חלוצים בדמעה – ש. שטרית

עמוד 4 מתוך 41234

חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

על פעולתו זו והמשמעות שנודעה לה בעיני הביל״ויים עצמם יעידו דברי חיסין, להלן:חלוצים בדמעה

"… אדם זה [מויאל] היד. ׳מציאה׳ יקרת ערך לענין הישוב. אנחנו ראינו את עצמנו חוסים בחומת ברזל. לצערנו חלה האיש קשה ברגלו באותו זמן… והוא נעדר יכולת להתחיל מיד בהשתדלות על אודות רשיון לבנות בגדרה, ציוה אותנו להקים לפי שעה אורווה ארעית של קרשים בשביל הסוסים, בכדי שלא להוציא הרבה עצים, העולים כאן ביוקר רב. החילונו לחפור בור… ועליו אמרנו להקים גג… ופתאום הופיעו חיילים מעזה:17 שכנינו הערבים [מקטרה הסמוכה] הלשינו עלינו. החיילים אספו מיד את יושבי הכפר, והבור נסתם מהר. והערבים עומדים ושומרים מתוך ענין רב היעלה בידנו לבנות לנו בתים… ביודעם, שבלי בתים לא תהיה כאן מושבה והיום או מחר נעזוב את המקום. כשסיפרנו את הדבר למויאל, חייך ואמר : עוד היום התחילו לחפור שוב את הבור והשתדלו לגמור את כל העבודה במשך שני ימים; את האחריות אני לוקח עלי. לשייכים של הכפר תגידו שביקשתים לסור אלי; הם יחשבו שאני אשחד אותם בכסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא האופיצר שנית מעזה, תאמרו לו שלום בשמי ותזכירוהו על ענין מאתיים הלירות שהוא חייב לי. עשינו כדבריו. השייכים שמחו לקראת ההזמנה של החוג׳ה איבראהים ושמו פניהם ליפו. מלאי תקוה שיוציאו מידו סכום הגון. חוג'ה איבראהים סידר להם קבלת פנים לוקחת לב, השפיע עליהם אותות חיבה, דברי שבח ותהילה ו… שלח אותם לדרכם. במשך יום ושני לילות הוקמה האורווה בשלמות… וכשהופיע האופיצר שלנו עם החיילים מעזה בלווית שיכי קנטרה… די היה באמירה : אנחנו אנשי אברהם מויאל, כדי שהחיילים יפנו את המקום. אחרי ימים אחדים בא חייל מעזה ובידו פקודה בכתב מאת הקאימקאם [המושל] לאסור שלושה אנשים על אשר היכו פעם ערבי. ענינו שהאנשים האלה נמצאים אצל מויאל… שקיבל פעמיים הזמנה למשפט, אך ענה שהוא חולה והענין נשכח…״ ומוסיף חיסין, שאולי גם ללא עזרת מויאל היה בסופו של דבר מסתדר הענין, אבל בכמה כספים היה עולה הדבר ל״חובבי ציון״ ! ״לאנשים כמויאל זקוק הישוב. עד היום מפזרים כסף לרוב בכל בתי הפקידות… וכל ענין נמשך שנים תמימות ולעיתים לא רחוקות – אין כל תוצאה… הבקשיש [שוחד] מעורר רק את התיאבון אצל הפקידים ומאריך את הזמן. כמה שהאירופי חכם ותקיף, לא יעשה גם בסכומים גדולים את אשר עושה בנקל תושב עשיר וזריז כמויאל… מויאל היה היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את תנועת התחיה העברית…״

על הדרך להשגת הרשיון כותב מויאל, מאוחר יותר:

 

״עוד טרם הגיעני ההרשאה [המינוי לראש ועד הפועל] קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט הצרפתי (שאני חוסה בצילה), כי אנוכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזה חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם״.

ב־ 21 באפריל 1885 הגיע לארץ זאב קלונימוס ויסוצקי, סוחר עשיר «״חובבי ציון״ ברוסיה, בשליחות ״מזכרת משה מונטיפיורי״ בהנהגת ד״ר יהודה לייב פינסקר, שעל שליחותה הוחלט בוועידת קאטוביץ. מטרת שליחותו היתה לעמוד מקרוב על צורכיהן של המושבות, אשר לא היו בחסות הברון רוטשילד: פתח־ תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להציע דרכים לחילוצן ממצוקתן החומרית ולייסד ביפו ועד פועל לביצוע החלטותיה של הנהלת ״מזכרת משה״. שלושה חודשים עשה ויסוצקי בארץ, סייר במושבות הנזכרות, דיווח לשולחיו על מצבן ועשה נסיונות להקים ועד פועל, בתוך שהוא משנה את דעתו מדי פעם. תהילה החליט ללכת בעקבות הדוגמה של הברון ולמנות בכל מושבה פקיד מנהל. אולם בשל התנגדות המתיישבים נתבצעה החלטתו רק בפתח־תקוה, וגם שם לא ברציפות. לפיכך כינס אספות רבות של עסקנים מיפו, מבני ״הישוב הישן״ בירושלים ומנציגי ״הישוב החדש״ במושבות. למן ההתכנסות הראשונה ועד לאחרונה לא ירד מעל סדר יומן של האספות הדיון סביב שאלת מיקומו של הוועד-יפו או ירושלים? הוויכוחים נמשכו ללא סוף כשכל צד מושך לעירו. המצדדים ביפו, ובראשם ״חובבי ציון״ בחוץ־לארץ, נשענו על הטעמים הבאים: יפו היא עיר הנמל והמסחר של דרום ארץ־ישראל, השער לעולים החדשים, קרובה קרבה גיאוגרפית למושבות ולפקידות הברון, ומעל לכל – מרכזו של הישוב החדש בארץ. זכויותיה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי, מקום מושבה של הרשות ושל החכם באשי, הראשון לציון, הועמו לעומת חסרונותיה של החברה היהודית בה: חברה שמרנית, מסוכסכת ומפולגת, שהתקיימה מכספי ה״חלוקה״. משנוכח ויסוצקי שאי־אפשר לפשר בין הנצים, הקים שתי לשכות: אחת ביפו ושנייה בירושלים. שתי הלשכות לא פעלו כלל, כי האחת שיתקה את עבודת חברתה. לעומת זאת הרעש שהקימו סביבן עורר את רוגזו של הברון ושל פקידו הראשי, אליהו שייד, שגינה את ויסוצקי על מעשהו. בעקבות גינוי זה ביטל זיסוצקי את שני הוועדים ומינה את אברהם מויאל כנציג היחיד של ״חובבי ציון״ בארץ.

למעשה עוד קודם־לכן ביקש ויסוצקי מנשיא ״מזכרת משה״ לשלוח אליו את כל הכסף המיועד למושבות על שם בית־מסחרו של מויאל, ״כי יחידי הוא מאחינו הבנקרים ביפו, אשר יכולים אנו להאמין בו בהחלט, גם לעתיד ייעדתי אותו להיות הקאסיר [הקופאי] של הועד ההוא״, ועתה הוא מוציא לפועל את החלטתו וממלת על מויאל בפני פינסקר:

׳״הן על אודות הועד הפועל כבר כתבתי לאדוני, כי מכל הקולות והברקים שהיו בדבר הזה לא מצאתי אפשר לגמור מאומה, ואבחר רק בהאדון מויאל שהוא כמו כן הסוכן, והוא האחד הראוי והיודע בזה, אשר לו הרצון וגם היכולת לעשות דבר מכוח עצמו ומכוח הועד המרכזי  ,ואליו צירפתי את ה׳ אלעזר רוקח בתור מזכיר וסופר…״

ובאותו עניין הוא מוסיף:

״מוצא אני לדבר דברים אחדים על אודות ה׳ מויאל. האיש הזה הינו יליד הארץ, יודע בטוב טעם השפה המדוברת, איש עשיר וגדול, וגם אביו החי פה הינהו מהעשירים המצויינים, רב תושיה היודע להלוך עם החיים לרוח היום. הוא בעל כוח כביר ורצון נמרץ, מעורב עם הישמעאלים, שריהם ונכבדיהם, ויודע ומכיר בטבעם. על פיו ועל ידי השתדלותו נבנה המושב עקרון, כי בחוכמתו השיג רשיון מאת המושל פה… ורבות יגעתי עד אשר עלתה בידי כי יקבל עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעינים לדבר. הישוב בכלל…״

אברהם מויאל – האיש ופועלו – חנה רם

עבודת מ ויאל כנציג ״מזכרת משה״חלוצים בדמעה

משקיבל מויאל על עצמו עול ציבור, זנח את כל עיסוקיו הפרטיים והתמסר כולו לעבודה, אותה ביצע בנאמנות, דייקנות ויושר, כפי שעולה ממכתבו לוויסוצקי להלן:

״שמעוני אחי ולאומי הנה אנוכי הרהבתי בנפשי עוז לתת את משא העם הזה עלי אשר עיני יהיו פקוחות להשכיל להיטיב ויהיה נועם ה׳ אלד׳ינו [אלוהינו] ומעשה ידנו כוננה עלינו. וכל כסף הקדשים אשר הגיעני עד הלום תחת ידי מעיר הבירה פאריז יע״א [יעיד עלי אדוני] אשר מערי רוסיה אחלקם ביעקב את כסף התמיכה ולעזר ולהועיל כאשר ישר בעיני אלד׳ים, ואשלח להם החשבון מסודר הדק היטב בסדר הנכון בטח, וחוב קדוש עלי לסובב נתיבות הקולוניות לראות מעשיהם ופעולתם לפני תבוא, לבלתי יסורו מן המצוד, ימין ושמאל. אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה יר״ה [ירום הודו] למען יהיו יושביהם בטוחים מכל מצוקה וה׳ אלד׳ים יעזור לי. ואתנהלה לאיטי לרגל המלאכה לבלתי ידח ממנו נדח וכתבי ההודעות אכתוב לכל ההוד, ולכל הנדרש. וכאדם העושה בשלו כן אעשה זאת פעולת עבדי ה׳ וצדקתם ובסביבתם ומחמתם אש תיקד בקרבי אש אהבת ה׳ ותורת עמו, על כן יאמרו התלמודיים חכמינו ז״ל ׳מגלגלין זכות על ידי זכאי׳. חזיון בן אמוץ הנה באה ונהיתה בקרב ימים תודיע. שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. ואתם עם קדוש המתנדבים בעם יערה ה׳ רוה ממרום עליכם ועל כל הפיקמ״ש [פרנסים, קצינים ומנהיגים שלמים] והמשתדלים לגדור פרצות, ועלי אני עבדכם עבד אברהם לאזור חיל בכל עוז ותעצומות לעם ברוך אלד׳ים. אז יבקע כשחר אור ישראל. אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה. אז ינוח לנו מעצבינו ומרוגזינו ובא לציון גואל בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל״.

אף שבחירת מויאל אושרה על ־ידי ההנהלה המרכזית של ״מזכרת משה״, לא היה ויסוצקי שלם עמה. מלכתחילה ביקש לצרף אליו איש מטעמו-את י׳ סטארובולסקי, ״שיהיה הוא האחד, ומשנהו מויאל הגזבר״. על נסיון זה הגיב מויאל בתקיפות רבה. במכתב מיום י״ד מנ״א תרמ״ה, ששיגר אל פינסקר הוא מבקש ממנו:

 

״לבלי סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים לראשי מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל עלי אחריות פעולזה אחרים אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אני הנני האחראי לפעלי אבל לא לפעלם של אחרים… זאת מצאתי לנכון להציע לפני אדוני במכתבי זה אשר הוא הראשון ממני בתור מורשה מאושר מאדוני ומחובבי ציון אשר אדוני עומד בראשם…״

במכתב מיום ב׳ מנחם אב (14.7.1885) מודיע ויסוצקי על מינויו הרשמי של מויאל ומגדיר תפקידו

״בתור ציר שלוח במלאכות… חובבי ציון ברוסיה: לבקר באה״ק את המושבות פתח־תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להתחקות על מצב הקולוניסטים ולדעת אל נכון מה יחסר להם ובמה נוכל לעזרם… וגם להיטיב מצבם לימים יבואו, כן לשום לב ועין על ענין הישוב בכלל, לסקל המסילה מאבן נגף, ולהיות לעינים לאלה החפצים בישוב הארץ, לבחור פה בארץ הקדושה אנשים חכמים וידועים היודעים ובקיאים בטוב הארץ ובתכונות המושבות… ואחרי שחקרתי ודרשתי היטב בענין הזה בימי שבתי פה במשך שלושה ירחים, אחרי שהתייעצתי עם רבים מאחינו האוהבים את דבר הישוב בכל לבבם, נפשם ומאודם, הוסכם בדעתי בכוח המסור לידי מאת אחי ושולחי חובבי ציון אשר ברוסיה, לבחור את כבוד אדוני, אשר יהיה המוציא והמביא הראשי לכל דבר ודבר הנוגע הן לכלל הישוב, והן להמושבות הנזכרות בפרט. וגם להיות לסוכן כללי; בידו יהיה שמור הכסף אשר ישלח לו הועד המרכזי לתכלית זו, וכן הכסף שהיה בידי לתכלית זו מסרתיו ג״כ [גם כן] לידו, כפי החשבון הפרטי בענין זה, וכן למלאות הפקודות אשר יקבל בזה מאת הועד המרכזי…״

חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

חנה רםחלוצים בדמעה

אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

למעשה אחרי שהות של שלושה חודשים בארץ ביצע ויסוצקי את הדברים הבאים:

  • קבע לפתח־תקוה ולגדרה תמיכה למחיה ולפיתוח;
  • מינה משגיח לפתח־תקוה- בפועל עשה את העבודה מויאל;
  • ובמקום ועד פועל מינה את מויאל כראש ועד פועל יחיד, עושה דבר ״מזכרת משה״; פעולה שהיתה לכל הדעות המוצלחת והממשית ביותר משאר פעולותיו. ויסוצקי שינה את חלוקת כספי התמיכה למושבות, בניגוד להחלטת המזכרת, ובני יסוד המעלה נשארו תלויים באויר.

מיד לאחד צאתו מן הארץ, כותב ויסוצקי לפינסקר באותו עניין:

״בווארשה נפגשתי את ה׳ סטאראוואלסקי, אשר על פי מכתב שפ״ר, בא הנה לקחת עימי דברים… מכל דברי עימו נוכחתי לדעת שאיש כזה נחוץ מאז מאוד לכלכל עניו הישוב, ובהיותו נטפל להאדון מויאל ועומד לפקודתו בתור גבר עמיתו ואיש עצתו אין לך ועד פועל טוב מזה… עליו החובה לעמוד על יד ה׳ מויאל… בכל פניות שיפנה… מקום משכנו יהיה בהמעון אשד יתנו לו חובבי ציון בפתח־תקוה… ומשכורתו לשנה 1240 פראנק או 120 פר׳ לחודש…״.

מה ראה לעשות זאת למויאל אחרי כל התשבחות שהרעיף עליו והפצרותיו שיקבל על עצמו את התפקיד י על כך משיב ויסוצקי בעצמו במכתב נוסף לד״ר פינסקר:

״… ועתה אחרי שבקרב הימים יסע האדון סטאראוואלסקי לאה״ק, ויחשוב לי לחובה לשיח עם כבודו על אודות ה׳ מויאל. והנה עלי להגיד לו, אף שהרביתי בשבחו של האדון הזה ותיארתיו בתור האדם המעלה, בכל זאת לא שכחתי מעודי עצת חז״ל: ׳כבדהו וחשדהו׳

כוונתי בזה להגיד, כי אף על פי שהכרתי את ה׳ מויאל לאיש ישר ונכבד, בכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים: עלינו לזכור כי ׳ספרדי׳ הוא וכבד לנו לבוא ער תכונותיו. יודע אני היטב כי עשיתי צעד מסוכן בהפקידי את ההנהגה הראשית בידי ה׳ מויאל ואת פי הועד לא שאלתי, אבל אנוכי הוכרחתי לזה מפני הסיבות… שלא נמצא די שום אדם אחר, שאוכל להפקיד בידו את יפו…

מצידי מסופק אני מאוד אם יש לנו גם עתה להשאיר הכל בידי מויאל. ראשית כל מפני הטעם שאמרתי: כי ספרדי הוא ולא מן המדה הוא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה [ההדגשה : ח״ר]… כי אם יהיה ה׳ סטאראוואלסקי סר למשמעתי, הלא לא יוכל עוד להתנשא עליו ולהיות לעומד על גביו ולחקור משפטו והליכותיו… על כן זאת העצה היעוצה ממני: להשאיר את ההנהגה הראשית בידי מויאל… באופן כזה שיהיה כבוד ה׳ מויאל במקומו מונח… בעוד אשר בפועל יהיה ה׳ סט [סטארובולסקי] העוסק העיקרי בהמושבות ובחשבו­נות ובהמו״ט בכתובים עם הועד המרכזי״ – ומוסיף ויסוצקי: ״ומפני שיכול להיות כי הדבר לא יהיה לרצון לה׳ מויאל ויהיה לו סיבה להתפטר ממשרתו, בעוד שעצותיו נחוצות לנו מאוד מאוד… מובן מאליו שהתעודה שתינתן בידי מויאל צריכה להיות כתובה בסגנון כזה שלא יכיר ה׳ מויאל שום סימן וצל ספק מצידנו בו ובמעשיו."

הערת המחברת : את דעתם של ״חובבי ציון״ על עסקני הישוב בארץ הביע אריה לייב לבאנדה במכתב אל פינסקר, מווילנה, 30 באוגוסט 1885 : ״כל ששומעים ומעמיקים לתוך היער כן גדל הסבך ומתחתיו הזאבים. הזאבים חצי צרה… מה לעשות בשועלים הערומים, והלא אותנו מקיפה להקה שלמה מהם י אם לא נשכיל ונדע כיצד להתנהג עלינו לנתק עימהם כל קשר, עם העסקנים הארץ ישראלים, עם כל אותם פרנסים, רוקחים, מאירוביצ׳ים, בני יהודה, מי ימנה את כולם, ולהגביל עצמנו… רק למר מויאל לפי שעה, ואליו לצרף איזה אדם חכם וישר מרוסיה במעמד של שליח מאיתנו [השווה לעיל עם ויסוצקי], כל זמן שלא נעשה זאת… נהיה שקועים בקנוניות מרובות וגסות, או תרמיות… ויש להפסיק את חלופי המכתבים עם ההבראיסטים הארץ ישראלים ופינס ובן יהודה] שאין להם לא ראש, לא לב, לא רגש כבוד, לא מצפון, אלא רק ידיים, ידיים לכתוב מכתבים נמלצים להושיט ולקחת…״ ראה לסקוב, בתכים ג, סימן 677, עמי 490-489.

מכיוון שפינסקר, אשר עמד מעל לתכנים ולתחבולות שהקיפוהו מכל עבר, הסתייג מכל הטלת דופי ביושרו ובהגינותו של מויאל, עקף אותו ויסוצקי ופנה אל משה לייב ליליינבלום. וזה נתן הוראה לשפ״ר, מזכיר הנהגת המזכרת בווארשה: ״להודיע ב׳המליץ׳ שלא יפנה איש אל ה׳ מויאל בשאלות בדבר הישוב, וכל החפץ לדעת איזה דבר יפנה אליו [אל שפ״ר] או אלי [אל ליליינבלום]׳

אמנם סטארובולסקי לא הגיע לארץ, אך ויסוצקי לא ויתר על הרעיון, ותוך כדי כך המשיך בחשדותיו במויאל בחייו, וגם אחרי מותו(כפי שיתברר בהמשך).

לעומת זאת, מויאל עצמו מתח, מראשית עבודתו, ביקורת על דרך פעולתם של ״חובבי ציון״ וביקש מפינסקר ״לשכוח את המספרים והסכומים״ שנקבעו במושבות בימי היות ויסוצקי בארץ ולהתייחס מחדש לצרכים ההכרחיים ההולכים ומתרבים מיום ליום. וכן להעביר אליו ישירות את הכספים כדי למנוע סיבוכים מיותרים והפסד של זמן יקר.״ לא פחות חריפה היתה ביקורתו של מויאל על העדר מדיניות ברורה בכל הקשור בעבודתם בארץ. עוד מבקש מויאל מפינסקר הסבר לסתירה, שמצד אחד מכנים ״חובבי ציון״ את עבודתם בארץ בשם ״תמיכה״, ומצד שני מונעים מגדרה את התמיכה החודשית ומכנים את פעולות הפיתוח הנעשות בפתח־תקוה בשם ״תמיכה״. דברים אלה ואחרים הנותנים מושג־מה על יחסו אל הביל״ויים ועל דרכי עבודתו וקשייה מעלה מויאל במכתב מיום כ״ח אלול תרמ״ה אל ד״ר פינסקר:

״… כבודו האריך בפינת התמיכה, ובטובו יבאר לי בזה מחשבות אחינו חובבי ציון במקצוע הנז׳[כר]. טוב איפוא אדוני, יכול היות כי לפי מצב קופת חו״צ הצדק איתם. אבל קיום הענין והתפתחותו לא יקבל עליו בשום אופן ההגבלות שהגבילום אחינו בחו״ל. הן בדבר ׳גדרה׳ למרות רצוני העז שרציתי ללחום נגד התמיכה החודשית, נוכחתי לדאבון לבבי לראות, כי באם לא נתן להם דבר מחיתם מדי חודש בחודשו אזי יתמו ח״ו [חס ושלום] לגוע ברעב ואחרית הביל״ויים נכרתה ח״ו, דבר אשר לדעתי יזיק עד מאד לרעיון הישוב בכלל, ונאלצתי לתת להם התמיכה החודשית. והנה בעד חודש אלול גרעתי מעט מכפי שה׳[ו] מקבלים מקדם, אם כי לבבי היכה אותי ע׳׳ז [על זה] בסתר, ביודעי על נכון כי אי אפשר להם לחיות בסכום כזה. אבל תמול באו אלי ודמעתם על לחים – לא דמעות שפלות, כי אם דמע מהול בדם לבבם – וביקשו תמיכתם בעד חודש תשרי… אחרי שאי אפשר להם להסתפק בו בלחם צר. אדוני עטי חדלת כוח הינה לתאר פה את הרגש העז שפעלו דבריהם ומצבם עלי, אשר כמעט עלפה נפשי, ונאלצתי למלאות בקשתם, ואדוני יכול להבין כי גם בפ״ת יש ויש נצרכים כאלה במלוא מובן המילה, ומה נעשה עימהם ? אדוני יסלח לי על אשר אקח לי החופש להעיר אוזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא, והוא בקוראם לפעולותיהם בפתח תקוה בשם ״תמיכה״. לא אדוני, ׳פתח תקוה׳ דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות, ובעת שבא הא׳ היקר וויסאצקע [רצ״ל ויסוצקי] לפה לא מצא בפ״ת כי אם איזה בתי עץ נרקבים וקולוניסטים אשר דמות פניהם כצלמי מגור, ומה היה אז לכל אחד ? ילקוט של יאוש איום ונורא קשור בכתפות כל אחד ואחד מאחינו שם, ועל ה׳ וויסאצקע היה להתחיל בהנחת היסודות של קיום פ״ת, מלבד אשר עתה עלינו לגמור את אשר החל, להמציא לכל אחד את כל האמצעים אשר יועילו לו להעמידו על הקרקע ולעשותו לאיכר, ולא אדע מדוע יקראו חובבי ציון למפעל הזה בשם ׳תמיכה, הלא היא יסוד מושבה גדולה וחדשה״.

אברהם מויאל-האיש ופועלו-חנה רם

בפתח־תקוה, אשר נוסדה בתרל״ח (1878) על־ידי אנשי ירושלים, ננטשה ב־1881 ושוקמה בידי מייסדיה הראשונים, אליהם הצטרף פינס ועולים חדשים, קיבל מויאל ב״ירושה״ כמה בעיות. כדי להימנע מהקדחת, שהבריחה את המתנחלים הראשונים, נרכשה אדמה מהכפר יהוד ונבנו עליה בתים למגורים בעבור איכרי פתח־תקוה. הבתים ב״יהודית״ (שמה העברי של המושבה) נבנו ללא רשיון בנייה, ולאחר שהושקע בבנייתם כסף רב נותרו בשממונם. שכן התושבים לא עמדו זמן רב במאמץ הכרוך ביציאה ושיבה מבתיהם אל שדותיהם בפתח־תקוה מדי בוקר וערב במהלך כשעה וחצי. נוסף על כך, להרחבת שטח המזרע בפתח־תקוה רכש פינס בעבור המתיישבים חלקות אדמה ״רבע״, בלי לדעת דבר על החובות שרבצו עליה לממשלה במסים ובארנונות-על אדמות אלה אף לא הוצאו שטרי קניין. גם הרשיון על אדמת פתח־תקוה פג תוקפו והיה צורך בחידושו. ואכן בעיצומה של עבודת הבנייה הוציא הפאשא צו להרוס את הבתים, ורק בהתערבותו של מויאל, ״אשר לא נח ולא שקט ובכל עמל ועצה ותחבולה (בלי כסף. עתה לא הועיל כל הון) עלתה בידו לקנות את לב השר [הפאשה] בתקוה כי אחרי עבור הזעם… ישתדל להפיק רצון מן הקיימקאם [מושל יפו] לבנות את אשר יש לבנות…״

באשר ליהודיה הציע מויאל, בעקבות סיור שערכו בה בפקודתו מזכירו רוקח ואחיו שלום מויאל – בעל פרדסים ביפו ומעסקניה של הקהילה היהודית בעיר – הציע מויאל לעשות את יהודיה למקום של מלאכה ותעשייה, וכך להציל את כספי המתיישבים ולמנוע אובדן של מושבה יהודית חדשה. מויאל ביקש את הסכמת ״חובבי ציון״ לטפל גם באדמות ה״רבע״, שחלק מהן גם נמסר בחכירה לעיבוד בידי ערבים, אך בקשותיו הושבו ריקם. במכתב אל מויאל מנמק מרכז ״משה מונטיפיורי״ את התנגדותו בדברים הבאים:

״.״ שני מכתביו היקרים מן י״א וי״ג תשרי [תרמ״ו] קיבלנו יחד עם הראפורט… מהסופר ה׳ רוקח. אין די תודות בפינו להלל ולברך את כבוד מע״ל[תו] על העבודה הקשה אשר עמס עליו להפיץ אור בענין קשה, מסובך ומבולבל כזה. אנחנו העוסקים בענין היישוב בארצות הגולה… יודעים להוקיר פעולת מע״ל המקדיש כוחותיו ועיתותיו להרעיון הנשגב… והנה בדבר הראפורט, הננו כופלים את דברנו מאז שיחתנו בריחוק מקום אין בידנו לא להימין ולא להשמאיל… בכל זאת הננו להביע דעתנו באיזה פרטים הצריכים צירוף וליבון לפי דעתנו:

א.   בדבר ישוב יהודית והאדמה של הרבע, הנה אחת אמרנו שלא נצעק לשעבר, די לנו להפקיע עצמנו מהחובות המוטלות עלינו… אך לפוצץ את פעולתנו עתה, כאשר הצרכים מרובים והאמצעים מועטים, לא נוכל. לא אנחנו היינו המקלקלים ולא אנחנו נתן דין וחשבון על מעשים שנעשו לפני יצירת אגודת מונטיפיורי…

ב.   בדבר הסכום הנכון אשר ידרוש מע״ל למהר בהממשלה אנחנו העומדים בחוג הפעולה נדע נאמנה, שאי אפשר להגביל ולצמצם הסכומים הנחוצים להוציא למרחב (לא תמיכה) את הקומוניסטים, יודעים אנחנו שקשה עתיקא מחדתא [להוציא ישן מחדש] ותיקון המעוות דורש כוח ורכוש רב יותר מקנין חדש בזהירות ומתינות, אך הלא כבודו יודע את רוח העם אשר בידו טוב הענין כולו והברנו העומדים [מחוץ] למחיצת הפעולה והם הנותנים לנו כוח לעשות חיל בדבר הישוב, להם צריכים אנחנו להראות דעת מה נעשה בהסכומים שנשקעו [רצ״ל : הושקעו] עד היום בהקולוניות…

ג.   בכל לב ונפש הננו מסכימים להצעה היקרה: להגביל את אדמת העובדים היהודים במקום אחד וחלילה להקולוניסתים להפריד בין הדבקים ולהחכיר אדמתם לערבים, להגדיל הערבוביה ולהרבות המריבות והסכסוכים… הננו מבקשים להפיץ בכתב ובדפוס… ערוכים אל כל הקולוניסתים לאמר : עיקר רעיון הישוב הוא תחיית הארץ הנשמה על ידי בניה, לתת שם ׳שארית להעובדים את אדמתם בידיהם בארץ אבותם… וכל האיש אשר יקבל אריסים מהערבים אבד זכותו מכל וכל… [סעיף ד׳ המתייחס לגדרה וליסוד המעלה, יובהר בהמשך]״. במהרה עמדה הנהלת המרכז על טעותה ועל צדקת דברי מויאל ופירסמה מכתב חוזר אל חברי ההנהגה בזו הלשון:

״… ה׳ מויאל מוכיח צדקת משפטו עפ״י הראפורט ממצב הקולוניות… ואשר מהם נראה בעליל כי נכונה בפיו וכל פרוטה שנקמץ היום תעלה לנו אחרי כן לחשבון גדול. אחינו היקר יאש ההנהגה מוסיף להשמיע עלינו חוות דעתו בדברים האלה : הסכומים שנשלחו עד היום במשך הקיץ… עוד לא הגיעו לסכום הנקוב… ועלינו להמציא עוד סך נכון… לפקודת מויאל… לא נאוה לנו להחזיק עתה הקופה מלאה כסף בעוד שאחינו החלוצים לוחמים מלחמת קיום ומעזרתנו במועד נכון תלויות כל עתידות הישוב… הכסף הוא רק אמצעי ולא מטרת פעולתנו…״

אף שהכספים אשר התגלגלו, כאמור, מיד ליד לא הגיעו במועדם, גם נשלחו טיפין־טיפין, פתח מויאל בפתח־תקוה בתנופת פיתוח גדולה. בתוך פרק זמן קצר הוקמו במושבה יותר משלושים וחמישה בתים, סופקו בהמות, זרעים, כלי עבודה, וכל הקשור לאיכר לעיבוד אדמתו ולקיומו. כן הוחל בפיתוח כרמים וניטעו אקליפטוסים לטיהור האוויר. עד כי ״מראה המושב פ״ת עתה כמראה עיר קטנה יושבת על תלה. מי אשר ראה פ״ת לפני שנה ויראה היום… ישתומם… כי במשך זמן קצר כזה עלתה בידי הבונים לבנות עיר קטנה יפיפיה במקום גלים נצים מפלה, אשר שרדו ממפולת בתי הקולוניסטים הראשונים שעזבו את מקומם, בתים נאים מתנוססים במשטר ובסדרים בטעם בתי אירופא, והמון איכרים ויוגבים עובדים עבודתם בשדה… גם קנה [מויאל] סוסים ופרדים פרות ושורים, כלי מחרשה וזרע השדה בעד האיכרים… התרחבות הישוב הועילה להבראת האויר והקדחת לא שלטה שם בימי הבציר בשנה זו, ובשנה הבאה כאשר עצי האקליפטוס אשר יטעו אותם עתה יגדלו, יתהפך האויר לחיי נשמות. מלבד הזרע והמקנה וכלי המלאכה נתן לחם לאוכלים ועושים בסכומים קצובים לעיתים מזומנים ; ה׳ מויאל עשה גם את שלו לשכך כעס וחמה מצד השלטון המקומי ועמלו לא נשאר מעל…״

חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )

מצוקת גדרה ויסוד המעלה

לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב אל פינסקר: ״טוב להיוואש כלה מגדרה. להעביר את הקולוניסטים לפתח תקוה ולהעביר שמה גם את העצים לבנין חמישה בתים למושב להם.״

הצעת ויסוצקי קוממה את הביל״ויים נגדו, חוללה סערה בישוב, נתפרסמה מעל דפי עיתונות התקופה ונדחתה על הסף על־ידי כל חברי הנהלת ״מזכרת משה״. ואמנם פעולתו הראשונה של מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ ביפו, כאמור, היתה להחזיר לביל״ויים את התמיכה החודשית בלי לקבל על כך את הסכמת שולחיו. כמו־כן סיפק להם כלי עבודה וזרעים לעיבוד חלק מאדמתם. אולם בכך לא היה די. במכתב מיום ז׳ אלול תרמ״ה אל מויאל מתארים הביל״ויים את מצבם ומשטחים בפניו את בקשותיהם בדברים הבאים:

״.״ נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי… אין בגדרה כי אם בית אחד קטן ככף איש ובו אנחנו יושבים עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מהכיל את כולנו… יש לנו גם חמור אחד. וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת ׳גדרה׳ בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה! אחינו חובבי ציון התעוררו עתה לייסד את גדרה… אתה ידעת מצב עבודת האדמה בארץ הזאת וידעת מה דרוש לעובד אדמה למען יחיה מאדמתו; ואם יתנו לנו עתה רק שליש מהנחוץ, נתרושש ונזרע רק שליש מאדמתנו, הנחיה בזה ? הלא הקומץ לא ישביע את הארי ואנחנו רק למשל ולשנינה נהיה בפי כל רואינו… הנאכל לחם חסד, אם יש לאל ידנו להוציא לחם מן הארץ בכבוד ? ועתה שלושה הנה בקשותנו:

א. יעשו לנו לע״ע [לעת עתה] בית אחד לשניים שניים, אבל יתנו לכל אחד היכולת לעבד את חלקת אדמתו כולה… ואל יאמרו עלינו רווקים אתם. ערירים אנחנו היום, אבל לא נוכל להיות עוד חיים כאלה… ב. יתחילו בבנין הבתים כי כשל כוח הסבל ולא נוכל עוד לשבת בבית קטן כבתינו…

ג. ימהרו בחפירת הבאר כי בלעדיה מה נשתה ? והפלאחים לא יתנו לנו מים… אם לא נתן להם אדמתנו באריסות… ובשנה הזאת אם לא יחפרו באר על אדמתנו, אז עלינו או למות בצמא או לעזוב את גדרה…״

מויאל, שהעריץ את החלוצים האידיאליסטים האלה מראשית בואם ארצה, עודד אותם גם עתה על נחישותם ודבקותם במטרה, הפנה את בקשותיהם להנהלת המזכרת והמריצה למלאן. אולם פנייתו לא זו בלבד שחושבה ריקם, אלא אף הואשם מויאל בכך, שהוא מבכר את הביל״ויים על־פני מתיישבים אחרים.

ללא אמצעים לא היה יכול מויאל אפילו להשיג את הרשיון לבניין הבתים בגדרה עד כה עלה בידו למנוע את הרס המעט שנבנה במושבה ולדאוג לאספקת מים למושבה. למרות זאת אין מויאל מתייאש וממשיך בהשתדלויותיו מתוך אמונה שיעלה בידו להציל את מושבת הביל״ויים – על אף כל המכשולים.

תמונה זו עולה ממכתב מיום ז׳ כסליו תרמ״ו, ששלח מויאל אל פינסקר להלן:

״מיום שהשגתי מכבודו את ההרשאה על ׳גדרה׳… על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו באה״ק עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כ׳גדרה׳, אבל המסובבים האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א. האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנ׳ז[כר]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים ע״י תחבולות שונות. ה׳ פוליבער הצרפתי – הלוה בריבית לבני הכפר, וכה עלו והשתרעו החובות על צואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נושים, אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפי׳[לו] שנה אחת. והנה כל עוד שה׳[אדון] פוליבער היינה] בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה, אבל עתה: אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה… עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם, לכן לא יפלא עוד אם בני הכפר גדרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחותה המושבה… בחושבם פן אולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר. ב. פחת ירושלים [שהוחלף בינתיים] הצר והמשטין… הוא אשר הסית את הממשלה בנו ובכל דבר הישוב ובכל עת יחתה גחלים על ראשינו… הפחה הזה נטה עתה עיניו רק על ׳גדרה׳ אחרי אשר מכל פעולותיו ותחבולותיו לנגד הקולוניזאציאן יצא וידיו על ראשו… כאשר גויי הכפר כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו' החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים. הצרה הזאת דיה היתה בשעתה להחריד אותי ואת הביל״ויים, כבר קניתי עבורם סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים… ביני ביני [רצ״ל: על דעת עצמי] פעלתי אצל כפר בית שיד-הרחוקה מגדרה כחצי שעה-כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית שיד. ביום א׳ ש״ז [שבוע זה] ציויתי על הביל״ויים, כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה… וב״ה [בעזרת השם] כי תמול נגמר עשית הרפת. תמול בא אלי הק׳נונסול] הצרפתי… כי ׳הפחה מירושלים הגיש אליו כתב קבלה על אחד מחוסי בצל צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רשיון על זה׳. הבשורה הזאת שימחה את רוחי. מזה אראה כי נפל לב הפחה בקרבו, וע״כ [על כן] חשה [י] על מרמה רגלו, להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי, למען יצדק אצל הק׳[ונסול] הצרפתי. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: ׳הן בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה אשר יושביה הם חמישה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים, בתים, וכאשר יש לי רשיון על בניין בתים שם (כוונתי בזה על הרשיון שהשיג ה׳ פוליבער המוכר) ובכוח הרשיון הזה חפצתי… לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי אפי׳[לו] אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הק׳ כי ישתדל לבקש מהפחה רשיון חדש-אם הרשיון הראשון לא יועיל-על בניין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות וכו׳ וכו׳. וגם הק׳ מעזה העיד על דברי ונראה מה יולד.

אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבידנו. תקותי חזקה כי אי״ה בקרב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות…״

עמוד 4 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930