חלוצים בדמעה – ש. שטרית

עמוד 5 מתוך 512345

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה-רות קרק

  • נסיונות ל פרודוקטיביזציה של בני הקהילההעדה המערבית

אחד מן הפתרו­נות שהגה הרדב״ש לשיפור מצבם הכלכלי הירוד של אחדים מן המערביים ושחרורם מן התלות בחלוקה היה בתחום החקלאות. הצעת פתרון זו נבעה כפי הנראה משילוב בין השקפותיו בנושא חיבת הארץ וישובה והאמונה שיש לפתח תחום זה כענף משתלם וכמקור פרנסה. כבר

 באלול תרכ״ג (1863) הביע הרדב״ש מעל דפי עיתון הלבנון תמיכה בהתיישבות בני עדתו מירושלים בקרקעות שקנו שאול יהודה ויהושע ילין בקאלניע (היא מוצא). לדעתו:

…. נחלתם שפרה בעיני עד למאוד! טובה ויפה ומתוקנת לעבודה. והארץ מסוגלת לעשות פרי תבואה ויש מבני קהילתנו בני ארץ המערב הפנימי אשר באו לשם החלום ומוכשרים המה לעבודת האדמה בתת ה׳ חפצם יצליח בידם היקרים הנז' ותפילתי רבה כי עד מהרה יתן ה׳ כי יוכלו להוציא מחשבתם הטובה…

  • מסתבר שתכנית זו בה תמך הרדב״ש לא יצאה אל הפועל.

באותן שנים קיים הרדב״ש קשר עם משה מונטיפיורי בנושאים שונים וביניהם אף נושא הבנייה והפרנסה. בשנת 1865 השתתף הרב בקבוצת הרבנים שפיקחה על חלוקת כספים ותרופות ששלח מונטיפיורי להקלת פגעי המגפה בירושלים. שנה לאחר מכן, על־פי דיווח מונטיפיורי בלונדון, הציע הרב דב״ש (ב־2 באפריל 1866) בפגישת ראשי העדות בירושלים עם מונטיפיורי, לבנות בתי־מחסה לעניים, בהדגשה שהבנייה תיעשה לא רק כפתרון לבעיית דיור, אלא כדי לספק תעסוקה מכניסת כסף כתרופה למצבם המצער.

בדיווח על עובדי אדמה בעדה המערבית בירושלים, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, נאמר:

לא יש אתנו עובדי אדמה, ואולם כמה עניים אשר הם בעלי מלאכה, רצונם לעבוד האדמה ואין ידם משגת לקנות שדרות וכרמים, ואם המה״ג: [המאור הגדול] יחזיק בידם, הם מוכנים לעבוד לזון את נפשותם.

ההיכרות בין הרדב״ש למונטיפיורי הביאה לכך שהאחרון פנה לרב, לאחר ביקורו השישי בארץ־ישראל בשנת 1866 והזדעזעותו ממצב הפרדס שקנה ביפו בשנת 1855, בבקשה שיעזור לו לחדש את ההתיישבות בפרדס. הרדב״ש הפיל גורל בקרב המעוניינים ושלח בשנת תרכ״ח (1868) ארבע משפחות מערביות מירושלים שהתיישבו בפרדס ביפו יחד עם ישראל שמחון מיפו.

על המשפחות שהתיישבו שם עברה תלאה רבה, מחלות קשות, סבל מהעדר מחסה ותנאי אקלים ומגורים קשים ומחסור. כן סבלו מגנבים ושודדי לילה, כך שנאלצו לעזוב לאחר חודשים ספורים. היחיד שנותר במקום היה ישראל שמחון. מונטיפיורי פנה לרדב״ש שנית וביקשו שישלח משפחות אחרות לעזרתו, אך הרב נאלץ להשיב לו כי: ״אין איש אשר ירהיב בנפשו עוז לשבת בארץ המלחמה ההיא מעוף צוקה ויראה״.״

  • חרף נסיונות האכזב של הרדב״ש בתחום זה המשיך לטפחו והיה ממייסדי וראשי הסניף הירושלמי של ״חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל״, שיסד יהודה בן־שלמה חי אלקלעי בעיר בסוף שנת תרל״א (1871).

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

מפעלי הבנייה של צו״ף דב״ש ושל המערביים-רות קרק

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

מחנה_ישראל - מפה

מחנה_ישראל – מפה

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

כן קבועה בחצר כתובת המכילה רשימה ארוכה של שמות אנשים שנידבו כספים לבניינה, אולם ללא ציון תאריך. בלוחות נוספים המצויים בה מוזכרים בין התורמים להקדש זה גליבי רפאל הלוי, מיימון עמיאל ונדיבי העיר צ׳אר לביצ׳ה (קאזא־ בלאנקה) וכן יצחק לבאו. על״פי הלוחות השונים נראה כי בחצר זו נוסד בשנת תרכ״ז(1867) ״בית־הכנסת תלמוד תורה״. בשנת תרל״ו(1876) יסדו בה חיים מיימון עמיאל וזוגתו שמחה ישיבה בשם ״תורת חיים״.

בשנת תר״ס או תרס״א (1901-1900) יצא קול קורא ליהודי התפוצות לתרום למען חידוש בית הת״ת הישן של העדה. יתכן שבעקבות קריאה זו בנה בה (כפי שמצוי תכתובת שהיתה בחצר), יוסף קרקוס, בשנת 1904 בית ת״ת לנערי ק״ק בני מערבה, ללמוד בו תורה.

בשנת 1907 מסר לנו נחום סלושץ כי המערביים בעיר העתיקה מרוכזים ברובע מיוחד (ראה איור 1). רובע זה היה ממוקם ״במבואות המפולשות המשתרעים בין חומת הבית ובין ה׳שוק אל כיתנין. במקום ההוא נמצא את הת״ת ובהכנ״ס שלהם וכמובן כל מוסדות הצדקה והדת המיוחדים להם…״

בסוף התקופה העות׳מאנית מנו מוסדות העדה המערבית בתוך ומחוץ לחומה לפי סריימן-בית־דין אחד, כולל, ת״ת, שתי ישיבות קטנות וחמישה בתי־כנסת. הריכוז העיקרי שלה נותר גם בשנת 1916 ברחוב חברון. על כך מורים נתוני האוכ­לוסייה החלקיים המופיעים בספירת יהודי ירושלים שנערכה בשנת 1916. מתוך סך־כל של 1,029 נפשות שנמנו בעדה המערבית ישבו כמחצית (470 נפשות) ברחוב חברון. ריכוז נוסף (195 נפשות) היה ברחוב מיידאן, שבדרום הרובע היהודי.

הבנייה מחוץ לחומת-שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

הבנייה מחוץ לחומתחלוצים בדמעה

יסוד השכונה – את הבנייה של השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ בממילא יש לראות בהקשר הכללי של היציאה מן החומות בירושלים. תהליך זה החל בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד לאמצע שנות השישים נבנה מחוץ לעיר העתיקה מספר קטן של בתים וכן שלושה מכלולים גדולים – משכנות שאננים (1860-1857), מגרש הרוסים (1858 ואילך) ובית־היתומים הסורי של שנלר (1860 ואילך).

בניית משכנות שאננים (או בתי יהודה טורא) היתה אמנם, כפי שמציינים רבים מפעל ההתיישבות היהודית הראשון מחוץ לחומות. עם־זאת מדגישים הוא ואחרים, כי גורם יהודי מחוץ־לארץ יזם את יעודו ובנייתו וכי יהודי ירושלים קיבלוהו בהיסוס.

על־פי שני מקורות משנת 1866 מסתבר ללא כל ספק כי בני העדה המערבית היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים, שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לעיר העתיקה. התעודה החשובה ביותר לענייננו זה נכתבה באלול תרכ״ו (1866) ועוסקת במכירת חלקות שדה בסמוך לברכת ממילא. בתחילתה נאמר:

ב״ה להיות שפעה״ק [פה עיר הקודש] ירוש׳ ת״ו [ירושלים תיבנה ותכונן] כשיוצאים מפתת שער העיר, יש אמת המים מהבריכה של מאמילה [המקור קרוע, ר״ק], לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידוע להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז' [נזכרת] קנו שדה א׳ [אחד] הה׳ [החכם] המי [המופלג] כה״ר [כבוד הרב] מכלוף זירגואל יצ״ו [ישמרהו צורו ויחייהו], והח' המ'…. מערבי הי״ו [השם יחייהו וישמרהו], ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והח׳ הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע [נוחו עדן]…52

מעיון בדברים, לא נותר צל של ספק בכך שכבר בסוף שנת תרכ״ו היו שטחי קרקע בממילא בבעלות בני העדה המערבית, ועליהם היו בנויים כבר בתים. נראה שהאדמה נקנתה על־ידי אחדים מבני הקהילה, שמכרו לאחר מכן חלקים ממנה למשפחות נוספות. החצר הבנויה והגינה המוזכרת בתעודה נראות בבירור באתר במפת ירושלים של וילסון משנת.1864/5 (ראה איור 2.)

הקנייה והבנייה בשנת תרכ״ו מתאשרות אף מידיעה המופיעה בעיתון הלבנון מסיוון אותה שנה. לפיה:

… בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה.

רוב המקורות המאוחרים יותר שכתבו על השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ קבעו את שנת יסודה לתרכ״ז-תרכ״ט, ונראה שיש להקדים תאריך היסוד לתרכ״ו ואולי אף לתרכ״ה.״ קרקע השכונה השנייה נחלת שבעה (הנחשבת בצבור לראשונה) – נקנתה בתרכ״ז ובתיה הראשונים נבנו רק בשנת תרכ״ט.

יש להפריך בהזדמנות זו דעה מקובלת נוספת הנוגעת לקניית ויסוד השכונה על־ ידי הרדב״ש וכולל המערביים. היא נוסדה ביוזמתם של יחידים ובהמשך הפך חלק ממנה לאחוזת כולל המערביים. הרדב״ש החל בפעולתו בשכונה רק בשנת 1869. באלול תרכ״ט דווח על כך בה ל ב נ ו ן:

אחינו ק״ק המערביים מאפריקא ובראשם הרב המובהק וצדיק מוה׳ דוד בן שמעון נ״י קנו חורבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבו אחב״י מחו״ל- ונדיב אחד התנדב ארבעה אלפים פראנק-והנם בונים שם חדרים תחתים ושנים להכנסת אורחים ותלמוד תורה (כי רבו המערבים הבאים מארקא לשמע שוא אשר ישמעו כי תכונן ציון בעבודת האדמה והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות). ברוך ה׳.אשר לא השבית גואל היום מירושלים!

בחצר עדת המערביים והבניין שבה, המצויים עד היום בשכונת מחנה ישראל, קבועים שני לוחות מימי היסוד. הלוח השבור הקבוע על קיר הקומה הראשונה מתייחס לאותה תרומה של ארבעת אלפים פראנק שהוזכרה בהלבנון לעיל.

בלוח הקבוע בקיר הקומה השנייה של הבית, מצוינת תרומתו של משה ו׳ [בן] סטרית והגברת רחל די תאבת ״…אשר הקדישו סך גדול לעזר קנית החצר הלזה לשם ק״ק [קהילת קודש] המערבים יכב״צ [יכון בצדק] על ידי זריזות והשתדלות ידידנו מד פקידא לטב הגביר החכם השלם כמ״ה [כבוד מורנו הרב] רחמים שלמה אבישדיד…״

הרדב״ש קנה חלקת קרקע נוספת למען בניית בית־כנסת בעבור כולל המערביים באייר תר״ל, על־פי תעודה אחרת המצויה בארכיון הציוני. החלקה נקנתה מרבקה ואליהו עזרא במקום בו ״…עשו ישוב מע׳ [מאור עיני] המערביים הע״י [ה׳ עליהם יחיו] המערביים הע״י מחצר ובתים…״ מצוין בה ״…שקנה אותו לצורך כוללות ק״ק [קהילת קודש] מערביים הי״ו [השם יחייה וישמרה] ובמעות כוללות הנז׳ [הנזכרת]…״ כזכור, נשלחו שני שד״רים לחוץ־לארץ לאסוף כספים לבניית ״בתי מחסה לעניי כולל המערבים״, ולצורך כך נקנתה הקרקע ב״מחנה ישראל״.

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

הרחבת שכונת ״מחנה ישראל״-חלוצים בדמעה

בין זמן יסוד השכונה שנת 1866 ועד לסוף שנת 1872 נמשך השלב הראשון של הבנייה. הוצאות המימון של בתי הצבור (בית־כנסת, בתים להכנסת אורחים ובתי־מחסה לעניים המרודים) עברו כנראה את המצופה והרדב״ש שקע בחובות אותם היה עליו לשלם בהמשך. על ־פי תיאורה של השכונה בעיתון באותה שנה: ״…בנויים בהדר בתים נחמדים גחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת ישבו יחד בשלום ושלוה כעשרים בעלי בתים״. גידולה של ״מחנה ישראל״ נראה יפה מהשוואת החצר והבית היחיד שנראו במקום במפת וילסון משנת 1864/5 עם הבתים שנוספו סביבה ובתוכה במהדורה המעודכנת של מפתו שהודפסה בשנת 1876 .

בשנים האחרונות לפעילותו של הרדב״ש הוסיף ובנה בשכונה בית־מדרש גדול ובית תלמוד תורה. ייתכן שזהו המבנה הגדול והיפה בן הקומתיים העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חינוכי. אותה פעילות מעורבת בין פרטיים ובין הכולל ורבניו נמשכה ב״מחנה ישראל״ אף לאחר פטירתו של הרדב״ש, בניסן תרמ״ג (1883), לדוגמה, נמכרה חלקת שדה שבבעלות כולל המערביים לפרטיים מבני העדה.

בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת גדלה השכונה שכונתה גם ״ברכת ממילא״ אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה הביאה אף להידרדרות במצבם של בתי הכולל שלה. לפי דברי מבקרים בהם בשנים 1908-1907 התאפיינו בצפיפות, מחנק וקור, והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו כי: ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.

התעוררות־מה ונסיון לשיפור מצב הדיור המדכא חלה בשנים 1904-1902. בכרוז שהוצא על־ ידי רב העדה ומנהיגיה מתואר המצב האומלל של העניים והאלמנות, שאין יד הכולל משגת לשלם להם דמי שכירות:

ע״כ [על כן] קמנו ונתעודד והזמין ה׳ לנו קרקע פנוי מחוץ לעיר סמוך לבית הכנסת הגדולה אשר נבנה בהשתדלות הרה״ג [הרב הגדול] הצדיק עט״ר נר המערבי כמוה״רר צוף דב״ש זצוק״ל בחברה הנקראת בשם מחנה יב״ץ וקנינו אותו כדי לבנות בו בתי מחסה לעניי כוללינו בני מערבא, ועל זה שלחנו שליח… ר׳ יעקב בן עטר… [ההדגשה במקור].

הוקם ועד מיוחד לבניין בתי־המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו על־ידי השד״ר שנשלח וממקורות אחרים נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א.        נקנתה קרקע מיורשי הר׳ משה מלכא, עליה נבנו בשנת תרס״ב/ג בניין, בור מים ותנור.

ב.        נקנתה (מהאלמנה זוהרא דטבול) חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״, וכן חלקת קרקע גדול הסמוכה לחצר זו.

בשנים תרס״ט מונה ועד נוסף לבניית בניין שני לבתי־מחסה לעניי העדה. ועד זה החל בבנייה בתחילת שנת תר״ע (סוף 1909). לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) הוחל בבנייה. הכספים שעמדו לרשות הוועד אזלו בסיוון תר״ע, לאחר בניית ה׳ בתים והכוונה כנראה לחדרים, ר״ק]. עקב כך פנה הוועד בבקשה נוספת ״לנדיבי אחינו מחו״ל״ לשלוח כספים להשלמת הבניין אל הבנקאי יעקב ולידו.

בניית שני בתי־המחסה הושלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האחד מהם ממוקם כנראה עד היום בדרום השכונה והשני מצוי כנראה בשוליה הדרום־מערביים. זאת אפשר לקבוע על־פי עיון בתצלום אוויר של שכונת ״מחנה ישראל״ משנת 1918 על שלב אחרון בהתפתחות שכונת המערביים מוסר גראייבסקי בחיבורו ספר הישוב. נראה כי בשנת 1934 בנה ועד עדת המערביים את הבתים בשכונה מחדש.

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

 

חלוצים בדמעהאופי השכונה-מן הנאמר לעיל וכן ממפת התפתחות השטח הבנוי ב״מחנה ישראל״ בין השנים 1918-1864 שהוכנה למאמר זה (איור 2) בולטים שני שלבים בגידולה. הראשון חל בימי כהונתו של הרדב״ש, והשני בימי רבנותו של הר׳ נחמן בטיטו, בעשור הראשון של המאה הנוכחית.

בסך־הכל מדובר בשכונה קטנה למדי במספר בנייניה ואוכלוסייתה. בשנת תרל״ג (1871) נמנו בה כעשרים בעלי־בתים. מספר זה עלה לשלושים בתי־אב בשנת 1897 בזמן מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1916) ירד המספר לעשרים ושניים בתי־אב שכללו 51 נפשות.

הספירה של שנת 1916, אם כי אינה שלמה לחלוטין, מביאה אף פירוט ביחס להשתייכותם העדתית של תושבי השכונה ועבודתם. 43 נפשות מתוך הגרים בת (19 בתי־אב) היו מערביות ו־8 הנותרות (3 בתי־אב) ספרדיות. לרובם (44 נפשות) היתה נתינות עות׳מאנית. מספר הנקבות שגר בה היה כמעט כפול ממספר הזכרים (33 לעומת 18), מה שמזכירנו את תיאורי האלמנות שלעיל. הדבר מסביר אף את המספר הקטן של מפרנסים (ראשי 6 בתי־אב) שעסקו באומנות, כלי קודש ועבודות שונות.

עד סוף התקופה העות׳מאנית נבנו מבנים של לא־יהודים רק ממערב לשכונה, כאשר מצפון גבלה עם בית־הקברות המוסלמי בממילא, בדרום עם המטעים של היוונים אורתודוקסים בניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה היתה ״מחנה ישראל״ מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון מערב העיר העתיקה. יש להניח לכן שרוב הקשר של בני השכונות התנהל עם העיר העתיקה, מה גם שרוב בני העדה המערבית עדיין שכנו בתוכה.

בתי השלב הראשון נבנו כפי הנראה בהתאם לצורת החלקות, ועל־כן היו בעלי צורות בלתי־סדירות, מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. הם גבנו כולם באבן גיר והיו בני שתי קומות ברובם. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים, חד־קומתיים ומורכבים מחדרים, חדרים בדומה לבתי־כולל אחרים בירושלים (ראה באיור 3) הבית שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך.

רוב הבנייה התנהלה על ־פי הטכניקות והסגנון המסורתי והתאפיינה בחדרים מקומרים בעלי קירות אבן עבים מאוד עם מילוי המכונה דבש. הפתחים היו מקושתים וכן חלונות כפולים מקושתים ובעלי קשת תומכת מעל לקשת החלון. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים (ראה איור 2), ובבניינים שנבנו בסוף התקופה, בעלי גגות רעפים. בחלק מהבניינים קיים שימוש באבן מצבע וסיתות שונה סביב החלונות והדלתות, וברצועה שמתחת לגג.

הבית המצוי במרכז השכונה הנו מבנה מעניין במיוחד והופעתו מונומנטלית (ראה איור 3). פינותיו מקושטות בשינוץ של אבן לבנה. יעודו בתקופה העות׳מאנית לא התברר לי בבטחון עד היום. הבניין נבנה ברובו בתקופה אחת, עם מעט תוספות מאוחרות יותר. התכנון החיצוני שונה במקצת בשתי הקומות, כשבראשונה נראה שילוב פתחים מרובעים ומקושתים, ובעליונה מקושתים בלבד. התכנון הפנימי כמעט זהה בשתי הקומות, כשהוא מבוסס על אולם מרכזי, ממנו יוצאים חדרים גדולים ומקומרים לשני כיוונים.

סוף דבר

במאה הקודמת הונחו היסודות לצמיחתה וקיומה של עדה מערבית בירושלים. הנחתם קשורה לאישיות מיוחדת במינה, הרב צו״ף דב״ש שמאז עלותו לארץ־ישראל והשתקעותו בירושלים בשנות החמישים ועד מותו בסוף שנות השבעים לא נח ממאמציו למען המערביים בירושלים. לאחר עשור של הכנת הקרקע, הגיעו פעילותו והצלחתו לשיא מאמצע שנות השישים ואילך.

מאמציו התמקדו בנסיון לשיקום העדה המערבית בירושלים ושיפור קיומה העצמאי מבחינה ארגונית. כמו־כן השתדל כל ימיו למצוא פתרונות חדשים להקלת מצבה החומרי של העדה. אלו הורכבו משילוב של מתן תמיכות מתרומות רבות שגויסו ביוזמתו ברחבי העולם היהודי בארץ ובחוץ־לארץ, ושל חיפוש מקורות פרנסה שונים עירוניים וכפריים (כגון התיישבות במוצא, או בפרדם מונטיפיורי ביפו).

אחד מן ההישגים הממשיים של הרדב״ש היה בתחום הבנייה. הודות להשתדלותו נבנו מוסדות דת, חינוך ורווחה של קבע לבני קהילתו, כמו גם בתי־מחסה שהקלו על מצב הדיור השפל ששרר באותם ימים. המוסדות ובתי־המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה בשכונת המערביים.

גם השכונה החלוצית ״מחנה ישראל״, שנבנתה ביוזמתם של יחידים מבני הקהילה כשכונה היהודית הראשונה של בני ירושלים שמחוץ לחומה, גדלה בהמשך בזכות השתתפותו של כולל המערביים שבהנהגת הרדב״ש והוועד המבצע שעזר בצדו. התפתחות נוספת חלה בה בימי כהונתו של הרב נחמן בטיטו בעשור הראשון של המאה. שכונה קטנה זו, המסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים, היתה אחד ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה.

סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק

חנה רם – אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )

חנה רם%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%99%d7%90%d7%9c

אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )

הערת המחבר :  מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.

אברהם מויאל (א – מויאל), צאצא למשפחת רבנים מגולי ספרד.

  • בין הרבנים הידועים לנו: ר׳ מסעוד בן מויאל ור׳ יצחק בן מויאל. ראה : י״מ טולידנו, נר המערב, ירושלים, תרע״א, עמי 162 וסי׳ רפ״ח.

נולד בשנת תר״י (1850) לאמו סעדה לבית עמיאל ולאביו אהרן מויאל, סוחר אמיד מראשי קהילת יהודי רבאט ומנדיביה. בשנת תרי״ב (1852) חיסל אהרן את עסקיו, ובהשאירו מאחריו את נכסיו בדלא ניידי, עלה ארצה עם אשתו וארבעת בניו: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. תחילה ישבה המשפחה בחיפה, שבה היתה קהילה קטנה של יהודים מערביים. בימים ההם היתה חיפה כפר דייגים קטן, והמשפחה ישבה בה שלוש שנים בלבד. בשנת 1855 עבדה המשפחה לגור ליפו-עיר הנמל של דרום ארץ־ישראל ושער העלייה לירושלים הבירה. ביפו התקיימה קהילה ספרדית ומערבית חשובה- ראשונה מחוץ לתחום ״ארבע ערי הקודש״. מייסדיה, בראשית המאה ה־19, היו סוחרים יהודים מקושטא, שמקצתם ישבו בה עוד במאה ה־18. תחילה היו יהודי צפון אפריקה מיעוט בקרב הספרדים יוצאי ערי תורכיה וארצות הבלקן. אולם עם התגברות עליות יהודי המגרב משנות הארבעים ואילך נתנו העליות האלה דחיפה להתגבשותה הציבורית ולהתפתחותה הכלכלית של קהילת יהודי יפו. בהגיע משפחת מויאל ליפו, היו כבר המערביים רוב בקהילה היהודית. יהודי העיר התפרנסו מיגיע כפיהם, עסקו במסחר, ברוכלות ובמלאכות שונות ולא נזקקו לתמיכת מכספי ה״חלוקה״, אשר ממנה נהגו יושבי ערי הקודש. בשנות השבעים של המאה ה־19, עם הריסת חומת יפו העתיקה, היה אהרן מויאל וכמה משפחות מעשירי העדה המערבית, ביניהם משפחות שלוש ואבוטבול, הראשונים שבנו את בתיהם מחוץ לשטחה של החומה. ביתו של אהרן מויאל היה ברובע החדש, שנקרא רחוב ״שוק הדגים״.

בידנו תיאור של בית זה מפי עולים מאירופה, שהתארחו בו וכתבו, בין השאר, את הדברים הבאים:

״… בחיצוניותו לא נבדל הבית מיתר הבתים שבשכונה. אבל כאשר החילונו לעלות על המדרגות הרגשנו תיכף שכאן נמצא יופי עם נוחות המזרח. עלינו במדרגות רבודות לאולם רחב ידיים, מואר יפה בשמשות צבעוניות, ורצפתו שיש מבהיקה בלבנוניותה… הלכנו מאולם זה לאולם גדול יותר המרוהט בטעם מזרחי, זר ומוזר לנו, שעשה עלינו רושם חזק בחידושו. בפינה רחוקה באותו אולם ישב מקופל רגליים על הרצפה ובהסבר, על כרים מרוקמים הדר, איש במיטב שנותיו… חבוש טרבוש אדום כהה וגדילי משי שחור תלוי עליו… בהביטי עליו מרחוק נדמה לי כי איזה עותמן-פחה יושב שם לפני…״

על חלקה אחת מהאדמות הרבות שקנה אהרן מויאל ביפו בנה בית גדול עם דירות למגורים הנקרא על שמו-״ויכַּאלאת מויאל״.

 

  • הערת המחבר : באחרית ימיו התיישב בירושלים, קנה לו בית בשכונת נחלת שבעה והקדיש אותו לבית הכולל של העדה המערבית. הוא נפטר בשנת תרנ״ח (1898) בשיבה טובה ונקבר בהר הזיתים. לפרטים ראה: פ׳ גראייבסקי, ״משפחת מויאל״ (כתב השו״ב משה אסולין, מוותיקי המערביים ביפו), ״זיכרון לחובבים והעולים הראשונים מעדת הספרדים המערבים ביפו ואגפיה״ חוברות קי״ח-קי״ט (תרצ״ו). ירושלים : מ״ד גאון, יהודי המזרח, ירושלים, תרצ״ו, חלק שני, עמי 381-380 ; ד׳ תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובניו, תל־אביב, 1958, כרך ג, עמי 1315-1314.

בניו, למעט אברהם, קנו אדמות רבות ביפו, בשטחה של תל־אביב טרם היווסדה, ובמקומות אחרים בארץ.

  • הערת המחבר : בנו בכורו, יוסף בק מויאל, מנהיג העדה המערבית ביפו, והגביר שעל־פיו ישק דבר בה, סוחר מצליח, ששימש קונסול כבוד של ספרד ביפו, ואחר כך קונסול פרס, רכש אדמות ביפו יחד עם סגן קונסול אנגליה חיים אמזלג ואהרן שלוש. על האדמות שרכשו השלושה נבנו: השכונה היהודית הראשונה ביפו, נווה צדק, וכן חלק ממחנה יהודה ושכונת אהרן (על שם אהרן מויאל). על הקרקע שרכש לבדו נבנו השכונות קרטון (חלק משכונות התימנים), מהנה ישראל ומחנה יוסף. בנו של יוסף בק, עו״ד דוד מויאל (משפטן ראשון בארץ, שהוסמך בפריס), נודע בזכות עצמו כמשפטן מעולה, בקי בלשון הערבית ובספרותה, שסייע רבות לבני העליות החדשות, בעיקר בישוב סכסוכי קרקעות עם בעלי־האדמות והשלטונות התורכיים, קנה אדמות רבות: אדמת מהלול 60,000 אמות (ממערב לגימנסיה הרצליה בתל־אביב לפני היווסדה); כרם שאהין 50,000 אמות; אדמת פרציל 120,000 אמות (עליה הוקמה שכונת אוהל משה, על שם משה אסולין הנזכר לעיל); אדמת משהרווי (עליה הקימה ״חברה חדשה״ את רח׳ אלנבי) 120,000 אמות; כרם אוטין 50,000 אמות; אדמת צוואן (כרם התימנים) 30,000 אמות; אדמת בדרני 60,000 אמות ; אדמת קורעטו (משכנות ישראל) 50,000 אמות ; אדמת אסכנדראני (בגבול בית־ העלמין הישן ברח׳ טרומפלדור) 60,000 אמות; אדמת איטריאצי (שכונת ברנר ומחנה האוהלים לידה) 100,000 אמות; מאדמת כפר קביבה (בגבול נס־ציונה) 120,000 אמות; מאדמת זרנוקה (סמוך לרחובות) 2,000 דונם; מאדמת עיראק אל־מנשיה 500 דונם; מאדמת בשיט 2,500 דונם, ו־600 דונם בנגב (עליהם הוקמה הנקודה גבולות). לפרטים ראה שם.

אברהם מויאל היה המפורסם ביותר מבין בניו של אהרן, בזכות היותו אחד החלוצים הספרדיים הראשונים בתנועה הציונית המודרנית והספרדי היחיד שעמד בראש נציגות ״חובבי ציון״ שהיתה גוף נכבד בתנועה הציונית בארץ. אכן, הפעילות הציבורית לא היתה זרה לו. עוד משחר נעוריו היה מויאל מעורה בחיי הציבור היהודי ביפו. הוא למד תורה מפי החכמים המלמדים, ראשוני המערביים בעיר, ואחר־כך התמחה בכוחות עצמו בערבית בדיבור ובכתב. כבר בשנת תרכ״ג (1863) נמנה עם מייסדי ״ועד העיר יפו״-ניצן ראשון של התארגנות ציבורית מודרנית בארץ – בו היו שותפים ספרדים ואשכנזים, תופעה יהודית בחברה היהודית של הימים ההם בארץ הקודש, הידועה בפיצולה העדתי. ועד זה הקים, בין היתר, סניף של ״כל ישראל חברים״ (״אליאנס״) ביפו, ובהשתדלותו נוסד בעיר זו, בשנת 1868 בית־הספר הראשון של ״כל ישראל חברים״.

בשנת תר״ל (1870) עם יסוד בית־הספד החקלאי ״מקווה ישראל״ ביפו, בחר מרכז ״אליאנס״ בפריס במויאל לשמש סוכן מטעמו להעברת הכספים למוסד זה. כאביו, עסק אברהם במסחר ובחלפנות, ובמרוצת השנים הסתעפו עסקיו לחברות ובנקים בחוץ־לארץ. כן קיים עסקי מסחר עם הקונסולים הזרים ביפו, ביחוד עם קונסול צרפת בהיותו נתין צרפתי.

מצבו הכלכלי האיתן, יחסי הידידות שקיים עם נכבדי הערבים ביפו והשפעתו על בעלי־השררה בצמרת השלטון התורכי בארץ העמידו את מויאל בשורה הראשונה של מנהיגי הישוב היהודי ביפו בתקופה שקדמה לעלייה החדשה ובשנותיה הראשונות.

 

 

חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

חובבי ציון והביל״ויים%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%9e%d7%a2%d7%94

בשנים תרמ״ב-תרמ״ד (1884-1882) הציף את יפו הגל הראשון של ״העלייה הראשונה״ הנושאת את חותמה של תנועת ״חיבת ציון״ ברוסיה. רוב העולים היו פליטי הפרעות בדרום רוסיה, עניים חסרי כל, ומיעוטם חברי אגודות וחברות, המכונים בשם הכולל ״חובבי ציון״. רובם ככולם הסתופפו ביפו בציפייה לצאת ממנה ׳,'התיישבות חקלאית במושבות החדשות. נמל יפו המה מעולים שלמרביתם, למעט בעלי אשרת תיירות זמנית לשהייה קצרה בארץ (״הפתקה האדומה״), לא הותר לרדת מהאניות לחוף מחמת האיסור שהטילו השלטונות בתורכיה (אפריל 1882) על כניסת מהגרים יהודים לארץ ממזרח וממערב אירופה. עלייה ״מבוהלת״ובלתי־ מאורגנת זו לא מצאה שום תנאים לקליטתה. מעבר לכך, בימים ההם שררה בארץ אווירה של יאוש, אכזבה ולאות מאוזלת־היד שגילו החברות ל״ישוב ארץ־ישראל״ של שנות השישים והשבעים של אותה מאה. יהודי יפו-אשר עשו את הנסיון הראשון בארץ של עבודת אדמה בידי יהודים והיו מתומכיהם הנלהבים של ראשי החברות ל״ישוב ארץ־ישראל״ -ראו בעליית ״הובבי ציון״ את התגשמות מאווייהם וכמיהתם ארוכת השנים לעלייה יהודית גדולה לארץ האבות ולהתנחלות חקלאית בה, אך עמדו בפניה חסרי אונים. הגוף היחיד, ״כל ישראל הברים״ (״אליאנס״) בארץ, שהיה ביכולתו לקלוט עולים, הסתייג מהרעיון הלאומי ואף סייע בידי רבים מהעולים ביפו להגר אל הארצות אשר מעבד לים, ובראשן לארצות־הברית.

בהעדר תשתית כלכלית ומוסדות קליטה לא יכלו פרנסי הקהילה הספרדית ביפו אלא להקל במעט את מצוקת העולים, אם בסיוע בהורדתם מהאניות ואם באירוח נציגי האגודות, שהגיעו ליפו לרכוש אדמות להקמת מושבות בעבור שולחיהם ברוסיה.

כשלוש שנים טרם מינויו לראש הוועד הפועל ביפו היה מויאל בין ראשי העושים למען ישוב ארץ־ישראל. הוא פעל למען העולים־המתנחלים. בהתערבותו הותרה כניסתם לארץ, על אף אזור הכניסה (הנזכר לעיל)." בשנים אלה הוציא מויאל אל הפועל-מכוח תפקידו כסוכן הברון רוטשילד ומיוזמתו הוא-פעולות שהחלו בהן נציגי ״חובבי ציון״ קודמיו בלי שהגיעו לכלל ביצוען המלא.

בקת 1882, אחרי שהרב מוהליבר נפגש בפריס עם הברון ושיכנעו להקים בארץ כפר של איכרים יהודים מרוסיה, נשלח יחיאל בריל הירושלמי, עורך הלבנון, לרוסיה, ובסוף 1884 עלה לארץ עם אחת־עשרה משפחות של חקלאים. בעוד החקלאים עובדים ב״מקווה ישראל״, נפגש בין היתר עם מויאל, שהפגישו עם מתווכי קרקעות ולא אחת נתלווה אליו בחיפושיו אחר מקום לישוב החקלאי. כשבעה שבועות עשה בדיל בארץ. בזמן זה הסתכסך עם הירש, מנהל ״מקווה ישראל״, ועם פקידי הברון, ולבסוף עזב את הארץ תשוש ומיואש כלעומת שבא. מויאל נטל לידיו את הטיפול בקבוצה, ובנובמבר 1884 קנה, בכספי הברון וברשיון מן הממשל, חלקת אדמה .בדרום הארץ, הביא את האיכרים, ואחרים שהצטרפו, אל הנחלה, הדריכם ורכש בעבורם בהמות עבודה, זרעים וכיוצא באלה דברים והקים יחד עם המתנחלים את המושבה עקרון. הוא השתתף בהנחת היסודות ויחד עם רוב המתיישבים חלה בקדחת, שפשטה מהביצות שבקרבת המושבה. עקרון התבססה מראשיתה על אדמת מזרע, שלא כשאר מושבות הדרום שנטעו כרמים. היא היתה גם המושבה הראשונה שנהנתה מתמיכה כספית סדירה של הברון. היחידים מכל החותרים להתיישבות בארץ־ ישראל, שלכלל התיישבות טרם הגיעו, היו הביל״ויים. בדצמבר 1884, אחרי תלאות ויסורים רבים, קנה פטרונם, יחיאל מיכל פינס – אז גם נציג ״חובבי ציון״ בארץ – חלקת אדמה ויסד עליה את גדרה." בראות ויסוצקי (טרם בחירת מויאל), כי לסידור ׳המושבות הזקוקות לתמיכה דרוש סכום גדול, הרחיק את פינס, אשר ממילא קנו את לבו בני פתח־תקוה ועיסוקים אחרים, והחליט להשאיר את הביל״ויים ללא תמיכה (ראה בהמשך), באמרו, מעיד איש ביל״ו, חיים חיסין: ״הם אנשים צעירים, וימצאו להם מוצא מן המצב״. אולם הם לא מצאו, וגם לא יכלו למצוא דרך כדי לצאת מן המצב, שכן הרשיון שנמצא בידי פינס עבר זמנו, וכדי לייסד מושבה חדשה דרוש, על־פי החוק, רשיון מקושטא, דבר הכרוך בקשיים, זמן רב והוצאות מרובות. רשיון כזה, כאמור, השיג מויאל בעבור המושבה עקרון. ואכן, בשעת מצוקה זו, כשהביל״ויים נעזבו לנפשם, נחלץ מויאל לעזרתם ומאז היה לפטרונם והגן עליהם עד יומו האחרון.

מויאל הנחה את הביל״ויים להתחיל לבנות מיד, ללא רשיון, ובתוצאות ישא הוא בעצמו.

חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

על פעולתו זו והמשמעות שנודעה לה בעיני הביל״ויים עצמם יעידו דברי חיסין, להלן:חלוצים בדמעה

"… אדם זה [מויאל] היד. ׳מציאה׳ יקרת ערך לענין הישוב. אנחנו ראינו את עצמנו חוסים בחומת ברזל. לצערנו חלה האיש קשה ברגלו באותו זמן… והוא נעדר יכולת להתחיל מיד בהשתדלות על אודות רשיון לבנות בגדרה, ציוה אותנו להקים לפי שעה אורווה ארעית של קרשים בשביל הסוסים, בכדי שלא להוציא הרבה עצים, העולים כאן ביוקר רב. החילונו לחפור בור… ועליו אמרנו להקים גג… ופתאום הופיעו חיילים מעזה:17 שכנינו הערבים [מקטרה הסמוכה] הלשינו עלינו. החיילים אספו מיד את יושבי הכפר, והבור נסתם מהר. והערבים עומדים ושומרים מתוך ענין רב היעלה בידנו לבנות לנו בתים… ביודעם, שבלי בתים לא תהיה כאן מושבה והיום או מחר נעזוב את המקום. כשסיפרנו את הדבר למויאל, חייך ואמר : עוד היום התחילו לחפור שוב את הבור והשתדלו לגמור את כל העבודה במשך שני ימים; את האחריות אני לוקח עלי. לשייכים של הכפר תגידו שביקשתים לסור אלי; הם יחשבו שאני אשחד אותם בכסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא האופיצר שנית מעזה, תאמרו לו שלום בשמי ותזכירוהו על ענין מאתיים הלירות שהוא חייב לי. עשינו כדבריו. השייכים שמחו לקראת ההזמנה של החוג׳ה איבראהים ושמו פניהם ליפו. מלאי תקוה שיוציאו מידו סכום הגון. חוג'ה איבראהים סידר להם קבלת פנים לוקחת לב, השפיע עליהם אותות חיבה, דברי שבח ותהילה ו… שלח אותם לדרכם. במשך יום ושני לילות הוקמה האורווה בשלמות… וכשהופיע האופיצר שלנו עם החיילים מעזה בלווית שיכי קנטרה… די היה באמירה : אנחנו אנשי אברהם מויאל, כדי שהחיילים יפנו את המקום. אחרי ימים אחדים בא חייל מעזה ובידו פקודה בכתב מאת הקאימקאם [המושל] לאסור שלושה אנשים על אשר היכו פעם ערבי. ענינו שהאנשים האלה נמצאים אצל מויאל… שקיבל פעמיים הזמנה למשפט, אך ענה שהוא חולה והענין נשכח…״ ומוסיף חיסין, שאולי גם ללא עזרת מויאל היה בסופו של דבר מסתדר הענין, אבל בכמה כספים היה עולה הדבר ל״חובבי ציון״ ! ״לאנשים כמויאל זקוק הישוב. עד היום מפזרים כסף לרוב בכל בתי הפקידות… וכל ענין נמשך שנים תמימות ולעיתים לא רחוקות – אין כל תוצאה… הבקשיש [שוחד] מעורר רק את התיאבון אצל הפקידים ומאריך את הזמן. כמה שהאירופי חכם ותקיף, לא יעשה גם בסכומים גדולים את אשר עושה בנקל תושב עשיר וזריז כמויאל… מויאל היה היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את תנועת התחיה העברית…״

על הדרך להשגת הרשיון כותב מויאל, מאוחר יותר:

 

״עוד טרם הגיעני ההרשאה [המינוי לראש ועד הפועל] קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט הצרפתי (שאני חוסה בצילה), כי אנוכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזה חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם״.

ב־ 21 באפריל 1885 הגיע לארץ זאב קלונימוס ויסוצקי, סוחר עשיר «״חובבי ציון״ ברוסיה, בשליחות ״מזכרת משה מונטיפיורי״ בהנהגת ד״ר יהודה לייב פינסקר, שעל שליחותה הוחלט בוועידת קאטוביץ. מטרת שליחותו היתה לעמוד מקרוב על צורכיהן של המושבות, אשר לא היו בחסות הברון רוטשילד: פתח־ תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להציע דרכים לחילוצן ממצוקתן החומרית ולייסד ביפו ועד פועל לביצוע החלטותיה של הנהלת ״מזכרת משה״. שלושה חודשים עשה ויסוצקי בארץ, סייר במושבות הנזכרות, דיווח לשולחיו על מצבן ועשה נסיונות להקים ועד פועל, בתוך שהוא משנה את דעתו מדי פעם. תהילה החליט ללכת בעקבות הדוגמה של הברון ולמנות בכל מושבה פקיד מנהל. אולם בשל התנגדות המתיישבים נתבצעה החלטתו רק בפתח־תקוה, וגם שם לא ברציפות. לפיכך כינס אספות רבות של עסקנים מיפו, מבני ״הישוב הישן״ בירושלים ומנציגי ״הישוב החדש״ במושבות. למן ההתכנסות הראשונה ועד לאחרונה לא ירד מעל סדר יומן של האספות הדיון סביב שאלת מיקומו של הוועד-יפו או ירושלים? הוויכוחים נמשכו ללא סוף כשכל צד מושך לעירו. המצדדים ביפו, ובראשם ״חובבי ציון״ בחוץ־לארץ, נשענו על הטעמים הבאים: יפו היא עיר הנמל והמסחר של דרום ארץ־ישראל, השער לעולים החדשים, קרובה קרבה גיאוגרפית למושבות ולפקידות הברון, ומעל לכל – מרכזו של הישוב החדש בארץ. זכויותיה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי, מקום מושבה של הרשות ושל החכם באשי, הראשון לציון, הועמו לעומת חסרונותיה של החברה היהודית בה: חברה שמרנית, מסוכסכת ומפולגת, שהתקיימה מכספי ה״חלוקה״. משנוכח ויסוצקי שאי־אפשר לפשר בין הנצים, הקים שתי לשכות: אחת ביפו ושנייה בירושלים. שתי הלשכות לא פעלו כלל, כי האחת שיתקה את עבודת חברתה. לעומת זאת הרעש שהקימו סביבן עורר את רוגזו של הברון ושל פקידו הראשי, אליהו שייד, שגינה את ויסוצקי על מעשהו. בעקבות גינוי זה ביטל זיסוצקי את שני הוועדים ומינה את אברהם מויאל כנציג היחיד של ״חובבי ציון״ בארץ.

למעשה עוד קודם־לכן ביקש ויסוצקי מנשיא ״מזכרת משה״ לשלוח אליו את כל הכסף המיועד למושבות על שם בית־מסחרו של מויאל, ״כי יחידי הוא מאחינו הבנקרים ביפו, אשר יכולים אנו להאמין בו בהחלט, גם לעתיד ייעדתי אותו להיות הקאסיר [הקופאי] של הועד ההוא״, ועתה הוא מוציא לפועל את החלטתו וממלת על מויאל בפני פינסקר:

׳״הן על אודות הועד הפועל כבר כתבתי לאדוני, כי מכל הקולות והברקים שהיו בדבר הזה לא מצאתי אפשר לגמור מאומה, ואבחר רק בהאדון מויאל שהוא כמו כן הסוכן, והוא האחד הראוי והיודע בזה, אשר לו הרצון וגם היכולת לעשות דבר מכוח עצמו ומכוח הועד המרכזי  ,ואליו צירפתי את ה׳ אלעזר רוקח בתור מזכיר וסופר…״

ובאותו עניין הוא מוסיף:

״מוצא אני לדבר דברים אחדים על אודות ה׳ מויאל. האיש הזה הינו יליד הארץ, יודע בטוב טעם השפה המדוברת, איש עשיר וגדול, וגם אביו החי פה הינהו מהעשירים המצויינים, רב תושיה היודע להלוך עם החיים לרוח היום. הוא בעל כוח כביר ורצון נמרץ, מעורב עם הישמעאלים, שריהם ונכבדיהם, ויודע ומכיר בטבעם. על פיו ועל ידי השתדלותו נבנה המושב עקרון, כי בחוכמתו השיג רשיון מאת המושל פה… ורבות יגעתי עד אשר עלתה בידי כי יקבל עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעינים לדבר. הישוב בכלל…״

אברהם מויאל – האיש ופועלו – חנה רם

עבודת מ ויאל כנציג ״מזכרת משה״חלוצים בדמעה

משקיבל מויאל על עצמו עול ציבור, זנח את כל עיסוקיו הפרטיים והתמסר כולו לעבודה, אותה ביצע בנאמנות, דייקנות ויושר, כפי שעולה ממכתבו לוויסוצקי להלן:

״שמעוני אחי ולאומי הנה אנוכי הרהבתי בנפשי עוז לתת את משא העם הזה עלי אשר עיני יהיו פקוחות להשכיל להיטיב ויהיה נועם ה׳ אלד׳ינו [אלוהינו] ומעשה ידנו כוננה עלינו. וכל כסף הקדשים אשר הגיעני עד הלום תחת ידי מעיר הבירה פאריז יע״א [יעיד עלי אדוני] אשר מערי רוסיה אחלקם ביעקב את כסף התמיכה ולעזר ולהועיל כאשר ישר בעיני אלד׳ים, ואשלח להם החשבון מסודר הדק היטב בסדר הנכון בטח, וחוב קדוש עלי לסובב נתיבות הקולוניות לראות מעשיהם ופעולתם לפני תבוא, לבלתי יסורו מן המצוד, ימין ושמאל. אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה יר״ה [ירום הודו] למען יהיו יושביהם בטוחים מכל מצוקה וה׳ אלד׳ים יעזור לי. ואתנהלה לאיטי לרגל המלאכה לבלתי ידח ממנו נדח וכתבי ההודעות אכתוב לכל ההוד, ולכל הנדרש. וכאדם העושה בשלו כן אעשה זאת פעולת עבדי ה׳ וצדקתם ובסביבתם ומחמתם אש תיקד בקרבי אש אהבת ה׳ ותורת עמו, על כן יאמרו התלמודיים חכמינו ז״ל ׳מגלגלין זכות על ידי זכאי׳. חזיון בן אמוץ הנה באה ונהיתה בקרב ימים תודיע. שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. ואתם עם קדוש המתנדבים בעם יערה ה׳ רוה ממרום עליכם ועל כל הפיקמ״ש [פרנסים, קצינים ומנהיגים שלמים] והמשתדלים לגדור פרצות, ועלי אני עבדכם עבד אברהם לאזור חיל בכל עוז ותעצומות לעם ברוך אלד׳ים. אז יבקע כשחר אור ישראל. אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה. אז ינוח לנו מעצבינו ומרוגזינו ובא לציון גואל בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל״.

אף שבחירת מויאל אושרה על ־ידי ההנהלה המרכזית של ״מזכרת משה״, לא היה ויסוצקי שלם עמה. מלכתחילה ביקש לצרף אליו איש מטעמו-את י׳ סטארובולסקי, ״שיהיה הוא האחד, ומשנהו מויאל הגזבר״. על נסיון זה הגיב מויאל בתקיפות רבה. במכתב מיום י״ד מנ״א תרמ״ה, ששיגר אל פינסקר הוא מבקש ממנו:

 

״לבלי סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים לראשי מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל עלי אחריות פעולזה אחרים אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אני הנני האחראי לפעלי אבל לא לפעלם של אחרים… זאת מצאתי לנכון להציע לפני אדוני במכתבי זה אשר הוא הראשון ממני בתור מורשה מאושר מאדוני ומחובבי ציון אשר אדוני עומד בראשם…״

במכתב מיום ב׳ מנחם אב (14.7.1885) מודיע ויסוצקי על מינויו הרשמי של מויאל ומגדיר תפקידו

״בתור ציר שלוח במלאכות… חובבי ציון ברוסיה: לבקר באה״ק את המושבות פתח־תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להתחקות על מצב הקולוניסטים ולדעת אל נכון מה יחסר להם ובמה נוכל לעזרם… וגם להיטיב מצבם לימים יבואו, כן לשום לב ועין על ענין הישוב בכלל, לסקל המסילה מאבן נגף, ולהיות לעינים לאלה החפצים בישוב הארץ, לבחור פה בארץ הקדושה אנשים חכמים וידועים היודעים ובקיאים בטוב הארץ ובתכונות המושבות… ואחרי שחקרתי ודרשתי היטב בענין הזה בימי שבתי פה במשך שלושה ירחים, אחרי שהתייעצתי עם רבים מאחינו האוהבים את דבר הישוב בכל לבבם, נפשם ומאודם, הוסכם בדעתי בכוח המסור לידי מאת אחי ושולחי חובבי ציון אשר ברוסיה, לבחור את כבוד אדוני, אשר יהיה המוציא והמביא הראשי לכל דבר ודבר הנוגע הן לכלל הישוב, והן להמושבות הנזכרות בפרט. וגם להיות לסוכן כללי; בידו יהיה שמור הכסף אשר ישלח לו הועד המרכזי לתכלית זו, וכן הכסף שהיה בידי לתכלית זו מסרתיו ג״כ [גם כן] לידו, כפי החשבון הפרטי בענין זה, וכן למלאות הפקודות אשר יקבל בזה מאת הועד המרכזי…״

חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

חנה רםחלוצים בדמעה

אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

למעשה אחרי שהות של שלושה חודשים בארץ ביצע ויסוצקי את הדברים הבאים:

  • קבע לפתח־תקוה ולגדרה תמיכה למחיה ולפיתוח;
  • מינה משגיח לפתח־תקוה- בפועל עשה את העבודה מויאל;
  • ובמקום ועד פועל מינה את מויאל כראש ועד פועל יחיד, עושה דבר ״מזכרת משה״; פעולה שהיתה לכל הדעות המוצלחת והממשית ביותר משאר פעולותיו. ויסוצקי שינה את חלוקת כספי התמיכה למושבות, בניגוד להחלטת המזכרת, ובני יסוד המעלה נשארו תלויים באויר.

מיד לאחד צאתו מן הארץ, כותב ויסוצקי לפינסקר באותו עניין:

״בווארשה נפגשתי את ה׳ סטאראוואלסקי, אשר על פי מכתב שפ״ר, בא הנה לקחת עימי דברים… מכל דברי עימו נוכחתי לדעת שאיש כזה נחוץ מאז מאוד לכלכל עניו הישוב, ובהיותו נטפל להאדון מויאל ועומד לפקודתו בתור גבר עמיתו ואיש עצתו אין לך ועד פועל טוב מזה… עליו החובה לעמוד על יד ה׳ מויאל… בכל פניות שיפנה… מקום משכנו יהיה בהמעון אשד יתנו לו חובבי ציון בפתח־תקוה… ומשכורתו לשנה 1240 פראנק או 120 פר׳ לחודש…״.

מה ראה לעשות זאת למויאל אחרי כל התשבחות שהרעיף עליו והפצרותיו שיקבל על עצמו את התפקיד י על כך משיב ויסוצקי בעצמו במכתב נוסף לד״ר פינסקר:

״… ועתה אחרי שבקרב הימים יסע האדון סטאראוואלסקי לאה״ק, ויחשוב לי לחובה לשיח עם כבודו על אודות ה׳ מויאל. והנה עלי להגיד לו, אף שהרביתי בשבחו של האדון הזה ותיארתיו בתור האדם המעלה, בכל זאת לא שכחתי מעודי עצת חז״ל: ׳כבדהו וחשדהו׳

כוונתי בזה להגיד, כי אף על פי שהכרתי את ה׳ מויאל לאיש ישר ונכבד, בכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים: עלינו לזכור כי ׳ספרדי׳ הוא וכבד לנו לבוא ער תכונותיו. יודע אני היטב כי עשיתי צעד מסוכן בהפקידי את ההנהגה הראשית בידי ה׳ מויאל ואת פי הועד לא שאלתי, אבל אנוכי הוכרחתי לזה מפני הסיבות… שלא נמצא די שום אדם אחר, שאוכל להפקיד בידו את יפו…

מצידי מסופק אני מאוד אם יש לנו גם עתה להשאיר הכל בידי מויאל. ראשית כל מפני הטעם שאמרתי: כי ספרדי הוא ולא מן המדה הוא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה [ההדגשה : ח״ר]… כי אם יהיה ה׳ סטאראוואלסקי סר למשמעתי, הלא לא יוכל עוד להתנשא עליו ולהיות לעומד על גביו ולחקור משפטו והליכותיו… על כן זאת העצה היעוצה ממני: להשאיר את ההנהגה הראשית בידי מויאל… באופן כזה שיהיה כבוד ה׳ מויאל במקומו מונח… בעוד אשר בפועל יהיה ה׳ סט [סטארובולסקי] העוסק העיקרי בהמושבות ובחשבו­נות ובהמו״ט בכתובים עם הועד המרכזי״ – ומוסיף ויסוצקי: ״ומפני שיכול להיות כי הדבר לא יהיה לרצון לה׳ מויאל ויהיה לו סיבה להתפטר ממשרתו, בעוד שעצותיו נחוצות לנו מאוד מאוד… מובן מאליו שהתעודה שתינתן בידי מויאל צריכה להיות כתובה בסגנון כזה שלא יכיר ה׳ מויאל שום סימן וצל ספק מצידנו בו ובמעשיו."

הערת המחברת : את דעתם של ״חובבי ציון״ על עסקני הישוב בארץ הביע אריה לייב לבאנדה במכתב אל פינסקר, מווילנה, 30 באוגוסט 1885 : ״כל ששומעים ומעמיקים לתוך היער כן גדל הסבך ומתחתיו הזאבים. הזאבים חצי צרה… מה לעשות בשועלים הערומים, והלא אותנו מקיפה להקה שלמה מהם י אם לא נשכיל ונדע כיצד להתנהג עלינו לנתק עימהם כל קשר, עם העסקנים הארץ ישראלים, עם כל אותם פרנסים, רוקחים, מאירוביצ׳ים, בני יהודה, מי ימנה את כולם, ולהגביל עצמנו… רק למר מויאל לפי שעה, ואליו לצרף איזה אדם חכם וישר מרוסיה במעמד של שליח מאיתנו [השווה לעיל עם ויסוצקי], כל זמן שלא נעשה זאת… נהיה שקועים בקנוניות מרובות וגסות, או תרמיות… ויש להפסיק את חלופי המכתבים עם ההבראיסטים הארץ ישראלים ופינס ובן יהודה] שאין להם לא ראש, לא לב, לא רגש כבוד, לא מצפון, אלא רק ידיים, ידיים לכתוב מכתבים נמלצים להושיט ולקחת…״ ראה לסקוב, בתכים ג, סימן 677, עמי 490-489.

מכיוון שפינסקר, אשר עמד מעל לתכנים ולתחבולות שהקיפוהו מכל עבר, הסתייג מכל הטלת דופי ביושרו ובהגינותו של מויאל, עקף אותו ויסוצקי ופנה אל משה לייב ליליינבלום. וזה נתן הוראה לשפ״ר, מזכיר הנהגת המזכרת בווארשה: ״להודיע ב׳המליץ׳ שלא יפנה איש אל ה׳ מויאל בשאלות בדבר הישוב, וכל החפץ לדעת איזה דבר יפנה אליו [אל שפ״ר] או אלי [אל ליליינבלום]׳

אמנם סטארובולסקי לא הגיע לארץ, אך ויסוצקי לא ויתר על הרעיון, ותוך כדי כך המשיך בחשדותיו במויאל בחייו, וגם אחרי מותו(כפי שיתברר בהמשך).

לעומת זאת, מויאל עצמו מתח, מראשית עבודתו, ביקורת על דרך פעולתם של ״חובבי ציון״ וביקש מפינסקר ״לשכוח את המספרים והסכומים״ שנקבעו במושבות בימי היות ויסוצקי בארץ ולהתייחס מחדש לצרכים ההכרחיים ההולכים ומתרבים מיום ליום. וכן להעביר אליו ישירות את הכספים כדי למנוע סיבוכים מיותרים והפסד של זמן יקר.״ לא פחות חריפה היתה ביקורתו של מויאל על העדר מדיניות ברורה בכל הקשור בעבודתם בארץ. עוד מבקש מויאל מפינסקר הסבר לסתירה, שמצד אחד מכנים ״חובבי ציון״ את עבודתם בארץ בשם ״תמיכה״, ומצד שני מונעים מגדרה את התמיכה החודשית ומכנים את פעולות הפיתוח הנעשות בפתח־תקוה בשם ״תמיכה״. דברים אלה ואחרים הנותנים מושג־מה על יחסו אל הביל״ויים ועל דרכי עבודתו וקשייה מעלה מויאל במכתב מיום כ״ח אלול תרמ״ה אל ד״ר פינסקר:

״… כבודו האריך בפינת התמיכה, ובטובו יבאר לי בזה מחשבות אחינו חובבי ציון במקצוע הנז׳[כר]. טוב איפוא אדוני, יכול היות כי לפי מצב קופת חו״צ הצדק איתם. אבל קיום הענין והתפתחותו לא יקבל עליו בשום אופן ההגבלות שהגבילום אחינו בחו״ל. הן בדבר ׳גדרה׳ למרות רצוני העז שרציתי ללחום נגד התמיכה החודשית, נוכחתי לדאבון לבבי לראות, כי באם לא נתן להם דבר מחיתם מדי חודש בחודשו אזי יתמו ח״ו [חס ושלום] לגוע ברעב ואחרית הביל״ויים נכרתה ח״ו, דבר אשר לדעתי יזיק עד מאד לרעיון הישוב בכלל, ונאלצתי לתת להם התמיכה החודשית. והנה בעד חודש אלול גרעתי מעט מכפי שה׳[ו] מקבלים מקדם, אם כי לבבי היכה אותי ע׳׳ז [על זה] בסתר, ביודעי על נכון כי אי אפשר להם לחיות בסכום כזה. אבל תמול באו אלי ודמעתם על לחים – לא דמעות שפלות, כי אם דמע מהול בדם לבבם – וביקשו תמיכתם בעד חודש תשרי… אחרי שאי אפשר להם להסתפק בו בלחם צר. אדוני עטי חדלת כוח הינה לתאר פה את הרגש העז שפעלו דבריהם ומצבם עלי, אשר כמעט עלפה נפשי, ונאלצתי למלאות בקשתם, ואדוני יכול להבין כי גם בפ״ת יש ויש נצרכים כאלה במלוא מובן המילה, ומה נעשה עימהם ? אדוני יסלח לי על אשר אקח לי החופש להעיר אוזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא, והוא בקוראם לפעולותיהם בפתח תקוה בשם ״תמיכה״. לא אדוני, ׳פתח תקוה׳ דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות, ובעת שבא הא׳ היקר וויסאצקע [רצ״ל ויסוצקי] לפה לא מצא בפ״ת כי אם איזה בתי עץ נרקבים וקולוניסטים אשר דמות פניהם כצלמי מגור, ומה היה אז לכל אחד ? ילקוט של יאוש איום ונורא קשור בכתפות כל אחד ואחד מאחינו שם, ועל ה׳ וויסאצקע היה להתחיל בהנחת היסודות של קיום פ״ת, מלבד אשר עתה עלינו לגמור את אשר החל, להמציא לכל אחד את כל האמצעים אשר יועילו לו להעמידו על הקרקע ולעשותו לאיכר, ולא אדע מדוע יקראו חובבי ציון למפעל הזה בשם ׳תמיכה, הלא היא יסוד מושבה גדולה וחדשה״.

אברהם מויאל-האיש ופועלו-חנה רם

בפתח־תקוה, אשר נוסדה בתרל״ח (1878) על־ידי אנשי ירושלים, ננטשה ב־1881 ושוקמה בידי מייסדיה הראשונים, אליהם הצטרף פינס ועולים חדשים, קיבל מויאל ב״ירושה״ כמה בעיות. כדי להימנע מהקדחת, שהבריחה את המתנחלים הראשונים, נרכשה אדמה מהכפר יהוד ונבנו עליה בתים למגורים בעבור איכרי פתח־תקוה. הבתים ב״יהודית״ (שמה העברי של המושבה) נבנו ללא רשיון בנייה, ולאחר שהושקע בבנייתם כסף רב נותרו בשממונם. שכן התושבים לא עמדו זמן רב במאמץ הכרוך ביציאה ושיבה מבתיהם אל שדותיהם בפתח־תקוה מדי בוקר וערב במהלך כשעה וחצי. נוסף על כך, להרחבת שטח המזרע בפתח־תקוה רכש פינס בעבור המתיישבים חלקות אדמה ״רבע״, בלי לדעת דבר על החובות שרבצו עליה לממשלה במסים ובארנונות-על אדמות אלה אף לא הוצאו שטרי קניין. גם הרשיון על אדמת פתח־תקוה פג תוקפו והיה צורך בחידושו. ואכן בעיצומה של עבודת הבנייה הוציא הפאשא צו להרוס את הבתים, ורק בהתערבותו של מויאל, ״אשר לא נח ולא שקט ובכל עמל ועצה ותחבולה (בלי כסף. עתה לא הועיל כל הון) עלתה בידו לקנות את לב השר [הפאשה] בתקוה כי אחרי עבור הזעם… ישתדל להפיק רצון מן הקיימקאם [מושל יפו] לבנות את אשר יש לבנות…״

באשר ליהודיה הציע מויאל, בעקבות סיור שערכו בה בפקודתו מזכירו רוקח ואחיו שלום מויאל – בעל פרדסים ביפו ומעסקניה של הקהילה היהודית בעיר – הציע מויאל לעשות את יהודיה למקום של מלאכה ותעשייה, וכך להציל את כספי המתיישבים ולמנוע אובדן של מושבה יהודית חדשה. מויאל ביקש את הסכמת ״חובבי ציון״ לטפל גם באדמות ה״רבע״, שחלק מהן גם נמסר בחכירה לעיבוד בידי ערבים, אך בקשותיו הושבו ריקם. במכתב אל מויאל מנמק מרכז ״משה מונטיפיורי״ את התנגדותו בדברים הבאים:

״.״ שני מכתביו היקרים מן י״א וי״ג תשרי [תרמ״ו] קיבלנו יחד עם הראפורט… מהסופר ה׳ רוקח. אין די תודות בפינו להלל ולברך את כבוד מע״ל[תו] על העבודה הקשה אשר עמס עליו להפיץ אור בענין קשה, מסובך ומבולבל כזה. אנחנו העוסקים בענין היישוב בארצות הגולה… יודעים להוקיר פעולת מע״ל המקדיש כוחותיו ועיתותיו להרעיון הנשגב… והנה בדבר הראפורט, הננו כופלים את דברנו מאז שיחתנו בריחוק מקום אין בידנו לא להימין ולא להשמאיל… בכל זאת הננו להביע דעתנו באיזה פרטים הצריכים צירוף וליבון לפי דעתנו:

א.   בדבר ישוב יהודית והאדמה של הרבע, הנה אחת אמרנו שלא נצעק לשעבר, די לנו להפקיע עצמנו מהחובות המוטלות עלינו… אך לפוצץ את פעולתנו עתה, כאשר הצרכים מרובים והאמצעים מועטים, לא נוכל. לא אנחנו היינו המקלקלים ולא אנחנו נתן דין וחשבון על מעשים שנעשו לפני יצירת אגודת מונטיפיורי…

ב.   בדבר הסכום הנכון אשר ידרוש מע״ל למהר בהממשלה אנחנו העומדים בחוג הפעולה נדע נאמנה, שאי אפשר להגביל ולצמצם הסכומים הנחוצים להוציא למרחב (לא תמיכה) את הקומוניסטים, יודעים אנחנו שקשה עתיקא מחדתא [להוציא ישן מחדש] ותיקון המעוות דורש כוח ורכוש רב יותר מקנין חדש בזהירות ומתינות, אך הלא כבודו יודע את רוח העם אשר בידו טוב הענין כולו והברנו העומדים [מחוץ] למחיצת הפעולה והם הנותנים לנו כוח לעשות חיל בדבר הישוב, להם צריכים אנחנו להראות דעת מה נעשה בהסכומים שנשקעו [רצ״ל : הושקעו] עד היום בהקולוניות…

ג.   בכל לב ונפש הננו מסכימים להצעה היקרה: להגביל את אדמת העובדים היהודים במקום אחד וחלילה להקולוניסתים להפריד בין הדבקים ולהחכיר אדמתם לערבים, להגדיל הערבוביה ולהרבות המריבות והסכסוכים… הננו מבקשים להפיץ בכתב ובדפוס… ערוכים אל כל הקולוניסתים לאמר : עיקר רעיון הישוב הוא תחיית הארץ הנשמה על ידי בניה, לתת שם ׳שארית להעובדים את אדמתם בידיהם בארץ אבותם… וכל האיש אשר יקבל אריסים מהערבים אבד זכותו מכל וכל… [סעיף ד׳ המתייחס לגדרה וליסוד המעלה, יובהר בהמשך]״. במהרה עמדה הנהלת המרכז על טעותה ועל צדקת דברי מויאל ופירסמה מכתב חוזר אל חברי ההנהגה בזו הלשון:

״… ה׳ מויאל מוכיח צדקת משפטו עפ״י הראפורט ממצב הקולוניות… ואשר מהם נראה בעליל כי נכונה בפיו וכל פרוטה שנקמץ היום תעלה לנו אחרי כן לחשבון גדול. אחינו היקר יאש ההנהגה מוסיף להשמיע עלינו חוות דעתו בדברים האלה : הסכומים שנשלחו עד היום במשך הקיץ… עוד לא הגיעו לסכום הנקוב… ועלינו להמציא עוד סך נכון… לפקודת מויאל… לא נאוה לנו להחזיק עתה הקופה מלאה כסף בעוד שאחינו החלוצים לוחמים מלחמת קיום ומעזרתנו במועד נכון תלויות כל עתידות הישוב… הכסף הוא רק אמצעי ולא מטרת פעולתנו…״

אף שהכספים אשר התגלגלו, כאמור, מיד ליד לא הגיעו במועדם, גם נשלחו טיפין־טיפין, פתח מויאל בפתח־תקוה בתנופת פיתוח גדולה. בתוך פרק זמן קצר הוקמו במושבה יותר משלושים וחמישה בתים, סופקו בהמות, זרעים, כלי עבודה, וכל הקשור לאיכר לעיבוד אדמתו ולקיומו. כן הוחל בפיתוח כרמים וניטעו אקליפטוסים לטיהור האוויר. עד כי ״מראה המושב פ״ת עתה כמראה עיר קטנה יושבת על תלה. מי אשר ראה פ״ת לפני שנה ויראה היום… ישתומם… כי במשך זמן קצר כזה עלתה בידי הבונים לבנות עיר קטנה יפיפיה במקום גלים נצים מפלה, אשר שרדו ממפולת בתי הקולוניסטים הראשונים שעזבו את מקומם, בתים נאים מתנוססים במשטר ובסדרים בטעם בתי אירופא, והמון איכרים ויוגבים עובדים עבודתם בשדה… גם קנה [מויאל] סוסים ופרדים פרות ושורים, כלי מחרשה וזרע השדה בעד האיכרים… התרחבות הישוב הועילה להבראת האויר והקדחת לא שלטה שם בימי הבציר בשנה זו, ובשנה הבאה כאשר עצי האקליפטוס אשר יטעו אותם עתה יגדלו, יתהפך האויר לחיי נשמות. מלבד הזרע והמקנה וכלי המלאכה נתן לחם לאוכלים ועושים בסכומים קצובים לעיתים מזומנים ; ה׳ מויאל עשה גם את שלו לשכך כעס וחמה מצד השלטון המקומי ועמלו לא נשאר מעל…״

עמוד 5 מתוך 512345

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: