חיי היה. במר. תערוכת מ.ישראל

עמוד 1 מתוך 71234567

חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

חיי היהודים במרוקו.

 חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973חיי היהודים במרוקו

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

אביאו בע"ה במלואו, ככתבו וכלשונו, וכמובן בצירוף התמונות המרהיבות שנמצאות בספר, דבר שיצריך הרבה סריקות, יישור וחיתוך התמונה, כולל ההסבר שיהיה ערוך בצורה אחרת על ידי, לנוחיותכם כמובן, ולנוחיות הגולשים המתעניינים במורשת יהודי מרוקו.

לחובבי המורשת, מומלץ לצלם את התמונות ולשומרן במחשבכם. תעודות נדירות, שמרוכזות בספר אחד.

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

 למן האומן־הצורף לשעבר, היום עובד־תברואה בעיריית דימונה, ועד לתעשיינים באמריקה ולפרופסורים באוניברסיטאות פאריס וירו­שלים — כולם הפקידו בידנו חפצים ומסמכים יקרים להם, או מסרו מידע נדיר ויקר־המציאות, זיכרונות או חוויות אישיות. תרומות רבות אלו העשירו הן את התערוכה הן את הקטלוג והפיחו חיים חדשים באוספים הנאים השמורים בבתי־ הנכות בפאריס, באמסטרדאם, בשטוקהולם ובירושלים.

תודתנו נתונה לכל אלה שסייעו בידנו להתגבר על הקשיים הרבים ולסיים את המלאכה.

מי יתן, והודות לתערוכה זו ייטיבו יוצאי מארוקו להכיר את עברם־הם, וגם העם היושב בציון ובתפוצות ילמד להכירו — ובכך תתרום התערוכה למאמץ' האיחוד שבשוני בשנת כ״ה למדינת־ישראל.

אליכס דה־רוטשילד יו״ר הוועד הצרפתי של ידידי מוזיאון ישראל בפאריס

בשנת הכ״ה למדינה מקדיש מוזיאון ישראל תערוכה רבת־היקף לתרבותה של אחת מעדות ישראל. המשימה הוטלה על המדור לאתנוגראפיה היהודית, אשר מאז תערוכת ״בוכארה״ של שנת 1967 לא הקדיש תצוגה מיוחדת לעדה כלשהי.

בחירת הנושא לא הייתה קלה, שכן ערכה הסגולי של קהילה אחת אינו נופל מזה של רעותה. מתוך שיקולים שעוד נמנה, נבחרה לבסוף יהדות מארוקו לייצג את יהודי צפון־אפריקה, ובמידת־מה אף את יוצאי כל ארצות האיסלאם, כביטוי למגמת המוזיאון להביא לפני העם בישראל ולפני הבאים לחוג את חגו מעט מזער מפסיפס התרבויות שכמעט חדלו עם הקמת המדינה.

לעורר מעט געגועים על העבר, לנסות לשכך במקצת את הצער על כל הטוב והיפה שצריך היה לדחוק לקרךזווית כדי לבנות עולם חדש, ועם זאת אולי למצוא צידוק־מה לדחיקה זו — אלה מטרות סמויות (על־פי־רוב בלתי־מודעות) בתערוכה מעין זו, ומוטב להניח את ניתוחן בידי הביקורת.

לעומת זה מן הדין לעמוד על מגמתו החינוכית המוצהרת של המוזיאון בעריכת תצוגות אתנוגראפיות על העדות השונות, המכונות בפי הקהל ״תערוכות פולקלור״. מגמה זו, שאינה נופלת בחשיבותה מייעודו של המוזיאון להנחיל ערכי אמנות ואסתיטיקה, מקורה בחובה להנציח את שרידי התרבות היהודית שדורנו — ועל אחת כמה וכמה דור המחר — יפנה אליהם בבקשו את שורשי הווייתו.

רבים ייפגשו כאן לראשונה עם דפוסי־החיים של אבותיהם ועם תרבותם — דפוסים הרחוקים מרחק רב מצורות התרבות שעל ברכיה הם מתחנכים עתה. מבחינה מסוימת טוב שפגישה ראשונה זו מתקיימת במוזיאון, שהרי ראיית הדברים במוזיאון, שיש בה מן העיוות האמנותי־האסתיטי, טובה מן העיוות הממעיט והשולל שבראייה הסוב­ייקטיבית, אשר מקורה בתחושת הפער שבין הווה לעבר.

1 – התמונה הראשונה

סלא מפת העיר ובה הציון " רחוב היהודים המאה הי"ח

2 – התמונה התחתונה

תטואן – מראה באזאר יהודי המאה הי"ט

בשל הכרתו בתפקיד חינוכי חיוני זה משתדל המוזיאון לאסוף את חפציהן של כל העדות ולהציגם מדי פעם בתערוכות מיוחדות. בד בבד עם שחזור חייהם של היהודים על־פי שרידי־שרידיהן של התרבויות המסורתיות שהביאו עמם בעלותם ארצה, משתדל המוזיאון, אף־כי בלי יומרה מדעית, לעמוד על המיוחד לכל תרבות חומרית ולסייע על־ידי כך בשרטוט מפה אתנו־גיאוגראפית של עדות ישראל בגולה.

 עם זאת אין לראות בתערוכה ובפרסום המלווה אותה רק מעין מצבה לתרבות שאיננה עוד, כי־אם במידה רבה גם פרסום מגמתי, שמטרתו להראות את פניו האמיתיים של עולם שבעיני רבים היה נחשל ומכוער — עולם מלא יופי, רווי הוד־קדומים.

אחרי תערוכת ״בוכארה״ אולי מן הראוי היה להרחיב את המחקר באיזור ההוא ולערוך, למשל, תערוכה על יהודי פרס, או לפנות דווקא לאיזור שונה לגמרי ולערוך, למשל, תצוגה על יהדות פולין, שכבר היום קשה לשחזר את תרבותה החומרית.

 אך בסופו של דבר הכריעו בעיקר שיקולים מעשיים בבחירת העדה שאנו מציגים: באוספי המדור לאתנוגראפיה שמורים הרבה חפצים ותמונות שמקורם במארוקו, בראש וראשונה הודות להתעניינותו של האספן שתרם את מרבית האוספים של המדור.

במידה רבה קבעה גם העובדה, שיש בידנו פרסומים על תחומים שונים — כגון הלבוש — בתרבותם החומרית של יהודי מארוקו, שלא כבתרבותם החומרית של היהודים בארצות אחרות. שיקול נוסף היה מספרם הרב של יוצאי מארוקו בארץ, עובדה שהצדיקה את ההנחה, שאפשר למצוא בבתיהם רבים מן החפצים החסרים להשלמת התצוגה.

חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

גם לאחר שנבחר נושא התערוכה לא פסקו הלבטים, שכן היה צריך להחליט על נושאי הפרקים המוצגים והיקפם ולקבוע את סדרם. לצערנו נאלצנו לוותר על נושאים רבים, מהם מעניינים ביותר, כמו, למשל, ״אלפיים שנות יהודי מארוקו״, הואיל והמדור לאתנוגראפיה במוזיאון אינו עוסק במחקר היסטורי, ואין בידו להציג תעודות שעדיין לא פורסמו. גם לא נמצאו המיסמכים להמחשת פרקי־ היסטוריה חשובים, כגון חלקם של היהודים בהובלת הזהב, בספנות ובכּארטוגראפיה בימי־הביניים ובתקופת הרניסאנס.

נושא מעניין אחר שצריך היה לוותר עליו הוא החיים בצוותא של יהודים וערבים — על־פי־רוב מגע יומיומי של אחווה וידידות, למרות הרדיפות וההשפלות. המנהג לעלות לרגל לקבריהם של צדיקים משותפים, השתתפותם של נכבדי המוסלמים בהלוויות רבנים, המסורת הנאה של ביקורי מוסלמים אצל יהודים בערב ה״מימונה״ — לכל אלה לא נמצאו תעודות ותצלומים באיכות נאותה ובמידה מספקת כדי מדור נפרד, וניתן להם ביטוי חלקי בלבד בפרק ״היהודים בעיני ציירים צרפתים״ דווקא.

לעומת זאת נעשה נסיון לרכז חומר תיעודי רב לתכנית האור־קולית, שנועדה להשלמת התערוכה בכל התחומים שלא עלה בידנו להמחישם בתצוגה, ובראש וראשונה תולדות העדה וחייה הרוחניים והחברתיים. הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית באה לעזרת המוזיאון בתחום זה, ופטרה את עורכי התערוכה מן החובה להראות גם את התעודות ואת הספרים, ותציגם באולמות הספרייה הלאומית.

מכאן, שהרשימות והתמונות בנושאים אלה המו­באות כאן אינן אלא בבחינת תיאור רקע למערכות־החפצים, המהוות בסופו של דבר את נושא התערוכה. מכאן גם חוסר־הפרופורציה, לכאורה, בין גודל הפרק על יצירות־הרוח, שמוקדשים להן — נוסף על מאמר־המבוא — ארבעה עמודים בלבד, ובין גודל הפרקים על המלאכות ועל התלבושות והעדיים.

ומעניין לעניין באותו עניין: הפרק על הציור הוא סוגיה בפני עצמה, שכן הוא מובא כאן אך ורק בשל היותו בבואה נאמנה של חיי היהודים במארוקו. יש לראות בו אפוא כלי־עזר להמחשת דמות היהודי כפי שהצטיירה בעיני ציירים צרפתים במאה הי״ט ובתחילת המאה הכי, ולא פרק על אמנות יהודית.

גם בבחירת המוצגים והתמונות קבע לא במעט סוג החומר שאפשר היה להשיג: עמדנו להציג חדר־אורחים בסגנון בריטי או צרפתי בבית עשירים, חדר הרווח גם בארץ בבתי אמידים מיוצאי מארוקו, בצד סאלון בסגנון הערבי־המארוקאני.

אלא שחדרים אלה, כמוהם כשאר החפצים מבתיהם של עירונים עשירים, אין לקבלם בהשאלה, שכן רובם עדיין בשימוש או נמכרו לסוחרי־עתיקות בפאריס ובלונדון, ולכן מן הדין היה לוותר על הצגתם. ויתור זה אף תאם את מגמת המוזיאון להתרכז בעיקר בדפוסי־חיים שאינם עוד, או הולכים ונעלמים, ואלה הרי לא נשמרו בדרך־כלל בבתי העשירים.

זו גם הסיבה לייצוג המועט יחסית שניתן ליהודי הערים, החיים בסגנון אירופי זה שניים—שלושה דורות, ולמקום הנרחב שהוקדש ליהודי הכפרים — ובעיקר ליהודי האטלאס — שאינם אלא כ־10% מן האוכ­לוסייה היהודית על־פי כל האומדנים.

תערוכה אתנוגראפית של עדה בישראל אינה ככל תערוכה, שכן אין מציגים בה מוצגים המגיעים למוזיאון כאוסף שלם, כי־אם חפצים שנאספו ממקומות רבים, בעיקר מבתים פרטיים, ולכן אין לדעת עד הרגע האחרון אם יתווספו עוד מוצגים.

לפיכך אין אפשרות להכין קטלוג במלוא מובן המלה, אשר ישקף נאמנה כל פריט בתערוכה, שהרי קטלוג מעין זה יש להכין לדפוס חודשים רבים לפני התערוכה. מכאן, שההתאמה בין הפרסום שלפנינו ובין התערוכה היא רק בחלוקה לפרקים ובמוצגים העיקריים.

 יחד עם זאת שומה על פרסום מעין זה להיות בבחינת ספר־ יסוד ללימוד תרבותה החומרית של עדה לאור המחקרים ההיסטוריים־הסוציולוגיים שכבר נערכו בנושא זה. כדי להגשים מטרה זו, צריך היה להקדים לתערוכה מחקרים רבים, ובראש וראשונה עבודת־שדה לאימות המידע שבידנו.

אולם מאחר שאין מלמדים את מקצוע האתנולוגיה באוניברסיטאות ואין בארץ מוסד מוסמך לחקר אתנולוגי, על המוזיאון להסתפק בהכנת פרסום שניתן בו מיון החפצים ותיאורם בלי הכללות ובלי נסיון לעמוד על החוקיות שבתופעות.

 עם זאת השתדלנו לערוך את החומר הכלול בפרסום זה על־פי החלוקה הנוהגת באתנולוגיה: יהדות, ענפי־הכלכלה (כולל מלאכות), הבית — כליו וקישוטיו, לבוש ועדיים, מוסיקה ולבסוף פרק קצר על היהודים בציור הצרפתי.

הפרק המוקדש ליהדות משתרע, מטבע הדברים, על מחצית הפרסום בקירוב, שכן כלולים בו, נוסף על יצירות־רוח, חפצים רבים הקשורים בקהילה ובחיי הדת, במחזור השנה ובמחזור החיים — עולם ומלואו, עולמו העשיר של העני שביהודים.

תרבותו החומרית של עולם זה עדיין לא נחקרה, ובאוספים של תשמישי־ קדושה צוין מקורם של מרבית החפצים בציון ״צפון־אפריקה״ — ואין לדעת אם הם ממארוקו, מאלג׳יריה, מתוניסיה או מלוב. בתערוכה זו נעשה הניפוי הראשון בלבד: הובאו רק חפצים שאפשר לייחסם בביטחה ליהדות מארוקו (פרט לשניים או שלושה מוצגים).

לעומת זאת לא ניתן לסווג את החפצים על־פי הסגנונות שרווחו באזורים השונים, הואיל ועדיין לא נעשה נסיון לאמת, למשל, את הידיעה, כי תשמישי־הקדושה של מכנאס מעוטרים בעבודות־אמייל, ואילו עבודות־הקידוח בכסף היו מיוחדות למוגאדור.

זאת ועוד: עם כל הרצון להקדיש פרקים נפרדים לחפצים מיוחדים ליהודים, נשתרבבו בהם פה ושם חפצים ״לא־יהודיים״, כמו, למשל, עריסת התינוק, מקל- הטיולים ובקבוקוני־הטבק. גם במנהגים היו הרבה דברים משותפים לשני העמים, נוסף על העליות לרגל, כגון כף־היד — ה״כמסה״ — ועדיים רבים.

מובן מאליו, שגם כלי־העבודה המובאים בפרק על המלאכות שימשו יהודים ומוסלמים כאחת, ולכן הונהג בעניין זה קנה־מידה אחר. כך, למשל, לא הוזכרה קדרות, משוס שהיהודים לא עסקו בה. לעומת זה היו לתלבושות תכונות רבות מיוחדות ליהודים בלבד.

 משום כך והודות לחומר הרב שאסף החוקר הצרפתי ז׳אן בזאנסנו, יכולנו להקדיש לנושא זה פרק רב־היקף. זהו גם הפרק היחיד שאפשר היה לערוך אותו על־פי סגנונות אזוריים ובכך לשקף במקצת את הרבגוניות, עתים עד כדי קוטביות, המאפיינת את תרבותם המסורתית של יהודי מארוקו.

אשר לתעתיק המונחים בלשונם של יהודי מארוקו, ניסינו להביא, ככל האפשר — בעזרת בלשנים מן האוניברסיטה העברית — את המונחים כהיגוים בפי היהודים, ומכאן תעתיק כגון ״כמסה״ (ולא ״חמשה״). בכתיב המקומות, לעומת זה, הלכנו בעקבות ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, תשכ״ה.

כאשר התחלנו בהכנות לתערוכה היו ידיעותינו על יהדות מארוקו מעטות ביותר. מאז הלכנו כברת־דרך ארוכה עם יהודי מארוקו, ובדרכנו לימדונו את אשר הם כבר שכחו או מנסים לשכוח. היו אף שהעירו, שכאילו אנו מחזירים אותם לאחור. אם אמנם נכונים דבריהם, תקוותנו היא, כי הליכה זו לאחור תהיה בבחינת שיבה אל המקורות ומנוף להתקדמות לעבר אופקים חדשים ומופלאים.

יש מן הצער בפרידה מן האנשים שעבדנו אתם שכם אחד. מתנחמים אנו בתקווה, כי יוצאי תוניסיה, עיראק, סאלוניקי או גרוזיניה ימהרו אף הם להושיט לנו עזרה בהצלת שרידיהן של תרבויותיהם המסורתיות.

אביבה מולר-לנצט

חיי היהודים במרוקו-הקדמה קצרה של אנדרי נתן שוראקי

הקדמה קצרה של אנדרי נתן שוראקי

מקארטגו לירושלים

מאז ימי קרתאגו כבר ישבו, כנראה, יהודים במרוקו, ועל אדמת ארץ זו ידעו שלטון של רומאים, של ואדאלים ושל ביזנטים. למן המאה הח' חיו היהודים בקרב הערבים.

בכל מקום – בערים, בכפרים, ממרומי הריה של מרוקו ועד קצות הסהארה – היו איתנים בדתם ונשארו נאמנים לתרבותם. באורח פלא קיימו במשך אלפיים שנה מנהגים מימי קדם שמקורם בקדושת התורה. בכל דור ודור היו עיניהם נשואות לשיראל ולירושלים, ובעוז נפש שמרו אמונים למולדתם המשועבדת, לשפתה, לחוקיה ולאמונתה.

ייטיב לעשות המבקר בתערוכת יהודי מרוקו אם ישָווה לנגד עיניו את רבגוניות ההשפעות שהשפיעו תרבויותיהן של המעצמות השונות, ובמיוחד זו של ספרד, על מרחבי המגרב העצומים, ברווים פולקלור ברברי.

אופייה המיוחד של הארץ הוא תולדה של תנאים הגיאוגראפיים, שהפכוה משחר ימיה לצומת דרכים ענקי : בצפון – אל אירופה של הרומאים, הוואנדלאלים, הספרדים והצרפתים ; במערב – אל אמריקה ; בדרום – אל אפריקה השחורה , ומשום כך מרובים בדרום עקבותיהן של השפעות ניגרואידיות, הן בפולקלור הן מבחינה אתנית, ובמזרח – אל העולם הערבי רב הפנים, שעיצבוהו מחדש דת האסלאם ותרבותו.

במרוצת הדורות צברו היהודים אוצרות של אמונה, של מחשבה ושל אמנות, שמשתקפים בהם אורך רוח ותקווה, אוצרות שהעלו את יהדות מרוקו לפסגת היצירה היהודית. מציאות חייהם של היהודים בצפון אפריקה משמשת אספקלריה נאמנה של היהדות על כל גילוייה – למן מורשת התנ"ך והתלמוד ועד הלהט הקבלי, הזוהר נערץ מאוד ונלמד כמו התורה, והחותם שהטביע תור הזהב של ספרד.

במשך אלף ומאתיים שנה חיו יהודי מרוקו בכפיפה אחת עם הפולש הערבי. עתים זכו לשעת רצון, עתים נלחצו עד דכא. גילוי אמריקה עוד החמיר את תוצאות מפלתם של הערבים ושל היהודים בספרד, שכן עתה הועתקו עורקי הסחר העולמי מאגן הים התיכון אל חופי האוקיאנוס האטלאנטי, ואת כל הארצות השוכנות לחופי הים התיכון פקדה התרוששות כללית.

במיוחד סבלה מרוקו מן התנופה התעשייתית של אירופה, ובעיקר מזו של בריטניה, אשר מוצריה הציפו את שוקי מרוקו וערערו את מעמדם של בעלי המלאכה המקומיים. יהודי מרוקו כמוהם כאחיהם הספרדים ושאר יהודי המזרח, נפגעו פגיעה חמורה מן המשבר, ולא קמה בהם רוח לשמש מקור השראה וחיוּת בחיי העם כבימים עברו.

בשנת 1912 החלה לחדור למרוקו הכלכלה המודרנית שהביאוה הצרפתים. לשלטון הצרפתי נודעת חשיבות מכרעת בשביל היהודים, שכן הודות לו התרוממו מן המעמד הנחות שהיה לא אחת מנת חלקם בימי שלטון האסלאם.

יהודי צפון אפריקה היו ראשוני היהודים בארצות האסלאם שזכו לאמנציפציה : באלג'יריה – כבר משהת 1830, בתוניסיה – בשנת 1881 ובמרוקו – רק בשנת 1912. תהליך זה התרחש במהירות כה רבה, עד כי הסוציולוג עומד ומשתאה, תוך חמישים שנה עלה בידי יהודי המגרב לנתק את כבלי ימי הביניים של הרע האטלס ולהשתלב מערכת המורכבת של החברה המודרנית.

תרבות המערב, שהתפתחה במשך מאות בשנים, הופיעה לפני יהודי מרוקו בכל עוצמתה, ולנוכח ההלם הגדול שאחזם לא נותרה להם ברירה אלא להתאים את עצמם לסדר החדש של הדברים.

המהפכה הציונית החזירה לארצם את רוב רובם של יהודי מרוקו, הנה הגיעו למגרב ראשוני הפולשים, הצידונים, ואחרי אלפיים וחמש מאות שנה יצאו ממנו עד אחרוני הכובשים, הצרפתים, כדי לשוב אל צור מחצבתם – לארץ ישראל.

תערוכה זו היא ניסיון לקבץ שרידים מעברם הגדול של יהודי מרוקו. אכן, רשאים הם להתגאות בשרידים אלה. מקופל בהם חלקם בתולדות התרבות של העם – אות לחלק שלקחו ולוקחים יהודים יוצאי צפון אפריקה במאבק למען תקומת ישראל.

אנדרי נתן שוראקי. 

חיי היהודים במרוקו

תמונה ראשונה

סלא

מפת העיר ובה הציון ״רחוב היהודים״ המאה הי״ח

תחריט מתוך : פיטר ואן־דר א (ראה ביבליוגראפיה)

הגובה : 21 ס״מ ; הרוחב: 29 ס״מ קאבינט לגראפיקה, הספרייה הלאומית, פאריס (1)

 

תמונה שנייה 

תטואן

מראה באזאר יהודי המאה הי״ט

ציור מאת מ״ש איריארט, מתוך: תלבושות ומנהגים

הספרייה הלאומית, פאריס (2)

 

 

תמונה ראשונה 
פאס

בית הרמב״ם

על־פי המסורת התגורר הרמב״ם בבית זה בהיותו בפאס בשנים התתק״נ— תתקנ״ה / 1160—1165 י״ג שעוני־המים הבולטים מקיר הבית מסמלים את י״ג העיקרים של הרמב״ם

תצלום מאוסף רפאל בנאזרף, פאריס (3)

 

תמונה שנייה 

איית בווללי שבהרי האטלאס, ליד דמנאת המלאח תר״צ / 1930

מלפנים — תנור לאפיית לחם

צילם: מונדור (4)

 

חיי היהודים במרוקו

מחיי הרוח והדת אצל יהודי מרוקו

 

1 – תמונה ראשונה מימין

שער לספר " אוצרות חיים " לרבי יצחק לוריא אשכנזי – האר"י – צפרו תק"ח – 1760

דף בודד מתוך כתב יד של נייר על פי נוסח הרב אהרן בן זכרי

שם הסופר – ראובן בן משה נחמני

 

2 – תמונה עליונה בצד שמאל

ספר " לשון לימודים " מתוך קובץ נוסחי שטרות ואגרות המאה הי"ט

מאת רבי יעקב אבן צור, בעריכת בנו רפאל עטבד אבן צור

המעתיק – אברהם בן יעקב אדהאן

 

3 – תמונה תחתונה מצד שמאל

תרגום יהודי-ערבי של התנ"ך לרבי רפאל בירדוגו – המחבר היה דיין ומלומד שחי במכנאס בשנים תק"ח – תקפ"א – 1747 – 1821

שם הסופר – מרדכי אסבאג

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

יהודי מארוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים, הן מבחינה פיסית הן מבחינה רוחנית. מארוקו היא ארץ של ניגודים: הרי האטלאס המושלגים, החולשים על מישורים פוריים להפליא, מזה, ומדבריות צחיחים, מזה.

יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה, ובין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו, שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העילית, עמדה מול כל הפיתויים וההשפלות של האיסלאם בארץ שלא נותר בה זכר לנצרות זה יותר מאלף שנה.

הכובשים הפונים, הרומאים והערבים, שבאו למארוקו וחרבם שלופה, נטמעו בקרב ילידי הארץ הברברים, שלמדו שיטות חקלאיות מן הללו, וקלטו את דתם של הללו, תוך התאמתה לאמונותיהם העתיקות. היהודים, לעומת זה, שהגיעו למארוקו לפני אלפיים שנה, נשארו כפי שהיו. לפני בוא האיסלאם אף עשו נפשות לאמונתם בקרב אחדים משבטי הילידים, ומותר להניח, שרבים מהם מעולם לא זנחו את דת משה.

בשלהי המאה הז׳ מצאו במארוקו מקלט יהודי ספרד, שנרדפו על־ידי הוויסיגוטים. כמה שנים לאחר־מכן נחרבה ממלכת הוויסיגוטים בידי הברברים המוסלמים, שהסתייעו באותם פליטי־החרב היהודים. בין היהודים ובין השליטים המוס­למים היו אפוא יחסים מצוינים. אולם בשלהי המאה הח׳ הופיע נסיך ערבי, השריף אידריס, שהכריז מלחמה על הלא־מוסלמים, ורבים מקרב הברברים־ הפאגאנים, הנוצרים והיהודים נפלו בחרב.

יורשו של אידריס, לעומת זה, אידריס הבי, בן לאישה ברברית, הושיב יהודים רבים בבירתו החדשה פאס — אל־נכון בשל התועלת שבהם, שכן שלטו, בין היתר, על הסחר הבינלאומי. עם זאת זכו היהודים גם באהדת התושבים, כפי שמעיד הסיפור על נינו של אידריס הבי, שניסה להיכנס לבית-מרחץ שבו היתה אותה שעה יפהפייה יהודייה, חנינה — וכל העיר התקוממה נגדו.

הרבה מאורעות אחרים — אולי מרגשים פחות, אך בעלי משמעות לא פחותה — מעידים, כי מעמדם של ה״דהימי״ (בני־חסות יהודים משלמי מס־גולגולת) לא היה כה רופף ובלתי־נסבל כפי שתואר תכופות מתוך חוסר־ידיעה או מתוך מגמתיות.

 בהיותם ״בחסות אללה ושליחו״ נהנו מביטחון מלא, הן באשר לגופם הן באשר לרכושם, ובהכרה בזכויותיהם הציבוריות והפרטיות כל עוד שילמו מס־גולגולת (״ג׳זיה״) וקיבלו את מרות המוסלמים. יש חוקרים הסבורים, כי ה״דהימי״ הם תושבי־קבע בארץ מוסלמית, אך האמת היא, כי מכוח ההגדרה עצמה הם אזרחים מדרגה שנייה, ללא זכויות פוליטיות: מאחר שאינם מאמינים, אינם יכולים להיות אלא כת בזויה.

 המחוקקים אמנם אישרו את זכותם להגנה מפני התקפה מבחוץ או מבפנים, אך עם זאת נקטו נגדם צעדים מפלים וחוקקו חוקים שהעיקו מאיד על האוכלוסייה היהודית בעת משבר דתי או פוליטי. ראוי לציין, כי בשוך המשבר תכופות המשיך האספסוף המוסלמי להציק להמוני היהודים, אלא שבארץ אוטוקראטית כמארוקו הייתה לכל עיר, לכל קבוצה ולכל קהילה יהודית הנהגה, בין ישירה בין עקיפה — לפחות עד 1912 — של עילית יהודית משכילה ובעלת השפעה, שהייתה קשורה לשליט והתערבה בשעת הצורך לטובת המוני היהודים.

במרוצת הזמן נקשרו קשרי־ידידות אמיצים בין בני שתי הדתות. יתירה מזו: תכופות בחרו השליטים לעצמם יועצים, רופאים, לבלרים-תורגמנים, דיפלומאטים ובנקאים מקרב היהודים, הן בשל נטייתם לקידמה הן בשל כישוריהם. אנשים אלה היו פתוחים לרעיונות שבאו מן החוץ, בייחוד למן המאה הט״ז, כאשר היתה תרבותה של אירופה המערבית במלוא התפתחותה.

בהיותם בקשר מתמיד עם אירופה, מזה, ועם אזוריה המרוחקים של מארוקו, מזה, פיתחו הסוחרים היהודים הגדולים פעילות כלכלית ענפה, שהביאה ברכה למארוקו כולה. מאחר שהמכסים ששילמו לאוצר היו ממקורות־ההכנסה העיקריים של המדינה, נהגו השלטונות לשחרר סוחרים אלה ומשפחותיהם מתשלום יתר המסים, לרבות ה״דהימי״. עם זאת נהגו רבים מהם לשלם את היטליהם של אחיהם העניים.

מחוג זה יצאו מרבית המנהיגים הרוחניים, שנשאו בתפקיד הקשה לקיים את חוקי התורה בקרב הקהילות, ובזכות כתביהם והדוגמה האישית שנתנו שמרו את הדת בכל טהרתה. מלומדים בכל התחומים (קבלה, חוק ולשון), פייטנים, ולעתים פילוסופים — רבים מהם היו אילי הון או ספנות, ולעתים גם דיפלומאטים. בני משפחות אבן־עטאר, דה־אבילה, קורקוס, דלמאר, מיימרן, רוטי, סונבאל, טולדנו ורבים אחרים — כל אלה הביאו כבוד ליהדות מארוקו. הם נשארו נאמנים ליהדות, אף־על־פי שבשאר התחומים התבוללו לחלוטין.

דו־קיום זה של מוסלמים ויהודים במארוקו בא לידי ביטוי בתחומים רבים. כך, למשל, השלימו זה את זה עיסוקיהם של בעלי־המלאכה היהודים והמוסלמים, ופועלים מוסלמים עבדו במפעלים יהודיים, כשם שפועלים ופקידים יהודים הועסקו במוסדות מוסלמיים.

אפשר היה למצוא משרתים מוסלמים בבתים יהודיים, או תופרות, רוקמות ואפילו מיניקות יהודיות בבתים מוסלמיים. בחבל־ ארץ הברברים היה היהודי חלק בלתי־נפרד מן השבט שבקרבו חי, עד כי שבט היה יוצא למלחמה, לעתים עקובה־מדם, נגד שבט יריב משום ששדד יהודי בדרך, או הרג יהודי כדי לגנוב את רכושו.

מעשי־טבח ביהודים היו דבר יוצא דופן במארוקו. מכל־מקום, מעשים מעין אלה מעולם לא פגעו ביהודים בלבד ולא נהפכו לשואה כללית, פרט לשלושה או ארבעה מקרים במשך אלף ושלוש מאות שנות היסטוריה יהודית־מוסלמית. עם זאת קרה לעתים, כי יהודי עיר אחת נרדפו, בעוד שיהודי עיר קרובה נהנו משלווה גמורה. 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

יתר־על־כן, תמיד יזמו וביצעו את הפשעים גורמים זרים. בשנת 1033, כמעט מאתיים שנה לאחר הרדיפות של אידריס הראשון, בא אמיר מן המזרח, כבש את פאס והכריז על חוקיותן של רדיפות היהודים. יותר מששת אלפים יהודים נרצחו, נשותיהם נלקחו בשבי וכל רכושם הוחרם.

יותר ממאה שנה לאחר־מכן ירדו האלמוחדים האכזריים מהרי האטלאס, ולא חסו על מוסלמים ויהודים כאחת. בשנת 1165, עם עלייתו לשלטון של מלך חדש מכת זו, נעשו הרדיפות לשיטתיות, ואי־אפשר היה לחיות בגלוי כיהודי.

אסון זה, שהיה הגדול ביותר שפקד אי־פעם את היהודים בארצות האיסלאם, הקיף את כל צפון־אפריקה וספרד המוסלמית. בשנת 1230 היה נדמה, שסוף־סוף יוכלו היהודים לנהל חיים רגילים בקיסרות האלמוחדית, והנה הופיע טוען לכתר במראכש ורצח את שכירי־החרב הנוצרים של הסולטאן החוקי, ועמם יהודים רבים.

זמן־מה לאחר־מכן עלתה לשלטון שושלת המרנידים, והחלה תקופת־שלווה של יותר ממאתיים שנה, המכונה בפי כמה היסטוריונים של המגרב ״התקופה היהו­דית״. בשנת 1275 אמנם ביקשו אחרוני חסידיהם של האלמוחדים לתקוף את יהודי פאס, אך הסולטאן נחלץ אישית להגנתם.

יורשו של מלך זה העלה משפחה יהודית לפסגת השררה — את בני ואקאסה (או רוקאסה). שניים מבניה של משפחה זו היו שרים בעלי השפעה, אלא שלבסוף נפלו קרבן לתככי הארמון. אולם מפלתם של בני ואקאסה לא השפיעה לרעה על מצבן הטוב של הקהילות היהודיות. 

למרבה הצער נכחדה שושלת המרנידים במרחץ־דמים: התנועה הקנאית של המאראבוטים רצחה בשנת 1465 את אחרון שליטיה של שושלת המרנידים, ועמו את יועצו היהודי זוהרן בן בטאס. מהפכה זו הביאה למותם של יהודים רבים ברחבי הארץ.

בשנים 1492 ו־1496 קיבלו בני־ואטאס, יורשיהם של המרנידים, את גולי ספרד ופורטוגאל בזרועות פתוחות. תוך זמן קצר הגיעו רבים מגולים אלה לעמדות־ מפתח ומילאו תפקיד חיוני ביותר במשא־ומתן בין המעצמות הנוצריות לבין מארוקו.

אנשים אלה, שביניהם היו בעלי שיעור־קומה — כמו בני משפחות בנזאמר, רזאלס ורוטי — נרתמו להצלת האנוסים שנשארו בחצי־האי האיברי. לאנוסים אלה נהפכה מארוקו למקלט, שבו יכלו סוף־סוף לקיים בגלוי את מצוות התורה.

באותו הזמן כבשה פורטוגאל רבים מנמליה של מארוקו, וכך הביאה לכינונה של שושלת הסעדיים. בני שושלת זו עוד חיזקו את מעמדן של המשפחות היהודיות הנכבדות, ואילו את המוני היהודים על־פי־רוב דיכאו, ומפעם לפעם הטילו עליהם מסים כבדים, שמהם נהנו בעיקר הפקידים. מצב זה, שהחמיר במיוחד בימי פורענות, נשאר ללא שינוי עד המאה הי״ט.

מלכי השושלת הסעדית הקיפו את עצמם יהודים רבים: טביעת המטבעות היתה נתונה בידיהם כמקודם; מאסטרה מוסה ואחריו יוסף ואלנסה היו המפורסמים שברופאיהם הפרטיים; וכיבושה של פאס בשנת 1549, שחיזק מאוד את השושלת הסעדית, נעשה בראש וראשונה בעקבות הפצרותיו של מזכירו היהודי של השריף, שמואל קאבסה.

בימי שלטונה של השושלת הסעדית מילאו היהודים תפקיד מדיני ממדרגה ראשונה. אחד מהם, שמואל פאלאש ממראכש, מייסדה האמיתי של קהילת אמסטרדאם המהוללת, חתם על אמנת־הידידות הראשונה בין מארוקו ובין ארץ נוצרית, הולאנד, שבה שימש שגריר מטעם הסולטאן. משה פאלאש היה ״שר־חוץ״ ויועץ אישי של ארבעה סולטאנים זה אחר זה.

השושלת העלאוית, המושלת עד היום, חבה אף היא חוב גדול לנתיניה היהודים.

לפני עלותו לשלטון היה למולאי ראשיד, השליט הראשון של שושלת זו, מעין ״איש־סוד״ ו״גזבר״ יהודי, אהרן קארסינה מתאזה. את פאס לא יכול היה לכבוש אלא בעזרת היהודים, ואלה הכניסוהו בסתר אל תוך המלאה, מקום שם בילה את הלילה בביתו של אחד הנכבדים, יוסף מאנסאנו. למחרת היום השתלט על בירתה של מארוקו ועלה על כס־המלכות. כל העובדות הללו סולפו על־ידי האגדה, המספרת על מעשי הגזל והרצח של היהודי בן־משל, אשר אל־נכון לא היה ולא נברא.

מולאי איסמעיל, הסולטאן הגדול של מארוקו, שאחד מצאצאיו הוא המלך חסן השני, חב אף הוא הרבה ליועצו יוסף מיימרן, שבישר לו את דבר מותו של אחיו מולאי ראשיד, הניע אותו לתפוש את השלטון ואף מימן את המיבצע.

הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה שיתף יהודים בכל עיסקה מסחרית עם האירופאים ובכל משא־ומתן שניהל עם חצרות־המלכות באירופה. יורשיו עשו כמוהו — משנת 1772 עד שנת 1894. אולם שני שליטים גמלו ליהודים רעה תחת טובה: מולאי יזיד ומולאי סולימן.

 מולאי יזיד היה מטורף צמא־דם, שרגז על יהודי תטואן על שסירבו לתת לו כסף כאשר מרד באביו, ולכן רדף את יהודי מארוקו מיד עם עלותו לשלטון בשנת 1790. הוא בזז קהילות רבות, הטיל מסים כבדים על קהילות אחרות, גירש את היהודים מפאס ובנה מסגד בשכנותם, ואף הוציא להורג את נאמני אביו היהודים.

אגב, טירופו של רודן זה פגע גם בנתיניו המוסלמים. כאשר נכנס למראכש, ציווה לנקר את עיניהם של מאתיים נכבדים מוסלמים; את יתר התושבים הפקיר ליצריהם של חייליו. מותו בשנת 1792 מילא את לב הכול שמחה. יורשו, מולאי סולימן, תחילה נהג ביהודים בדרכי־ נועם, אך בשנת 1808 ציווה לסגור במלאח את הקהילות היהודיות הגדולות והעשירות של תטואן, סלא, רבאט ומוגאדור.

בתריסר משפחות ידועות ממוגאדור נהג לפנים משורת הדין בשל התועלת שצמחה לו מהן. שאר הסולטאנים משושלת העלאוים לא שכחו את שירותיהם הטובים של היהודים לשושלתם. בימים קשים היו להם למגן, ובימי שלום דאגו לרווחתם. לדוגמה: בשנת 1848 שחרר עבד א־רחמן בן הישם את היהודים שביקשו להשתקע בארץ־ישראל מתשלום האגרה בעד היתר־היציאה.

גם לא תישכח תגובתו של מוחמד החמישי על חוקי וישי, בהצהירו בהזדמנויות רבות, כי לא ירשה לפגוע ביהודי ארצו, בין ברכושם ובין בגופם. ואכן, לא זו בלבד שיהודי מארוקו עברו תקופה איומה זו בשלום, אלא אף רבים היו הפליטים היהודים מאירופה הכבושה שמצאו מקלט בארצו. משמעות רבה נודעת גם לעובדה, שעד היום יושבת במארוקו הקהילה היהודית הגדולה האחרונה בארצות האיסלאם.

דוד קורקוס

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-עליית המגרבים ופעולתם בארץ־ישראל-שאול זיו

עליית המגרבים ופעולתם בארץ־ישראל-שאול זיו

עליית המוגרבים לארץ־ישראל לא פסקה למן המאות הראשונות אחרי החורבן ועד היום. עדות לכך אפשר למצוא בספרי שו״ת, בכתבי הרמב״ן, בספר רבינו חיד״א, בדברי רבינו עובדיה מברטנורה ועוד.

במאה הקודמת, בימי ההתעוררות הלאומית בכל תפוצות ישראל, עלו גם המוגרבים. ידועה פרשת ספינת־המפרשים שהגיעה ממארוקו בשנת 1838 וחלק מנוסעיה טבעו ליד חופי הארץ. בין הניצולים בסירה זו היתה משפחת שלוש.

אבי המשפחה, אהרן, היה מייסדה של שכונת ״נווה־צדק״ בתל־אביב. בנו, יוסף אליהו, היה פעיל בימי התורכים לצדו של ראש־העיר של תל־אביב, מאיר דיזנגוף. גם אדמות ״גאולה״ בירושלים נגאלו על־ידי אחד מבני משפחת שלוש.

אברהם מויאל היה ראש הוועד־הפועל של ״חובבי־ציון״ (רוסיה) ביפו, וד״ר רופין ומיכל פינס נהגו להיוועץ בו.

חיים אמזלאג, יליד גיבראלטאר, היה סגנו של הקונסול הבריטי ביפו. הוא שקנה את כל אדמות ראשון לציון לאחר שאסרו השלטונות על רוסים ורומנים לקנות קרקע. בתוקף תפקידו עזר רבות לעולים, שהרי באותם הימים הגיעו כל העולים ליפו.

הרה״ג דוד בן שמעון, המכונה צוף דב״ש, עלה לירושלים בשנת תר״ג (1843), נתמנה לראב״ד עדת המערבים וארגן את העדה. בין השאר יזם את בניית שכונת ״מחנה־ישראל״, הנקראת גם שכונת המערבים, שמדרום לרחוב ממילא בירושלים, מחוץ לחומה.

פרט לאישים הדגולים שמעידה עליהם הספרות, עלו רבים מצפוךאפריקה והתיישבו בירושלים, בחברון, ביפו ובתל־אביב. כן היו המוגרבים בין ראשוני פתח־תקווה.

יוצאי צפון־אפריקה הרבים שעלו אחרי מלחמת־העולם הראשונה, החל באנייה הראשונה שהגיעה ארצה, השתלבו בהתיישבות העובדת ולקחו חלק בהתפתחות הערים, בעיקר טבריה, חיפה וירושלים. עלייתם היתה מטעמים דתיים ולאומיים, ולא מטעמים פוליטיים או כלכליים.

עם בואן של אניות־המעפילים הראשונות עלו גם צעירים מצפון־אפריקה. גם באניית־המעפילים ״יציאת אירופה״ ובמחנות קפריסין היו יוצאי צפון־אפריקה. במלחמת־השחרור עלו צעירי המוגרבים עם אנשי המח״ל ולקחו חלק בקרבות בכל החזיתות.

עם קום המדינה החלה עלייה המונית, והיום פזורים יוצאי מארוקו בכל אזורי הארץ, בעיר ובכפר. אכן, המוגרבים השתלבו בכל תחומי החיים — בחיי החברה, הכלכלה והתרבות.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל

 

התמונה גדולה משמאל

תלמידים ב " חדר " – " צלא "

תיזנית : שנות השלושים של המאה העשרים

צילום ז" בזאנסו

התמונה הקטנה מימין

תלמידים בבית הספר של חברת כל ישראל חברים

אגאדיר : שנות השישים של המאה העשרים

תצלום : כל ישראל חברים

בכל עיר ועיר, ואפילו בכפרים הנידחים ביותר, היו ״חדרים״ לילדים וישיבות לנערים ולאברכים. בי׳חדר״ למדו ילדים בני ארבע עד ארבע־עשרה. תחילה למדו את האלפבית, אחר־כך — ניקוד, ולבסוף — קריאה בחומש. לרגל מאורע זה ערכו הורי הילד חגיגה ב״חדר״; לרבי הביאו מתנות, ולילדי ה״חדר״ — ״מופלטה״ בדבש.

אחרי שסיים את לימוד המקרא עבר הילד לישיבה, ללימוד דינים, תלמוד ופרשנות המקרא (רש״י, אבן־עזרא ועוד). גם את שכר־הלימוד לראש־הישיבה שילמו ההורים. ראש־הישיבה היה גם שוחט ובודק, סופר בית דין וכו'……

באמצע המאה הי"ט התחוללה מהפכה בקרב היהודים. בשנת 1862 הקים הארגון הגדול ״כל ישראל חברים״ ( ״אליאנס״ ) את בית־ספרו הראשון בתטואן. ב־1912 כבר היו בתי־הספר של ״אליאנס״ פזורים כמעט בכל ערי מארוקו ־, בשנת 1956 למדו בהם כ־33,600 תלמידים. בהשתתפותה הברוכה של יהדות אירופה ואמריקה ובעזרת הממשלות שקמו במארוקו לפני שלטון הצרפתים, בימי שלטונם ובעת העצמאות המדינית זכו דורות שלמים לקבל בבתי־ספר אלה חינוך מודרני (טכני, מדעי וקלאסי), נוסף על חינוך יהודי(לשון עברית, לימודי היהדות).

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-קסת – " מחברה " פאס ראשית המאה העשרים

 

התמונה העליונה

קסת – " מחברה "

פאס ראשית המאה העשרים

חרס מזוגג זיגוג צבעוני

מוזיאון האדם, פאריס

התמונה התחתונה

קסת וקלמר 

" מחברה וסנדוקה דל-קלאמאת "

צפרו ראשית המאה העשרים

שלושה חלקים – הקלמר, מכסהו והקסת – מחוברים לזה בחבל כדי לקשרם לחגורת הסופר

אוסף הרב דוד עובדיה ז"ל, ירושלים, ירושת אביו, הרב אליהו הרוש ז"ל

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-פנקס של מוהל תקל"ד – 1774

 

חיי היהודים במרוקו

תמונה מימין

פנקס של מוהל

תקל"ד – 1774

נייר בכריכת עור בצבע חום כהה

השמות והתאיכים כתובים בכתב רש"י

אוסף רבי דו עובדיה זצוק"ל, ירושלים

 

תמונה עליונה מצד שמאל

מגן וסכיל למילה – " מג'ן ומסייס דל-מילה "

המאה הי"ט

מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר

 

תמונה אמצעית מצד שמאל

ראשית המאה העשרים

כתובת : " ע"ה יצחק ד.אסבעוני הי"ו ". 

מוזיאון ישראל – אוסף אליכס-פלאמאנד

 

תמונה תחתונה מצד שמאל

ראשית המאה העשרים

שתי לוחיות כסף רקועות וחקוקות, וביניהן שתי לוחיות קרן המחזיקות את הסכין

מוזיאון ישראל – אוסף אליכס-פלאמאנד

 

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-שד"ר – שלוחא דרבנן

התמונה מימין

שד"ר – שלוחא דרבנן

קצר אל-סוק תרע"ב – 1912

מוזיאון ישראל

 

התמונה משמאל

רב ראשי מירושלים

שד"ר מן המאה הי"ט

אוסף דוד קורקוס, ירושלים

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-חברה-קדישא

 

 

חברה-קדישא

סדר רחיצת המת – ראשית המאה העשרים

כתב היד על נייר, עשרה דפים, נכתב בידי הרב סלומון אבן צור

נפטר בשנת תר"ג – 1842

אוסף , אביגדור קלגסבלד, פטריס

עמוד 1 מתוך 71234567

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30