חלוצים בדמעה – ש. שטרית

עמוד 2 מתוך 41234

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות חלוצים ממרוקווהמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

כבודו של הצדיק בעיני הבריות וסמכותו

כשהצדיק מגיע לעיר, יוצאים לקראתו כל אנשי העיר וכל נכבדיה (ק״כ, קס״ג). חכמי פאס, הנכבדה שבקהילות מרוקו, מכירים בגדולתו של הרב, איש קהילת תפילאלת הקטנה, והם מתחרים על הכבוד לארחו בביתם (צ״ב). אפילו שד״ר מארץ־ישראל (יהודי מרוקו התייחסו לשד״רים בכבוד רב) הכיר בלמדנותו של ר׳ יעקב אף שהיה אז עדיין צעיר לימים (ל״ח). ההכרה בגדולתו באה לא רק מצד יהודים, אלא גם מצד ערבים, ואף ממושליהם ושריהם; הכרה ״חיצונית״ זאת נזכרת בספר שש פעמים (למשל מ״ו, ס״ג, קכ״ה־קכ״ח). כהוכחה שאין למעלה ממנה לגדולת הצדיק באים הסיפורים על הוקרתם של שוכני מעלה: נשמות הנפטרים מבקרים בביתו, אליהו הנביא מתגלה אליו, והמקובל הגדול ר׳ שלום שרעבי מתאווה שהרב ילמד את פירושיו-והרב דוחה את בקשתו! (ק״ע, קע״ה, צ״ג). בסיפורים אחרים מודגש הכבוד שזוכה לו הצדיק הדגשה נוספת, על־ידי כך שמתוארים אנשים המזל­זלים בו בתהילה, ולבסוף מכירים בגדולתו. אשה אחת לא העריכה אותו כראוי משום שלבושו היה פשוט; רק לאחר שבאה על עונשה הבינה עד כמה טעתה בהערכתה, וביקשה את סליחת הרב (נ״ב־י״ג). רבנים שלא היו מרוצים מדרשתו, נוכחו לדעת שהוא עולה עליהם בחוכמתו (נ־נ״ב).

גדולתו של הצדיק ניכרת גם בסמכותו הרבה, המתקבלת על־פי־רוב ללא ערעור. מקורביו פחדו להעיר לו דבר, לא העזו לשאלו על מטרת נסיעתו, ואפילו בניו לא העזו לשאול אותו לפשר מעשיו (ק״ג, צ, רי״ח). אנשים אינם מעיזים להתנגד לדבריו, גם כשהם נכנסים לסכנה, כגון כשהם נאלצים להשתהות במדבר ולהתפלל שם, או ללכת למקום מסוכן בלילה (פ״ו, ק״ל, קס״ד). כשאמר פעם למקורביו שהמשיח יבוא, לא פיקפקו בדבריו והחלו למכור נכסיהם ולהתכונן לעלייה; משבושש המשיח לבוא, קיבלו את הסברו של הצדיק ולא הטילו ספק במה שאמר גם לאחר שכביכול התבדה (קמ״ו־קמ״ז). מעשה שהיה אחרי פטירתו של הצדיק: בנו, ר׳ אהרן, בא לארץ־ישראל כדי להדפיס את ספרי אביו וביקש מאחד הרבנים שיתן את הסכמתו על הספר. הרב פיקפק בגדולת הצדיק וסירב לתת את הסכמתו. הצדיק הופיע בחלומו, הוכיחו בדברים קשים ואיים עליו באיומים קשים; ואכן ביקש הרב מחילה מר׳ אהרן, כתב הסכמתו והמליץ על הספר לפני כל הרבנים (ר״ה־ר״ט). ואכן, אפשר לראות בספרי ר׳ יעקב את הסכמת גדולי הרבנים, כפי שמסיים המספר את סיפורו (ר״ט).

תפקידם החינוכי של הסיפורים

מגמה מרכזית בשבחי צדיקים היא לחנך את הקורא או השומע ליחס של כבוד והערצה לצדיק. הסיפורים מדגישים, שהאיש הוא אחד הקדושים אשר בארץ והוד ה׳ חופף עליו. הצדיק ראוי לכבוד על חוכמתו(פ״ה), יש להישמע לפסק־דינו (ק״ט) ולהיזהר לקיים את הוראותיו בקפדנות לבל ייגרם לאדם נזק או צער (פ). צריך להאמין בו, כי דבריו נכונים והם עתידים להתקיים (ס״ז־ס״ט). הבוטח בצדיק לא יאונה לו כל רע (קל״א־קל״ב); המאמין בו יזכה לתשועה בצרתו (קכ״ג). על האדם ללמוד מתוך מעשים אלה, ״כמה צריכים ליזהר בכבוד תלמידי חכמים, ולא לבזותם, חס ושלום״ (נ״ד). גם כשדרך התנהגותם נראית מוזרה, יש לדעת בבירור שיש לכך סיבה, ואין לבקר אותם או לערער על דבריהם (מ״א, מ״ד). מתוך הסיפורים לומד האדם על גדולתו של הצדיק, כשהכוונה היא שהכרה זו תביא אותו לידי כך שיכבד את הצדיק ואת זכרו(למשל, על־ידי עלייה לקברו או נדידת נדרים לשמו), וכן את בני משפחתו הצדיקים ואת גדולי ישראל בכלל. הדברים המסופרים על הכבוד הרב שהצדיק זכה לו בחייו מצד גדולי ישראל-ואף ממלאכי עליון!-מחד גיסא, ומצד מושלים צוררים מבני אומות העולם מאידך גיסא תכליתם להעלות את כבודו בעיני העדה. ואילו הסיפורים העוסקים בכוחו הרב של הצדיק, שביכולתו לפגוע – גם אחרי מותו – בכל מי שמזלזל בו, ויהא זה יהודי או גוי, איש פשוט או ראש קהל או מושל גוי, הרי הם באים להטיל מורא: אוי לו למי שיעורר את חמתו של הצדיק! חלק חשוב מהסיפורים מתארים סגולות יהודיות לצדיק, שאין אדם פשוט יכול ללמוד מהן, כי אין בכוחו להתעלות למדרגות הצדיק. אך סיפורים אחרים מתארים תכונות ומעשים, שאדם יכול להשתדל לאמצם ולחקותם, אם בתחום שבין אדם למקום ואם בתחום שבין אדם לחברו. יכול אדם ללמוד מהסיפורים, אם יזכנו הקדוש־ברוך־הוא, ״איך לעבוד אותו כראוי״ (מ״ג). מידות הצדיק, כמו ענוותנותו או נכונותו לעזור לכל יהודי בצרתו, מוצגות כמודלים להתנהגות טובה.

רבים מהסיפורים משמשים כסיפורי מוסר, שמהם יכול האדם להפיק לקחים שישפיעו על מעשיו. לפעמים מובע הלקח באופן מודגש ובהרחבה יחסית; במקרים אחרים הוא כלול בדברי סיום קצרים לסיפור. דוגמה לסוג הראשון: אחרי סיפור המתאר מעשיו של סוחר, כתוב כך: ״מזה אנו לומדים שאדם צריך להיות ישר במסחרו, ולא לרמות את הבריות ח״ו, ובפרט שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, ומה יועיל לו הרמאות, והריווח שהרוויח באיסור ? לכן ישתדל לדבר רק אמת, ואז תשרה בו הברכה, וה׳ יצליח דרכיו״ (ק״א־ק״ב). ודוגמה לסוג השני, המובאת לאחר סיפור על מעשה ניאוף: ״הקב״ה יצילנו מכל איסור ומכל פגם ונזכה להיות קדושים וטהורים ולעשות רצון ה׳ כרצוננו, אמן כן יהי רצון״ (קל״ה). העניינים הנזכרים בצורה זאת או אחרת הם, למשל: זהירות בנידה והקפדה על מחיצה בין גברים ובין נשים בבית־הכנסת (מ״ה, קע״ד), זהירות בכשרות, חשיבות מצוות תפילין וערך הכוונה בתפילה (ע״ט, קט״ז, קפ״ט). מצוות המכוונות לתיקון היחסים שבין בני־אדם הם, למשל: החובה להקפיד בכבוד חבר והאיסור לבזותו (קפ״ג, קנ״א), ערך הצדק והחשיבות של השכנת שלום בין בני־אדם, אף בדברים פעוטים כריב בין נשים על התור לאפייה בתנור (נ״ז, נ״ה) והמצווה להסיר מכשולים העלולים להזיק לבני־אדם אחרים (קס״ז).

כל הדברים האלה, הנאמרים במפורש או ברמז, כקטע בפני עצמו או במובלע בסיפור, עושים את הספר לא רק ללקט של ״שבחי צדיקים״, אלא גם לספר מוסר עממי – לא שיטתי ומקיף, אך נוגע בעניינים רבים מחיי העדה. הכרת מערכת הערכים המונחת ביסודו של ספר זה ודומיו עשויה לאפשר למחנכים בישראל לגשור גשרים בין התרבות המסורתית והמודרנית, בבואם לחנך ילדים, שרבים מאוד מהם ספגו (ועודם סופגים!) ערכים אלה בבית הוריהם. כאחת הדרכים להכיר מערכת ערכים זו רואה אני את העיון בסיפורי צדיקים מנקודת ראות חינוכית, כפי שהשתדלתי להדגים במאמר זה.

סוף המאמר

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

תיאור תולדות החינוך בקהילות היהודיות בארצות צפון-אפריקה במאות השנים האחרונות הוא משימה קשה, מפני ש״אצל יהודי המזרח כמעט שלא נמצא ספרי תקנות לבתי־הספר והת״ת או לענייני חינוך בכלל״. החוקר נאלץ להסתמך על רמזים והערות־אגב, המצויים בספרות התורנית של התקופה ובעיקר בספרי השו״ת ובספרי התקנות של הקהילות. למרות זאת, כיוון שדמותו של החינוך היהודי המסורתי נשתנתה אך מעט במשך תקופה זו באותן ארצות, על־כן נודעת חשיבות גם לעדויות בעל־פה של ראשי הקהילה וזקניה. על יסוד שני אלה-עיון בספרות השו״ת וגביית עדויות מפי זקני הדור – חיבר חיים זעפרני מונוגרפיה מקיפה בנושא שלנו.

ברשימתנו זו אנו מתכוונים לתאר סדרי חינוך והוראה בקהילה היהודית במרוקו במאה ה־18. תקופה זו היתה מרכזית בתולדות יהודי מרוקו.3 בתקופה זו קמו לה לקהילה זו תלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה. הם עיצבו את דמותה ואת אורחות חייה של קהילתם למשך דורות אחדים, ובעצם כמעט עד דורנו אנו ממש. עיון בכתביהם ישמש אותנו בחקירתנו.״ אנו נסכם כמה מן הממצאים, העולים מן המקורות, שנדונו כבר על־ידי זעפרני ונוסיף, על יסוד עיון במקורות נוספים, הערות בתחומים שלא נסקרו באותו מחקר חשוב ושיש בהם, לדעתנו, משום תרומה להשלמת התמונה.

עיקר החינוך-בבית־הכנסת

תחילה יש להבחין הבחנה ברורה וחדה בין החינוך היסודי ובין החינוך בדרגות גיל גבוהות יותר. על החינוך היסודי בקהילות מרוקו אפשר לומר על דרך ההכללה מה שכתב ש׳יד גויטיין על החינוך היהודי בתימן: ״עיקרו של החינוך נעשה בתוך בית־הכנסת, על־ידי בית־הכנסת ובשביל בית־הכנסת״. תמונת מצב, שיש בד, גם מעין תקנון של החינוך היסודי באותה עת, מצאנו בהכרזתו־תקנתו של הרב יעקב אבן־ צור (להלן – יעב״ץ):

בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית (= כבן שש) כבר שבע (= כבן שבע) ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשא״לת (= עשיית מסרקות ברזל לעיבוד צמר) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל… וראינו שהאומנים השוכרים אותם הם המחזיקים ביד עוברי עברה דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב… לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו וחוקה חקקנו וגזרה גזרנו שאין לשום אחד מהאלקראשליי״ן (= בעלי מקצוע באומנות הנ״ל) ולא משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן שבעולם מהיום הזה והלאה עד שיתחנכו במצות ציצית ותפילין, ואז רשאים האומנים לשכרם ובתנאי שירגילום ויזהירום ויזרזום ללכת להתפלל עם הציבור…

מן הדברים האלה אתה למד, כי בעוד שגיל הכניסה לבית־הספר לא היה קבוע, ומכל־מקום היה מוקדם מאוד כנראה, הרי גיל הפרישה המקובל היה בסמוך לגיל בר־מצווה, היינו בגיל 12 לערך. אישור נוסף להשערה זו מצוי בתשובה של הרב ש״י אביטבול, אשר בה הוא כותב, כי בבית־ספר מסוים לא מצא אף לא ילד אחד, שגילו מעל ל־12 שנה. במלים אחרות, חינוך חובה הקיף את כל הבנים עד גיל 12. ככל הנראה, הביקור בבית־הספר היה סדיר ותקין בדרך־כלל ורק דוחק כלכלי גרם לעתים לנשירה. מעניין להעיר כי המוזהרים מפני הישנותה של ״שערוריית״ הנשירה הם בעלי־המלאכה דווקא ולא הורי הילדים עצמם. ולא עוד אלא גם כשמגיע הילד לגיל שבו מותר להוציאו לעבודה, על בעל־המקצוע מוטלת הדאגה להמשך חינוכו. אנו משערים כי ר׳ יעב״ץ פונה לאומנים דווקא ולא להורים, הן מפני שקל יותר היה לאתר מקרים של נשירת ילדים בבית־מלאכה מאשר בבתיהם הפרטיים של הילדים והן מפני שכוחו של בית־הדין באכיפת תקנותיו היה גדול יותר כלפי האומנים מאשר כלפי הורים סתם.

תקנה זו מרמזת בדרך אגב גם על תכנית הלימודים בשלב יסודי זה: לימוד הקריאה לשם התמצאות בסידור התפילה ולשם קריאה בחומש וכן חינוך לקיום מצוות מעשיות אלמנטריות. תכנית לימודים זו היתה מכוונת להכין את הילדים לקחת חלק בחיי הקהילה, אשר התמקדו סביב בית־הכנסת. יחד עם־זה מסתבר, כי הקהילה עצמה, כגוף ממונה ומנהיג, לא ראתה את עצמה אחראית לחינוכם ולהשכלתם של הילדים. הרבנים הם שנטלו על עצמם דאגה זו, מטעמים דתיים־חברתיים ברורים.

לא הוקצו מבנים מיוחדים לבתי־הספר, שכן ענייני החינוך לא היו מסורים בידי הקהל, כאמור. הלימודים התנהלו בדרך־כלל בבתי־הכנסיות. אך במקרים לא־מעטים פתחו מלמדים כיתות לימוד בבתיהם הפרטיים. אחת התשובות דנה בתלונתם של דיירי בית משותף נגד מלמד, שפתח כיתה בביתו ובכך הפריע את מנוחת דיירי החצר. הדיין פסק לטובת המלמד, בשתי הסתייגויות: (א) שתהא עינו של המלמד פקוחה על תלמידיו ״שלא יצערו את בני הבית״. במיוחד כשהוא נעדר מן הכיתה לשעה קלה ״לצורך לקנות מידי דמיכל (= משהו לאכול) לבניו ולבני ביתו״; (ב) בסידור התורנות לניקוי הבית יהא על המלמד לקבל על עצמו לפחות תורנות אחת נוספת על חובתו כדייר הבית. אגב פסק־דין זה אתה למד משהו על סדר יומו של מלמד ועל החזקת חדר הלימוד.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

" מתנתם מעוטה חרפתם מרובה״

הקהל לא ראה עצמו אחראי גם למלמדים, וכל מה שהיה קשור להם – מינויָם, הכשרתם, שכרם וכיוצא בזה-לא היה ממוסד. פתיחת כיתה דמתה במידת־מה לפתיחת חנות – כל מי שרצה לפתוח פתח.המלמדים קיבלו את שכרם מן ההורים ושכר הלימוד היה שונה ממלמד למלמד, והמלמד עצמו דרש שכר שונה מהורים שונים. מכל־מקום, השכר היה נמוך ולא שולם בקביעות. כיוון שעסק המלמדות לא היה כדאי בדרך־כלל, על־כן לא חלו על מקצוע זה התקנות של ה״שררה״, אשר הגנו בקפדנות על המשרות הציבוריות מפני חשש הסגת־גבול. רבים מבין המלמדים היו אנשים בלא מקצוע, שראו במלמדות פרנסה צדדית או פרנסת מעבר, ומשרווח להם נטשו את המלאכה. תלמידי חכמים מסוימים עסקו במלמדות כמקור קיום זמני ותוך כדי כך השתלמו בלימודיהם לשם השגת תפקיד רם כגון רבנות או כיוצא בזה, וכשעלו בדרגה הפסיקו להורות." מצב עגום זה הטריד את מנוחתם של הרבנים־הדיינים, שניסו בדרכים שונות לעודד בחורים מוכשרים לעסוק במלמדות.

למרות האמור לעיל נמצאו לא פעם בקהילות שונות מלמדים מוצלחים, אשר זכו להוקרה ולסעד על־ידי אנשי קהילותיהם. בשו״ת משפצים ישרים מובא פסק־דין בעניין מחלוקת, שפרצה בקהילת תאזא. המלמד בעיירה זו היה תלמיד חכם וראה ברכה במלאכתו, אך החליט להפסיק את עבודתו בשל מיעוט הכנסותיו מן ההוראה. אחדים מן הקהילה רצו להפנות חלק מהכנסות בית־הכנסת לזכות המלמד ובכך להניאו מלפרוש. אחרים התנגדו, שכן הכנסות בית־הכנסת היו שייכות למשפחה מסוימת מכוח ה״שררה״, העוברת בירושה. העניין הובא להכרעת הדיין, ר׳ רפאל בירדוגו. תשובתו כוללת פסק־דין, הצעת פשרה והתראה. ״מעיקר הדין… רשאים הקהלה ליתנה (= את ה״שררה״ של בית־הכנסת) למי שיראה בעיניהם שיש בו תועלת לציבור… ולכן בנידון זה טענת הכת השנייה האומרים לתת הנאותיה (של בית־הכנסת) למי שילמד להם תשב״ר (תינוקות של בית רבן) טענתם נכונה ועצה טובה״. למרות זה מציע הדיין פשרה-שיותן למלמד רבע מהכנסות בית־הכנסת. בסוף באה התראה: הרי ממילא מותר לאנשים החפצים במלמד לפתוח בית־כנסת חדש, שישמש גם בית־ספר. המלמד ייהנה משכר לימוד הילדים וגם מהכנסות בית־ הכנסת, אך זה יבוא בלא ספק על חשבון בית־הכנסת הקיים.

תשובה אחרת מדברת על מלמד מן העיר פאס, אשר לא מצא כדי פרנסתו ופרנסת ביתו בעירו, נדד לאלג׳יריה ונתמנה למלמד בעיירה בלידה. שם הרביץ תורה בהצלחה רבה וגם גילה כושר חינוכי מובהק, ובלשון המקור ״היה מלמד תינוקות ודייק וגריס וכפאן ללימוד יפה יפה, גם הנהיגם במוסר ודרך ארץ״.

מקרה מעניין של התארגנות מלמדים לשם הטבת תנאי עבודתם והגנה על זכויו­תיהם אירע בעיירה ספרו בראשית תקמ״ג (1782).שישה מלמדים, אשר מילאו כנראה גם תפקידים אחרים (שחיטה ולבלרות), התארגנו ל״שותפות אחת בלימוד הנערים״ וסיכמו ביניהם, מחד גיסא, לסרב מעתה ואילך לקבל כל סיוע כספי מן הציבור, ״שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה״, אך, מאידך גיסא, לא להמשיך עוד בהוראה אלא אם כן יובטח להם שכר הוגן, דהיינו, ״שיהיה כפי מה שמקבלים בעיר (הגדולה) ויהיה דבר המספיק (לפרנסה) ויינתן מראש מדי חודש בחודשו״. ההת­ארגנות והאיום בשביתה מעניינים כשהם לעצמם ומצביעים על תודעה מקצועית גבוהה, אך כל הפעולה התאפשרה כנראה מפני שרב העיירה, הרב ישועה אביטבול, נתן לה את מלוא הגיבוי הדרוש, כפי שיוצא מן ה״הסכמה״, הרשומה בשולי זכרון הדברים.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991חלוצים בדמעה

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

שוני ברמות הלימוד

מעבר לגיל חינוך החובה, היינו מעבר לגיל בר־מצווה, משתנה התמונה באורח ניכר- הן במספר הנערים, הממשיכים את לימודיהם, הן בתכניות הלימודים וברמתם. מסתבר כי בשל המצב הכלכלי הקשה התמעט מספר הלומדים לימודים על־יסודיים, שכן רוב הנערים יוצאים לעבודה. ברם נראה כי הדוחק הכלכלי הוא הסבר אחד בלבד לתופעת הנשירה הגדולה מלימודי המשך. הסבר נוסף, אשר לא עמדו עליו די הצורך, נעוץ במבנה החברתי של קהילות יהודי מרוקו.

החברה היהודית במרוקו, ככל החברות המסורתיות, היתה מעמדית בצורה מובהקת. שכבה דקה הנהיגה את הקהילה, הן בתחום החיים ה״חילוניים״ והן בתחום החיים הדתיים, וכל יתר בני הקהילה קיבלו את סמכותם. המוביליות מלמטה למעלה, היינו העפלתו של אדם מפשוטי העם לתפקיד ציבורי כלשהו, היתה קשה מאוד, שכן התפקידים המנהיגותיים היו מוחזקים בידי משפחות מעטות ואלו העבירו את זכויותיהן בירושה לבניהן אחריהן. הזכות להורשת סמכות מעמדית מעוגנת היטב במנהג ובהלכה והיא היתה מקובלת על הכל. המניע לקידום בסטטוס החברתי היה אפוא נעדר כמעט לגמרי בקרב השכבות המונהגות, ובניהן של אלו פנו כולם לאומנויות זעירות, למסחר ולרוכלות. ההצלחה באומנויות השונות לא היתה מותנית ברכישת השכלה, ובוודאי לא בהרחבת ההשכלה היהודית. על־כן לא המשיכו בני פשוטי העם את לימודיהם. לעומת זה מילוי תפקידי ה״שררה״ דרש רמת ידיעות סבירה, ובתפקידים מסוימים כגון רבנות ודיינות״ רמת ידיעות גבוהה מאוד. מי שרצה להמשיך את מסורת אבותיו במנהיגות הקהילה היה חייב להרחיב את השכלתו. סיכומו של דבר-למבנה החברתי של הקהילה היתה השפעה מכרעת על החינוך. מחד גיסא, הוא עודד מאוד את בני האצולה המעמדית להוסיף ידע, אך מאידך גיסא, הוא קטל באבה כמעט כל מוטיבציה אינטלקטואלית אצל בני השכבות הפשוטות.

מצב זה התנגש כמובן עם אחד מעקרונות היסוד של היהדות, הלא הוא חובתו של כל איש בישראל ללמוד תורה בכל גיל ובכל מצב." הרבנים, אשר ראו עצמם אחראים לקיום מצוות תלמוד תורה בקרב בני קהילותיהם, נמצאו בקונפליקט גדול: מטעמים כלכליים לא היה אפשר לדרוש מן ההורים שיוותרו על עזרת בניהם המת­בגרים וישלחום לבית־המדרש. אך מטעמים חברתיים לא היתה אפשרות להבטיח קידום חברתי לכל בן־תורה. הרבנים ניסו להיחלץ ממֵצר מצפוני כבד זה באמצעים שונים. הם לא ויתרו על דרישתם-היא דרישת ההלכה־ שכל אחד יקבע עתים לתורה ככל שיוכל ובהתאם לרמת ידיעותיו.

גם ליהודים הפשוטים, שרמת ידיעותיהם הגיעה לקריאת בלבד, נמצאו פתרונות מתאימים: טופחה ה״קריאה״ בספרי הקודש, היינו קריאה ממש גם כשאין היא מלווה הבנה ועיון. הדרשנים הרבו להטיף לקריאה קבועה ומסודרת, יומית או לפחות שבועית, בתהילים ובזוהר. בשבתות ובמועדים נקבעה קריאה גם בפרקי משניות. יהודים רבים, בעלי רמה מעט יותר גבוהה, נהגו לקבוע עתים לקריאת חוק לישראל – הלוא הוא הפנסום היומי, שכלל קטעים קצרים של תורה ותרגום אונקלוס (מן הסדרה השבועית), נביאים וכתובים, משנה וגמרא, זוהר, הלכה ומוסר. רבים דבקו בהתמדה במנהגי ״קריאה״ אלה וראו בכך יציאת ידי חובתם בקיום מצוות תלמוד תורה. אגב כך יכלו האבות לעקוב בקלות אחרי התקדמות ילדיהם בבית־הספר ולעתים קרובות נדרשו הילדים להוכיח את יכולתם הלימודית על־ידי קריאה פומבית של קטעי תפילה בשבת בבית־הכנסת ועל־ידי קריאת ההפטרה. ברמה של בית־הספר היסודי היה אפוא קשר הדוק ופורה בין בית־הספר ובין ההורים ובית־הכנסת. אפשר לומר, כי בדרך־כלל השיג בית־הספר היסודי את המטרות שקבע לעצמו.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסהעלייה ממרוקובל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

ב " כיוון סוציו-אקונומי "

אך יש להודות, כי מטרות אלו היו צנועות מאוד. אף כי הרבנים עודדו מאוד את מנהגי ה״קריאה״, ידעו כי אין בהם משום טיפוח של אליטה תורנית־אינטלקטואלית והם פנו לכיוון נוסף-הכיוון הסוציו־אקונומי. הם תבעו מפרנסי הקהילה לקיים באופן קפדני, בכל מחיר ובכל מצב, את התקנה הפוטרת כל תלמיד חכם, אשר ״תורתו אומנותו״, מתשלום מסים למוסדות הקהילה. יש לזכור כי מסים הוטלו על בני הקהילה לא לשם החזקת מוסדותיה בלבד, אלא גם לתשלום מסים שונים לשלטון הנוכרי. השלטון לא גבה מסים מכל יהודי באורח אישי, אלא מינה נציגים מבין הקהילה, שהיו אחראים לפרעון המסים לשלטון. הוכנו רשימות מדויקות של ״פורעי מס״.

 גובה המס היה תלוי במצבו הכלכלי של הנרשם. היו מסים ישירים ומסים עקיפים. לבד מן המסים הקבועים, אשר גובהם היה צפוי מראש פחות או יותר, הוטלו מדי פעם, לפי שרירות לבו של השליט, מסים חד־פעמיים. אלה הסתכמו בסכומים גבוהים והכבידו מאוד על הקהילה. לשם הבטחת גבייתם היה השליט הנוכרי חובש יהודים-לרוב ראשי הקהל-בבית האסורים ומחזיקם שם כבני ערובה עד תשלום המס. פדיון האסורים תבע מכל חבר בקהילה קרבן כספי ניכר. הפטור מתשלום מסים שונים ומשונים אלה היה אפוא בעל ערך כלכלי של ממש והיה בו משום עידוד משמעותי לעסוק בלימוד תורה.

פרנסי הקהילה הכירו בזכותם של תלמידי חכמים לפטור ממסים, אך בעתות קשות הם ניסו לבטלו בדרכים שונות. הם ניהלו עם הרבנים ויכוח בדבר מקורו של הפטור. הפרנסים טענו, כי הפטור ניתן על־ידי הקהל ועל־כן רשאי הקהל, בעתות משבר, לבטלו או לפחות להכניס בו שינויים. לעומת זה הוכיחו הרבנים־דיינים, כי הפטור לא הוענק מעולם על־ידי הקהל ואין אפוא לקהל סמכות לבטלו או לשנותו. הפטור מעוגן בפוסקים ובתלמוד ומבוסס על המקרא עצמו.

 הפרנסים ניסו גם להתמקח עם הדיינים בדבר הגדרת שני המושגים, המרכיבים את המונח ״תורתו אומנותו״. הם רצו הגדרה מקסימליסטית: תורה-זוהי ידיעה מקיפה ומעמיקה בתורה שבכתב ושבעל־פה; אומנותו-זוהי כל אומנותו. לפי זה תלמיד חכם יהא פטור מתשלום מסים רק אם הוא בן תורה מופלג ואם כל עיסוקו הוא רק בתורה ואינו עוסק בשום מלאכה מכניסה. הרבנים ידעו כי קבלת הגדרות אלו תצמצם בהרבה את מעגל הפטורים ממס ועלולה לסכן את המשך לימודיהם של בחורים רבים. בתי־הדין נקטו אפוא הגדרה מינימליסטית: תורה-גם ידיעה בינונית; אומנותו-עיקר אומנותו.

סיכומו של דיון-אדם אשר ״יודע לישא וליתן בתורה, וברוב מקומות בתלמוד מבין מדעתו ובפסקי הלכות״, אם עיקר עיסוקו בלימוד, היינו ״שיש לו מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ושכל שעה שהוא פונה מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תמיד״ – אדם זה ״נקרא תורתו אומנותו לעניין שהוא פטור מכל מיני מסים וארגוניות בין הקבועים בין הבלתי־קבועים״.

ההגדרה הזאת של תלמיד חכם, אשר נבחרה מבין הגדרות אחרות, הנפוצות בספרות התורנית, מרמזת כנראה על רמת הלימוד בבית־הספר העל־יסודי ועל דרכי ההוראה בו. מסתבר כי הפער בין בית־הספר היסודי ובין העל־יסודי היה עצום. בבית־הספר העל־יסודי, ב״ישיבה״ או ״מדרש״ בלשון המקורות, הסתופפה האליטה האינטלקטואלית של האוכלוסייה היהודית. מורי הישיבות היו רבנים, וביניהם ידועי־ שם. התלמידים באו בדרו־כלל ממשפחות מיוחסות ולמדו מתוך הנעה חזקה להישגים. יתכן שגם כאן הרבו תלמידים לשנן בעל ־פה ויש להניח כי בקיאות בחומר היתה ערך חשוב בעיני מורים ותלמידים. למרות זאת נראה לנו, כי היתה קיימת בישיבות מגמה בולטת ומודעת לעצב דמות של לומד עצמאי. ההדגשה היתה לא על הקניית תכנים בלבד אלא גם על טיפוח דרכי לימוד ודרכי חשיבה.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הסחלוצים בדמעהפר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הגדרה אחרת למושג תלמיד חכם, אשר מצאנוה בספר השו״ת הנ״ל, מצביעה גם היא על אותה מגמה. תלמיד חכם הוא זה אשר מסוגל ״להמציא מידותיו לפני חכמים״. ביטוי זה, השאול כנראה מן המשנה, פירושו: לדייק. שוב מודגשת אפוא היכולת לעיון עצמאי ולא הבקיאות דווקא. עמוד 46

חיזוק להשערתנו בדבר אופיה הפורמטיבי של ההוראה בישיבות שאבנו ממקורות נוספים. ר׳ חיים בן־עטר (להלן רחב״ע) פירסם בתצ״ב (1732) את ספרו הראשון חפץ ה׳, חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. חידושים אלה הם סיכומי דיונים, שהתקיימו בישיבה. והנה במקומות רבים מצאנו, כי רחב״ע טורח לבאר את ״דרכו של תלמוד״ בבניית הסוגיה, היינו במה שנקרא בלשון ימינו ״מבנה המק­צוע״.כן הוא מביע בפירוש הסתייגות ממנהגם של פרשנים שונים, המקשים קושיות פיקטיביות במגמה להציע את פירושיהם: ״אין דרכי להקשות ולהסיע במאמרים כקצת מרבותינו המפרשים ע״ה, כדי לבוא לפירוש מבקשים להקשות ולהרכיב פירושים חוץ מהפשט״. מטרת רחב״ע בספרו, וכמובן גם בהוראתו בישיבה, היתה לבאר את פשטה של הסוגיה התלמודית, ובלשונו ״מה שנוגע להילוך פשטא דשמע־ תתא״. פעמים רבות נבעו הדיונים משאלותיהם של התלמידים, שכן במקומות שונים פותח רהב״ע את הדיון במשפט ״הוקשו התלמידים״ או ״מקשים המשכילים״. נוהג זה מצאנוהו גם ב״ראש משבי״ר״ לרבי משה בירדוגו. מורי הישיבה היו מודעים לקיומו של כושר דידקטי, נבדל מבקיאות בחומר: ״יש חכמים רבים שתהיה חכמתה בליבם לבד, שלא ידעו ללמדה״.

הדאגה לטיפוח ״כת מלמדים״

מן המקורות שהוזכרו אפשר ללמוד גם על התכנים שנלמדו בישיבות. התכנית כללה שלושה מקצועות עיקריים: מקרא (בעיקר תורה), תלמוד ופוסקים. התורה נלמדה גם לפי הפשט וגם לפי הדרש, אף כי ניכר נסיון רציני להבחין ביניהם. בכל הרמות עסקו בפירוש רש״י על התורה וברמות יותר גבוהות הורו את חיבורו של ר׳ אליהו מזרחי(= רא״ם) בשיטתיות. רא״ם (המאה ה־16) חיבר כידוע סופרקומנטר על פירוש רש״י לתורה. העיון ברא״ם דרש לא רק בקיאות גדולה בתורה וברשי׳י אלא גם יכולת התדיינות על נימוקיו של רש״י, של קביעת עמדה ביחס לביקורת, שנמתחה על רש״י על־ידי רמב״ן ואחרים, ובמקומות רבים יכולת ניתוח סוגיות תלמודיות, המרו­מזות בפירוש רש״י לחלק ההלכתי של התורה. בפירושו אור החייט לתורה (ויניציאה, תק״ב-1742) מרבה ר׳ חיים בן־עטר להתייחם לרא״ם. חכמים אחרים בני הדור פירסמו חיבורים שלמים על רא״ם. מסתבר כי העיון השיטתי ברא״ם היה נפוץ בבתי־המדרש בכל צפון־אפריקה.

מסכתות מסדר מועד ומסדר נזיקין מתלמוד בבלי וספרי השולחן עריך של ר׳ יוסף קארו היו עיקר חומר הלימודים בש״ס ופוסקים. ר׳ חיים בךעטר הציע צידוק לתכנית סלקטיבית זו: ״יש חלקים בתורה שהם חובת גברא לדעת את אשר יעבודו, וזולת זה אינם בני ברית התורה… ויש בחינה אחרת כמו שתאמר דיני טוען ונטען, הלכות קידוש החודש, הלכות קורבנות וכדי, האמת כי חובת ידיעת התורה לכל איש ישראל, אבל לא יגרע מצדיק עינו אם יחסר ידיעתה, כל שיש בישראל גדולים שישפטו ויקדשו, יורו משפטים לישראל…״.

המשך…..

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

מכל האמור יוצא, כי בתי־המדרחלוצים בדמעהש במרוקו חתרו לעצב דמות של תלמיד חכם בקי במקורות בקיאות הגונה ובעל יכולת טובה לעיון עצמאי ביצירות הקלסיות של תורה שבעל־פה. אין בידינו נתונים סטטיסטיים על אחוז הבחורים, שלמדו בישיבות. בשנים כתיקונן אנו קוראים על פאס ״המלאה והמהוללה… מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ות״ח יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן״, אך בשנות רעב ובעתות נגישות ״היתה״ צעקה גדולה בעיר, זה בוכה וזה מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בבה״ך (= בבית־הכנסת) והרסו כמה תפוחים של כסף (= הותכו תכשיטים של כסף שהיו מקשטים בהם ספרי התורה, כדי לשלם מסים לשלטון) של ס״ת (= ספר תורה) ומב״ה (= ומבית־הכנסת) של התושבים (= בית־כנסת עתיק בפאס) הרסנו ב׳ מנורות גדולות… וימררו את חיינו במסים וארגוניות עד שקצו בחייהם (= עד שקצנו בחיינו) ולא היה יוצא שום אחד מפתח ביתו לשוק כלל״

שכבה אחרת, שנזקקה להגנת הרבנים־הדיינים היתה, שכבת ״כלי־הקודש״, היינו שלוחי צבור, מלמדי תינוקות, סופרי סת״ם וסופרי שטרות, שוחטים ושמשי בתי־הכנסת. אנשים אלה התפרנסו ממלאכתם ולא היתה תורתם אומנותם, במשמעות הצרה של הביטוי. הלכּך הם נדרשו על־ידי פרנסי הקהילה לשלם מסים. הפרנסים חיזקו את תביעתם בטענה כי בדרך־כלל אנשים אלה אינם מגיעים לרמת ההשכלה הנדרשת מתלמיד חכם. הדיינים נחלצו לעזרת הנתבעים וקבעו למענם סטנדרד אחר, נמוך יותר, לקבלת תואר תלמיד חכם: הם צריכים להיות מסוגלים ״לצאת ולבוא בפירושי המקראות וקצת אגדות ושטחיות הדינים והפסקים״. נשים לב שיש כאן נסיגה משמעותית – ויתור על היכולת להתמצא באורח עצמאי בשקלא־וטריא התל­מודית. אך אנשים אלה נתבעו להתחייב לקבוע עתים ללימוד תורה בינם לבין עצמם, ״מלבד הקביעות שיש להם בבוקר בבוקר אחר תפילת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא״. כשלא עמדו כמה מ״כלי־הקודש״ גם בסטנדרד זה, נקבע סטנדרד שלישי, עוד יותר נמוך: היכולת לדעת ״קצת בפירושי המקראות והאגדות״. אך מעבר לכל זה ״כת מלמדי תינוקות, כל שכן שדין תלמידי חכמים יש להם״,שהרי הם עוסקים בהוראת תורה ממש, ואין מלאכת קודש גדולה מזו.

אין בינתיים בידינו כל מידע על הגיל, שבו סיימו בחורים את חוק לימודיהם בישיבות. בכלל, ספק אם היה זמן קצוב לשלב לימודים זה. סביר יותר לומר, כי הבחורים למדו ככל שיכלו. אחדים בוודאי פרשו עם נישואיהם ועסקו בפרנסת ביתם. הם קבעו עתים לתורה בימות החול ובשבתות. הזכרנו לעיל את השיעור היומי בגמרא, שהיה ניתן על־ידי הרב בבית־הכנסת אחרי תפילת שחרית. אחרים המשיכו ללמוד במגמה לעשות את תורתם אומנותם. חלק מאלה נתמנו לרבנים ודיינים, אך חלק מהם למדו תורה לשמה והסתפקו לפרנסתם במעט מסחר או שהיו סמוכים על שולחן הורים או חותנים עשירים. ר׳ חיים בן־עטר, למשל, המשיך ללמוד תורה גם אחרי נישואיו, בזכות תמיכתו של חמיו העשיר.

מכל־מקום, נראה כי היתה שכבה של תלמידי חכמים, אשר תורתם היתה אמנם עיקר אומנותם, היינו שלא מילאו תפקיד ציבורי כגון רבנות או כיוצא בזה, אלא ממש התמסרו ללימודים. אנו מסיקים זאת, בין היתר, משתי תשובות. בתשובה אחת מדובר על תלמיד חכם מובהק אמיד, אשר לא ניצל את זכותו לפטור ממסים, אך בהתהפך עליו הגלגל, הוא תבע להימחק מרשימת ״פורעי המס״.במקרה אחד מסופר על אדם, אשר היה כלול ברשימה כדין וגם נקבע גובה חיובו, אך בינתיים הוא פרש מחיי המסחר והתמסר ללימודים. בשני המקרים פסקו הדיינים לטובת בני־התורה.

המשך….

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.יהודי האטלס 555

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

הבדלי השכלה-לפי ריבוד חברתי

בדרגה גבוהה זו של לימודים נוצרו חבורות קטנות של למדנים, שהפרו זה את זה בתורתם. היה כאן שילוב של אוטו־דידקטיות ושל לימוד סדיר מפי חברים ומפי מורה. אנו קוראים בדברי הימים של פאס ״וברביעי בשבת כח לשבט (תצ״ז) אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בךעטר נר״ו וכן'…״ הרי כאן חבורת תלמידים בפני רבם ועמם בלימודם עוד רב (ר׳ חיים בן־ עטר היה אז בן 31). ר׳ משה בירדוגו מסכם אחד מדיוניו במשפט: ״זהו מה שהעלינו בישיבה והוא הפשט הנכון בדבריהם (של התוספות)״. הרי שוב ביטוי לקיומן של הבדותות של תלמידי חכמים, היינו לא מורה ותלמידים אלא לימוד בצוותא ברמה גבוהה. ר׳ חיים בן־עטר מספד בספרו חפץ ה׳: ״ואם הייתי מספר גופא דעובדא של הפירוש הזה ממש רוח הקודש הופיע ונתכווננו לו בהיסח הדעת בבית הכנסת אני ואחי הגדול, גדול החכמים הרב ר׳ משה בירדוגו שיח׳ אשר נפשי קשורה בנפשו״. ובהקדמה לספרו פרי תואר מגלה המחבר: ״עם תלמידים גדולים וטובים מתקתי סוד, ובחלק מההלכות מתקתי סוד עם רב ועצום יחיד בדורו גדול הרבנים הרב המופלג שמואל בן אלבאז… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחר הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א״.״

אין אנו יודעים אם היתה לחברותות אלו תכנית לימודים מוגדרת. מקצועות היהדות, ובעיקר תורה שבעל״פה, היו כנראה רוב עיסוקן. למרות זאת נדמה, כי הרחיבו תלמידי חכמים אלה את השכלתם היהודית־כללית, כנראה בצורה אוטו־דידקטית. מצאנו בדברי הימים של פאס תיאור היקף ידיעותיו של תלמיד חכם מובהק:

ובאותה שנה עשינו אד׳כלא (= קידושין) להחכם השלם והותיק, בקי בכל החכמות חכמת העיון עד אין תכלית, חכמת הדקדוק, חכמת השיר על המשקל ולא הניח כמותו בכל חכמי ישראל, ה״ה ר׳ יונה… וכל ת״ה של המדינה היו נקבצים עימו לשמוע עיונו, וכל מי שנסתפק לו דיבור התוספות ז״ל או של ר׳ אליהו מזרחי או גמרא היה בא אצלו ולא היה הולך מלפניו עד שיתיר לו כל הספקות..

נעיר כי לבד מידיעת התורה היתה לחכמינו אלה בקיאות הגונה בדקדוק הלשון העברית, ורבים מהם חיברו שירים לעת מצוא. ר׳ חיים בן־עטר מתאר את דרכו האישית בלימוד הגמרא בזו הלשון:

ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא שהייתי מקדים לשתות מים חיים הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי ולעמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו, ואחרי זה הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד, ומשם עולה אל האלוהים להביט לדברי הגאונים וחרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אהריהם הללו בעלי לוגין, ומחבק את אשר יחידותיו בארשות החיים (= מזדהה עם אלה שהבינו את הסוגיא כמוני) ולהקשות להמנגדו(= ומקשה על המתנגד להבנת הסוגיא כמוני) בהברחות (= בראיות) עצמן שבהן חכרחתי אורחותיי כשעמדתי על עומקן של דברים בלא ידיעת סברת שום פוסק.

שיטת הלימוד, המתוארת כאן, אשר היתה כנראה שיטתן של החברותות הנ״ל, היא למעשה המשכה ופריָה של דרך הלימוד, שהונחלה בישיבות, ועיקרה – טיפוח עצמאות אינטלקטואלית. היא מדברת על למידה בת שלושה שלבים. תחילה עיין הלומד באופן עצמאי בסוגיה התלמודית. לאחר מכן השווה את דעתו לדעת פרשני התלמוד, ובכך ביסס את הבנתו והרחיבה. לבסוף השווה את מסקנתו ההלכתית עם מסקנות הפוסקים השונים; אם התברר, שכיוון לדעת הפוסק – מה טוב, ואם לאו – העמיד לפני הפוסק את השאלות, שהנחו אותו בשלב לימודו הראשון, ורק אז דחה הלומד את דעת הפוסק או שינה את דעתו הוא.

על היקף הידיעות של חכמי הדורות ההם אפשר לעמוד גם מרשימת החיבורים, המוזכרים בספרות התורנית, שנתחברה אז במרוקו. זעפרני ערך טבלת המקורות, המוזכרים בחמישה ספרי שו״ת, ומסתבר ממנה, כי חכמינו הכירו את החיבורים של חכמי מזרח ומערב, חיבורים עתיקים וחיבורים חדשים, כולל ספרים, שיצאו לאור בדורם ממש.

סיכומם של דברים: בכל השכבות של קהילת יהודי מרוקו במאה ה־18 טופח לימוד התורה, אך ניכר הבדל קיצוני בין תורתם של בני השכבות הפשוטות ובין תורתו של איש האריסטוקרטיה האינטלקטואלית. ההבדל נגע לא ברמת הידיעות ובהיקפן בלבד, אלא גם בגישתו של הלומד כלפי חומר הלימוד. האיש הפשוט למד כדי לדעת להתפלל ולקיים מצוות, ואת מצוות תלמוד תורה, השקולה ״כנגד כולן״, קיים על־ ידי ״קריאה״ לעתים מזומנות. החכם למד גם כדי לקיים מצולת, גם כדי לנהל את קהילתו וגם כדי להפרות את התורה ובכך להשתלב בתהליך התפתחותה של היצירה הרוחנית הלאומית. הריבוד האינטלקטואלי היה בבואה נאמנה של הריבוד החברתי, וביסודו של דבר זהו אחד מביטוייה של החברה המסורתית־הסמ־ כותית, שבמסגרתה חיו יהודי מרוקו כמעט עד הדור האחרון.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעחלוצים ממרוקוה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

 שער שני

יהודי המגרב כבר היו כאן

ארז ביטון

אהבת ילדים בזרביות לבנות – זרביה – כסות מסורתית אצל יהודי מרוקו

 

הנה איך מתהפך כפר הֻלדתך שבתוכי,

הנה איך מתדפקים עלי הריחות.

אה, אדי הזעתר במרתף ראשון!

 אה, הבל הלחם מתנור של טין

 באַלֶמבי אחת־עשרה.

 

נהדף אלי עכשיו ערב מאני אחר

, משחק ילדים בגלעיני תמרים,

אהבת ילדים בזרביות לבנות,

אה5ת ילדים בשפה זקנה מאד,

(ינעלאבוך) ינעל אביך!

(אנא הוה דרבחת) אני הוא שהרווחתי,

 אתה תכה את אחותי

אני אכה את אחותך

אתה תכה אותי

 אני אכה אותך

 

ואחר־כך מתק הפיוס

, ואחר־כך שוכך החם בעקבים יחפים.

 אחד־אחד נושרים הילדים.

 

בבקתה של קש

נשים יהודיות מקישות,

מגישות אגל בחרס,

על כסאות אנשים יהודים ממשילים משלים

(בויא כאן יקול) אבי היה אומר,

(ימא כאנת תקול) אמא היתה אומרת.

 ואחר־כך שמחה שקטה,

 ואחר־כך שבע שקט.

 

הנה כבר שפכו את השמן לשדל את הרוחות,

 אדוני הבית להם השלום,

הנה עכשו שֵנָה.

 

הנה איך מתהפך כפר הלדתך בתוכי אמי

סביב לרטב וינאי.

 

14 – אוחיל יום יום אשתאה – פיוט יסדתי למעלת הלת מערות שבעיר טבריה תוב"ב

 

אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה

אעברה נא ואראה / אדמת קדש טבריה

 

נעמה ישיבתה

גם טובה ראיתה

ים כנרת חומתה / שמה העיר בנויה

 

ישרים בלבותם

נחו על משכבותם

בתוכה קבורתם / כלם בני עליה ( אנשי סגולה, גדולי עולם )

 

דרך ההר יתבונן

קבר רבן יוחנן

בן זכאי שם יתלונן / יחיד בדורו היה

 

וחמישה תלמידים

צדיקים וחסידים

מזהב נחמדים / מונה שבחן היה

 

דִּמָה אחד לבור סיד

טפה אחת לא יפסיד

ולחברו קרא חסיד / וחד דחיל חוביה

 

בם חכם בעז גִּבֵּר

כמעין המתגבר

אשרי ילדה על משבר / את בנו של חנניה

 

ראש ההר שם מצבה

קבר רבי עקיבא

עמו עשרים וארב- / עה אלף תלמידיא

 

אשרי ההשם רעיוניו

לראות שם נגד פניו

רבי חִיָּא ובניו / יהודה וחזקיה

 

הר גבוה ורם על

הוקם עליו ממעל

רבי מאיר הוא בעל / אָתַיָּא ותִמְהיָּא

 

רבי יוחנן חנה

שם יחד עם רב הונא

ועמהם רב כהנא / וגם רבי ירמיה

 

נקבר בתוכה טמון

רבי משה בר מימון

הוא מפרש דת אָמוֹן / ורב על כל ככימיה

 

ברם זכור לטובה

הרב ניהו רבא

עץ חיים שר הצבא / ממשפחת אבולעפיא

 

נזר קדש על ראשו

אליו גויים ידרושו

מפיו תורה יבקשו / מצפרא ועד פַּנְיָא

 

חסין יה אין כמוהו

איש אלהים קדוש הוא

בהבל רוח פיהו / רשפי אש שלהבת יה

 

חִדֵּשׁ הָעיִר שִׁכְלְלָהּ

חומתה וגם חילה

בית מדרשו כִּלְכְּלָהּ / כל ימיו אשר היה

 

זרעו לעולם יחיה

בקנין הגוף יהיה

ברכת הדיוט אל תהיה / קלה וגם בזויה

 

קול זמרת רנני

אמרי פי והגיוני

יהיו לפני ה' / כמו סלת נקיה

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

 

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בהתחלת הקיץ של שנת 1882 ביקרו בבית אבי החלוצים הראשונים מרוסיה ומרומניה שבאו בתור שליחים ויחידים לתור כברת ארץ במטרה לייסד מושבה עברית בארץ־ישראל. בבית אבא התייעצו על כל צעדיהם הראשונים בישוב ארץ־ישראל. מהם אני זוכר את החשובים שבהם, את יצחק משה ברנר ראש ועד יסוד המעלה של בני ישראל ברומניה, את צבי לבונטין הזקן וז״ד לבונטין ופריימן שהיו מהחלוצים הראשונים בישוב ארץ־ישראל. הם יסדו בשנה ההיא את האגודה ״חלוצי יסוד המעלה״ וקנו את שטח הקרקע של ״עיון קרה״ ובנו עליה את המושבה ראשון־לציון.

זכורני שבבואם לארץ נכנסו בראשונה לביתנו, בשעה שהיינו נמצאים בבית־התפילה יהודים אחדים מבני העדה ליווּם והכניסום לבית־הכנסת. מוזרה היתה בראשיתה פגישה זו, המה נשארו סוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי־כן ניגשו אחדים מהם ונשקו את ההיכל והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת, הביט קהל עדתנו עליהם בחשד, כי חשבום לאלה מהמיסיונרים האנגלים שהיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון קודשנו.

בתום התפילה ניגשו חברי המלאכות והציגו עצמם לפני אבי בתור יהודים וכי ברצונם לבוא בדברים עמו. מיד קם ממקומו אבי המנוח ויחד עם אחדים מזקני העדה ירדו בלוויית האורחים לביתנו. הכניסום לגזוזטרה המרווחה והסמוכה לשני חדרים גדולים ושהיו מוכנים לדיור הגון והמתאים לגור יחד עם משפחתנו.

לדרישת אבי הובאו כסאות ושולחן וסודר להם קפה וממתקים לפי כל הליכות הכנסת אורחים. ולפלא היה בעיני זקנינו לראות אנשים לבושים בגדי אירופה הדורים וכובעים על ראשיהם, אחדים מהם חבשו משקפיים וכולם מדברים עברית שמובנה היטב לעדתנו. האם אלה באמת יהודים או מיסיונרים אנגלים? זו היתה שיחת היום במרכזנו היהודי.

ושמחה גדולה שמח אבי, כששוחח עם החלוצים חובבי ציון אלה שעות אחדות ונוכח כי זוהי קבוצת יהודים נכבדים מרוסיה שבאו לתור את הארץ כדי לרכוש נחלה ולהתיישב בה. ומה מאושר היה לשמוע כי מטרתם לחקור אם יש אפשרות למשפחות יהודיות להתיישב על הנחלה והמרגוע בארץ אבות. אבי המנוח נענה בעונג רב לבקשתם להיות להם לעזר ולסדר להם משרד בקרב היהודים. מבלי גם לחשוב הרבה מסר להם אבי ברטט וגיל את שני החדרים האלה עם הגזוזטרה לרשותם. האורחים הוקירו מאוד את רגשות אבי ומרוב שמחה על הצלחתם הראשונה הציעו לו סכום ידוע אבל אבי באחת: יקרהלי תנועתכם המסורה לתחיית הישוב היהודי בארץ־ישראל.

את החדרים ריהט אבי ובהם גרו החלוצים הראשונים, הלא המה האדונים הנכבדים: ברנר, לבונטין ופריימן (ועוד שלושה אנשים שאינני זוכר לצערי את שמותיהם). כל האספות התנהלו בביתנו ובו נעשתה העבודה הציונית החשובה. בחג ובשבת הסבו לשולחננו חלק מהם וחלק נסע לחוג את החגים בירושלים. תמיד היו השולחנות מלאים ניירות, פנקסים וחותמות. ברובם היה אי ״סדר וכך ישבו בביתנו כשלושה חודשים ונפרדו מאתנו בחיבה והערצה.

 אבל בין משפחתנו ורבים מבני עדתנו נשאר רושם מוזר, יהודים אלה חלוצי תנועה יהודית כה חשובה, שמעשיהם כשרים ושלמים, מתייח­סים לקטן וגדול מבני עדתנו באדיבות מרובה, מנדבים ביד נדיבה ורחבה לכל קשה־יום ומרי־נפש ומשתתפים בגורלם, מדוע אין הם ממלאים את רצון אבינו שבשמים ומניחים תפילין… ותמיד לא נחה דעתם על זה, ובאו לידי פקפוקים והרהורים רעים, אולי אין אלה כלל יהודים כי אם אנשי מרמה ח״ו ובמחשבה כזאת חיו זמן רב אחרי נסעם, עד שבאו לארץ אנשים אחרים כדי להגשים את רעיון התיישבות היהודים בארץ־ישראל, באי־כוח ״חובבי ציון״ וגם מאגודת הביל״ויים והאיכרים מרוזינאי שהביאם בריל עורך הלבנון שבראשונים גם המה התארחו בביתנו זמן קצר ואחרי־כן נסעו למושבה עקרון וגדרה שנתייסדה על־ידי ״חובבי ציון״ בשנת תרמ״ה בעזרתו הרבה של י״מ פינס.

מהקבוצה הראשונה של חלוצי יהודי רוסיה שבאו בתור ראשוני הביל״ויים בשנת 1882 זוכר אני את ישראל בלקינד המנוה. ימים מספר ישבו הביל׳׳ויים ביפו, ביקרו כמה פעמים את ביתנו, את קהילתנו, ואחר־כך הלכו אל מקווה ישראל וכעבור זמן-מה לראשון־לציון לעבוד שם בתור פועלים, עד שנעשו לאיכרים חלק מהם בראשון־לציון וחלק בגדרה.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםארז ביטון 1

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

ייוסף אליהו שלוש התארס עם משפחת מויאל

בליל האירוסין, אחרי גומרי בסידור תלבושתי ותסרוקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוויית כל משפחתי לבית המחותנים. בדרך הרגשתי רעד וחלחלה בכל גופי וצמרמורת באיברי. כשנכנסנו לבית המחותנים, התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים, גופי רעד וידי היו רטובות וקרות. האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על־ידי ונשארה לשבת במקומה עד תום התנאים. עלי ציוו לנשק את ידי הוריה והורי, גם אותה ציוו לנשק את ידי הורי והוריה, אולם, לנו לא הורשה, לא רק במגע כי אם גם בדיבורים, כל היחסים שביני ובין כלתי היו רק ראיה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני שנינו סמקו מבושה ומרגש, משום שהיינו צעירים ורכים לימים וטרם הבינונו היטב את החיים. משפחת אברהם מויאל היא משפחה אמידה שמוצאה ממרוקו וגרה ביפו, ראש המשפחה הזאת הוא הישיש המנוח ר׳ אהרן מויאל. לו היו ארבעה בנים, שהשני מהם היה אברהם מויאל אביו של שמואל והוא אב ארוסתי. בחייו התחבב סניור אברהם מויאל על התושבים, במעשיו הטובים שפעל ועשהבארץ ובמידותיו התרומות הנעלות שהצטיין בהן. הרבה סייע בידי בעלי־מקצוע מחוסרי אמצעים להתבסס ולחיות בכבוד בארץ אבות, מלבד לא לעזוב את ארץ־ישראל ולנוד לארצות אחרות. הוא פתח להם מחסנים וחנויות למסחרם ונתן להם את הדחיפה והיכולת החומרית והמוסרית להתקדם בעסקיהם. בזכרוני נשתמרו שלושה בעלי מקצוע שאברהם מויאל המנוח בא לעזרתם וביסס את עמדתם, הלא הם מאיר אלכימייסטר בעל בית־מרקחת ״כוכב: הזהב״, משה גולדברג בעל מחסן גדול לבגדים ומשפחת ביטון, שפתח לה בית־מסחר לאתרוגים. הוא בעצמו התעסק בענייני בנקים ועמד בקשרים כספיים עם חוץ־לארץ. יום־יום ביקרוהו ממיטב נכבדי העיר והשפעתו על הממשלה התורכית היתה כבירה.

כך פעל הא׳ מויאל לטובת אחיו, בלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים, במקום שענייני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר, כשרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע בהרבה להתפתחותו והפרחתו של הישוב היהודי בארץ־ישראל.

את עבודתו החשובה לאין ערך של מויאל לטובת ״חובבי ציון״ בצעדיהם הרא­שונים הכירו והוקירו מאוד ראשי ״חובבי ציון״ ברוסיה י״ל פינסקר ומ״ל ליליינבלום. ובספרות של ״חובבי ציון״ מן התקופה ההיא הם הביעו לו לא פעם את תודתם העמוקה להאיש המורם מעם זה שעבד בלי לאות בשביל יסוד וביסוס המושבות העבריות הראשונות של ״חובבי ציון״ בארץ־ישראל. אבל לא ארכו השנים ול״חובבי ציון״ אבדה במותו הפתאומי של מויאל אבדה גדולה. הוא היה המפקח הכללי מטעם ״חובבי ציון״ והוא עמד בראש העבודה בארץ, הספיק להבליט את כשרונותיו המצוינים בהנהלת המושבות ולתת ל״חובבי ציון״ תקווה להרבה פעולות ותוצאות טובות בענייני הישוב, כי היה ״חובב ציון״ אדוק ומסור אל הרעיון בכל לב ובכל כוחו השתדל להיטיב עם האיכרים ולעמוד להם בשעת דוחקם. במותו הפתאומי של מויאל עלולה היתה כל פעולתם של ״חובבי ציון״ בארץ־ישראל שתלך לאיבוד. אלמלא נמצא להם ברגע קשה זד. איש אחר, ואף הוא בעל כשרון ורב־ פעלים, שניאות לבקשתם לקבל עליו את ניהול ענייני ״חובבי ציון״ בארץ־ישראל תיכף אחרי מותו של מויאל. האיש הזה לא היה אמנם ״חובב ציון״ נלהב ומסור כאברהם מויאל, אבל היו לו גם כמה מעלות חשובות. האיש הזה היה שמואל הירש הדירקטור של מקווה ישראל והמוציא ומביא את כל ענייני הברון אדמונד דה־רוטשילד בארץ־ישראל בצעדיו הראשונים בישוב הארץ.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםחלוצים בדמעה

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בית אביו של שלוש היה מקום מפגש מרכזי לכל גדולי ושועי התקופה ובסיס לתכנון ויציאה להתיישבות ובניין הארץ

בשנת 1903 זוכר אני ביקורם בבית אבי המנוח בנווה צדק של מר מ׳ אוסישקין, זאב גלוסקין, שבאו אז מרוסיה לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ־ישראל מכל העדות מהערים והמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.

ולפני שנפתחה הכנסייה הגדולה הזאת בזכרון־יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה לפני פתיחת הכנסייה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ׳ אוסישקין.

אבי המנוח שהיה-כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – ״חובב ציון״ לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל־ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ־ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקת טובה תצמח טובה רבה לבניין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים, וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ־ישראל זו.

מפני הרבה סיבות שונות שלא פה המקום לפרטן לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים והשדים התפוררה, אבל הרעיון של איחוד כללי של כל יהודי ארץ־ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בניין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ־ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של איחוד אמיתי של יהודי ארץ־ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכיתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

מאורעות הדמים בשנת 1921 בהראשון למאי זיעזעו את הישוב העברי בנוראותם ובאכזריותם של הפורעים. הפועלים היהודים חגגו כנהוג את האחד למאי.

הערבים שהיו מוסתים ומורגזים עם שנאה כבושה ליהודים לרגל הצהרת בלפור התנפלו בפראות על הפועלים היהודים והתחילו להכותם ולירות בהם. הדבר נודע בעיר, והובאו פצועים ומתים מדי רגע לתל־אביב. הגימנסיה נהפכה לבית־חולים. מיד התנדבו רופאים ואחיות לטפל בפצועים.

לפלא היה הדבר בעיני, כיצד העזו הערבים שחיינו אתם מאות בשנים בשלום להתנפל על ישוב שלם, שכל משאת נפשו היא יצירה ובניין, ולהכותו נפש. הייתי כאובד עצות ולא ידעתי לאן אפנה ואלך. החלטנו, דיזנגוף ואני, לנסוע העירה למושל סטרלינג. כשבאנו העירה מצאנוהו מתהלך ברחוב בלוויית צבא. ביקשנוהו להביא קץ לשפיכת הדמים ותשובתו היתה שהוא ביקש כוחות צבא נוספים מסרפנד. חזרנו לתל־אביב. ובינתיים הובאו פצועים והרוגים חדשים. הגימנסיה נתמלאה קרבנות, על־פי בקשתנו מהמושל הושם משמר על־יד בתי היהודים בשכונות הערביות.

ביום השני להמאורעות עבר על־יד ביתי מר נ׳ סוקולוב וראה אותי על הגזוזטרה שקוע עצוב. שאל את דעתי על המאורעות וביקשני ללכת אתו לבית הא׳ דיזנגוף ומשם שלחנו לקרוא את שמעון רוקח המנוח, א׳ בריל, פרנק ורוטנברג לאספה. כולם באו.

בפתיחת האספה פגה נ׳ סוקולוב אלי ושאלני: אתה בתור בן הארץ, חווה לנו דעתך על דבר המצב.

טרם עניתיו דבר שאלתי אותו, בתור בא־כוח האקזקוטיבה הציונית, שיגיד לנו איזה דבר על עמדת הממשלה להמאורעות.

ג׳ סוקולוב ענה: הממשלה המקומית נגדנו, חוטי הטלפונים קרועים ואי־אפשר לבוא בקשר עם הממשלה.

אז עניתיו ישר, כי לפי דעתי אין דרך אחרת מאשר לעשות שלום עם הערבים. אז-אמר סוקולוב-אם כן, מי מאתנו ילך לנהל משא־ומתן עם הערבים. הצעתי את עצמי ואמרתי שהנני מוכן לרדת מיד העירה אף שזה בחזקת סכנה. וכששאלני מר נ׳ סוקולוב כיצד תרד העירה הלא יש חשש לחייך. עניתיו: איך אוכל לשבת כאן במנוחה ובשלווה בשעה שדם אחי נשפך כמים.

מיד ירדתי העירה, בלי להיכנס הביתה להודיעם על זה, כי ודאי שלא היו מרשים לעשות דבר מסוכן זה, והלכתי ברגל.

הרחובות היו אבלים מאוד. אספסוף של ערבים התהלך ברחוב עם נבוטים בידיהם. כשהגעתי בפינות רחוב בוטרוס והמלך ג׳ורג, ניסה להתנפל עלי ערבי, זה היה בן הכפר שלא הכירני. ברם, לאושרי נמצא לי גואל ערבי אחד שצעק בכל כוחותיו: הרף מן האיש הזה כי בן הארץ הוא. ביקשתיו שילווה אותי לעיריית יפו. חפצתי להיפגש עם שלושה אפנדים בהיות והמה השלושה ראשי שבטים, שכל אחד מהם במה מיוחדת לעצמו ולהאינטרסים שלו וכל אחד בפנימיות מתנגד להשני, וחפצו לעלות הראשון בשלטון על ההמונים, והשפעתם על קהל הערבים עצומה.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםחלוצים בדמעה

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

היתה לי תכנית לעשות פגישה משותפת ביניהם, ואף־על־פי שידעתי מראש שלכל אחד מהם האינטרסים המיוחדים שלו, אבל בשביל השקטת ההמון המוסת יותר טוב שיופיעו מאוחדים בפני ההמון. אבל כשרק נכנסתי אל העירייה ראיתי שתכניתי כולה נהפכה.

מצאתי את שלושתם יושבים ונחים בהרחבת הדעת אחרי סעודת הצהריים. ביום מר ונמהר זה התאחדו שלושת אלה שכל ימיהם שונאים בנפש איש לרעהו ובלבד לחרוש מזימות על היהודים.

בראותי אותם ככה, עמדתי דום רגע, הסתכלתי בפניהם השלווים ואמרתי: אה, עכשיו אני מבין הכל, מבין את איחודכם היום, שהתאחדתם על ראשינו בחשבכם לאבד אותנו.

הייתי נרגש מאוד ממראה השלווה הזאת והתפרצתי בדברים כבושים: כיצד הנכם יושבים ככה אחרי טבח אכזרי כזה ? הלא עליכם החובה האנושית לעמוד בפרץ להפסיק את המון העם משכרונו, לאמור לו: די לשפיכת הדמים-האומנם, תחשבו שהממשלה לא תטיל את כל האחריות עליכם ? בהיות ואתם בתור מנהיגים היה הכוח בידכם למנוע בעד המקרים העצובים האלה. ימים רבים היה שלום בינינו, אחי לא עשו לכם כל רעה, מדוע זה שיסיתם בהם את ההמון הפרוע הצמא לדם.

אחד מהם קם מרוגז והתחיל לצעוק אלי בדברי רציחה: מדוע באת אלינו ? למה באת אלינו? באת גם כן להרגיז אותנו, באת להגן על הבולשביקים שלך. אה!לולא אתה יוסף שלוש בנו של אהרן שלוש, המכובד מאוד על כולנו הייתי תיכף הורג אותך.

בישמעי את דבריו הנאמרים ברוגז רב הפסקתיו באמצע. ועניתיו עוד ביותר רוגז וצעקה: כן, אני סיכנתי את חיי ובשביל זה באתי אליכם, ואתה עם רצונו הרוג אותי אבל אני באתי להראות לכם המנהיגים של העם, מה עוללתם לנו וגם לכם בהסתר. זו של שכנים. דיברתי אתם קשות אך דברי אמת, דברים מרים שהיה קשה להם לשמוע זה ממני.

דיברתי בגאווה את דברי, ואמרתי להם את הדברים בטון שכזה שהם לא פיללו כך לשמוע, גיליתי את כל מזימתם הרעה עלינו, וכמה הם בעצמם יסבלו מזה, דיברתי והזהרתי אותם כך במשך זמן רב, בדם לבי צעקתי הדברים כך עד כמעט שנטרפה עלי דעתי. צעקתי בכל כוחותי והמה ישבו חיוורים ופניהם הלבינו מאוד.

אחד מהשלושה השקיט אותי. הוא הוציאני החוצה ואמר לי, האם אינך יודע כי עא״ב הוא רגזן ואלמלא שהוא ידידך ואוהבך היה הורג אותך. מוטב שתנהל משא־ומתן לשלום בנחת. אמרתי לו: וכיצד אירגע ומדי רגע ברגע נופלים קרבנות ב., טהורים ונקיים.

כשנכנסתי בחזרה התחילו כל השלושה יחד צועקים: מי אשם בכל המאורעות האלה אם לא הבולשביקים שלך שהבאת אותם ממוסקבה. אמרתי להם, אחי החדשים הבאים מחוץ־לארץ באו לבנות את הארץ ולא להחריבה ואתם לא הספקתם עוד להבין אותם. לבסוף הוחלט שנסדר פגישה משותפת עם מוסלמים, נוצרים ויהודים וראשי העדות יוציאו כרוז שבו המה מבקשים מהקהל להיות שקט ונרגע ושישרור השלום בקרב התושבים מבלי כל הפרעה לבטחון החיים. הצעתי להם, כי טרם שיסדרו את הרשימה של הנכבדים אשר ישתתפו באספה, אסע לתל־אביב להזמין את ארבעת החברים שיעזרו לנו בסידור הרשימה. המה הסכימו לכך. הם שלחו ללוותני עד גבול תל־אביב וללוות גם את המשלחת מתל־אביב. כשבאתי לאספה וסיפרתי להם על דבר רעיון הפגישה המשותפת מצא הדבר חן בעיניהם. ומיד נסעו עמי העירה, דיזנגוף, רוטנברג ובריל, סידרנו רשימה של שמונים איש נכבדים מכל העדות. המה ליוונו שוב עד הגבול, ביקשנום להשקיט את קהל המוסלמים והם ביקשונו להשקיט את רוחות היהודים.

מכיוון שיראתי שהערבים יעמידו דרישות קיצוניות שלא נוכל למלאותם, ביקשתי ממר נ׳ סוקולוב לטלגרף לגנרל דידס, המזכיר האזרחי, ולבקש ממנו שהוא ישתתף באספה. למחרת בא דידס לאספה והוא ישב בה בראש. הוא הודה לאספה על הרצון המשותף ליצור את השלום והאחווה. ברם, הוסיף, הממשלה לא תישא פנים לאשמים והיא תדון אותם בכל חומר הדין, מי שיימצא אשם ישא את עוונו. הוא הודיע כי בעוד ימים אחדים יבוא ראש השופטים הייקרפט ויערוך את החקירות והמשפטים יתחילו להתנהל במרץ רב כדי שכל האשמים יימצאו ויקבלו את עונשם.

הדברים האלה עשו עליהם רושם רב. הוחלט שבמסגדים ובבתי־הכנסת ינאמו כוהני הדת על ערך השלום ועל הכרוז הקורא לשלום ולאחדות הגזעים יחתמו כל ראשי העדות.

לאט־לאט הלך המצב הלוך ונרגע. החיים שבו למסלולם הרגיל. אולם היד הנעלמה שוב הופיעה בפעולתה והתחילה בעבודת הארגון שלה. הערבים והנוצרים התאחדו ויצרו אגודה מוסלמית־נוצרית, ברם הממשלה פיקחה עליהם בשבע עיניים. למראית עין המה התחילו במגבית לטובת נגועי המאורעות, בראשונה תרמו אי־אלה מהער­בים, אבל אחר־כך חדלו גם מלתרום כי נוכחו שהמנהיגים בעצמם נהנים מהכסף הזה ואינם עושים מאומה לטובת האומה.

עמוד 2 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930