הקשר המרוקני-שמואל שגב

עמוד 1 מתוך 11

הקשר המרוקני. שמואל שגב.

הקשר המרוקני.

שמואל שגב,

מומחה לבעיות המזרח התיכון, שימש בעבר כסופר "מעריב" בוושינגטון ובפריז, לימד ״הפוליטיקה של המזרח התיכון" במשך עשר שנים באוניברסיטת "הופסטרה״ בלונג איילנד, ניו יורק. בין 11 ספריו נמנים: "סדין אדום״ על מלחמת ששת הימים; "בודד בדמשק״- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן הי״ד; "המשולש האיראני״ על יחסי ישראל־איראן בתקופת השאח הפרסי. ארבעה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית.

הקדמה – שמואל שגב

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל היא אחת האיפופיאות ( יצירה פיוטית גדולה המתארת עלילות גבורה ומאורעות, אפוס ) המופלאות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. למרבה הצער, לא זכתה איפופיאה זו עדיין למלוא החשיפה המחקרית והספרותית שלה היא ראויה. פרטים רבים הקשורים בעלייתם של יהודי מרוקו לישראל היו חסויים במשך תקופה ארוכה. רק בשנים האחרונות, ובזכותם של אישים רבים, ובעיקר הודות למאמציהם של שר החוץ לשעבר דוד לוי וחבר הכנסת לשעבר שמואל טולידאנו, הוסר מעטה הסודיות מעל מבצעי העלייה השונים. אך עדיים קיים איפול על רבים מההקשרים המדיניים והביטחוניים שהתפתחו מאז עם מרוקו. אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל מונעים עדיין את חשיפתם המלאה של קשרים אלה. הגילויים הנחשפים לראשונה בספר זה, הם אך מעט ממה שהותר לפרסום על אותם קשרים שישראל קשרה עם מרוקו בארבעים השנים האחרונות.

חסן השני, מלכה השני של מרוקו, ציין בהזדמנויות שונות כי היהודים באו לארצו עוד לפני האסלאם. ואכן, שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. במשך אלפיים שנות גלות הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי, המדיני והכלכלי של מדינה זו. למרות 300 שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית. חרף בידודה הגיאוגרפי שימרה יהדות מרוקו את דתה ואת תרבותה היהודית, וכל המאמצים לבולל אותה בין עמי הארץ נכשלו. כמיהתה לציון הייתה עזה ואמונתה בביאת המשיח הייתה תמה ועמוקה. מבחינה מוסדית היה ארגונם הציוני של יהודי מרוקו חלש והשתתפותם בקונגרסים הציוניים השונים הייתה מזערית.  אך קשריהם עם ארץ ישראל מעולם לא נותקו ועליותיהם לארץ הקודש קדמו לתנועת ה "בילויים" ולכל גלי העלייה שבאו בעקבותיה. על כן לא ייפלא כי בהישמע קול השופר, שבישר את חידוש הקוממיות היהודית בארץ ישראל, טולטלו יהודי מרוקו ברוח עזה שעקרה אותם מנופי ילדותם. הם נטלו את מקל נדודיהם בידיהם ושבו לירושלים, העיר שבה נחרב פעמיים בית מקדשם ושאליה נשאו עיניהם בתחינה כל השנים. כמי שספגו את אמונתם היהודית ואת כמיהתם לציון מהתפילות והפיוטים, שחוברו על ידי חכמי מרוקו בכל הדורות, הקריאה "לשנה הבאה בירושלים" לא הייתה לדידם בבחינת סיסמה ריקה. זו הייתה קריאה מלאת ערגה וכיסופים, שאותה הם מימשו מיד עם קום מדינת ישראל.

לצורך כתיבת ספר זה הסתייעתי בעדויותיהם של אנשים רבים. חלקם נחשפים כאן לראשונה, אחרים נותרו עלומים. לכולם, ובעיקר לאלה שנשארו עלומים, נתונה תודתי העמוקה על האמון הרב שנתנו בי.

שמואל שגב

הרצליה, נובמבר 2007

מבוא – אפרים הלוי

מערכת הקשרים והיחסים שבין ישראל ומרוקו היא נושא שהצית את הדמיון של רבים וטובים בישראל ומחוצה לה במשך רוב שנות קיומה של ישראל. מדי פעם פרצו אירועים דרמטיים לכותרות והדהימו את הציבור בראשוניותם ובמקוריותם. ביקורו המפתיע של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל בשנת 1977 הסיר את המסווה מעל מרכזיותה של מרוקו בעשיית השלום שבין ישראל ושכנותיה הערביות. התברר כי את המהלך הזה רקחו ישראלים ומצרים על אדמת מרוקו במשך תקופה מאוד ארוכה וכי את ראשית מלאכת המשא והמתן ביצע לא אחר מראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, אלוף במילואים יצחק (חקה) חופי. מדוע היתה זו דווקא מרוקו שמילאה תפקיד כה מרכזי בפרשייה היסטורית זו? ומדוע הוסתר תפקיד המפתח שמילא חופי, ולא אחר, בפרק חשוב זה בתולדות עיצוב יכולת עשיית השלום של ישראל עד לפרסומו של ספר זה של שמואל שגב?

הקורא בדפי הספר נחשף למלך חסן השני, אישיות יוצאת דופן שהילכה על במת ההיסטוריה כארבעים שנה. הוא מתגלה שוב ושוב כדמות מפתח במאמץ לעצב מערכת יחסים של אחווה ורעות בין יהודים ומוסלמים לא רק במזרח התיכון כי אם ברחבי תבל כולה.

מה היה סוד הקשר הנדיר והמיוחד הזה בין מדינת ישראל היהודית הצעירה והמודרנית לבין מלכות מרוקו השוכנת מרחק אלפי קילומטרים מישראל בפינה הצפון־מערבית של יבשת אפריקה לחופי מערב הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי? למה נמשכו ראשי המוסד בזה אחר זה לקשר ייחודי עם המלך ומה חיפש ומצא המלך בקרבתו אליהם?

האם וכיצד נשתרבבה מסכת העלייה החשאית של רבבות יהודי מרוקו לישראל בתמונה הכללית של הדרמה המרוקנית־ישראלית? איך אפשר להסביר את הסתירה, לכאורה, שבין מערכת הקשרים המדינית לבין המחזה הממושך של עלייה בלתי חוקית שגם גבתה קורבנות אדם כאשר טבעה הספינה ״אגוז״ בים התיכון ועל סיפונה עשרות עולים וביניהם קצין מוסד אחד?

לראשונה מתפרסם ספר החושף שלל נתונים, סיפורים ופרשיות הרואים כאן אור לראשונה. המכלול לא היה זר לי במשך ארבעים שנות שירותי במוסד, ולמרות זאת מצאתי בספר פרקי היסטוריה שבהם לא שותפתי ועליהם לא ידעתי עד לימים אלה.

הספר פורש לפני הקורא חמש עלילות שונות שהתרחשו לאורך יותר מחמישים שנה ואשר להן היו שותפים ״שחקנים״ רבים.

העלילה האחת היא זו של יהדות מרוקו, זו שהועלתה בהמוניה לישראל, בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. בני עדה זו ימצאו בספר גם עדויות מהימנות המתעדות את התלאות הקשות שרבים מהם חוו וגם הערכה עמוקה לדרך שבה נהגו חרף הקשיים העצומים בהם נדרשו לעמוד. בצד סיפור המעשה מגולל המחבר את התפקידים החשובים שמילאו דמויות מפתח במנהיגות הקהילה ביצירת חלק מהאמצעים ששימשו את שרי ישראל בנסותם לבנות ערוצי קשר עם בית המלוכה.

העלילה השנייה הנפרשת בפרטי פרטים בספר היא זו של המוסד והמשרתים בו שסיכנו את חייהם הן כדי להרים מבצע הצלה של רבבות לאורך שנים בתנאי שטח קשים והן כדי לאפשר לקהילה הנותרת להגן על עצמה עד כמה שרק ניתן. זה סיפורם של בודדים, של קציני מודיעין נועזים ויצירתיים, שיצאו בשליחות הצלה ואשר התמידו בה חרף תקלות וקשיים שהמחבר מגולל לפעמים בפרטי פרטים. אך בד בבד ובצד סיפורי היחיד, זהו אפס קצהו של סיפור המוסד כזרוע ממלכתית שביצעה משימות שאף שירות מודיעין בעולם לא התנסה בהן בתולדות ה״מקצוע״ הזה. חלק מהעושים במלאכה היו קציני שטח שהמשיכו דרכם בארגון ומילאו ברבות הימים תפקידים בכירים מאוד בפיקוד ובמטה. אחרים היו אנשים שבאו מתוך רצון לשרת ולתרום לעניין העלייה בלבד ולאחר מכן חזרו לחיים אזרחיים ועשו חיל בהמשך דרכם בחיים.

שפע החומר, השמות, התפקידים וסיפורי המעשה הוא בבחינת כמות ההופכת לאיכות, והוא ממחיש את ההיקף העצום של מבצע זה שהתבצע בו בזמן שהמוסד נדרש לעמוד בכל המשימות המורכבות של שירות מודיעין החייב להשיג את המידע החיוני הדרוש לישראל שנים מעטות אחרי מלחמת העצמאות, שהסתיימה במצב בו כל שכנותיה ממשיכות שלא להכיר בה ועדיין שואפות ופועלות להשמידה.

לקורא מזומנת הזדמנות נדירה להציץ אל תוך העשייה המבצעית של המוסד, להתוודע לשיטות הפעולה ולסוגי המצבים והבחנים בהם נדרש הלוחם הבודד לעמוד בתנאי סביבה בלתי ידידותיים, ולפרקים עוינים ממש. לא פעם נתבע היחיד לגלות כושר אלתור, אומץ לב ותושייה באורח מיידי־ספונטני כאשר לרוב אין הזמן או הנסיבות מאפשרים להתייעץ ולקבל הדרכה או הנחיה מדרג פיקודי. שגב מספר את סיפוריו, את סיפוריהם של מפקדים וקציני המודיעין בשטח, ואגב כך לומד הקורא על ייחודיותו של שירות המודיעין של ארצו המוביל מבצעי הצלה רבי היקף במשך שנים תוך שהוא מעמיד את משאבי האנוש, את הידע, את המקצוענות ואת האמצעים הטכניים והטכנולוגיים לרשות פעילות שבמהותה אינה מודיעינית כלל.

העלילה השלישית היא של המוסד שכונן מערכת יחסים יוצאת דופן עם מדינה מוסלמית חברה בליגה הערבית, שכלפי חוץ היתה שותפת מלאה לא רק למדיניות המכוונת להשמדת ישראל אלא גם השתתפה בפועל במאמץ זה. הסיפור המופיע בספר מתאר את הדרך שבה חתר המוסד לאורך שנים ליצור מסד חזק ואמין של אינטרסים אסטרטגיים משותפים בין ישראל למרוקו. מטבע הדברים המחבר נדרש לגלות טפח ולכסות טפחיים, אך ככל שהקורא יתקרב לסיום הקריאה הוא יוכל להסתכל ברצף המעשים ולהיווכח בתמונה המגוונת של נושאים ועניינים שחברו יחדיו להפוך קשר זה לערכי מאין כמוהו לשני השותפים. לא היתה זו יד המקרה שראשי מוסד בזה אחר זה ראו במשימות מאין אלה כלים מרכזיים בביצור עצמאותה של מדינת ישראל. הקורא את סיפורו של האלוף במילואים יצחק חופי בכל הנוגע למרוקו, יתרשם מרציפות הטיפול שהעניק לפרק זה בפעילותו שהקיפה את כל שמונה שנות שירותו כראש המוסד. קודמיו והבאים אחריו הוסיפו כהנה וכהנה יוזמות ומהלכים שטרם נגלו ואשר משרתים את ענייניה החיוניים ביותר של המדינה עד עצם הימים האלה.

ערך נוסף, שלא יסולא בפז, נודע לקשר זה מנקודת ראותה של ישראל. בשלושים שנות קיומה הראשונות היתה ישראל בודדה ומבודדת בלב האגן המזרחי של המזרח התיכון. לא היתה לה נגישות ישירה ורחבה ליריביה למעט פגישות תקופתיות של קצינים משני הצדדים בוועדות שביתת הנשק וכמובן דרך איסוף מודיעין בדרכים ידועות. הצוהר שנפתח לפני ישראל במרוקו אפשר לה לחוש את העולם המוסלמי באורח בלתי אמצעי, להבין את היריבים בשלל היבטים שחלקם מסופרים ורובם מרומזים, ולנצל את המידע רב־הערך כדי לחזק את ישראל הן במישור המדיני והן בתחום האסטרטגי הגבוה ביותר. הקשר למרוקו הרחיב את אופקיה המדיניים של ישראל בראשית שנותיה של המדינה ושימש במובן מסוים ״בית ספר״ לסוג ייחודי של דיפלומטיה שלה נדרשה ישראל באותם ימים. העלילה המרוקנית הפכה נדבך חשוב בפיתוח תפישת העולם האסטרטגית של ישראל. כשם שהיא למדה להעריך נכונה את חשיבותם של קשרים מסוג זה לתועלתה שלה, כן נוכחה לדעת עד כמה יש לה, לישראל, שפע נכסים ויכולות שבאמצעותם תוכל לשרת אינטרסים של מדינות קרובות ואף רחוקות ממנה. מנהיג מדיני גאה ורב־ניסיון כמלך חסן ה־II לא היה מקרב את ישראל אליו ובוודאי לא את ראשי המוסד לדורותיהם אילולא היה משוכנע שבעשותו כן ובנטלו על עצמו סיכונים לא מבוטלים בשל כך, הוא תורם תרומה רבת ערך לקיום ארצו ולביטחון עמו.

העלילה הרביעית המתוארת בספר היא זו של הדיפלומטיה הישראלית הרשמית שפעלה במשך מספר שנים ואשר הצליחה בסוף לתקוע יתד ברבאט, בירת מרוקו, ולהקים שם נציגות רשמית. הדמות המרכזית, הגם שאיננה יחידה, בפרשייה זו היא זו של שמעון פרס, הן כאשר כיהן בתפקיד רשמי של ראש ממשלה או שר חוץ והן כאשר פעל כמנהיג האופוזיציה בכנסת. מאמצים אלה ידעו הצלחות וגם פה ושם כישלונות, והתמונה העולה מן הכתוב היא מהימנה מאוד והוגנת. סיפור מרוקו נותן לקורא הזדמנות נדירה להבין למה נזקקת ישראל לערוצים דיפלומטיים מקבילים – של משרדי הממשלה הגלויים ובראשם משרד החוץ מחד גיסא ולזרוע החשאית של המוסד מאידך גיסא. שיטות הפעולה השונות, סוגי הטיעון השונים וגם מבני האישיות השונים של העושים במלאכה מספקים הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של המדינאות של ישראל ביובל הראשון לקיומה. העלילה החמישית היא זו ששייכת כולה למרוקו, למלכה, חסן ה־II, ולדרך ההתנהלות של מדינה זו כלפי העולם בכלל וכלפי מדינת ישראל בפרט. לפנינו ״חקר מקרה״(case study) שמאפשר לנו להבין כיצד מתנהלת לה מדינה מוסלמית כלפי ישראל ואיזה ערך יש לייחס למערכת הקשרים של ישראל עם העולם הערבי־מוסלמי בכללו. אי אפשר לגזור גזרה שווה על מרוקו כמו על כל ארץ אחרת. מקרה מרוקו הוא ללא ספק ייחודי, אך האמת היא כי כל ארץ אחרת היא ״מקרה ייחודי״ ואם ניתנת לנו הזדמנות להציץ בחלון אחד וללמוד ממראה עינינו, חזקה עלינו כי נשפר את יכולתנו להבין את שנראה ברבות הימים כאשר יתאפשר לנו להסתכל פנימה דרך חלונות נוספים.

שמואל שגב הוא דמות מוכרת בעולם העיתונאות זה שנים. קצין מודיעין בעברו הרחוק, מראשוני הכתבים לעניינים ערביים ונציג ״מעריב״ בצרפת שעה שפריז היתה תחנת מעבר חשובה בנתיב המרוקני. הוא הכיר אישית חלק מהנפשות הפועלות ונשם את אווירת העשייה ממקור ראשון באחדות מתקופות הפעילות.

כמי שהכיר מקרוב חלק מהדברים וחלק גדול מהעושים במלאכה אני חייב להודות כי היטיב לתאר אירועים ומצבים. ניכר כי המחבר הזדהה מאוד עם נושאי כתיבתו, אך הזדהות זו לא מנעה ממנו לתת ביטוי לביקורת כאשר מצא זאת לנכון.

והערה אישית אחרונה – בשעתו פנה אלי מחבר הספר וביקש לראיין אותי לקראת כתיבתו. השבתי פניו ריקם. כאשר הסכמתי להיענות להצעת הוצאת הספרים ״מטר״ לערוך את הסדרה ״ענייני דיומא״, נמסר לי כתב היד כמשימה ראשונה. אני שמח שנזדמנה לי האפשרות להביא ספר זה לעיון הציבור. כל יוצא מרוקו ימצא בו מקור גאווה לעברו ולדרך עליית משפחתו, וכל ישראלי ימצא כאן עלילה המחברת אותו לפרק רווי דרמה והישגים של ישראל המעלה את תפוצותיה בחשאי והמעצבת מדיניות שלום אותנטית בתעוזה, במקוריות ובהצלחה.

הקשר המרוקני-שמואל שגב-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו.

על אש קטנה

המעמד בארמון המלוכה בטנג׳יר היה מרשים ומרגש. מלך מרוקו, מוחמד ה־VI ולצדו אחיו הצעיר מולאי רשיד, עמדו במרכז הלשכה המרווחת כשידיהם פרושות לצדדים, כפי שמקובל בעתות תפילה במסגדים. מולם – חבוש במצנפת אדומה עם סרט רחב בצבע שחור, שאותה נוהגים לחבוש חכמי מרוקו לדורותיהם – עמד הראשון לציון, הרב שלמה משה עמאר, הרב הספרדי הראשי לישראל. בקול חזק וברור השמיע הרב עמאר את תפילת ״הנותן תשועה למלכים״, שאותה נוהגים יהודים בישראל ובכל קצווי תבל להשמיע במועדי ישראל לכבוד ראשי המדינות בהן הם מתגוררים. המלך ואחיו ענו אמן. מיד לאחר מכן ביקש המלך שהרב עמאר יישא ברכה גם לחיי בנו הקטן.

בגמר התפילה העניק הרב לבן המלך מדליון מזהב מעשה ידי אמן ישראלי. למלך הוא העניק ספר תנ״ך בכריכת עור מהודרת. בהקדשה לספר בצרפתית הביע הראשון לציון תקווה כי המלך ימשיך בדרכי אבותיו, הזכורים לטוב בשל יחסם החיובי ליהודים ובשל ההגנה שהעניקו תמיד לבני חסותם. על כך השיב המלך: ״יא סידי, אינני מבדיל בין יהודים לבין ערבים על פי דתם. כולם מרוקנים וכולם שווים בעיני.״

טקס זה ביטא יותר מכל דבר אחר את הערצת יהודי מרוקו למלכם ואת יחס הכבוד שגילו מלכי מרוקו כלפי נתיניהם היהודים וכלפי דתם בכל הדורות.

ביקורו של הרב עמאר במרוקו ב־28 ביולי 2003 היה חסר תקדים. מאז החלה מרוקו במעורבותה בסכסוך הישראלי־ערבי, שסללה את הדרך לביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, ביקרו ברבאט כמה ראשי ממשלה ושרים ישראלים. מעולם לא ביקר בה הרב הראשי לישראל. המלך חסן ה־11 רצה מאוד בביקורו של מנהיג ש״ס הרב עובדיה יוסף, אך מצב בריאותו של הראשון לציון לשעבר לא אפשר זאת.

המלך מוחמר ה־VI היה מודע, כמובן, לעובדות אלה. הוא הביע קורת רוח רבה מכך שרב יליד מרוקו הגיע למעמד הרם של הראשון לציון בישראל. הרב עמאר, בן 58, נולד בקזבלנקה ועלה לישראל עם הוריו בשנת 1962, בהיותו בן 14. לאחר שירותו בצה״ל, במחלקה לזיהוי חללים ברבנות הצבאית, ולאחר שהוסמך לרבנות שימש הרב עמאר כדיין בבתי הדין הרבניים בבאר שבע ובפתח תקווה. בטרם נבחר לראשון לציון שימש הרב עמאר כרב ראשי ספרדי בתל אביב.

הרב עמאר בא לטנג׳יר ביום בו הגיע לרבאט גם ראש הממשלה הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן). המנהיג הפלשתיני היה אורח קבוע ורצוי במרוקו. בתקופת השיחות החשאיות באוסלו נהג ״אבו מאזן״ לדווח בקביעות למלך על התקדמות השיחות או על המכשולים בדרך. למרות שידע על ביקורו של הראשון לציון, השניים לא נפגשו על אדמת מרוקו.

ביקורו של הרב עמאר בטנג׳יר אורגן על ידי רוברט אסראף, יהודי מרוקני המתגורר בפריז ומקורב מאוד לבית המלוכה ברבאט. מבין כל המנהיגים היהודים במרוקו, אסראף הוא בעל הזהות היהודית העמוקה ביותר וקשריו עם ישראל ומנהיגיה הדוקים מאוד. אחת משתי בנותיו גרה בישראל עם בעלה וארבעת ילדיהם. אסראף נפגש מספר פעמים עם המלך מוחמר ה־VI. הוא מתאר אותו כאדם נבון מאוד, חד־עין ורחב אופקים.

הרב עמאר טס למדריד בלווית אשתו ובנו, ומשם המשיך במטוס מרוקני מלכותי לטנג׳יר. הראשון לציון מסר למלך איגרת ברכה מראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. בשיחתו עם הרב הביע המלך הערכה רבה לשיתוף הפעולה החקלאי והכלכלי בין שתי המדינות, וביטא את תקוותו להיווצרות התנאים הדרושים לחידוש הקשרים הדיפלומטים הפומביים בין שתי המדינות. קשרים פומביים אלו נותקו לאחר פרוץ האינתיפאדה הפלשתינית השנייה בספטמבר 2000, ולא חודשו מאז.

חודשים מעטים לאחר ביקור זה נמנה הרב עמאר עם חברי משלחת רבנים ואנשי אקדמיה, שיצאו ב־ 21 במרס 2004 לרבאט כדי להיפגש עם כוהני דת ואקדמאים מוסלמים. קבוצה קטנה מחברי המשלחת הישראלית אמורה היתה להיפגש גם עם המלך. המשלחת באה לרבאט ביום בו חוסל בעזה מנהיג חמאס, השיח' אחמד יאסין. בשל התסיסה הרבה בקרב החוגים המוסלמיים במדינה בוטלה הפגישה עם המלך, ומטעמי ביטחון נאסר על חברי המשלחת הישראלית לצאת מפתח המלון שבו שהו. לצורך התפילות הובא למקום ספר תורה מבית הכנסת המקומי. כעבור שלושה ימים שבה המשלחת לישראל. בספטמבר 2005 עשה המלך מחווה יוצאת דופן כלפי הראשון לציון. הוא שיגר שליח מיוחד לירושלים כדי לנחם את הרב עמאר על מות אחותו.

תקופת שלטונו של המלך מוחמד ה־VI שונה מאוד מזו של אביו, המלך חסן ה־11, הן בנושאי מדיניות חוץ ופנים והן בשאלת היחסים עם ישראל. הסכסוך הישראלי־ערבי אינו עומד עוד בראש סולם עדיפויותיה של מרוקו. תרמו לכך שתי סיבות: העלייה המתמדת בכוחם של המוסלמים הקנאים והצטמקות מעמדה של הקהילה היהודית. בעת מותו של המלך חסן מנתה הקהילה היהודית 8,000 נפש, והיא מונה כיום 2,500 נפש בלבד – רובם בקזבלנקה. בתחום אחד יש לבית המלוכה המרוקני יתרון על פני המנהיגים הערבים האחרים: שני הצדדים נותנים בו אמון. מנהיג אש״ף לשעבר, יאסר ערפאת, הצהיר פעם בגלוי כי מבין כל המנהיגים הערבים, ישראל מתחשבת יותר מכול בדעתו של מלך מרוקו.

בניגוד לימי מלכותו של חסן ה־II, ״הדגש היהודי״ במדיניותו של מוחמר ה־VI עבר לישראל ולקהילה היהודית בארצות הברית. המלך המרוקני מודע, כמובן, לכך שמרבית יהודי ארצו חיים כיום בישראל והם שמקרינים על הקהילות האחרות של יהודי מרוקו בצרפת, קנדה, ונצואלה וארצות הברית. לאחר תהליך מכאיב של קליטה בשנותיה הראשונות של ישראל, בא תהליך אטי ומתמיד של התערות בחייה הפוליטיים, הכלכליים, הצבאים והתרבותיים של המדינה. לעומת ה״ספרדי התורן״ בממשלות ישראל הראשונות, אין כיום ממשלה בישראל שאין מכהנים בה כמה שרים ממוצא מרוקני. דבר זה הביא בהדרגה להתחזקותם הפוליטית של יהודי מרוקו בישראל. במרוצת השנים הם הצמיחו מקרבם שני שרי חוץ, שר משפטים אחד וחברי כנסת רבים. שר הביטחון, עמיר פרץ, שימש במשך שנים רבות מזכיר ההסתדרות בטרם הפך למועמד של מפלגת העבודה לראשות ממשלת ישראל. גם אמותיהם של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ושל הסופר א. ב. יהושע הן ממוצא מרוקני. כך גם בצה״ל, שם מכהנים קצינים ממוצא מרוקני במספר גדל והולך בעמדות פיקוד שונות, ושניים מהם – ראש אמ״ן לשעבר עמוס מלכא וגבי אופיר – הגיעו לדרגת אלוף. פרופסור משה בר־אשר, חתן פרס ישראל, הוא נשיא האקדמיה הישראלית ללשון העברית, שלא לדבר כלל על מספרם הרב של ראשי ערים ומועצות מקומיות. מבחינת בית המלוכה המרוקני, כל אלה יצרו עתודה נכבדה של רצון טוב שניתן להסתייע בה בשעת הצורך לקידום האינטרסים הלאומיים ומעמדה הבינלאומי של מרוקו. מסיבה זו שומר המלך מוחמר ה־VI על מעמדו של אנדרה אזולאי, לשעבר סגן נשיא בנק ״פאריבה״ בפריז, כיועץ כלכלי וכמקשר עם יהודי מרוקו בישראל ובכל רחבי תבל. אזולאי, בן 64, הוא היהודי הבכיר ביותר בחצר המלך מאז שנת 1825. הוא גם היחיד מבין ששת יועצי המלך חסן ה־11 שבנו, מוחמר ה־VI הותיר בתפקידו. עובדה זו היא לצנינים בעיני הקנאים המוסלמים. למרות שאזולאי מגדיר עצמו כ״יהודי־ערבי״ ומשקיע מאמץ רב בקידום הדו־שיח הישראלי־פלשתיני, עצם נוכחותו בארמון מעוררת התנגדות רבה. הקיצונים המוסלמים מפגינים נגדו פעם בפעם, אף רואים בו ״סוכן ישראלי״ ותובעים לגרשו מהמדינה. אולם המלך לא נכנע ללחץ זה. להפך. כבר בימי מלכותו הראשונים אותת המלך מוחמר ה־VI על כוונתו להוסיף ולטפח את הקשרים שטווה אביו עם ראשי הקהילה היהודית בארצות הברית. בתיווכו של אנדרה אזולאי הגיעה לרבאט ב־3 באוגוסט 1999 משלחת מטעם ״מועדון הנשיאים״ של ראשי כל הארגונים היהודיים, כדי להביע באוזני המלך את תנחומי יהדות ארצות הברית על מות אביו ולהבטיח המשך תמיכה במרוקו ובבעיותיה הלאומיות. בראש המשלחת עמדו רון לאודר, לסטר פולק ומלקולם הונליין – סגן יו״ר ״מועדון הנשיאים״ והרוח החיה בו. בשיחה שנמשכה 45 דקות אמר המלך למנהיגים היהודים כי למרות שבתקופת האבל אין זה נהוג לקבל משלחות זרות, הוא ראה צורך לחרוג ממסורת זו כדי להדגיש בכך את החשיבות שהוא מייחס לקשריו עם יהדות ארצות הברית. מוחמר ה־VI הבטיח להמשיך במדיניות השלום של אביו ואמר כי בדעתו להזמין את ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, לביקור רשמי ברבאט, כפי שתכנן אביו. בתשובה לשאלה ביחס לנרמול היחסים עם ישראל, אמר המלך כי אם תחול התקדמות בתהליך השלום עם הפלשתינים – הוא ישקול בחיוב הקמת קשר אווירי ישיר בין ישראל למרוקו, כדוגמת הקשר שנוצר בזמנו בין קזבלנקה לעזה.

בפגישה נוספת עם ראש הממשלה, עבד אל־רחמן יוסופי, עלו נושאים מהותיים יותר. יוסופי ביקש את תמיכת יהדות ארצות הברית בנושא הסהרה המערבית ואמר כי בדעתו לכנס בהקדם את המועצה האמריקנית־מרוקנית כדי לדון בעידוד השקעות אמריקניות במרוקו ולהרחיב את קשרי הסחר בין שתי המדינות.

שמואל שגב- הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו

ב־18 באוגוסט 1999 קיבל המלך משלחת יהודית נוספת מטעם ״הוועד היהודי האמריקני״, ובשיחה עלו אותם הנושאים.

בתחום היחסים הישירים עם ישראל המשיך המלך בשיתוף הפעולה הביטחוני במסגרת המאמץ הבינלאומי למלחמה בטרור. התיירות הישראלית למרוקו נמשכת, אף כי בקצב אטי יותר מבעבר. יש אפילו ניצנים של שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות.

למרות דעת הקהל העוינת נמשכו גם ביקורי אישים ושרים ישראלים ברבאט. ניגוד זה בין העוינות ברחוב לבין עמדת בית המלוכה התבטא לאחרונה בביקורו של עמיר פרץ במרוקו. בעקבות הנסיגה הישראלית המלאה מרצועת עזה, בקיץ 2005, מחלתו של אריאל שרון, הפילוג בליכוד והקמת ״קדימה״ וההתמודדות בין שמעון פרס לעמיר פרץ על ראשות מפלגת העבודה, עודדו כמה מנהיגים יהודים במרוקו ובצרפת את הזמנת מנהיג ה״הסתדרות״ לביקור בארץ מולדתו. המלך דחה בתחילה את הפנייה. ״שמעון פרס היה ידידו של אבי. על כן אינני רוצה לפגוע בו על ידי הזמנת מתחרהו,״ אמר המלך לפונים אליו. אולם לאחר שפרץ גבר על פרס בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה ועם מעברו של פרס ל״קדימה״, נסללה

הדרך לביקורו של פרץ ברבאט. עמדותיו המתונות של פרץ בנושא הפלשתיני תאמו את השקפות המלך ועלו בקנה אחד גם עם מעמדו, שאותו ירש מאביו, כיו״ר הוועדה לענייני ירושלים מטעם ארגון 56 המדינות המוסלמיות בעולם.

פגישתו של המלך מוחמר ה־VI עם יו״ר מפלגת העבודה התקיימה ביום שישי ה־17 בפברואר 2006 בארמון המלכותי בפאס. בפגישה נכחו גם אנדרה אזולאי וטייב פאסי פיח׳רי, שר המדינה לענייני חוץ, שהיה גם בין יוזמי הביקור ומארגניו. למרות שפרץ עלה ארצה בגיל צעיר, התחנך בארץ ושירת כקצין בצה״ל, הוא ניהל את השיחה עם המלך בערבית־מרוקנית. פרץ העלה על נס את מעורבותה של מרוקו בתהליך השלום במזרח התיכון וראה בה ״שחקן חיוני״ גם בהמשך התהליך. הוא פירט באוזני המלך את ״משנתו הפלשתינית״, והתחייב שאם ייבחר לראשות הממשלה הוא יעשה כל שביכולתו כדי לקדם הסדר עם הפלשתינים על בסיס העיקרון של ״שתי מדינות לשני עמים״. פרץ ציין כי ניצחון חמאם בבחירות הפרלמנטריות בינואר 2006 סיבך את המצב, ״אך אנו לא במצב מלחמה עם העם הפלשתיני.״ הוא הביע תקווה כי ישראל תוכל לשתף פעולה עם אש״ף ועם המועצה הלאומית הפלשתינית, אך לא עם ממשלת חמאם. פרץ הסביר למלך שאם הסיוע הבינלאומי יוגש לפלשתינים באמצעות ארגונים הומניטריים, עלולים היוצרות להתהפך והכוחות הפלשתיניים המתונים בראשותו של מחמוד עבאס עשויים לשוב לשלטון. על כן, כך אמר פרץ למלך, בכוונתו להשקיע מאמצים לחידוש ההידברות עם ״אבו מאזן״.

מלך מרוקו הגדיר את עמדותיו של פרץ כ״אמיצות״ ועודד את ישראל לקיים דו־שיח עם מחמוד עבאס. הוא אמר ש״הממד האנושי״ שפרץ הביא עמו הוא בעיניו ״משמעותי ביותר״. עם זאת, המלך הזהיר מפני ״קטסטרופה אנושית״ אם הסיוע לפלשתינים ייפסק.

לאחר שיחתו עם המלך יצא פרץ בלווית אנדרה אזולאי לקזבלנקה, שם ביקר בחלקת הקברים של המלכים מוחמר ה־V וחסן ה־II. ביקורו של פרץ במרוקו הסתיים בסעודת ערב שערך לכבודו במוצאי שבת, ה־18 בפברואר, מנהיג הקהילה היהודית במרוקו, השגריר־הנודד סרז׳ ברדוגו. בארוחה השתתפו בין היתר שגריר ישראל לשעבר בפריז ובאו״ם, ד״ר יהודה לנקרי ורעייתו היפהפייה יולנדה, וכן גם יאסין מאנסורי ראש שירותי הביון והביטחון של מרוקו, שהוא יליד העיירה בוז׳אד שבה נולדו גם עמיר פרץ ולנקרי.

במאמץ לקדם את הרעיונות שעלו בשיחתו של עמיר פרץ עם מלך מרוקו, נעשה מאמץ ליזום מפגש ברבאט בין פעילי שלום ישראלים ופלשתינים שהיו מעורבים בעבר בשיחות כאלה. במפגש עמדו להשתתף מן הצד הישראלי ח״כ עמי איילון, השגריר לשעבר לנקרי והשגריר לשעבר בפריז פרופ׳ אלי בר־נביא. ואילו מן הצד הפלשתיני עמדו לקחת חלק במפגש יאסר עבד רבו, סופיאן אבו־זיידה

וזיאד אבו־זיאד. אולם יוזמה זו נקטלה באיבה. בעת ביקור במרוקו באפריל 2006, ולאחר פגישות עם המלך מוחמר ה־VI ועם אנדרה אזולאי, התנגד מחמוד עבאס לפגישת נציגים מטעמו עם נציגים ישראלים ברבאט כל עוד הוא עצמו טרם נפגש עם ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט.

ההתפתחויות בחודשים הבאים הקשו מאוד את חימום קשריה הפומביים של מרוקו עם ישראל. חטיפתו של החייל הישראלי גלעד שליט בדרום רצועת עזה ב־26 במאי 2006, ובעיקר מלחמת לבנון השנייה ב־12 ביולי 2006, הלהיטו שוב את היצרים בכל רחבי העולם הערבי. ב־26 ביולי נועד יו״ר סיעת הרוב בפרלמנט הלבנוני, סעד חרירי, בנו של ראש ממשלת לבנון לשעבר, עם המלך מוחמר ה־VI וביקש ממנו להפעיל את השפעתו על ישראל כי תפסיק את מבצע ״שינוי כיוון״. הפגנות נערכו ברבאט ובקזבלנקה. בנאום פומבי גינה המלך את ישראל ותבע להפסיק את פעולות מה שהוא כינה ״מכונת המלחמה הישראלית״. פנייה ישירה לישראל נעשתה גם באמצעות הצינורות החשאיים. פעיל השמאל המרוקני, היהודי אברהם צרפתי, הגיש לבית המשפט בקזבלנקה תביעה להעמיד לדין את שר הביטחון, עמיר פרץ, באשמת ״פשעי מלחמה״. על פי החוק המרוקני גם מי שעזב את מרוקו בגיל צעיר, נתינותו המרוקנית אינה מתבטלת. לכן תביעתו של צרפתי נגד פרץ נתקבלה בבית המשפט, ושר הביטחון הישראלי לשעבר עלול להיאסר אם וכאשר תדרוך רגלו שוב על אדמת מרוקו.

עם זאת, תוצאות מלחמת לבנון השנייה הנחילו אכזבה עמוקה למלך המרוקני. בדומה לסעודיה, מצרים, ירדן ונסיכויות המפרץ הפרסי, כך גם מרוקו ציפתה למכה ישראלית מוחצת נגד ארגון חיזבאללה הפרו־איראני. במקום זאת יוקרתו של חיזבאללה במרוקו עלתה והביאה להקצנה נוספת בעמדותיהם של הקיצונים המוסלמים בממלכה.

על רקע מורכבות זו של היחסים הפנימיים במרוקו, יש להעריך מאוד את המשך ביקוריהם – המצומצמים אמנם – של שרים ישראלים בממלכה. הראשון ביניהם היה דוד לוי, שר החוץ בממשלת אהוד ברק.

לוי נולד ברבאט בשנת 1937, עלה לישראל בשנת 1957 ושב לראשונה לארץ הולדתו ביולי 1999 כדי להשתתף בהלוויית המלך חסן ה־11.

בעקבות הדיווח החיובי על שיחות המלך מוחמר ה־VI עם משלחת ״מועדון הנשיאים״ ברבאט, נועדו סמנכ״ל משרד החוץ יואב בירן ומנהל מחלקת צפון אפריקה השגריר דוד רדון עם שר החוץ המרוקני מוחמר בנעאיסה. השלושה בחנו אפשרות לפגישה עם דוד לוי בניו יורק, במסגרת העצרת הכללית של האו״ם בספטמבר 1999.

ב־30 באוגוסט נפגש ראש הנציגות המרוקנית בתל אביב עם לוי ומסר לו איגרת מאת המלך מוחמר ה־VI תוכן האיגרת לא פורסם. בנובמבר 1999 נועד ראש הממשלה, אהוד ברק, עם עמיתו המרוקני עבד אל־רחמן יוסופי, במסגרת כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי בפריז. ברק קיווה לקבל הזמנה לביקור רשמי במרוקו. היה לו יסוד לתקווה זו. זמן קצר לפני מותו אמר המלך חסן לז׳אן דניאל, עורך שבועון צרפתי־שמאלני בפריז, כי לאחר בחירתו של ברק לראשות הממשלה הוא לא יחסוך שום מאמץ כדי לשקם את האמון בין ישראל לפלשתינים. לדעתו, אמון כזה היה רעוע בתקופתו של יצחק רבין. אם לא כן, לאחר הירצחו של רבין  לא היה שמעון פרס מפסיד בבחירות מול מנהיג הליכוד בנימין נתניהו. המלך חסן הוסיף: ״כל קשרי היו תמיד עם ראשי מפלגת העבודה. על כן אני מקווה להיפגש בקרוב מאוד עם ברק.״

ואכן, המלך חסן ה־11 הסתייג מהליכוד וסירב בהתמדה להיפגש עם מנהיגיו. גדי גולן, הנציג הדיפלומטי הישראלי ברבאט, דיווח בזמנו כי בארמון המלך עקבו מקרוב אחר מערכת הבחירות בישראל, והם נשמו לרווחה כאשר ברק הביס את נתניהו. המלך ראה בניצחונו של ברק שעת רצון לחידוש תהליך שלום ישראלי־פלשתיני. הוא ייחל לכך שלמרות עברו הצבאי, יחתור ברק לשלום כולל ולא ידבר כל הזמן על עליונותה הצבאית של ישראל. המלך האמין שברק יתרום גם לשיתוף פעולה אזורי.

ביקורו של ברק היה מתוכנן לחודש אוקטובר 1999.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031