיבוש הערבי במאה השביעית עברו דרכו יהודים רבים מצפון אפריקה, בני כל המעמדות :  בעלי מלאכה, קבצנים ורוכלים, שחיפשו אופקים חדשים לחייהם. שליחים ושגרירים מטעם שליטי ארצות המגרב, וכן רבנים ותלמידי חכמים, שביקשו להרוות את צימאונם בישיבות הספרדיות או שרצו להפיץ בקרב אחיהם מן הצפון את ידיעותיהם שרכשו אצל מורים בפס, בדרעה, בסיג'למאסה, בתאהרת , במהדיה ובקאירואן.

מסורת זו של קשר הדדי בין הקהיליות היהודיות משני עברי בים התיכון נמשכה חרף כל הקשיים עד סמוך מאוד לגירוש ספרד ב 1492. הרבנים חיים גאגין וסעדיה אבן דאנאן, שניהם יוצאי פאס חיו בספרד עד לגירוש. משעזבו הראשון, רבי חיים גאגין, את קסטיליה והשני, רבי סעדיה אבן דנאן, את גרנדה, שבו שניהם לפאס שבה הייתה להם השפעה עצומה על האוכלוסייה בעיר, הן על המגורשים והן על התושבים.

רבי חיים גאגין – אחת המשפחות המפוארות ביותר בתולדות ישראל בצפון אפריקה ובספרד היא משפחת גאגין שהעמידה רבנים רבים ואישי ציבור. ראשון למשפחה זו הידוע לנו בשמו הוא רבי חיים גאגין, יליד פאס אשר במרוקו בשנת ר"י . בגיל צעיר נדד מצפון אפריקה לספרד ושם למד תורה אצל רבי יצחק אבוהב, גאונה האחרון של קסטיליה ואצל רבי יוסף עוזיאל. מסתבר שברח מפאס בפרעות של שנת רכ"ה שבהן, לפי עדות אחת, נרצחה כמעט כל האוכלוסייה היהודית בפאס.  

זיקה הדדית בין שני עברי מיצרי ג'יברלטאר לא הייתה כמובן מוגבלת ליהודים בלבד, ואין להפרידה מן הקונטקסט הגיאופוליטי שלה : אחרי הכול, אנדלוסיה והמגרב היוו במשך זמן רב יחידה פוליטית ותרבותית אחת. ובשיאה של הרקונקיסטה – כיבוש מחדש של ספרד על ידי הנוצרים מידי המוסלמים – שבמהלכה איימו הנוצרים להשליך את המוסלמים של ספרד אל מעבר לים, אלה הפנו את בקשותיהם לעזרה למלכויות פאס, תלמסן ותוניס.

טבעי אפוא שהמלך האומלל בועבדיל, אחרון שליטי גרנדה הנאציים, רצה להגיע לתלמסן לאחר נפילת גרנדה. יתרה מזו, לא רק ספרדים מוסלמים פגשו המגורשים היהודים בצפון אפריקה, אלא אף את ספרד עצמה, שכן לא עבר זמן רב אחרי שהניחו רגליהם על אדמת המגרב, ומלכי ספרד שלחו את צבאם לכבוש כמה מערי החוץ של אלג'יריה, תוניסיה ולוב, כאשר בכל מקום שבו נחתו הם רדפו את הקהילות היהודיות שנקרו על דרכם וטבחו בהן באכזריות רבה. כך זה היה באוראן, בבוג'י ובטריפולי בין 1501 ל 1510, וכך יקרה ב 1535 ליהודי תוניס, ב 1541 ליהודי תלמסן וב 1550 ליהודי מהדיה – עיר חוף דרומה לעיר תוניס אשר בתוניסיה.

או בשמו המלא, ארמון המלכים הנוצריים, נבנה בשנת 1328 על ידי אלפונסו ה-11 על בסיס מבצר אמיי עתיק. המלכים פרננדו ואיזבל השתכנו בו ותכננו את מהלכיהם הצבאיים לקראת כיבוש גרנאדה מידי המורים ב-1492. בועבדיל המלך, "אל ריי ציקו", שליטה המורי האחרון של גרנאדה נכנע ומסר את מפתחות העיר לידי המלכים פרננדו ואיזבל ונכלא בארמון

. קולומבוס המפורסם ביקר בארמון, כדי לדווח לאיזבל על התקדמות הכנותיו לקראת הפלגתו מערבה. במשך 300 שנים שימש הארמון את ראשי האינקוויזיציה. המבצר מאופיין בחומותיו העבות ובשלושת מגדליו, שהמפואר בהם הוא מגדל האריות, המשקיף על העיר ובו משובץ גם שער האריות, שהוא הכניסה לארמון. כדאי ליעד את מרבית הזמן לביקור בגני הארמון – גנים מרהיבים בסגנון ערבי משובצים בבריכות, במזרקות, מרחצאות מוריים, סרקופג רומי משלהי המאה ה-2, פסיפסים רומיים וחצרות בסגנון מוסלמי.

               1 –   גולי ספרד במגרב – דיוקנה של הגירה.  הפזורה היהודית

בשעה שאין תמימות דעים בין החוקרים באשר למספר הכולל של היהודים שעזבו את ספרד, אין כל אפשרות סבירה לדעת את מספרם המדויק של המגורשים שבאו להתיישב במגרב. עם זאת ביון אם מספרם 20.000, 30.000 או 40.000 ( מתוך בך הכול כולל של 160.000 עד 250.000 ) על פי ההערכות הרווחות ביותר, ניתן לקבוע את שלוש הקביעות שלהלן.

1 – מספר המגורשים שהגיעו למגרב, הגם שהוא עולה על מספר הגולים שהגיעו לאיטליה, קטן במידה רבה מזה של היהודים הספרדים שעברו לפורטוגל – כ 80.000 – ומזה אלה שהלכו להתיישב בטורקיה ובשטחים שבשליטה עות'מאנית, כולל מצרים וארץ ישראל כ – 40.000.

2 – משולש ארצות המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה – מרוקו היא זו שקלטה את המספר הגדול ביותר של מגורשי ספרד ב- 1492, ובכך מילאה תפקיד דומה לזה של אלג'יריה בזמן " בגירוש הקטן " של 1391 ( קנ"א ).אמנם לא כל המגורשים נשארו במרוקו, אבל בכך אין לגרוע מן העובדה, שמשולש קהילות צפון אפריקה, הקהילה המרוקאית הייתה זו שהושפעה ביותר מן המפגש עם מגורשי ספרד.

3 – המגורשים הגיעו לצפון אפריקה החל מחודש יוני 1492 – בהתאם לפקודת הגירוש. הם באו טיפין טיפין ולא בגל אחד, והגירתם נמשכה ללא הפסק עד לאמצע המאה ה- 16 , עם תקופות שיא אחדות בקיץ ובסתיו 1492, ואחר כך לאחר שמד פורטוגל ב 1497, ואחרי כינון האינקוויזיציה בליסבון ב – 1536.

ראשוני גולי ספרד, שעלו על החוף בצפון אפריקה ביוני 1492, באו ממלגה. הם סבלו מרדיפות קשות מאז כיבוש העיר ב 1486 על ידי המלכים הקתוליים , שפיזרו אותם ברחבי קסטיליה. מחוסרי כל הם הובלו ביוני 1492 למלגה, ששימשה יחד עם אלמריה נמל יציאה עיקרי עבור מגורשי ממלכת גרנדה שפנו לכוון צפון אפריקה. יהודי אנדלוסיה יצאו דרך קדיז או גיברלטר, בעוד שיהודי קסטיליה פקדו את נמלי קרתגינה וולנסיה, ששימשו בעיקר את היוצאים לאיטליה ולמזרח.   

כרוניקאי ספרדי מבני התקופה סיפר בפרוטרוט על תלאותיה של שיירה בת 25 ספינות עמוסות ביהודים, שבהפליגו לכיוון אוראן, אשר נשלטה באותה תקופה על ידי שודד ים ממוצא איטלקי. משהגיעו למזח של הנמל האלג'ירי שיגרו הגולים אחד מבניהם – רבי לוי שמו – אל שודד הים, אשר מנע מהם את הירידה לחוף, כל תחינותיהם היו לשווא, וגם הצעתם לתת לו סכום נכבד של 10.000 דוקאטים זהב נותרה ללא מענה.

חלקם הגדול נתקף חרדה וייאוש והחליט לשוב על עקבותיו ולחזור לספרד. וכן קבוצה אחת בת 150 איש ירדה בקרתגינה וביקשה להיטבל כנוצרים, 400 אחרים המשיכו עד מלגה, ובה הורשו לשוב לקסטיליה לאחר שהמירו את דתם.

הפזורה היהודית ספרדית אחרי הגירוש

ואשר לשאר נוסעי השיירה, הם המשיכו במסעם, בשמונה ספינות, עד לנמל ארזילה  על החוף המרוקאי, שממנו ניסו להגיע לממלכת פאס.

ארזילה הייתה הנמל העיקרי שאיליו הגיע המספר הגדול ביותר של אניות מכל הלאומים שעל סיפונן פליטים מספרד. חשיבותה הייתה רבה יותר מזו של באדיס, שעל החוף הים תיכוני של מרוקו, שממנה ניתן להגיע לפאס, לתלמסן ולאוראן, ורבה עוד יותר ממקומות כמו מרס אל-כביר, שממנה אפשר לעבור לאלג'יר ולבוג'י, שלא לדבר על טנג'ר, אל עריש וסלא, שאליהן הגיעו מעט מאוד מגורשים.

ארזילה הקרובה יותר לחוף האיברי, שוכנת קילומטרים בלבד מתיטואן, שאפשוואן ואל קצר אל-כביר ששימשו תחנות מעבר עבור הגולים בדרכם לפאס. היא גם נשלטה על ידי פורטוגל, ולפיכך שימשה ארזילה הן את המגורשים שבאו הישר מספרד והן את האנוסים.

" הנוצרים החדשים " הפורטוגלים, שפקדו אותה באופן חוקי במהלך המחצית הראשונה של המאה ה – 16, וניצלו את קרבתה לפאס ולמרכזים יהודיים אחרים כדי לחזור ליהדות. לארזילה הגיעו בין היתר ב – 1498 " שבעה קדושי עליון " פליטי שמד פורטוגל שהמשיכו את דרכם לפאס, וכן אברהם זכות, אשר אחרי שסייע להכנת מסעות הגילויים של וסקו דה גמה, הותר לו לצאת לצפון אפריקה, וממנה, אחרי שהות מסוימת בתלמסן ואחר כך בתוניס, יצא להשתקע במזרח התיכון.

ספר נהדר ומומלץ לחובבי ההיסטוריה, " הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים " מאת שמואל שוורץ בהוצאת מרכז שזר.

רבי אברהם סבע (רא"ס), מחבר 'צרור המור' ו'אשכול הכופר', מגדולי חכמי הגירוש מספרד ופורטוגל היה. הוא נמנה בין "שבעת קדושי עליון", שהגיעו מספרד לצפון אפריקה. בליסבון איבד רא"ס את אשתו ואת בניו, ששומדו בתוך אלפים רבים ביום מר ונמהר. בודד וחולה, כאוב ושבור פיזית, מגיע רא"ס לצפון אפריקה. אך אמונתו העמוקה בנצח ישראל מחזקת אותו ומחשלת אות רוחו, ותוך תקופה קצרה מאוד, כשלרשותו רק חמישה חומשי תורה, מעלה על הכתב מתוך הזיכרון את ביאורו 'צרור המור' על חמשה חומשי תורה. נוסף על כל אלה : בתוך ביאורו משלב רא"ס קטעים היסטוריים חשובים שעניינם הוא גירוש ספרד ושמד פורטוגל, וכן ביאורים-פירושים חדשים שהשפעת המאורעות מבצבצת בין שיטיהן. 

רבי אברהם סבע

המקובל מגדולי הפרשנים רבי אברהם סבע נולד בקסטיליה והיה בין מגורשי ספרד בשנת 1492. עם גירוש ספרד נדד לפורטוגל, אולם אף כאן לא הונח לו, וכעבור חמש שנים גורש מפורטוגל, אחרי נדודים רבים הגיע לצפון אפריקה, לעיר פאס שבמרוקו.

כאן הוא כותב את ספרו " צרור המור " על חמישה חומשי תורה, ו " אשכול הכופר " על מגילת רות ושיר השירים. ספרו " צרור המור " נדפס בפעם הראשונה בוונציה בפעם הראשונה בשנת רפ"ב, נתחבב עד מהרה, וחזר ונדפס אחר כך עוד שלוש פעמים.

רבי אברהם סבע שתה את כוס פורענות הגירוש עד תומה. את סיפור תולדות חייו הוא רוקם בין שיטי פירושו. אץ כל ייסוריו מקבל באהבה. ספריו ," צרור המור " , ו " אשכול הכופר " שחיברם אחרי הגיעו לחוף מבטחים תחת מלכות ישמעאל, הם למעשה חלק ממה שזכר מתוך ספריו הרבים שחיבר בארץ הדמים, פורטוגל, כל ספריו הלכו לאיבוד בעת הגירוש, ובכל זאת אזר עוז בעת זקנתו, לחזור ולכתוב שנית מתוך הזיכרון.

וכה מספר רבי אברהם בהקדמתו לספרו " אשכול הכופר "

" והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא  דמן חבריא, אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה' בעמו בגירוש שני של פורטוגל, וציווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהיחבא  לליסבונה  פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעורי בעניין הדינים.

ובהגיעי לליסבונה באו אלי אנשים יהודים ואמרו לי, שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו אלון בכות, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני : פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי, שלקחום בעל כורחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכוני בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לשישה חודשים.

ואחרי שזיכני ה' בעבור זכות אבות והביאני למלכות פאס, עלה בדעתי להחזיר עטרה ליושנה ולהזכר קצת ממה שהיה כתוב שם. וברוך ה' שזיכני לחזור ולפרש פירוש התורה, אבטח בה' שיעזרני לזכור קצת ממה שכתבתי, כי אני יודע שהעיקר חסד מן הספר ממה שהיה כתוב בראשונה.

בעת הגירוש בשנת 1492, עברו רבים ממגורשי ספרד לארץ פורטוגל. העיר פורטו, השוכנת בחוף המערבי של פורטוגל הייתה עיר מקלט ליהודים מגורשי קסטיליה, התיישבו בה כמאה אלך יהודים, והמתינו עד שימצאו ספינות למחוז חפצם.

חמש שנים ישבו מגורשי קסטיליה בשלווה בארץ פורטוגל. עם עלות המלך מנואל על כס המלוכה בפורטוגל, הוא בא בקשר נישואין עם אזבלה, מלכת ספרד. היא נשבעה, שרגלה לא תדרוך על אדמת פורטוגל, כל עוד יימצאו בה יהודים.  

המלך מנואל נתן צו גירוש על כל היהודים במלכותו, וכל יהודי שיישאר אחרי דצמבר 1497 – כ"ט כסלו רנ"ח, ייהרג ורכושו יוחרם. הוא גם הוציא גזרה, להעביר לשמד נגד רצון הוריו כל ילד וילדה עד לגיל עשרים שנה. ילדים אלו הוצאו מחיק משפחתם והיו ניזונים על חשבון הממשלה.

והיה שמד גדול בשנה ההיא, שלא היה מעולם. על פי צו המלך התנפלו עושי רצונו על בתי היהודים ביום ראשון של חג הפסח רנ"ז – 1497 – ויחטפו את הילדים מזרועות אבותם להטבילם לשמד. את הילדים שהתנגדו בכוח, העבירו הרשעים לאיי ים נידחים, ובהטיל עליהם פחדים העבירם על דתם.

הפזורה היהודית ספרדית אחרי הגירוש

גם שני ילדיו של רבי אברהם סבע נחטפו, ולא ראה אותם יותר עד עולם. כשהגיע זמן הגירוש נדחפו לעיר ליסבון כעשרים אלף יהודים שנותרו, ונאספו לבית גדול שהיה מיועד לקבל צירי המדינות, אורחי המלכות. כאן נאמר ליהודים, יען שעבר זמן המיועד, הרי עתה הם עבדי המלך, ויעשו בהם כרצונם.

ייקחו אותם בעל כורחם, ויסחבם בראשיהם ובזקניהם אל בית תפלתם, ויטבלו אותם. רק יהודים שבעה או שמונה ניצולו, וביניהם רבי אברהם סבע.

רבי אברהם סבע נשלח לכלא עם עוד יהודים, וביניהם אחד מגדולי ספרד, רבי שמעון מימי, אשר מת שם בכלא, אחרי חודשים רבים הוצא מכלאו, ונשלח עם יהודים אחרים בספינה לעיר ארזילה אשר בצפון אפריקה, עיר זו, השוכנת כשלושים קילומטרים דרומית מטנג'יר, נכבשה על ידי הפורטוגלים, ונשלחו לשם פליטים מגירוש ספרד ופורטוגל.

מושל המקום, בורבא, עריץ אכזרי התנהג איתם בברוטאליות ואכזריות, ובסופו התיר הגירתם לעיר פאס, שתחת שלטון הישמעאלים. כל דרך ייסורים זו עבר רבנו אברהם סבע, עד הגיעו לעיר מבטחים, פאס.

וכך הוא מספר לנו בספרו " צרור המור ".

כמו שראינו שנתגרשו היהודים מקסטיליה לפי שהיו שם כמלכים, ובאו לפורטוגל ועשו מה שעשו לנו ולתורתנו. ואחר כך הנשארים הלכו למלכות ישמעאל ולגלילות אחרים, ואלה שנשארו בפורטוגל קדשו שם שמים בפרהסיא , ומסרו עצמם על קידוש ה' ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים, החכם השלם רבי שמעון מימי ז"ל וחתניו לוקחי בנותיו, אנשים צדיקים ואשתו הצדקת, ואנשים אחרים צדיקים גמורים, ואך על פי שעשו להם ייסורים שימירו את דתם בעל כרחם, עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצוות, על אפם וחמתם של המלך והשרים, עד שביני ביני נפטר לבית עולמו רבי שמעון מימי, ובזמן שלא היה יהודי בכל המלכות, זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי.

ואחר כך שלחם המלך לארזילי לידי האלוף הצר והצורר מענה אותם ומייסר אותם כדי שיחללו שבת.

את סוף ימיו של רבנו אברהם סבע מסכם הרב חיד"א בספרו, " שם הגדולים ".

הרב אברהם סבע הספרדי בא בספינה ועמד נחשול של ים לטבעם ורב החובל הפציר מאוד בהרב אברהם סבע להצילם על ידי תפילתו. והשיבו שהוא יצילם אך בתנאי, שאם ימות, שלא ישליכוהו לים. רק יביאוהו לאחת מקהילות ישראל. ואז מבטיחים שלא יהיו שום נזק לספינה וליושביה, ונשבע לו רב החובל.

רבי אברהם התפלל אל ה' ונם הים, ואחרי שני ימים נפטר הרב אברהם ז"ל והיה קרוב לעיר ורונה אשר באיטליה, והשתדל רב החובל והגיע לורונה וקברוהו ישראל אשר בורונה בכבוד גדול זי"ע.

רבי שמעון מימי.

אחד מגולי פורטוגל, והוא נתענה בבית הסוהר בעינויים קשים ומרים שמהם נתבש"מ מרוב כאבים. ובספר " כרם חמר " מרבי אברהם אנקווא חלק ב' נדפסה תשובה א' מרבי שמעון מימי בעניין תקנת טוליטולא בכתובה, ובספר " יחס פאס " העתיק ממנו פיוט אחד ונדפס הפיוט במילואים שבספר  " נר המערב ", כם הגאון חיד"א זיע"א כתב שהוא מפאס.

סיפורה של משפחת זכות , למן גירוש צרפת ב – 1306 , שזור הוא, בתולדות יהדות ספרד ופורטוגל, למן הימים הטובים ועד לתלאות אותן עברו יהודי ספרד ופורטוגל. בחרתי ברשותכם להביא את כל הכתוב, וזה לא קצר, על מנת לקבל תמונה מדויקת של קורות משפחה זו, אשר משקף היטב  את היסטורית הגירוש.

הפזורה היהודית ספרדית אחרי הגירוש-משפחת זכות.

                       משפחת זכות.

פיליפ מלך צרפת לא שמע מן הסתם, על משפחת זכות, משפחה יהודית מכובדת שהתגוררה בארצו. ספק אם בכלל התעניין בנתיניו היהודים . כל שידע עליהם אותו מלך, שמשום מה כונה " היפה היה דבר אחד : שהוא רצה את כספם בקופתו המדולדלת, ואותם, הרחק ממנו.

בקיץ שנת ר"ו ( 1306 ) פקד לגרש את יהודי ארצו, ורכושם הוחרם. לא הייתה זו פעם הראשונה, שיהודי צרפת נאלצו לעזוב הכול, ולמצוא לעצמם פינה מסבירת פנים יותר.

גם משפח זכות, שאחד מבניה היה רבי אברהם הזקן, הייתה בין הגולים. כמו רבים מהפליטים גם הם פנו לספרד הסמוכה, שם התיישבו בקסטיליה.

בשנת רי"ב – 1452 – נולד בעיר סלמנקה שבספרד בן לרבי שמואל זכות, צאצא לרבי אברהם הזקן. הילד שאף נקרא הוא אברהם, כתב לימים על משפחת אביו, כי " כולם עמדו בשמדות קסטיליה על תלם בעבודת השם ית' ובתודתו " גם אמו הייתה ממשפחה מיוחסת ש " לא פסקה תורה ממנה מימים קדמוניות ".

רבי אברהם למד תורה מאביו. בספרו הוא מביא מה ששמע מאביו, בטעם להזכרת בני רב פפא בעת סיום מסכת, מפני שמועיל לשכחה. אבל רבו המובהק היה רבי יצחק אבוהב ( השני ) שמפיו קיבל את ידיעותיו בתלמוד ובפסוקים, וגם בחכמת הקבלה. תלמידים רבים למדו אצל רבי יצחק אבוהב, הנודע שבהם היה רבי יעקב בירב, מחדש הסמיכה בארץ ישראל.

רבי אברהם עוד ראה בילדותו את רבי יצחק קנפנטון, גאון קסטיליה. מראה " החסיד העניו דרוח אלהין קדישא ביה " הותיר בו רושם עז, כשגדל, כתב, כי מי שראה את פניו כרואה פני השכינה.

רבי אברהם זכות היה לאחד מחכמי ספרד בדורו. רבי שמואל שולם, מי שהדפיס את ספר היוחסין לראשונה, כתב כי היה " חכם גדול ובקי בחדרי התלמוד בבלי וירושלמי, ספרא וספרי והמפרשים כולם על ציצית לשונו, כאשר יבין שמועה מי שיעיין בספר זה "

בארמון ההגמון.

באוניברסיטה של עירו שלמנקה, למד רבי אברהם את חכמת האסטרונומיה, המתמטיקה והאצטגנינות. לא עבר זמן רב, והתלמיד הפך למלמד. הגמון העיר, הרוי גונסאלו דה ויוירו, אסטרונום בפני עצמו, הבחין בתוכן היהודי המוכשר, וצירף אותו לסגל המורים האוניברסיטה.

מלבד תפקידו כפרופסור לאסטרונומיה ומתמטיקה, שירת רבי אברהם זכות גם כתוכן החצר בארמונו של ההגמון דה ויוירו, הוא חיבר כמה וכמה ספרים באסטרונומיה, העיקרי שבהם היה  " החיבור הגדול ".

את הספר כתב בציוויו של ההגמון ולכבודו. לצורך עבודתו הוא נעזר בכתביהם של חכמים יהודים שקדמו לו, ביניהם רבי יהודה בן אשר, הרלב"ג ורבי יהודה בן ווירגה בעל " שבט יהודה ".

עבודה חשובה אחרת של רבי אברהם זכות היה שכלולו של האצטרולב . היה זה מכשיר לקביעת מקומם של גרמי השמים, שספנים השתמשו בו לצורך ניווט הדרך. רבי אברהם זכות התקין אותו מנחושת, במקום מעץ, כפי שהיה נהוג עד אז. הודות חכך היו המדידות מדויקות יותר.

אצטרולב – לפי אבן שושן – מכשיר שהשתמשו בו בימים שעברו למדידת גובה השמש והכוכבים וכן למטרות נוטות

הפעילות המדעית הוציאה את שמו של רבי אברהם זכות כאסטרונום בעל שם עולמי, בזמנו. בעל " שלשלת הקבלה " כותב כי, אמרו עליו שעצתו בחכמת הכוכבים נאמנה לגויים ומלכיהם כעצת אחיתופל בשעתו. " והאומות בעצמם פסלו ושברו כל הלוחות הקודמות אליהן והסירום מגבירות, קיימו וקבלו עליהם מעשה ידיו להתפאר, ולא שינו את תפקידם.

כאות הערכה איליו כונתה אחת מבקעות הירח על שמו, " זכות " עד היום. זו, אגב, לא הנקודה היהודית היחידה על מפת הירח. מקום אחר שם מכונה " אבנזרא ", על שם רבי אברהם אבן עזרא, והר נוסף נקרא " רבי לוי " על שם רבי לוי בן גרשום, הרלב"ג.

יבשה חדשה.

סוף המאה ה – 15 ותחילת המאה ה – 16 הייתה תקופת התגליות הגדולות. בתוך חמישים שנה גילו יורדי הים את רוב חלקי העולם הבלתי ידועים עד אז. המפורסם מבין אותם מגלים היה כריסטופורוס קולון, שנודע בשמו כריסטופר קולומבוס.

את מוחו של קולומבוס העסיק אז חלום, מכיוון שלאדמה צורת כדור, אפשר להגיע בהפלגה מערבה, לאסיה ולהודו. עד אז הכירו באירופה רק את הדרך היבשתית לאותו חלק עולם.

אלא שמשמוש הרעיון, שקולומבוס קיווה להפיק ממנו רווחים נאים, דרש ממון רב. במשך שנים הוא ניסה לעניין מלכים בהשקתה, בתמורה לרווחים שיופקו מהתגלית. אבל בכל מקום שפנה אליו נתקבל בזקיפת גבות ובלעג. אחד המעטים שהאמינו בו וברעיון שלו היה רבי אברהם זכות.  

כעבור שש שנים הצליח קולומבוס לשכנע את מלכת ספרד לתמוך ברעיון. רבי אברהם נתן לו לוחות אסטרונומיים, כדי שיסייעו לו במסעו. הוא גם הראה לו, כנראה, כמה ספרים באסטרונומיה, במיוחד זה של רבי אברהם אבן עזרא.

ספטמבר 1492 יצאה המשלחת בדרכה מערבה. המסע היה רב תלאות, ובשלב מסוים איימו אנשי הצוות במרד. לבסוף קרה הנס, ביום ה – 35 נשמעו קריאות של הצופה : " אדמה, אדמה ", ולנגד עיניהם של המלחים נגלו חופיהם של איי בהמה. קולומבוס הביט, מן הסתם, בלוחותיו, וידע כי לחכם היהודי חלק חשוב בהצלחתו. הוא עצמו, אגב, האמין עד סוף ימיו כי הגיע להודו.

לוחותיו של רבי אברהם זכות גם הצילו פעם את חייהם של קולומבוס ואנשיו. היה זה במסעו הרביעי ליבשת החדשה. מזונם  אזל, ואנשי שבט הקזיקים סירבו לספק לו אוכל ושתייה. מכיוון שידע לפי הלוחות שבידו כי צפוי ליקוי לבנה, איים עליהם כי ישלול מהם את אור הירח והשמש.

כשהחל  הליקוי מיהרו הללו להתחנן לפני קולומבוס כי יסלח להם. הוא עשה את עצמו מתפלל, הליקוי הסתיים, כמובן, ומאז לא הספיקו הילידים להקפיד למלא את בקשותיו של הזר, ששלט בשמים. הלוחות, עם הגהותיו של קולומבוס שמורים כיום בסביליה.

אלא שכל שירותו למלך, מעמדו כאחד מחכמי היהודים וההערכה הבין-לאומית שהביא לארצו, לא עזרו, כשהגיעה שנת רנ"ב. באותה נשה הצליחו פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, לסלק את רגלו של אחרון המוסלמים מן המדינה, והם חשו כי בשלו התנאים לניקוי ספרד גם מיהודיה. מה שקרה בהמשך היה לכתם אפל ענק בתולדותיו של חצי האי האיברי.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

אל הגלות.

בימי הביניים היה שוני רב בין גורל היהודים בספרד, לבין גורלם במדינות אירופיות אחרות. השליטים הנוצרים, שהתעניינו בעיקר בדחיקת המוסלמים ששלטו בדרום המדינה, הגנו, בדרך כלל, על נתיניהם היהודים, ואף גילו יחס אוהד כלפיהם. אמנם מפעם לפעם פרצו פרעות, והסתת הכמרים  גרמה לחרדות בקרב היהודים, אבל לרוב היה מצבם מניח את הדעת.

המצב השנה במאה ה- 14, רוח הקנאות, שליוותה את המלחמה הממושכת נגד הערבים, החלה לנשב גם כלפי היהודים. בשנת קנ"א פרץ גל פרעות שבהם נהרגו והשתמדו אלפי יהודים. הייתה זו נקודת מפנה במצבם של יהודי ספרד. מאה שנים שחלפו מאז ועד חיסולה של גולת ספרד, עמדו כולן בסימן מאבק דתי בין הנוצרים לבין היהודים בכלל והאנוסים בפרט.

המצב הגיע לרתיחה משהחלה לפעול האינקוויזיציה, בשנות ה – 80 של המאה הט"ו. היא הוקמה כדי לטפל באנוסים, שבעיני הכנסייה נחשבו לנוצרים, אבל רבים מהם קיימו את מצוות היהדות. חוקרי האינקוויזיציה הגיעו למסקנה כי כל עוד חיים בספרד היהודים שהיו רשאים לקיים את מצוות דתם  בגלוי לא יפסיקו " הנוצרים החדשים " לנסות לשוב אל עמם. הפתרון שהציעו היה גירוש כל היהודים.

תחילה היססו המלך והמלכה לקבל את ההצעה. כיבוש גרנדה,  המעוז המוסלמי האחרון בספרד, נראה להם חשוב יותר, ולצורך כך הם נזקקו ליהודים כמקור לכסף. ב – 2 בנובמבר 1492 ( אני סבור שזה 1491 לפי החשבון הפשוט ולא 1492 ), כשנכנסו פרדיננד ואיזבל כמנצחים לגרנדה הכבושה, נסללה הדרך לתוכנית. שלושה חודשים אחר כל נחתם הצו המלכותי, שיהודים שלא ימירו את דתם יגורשו מהארץ בתוך ארבעה חודשים.

בחודש אב שנת מזר"ה ישראל ( 1492 ) בא הקץ ליותר מ – 1500 שנות ישיבה יהודית בספרד.

כמאתיים אלף יהודים – קיימות הערכות שונות לגבי מספרם – נטלו את מטלטליהם , ויצאו אל עבר הלא נודע.

גם רבי אברהם זכות ומשפחתו היו בין הגולים. הוא סיפר, כי ראה בעיניו צדיקים שהמיתו את עצמם ואת בניהם, כדי שלא יוכרחו לבגוד באמונתם. הוא הצטרף אל כמחצית מהמגורשים, שנטלו את מקל הנדודים ופנו אל פורטוגל השכנה. בעיני רוחו יכל לראות בני זכות אחרים נודדים, בידם אותו מקל, בצרפת בשנת 1306. הסבים והנכדים, תקופות שונות וארצות אחרות – וגורל אחד.

יחד ימו היה גם רבי יצחק אבוהב, רבו. שליט פורטוגל באותה עת היה ז'ואן ה – 2, ורבי יצחק אבוהב יצא בלוית שלושה נכבדים והודים להשתדל אצלו שיתיר לפליטים להיכנס לארצו. המלך, שהיה להוט להגדיל את הכנסותיו, נאות לבקשה, לא לפני שגבה מס כבד לגולגולת. ההיתר היה לשמונה חודשים. לאחר זמן התחייב המלך להמציא לגולים ספינות שיעבירו אותם לאן שיחפצו.

רבי יצחק אבוהב לא האריך ימים בארץ החדשה. בחורף רנ"ג, שבעה חודשים לאחר הגירוש, נפטר בעיר פורטו, בגיל 60. רבי אברהם זכות ספד על קברו, ודרש עליו בפסוק " הנה אנוכי שולח מלאך לפניך "

שמעו של החכם היהודי יצא גם מפורטוגל, ועד מהרה מינה אותו המלך לאסטרונום החצר. רבי מנשה בן ישראל מספר, בספרו " נשמת חיים ", כי המלך ז'ואן אהב לשוחח עם החכם היהודי. באחת הפעמים, כשעמד המלך לנסוע למקום ששמו איבורה, ביקש מרבי אברהם זכות לומר לו, על פי המזל, באיזה פתח יכנס.

רבי אברהם כתב את תשובתו על הנייר, סגר בחותמו ונתן למלך. משהגיע זה למחוז חפצו, התחכם, ונכנס דרך פתח שפרץ בחומה, לאחר כניסתו, פתח המלך את הנייר וקרא אותו לפני כולם. על הדף היה כתוב רק משפט אחד, בספרדית : שער חדש יפתח, ויבוא בו המלך.

במקרה אחר שאל אותו המלך כמה רחוקים השמים מהארץ, רבי אברהם הביט על סביבות החדר בו שהה, ואמר את תשובתו. כעבור שנה הגביה המלך את תקרת החדר באמה וחצי, קרא לרבי אברהם וביקש שיזכיר לו מה המרחק עד השמים, כיוון ששכח. " או שהארץ עלתה או שהשמים ירדו " השיב רבי אברהם.

תלאות פורטוגל.

בשנת רנ"ו התבקש רבי אברהם לסייע שוב בגילוי ארצות רחוקות. הפעם היה זה וסקו דה גאמא, מגלה דרך הים להודו. לפני שהחל בתכנון מסעו נפגש, יחד עם כל אנשי צוותו, עם רבי אברהם, והוא אמר להם, כי לפי חישוביו אפשר להקיף את אפריקה, ולהמשיך מזרחה להודו. גם המלך זימן אותו אליו, כדי לשמוע את דעתו. הגשמת הרעיון הייתה חיונית לשליטתה של פורטוגל על המסחר הימי עם המזרח, ולביסוס מעמדה כמעצמה ימית. רבי אברהם נתן תחזית אסטרולוגית, כמנהג הימים ההם, וגם סייע הייעוץ מדעי.

ביולי, אותה שנה, יצאה משלחת דרומה. מספר חודשים אחר כך עגנו ספינותיו של ואסקו דה גאמא בחופה של הודו, וסימנו את ראשיתה של תקופה ארוכה לשלטון אירופה על הים. אבל בית המלוכה הפורטוגלי העדיף להעלים את חלקו של החכם היהודי במבצע. הוא הנציח רק את זכר השייט הנוצרי, בבניית מנזר על שמו.

המוני המגורשים קיוו למצוא מנוחה בארץ שפתחה להם את שעריה, אבל המציאות טפחה על פניהם. במידה מסוימת התגלתה פורטוגל כפרק המשך לאסון גירוש ספרד. איבת ההמון אליהם גאתה, והשלטונות עמדו על כך שהיהודים יעזבו את המדינה בתום שמונת החודשים שניתנו להם. חלק אכן עזבו, וסבלו רבות מספנים חסרי מצפון שהשליכו אותם על חוף אפריקה הקרוב.

אבל רבים אחרים נותרו במדינה, אחרי שהמלך לא מילא את התחייבותו לספק אוניות לכולם. במקום זה הכריז עליהם כמשועבדים, והתחיל למכור מהם לעבדים. ילדים רבים נלקחו מזרועות הוריהם בכוח, ו 700 מהם נשלחו ליישב את השממה באי סן תומה, סמוך לאפריקה, רובם נספו שם.

המצב הוקל במקצת כשהמלך עמנואל עלה לשלטון. אולי היה זה בהשפעת רבי אברהם זכות, ששימש כתוכן החצר, אלא שכעבור זמן מה נשא המלך לאיה את בתם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, וגישתו השתנתה לחלוטין. בשנת רנ"ו פקד המלך לגרש את היהודים מפורטוגל. אבל, בידעו את הנזק שייגרם לכלכלת המדינה מכך, החליט, במקביל, לכפות עליהם המרת דת המונית, כל יוכל לנצל אותם לצרכיו, בלא שיאלץ לוותר עליהם.

לו זו המסגרת לגולל את שעבר על היהודים בהמשך. חלק מהם מתו על קידוש ה', הם ובניהם, וחלק מהם המירו את דתם, בכפיה כזו או אחרת. רבי אברהם זכות היה בין המעטים, שעמדו בגזירות השמד הכפויה , וגם הצליחו, בסופו של דבר להיחלץ מארץ הדמים

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הוא הפליג דרומה עם בנו שמואל, " ובאנו לאפריקה והיינו שבויים שני פעמים ". הם ניצלו, שהו תקופה קצרה בפאס ובתלמסאן, ולבסוף קבע רבי אברהם את מושבו בתוניס, שם הייתה " קהילה גדולה עשירים מאמינם בקבלה ובתורה שבע"פ. הוא התבטא כי מרוב תלאות " אין בי כוח ולא חכמה, ולא עמד טעמי בי וריחי נמר".

בין הפליטים שהגיעו עמן מפורטוגל לתוניס היה מהר"ם אלאשקר.  שם, רחוק מחצי האי האיברי שטוף הקנאות, יכול רבי אברהם זכות להתמסר, סוף סוף, לספרו הידוע " ספר היוחסין ".

                       "  קורא הדורות מראש היצירה "

ספרים שעסקו בקורות העתים ושלשלת הדורות, נכתבו כבר בדורות קודמים. הראשון היה רבי שרירא גאון באיגרתו, ומאוחר יותר הראב"ד ב " שלשלת הקבלה ", הרמב"ם ועוד. לנגד עיניהם עמד חיזוק האמונה, בהצגת מסירתה של התורה איש מפי איש, וגם הצורך לדעת כיצד לפסוק במחלוקות, על פי הכלל הידוע של " הלכה כבתראי ". מטרה נוספת הייתה ליצור כוח י שיעזור בוויכוחים בנושאי דת, שנכפו על יהודים במשך הדורות.

רבי אברהם זכות כתב ספר יוחסין ברוח קודמיו. בהקדמה לספר הוא מציין את חיזוק האמונה שבידית השתלשלות התורה. הוא תועלת גדולה להחזיק ידינו בתורה שבעל פה, להחזיק הקבלה עד משה אדון הנביאים, שקיבלה מידי הקב"ה, וכיצד בא עד אור העולם הוא רבנו הקדוש.

הוא מזכיר את התועלת שבידיעת סדר הדורות לצורך פסיקת ההלכה, וגם בידיעת מקומם של חכמים . " יש תועלת לידע ההלכה, כמו שאמרו דמטלינן קולא יהיה הלכה כרב ששת כיוון שהיה שוכן בנהרדעא מקום שמואל ". בנוסף הדבר מסייע לדעת אם להקשות מדברי חכמים על דבריהם.

הספר מחולק לעשרה מאמרים, וסוקר את התקופה מבראשית ועד לדורות שלפני תקופתו, בעיקר של יהודי ספרד וחכמיה. רובו של הספר מקיף את תקופת התנאים והאמוראים, במידה שלא הייתה קיימת  בספרים אחרים עד זמננו. הוא מביא מאמרי חז"ל, דן ומבאר, ומשתדל לתקן גרסאות משובשות. " אם רצונך לרוות צימאונך בשלשלת יוחסין של חכמי המשנה והתלמוד ", כותב המהר"ם חאגיז, ולקנות שלמות ולהיות בקי בהם ובשמותיהם ובמעלתם, אל ילוז מעיניך ספר נחמד זה.

רבי אברהם זכות לא נמנע מלהשיב על דברי הרמב"ם על הראב"ד ועל ספר " דורות עולם ". בחיבור הספר התחיל, כנראה עוד בספרד ובפורטוגל, כשהיו לפניו ספרים רבים. בתוניס, לעומת זאת, היו ברשותו רק ספרים מעטים. אולי זו הסיבה לכך שהפרקים האחרונים מסודרים פחות מהראשונים. רבי אברהם זכות הוא מהראשונים המספרים כי השתמשו בגמרות מודפסות, שבאותן שנים החלו בכך לראשונה.    

בארץ הקודש.

" ספר היוחסין " היה מהחשובים שבספרי קורות ישראל, ודורות רבים נשענו עליו. חשיבותו היא גם בהיותו מקור בלעדי לפרטים היסטוריים, שייתכן שהיו אובדים לולא העלם רבי אברהם זכות על הכתב. סיפור גילויו של ספר בזוהר הוא הדוגמה הבולטת לכך.

ספר הזוהר לא היה מצוי עד למאה הי"ג. בסוף אותה מאה החל הזוהר מתפרסם ברבים מגילות מגילות., על ידי הרב משה בר שם טוב די-ליאון. הוא מצא את כתב היד של הזוהר בשלמותו, העתיקו והפיץ אותו. הספר הגיע לידיו של רבי יצחק דמן עכו, מחכמי ארץ ישראל וספרד. ככל שניסה  רבי יצחק לברר אם אכן מדובר בספרו של רשב"י, לא שמע דברים ברורים בעניין. לבסוף הוא נפגש עם רבי משה די-ליאון עצמו, בעיר ואליאדוליר שבספרד. רבי משה אישר בפניו שאכן ספרו של רשב"י הנהו.

הוא אמר לרבי יצחק כי בשובו לביתו שבאווילה, יראה לו כתב היד המקורי. אבל בינתיים חלה רבי משה ו7נפטר. רבי יצחק המשיך בחקירתו, ולבסוף התברר לו שאכן זה ספרו של רשב"י. את פרטי הבירורים שעשה הוא תיאר באריכות בספרו. הספר אבד במרוצת השנים. אולם רבי אברהם זכות ראה את הדברים, והעתיק אותם בקצרה בספר יוחסין וזהו המקור היחיד לכך.

אגב, מהתיאור,  כפי שהוא מובא ב " ספר היוחסין ", לא ברור אם מסקנתו של רבי יצחק דמו עכו בעניין הייתה חד משמעית. אבל רבי אברהם זכות בעצמו, במקום אחר בספר, כותב בלי פקפוק כי ספר הזוהר הוא דברים שקיבלו תלמידי רשב"י ממנו.

הפרק האחרון בספר עוסק גם בתולדות האומות. מלבד התועלת שבכן לחיזוק האמונה ביכולת ה' והשגחתו, ועיקרים נוספים, הוא כותב כי זהו מכשיר חשוב בפולמוס עם הנוצרים. ויועיל מאוד לישראל הדרים בין האומות הנוצריות להתווכח עמם על דתם.

ספר היוחסין סבל במשך הדורות משינויים רבים שנערכו בו השמטות ותוספות לא מעטות. בשנת תרי"ב הוציא אותו לאור רבי צבי פיליפאווסקי, בצירוף הגהות היעב"ץ, ולדבריו לראשונה " בתמימות בעצם העתקת  כתב יד המחבר ". בספר יוחסין גם נפלו במרוצת הזמן שגיאות, מה שגרר השגות עליו. בתוניס חיבר רבי אברהם גם את " תשלום הערוך ", הכולל הוספות לספר הערוך. אבל ארץ זו לא הייתה התחנה האחרונה בנדודיו של רבי אברהם, וכעבור מספר שנים קם ונסע מזרחה.

הוא היה בתורכיה, ובשלב מסוים הגיע לירושלים. שם למד בישיבה שהחזיק רבי יצחק שולאל, " נותן מזון ופרנסה מממונו לכל בעלי תורה שבמצרים ובכל ארץ ישראל ", כפי שכותב רבי אברהם. רבי יצחק שולאל היה נגיד יהודי מצרים, ונודע כבעל צדקה מופלג. הוא החזיק ישיבה בקהיר, והיה תומכן העיקרי של ישיבות ארץ ישראל, ובעיקר ירושלים.

בארץ ישראל ערל רבי אברהם לוחות אסטרונומיים, ב " מנין ישראל ", בניגוד ללוחות שחיבר בעבר שגולו היה נתקן על חשבון הנוצרים. אזכורים שונים בספר יוחסין מצביעים על התעניינותו בקברי צדיקים בארץ ישראל. שנת ער"ה – 1515 – מוצאת אותו בדמשק, ולפי אחד המקורות, שם נפטר.

גיסו של רבי אברהם זכות היה רבי אברהם בן אליעזר הלוי, הוא היה מקובל שחיבר פירושים לספר דניאל ולמדרשי חז"ל על הגאולה, ועסק גם בחישובי הקץ. הוא נעזר בחישובים אסטרולוגים שרבי אברהם זכות ערך בעבורו. רבי גדליה אבן יחייא כותב בספרו " שלשלת הקבלה ", שלפי חשבונם של רבי אברהם דכות וגיסו, הייתה הגאולה עתידה להתחיל בשנת ר"צ – 1530 -.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

 

מעניין להביא את מבטו של רבי אברהם זכות, האסטרולוג הגדול, על מדע האסטרולוגיה. " וזה לא שיהיה כוח הכוכב לפעול בזה העולם, אלא שה' יתברך כשברא את העולם וידע כל מה שעתיד להיות, עשה רשמים בשמים להודיענו מה שיורה גדולתו לעשות, שנשוב לפניו באמצעות ידיעתנו מה שמורה המזל והכוכב ברצון האלקי ". כלומר, הבורא עשה מערכות הכוכבים סימנים למהלך ההיסטוריה שנקבע מראש. בעזרת האסטרולוגיה ניתן לפענח את הסימנים ו " לשוב לפניו " סוף סיפורה של משפחת זכות.

השלטונות המוסלמיים  לא הציבו בדרך כלל שום מכשול בפני כניסת הפליטים היהודים לשטחיהם., בין אם מדובר במלך פאס, מוחמד אל-שייך, " המלך הגדול, חסיד מחסידי אומות העולם ", או בנציגו בבאדיס, או במושלים של תלמסאן ואלג'יר. לפיכך, הייסורים והסבל הרב, שעליהם התלוננו המגורשים מיד לאחר הגעתם למרוקו ולאלג'יריה, נגרמו מפעולותיהם  של המלחים והנציגים האירופיים בחוף הצפון אפריקני וכן מתגובתה של האוכלוסייה המקומית, שגילתה לא פחות נוקשות כלפי המוסלמים הספרדים, אשר באו לבקש מקלט במגרב.

על כל הסבל הזה יש להוסיף את הרעב, פגעי מזג האוויר, המגפות והשריפות, שדלדלו את הרבעים היהודים של פאס, תלמסאן ואוראן. אסונות טבע אלה גרמו נזקים כה גדולים, עד כי בפאס ובתלמסאן, למשל, החליטו מגורשים רבים, מיואשים וחסרי כל, לחזור לספרד ולהמיר את דתם.

גברים, נשים וילדים – גולי ספרד שהגיעו לצפון אפריקה – השתייכו לכל השכבות החברתיות, והיו ביניהם תלמידי חכמים דגולים וכמה בעלי אמצעים. אחד מאלה, יצחק  פרדוניל, שהיה יועצו של מלך גרנדה, הצליח להביא לתלמסאן, בתוקף היתר מיוחד מטעם המלכים הקתוליים, את כל רכושו  – ברהיטים רבים, תכשיטים, זהב, כסף, מטבעות וחפצים שווי כסף -. מוצרים שבמפורש נאסר על כלל הגולים להוציאם מספרד על פי פקודת הגירוש.

עם זאת, המקורות שבידינו אינם מאפשרים לנו לקבל מושג מדויק, יהיה דל ככל שיהיה, לגבי המצב החברתי והכלכלי של כלל הגירה זו, שהטביעה חותם בל יימחה על הקהילות היהודיות במגרב. היא הייתה, מכל מקום, מגוונת למדי, היו בה רופאים דוגמת בני משפחה אל-אשכר, שמוצאם מסביליה וממלגה, והתיישבו בתלמסן ובערים אלג'יריות אחרות, או בני משפחת גבישון, שבאו מגרנדה לתלמסאן יחד עם מאתיים משפחות יהודיות אחרות – ביניהן פרשני מקרא ומשוררים ידועי שם -. סוחרים בעלי כישרונות רבים אשר, בדומה לאברהם בן זמירו שהתיישבו בסאפי, יעקב רוזלס ויעקב רותי בפאס או יעקב קנסינו באוראן -, מילאו תפקידים דיפלומטים חשובים אצל שלטונות מרוקו, פורטוגל וספרד, טכנאים מעולים, כגון חואן רוזלס שמוצאו מטולדו ושהיה מנפח זכוכית במקצועו, אשר אחרי ששהה זמן קצר  בתיטואן חזר ליהדות בפאס בשנת 1530 לערך.

אנשי צבא כמו רוי מסקרניאס, שהובאו על ידי יעקב רותי מליסבון לפאס דרך ארזילה, חזרו ליהדות והציעו את שירותיהם למלך מרוקו, ואף הרפתקנים שעלילותיהם ראויות לרומנים הטובים ביותר. הנה, לדוגמה, פרציסקו מילאן, שנולד בפורטוגל להורים גולים מספרד. " נוצרי חדש " זה הגיע לאזמור שבמרוקו כדי להתמסר למסחר בבדים, אף אחרי כמה שנים של עיסוק אינטנסיבי במסחר החליט לצאת  לאמריקה המרכזית שבפמלייתו פילגש ערבייה. גורלו שלא שפר עליו, ב – 1538 נעצר על ידי האינקוויזיציה במכסיקו והוצא להורג.

כמובן, היו בין המגורשים שהשתקעו במגרב הרבה אנשים פשוטים, ללא אפיונים מיוחדים, , שכל רצונם היה לחיות כיהודים. למשל רוי לופס " נוצרי חדש " ששירת בחיל המצב הפורטוגלי –  cabo de gher 

ואשר בא במגע עם הקהילה היהודית המקומית, על פי עדות שנמסרה ב 1530 לבית הדין של האינקוויזיציה בלאס פלמאס שבאיים הקנאריים, הוא השתדל בכל מאודו להעביר את שני אחיו הצעירים מטברה לפאס כדי ללמוד את עיקרי  " החוק היהודי " אצל רבני המקום. 

למעשה, מאז כינון האינקוויזיציה בליסבון, מספרם של ה " נוצרים החדשים " שעברו ליהדות במרוקו לא פסק מלגדול, עד כדי כך שנציג מלך פורטוגל בפאס ביקש ב 1542 לאסור עליהם לנסוע אל פנים הארץ, או לחלופין, לאסור עליהם לעזוב את הסביבה הקרובה לבסיסים הפורטוגלים ששכנו לאורך החוף המרוקאי, אך לא חלף זמן רב עד שתקנה זו התגלתה כבלתי מספיקה, בתואנה של מעבר מבסיס פורטוגלי למשנהו הצליחו " הנוצרים החדשים " להערים על הקצינים הפורטוגלים, וכשהם נעזרים בנהגי פרדות מוסלמים, הגיעו לתיטואן ששכנה כמה קילומטרים בלבד מארזילה, שם באו במגע עם הקהילה היהודית המקומית והתגיירו.   

                   רבי משה ב"ר שם טוב די ליאון והמחלוקת על מקור ספר הזוהר

רבי משה די ליאון מחכמי ספרד הוא האיש אשר הועידה ההשגחה העליונה לגלות את ספר הזוהר ברבים. וזאת לאחר כאלף שנים מאז נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי והועבר מדור לדור בסתר. ספר הזוהר היה נחלתם של יחידי סגולה, ורבים מגדולי ישראל בדורות שעברו לא זכו ליהנות מאורו, כמו רבי אלעזר מוורמייזא, הרמב"ן,  הרשב"א ועוד.

הידיעות הביוגרפיות על רבי משה די ליאון הינן מעטות מאוד, חלק גדול מספריו בקבלה מצויים עדיין בכתבי יד ושניים מהם הופיעו גם בדפוס – ספר " הנפש החכמה " וספר " שקל הקודש ". בהקדמות לספרים אלו מצוינים הזמנים והמקומות של חיבורם.

התאריכים הם משנת ה' אלפים מ"ו – 1286 – עד שנת נ"ג – 1293 -, ובספרים שנתחברו עד שנת נ"ב רשום שמקום חיבורם הוא וואד אל חג'ארה. על שנות חייו לפני שנת מ"ו ידוע פרט אחד בלבד והוא שבשנת מ"ד – 1264 – הועתק כתב יד של המורה נבוכים בתרגום עברי בשביל " המשכיל רבי משה די ליאון ".

לגבי שנת מותו ישנן שתי סברות, האחת  – עדותו של רבי יצחק דמן עכו, המובאת בספר היוחסין – קובעת שרבי משה נפטר בשנת 1305, והדעה האחרת מקדימה את שנת פטירתו ל  נ"ג, אך יש ראיה לכך שהתאריך הנכון הוא שנת ס"ה, שכן מתוך כתב היד של הספר " משכיות כסף " שלו, מוכח שנתחבר אחר שנת נ"ג.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

 

כבר בימיו של רבי משה די ליאון היו שערערו על הקביעה שמחברו של ספר הזוהר הוא רשב"י, ואמרו שרבי משה הוא זה שחיברו, רק שניתלה באילן גבוה כדי להרוויח רווחים גדולים יותר מהספר. אולם היו כמובן גם כאלו שהאמינו שמחברו של ספר הזוהר הוא רשב"י ורבי משה די ליאון היה רק זה שהפיצו ברבים. למעשה מחלוקת זו נמשכה למעלה מחמש מאות שנה, ונטלו בה חלק גדולי ישראל רבני

החיבור הראשון שנודע לנו, אשר סותר את ההנחה שרשב"י הוא מחבר ספר הזוהר הוא, ספר בחינת הדת אשר חיברו רבי אליהו דילמדיגו בשנת רנ"א. בספרו זה הוא מונה מספר טענות נגד קדמות הזוהר, כגון , אילו רשב"י היה מחברו, היה צריך בתלמוד למצוא איזה משנה או ברייתא מספר הזוהר, כפי שמצינו בספרים אחרים. טענה נוספת היא שבספר הזוהר מוזכרים אמוראים שחיו אחרי רשב"י ועוד טענות.

כנגדו יצא יש"ר מקנדיא בספרו " מצרף לחכמה " בה הוא סותר את טענותיו של רבי אליהו אחת לאחת. אולם זמן קצר אחר פרסום " המצרף לחכמה " יצא רבי אריה די מודינא גם הוא מאיטליה, להוכיח שאכן דברי רבי אליהו דילמדיגו נכונים וראיותיו של יש"ר מקנדיא אודות קדמות הזוהר הינן קלושות ביותר. חיבורו " ארי נוהם " מהווה ביקורת חריפה נגד תורת הקבלה בכל ונגד ספר הזוהר בפרט.

כנגד ביקורתו של רבי אריה יצאו הרמח"ל, בספרו " חוקר ומקובל ", ורבי אבי עד שר שלום, בספרו " אמנות חכמים " להגן על קדמות ספר הזוהר. הם מפריכים את טענות הסרק של רבי אריה די מודינא ומוכיחים בראיות מוצקות את קדמות הזוהר

ספרו של רבי אריה " ארי נוהם " נכתב בשנת שצ"ט – 1638 -, אולם הדפסתו נתאחרה עד לשנת ת"ר – 1840 -. זמן קצר לאחר צאתו לאור יצא נגדו המקובל רבי יצחק אייזיק חבר, מבית מדרשו של הגאון מווילנא, בספרו " מגן וצינה ". המחבר דן בעיקר בשאלת הזוהר ומשיב בפרוטרוט על טענותיו של רבי אריה ונגד טענות אחרות.

נגד ספא " ארי נוהם " נכתבו שני ספרים " אימת מפגיע על האר"י, לרבי אליהו בן אמוזג ו " אימת מפגיע על הארי הנוהם " לרבי משה סופר. בין המתנגדים לקדמות ספר הזוהר מוצאים אנו גם את ברי יעקב עמדין, אשר בספרו " מטפחת ספרים " תקף הוא את ספר הזוהר קשות. בתקופתו רבו חסידי שבתאי צבי ימ"ש, שביססו את עיקרי אמונתם ביסודות הקבלה. רבי יעקב עמדין במסגרת מלחמתו בשבתאות ובעיקריה תקף גם את ספר הזוהר, אולם מתוך הסתייגות וזאת משום שהוא עצמו האמין בקדושת הספר הזה ובמחברו.

מחלוקת זו בדבר מחברו של ספר הזוהר נמשכה, כאמור, עוד מאות בשנים. כאן עמדנו על קצה המזלג אודות האישים שלקחו בה חלק. עיקר טענותיהם של המצדדים ושל השוללים. הנוטים לכאן או לכאן התבססו על תעודה היסטורית חשובה שהובאה לראשונה בספר היוחסין של ברי אברהם זכות, ואשר בה מסופר על רבי יצחק דמן עכו שיצא לספרד לברר את אמיתות השמועות בדבר ספר הזוהר ומחברו. רבי יצחק נפגש עם רבי משה די ליאון זמן קצר לפני פטירתו וכן אישים נוספים המפורטים בתעודה זו. וזה לשון התעודה.

בשנת ס"ה היה רבי יצחק דמן עכו בנבארה, באישטלייא ובטוליטולא, והוא הלך לספרד לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר  הזוהר אשר עשה רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו במערה אשרי הזוכים לאמתתו  באורו יראו אור. ואמר לאמתתו, מפני שזייף מקצתו אשר זייף. ואמר שקבל, כי מה שנמצא בלשון ירושלמי האמין כי הם דברי רבי שמעון, ואם תראה בלשון קודש האמן כי אינם דבריו רק דברי המזייף, מפני שהספר האמיתי הוא בלשון ירושלמי כולו.

וזה לשונו, ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים ישאבו ממקור העליון המעיין המשפיע בלתי מקבל בשכמל"ז, רדפתי אחריו ואשאלה את התלמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה אשר לא נתנו ליכתב ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר, ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונת, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

שמעתי אומרים לי על שאלתי, כי הרב הנאמן הרמב"ן ז"ל שלח אותו מארץ ישראל לקטלוניא לבנו והביאו הרוח לארץ ארגון ויש אומרים לאלקנט, ונפל ביד החכם רבי משה די ליאון, הוא שאומרים עליו רבי משה די וואד אל חג'ארה. ויש אומרים שמעולם לא חיבר רשב"י ספר זה, אבל רבי משה זה היה יודע שם הכותב ובכחו יכתוב רבי משה זה דברים מופלאים אלה, ולמען ייקח בהם מחיר גדול כסף וזהב רב תולה דבריו באשלי רברבי לאמור , מתוך הספר אשר חיבר רשב"י ורבי אלעזר בנו אני מעתיק לכם דברים אלו.

ואני בבאי ספרדא ואבא, אל עיר ואלדוליר אשר המלך שם ואמצא שם לרבי משה זה ואמצא חן בעיניו וידבר עמי וידור לי וישבע לאמור, כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם לא הספר הקדמון אשר חיבר רשב"י אשר הוא היום בביתי במדינת ישיבתי היא אוילה בבואך אלי שם אראך. ויהי אחר הדברים האלה נפרד ממני וילך ברי משה זה אל עיר אריבאלו לשוב אל ביתו לאוילה ויחלה באריבאלו וימת שם.

המחלוקת עוד נמשכת , והתעודה עוד ארוכה, אך הסיום אומר הכול.

" אמנם נתחדש לי עניין, כי אמרו לי תלמידים שראו איש זקן ושמו רבי יעקב, תלמיד מובהק של רבי משה אשר היה אוהבו כנפשו, שהיה מעיד עליו שמים וארץ, שספר הזוהר אשר חיבר רשב"י.

              סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

אין ספק, כי היהדות שקיבלה את פני אלפי הגולים הספרדיים, שהתדפקו על שערי מרוקו, הייתה יהדות מדולדלת ומוחלשת על ידי מעשי טבח והמרות דת באונס. כך למשל ב 1438 פונו היהודים מפאס הישנה או " פאס אל באלי ", לאחר שהתגלה קברו של מולאי אידריס, הקדוש הפטרון של העיר, ואולצו להתגורר ברובע מיוחד במללאח, שנמצא לא הרחק מהארמון המלכותי, ב 1465 סבלו יהודי פאס מפרעות קשות אחרי רציחתו של אהרן בן באטאס, הווזיר היהודי הכול יכול של הסולטאן עבד אל-חאק.

הרושם המתקבל מקריאת המקורות הערביים הוא של עיר שכל תושביה היהודיים נטבחו, עד האחרון שבהם, כמה שנים בלבד לפני 1492, שנת הגירוש.

עם התחדש היישוב היהודי בעיר, אין אנו יודעים כיצד הדבר קרה, לא היו יהודי פאס במצב שבו יכלו לבטא הסתייגות, ולו הקטנה ביותר, מפני כניסת גולי ספרד לעירם, בניגוד, למשל, ליהודי רומא ואפילו ליהודי מרכש. נהפוך הוא, בהתחשב בוותק יחסיהם עם יהודי אנדלוסיה וקסטיליה, ובהתייחס לשבריריות מעמדם שלהם, יש להניח שהגיבו בחיוב על הגעת המגורשים, שהצטיירו בעיניהם כתגבורת אנושית ורוחנית חשובה ביותר, מה עוד שזכו לגיבוין של הרשויות שפתחו את שעריהן בפני המגורשים.

נוסף לכך, נראה היה שהמגורשים קנו לעצמם מקום נכבד בקרב התושבים,  לא רק בשל הרמה האינטלקטואלית  הגבוהה ביותר של מנהיגיהם, אלא מחמת מספרם הרב, עד כדי כך שהפכו לרוב ביותר מאשר מקום אחד.

זה היה ללא ספק המצב במרכזים העירוניים הקטנים של צפון מרוקו, כמו תיטואן, אל עראיש, שאפשאוון, באדיס, אל קצר אל-כביר, סלא ורבאט. זה היה המצב כנראה גם בתלמסאן, וקרוס לוודאי גם בפאס, לאחר המגיפה שעשתה שמות באלפי תושבים ומגורשים בשלהי המאה ה- 15.

ואכן, כל המקורות הלא עבריים שבידינו מאשרים את העליונות הדמוגרפית והחברתית של היסוד הספרדי על היסוד המקומי

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

באשר למקורות היהודיים, אף אלה יוצרים את הרושם הברור, לפיו גולי ספרד, שנהנו מעליונות איכותית וכמותית כאחד, התקינו את תקנותיהם הראשונות עוד ב 1494, ועד מהרה נטלו לידיהם את ניהול ענייני הקהילה, הרב יעקב בירב התברך בכך שבזמן שהותו הקצרה במרוקו, לאחר בגירוש, בעוד הוא בן שמונה עשרה שנים בלבד, היה " מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים בממלכת פאס ".

ואילו הרב חיים גאגין אינו מסתיר את שביעות רצונו למראה עלייתם המהירה של המגורשים החל משנת 1497 – 1498.

           " משנת ירח"ם – רנ"ח והלאה, בירכנו השי"ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי"ת בישיבות ותמידים ובתי כנסיות יפהפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמללאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

אך גולי ספרד ביססו את מעמד הבכורה שלהם בסביבתם החדשה לא רק מבחינה כמותית ואיכותית. בניגוד לענפים אחרים של התפוצה הספרדית, לא נבדלו המגורשים מהתושבים על ידי יצירת " קהלים " נפרדים או על ידי התרכזות במספר מוגבל של יישובים , אלא התפזרו והתבססו בכל רחבי מרוקו ומערב אלג'יריה, תוך כדי הטעמות בתושבים, אם בסביבה אנדלוסית או בסביבה ערבית או ברברית, לאורך החוף האטלנטי, מבאדיס עד אלג'יר, כמו למרגלות הריף, מתיטואן עד תאזה, ויותר מזרחה עד דבדו ועד תלמסאן, מפאס ומכנאס, שבקצה האטלס התיכון ועד למישור תאדלה, דרך צפרו במרכז, ולבסוף למרגלות האטלס הגבוה, ובמראכש, עד לבקעת הסוס, הדרעה והדאדס, בואכה הסהרה, בדרום.

הם התפזרו אפוא ובלטו במחוזות שהיו בשליטה ישירה של השלטון המרכזי, כמו באזורים שהוחזקו על ידי הפורטוגלים – אגאדיר, סאםי, מזאגאן, אזמור, ארזילה , סאוטה ) והספרדים ( אוראן ) או באלה שנשלטו על ידי בעלי שררה מקומיים. 

לידתה של עילית : עליונות כלכלית ויוקרה פוליטית ורוחנית.

כשהם מעמידים את שירותיהם לרשות כל הגורמים הפוליטיים שבמהלך המאה ה-18 חילקו ביניהם את השליטה במגרב, הקימו המגורשים מביניהם עילית חברתית רבת עוצמה, שהייתה בעלת השפעה פוליטית, כלכלית ורוחנית, והצליחה להטיל את מרותה על כלל האוכלוסייה היהודית, מה עוד שעליונותם התבססה בדרך כלל על קריטריונים אוניברסאליים של מצוינות אינטלקטואלית ורוחנית, שנתקבלו על ידי התושבים ועל ידי המגורשים כאחד.

אברהם בן זמירו מסאפי יכול לשמש מעין אב טיפוס של דפוס חדש של מנהיג צפון אפריקאי ממוצא ספרדי, שהיה בעת ובעונה אחת רב, משורר, סוחר וחצרן. ככפי שנראה להלן, עלייתו לגדולה, כמו זו של מגורשים רבים אחרים מבני משפחות רותי, רוזלס, סונבל, קנסינו וסספורטס – אם להזכיר רק את אלה – עלייה זו קשורה באופן הדוק למצב המדיני והצבאי ששרר במגרב למחרת נפילתה של גרנדה וגילוי העולם החדש, כאשר בברכת האפיפיור חילקו ספרד ופורטוגל ביניהן את החוף האטלנטי והים תיכוני של מרוקו ושל אלג'יריה המערבית.

היהודים אף נטלו חלק ישיר בכיבוש סאפי ואזמור על ידי הפורטוגלים, הן ב 1508 והן ב 1513. הם גילו נאמנות גדולה כלפי פורטוגל, נאמנות שלא פגה עד 1542, עת איבדה פורטוגל את שני בסיסים אלה. ואכן, כאשר הותקפה סאפי והובאה במצור ב 1511 על ישי השבטים שמסביב, המנהיג היהודי אברהם בן זמירו, שישב באזמור, חימש בכספו שתי פריגאטות עם מאתיים איש – כולם יהודים – שנכנסו באישורן לילה לסאפי מבלי שהתגלו על ידי הצרים, לדברי הכרוניקאי הספרדי דיאגו דה טורס מילא ב 1539 תפקיד זהה בהגנת סאפי נגד השריפים הסאעדיים יהודי אחר מאזמור, שמואל ולסיאנו.

חלקם של היהודים בכיבוש אזמור על ידי הפורטוגלים היה כה בולט, עד כדי כל שליאו אפריקנוס האשימם בקשירת קשר עם הנוצרים, שהתבטא בכך שפתחו לפניהם בזמן המתאים את שערי העיר.

על רקע זה, ובתמורה לשירותים הטובים, הבטיח עמנואל הראשון מלך פורטוגל בשנת 1509 ליהודי סאפי " שבהווה ובעתיד ", לעולם לא יגורשו מן העיר בניגוד לרצונם ולא ייאלצו לעבור לדת הנוצרית.

אלה מהם שביקשו להמיר את דתם מרצונם החופשי, יאפשרו להם השלטונות לחיות כחפצם, על פי הדת היהודית, עד יום טבילתם.

מלבד זאת, את מסיבות של טובת המדינה יחייבו השלטונות את היהודים לעזוב את סאפי, הרי תינתן להם שהות של שנתיים כדי להתכונן לכך. בתאריך שייקבע יוכלו הרוצים לעזוב את העיר לצאת עם כל רכושם ומבלי שיינזקו כהוא זה. בהיותם מנותקים מהאוכלוסייה המקומית, היו היישובים הפורטוגלים תלויים למחייתם בפעילות המסחרית האינטנסיבית, שאותה קיימו ספסרי כל האומות שפקדו את חופי מרוקו וסאהרה.   

חלק גדול מהמגורשים, ובתוכם משפחות רותי ורוזלס, היו פעילים במיוחד באספקת מוצרי יצוא למבצרים הפורטוגלים שעל חוף מאוריטניה ומערב אפריקה, ועד לאי סאו תומא, שבו הקימו הפורטוגלים את מטעי הסוכר שלהם. המסחר היהודי נשען בעיקר על מוצרי טקסטיל מגוונים ביותר, שהובאו מאנגליה או ביוצרו בערים מסוימות במגרב, כמו מראכש, אוראן, תלמסאן, בוג'י ותוניס.

פרט למסחר הגדול מילאו המגורשים תפקיד ראשון במעלה כמתווכים בין נוצרים למוסלמים, תפקיד שהביא כמה וכמה מבניהם לשמש כשגרירים הן של מלכי פורטוגל והן של שליטי פאס או של השריפים של סוס, שבדרומה של מרוקו.

כך לדוגמא שימשו משפחות אדיב ובן זמירו, הן באזמור והן בסאפי, שליחי המושלים הפורטוגלים אצל השלטונות המוסלמים המקומיים, ושגריר מלך פורטוגל אצל מלך פאס והשריף של סוס.

השליחויות שמילאו היו מגוונות ביותר, החל מהעברת תלבושת חגיגית כשי מאת עמנואל הראשון ב – 1514 לקאיד אחד מאזור אזמור, ועד לחתימה ב – 1526 על הסכם שביתת נשק בין חיל המצב של סאפי לבין השריף מולאי אחמד אל-ערג', או אפילו עד למשא ומתן לשלום עם המלכים של פאס ב – 1527, ב- 1528 וב – 1530.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.הגירוש 1

              סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

יעקב רותי, למשל, שימש שגריר של מלך הווטאצי של פאס בפני מלך פורטוגל ונציגיו במרוקו, ועימם היו לו קשרי ידיות אמיצים מאז כיהן ב – 1523 כמתורגמן בסאפי.

בעוד שאחיו התיישב בארזילה, הוא עצמו העדיף להתגורר בפאס ב 1536, לאחר שעזר למאמץ המלחמה של השליט של פאס וסיפק לו כ 1000 עצים רמחים. באותה שנה , הוא נכח לצידו של השליט של פאס, באחת המפלות הצבאיות החמורות ביותר של ממלכת פאס מידי החיילים הסעדיים. היה זה בדרך נס, כך כתב לאחיו, שהצלחתי להגיע לפאב בריא ושלם.

ב 1537 הגיע יעקב רותי לארזילה במטרה למנוע חתימת חוזה לשביתת נשק בין השריף של סוס ופורטוגל, שעלולה הייתה לפגוע ביוקרתם של מלכי פאס. הגם שלא עלה בידו לשנות את מהלך הדברים, הליח עם זאת להשלים את מו"מ לקראת חתימת חוזה שלום בין מלך פורטוגל ובין מלך פאס ב 1538 

ב 1539 נשלח רותי שוב בשליחות לליסבון במטרה לחתום על ברית צבאית בין ממלכת פאס לבין פורטוגל. הברית לא יצא לפועל, ובסופה של שהות בת שנתיים בליסבון הוא חזר למרוקו על מנת לקבוע, במרירות מסוימת, כי הפורטוגלים היו קרובים לויתור על אחיזתם בסאפי ובאזמור לטוב השריף של סוס.

מצבם של מבצרים אלה נעשה קריטי, אחרי שספגו התקפות בלתי פוסקות מצד צבאות הסעאדים , ובאותה מידה גם הורע מצבם בפיננסי מיום ליום. ב 1540 הטילו הסעדיים  מצור על אגאדיר, שנכנעה ב 12 במרס 1541. הייתה זו מכת מוות ליוקרה של פורטוגל, אשר החליטה לעזוב לאלתר את אזמור וסאפי כדי למנוע מחייליה תבוסות נוספות.

יציאה זו הייתה אמורה לבוא אחרי פינו הקהילות היהודיות משתי ערים אלה, פינוי שנועד להיות מעין מבצע הצלה לכל דבר. הדבר מפתיע למדי, שכן באותו זמן ממש החליט מלך פורטוגל על כינון האינקוויזיציה בליסבון ומינה את אחיו דון אנריקה, לאינקוויזיטור הראשי. באביב 1541 שיגר מלך פורטוגל את ההוראות הבאות למפקד אזמור, אנטוניו לייטא : יש להעלות בדחיפות, תוך יומיים, את כל יהודי העיר על אוניות. יש לעשות זאת מבלי לפגוע בהם, לגלות כלפיהם יחס טוב עד כמה שאפשר ולנקוט את כל אמצעי הזהירות כדי שנכסיהם לא יפגעו.

הוראות ברוח דומה הוא הפנה למפקד ארזילה, והמליץ לפניו לסייע במיוחד ליהודים העלולים להיפגע במהלך הפינוי. אך השתדלות זו של מלך פורטוגל ביחס ליהודים נתגלתה כקצרת טווח, שכן בינואר 1542 הוא ציווה על גירוש, תוך חודש, לפאס של כל היהודים הגרים בארזילה, כולל הפליטים מאזמור וסאפי.

השושלת  הווטאצית עצמה הייתה על סף התמוטטות כללית לאחר שמלך פאס, מולאי מוחמד, נפצע והובס בקרב בספטמבר 1546 על ידי הכוחות היריבים בפיקודו של מוחמד אל-שייך אל מהדי, אשר, לאחר שהוכרז כסולטן במרכאש ב 1545, נכנס לפאס ב 1549. 

תקריות והתנגשויות בין התושבים והמגורשים לא חסרו, כמובן, בכל אחד מהמרכזים העירוניים הגדולים של מערב המגרב במרוצת המחצית הראשונה של המאה ה-16. בפאס המתיחות בין שני היסודות התדרדרה ב 1526 לעימות חריף ביותר, שנמשך כעשר שנים לערך, אך הן בפאס והן במראכש המאבק בין המגורשים לתושבים לא הגיע עד כדי קרע בלתי הפיך וגם לא נוצרה " אתניזציה " של ההבדלים התרבותיים, שהיו בין שתי הקבוצות, שנמנעו מלגבש לעצמן זהויות נפרדות ונבדלות.

כפי שהיה ניתן לצפות, היו אלה התושבים שחשו עצמם מאוימים על ידי המגורשים שמקרוב באו, לפיכך, כבר לפני ההגעות של 1497 דנו אחדים מרבני התושבים בפאס בשאלה, האם מותר למנוע בעד המגורשים מלהיות נושאי משרת " נגיד " הקהילה, על ידי הטלת חרם על אלה מבין המגורשים שיסכימו למלא תפקיד זה. עד מהרבה נתברר, שהשאלה הינה תיאורטית ואף בלתי רלוונטית לחלוטין. היה זה המלך שקבע בדרך כלל מי ישא בתואר הנגיד.

כתוצאה מכך , כאשר במרוצת המחצית השנייה של שנות השלושים שימש יעקב רותי נגיד, הוכרה סמכותו הן על ידי התושבים והן על ידי המגורשים, אשר נטלו לידיהם את רסן ההנהגה בקהילה החשובה ביותר של במרוקו, דור אחד בלבד מאז בואם לארץ זו. ניצחון זה בא בעקבות הצלחה לא פחות מרשימה בתחום חשוב ביותר בחיי הקהילה : מנהגי השחיטה, שהובאו למגרב על ידי המגורשים, אומצו על ידי התושבים.

התושבים  קיבלו ללא קושי כללים אלו, שהיו פחות נוקשים ופחות בזבזניים מאלה שלהם. הם הסתגלו אליהם ללא עוררין עד לביקור שערך בפאס ב 1500 הרב שלום בן מסנות מתוניס, שביקר בחריפות את התושבים על שוויתרו על מנהגי השחיטה המקוריים שלהם, שלדבריו היו מעוגנים יותר במסורת, כפי שנקבעו על ידי הרמב"ם, מאשר אלה של המגורשים.

מולו התייצבו רבני המגורשים של פאס, ביניהם הרב משה חלוואה, אשר דחו בתוקף את טענותיו. משהרב התוניסאי עזב, הוויכוח נשתכח, ומנהגי השחיטה החדשים נפוצו ברחבי הארץ.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

       

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.  

   ההסתפרדות  של יהודי מרוקו, או הניצחון של המגורשים

אולם באביב 1526 התעוררה מחדש המחלוקת בין התומכים במנהגי השחיטה החדשים לבין המתנגדים להם. האחרונים, בראשותו של הרב חיים גאגין והנגיד שם טוב בן אברהם, החליטו לפתוח אטליזים משלהם, והכריזו על הבשר שנקנה באטליזים שבהם היו נקוטים מנהגי השחיטה  " הקסטיליאניים " בשר טרף.

אך לא צעד זה, ואף לא האיומים בהטלת חרם נגד התושבים שפקדו את האטליזים של המגורשים, וגם לא קריאותיו של הרב גאגין, הצליחו לשנות את מהלך המאורעות, דהיינו, אימוצם הבלתי הפיך של מנהגי השחיטה על ידי הרוב המכריע של יהודי פאס, עד כדי כך שאטליזי התושבים נותרו ריקים מלקוחות.

למען שלום בית ולאחר ש " הופקר " על ידי כל נכבדי התושבים, ביניהם הנגיד החדש שאול בן רימוך, לא הייתה בשנת 1535 לרב גאגין ברירה אלא להיכנע לטיעוני מתנגדיו, אחרי שמועצה שהורכבה מרבנים מגורשים ותושבים קבעה שמנהגי המגורשים היו כשרים למהדרין.

אם כי לכאורה מחלוקת זו הצטיירה כעימות חזיתי בין המגורשים לתושבים, הרי התהפוכות שעבר ויכוח זה בין ליברלים לשמרנים, ובייחוד פתרונו, מוכיחים, עם זאת, שלא היה כאן אלא קרב מאסף מצד מיעוט של תושבים, שלא שבעו נחת מהשתלטות של " התושבים החדשים ", שנגעה לכל התחומים של חיי הקהילה. למעשה הסימביוזה בין שני חלקי האוכלוסייה היהודית הייתה במצב כה מתקדם, עד שלא היה, בעצם, קו מבדל אמיתי בין שני המחנות. שכן הן התושבים והן המגורשים מצאו את עצמם תכופות בצוותא באותו צד של המתרס. כך למשל, בראש מחנה הליברלי של המתירים, שדחו את טענותיהם של השמרנים, עמד רב מקרב התושבים, יהודה בן זכרי.

במקביל בראש מחנה השמרנים עמד המגורש הרב אברהם ביבאס, יחד עם הרב חיים גאגין, אשר למרות היותו ממוצא " פאסי " ותיק, לא היה פחות " ספרדי " ממתנגדו, שהרי הוא קיבל את כל חינוכו בקסטיליה, ואכל כל חייו, כפי שיעקב רוזלס העיר על כך, בשר שנשחט בשחיטה " ספרדית ".

כך הדבר לגבי רבי שמואל אבן דנאן, שמוצאו היה ספרדי, אם כי הוא נתפס כאחד ממנהיגיהם של התושבים. תוך כדי הגנתו על השחיטה המקומית הרחיק לכת עד כדי פנייה אל הרשויות הציבוריות וביקשם להתערב בסכסוך. המגורשים הצליחו עם זאת, ובלא קשיים מרובים, לסכל את מאמצי יריביהם, בהיותם מבוססים כהלכה בנוף הפוליטי המרוקאי, ובאמצעות נכדיהם, משה אבוטאי ויעקב רוזלס, הם דרשו את התערבות המלך אבו חסון. 

מכל מקום, לאחר שנסתיימה פרשה זו, שכך העימות בין התושבים למגורשים, אשר לאט אך בבטחה רכשו לעצמם מעמד מכריע בחיי הקהילה. התושבים המשיכו ללא ספק לשמור בקנאות על כמה ממנהגיהם, למשל בענייני נוסח התפילה. אך בדרך כלל, ועד כמה שדבר זה ייראה פרדוכסלי, היו אלה הם שנקלטו והשתלבו בקרב המהגרים, ולא להיפך. מכל מקום, המיזוג בין התושבים לבין המגורשים היה הדרגתי. זהו, לפחות, הרושם המתקבל מעיון בתקנות של הרבים הקסטיליאניים של מרוקו מאז 1494.

ב 1545 רב התושבים שמואל אבן דנאן הסתפק בהקראת התקנות שנוסחו על ידי הרבנים הקסאיליאניים בפני ברי בית הכנסת שלו, חמש שנים מאוחר יותר רואים את חתימתו ואת חתימת עמיתו מבין התושבים, מחלוף בן אסולין, מתנוססות על התקנות שחוברו ואושרו על ידי רבני המגורשים, ולאחר מכן אנו רואים את שניהם, ורבנים אחרים מהתושבים חותמים יחד עם רבני המגורשים על תקנות שנוסחו במשותף ביניהם.

יתר על כן, נראה שבהשפעת המגורשים העדיפו רבני מרוקו את פסיקותיו של אשר בן יחיאל – הראש, כל אימת שהתעוררה מחלוקת הלכתית בין הפסוקים, על שני עמודי ההלכה, הרמב"ם ואלפאסי – הרי"ף. מצב זה נשאר על כנו עד למחצית השנייה של המאה ה-16, כאשר את מקומו של אשר בן יחיאל תפס חכם ספרד אחר, יוסף קארו, בעל ה " שולחן ערוך ". ראוי לציין בהקשר זה, שהיה זה רבם של התושבים, שמואל אבן דנאן, שהיה הראשון אשר אימץ את פסיקתו של הרב קארו, אשר הפכה ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

כמו בכל סימביוזה אמיתית, ההשפעות וההיטמעות התרבותית לא היו חד סטריות אלא הדדיות, ואכן, החל מן המחצית השנייה של המאה ה16 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם ביהודית ספרדית והעדיפו עליה את הערבית או היהודית-ערבית. בנוסף לכך, החל מ 1550 אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים, למשל, בעניין מימוש הכתובה במקרה של פטירת בן זוג.

חוקרים אחדים ציינו את דבר קיומן של כמה תקנות ב " ספר התקנות " המתירות, בנסיבות מוגדרות היטב, ריבוי נשים ומאפשרות למשל לבעל להינשא בשנית, כאשר בשל סיבות כמו עקרות אין לזוג ילדים אחרי עשר שנות נישואים. כלום הייתה סטייה זו מנורמות המונוגמיה סימן ברור להשפעת הסביבה המגרבית על המגורשים ? אין הדבר ודאי כלל ועיקר,  שכן הוכח מעל לכל ספק שה " חרם דרבנו גרשם ", שאסר על הביגמיה בקהילות אשכנז, לא אומץ מעולם על ידי יהודי ספרד ולא קוים אלא באורח חלקי בלבד בקסטיליה ובארגון.

לכן, אף כי הביגמיה הייתה בסופו של דבר תופעה שולית ביותר, הרי היא התקיימה בקרב ביהודים הספרדיים לפני הגירוש, למרות חוקי המדינה שאסרו על קיומה.

כתוצאה מכך יש לקבוע, שבתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, לא היה למגורשים כמעט צורך להסתגל למנהגים ולכללים של סביבתם התרבותית החדשה. יחד עם זאת, אין ספק בכך, שבהשפעת המגורשים, הפכה המונוגמיה גם אצל התושבים לנורמה, וריבוי הנשים נעשה חריג. השפעה זו פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים, וכך בהדרגה " הסתפרדה " כל יהדות מרוקו.

התפיסה הגיאו-תרבותית של המרחב המגרבי, כפי שהייתה מקובלת אצל רבני מרוקו בסוף המאה ה17 ובתחילת המאה שלאחריה, אינה מותירה מקום לכל אי הבנה בעניין זה. מהים התיכון ועד שולי מדבר סהרה, למעט כמה " כיסי התנגדות " בפנים הארץ ובדרומה, הפך מערב המגרב כמעט בכללותו לאזור קסטיליאני.

כך כתב בהקשר זה הרב יהודה בן עטר – 1656 – 1733 בתשובה לשאילתה שהגיעה אליו מארץ ישראל בענייני ירושה.

   " ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהילות פאס המגורשים מקאשטילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיו במראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה דהיינו אותם שהם מזרע הק"ק המגורשים עושים כמנהג הנזכר ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן… אבל כל שאר ארצות המערב פאס ותיטואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים. וכן קהל קדוש שאבילייאנוס אשר בדובדו גם כן עושים כמנהג המגורשים אבך קהילת קודש תאזא יש להם מנהג משלם…."

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

לסיום נאמר שתהליך השתלבותם של גולי ספרד בצפון אפריקה עבר ללא זעזועים קשים הודות לקרבה הגיאוגראפית ולרציפות התרבותית שבין שני עברי הים התיכון. הוא הסתייע בתהליך מקביל של הסתפרדות של התושבים המקומיים, שהוא עצמו היה פועל יוצא של הגורמים הבאים.

  1. חולשתם הדמוגרפית של יהודי האזור ערב בואם של מגורשי ספרד.
  2. יחסם החיובי של השלטונות כלפי כניסת המגורשים לשטחם.
  3. הרבגוניות החברתית כלכלית וכן הפיזור הגיאוגראפי של המגורשים.
  4. צמיחתה המהירה של עילית רבת עוצמה בקרב המגורשים, שמיזגה בתוכה מרכיבים בעלי השפעה פוליטית, כלכלית ודתית.

יצוין ששילובם התרבותי והחברתי של המגורשים בתוך החברה המקומית הסתייע גם על ידי הגעתם המסיבית של רבבות גולים מוסלמיים מספרד במרוצת המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. גם אלה נטמעו באוכלוסייה העירונית של המגרב, שאותה הצליחו " לספרד " בתחומים רבים ומגוונים כמו אדריכלות, משפט, מלאכה ותרבות חומרית.    

סוף הפרק יהדות צפון אפריקה אחרי הגירוש, מתוך הספר הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש – מיכאל אביטבול

           יוצאי ספרד באימפריה העותמנית  במאות ה-15 – 18

יהודי חצי האי האיברי החלו להגר לתחומי האימפריה העותמנית מראשית המאה ה-15, עם גבור הלחץ של ההמון והכנסייה בספרד כנגדם, וחוסר היכולת וחוסר הנכונות מצד השלטון להגן עליהם מפני זעם ההמון. מלאחר גזרות קנ"א – 1391 – אנו מוצאים בתכיפות גוברת שמות של יוצאי קטלוניה, אָרגון ופרובנס בקרב יהודי האימפריה ובאגן בים התיכון המזרחי.

אולם, עד בוא גלי ההגירה הגדולה אחרי גירוש היהודים מספרד – 31/07/1492 -, לא מצאנו עדויות לקיומה של קהילה יהודית של יוצרי ספרד בצפון אפריקה, ובאלג'יריה בפרט. גלי הרדיפות, השמד והגירושים, שבאו על יהודי פורטוגל בספטמבר 1497 ונָבָרה במרץ 1498, גרמו לכך שהיהודים נאלצו לברוח או לצאת באורח רשמי מכל רחבי חצי האי האיברי, ולא רק ממלכויות קסטיליה וארגון.

ערב הגירוש ישב חלק הארי של יהודי חצי האי האיברי בקסטיליה, הישנה והחדשה. מספר הקהילות בקסטיליה היה למעלה ממאתיים, לפי אחד המקורות 216 ולפי מקורר אחר 277 . לעומת זאת, מספר הקהילות בארגון ובנברה היה קטן בהרבה, ובולנסיה נותרו אך קהילות ספורות. החוקרים סבורים, שמספר יהודי קסטיליה, ללא האנוסים, עמד על כ-80.000 , יהודי סיציליה כ-40.000, יהודי ארגון כ-12.000 , יהודי ולנסיה כאלפיים, ויהודי נברה כשלושת אלפים.

הרכב האוכלוסין זה מראה שרוב רובם של יהודי חצי האי האיברי היה קסטיליאנים ואליהם יש לצרף מספר ניכר של סיתיליאנים עם הגירוש מספרד, רבים מיהודי קסטיליה היגרו לפורטוגל, אוכלוסייתה היהודית גדלה מאוד ומספרה נאמד בכ-30.000 בשנת 1496.

נמצא שתהא זו הערכה סבירה, אם נניח שהיו כ-150.000 יהודים , ללא אנוסים בחצי האי האיברי ובסיציליה ערב הגירוש. אין אנו יודעים בוודאות כמה יצאו וכמה נשארו, כמה המשיכו בדרכם וכמה חזרו בגלל הרעב, המגפות, השוד והרצח בדרכי הים והיבשה. אולם יש לנו מושג על הֶקף ההגירה לאימפריה, שכן בידינו מצויים נתוני מפקד אוכלוסין שנערכו באימפריה לצרכי המסים.

מן הנצונים האלה עולה, שמספר היהודים בעריה הגדולות של האימפריה גדל פי כמה וכמה תוך זמן קצר יחסית. כך למשל בסלוניקי, אשר היו בה כ-17.000 יהודים ב 1519, ב 1489 לא היו בה יהודים כלל. ואילו באיסטנבול גדל מספרם מכ-9.000 ערב גירוש ספרד ללמעלה מ-40.000 בשנת 1535.

במספר רב של ערי שדה ועיירות שהיו בהן יהודים מעטים, או שכלל לא ישבו בהן יהודים בסוף המאה ה-15, נוצרו קהילות יהודיות, מהן בנות כמה מאות משפחות. בדרך כלל העדיפו המהגרים להתיישב בערים, ויש ערים, כגון סלוניקי וצפת, שבהן הפכו היהודים לרוב אוכלוסי המקום. אולם לרוב היו פחות מעשרה אחוז מאוכלוסי הער.  הועתק לפורום 13/11/07

סדר הגודל של הקהילות היהודיות בערים ובעיירות נע בין כ-250 נפש לכ-1.200 נפש, ובמקומות קטנים יותר היו אף ריכוזים של עשרות בודדות. מכלל הנתונים שבידינו ניתן להעלות, שככל הנראה הייתה הגירה מקיפה של יוצאי חצי האי האיברי וארצות אחרות של האימפריה. כמדומה שלא תהא זו הגזמה להניח, שבגלים הראשונים של ההגירה, בשנים 1492 – 1510, הגיעו כ-50.000 יהודים יוצאי חצי האי האיברי לאימפריה.

תהליכי ההגירה והתארגנות.

כאמור, מרבית אוכלוסיית מהגרים זו התיישבה בערים, כאשר העדפתם הברורה בייתה נתונה לערים מפותחות כלכלית אן לערי בעלות פוטנציאל כלכלי גבוה. כך, דרך משל, הרבו להתיישב בערי נמל צזה ובערי מנהל ומרכזי שלטון מזה. אף שספרד בכלל ובקסטיליה בפרט ישבו היהודים בבואם במאה ה-15 בערי שדה ובעיירות ונדחקו החוצה מן המרכזים העירוניים, הנה בבואם לאימפריה העותמנית התיישבו שנית בריכוזים העירוניים הגדולים.

ריכוזים אלה היו נוחים להם מבחינה כלכלית, שכן הם אפשרו השתלבות במערכת הכלכלית ועלייה מהירה יחסית בסולם הכלכלי והחברתי. אולם חסרו את השלווה ואת האווירה הנוחה, ומאבקי הקיום היום יומי הקשים הקשו על שיקום החיים בצוותא. אין פליאה אפוא, שהמהגרים חיפשו מסגרות של תמיכה הדדית שיסייעו להם בשיקום חייהם. והנה, באיסטנבול נמצא לבאים דגם אב שהתאים לצרכיהם, שכן כבר משנו השישים של המאה ה-15 הייתה קהילת איסטנבול מאורגנת במבנה של קהלים קהלים בתוך הקהילה הכללית, בעקבות הגלייתם והעברתם של יהודי הממלכה בכפייה ויישובם מחדש בבירה.

כתוצאה מהגלייה זו הקרויה סורגון – surgun -, נוצרו מספר ריכוזי התיישבות נפרדים של יהודים בעיר, כאשר כל קבוצה הקימה לעצמה בית כנסת נפרד והייתה רשומה כיחידה נפרדת אצל השלטונות. כמו כן הייתה לה הנהגה משלה, נושאי תפקידים ומוסדות משלה, ואף הייתה אוטונומית לגמרי בכל מוסדותיה.

יוצאי ספרד ופורטוגל אימצו לעצמם צורת התארגנות זו הן בגלל אופיים, צורת הגירתם, מספרם הגדול והצורך שחשו להיות בצוותא עם בני מקומם בארץ החדשה, והן מפני הדגם שמצאו לפניהם באיסטנבול. הם התארגנו בקהלים-קהלים בתוך כל עיר ועיירה על בסיס המוצא המשותף של כל תת קבוצה, ארץ או חבל ארץ, עיר מקום, לשון וכדומה.

על ידי כך נוצרו עשרות רבות של קהלים יוצאי חצי האי האיברי ויוצאי ארצות אחרות בכל עיר גדולה באימפריה. קהלים אלה היו מאורגנים סביב בית הכנסת, וללא בית כנסת משלו לא יכול היה קהל להתקיים קיום נפרד. לעומת זאת, לעתים רחוקות היו כמה בתי כנסת לקהל אחד.

לא תמיד היו כל הקהלים רשומים אצל השלטונות, כך, דרך משל, היו בסלוניקי במחצית הראשונה של המאה ה-16 כשלושים קהלים, ואלו לקראת סופה הוכפל ושולש מספרם, אף על פי כן, הדבר לא מצא ביטוי במסמכים הרשמיים. הִתרבות הקהלים לא הייתה ידועה לשלטונות, לא שם ולא בצפת.

במקומות שהיה בהם יישוב יהודי קטן, נתקיימו, נתקיימו 4-5 קהלים, למשל, בוַלונה שלחוף הים האדריאטי, בקהילות קטנות יותר היו 2-3 קהלים, ואילו בקהילות גדולות היו בין 12- ל-30 , בצפת במאה ה-16, או למעלה מ 15 קהלים, למשל באֶדירנֶה בשנת 1656. בדיקת שמות הקהלים אלה והאנשים המרכיבים אותם מעלה, שההתפלגות הייתה נחלתם של כל המהגרים, וגורלם של הקהלים לא היה זהה, כך, דרך משל, בקהילת סלוניקי באמצע המאה ה-16 רשומים הקהלים הבאים : אֶבורָא – פורטוגל -, אוטרָנטו – דרום איטליה -, איטליה, ארגון, אשטרוק, אשכנזים,  בעלי תשובה – קהל ספרדי -, גירוש ספרד, ישמעאל – ספרדי -, לווית חן – פורטוגלי -, ליסבון ישן, ליסבון חדש, מדרש – קסטיליאני -, מוטָאלטו – איטלקי -, מָיור – ס]רדי -, סיצייליה ישן, סיציליה חדש, עץ חיים או עץ הדעת – ספרדי -, פוליָה – דרום איטליה -, פרובנס, קורפו, קטלוניה – גירוש -, קטלוניה ישן, קָייאנה – איטלקי -, קלבריה – דרום איטליה -, קלבריה ישן, קסטיליה – גירוש -, קסטיליה חדש, שלום או נווה שלום – ספרדי -.

בקהילת אדירנה באמצע המאה ה-17 יש כ-15 קהלים :גירוש – ספרדים -, פורטוגל, ארגון, טולדו, פולייה, סיציליה, מאיור – ספרדים -, קָטָלָן, בודין – הונגריה -, כוצוכ – קטן פורטוגל, בויוכ גדול פורטוגל, אָלֶמָן – אשכנזים, בויוכ אלאמאן, איטליה. 

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.גירוש ספרד 5

מרשימת קהלי אדירנה, כמו גם מרשימות קהלים אחרים מן המאה ה-17, ברור שתהליך ההתפלגות של הקהלים אינו רק תולדה של התפצלותם לשניים או שלושה קהלים חדשים, תופעה הרווחת במאה ה-16, אלא יש התארגנויות חדשות גם כתוצאה מהגירה פנימית באמפריה.

הגירה זו הייתה לפרקים מרצון ולפרקים מאונס. מכאן פשר הופעת קהלי איסטמבול ובודין באדירנה או יוצאי סלוניקי ברודוס במאה ה-16. מעתה ההתארגנות מתבססת גם על מוצא משותף בתוך האימפריה. תופעה זו בולטת במיוחד בצמיחתה של הקהילה הגדולה של איזמיר במאה ה-17.

קהילה זו, שנוסדה בסוף המאה ה-16, נבנתה מן ההגירה הפנימית באימפריה. עם צמיחת המקום והפיכתו מעיירה לנמל ומרכז מסחרי פורח, הגיעו לעיר יהודים רבים מטיריה וממָניסה, אשר בסביבתה הקרובה של איזמיר, אך גם מסלוניקי, מאיסטנבול וממקומות אחרים באימפריה. וכן הגיעו אליה אנוסים שיצאו מפורטוגל. ואכן, רוב קהלי איזמיר אינם מיוסדים על בסיס המוצא מחצי האי האיברי, כפי שמעידים שמותם : בקיש, נווה שלום, פורטוגל, פינטו, גבֶרֶת, אַלגַזי, אורחים, במקביל לתהליך זה נתהווה תהליך אחר כבר ברבעים השני והשלישי של המאה ה-16.

קבוצות שלא היו מרוצות מן הקהל שלהן פרשו בקבוצות גדולות או קטנות. יש מהן שיסדו קהלים לעצמן ויש שהצטרפו לקהל אחר, שחבריו היו בני מוצא שונה. על ידי כך ועל ידי נישואים עם יוצאי ארצות ערים אחרות, נוצרה מציאות של קהלים מעורבים, אף ששמות קהלים אלה אינם משתנים עד המאה העשרים.

בתהליכי ההגירה וההתארגנות של יוצאי חצי האי האיברי באימפריה ניכרו כמה שלבים. בשלב ראשון, הגירה אל האימפריה והתיישבות בערים הראשונות ולאורך החופים, בנמלים ובערים בעלי חשיבות כלכלית. בעיקר מסחרית.

השלב השני, חדירה פנימה לתוך הבלקנים ולתוך אנטוליה, היהודים התיישבו בערים ובעיירות שלרוב התרוקנו מתושביהן היהודים הביזנטים, עקב העברתם ההמונית של אלה לאיסטנבול בשנות השישים והשבעים של המאה ה-15, לשם יישובה של עיר הבירה החרבה, במקביל לשלב זה, ובעיקר בלב השלישי, הייתה תופעה של הגירה פנימית בתוך האימפריה והגירה מבוקרת של אנוסים מפורטוגל ויהודים מאיטליה ומאשכנז לאימפריה. הועתק לפורום 19/11/07

ההגירה הפנימית הייתה מונעת על ידי מספר גורמים.

1-     היא נוצרה על ידי הגליות של יהודים ממקום למקום בגלל מדיניות הקולוניזציה של השלטונות, כך למשל הועברו 150 משפחות יהודיות מסלוניקי לרודוס לאחר כיבוש רודוס ב-1523, לשם יישובה, והודי בודה – הונגריה -, הועברו אחר 1526 לכמה ערים ועיירות באימפריה, ועקב כך נוצרו קהלים של וצאי האימפריה על בסיס המוצא שלהם בספרד או בפורטוגל.

2-     היא נוצרה עקב קשיים ומשברים כלכליים, תנאי תברואה ירודים, צפיפות דיור וקשיי פרנסה במקום התיישבותם הראשון. גורמים אלה הביאו יהודים רבים, א. להגר אל מרכזים עירוניים חדשים או ומצליחים יותר, זו למשל סיבת ההגירה הגדולה מסלוניקי ואיסטנבול לאיזמיר בסוף המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. ב. להגר ממרכזים עירוניים גדולים אל ערי שדה ועיירות, למשל, הגירת יהודים מסלוניקי ומאדירנה אל פנים הבלקאן.

   או הגירת יהודים מאיסטנבול אל ערי אנטוליה. ג. להגר אל מרכזים שבהם יש פעילות כלכלית ותנאי מיסוי נוחים יותר, מירושלים, מדמשק וממקומות אחרים אל צפת המתפתחת ברבעים השני והשלישי למאה ה-16, מלפָאנטו לפָטרַס בייון ועוד הרבה, ומצפת לדמשק, ירושלים, עזה ועוד, עם פרוץ המשבר בה בעשור האחרון למאה ה-16 ובראשית המאה ה-17.

3-     היא נוצרה גם עקב עליית קרנו של מקום מסיבות כלכליות או דתיות, התגברות קדושתו או צמיחת מרכז דתי בתוכו, הגירה מרחבי הבלקאן לסידרוקפסי ומכל רחבי האימפריה לאיזמיר מסיבות כלכליות, ומכל רחבי האימפריה לארץ ישראל בכלל ולצפת בפרט, משנות העשרים למאה ה-16, מסיבות דתיות.

4-     גורם נכבד לעזיבת מקום היו גם תנאם אקלימיים ירודים ותכיפותן של מגפות. אם בשלב ראשון היו המהגרים פחות בררנים וביקשו להאחז בכל מקום שבו הפרנסה אפשרית, הרי לאחר מכן שינו את החלטתם על פי תנאי המקום , כך למשל בקָווָלָה שביוון, ועוד. 

Recent Posts

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;

  • פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

    מכתב קסד אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס. מכתב קסה רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63. מכתב קסו הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי

  • המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

    המאה החמישית לאלף הששי בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳. בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים. עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול

  • שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

    שמואל הלוי אבולעפיה נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳ ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930