התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

עמוד 1 מתוך 41234

התנועה השבתאית במרוקו

הקדמה.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא.

התנועה הגיעה עד פרס, אפגניסטן, בבל וטריפולי. במדינה האחרונה שהה השבתאי האדוק אברהם קארדוזו קרוב לעשר שנים ומשם הפיץ את תורתו ברבים.

מרוקו שימשה – כפי שיתברר לנו להלן – אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצאו ממנה גדולי יריביה של השבתאות ומחוללי הפולמוס החריף נגדה, כגון רבי יעקב ששפורטש, יליד אורן, אשר כיהן ברבנות בעיר סאלי – עירו של רבי חיים אבן עטר – רבי יעקב חאגיז מפאס, שהיה מהמתנגדים המובעים של התנועה השבתאית ורבי משה חאגיז בנו, שלחם אחר כך יחד עם רבי יעקב עמדין בחירוף נפש נגד ספיחיה של התנועה.

מלבד תקיפי ארעא אלה אשר הכריזו מלחמת חורמה על התנועה השבתאית וניהלו את המערכה נגדה ברמה הכלל עולמית, היו לתנועה במרוקו גם יריבים שפעלו נגד מנהיגי התנועה ברמה המקומית.

בסאלי פעל רבי אהרן הסבעוני נגד הכת שבראשה עמד רבי יעקב בן סעדון. במקנס עמד בשער רבי דניאל טולידאנו מול הנגיד מימון מימראן ובמרקש עשה נפשות לתנועה השבתאי הקנאי רבי שלמה אביטבול. . ככל שגדל שעור היקפה של התנועה שאיימה לזעזע את אושיות הקהילה, כן גדלה והתעצמה ההתנגדות אליה במגמה לחונקה בעודנה באיבה ולהצר את צעדיה.

על כל האמור לעיל יש להוסיף פרט מעניין. רבי אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, שהה שנים רבות בקהילות מרוקו – סאלי ומקנאס – כשד"ר – שליח דרבנן, ויש אומרים שנוכחותו שם השפיעה על התפתחות התנועה במרוקו.

בנו של רבי אלישע, נתן בנימין אשכנזי הידוע בשם נתן העזתי, נביא התנועה, יליד ירושלים, למד בישיבתו של רבי יעקב חאגיז שהזכרנו לעיל וגדל בביתו. רבי יעקב היה אחד מגדולי התורה של קהילת פאס שעלה אחר כך לארץ ישראל בזמן שאביו של נתן הצעיר שהה במרוקו. רבי יעקב חאגיז היה כאמור אחד המתנגדים החריפים לתנועה השבתאית.

הנה כי כן, לתנועה השבתאית היו מאחזים איתנים בקרב הקהילה היהודית במרוקו, בימי הגל הראשון והשני וגם בימי ספיחיה. מתוך הקהילה קמו הן מאמינים קיצוניים והן מתנגדים חריפים שפעלו בקרבה ומחוצה לה. זוהי עובדה היסטורית נחרצת, כפי שניווכח בהמשך.

לצערנו לא שרד חומר תיעודי היסטורי רב מהתקופה, פרט לכמה אודים מוצלים שנותרו לפליטה. רבני התקופה גזרו כנראה אלם על עצמם ונמנעו מכל ויכוח על התנועה. הם השמידו כל חומר כתוב וגמרו אומר של לדבר על עניין שבתאי צבי מטוב ועד רע.

הם אימצו להם את הסיסמא שטבע רבי יעקב ששפורטש בראשית ימיה של התנועה, עוד לפני ההמרה ונתקבלה אחר כך בקהילות ישראל, האומרת " גם ברך לא תברכום, גם קוב לא תקבום ".

כך אפשר אולי להסביר את העובדה שעצם קיומה של התנועה השבתאית נדחק בצורה מודעת או לא  מודעת מידיעת ומתודעת הציבור. כך נמחקה פרשה מרתקת ומסעירה בתולדות הקהילה על ידי תלישת דפים מספר קורותיה של אותה קהילה.

למרות ניסיונם של חכמי הדור להעלים את עצם קיומה של התנועה, לא עלה בידם להכחיד עקבותיה לחלוטין, וגם לא היה מתקבל על הדעת שקהילה יהודית שורשית ויוצרת תישאר זרה ואדישה לתופעה היסטורי מיוחדת במינה זו, אשר טלטלה את יהדות העולם וכבשה בסערה את כל קהילות ישראל, תופעה אשר מילאה את הווייתו וישותו של העם היהודי בכל תפוצותיו.

לא טבעי היה שהחוויה המסעירה הזאת תדלג על קהילה פורייה ויוצרת, ספוגת יהדות וערגה לגאולה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, ותשאיר אותה בשולי ההתרחשות הגדולה של התקופה.

בספרו  " נר המערב " שואל רבי יעקב משה טולידאנו : " נפלא הדבר באמת, כי פה בארץ רחוקה כזאת כמרוקו מצאה לה התנועה השבתאית אז מעריצים קבים, בה בעת שצרות תכופות צפו על ראשם. השאלה מעוררת תמיהה, בעיקר כאשר המקשה הוא אדם אשר שבילי קורות חייהם של יהודי מרוקו נהירים לו לפני ולפנים. על השאלה הזאת אפשר להשיב.

1 –  חלק מן התשובה כלול בשאלה : " שצרות תכופות צפו על ראשם ". השנים שקדמו להופעת השבתאות ואלה שלאחריהן היו שנים בהן נגרמו ליהודים חורבן והרס ; שנים של גזרות ופורענויות אשר חלקן באו מידי שמים – עצירת גשמים, בצורת ורעב – וחלקן מידי אדם – מאורעות שנבעו מסכסוכים ויריבויות ומלחמות פנימיות בין נסיכים מדינסטיות שונות ובין מושלי מחוזות.

התנועה השבתאית במרוקו

להלן הפרק המתייחס לתנועה השבתאית מתוך הספר " נר המערב "

 משתי האגרות אלה בנין מדוע בשנת תכ"ט היו רבים מיהודי מכנאס ופאס וכו.. יושבים סאלי כנזכר לפנינו, שזה היה מפני הרעב, שבסאלי היה המצב טוב מיתר הערים, כמובן האגרת השנית שכתב " אשר אמרנו בהסאלי נחיה " . גם יציאתו של רבי יעקב ששפורטאש מקודם, היה מפני הרעב.

ובכל זאת הרבו יהודי מרוקו להתעניין בתנועה השבתאית וכמעט קט נהפכו כלם לשבתאים לולא שנמצאו אז בעלי צורה אחרים אשר לחמו נגדה ויעצרו בעד התפשטותה. בראש הלוחמים עמד כנודע רבי יעקב ששפורטאש, שמאירופה מכון שבתו שלח מכתבים ואגרות להפר עצת השבתאים.

ולימינו עזרו ביותר שני הרבנים רבי אהרן הסבעוני, בעיר סאלי ורבי דניאל טולידאנו השני במכנאס, ומקנאי השבתאים היו החכם רבי יעקב בן סעדון בסאלי והנגיד מימון מאימראן ממכנאס והאיש שלמה אבוטבול במראכיש, זולת אלה השפיע אחר כך גם האיש אברהם קרדוזו מטריפולי באיגרותיו כנודע.

ולפי השערתנו נראה כי עוד השפיעו להתפשטות התנועה הזאת במרוקו, שני רבנים מארץ ישראל שנמצאו בעת ההיא בסאלי ובמכנאס והם, רבי אלישע אשכנזי אביו של נתן העזתי טרבי חייא דיין. שני הרבנים האלה שבאו בתור " שד"רים " מארץ ישראל התיישבו בסאלי ואחר כל במכנאס.

וירביצו תורה ולהם היה חשיבות גדולה בעיני חכמי מרוקו, וקורב הדבר כי היו שניהם מבעלי האמונה השבתאית ועל ידי השפעתם נגררו רבים אחריה שמה.

על פי חליפת המכתבים של רבי יעקב ששפורטאש הנזכר אפשר עד כמה התרחב חוג השבתאיות בין יהודי מרוקו אז, בשנת תכ"ז התכוננו בכל המערב כמעט, בפאס, סמראכש, תיטואן, סאלי, מכנאס, תאדלא וסביבותיה פלטי חבל שאווייא תפילאלת וגריס לבטל ט' באב ולקובעו יום משתה ושמחה, וקצתם ביטלוהו בפועל ואף כשנודע להם אחר כך דבר המרת הדת של שבתאי צבי נשארו במקומות רבים מחזיקים באמונתם זאת.

מהם שהחרימו למי שאינו אוכל ושותה בט' באב. בשנת תכ"ט החלה התנועה להתרופף, ובפאס הכריחו הרבנים בגזירת נחש להקהל לצום. ולקהל המגורשים מזאווייא שהביא מולאי ארשיד ויושבים בפאס, שכל כך התעקשו להחזיק בשבתאיותם ולבטל הצומות.

אותם הביאו חכמי פאס בכוח הרתוק ויכריחום לשוב מרעתם, וכיהודי פאס כן עשו גם יהודי תיטואן, מכנאס, ואלקצר. להיות על משמרת הצומות, ואך במראכש ותאדלא היו רבים שלא רצו לצום. ובסאלי נחלקו הקהל לארבע כתות.

הכת האחת שבראשה עמדו רבי אהרן הסבעוני ורבי דניאל טולידאנו ממכנאס שנמצא אז הוא ורבים מאנשי עירו בסאלי, התענו כל הצומות בפרהסיא מבלי להביט על כרוז החרם שהכריז החכם יעקב בן סעדון בפומבי נגדם.

הכת השנית של החכם ההוא יעקב והנגיד מימון מאימראן ממכנאס שנמצאו אז בסאלי, עשו יום טוב בט' באב ויביאו משוררים לא יהודים לשורר להם בכלי שיר ובמנענעים. הכת השלישית היו מתעניו בצנעא, והכת הרביעית האנשים אשר לא ידעו מה להחליט וכשרק נקראו על ידי השבתאים סעדו אתם מפני הבושה ויאכלו ויחוגו כמהם.

בזמן ההוא גזר שר העיר תאדלא בפקודת מולאי ארשיד גזירות קשות על היהודים שם, הוא סגר את כל בתי הכנסיות ויתיר להם להתפלל בעשרה בביתם גם צוה לא ינעלו מנעלים כי אם ללכת יחפים. את היהודים הפליטים שנשארו בחבל שאווייא ובכפרים, גירש לתאדלא ומאין להם שם בעיר ההיא בתים לשבת נשארו גולים ומטולטלים באהלים וחרבות.

ויהיו שם במצוק ובמצור,  גם במראכש גזר הנציב על כל בתי הכנסיות להחריבם וגם הכביד עליהם מסים רבים. בכל זאת החזיקו יהודי הערים ההם בתקותם השבתאית משך זמן מה עוד אחרי שהשבתאי האדוק יעקב בן סעדון ממכנאס התחרט כבר עוד משנת ת"ל 1670.

הנה כי כן נמשכו שנות הבלבול ההם, בלבול במשטר המדיני, ובלבול בחיי היהודים והיהדות של טלטול וגלות , ממקום למקום ושל ריב מפלגות על ידי התנועה השבתאית שארכה כמעט כל שנות ממשלת מולאי ארשיד.

עד כאן הפרק מתוך הספר " נר המערב "

התנועה השבתאית במרוקו

כותבי הכרוניקות מאותה תקופה מרבים לדבר על נטל המס – " ועל דבר המס מלאה הארת חמס " – על המצוקות שהיו מנת חלקם – " לספר על התלאות והצרות…יכלה הזמן והמה לא יכלו ". על הרעב – " מזי רעב מושלכים ברחובו ובשווקים ועוד.

כשם שמאורעות ת"ח – ת"ט 1648 – 1649 ומצוקותיהם היו אחד הגורמים שהכשירו את הקרקע לאמונה במשיח, כך גם " בארץ רחוקה כמרוקו " היו הגזרות והפורענויות אחד הגרומים להתעוררות משיחית. " הצרות התכופות שצפו על ראשם " הן חלק מהתשובה, אך לא כל התשובה. היו עוד סיבות נוספות.

שבתאי צבי

2 – יהודי מרוקו התמסרו לחכמת הנסתר. הקבלה הייתה נפוצה מאוד ביניהם עוד לפני הקמת המרכז הצפתי ועוררה אצלם כיסופי גאולה עזים וכמיהה משיחית. בשורת הגאולה של המשיח מאיזמיר מצאה אצלם קרקע פורייה להיקלטותה.

ספרי קבלה רבים נכתבו על ידי מקובלים מפורסמים ממרוקו שזכו לתפוצה עצומה בעולם היהודי כולו, כגון : " חסד לאברהם ", " אור החמה " ו " זוהרי חמה " של רבי אברהם אזולאי השני – סב-סבו של החיד"א.

" אשכול הכופר " ו " צרור המור " של רבי אברהם סבע ועוד. במרוקו היו נפוצים גם ספרי קבלה שהובאו על ידי שד"רים מארץ ישראל כמו ספרו של רבי אברהם גאלאנטי " ירח יקר " שהובא למרוקו על ידי רבי אלישע האשכנזי.

3 – יהדות מרוקו הייתה ברוב התקופות בכלל ובתקופה הנדונה בפרט שותפה מלאה לכל ההתרחשויות ההיסטוריות שפקדו את עם ישראל, והייתה חרדה לקראת כל רחש ורגישה לכל תנודה שבאו מן העולם היהודי, והגיבה על כל אירוע שהתרחש.

בימי גירוש ספרד היא הושיטה יד אחים אוהבת לגולים מספרד ופתחה שערי קהילותיה בפניהם. היא חוותה יחד עם המגורשים את הטראומה הנוראה של הגירוש. רעיון הגאולה של האומה כבש מקום מרכזי ונכבד בחיי האומה. משיחים ומחשבי קצין הופיעו חדשים לבקרים ונטעו תקווה בלב העם שבקרוב תבוא הגאולה וייקץ הקץ על צרותיהם.

יחד עם רבי יחק אברבנאל חישבו ומצאו גם מקובלי מרוקו שהגאולה העתידה תהיה בשנת ר"ץ – 1530. גם מאורעות של שנת ת"ח – 1648 לא עברו על יהדות מרוקו ללא תגובה. חכמיה ומקובליה חישבו ומצאו גם הם שבשנת ת"ח – 1648 יבוא הקץ ויתגלה משיח צדקנו.

 בהסתמכם על הכתוב בספר הזוהר כי באלף השישי שנת ארבע מאות ושמונה יקומו כל שוכני עפר וזהו שכתוב " בשנת היובל הזא"ת תשובו איש אל אחוזתו – ויקרא, כ"ח, 13.

הערות המחבר. שנת 1530 ר"ץ , הייתה שנת הרת עולם. באותה שנה קמה האימפריה העות'מאנית ונכבשה ארץ שיראל על ידיה ובאותה שנה היו בעיצומן המלחמות הדתיות באירופה והקמה תנועת הרפורמציה.

הזוהר " ספר בראשית , קל"ט וזה לשונו : על אינון דיירי עפרא דאלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ולמניא שנין…..והיינו כתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. כשישתלם " הזאת " 5408 תשובו איש אל אחוזתו ונחלתו " הזאת – גימטריה 408 ת"ח. עד כאן הערת המחבר.

כאשר קם המרכז הקבלי בצפת בימי רבי משה קורדוברו והאר"י הייתה יהדות מרוקו ציוגת בו במספר מכובד של מקבולים והיו ביניהם שזכו להיות בין " גורי האר"י ושמעו סודות טמירין ישירות מפיו.

4 – היו גם קשרים בינקהילתיים מפותחים. לקהילותיה של יהדות מרוקו היו קשרי מסחר וקשרי תרבות עם יהודי אירופה. באותה תקופה, ימי שקיעתה של הדינסטיה הסעדית וראשית שלטונה  של השושלת העלאווית, החלו להתפתח קשרי מסחר בין ארצות אירופה וממלכת מרוקו והיהודים, מילאו תקפיד ראשון במעלה בטוויית הקשרים העדינים הודות לכישרונותיהם ולידיעת שפות אירופיות.

ואגב אורחא פותחו גם קשרים עם הקהילות היהודיות באירופה. באותה תקופה כיהנו רבנים יוצאי מרוקו כמורי צדק וכדיינים בליוורנו, בהאמבורג, באמסטרדם ובלונדון.

בליוורנו הייתה קהילה יהודית ספרדית חשובה שחלק ממנה בא ממרוקו. הרב מרדכי אצבאן, מחכמי מקנאס ותלמידו של המשבי"ר – רבי משה בירדוגו, עמד בראשה וכיהן במשרת רב הקהילה. גם בלונדון ובאמסטרדם היו קהילות ספרדיות בהן כיהנו רבנים יוצאי מרוקו.

בראש שתי הקהילות עמד בתקופות שונות רבי יעקב ששפורטאש, לפני ואחרי פרוץ הפולמוס על התנועה השבתאית. ששפורטש ישב על כס הרבנות בלונדון תקופה קצרה ולאחר מגפה שפרצה בשנת תכ"ה – 1665, עזב את לונדון ושׂם פעמיו לאמסטרדם וגם שם כיהן כדיין.

5 – הקשרים עם ארץ ישראל נשמרו בקפידה באמצעות העולים לארץ ישראל והשד"ר – שלוחים דרבנן.

באותן שנים ולפניהן היו עליות של רבנים ומקובלים מפורסמים. כשאר קם המרכז הקבלי בצפת, בימי רבי קורדובירו והאר'י, מקובלים ממרוקו היו בין ראשוני תלמידיהם והיו מיוצגים בו בצורה מכובדת. ביניהם היה רבי סולימן אוחנה, רבי מסעוד אזולאי המוגרבי, רבי אברהם הלוי ברוכים ורבי יוסף בן טובול.

 מאוחר יותר, במחצית הראשונה של המאה ה- 17, עלה " המקובל האלוהי " רבי אברהם אזולאי בעל " חסד לאברהם " ובמאה שלאחריה עלה רבי חיים בן עטר עם פמלייתו.

שד"רים פקדו לעתים תכופות את הקהילות היהודיות במרוקו. ערב פרוץ " בשורת המשיח " וגם לאחר מכן שהה כאמור בסאלי שבמרוקו רבי אלישע אשכנזי שהוא אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, בכבודו ובעצמו. יחד עמו היה גם רבי חייא דיין, ויש אומרים שהייתה להם השפעה על התפשטות התנועה במרוקו.

האם על קהילה יהודית כזאת ייאמר " נפלא הדבר באמת כי פה בארץ רחוקה כזאת כמרוקו …? המסלולים בין מרוקו לבין יהדות אירופה וארץ ישראל היו מסלולים רבי נתיבים. הם נסללו לא במעט ביוזמתן של הקהילות היהודיות במרוקו

התנועה השבתאית במרוקו

דרכם זרמו ללא הרף חילופי מידע בשני הכיוונים ושימשו צינורות להעברת מידע והשפעות הדדיות ברוכות.דרך צינורות מידע אלה זרמו גם הידיעות על התנועה השבתאית, אשר אחזה במהירות כשלהבת יה בשדות היהדות. פשטה בכל חלקיה ואף איימה לזעזע את אשיותיהן ויסודותיהן של הקהילות היהודיות במרוקו , אלמלא תושייתם וסמכותם של חכמי הדור שהצליחו להצר את צעדי התנועה ולבטלה אחר כך כעפרא דארעא.

מעטה של חוסר ידיעה עוטף את קורותיה של התנועה השבתאית במרוקו, לא רק בין המון העם אלא גם בין אנשים משכילים אשר שבילי יהדות זו היו צריכים להיות נהירים להם.

אמרתי על כן אלקט את החומר הקיים על התנועה אשר בחלקו ראה אור בפרסומים מדעיים שמן הסתם אינם מגיעים לידי הקורא מן השורה, ובחלקו חומר שטרם פורסם כלל ונמצא עדיין בכתב יד.

על ידי סידור החומר, עריכתו וכתיבתו בצורה עממית ושווה לכל נפש, אגישו לקורא העברי במטרה להוכיח שיהדות מרוקו תפסה מקום חשוב לא רק בהתפתחות התנועה אלא בעיקר במאבק נגדה, ובתקווה שהקורא ימצא בו עניין ושכותבי ספרי לימוד לילדינו ימצאו חומר מוכן ובדוק על השבתאות במרוקו ויוכלו לעשות בו שימוש לטובת ילדי ישראל.

משאלתי היא שחיבור זה יעזור להחזיר את רבי יעקב ששפורטאש, מחולל הפולמוס נגד השבתאות לאכסנייתו המקורית ושלא יכתבו עוד עליו שהיה " רב אשכנזי באמסטרדם " כי אם רב שמילא את כרסו בש"ס ובפוסקים בקהילות אוראן וסאלי בהן גדל ובהן כיהן ברבנות והרביץ תורה, קודם שיצא לאמשטרדם.

קורות התנועה השבתאית

שבתי צבי נולד באיזמיר בט׳ באב שחל בשבת (מכאן שמו שבתי) בשנת שפ״ו(1626) ומת בשנת תל״ז(1676). מילדותו ניכר הנער בכשרונותיו. בן 18 הוכתר בתואר ״הכם״ ורבים מבני דורו נהרו אליו כדי לשמוע תורה מפיו.

הוא נהג להסתגף וחי חיי פרישות. באורח חייו שניהל נתעלה בעיני תלמידיו וחסידיו לדרגת קדוש. הוא היה גבר בעל הדרת פנים וגם ניחן בקול נעים.

הימים ימי גזרות ת״ח־ת״ט ומתפוצות ישראל הגיעו ידיעות מחרידות על מצב קהילות ישראל בגולה. ובעצם אותם ימים הכמיהה לגאולה גדלה והיד קצרה מהושיע.

מקורביו של שבתי צבי סיפרו שבשנת הזא״ת (1648) סיפר להם שנחה עליו רוח ה׳ ושמע בת קול אומרת לו: ״אתה מושיע ישראל ועתיד לגאול את ישראל״. הוא החל לעשות מעשים שקוממו נגדו את רבני איזמיר, כגון הוצאת שם המפורש בפרהסיה, ועוד, עד אשר גרשוהו מעירם והטילו עליו חרם.

מאיזמיר עלה לארץ־ישראל והתיישב בצפת. בדרכו עבר בקושטא שם הצטרף אליו אברהם היכיני, אחד מתלמידיו הנלהבים, ועוד מאמינים ומעריצים.

בשנת 1664 פגש בעזה את נתן בנימין אשכנזי, המכונה נתן העזתי (העתיד להיות נביאה של התנועה). נתן היה בנו של המקובל רבי אלישע חיים אשכנזי, שיצא פעמים רבות בשליחות חכמי ירושלים לארצות אירופה ולמרוקו. במרוקו התאכסן בשנת ת״י(1650) בביתו של רבי יעקב ששפורטש, שלימים הפן להיות המתעד החריף של התנועה השבתאית.

בימי שליחות ר׳ אלישע בחוץ־לארץ הפקיד את בנו הצעיר נתן בידי ידידו ר׳ יעקב חאגיז, רב שעלה ממרוקו לירושלים. בביתו של ר׳ יעקב גדל הנער ובבית מדרשו התחנך ולמד.

בירושלים הצטרף אל שבתי צבי וחבורתו ר׳ שמואל פרימו – ״סופרו של משיח״ – אשר עתיד למלא תפקיד חשוב בהפצת רעיונות התנועה השבתאית.

בסיון תכ״ה (1665) התחיל שבתי צבי להתפרסם כמשיח. הודות לנתן העזתי ״שנתקבצו באישיותו סגולות ומעלות רבות״ קיבלה התנועה תנופה. הוא שבישר את משיחיותו של שבתי עבי לעולם והוא היה נושא הדגל האידיאולוגי־התיאולוגי והמחשבתי של התנועה השבתאית.

בעזרת אברהם היָכיני שעודד את שבתי צבי במשיחיותו ושמואל פרימו, הסופר המהיר, הפיקח, מהיר התפישה ואיש יחסי צבור והסברה מעולה יצאה התנועה למרחב. מכתבים יצאו לכל קהילות ישראל ובהם בשורת ־משיח.

בסתו 1665 הגיע שבתי צבי לאיזמיר ונתקבל בהתלהבות רבה. נערכו לכבודו קבלות פנים כלגבור עטור נצחון. החָרמות שהוטלו עליו בוטלו ושמעו של המשיח יצא לערים הסמוכות והרחוקות וגם ליתר הארצות.

נתן העזתי, שמואל פרימו ואברהם היכיני דאגו להפיץ ברבים את גודל המאורע, להאדיר ולפאר את שמו של המשיח.

יהודי התפוצות הדווּים נפעמו ונרעשו מן השמועות על הופעת המשיח ועל הגאולה הקרבה ובאה. רבים נתפסו להזיות משיחיות והאמינו כי אכן ״מות המשיח הגיעו. חכמים ידועי שם במזרח ובמערב, בארצות אשכנז ובארצות ערב נסחפו ונגרפו כברוח סערה בבולמוס ההמוני ובשגעון המשיחיות

בתוך ההסטריה הצבורית שאפפה את ההמונים נמצאו גם מתנגדים רבים למשיח משום שסברו שלא נתמלאו במשיח הזה כל התנאים הנדרשים מהמשיח. בין המפקפקים במשיחיותו של שבתי צבי היה רבי יעקב ששפורטש ( עליו ראה בפרק ״דמויות מהתקופה״ ).

שבתאי צבי

שבתי צבי וחבורתו נקטו כמה דרכים שנועדו לערער על סמכותה של היהדות הרבנית המסורתית והתחילו לכרסם אט אט במצוות חז״ל. תחילה ביטלו צום עשרה בטבת והפכוהו ליום משתה ושמחה. אחר־כך ביטלו שאר הצומות על חורבן בית־המקדש, כולל תשעה באב, בהסתמכם על הכתוב בזכריה (ח׳ 19). להיטותם אחר רפורמות ושינוים במסורת היהדות לא ידעה שבעה. הם הכניסו שינוים בלוח העברי וזממו לבטל את יומ־הכיפורים של שנת תב״ו(1666)

בעוד התדהמה והתמיהה רבות בקרב חוגים יהודים רבים, נעצר שבתי צבי על־ידי השלטונות התורכים בטענה שהוא גורם לתסיסה ולאי־שקט בין היהודים, ונשלח למאסר במבצר גליפולי. מעריציו ומאמיניו ראו במעצרו סימן להצלחת שליחותו, כי המשיח חייב להתיסר ולהתענות.

שם המבצר הוסב על־ידי היהודים ל״מגדל עוז״ ובעזרתם של יהודים מקומיים עשירים ובעלי השפעה נהפך ״מגדל עוז״ לארמון ולמקום ״עלייה לרגל״, לאחר שניתנה הרשות לשבתי צבי לקבל אורחים ומבקרים. אניות רבות פקדו את גליפולי והביאו מכל קצוות תבל המונים שרצו לשחר את פני ׳המשיח״.

התסיסה בין היהודים הדאיגה כנראה את השלטונות התורכים והם החליטו לשים קץ לכל תעלוליו

התנועה השבתאית במרוקו

נמצאו גם מלשינים שהודיעו לשלטונות שכוונתו של המשיח היא ליטול את כתר המלוכה מראשו של המלך. שבתי צבי הוכרז מורד במלכות, והמורד במלכות אחת דתו להמית, אך מחשש שמא מותו של מי שעתיד להיות ״המשיח״ יגרום למהומות ושבתי צבי יהפך לקדוש מעונה ואף יגרום להקמת דת חדשה שתתחרה באיסלם, החליטו לאלצו להמיר את דתו ולקבל עליו את דת האיסלם.

המשימה הוטלה על יהודי מומר בשם דידון( או גידום ) שהיה גם רופאו של המלך. שבתי צבי הובא לחצר השולטן ביום ט״ו אלול תכ״ו(15.9.1666) וכאשר רופא החצר המומר העמידו בפני הברירה בין מיתה משונה לבין המרת דתו, בחר שבתי צבי בחיים והחליט לנטוש את דת ישראל.

 עדי ראיה סיפרו שבאשר הביאו אותו לפני המלך הוא השליך על הסף את הכובע היהודי שהיה לראשו וחבש במקומו מצנפת לבנה ולבש בגד ירוק שהוגשו לו, לאות קבלת דת האיסלם.

המפנה החד והדרמטי שחולל שבתי צבי יצר מבוכה בקרב ההמונים אשר האמינו שהגיע הקץ לצרות היהודים. תלמידיו המושבעים של שבתי צבי לא השלימו עם האכזבה ועם המציאות החדשה שנוצרה. לאחר שהלם ההמרה חלף, הם ניסו להפיח רוח חיים בתנועה.

הם טענו שדוקא ההמרה מוכיחה אמתות משיחיותו של שבתי צבי. הם ביססו תורות ואידיאולוגיות שמטרתן להוכיח שההמרה היא שלב שהמשיח צריך לעבור כדי להציל את ״נצוצות הקדושה השבויים בידי הטומאה״. 

הם טענו כי ״כגואל הראשון כן גואל אחרון״. כלומר כמו שהגואל הראשון – משה – הוכרח לשבת זמן ידוע בארמונו של פרעה ולהיות מצרי למראית עין, כן הוכרח הגואל האחרון – שבתי צבי – להיות תורכי ולחיות בחצרו של השולטון. סיסמתם היתה ״רע מלבר וזך מלגור׳ (רע מבחוץ וטהור מבפנים).

כך הם הצליחו להפיח רוח בתנועה והודות לפעילותם של תלמידיו הצליחו להתגבר על ההלם ולהמשיך להתקיים – בממדים מצומצמים אמנם – במשך שנים רבות.

התנועה המשיחית התנונה וספיחיה פירפרו בין חיים ומות בדמותם של זרמים משיחיים חדשים כמו הפרנקיסטים במזרח אירופה והדונְמה בתורכיה.

כזאת היתה התנועה אשר חולל המשיח שבתי צבי ונביאו נתן העזתי, אחת הדרמות הנוראות בתולדות עם ישראל.

פתיחה: הרקע ההסטורי לתנועת השבתאות

טרם ניגש לבחינה מפורטת של קורותיה של התנועה השבתאית במרוקו, מן הראוי שנעמוד בתמצית על הרקע ההסטורי ועל התנאים החברתיים, הפוליטיים והאידאיים שהיו באותה תקופה בעולם היהודי בכלל ושעליהם צמחה ועלתה כפורחת התנועה השבתאית.

שני גורמים עיקריים תרמו להגברת התסיסה המשיחית של התקופה והביאו את התנועה המשיחית לעולם:

  1. המצוקות והתנאים החֳמריים בהם חיו היהודים;
  2. העולם הרוחני בו היו נתונים.

    התנאים החֳמריים. הימים ימי אמצע המאה ה־17. החויה הטראומטית של גרוש ספרד לא נשכחה ועודנה שמורה בזכרונו הארוך של העם. היא השאירה צלקת צורבת ברוחו ובנפשו של העם היהודי.

    מאז גרוש ספרד נתחדדה בעית קיומו של עם ישראל בנכר. שאלת עתידה של היהדות וקיומה נתעוררה ביתר שאת נוכח המצב החמרי והרוחני בו היה נתון העם היהודי.

    מה היו התנאים הפוליטיים והרוחניים בהם היה נתון העם היהודי? הבה נסקור אותם בקצרה.

    בקיסרות הגרמנית. עוד במאה הקודמת היהודים נרדפו על צוארם, ומצבם היה עלוב. כתבי שטנה ונאצה הופצו על־ידי ראשי הרפורמציה שעוררו שנאה תהומית ליהודים בקרב ההמון.

    הרפורמטורים קיוו למשוך את היהודים לאמונתם אן כאשר היהודים לא נענו להפצרותיהם ולא קיבלו עליהם את העקרונות להם הטיפו ודחו את היד המושטת להם, עוררו את זעמם עליהם ושימשו מטרות לנגישות ורדיפות.

    באיטליה היה גורל היהודים רע ומר. עת צרה היתה להם בעיקר לאחר שהריאקציה הקתולית שבאה בעקבות הרפורמציה ( הקונטר־רפורמציה ). רוח קנאית נוצרית שררה בכל. הסובלנות הדתית שהחלה נושבת בתקופת הרנסנס חלפה ואיננה.

     לא רק הפרוטסטנטים סבלו ממנה ונרדפו על צואר אלא גם היהודים. הם יצאו קרחים מכאן ומכאן. אם יצא קצפה של תנועת הרפורמציה עליהם מפני שדחו את ידה המושטת, הרי הקונטר־רפורמציה האשימה אותם שבהשפעתם באה הרפורמציה לעולם.

  3. אנשי הכמורה הכבידו את ידם עליהם ובימי פאולוס הרביעי גזרו עליהם גזרות קשות והיו מטרה לרדיפות ולהשפלות. גם במאה ה־17 תלאותיהם לא פסקו. גרוש היהודים ממדינות גרמניה היו דבר שכיח ותקנות רבות שנועדו להשפילם ולהצר את צעדיהם הופיעו חדשים לבקרים.

     בית־דין של האינקויזיציה הוקם ברומא ונמצאו מומרים להכעיס שהוכיחו באותות ובמופתים שהתלמוד מלא גידופים ונאצות כלפי הדת הנוצרית. ספרים עבריים רבים, וביניהם ספרי התלמוד, הועלו באש בחוצות רומא ובערים איטלקיות אחרות. יהודים חויבו לעזוב את מקומות מגוריהם שהיו בשכנות לנוצרים ואולצו לעבור אל הגיטו שנמצא מעבר לנהר הטיבר.

    בפורטוגל גברו סבלות האנוסים. אנוסים היו יהודים שאולצו לעבור על אמונתם. רובם עמדו במבחן והוסיפו לקיים את יהדותם בסתר. מקצתם כשלו ומעשי השמד וההמרה נתרבו ביניהם. אם שליטי ספרד פרדיננד ואיזבלה גזרו על תושביהם היהודים לעזוב את ארצם, הרי ״ התענוג ״ הזה, תענוג הגלות, לא ניתן ליהודי פורטוגל. עליהם נגזר להמיר את דתם ולקבל עליהם את ״ דת החסד ״ או להיות מועלים על המוקד, כפי שנהגו בהם הספרדים בימי הרדיפות של שנת קנ״א (1391).

    היהודים אמנם קיבלו עליהם את הנצרות אן רק למראית עין. האקט הטקסי של הטבילה לא הפך אותם לנוצרים בפנימיותם. זיק האמונה בדת היהודית המשיך לפעם בקרבם. למראית עין התנהגו כנוצרים לכל דבר, אך בסתר קיימו את המצוות והמסורות שהורישו להם אבותיהם והמשיכו להגות בתורת משה ונביאי ישראל.

    הם התפללו במרתפים ובחדרי חדרים שחרית, מנחה וערבית לאלוהי אברהם יצחק ויעקב ואחר־כך אצו רצו לכנסיות כדי שהנוצרים יראו ויווכחו כי הם מקיימים את דת הצלוב. חייהם היו חיים כפולים ומחוסרי בטחון. הם חרדו מכל עלה נידף.

התנועה השבתאית במרוקו

 לרוב היו טרף לפורעים חשדניים שלא האמינו כי אכן קיבלו עליהם את הנצרות בתום לב. אלה פרעו בהם פרעות, שדדו את רכושם ואף הרגו בהם וחמסו אותם. גם אנשי הממשל הצרו את צעדיהם ולפעמים החרימו את רכושם ורבים מהם הוציאו להורג.

תופעה אכזרית ומזעזעת היתה האנוסות. היא נטלה מהיהודי כל היקר לו: אמונת אבות אבותיו, העבירה אותו על דתו ואילצה אותו לחיות חיים כפולים, להיות יהודי במחשכים ובמרתפים ונוצרי בחוץ.

אך היו בתופעה הזאת גם גילוים מופלאים של גבורה עילאית שהוכיחו את האמונה בנצח ישראל. למרות הרדיפות והבילוש אחריהם הם נשארו בלבם נאמנים למורשת אבות אבותיהם. יצוין שהתופעה של האנוסות לא היתה המצאה של העולם הנוצרי.

גם המוסלמים אילצו יהודים להמיר את דתם או לצאת מארצותיהם וגם שם קיבלו היהודים עליהם למראית עין את דת האיסלם. כך נהגו שליטי האיסלם במאה ה־12 במצרים, בתימן ובמרוקו. חיי האנוסים היו קשים מנשוא. חלק מהם הצליחו לצאת מעמק הבכא הארור והגיעו לצרפת, לבלגיה ולהולנד, אך גם שם השיגה אותם ידה הארוכה של הכנסיה, וכך נעו ונדו כגולים נרדפים מארץ לארץ וממדינה למדינה.

התעכבנו על התופעה ששמה ״האנוסים״ מפני שצאצאיהם מלאו תפקיד חשוב בתנועות משיחיות ובתנועה השבתאית כמו שלמה מולכו ומיכאל קארדוזו.

בתורכיה לא שפר חלקם של היהודים. לאחר מות דון יוסף ודונה גרציה – שהשפעתם היתה גדולה בחצר השולטן – קמו שליטים אחרים ״שלא ידעו את יוסף״. בסוף המאה ה־16 לאחר מותו של השולטן סולימן השני חלה ירידה במעמדה המדיני של תורכיה.

סכסוכים התגלעו בין קציני צבא ובין שרי החצר, וגם מצבם של היהודים הורע. גורלם היה נתון לשרירות לבם של מושלי הגלילות אשר עשו באזורים הנתונים לשליטתם כבתוך שלהם ושלטו בהם שלטון ללא מצרים. השלטון המרכזי היה חלש מדי מכדי שיוכל להתערב והיהודים היו מטרה לפרעות, לסחיטות כספים, לשוד ולביזה.

באירופה (בכללה). בראשית המאה ה־17 פרצה מלחמת שלושים השנה (1648-1618). במלחמה זו, אשר זיעזעה את אירופה, היו מעורבות כל המעצמות של אותה תקופה: אוסטריה, צרפת ורוסיה עד פרוסיה ואנגליה (באירופה) מחד ואנגליה נגד צרפת (על המושבות) מאידך. מלחמת שלושים השנה שינתה את המבנה הפוליטי של אירופה והניחה למעשה יסוד להתהוות כמה מעצמות הקיימות בימינו.

מלחמה זו, שהעילה לפריצתה הייתה בראשיתה המתיחות ששררה בין המחנות הדתיים, בעיקר בגרמניה, איבדה במרוצת הזמן את צביונה הדתי והפכה למלחמה על אינטרסים טריטוריאליים ודינסטיים שבה נטלו חלק כמעט כל מדינות אירופה.

אם בימי מלחמה, הצרות משותפות בדרך כלל לכל האוכלוסין, הרי היהודים נטלו במלחמה זו מנה כפולה ומכופלת של צרות ופורענויות. ׳מלחמת שלושים שנה … הביאה ליהודים צרות רבות ורעות״.היו ערים כמו וינה, בהן הוטב מצב היהודים, אך תמורת ״החסד״ שהמלך נטה להם שילמו במיטב כספם, טבין ותקילין.

 אוצר המלכות היה זקוק לכסף למימון מלחמות והיהודים שימשו מקור בלתי נדלה של סחיטה, בצורת מסים, תרומות והלואות. היהודים היו המממנים את הוצאות המלחמה ואם לא נענו לדרישות האוצר ״היו מאיימים עליהם באיכסון חיילים בבתיהם, בסגירת בית־הכנסת, בחידוש נשיאת ׳הכתם הצהוב׳ או בגירוש״.

בפולין. מלחמת שלושים השנה נסתיימה בשנת 1648. כאשר תמה המלחמה באירופה המערבית והתיכונה והמדינות התחילו לשקם את הריסותיהם באה תורה של אירופה המזרחית. רוגזם של הקוזקים קפץ על תושבי פולין ועל יהודיה.

אותה שנה – הלא היא שנת ת׳׳ח הידועה לשמצה בפרעותיה שניתכו על ראש הישוב היהודי – פרץ מרד הקוזקים בהנהגתו של בוגדן חמילניצקי. הקוזקים, יחד עם בני בריתם החדשים – הטטרים – יצאו ללחום בפולנים. בכל הערים והכפרים שבהם דרכה כף רגליהם זרעו חורבן והרם, כילו את זעמם ושפכו את חמתם על שועי הארץ ועל היהודים.

הקוזקים הכפריים נטרו טינה לא רק לאצילים אלא גם ליהודים. הם ראו בהם ״עושקים״ מפני שנהגו לשלם להם מסים ומכסים. היהודי ״החוכר״ היה אויבם והם ראו בו את הגורם העיקרי לדלותם ולמצבם החמרי העלוב. היהודים היו גם מטרה נוחה לפורקן זעמם של הפורעים.

המאורעות של ת״ח-ת״ט – 1648 – 1649היו לשלהבת אשר אחזה בפולין וכילתה קהילות יהודיות רבות. רבי נתן נטע הנובר, בן אותו דור, שהיה עד ראיה לאותן פרעות, מתאר בספרו ״ יוון מצולה ״ תאור מזעזע את הפוגרומים שערכו הפורעים הקוזקים והטטרים בין השאר בקהילת נמירוב, אשר עליה כתב ביאליק את שירו ״ בעיר ההרגה ״.

לפי נתן נטע הנובר, הרגו הפורעים ביום אחד ״ כאלף וחמש מאות נפשות בכל מיתות משונות ״. בסיפורים מסמרי שער מתאר המחבר את העינוים שעינו הפורעים את קרבנותיהם: ״פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים… הרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהם… ולא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהן.                                                                                                                         

אותה שנת ת״ח – שנת הזא״ת – היתה, כפי שצוין לעיל, אמורה להיות שנת הגאולה ולכן המרירות והאכזבה היו גדולות. ביטוי מר לאותה אכזבה נותן בעל תוספות יום־טוב, אחד הדוברים הגדולים של אותה תקופה: ״שנת ת״ח אשר חשבתיה בזא׳׳ת יבא אהרון אל הקדש נהפך כינורי לאבל ושמחתי ליגונים״. עמוד 24

במרוקו, זוהי תקופה שבה שנות בצורת רודפות אחת את רעותה ורבים הגוועים מרעב. זוהי גם תקופת מעבר משלטון השושלת הסעידית לשושלת העלאווית־שריפית המתיחסת לצאצאיו של הנביא מוחמד. המעבר מלווה מלחמות בינשבטיות.

התנועה השבתאית במרוקו

 

 השלטון אינו יציב ומאן דאלים גבר. ערי החוף נשלטות על־ידי שודדי־ים שהקימו בהן מובלעות, כעין רפובלי­קות עצמאיות, הטילו חיתתם על תושבי הסביבה ועל יורדי־הים ומעל הכל פרעו פרעות בישראל. אחד השליטים הידוע לשמצה הוא ג׳ילאן.

על הפיראט הזה כותב ששפורטש ״וקם עליהם ג׳ילאן הרשע וגזר עליהם גזירת הרג ואבדן״. על התקופה הזאת ועל ג׳ילאן נרחיב את הדיבור בפרק הבא.

כזאת היתה צורת החיים של היהודים וכאלה היו תנאי חייהם ומצבם החברתי של קהילות יהודיות ערב פרוץ התנועה השבתאית. המצוקה החמרית גדולה. עולם של השליטים ועישותיהם של ההמון כבדים מנשוא.

לסיכום חלק זה אפשר לומר שהמאה ה־17 היתה בדרך כלל – פרט לכמה ארצות בודדות ותקופות קצרות – מאה קשה לקהילות יהודיות רבות הן בארצות אירופה בהן שלטה הנצרות והן בארצות המזרח בהן שלט האיסלם.

זאת – סבורים כמה היסטוריונים – גם אחת הסיבות שהתסיסה המשי­חית הגיעה לשיאה באותה מאה, שכן בעת חורבן, מצוקות ופורענויות צצות ופורחות אמונות מיסטיות ותורות איזוטריות בהן מוצאים ההמונים מחסה ומפלט מהמציאות שבה הם נתונים.

העולם הרוחני – העולם המשיחי. יהיה זה מטריאליסטי מדי לגבי התפישה היהודית לטעון שרק ההויה החמרית ותנאי המצוקה החיצוניים בהם היו נתונים היהודים קבעו את גורלה של ההסטוריה היהודית של אותה תקופה, גרמו לתסיסה מיסטית וחוללו תנועה משיחית עצומה. 

״נפוצה הסברה … הכורכת את התנועה השבתאית ישירות עם מאור­עות הסטוריים שסרו בדור ההוא ושראו בתנועה השבתאית את התוצאה הישירה… של גזירות ת״ח-ת״ט… לדעה זו אין כל יסוד ודברי ההסטוריונים בפרשה זו אינם אלא דברי חלום״ – אומר ג. שלום ומוסיף: ״אם גזרות ת״ח-ת״ט שימשו מניע עיקרי לתנועה – מדוע לא הופיע משיח מבין יהודי פולין?״

כאשר מדובר ברעיון הגאולה אי־אפשר להתעלם מהאקלים הרוחני שאפף את העם היהודי ומהדחף הרעיוני ומכלול האידיאות והשפעתן שמצאו את ביטוין בספרות ענפה של מאמרי חז״ל, באפוקליפסות וחזונות שהופצו במשך דורות על־ידי חכמי ישראל ועליהם חונכו דורות רבים. כל אלה עיצבו את דמותה של האומה הישראלית ויצרו את ההסטוריה שלה ״הם שהבטיחו את השרדותה. לפי חלק הארי של ספרות זו, יתרחשו לפני בואו של המשיח מהפכות שישנו סדרי בראשית וילוו במלחמות (גוג ומגוג) וכל היסורין הכרוכים במושג ״חבלי משיח״.

בתנ״ך ובספרות התלמודית מופיע הרעיון של המשיח בדמות כפולה: דמות קטסטרופלית ודמות אוטופית. בספרות האפוקליפטית משיח בן־יוסף מיצג את הדמות הקטסטרופלית ומשיח בן־דוד מיצג את הדמות האוטופית.

תפישה זו יש לה אחיזה גם בספרי הנביאים. הנביא ישעיה נותן ביטוי נשגב לצד האוטופי של ״אחרית הימים״ ומצייר תמונה אידילית־אוטופית של אותה תקופה בה ישרור שלום אוניברסלי, אחוה בין עמים וסדרי חברה מתוקנים: ״וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא 'נוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״(ישעיה, ב׳ 4); ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ״ וכר (שם, י״א 6). ואילו הצד האימתני של אחרית הימים מתואר בספר עמום בחזון יום ה׳ ״הוי המתאוים את יום ה׳, למה זה לכם יום ה/ הוא חושך ולא אור״ .

התפישה הדואלית של המשיח מקובלת גם על דעת חכמי התלמוד והיא מעוגנת ומושרשת בספרות התלמודית. לפי ספרות זו מצד אחד תהיה הגאולה מלווה במהפכות, מלחמות וקטסטרופות ובעולם ישררו רעב, אנרכיה ונהיליזם. ביטוי לרעיונות אלה ניתן באמרות כגון:

״דור שבן דוד בא בו בית הועד יהיה לזנות והגליל יחרב… וחכמת הסופרים תסרח … ופני הדור בפני בלב … והאמת נעדרת.״

״דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות. עד שהראשונה פקודה(באה) שניה ממהרת לבוא.״

תנו רבנן: ״שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרה זה: והמטרתי(גשם) על עיר ועל עיר אחת לא אמטיר. שנה שניה חצי רעב משתלחים. שלישית, רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתבחת מלומדיה.״ ״אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו(למשיח).״ ״אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא.״ ״אין בן דוד בא עד שיבלו בל שופטים ושוטרים בישראל.״ ״אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב.״

גזירות ת"ח ת"ט הוא כינוי לפרעות אכזריות ורצח המוני של יהודים בין השנים 16481649 ולאחריהן, במהלך התקוממות הקוזאקים והחקלאים הפיאודלים של דרום אוקראינה כנגד הממלכה המשעבדת, פולין, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, או כפי שכונה בפי היהודים: "חמיל הרשע".

האפוקליפסות שנכתבו בתקופת התלמוד עומדות גם על הפרדוכסים שיציינו את תקופת ימי המשיח, כגון: ״בעקבות משיחא חוצפא יסגא״ (בימי המשיח תגבר החוצפה), או ״נערים פני זקנים ילבינו, וזקנים יעמדו מפני קטנים.״

מצד שני היו תנאים ואמוראים ״שנפשם סלדה מן האפוקליפטיות״ והם הביעו בחריפות את התערותם למגמה המקובלת. להתערות זו ניתן ביטוי באמרה המיוחסת לאחד האמוראים, שמואל והיא מובאת בתל­מוד פעמים רבות: ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד.״

מלבד המגמה האפוקליפטית של רעיון הגאולה שחכמי התלמוד וכמה מחכמי ימי הכינים נתנו לה ביטוי מובהק היתה גם מגמה רציונליסטית שהנציג המובהק שלה הוא הרמב״ם.

נאמן להשקפתו הרציונליסטית המובהקת מתאר הרמב״ם את תקופת ימות המשיח במלים פשוטות וריאליסטיות. כפילוסוף וכרציונליסט אין הוא מיחס חשיבות לפרטים אפוקליפטיים ולאגדות עממיות. כל מעייניו נתונים לישב את האמונה במסגרת חוקת התורה. לגבי דידו בואו של המשיח אינו קשור בשום מהפכות או שינוי סדרי בראשית.

הופעת המשיח תהיה בצורה טבעית. וכך הוא אומר: ״ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך … ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת, חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש מעשה בראשית.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ (ישעיהו, י״א 6), משל וחידה. ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו״ם המשולים כזאב ונמר … ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל״ וכר.הרמב״ם אינו גורס שבימות המשיח עם ישראל ישלוט בכל העולם, ירדה בגוים, יתנשא עליהם וינקום בהם, ובודאי שהמשיח ״לא יטול את כתר המלוכה מעל ראשו של המלך.

״ וזה לשונו: ״לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שירדו בעכו״ם (עובדי כוכבים ומזלות) ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה… ובאותו זמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות … אלא לדעת את ה׳ בלבד.״ כך רואה הרמב״ם את ימות המשיח, ימים בהם תמלא הארץ דעה את ה׳ ימים של שלום ללא מלחמה וללא קנאה, ימים בהם כל תושבי תבל יגיעו לרמה אנושית מוסרית ורוחנית גבוהה.

בראשית המאה ה־ 16 ובסופה ניסו והשתדלו דון יצחק אברבנאל ;1504) והמהר״ל מפראג.(1599), לאחד את שתי המגמות היריבות, האפוקליפטית והרציונליסטית ״ולהקיף את כל מכלול הרעיונות של המשיחיות שהונחלו במורשת המסורות הנוגדות זו לזו.״

דון יצחק אברבנאל עודד את רעיון המשיחיות, היה בין נושאי דברו ונחשב לעורכה של תורת המשיחיות בדורו. הוא היה גם בין מחשבי הקץ. הרעיון המשיחי הגיע לשיאים גבוהים במאות ה־16 וה־17. הזרם הקבלי שלאחר הגרוש, שהתפתח במרכז הצפתי בבית־מדרשם של ר׳ משה קורדובירו והאר״י, פיתח את הרעיון המשיחי והעלה את הציפיות לדרגה גבוהה לגאולה קרובה. תלמידיו של האר״י התמסרו לחכמת הנסתר והנהיגו צומות, עינוים וסיגופים כדי לקרב את ימות המשיח ולהחיש את הגאולה.

כללו של דבר הוא שרעיון הגאולה תפס מקום מרכזי בלב האומה הישראלית, עבר כחוט השני בכל תולדותיה והיוה אנטיתזה מוחלטת למצב הטרגי בו היו נתונים בגלות.

ראינו שצורות רבות היו לרעיון המשיחי, אך הצד השוה שבהן, שכולן טיפחו ועודדו את האמונה בביאת המשיח. ואכן, אין כמעט דור, ולא היתה ארץ, בהם לא קם משיח בישראל.

משיחים קמו בסוף ימי בית שני ולאחר החורבן. בימי הבינים, ובעיקר בימי מסעי הצלב, נכתבו כאמור אפוקליפסות רבות ומשיחים קמו כמעט בכל התפוצות, במזרח ובמערב. באיספהן שבפרס קם במאה ה־8, ברא­שית שלטון השושלת מבית אומיה, משיח בשם עובדיה, הידוע בשם אבו־עיסא. בדמשק קם משיח בשם ר׳ שלמה הכהן הקראי(1120). במרוקו רבי משה דרעי (בראשית המאה ה־12) הידוע לנו מאגרת תימן של הרמב׳׳ם. בבגדד שבבבל – דוד אלרואי במאה ה־12 הידוע לנו מסיפורי מסעותיו של ר׳ בנימין מתודלה. בספרד – ר׳ אברהם אבולעפיה שראה את עצמו במשיח. באותה ספרד של ימי הבינים נכתב ספר הזוהר – היצירה הקבלית הגדולה שבמרכזה עומדים המשיח והגאולה."

כן קמו משיחים גם בתימן (1230) ובאנגליה (1140).במאות ה־16 וה־17 גברה והגיעה לשיאה התסיסה המשיחית.

אנו דנים בתקופה שלאחר גרוש ספרד. הארוע הקטסטרופלי המסעיר, ובתקופה בה ניתכו גזרות ורדיפות קשות על ראשיהם של היהודים כמעט בכל התפוצות.

ושוב גל נוסף של משיחים. באיטליה הופיע אשר לימלין (1502) שהכריז על עצמו נביא. אחריו קמו הרבה מחשבי קצין. תחילה חישבו הקץ לשנת ר״ץ (1530) אחר־כן לשנת ש׳ (1540) ואחר־כך לשנת של״ה (1575), בהסתמכם על הפסוק ״עד כי יבוא שיל״ה ולו יקהת עמים״ (בראשית מ״ט

10) .

״ממדבר ערב״ הופיע מצביא של ממלכה יהודית בשם דוד הראובני (1524), הגיע לאיטליה ולפורטוגל והתקבל על־ידי האפיפיור (קלמנט השביעי) ועל־ידי מלן פורטוגל (יוהן השלישי). בסלוניקי הופיע שלמה מולכו(1530) ואחר־כך הגיע לצפת. גם הוא ראה עצמו נביא הבא לבשר את הגאולה לעם.

במרוקו הופיעו משיחים, נביאים ובעלי רזין, שעליהם נעמוד אחר־כן. שמועות על הופעת עשרת השבטים הגיעו מכל התפוצות ובקרב קהילות ישראל גברה האמונה כי פעמי המשיח קרבים ובאים.

הנה כי כן ראינו שהכיסופים לגאולה של העם היהודי, התקוה להש­תחרר משלטון זר ומשעבוד גלויות והרצון לשמור על קיומו הנפרד ליוו את העם מיום שגלה מארצו ויצא לנדוד בנכר. העם שילם עבור אמונה זו מחיר יקר מאד.

בימים הקשים ביותר בתולדותיו, בסוף ימי בית שני, כאשר עמים רבים פוליתאיסטים חיפשו מפלט מהאלילות באמונה המונותאיסטית והתרפקו על דלתותיה של האומה הישראלית, ויתרו היהודים שדתם תיעשה לדת עולם ותיהפך ל״אימפריה הרוחנית של העולם כולו״, מפני שסרבו להת­פשר על עקרונות אמונתם ודתם. הם סרבו להיענות, בין השאר, לדרישה לנתק את הרעיון לגאולה לאומית מאמונתם הדתית. הם העדיפו לצאת לגולה ולא לותר על קוצו של יוד. הם סמכו על הכוח הטמון בתורת ישראל והאמינו בגאולה הקרובה. ואכן תורתם ורעיון הגאולה הלאומית שמרו על קיומו הנפרד של העם ועזרו להשרדותו במשך אלפים שנה.

עוד בימי שלטון יון ומלכות רומי, שתי האימפריות האדירות שהכריעו עמים רבים שהיו תחת שלטונן ואילצום לותר על יחודם הלאומי על תרבותם ועל מנהגי חייהם, והכניסום מרצון או מאונס תחת כנפי התרבות ההלניסטית והרומית, בני העם היהודי סרבו להיטמע ושמרו בקנאות על יחודם התרבותי והלאומי ועל קיומם הנפרד והמשיכו לטפח את רעיון הגאולה האוניברסלית והלאומית.

רעיון הגאולה עודד את העם לשאת את סבלות הגלות המשפילה והמדכאה. הוא חיזק וליכד את העם הנאנח סביב דמותו של המשיח ־התגלותו הקרובה.

חכמי ישראל דאגו שדמותו של המשיח תתחבב על ההמונים ואכן היא נתפשת כדמות נאצלת, נערצת ונשגבה

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

 

חכמי ישראל הללוהו, פארוהו, רוממוהו והעלוהו לדרגה העליונה ביותר, מעל אבות האומה, מעל משה רבנו שעליו נאמר ״שלא קם נביא בישראל״ כמוהו, ואף מעל למלאכי השרת.

מטען כביר של אמונה שהיה אצור בלב העם פרץ והשתחרר וזרם החוצה דרך התנועות המשיחיות, בהן היו גילוים של מסירות נפש וקידוש השם למען גאולתו של עם ישראל.

הנה כי כן במשך כל הדורות היתה רציפות של הרעיון המשיחי על כל הצורות שמורשת המסורות הנחילה לעם ומלאה את החלל שנוצר אחרי אבדן המולדת ואבדן הקיום העצמאי.

הרעיון המשיחי היה חלק מ״המולדת המטלטלת״ שלקח עמו העם היהודי בצאתו לנכר. בלכתו לגלות לא יכול העם ליטול עמו את מולדתו ורכושו, אלא את לשונו, תרבותו, מנהגיו, המורשת הרוחנית שהנחילו לו נביאי ישראל ורועיו הרוחניים, ומעל הכל את התקוה ששוב ישוב קוממיות לארצו. תקוה זו נתגלמה ברעיון הגאולה, ברעיון המשיחי.

הרעיון המשיחי הוא שהכשיר את הקרקע להופעת התנועה השבתאית ולהצלחתה. הודות לו היא כבשה בסערה את כל קהילות ישראל הדוויות אשר כאמור טיפחו במשך דורות את הכמיהה, הערגה והכיסופים לגאולה ולביאת המשיח.

הקבלה של המאות ה־16 וה-17 טיפחה ועודדה את הרעיון המשיחי ואת האמונה בגאולה הקרובה. היא יצרה מתח משיחי בכל אותם החוגים שבשורתה (של התנועה) הגיעה אליהם. הודות לתורת הקבלה, האוירה של התקופה אכן, היתה ספוגה וטעונה מתח משיחי והיא הכשירה את לבבות בני הדור ״לקלוט רעיונות משיחיים וחזונות אפוקליפטיים״.

עמדנו עד כה על התנאים החמריים, הפוליטיים והרוחניים ששררו בתפוצות ישראל במאות ה־16 וה־17 ערב פרוץ התנועה השבתאית. כן ציינו את הדחף שהרעיון המשיחי קיבל באותה תקופה על־ידי הקבלה ועל הדרכים בהן נקטו תלמידיו של האר״י כדי להחיש ולקרב את ימות המשיח.

מה היה סוד הצלחתה של קבלת האר״י לכבוש את ההמונים ומה היא חידשה בנושא הגאולה? מה היו הגורמים העיקריים שסייעו להתפרצות התנועה השבתאית ומה היה משקלו של כל אחד מהגורמים שציינו לעיל? סוד הצלחתה וחידושיה של הקבלה מבית מדרשו של האר״י היה שהיא נתנה תשובות לשאלות שנתעוררו אחרי גרוש ספרד ״וענתה על שאלת מהות הגלות ומהות הגאולה.״"

על השאלה השניה: מהם הגורמים שסייעו לתנועה – אין למעשה תשובה אחידה. דעות החוקרים וההסטוריונים חלוקות. נביא בקיצור את דעתו של חוקר בר סמכא, ג. שלום, חוקר התנועה השבתאית.

יש חוקרים הנוטים לקשור את התופעה לארועים של שנות ת״ח-ת״ט ולתת להם משקל יתר. ג. שלום טוען ״שהקשר בין גזרות ת״ח-ת״ט אינו ׳אלא דברי חלום״׳ ומוסיף: ״יש להעמיד בסימן שאלה גדול את הנסיונות להסברה ׳חברתית׳ או כלכלית של הצלחת התנועה השבתאית.״

לגבי גרשם שלום התנאים החמריים כגון פרעות ת׳׳ח-ת׳׳ט, המצב הכלכלי והפוליטי, לא מילאו תפקיד חשוב לגבי התנועה.

מהן אם כן הסיבות אליבא דג. שלום? דעתו נחרצת. לדידו ישנו רק גורם אחד שחולל תנועה בבירה זו. ״גורם זה הוא הגורם הדתי״, והוא ״הגורם העיקרי שהקנה צורה דומה לגילויי התנועה ברוב המקומות… הוא שגרם לאותה מתיחות מיוחדת שמתוכה נולדה התנועה השבתאית … והוא שדחף את ראשי הצבור ואת אלה שקבעו את דמותו הרוחנית להצטרף לתנועה המשיחית ופעל במידה שוה, פחות או יותר, בכל תפוצות הגולה. גורם זה היא הקבלה בדמות המיוחדת שקיבלה במאה ה־17 , דהיינו קבלת האר״י "

כך עודדה הקבלה בצורתה החדשה את האמונה במשיח ובגאולה הקרובה וכן חברו יחד כיסופים משיחיים וגורמים חברתיים וכלכליים שהכשירו את הקרקע להתגלות התנועה ולשגשוגה.

הרקע לצמיחתה של הבועה השבתאית במרוקו

להבנת הרקע לצמיחתה של התנועה השבתאית במרוקו, מן הראוי לעמוד על כמה סוגיות הסטוריות מרכזיות ותופעות חברתיות ורוחניות שהתלוו אליהן:

1 –        התנאים החמריים-כלכליים-פוליטיים;

2 –התנאים הרוחניים – השפעת הקבלה על ההתעוררות המשיחית ;

3 –  החברה היהודית במרוקו והנהגתה.

40 שנות המהומות

השנים שקדמו להופעת שבתי צבי(1665), היו רעות, קשות ומרות ליהודי מרוקו. בהסטוריה של המגרב ידועות השנים 1671-1631 בשם ״ארבעין שנא דל פתנה״, היינו ארבעים שנות המרד או הבלבול. הן מתחילות עם שקיעתה של השושלת הסעידית ומסתימות עם עליתו לשלטון של מולאי ראשיד, אחיו של מולאי איסמעיל, המלך אשר ביסס את שלטון השושלת העלאווית והשליט חוק וסדר בכל ממלכת המגרב.

מולאי ראשיד הוא ראשון המלכים העלאוויין אך השושלת מתבסססת רק בימי מולאי איסמאעיל. מולאי איסמאעיל נחשב  לאחד המלכים הגדולים שידעה מרוקו. איש חכם ונבון, בעל מרץ בלתי רגיל, פיתח קשרי מסחר עם אירופה והעלה את מרוקו על המפה הבינלאומית

השנים הקריטיות מכולן היו השנים 1665-1642 (ת״ג-תכ״ה). הן ידועות בשם ״שנות המהומות׳/ בשל המרידות שפקדו את הממלכה ובשל היעדר חוק וסדר ששררו בהן. שנים אלה היו שנות חילופי דינסטיות והיוו תקופת מעבר בין שקיעת שושלת הסעידים לבין זריחתה של שושלת העלאווים.

הימים ימי היעדר שלטון יציב. בממלכה שוררות מלחמות ומהומות מלוות חורבן והרס. מרידות והתקוממויות פורצות חדשים לבקרים ובהיעדר שלטון יציב ובמצב של אי־סדרים ומהומות, הראשונים למצוקות ולתלאות הם המוני העם וביניהם היהודים. לפי מקורות יהודיים, התנאים ־פוליטיים, החברתיים והכלכליים בהם היו נתונות הקהילות היהודיות היו קשים מנשוא. תנאים אלה היו בין הגורמים שהביאו לתסיסה משיחית והכשירו את הקרקע לקליטתה ולצמיחתה של התנועה המשיחית שהיתה עתידה לקום.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

סוף השושלת הסעידית

הימים כאמור ימיה האחרונים של השושלת הסעידית, אשר ירידתה ושקיעתה החלו למעשה מספר שנים לפני כן. בשנת מות המלך אחמד אל־דהבי, תפארת השושלת הסעידית, (1603) המכונה ״אל־מנסור׳׳ ניטש מאבק מר ואכזרי על הירושה בין שלושת בניו, מולאי זיידאן, מוחמדאל-שייך ואבו־פריס. מולאי זיידאן השתלט על פאס, אך לאחר מלחמה עקובה מדם הצליח אחיו מוחמד אל־שייך יחד עם בנו מולאי עבדאללה לגבור בור עליו ולכבוש את פאס. מולאי זיידאן ירד דרומה והפך את מרקש לעיר בירתו, ואילו פרים נאלץ להסתפק במה שהותירו לו אחיו.

המאבקים הממושכים בין שלושת האחים, עצירת הגשמים שפקדו את הממלכה באותן שנים והרעב והמגפות שבאו בעקבותיהן, התישו את הממלכה ודלדלו את אוצרה. מצב כזה מזמין שאפתנים התאבים לשלטון לנסות לתפוס את השלטון. כך התחילו 40 שנות המרד.

ואכן אחרי מות מולאי עבדאללה בן מוחמד אל־שייך בשנת 1623 ומולאי זיידאן בשנת 1628, החריף המאבק בין יורשיהם.

בדרום שלטו בניו של זיידאן, זה אחרי זה, כל אחד שנים מספר: עבד אל־מלך 1631-1628; אל־ואלי 1636-1631; מוחמד אל־שייך 1659-1636; ואחרון המעידים אחמד אל־עבאס 1659-1654 (הוא היה בן אחיו של מוחמר אל־שייך). בשעה שבפאם ובנותיה שלטו הכליפים של מולאי עבדאללה, המלך האחרון לדינסטיה הסעידית בצפון, נרצח על־ידי מתקוממים ראשי מסדרים קנאי דת (מראבוטים) שהמליכו במקומו בפאס אחד משלהם, מוחמד בן חאג׳, מנהיג אזאוויית דילה.

כדי להשליט את מרותו על הממלכה המפוררת ולבסס את שלטונו הוא מינה כמה כליפים (משנים למלך) במרכזים החשובים, אך במקום להשיג רגיעה וחוק וסדר – ניטשה מלחמה מתמדת בין הכליפים שכל אחד מהם ניסה להרחיב את שטח השפעתו ולעוס מממלכת שכנו. הדינסטיה הסעידית התפוררה ונסיכיה לחמו זה בזה.

הדינסטיה העלאווית היתה עדיין בחיתוליה ונסיכיה הראשונים, מוחמר אל־שריף מתפיללת ומולאי מוחמד בנו, גם הם היו בין הנאבקים לתפוס נתח מן השלטון ולפלס להם דרך להקמת הדינסטיה העתידה. בינתים, השלטון התערער. הממלכה התפלגה ונשלטה על־ידי מספר שייכים, וכל מאן דאלים גבר. בעיר פאס לבדה שלטו בעת ובעונה אחת ארבעה מושלים, אשר חילקו ביניהם את השליטה על העיר ולרוב היו מתגרים זה בזה, וביניהם נציגו של מושל אזאווייא, בן־כביר.

בסוס שלט מושל בשם אדמימי ובמרקש נאבק על השלטון בשארית כוחותיו אחד הספיחים האחרונים של השושלת הסעידית, כרום אל־ חאג׳.

ג׳ילאן שולט בסאלי

גם יהודי סאלי לא שפר עליהם חלקם יותר מאשר אחיהם ברחבי הממל­כה. סאלי נשלטה באותה תקופה על־ידי ג׳ילאן, שודד־ים נועז, ידוע לשמצה, אשר הטיל את חיתתו על כל עוברי־אורח ויורדי־ים, ורדה באכזריות ובעריצות בתושבים, ובפרט ביהודים. הוא פרע בהם פרעות והטיל עליהם קנסות כבדים וגזר גזרות קשות. ״וקם עליהם ג׳ילאן הרשע גזר עליהם גזרת הרג ואבדן ולולא רחמי שמים ושוחד בחיק השיב חמה עזה.״

סאלי היתה מרכז מסחרי ועיר נמל המקשרת את הממלכה עם ארצות אירופה, אתה החלו להרקם קשרים מסחריים. בתקופה של כמעט אנרכיה היתה סאלי מטרה ראשית לשודדי־ים ולכנופיות של פיראטים, שהצליחו להקים בה ממשל עצמי, והיתה כעין רפובליקה של הפירטים.

אגדת בן־משעל

סיפור אחד מאד נפוץ מספר שבתאזה, צפונית מזרחית לפאס, שלט יהודי אחד תקיף, אהרון בן־משעל שמו, שניצל גם הוא את האנדרלמוסיה שהשתררה והטיל את מרותו על תאזה וסביבותיה, על מוסלמים ויהודים באחד. אהרן בן־משעל מתואר כאיש גבור חיל, שר צבא מוכשר ומושל מעולה. הוא החזיק בשלטון כמה עשרות שנים, עד שנהרג מאוחר יותר בערמה על־ידי שליחי מולאי ראשיד, הנחשב למיסד השושלת העלאווית.

מצוקות היהודים

על מצוקותיהם, סבלותיהם ותלאותיהם של התושבים בכלל ושל היהודים בפרט באותה עת, והגזרות שגזרו על היהודים, נביא מספר עדויות של בני התקופה.

על השלטון המעורער, המפוצל והמפורד, ועל פקודת אחד המושלים, אבו־כביר, להרוס בתי־בנסיות ובתי־מדרשות בפאס, כותב סופר ״דברי הימים״ מאותה תקופה (1646):

עדויות של בני התקופה

ידוע הוא שהפוקח – תואר של ראש האזאווייא – המקום המקודש –  הנזכר לעיל מחמד לחאג׳(המראבוט) שהחריב בתי־כנסיות הי"נ (השם ינקום נקמתם) ע״י הצר הצורר ס׳ בוכביר אתאמרי״… ״והם ג״כ (גם כן) בנרו שערי פאס לבאלי והיו עושים מלחמה אהל (אנשי) פאס לבאלי(הישן) עם אהל פאס לג׳דיד (החדש), והיו שוללין זא׳׳ז(זה את זה) והשיירות שיבואו לפאס אג־דיד לוקחים אותם אהל פאס לבאלי, וכן להפך ויש יום שנלחמים ב״פ (שתי פעמים) ועושים שלום יום או יומיים וחוזרים עוד ונלחמים וביני־ביני היהודים שהיו באלמלאח ספו תמו ברעב ומרוב המם שהיה מטיל עליהם ם׳ אדרידי עד שהיו גובי ־מם לוקחים קמח מן הבד שהאשה לשה אותו והיו לוקחים האלג׳לטיטה (חצאית רקומה של נשים) מעל בשרה והחלוק ג׳׳כ (גם כן) והיו בורחים היהודים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחיתו. והיו משליכים עצמם מן חומות העיר״…

עדות אחרת על אותה תקופה ואותה שנה (1646), מסר לנו בעל ״כסא מלכים״, ר׳ רפאל משה אלבז. העדות מתיחסת גם למקומות אחרים, לתיטואן ולקצר:

״בשנת ה׳-תי״א הפוקח של האלזאווייא … שמו ם׳ מחמד לחאז׳ והחריב בתי בנסיות שבפאס ע״י גוי אחד שמו ם׳ בוכביר בערב יוה״ך (יום־הכיפורים) וגם החריב בתי בנסיות של תיטוואן ואחייב הוכה בסנוורים ומת ועמד בנו במקומו והערים עד שהרג את המלך והפוקח הלוך וגדול וצרות בכל סביבות פאס ולקצר ותיטואן מכובד המיסים. ונסגרו בתי בנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. וביטלו בפאס לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטואן עבר שמדות על שלושה יהודים ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל במה אלפים מתקאלים. והפוקח הנז׳ האריך ימים במלכותו בזאווייה ובימיו היו המושלים המורדים בבל הארצות ובפאס אז׳דיד (החדש) היה מושל ס׳ מוחמד אדרידי. ובפאס לבאלי(הישן) היה מושל ך צאלח ואחד שמו אבן סגיר, וכן בכמה מקומות והם ימי מלכות אדילאיין בראבר הנקראים ׳ארבעין שנא דלפתנא׳, והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמיסים רבו לאין קץ וידל ישראל.״

תקופת שלטונו של זיידאן היתה רבת תלאות ליהודים. זהמלך, שהיה זקוק להרבה בסף על מנת לממן את המלחמות נגד אחיו מולאי עבדאללה, הטיל הטלים כספיים כבדים על נתיניו היהודים. הוא נהג לתת להם ארכה של 24 שעות לתשלום ההיטל, ואם לא הצליחו לשלם עד הערב הוא פקד להכפילו למחרת היום. בקטע שנביא מטה, מסופר על אותו עריץ שבחר דוקא ביום־הכיפורים להטלת מם גבוה על הקהילה מתוך כונה לאלצם או לחלל את היום הקדוש או לשלם סכום כפול.

ימים ספורים אחרי אותו יום־כיפורים הוא הובס בקרב על העיר פאס על־ידי אחיו מולאי עבדאללה והגיע תורו של השליט החדש להטיל מסים גבוהים חדשים, שאין לאל ידה של הקהילה לפרעם. להלן קטע מ״דברי הימים״, המתאר את ימי שלטונו של המלך מולאי זיידאן, את הגזרות הקשות שגזר על היהודים ואת אכזבתם ממנו, כי סברו שילך בדרכי אביו, מולאי אל מנטור.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

עדויות של בני התקופה

״… יום ש״ק (שבת קודש) שנת שע״א (1611), כלו בדמעות עינינו, אוי לי על שברי כי מולאי זיידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא קצף מלפניו, ביום ח׳ לתשרי בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול האלמלח של היהודים ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים, והתחילו לגבות ולא הספיק היום, למחר אמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות. ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כפור ויום כפור. ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כפור הקדוש ובל היום גובים מם וכל הלילה והחכמים בוכים ומילילים, זעקה בבוקר ותרועה בצהרים ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה, ונתוספו על זה חלאים רעים ונאמנים. אוי נא לנו כי חטאנו. ״אחד עשר יום לתשרי עשו מלחמה שני המלכים מולאי זיידאן ומולאי עבדאללה  אבןמולאי אשיך קרוב לעיר ונשבה מולאי זיידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באריחאן הנז' יש״ו(ימה שמו וזכרו) ונכנס מולאי עבדאללה לעיר והלך הנגיד הר' יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך עבדללה ולא קבל פניהם.

שבתאי צבי

אמר להם, אתם שמחתם במולאי זיידאן והוא הרע לכם. ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זיידאן. אוי לעיניים שכך רואות! וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים. ואני שאול קטן מכולם. וכולנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון, ונתחלל בעוה״ר (בעוונותינו חרבים) גם חג הסוכות. על זאת אספדה ואילילה כי שמה ושערורה היתה בארץ. אין בי כח לספר אחת מאלף, כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם וכמה שיירות נחמסו. אוי מבל עבר ומכל פינה!… וגם יד ה׳ היתה בנו ויכנו בדבר. ויפול ממנו יותר מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם שום חטא… הי״ת יוציאנו לאורה אכי״ר.״

ובמקום אחר ממשיך לספר ר׳ שאול סירירו על מעלליו של מולאי אל־שייך: הגידו זאת ביהודה, כי ערב שבועות שלח מולאי אסיך לאלקאייד גרני לגבות כ״ה חמשה ועשרים) אלף אוקיות מהנגיד במ״ה (כבוד מעלת האדון) יעקב רותי, והוא אץ לאל ידו, והיה שטר כתוב וחתום על הקהל יצ״ו(ישמרהו צורו ויחיהו) שכל נזק דאתי ליה מחמת העידות שיחזור על כל הקהל; ונתנו הקהל החמשה ועשרים אלף אוקיות הנז' בעד הנגיד … והוסיפו עוד עלינו חמשת אלפים סך הכל, מתשרי עד מיון שמונים אלף ושבעת אלפים מלבד חוק המוטל עלינו, ובחמשה באב עוד ארבעת אלפים והיו מלחמות רבות שלא נוכל להעלותם על ספר.״

גם על קהילות טטואן ותדלה לא פסחה כום התרעלה וידם הארוכה של השליטים ושל הפורעים השיגה אותם. וכך מספר ר׳ שאול סירירו:

ומולאי אשיך הנז׳ עבר לתיטואן… וביום כ״ח טבת מהשנה הנז׳ ענש אותנו מולאי עבדאללה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו ובח' אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.

״אוי לשמועה נשמעה ביום ג׳ לאדר הנז׳ על עיר תאדלה שנכנסו בה גויים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמישים ספרי תורה ואלפים ״חמשה חומשי תורה״ והרבה ספרים וגזרנו תענית כמו יום ט״ב (תשעה באב) הי״ת ינקום נקמתנו כי״ר (בן יהיה רצון). יום שני לאייר משנה זו נתנו עוד הקהל יצ״ו ארבעת אלפים אוקיות, ובט״ו לאייר הנז' ג״כ (גם כן) נתנו עוד שלושה אלפים אוקיות ביד אלקאייד מחמד גרני ״אלקייד מוחמד אסנוסי.״

ור׳ שאול סירירו מסיים אחת הכרוניקות שלו בצורה דרמטית וציורית באחת, בזו הלשון:

אם יהיו כל הרקיעים גוילים וכל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים לא יספיקו לכתוב צרותינו.״

אגמים, הבונה לקני אגם, כלומר קני סוף.

ידם של הפורעים ושל העריצים השיגה גם את תושבי לקצר ותפיללאת, וכן כותב בעל הכרוניקה:

״אמר שאול: אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות תכלה המגילה והדברים לא יכלו לכן אקצר ועולה כי קצת יחידים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ועזלו בדרך. ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחודש זה עיר לקצאר כי קצתם מתו ביוקר השער וקצת ירדו מנכסיהם … וידל ישראל עד מאד.

״עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת מקאיים אחד שקם ושמו סי׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהיה ראש חמור נמכר בשני אוקיות והיהודים מתו ברעב, והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים מכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת (ספרי תורה) נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה. השי״ת יאמר די לצרותינו.״

עד כאן דברי העדויות והמקורות. 

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

בשנת 1665 – שנת התגלותו של שבתי צבי – החלו להסתמן עליתה וביסוס שלטונה של השושלת החדשה, שושלת העלאווים, השלטת עד עצם היום הזה.

מולאי ראשיד (בנו השני של מוחמד אל־שריף) כבש בסערה חלקים נרחבים של מרוקו, הגיע עד שערי פאס והצליח לגבור על המלך המראבוט מוחמד בךאלחאז׳ ולמגר את כל שרידי שלטונו. כל שבטי הסביבה נכנעו לו והכריזוהו מלך עליהם.

במשך מסע כיבושיו הצליח מולאי ראשיד לכבוש גם את סאלי (מבצרם של שודדי־הים) ולהכות שוק על ירך את שליטה שודד הים ג׳ילאן ״וג׳ילאן ברח וימלט לעיר טאנג׳ר״. היהודים שנמצאו בשטחי כיבושיו חשבו שיכולים לנשום לרווחה ״כי המלך הזה (מולאי ראשיד) אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד״. אך תקותם נכזבה ותוחלתם היתה לשוא.

גם לאחר שהוכרה מלכותו של מולאי ראשיד על־ידי חלקים גדולים של הממלכה עוד לא נכונה המלוכה בידו. המלך החדש לא הצליח להשליט סדר ומרות בכל המדינה. כיסי התעדויות נשארו לרוב פה ושם, והתקוממויות פרצו לעתים תכופות.

מלחמות הטהור שערך כדי לבסס את שלטונו נגד הנסיכויות הרבות ועד אחוזות השייכים חייבו הוצאות כספיות ענקיות, ומי הראשונים הנדרשים לממן אחזקת הצבא אם לא היהודים? ושוב הוטלו מסים כבדים על היהודים.

מה היה מצבם של היהודים תחת שלטונו של מולאי ראשיד? ומה היה יחסו ליהודים? על השאלה הראשונה אין קושי להשיב. מצבם לא היה טוב יותר מאשר בתקופות שקדמו לשלטונו; והסיבות מובנות. ראשית, נאמנו­תם של היהודים לא היתה מובטחת לו, לאור הזיותיהם המשיחיות ולאור החלומות שהם רקמו שבקרוב המשיח יוביל אותם קוממיות לארץ המוב­טחת. שנית, המלך לא ביסס עדיין את שלטונו ומרותו לא הוכרה בכל הממלכה, היעדר בטחון בדרכים, וכאמור היו עוד פה ושם התקוממויות. המלך היה זקוק לכסף ומסים הוטלו על היהודים. בסיכום: אי־השקט ששרר במדינה היה בעוכריהם של היהודים. אשר ליחסו של המלך אליהם – הדעות חלוקות. לפי רולנד פריג׳וס (Roland Frejus), אשר עשה במרוקו בשליחות מלך צרפת לואי הי״ד בשנות 1671-1666, יחסו היה טוב וסובלני. פריג׳וס מספר שבימי ביקורו במרוקו הכיר הרבה יהודים בעלי השפעה שפעלו בחצרו של מולאי ראשיד, ביניהם אהרון קארסיינטי, שהיה צורפו של המלך ויעקב פאריינטה אשר שימש גם מתורגמן של חצר המלכות.

לעומת פרג׳וס מספר ר׳ שמואל אבךדנאן, המעתיק של ״דברי הימים־׳, שכאשר כבש מולאי ראשיד את העיר אזאווייא מידי יריבו מוחמד חאג׳;

׳נשבע המלך מולאי ארשיד שלא יצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבה וינתץ הבתים והחומות ותשאר שממה מבלי יושב וכן עשה, הגלה את הפלשתים ;הברברים)… ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ויהי ביום השלישי וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם דוקא מה שיכלו שאת על כתפיהם והיו אנשים עשירים רובם כבולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כטף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל … מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב. ובאו כל הקהל של אזאווייא לכאן לפאס והיה זה בר׳׳ח אב הרחמן משנת נפשנו חכת״ה״ … כמו ג׳ באות בלי בתים ולא יצא המלך מן העיר עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה שממה וחרבה מבלי יושב.״

עדות דומה בענין יחסו של מולאי ראשיד ליהודים אנו מוצאים אצל ר׳ רפאל משה אלבז בעל ״כסא מלכים״:

" והלך מולאי ראשיד לעיר אזאוויא, והכניע סידי מוחמד לחאז׳ שהיה מושל שם. והגלה הפלישתים אשר שם ונתץ כל האלזאוויא ויתן ליהודים אשר שם זמן שלשה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים לפאס ג׳ מאות בעלי בתים בר׳׳ח אב שנת התכ״ח (1668) ליצירה ויש מהם באו לצפרו ולשאר מקומות.״

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

משתי העדויות מתקבל שיחסו של המלך היה אמביולנטי כלפי היהודים. מצד אחד הגרוש של היהודים מאזאווייא לא היה מכוון במיוחד כלפי היהודים, אלא בראש ובראשונה כלפי יריביו המושבעים של המלך, היינו הכת של אזאווייאת דילה וראשיה ולכן גזר אומר להחריב עד היסוד את מבצרם ומכיון שנמצאו שם יהודים, גם בהם פגעה מידת הדין וגם עליהם חל צו הגרוש. ומצד שני לא חס עליהם ועל רכושם וממונם והעמיד לרשותם זמן מוגבל כדי לצאת את העיר, והתוצאה שכל הונם ירד לטמיון ובתיהם נחרבו.

עדות שלישית ממקור יהודי אך יותר נחרצת וחד־משמעית על יחסו של מולאי ראשיד אל היהודים אנו מוצאים אצל ר׳ יעקב ששפורטש. באגרת לר׳ יעקב בן סעדון, מראשי הכת השבתאית בסאלי הוא אומר: ״ושם בסאלי עצמה אין להם בית תפלה בגזרת המלכות ובאזאווייא כל יהדותם בסתר, ואפילו שמירת שבת מנועה מהם. אם לא עכשו במלכות זה המלך ולא אדבר מהגירוש וגזרת המלכות שעמדה כנגד ק״ק הנודע בשערים בתורה ויראת חטא וכל כללות משפחותינושעמדה עליהם גזרת המל­כות להמיר דת או ייצאו בתוך ח׳ ימים וכי.״

במקום אחר מוסיף ששפורטש: ״ובחודש סיון קבלתי איגרת מעיר סאלי מאחד מבעלי האמונה הזאת ומעיד ומגיד תוקף הצרות התכופות עליהם ולכל קהלות המערב מאת המלך העז והקשה מלך תאפיליטי, שגזר על בתי כנסיות של העיר מאריוקוס (מרקש) ותידולה להחרב וכן נעשה והכביד עול המסים וגזרות אחרות״.

ועוד עדות נוספת של איש התקופה: ר׳ אהרן הסבעוני, מראשי מתנגדי הכת השבתאית, כותב באגרתו אל ר׳ יעקב ששפורטש:

״קהל תידולה גזרו עליהם לילך יחפים תמיד בבל העיר בלי שום מנעל, ובטלו להם בתי כנסיות כי אם להתפלל בעשרה בביתם וגזר המלך על כל הכפרים אשר סביבותיהם שיקבעו כולם לתידולא ולא נשאר א׳ מהם בחוץ, והרי הם בעוונות במצור ומצוק יושבי חרבות ואהלים״.,

הצד השוה בכל העדויות הללו הוא שבזמן שלטונו של מולאי ראשיד, היהודים לא נחו על זרי דפנה ולא שבעו נחת, ואף אם – לפי עדותו של פריג׳ום – יהודים כיהנו בחצרו של המלך במשרות רמות, הרי למענו עשה זאת ולא לטובתם. מסים כבדים הוטלו עליהם. הם גורשו ממקום מושבם כשלא היו נוחים לרשויות-, הצרו צעדיהם בעניני הדת והיו מטרה להתנכלויות ולרדיפות.

סביר להניח שיחסו העוין של הנסיך העלאווי כלפי היהודים נבע מעצם קיומה של התנועה השבתאית והיא שגרמה לו לנהוג בהם ביד קשה. ראשית מפני שהיא תרמה והוסיפה לתסיסה חברתית בזמן שהמדינה היתה כולה כמרקחה וזקוקה לתקופה של רגיעה, ושנית – התנועה לא הסתירה שמגמתה היא גאולה ופדות לעם ישראל וכי ״המלך המשיח עתיד ליטול את כתר המלוכה מראש השליט״.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל. 

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

רמז ברור לסברה זו אנו מוצאים באגרת של ר׳ יעקב ששפורטש אל ר׳ יוסף הלוי, ראש המתיבתא בליוורנו: ״ומעיר סאלי יע״א (יכוננה עליון אמן ) נכתב שכמעט היו בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדי באמונה הזאת.

נוסף על התנאים הפוליטיים והחברתיים והגזרות הקשים מנשוא שהטלו על־ידי בני אדם, באו גם מכות מידי שמים. עצירת גשמים ובצורת פקדו באותן שנים לרוב את מרוקו. בעיקר ידועות הבצורות של שנות שס״ד-שס"״ו (1606-1603) ותכ״כ-תכ״ט (1669-1662). אלה היו שנות בצורת רצופות: הראשונות – שלוש שנים והאחרות – שבע שנים. היו אלה שנים " בהן שרר רעב וכפן״ בערים רבות במרוקו ורעב כבד פקד את הארץ, ואלה הן השנים של ההתעוררות המשיחית והופעת התנועה השבתאית.

באגרת משנת תל״א (1671), מתאר רב בסאלי לעמיתו ממקנס את שנות תכ"ב-תכ״ט: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה …אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו, שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם״.

בי׳דברי הימים״ מתאר ר׳ שאול סירירו את שנות 1607-1603 בזו הלשון:

" אמר שאול, בן לא״א (לאדוני אבי) דוד סירירו אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה אזנים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלושה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות באחרות. משנת שס״ד עד שנת שס״ו ספו תמו יושבי פאס ברעב … מר״ח (מראש חודש) תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס״ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאם היקרים נפוחים כנאד מזי רעב. איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם בתרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובהורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.

היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעו, וידל ישראל עד מאד, כי… אין לך יום שקללתו מרובה מחברו בכפל כפליים, ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתווספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מהחיים, וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר שכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת מות לבניהם. דבק לשום יונק, עוללים שאלו לחם. אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב״.

כזה היה מצבה של ממלכת המגרב ושל תושביה היהודים, ערב הופעתה של התנועה השבתאית על במת ההסטוריה העולמית היהודית. גם בימיה הראשונים של התנועה המצב לא היה שונה. פגעים מידי שמים ומידי אדם לא חסרו. מידי שמים – עצירת גשמים, שנים רצופות של בצורת, מגפות, רעב וכפן: ומידי אדם – מלחמות ומהומות מלוות שוד חורבן והרם. בעוד השליט החדש, מולאי ראשיד, עסוק ביצוב שלטונו, ממשיכים כמה שליטים מקומיים בפעולות איבה יזומות שמגמתן לערער את משטרו, ובינתים המלחמות נמשכות וכדי לממן את המלחמות, השליטים מטילים מסים. ומי המועמדים לשאת בעול התשלומים ובהטלים כספיים כבדים, ומי הראשונים לפגיעות גופניות, לגרושים, למצוקות, לסבל ולתלאות? מי אם לא היהודים? אלה הם התנאים בהם חיו יהודי המגרב וכזאת היתה האוירה בה היו נתונים ערב הופעתה של התנועה השבתאית ובימיה הראשונים של התנועה.

היפלא אפוא שבתנאים אלה יהודים מדוכאים הנמצאים ״בין מצרי שאול ומצוקות שחת״, נאחזים בכל קש כבקרש הצלה ונתפסים לכל אמונה משיחית על מנת למצוא בה מחסה ומפלט מן המציאות הנוראה והאכזרית הסובבת אותם, מה גם שבמסגרת כזאת הם מוצאים פורקן לגעגועים ולכיסופים לגאולה וביטוי לכמיהה ולערגה לציון?

אם נוסיף לתנאים החמריים, הכלכליים והפוליטיים הקשים, המדכאים והמשפילים אשר תארנו, גם את האוירה הרוחנית־מיסטית בה היתה נתונה הקהילה כתוצאה מהשפעתה של הקבלה, נבין את עצמת ההתעור­רות המשיחית שאפפה את כל הרבדים ואת הממדים אליהם הגיעה התנועה השבתאית במרוקו. על כן נדון בפרק הבא.

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30