השירה היהו. העמ. לערובי-י.לסרי


השירה היהודית העממית – לערובי

השירה היהודית העממית – יעקב לסרי

מבוא

תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות.החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.

מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.

מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.

כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.

יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.

ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.

שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.

כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.

יצירה עממית ביהדות מרוקו – כיצד ?

שותפות הגורל ליכדה את יהדות מרוקו דור אחר דור, והיא שקיבלה והשרישה בלא עוררין ובנאמנות שלמה, את היצירה העממית ושמרה עליה. כי בשירה העממית נתגלו לה ונשתמרו לה רגשות וחוויות של עבר והווה ואף חזונות עתיד. אולם גם רושמה של הארץ שישבו בה, תהפוכות טבעה והליכות תושביה, הגותה ומנהגיה, ניכר ביצירה העממית היהודית, ובייחוד בשירה.

מלות השירה וכוונותיהין, משקלן ומקצבן, דלו הרבה מאוצרות השירה המוסלמית, שכן שירה זו, השירה המוסלמית בֶרבֶרית, משופעת בביטויים ובניבים, ומרובת ניגונים. זו מצדה ניזונה מצלילי אנדלוסיה שנישאו אליה מספרד. ואין כל הוכחה שלסביבה הסגורה הזאת, מרוקו, חדרו גם השפעות נוספות.

ואילו המנגינה והמקצב האנדלוסיים הטביעו את חותמם המובהק. הלחנים ההם הולבשו ביד אמן על השירים על כל שיר לפי נושאו וסגולותיו.

רובה של השירה נתחבק בחרוזים, ולעתים נתארכו השירים כדי מעין פרוזה שירית, המכונה " הקצידא ". לפעמים ניתן בשירה ביטוי ליופי הארץ וצמחייתה, פרחיה, פירותיה ומטעמיה, כסממן נוסף למרכיבי השירה, שן שהיה בה מן ההגות ובין שהייתה לירית.

צורות הפירות וצבעם שימשו בידי היוצרים מקור לדימויים מקסימים, לאברי גופה החטובים של עלמה ותינוק, או של איש ואשה. הטבע על תופעותיו ועל תמורותיו, עשו אותו כמין חומה לדמותו ולמידותיהם של יושבי הארץ, מידות של שחיתות ורשע, או מעלות טובות ואצילות.

ועולם החי, כל העוף למינהו וכל חיה ובהמה, דומו להלל חכמים וצדיקים, או לגנות רשעים ופרחחים ובני בליעל, או ללגלג על כסילים, הכל לפי צורך השיר ועושהו.

זאת ועוד, בני מרוקו, שמרובים בהם אנשי אדמה וטבע, התרשמו עד עומק הלב בבחינת " מה רבו מעשיך ", ולכן התלהבו והתפעלו מהוד הטבע ומהדר הבריאה, ולפיכך, שרו שיריהם לאל הבורא כל אלה מעולם עד עולם. כל שכן היוצר היהודי איש הספר, אשר שאב השראה מן השירה הנשגבה של ספר הספרים.

בצר לו פנה היהודי לבוראו בקינה ובתחנונים, ובהתפעם לבו ברחשי שמחה, ביקש לגיל לפני הקדוש ברוך הוא בשיר וברננה. הכלל – הסביבה וההוויה הם שהכתיבו ועיצבו את אופי השיר, מבעו המילולי, מקצבו ולחנו. בכל שיר ושיר אנו מוצאים את " תפארת הפתיחה " את , ההיחלצות " לתוכן, ולבסוף, את " תפארת הסיום " ( המכונה לעתים, היציאה ).

השיר יהיה משובץ ברמזים, בעילות מפולפלות לויכוחים, ומתובל במליצות. יש והשירים מתארכים מאוד כדי לכלול גם פרטים ופרטי פרטים, מהם חשובים ומהם תפלים, ובלבד שיהיה נושא השיר מתמצה ומתבטא ומובן על כל אופניו.

מי הם יוצרי השירה וכיצד חיברוה ?

לעניות דעתי, שירה זו היא פרי יצירתם של בודדים ובודדות, ורובם נשארו באלמוניותם ופשטותם שירתם הייתה אינטואיטיבית ופשוטה שפרצה תחבם ומרגשותיהם. לא בין כותלי בית אולפנא עשאוה, ולא חיברוה לאחר גמר חוק לימודים וקבלת תואר, ולא התעמקו ולא למדו את תוכן השיר בטרם פרץ מפיהם. אף לא תמיד העלוהו על הכתב, כי רובם לא ידעו קרוא וכתוב, כדרך פשוטי העם במרוקו בעת ההיא, מוסלמים ויהודים כאחד.

אמנם בין היהודים רבו יודעי קרוא וכתוב לעומת המוסלמים, ומחברים יהודים רבים יחסית ידעו קרוא וכתוב די כדי לרשום את יצירותיהם, וגם אלה עשו זאת במקרים נדירים. ואולם גם הם היו אמונים על חריטת שירתם עמוק מאוד בזכרונם, עד שהייתה מזומנת להם בכל עת תמיד לאמרה ולשירה, ולא יכלה עוד להשתכח מלבם.

השימוש בשירים נעשה בהתאם לצורכי כל אירוע ואירוע, כל שבת ומועד ויום גנוסיא ( הולדת ) ופזמונו " מעין המאורע ". בנערותי חזיתי בעיני במוסלמים, אשר הגורל פגע בבריאותם ובשלמות גופם, והם על פי רוב חיגרים ועיוורים, יושבים היו בכיכרות השווקים ובקרנות הרחובות, החזיקו בידיהם כלי נגינה פשוט שנקרא " לגמברי " ( כלי פריטה בעל מיתר אחד או שניים ) וכדי להשתכר במצוקה פרוטות אחדות לקיומם, הגו והוציאו מפיהם מלות חרוזות בשטף, ומנגינתם בצידם מעשה פלא, קולם הערב עד להפליא הקנה דרמטיות ליצירתם המתהוות בו במקום, והפכוה לשיר קבע, אחר ששבו וחזרו עליו פעמים רבות.

והנה לפנינו תוצאה של סוג יצירה עממית בלי כל הכנה וכוונה תחילה, ודומני שרוב רובן של היצירות נוצרו באופן שכזה.

השירה היהודית העממית – לערובי

אפשר גם להניח, כי היוצר האלמוני שצמח מעצם מלחמת הקיום, ערך בצורה מודעת את מילותיו ולחניו, תוך נטייתו התמימה לתאר קבל עם ועדה את עולמו האישי בהיותו גלמוד ואינו מושך כל תשומת לב. אולם רבות ושונות היו האפשרויות שהניבו פירות – את שירי העם.

אפשר גם להניח, כי השירה העממית יש וחוברה על ידי אנשים, אשר פרנסתם אומנם הייתה מצויה, עתותיהם בידם, מוחם רגוע ודעתם זחוחה, ותנאים אלה הקנו להם תחושה והשראה ליצור יצירה. הם כתבו על עצמם, או מתוך שביעות רצון, ורשמו מהגות לבם וחשקם.

וכך יצא שמרבית שירתם נתחברה על הדרך המסודרת והמסוגננת, ונצטברה לנו שירה יפה, מגוונת ומסועפת. מעגל טבעי וקבוע זה שב וסובב על עצמו, ומותר להניח כי נגרמו שינויים ומן הסתם נתערערו הלחנים מעט, ואף המלות איבדו ממבטאן המקורי.

כי זאת עלינו לזכור, במרוקו קיימים חבלי ארץ שונים מאוד לא רק במבנה הגיאוגרפי, אלא גם במבנה האנושי דמוגראפי, ואף במצב הסוציאלי, חברתי ותרבותי. לכל אלה יש השפעה ברורה ומכרעת לא רק על אופי השירים, אלא גם על צלילי הלחנים, מאזור לאזור ומנהגי תושביו. הדבר מורגש באפן מיוחד גם בהיגוי ובהדגש המלה, כל שכן השפיע על הזמרור ונעימות הקול.

ככל שנצפין, נבחין בשירה מפותחת, מפורסמת ומתנוססת על אדני משקלים מוצקים. וככל שנדרים נפגוש אך בשירה קלה מונומטית ופשוטה, ומנגינות מקומיות אשר על פי רוב דומות אחת לרעותה.

האדם היהודי או המוסמי, הגר בערים נודעות, כגון פאס, מכנאס, מראכש, רבאט וקזבלנקה, לא ידמה בעניין זה במבטאו, בהבעותיו, ובניגונו, לאדם הגר בעיירות כגון תלוואת, דמנאת, תרודאנט, ותאזנכאת. וכל הערים שהוזכרו לא ימאו דמיון לשירתם – במבטא, בנגינה ובהיגוי – לשיריהם של תושבי העיירות בדרום הרחוק כגון מידלט, ריש, גורראמה, בודניב, קסר סוק, ארפוד ותאפיללאלת הרחוקה.

על אודות הבדלים אלה שאלתי האזנתי ודרשתי היטב, וקיום השוני במבטא ובאופן הדיבור מעוגן במציאות של יוצאי ערים ומקומות אלה עד ימינו. קהילה וקהילה ותרומתה המיוחדת והאופיינית לשירת העם.

 בערי שני האזורים האחרונים שהזכרתי קיימת שירת עם פשוטה למדי ותחומיה צרים, מנגינתה אינה מיוסדת על המקור הדומיננטי האנדלוסי, המוכר והמבוסס מבחינת משקליו, והרוצה לחקור היטב ימצא כי אין כאן שירה שורשית רועמת, אלא חיקוי מכל מה שהביאו משבי השנים ממרחקים אל האוזן. אכן, סוגי השירה מקבילים להתפתחות המקום, סגירתו או פתיחותו וקווי אופיו הספציפיים.

פועל יוצא ממציאות זו הוא, כי גם היוצרים והזמרים לא יצרו יצירות דומות, אלא כל אחד על פי כשרונו, הרהורי לבו ויכולתו לתאר את מראות עיניו. ואף על פי אופן פגישתו, האחד מאריך והאחד מקצר, האחד מבטא עלילות נשגבות מלאות רגש וספוגות קסם, והאחר מתאר ומבטא בשירתו את פשטות חיי היום יום ושיגרתם, מבלי להתעמק כלל מילולית נגינתית, עם כוונות ומחשבות שזורי ויכוח, או טענות ומענות, חידודי לשון ומשחק גידופים.

היוצרים שהיו למיטב הבנתי ועל פי התכנים, דווקא אנשים מדלת העם, היו אולי בין היתר אוכלים שעשו דרכם מכפר לכפר, והכריזו על מרכולתם בשירה ובמנגינה, חוטבי עצים במעבה היער או על הגבעות הצחיחות, יושבי קרנות בעיירה ובכפר, ורעי צאן והבקר בשטחי השלף.

אפשר להניח, כי ביניהם היו גם שואבי ושואבות מים, ואנשים אוחזי המחרשה והמגל, צורפים החורטים בלוחות הכסף, או חרשי ברזל בקרבת הסדן והפטיש והתנור הלוהט והלחמות על המתכת הלוחשת. אשפר שהיו אלה נשים שרקמו וטוו בצמר ובפשתים, בפלך ובכישור או נערות סובבות אבי הרחיים.

יוצרים ויוצרות פשוטים אלה, שאפשר ולבושם מרופט וטלוא היה מחמת העוני, ושאר את מחייתם השיגו באמצעים רבים וסבלניים, ובנודם מגן הירק אל הגורן הקרוב על מנת לקבל מעט תבואה, הפריחו והפרו את השירה העממית, בשקתות וברהטים, בהתבוננות על הצאן המרווה צמאונו.

מכאן נאספה שירתם על ידי שומעיה, ומנגינתם על ידי מקשיבים שנפלו שבי בידי צליליה, הכל הושר שוב ושוב, שנה אחר שנה עד שנתרחש והפך לנחלת הכלל.

על כן מעטים המקרים בהם יכולתי לציין שמו של מחבר. ששכן מרגע שיצאה שירתו בטבעיות, וכבר הוא נאר אדון לה, וגם אלה שבאו אחריו לא יכלו להצביע על כל חלק בה, זולתי החופשיות לשוב ולזמר אותה בהנאה, שירתו של היוצר לא נשארה בתחום נחלתו, ולא היו לו עליה כל זכויות יוצרים. במרוצת התקופות והשנים חלו בה שינויים קלים במלה או בלחן, עד שלבסוף נתאזנה ונתייצבה, כפי שאנו מכירים אותה בימינו.

היצירות הללו לא סטו ממסלולן ומהעלילה שנבחרה בשבילן. הן נשארו צמודות וביטאו שליחות נאמנה, מראשית ועד תום. אין נעלם ואין נחוש בסיומו של כל שיר, ולא נותר כל צורך לקרוא או למזמרר, לחפש השלמות או פשר לכוונות.

אפשר ואנו פוגשים במלים שונות שאין להן מובן, אך הן בעיקרן להשלים רק קצב משקל או חרוז, או להקל על מלאכת הלחן. ליוצר האלמוני הייתה חירות גמורה בבואו לבנות את שירו, אשר ברוב המקרים הוא מבוסס על מקרה דמיוני, או אולי גם אמיתי, ובני ממרוקו מתרפקים עד היום על טיב המלאכה, שנעשתה בידי אלמונים יפי נפש אלה.

שפת היוצרים עלומי השם, היא בעיקרה מוחשית וציורית. את מחשבתם והרגשתם, או רצונם לחדור לתוככי נפש הזולת, ידעו לבטא בבחירת המלה או הפתגם המושר.

שירה עממית – שירה לכל.

זוהי שירה היפה לכל שעה ולכל מצב, ולפיכך כל דצריך יבוא ויפזם וישיר אותה, וכל החפץ יבוא וימצא בה פ]ורקן למועקותיו. ממנה יוכל ללמוד על צרותיהם של קדמונים, שנשאו סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם, ולמצוא לעצמו נחמה פורתא. היא משובצת אמרות כנף ומשלים ורמזים היפים במיוחד לפולמוס ולקנטור, למתן תשובות שנונות ושאלות מושחזות וחריפות המושבות את חיקו של הזולת, והזות גם הוא משורר עממי משיב כמובן מלחמה שערה.

אולם אין חשש שבכל אלה תיגרם התלקחות מריבות של ממש בין שני המתווכחים, אדרבה, בעזרת השירה אפשר לסגת בשלום לאחור נקלה, בלי כל פגיעה והסתבכות. ובהיותה עממית, מחברה פלוני ונמענה אלמוני, ניתן באמצעותה לנקום בכל שונא ומקנא לעקוף אותו, אף כי יש וזהות המחבר או הנמען או המאורע שהשיר נסב עליו גלויים הם.

ולבד מן הפולמוס והלעג, היא משמשת את האוהב והחושק את האהובה ואת מנעמי החיים והתענוגות. ייחד הוא לבני ישראל, שאין להם כמו שירה זו כדי לנהל שיח ושיג עם בוראם. הוא שאמרנו : שירה לכל אדם ולכל חפץ. נחלת הכלל.

השירה היהודית העממית – לערובי

מתי שר ועל מה שר או קונן היהודי במרוקו

היהודי שר בשעות עמלו וגם עתות מנוחתו, שר בהילוכו ושר בישיבתו. לא משום שאין בלבו דאגות וטרדות ולבו אינו פנוי לשירה, אלא משום השירה מרוממתו מעליהן ומסיחתו מהן, זהו טבעו. אף סדרי החיים המסורתיים היקרו לו הזדמנויות להשמיע את שירתו לסוגיה בשבתות ובחגים כסדרם, בחתונות, בטקסי ברית מילה ובחגיגת בר המצוה כהלכתם.

ימים אלה היו לאור באפלה, לזמנים של קורת רוח והתעלות הנפש, מסיבות אלה, ובייחוד זו של שמחת חתן וכלה, נהגו ברוב עם. בהן נתכנסו גם עניי העיר והכפר לסעוד לבם, וכטוב לבם במאכל ובמשתה, הייתה השמחה גואה והצרות היו משתחכחות לשעה.

ואם בימי שמחה ומשתה כן, כל שכן בימי פורענות ותענית. אמנם איש איש וצרותיו, איש איש ושמחותיו, אולם כל צרות היהודים דומות ואחדות הן. כולם נמצאו תחת שבט נוגש אחד, ולכולם אותו אל אחד עוזר ומושיע פודה ומציל, ועל כן הייתה שירת היוצר היחיד, העלום על פי רוב, לשירת העם היהודי היושב במרוקו.

יש ימים של קינה ונהי שנקבעו לכלל, ימי בין המיצרים וימי תעניות וצומות, וראשון להם הוא ט' באב, שבהם נשא המשורר קולו בשירי אבל ומספד, ושי של אבל יחיד, שאף בהם התעטף נפש כל יהודי בהגה עצוב.

ושוב וחוזר חלילה. נחלץ היהודי מן היגון והדאבה אל חגיו במלוא ששונם, ושאון שירם וזמרם, או אז שבו אליו בטחונו ועליצותו הטבעית. בהסבו במסיבותיו הוסיפו לאווירה כוסות הבדולח, בשביל התה המרוקאי המיוחד, אשר הוכן בטקס מענג, והוגש בכלים נאים מעשה חושב ביופים ובפיתוחיהם, על מגש נחושת קלל מנוקד ומקושט.

קשה לדמיין מרוקאי שורשי ומקורי בלי אותן כוסות תה מהביל עם טעם וריח של הנענע או השיבא. ובעת הזאת מי ידמה לו במלכים ? באותה שעה נעלמת וסרה עצבות. לב האיש אינו מוטרד על ידי חשבון הפסד ורווח, חוסר עבודה או אפילו חסרון כיס, אמנם הפרנסה דוחקת ואדם לעמל יולד, אך לא עד כדי הפסד כל שעת שלווה ורווחה.

מקום נכבד בהבעת שירי העם במרוקו והפצתם, תפסו גם זמרים הזמרות והנגנים, אשר העניקו לה תנופת נדודים וחיים. כלי הנגינה המתאימים המקובלים והנפוצים היו ונשארו העוד, הכינור, המנדולינה, התוף ( דרבוקה ), תוף מרים ( תעריזא ) וכמובן הטארא, כלי תיפוף כשוי עור דק חלק ויבש, מתוח היטב על מסגרת עץ דקה ועגולה, בקוטר של שישים סנטימטר בקירוב.

זמרים ופייטנים ידועי שם בעלי קול ערב, אשר היו בקיאים בסוגי השירה על פי סגנונה ומשקליה, הפליאו לשוררה ולהעניק לה מימד רב עניין, שסייע לה להתפשט ולהתחבב ולהשתמר בכל אתר, וכל בני הקהילה שופעים עליצות, התמוגגות וזחיחות הדעת.

זמרים מפורסמים נודעו גם בחיבור וגם בשירה, ובעשרות השנים האחרונות ( ולפחות בחמישים השנים האחרונות עד שנת 1970 ) הפליא לפייט ולשיר, נעים הזמירות רבי דו בוזגלו ז"ל, גאון השירה והפיוט של יהדות מרוקו, עליו נאמר " רבי דוד בוזגלו שהיה ענק השירה ואדיר הפיוט, הזמיר העצום, תזמורת היחיד, גרון המאגד בתוכו מיצרי כל לכי הנגינה על צליליהם, כינורה של התפילה היהודית ונזר פיוטיה.

הוא עיטר את השירה הזוהר הגות שפתיו ונעימות קולו. בימיו לבשה השירה במרוקו מחלצות יקרות, ונתחבבה יותר ויותר על קהל שומעיה. ואולם גם זמרים ופייטנים אחרים היטיבו ומיטיבים לזמרר בקולות גרונם, רק שבכל מקום בו נשמעת שירה זו, הומה אנשים חרוצים וזריזים, חובבים ואוהבים הבאים להאזין. בשעות אלה נמלא הלב גילה ורננה, והתוגה מחפשת לעצמה מפלט מזה המקום.

על משקל אמרה נודעת אפשר לאמר כי יותר מששמרו יהודי מרוקו על שירתם הפולקלורית, שמרה היא עליהם מפני רפיון וניוון. היחס אליה מכובד, וכן גם נשאר כיום במידה ניכרת ונרחבת, שהרי היא נוצרה כדי לעודד את היהודי באשר היה, כדי לחזקו ולשעשעו ולהסב לו הנאה.

גם במדינת ישראל המתחדשת, ממשיך הוא לשמור לה אהבת נעורים, שכן ליוותה אותו בגלותו ובלכתו במדברות ובתקופות שפל ובשנות הזוהר, בבחינת " זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ".

מכאן שלא נשתכחה ולא רפתה ולא הועם זיווה בשום זמן מן הזמנים. היא ששמרה על איש המגרב מפני שעמום וטמיעה, ומפני רעייה בשדות זרים, כי מילאה כל חלל ריק. גם כיום בחביוני הלבבות, עוד דולקת להבתה ומפיצה אורות רבים, אפילו על בני דור ההמשך בישראל היא נוסכת מיופייה מנעימתה וממקצבה, וזוכה להערכה, לחידוש עלומים ולאהבת רבים רבים.

להקות זמר שונות מאמצות את מנגינותיה, וגם כלי הנגינה מפריחים ממיתריהם צלילים ספוגי הערצה ליופייה.

השירה העממית לסוגיה.

לשירה העממית במרוקו יש סוגים אופייניים, כגון שירי אהבה, געגועים, עלילה, השתפכות הנפש, תוגה, אמונה משיחית ועוד. שירים אלה נתקבלו ומשמשים בהזדמנויות שונות ומתאימות רקע לאופי האירוע. ואולם חשובים לענייננו הסוגים, שאף הם כמובן מקורם בשירה המוסלמית, אבל הם זכו לשימוש שכיח יותר דווקא בקרב היהודים כגון שירי אהבה ועלילות, ועל כולם קיימים סוגים המיוחדים ליהודים בלבד בשל לאומיותם ( ייחודם הלאומי שנתגאו בו וסבלו ממנו ) ובשל דתם.

אלה השירים המושרים עד ימינו בפי יוצאי מרוקו בערגה ובלהט, בזכרם את ההווי והאווירה המיוחדים בארץ מוצאם.

השירה היהודית העממית – לערובי

חלק ראשון

שירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים.

במסכת מנהגי יהודי מרוקו בולטים בייחודם ובצביונם הטכסים והנוהגים הנהוגים באירועים החגיגיים המשפחתיים. לא היו אלה שמחות שצמחו מתוך שגרה, אלא הן התקיימו מכוח מסורות מקובלות מושרשות ומובהקות, והיו לנכסי צאן ברזל תרבותיים פולקלוריים בבחינת " עץ חיים היא למחזיקים בה ", תורת קבע הנהירה לכל משפחה, ויש לקיימה באדיקות לכל דקדוקיה ופרטיה.

ברוב קהילות מרוקו אף נשתרש פחד דמיוני, שמא חלילה יתרחש אסון כל שהוא אם לא נתקיים מנהג זה או אחר או פרט זה או אחר נגדע. המנהגים המוגרביים המבוטאים בשירים אלה, בחלקם הושפעו לא מעט גם מאופיו של הפולקלור המוסלמי המקומי, למעט, כמובן, הצד הדתי.

שמירה קפדנית של מנהגים אלה הביאה לליכוד התא המשפחתי, ומכאן לשימורה של הקהילה בכללותה. על כגון אלה התבססה החברה ונמנעה סכנה של חוסר תוכן רוחני נטול חוויות רגשיות. מעט מאוד חומר עיוני נשאר בכתובים, ורובו של הווי זה הועבר כמקובל מפה לאוזן וממעשה למעשה.

ההקפדה על הכללים בכל אירוע, ללא סטיה ימינה או שמאלה גרמה, אפוא, להישרדותו והמשכיותו עד זמננו אנו, אם לא בשלמותו הרי בחלקו הגדול. ברם, לא הכתוב בספר זה ממצה את היריעה כולה, ובהרבה ספרים על המורשת מצויים פרקים עלי בהרחבה יתרה.

ככל שהקהילה הייתה גדולה יותר ובסביבה מפותחת יותר, כן היו נכסי תרבות חייה מרובים ומפוארים יותר. והיפוכו של עניין ככל שהקהילה קטנה, מרוחקת ומנותקת יותר ממוקדי תרבות והשכלה, כן קטנים בכמות ושונים באיכות אופני המנהגים, עד כדי תלישותם מנורמות מקובלות של חברה פתוחה ומפותחת, וזאת בשל תופעות שונות אשר לא נמצא להם הסבר מספיק ומניח את הדעת.

המנהגים נבדלים בעיקר עלפי שלושה אזורים אופייניים : צפון מרוקו, מערבה ודרומה ( באזורים הגובלים או רובים לסהרה ). כל אזור שמר על זהותו, ואף גרם להתבצרות בתוך מנהגים, ורק לעתים רחוקות ידמה יישוב אחד לשכנו הקרוב אליו, במנהגיו ובאופני ביצועם, ואף שי שינויים מפליגים. אולם הצד השווה שבהם, הוא היסוד התכסי שלא יחסר בכל השמחות הללו.

הלידה וכמיהה לצאצאים.

פרק זה בחייו של כל אדם ובמיוחד אצל היהודי, יסודו במצוות פריה ורביה. היהודי הדתי המשכיל, וכזה היה הרוב המכריע במרוקו, היודע תורה ושומר חוקיה, ואף בור ועם הארץ, שולם שמרוה בנאמנות, לקיים את דבר הפסוק " כה אמר ה' יוצר הארץ ועושה, לא תוהו בראה, לשבת יצרה " ( ישעיה מה, יח )

היהודי המלומד והמדקדק יותר הפליג, ובהסתמך על הפסוק " אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כי כן יבורך גבר יראה ה' " ( תהלים קכח, ג-ד )

האשה הצייתנית קיימה הלכה למעשה, את שאיפתה הטבעית, לראות בחיקה את תינוקה מחמד לבבה, ונשאה באהבה את דברי הפסוק הגוזר עליה מאז חטא קודמתה מיי בראשית : " הרבה ארבה את עצבונך והריונך. בעצב תלדי בנים " ( בראשית )

ואילו החתן למן ליל הכלולות נשא את לבו לראות פרי בטן עד מהרה, צאצא למען ההמשכיות המשפחתית, לקיום הרצון לדאוג לגידול משפחתו להמשכת שמו ולשמחתו. ולא חלפו ימים רבים מליל הנישואים, וכבר החלו הרינונים אם הרתה בת פלוני, ומשהבחינה העין בהריון המיוחל, ועם חלוף החודשים, גברה הציפייה ללידה, ועמה המאווה המפורש שאכן ייוולד בן זכר.

עזה במיוחד הייתה התוחלת הזאת לקראת הלידה הראשונה, שיהיה הילוד הבן הבכור ראית האון, למען יגילו וישישו בן האב והסב. אך אם לרוע המזל נולדה בת, הרי הרוח נופלת, ובמקרים רבים מופרת השמחה ( תופעה זו הלא נפוצה גם בקרב עדות ישראל האחרות ), עד כדי כך שתוצאת הלידה אינה זוכה לכל פרסום.

ולא פעם נגררים אחריה מריבות ויחסי טינה בעיקר בין הכלה לחמותה. שהרי החמות הופרה ציפייתה, והאכזבה הופכת אותה עגומה, אף יותר מהאב הצעיר עצמו. ואולם עם חלוף הימים תזכה הבת אף היא לאהבה.

ומדוע כל זה צריך לקרות ? לרגשות פתרונים. ואולם כאשר המיילדת מכריזה כי הנה נולד בן זכר, או אז פורצים אוצרות השמחה, ואין סוף לקריאת הגיל ולהמיות הלב הפתוח. קריות, יו, יו, יו מסולסלות נפלטות מגרונות הנשים ומהדהדות למרחקים. הבית כולו לובש המולת חג.

הרצים יוצאים דחופים לבשר הבשורה לקרובים, שליחים רכובים על גב בהמה משרכים דרכם אל הכפרים ואל העיירות הרחוקות, כדי לבשר ולהזמין הורים וידידים לבוא ולחוג את המאורע. בכפר עצמו מתלחשות הנשים ואומרות זו לזו בפליאה : פלונית בת פלונית, נישאה אך לפני תשעה חודים, וכבר בן זכר לה, בן פורת יוסף !!! יבורך האל !!!!

מרגע היוולדו נשמר התינוק מכל משמר, הוא ואמו יולדתו מכוסים מתחת לאוהל קטן, עשוי מיריעות בד קל, מעין מסתור המבדיל אותם ושומרם מעינים בלתי רצויות, והעיקר מעינם הצרה של אנשים לא הגונים ובלתי נאמנים, אשר חודרת ופגיעתה קשה.

כדי להישמר מאלה ננקטים אמצעים שונים לשמירה והגנה מיוחדים מסרתיים בדוקים וקפדניים. ואולם לא רק מפני עיני בשר ודם צריך להיזהר, אלא גם ובעיקר מפני מזיקים ומשחתים רעים שלא מן העולם הזה, הלא הם המכשפים והמכשפות, אשר אולי יש להם חשבונות ישנים עם החתן והכלה, יהנה הגיעה השעה היפה לבוא חשבון, להטיל עין, לפגוע ולברוח.

שעל כן מצוּוים על אמצעי השמירה והזהירות, כמתחייב מן המנהג מדורי דורות. מיד, מוציאים שקיקים המכילים עשבי רפואה ואבקות שונות לקטורת כנגד עין הרע, והם מוצמדים לצוואר התינוק. בשקיקים אלה שמים על פי רוב צמחים מיובשים, שנבדקו ונחקרו ונמצאו בעלי סגולות מעולות. קונים אותם אצל ה " עטטאר " ( מוכר התבלינים וסמי רפואות ) או מוצאים אותם מוכנים בצרורה השמור של הסבתא, וביניהם עשב " זזעטאר " ( אזוב ) " לכברית " ( גפרית ), " לפאסוכ ", זוקנני ", זזאווי ( מיני שרף ).

ועיקר העיקרים " לחרמל " ( צמח בר רב שנתי, עלוותו מרה מאוד, פרחיו לבנבנים צהבהבים, ומניב זרעונים כתומים או שחורים ). את הזרעונים מעלים באש גחלים כדי למרר חיי השונאים, וניפוצם על ידי שריפתם נקרא " תפרקיע לחרמל ", לאמור, ניפוץ החרמל. מובן מאליו כי פעולה זו היא מעשה המסמל ניקור עיניהם של אויבים ושאר מזיקים, מרעין בישין בעלי עינא בישא, וכמובן הכל נגד עין הרע.

צורת יד בחמש אצבעותיה, עשויה נחות וצבועה בפיח, תלויה במקום בולט, נושאת מטרה ברורה. יש ומורחים את כף היד בפיח התנור, ומטביעים צורתה על קירות הבית, אך בעיקר בסביבת היולדת והתינוק, אשר זוכים לטיפול, פינוק ויחס מיוחד.

את שבעת הלילות שלאחר הלידה מבלים באכילה, שתיה ושירה בערבית עממית הנקראת " לערוב " ( עממי ). השירים סובבים סביב האהבה לתינוק הנקרא " מוממו " ופירושו " בבת העין, אישון העין. שירים אלה מושרים לכבוד היולדת והמיילדת ולא רק לתינוק בלבד, והם מדברים בציפיות אשר המשפחה וההורים תולים בתינוק ומייחלים לו לכשיגדל ויתבגר.

יתר הזמן עובר בשיח וסיפורים עממיים. מנהג זה נקרא  "תחדית". יש אומרים שהמלה נגזרה מהמלה הערבית " תחדית " ( לשוחח ). אולם יש אומרים כי אכן המקור " תחדיד שזורה בו גם המלה " חדיד " (ברזל). מיום הולדת התינוק ועד ליום הגדול ל ברית המילה נשארים אנשים ונשים ערים ללא תנומה בקירבת התינוק, כדי להגביר עליו השמירה ולמנוע התקרבות והתבוננות של גורמים מפוקפקים ועוינים, ובעיקר "ג'נון" (שדים ושוכני עמקי האדמה ).

וכיצד יוכלו להישאר שבעה לילות ללא שינה ולשמור על עירנות ? הם לשם כך שרים ומשוחחים ועוסקים במלאכת " תחדית "

השירה היהודית העממית – לערובי

ואולם בזאת לא די. האב או אחד הקרובים המבינים בדבר, נושאים בידם סכין גדולה ומניפים אותה בתנועות נמרצות לכל כיוון, לחבטה כדי להרחיק מן הבית כל " ג'נון " או שאר מזיקים, רחמנא ליצלן. בכל הלילות מאירים למראשותי התינוק חתיכת ברזל, סכין קטנה או פרסה של בהמה ביחד עם שקית מלח.

ובעוד האב או איש אחר מוסיפים מפעם לפעם להניף את הסכין בחלל האוויר ועוסקים בהדחקת פוגעים רעים, הנה יש נשים מסתובבות עם מתכת וממנה מתימרת קטורת ריחנית, שסגולתה וערכה רבים ומועילים לתינוק ולאמו.

שמעתי כי במקומות שונים במרוקו, הלילה החמישי הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות והוא חשוב וגורלי, והוא נקרא בערבית " לילת לחדכא " ( ליל השמחה ). ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד, תוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים, וכולן יחד עם אם היולדת מחזיקות חתיכות ברזל, מתקרבות בדחילו ורחימו, שמות כף ידן על התינוק ואומרות : " שם שדי, שם שדי, שם שדי ", באותו זמן קורא החכם מפסוקי תהלים ושאר מזמורים למען שלמותו של התינוק.

בלילה הזה השמירה קפדנית יותר מתמיד, ומכאן החשיבות שמייחסים לטוב לבן ומידותיהן הטובות של הנשים השוהות זמן זה במחיצת התינוק, ובלבד שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום בשום פנים ואופן.

בבוקרו של היום השישי עם קריאת התרנגול, פורצות הנשים בקריאות יו, יו, יו, מסולסלות ואומרות יחד : שעת רצון ושעת מידת הרחמים, הכל שקט ובטוח, התינוק מחוסן בריא ושלם. ומעתה לא ידע כל רעה. וביום השמיני יימול בשר עורלתו. ציווי זה מתקיים ברוב פאר והדר, טכס ברית המילה ועמו כמובן הסעודה המדושנת, שהרי על ברית המילה נאמר : " גדולה מילה ששקולה כנגד כלהמצוות שבתורה " ( נדרים, לב ).

לסעודה עצמה באים המוזמנים בלבד, ואילו לשמיעת טכס ברית המילה רץ כל יהודי להקביל את פני אליהו הנביא הזכור לטוב, הנוכח הסמוי מכל עין, וזוכים לכיבוד כיד המלך. הטכסים שונים ממקום למקום, השירים המיוחדים לתינוק וליולדת מביעים בתוכנם הפשוט רוב הערכה ואהבה, משאלות לב ואיחולים שונים וטובים.

האשה המיילדת.

המיילדת היא לרוב אשה בשנותיה המתקדמות, ולה חכמת חיים, נסיון למכביר ותושיה רבה, הרבה תבונה ויכולת השפעה ושכנוע, ידע, נועם הליכות ומתק שפתיים. דעתה מקובלת מאוד, ואנשי המקום נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים מאוד א קרבתה.

הקורא בשירים שחוברו על אודותיה, והם אינם רבים, יבין על נקלה את הכבוד שחולקים לה מכל הלב, ואשר היא ראויה לו כפי שכל בן ובת במרוקו יודעים משחר נעוריהם. יש לזכור כי הלידה במרוקו, ובמיוחד בכפרים הרחוקים, הייתה בבית היולדת ולא בבית חולים כבימינו, והרי כאלה לא היו בנמצא.

כולם אפוא היו זקוקים לה ולפשטות הליכותיה. האיש והאשה שמרו לה אמונים והערכה והחשיבוה מאוד. תופעת המיילדת בהכריזה על לידת בת או בן, נשארה תמיד חקוקה בזכרון הנשים, וכולן מתגאות בה ונוטות לה חסד. מלאכתה הייתה קשה ודרשה תושיה, מיומנות, אורך רוח ועצבים חזקים.

לעזרתה בעת הלידה נמצאת עוד אשה, אשר תמכה ביולדת מאחוריה, בעוד המיילדת סומכת וסועדת את היולדת מלפנים. ממקום זה צופה היא על התקדמות הלידה הקשה המתבצעת באופן טבעי, תוך מתן סיוע ועידוד, לקול צעקות היולדת שציריה נתמכים בערה ובעצות של המסובות.

בעודה נאבקת קשה, ישובה על האָבנים, וכדי ליצור אווירה מקודשת, אומרים הגברים תפילת עקידת יצחק אבינו עליו השלום, הלא היא תפילת " עת שערי רצון להיפתח.

המיילדת טובת הלב שומרת אהבה וחיבה לכל אלה אשר עברו בידיה האמונות בעודם תינוקות רכים, רואה בהם את בניה, והיא נושאת בתואר כבוד של סבתא נערצת לכל ילדי המקום.

מצהלות החתן והכלה, שירי טכסים.

בגיל שש עשרה, שבע עשרה ובוודאי לא יאוחר מגיל שמונה עשרה, הבחור נחשב בוגר. שׂומה עליו להינתק משולחן הוריו, ללמוד מקצוע או משלח יד, ושחות בים עצמאותו ולשאת בתוצאות קיומו העצמאי.

וההוכחה, נישואין והקמת בית ומשפחה בישראל, ואלה יהיו גם שמחת הוריו. שהרי " לא טוב היות האדם לבדו " ( בראשית, ב, יח ). ואילו מסכת קידושין ( כט ) מזהירה ומדריכה במפורש באומרה " בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו עבירה, עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אמר " תיפח עצמותיו ".

בטרם עלות גלות מרוקו לארץ, שמרו על נוהגים בדבר גיל הבחור והבחורה ליום נישואיהם. כמובן, נשארו עדיין אופני השידוך והמפגש, וכמו בכל חברה מזרחית, כך הוא מתנהג בארץ מבוא השמש ( מרוקו ).

ככל שההורים היו להוטים אחר חיצון בנם או בתם, כך פחתה חשיבות הגיל של בני הזוג לדרגה משנית, ובלבד שיהיה בן או בת הזוג ממשפחה מכובדת ומיוחסת, אשר כדאי גם כדאי למהר ולבוא עימם בקשרי חיתון, בטרם תישמט ההזדמנות מידי שני הצדדים. תפיסה זו הייתה בבחינת חוק לא כתוב, אך מקובל ומושפע מן הסביבה המוסלמית.  זיווגי קטינים במרוקו היו שכיחים ביותר, בייחוד במערב ובדרום הארץ, ובקרב השכבות העניות.

ידועים לרוב גם מקרים בהם נישאו בנות חמש עשרה, לבני ששים ומעלה. במקרים אלה מילאו הייחוס והממון תפקיד מכריע. הדברים נתרחשו בעיירות רחוקות, ובכפרים כמעט עלומים ובלתי ידועים. עוד לפני כמה עשרות שנים שכי היה כי ילדה בת תשע ואף בת שבע כבר באה בברית הנישואין.

נודעו מקרים שנאמרו דברים וחוזקו בשבועה ובנוכחות עדים כי בת פלוני מיועדת לבן פלוני עוד ביום לידתם. אלה הם מקרים שאין הדעת סובלתם כיום, אבל אלה היו עובדות ונורמות חיים מובנות מאוד ומקובלות, ואיש לא הרהר, לא בדק וחקר ולא ערער עליהן.

והבחור, די שהיה ל " גבר ", היינו מי שיכול לעבור ולפרנס את עצמו, שיראה בנישואיו עניין של כבוד והכרח. תופעה זו הייתה גם טבעית וגם מחויבת המציאות בקהילה, פן יאמרו עליו, בגר ועדיין ומוטל הוא למעמסה על שכם הוריו. ואילו על הנערה אמרו, ראו איזו " ביירא " ( בתולה זקנה ), בגרה ואיש לא שאל על מחירה בשוק.

משבשלה ההלטה בעיני הורי החתן והכלה, את פיהם לא שאלו ולא שיתפו אותם בבחירה. ההורים הם אשר תרו ושאלו ובדרו וחקרו ודרשו טוב בדבר, ולבסוף בחרו את האשה לאיש, ואת האיש לאשה. ומלבד המנהג, מצאו תימוכין בתלמוד על פי הנאמר : " ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לבן פלוני ואפילו מעבר לים " ( סוטה, ב ).

ואם כך מה הצורך והטעם להוסיף ולהרהר ולהתעכב ? אם במסורת המקודשת מסופר כך, נתקבלה כהלכה משכנעת מבחינה דתית, וכבדת משקל מבחינה הגיונה של האמונה, ומה לנו ההורים כי נחטט בעניין הגילים ?

השירה היהודית העממית – לערובי

נשמרה הפרדה בין בני הזוג המיועד, אף כי זה וזו היו מנסים בימי שבת ומועד, לסייר ברחובות ובסמטאות להציץ האשה ואף לשלוח מבטים ממושכים וחושקים, ולפעמים גם להצליח ולהסתודד רחוק מעיני רואים, אנשי לזות שפתיים, ובאין רואים להחליף מספר מלים.

המדובר כאמור באזורים מסוימים, בהם שלטה השמרנות שלטון מוחלט. ואלם באזורים מפותחים ופתוחים יותר, בלילות ירח מלא ובכיכרות הסואנות, נפגשו בני הזוג בפומבי, נערכה ביניהם היכרות מקרוב ופרחה אהבתם. ואולם אלה השתדלו להעלים את מפגשיהם מעיני ההורים מפני רגישות מוסרית, והשאירו כיבו גחלי אהבתם הלוהטת ליום שידובר בה, הלא הוא יום הכלולות, האירוסין והחתונה.

הטילו הוצאות מרובות על שני הצדדים. גם בני דלת העם עשו כפי המתחייב לפי יכולת כיסם. הורי החתן והכלה, הם ורק הם הקובעים ברוב המקרים את התנאים " נוסח הכתובה, טיב הנדוניה ומועדי האירוסין והחתונה.

כאן יובא מנהג מיני רבים, אשר נראה לי מיוחד ואופייני, אם כי יוצא דופן בשל תנאיו ותכניו. פגישת המחותנים המיועדים, חייבת להיות היום הרביעי של השבוע, בערב זה מבקרים הורי החתן אצל הורי הכלה, לאחר גישושים מקדימים לבקש את הבת בשביל בנם.

ללילה זה קוראים " לילת שריב לכאס " ( ליל שתיית הכוס ). הכוונה במפגש ראשוני גלוי קצר ואינטימי זה להחליף ברכות ודברי נימוסין ולתקוע כף. שותים כוס מאחייא, ומחליפים ברמזים ובמשלים דברים אודות המעלות של כל צד, ומחליפים בשפע מחמאות הדדיות, ובזהירות מחשש לפגיעה.

בהזדמנות זו מפגינים נדיבות לב ומעניקים מתנות אלה לאלה. במעמד זה נקבע התאריך לעריכת הקידושין, ובסיום מפגש ראשוני זה, המתקיים בנוכחות כמה אורחים רמי מעלה לאות ולעדות, לוחצים יד, מתחבקים ונושקים אלה לאלה. בסיום חילופי הדעות, נפרדים באמירה : הרינו נפרדים מכם בעניין זה באמונה ובשבועה גמורה.

השבת הקרובה נקראת "שבת לפאל " ( שבת השמועה הטובה ) ובה מתארחים הורי הכלה אצל הורי החתן, והרשמיות מתחילה להפשיר. השבת הבאה אחריה נקראת " שבת לברראזאת " ( השבת הגדולה. מלבישים את הכלה במחלצות יפות להידור תוארה, מעוטרת בשפעת תחרים ורקמות ססגוניות, ומקשטים אותה בשלל תכשיטים.

לארוחה זו מוזמנות חברותיה של הכלה, המקיפות אותה סבי סביב בישיבה. סעודה גדושת מטעמים מוגשת האורחים, לאכול ולשתות עד אין סוף. השמחה מתחילה. באחד מלילות שבוע זה, כאשר כבר הוכרז ונדע בשערים, כי בת פלוני נלקחה לאשה על ידי בן פלוני, נערכת ארוחת ערב מפוארת. מתאספות נשים יודעות מנהג דת ודין, וערב זה הנקרא " לילת לחננא " ( ערב החינא ).

מכינים מבעוד מועד כמות נאותה של ליננא שאינה אלא עיסה עשויה עלי שיחי ( כופר, יָחנונא פוך אדום ) שטוחנים אותם עד דק, ומכינים מאבקתם עיסה סמיכה. עיסה זו, כאשר מורחים אותה על חלקי גוף שונים, ובמקרה שלפנינו, על כפות הדיים והרגליים, מותירה את צבעה החום אדמדם לתקופה לא קצרה, וקריאות גיל יו, יו, יו, יו, נוטלות הנשים הכבודות מהחומר בקצה אתבען, ועם השמעת בתי שיר קצרים, מורחות את כפות ידיהם ורגליהם של החתן והכלה.

השירה היהודית העממית – יעקב לסרי

אננפיסא סמעאת לפנאר

היולדת נר הפנס

 

אננפיסא סמעאת לפנאר, ומוממו עמראת דדאר

היולדת נר הפנס, והתינוק מלוא ביתו

בזזין וולבההא ווססאר, דווא לקבילא

ביופי קסם וחומד, האיר פני משפחתו

באבאה פרחאן יגנני וייצטאח ייא חדדאר

אביו מאושר, ישיר וירקוד במחולות

ווירגב פי צאחבו יזיווה כולל לילא

ויפציר בידידיו, יבואו אליו כל הלילות

ייזהאוו וויסמאעו מן נגאיים לוטאר

יעלזו ויאזינו ממנגינות מיתרים

מעא כיסאן לוויסקי בתככילת ליידדין

עם כוסות ויסקי בהקפות ידיים

עקבאל לילת לכמאס לכביר, וולילת למילא

בקרוב ליל חמישי הגדול, וברית המילה.

השירה היהודית העממית – לערובי

כמו כן מכבדים במלאכת המריחה גם את האורחים כל אחד ואחד על פי מעלתו וכבודו, אך ללא יוצא מן הכלל. בעניין זה חשוב מאוד לנהוג משנה התחשבות, זהירות ונימוס פן יימצא משיהו מהנוכחים נפגע, ויקשה מאוד לרצותו כתוצאה מהתעלמות בשגגה עם בואו לערב זה.

מובן שהכלה נמצאת עדיין " בטווח בטחון " מהחתן, ועדיין שומרים על מרחק, כיאה למיוחסים החסים על כבוד הוריהם וכדי למנוע רינונים ולזות שפתיים. גם החתן מוקף בידידיו ובשושביניו, קבוצה קבוצה וקולו שירתה ושמחתה, והכל סביב לשולחנות גדושי מעדנים. תוך הקרבה הזאת מוציאים בני הזוג הזדמנות להגניב מבטים דרך חומת האדם החוגגת איתם.

בסיום הסעודה קמים הקרואים ומסתדרים במעגל, השרים והשרות אוחזים " טטארא " בידיהם, מוחאים כפיים בקצב סוער והולך, ומקישים בקצב על השולחנות תוך כדי השמעת שירה, המתאימה לחתן והן לכלה.

באווירה זו צוללים עמוק אל תוך הלילה, שרים, רוקדים, שותים ואוכלים, משבחים ומהללים אותם כדברי החכם " כשם שאדם מצווה לשמח את החתן, כל הוא מצווה לשמח את הכלה, ונקרא זה גמילות חסדים, ומצווה לשמחה ולהללה כדי שתמצא חן בעיני החתן, שתהא חביבה עליו " ( רבי יצחק אבוהב, מנורת המאור רו ).

השירים המושמעים בשבעת ימי המשתה, ושמקצתם מובאים בחלק זה של הספר, הם חיבורי שירה קצרים בדרך המשלים והפתגמים, ואשר בין שורותיהם מובעות משאלות ושאיפות הדדיות.

החתן מתאר בערגה את כלתו, והכלה משיבה היא בכיסופי אהבה לבחירה שנעשתה למענה, וכעת מצאה חן בעיניה. האורחים והאורחות משלימים את החסר בשירה דומה, המבטאת את שלמות בני הזוג. לעתים רחוקות יושמעו ישירים ומפורשים, והכל כלול במסגרת שירה המובעת בסמלים, בכוונות וברמזים.

השבת השלישית נקראת " שבת ססלכא " ( שבת הגילוי , החשיפה ) הכוונה, בשבת זו חושפים ומגלים לפני הקרואים, את רכיבי הנדוניה שהביאה הכלה, קוראים את הכתובה שחוברה בכתב יד, על ידי תלמיד חכם ובקיא בנושא, ומדגישים בדברי נועם, ליתר בטחון ולשם מניעת אי הבנות, את גובה הקנס במקרה של פירוד או גירושין.

במעמד זה מודיעים על מועד חגיגת הנישואין שנקבעים תמיד ליום ראשון ( המדובר על מנהג המתואר לסדרי נישואין באזור זה )

אותו בוקר נלקחת הכלה על ידי הוריה וקרוביה ואר המוזמנות המכובדות, אל הנחל או אל המקווה, המיילדת רוחצת היטב את הכלה, ומסייעת לה בנקיונה.

 בעוד הנשים האחרות מפזמות וצוהלות ומשמיעות זמרה ונעימות, לשם הפגנת שמחה רצופה, ולשם הפגת המתחים וההתרגשויות הטבעיות הרבים המאפיינים את בוא הטכס המתקרב ובא. במעמד זה מסבירה המיילדת והאם לכלה הצעירה את אשר עליה לדעת ולעשות, וכיצד עליה לנהוג בליל הכלולות.

 וכבר הדגשנו כי הכלה מעירה עד מאוד בשנותיה ( לפעמים בת שש או בת שבע, ונבוכה היא למשמע שפע ההוראות והציווים הנלחשים לאוזניה. נקל אפוא להבין לרוחה ולמתרחש בפנימיותה למשמע הנאמר לה.

גם החתן נלקח את המקווה או אל הנחל, וידידיו ושושביניו טובלים אותו, לאחר התספורת או התגלחת, הכל לפי מנהג המקום. בהזדמנות זו מוסיפים ומרעיפים עליו עוד עצות, ומטיפים לו מוסר. יש אומרים כי המבינים שבהם אף מעוררים את תשומת לבו לדברים שבינו לבינה, ולפרטי פרטים, בייחוד אם צעיר הוא לימים.

ואולם על פי רוב החתן מבוגר דיו ובקי במצפה לו. אבל קרו מקרים רבים, שעוררו מצבים מגוחכים ומביכים עד כדי צחוק מזה וצער ומבוכה מזה, שמקורם בתערובת זו של בקיאות ותמימות, של בגרות אולי מדומה ושל בוסר.

הכלה מוכנה ולבושה בגדים עזי צבע, וגוזרים באופן כזה שלט יבלוט כל חמוק שהצניעות יפה לו. מסווה של משי ירוק או אדום רקום, מעשה רוקמה עוטר את ראשה, גולש על פניה ומסתיר כליל את שער ראשה לבל ייגלה חלילה, שכן דבר זה נחשב ערוות אשה, ויש להיזהר מאוד בתעלוליו של השטן, הוא יצר הרע.

על צווארה, אצבעותיה וקרסוליה מתנוססים תכשיטים שונים, מקושטים אבנים טובות ושאר מעשה מלאכת הצורף, והכל מבריק כעטרה מלכותית. גם החן אינו חסר בהדרת לבושו, ואף הוא עטוי בגדי יקרות, כיאה לו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, לבושו נקי מכל רבב, צח כשלג, אלא שאין הוא עונד תכשיטים.

מהמקווה או משפת הנחל, נלקחת הכלה אל ביתה של אחת מקרוביה או של ידידותיה, שם היא יושבת כשהיא אפופה בנערות צוהלות. עם בוא הערב, קריאות היו, יו, יו, יו, המסולסלות והממושכות, שוב מהדהדות בחלל האוויר, נישאות למרחק ומביאות את הבשורה.

עתה בא אביה עם קהל מוזמנים ומוזמנות. הנשים נכנסות ראשונות ואומרות בית של שיר זה. " זיינאכום בלהנא, זיינאכום בלהנא, ייא ללאלה פרוצי אוגולזינא מרחבא " ( באמו אליכם בשלווה, באנו אליכם בשלווה, גבירתי הציעי שטיחים, ואמרי לנן ברוך הבא ).

האב מרכיב את הכלה על פרדה אשר הורעבה מבעוד מועד, כדי לרפות כוחה שלא תוכל לשעוט או לבעוט, אלה תהיה תשושה מעט ותצעד באיטיות ובבטחה. בעת שהאב מרכיב את הכלה, שרות הנשים שיר קצקצר, ואומרות : " רככבהא בוהא פור לבגלא, עאוונו סידי מולנא " ( הרכיב אותה אביה על הפרדה, עזור נא לי ריבון העולמים ).

הקהל צועד ושר מזמורים מתאימים, וכאשר הגיעו לבית החתן, נערך ברוב עם וביראת כבוד טכס הנישואין ושבע הברכות. במעמד זה ניתנת לכלה הזדמנות להשמיע באזני בעלה, קבל עם ועדה, תנאי או תנאים שונים כלבבה, למשל, שלא יעשן, או יתחייב שלא לשתות לשכרה.

החתן מקבל את התנאים שאמנם אינם עתידים להתקיים, שולף טבעת זהב, ועונד אותה על אצבע הכלה, וזהו למעשה מגעו הראשון איתה. שרים ומפייטים, שותים ואוכלים ושמחים, ולאחר מכן, איש ואשה פונים לביתם.

למחרת בבוקר מוצאת הכלה לקול קרוביה ואוהביה, וחמותה מעלה אותה אל הגג אל קרבת המרזב. החמות יוצקת מים מהולים בשמן ובמלח, ובחלק מהם היא רוחצת ומשפשפת את שתי כפות רגלי הכלה.  החמות גונחת ארצה, תחילה מנשקת ואחר כן נושכת בשיניה את כף רגלי הכלה ואומרת לה : " תדכלנא ייא בנתי בגדם כדר אובססעד אוטוויל לימר " ( תיכנסי בתי לביתנו בצעד ירוק, באושר ובאורך ימים ).

זהו מנהג מתוך רבים ויודעות דבר הסבירו כי נוהג זה בא להבטיח משמעת וצייתנות הכלה לבעלה וכמובן לחמותה, וכדי שהמעשה לא יתפרש לרעה מקדימה החמות הנשיקה לנשיכה.

סוף ההקדמה

השירה היהודית העממית – לערובי

אננפיסא ומוממו

היולדת והתינוק

 

אנפיסא צלטאנא, ומממו בתחאז

היולדת מלכה, ועל ראש התינוק כתר

מרצצע בדדייאמאנט, ווייאקות וויבריז

משובץ ביהלומים וספירים, ופז זוהר

שופהום פלפראצ, מן דהאב לעאלז

הבט בם על יצועו, מעצם השנב

וודדרעאן מפרוגין, מו דהאב לוויז

וזרועותיו יצוקות, ממטבעות זהב

וויזור לסריר, מן כייאר לחדיד תנסאז

סדיני המיטה, מאריגי משי שזורים

וורוואק מן ברוקאדו לזיל, סגל אינגליז

ווילונות קטיפה לנוי, מלאכת האנגלים

ווחזאבאת מכתובין, בסי חרוף עזאז

וקמיעות כתובים, באיזה אותיות יקרים

וומאן קראהום בלפרחא, וגנני וויהיז

והקורא אותם בגילה, ישורר ויעלוז ביקר

ווחזאב כתאמו, הווא אליהו הנביא לעזיז

וקמיע טבעתו, הוא אליהו הנביא היקר

השירה היהודית העממית – לערובי-גנייא לננפיסא אולולייד שיר ליולדת ולתינוק

גנייא לננפיסא אולולייד

שיר ליולדת ולתינוק

אנפיסא פסססיר ווחזאמהא דלחריר

ביולדת במיטתה ובאבנט משי אזורה

עקבאל בזהד רבבי לילת למילה

מי יתן וברצון האל, ליל המילה הטהורה

עקבאל לילת לכמיס לכביר וולילת למילה

ומי יתן וליל החמישי הגדול, וערב המילה הטהורה

בזהאד ללאה ייכבר מוממו, וויקרא תורה ווימסי לססקוילא

בעזר השם יגדל התינוק, ויקרא תורה וילך למדרשו

ווחנא כאא נחזזמוה בלחזאם, וולבאשו נדוורוה דארא

ואנחנו אוזרים אותו, באבנט שיקיף לבושו

בזהד רבבבי ייכבר מוממו, וייקרא לגמרא

בעזרת האל יגדל התינוק, ובגמרא יפרש לנפשו

אילא כא נקטטרו מאחייא, כא נקטטרוה ברריסא

ואם נטפטף מאחייא, בנוצה נדליף טפטופה

וויעיס לינא מוממו, מעא אוממו אנפיסא

ויחיה לנו התינוק, עם אמו היולדת באומנה

לפרחא בללאה, וולפרחא בלמאזי ליכום

שמחתנו שמחת אל, ושמחת הבאים אליכם

מנחית גאלו אליהו הנביא, דאכל עליכום

מפני שאליהו הנביא נכנס לביתכם

וואנא ללי גאלס הנאייא, צפפית ליכום חרובי

ואנוכי היושב בזה המקום, השלמתי מלותי במקור

ווילא מא חבבתוס למעאני, אראוולי גיר לערובי

ואם פתגמים אינם לרצונכם, הבו לי רק שירי פולקלור

השירה היהודית העממית – לערובי-תמננית מנזא למוממו ייחלתי ארמון לתינוק

תמננית מנזא למוממו

ייחלתי ארמון לתינוק

 

קלבי חריק ווחריק מא ציבתלו רפיק

לבי נשרף ונשרף, ולא מצאתי לו סומך

כללאני באיין לגראם, מנני נסדדיק

כי הותירני בין האהבה בלא תומך

האד לבנאת דליום, מן לא עאק ייעיק

ואלה בנות היום, הן הכל יודעות

כאר יעארפו טרקאן לעשק לאייןן גאידיין

בנתיבי התשוקות, ולאן הן מובילות

תממנית מנזה למוממו, פלכורניק

ייחלתי לתינוק, ארמון ומחמדים

וופראצאת דלחריר מנני נסדדיק

שפע מצעי משי, עבור כמוני נתמכים

לאגא עלייא למוממו בצוט לדיר וורקיק

הנה התינוק בסודו, בקול דק ונעים

קאללי הדי האד לגפלא מן למגייארין

אמר לי, שמור זה הסוג מעיני הקנאים

יכון לעוד ווררבאב, וכיסאן לכמר באס נדאווי מסדאדי

ויהיו " העוד " והעונג, וכוסות היין לשיכוך חרוני

ווללי באת מעא מוממו, בלהווא יצבח מקאדי

כי לינה עם התינוק, ברגיעה תפציע שחר עצבני

השירה היהודית העממית – לערובי-גנייא ללקאבלא אולולייד שיר למיילדת ולתינוק

גנייא ללקאבלא אולולייד

שיר למיילדת ולתינוק

 

ייא קאבלא ייא קאבלתנא, מא חלא דכולכ לעתבתנא

המיילדת מיילדת שלנו, מתוקה כניסתך למפתננו

לולייד קבדנאה חנא, וולבניתא לזארתנא

את הילד לקחנו אנו, ואילו הבת לשכנתנו

יא קאבלא יא קבאלתי, מא חלא דכלוכ לביתי

המיילדת הוי המיילדת, מתוק בואך אל דירתי

האד לולייד לייא אנא, אממא לבנייא למכרוהתי

זה הילד שלי הוא, ואילו הבת לשנואתי

חין קאמת תזגרת, וותטלק טריק פנון

כאשר קמת בקריאות גיל, ופילסת שביל לשירי אומנות

ייא עממתו קום ווחלף בלמאחייא וולמעזון

דודת התינוק קומי והישבעי, ביין ושיכר וריבות מתוקות

ייא קאבלא ייא סוסייא, כול מא כדית סוויא

המיילדת בעמלה עסוקה, מה שקיבלת מועט עד בושה

נקום פנהאר ססבאע, וונכררזכ מקסייא

אקומה ךי ביום השביעי, ומביתי תמאי לבושה

ייא קאבלא ייא מקבולא, ייא מבססרא ייא מימונא

המיילדת המקובלת, גם מבשרת וגם מאושרת

בססרתני יעטיכ לכיר, וואנא נהדליכ תאזא מתמונא

בישרת לי ירבה טובך, אעניק לך דורון כפי ערכך

ייא קאבלא ייא סתתי, קום בססרי ללחבאב

המיילדת את היא גבירתי, קומי ובשרי לידידי וקרובי

נעמאל עליכ נזאהא, בלכאמאלזה וולעוד ווררבאב

אערוך לך זבח ומשתה, בנבל וכינור וצלילי עוגבי

השירה היהודית העממית – לערובי-פי כדר מוממו עצר בוסאת על לחי התינוק עשר נשיקות

פי כדר מוממו עצר בוסאת

על לחי התינוק עשר נשיקות

 

סתהית פי כדד מוממו עצר בוסאת

חמדתי על לחי התינוק עשר נשיקות

ללולא באיין טטפירא וולעזלא

הראשונה בין הציפורן ובשרו עלי אצבעות

וותתאנייא פזזובהא צור עאלי בלא בניין

והשנייה על מצחו חומה גבוהה בלא טפחות

תתאלתא פלעין כחלא מן תתיתאן

השלישית על שחור עינו שחורות משחור התות בצֵל

וורראבעא פלכדד וורדא לא תדבאל

והרביעית על לחיו, כמו וֶרד שעוד לא קמֵל

אלכאמסא פלמנכר תמרא מן סכראן

החמישית על חוטמו, אל על הוא נישא כתמר

ווססאתתא פלפממ כאתם מן דהאבאן

והשישית על פיהו, כמו טבעת זהב טהור

ססאבעא פססנאן זוהר מן לייאמאן

והשביעית על שיניו, כפנינים מתימן לזוהר

וותתאמנא פלענק טוויל ערראד לגוזלאן

והשמינית על צואר הצבי, גבוה ומקומר

תתאסעא פססדר לוחא מכיירא מן סנסאל

התשיעית על חזהו, לוח מובחר מעץ אורנים

וולעאסרא כופ נקולהא, וובאבא מוממו ייא לגזאל

ואת העשירית פחדתי לאמר, והתינוק כעופר האיילים.

Recent Posts

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;

  • פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

    מכתב קסד אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס. מכתב קסה רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63. מכתב קסו הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי

  • המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

    המאה החמישית לאלף הששי בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳. בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים. עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול

  • שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

    שמואל הלוי אבולעפיה נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳ ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930