חלוצים בדמעה – ש. שטרית

עמוד 3 מתוך 512345

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

שבחי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית

מאמר זה, אף־על־פי שהדברים הנאמרים בו תופסים, קרוב לוודאי, לגבי כל שבחי הצדיקים, מבוסס כולו על קובץ אחד של סיפורים ממין זה, והוא ספר מעשה נסים שערך ר׳ אברהם מוגרבי. הסיפורים שבקובץ זה עוסקים בבני משפחת הרבנים אבוחצירא, וברובם הגדול כמפורסם שבבני משפחה זו, ר׳ יעקב אבוחצירא, שחי במרוקו במאה ה־19; לפי הרשום בשער הספר נולד בשנת תקס״ז (1807), בעיר תפילאלת, ונפטר בתר׳׳ם (1880) בעיר דמנהור שבמצרים. אין מאמר זה עוסק בר׳ יעקב אבוחצירא ההיסטורי, אלא בדמותו כפי שהיא מתוארת בשבחיו. יתר־על־כן, עיקר עניינו של המאמר איננו בתיאור הצדיק כפי שהוא מצטייר בסיפור העממי (כדרכו של נוי במאמרו על ר׳ שלום שבזי), ואין הוא בא לדון במוטיבים הסיפוריים הבינלאומיים המצויים בסיפורים (כדרכו של אלן קורה במאמרו על ס פ ר מעשה נ ס י ם), אלא כוונתו לעמוד על הבחינות החינוכיות של הקובץ: מה היא הדמות המוצגת לבני העם כסמל האדם השלם ?

מה הן מעשיה ותכונותיה של אותה דמות אידיאלית, מעשים ותכונות הנחשבים למופתיים בחברה היהודית המסורתית ? מה היא הגישה כלפי הצדיק, שאותה מבקשים סיפורים אלה לטפח בלב העם, ומהו הלקח המתחייב מהסיפורים בתחומים שבהם הם נוגעים במישרין ובדרך אגבי האמונה בצדיקים והערצתם בחייהם ולאחר מותם מושרשות עמוק בחייהם הדתיים של בני עדות רבות, ובכללם של יהודי מרוקו. על־כן עשוי העיון בסיפורים הקשורים בצדיקים אלה – ולא מנקודת הראות של חוקר הפולקלור, אלא מזו של איש החינוך ־ ללמדנו רבות על הערכים האנושיים והדתיים שעמדו במרכזה של התרבות היהודית המסורתית, ושאותם ביקשה להקנות ולחזק באמצעות סיפורים אלה, כשהם משמשים בתורת מכשירים לחינוך העם.

סיפורים בשבח חכמים וצדיקים ידועים מאז ומתמיד. קבצים מיוחדים של סיפורים מסוג זה נתחברו לכבוד אישים דגולים כמו, למשל, האר״י הקדוש ורבי חיים ויטאל. במיוחד נתפשט הנוהג לספר סיפורי שבח לצדיקים מאז עליית תנועת החסידות; אחד הקבצים הידועים ביותר של סיפורים מסוג זה הוא ספר ש ב ח י ה ב ע ש ״ ט. החסידים ראו בהפצת סיפורים אלה פעולה חינוכית. ר׳ נחמן מברצלב אמר: ״העולם אומר שמעשיות הן יפות להרדים אנשים, ואני אומר, שבעזרת מעשיות מעוררים בני אדם משנתם״. בובר כותב: ״לבעל שם טוב עצמו מייחסים את האמרה, שבזמן שאדם מספר בשבחם של צדיקים, כאילו עוסק במעשה מרכבה״. סיפורי חסידים הגיעו לצפון-אפריקה והופצו בצבור בתרגום ערבי. ר׳ אברהם מוגרבי, עורך הקובץ מעשה נסים, שאנו עוסקים בו, מצטט בהקדמתו דברים שאמר ר׳ נחמן מברצלב על ערכם של שבחי צדיקים (ז).

הערה – ספר מעשה ניסים הינו ספר אשר מתאר מעשה ניסים אשר נעשו במשך הדורות על ידי רבני משפחת אבוחצירא ובפרט על ידי הרב ישראל אבוחצירא מנתיבות אשר ידוע בכינויו הבבא סאלי, מחבר הספר הרב אברהם מוגרבי שימש במשך שנים כשמשו האישי של הרב הבבא סאלי וזכה לראות במו עיניו את הניסים והנפלאות הרבים אשר חולל הרב ולכן העלה אותם על הכתב למען ידעו הדורות הבאים אחריו על איש האלוקים אשר חי בתוכינו בדורות אחרונים אלו בספר גם מובאים תמונות של רבני משפחת אבוחצירא לדורותיהם ותמונות רבות מערי מרוקו הספר מכיל סיפורי ניסים רבים מאוד והינו מרתק לקריאה- עד כה יצאו ב חלקים בהוצאת הרב המחבר

מקור: http://he.shvoong.com/society-and-news/spirituality/265622-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%9D/#ixzz2JWLR0Zmz

עיסוק במעשיות כתכלית לעצמה, לשם בילוי זמן, נחשב לפסול בעיני חכמים. לכן רואה מחבר הקובץ צורך להצטדק על טיפולו בסיפורים תחת לעסוק בתורה, והוא מעלה בהקדמתו נימוקים שונים המצדיקים את הוצאת הקובץ, כגון שהזמנים קשים, ובני־אדם מבקשים לשמוע ״דברי ברכות ונחמות״ (ז); ובאופן מודגש, שההאזנה לסיפורי צדיקים יש לה ערך דתי וחינוכי: הסיפורים משמשים דוגמה לאנשים, ומעוררים אותם לעבודת ה׳ ולחזרה בתשובה (ו, י).

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית

אברהם שטאל

אמיתות הסיפורים

כדי שיוכלו הסיפורים למלא את יעודם החינוכי, תנאי ראשון הוא שיתקבלו כאמיתיים. ואכן, מדגיש המחבר חזור והדגש, לאורך כל הספר, את אמיתות הדברים, וזאת בדרכים שונות. את הסיפורים ״שמעתי ממגידי אמת״ (ככתוב בשער הספר, וחוזר 11 פעמים, למשל בעמי מ"ד, קנ״ג, ר״א). בראשם של מגידי אמת אלה עומדים בני משפחת אבוחצירא החיים כיום, ושהמחבר עצמו נמנה עמם על־ידי נישואיו לאחת מבנות המשפחה (ט). ואלה דבריו בהקדמתו: ״הנני מודיע, שכמעט כל המעשיות שמעתי אותם מפי צאצאי המשפחה יצ״ו, וכולם אמיתיים, קבלה איש מפי איש; והשתדלתי לשמוע אותם גם מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא שליט״א, שהוא נכד רבינו״ (ט).

בסיפורים רבים מצוין מי מבני המשפחה מסר אותו, כגון הרב יצחק אבוחצירא, רבה המנוח של רמלה־לוד (קצ״ח, רכ״ב). אלה נחשבים למקור מוסמך, וברור שאין מי שיטיל ספק בסיפור שנמסר מפי בני משפחה ידועה זאת. כמקור אחר משמשים בני־אדם שהם עצמם נוכחו במעשה, או היו מעורבים בו, או לפחות שמעו אותו מכלי ראשון ומהימן ביותר: ״עוד שמעתי מעדי ראייה, מיהודי אשר נולד במצרים, שעד היום הזה באים להשתטח על קבר הצדיק״ בעיר דמנהור שבמצרים״ (קצ״א); ״והוא שמע המעשה מפי בעלת הנס ושמה פריחה״ (רי״א); ״אשר סיפר לו ה״ה מר יעקב אליזרע שאביו היה שם״ (ע״ה־ע״ו). לפעמים מקבל הסיפור אישור מהעובדה שהוא ידוע ברבים: ״וקבלה בידינו אמיתית וביד כל קהל ישראל שבעיונו שניגלה אליו אליהו ז״ל״ (כ״ט); אך דרך בולטת יותר לאישור הסיפור היא ההסתמכות על ״שרשרת־מסירה״, המגיעה עד לאותו דור שבו חי הצדיק: ״עוד שמעתי מפי מר חמי הרה״ג כה״ר אברהם אבוחצירא שליט״א, רב של יבנה, נין ונכד לרבינו יעקב זצ״ל, שהוא שמע מהרה״ג ישראל דהן שליט״א, רב באר שבע, שסיפר לו מר חמיו רבי אברהם עלון ז״ל, שהיה שמש לרבינו יעקב, והיה יחד עם רבינו במעשה הזה״ (פ״ה). הציון המודגש של היחוס ושל התואר אינם באים רק לשם הדיוק, אלא נושאים מסר נוסף לקורא: לא יתכן שאנשים נכבדים אלה ימסרו דבר שאיננו נכון, ובוודאי לא לקרוביהם ולמקורביהם! במקרה שהזכרנו נפטר כבר האיש שהיה עד־ראייה; לא כן במקרה הבא: ״מעשה ששמעתי מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא הי״ו ששמע מפי ה״ה ר׳ יצחק דהאן ד״י״ו שהיום, שנת תשכ״ו, הוא בן מאה שנה.״״ והוא עצמו היה נוכח במעשה שעליו הוא מספר (ס״ט).

אופייני מאוד לתרבות המסורתית־האוראלית שבה חיו אנשים אלה, שבתור מקור עיקרי לסיפורים משמשים דברים שנמסרו בעל־פה: 39 פעמים נזכרת במפורש מסירה שבעל־פה, ורק חמש פעמים-מקוד כתוב. זה תואם את התפישה המצויה בתרבויות מטיפוס זה, שלפיה יש לסמוך על דברים הנמסרים מפיו של אדם נאמן יותר מאשר על מסורות הכתובות בספרים.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

תולדות הרב יעקב אבוחצירא

הדמות המרכזית, שבה עוסק רובו של הספר (עמי ל״ד ואילך) היא הרב יעקב אבוחצירא. הוא ממשפחה מיוחסת; מוצאו מהרב שמואל אבוחצירא מדמשק, שהחיד״א מזכירו ב״שם הגדולים״ (ח), ומאז ר׳ שמואל ״זכתה. משפחה זאת למוניטין גדול, ובכל דור העמידה רבנים גדולים אשר הדריכו את בני דורם לתורה וליראת שמים״ (כ״ז). מכיוון שעלה עניין היחוס, שיש לו מקום מרכזי ביחסי המשפחות בחברה היהודית המסורתית, מביא המחבר מדבריו של ר׳ יעקב אבוחצירא על חשיבות היחוס: ״חובת הלבבות לכל איש ישראל לדעת מבטן מי יצא… גם מחוק המוסר להתחקות אנוש על שורשו לאחוז מעשה אבות ללכת בנתיבות ישרים״ (כ״ח).

 מובלע בדברים לקח חינוכי: חשוב המוצא הנכבד, אך עיקר זכות המשפחה בכך שהעמידה רבנים בכל דור; חשוב לדעת את המוצא, אך בעיקר כדי לעורר את האדם ללכת בדרך הישר. תיאור חייו מוכיח בבירור שאין הרב אדם רגיל. כהרבה צדיקים  נולד רבינו בנסיבות בלתי־רגילות. סבו, שעל שמו עתיד היה להיקרא, הופיע בחלום לאביו ולאמו וציווה עליהם שהאב ישא אשד, גרושה כאשתו השנייה, כי ״עתיד לצאת ממנה אור גדול, צדיק יסוד עולם״ (ל״ה). בעת שאמו הרה, ראתה בחלומה סימנים שונים, שהעידו על גדולתו העתידה של בנה; וכאשר נולד ״אור גדול נראה בחדרו״ (ל״ז), כמו שמסופר על משה רבנו (סוטה י״ג ע״א).

על ילדותו מסופרים דברים מעטים מאוד כמו לגבי צדיקים אחרים: ״אביו טיפל בו כראוי, לימדו בכל יום ויום״. הילד היה בעל כשרון גדול ותפש כל דבר ״במהירות נפלאה״; שד״ר שבא מירושלים התפעל מבקיאותו בתלמוד. מגיל צעיר הרגילו אביו לענות לשאלות בהלכה, ״כדי להרגילו בהנהגת העם״ (ל״ז־ל״ח). נוסף על שקידתו בלימוד מסופר רק על מאורע אחד בילדותו: כיצד ניצלה משפחתו בזכותו בשנת רעב, בהתערבותו של אליהו הנביא (רמ״ו־רמ״ח). נראה בבירור, שהקדוש־ברוך־ הוא שומר על הנער לקראת יעודיו הגדולים בעתיד.

בהיותו בן 16 כבר היה תלמיד חכם הבקי בש״ס, ושימש כמלמד תינוקות בעידו תפילאלת (קפ״ו). כשהיה בן 20 ביקש ממנו חכם זקן, שיכתוב הסכמה על ספר קבלה שחיבר (רמ״ד). הוא הרבה לעסוק בקבלה (פ״ב), חיבר ספרים רבים (מ) וכשם שלמד הוא מאביו, כך לימד בעצמו את בנו, לאחר שנוכח שבנו משתדל מאוד בלימוד עצמי (פ״ג־פ״ד). בכל לילה קם לתיקון חצות, ״לקונן על גלותינו המר״ (קס״ב), וכל חייו ״היה משתדל לקבוע דירתו בארצנו הקדושה״, אלא שבני עדתו מנעו זאת ממנו. בזקנותו הצליח לשכנעם שיניחו לו לעלות ארצה, אך הוא מת בהיותו במצרים (רי״ד־רט״ו). מותו היה בחודש שמת בו אברהם אבינו, וביום שמת בו הרמב״ם – כ׳ בטבת (רי״ז). גם מותו היה מלווה מעשים פלאיים: בשבת שלפני פטירתו כבה לפתע הנר, ומכאן הבין שמהשמים רומזים לו על הסתלקותו הקרובה מהעולם (ר״ס). כשטבלו תלמידיו את גופת הצדיק במקווה, נזדעזעה זו; משכו התלמידים את ידיהם, ״ונשאר הרב יושב בלי שום תומך עד שעשו לו הטבילה״ (רס״ג).

סיפורים רבים עוסקים במאורעות שהתרחשו אחרי מותו ובקשר לקברו. אין פעולתו של הצדיק נפסקת עם מותו. הבטחה שנתן לאשה בחייו הוא מקיימה אחרי פטירתו (רי״ב). הוא מופיע לאחר שנים רבות ומציל ילדים מבני משפחתו ממחלה וממוות (ר, קצ״ד). אנשים משתטחים על קברו, והמאמינים בו נושעים, נרפאים ממחלתם או זוכים בבנים (רט״ז, קצ״ו, רכ״ג) ואילו מי שפוגע בקברו נענש (קצ״א, ־״ד). חכם שעלה לקבר הצדיק, על־פי בקשתו בחלום, רואה ״אש מתלקחת מסביב לקבר הצדיק, מרוב קדושה שהיה שם״(קצ״א).

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית

אברהם שטאל

תוכן חייו של הצדיק

במה עסק ר׳ יעקב אבוחצירא בימי חייו הארוכים ? ראשית כל, כמובן, עסק בלימוד תורה. ״מעולם לא שכב על מיטה, אלא היה מנמנם קצת כשהוא יושב וחוזר וממשיך בלימודו״ (נ״ד). גם כשהיה במסע והיה לו רגע פנוי עד לסעודה, ניצל את הזמן ללימוד (מ״ה). כחלק מלימודו יש לראות את עיסוקו בחיבור ספרים. ואולם, באופן כללי, לא פן זה של חיי הצדיק הוא המודגש בספר. לימוד תורה נזכר בהבלטה בתיאור ילדותו, ואילו בסיפורים המתארים את חייו כמבוגר אין הרבה התייחסות לעניין זה, אף־על־פי שלאמיתו של דבר מוכרח היה לתפוס מקום חשוב בחייו של אדם, שחיבר 14 ספרים במקצועות תורניים שונים (מ).

הסיפורים מתארים את הצדיק כמי שמרבה לנסוע. מתפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו הגיע למראקש ולפאס הנמצאות מעבר להרי האטלס (נ, צ); לטטואן ולטנג׳יר שבאזור הצפוני (ר״מ, ר״כ); לאוראן ׳לאלג׳יר שבאלג׳יריה (מ״ב, קט״ז) ועד לעיר תוניס (נ״ב). כל מסעיו, כמו כל מעשיו כולם – ודבר זה מודגש חזור והדגש בספר – נעשו מתוך כוונות דתיות, לשם קיום מצווה, לשם שמים. הנה דוגמות אחדות: הוא גירש את אשתו ואחרי חודש הזר ונשאה; הוא עשה כן, כי נודע לו שרק בדרך זאת תיוולד לו בת לאחר שהיו לו בנים בלבד, והוא רצה לקיים מצוות פריה ורבייה במלואה (ע״ג). הוא ביקש לדרוש בציבור בשעת הלוויה, לא לכבודו אלא ״בשביל מצווה ולעשות נחת רוח לנפטר על ידי הדרשה״ (קי״ח). פעם נסע הרב לפאס ו״שום אחד לא העיז לשאול על מה ולמה הוא רוצה לנסוע, אך זאת גילה לתלמיד חשוב שלו, כי גילו לו מן השמים שרבני הישיבה הגדולה שבעיר פאס מתקשים באיזה קושיא בגמרא… והוא הולך לשם כדי לבאר להם הגמרא״ (צ).

פעילותו של הרב, בסביבות מקום מגוריו ובקהילות הרבות שבהן הוא מבקר, היא מגוונת. הוא מחזיק בביתו ישיבה, ״והיו בה הרבה תלמידים, ובמיוחד היו תלמידים בני עניים״ (ק״ה). הוא נוהג לסובב בכפרים ״כדי לערוך כמה מגביות לצורך עני העיר ולצורך ישיבתו״ (קנ״ג). נוסף להוראה ולדאגה לעניים מזכירים הסיפורים פעילות דתית וציבורית ענפה: הוא דן דינים ומעניש חוטאים (למשל מ״ג, ק״ו רל״א), דורש בתורה ברבים (ג, קכ״א), משכין שלום בין אדם לרעהו(נ״ה), מתערב בענייני הקהילה (קמ״ד), בודק סכיני שחיטה (ע״ב), מתפלל לשלום העם (ס״ז ומברך אנשים הזקוקים לרחמי שמים: ״נשברי לב וחולים״ (נ״ד), חשוכי בנים (: ועניים (קס״ג). במקרים שונים גורמת פעולתו של הצדיק לשיפור מצבם של היהודים שסבלו משכניהם הגויים או ממושל גוי (ק״מ, קכ״ז־קכ״ח, רכ״ו). בוויכוחים דתיים עם המוסלמים מייצג הרב את היהדות מתוך גאווה וללא מורא (ס״ד־ס״ו). הוא נמנע מלכבד גוי על־ידי קימה (נ״ט), ומעניש גויים המבקשים לפגוע בו (קני״ קנ״ו); אך לאחר שמבקשים את סליחתו, מוכן הוא למחול להם; מעניין הנימוק הריאליסטי בתוך סיפור בעל מרכיב על־טבעי בולט (מסופר בו, שהרשעים מתאבנים ושוקעים באדמה): ״רבינו אמר: סוף סוף אנו גרים בארצם ואנו בגלות המר הזה ואולי בשביל זה הם יזיקו לעם ישראל-מוטב שאמחול להם״ (קנ״ז).

כמו בסיפור זה כך גם רבות מפעולותיו האחרות של הצדיק הן פלאיות: הוא נותן קמיעות השומרים מפני רוחות (קי״א), המגינים על חיי אדם (פ) או המרחיק מחלה מידבקת מעיר שלמה (ר״נ). בתפילותיו הוא מתקן נשמות (קי״א) ובהשבעותיו הוא מגרש רוחות (ק״י). הוא מצווה על תלמידיו לקרוא קינה באוזניו של קמצן המסרב לתמוך בישיבה, והדבר גורם למות האיש (ק״ז). נער המאמין בכוחו של הצדיק מתרפא משיתוקו, לאחר שהרב אומר לו שלוש פעמים ״קום ובוא אלי ברגליך׳ (קכ״ג). כוחו של הצדיק עובר לחפצים דוממים שהוא נגע בהם: חלוק ­ישן של הרב שנמסר לבנו מרפא חולים (קס״ח); פיסת נייר – לא קמיע ! – שמסר הצדיק, מסייע לאשת המתקשה ללדת (קס״ט); בדומה לכך, גם מאכל ומשקה שהונחו על קבר הצדיק גורמים לריפוי חולים (קצ״ג). די בהזכרת כוחו של הרב, גם בלי שהוא נוכה במקום, כדי להטיל פחד בשדים ולגרשם מהמקום (קס״ו).

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית

אברהם שטאל

מידותיו של הצדיק

אחדות מתכונותיו של הצדיק קשורות בלימוד תורה: הוא היה מתמיד גדול, מי בשינה ועוסק בלימוד, ומצטער על כל רגע של ביטול תורה (ס״א, נ״ד, ס״ו). לימוד תורה היה מחמם את גופו, באופן פיסי ממש: פעם, בהיותו במראקש בימי קור גדול, רצו להביא לו תנור, אך הוא אמר שאין צורך בדבר; ״התחיל לעיין בגמרא, וראו התלמידים איך שרבינו פניו מזיעים… כמו בחודשים תמוז־אב… וכל זה היה מרוב דביקותו בתורה״ (רל״ו־רל״ז).

 כוח זכרונו היה בלתי־רגיל: פעם, כשלמד בתוספות, הבחין בכך שחסרות שתי שורות בדפוס שבידו; ביקש קולמוס והשלים את החסר מזכרונו. ״הביאו ספרים אחרים מדפוס אחר וראו שהוא כתב בדיוק הלשון שהסרה, בלה מלה״ (רל״ז). בפעם אחרת השלים מזכרונו שלושים דפים שאכלום עכברים בתוך ספר של הרב חיים ויטאל, ולאחר זמן נמצא עותק אחר של הספר והתברר שכתב הכל בדיוק כמו במקור (קע״א־קע״ב).

בין מידותיו התרומיות של הצדיק בולטות שתיים: ענוותנותו, הנזכרת עשר פעמים, וסלחנותו (שמונה פעמים). בבואו למקום, הוא מסתיר את זהותו, לובש לבוש פשוט (ר״מ, נ״ב), אינו פונה להתארח בבית ראש הקהילה כי אם לביתו של אדם עני (קמ״ב). מעשה שבא לעיר כשמראהו כשל עני, ונתן לו הגבאי מקום אצל בעל אכסניה פשוט ועני.

כשנתגלתה זהותו, ביקשו כל גדולי העיר להזמינו, ״ורבינו יעקב לא רצה לשנות אכסניה שזכה בה״ קע״ט־ק״פ). הוא סירב להדפיס את ספריו ואמר, שאחרי מותו יבדוק אם ספריו רצוים לפני ה' ורק אז יודיע לבנו שיביאם לדפוס, וכן היה (צ״ג). אנשים שפגעו בצדיק וביקשו את מחילתו, סלח להם – כך ביחס ליהודים וכך ביחס לגויים (נ״ג, ד:״ט, קנ״ז).

 כשמישהו חטא, נתן לו הצדיק הזדמנות לשוב בתשובה ולא הענישו מיד (צ״ו), אך כאשר סירב החוטא, הרי הוא נענש בחומרה (ק״א, ק״ח). תכונות אחרות הנזכרות בספר פעם אחת או פעמיים הן: הנכונות לעזור לזולת תמיד – ״גם בלילות הפריעו [מבקשי עזרה] פעמים רבות את מנוחתו, הוא לא מיחה״ (נ״ד), כיבוד אורחים (קע״ה), זהירות בכבוד כל אדם (קמ״ב, רמ״ד) ושנאת בצע (מ״ח, ״ב״ז).

 כמה ממידותיו הנעלות באו לידי ביטוי בתחום המשפט: רדיפת צדק, מסירות נפש, אומץ לב. פעם היה הרב בדרך, רוכב על חמור ושמשו עמו. בהיותם בשדה הפתוח באה לקראתם אשה, וביקשה את עזרתו של הרב בדין שהיה בינה ובין בעלה, וגם גויים התערבו בדבר. רצה הרב לעיין בדין בו־במקום, הפסיקו השמש ואמר: מקום סכנה הוא, נמהר בדרכנו וכשנגיע אל הכפר ישמע הרבי מה שאת רוצה״. כעס הרב ואמר: ״הסכנה היא במקום שאומרים להטות משפט!״ מיד בירר את הדברים ונתן את תשובתו (נ״ז). במקרה אחר פסק את דינו של אדם אחד לחובה. אותו איש כעס מאוד, ומכיוון שהיה מיודד עם מושל העיר, הלך אליו וקבל על פסק־הדין. המושל התערב, וניסה להכריח את הרב לשנות את דבריו. ״ענה לו רבינו: כך הוא דין תורתנו הקדושה, ואין לשנות״, ולא זז מדעתו, למרות כעסו של המושל ואיומיו (רל״ב־רל״ג).

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית

אברהם שטאל

המידות שנמנו עד כה הן בתחומי הלימוד והיחסים שבין אדם לחברו. על אלה יש להוסיף מידות שבין אדם למקום. בעל אמונה גדולה היה הצדיק, כפי שראינו כבר במעשה עריכת המשפט בשדה הפתוח, במקום סכנה. תכונה זו ניכרת היטב גב מהסיפור הבא: מעשה שה״פלשתים״ (כך כינו יהודי מרוקו את בני השבטים ־ברבריים, שוכני המדבר) עמדו להתנפל על המלאח (שכונת היהודים), וכל בני הקהילה הסתתרו בפחד גדול בבתיהם, ולא באו לתפילה. הרב ציווה על בנו לאסוף מנין, וכשתמה על כך הבן ״גער בו אביו: האם אין אמונה בלבך ?״ הרב התפלל בנחת וללא צל של פחד, ואחרי התפילה ישב ולמד תורה. רק כשחשב שנשאר לבדו (ולא ידע שהשמש מציץ מהחלון), פרש כפיו כלפי מעלה בתפילה, וביקש, שבזכותו יגן ה׳ על העדה (ס״א).

הוא נהג להאריך בתפילה, ובשעה שהתפלל לא חש כ במה שאירע סביבו, אפילו לא כשירו ליד אוזנו; כה גדולה היתה כוונתו בתפילה (קפ״ט). הוא לא ויתר על תפילה גם כשהיה בדרך והיתה סכנה בדבר, כי אמונתו היתה רבה שה׳ יגונן על בני החבורה, ואכן כך היה (ק״ל־קל״א). הצדיק חי קדושה וטוהרה. פעם סירב לצאת לדרך, משום שבעגלה בה עמד לנסוע היו גוי וגם יהודי אחד ״שלא היה כשר״ (מ״ב). בפעם אחרת היה בחדר שבו היתה תלויה תמונתו של איש, שהצדיק הכיר בו שהוא רשע, ודרש להורידה מיד מן הקיר (קל״ו) הוא נזהר מאוד שלא להתקרב לנשים: ״היה זהיר מאוד מלהסתכל בנשים ואפילו הן קרובותיו, וגם היה מקפיד שלא יראו אותו נשים, במיוחד בשעת התפילה״(קע"ג) דבר זה היה ידוע לבני עדתו, ולכן ״בשעה שהיה רבי יעקב זצ״ל עובר ברחוב, היו כל הנשים נסגרות בבית״ (קע״ו). אף לביתו היה ממעט לבוא; כל השבוע, יום ולילה, ישב ולמד בבית־המדרש, ורק בליל שבת היה חוזר לאשתו (ל״ט). מעשה שישב בחדר, ובעליית־הגג היתה אשה נידה; החליף הצדיק את מקומו כדי שלא ישב מתחתה (מ״ה; ומעשה בעניין קרוב לזה בעמי קפ״ה).

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הצדיק כבעל רוח הקודש

לא כל מי שהוא בעל מידות טובות הוא צדיק מסוגו של הרב יעקב אבוחצירא נוסף על התכונות שנמנו, ניחן הצדיק בסגולות שאינן מצויות אצל בני־תמותה רגילים, ואכן אין כלל מקום להשוותו לבני־אדם אחרים, ולו גם יהיו חכמים גדולים, הכוונות שמכוון איש הבקי מאוד בקבלה בשעת תפילתו מכוון אותן הצדיק בשעה שהוא מריח טבק (פ״ד). הצדיק בקי בנסתרות. הוא ״בעל רוח הקודש״ (קמ״ו), הוא מכיר בעופות המבושלים המוגשים לשולחן שלא נשחטו כדין, ובבעלי־חיים שמגולגלת בהם נשמת אדם (ע״ו־ע״ז, ע״א־ע״ב), לפי תמונתו של אדם מבחין הצדיק שהאיש רשע, ובשעת הגהת התפילין מרגיש הוא שבשם אחד משמות הקודש שכח הסופר לכוון(קל״ו, קט״ו).

 הוא בקי בדרכיה של עיר שלא ביקר בה מעולם (קס״ג הוא יודע מה עתיד לקרות, כגון שאניה מסוימת לא תצא לדרכה במועד, או שלאדם פלוני לא יהיו בנים, או שהוא בעצמו ימות בקרוב (ק״ג, ע״ה, ר״ס).הוא מש­וחח עם נשמות הנפטרים (ע״ב, קי״ב). בשעה שיושב לדון, מעוררת התנהגותו לעתים תמיהות ואף ספקות, כי הוא פוסק לפעמים ״כמעט שלא כפי הדין״; אולם לבסוף מתברר שצדק בדינו, כי ״מן השמים היו מראים לו האמת״ (מ״א).

דברים שאמר גדולים היו בערכם ובעוצמתם. כשמקלל רשע, הוא גורם בזה למותו כי הקדוש־ברוך־הוא מקיים את גזרות הצדיק (רל״ג־רל״ה). כשמודיע על מותו של אדם, הרי שימות בזמן ובצורה שאמר מראש (ק, ק״ט). כוחו גדול גם בברכה; אף יש לאל-ידו להבטיח לאדם שייכנס לגן-עדן (ק), וה׳ יעשה כבקשת הצדיק (קכ״ד).

חוקי הטבע, המגבילים את האדם הרגיל, אינם חלים על הצדיק. נהר שוטף, שמימיו עברו על גדותיו, מאפשר לרב לעבור בו בלי קושי, וכך גם לגבי חמורו של הצדיק; מערה, שהצדיק צריך לעבור בה, מתרחבת ומאפשרת לו לעבור בתוכה בנוחות (פ״ו־פ״ז, ע). בסיפורים רבים הצדיק הוא השולט בטבע, וגורם למעשים מופלאים שמחוץ לגדר חוקי הטבע המקובלים. אבנים שילדים ערבים זורקים לחלון ביתו של יהודי שהצדיק מתאכסן אצלו, שבים אל הילדים ופוצעים אותם (קל׳׳ט). כשתלמידו צריך לעבור בפקודתו דרך מסוכנת, שולח עמו הרב נחש שישמור עליו (קס״ד). כשהצדיק מבקש לאכול דגים לכבוד שבת, מתקבצים הדגים מעצמם ומחכים שיבחר לעצמו את השמנים ביותר (קפ״ח). פעם אחת לא רצה הצדיק לנסוע בעגלת עם אנשים מסוימים, והנה עמדו הסוסים במקומם ולא זזו, עד שירדו אותם אנשים מתוך שנואשו מהנסיעה, ואז נסע ר׳ יעקב בלעדיהם (מ״ב). גם הקדוש־ברוך־הוא משנה את חוקי הטבע לטובת הצדיק: פעם, כשהוא התעכב במדבר במקום מסוכן, שלח ה׳ אריה לשמור עליו ועל אנשי שיירתו (קל״א).

כאשר פוגע מישהו בצדיק, העונש הוא מידי: עגלון סירב להסיע את הרב יעקב, כי לא יוכל לדרוש ממנו תשלום; לא בא אליו אף נוסע אחר, וביקש סליחת הרב והסיעו. הרב עמד על כך שישלם לו את שכרו (ק״ד). אשה שהעליבה את הרב וקיללה אותו, נטרפה דעתה (קנ״ח). לאחר מותו נענשו אנשים שפגעו בקברו (קצ״א־קצ׳׳ב, ר״ד).

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות חלוצים ממרוקווהמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

כבודו של הצדיק בעיני הבריות וסמכותו

כשהצדיק מגיע לעיר, יוצאים לקראתו כל אנשי העיר וכל נכבדיה (ק״כ, קס״ג). חכמי פאס, הנכבדה שבקהילות מרוקו, מכירים בגדולתו של הרב, איש קהילת תפילאלת הקטנה, והם מתחרים על הכבוד לארחו בביתם (צ״ב). אפילו שד״ר מארץ־ישראל (יהודי מרוקו התייחסו לשד״רים בכבוד רב) הכיר בלמדנותו של ר׳ יעקב אף שהיה אז עדיין צעיר לימים (ל״ח). ההכרה בגדולתו באה לא רק מצד יהודים, אלא גם מצד ערבים, ואף ממושליהם ושריהם; הכרה ״חיצונית״ זאת נזכרת בספר שש פעמים (למשל מ״ו, ס״ג, קכ״ה־קכ״ח). כהוכחה שאין למעלה ממנה לגדולת הצדיק באים הסיפורים על הוקרתם של שוכני מעלה: נשמות הנפטרים מבקרים בביתו, אליהו הנביא מתגלה אליו, והמקובל הגדול ר׳ שלום שרעבי מתאווה שהרב ילמד את פירושיו-והרב דוחה את בקשתו! (ק״ע, קע״ה, צ״ג). בסיפורים אחרים מודגש הכבוד שזוכה לו הצדיק הדגשה נוספת, על־ידי כך שמתוארים אנשים המזל­זלים בו בתהילה, ולבסוף מכירים בגדולתו. אשה אחת לא העריכה אותו כראוי משום שלבושו היה פשוט; רק לאחר שבאה על עונשה הבינה עד כמה טעתה בהערכתה, וביקשה את סליחת הרב (נ״ב־י״ג). רבנים שלא היו מרוצים מדרשתו, נוכחו לדעת שהוא עולה עליהם בחוכמתו (נ־נ״ב).

גדולתו של הצדיק ניכרת גם בסמכותו הרבה, המתקבלת על־פי־רוב ללא ערעור. מקורביו פחדו להעיר לו דבר, לא העזו לשאלו על מטרת נסיעתו, ואפילו בניו לא העזו לשאול אותו לפשר מעשיו (ק״ג, צ, רי״ח). אנשים אינם מעיזים להתנגד לדבריו, גם כשהם נכנסים לסכנה, כגון כשהם נאלצים להשתהות במדבר ולהתפלל שם, או ללכת למקום מסוכן בלילה (פ״ו, ק״ל, קס״ד). כשאמר פעם למקורביו שהמשיח יבוא, לא פיקפקו בדבריו והחלו למכור נכסיהם ולהתכונן לעלייה; משבושש המשיח לבוא, קיבלו את הסברו של הצדיק ולא הטילו ספק במה שאמר גם לאחר שכביכול התבדה (קמ״ו־קמ״ז). מעשה שהיה אחרי פטירתו של הצדיק: בנו, ר׳ אהרן, בא לארץ־ישראל כדי להדפיס את ספרי אביו וביקש מאחד הרבנים שיתן את הסכמתו על הספר. הרב פיקפק בגדולת הצדיק וסירב לתת את הסכמתו. הצדיק הופיע בחלומו, הוכיחו בדברים קשים ואיים עליו באיומים קשים; ואכן ביקש הרב מחילה מר׳ אהרן, כתב הסכמתו והמליץ על הספר לפני כל הרבנים (ר״ה־ר״ט). ואכן, אפשר לראות בספרי ר׳ יעקב את הסכמת גדולי הרבנים, כפי שמסיים המספר את סיפורו (ר״ט).

תפקידם החינוכי של הסיפורים

מגמה מרכזית בשבחי צדיקים היא לחנך את הקורא או השומע ליחס של כבוד והערצה לצדיק. הסיפורים מדגישים, שהאיש הוא אחד הקדושים אשר בארץ והוד ה׳ חופף עליו. הצדיק ראוי לכבוד על חוכמתו(פ״ה), יש להישמע לפסק־דינו (ק״ט) ולהיזהר לקיים את הוראותיו בקפדנות לבל ייגרם לאדם נזק או צער (פ). צריך להאמין בו, כי דבריו נכונים והם עתידים להתקיים (ס״ז־ס״ט). הבוטח בצדיק לא יאונה לו כל רע (קל״א־קל״ב); המאמין בו יזכה לתשועה בצרתו (קכ״ג). על האדם ללמוד מתוך מעשים אלה, ״כמה צריכים ליזהר בכבוד תלמידי חכמים, ולא לבזותם, חס ושלום״ (נ״ד). גם כשדרך התנהגותם נראית מוזרה, יש לדעת בבירור שיש לכך סיבה, ואין לבקר אותם או לערער על דבריהם (מ״א, מ״ד). מתוך הסיפורים לומד האדם על גדולתו של הצדיק, כשהכוונה היא שהכרה זו תביא אותו לידי כך שיכבד את הצדיק ואת זכרו(למשל, על־ידי עלייה לקברו או נדידת נדרים לשמו), וכן את בני משפחתו הצדיקים ואת גדולי ישראל בכלל. הדברים המסופרים על הכבוד הרב שהצדיק זכה לו בחייו מצד גדולי ישראל-ואף ממלאכי עליון!-מחד גיסא, ומצד מושלים צוררים מבני אומות העולם מאידך גיסא תכליתם להעלות את כבודו בעיני העדה. ואילו הסיפורים העוסקים בכוחו הרב של הצדיק, שביכולתו לפגוע – גם אחרי מותו – בכל מי שמזלזל בו, ויהא זה יהודי או גוי, איש פשוט או ראש קהל או מושל גוי, הרי הם באים להטיל מורא: אוי לו למי שיעורר את חמתו של הצדיק! חלק חשוב מהסיפורים מתארים סגולות יהודיות לצדיק, שאין אדם פשוט יכול ללמוד מהן, כי אין בכוחו להתעלות למדרגות הצדיק. אך סיפורים אחרים מתארים תכונות ומעשים, שאדם יכול להשתדל לאמצם ולחקותם, אם בתחום שבין אדם למקום ואם בתחום שבין אדם לחברו. יכול אדם ללמוד מהסיפורים, אם יזכנו הקדוש־ברוך־הוא, ״איך לעבוד אותו כראוי״ (מ״ג). מידות הצדיק, כמו ענוותנותו או נכונותו לעזור לכל יהודי בצרתו, מוצגות כמודלים להתנהגות טובה.

רבים מהסיפורים משמשים כסיפורי מוסר, שמהם יכול האדם להפיק לקחים שישפיעו על מעשיו. לפעמים מובע הלקח באופן מודגש ובהרחבה יחסית; במקרים אחרים הוא כלול בדברי סיום קצרים לסיפור. דוגמה לסוג הראשון: אחרי סיפור המתאר מעשיו של סוחר, כתוב כך: ״מזה אנו לומדים שאדם צריך להיות ישר במסחרו, ולא לרמות את הבריות ח״ו, ובפרט שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, ומה יועיל לו הרמאות, והריווח שהרוויח באיסור ? לכן ישתדל לדבר רק אמת, ואז תשרה בו הברכה, וה׳ יצליח דרכיו״ (ק״א־ק״ב). ודוגמה לסוג השני, המובאת לאחר סיפור על מעשה ניאוף: ״הקב״ה יצילנו מכל איסור ומכל פגם ונזכה להיות קדושים וטהורים ולעשות רצון ה׳ כרצוננו, אמן כן יהי רצון״ (קל״ה). העניינים הנזכרים בצורה זאת או אחרת הם, למשל: זהירות בנידה והקפדה על מחיצה בין גברים ובין נשים בבית־הכנסת (מ״ה, קע״ד), זהירות בכשרות, חשיבות מצוות תפילין וערך הכוונה בתפילה (ע״ט, קט״ז, קפ״ט). מצוות המכוונות לתיקון היחסים שבין בני־אדם הם, למשל: החובה להקפיד בכבוד חבר והאיסור לבזותו (קפ״ג, קנ״א), ערך הצדק והחשיבות של השכנת שלום בין בני־אדם, אף בדברים פעוטים כריב בין נשים על התור לאפייה בתנור (נ״ז, נ״ה) והמצווה להסיר מכשולים העלולים להזיק לבני־אדם אחרים (קס״ז).

כל הדברים האלה, הנאמרים במפורש או ברמז, כקטע בפני עצמו או במובלע בסיפור, עושים את הספר לא רק ללקט של ״שבחי צדיקים״, אלא גם לספר מוסר עממי – לא שיטתי ומקיף, אך נוגע בעניינים רבים מחיי העדה. הכרת מערכת הערכים המונחת ביסודו של ספר זה ודומיו עשויה לאפשר למחנכים בישראל לגשור גשרים בין התרבות המסורתית והמודרנית, בבואם לחנך ילדים, שרבים מאוד מהם ספגו (ועודם סופגים!) ערכים אלה בבית הוריהם. כאחת הדרכים להכיר מערכת ערכים זו רואה אני את העיון בסיפורי צדיקים מנקודת ראות חינוכית, כפי שהשתדלתי להדגים במאמר זה.

סוף המאמר

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

תיאור תולדות החינוך בקהילות היהודיות בארצות צפון-אפריקה במאות השנים האחרונות הוא משימה קשה, מפני ש״אצל יהודי המזרח כמעט שלא נמצא ספרי תקנות לבתי־הספר והת״ת או לענייני חינוך בכלל״. החוקר נאלץ להסתמך על רמזים והערות־אגב, המצויים בספרות התורנית של התקופה ובעיקר בספרי השו״ת ובספרי התקנות של הקהילות. למרות זאת, כיוון שדמותו של החינוך היהודי המסורתי נשתנתה אך מעט במשך תקופה זו באותן ארצות, על־כן נודעת חשיבות גם לעדויות בעל־פה של ראשי הקהילה וזקניה. על יסוד שני אלה-עיון בספרות השו״ת וגביית עדויות מפי זקני הדור – חיבר חיים זעפרני מונוגרפיה מקיפה בנושא שלנו.

ברשימתנו זו אנו מתכוונים לתאר סדרי חינוך והוראה בקהילה היהודית במרוקו במאה ה־18. תקופה זו היתה מרכזית בתולדות יהודי מרוקו.3 בתקופה זו קמו לה לקהילה זו תלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה. הם עיצבו את דמותה ואת אורחות חייה של קהילתם למשך דורות אחדים, ובעצם כמעט עד דורנו אנו ממש. עיון בכתביהם ישמש אותנו בחקירתנו.״ אנו נסכם כמה מן הממצאים, העולים מן המקורות, שנדונו כבר על־ידי זעפרני ונוסיף, על יסוד עיון במקורות נוספים, הערות בתחומים שלא נסקרו באותו מחקר חשוב ושיש בהם, לדעתנו, משום תרומה להשלמת התמונה.

עיקר החינוך-בבית־הכנסת

תחילה יש להבחין הבחנה ברורה וחדה בין החינוך היסודי ובין החינוך בדרגות גיל גבוהות יותר. על החינוך היסודי בקהילות מרוקו אפשר לומר על דרך ההכללה מה שכתב ש׳יד גויטיין על החינוך היהודי בתימן: ״עיקרו של החינוך נעשה בתוך בית־הכנסת, על־ידי בית־הכנסת ובשביל בית־הכנסת״. תמונת מצב, שיש בד, גם מעין תקנון של החינוך היסודי באותה עת, מצאנו בהכרזתו־תקנתו של הרב יעקב אבן־ צור (להלן – יעב״ץ):

בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית (= כבן שש) כבר שבע (= כבן שבע) ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשא״לת (= עשיית מסרקות ברזל לעיבוד צמר) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל… וראינו שהאומנים השוכרים אותם הם המחזיקים ביד עוברי עברה דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב… לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו וחוקה חקקנו וגזרה גזרנו שאין לשום אחד מהאלקראשליי״ן (= בעלי מקצוע באומנות הנ״ל) ולא משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן שבעולם מהיום הזה והלאה עד שיתחנכו במצות ציצית ותפילין, ואז רשאים האומנים לשכרם ובתנאי שירגילום ויזהירום ויזרזום ללכת להתפלל עם הציבור…

מן הדברים האלה אתה למד, כי בעוד שגיל הכניסה לבית־הספר לא היה קבוע, ומכל־מקום היה מוקדם מאוד כנראה, הרי גיל הפרישה המקובל היה בסמוך לגיל בר־מצווה, היינו בגיל 12 לערך. אישור נוסף להשערה זו מצוי בתשובה של הרב ש״י אביטבול, אשר בה הוא כותב, כי בבית־ספר מסוים לא מצא אף לא ילד אחד, שגילו מעל ל־12 שנה. במלים אחרות, חינוך חובה הקיף את כל הבנים עד גיל 12. ככל הנראה, הביקור בבית־הספר היה סדיר ותקין בדרך־כלל ורק דוחק כלכלי גרם לעתים לנשירה. מעניין להעיר כי המוזהרים מפני הישנותה של ״שערוריית״ הנשירה הם בעלי־המלאכה דווקא ולא הורי הילדים עצמם. ולא עוד אלא גם כשמגיע הילד לגיל שבו מותר להוציאו לעבודה, על בעל־המקצוע מוטלת הדאגה להמשך חינוכו. אנו משערים כי ר׳ יעב״ץ פונה לאומנים דווקא ולא להורים, הן מפני שקל יותר היה לאתר מקרים של נשירת ילדים בבית־מלאכה מאשר בבתיהם הפרטיים של הילדים והן מפני שכוחו של בית־הדין באכיפת תקנותיו היה גדול יותר כלפי האומנים מאשר כלפי הורים סתם.

תקנה זו מרמזת בדרך אגב גם על תכנית הלימודים בשלב יסודי זה: לימוד הקריאה לשם התמצאות בסידור התפילה ולשם קריאה בחומש וכן חינוך לקיום מצוות מעשיות אלמנטריות. תכנית לימודים זו היתה מכוונת להכין את הילדים לקחת חלק בחיי הקהילה, אשר התמקדו סביב בית־הכנסת. יחד עם־זה מסתבר, כי הקהילה עצמה, כגוף ממונה ומנהיג, לא ראתה את עצמה אחראית לחינוכם ולהשכלתם של הילדים. הרבנים הם שנטלו על עצמם דאגה זו, מטעמים דתיים־חברתיים ברורים.

לא הוקצו מבנים מיוחדים לבתי־הספר, שכן ענייני החינוך לא היו מסורים בידי הקהל, כאמור. הלימודים התנהלו בדרך־כלל בבתי־הכנסיות. אך במקרים לא־מעטים פתחו מלמדים כיתות לימוד בבתיהם הפרטיים. אחת התשובות דנה בתלונתם של דיירי בית משותף נגד מלמד, שפתח כיתה בביתו ובכך הפריע את מנוחת דיירי החצר. הדיין פסק לטובת המלמד, בשתי הסתייגויות: (א) שתהא עינו של המלמד פקוחה על תלמידיו ״שלא יצערו את בני הבית״. במיוחד כשהוא נעדר מן הכיתה לשעה קלה ״לצורך לקנות מידי דמיכל (= משהו לאכול) לבניו ולבני ביתו״; (ב) בסידור התורנות לניקוי הבית יהא על המלמד לקבל על עצמו לפחות תורנות אחת נוספת על חובתו כדייר הבית. אגב פסק־דין זה אתה למד משהו על סדר יומו של מלמד ועל החזקת חדר הלימוד.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

" מתנתם מעוטה חרפתם מרובה״

הקהל לא ראה עצמו אחראי גם למלמדים, וכל מה שהיה קשור להם – מינויָם, הכשרתם, שכרם וכיוצא בזה-לא היה ממוסד. פתיחת כיתה דמתה במידת־מה לפתיחת חנות – כל מי שרצה לפתוח פתח.המלמדים קיבלו את שכרם מן ההורים ושכר הלימוד היה שונה ממלמד למלמד, והמלמד עצמו דרש שכר שונה מהורים שונים. מכל־מקום, השכר היה נמוך ולא שולם בקביעות. כיוון שעסק המלמדות לא היה כדאי בדרך־כלל, על־כן לא חלו על מקצוע זה התקנות של ה״שררה״, אשר הגנו בקפדנות על המשרות הציבוריות מפני חשש הסגת־גבול. רבים מבין המלמדים היו אנשים בלא מקצוע, שראו במלמדות פרנסה צדדית או פרנסת מעבר, ומשרווח להם נטשו את המלאכה. תלמידי חכמים מסוימים עסקו במלמדות כמקור קיום זמני ותוך כדי כך השתלמו בלימודיהם לשם השגת תפקיד רם כגון רבנות או כיוצא בזה, וכשעלו בדרגה הפסיקו להורות." מצב עגום זה הטריד את מנוחתם של הרבנים־הדיינים, שניסו בדרכים שונות לעודד בחורים מוכשרים לעסוק במלמדות.

למרות האמור לעיל נמצאו לא פעם בקהילות שונות מלמדים מוצלחים, אשר זכו להוקרה ולסעד על־ידי אנשי קהילותיהם. בשו״ת משפצים ישרים מובא פסק־דין בעניין מחלוקת, שפרצה בקהילת תאזא. המלמד בעיירה זו היה תלמיד חכם וראה ברכה במלאכתו, אך החליט להפסיק את עבודתו בשל מיעוט הכנסותיו מן ההוראה. אחדים מן הקהילה רצו להפנות חלק מהכנסות בית־הכנסת לזכות המלמד ובכך להניאו מלפרוש. אחרים התנגדו, שכן הכנסות בית־הכנסת היו שייכות למשפחה מסוימת מכוח ה״שררה״, העוברת בירושה. העניין הובא להכרעת הדיין, ר׳ רפאל בירדוגו. תשובתו כוללת פסק־דין, הצעת פשרה והתראה. ״מעיקר הדין… רשאים הקהלה ליתנה (= את ה״שררה״ של בית־הכנסת) למי שיראה בעיניהם שיש בו תועלת לציבור… ולכן בנידון זה טענת הכת השנייה האומרים לתת הנאותיה (של בית־הכנסת) למי שילמד להם תשב״ר (תינוקות של בית רבן) טענתם נכונה ועצה טובה״. למרות זה מציע הדיין פשרה-שיותן למלמד רבע מהכנסות בית־הכנסת. בסוף באה התראה: הרי ממילא מותר לאנשים החפצים במלמד לפתוח בית־כנסת חדש, שישמש גם בית־ספר. המלמד ייהנה משכר לימוד הילדים וגם מהכנסות בית־ הכנסת, אך זה יבוא בלא ספק על חשבון בית־הכנסת הקיים.

תשובה אחרת מדברת על מלמד מן העיר פאס, אשר לא מצא כדי פרנסתו ופרנסת ביתו בעירו, נדד לאלג׳יריה ונתמנה למלמד בעיירה בלידה. שם הרביץ תורה בהצלחה רבה וגם גילה כושר חינוכי מובהק, ובלשון המקור ״היה מלמד תינוקות ודייק וגריס וכפאן ללימוד יפה יפה, גם הנהיגם במוסר ודרך ארץ״.

מקרה מעניין של התארגנות מלמדים לשם הטבת תנאי עבודתם והגנה על זכויו­תיהם אירע בעיירה ספרו בראשית תקמ״ג (1782).שישה מלמדים, אשר מילאו כנראה גם תפקידים אחרים (שחיטה ולבלרות), התארגנו ל״שותפות אחת בלימוד הנערים״ וסיכמו ביניהם, מחד גיסא, לסרב מעתה ואילך לקבל כל סיוע כספי מן הציבור, ״שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה״, אך, מאידך גיסא, לא להמשיך עוד בהוראה אלא אם כן יובטח להם שכר הוגן, דהיינו, ״שיהיה כפי מה שמקבלים בעיר (הגדולה) ויהיה דבר המספיק (לפרנסה) ויינתן מראש מדי חודש בחודשו״. ההת­ארגנות והאיום בשביתה מעניינים כשהם לעצמם ומצביעים על תודעה מקצועית גבוהה, אך כל הפעולה התאפשרה כנראה מפני שרב העיירה, הרב ישועה אביטבול, נתן לה את מלוא הגיבוי הדרוש, כפי שיוצא מן ה״הסכמה״, הרשומה בשולי זכרון הדברים.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991חלוצים בדמעה

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

שוני ברמות הלימוד

מעבר לגיל חינוך החובה, היינו מעבר לגיל בר־מצווה, משתנה התמונה באורח ניכר- הן במספר הנערים, הממשיכים את לימודיהם, הן בתכניות הלימודים וברמתם. מסתבר כי בשל המצב הכלכלי הקשה התמעט מספר הלומדים לימודים על־יסודיים, שכן רוב הנערים יוצאים לעבודה. ברם נראה כי הדוחק הכלכלי הוא הסבר אחד בלבד לתופעת הנשירה הגדולה מלימודי המשך. הסבר נוסף, אשר לא עמדו עליו די הצורך, נעוץ במבנה החברתי של קהילות יהודי מרוקו.

החברה היהודית במרוקו, ככל החברות המסורתיות, היתה מעמדית בצורה מובהקת. שכבה דקה הנהיגה את הקהילה, הן בתחום החיים ה״חילוניים״ והן בתחום החיים הדתיים, וכל יתר בני הקהילה קיבלו את סמכותם. המוביליות מלמטה למעלה, היינו העפלתו של אדם מפשוטי העם לתפקיד ציבורי כלשהו, היתה קשה מאוד, שכן התפקידים המנהיגותיים היו מוחזקים בידי משפחות מעטות ואלו העבירו את זכויותיהן בירושה לבניהן אחריהן. הזכות להורשת סמכות מעמדית מעוגנת היטב במנהג ובהלכה והיא היתה מקובלת על הכל. המניע לקידום בסטטוס החברתי היה אפוא נעדר כמעט לגמרי בקרב השכבות המונהגות, ובניהן של אלו פנו כולם לאומנויות זעירות, למסחר ולרוכלות. ההצלחה באומנויות השונות לא היתה מותנית ברכישת השכלה, ובוודאי לא בהרחבת ההשכלה היהודית. על־כן לא המשיכו בני פשוטי העם את לימודיהם. לעומת זה מילוי תפקידי ה״שררה״ דרש רמת ידיעות סבירה, ובתפקידים מסוימים כגון רבנות ודיינות״ רמת ידיעות גבוהה מאוד. מי שרצה להמשיך את מסורת אבותיו במנהיגות הקהילה היה חייב להרחיב את השכלתו. סיכומו של דבר-למבנה החברתי של הקהילה היתה השפעה מכרעת על החינוך. מחד גיסא, הוא עודד מאוד את בני האצולה המעמדית להוסיף ידע, אך מאידך גיסא, הוא קטל באבה כמעט כל מוטיבציה אינטלקטואלית אצל בני השכבות הפשוטות.

מצב זה התנגש כמובן עם אחד מעקרונות היסוד של היהדות, הלא הוא חובתו של כל איש בישראל ללמוד תורה בכל גיל ובכל מצב." הרבנים, אשר ראו עצמם אחראים לקיום מצוות תלמוד תורה בקרב בני קהילותיהם, נמצאו בקונפליקט גדול: מטעמים כלכליים לא היה אפשר לדרוש מן ההורים שיוותרו על עזרת בניהם המת­בגרים וישלחום לבית־המדרש. אך מטעמים חברתיים לא היתה אפשרות להבטיח קידום חברתי לכל בן־תורה. הרבנים ניסו להיחלץ ממֵצר מצפוני כבד זה באמצעים שונים. הם לא ויתרו על דרישתם-היא דרישת ההלכה־ שכל אחד יקבע עתים לתורה ככל שיוכל ובהתאם לרמת ידיעותיו.

גם ליהודים הפשוטים, שרמת ידיעותיהם הגיעה לקריאת בלבד, נמצאו פתרונות מתאימים: טופחה ה״קריאה״ בספרי הקודש, היינו קריאה ממש גם כשאין היא מלווה הבנה ועיון. הדרשנים הרבו להטיף לקריאה קבועה ומסודרת, יומית או לפחות שבועית, בתהילים ובזוהר. בשבתות ובמועדים נקבעה קריאה גם בפרקי משניות. יהודים רבים, בעלי רמה מעט יותר גבוהה, נהגו לקבוע עתים לקריאת חוק לישראל – הלוא הוא הפנסום היומי, שכלל קטעים קצרים של תורה ותרגום אונקלוס (מן הסדרה השבועית), נביאים וכתובים, משנה וגמרא, זוהר, הלכה ומוסר. רבים דבקו בהתמדה במנהגי ״קריאה״ אלה וראו בכך יציאת ידי חובתם בקיום מצוות תלמוד תורה. אגב כך יכלו האבות לעקוב בקלות אחרי התקדמות ילדיהם בבית־הספר ולעתים קרובות נדרשו הילדים להוכיח את יכולתם הלימודית על־ידי קריאה פומבית של קטעי תפילה בשבת בבית־הכנסת ועל־ידי קריאת ההפטרה. ברמה של בית־הספר היסודי היה אפוא קשר הדוק ופורה בין בית־הספר ובין ההורים ובית־הכנסת. אפשר לומר, כי בדרך־כלל השיג בית־הספר היסודי את המטרות שקבע לעצמו.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסהעלייה ממרוקובל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

ב " כיוון סוציו-אקונומי "

אך יש להודות, כי מטרות אלו היו צנועות מאוד. אף כי הרבנים עודדו מאוד את מנהגי ה״קריאה״, ידעו כי אין בהם משום טיפוח של אליטה תורנית־אינטלקטואלית והם פנו לכיוון נוסף-הכיוון הסוציו־אקונומי. הם תבעו מפרנסי הקהילה לקיים באופן קפדני, בכל מחיר ובכל מצב, את התקנה הפוטרת כל תלמיד חכם, אשר ״תורתו אומנותו״, מתשלום מסים למוסדות הקהילה. יש לזכור כי מסים הוטלו על בני הקהילה לא לשם החזקת מוסדותיה בלבד, אלא גם לתשלום מסים שונים לשלטון הנוכרי. השלטון לא גבה מסים מכל יהודי באורח אישי, אלא מינה נציגים מבין הקהילה, שהיו אחראים לפרעון המסים לשלטון. הוכנו רשימות מדויקות של ״פורעי מס״.

 גובה המס היה תלוי במצבו הכלכלי של הנרשם. היו מסים ישירים ומסים עקיפים. לבד מן המסים הקבועים, אשר גובהם היה צפוי מראש פחות או יותר, הוטלו מדי פעם, לפי שרירות לבו של השליט, מסים חד־פעמיים. אלה הסתכמו בסכומים גבוהים והכבידו מאוד על הקהילה. לשם הבטחת גבייתם היה השליט הנוכרי חובש יהודים-לרוב ראשי הקהל-בבית האסורים ומחזיקם שם כבני ערובה עד תשלום המס. פדיון האסורים תבע מכל חבר בקהילה קרבן כספי ניכר. הפטור מתשלום מסים שונים ומשונים אלה היה אפוא בעל ערך כלכלי של ממש והיה בו משום עידוד משמעותי לעסוק בלימוד תורה.

פרנסי הקהילה הכירו בזכותם של תלמידי חכמים לפטור ממסים, אך בעתות קשות הם ניסו לבטלו בדרכים שונות. הם ניהלו עם הרבנים ויכוח בדבר מקורו של הפטור. הפרנסים טענו, כי הפטור ניתן על־ידי הקהל ועל־כן רשאי הקהל, בעתות משבר, לבטלו או לפחות להכניס בו שינויים. לעומת זה הוכיחו הרבנים־דיינים, כי הפטור לא הוענק מעולם על־ידי הקהל ואין אפוא לקהל סמכות לבטלו או לשנותו. הפטור מעוגן בפוסקים ובתלמוד ומבוסס על המקרא עצמו.

 הפרנסים ניסו גם להתמקח עם הדיינים בדבר הגדרת שני המושגים, המרכיבים את המונח ״תורתו אומנותו״. הם רצו הגדרה מקסימליסטית: תורה-זוהי ידיעה מקיפה ומעמיקה בתורה שבכתב ושבעל־פה; אומנותו-זוהי כל אומנותו. לפי זה תלמיד חכם יהא פטור מתשלום מסים רק אם הוא בן תורה מופלג ואם כל עיסוקו הוא רק בתורה ואינו עוסק בשום מלאכה מכניסה. הרבנים ידעו כי קבלת הגדרות אלו תצמצם בהרבה את מעגל הפטורים ממס ועלולה לסכן את המשך לימודיהם של בחורים רבים. בתי־הדין נקטו אפוא הגדרה מינימליסטית: תורה-גם ידיעה בינונית; אומנותו-עיקר אומנותו.

סיכומו של דיון-אדם אשר ״יודע לישא וליתן בתורה, וברוב מקומות בתלמוד מבין מדעתו ובפסקי הלכות״, אם עיקר עיסוקו בלימוד, היינו ״שיש לו מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ושכל שעה שהוא פונה מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תמיד״ – אדם זה ״נקרא תורתו אומנותו לעניין שהוא פטור מכל מיני מסים וארגוניות בין הקבועים בין הבלתי־קבועים״.

ההגדרה הזאת של תלמיד חכם, אשר נבחרה מבין הגדרות אחרות, הנפוצות בספרות התורנית, מרמזת כנראה על רמת הלימוד בבית־הספר העל־יסודי ועל דרכי ההוראה בו. מסתבר כי הפער בין בית־הספר היסודי ובין העל־יסודי היה עצום. בבית־הספר העל־יסודי, ב״ישיבה״ או ״מדרש״ בלשון המקורות, הסתופפה האליטה האינטלקטואלית של האוכלוסייה היהודית. מורי הישיבות היו רבנים, וביניהם ידועי־ שם. התלמידים באו בדרו־כלל ממשפחות מיוחסות ולמדו מתוך הנעה חזקה להישגים. יתכן שגם כאן הרבו תלמידים לשנן בעל ־פה ויש להניח כי בקיאות בחומר היתה ערך חשוב בעיני מורים ותלמידים. למרות זאת נראה לנו, כי היתה קיימת בישיבות מגמה בולטת ומודעת לעצב דמות של לומד עצמאי. ההדגשה היתה לא על הקניית תכנים בלבד אלא גם על טיפוח דרכי לימוד ודרכי חשיבה.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הסחלוצים בדמעהפר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הגדרה אחרת למושג תלמיד חכם, אשר מצאנוה בספר השו״ת הנ״ל, מצביעה גם היא על אותה מגמה. תלמיד חכם הוא זה אשר מסוגל ״להמציא מידותיו לפני חכמים״. ביטוי זה, השאול כנראה מן המשנה, פירושו: לדייק. שוב מודגשת אפוא היכולת לעיון עצמאי ולא הבקיאות דווקא. עמוד 46

חיזוק להשערתנו בדבר אופיה הפורמטיבי של ההוראה בישיבות שאבנו ממקורות נוספים. ר׳ חיים בן־עטר (להלן רחב״ע) פירסם בתצ״ב (1732) את ספרו הראשון חפץ ה׳, חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. חידושים אלה הם סיכומי דיונים, שהתקיימו בישיבה. והנה במקומות רבים מצאנו, כי רחב״ע טורח לבאר את ״דרכו של תלמוד״ בבניית הסוגיה, היינו במה שנקרא בלשון ימינו ״מבנה המק­צוע״.כן הוא מביע בפירוש הסתייגות ממנהגם של פרשנים שונים, המקשים קושיות פיקטיביות במגמה להציע את פירושיהם: ״אין דרכי להקשות ולהסיע במאמרים כקצת מרבותינו המפרשים ע״ה, כדי לבוא לפירוש מבקשים להקשות ולהרכיב פירושים חוץ מהפשט״. מטרת רחב״ע בספרו, וכמובן גם בהוראתו בישיבה, היתה לבאר את פשטה של הסוגיה התלמודית, ובלשונו ״מה שנוגע להילוך פשטא דשמע־ תתא״. פעמים רבות נבעו הדיונים משאלותיהם של התלמידים, שכן במקומות שונים פותח רהב״ע את הדיון במשפט ״הוקשו התלמידים״ או ״מקשים המשכילים״. נוהג זה מצאנוהו גם ב״ראש משבי״ר״ לרבי משה בירדוגו. מורי הישיבה היו מודעים לקיומו של כושר דידקטי, נבדל מבקיאות בחומר: ״יש חכמים רבים שתהיה חכמתה בליבם לבד, שלא ידעו ללמדה״.

הדאגה לטיפוח ״כת מלמדים״

מן המקורות שהוזכרו אפשר ללמוד גם על התכנים שנלמדו בישיבות. התכנית כללה שלושה מקצועות עיקריים: מקרא (בעיקר תורה), תלמוד ופוסקים. התורה נלמדה גם לפי הפשט וגם לפי הדרש, אף כי ניכר נסיון רציני להבחין ביניהם. בכל הרמות עסקו בפירוש רש״י על התורה וברמות יותר גבוהות הורו את חיבורו של ר׳ אליהו מזרחי(= רא״ם) בשיטתיות. רא״ם (המאה ה־16) חיבר כידוע סופרקומנטר על פירוש רש״י לתורה. העיון ברא״ם דרש לא רק בקיאות גדולה בתורה וברשי׳י אלא גם יכולת התדיינות על נימוקיו של רש״י, של קביעת עמדה ביחס לביקורת, שנמתחה על רש״י על־ידי רמב״ן ואחרים, ובמקומות רבים יכולת ניתוח סוגיות תלמודיות, המרו­מזות בפירוש רש״י לחלק ההלכתי של התורה. בפירושו אור החייט לתורה (ויניציאה, תק״ב-1742) מרבה ר׳ חיים בן־עטר להתייחם לרא״ם. חכמים אחרים בני הדור פירסמו חיבורים שלמים על רא״ם. מסתבר כי העיון השיטתי ברא״ם היה נפוץ בבתי־המדרש בכל צפון־אפריקה.

מסכתות מסדר מועד ומסדר נזיקין מתלמוד בבלי וספרי השולחן עריך של ר׳ יוסף קארו היו עיקר חומר הלימודים בש״ס ופוסקים. ר׳ חיים בךעטר הציע צידוק לתכנית סלקטיבית זו: ״יש חלקים בתורה שהם חובת גברא לדעת את אשר יעבודו, וזולת זה אינם בני ברית התורה… ויש בחינה אחרת כמו שתאמר דיני טוען ונטען, הלכות קידוש החודש, הלכות קורבנות וכדי, האמת כי חובת ידיעת התורה לכל איש ישראל, אבל לא יגרע מצדיק עינו אם יחסר ידיעתה, כל שיש בישראל גדולים שישפטו ויקדשו, יורו משפטים לישראל…״.

המשך…..

עמוד 3 מתוך 512345

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: