חלוצים בדמעה – ש. שטרית

עמוד 3 מתוך 41234

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםחלוצים בדמעה

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

סוף דבר

תמו דברי בפרשת חיי, אבל לא תמו עוד חיי. ובערוב יומי רוצה אני פה רק להוסיף בתור סיכום לשישים שנות חיי על האדמות, קצת מהשקפותי מנסיונות חיי שלא עמדתי עליהם בספר.

השתדלתי לקיים את הבטחתי בפתח דבר לספרי, אך ורק לספר ולתאר את דברי ימי חיי וסביבת חיי, את הדברים כהווייתם. אבל ספר חיי זה מופיע בתקופה כל־ כך עגומה ובמצב כה עלוב ועצוב בחיי עמנו בגולה ובארצנו, בשנת הופעת הספר הלבן בזמן שכנסת ישראל בגולה עומדת על פרשת דרכים ושואלת לאן ? בזמן שחלוצי התחייה ובוני ארצנו שואלים בעצב בחשכת הלילה, שומר מה מליל ? וזמן כזה מחייב כל סופר, איש ציבורי ובעל בעמיו להגיד מה בלבו.

אנו עומדים עכשיו בשינוי יסודי בהצהרת בלפור אחרי הופעת הספר הלבן של ממשלת הפועלים באנגליה עם פירוש פספילד להצהרה זו, שהפיח יאוש בלבות רבים של יהודי העולם ובפרט אצל בוני ארצנו. חלקי בין אותם הבונים שנשארו באמונתם ותקוותם בבניין הארץ. ויעבור מה.

במצב רוח אדישי בעם האנגלי ובממשלה האנגלית למפעלנו הלאומי מסיבת סכסוך שכנים ומחרחרי ריב בין שכנים, אני מלא תקוה ואמונה שהשלום בין שכנינו המוסלמים יוקם, ובניין ביתנו הלאומי ייבנה, כי אין כוח שיעצור בעד חיי שכנים בשלום, אם זה רק סם החיים ושאלת החיים בעד שניהם,

ואמונתי חזקה כי בשינוי השיטה בבניין הארץ ושינוי ההבנה וההשקפה על היחסים בין השכנים, אם נעשה ונקים הדבר הזה, אז כמו שבתקופת שלטון התורכי ביחסינו הטובים עם שכנינו נהפכה הפתקה האדומה לפתקת הבניין, כן תקותי ואמונתי הרבה כי על־ידי שינוי בשיטת עבודתנו וביחסים עם שכנינו נהפוך גם את ה ס פ ר הלבן, שהרבה רואים אותו כספר שחור, לספר הבניין של הבית הלאומי.

והיחסים בין שכנינו בארץ, בזה הוא עכשיו עיקר פעולתנו. לשאלת השאלות הזאת צריך עכשיו לרכז את כל שימת־לבנו. וילידי המקום תושבי המקום מעשרות שנים, הס־הם שצריכים לעבוד במרץ לפתרון שאלה חמורה זאת בישוב. ואף־על־פי שמימי הצהרת בלפור ומאורעות הדמים קשה היא עבודה זו, בכל־זאת לילידי המקום ליודעי דבר בזה, לעשותו בטקט, בשקט ובאמת אפשר הרבה והרבה לעשות בנידון זה. אין אני אומר שיש לי כיום תיכף כל הפתרון לשאלה מסובכת כבר מאוד ומכאיבהבאופן נורא בחיי הישוב, אבל לחפש כל הדרכים למצוא את הפתרון, יש הכרח גדול לנו. הכרח השעה והכרח העתיד לכל עבודתנו חישובית.

איני מטעה את עצמי ואני יודע בבירור שהיחס שבינינו ובין שכנינו צריך הרבה עיון ומרץ להשקיע בו, אבל אין אנו רשאים לדחותו עוד יותר משהוא שאלת היום שלגו וגם שאלת המחר, ושאלה בוערת זו עומדת בצורה חריפה מאוד על סדר חיינו ובישובנו, אם נאבה ואם נמאן. ואין אנו יכולים בקלות־ראש לפטרה בביטול משום ששאלה זו מכבידה עלינו כאבן כבדה, והיא־היא אבן הנגף והמכשול, המפריע כמעט לכל עבודתנו חישובית בארץ. ובלי שנמצא לה איזה פתרון, לא גזוז בעבודתנו.

אני רוצה לעמוד פה בסוף דברי ביותר פרוטרוט קצת בשאלה חשובה זאת, שלא יכולתי לעמוד עליה הרבה מפני טעמים טכניים בספר, אף־על־פי ששאלה זו תפסה חלק חשוב בכל מהלך חיי. ונודה לכל הפחות עכשיו על האמת שעמדנו עליה ילידי המקום עוד מראשית צעדנו בישוב, כי אין סכנה יותר גדולה מזו הבאה על יסוד הערכה בלתי־נכונה של הכוחות אשר לך והעוזרים לך, והכוחות של האחרים והמת­נגדים לך, ולהבין לכל מלואו את מצבנו הקשה בארץ אבותינו, ולהעריך לכל הפחות עכשיו את כוחותינו אנו ואת הכוחות המתנגדים לנו.

ומי שבקי קצת בתולדות ישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום אתם זאת היתד, חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מילאנו כהשקפתנו, ואם אגו הצלחנו בעבודתנו, הצלחתנו היתה בהרבה, שאנו הערכנו וגם התחשבנו עם שכנינו שבשכנותם אנו היינו צריכים לבנות את בנייננו.

אבל – ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו והרבה מבוני הישוב שבאו מן הגולה על־מנת לנהלנו לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו, ובאי־עמידתם בשאלה זו יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל־כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאוד בישוב. וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תיארה התעמולה הציו­נית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי, כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל־פה, אך ורק בתור קרקע בתולדה אז, על סמך ויסוד ודאות זו, העמדו את כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אהד ששכחו והוא, תשומת־הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו.

וכדי שתראו בכמה עלה לגו יחס ביטול זה במשך העבודה הציונית בישוב די להביא פה אי־אלו עובדות אחדות מני רבות.

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

במשך הזמן הזה של עבודתנו לא השתדלנו אפילו ללמוד כדי לדעת את שפת הארץ, שפת שכנינו, באותו זמן ששפות אחרות אנו לומדים בחפץ לב ועד היום בכל הישוב העברי החדש בערינו ובמושבותינו יש מספר קטן מאוד של אנשים היודעים קרוא וכתוב שפתם.

ועוד דבר חשוב אחד. במשך שנות עבודת בנייננו בשכנות עם זה, מה אנו יודעים על חיי העם הערבי לכל זרמיו, כוחותיו ושבטיו ? מנהגיו ונימוסיו ? על מצבו הכלכליהתרבותי ועוד ? בכל הספרות הציונית אין אף ספר אחד שיספר באופן נכון בתיאור אמיתי את חיי העם הזה, ובמספרים נכונים על מצבו בכל המובנים, ספר שירוכז בו כל החומר החשוב בשאלה חשובה זו בישובנו. ספר שיהיה אור לעיני אלה שמתעניינים בה. ספר שהיה בו צורך מזמן, ושיש בו עכשיו אחרי המאורעות והספר הלבן עוד יותר צורך אקטואלי ממדרגה ראשונה, בזמן שרבים מגששים באפלה בבואם באמת לחפש פתרון בשאלה ערבית זו…

גם משתי העובדות האלה, ושיכולנו להביא עוד עובדות כהנה כמה וכמה. יש לראות שבמשך כל הזמן לבניין ישובנו החדש העלימו קברניטינו מהעולם היהודי שאלה נעלמה זו. ולא רק שכנינו הפנו עורף לנו, כי מנהלינו אשמים בזה שהביטו תמיד ביחס של ביטול ומגבוה עליהם.

וביחס אדישי התייחסו הבאים מחדש אל הארץ, בשכנותם היו הבאים צריכים ומוכרחים להתיישב ולחיות בה. ובשביל יחם זה לא רצו השכנים להעריך הערכה את התועלת הרבה בעבודתנו הישובית, שהיתה גם רבה מאוד להם. ובטח מטעם האדישות אליהם מצד מנהלי בניין הארץ, הם לא מרוצים מבנייננו אף שהם יודעים כי החלק היותר גדול מן ההון העצום מכספי הלאום ומכספי הפרטים של היהודים עבר לידיהם באופנים שונים. ורק בעבור יחם הביטול הזה, הם לא מרוצים להכיר בעובדה חשובה זו, שמידינו ומעבודתנו חישובית באו גם להם הרבה תיקונים ושיבוחים בחייהם הכלכליים והתרבותיים.

כי מה ראו בנו ובעבודתנו מראשית התיישבותנו ועד היום הזה ? רק אדישות קרה התנכרות ויחם של ביטול, ונוסף עוד לזה גם שמעו מראשי המדברים שלנו בעיתונות הציונית דברי להג ושטות שהם הזיקו לנו בהרבה.

ומעניינת העובדה, שהערבים המוסלמים מהנאורים שבהם, הם מצדם חיפשו דרכים בעבר, פעמים אחדות, ועשו גם נסיונות להתקרב אלינו. כי הרבה מהם ידעו ויודעים זה גם היום, כי היהודים הם האלמנט היחיד אשר יוכל להכניס אל תוך ארץ עזובה זו את הפרוגרס בהתפתחותה בכל המובנים לתועלת כל הארץ. והפיקחים שמהם יודעים גם את זה, שהניגוד שלהם עכשיו הוא דק מלאכותי שנגרם על־ידי סיבות חיצוניות על־ידי מסיתים והסתה. והם, וגם אנו ילידי המקום יודעים זה בבירור, שאפשר ואפשר מאוד ליצור יחם של הבנה הדדית בינינו לבינם, צריך רק לעבוד בטקט ובהבנה פסיכולוגית דקה בזה, להכשיר את היחס הזה שנתקלקל מאוד, להכשירו בדברים ממשיים, בדברי אמת, והעיקר במעשים ובפעולות נכונים המובי­לים אל המטרה.

ואנו מוכרחים לגשור את הגשר בינינו וביניהם, כי אחרת כל עבודתנו בישוב תתעכב, בהישענה אך ורק על כוחות עצמנו הדלים ועל כוחות הכידון הבריטי המתחלף לפי רוח הזמן והמצב במדיניות של האימפריה, כפי הנוסחה התנ״כית מתקופת מלחמת ישראל בעמלק על־ידי משה רבנו, בהיות ידי משה כבדים וירימו למשה את ידיו וגבר ישראל ולהיפך, ואי־אפשר לנו בבטחון גמור ואסור לנו להישען על הכידון הבריטי. ואנו יכולים לגשור את הגשר הזה אם נעמוד רק על השקפת אמת זו, שפה בארץ,היא הלונדון שלנו, שרק פה בארץ הוא מקום הפתרון לשאלה זו, וגם אם גיגש ביחס טהור לב ונכון, ביחס לבבי ואמיתי בלי שום כוונות צדדיות, מפלגתיות, זרות מן החוץ, המתנגדות לדרכי שלום ואמת.

ואת זה הבינונו אנו את ילידי הארץ מזמן רב, עוד לפני הכיבוש הבריטי, ותיכף אחריו. אבל מנהלינו שניהלו את האוניה הסוערת של הישוב על ראשינו ובלי ידיעתנו, שעשו זה מברלין לפני המלחמה ומלונדון אחרי המלחמה, הם לא רצו בזה להתחשב בדעתנו, כי אחרת חשבנו על זה אנו ילידי הארץ, והם תמיד השתדלו רק להשתיק את קולנו הנכון בשאלה זו כקול קורא במדבר.

אדיר חפצי שהפרקים בספרי, בספרי ובתארי בהם על היחס האמיתי והלבבי של שכנינו המוסלמים יעוררו את אלה שיגשו לטפל בשאלת היחסים עם השכנים, בשיטה אחרת ובתכסיסים אחרים, בשיטתם ובתכסיסם של ילידי המקום, שיש להם נסיון רב ביחסי שכנים, לתקן עד כמה שאפשר המעוות.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

ואת אלה שיבואו לטפל בשאלה זו כמו ביתר שאלות של בניין הישוב, צורך הישוב דורש את זה, שלא יהיו רק ציונים נואמים נלהבים והנוסעים לקונגרסים תמידיים, אלא גם יהודים טובים מלבד ציוניותם ולאומיותם. קצה נפשי באלה המבכרים את ציוניותם על יהדותם בניגוד לנו המקומיים, שהננו רואים ביהדות גם את הלאומיות, על־כן יקרה היא לנו שבעתיים, ומשום כך הננו יהודים ואין אנו מאמינים בלאומיות יבשה גרידא. גם מהלך הזמן הוכיח לי כי כל אלה שהיו ציונים קשורים ביהדותם נשארו קשורים גם ללאומיותם, ולהיפך, כל אלה שלקחו להם את הלאומיות למונו­פול להנאתם והתרחקו מיהדותם, גם לאומיותם היתה מהם והלאה מפני שלאומיות בלי יהדות היא לאומיות שתלויה בדבר ואין לה כל קיום, ולהיפך כל אלה שיהדותם ולאומיותם הלכו בד־בבד נשארו קיימים עד היום הזה.

ופה אביע גם דעתי שמנהיגינו הציונים אחרי הרצל טעו בשני עיקרים יסודיים בהתחלת עבודתם בבניין הארץ ובזה הם נטו מן הדרך שסלל אותו הדוקטור הרצל.

העיקר היסודי הראשון בבניין הארץ שהם התנכרו לו, הדוקטור הרצל כתב והזהיר בנאומיו הציוניים והגשים גם בחיים: כי אסור באיסור המור להעמיד את התנועה הציונית ובניין הארץ על בסים של שגוררות בכל הצורות שהן: צדקה, נדבות, תרו­מות סיוע, וכדומה, כי על כספי שנוררות לא ייבנה עם, ולא תיבנה ארץ בשום אופן. והרצל יסד את אוצר ההתיישבות על בסים בריא, ולו כל הכספים של העם שנת־ בזבזו באופן כל־כך מבהיל, לו כל הכספים האלה היו נכנסים לאוצר ההתיישבות והוצאו באופן קונסטרוקטיבי מסחרי הנותן פירות המחזיר את הקרן עוד בריבית קטנה, אז היה לנו כיום בנק לאומי כזה שיכול היה להתחרות עם בנקים ממין אלה אצל עמים בריאים, ועמנו והארץ היו מתחזקים בו ועל־ידיו היתד. נבנית הארץ באמת.

והעיקר השני שנתקלנו בו בבניין הארץ, הסוציאליסטים מכל המינים ו״מכל מאמינים שהוא״ שפרו ורבו בארצנו הקטנה והדלה תחת דגלים אדומים. מהם בטח לא תיבנה הארץ, והלוואי רק שלא תיחרב על־ידיהם. גם על זה יש רק לזכור את דברי הרצל שעמד על זה כי אסור לתת לחדור לתוך הציונות המדינית את המוציאליזמוס האינטרנציונלי מפני שהוא אנטי־לאומי ומפני שהציונות מבוססת רק על הלאומיות, ואחרת אין מקום לקיומה של הציונות.

ומה עשו בעיקרים האלה מנהיגינו, יורשי הרצל ? הם הגשימו בחיי את ההיפך ממש מתורתו של הרצל ובזה הובילו למדרון את בניין הארץ ולאמונה של התנועה הציונית.

ובסוף דברי למרות מה שאין אני לא סופר ולא בעל מונופולין של הטפת מוסר, לוקח אני בכל־זאת לעצמי להעיר את ההערות כדלקמן. והערותי אלה אני עושה בתור אדם שהתבונן והסתכל למעשי הדור העבר ולמעשי דורנו המבוהל. על יסוד ההתבוננות הזאת בא אני למסקנה שמעשי אבות אינם סימן לבנים, אם אבות היו כבני־אדם קשה להגדיר את השם שניתן לתת לבני דורנו אנו.

כי למרות מה שבדור העבר עוד לא היתד. לנו הצהרת בלפור, ולא היו לנו ועדים מיוחדים לחינוך ותרבות, בכל־ זאת היינו קהל יותר טוב הן בתור כלל והן בתור פרט.

א.   לא היינו מחולקים לכמה סיעות קיצוניות – קיצוניות דתיות מצד אחד וקיצו­ניות אנטי־דתיות מצד שני, היינו חטיבה אחת בארץ וענייני הכלל עמדו אצל כל יהודי למעלה מענייני הפרט או המפלגה.

ב.   אז לא היה בתוכנו מקום למפלגה הצועקת מרה בלי הפסק על עושק ועל גזל, בה ־בשעה שהיא עצמה מטילה את מרותה על הקהל ודווקא בכוח האגרוף ודווקא בשם הלאומיות.

ג.   אז לא היה בתוכנו בזבוז ורדיפה אחרי לוקסוס כי כל יהודי היה מתנהג במסחרו בצניעות ולא היה מוציא למעלה מכוחותיו. דיבורו של כל יהודי היה אז קודש ועל דעתו של שום איש לא עלה לבזבז כספים אחרים להנאתו, וערכנו המוסרי בעיני שכנינו היה גבוה מאוד. וההשוואות האלה תכרענה עוד יותר את הכף לחובתו של דורנו אם נשים אל לבנו, שאנו נחשבים בתור הדור הראשון לגאולה.

אני נתתי כאן בסוף דברי רק ראשי פרקים מתוך נסיונותי בחיים, ומתוך הסתכלותי ווישרה בתהום החיים – חיינו אנו בתור פרטים ובתור חלק העם. ואני מקווה שדברי היוצאים מן הלב ימצאו גם אוזניים קשובות, כי לא באתי רק לבקר סתם, אלא לחפש גם את הפתרון לתיקונו של מצבנו בעם ובארץ – כפי שהקורא הישר יכול בזה לשפוט בכל הדרך אשר ליווה אותי בכל מהלך פרשת חיי בספר הזה, כי זאת היתה תפילתי כל ימי חיי וזאת היא תפילתי הזכה בערוב ימי.

סוף המאמר

פרשת חיי – קטעים נבחרים – יוסף אליהו שלוש

רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה

 

רות קרק

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש

לזכרו של שמעון לנדמן, חוקר וידיד

מבוא

בשנים האחרונות חלה התעוררות בחקר ארץ־ישראל בעת החדשה, שמתחילת המאה ה ־19 ואילך. העיר ירושלים הנה אחד הנושאים הנדונים ביותר בהקשר זה, וביחוד תהליך הצמיחה והגידול שלה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחד עם־זאת נמצא שמספר קהילות יהודיות בירושלים של המאה הקודמת ונסיונות השיקום והבנייה שלהן זכו לסיקור דל יחסית. עם אלו נמנית העדה המערבית, רבה המופלא ר׳ דוד בן־שמעון (צו"ף דב״ש) והשכונה החלוצית ״מחנה ישראל״ שנבנתה על־ידי בניה.

חלק מן ההסבר למצב זה טמון במיעוט המקורות שהיו ידועים לנו עד לאחרונה אשר נגעו לקהילה המערבית, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית. כמו־כן, יש להזכיר כגורם את יחסי הציבור הלקויים של בניה בתקופה שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות.

במאמר זה ייעשה נסיון להאיר במידת האפשר את השינוי לטוב ולרע שחל במצב החומרי של העדה המערבית, מאמצע המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במיוחד יושם דגש על אישיותו של הרב צו״ף דב״ש ועבודתו למען העדה, בנסיון לפתור את בעיותיה ולהיטיב את מצבה. יתוארו אף מפעלי הבנייה של הקהילה המערבית בעיר העתיקה וראשוניותם ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים.

העדה המערבית בירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית

כדי להבין את הרקע לפעילותו של הרב דוד בן־שמעון (להלן הרדב״ש) ומפעלי הבנייה, נביא בקצרה תיאור מצב העדה המערבית בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כתבו אברהם אלמליח ונחום סלושץ על התפתחותה ומצבה של העדה בעיר. ממאמריהם וממקורות נוספים אנו למדים על כמה מאפיינים בולטים: א. העדה בירושלים גדלה מספרית בתקופה שמשנת 1854 ועד לסוף המאה ה־19 מקבוצה קטנה מאוד, בת 15-10 משפחות (ולהערכתי הרבה פחות מחמישים נפשות), לכאלפיים וחמש מאות נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה חלה התמעטות במספר אנשיה.

טבלה 1 : מספר בני העדה המערבית בירושליפ בשנים 1916-1854

                                     שנה                        מספר                            מקור

א

15-10 משפחות

1854

ב

1,000 נפשות

1872

ג

1,290 נפשות

1881

ד

1,100 נפשות

1889

ה

2,420 נפשות

1896

א

2,200 נפשות

1908

ו

1,987 נפשות

1913

ז(נתון חלקי)

 

1,029 נפשות

1916

עם מניעי העולים שבאו לירושלים אפשר למנות מחד גיסא גורמי דחייה ממרוקו, שם סבלו רדיפות ועלילות, ומאידך גיסא, משיכה לארץ הקודש שנבעה מחיבת ציון ומתקוות משיחיות. שני אירועים אשר תרמו באמצע המאה הקודמת להגברת העלייה היו השתכנותו של הרדב״ש בירושלים, ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בשנת 1863 ופגישתו עם הסולטאן כדי לבטל עלילה בדבר רצח ילד ספרדי בידי יהודים.

ב.         מבחינה ארגונית זוהי עדה הנאבקת במשך כל התקופה על השגת עצמאות רבה יותר בניהול ענייניה ויציאה מחסות הכולל הספרדי בירושלים. נסיונות אלו שניזומו בידי ר׳ משה ויעקב תורג׳מאן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19 נכשלו, אולם בשנת תר״כ (1860) הצליח הרדב״ש לייסד עדה וכולל עצמאי, אם כי קשור בהסכמים עם הספרדים. העדה נוהלה על־ידיו, ומשנת תרכ״ו (1866) ועד מותו בסוף שנת 1879, בעזרת ועד בן שבעה חברים, שבחרו נכבדי הקהילה. לאחר מותו ניכרה ירידה בפעילות הנהלת העדה, וחלה סחיפת־מה לרעת הכולל המערבי בהסכמים שקיים עם הכולל הספרדי. כן הופרה אחדות העדה מפאת סכסוכים פנימיים.

ג.          מבחינה חומרית שררו בעדה רוב התקופה עוני רב, חוסר מגורים מתאימים ומצב של תזונה לקויה עד רעב. בשנת 1871 כתב דב״ש לאמריקה על כשבע מאות נפש בקירוב (מתוך סך כולל של כאלף נפשות), אשר נמנו עם עניי הקהילה: ״…עניים ואביונים ות״ח [תלמידי חכמים] ויתומים ואלמנות המושלכים בדומן ע״פ השדה… והם מחוסרי מחסה …מזרם ומטר ורוח סערה ואש מתלקחת…."

רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל

עתון חבצלת מודיע על פטירתו של רבי דוד בן שמעון

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=HZT

הרב צוף דבשחלוצים בדמעה….בעריכת שמעון שטרית

מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:

מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.

הרב דוד בן־שמעון-תולדותיו

אישיות מרכזית אשר תרמה לשיפור מעמדה הנחות של העדה המערבית בירושלים ולהטבת מצבה החומרי הדל היה הרדב״ש שעמד בראשה כעשרים וחמש שנים. הרב דוד בן־שמעון שנודע אף בכינוי צו״ף דב״ש (ונהג לחתום בשמות-הצר״י מעט דב״ש, הצעיר דב״ש והצב״י [הצעיר באלפי ישראל] מעט דב״ש), נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו (1825). בשהותו במרוקו נודע כ״אחד מגדולי הרות ורמי המעלה״.

משום אהבתו את ארץ־ישראל עלה עם בני משפחתו להתיישב בירושלים בשנת תרי״ד או תרט״ו (1855). על כך העיד מאוחר יותר בנו:

… כי נודע שעט״ר [עטרת ראש] מרן אבא זצוק״ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעקו״ת ירושלים ת״ו, לרב אהבתו לאה״ק אשר היתה בוערת בלבו לב קדוש, ומלא את חדריו ומשכנותיו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת אה״ק וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא, הכל מוקדש לא״י."

לפי אחד המקורות עלו לארץ בעקבותיו ממרוקו המונים. הדבר מתאשר מנתוני גידול בני העדה שהובאו לעיל.

אישיותו של הרדב״ש הצטיינה בתכונות תרומיות, והוא נודע כ: ״בעל ידיעות רחבות בים התלמוד, גדול בתורה, ירא אלוהים מרבים, בעל נפש רכה ונדיבה, צדיק וישר, עניו ונוח לבריות, ותיק וחסיד בלב, מצטער בצער העניים והאביונים ועוזר להם בחומר וברוח.״ משום כך לא זו בלבד שהיה אהוב ביותר על בני עדתו, אלא שנמנה עם גדולי רבני ירושלים והיה מקובל על כל בני ציון ״״.כספרדים, כאשכנזים, כמערבים״.

בעשרים וחמש השנים בהן שהה בירושלים הקדיש את רוב מרצו לשיפור מצב העדה המערבית, אולם יחד עם־זאת נתפנה אף לפעילות ספרותית ותורנית. הוא נודע בפי בני זמנו כמצוין בבקיאותו בכל ספרות התלמוד והעמיד תלמידים מופלגים ויראי הי." את ספריו הקדיש לענייני ארץ הקודש. חיבורו הראשון, שנדפס בירושלים בשנת 1862, הוא חלקו הראשון של ספר שערי צדק. חלק זה נקרא שער החצר ודן במעלות ארץ הקודש, כפי שמודגש כבר מן הפסוקים העוטרים את שער הספר, בהם מודגשת חיבתו לארץ־ישראל ולירושלים.

משלושת חלקי הספר הנותרים נדפסו שניים באופן חלקי ביותר – שער המטרה ושער הקדים. את הרביעי שער המפקד הוציא לאור בצירוף תוספות בנו של הרדב״ש, רפאל אהרן בן-שמעון, בעת שכיהן כרב ראשי במצרים.

רוב ימי שהותו בירושלים גד בקרב בני עדתו בעיר העתיקה, אולם לקראת סוף שנת 1877 קבע מושבו בשכונתם שמחוץ לעיר ״למען האויר הצח״. בסוף ימיו היה ״ידוע חולי נוראה וכמה שנים אשר מאן להרפא עד לסילוקו…״ הרדב״ש נפטר בי״ח כסלו תר״מ (2.12.1879) בגיל 54 ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו שני בנים ושתי בנות

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק-מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

חלוצים בדמעה

מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

  • כזכור הגיע הרדב״ש לירושלים בשנת 1854/5. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות מונה לרב המערביים והחל לפעול למען הטבת מצב עדתו. מבדיקה מפורטת של מעשיו בין השנים 1879-1860 מסתבר כי התמקד בארבעה תחומים מרכזיים:
  • ארגון העדה ככולל עצמאי;
  • משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה;
  • נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה;
  • מפעלי בנייה (להם נייחד פרק נפרד).
  • ארגון העדה ככולל עצמאי-הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי. משום כך היה צעדו הראשון לאחר מינויו לרב הקהילה הקמת כולל נפרד ועצמאי לעדה המערבית. עוד בשנת 1856 (כשנתיים ׳יאחר עלייתו לארץ), מסר לנו ל״א פרנקל, ששהה אז בירושלים, על נסיונות התמר­דות של המערביים לשם השגת עצמאות. נסיונות אלו הוכתרו בהצלחה משחתם דב״ש בשנת תר״כ (1860) על הסכם ההפרדה של העדה מן הספרדים. מכאן ואילך ניהלה את הקהילה מנהיגות דתית, רוחנית וחומרית משלה, ניתנה לה אוטונומיה בהקצאת הכספים שהגיעו אליה וכן רשות לעסוק עצמאית בגיוס משאבים בחוץ־ ׳'ארץ בעבור העדה.
  • בין השנים תר״כ לתרכ״ו (1866-1860) פעל הרדב״ש כמנהיג בלעדי בתחומים שונים. עוד בשנת 1860 שלח שליחים למרוקו לאיסוף תרומות למען המערביים ! ירושלים. בחלק מתרומות אלו קנה קרקע בעיר העתיקה, עליה נבנו בהמשך שני בתי־כנסת ובתים אחדים. מתעודה שאותרה בגנזך המדינה עולה כי בין השנים 1860-1862 נרכשה אף אדמת בית־הקברות הנפרד של המערביים על הר הזיתים. רדב״ש הנהיג כי הכספים הנכנסים לכולל יחולקו לארבעה חלקים: ״רביע לעניים להיות מתחלק בכל שבוע, ורביע לתשלום החובות, ורביע למשמרת כידוע לתשלום הפוסטאות וביקו״ח [ביקור חולים] וכיוצא, ורביע לת״ת [תלמידי חכמים] לתשלום ת'י – תחת יד – וכיוצא״. הוא החל להפעיל באורח מסודר את מוסדות הדת (בתי־כנסת, בתי־מדרש, תלמוד תורה וחברת שומרי תורה). כן דאג להשגת תרומות ליסוד והנהלת בית־ספר לבני עניים ספרדים ומערביים.

בשנת תרכ״ו (1866) משראו הרדב״ש ונכבדי וראשי קהל המערביים כי ״…כבד המשא עליו להיות נושא סבל עול הצבור והיחיד…״, נתוועדו ובחרו בוועד מבצע בן שבעה חברים שנועד לעזור לרדב״ש בהנהלת העדה. בתוכם מונו פקידים ומשגיחים וכן גזבר (רחמים שלמה אבו־שדיד) לטיפול בנושא הכספים, והותוו סדרי התכנסותו ופעולתו.

  • ועד זה תיפקד בצד הרדב״ש עד לפטירתו בשנת תר״מ (סוף 1879), ולאחר מכן פעל במשך כמה שנים תחת הנהלת נכבדי הקהילה, מיימון עמיאל ורחמים שלמה אבו־שדיד. נראה כי מעמדו החל יורד עם התגברות המחלוקות בעדה והחלשת מעמדם של רבניה מאמצע שנות השמונים ואילך.
  • משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה-
  • המצב החומרי והבריאותי הקשה של המערביים בירושלים בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הביא למשלוח השד״רים אברהם חרוש (למרוקו) ומשה מלכא (ליעד בלתי־ידוע). בהמשך נשלחו שליחים נוספים.
  • בסך־הכל נשלחו בתקופת כהונתו של הרדב״ש שד״רים מטעם הכולל המערבי בירושלים לגיוס כספים בחוץ־לארץ בכחמש־עשרה שליחויות בין השנים 1877-1862. הכספים נאספו במרוקו, תוניס, אלג׳יר, מצדים, תורכיה, איטליה, צרפת, אוסטריה־ הונגריה, הולנד, בלגיה, בלגיה, פולין ואמריקה. על אינטנסיביות המשלוח מעידה העובדה שלאחר פטירתו של הרדב״ש יצאו בשליחויות כאלו רק פעמיים (בשנים 1894-1893). שניים מן השד״רים, משה מלכא ושלמה עטיאש, יצאו לאירופה ולאמריקה למשימה מיוחדת של השגת משאבים לבניית שכונה מיוחדת למערביים מחוץ לחומת ירושלים.
  • פרט לכך הגיעו לירושלים תרומות ישירות ממרוקו, כפי שמעידה צוואתו של שלמה מרעילי מפאס (המצויה בארכיון הציוני המרכזי); לפיה העניק מרעילי חלק מירושתו לחלוקה לעניים מערביים הגרים בירושלים. גם אחדים מבני הקהילה בירושלים, שמצבם הכלכלי איפשר זאת, תרמו באמצעות הרדב״ש כספים ונכסים לכולל המערביים. מצויה בידי סדרה שלמה של תעודות המעידות על כך והמתייחסות לשנים תר״ל-תרל״ז. לדוגמה מתנת ד׳ אמות [סמליות] קרקע ומאה ועשרים לירות זהב צרפתיות מאברהם חיים בירושלים או מתן נכסי גזאלה די בורביע בירושלים לכולל. הכספים שנאספו מן המקורות השונים שימשו הן להחזקת מפעלי הדת, החינוך והחסד של הקהילה, והן למציאת פתרונות קיום ודיור לענייה.

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה-רות קרק

  • נסיונות ל פרודוקטיביזציה של בני הקהילההעדה המערבית

אחד מן הפתרו­נות שהגה הרדב״ש לשיפור מצבם הכלכלי הירוד של אחדים מן המערביים ושחרורם מן התלות בחלוקה היה בתחום החקלאות. הצעת פתרון זו נבעה כפי הנראה משילוב בין השקפותיו בנושא חיבת הארץ וישובה והאמונה שיש לפתח תחום זה כענף משתלם וכמקור פרנסה. כבר

 באלול תרכ״ג (1863) הביע הרדב״ש מעל דפי עיתון הלבנון תמיכה בהתיישבות בני עדתו מירושלים בקרקעות שקנו שאול יהודה ויהושע ילין בקאלניע (היא מוצא). לדעתו:

…. נחלתם שפרה בעיני עד למאוד! טובה ויפה ומתוקנת לעבודה. והארץ מסוגלת לעשות פרי תבואה ויש מבני קהילתנו בני ארץ המערב הפנימי אשר באו לשם החלום ומוכשרים המה לעבודת האדמה בתת ה׳ חפצם יצליח בידם היקרים הנז' ותפילתי רבה כי עד מהרה יתן ה׳ כי יוכלו להוציא מחשבתם הטובה…

  • מסתבר שתכנית זו בה תמך הרדב״ש לא יצאה אל הפועל.

באותן שנים קיים הרדב״ש קשר עם משה מונטיפיורי בנושאים שונים וביניהם אף נושא הבנייה והפרנסה. בשנת 1865 השתתף הרב בקבוצת הרבנים שפיקחה על חלוקת כספים ותרופות ששלח מונטיפיורי להקלת פגעי המגפה בירושלים. שנה לאחר מכן, על־פי דיווח מונטיפיורי בלונדון, הציע הרב דב״ש (ב־2 באפריל 1866) בפגישת ראשי העדות בירושלים עם מונטיפיורי, לבנות בתי־מחסה לעניים, בהדגשה שהבנייה תיעשה לא רק כפתרון לבעיית דיור, אלא כדי לספק תעסוקה מכניסת כסף כתרופה למצבם המצער.

בדיווח על עובדי אדמה בעדה המערבית בירושלים, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, נאמר:

לא יש אתנו עובדי אדמה, ואולם כמה עניים אשר הם בעלי מלאכה, רצונם לעבוד האדמה ואין ידם משגת לקנות שדרות וכרמים, ואם המה״ג: [המאור הגדול] יחזיק בידם, הם מוכנים לעבוד לזון את נפשותם.

ההיכרות בין הרדב״ש למונטיפיורי הביאה לכך שהאחרון פנה לרב, לאחר ביקורו השישי בארץ־ישראל בשנת 1866 והזדעזעותו ממצב הפרדס שקנה ביפו בשנת 1855, בבקשה שיעזור לו לחדש את ההתיישבות בפרדס. הרדב״ש הפיל גורל בקרב המעוניינים ושלח בשנת תרכ״ח (1868) ארבע משפחות מערביות מירושלים שהתיישבו בפרדס ביפו יחד עם ישראל שמחון מיפו.

על המשפחות שהתיישבו שם עברה תלאה רבה, מחלות קשות, סבל מהעדר מחסה ותנאי אקלים ומגורים קשים ומחסור. כן סבלו מגנבים ושודדי לילה, כך שנאלצו לעזוב לאחר חודשים ספורים. היחיד שנותר במקום היה ישראל שמחון. מונטיפיורי פנה לרדב״ש שנית וביקשו שישלח משפחות אחרות לעזרתו, אך הרב נאלץ להשיב לו כי: ״אין איש אשר ירהיב בנפשו עוז לשבת בארץ המלחמה ההיא מעוף צוקה ויראה״.״

  • חרף נסיונות האכזב של הרדב״ש בתחום זה המשיך לטפחו והיה ממייסדי וראשי הסניף הירושלמי של ״חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל״, שיסד יהודה בן־שלמה חי אלקלעי בעיר בסוף שנת תרל״א (1871).

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

מפעלי הבנייה של צו״ף דב״ש ושל המערביים-רות קרק

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

מחנה_ישראל - מפה

מחנה_ישראל – מפה

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

כן קבועה בחצר כתובת המכילה רשימה ארוכה של שמות אנשים שנידבו כספים לבניינה, אולם ללא ציון תאריך. בלוחות נוספים המצויים בה מוזכרים בין התורמים להקדש זה גליבי רפאל הלוי, מיימון עמיאל ונדיבי העיר צ׳אר לביצ׳ה (קאזא־ בלאנקה) וכן יצחק לבאו. על״פי הלוחות השונים נראה כי בחצר זו נוסד בשנת תרכ״ז(1867) ״בית־הכנסת תלמוד תורה״. בשנת תרל״ו(1876) יסדו בה חיים מיימון עמיאל וזוגתו שמחה ישיבה בשם ״תורת חיים״.

בשנת תר״ס או תרס״א (1901-1900) יצא קול קורא ליהודי התפוצות לתרום למען חידוש בית הת״ת הישן של העדה. יתכן שבעקבות קריאה זו בנה בה (כפי שמצוי תכתובת שהיתה בחצר), יוסף קרקוס, בשנת 1904 בית ת״ת לנערי ק״ק בני מערבה, ללמוד בו תורה.

בשנת 1907 מסר לנו נחום סלושץ כי המערביים בעיר העתיקה מרוכזים ברובע מיוחד (ראה איור 1). רובע זה היה ממוקם ״במבואות המפולשות המשתרעים בין חומת הבית ובין ה׳שוק אל כיתנין. במקום ההוא נמצא את הת״ת ובהכנ״ס שלהם וכמובן כל מוסדות הצדקה והדת המיוחדים להם…״

בסוף התקופה העות׳מאנית מנו מוסדות העדה המערבית בתוך ומחוץ לחומה לפי סריימן-בית־דין אחד, כולל, ת״ת, שתי ישיבות קטנות וחמישה בתי־כנסת. הריכוז העיקרי שלה נותר גם בשנת 1916 ברחוב חברון. על כך מורים נתוני האוכ­לוסייה החלקיים המופיעים בספירת יהודי ירושלים שנערכה בשנת 1916. מתוך סך־כל של 1,029 נפשות שנמנו בעדה המערבית ישבו כמחצית (470 נפשות) ברחוב חברון. ריכוז נוסף (195 נפשות) היה ברחוב מיידאן, שבדרום הרובע היהודי.

הבנייה מחוץ לחומת-שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

הבנייה מחוץ לחומתחלוצים בדמעה

יסוד השכונה – את הבנייה של השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ בממילא יש לראות בהקשר הכללי של היציאה מן החומות בירושלים. תהליך זה החל בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד לאמצע שנות השישים נבנה מחוץ לעיר העתיקה מספר קטן של בתים וכן שלושה מכלולים גדולים – משכנות שאננים (1860-1857), מגרש הרוסים (1858 ואילך) ובית־היתומים הסורי של שנלר (1860 ואילך).

בניית משכנות שאננים (או בתי יהודה טורא) היתה אמנם, כפי שמציינים רבים מפעל ההתיישבות היהודית הראשון מחוץ לחומות. עם־זאת מדגישים הוא ואחרים, כי גורם יהודי מחוץ־לארץ יזם את יעודו ובנייתו וכי יהודי ירושלים קיבלוהו בהיסוס.

על־פי שני מקורות משנת 1866 מסתבר ללא כל ספק כי בני העדה המערבית היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים, שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לעיר העתיקה. התעודה החשובה ביותר לענייננו זה נכתבה באלול תרכ״ו (1866) ועוסקת במכירת חלקות שדה בסמוך לברכת ממילא. בתחילתה נאמר:

ב״ה להיות שפעה״ק [פה עיר הקודש] ירוש׳ ת״ו [ירושלים תיבנה ותכונן] כשיוצאים מפתת שער העיר, יש אמת המים מהבריכה של מאמילה [המקור קרוע, ר״ק], לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידוע להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז' [נזכרת] קנו שדה א׳ [אחד] הה׳ [החכם] המי [המופלג] כה״ר [כבוד הרב] מכלוף זירגואל יצ״ו [ישמרהו צורו ויחייהו], והח' המ'…. מערבי הי״ו [השם יחייהו וישמרהו], ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והח׳ הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע [נוחו עדן]…52

מעיון בדברים, לא נותר צל של ספק בכך שכבר בסוף שנת תרכ״ו היו שטחי קרקע בממילא בבעלות בני העדה המערבית, ועליהם היו בנויים כבר בתים. נראה שהאדמה נקנתה על־ידי אחדים מבני הקהילה, שמכרו לאחר מכן חלקים ממנה למשפחות נוספות. החצר הבנויה והגינה המוזכרת בתעודה נראות בבירור באתר במפת ירושלים של וילסון משנת.1864/5 (ראה איור 2.)

הקנייה והבנייה בשנת תרכ״ו מתאשרות אף מידיעה המופיעה בעיתון הלבנון מסיוון אותה שנה. לפיה:

… בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה.

רוב המקורות המאוחרים יותר שכתבו על השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ קבעו את שנת יסודה לתרכ״ז-תרכ״ט, ונראה שיש להקדים תאריך היסוד לתרכ״ו ואולי אף לתרכ״ה.״ קרקע השכונה השנייה נחלת שבעה (הנחשבת בצבור לראשונה) – נקנתה בתרכ״ז ובתיה הראשונים נבנו רק בשנת תרכ״ט.

יש להפריך בהזדמנות זו דעה מקובלת נוספת הנוגעת לקניית ויסוד השכונה על־ ידי הרדב״ש וכולל המערביים. היא נוסדה ביוזמתם של יחידים ובהמשך הפך חלק ממנה לאחוזת כולל המערביים. הרדב״ש החל בפעולתו בשכונה רק בשנת 1869. באלול תרכ״ט דווח על כך בה ל ב נ ו ן:

אחינו ק״ק המערביים מאפריקא ובראשם הרב המובהק וצדיק מוה׳ דוד בן שמעון נ״י קנו חורבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבו אחב״י מחו״ל- ונדיב אחד התנדב ארבעה אלפים פראנק-והנם בונים שם חדרים תחתים ושנים להכנסת אורחים ותלמוד תורה (כי רבו המערבים הבאים מארקא לשמע שוא אשר ישמעו כי תכונן ציון בעבודת האדמה והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות). ברוך ה׳.אשר לא השבית גואל היום מירושלים!

בחצר עדת המערביים והבניין שבה, המצויים עד היום בשכונת מחנה ישראל, קבועים שני לוחות מימי היסוד. הלוח השבור הקבוע על קיר הקומה הראשונה מתייחס לאותה תרומה של ארבעת אלפים פראנק שהוזכרה בהלבנון לעיל.

בלוח הקבוע בקיר הקומה השנייה של הבית, מצוינת תרומתו של משה ו׳ [בן] סטרית והגברת רחל די תאבת ״…אשר הקדישו סך גדול לעזר קנית החצר הלזה לשם ק״ק [קהילת קודש] המערבים יכב״צ [יכון בצדק] על ידי זריזות והשתדלות ידידנו מד פקידא לטב הגביר החכם השלם כמ״ה [כבוד מורנו הרב] רחמים שלמה אבישדיד…״

הרדב״ש קנה חלקת קרקע נוספת למען בניית בית־כנסת בעבור כולל המערביים באייר תר״ל, על־פי תעודה אחרת המצויה בארכיון הציוני. החלקה נקנתה מרבקה ואליהו עזרא במקום בו ״…עשו ישוב מע׳ [מאור עיני] המערביים הע״י [ה׳ עליהם יחיו] המערביים הע״י מחצר ובתים…״ מצוין בה ״…שקנה אותו לצורך כוללות ק״ק [קהילת קודש] מערביים הי״ו [השם יחייה וישמרה] ובמעות כוללות הנז׳ [הנזכרת]…״ כזכור, נשלחו שני שד״רים לחוץ־לארץ לאסוף כספים לבניית ״בתי מחסה לעניי כולל המערבים״, ולצורך כך נקנתה הקרקע ב״מחנה ישראל״.

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

הרחבת שכונת ״מחנה ישראל״-חלוצים בדמעה

בין זמן יסוד השכונה שנת 1866 ועד לסוף שנת 1872 נמשך השלב הראשון של הבנייה. הוצאות המימון של בתי הצבור (בית־כנסת, בתים להכנסת אורחים ובתי־מחסה לעניים המרודים) עברו כנראה את המצופה והרדב״ש שקע בחובות אותם היה עליו לשלם בהמשך. על ־פי תיאורה של השכונה בעיתון באותה שנה: ״…בנויים בהדר בתים נחמדים גחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת ישבו יחד בשלום ושלוה כעשרים בעלי בתים״. גידולה של ״מחנה ישראל״ נראה יפה מהשוואת החצר והבית היחיד שנראו במקום במפת וילסון משנת 1864/5 עם הבתים שנוספו סביבה ובתוכה במהדורה המעודכנת של מפתו שהודפסה בשנת 1876 .

בשנים האחרונות לפעילותו של הרדב״ש הוסיף ובנה בשכונה בית־מדרש גדול ובית תלמוד תורה. ייתכן שזהו המבנה הגדול והיפה בן הקומתיים העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חינוכי. אותה פעילות מעורבת בין פרטיים ובין הכולל ורבניו נמשכה ב״מחנה ישראל״ אף לאחר פטירתו של הרדב״ש, בניסן תרמ״ג (1883), לדוגמה, נמכרה חלקת שדה שבבעלות כולל המערביים לפרטיים מבני העדה.

בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת גדלה השכונה שכונתה גם ״ברכת ממילא״ אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה הביאה אף להידרדרות במצבם של בתי הכולל שלה. לפי דברי מבקרים בהם בשנים 1908-1907 התאפיינו בצפיפות, מחנק וקור, והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו כי: ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.

התעוררות־מה ונסיון לשיפור מצב הדיור המדכא חלה בשנים 1904-1902. בכרוז שהוצא על־ ידי רב העדה ומנהיגיה מתואר המצב האומלל של העניים והאלמנות, שאין יד הכולל משגת לשלם להם דמי שכירות:

ע״כ [על כן] קמנו ונתעודד והזמין ה׳ לנו קרקע פנוי מחוץ לעיר סמוך לבית הכנסת הגדולה אשר נבנה בהשתדלות הרה״ג [הרב הגדול] הצדיק עט״ר נר המערבי כמוה״רר צוף דב״ש זצוק״ל בחברה הנקראת בשם מחנה יב״ץ וקנינו אותו כדי לבנות בו בתי מחסה לעניי כוללינו בני מערבא, ועל זה שלחנו שליח… ר׳ יעקב בן עטר… [ההדגשה במקור].

הוקם ועד מיוחד לבניין בתי־המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו על־ידי השד״ר שנשלח וממקורות אחרים נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א.        נקנתה קרקע מיורשי הר׳ משה מלכא, עליה נבנו בשנת תרס״ב/ג בניין, בור מים ותנור.

ב.        נקנתה (מהאלמנה זוהרא דטבול) חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״, וכן חלקת קרקע גדול הסמוכה לחצר זו.

בשנים תרס״ט מונה ועד נוסף לבניית בניין שני לבתי־מחסה לעניי העדה. ועד זה החל בבנייה בתחילת שנת תר״ע (סוף 1909). לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) הוחל בבנייה. הכספים שעמדו לרשות הוועד אזלו בסיוון תר״ע, לאחר בניית ה׳ בתים והכוונה כנראה לחדרים, ר״ק]. עקב כך פנה הוועד בבקשה נוספת ״לנדיבי אחינו מחו״ל״ לשלוח כספים להשלמת הבניין אל הבנקאי יעקב ולידו.

בניית שני בתי־המחסה הושלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האחד מהם ממוקם כנראה עד היום בדרום השכונה והשני מצוי כנראה בשוליה הדרום־מערביים. זאת אפשר לקבוע על־פי עיון בתצלום אוויר של שכונת ״מחנה ישראל״ משנת 1918 על שלב אחרון בהתפתחות שכונת המערביים מוסר גראייבסקי בחיבורו ספר הישוב. נראה כי בשנת 1934 בנה ועד עדת המערביים את הבתים בשכונה מחדש.

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

 

חלוצים בדמעהאופי השכונה-מן הנאמר לעיל וכן ממפת התפתחות השטח הבנוי ב״מחנה ישראל״ בין השנים 1918-1864 שהוכנה למאמר זה (איור 2) בולטים שני שלבים בגידולה. הראשון חל בימי כהונתו של הרדב״ש, והשני בימי רבנותו של הר׳ נחמן בטיטו, בעשור הראשון של המאה הנוכחית.

בסך־הכל מדובר בשכונה קטנה למדי במספר בנייניה ואוכלוסייתה. בשנת תרל״ג (1871) נמנו בה כעשרים בעלי־בתים. מספר זה עלה לשלושים בתי־אב בשנת 1897 בזמן מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1916) ירד המספר לעשרים ושניים בתי־אב שכללו 51 נפשות.

הספירה של שנת 1916, אם כי אינה שלמה לחלוטין, מביאה אף פירוט ביחס להשתייכותם העדתית של תושבי השכונה ועבודתם. 43 נפשות מתוך הגרים בת (19 בתי־אב) היו מערביות ו־8 הנותרות (3 בתי־אב) ספרדיות. לרובם (44 נפשות) היתה נתינות עות׳מאנית. מספר הנקבות שגר בה היה כמעט כפול ממספר הזכרים (33 לעומת 18), מה שמזכירנו את תיאורי האלמנות שלעיל. הדבר מסביר אף את המספר הקטן של מפרנסים (ראשי 6 בתי־אב) שעסקו באומנות, כלי קודש ועבודות שונות.

עד סוף התקופה העות׳מאנית נבנו מבנים של לא־יהודים רק ממערב לשכונה, כאשר מצפון גבלה עם בית־הקברות המוסלמי בממילא, בדרום עם המטעים של היוונים אורתודוקסים בניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה היתה ״מחנה ישראל״ מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון מערב העיר העתיקה. יש להניח לכן שרוב הקשר של בני השכונות התנהל עם העיר העתיקה, מה גם שרוב בני העדה המערבית עדיין שכנו בתוכה.

בתי השלב הראשון נבנו כפי הנראה בהתאם לצורת החלקות, ועל־כן היו בעלי צורות בלתי־סדירות, מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. הם גבנו כולם באבן גיר והיו בני שתי קומות ברובם. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים, חד־קומתיים ומורכבים מחדרים, חדרים בדומה לבתי־כולל אחרים בירושלים (ראה באיור 3) הבית שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך.

רוב הבנייה התנהלה על ־פי הטכניקות והסגנון המסורתי והתאפיינה בחדרים מקומרים בעלי קירות אבן עבים מאוד עם מילוי המכונה דבש. הפתחים היו מקושתים וכן חלונות כפולים מקושתים ובעלי קשת תומכת מעל לקשת החלון. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים (ראה איור 2), ובבניינים שנבנו בסוף התקופה, בעלי גגות רעפים. בחלק מהבניינים קיים שימוש באבן מצבע וסיתות שונה סביב החלונות והדלתות, וברצועה שמתחת לגג.

הבית המצוי במרכז השכונה הנו מבנה מעניין במיוחד והופעתו מונומנטלית (ראה איור 3). פינותיו מקושטות בשינוץ של אבן לבנה. יעודו בתקופה העות׳מאנית לא התברר לי בבטחון עד היום. הבניין נבנה ברובו בתקופה אחת, עם מעט תוספות מאוחרות יותר. התכנון החיצוני שונה במקצת בשתי הקומות, כשבראשונה נראה שילוב פתחים מרובעים ומקושתים, ובעליונה מקושתים בלבד. התכנון הפנימי כמעט זהה בשתי הקומות, כשהוא מבוסס על אולם מרכזי, ממנו יוצאים חדרים גדולים ומקומרים לשני כיוונים.

סוף דבר

במאה הקודמת הונחו היסודות לצמיחתה וקיומה של עדה מערבית בירושלים. הנחתם קשורה לאישיות מיוחדת במינה, הרב צו״ף דב״ש שמאז עלותו לארץ־ישראל והשתקעותו בירושלים בשנות החמישים ועד מותו בסוף שנות השבעים לא נח ממאמציו למען המערביים בירושלים. לאחר עשור של הכנת הקרקע, הגיעו פעילותו והצלחתו לשיא מאמצע שנות השישים ואילך.

מאמציו התמקדו בנסיון לשיקום העדה המערבית בירושלים ושיפור קיומה העצמאי מבחינה ארגונית. כמו־כן השתדל כל ימיו למצוא פתרונות חדשים להקלת מצבה החומרי של העדה. אלו הורכבו משילוב של מתן תמיכות מתרומות רבות שגויסו ביוזמתו ברחבי העולם היהודי בארץ ובחוץ־לארץ, ושל חיפוש מקורות פרנסה שונים עירוניים וכפריים (כגון התיישבות במוצא, או בפרדם מונטיפיורי ביפו).

אחד מן ההישגים הממשיים של הרדב״ש היה בתחום הבנייה. הודות להשתדלותו נבנו מוסדות דת, חינוך ורווחה של קבע לבני קהילתו, כמו גם בתי־מחסה שהקלו על מצב הדיור השפל ששרר באותם ימים. המוסדות ובתי־המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה בשכונת המערביים.

גם השכונה החלוצית ״מחנה ישראל״, שנבנתה ביוזמתם של יחידים מבני הקהילה כשכונה היהודית הראשונה של בני ירושלים שמחוץ לחומה, גדלה בהמשך בזכות השתתפותו של כולל המערביים שבהנהגת הרדב״ש והוועד המבצע שעזר בצדו. התפתחות נוספת חלה בה בימי כהונתו של הרב נחמן בטיטו בעשור הראשון של המאה. שכונה קטנה זו, המסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים, היתה אחד ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה.

סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק

חנה רם – אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )

חנה רם%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%99%d7%90%d7%9c

אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )

הערת המחבר :  מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.

אברהם מויאל (א – מויאל), צאצא למשפחת רבנים מגולי ספרד.

  • בין הרבנים הידועים לנו: ר׳ מסעוד בן מויאל ור׳ יצחק בן מויאל. ראה : י״מ טולידנו, נר המערב, ירושלים, תרע״א, עמי 162 וסי׳ רפ״ח.

נולד בשנת תר״י (1850) לאמו סעדה לבית עמיאל ולאביו אהרן מויאל, סוחר אמיד מראשי קהילת יהודי רבאט ומנדיביה. בשנת תרי״ב (1852) חיסל אהרן את עסקיו, ובהשאירו מאחריו את נכסיו בדלא ניידי, עלה ארצה עם אשתו וארבעת בניו: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. תחילה ישבה המשפחה בחיפה, שבה היתה קהילה קטנה של יהודים מערביים. בימים ההם היתה חיפה כפר דייגים קטן, והמשפחה ישבה בה שלוש שנים בלבד. בשנת 1855 עבדה המשפחה לגור ליפו-עיר הנמל של דרום ארץ־ישראל ושער העלייה לירושלים הבירה. ביפו התקיימה קהילה ספרדית ומערבית חשובה- ראשונה מחוץ לתחום ״ארבע ערי הקודש״. מייסדיה, בראשית המאה ה־19, היו סוחרים יהודים מקושטא, שמקצתם ישבו בה עוד במאה ה־18. תחילה היו יהודי צפון אפריקה מיעוט בקרב הספרדים יוצאי ערי תורכיה וארצות הבלקן. אולם עם התגברות עליות יהודי המגרב משנות הארבעים ואילך נתנו העליות האלה דחיפה להתגבשותה הציבורית ולהתפתחותה הכלכלית של קהילת יהודי יפו. בהגיע משפחת מויאל ליפו, היו כבר המערביים רוב בקהילה היהודית. יהודי העיר התפרנסו מיגיע כפיהם, עסקו במסחר, ברוכלות ובמלאכות שונות ולא נזקקו לתמיכת מכספי ה״חלוקה״, אשר ממנה נהגו יושבי ערי הקודש. בשנות השבעים של המאה ה־19, עם הריסת חומת יפו העתיקה, היה אהרן מויאל וכמה משפחות מעשירי העדה המערבית, ביניהם משפחות שלוש ואבוטבול, הראשונים שבנו את בתיהם מחוץ לשטחה של החומה. ביתו של אהרן מויאל היה ברובע החדש, שנקרא רחוב ״שוק הדגים״.

בידנו תיאור של בית זה מפי עולים מאירופה, שהתארחו בו וכתבו, בין השאר, את הדברים הבאים:

״… בחיצוניותו לא נבדל הבית מיתר הבתים שבשכונה. אבל כאשר החילונו לעלות על המדרגות הרגשנו תיכף שכאן נמצא יופי עם נוחות המזרח. עלינו במדרגות רבודות לאולם רחב ידיים, מואר יפה בשמשות צבעוניות, ורצפתו שיש מבהיקה בלבנוניותה… הלכנו מאולם זה לאולם גדול יותר המרוהט בטעם מזרחי, זר ומוזר לנו, שעשה עלינו רושם חזק בחידושו. בפינה רחוקה באותו אולם ישב מקופל רגליים על הרצפה ובהסבר, על כרים מרוקמים הדר, איש במיטב שנותיו… חבוש טרבוש אדום כהה וגדילי משי שחור תלוי עליו… בהביטי עליו מרחוק נדמה לי כי איזה עותמן-פחה יושב שם לפני…״

על חלקה אחת מהאדמות הרבות שקנה אהרן מויאל ביפו בנה בית גדול עם דירות למגורים הנקרא על שמו-״ויכַּאלאת מויאל״.

 

  • הערת המחבר : באחרית ימיו התיישב בירושלים, קנה לו בית בשכונת נחלת שבעה והקדיש אותו לבית הכולל של העדה המערבית. הוא נפטר בשנת תרנ״ח (1898) בשיבה טובה ונקבר בהר הזיתים. לפרטים ראה: פ׳ גראייבסקי, ״משפחת מויאל״ (כתב השו״ב משה אסולין, מוותיקי המערביים ביפו), ״זיכרון לחובבים והעולים הראשונים מעדת הספרדים המערבים ביפו ואגפיה״ חוברות קי״ח-קי״ט (תרצ״ו). ירושלים : מ״ד גאון, יהודי המזרח, ירושלים, תרצ״ו, חלק שני, עמי 381-380 ; ד׳ תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובניו, תל־אביב, 1958, כרך ג, עמי 1315-1314.

בניו, למעט אברהם, קנו אדמות רבות ביפו, בשטחה של תל־אביב טרם היווסדה, ובמקומות אחרים בארץ.

  • הערת המחבר : בנו בכורו, יוסף בק מויאל, מנהיג העדה המערבית ביפו, והגביר שעל־פיו ישק דבר בה, סוחר מצליח, ששימש קונסול כבוד של ספרד ביפו, ואחר כך קונסול פרס, רכש אדמות ביפו יחד עם סגן קונסול אנגליה חיים אמזלג ואהרן שלוש. על האדמות שרכשו השלושה נבנו: השכונה היהודית הראשונה ביפו, נווה צדק, וכן חלק ממחנה יהודה ושכונת אהרן (על שם אהרן מויאל). על הקרקע שרכש לבדו נבנו השכונות קרטון (חלק משכונות התימנים), מהנה ישראל ומחנה יוסף. בנו של יוסף בק, עו״ד דוד מויאל (משפטן ראשון בארץ, שהוסמך בפריס), נודע בזכות עצמו כמשפטן מעולה, בקי בלשון הערבית ובספרותה, שסייע רבות לבני העליות החדשות, בעיקר בישוב סכסוכי קרקעות עם בעלי־האדמות והשלטונות התורכיים, קנה אדמות רבות: אדמת מהלול 60,000 אמות (ממערב לגימנסיה הרצליה בתל־אביב לפני היווסדה); כרם שאהין 50,000 אמות; אדמת פרציל 120,000 אמות (עליה הוקמה שכונת אוהל משה, על שם משה אסולין הנזכר לעיל); אדמת משהרווי (עליה הקימה ״חברה חדשה״ את רח׳ אלנבי) 120,000 אמות; כרם אוטין 50,000 אמות; אדמת צוואן (כרם התימנים) 30,000 אמות; אדמת בדרני 60,000 אמות ; אדמת קורעטו (משכנות ישראל) 50,000 אמות ; אדמת אסכנדראני (בגבול בית־ העלמין הישן ברח׳ טרומפלדור) 60,000 אמות; אדמת איטריאצי (שכונת ברנר ומחנה האוהלים לידה) 100,000 אמות; מאדמת כפר קביבה (בגבול נס־ציונה) 120,000 אמות; מאדמת זרנוקה (סמוך לרחובות) 2,000 דונם; מאדמת עיראק אל־מנשיה 500 דונם; מאדמת בשיט 2,500 דונם, ו־600 דונם בנגב (עליהם הוקמה הנקודה גבולות). לפרטים ראה שם.

אברהם מויאל היה המפורסם ביותר מבין בניו של אהרן, בזכות היותו אחד החלוצים הספרדיים הראשונים בתנועה הציונית המודרנית והספרדי היחיד שעמד בראש נציגות ״חובבי ציון״ שהיתה גוף נכבד בתנועה הציונית בארץ. אכן, הפעילות הציבורית לא היתה זרה לו. עוד משחר נעוריו היה מויאל מעורה בחיי הציבור היהודי ביפו. הוא למד תורה מפי החכמים המלמדים, ראשוני המערביים בעיר, ואחר־כך התמחה בכוחות עצמו בערבית בדיבור ובכתב. כבר בשנת תרכ״ג (1863) נמנה עם מייסדי ״ועד העיר יפו״-ניצן ראשון של התארגנות ציבורית מודרנית בארץ – בו היו שותפים ספרדים ואשכנזים, תופעה יהודית בחברה היהודית של הימים ההם בארץ הקודש, הידועה בפיצולה העדתי. ועד זה הקים, בין היתר, סניף של ״כל ישראל חברים״ (״אליאנס״) ביפו, ובהשתדלותו נוסד בעיר זו, בשנת 1868 בית־הספר הראשון של ״כל ישראל חברים״.

בשנת תר״ל (1870) עם יסוד בית־הספד החקלאי ״מקווה ישראל״ ביפו, בחר מרכז ״אליאנס״ בפריס במויאל לשמש סוכן מטעמו להעברת הכספים למוסד זה. כאביו, עסק אברהם במסחר ובחלפנות, ובמרוצת השנים הסתעפו עסקיו לחברות ובנקים בחוץ־לארץ. כן קיים עסקי מסחר עם הקונסולים הזרים ביפו, ביחוד עם קונסול צרפת בהיותו נתין צרפתי.

מצבו הכלכלי האיתן, יחסי הידידות שקיים עם נכבדי הערבים ביפו והשפעתו על בעלי־השררה בצמרת השלטון התורכי בארץ העמידו את מויאל בשורה הראשונה של מנהיגי הישוב היהודי ביפו בתקופה שקדמה לעלייה החדשה ובשנותיה הראשונות.

 

 

חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

חובבי ציון והביל״ויים%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%9e%d7%a2%d7%94

בשנים תרמ״ב-תרמ״ד (1884-1882) הציף את יפו הגל הראשון של ״העלייה הראשונה״ הנושאת את חותמה של תנועת ״חיבת ציון״ ברוסיה. רוב העולים היו פליטי הפרעות בדרום רוסיה, עניים חסרי כל, ומיעוטם חברי אגודות וחברות, המכונים בשם הכולל ״חובבי ציון״. רובם ככולם הסתופפו ביפו בציפייה לצאת ממנה ׳,'התיישבות חקלאית במושבות החדשות. נמל יפו המה מעולים שלמרביתם, למעט בעלי אשרת תיירות זמנית לשהייה קצרה בארץ (״הפתקה האדומה״), לא הותר לרדת מהאניות לחוף מחמת האיסור שהטילו השלטונות בתורכיה (אפריל 1882) על כניסת מהגרים יהודים לארץ ממזרח וממערב אירופה. עלייה ״מבוהלת״ובלתי־ מאורגנת זו לא מצאה שום תנאים לקליטתה. מעבר לכך, בימים ההם שררה בארץ אווירה של יאוש, אכזבה ולאות מאוזלת־היד שגילו החברות ל״ישוב ארץ־ישראל״ של שנות השישים והשבעים של אותה מאה. יהודי יפו-אשר עשו את הנסיון הראשון בארץ של עבודת אדמה בידי יהודים והיו מתומכיהם הנלהבים של ראשי החברות ל״ישוב ארץ־ישראל״ -ראו בעליית ״הובבי ציון״ את התגשמות מאווייהם וכמיהתם ארוכת השנים לעלייה יהודית גדולה לארץ האבות ולהתנחלות חקלאית בה, אך עמדו בפניה חסרי אונים. הגוף היחיד, ״כל ישראל הברים״ (״אליאנס״) בארץ, שהיה ביכולתו לקלוט עולים, הסתייג מהרעיון הלאומי ואף סייע בידי רבים מהעולים ביפו להגר אל הארצות אשר מעבד לים, ובראשן לארצות־הברית.

בהעדר תשתית כלכלית ומוסדות קליטה לא יכלו פרנסי הקהילה הספרדית ביפו אלא להקל במעט את מצוקת העולים, אם בסיוע בהורדתם מהאניות ואם באירוח נציגי האגודות, שהגיעו ליפו לרכוש אדמות להקמת מושבות בעבור שולחיהם ברוסיה.

כשלוש שנים טרם מינויו לראש הוועד הפועל ביפו היה מויאל בין ראשי העושים למען ישוב ארץ־ישראל. הוא פעל למען העולים־המתנחלים. בהתערבותו הותרה כניסתם לארץ, על אף אזור הכניסה (הנזכר לעיל)." בשנים אלה הוציא מויאל אל הפועל-מכוח תפקידו כסוכן הברון רוטשילד ומיוזמתו הוא-פעולות שהחלו בהן נציגי ״חובבי ציון״ קודמיו בלי שהגיעו לכלל ביצוען המלא.

בקת 1882, אחרי שהרב מוהליבר נפגש בפריס עם הברון ושיכנעו להקים בארץ כפר של איכרים יהודים מרוסיה, נשלח יחיאל בריל הירושלמי, עורך הלבנון, לרוסיה, ובסוף 1884 עלה לארץ עם אחת־עשרה משפחות של חקלאים. בעוד החקלאים עובדים ב״מקווה ישראל״, נפגש בין היתר עם מויאל, שהפגישו עם מתווכי קרקעות ולא אחת נתלווה אליו בחיפושיו אחר מקום לישוב החקלאי. כשבעה שבועות עשה בדיל בארץ. בזמן זה הסתכסך עם הירש, מנהל ״מקווה ישראל״, ועם פקידי הברון, ולבסוף עזב את הארץ תשוש ומיואש כלעומת שבא. מויאל נטל לידיו את הטיפול בקבוצה, ובנובמבר 1884 קנה, בכספי הברון וברשיון מן הממשל, חלקת אדמה .בדרום הארץ, הביא את האיכרים, ואחרים שהצטרפו, אל הנחלה, הדריכם ורכש בעבורם בהמות עבודה, זרעים וכיוצא באלה דברים והקים יחד עם המתנחלים את המושבה עקרון. הוא השתתף בהנחת היסודות ויחד עם רוב המתיישבים חלה בקדחת, שפשטה מהביצות שבקרבת המושבה. עקרון התבססה מראשיתה על אדמת מזרע, שלא כשאר מושבות הדרום שנטעו כרמים. היא היתה גם המושבה הראשונה שנהנתה מתמיכה כספית סדירה של הברון. היחידים מכל החותרים להתיישבות בארץ־ ישראל, שלכלל התיישבות טרם הגיעו, היו הביל״ויים. בדצמבר 1884, אחרי תלאות ויסורים רבים, קנה פטרונם, יחיאל מיכל פינס – אז גם נציג ״חובבי ציון״ בארץ – חלקת אדמה ויסד עליה את גדרה." בראות ויסוצקי (טרם בחירת מויאל), כי לסידור ׳המושבות הזקוקות לתמיכה דרוש סכום גדול, הרחיק את פינס, אשר ממילא קנו את לבו בני פתח־תקוה ועיסוקים אחרים, והחליט להשאיר את הביל״ויים ללא תמיכה (ראה בהמשך), באמרו, מעיד איש ביל״ו, חיים חיסין: ״הם אנשים צעירים, וימצאו להם מוצא מן המצב״. אולם הם לא מצאו, וגם לא יכלו למצוא דרך כדי לצאת מן המצב, שכן הרשיון שנמצא בידי פינס עבר זמנו, וכדי לייסד מושבה חדשה דרוש, על־פי החוק, רשיון מקושטא, דבר הכרוך בקשיים, זמן רב והוצאות מרובות. רשיון כזה, כאמור, השיג מויאל בעבור המושבה עקרון. ואכן, בשעת מצוקה זו, כשהביל״ויים נעזבו לנפשם, נחלץ מויאל לעזרתם ומאז היה לפטרונם והגן עליהם עד יומו האחרון.

מויאל הנחה את הביל״ויים להתחיל לבנות מיד, ללא רשיון, ובתוצאות ישא הוא בעצמו.

עמוד 3 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930