חלוצים בדמעה – ש. שטרית

עמוד 4 מתוך 512345

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

מכל האמור יוצא, כי בתי־המדרחלוצים בדמעהש במרוקו חתרו לעצב דמות של תלמיד חכם בקי במקורות בקיאות הגונה ובעל יכולת טובה לעיון עצמאי ביצירות הקלסיות של תורה שבעל־פה. אין בידינו נתונים סטטיסטיים על אחוז הבחורים, שלמדו בישיבות. בשנים כתיקונן אנו קוראים על פאס ״המלאה והמהוללה… מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ות״ח יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן״, אך בשנות רעב ובעתות נגישות ״היתה״ צעקה גדולה בעיר, זה בוכה וזה מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בבה״ך (= בבית־הכנסת) והרסו כמה תפוחים של כסף (= הותכו תכשיטים של כסף שהיו מקשטים בהם ספרי התורה, כדי לשלם מסים לשלטון) של ס״ת (= ספר תורה) ומב״ה (= ומבית־הכנסת) של התושבים (= בית־כנסת עתיק בפאס) הרסנו ב׳ מנורות גדולות… וימררו את חיינו במסים וארגוניות עד שקצו בחייהם (= עד שקצנו בחיינו) ולא היה יוצא שום אחד מפתח ביתו לשוק כלל״

שכבה אחרת, שנזקקה להגנת הרבנים־הדיינים היתה, שכבת ״כלי־הקודש״, היינו שלוחי צבור, מלמדי תינוקות, סופרי סת״ם וסופרי שטרות, שוחטים ושמשי בתי־הכנסת. אנשים אלה התפרנסו ממלאכתם ולא היתה תורתם אומנותם, במשמעות הצרה של הביטוי. הלכּך הם נדרשו על־ידי פרנסי הקהילה לשלם מסים. הפרנסים חיזקו את תביעתם בטענה כי בדרך־כלל אנשים אלה אינם מגיעים לרמת ההשכלה הנדרשת מתלמיד חכם. הדיינים נחלצו לעזרת הנתבעים וקבעו למענם סטנדרד אחר, נמוך יותר, לקבלת תואר תלמיד חכם: הם צריכים להיות מסוגלים ״לצאת ולבוא בפירושי המקראות וקצת אגדות ושטחיות הדינים והפסקים״. נשים לב שיש כאן נסיגה משמעותית – ויתור על היכולת להתמצא באורח עצמאי בשקלא־וטריא התל­מודית. אך אנשים אלה נתבעו להתחייב לקבוע עתים ללימוד תורה בינם לבין עצמם, ״מלבד הקביעות שיש להם בבוקר בבוקר אחר תפילת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא״. כשלא עמדו כמה מ״כלי־הקודש״ גם בסטנדרד זה, נקבע סטנדרד שלישי, עוד יותר נמוך: היכולת לדעת ״קצת בפירושי המקראות והאגדות״. אך מעבר לכל זה ״כת מלמדי תינוקות, כל שכן שדין תלמידי חכמים יש להם״,שהרי הם עוסקים בהוראת תורה ממש, ואין מלאכת קודש גדולה מזו.

אין בינתיים בידינו כל מידע על הגיל, שבו סיימו בחורים את חוק לימודיהם בישיבות. בכלל, ספק אם היה זמן קצוב לשלב לימודים זה. סביר יותר לומר, כי הבחורים למדו ככל שיכלו. אחדים בוודאי פרשו עם נישואיהם ועסקו בפרנסת ביתם. הם קבעו עתים לתורה בימות החול ובשבתות. הזכרנו לעיל את השיעור היומי בגמרא, שהיה ניתן על־ידי הרב בבית־הכנסת אחרי תפילת שחרית. אחרים המשיכו ללמוד במגמה לעשות את תורתם אומנותם. חלק מאלה נתמנו לרבנים ודיינים, אך חלק מהם למדו תורה לשמה והסתפקו לפרנסתם במעט מסחר או שהיו סמוכים על שולחן הורים או חותנים עשירים. ר׳ חיים בן־עטר, למשל, המשיך ללמוד תורה גם אחרי נישואיו, בזכות תמיכתו של חמיו העשיר.

מכל־מקום, נראה כי היתה שכבה של תלמידי חכמים, אשר תורתם היתה אמנם עיקר אומנותם, היינו שלא מילאו תפקיד ציבורי כגון רבנות או כיוצא בזה, אלא ממש התמסרו ללימודים. אנו מסיקים זאת, בין היתר, משתי תשובות. בתשובה אחת מדובר על תלמיד חכם מובהק אמיד, אשר לא ניצל את זכותו לפטור ממסים, אך בהתהפך עליו הגלגל, הוא תבע להימחק מרשימת ״פורעי המס״.במקרה אחד מסופר על אדם, אשר היה כלול ברשימה כדין וגם נקבע גובה חיובו, אך בינתיים הוא פרש מחיי המסחר והתמסר ללימודים. בשני המקרים פסקו הדיינים לטובת בני־התורה.

המשך….

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.יהודי האטלס 555

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

הבדלי השכלה-לפי ריבוד חברתי

בדרגה גבוהה זו של לימודים נוצרו חבורות קטנות של למדנים, שהפרו זה את זה בתורתם. היה כאן שילוב של אוטו־דידקטיות ושל לימוד סדיר מפי חברים ומפי מורה. אנו קוראים בדברי הימים של פאס ״וברביעי בשבת כח לשבט (תצ״ז) אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בךעטר נר״ו וכן'…״ הרי כאן חבורת תלמידים בפני רבם ועמם בלימודם עוד רב (ר׳ חיים בן־ עטר היה אז בן 31). ר׳ משה בירדוגו מסכם אחד מדיוניו במשפט: ״זהו מה שהעלינו בישיבה והוא הפשט הנכון בדבריהם (של התוספות)״. הרי שוב ביטוי לקיומן של הבדותות של תלמידי חכמים, היינו לא מורה ותלמידים אלא לימוד בצוותא ברמה גבוהה. ר׳ חיים בן־עטר מספד בספרו חפץ ה׳: ״ואם הייתי מספר גופא דעובדא של הפירוש הזה ממש רוח הקודש הופיע ונתכווננו לו בהיסח הדעת בבית הכנסת אני ואחי הגדול, גדול החכמים הרב ר׳ משה בירדוגו שיח׳ אשר נפשי קשורה בנפשו״. ובהקדמה לספרו פרי תואר מגלה המחבר: ״עם תלמידים גדולים וטובים מתקתי סוד, ובחלק מההלכות מתקתי סוד עם רב ועצום יחיד בדורו גדול הרבנים הרב המופלג שמואל בן אלבאז… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחר הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א״.״

אין אנו יודעים אם היתה לחברותות אלו תכנית לימודים מוגדרת. מקצועות היהדות, ובעיקר תורה שבעל״פה, היו כנראה רוב עיסוקן. למרות זאת נדמה, כי הרחיבו תלמידי חכמים אלה את השכלתם היהודית־כללית, כנראה בצורה אוטו־דידקטית. מצאנו בדברי הימים של פאס תיאור היקף ידיעותיו של תלמיד חכם מובהק:

ובאותה שנה עשינו אד׳כלא (= קידושין) להחכם השלם והותיק, בקי בכל החכמות חכמת העיון עד אין תכלית, חכמת הדקדוק, חכמת השיר על המשקל ולא הניח כמותו בכל חכמי ישראל, ה״ה ר׳ יונה… וכל ת״ה של המדינה היו נקבצים עימו לשמוע עיונו, וכל מי שנסתפק לו דיבור התוספות ז״ל או של ר׳ אליהו מזרחי או גמרא היה בא אצלו ולא היה הולך מלפניו עד שיתיר לו כל הספקות..

נעיר כי לבד מידיעת התורה היתה לחכמינו אלה בקיאות הגונה בדקדוק הלשון העברית, ורבים מהם חיברו שירים לעת מצוא. ר׳ חיים בן־עטר מתאר את דרכו האישית בלימוד הגמרא בזו הלשון:

ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא שהייתי מקדים לשתות מים חיים הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי ולעמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו, ואחרי זה הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד, ומשם עולה אל האלוהים להביט לדברי הגאונים וחרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אהריהם הללו בעלי לוגין, ומחבק את אשר יחידותיו בארשות החיים (= מזדהה עם אלה שהבינו את הסוגיא כמוני) ולהקשות להמנגדו(= ומקשה על המתנגד להבנת הסוגיא כמוני) בהברחות (= בראיות) עצמן שבהן חכרחתי אורחותיי כשעמדתי על עומקן של דברים בלא ידיעת סברת שום פוסק.

שיטת הלימוד, המתוארת כאן, אשר היתה כנראה שיטתן של החברותות הנ״ל, היא למעשה המשכה ופריָה של דרך הלימוד, שהונחלה בישיבות, ועיקרה – טיפוח עצמאות אינטלקטואלית. היא מדברת על למידה בת שלושה שלבים. תחילה עיין הלומד באופן עצמאי בסוגיה התלמודית. לאחר מכן השווה את דעתו לדעת פרשני התלמוד, ובכך ביסס את הבנתו והרחיבה. לבסוף השווה את מסקנתו ההלכתית עם מסקנות הפוסקים השונים; אם התברר, שכיוון לדעת הפוסק – מה טוב, ואם לאו – העמיד לפני הפוסק את השאלות, שהנחו אותו בשלב לימודו הראשון, ורק אז דחה הלומד את דעת הפוסק או שינה את דעתו הוא.

על היקף הידיעות של חכמי הדורות ההם אפשר לעמוד גם מרשימת החיבורים, המוזכרים בספרות התורנית, שנתחברה אז במרוקו. זעפרני ערך טבלת המקורות, המוזכרים בחמישה ספרי שו״ת, ומסתבר ממנה, כי חכמינו הכירו את החיבורים של חכמי מזרח ומערב, חיבורים עתיקים וחיבורים חדשים, כולל ספרים, שיצאו לאור בדורם ממש.

סיכומם של דברים: בכל השכבות של קהילת יהודי מרוקו במאה ה־18 טופח לימוד התורה, אך ניכר הבדל קיצוני בין תורתם של בני השכבות הפשוטות ובין תורתו של איש האריסטוקרטיה האינטלקטואלית. ההבדל נגע לא ברמת הידיעות ובהיקפן בלבד, אלא גם בגישתו של הלומד כלפי חומר הלימוד. האיש הפשוט למד כדי לדעת להתפלל ולקיים מצוות, ואת מצוות תלמוד תורה, השקולה ״כנגד כולן״, קיים על־ ידי ״קריאה״ לעתים מזומנות. החכם למד גם כדי לקיים מצולת, גם כדי לנהל את קהילתו וגם כדי להפרות את התורה ובכך להשתלב בתהליך התפתחותה של היצירה הרוחנית הלאומית. הריבוד האינטלקטואלי היה בבואה נאמנה של הריבוד החברתי, וביסודו של דבר זהו אחד מביטוייה של החברה המסורתית־הסמ־ כותית, שבמסגרתה חיו יהודי מרוקו כמעט עד הדור האחרון.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעחלוצים ממרוקוה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

 שער שני

יהודי המגרב כבר היו כאן

ארז ביטון

אהבת ילדים בזרביות לבנות – זרביה – כסות מסורתית אצל יהודי מרוקו

 

הנה איך מתהפך כפר הֻלדתך שבתוכי,

הנה איך מתדפקים עלי הריחות.

אה, אדי הזעתר במרתף ראשון!

 אה, הבל הלחם מתנור של טין

 באַלֶמבי אחת־עשרה.

 

נהדף אלי עכשיו ערב מאני אחר

, משחק ילדים בגלעיני תמרים,

אהבת ילדים בזרביות לבנות,

אה5ת ילדים בשפה זקנה מאד,

(ינעלאבוך) ינעל אביך!

(אנא הוה דרבחת) אני הוא שהרווחתי,

 אתה תכה את אחותי

אני אכה את אחותך

אתה תכה אותי

 אני אכה אותך

 

ואחר־כך מתק הפיוס

, ואחר־כך שוכך החם בעקבים יחפים.

 אחד־אחד נושרים הילדים.

 

בבקתה של קש

נשים יהודיות מקישות,

מגישות אגל בחרס,

על כסאות אנשים יהודים ממשילים משלים

(בויא כאן יקול) אבי היה אומר,

(ימא כאנת תקול) אמא היתה אומרת.

 ואחר־כך שמחה שקטה,

 ואחר־כך שבע שקט.

 

הנה כבר שפכו את השמן לשדל את הרוחות,

 אדוני הבית להם השלום,

הנה עכשו שֵנָה.

 

הנה איך מתהפך כפר הלדתך בתוכי אמי

סביב לרטב וינאי.

 

14 – אוחיל יום יום אשתאה – פיוט יסדתי למעלת הלת מערות שבעיר טבריה תוב"ב

 

אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה

אעברה נא ואראה / אדמת קדש טבריה

 

נעמה ישיבתה

גם טובה ראיתה

ים כנרת חומתה / שמה העיר בנויה

 

ישרים בלבותם

נחו על משכבותם

בתוכה קבורתם / כלם בני עליה ( אנשי סגולה, גדולי עולם )

 

דרך ההר יתבונן

קבר רבן יוחנן

בן זכאי שם יתלונן / יחיד בדורו היה

 

וחמישה תלמידים

צדיקים וחסידים

מזהב נחמדים / מונה שבחן היה

 

דִּמָה אחד לבור סיד

טפה אחת לא יפסיד

ולחברו קרא חסיד / וחד דחיל חוביה

 

בם חכם בעז גִּבֵּר

כמעין המתגבר

אשרי ילדה על משבר / את בנו של חנניה

 

ראש ההר שם מצבה

קבר רבי עקיבא

עמו עשרים וארב- / עה אלף תלמידיא

 

אשרי ההשם רעיוניו

לראות שם נגד פניו

רבי חִיָּא ובניו / יהודה וחזקיה

 

הר גבוה ורם על

הוקם עליו ממעל

רבי מאיר הוא בעל / אָתַיָּא ותִמְהיָּא

 

רבי יוחנן חנה

שם יחד עם רב הונא

ועמהם רב כהנא / וגם רבי ירמיה

 

נקבר בתוכה טמון

רבי משה בר מימון

הוא מפרש דת אָמוֹן / ורב על כל ככימיה

 

ברם זכור לטובה

הרב ניהו רבא

עץ חיים שר הצבא / ממשפחת אבולעפיא

 

נזר קדש על ראשו

אליו גויים ידרושו

מפיו תורה יבקשו / מצפרא ועד פַּנְיָא

 

חסין יה אין כמוהו

איש אלהים קדוש הוא

בהבל רוח פיהו / רשפי אש שלהבת יה

 

חִדֵּשׁ הָעיִר שִׁכְלְלָהּ

חומתה וגם חילה

בית מדרשו כִּלְכְּלָהּ / כל ימיו אשר היה

 

זרעו לעולם יחיה

בקנין הגוף יהיה

ברכת הדיוט אל תהיה / קלה וגם בזויה

 

קול זמרת רנני

אמרי פי והגיוני

יהיו לפני ה' / כמו סלת נקיה

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

 

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בהתחלת הקיץ של שנת 1882 ביקרו בבית אבי החלוצים הראשונים מרוסיה ומרומניה שבאו בתור שליחים ויחידים לתור כברת ארץ במטרה לייסד מושבה עברית בארץ־ישראל. בבית אבא התייעצו על כל צעדיהם הראשונים בישוב ארץ־ישראל. מהם אני זוכר את החשובים שבהם, את יצחק משה ברנר ראש ועד יסוד המעלה של בני ישראל ברומניה, את צבי לבונטין הזקן וז״ד לבונטין ופריימן שהיו מהחלוצים הראשונים בישוב ארץ־ישראל. הם יסדו בשנה ההיא את האגודה ״חלוצי יסוד המעלה״ וקנו את שטח הקרקע של ״עיון קרה״ ובנו עליה את המושבה ראשון־לציון.

זכורני שבבואם לארץ נכנסו בראשונה לביתנו, בשעה שהיינו נמצאים בבית־התפילה יהודים אחדים מבני העדה ליווּם והכניסום לבית־הכנסת. מוזרה היתה בראשיתה פגישה זו, המה נשארו סוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי־כן ניגשו אחדים מהם ונשקו את ההיכל והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת, הביט קהל עדתנו עליהם בחשד, כי חשבום לאלה מהמיסיונרים האנגלים שהיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון קודשנו.

בתום התפילה ניגשו חברי המלאכות והציגו עצמם לפני אבי בתור יהודים וכי ברצונם לבוא בדברים עמו. מיד קם ממקומו אבי המנוח ויחד עם אחדים מזקני העדה ירדו בלוויית האורחים לביתנו. הכניסום לגזוזטרה המרווחה והסמוכה לשני חדרים גדולים ושהיו מוכנים לדיור הגון והמתאים לגור יחד עם משפחתנו.

לדרישת אבי הובאו כסאות ושולחן וסודר להם קפה וממתקים לפי כל הליכות הכנסת אורחים. ולפלא היה בעיני זקנינו לראות אנשים לבושים בגדי אירופה הדורים וכובעים על ראשיהם, אחדים מהם חבשו משקפיים וכולם מדברים עברית שמובנה היטב לעדתנו. האם אלה באמת יהודים או מיסיונרים אנגלים? זו היתה שיחת היום במרכזנו היהודי.

ושמחה גדולה שמח אבי, כששוחח עם החלוצים חובבי ציון אלה שעות אחדות ונוכח כי זוהי קבוצת יהודים נכבדים מרוסיה שבאו לתור את הארץ כדי לרכוש נחלה ולהתיישב בה. ומה מאושר היה לשמוע כי מטרתם לחקור אם יש אפשרות למשפחות יהודיות להתיישב על הנחלה והמרגוע בארץ אבות. אבי המנוח נענה בעונג רב לבקשתם להיות להם לעזר ולסדר להם משרד בקרב היהודים. מבלי גם לחשוב הרבה מסר להם אבי ברטט וגיל את שני החדרים האלה עם הגזוזטרה לרשותם. האורחים הוקירו מאוד את רגשות אבי ומרוב שמחה על הצלחתם הראשונה הציעו לו סכום ידוע אבל אבי באחת: יקרהלי תנועתכם המסורה לתחיית הישוב היהודי בארץ־ישראל.

את החדרים ריהט אבי ובהם גרו החלוצים הראשונים, הלא המה האדונים הנכבדים: ברנר, לבונטין ופריימן (ועוד שלושה אנשים שאינני זוכר לצערי את שמותיהם). כל האספות התנהלו בביתנו ובו נעשתה העבודה הציונית החשובה. בחג ובשבת הסבו לשולחננו חלק מהם וחלק נסע לחוג את החגים בירושלים. תמיד היו השולחנות מלאים ניירות, פנקסים וחותמות. ברובם היה אי ״סדר וכך ישבו בביתנו כשלושה חודשים ונפרדו מאתנו בחיבה והערצה.

 אבל בין משפחתנו ורבים מבני עדתנו נשאר רושם מוזר, יהודים אלה חלוצי תנועה יהודית כה חשובה, שמעשיהם כשרים ושלמים, מתייח­סים לקטן וגדול מבני עדתנו באדיבות מרובה, מנדבים ביד נדיבה ורחבה לכל קשה־יום ומרי־נפש ומשתתפים בגורלם, מדוע אין הם ממלאים את רצון אבינו שבשמים ומניחים תפילין… ותמיד לא נחה דעתם על זה, ובאו לידי פקפוקים והרהורים רעים, אולי אין אלה כלל יהודים כי אם אנשי מרמה ח״ו ובמחשבה כזאת חיו זמן רב אחרי נסעם, עד שבאו לארץ אנשים אחרים כדי להגשים את רעיון התיישבות היהודים בארץ־ישראל, באי־כוח ״חובבי ציון״ וגם מאגודת הביל״ויים והאיכרים מרוזינאי שהביאם בריל עורך הלבנון שבראשונים גם המה התארחו בביתנו זמן קצר ואחרי־כן נסעו למושבה עקרון וגדרה שנתייסדה על־ידי ״חובבי ציון״ בשנת תרמ״ה בעזרתו הרבה של י״מ פינס.

מהקבוצה הראשונה של חלוצי יהודי רוסיה שבאו בתור ראשוני הביל״ויים בשנת 1882 זוכר אני את ישראל בלקינד המנוה. ימים מספר ישבו הביל׳׳ויים ביפו, ביקרו כמה פעמים את ביתנו, את קהילתנו, ואחר־כך הלכו אל מקווה ישראל וכעבור זמן-מה לראשון־לציון לעבוד שם בתור פועלים, עד שנעשו לאיכרים חלק מהם בראשון־לציון וחלק בגדרה.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםארז ביטון 1

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

ייוסף אליהו שלוש התארס עם משפחת מויאל

בליל האירוסין, אחרי גומרי בסידור תלבושתי ותסרוקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוויית כל משפחתי לבית המחותנים. בדרך הרגשתי רעד וחלחלה בכל גופי וצמרמורת באיברי. כשנכנסנו לבית המחותנים, התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים, גופי רעד וידי היו רטובות וקרות. האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על־ידי ונשארה לשבת במקומה עד תום התנאים. עלי ציוו לנשק את ידי הוריה והורי, גם אותה ציוו לנשק את ידי הורי והוריה, אולם, לנו לא הורשה, לא רק במגע כי אם גם בדיבורים, כל היחסים שביני ובין כלתי היו רק ראיה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני שנינו סמקו מבושה ומרגש, משום שהיינו צעירים ורכים לימים וטרם הבינונו היטב את החיים. משפחת אברהם מויאל היא משפחה אמידה שמוצאה ממרוקו וגרה ביפו, ראש המשפחה הזאת הוא הישיש המנוח ר׳ אהרן מויאל. לו היו ארבעה בנים, שהשני מהם היה אברהם מויאל אביו של שמואל והוא אב ארוסתי. בחייו התחבב סניור אברהם מויאל על התושבים, במעשיו הטובים שפעל ועשהבארץ ובמידותיו התרומות הנעלות שהצטיין בהן. הרבה סייע בידי בעלי־מקצוע מחוסרי אמצעים להתבסס ולחיות בכבוד בארץ אבות, מלבד לא לעזוב את ארץ־ישראל ולנוד לארצות אחרות. הוא פתח להם מחסנים וחנויות למסחרם ונתן להם את הדחיפה והיכולת החומרית והמוסרית להתקדם בעסקיהם. בזכרוני נשתמרו שלושה בעלי מקצוע שאברהם מויאל המנוח בא לעזרתם וביסס את עמדתם, הלא הם מאיר אלכימייסטר בעל בית־מרקחת ״כוכב: הזהב״, משה גולדברג בעל מחסן גדול לבגדים ומשפחת ביטון, שפתח לה בית־מסחר לאתרוגים. הוא בעצמו התעסק בענייני בנקים ועמד בקשרים כספיים עם חוץ־לארץ. יום־יום ביקרוהו ממיטב נכבדי העיר והשפעתו על הממשלה התורכית היתה כבירה.

כך פעל הא׳ מויאל לטובת אחיו, בלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים, במקום שענייני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר, כשרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע בהרבה להתפתחותו והפרחתו של הישוב היהודי בארץ־ישראל.

את עבודתו החשובה לאין ערך של מויאל לטובת ״חובבי ציון״ בצעדיהם הרא­שונים הכירו והוקירו מאוד ראשי ״חובבי ציון״ ברוסיה י״ל פינסקר ומ״ל ליליינבלום. ובספרות של ״חובבי ציון״ מן התקופה ההיא הם הביעו לו לא פעם את תודתם העמוקה להאיש המורם מעם זה שעבד בלי לאות בשביל יסוד וביסוס המושבות העבריות הראשונות של ״חובבי ציון״ בארץ־ישראל. אבל לא ארכו השנים ול״חובבי ציון״ אבדה במותו הפתאומי של מויאל אבדה גדולה. הוא היה המפקח הכללי מטעם ״חובבי ציון״ והוא עמד בראש העבודה בארץ, הספיק להבליט את כשרונותיו המצוינים בהנהלת המושבות ולתת ל״חובבי ציון״ תקווה להרבה פעולות ותוצאות טובות בענייני הישוב, כי היה ״חובב ציון״ אדוק ומסור אל הרעיון בכל לב ובכל כוחו השתדל להיטיב עם האיכרים ולעמוד להם בשעת דוחקם. במותו הפתאומי של מויאל עלולה היתה כל פעולתם של ״חובבי ציון״ בארץ־ישראל שתלך לאיבוד. אלמלא נמצא להם ברגע קשה זד. איש אחר, ואף הוא בעל כשרון ורב־ פעלים, שניאות לבקשתם לקבל עליו את ניהול ענייני ״חובבי ציון״ בארץ־ישראל תיכף אחרי מותו של מויאל. האיש הזה לא היה אמנם ״חובב ציון״ נלהב ומסור כאברהם מויאל, אבל היו לו גם כמה מעלות חשובות. האיש הזה היה שמואל הירש הדירקטור של מקווה ישראל והמוציא ומביא את כל ענייני הברון אדמונד דה־רוטשילד בארץ־ישראל בצעדיו הראשונים בישוב הארץ.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםחלוצים בדמעה

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בית אביו של שלוש היה מקום מפגש מרכזי לכל גדולי ושועי התקופה ובסיס לתכנון ויציאה להתיישבות ובניין הארץ

בשנת 1903 זוכר אני ביקורם בבית אבי המנוח בנווה צדק של מר מ׳ אוסישקין, זאב גלוסקין, שבאו אז מרוסיה לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ־ישראל מכל העדות מהערים והמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.

ולפני שנפתחה הכנסייה הגדולה הזאת בזכרון־יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה לפני פתיחת הכנסייה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ׳ אוסישקין.

אבי המנוח שהיה-כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – ״חובב ציון״ לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל־ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ־ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקת טובה תצמח טובה רבה לבניין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים, וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ־ישראל זו.

מפני הרבה סיבות שונות שלא פה המקום לפרטן לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים והשדים התפוררה, אבל הרעיון של איחוד כללי של כל יהודי ארץ־ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בניין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ־ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של איחוד אמיתי של יהודי ארץ־ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכיתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

מאורעות הדמים בשנת 1921 בהראשון למאי זיעזעו את הישוב העברי בנוראותם ובאכזריותם של הפורעים. הפועלים היהודים חגגו כנהוג את האחד למאי.

הערבים שהיו מוסתים ומורגזים עם שנאה כבושה ליהודים לרגל הצהרת בלפור התנפלו בפראות על הפועלים היהודים והתחילו להכותם ולירות בהם. הדבר נודע בעיר, והובאו פצועים ומתים מדי רגע לתל־אביב. הגימנסיה נהפכה לבית־חולים. מיד התנדבו רופאים ואחיות לטפל בפצועים.

לפלא היה הדבר בעיני, כיצד העזו הערבים שחיינו אתם מאות בשנים בשלום להתנפל על ישוב שלם, שכל משאת נפשו היא יצירה ובניין, ולהכותו נפש. הייתי כאובד עצות ולא ידעתי לאן אפנה ואלך. החלטנו, דיזנגוף ואני, לנסוע העירה למושל סטרלינג. כשבאנו העירה מצאנוהו מתהלך ברחוב בלוויית צבא. ביקשנוהו להביא קץ לשפיכת הדמים ותשובתו היתה שהוא ביקש כוחות צבא נוספים מסרפנד. חזרנו לתל־אביב. ובינתיים הובאו פצועים והרוגים חדשים. הגימנסיה נתמלאה קרבנות, על־פי בקשתנו מהמושל הושם משמר על־יד בתי היהודים בשכונות הערביות.

ביום השני להמאורעות עבר על־יד ביתי מר נ׳ סוקולוב וראה אותי על הגזוזטרה שקוע עצוב. שאל את דעתי על המאורעות וביקשני ללכת אתו לבית הא׳ דיזנגוף ומשם שלחנו לקרוא את שמעון רוקח המנוח, א׳ בריל, פרנק ורוטנברג לאספה. כולם באו.

בפתיחת האספה פגה נ׳ סוקולוב אלי ושאלני: אתה בתור בן הארץ, חווה לנו דעתך על דבר המצב.

טרם עניתיו דבר שאלתי אותו, בתור בא־כוח האקזקוטיבה הציונית, שיגיד לנו איזה דבר על עמדת הממשלה להמאורעות.

ג׳ סוקולוב ענה: הממשלה המקומית נגדנו, חוטי הטלפונים קרועים ואי־אפשר לבוא בקשר עם הממשלה.

אז עניתיו ישר, כי לפי דעתי אין דרך אחרת מאשר לעשות שלום עם הערבים. אז-אמר סוקולוב-אם כן, מי מאתנו ילך לנהל משא־ומתן עם הערבים. הצעתי את עצמי ואמרתי שהנני מוכן לרדת מיד העירה אף שזה בחזקת סכנה. וכששאלני מר נ׳ סוקולוב כיצד תרד העירה הלא יש חשש לחייך. עניתיו: איך אוכל לשבת כאן במנוחה ובשלווה בשעה שדם אחי נשפך כמים.

מיד ירדתי העירה, בלי להיכנס הביתה להודיעם על זה, כי ודאי שלא היו מרשים לעשות דבר מסוכן זה, והלכתי ברגל.

הרחובות היו אבלים מאוד. אספסוף של ערבים התהלך ברחוב עם נבוטים בידיהם. כשהגעתי בפינות רחוב בוטרוס והמלך ג׳ורג, ניסה להתנפל עלי ערבי, זה היה בן הכפר שלא הכירני. ברם, לאושרי נמצא לי גואל ערבי אחד שצעק בכל כוחותיו: הרף מן האיש הזה כי בן הארץ הוא. ביקשתיו שילווה אותי לעיריית יפו. חפצתי להיפגש עם שלושה אפנדים בהיות והמה השלושה ראשי שבטים, שכל אחד מהם במה מיוחדת לעצמו ולהאינטרסים שלו וכל אחד בפנימיות מתנגד להשני, וחפצו לעלות הראשון בשלטון על ההמונים, והשפעתם על קהל הערבים עצומה.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםחלוצים בדמעה

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

היתה לי תכנית לעשות פגישה משותפת ביניהם, ואף־על־פי שידעתי מראש שלכל אחד מהם האינטרסים המיוחדים שלו, אבל בשביל השקטת ההמון המוסת יותר טוב שיופיעו מאוחדים בפני ההמון. אבל כשרק נכנסתי אל העירייה ראיתי שתכניתי כולה נהפכה.

מצאתי את שלושתם יושבים ונחים בהרחבת הדעת אחרי סעודת הצהריים. ביום מר ונמהר זה התאחדו שלושת אלה שכל ימיהם שונאים בנפש איש לרעהו ובלבד לחרוש מזימות על היהודים.

בראותי אותם ככה, עמדתי דום רגע, הסתכלתי בפניהם השלווים ואמרתי: אה, עכשיו אני מבין הכל, מבין את איחודכם היום, שהתאחדתם על ראשינו בחשבכם לאבד אותנו.

הייתי נרגש מאוד ממראה השלווה הזאת והתפרצתי בדברים כבושים: כיצד הנכם יושבים ככה אחרי טבח אכזרי כזה ? הלא עליכם החובה האנושית לעמוד בפרץ להפסיק את המון העם משכרונו, לאמור לו: די לשפיכת הדמים-האומנם, תחשבו שהממשלה לא תטיל את כל האחריות עליכם ? בהיות ואתם בתור מנהיגים היה הכוח בידכם למנוע בעד המקרים העצובים האלה. ימים רבים היה שלום בינינו, אחי לא עשו לכם כל רעה, מדוע זה שיסיתם בהם את ההמון הפרוע הצמא לדם.

אחד מהם קם מרוגז והתחיל לצעוק אלי בדברי רציחה: מדוע באת אלינו ? למה באת אלינו? באת גם כן להרגיז אותנו, באת להגן על הבולשביקים שלך. אה!לולא אתה יוסף שלוש בנו של אהרן שלוש, המכובד מאוד על כולנו הייתי תיכף הורג אותך.

בישמעי את דבריו הנאמרים ברוגז רב הפסקתיו באמצע. ועניתיו עוד ביותר רוגז וצעקה: כן, אני סיכנתי את חיי ובשביל זה באתי אליכם, ואתה עם רצונו הרוג אותי אבל אני באתי להראות לכם המנהיגים של העם, מה עוללתם לנו וגם לכם בהסתר. זו של שכנים. דיברתי אתם קשות אך דברי אמת, דברים מרים שהיה קשה להם לשמוע זה ממני.

דיברתי בגאווה את דברי, ואמרתי להם את הדברים בטון שכזה שהם לא פיללו כך לשמוע, גיליתי את כל מזימתם הרעה עלינו, וכמה הם בעצמם יסבלו מזה, דיברתי והזהרתי אותם כך במשך זמן רב, בדם לבי צעקתי הדברים כך עד כמעט שנטרפה עלי דעתי. צעקתי בכל כוחותי והמה ישבו חיוורים ופניהם הלבינו מאוד.

אחד מהשלושה השקיט אותי. הוא הוציאני החוצה ואמר לי, האם אינך יודע כי עא״ב הוא רגזן ואלמלא שהוא ידידך ואוהבך היה הורג אותך. מוטב שתנהל משא־ומתן לשלום בנחת. אמרתי לו: וכיצד אירגע ומדי רגע ברגע נופלים קרבנות ב., טהורים ונקיים.

כשנכנסתי בחזרה התחילו כל השלושה יחד צועקים: מי אשם בכל המאורעות האלה אם לא הבולשביקים שלך שהבאת אותם ממוסקבה. אמרתי להם, אחי החדשים הבאים מחוץ־לארץ באו לבנות את הארץ ולא להחריבה ואתם לא הספקתם עוד להבין אותם. לבסוף הוחלט שנסדר פגישה משותפת עם מוסלמים, נוצרים ויהודים וראשי העדות יוציאו כרוז שבו המה מבקשים מהקהל להיות שקט ונרגע ושישרור השלום בקרב התושבים מבלי כל הפרעה לבטחון החיים. הצעתי להם, כי טרם שיסדרו את הרשימה של הנכבדים אשר ישתתפו באספה, אסע לתל־אביב להזמין את ארבעת החברים שיעזרו לנו בסידור הרשימה. המה הסכימו לכך. הם שלחו ללוותני עד גבול תל־אביב וללוות גם את המשלחת מתל־אביב. כשבאתי לאספה וסיפרתי להם על דבר רעיון הפגישה המשותפת מצא הדבר חן בעיניהם. ומיד נסעו עמי העירה, דיזנגוף, רוטנברג ובריל, סידרנו רשימה של שמונים איש נכבדים מכל העדות. המה ליוונו שוב עד הגבול, ביקשנום להשקיט את קהל המוסלמים והם ביקשונו להשקיט את רוחות היהודים.

מכיוון שיראתי שהערבים יעמידו דרישות קיצוניות שלא נוכל למלאותם, ביקשתי ממר נ׳ סוקולוב לטלגרף לגנרל דידס, המזכיר האזרחי, ולבקש ממנו שהוא ישתתף באספה. למחרת בא דידס לאספה והוא ישב בה בראש. הוא הודה לאספה על הרצון המשותף ליצור את השלום והאחווה. ברם, הוסיף, הממשלה לא תישא פנים לאשמים והיא תדון אותם בכל חומר הדין, מי שיימצא אשם ישא את עוונו. הוא הודיע כי בעוד ימים אחדים יבוא ראש השופטים הייקרפט ויערוך את החקירות והמשפטים יתחילו להתנהל במרץ רב כדי שכל האשמים יימצאו ויקבלו את עונשם.

הדברים האלה עשו עליהם רושם רב. הוחלט שבמסגדים ובבתי־הכנסת ינאמו כוהני הדת על ערך השלום ועל הכרוז הקורא לשלום ולאחדות הגזעים יחתמו כל ראשי העדות.

לאט־לאט הלך המצב הלוך ונרגע. החיים שבו למסלולם הרגיל. אולם היד הנעלמה שוב הופיעה בפעולתה והתחילה בעבודת הארגון שלה. הערבים והנוצרים התאחדו ויצרו אגודה מוסלמית־נוצרית, ברם הממשלה פיקחה עליהם בשבע עיניים. למראית עין המה התחילו במגבית לטובת נגועי המאורעות, בראשונה תרמו אי־אלה מהער­בים, אבל אחר־כך חדלו גם מלתרום כי נוכחו שהמנהיגים בעצמם נהנים מהכסף הזה ואינם עושים מאומה לטובת האומה.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםחלוצים בדמעה

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

סוף דבר

תמו דברי בפרשת חיי, אבל לא תמו עוד חיי. ובערוב יומי רוצה אני פה רק להוסיף בתור סיכום לשישים שנות חיי על האדמות, קצת מהשקפותי מנסיונות חיי שלא עמדתי עליהם בספר.

השתדלתי לקיים את הבטחתי בפתח דבר לספרי, אך ורק לספר ולתאר את דברי ימי חיי וסביבת חיי, את הדברים כהווייתם. אבל ספר חיי זה מופיע בתקופה כל־ כך עגומה ובמצב כה עלוב ועצוב בחיי עמנו בגולה ובארצנו, בשנת הופעת הספר הלבן בזמן שכנסת ישראל בגולה עומדת על פרשת דרכים ושואלת לאן ? בזמן שחלוצי התחייה ובוני ארצנו שואלים בעצב בחשכת הלילה, שומר מה מליל ? וזמן כזה מחייב כל סופר, איש ציבורי ובעל בעמיו להגיד מה בלבו.

אנו עומדים עכשיו בשינוי יסודי בהצהרת בלפור אחרי הופעת הספר הלבן של ממשלת הפועלים באנגליה עם פירוש פספילד להצהרה זו, שהפיח יאוש בלבות רבים של יהודי העולם ובפרט אצל בוני ארצנו. חלקי בין אותם הבונים שנשארו באמונתם ותקוותם בבניין הארץ. ויעבור מה.

במצב רוח אדישי בעם האנגלי ובממשלה האנגלית למפעלנו הלאומי מסיבת סכסוך שכנים ומחרחרי ריב בין שכנים, אני מלא תקוה ואמונה שהשלום בין שכנינו המוסלמים יוקם, ובניין ביתנו הלאומי ייבנה, כי אין כוח שיעצור בעד חיי שכנים בשלום, אם זה רק סם החיים ושאלת החיים בעד שניהם,

ואמונתי חזקה כי בשינוי השיטה בבניין הארץ ושינוי ההבנה וההשקפה על היחסים בין השכנים, אם נעשה ונקים הדבר הזה, אז כמו שבתקופת שלטון התורכי ביחסינו הטובים עם שכנינו נהפכה הפתקה האדומה לפתקת הבניין, כן תקותי ואמונתי הרבה כי על־ידי שינוי בשיטת עבודתנו וביחסים עם שכנינו נהפוך גם את ה ס פ ר הלבן, שהרבה רואים אותו כספר שחור, לספר הבניין של הבית הלאומי.

והיחסים בין שכנינו בארץ, בזה הוא עכשיו עיקר פעולתנו. לשאלת השאלות הזאת צריך עכשיו לרכז את כל שימת־לבנו. וילידי המקום תושבי המקום מעשרות שנים, הס־הם שצריכים לעבוד במרץ לפתרון שאלה חמורה זאת בישוב. ואף־על־פי שמימי הצהרת בלפור ומאורעות הדמים קשה היא עבודה זו, בכל־זאת לילידי המקום ליודעי דבר בזה, לעשותו בטקט, בשקט ובאמת אפשר הרבה והרבה לעשות בנידון זה. אין אני אומר שיש לי כיום תיכף כל הפתרון לשאלה מסובכת כבר מאוד ומכאיבהבאופן נורא בחיי הישוב, אבל לחפש כל הדרכים למצוא את הפתרון, יש הכרח גדול לנו. הכרח השעה והכרח העתיד לכל עבודתנו חישובית.

איני מטעה את עצמי ואני יודע בבירור שהיחס שבינינו ובין שכנינו צריך הרבה עיון ומרץ להשקיע בו, אבל אין אנו רשאים לדחותו עוד יותר משהוא שאלת היום שלגו וגם שאלת המחר, ושאלה בוערת זו עומדת בצורה חריפה מאוד על סדר חיינו ובישובנו, אם נאבה ואם נמאן. ואין אנו יכולים בקלות־ראש לפטרה בביטול משום ששאלה זו מכבידה עלינו כאבן כבדה, והיא־היא אבן הנגף והמכשול, המפריע כמעט לכל עבודתנו חישובית בארץ. ובלי שנמצא לה איזה פתרון, לא גזוז בעבודתנו.

אני רוצה לעמוד פה בסוף דברי ביותר פרוטרוט קצת בשאלה חשובה זאת, שלא יכולתי לעמוד עליה הרבה מפני טעמים טכניים בספר, אף־על־פי ששאלה זו תפסה חלק חשוב בכל מהלך חיי. ונודה לכל הפחות עכשיו על האמת שעמדנו עליה ילידי המקום עוד מראשית צעדנו בישוב, כי אין סכנה יותר גדולה מזו הבאה על יסוד הערכה בלתי־נכונה של הכוחות אשר לך והעוזרים לך, והכוחות של האחרים והמת­נגדים לך, ולהבין לכל מלואו את מצבנו הקשה בארץ אבותינו, ולהעריך לכל הפחות עכשיו את כוחותינו אנו ואת הכוחות המתנגדים לנו.

ומי שבקי קצת בתולדות ישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום אתם זאת היתד, חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מילאנו כהשקפתנו, ואם אגו הצלחנו בעבודתנו, הצלחתנו היתה בהרבה, שאנו הערכנו וגם התחשבנו עם שכנינו שבשכנותם אנו היינו צריכים לבנות את בנייננו.

אבל – ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו והרבה מבוני הישוב שבאו מן הגולה על־מנת לנהלנו לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו, ובאי־עמידתם בשאלה זו יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל־כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאוד בישוב. וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תיארה התעמולה הציו­נית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי, כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל־פה, אך ורק בתור קרקע בתולדה אז, על סמך ויסוד ודאות זו, העמדו את כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אהד ששכחו והוא, תשומת־הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו.

וכדי שתראו בכמה עלה לגו יחס ביטול זה במשך העבודה הציונית בישוב די להביא פה אי־אלו עובדות אחדות מני רבות.

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

במשך הזמן הזה של עבודתנו לא השתדלנו אפילו ללמוד כדי לדעת את שפת הארץ, שפת שכנינו, באותו זמן ששפות אחרות אנו לומדים בחפץ לב ועד היום בכל הישוב העברי החדש בערינו ובמושבותינו יש מספר קטן מאוד של אנשים היודעים קרוא וכתוב שפתם.

ועוד דבר חשוב אחד. במשך שנות עבודת בנייננו בשכנות עם זה, מה אנו יודעים על חיי העם הערבי לכל זרמיו, כוחותיו ושבטיו ? מנהגיו ונימוסיו ? על מצבו הכלכליהתרבותי ועוד ? בכל הספרות הציונית אין אף ספר אחד שיספר באופן נכון בתיאור אמיתי את חיי העם הזה, ובמספרים נכונים על מצבו בכל המובנים, ספר שירוכז בו כל החומר החשוב בשאלה חשובה זו בישובנו. ספר שיהיה אור לעיני אלה שמתעניינים בה. ספר שהיה בו צורך מזמן, ושיש בו עכשיו אחרי המאורעות והספר הלבן עוד יותר צורך אקטואלי ממדרגה ראשונה, בזמן שרבים מגששים באפלה בבואם באמת לחפש פתרון בשאלה ערבית זו…

גם משתי העובדות האלה, ושיכולנו להביא עוד עובדות כהנה כמה וכמה. יש לראות שבמשך כל הזמן לבניין ישובנו החדש העלימו קברניטינו מהעולם היהודי שאלה נעלמה זו. ולא רק שכנינו הפנו עורף לנו, כי מנהלינו אשמים בזה שהביטו תמיד ביחס של ביטול ומגבוה עליהם.

וביחס אדישי התייחסו הבאים מחדש אל הארץ, בשכנותם היו הבאים צריכים ומוכרחים להתיישב ולחיות בה. ובשביל יחם זה לא רצו השכנים להעריך הערכה את התועלת הרבה בעבודתנו הישובית, שהיתה גם רבה מאוד להם. ובטח מטעם האדישות אליהם מצד מנהלי בניין הארץ, הם לא מרוצים מבנייננו אף שהם יודעים כי החלק היותר גדול מן ההון העצום מכספי הלאום ומכספי הפרטים של היהודים עבר לידיהם באופנים שונים. ורק בעבור יחם הביטול הזה, הם לא מרוצים להכיר בעובדה חשובה זו, שמידינו ומעבודתנו חישובית באו גם להם הרבה תיקונים ושיבוחים בחייהם הכלכליים והתרבותיים.

כי מה ראו בנו ובעבודתנו מראשית התיישבותנו ועד היום הזה ? רק אדישות קרה התנכרות ויחם של ביטול, ונוסף עוד לזה גם שמעו מראשי המדברים שלנו בעיתונות הציונית דברי להג ושטות שהם הזיקו לנו בהרבה.

ומעניינת העובדה, שהערבים המוסלמים מהנאורים שבהם, הם מצדם חיפשו דרכים בעבר, פעמים אחדות, ועשו גם נסיונות להתקרב אלינו. כי הרבה מהם ידעו ויודעים זה גם היום, כי היהודים הם האלמנט היחיד אשר יוכל להכניס אל תוך ארץ עזובה זו את הפרוגרס בהתפתחותה בכל המובנים לתועלת כל הארץ. והפיקחים שמהם יודעים גם את זה, שהניגוד שלהם עכשיו הוא דק מלאכותי שנגרם על־ידי סיבות חיצוניות על־ידי מסיתים והסתה. והם, וגם אנו ילידי המקום יודעים זה בבירור, שאפשר ואפשר מאוד ליצור יחם של הבנה הדדית בינינו לבינם, צריך רק לעבוד בטקט ובהבנה פסיכולוגית דקה בזה, להכשיר את היחס הזה שנתקלקל מאוד, להכשירו בדברים ממשיים, בדברי אמת, והעיקר במעשים ובפעולות נכונים המובי­לים אל המטרה.

ואנו מוכרחים לגשור את הגשר בינינו וביניהם, כי אחרת כל עבודתנו בישוב תתעכב, בהישענה אך ורק על כוחות עצמנו הדלים ועל כוחות הכידון הבריטי המתחלף לפי רוח הזמן והמצב במדיניות של האימפריה, כפי הנוסחה התנ״כית מתקופת מלחמת ישראל בעמלק על־ידי משה רבנו, בהיות ידי משה כבדים וירימו למשה את ידיו וגבר ישראל ולהיפך, ואי־אפשר לנו בבטחון גמור ואסור לנו להישען על הכידון הבריטי. ואנו יכולים לגשור את הגשר הזה אם נעמוד רק על השקפת אמת זו, שפה בארץ,היא הלונדון שלנו, שרק פה בארץ הוא מקום הפתרון לשאלה זו, וגם אם גיגש ביחס טהור לב ונכון, ביחס לבבי ואמיתי בלי שום כוונות צדדיות, מפלגתיות, זרות מן החוץ, המתנגדות לדרכי שלום ואמת.

ואת זה הבינונו אנו את ילידי הארץ מזמן רב, עוד לפני הכיבוש הבריטי, ותיכף אחריו. אבל מנהלינו שניהלו את האוניה הסוערת של הישוב על ראשינו ובלי ידיעתנו, שעשו זה מברלין לפני המלחמה ומלונדון אחרי המלחמה, הם לא רצו בזה להתחשב בדעתנו, כי אחרת חשבנו על זה אנו ילידי הארץ, והם תמיד השתדלו רק להשתיק את קולנו הנכון בשאלה זו כקול קורא במדבר.

אדיר חפצי שהפרקים בספרי, בספרי ובתארי בהם על היחס האמיתי והלבבי של שכנינו המוסלמים יעוררו את אלה שיגשו לטפל בשאלת היחסים עם השכנים, בשיטה אחרת ובתכסיסים אחרים, בשיטתם ובתכסיסם של ילידי המקום, שיש להם נסיון רב ביחסי שכנים, לתקן עד כמה שאפשר המעוות.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

ואת אלה שיבואו לטפל בשאלה זו כמו ביתר שאלות של בניין הישוב, צורך הישוב דורש את זה, שלא יהיו רק ציונים נואמים נלהבים והנוסעים לקונגרסים תמידיים, אלא גם יהודים טובים מלבד ציוניותם ולאומיותם. קצה נפשי באלה המבכרים את ציוניותם על יהדותם בניגוד לנו המקומיים, שהננו רואים ביהדות גם את הלאומיות, על־כן יקרה היא לנו שבעתיים, ומשום כך הננו יהודים ואין אנו מאמינים בלאומיות יבשה גרידא. גם מהלך הזמן הוכיח לי כי כל אלה שהיו ציונים קשורים ביהדותם נשארו קשורים גם ללאומיותם, ולהיפך, כל אלה שלקחו להם את הלאומיות למונו­פול להנאתם והתרחקו מיהדותם, גם לאומיותם היתה מהם והלאה מפני שלאומיות בלי יהדות היא לאומיות שתלויה בדבר ואין לה כל קיום, ולהיפך כל אלה שיהדותם ולאומיותם הלכו בד־בבד נשארו קיימים עד היום הזה.

ופה אביע גם דעתי שמנהיגינו הציונים אחרי הרצל טעו בשני עיקרים יסודיים בהתחלת עבודתם בבניין הארץ ובזה הם נטו מן הדרך שסלל אותו הדוקטור הרצל.

העיקר היסודי הראשון בבניין הארץ שהם התנכרו לו, הדוקטור הרצל כתב והזהיר בנאומיו הציוניים והגשים גם בחיים: כי אסור באיסור המור להעמיד את התנועה הציונית ובניין הארץ על בסים של שגוררות בכל הצורות שהן: צדקה, נדבות, תרו­מות סיוע, וכדומה, כי על כספי שנוררות לא ייבנה עם, ולא תיבנה ארץ בשום אופן. והרצל יסד את אוצר ההתיישבות על בסים בריא, ולו כל הכספים של העם שנת־ בזבזו באופן כל־כך מבהיל, לו כל הכספים האלה היו נכנסים לאוצר ההתיישבות והוצאו באופן קונסטרוקטיבי מסחרי הנותן פירות המחזיר את הקרן עוד בריבית קטנה, אז היה לנו כיום בנק לאומי כזה שיכול היה להתחרות עם בנקים ממין אלה אצל עמים בריאים, ועמנו והארץ היו מתחזקים בו ועל־ידיו היתד. נבנית הארץ באמת.

והעיקר השני שנתקלנו בו בבניין הארץ, הסוציאליסטים מכל המינים ו״מכל מאמינים שהוא״ שפרו ורבו בארצנו הקטנה והדלה תחת דגלים אדומים. מהם בטח לא תיבנה הארץ, והלוואי רק שלא תיחרב על־ידיהם. גם על זה יש רק לזכור את דברי הרצל שעמד על זה כי אסור לתת לחדור לתוך הציונות המדינית את המוציאליזמוס האינטרנציונלי מפני שהוא אנטי־לאומי ומפני שהציונות מבוססת רק על הלאומיות, ואחרת אין מקום לקיומה של הציונות.

ומה עשו בעיקרים האלה מנהיגינו, יורשי הרצל ? הם הגשימו בחיי את ההיפך ממש מתורתו של הרצל ובזה הובילו למדרון את בניין הארץ ולאמונה של התנועה הציונית.

ובסוף דברי למרות מה שאין אני לא סופר ולא בעל מונופולין של הטפת מוסר, לוקח אני בכל־זאת לעצמי להעיר את ההערות כדלקמן. והערותי אלה אני עושה בתור אדם שהתבונן והסתכל למעשי הדור העבר ולמעשי דורנו המבוהל. על יסוד ההתבוננות הזאת בא אני למסקנה שמעשי אבות אינם סימן לבנים, אם אבות היו כבני־אדם קשה להגדיר את השם שניתן לתת לבני דורנו אנו.

כי למרות מה שבדור העבר עוד לא היתד. לנו הצהרת בלפור, ולא היו לנו ועדים מיוחדים לחינוך ותרבות, בכל־ זאת היינו קהל יותר טוב הן בתור כלל והן בתור פרט.

א.   לא היינו מחולקים לכמה סיעות קיצוניות – קיצוניות דתיות מצד אחד וקיצו­ניות אנטי־דתיות מצד שני, היינו חטיבה אחת בארץ וענייני הכלל עמדו אצל כל יהודי למעלה מענייני הפרט או המפלגה.

ב.   אז לא היה בתוכנו מקום למפלגה הצועקת מרה בלי הפסק על עושק ועל גזל, בה ־בשעה שהיא עצמה מטילה את מרותה על הקהל ודווקא בכוח האגרוף ודווקא בשם הלאומיות.

ג.   אז לא היה בתוכנו בזבוז ורדיפה אחרי לוקסוס כי כל יהודי היה מתנהג במסחרו בצניעות ולא היה מוציא למעלה מכוחותיו. דיבורו של כל יהודי היה אז קודש ועל דעתו של שום איש לא עלה לבזבז כספים אחרים להנאתו, וערכנו המוסרי בעיני שכנינו היה גבוה מאוד. וההשוואות האלה תכרענה עוד יותר את הכף לחובתו של דורנו אם נשים אל לבנו, שאנו נחשבים בתור הדור הראשון לגאולה.

אני נתתי כאן בסוף דברי רק ראשי פרקים מתוך נסיונותי בחיים, ומתוך הסתכלותי ווישרה בתהום החיים – חיינו אנו בתור פרטים ובתור חלק העם. ואני מקווה שדברי היוצאים מן הלב ימצאו גם אוזניים קשובות, כי לא באתי רק לבקר סתם, אלא לחפש גם את הפתרון לתיקונו של מצבנו בעם ובארץ – כפי שהקורא הישר יכול בזה לשפוט בכל הדרך אשר ליווה אותי בכל מהלך פרשת חיי בספר הזה, כי זאת היתה תפילתי כל ימי חיי וזאת היא תפילתי הזכה בערוב ימי.

סוף המאמר

פרשת חיי – קטעים נבחרים – יוסף אליהו שלוש

רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה

 

רות קרק

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש

לזכרו של שמעון לנדמן, חוקר וידיד

מבוא

בשנים האחרונות חלה התעוררות בחקר ארץ־ישראל בעת החדשה, שמתחילת המאה ה ־19 ואילך. העיר ירושלים הנה אחד הנושאים הנדונים ביותר בהקשר זה, וביחוד תהליך הצמיחה והגידול שלה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחד עם־זאת נמצא שמספר קהילות יהודיות בירושלים של המאה הקודמת ונסיונות השיקום והבנייה שלהן זכו לסיקור דל יחסית. עם אלו נמנית העדה המערבית, רבה המופלא ר׳ דוד בן־שמעון (צו"ף דב״ש) והשכונה החלוצית ״מחנה ישראל״ שנבנתה על־ידי בניה.

חלק מן ההסבר למצב זה טמון במיעוט המקורות שהיו ידועים לנו עד לאחרונה אשר נגעו לקהילה המערבית, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית. כמו־כן, יש להזכיר כגורם את יחסי הציבור הלקויים של בניה בתקופה שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות.

במאמר זה ייעשה נסיון להאיר במידת האפשר את השינוי לטוב ולרע שחל במצב החומרי של העדה המערבית, מאמצע המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במיוחד יושם דגש על אישיותו של הרב צו״ף דב״ש ועבודתו למען העדה, בנסיון לפתור את בעיותיה ולהיטיב את מצבה. יתוארו אף מפעלי הבנייה של הקהילה המערבית בעיר העתיקה וראשוניותם ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים.

העדה המערבית בירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית

כדי להבין את הרקע לפעילותו של הרב דוד בן־שמעון (להלן הרדב״ש) ומפעלי הבנייה, נביא בקצרה תיאור מצב העדה המערבית בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כתבו אברהם אלמליח ונחום סלושץ על התפתחותה ומצבה של העדה בעיר. ממאמריהם וממקורות נוספים אנו למדים על כמה מאפיינים בולטים: א. העדה בירושלים גדלה מספרית בתקופה שמשנת 1854 ועד לסוף המאה ה־19 מקבוצה קטנה מאוד, בת 15-10 משפחות (ולהערכתי הרבה פחות מחמישים נפשות), לכאלפיים וחמש מאות נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה חלה התמעטות במספר אנשיה.

טבלה 1 : מספר בני העדה המערבית בירושליפ בשנים 1916-1854

                                     שנה                        מספר                            מקור

א

15-10 משפחות

1854

ב

1,000 נפשות

1872

ג

1,290 נפשות

1881

ד

1,100 נפשות

1889

ה

2,420 נפשות

1896

א

2,200 נפשות

1908

ו

1,987 נפשות

1913

ז(נתון חלקי)

 

1,029 נפשות

1916

עם מניעי העולים שבאו לירושלים אפשר למנות מחד גיסא גורמי דחייה ממרוקו, שם סבלו רדיפות ועלילות, ומאידך גיסא, משיכה לארץ הקודש שנבעה מחיבת ציון ומתקוות משיחיות. שני אירועים אשר תרמו באמצע המאה הקודמת להגברת העלייה היו השתכנותו של הרדב״ש בירושלים, ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בשנת 1863 ופגישתו עם הסולטאן כדי לבטל עלילה בדבר רצח ילד ספרדי בידי יהודים.

ב.         מבחינה ארגונית זוהי עדה הנאבקת במשך כל התקופה על השגת עצמאות רבה יותר בניהול ענייניה ויציאה מחסות הכולל הספרדי בירושלים. נסיונות אלו שניזומו בידי ר׳ משה ויעקב תורג׳מאן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19 נכשלו, אולם בשנת תר״כ (1860) הצליח הרדב״ש לייסד עדה וכולל עצמאי, אם כי קשור בהסכמים עם הספרדים. העדה נוהלה על־ידיו, ומשנת תרכ״ו (1866) ועד מותו בסוף שנת 1879, בעזרת ועד בן שבעה חברים, שבחרו נכבדי הקהילה. לאחר מותו ניכרה ירידה בפעילות הנהלת העדה, וחלה סחיפת־מה לרעת הכולל המערבי בהסכמים שקיים עם הכולל הספרדי. כן הופרה אחדות העדה מפאת סכסוכים פנימיים.

ג.          מבחינה חומרית שררו בעדה רוב התקופה עוני רב, חוסר מגורים מתאימים ומצב של תזונה לקויה עד רעב. בשנת 1871 כתב דב״ש לאמריקה על כשבע מאות נפש בקירוב (מתוך סך כולל של כאלף נפשות), אשר נמנו עם עניי הקהילה: ״…עניים ואביונים ות״ח [תלמידי חכמים] ויתומים ואלמנות המושלכים בדומן ע״פ השדה… והם מחוסרי מחסה …מזרם ומטר ורוח סערה ואש מתלקחת…."

רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל

עתון חבצלת מודיע על פטירתו של רבי דוד בן שמעון

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=HZT

הרב צוף דבשחלוצים בדמעה….בעריכת שמעון שטרית

מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:

מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.

הרב דוד בן־שמעון-תולדותיו

אישיות מרכזית אשר תרמה לשיפור מעמדה הנחות של העדה המערבית בירושלים ולהטבת מצבה החומרי הדל היה הרדב״ש שעמד בראשה כעשרים וחמש שנים. הרב דוד בן־שמעון שנודע אף בכינוי צו״ף דב״ש (ונהג לחתום בשמות-הצר״י מעט דב״ש, הצעיר דב״ש והצב״י [הצעיר באלפי ישראל] מעט דב״ש), נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו (1825). בשהותו במרוקו נודע כ״אחד מגדולי הרות ורמי המעלה״.

משום אהבתו את ארץ־ישראל עלה עם בני משפחתו להתיישב בירושלים בשנת תרי״ד או תרט״ו (1855). על כך העיד מאוחר יותר בנו:

… כי נודע שעט״ר [עטרת ראש] מרן אבא זצוק״ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעקו״ת ירושלים ת״ו, לרב אהבתו לאה״ק אשר היתה בוערת בלבו לב קדוש, ומלא את חדריו ומשכנותיו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת אה״ק וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא, הכל מוקדש לא״י."

לפי אחד המקורות עלו לארץ בעקבותיו ממרוקו המונים. הדבר מתאשר מנתוני גידול בני העדה שהובאו לעיל.

אישיותו של הרדב״ש הצטיינה בתכונות תרומיות, והוא נודע כ: ״בעל ידיעות רחבות בים התלמוד, גדול בתורה, ירא אלוהים מרבים, בעל נפש רכה ונדיבה, צדיק וישר, עניו ונוח לבריות, ותיק וחסיד בלב, מצטער בצער העניים והאביונים ועוזר להם בחומר וברוח.״ משום כך לא זו בלבד שהיה אהוב ביותר על בני עדתו, אלא שנמנה עם גדולי רבני ירושלים והיה מקובל על כל בני ציון ״״.כספרדים, כאשכנזים, כמערבים״.

בעשרים וחמש השנים בהן שהה בירושלים הקדיש את רוב מרצו לשיפור מצב העדה המערבית, אולם יחד עם־זאת נתפנה אף לפעילות ספרותית ותורנית. הוא נודע בפי בני זמנו כמצוין בבקיאותו בכל ספרות התלמוד והעמיד תלמידים מופלגים ויראי הי." את ספריו הקדיש לענייני ארץ הקודש. חיבורו הראשון, שנדפס בירושלים בשנת 1862, הוא חלקו הראשון של ספר שערי צדק. חלק זה נקרא שער החצר ודן במעלות ארץ הקודש, כפי שמודגש כבר מן הפסוקים העוטרים את שער הספר, בהם מודגשת חיבתו לארץ־ישראל ולירושלים.

משלושת חלקי הספר הנותרים נדפסו שניים באופן חלקי ביותר – שער המטרה ושער הקדים. את הרביעי שער המפקד הוציא לאור בצירוף תוספות בנו של הרדב״ש, רפאל אהרן בן-שמעון, בעת שכיהן כרב ראשי במצרים.

רוב ימי שהותו בירושלים גד בקרב בני עדתו בעיר העתיקה, אולם לקראת סוף שנת 1877 קבע מושבו בשכונתם שמחוץ לעיר ״למען האויר הצח״. בסוף ימיו היה ״ידוע חולי נוראה וכמה שנים אשר מאן להרפא עד לסילוקו…״ הרדב״ש נפטר בי״ח כסלו תר״מ (2.12.1879) בגיל 54 ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו שני בנים ושתי בנות

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק-מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

חלוצים בדמעה

מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

  • כזכור הגיע הרדב״ש לירושלים בשנת 1854/5. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות מונה לרב המערביים והחל לפעול למען הטבת מצב עדתו. מבדיקה מפורטת של מעשיו בין השנים 1879-1860 מסתבר כי התמקד בארבעה תחומים מרכזיים:
  • ארגון העדה ככולל עצמאי;
  • משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה;
  • נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה;
  • מפעלי בנייה (להם נייחד פרק נפרד).
  • ארגון העדה ככולל עצמאי-הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי. משום כך היה צעדו הראשון לאחר מינויו לרב הקהילה הקמת כולל נפרד ועצמאי לעדה המערבית. עוד בשנת 1856 (כשנתיים ׳יאחר עלייתו לארץ), מסר לנו ל״א פרנקל, ששהה אז בירושלים, על נסיונות התמר­דות של המערביים לשם השגת עצמאות. נסיונות אלו הוכתרו בהצלחה משחתם דב״ש בשנת תר״כ (1860) על הסכם ההפרדה של העדה מן הספרדים. מכאן ואילך ניהלה את הקהילה מנהיגות דתית, רוחנית וחומרית משלה, ניתנה לה אוטונומיה בהקצאת הכספים שהגיעו אליה וכן רשות לעסוק עצמאית בגיוס משאבים בחוץ־ ׳'ארץ בעבור העדה.
  • בין השנים תר״כ לתרכ״ו (1866-1860) פעל הרדב״ש כמנהיג בלעדי בתחומים שונים. עוד בשנת 1860 שלח שליחים למרוקו לאיסוף תרומות למען המערביים ! ירושלים. בחלק מתרומות אלו קנה קרקע בעיר העתיקה, עליה נבנו בהמשך שני בתי־כנסת ובתים אחדים. מתעודה שאותרה בגנזך המדינה עולה כי בין השנים 1860-1862 נרכשה אף אדמת בית־הקברות הנפרד של המערביים על הר הזיתים. רדב״ש הנהיג כי הכספים הנכנסים לכולל יחולקו לארבעה חלקים: ״רביע לעניים להיות מתחלק בכל שבוע, ורביע לתשלום החובות, ורביע למשמרת כידוע לתשלום הפוסטאות וביקו״ח [ביקור חולים] וכיוצא, ורביע לת״ת [תלמידי חכמים] לתשלום ת'י – תחת יד – וכיוצא״. הוא החל להפעיל באורח מסודר את מוסדות הדת (בתי־כנסת, בתי־מדרש, תלמוד תורה וחברת שומרי תורה). כן דאג להשגת תרומות ליסוד והנהלת בית־ספר לבני עניים ספרדים ומערביים.

בשנת תרכ״ו (1866) משראו הרדב״ש ונכבדי וראשי קהל המערביים כי ״…כבד המשא עליו להיות נושא סבל עול הצבור והיחיד…״, נתוועדו ובחרו בוועד מבצע בן שבעה חברים שנועד לעזור לרדב״ש בהנהלת העדה. בתוכם מונו פקידים ומשגיחים וכן גזבר (רחמים שלמה אבו־שדיד) לטיפול בנושא הכספים, והותוו סדרי התכנסותו ופעולתו.

  • ועד זה תיפקד בצד הרדב״ש עד לפטירתו בשנת תר״מ (סוף 1879), ולאחר מכן פעל במשך כמה שנים תחת הנהלת נכבדי הקהילה, מיימון עמיאל ורחמים שלמה אבו־שדיד. נראה כי מעמדו החל יורד עם התגברות המחלוקות בעדה והחלשת מעמדם של רבניה מאמצע שנות השמונים ואילך.
  • משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה-
  • המצב החומרי והבריאותי הקשה של המערביים בירושלים בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הביא למשלוח השד״רים אברהם חרוש (למרוקו) ומשה מלכא (ליעד בלתי־ידוע). בהמשך נשלחו שליחים נוספים.
  • בסך־הכל נשלחו בתקופת כהונתו של הרדב״ש שד״רים מטעם הכולל המערבי בירושלים לגיוס כספים בחוץ־לארץ בכחמש־עשרה שליחויות בין השנים 1877-1862. הכספים נאספו במרוקו, תוניס, אלג׳יר, מצדים, תורכיה, איטליה, צרפת, אוסטריה־ הונגריה, הולנד, בלגיה, בלגיה, פולין ואמריקה. על אינטנסיביות המשלוח מעידה העובדה שלאחר פטירתו של הרדב״ש יצאו בשליחויות כאלו רק פעמיים (בשנים 1894-1893). שניים מן השד״רים, משה מלכא ושלמה עטיאש, יצאו לאירופה ולאמריקה למשימה מיוחדת של השגת משאבים לבניית שכונה מיוחדת למערביים מחוץ לחומת ירושלים.
  • פרט לכך הגיעו לירושלים תרומות ישירות ממרוקו, כפי שמעידה צוואתו של שלמה מרעילי מפאס (המצויה בארכיון הציוני המרכזי); לפיה העניק מרעילי חלק מירושתו לחלוקה לעניים מערביים הגרים בירושלים. גם אחדים מבני הקהילה בירושלים, שמצבם הכלכלי איפשר זאת, תרמו באמצעות הרדב״ש כספים ונכסים לכולל המערביים. מצויה בידי סדרה שלמה של תעודות המעידות על כך והמתייחסות לשנים תר״ל-תרל״ז. לדוגמה מתנת ד׳ אמות [סמליות] קרקע ומאה ועשרים לירות זהב צרפתיות מאברהם חיים בירושלים או מתן נכסי גזאלה די בורביע בירושלים לכולל. הכספים שנאספו מן המקורות השונים שימשו הן להחזקת מפעלי הדת, החינוך והחסד של הקהילה, והן למציאת פתרונות קיום ודיור לענייה.
עמוד 4 מתוך 512345

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: