חקרי מערב-משה בר-אשר


חקרי מערב-משה בר-אשר-

עם הספרחקרי מערב 1

בספר הזה אני מציע תשעה־עשר עיונים. הם באים בפרק המבוא ובפרקים א-יח. רובם המכריע עוסק בלשונות ובמסורות של יהדות המגרב. מקום מרכזי תופסות הקהילות במרוקו, ובכללן קהילות פאס, מכנאס ומראכש ובמיוחד קהילות תאפילאלת, ועמן יש פרקים העוסקים בתעודות מקהילת הפריפריה בגרדאיה שבדרום־אלג׳יריה. כן מוצעים תיעוד של מנהגים ושל מעשים שרווחו בקהילות אחדות ועיון נרחב בהם. רובם ככולם הולכים ומשתכחים, ורק זקנים מעטים עוד זוכרים אותם. בבירורם ניתנה הדעת גם ללשון שבה הם מובעים.

חלק ניכר מפרקי הספר, למעשה רובם, מבוסס על כתבי יד ותעודות הנמצאים באוסף כתבי היד היהודיים מצפון־אפריקה בספריית אוניברסיטת ייל שבמדינת קונטיקט בארצות הברית. בפרקים שבירורם מתמקד בתעודות מהאוסף הזה תצוין בהבלטה תרומתה של תעודה בת דף אחד באוסף הזה. יש בתעודה הזאת תרומה חשובה לבירור הראשון והעיקרי, המוצע להלן בפרק יז. מדובר במכתב שכתב רבי רפאל ברוך טולידאנו, ראב״ד מכאנס בשנות החמישים של המאה העשרים, לרבי ימין כהן בטנג׳יר. הוא משמש מפתח בבירור עניינה של המסורת מתאפילאלת הנחקרת בפרק הזה בפירוט יתר.

הספר הזה שלי הוא בעצם הכרך החמישי שבא בעקבות ארבעת הכרכים שערכתי עם סטיבן פראד, ויצאו מטעם ״התכנית ללימודי יהדות״ באוניברסיטת ייל והמרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים. ארבעת הכרכים הם הפרות של שתי סדנות החוקרים שהתקיימו בייל במימון ״התכנית ללימודי היהדות״ ובחסותה בשנת תש״ע (אפריל 2010) ובשנת תשע״ג(אוקטובר 2012). ראשי התכנית, בשנים תשס״ט-תשע״ו(2019-2016) פרופ׳ כריסטין הית׳ ופרופ׳ סטיבן פראד, קיבלו את הצעתי לקיים את הסדנאות האלה כדי לאפשר לחוקרים מארבע ארצות (ארצות הברית, ישראל, מרוקו וצרפת) לחקור כתבי יד ותעודות המצויים באוסף. בימי הסדנאות נסתייענו הרבה בצוות היחידה למדעי היהדות בספרייה, הלוא הן האוצרת ד״ר נאנט שטהל ולידה הספרנית המוכשרת והמסורה, גב׳ ג׳ולי כהן.

באתי לעבוד בספרייה לפני הסדנאות ולאחריהן. ובביקוריי שם צמחו המחקרים שעשיתי בירושלים וגיבשתי אותם לעיונים שאני מביא בחלק גדול מפרקי הספר הזה. כן צירפתי להם גם בירורים אחרים שאני מציע בפרקים האחרים. חלקים מפרקי הספר הצעתי תחילה בהרצאות שנשאתי בסדנאות הנזכרות או בכינוסים אחרים בארץ ובחוץ לארץ והם נתפרסמו בבמות שונות. פרקים אחרים רואים אור לראשונה בספר הזה.

זה ארבעים שנה ויותר שאני נותן מחילי גם למחקר יהדות צפון־אפריקה. במחקריי בתחום הזה אני מתמקד במסורות הלשון בעברית, לרבות הרכיב העברי שבדיבור הערבי, בלהגי הערבית, במסורות השרח (התרגום) למקרא ולספרות יהודית אחרת ובמנהגים ייחודיים ההולכים ומשתכחים. ספרי זה מצטרף לארבעת ספריי הקודמים העוסקים ביהדות המגרב: (א)

 La composante hébraïque du judéo-arabe algérien

communautés de Tlemcen et Ain-Témouchent

(ב) מסורות ולשונות של יהודי צפוךאפריקה;4(ג) לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו בארבעת חלקיו(המוגשים בשלושה כרכים); (ד) לשונות, מסורות ומנהגות – עיונים בלשונות, במסורות, באורחות חיים וביצירות של היהודים במגרב ועיונים בלשונות היהודים. החיבור המוגש בזה נסמך על ארבעתם, ובעיקר בא להוסיף עליהם גם חומרים וגם היבטים נוספים במתודולוגיה ובנושאים הנחקרים.

אחרי המבוא ושמונה־עשר הפרקים המוצעים בחמשת השערים הראשונים החלטתי לספוח לספר שער שישי, ובו מובאים שלושה נספחים. הם אינם מוגשים כפרקי מחקר, ואין בהם הסיעוף המאפיין את כתיבתי המחקרית, אבל יש בהם תיעוד מבורר. יתרה מזאת, שני הנספחים הראשונים מוקדשים לארבעה מסרנים שלא מעט ממחקריי התבסס על מסירותיהם בכתב או בעל פה. ברור אפוא למה ראיתי להביא את הנספחים האלה בספר. כן הבאתי נספח קצר, ובו סקירה על ספרו של סופר מוכשר שנתן ביטוי מצוין גדוש תיאורים מרתקים להוויה תרבותית מהרי האטלס – מוצא משפחתו.

* * *

בראש ובראשונה אני מבקש להודות בזה לסגל המורים ב״תכנית ללימודי יהרות״ באוניברסיטת ייל, ובראשם ידידי ורעי המלומד, פרופ׳ סטיבן פראד, העומד בראש התכנית, על החלטתם לכלול את ספרי זה בסדרת הפרסומים של הסדנאות כספר החמישי. אני מודה להם על שהזמינו אותי לבדוק בדיקה ראשונית את האוסף, להתעמק בלא מעט מפריטיו ולחקור אותם, ועל שנענו להצעתי לקיים את שתי סדנאות החוקרים ולפרסם מקצת מפרותיהן בקבצים שהוקדשו לסדנאות. הם הבינו שאסור שהאוסף יישאר גנוז או חנוט במחסני הספרייה, ועל כן אפשרו לעמוד על טיבו בחקירה יסודית. כך יכלו חבריי ועמיתיי חוקרי התחום לברור מתוכו את מה שנראה בעיניהם ראוי לחקירה, לעיון מדעי ולפרסום.

תודתי נתונה לד״ר נאנט שטהל, האוצרת של האוסף, ולספרנית המוכשרת מאוד, גב׳ ג׳ולי כהן, שעמדו לימיני מאז האביב של שנת תשס״ט (2009) עד האביב של שנת תשע״ו(2016) בעבודתי על האוסף, כאשר סייעתי להן בקטלוגו הראשוני. אף הושיטו עזרה לכל משתתפי הסדנאות שחקרו את כתבי היד ואת התעודות שבאוסף. בעזרתם של כל החוקרים אף נשתפר מאוד הקטלוג. גב׳ כהן עזרה לי בהשגת רוב התצלומים המובאים בספר הזה. גם גב׳ רנה!־יד, מזכירת התכנית ללימודי יהדות, סייעה לי בהפקת ספרי זה כשם שסייעה בהפקתם של ארבעת קובצי הסדנאות.

תודתי נתונה בזה גם לד״ר סמדר כהן שטיפלה בהתקנת הספר, בעריכתו ובהגהתו. היא הייתה, למעשה, הקורא הראשון שלו. תבונתה וידיעותיה עומדות לעזר לכל מי שמפקיד בידה ספר לפני פרסומו. גם ברוכה תהיה. אני מודה לד״ר אסתר הבר, שכתבה את המפתחות ביעילות ובכישרון והייתה לקוראו השני של הספר. היא אף קראה הגהה מוקפדת ומדוקדקת שלו. ותודה גם לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. על הדפסת הספר השגיחו עיניה הטובות של גב׳ ליזה מוהר, מרכזת המדור להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית, שטיפלה בהפקת הספר במומחיות ובקפדנות המקצועית האופייניות לה, והריני מודה לה מאוד בזה. ותודה מרובה למר יהונתן נדב, מנכ״ל הוצאת הספרים ע״ש מאגנס, שקיבל עליו בחפץ לב את הפצת הספר.

האוניברסיטה העברית בירושלים בכ״ו בכסלו תשע״ז, נר שגי שלחנוכה מב״א

על המחקר ועל החוקרים של יהדות צפון־אפריקה-משה בר-אשר

על המחקר ועל החוקרים של יהדות צפון־אפריקה
חקר מערב

  • העיון הזה מכוון לסקור בקיצור נמרץ את מצב המחקר של יהדות צפון־אפריקה כיום. התחלות חשובות ורבות ערך בנושאים שונים קשורות בשמם של כמה מהראשונים שהחלו בפעילותם המחקרית הסדירה במחצית הראשונה של המאה העשרים, כגון מרסל כהן, הרב יעקב משה טולידאנו, הרב יוסף בן נאיים, ג׳ורג׳ ויידה, ובמיוחד חיים הירשברג. ואחריהם יוזכרו דוד כהן7 וחיים זעפרני. ויודגש גם פועלו הביבליוגרפי החשוב של אברהם רוברט הטל. ולא הזכרתי כאן אלא כמה מהדמויות הבולטות.

בארבעים השנים האחרונות נכנסו למעגל המחקרי של התחום למעלה משלושים חוקרים בישראל, בצרפת, בארצות הברית ובקנדה ומעט מאוד גם בארצות אחרות.

יש מהם שחקר יהדות צפון אפריקה הוא עיקר עיסוקם המדעי, ויש מהם שזה רק אחד התחומים בפעילותם המחקרית. כולם עסקו בנושאים מגוונים ורשמו הישגים חשובים. לא אוכל לפרט פירוט רב את כל ההישגים בתחומים האלה, ורק אסתפק בהזכרה מרומזת של כמה מההישגים הגדולים בראשי פרקים.

  • התפרסמו חיבורים רבים של חכמים בני ארבע הארצות בצפון־אפריקה: מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב. מדובר בחיבורים בהלכה ובאגדה של חכמים שונים. היבול מגיע לעשרות רבות. כן ראו את אור הדפוס ספרים מקיפים יותר ומקיפים פחות בפרשנות המקרא הכתובה עברית" או ערבית(בלשון זו מדובר בעיקר בחיבורי שרח [=התרגום למקרא בערבית מקומית] או בגלוסרים קצרים וארוכים). ראו אור גם ספרים העוסקים בדרשות על פרשת השבוע ועל ההפטרות ודרושים ודברי הספד על נפטרים. מלומדים חשובים הוציאו מהדורות של קובצי שירה רבים של משוררים מגרבים חשובים, כגון שירתם של רבי פרג׳י שוואט, רבי משה בוזנאח, רבי דוד חסין וכותבי שירה ממשפחת מונסונייגו ואחרים. אף ראו אור תעודות היסטוריות וטקסטים שונים הכתובים בעברית ובערבית יהודית. בזכות עבודתם של כמה חוקרים ואנשי שטח יש בידינו אוספי פתגמים ואוספי סיפורים חשובים.

הוקלט תיעוד רב של קריאת העברית לתקופותיה – המקרא, המשנה וחיבורים קלטיים אחרים. כן הוקלט גם חומר רב של ספרות שרח ושל טקסטים אחרים בערבית גבוהה ובערבית מדוברת כאחת. הקלטות אלו נעשו בזמנים שונים בידי יחידים״ ובידי מוסדות. יותר מכולם עשה בתחום התיעוד וההקלטות המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל של האוניברסיטה העברית, שיסד פרוס׳ שלמה מורג המנוח ומנוהל כיום בידי פרופ׳ אהרן ממן.

  • כמו כן התפרסמו מחקרים היסטוריים חשובים על קהילות יחידות או על שורה של קהילות בידי היסטוריונים מהשורה הראשונה. גם סוגיות היסטוריות בעלות עניין מיוחד נחקרו היטב. כמו כן התברר פועלם הרוחני של כמה דמויות חשובות במגרב, כגון רבי שלמה חלאווה, רבי רפאל בירדוגו, רבי יוסף משאש, ונבחנו גם יחסי יהודים ומוסלמים במגרב בארצות שונות ובתקופות שונות.
  • גם בתחום המחקר של הספרות העממית ושל הפולקלור נעשו עבודות מקיפות. נחקרה ספרות הפתגמים, ונחקר הנושא של הערצת הקדושים ועלייה לרגל לבתי קברות. נחקרו מחזור החיים ומחזור השנה בקהילות רבות, ונתפרסמו מחקרים ואוספים חשובים של מנהגים, ובכללם הספר המקיף והחשוב על מנהגי החתונה במרוקו.
  • במרכז לחקר קהילות ישראל במזרח שבאוניברסיטה העברית התקדם המפעל הגדול של הכנת המילון הסינופטי של המרכיב העברי והארמי בכלל לשונות היהודים הספרדיות והמזרחיות. חומר רב מצפון־אפריקה משוקע במילון הזה, וכבר הופיע כרך רב־חשיבות בידי חוקר חשוב ורב־הישגים.
  • גם בתחום החינוך המדעי הייתה ויש פעילות מבורכת. נכתבו הרבה עבודות מוסמך ולא מעט עבודות דוקטור בנושאים מגוונים: שירה, פרשנות, הלכה, היסטוריה, מסורות הלשון והדיאלקטים המדוברים, חקר המרכיב העברי בדיבורם הערבי או הספרדי והברברי של קהילות שונות ועוד נושאים חשובים הנוגעים ליהדות בכל ארבע ארצות צפוךאפריקה בכל האוניברסיטאות בישראל ובארצות אחרות.
  • רוב מכריע של המחקרים המוזכרים לעיל נעשה בשתי ארצות ובלשונותיהן: בישראל – רוב המחקר מתפרסם בעברית ומעט גם באנגלית ובצרפתית, ובצרפת – הוא מתפרסם מעט בעברית ובעיקר בצרפתית, אך גם בארצות הברית ובקנדה התפרסמו ומתפרסמים כמה מחקרים חשובים באנגלית ובצרפתית.
  • יצוין מסלול נוסף בהכרת יהדות צפון אפריקה. ליד מפעליהם החשובים של החוקרים באוניברסיטאות שעסקו בתחומים הללו, ומקצתם השתתפו בסדנאות שהתקיימו באוניברסיטת ייל בשנים תש״ע(2010) ותשע״ג(סתיו 2012), עשו שירות חשוב לתחום גם שתי קבוצות של אנשי ספר. הכוונה לרבנים – חשובים יותר וחשובים פחות – ולחוקרים חובבים. רבנים רבים פרסמו ומפרסמים ספרים רבים של חכמי המגרב. אף נתפרסמו שני קבצים המפרטים את שמותיהם ופועלם של חכמי אלג׳יריה ושל חכמי תוניסיה, המצטרפים לספר המפורסם ״מלכי רבנן״ על חכמי מרוקו.

דרך אגב, לאחרונה התפרסמה רשימת מילואים לספר הזה. מדובר ברשימה שהרב יוסף בן־נאיים השאיר בכתובים, ומורי מ׳ עמאר בא, מילא אחריו ופרסמה.

  • גם אנשים אחרים שלא קיבלו חינוך מדעי כתבו תיעוד חשוב על כמה קהילות, כגון ספריו הטובים של רפאל בן־שמחון על מנהגים במרוקו ואוספי הפתגמים שפרסם חנניה דהאן. וכאלה הן עבודותיו של יעקב לסרי, יוצא קצר אסוק. וכמובן, יוזכרו כאן ספריו של רבי דוד עובדיה על קהילות פאס וצפרו במרוקו. כידוע, בפרסומם הטוב של הספרים האלה נעזר עובדיה בחוקרים אחדים.
  • אמנם חלק מהעבודות הללו נכתבו בידי רבנים חובבים ובידי אנשים שלא הוכשרו למחקר מדעי, ומי שירצה יוכל לבקר במעט או בהרבה בקולא או בחומרא את העבודות הללו, אבל את האמת לא יוכל להכחיש: יש בחיבורים הרבניים שהוהדרו ובספרי המנהגים שכונסו בידי מי שלא הוכשרו למחקר גם ממצאים חשובים על תולדות היצירה הרוחנית ועל עולמה התרבותי וחיי היום־יום של יהדות צפוךאפריקה. לא מעטים מהם ידענים ודייקנים. תפקידו של החוקר הוא לרעת מה לברור מתוך הפרסומים הללו לצורך מחקריו ולעשות בו שימוש מושכל ונכון.
  • לא פחות חשוב ממה שנעשה הוא מה שמצפה לחוקרים בדור הבא או בדורות הבאים. לפי מה שנראה כיום, מספרם של החוקרים לא יהיה רב בעתיד, כי כיום יש בין החוקרים לא מעט מלומדים יוצאי הארצות הללו שזיקתם לארצות מוצאם מושכת אותם למחקר מורשת אבותיהם, ויש להם כלים לשוניים חשובים. עם זאת, בקרב הדור הצעיר, בניהם ובנותיהם של יוצאי המגרב, פחת מאוד העניין במורשה הזאת.

כמעט בכל התחומים שציינתי לעיל נשארו חטיבות רבות המצפות למחקרן. ספרים רבים עדיין מצויים בכתבי יד וטרם הוהדרו ונחקרו. הקלטות רבות של חומרים שונים לא עובדו. עוד יותר חשוב לקבוע כי חומר חשוב רב בכלל לא הוקלט עדיין, וספק אם נותר מפי מי להקליט אותו. הדברים אמורים במיוחד בכל מה שהילך בעל פה בערבית־יהודית, כגון פתגמים, תרגומי מקרא ומנהגי קהילות ושיח של יום־יום שטרם נחקרו.

לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הניבטות מהן-משה בר-אשר

חקר מערב

חקר מסורות הלשון

  • מובן מאיליו, כי מחקרה של כל מסורת לשון, כמו כל תחום מחקרי אחר, צריך להתבסס בעיקר על תיעוד ישיר בכתב ובעל פה של המסורת עצמה. באיסוף הממצאים במסורת הלשון ובתיעודם ובתיאור המסורת הנחקרת רצוי מאוד, למעשה הכרחי, לתור אחרי תיעוד מכמה תקופות. שכן ברוב המסורות, אם לא בכולן, חלו שינויים גדולים או קטנים במרוצת הדורות. השינויים התרחשו במסורות אפילו כשהן ישבו במקומן הטבעי, כי גם שם פעמים רבות נחשפו המסורות להשפעתן של מסורות אחרות. ויש שהשינויים היו כרוכים בפעולתם של חכמים ושל מורים שבאו מקהילות אחרות והכניסו בהן ביודעין ובלא יודעין שינויים משינויים שונים.
  • ואין צריך לומר כי כאשר המסורת נעקרת ממקומה ונושאיה ומוסריה עוברים למקום אחר, גדלה האפשרות שיחולו בה שינויים מקיפים, והיא עשויה לעבר את צורתה במעט או בהרבה. במצב כזה יש שיסודות קדומים שהילכו בה נעלמים ונשכחים. מי שקרוב אצל מחקר מסורות הלשון יודע היטב כי הרבה מהמסורות של עדות ישראל שהוקלטו ותועדו במאה העשרים עברו שינויים במאתיים השנים האחרונות, ובמיוחד בדורות האחרונים.

תולדות עם ישראל במאה העשרים גרמו שברוב המסורות חלו שינויים בהגייה ובתצורתן של מילים. למשל יהודים ממחוזות הדרום במרוקו הגו את הווי״ו כתנועה למחצה ומשעברו לערים הגדולות בצפון־הארץ, שעיקר יושביהן היו צאצאיהם של מגורשי ספרד ובמסורותיהם נהגתה הווי״ו כעיצור אימצו את ההגייה הזאת.

עם זאת, לא אצל כולם היה מימושו של המעתק שלם וגמור. ועוד דוגמה: בכל אזורי תוניסיה הייתה האות צד״י נהגית עד הזמן החדש כעיצור חוכך מכתשי לא־קולי נחצי si], ויש שהנחציות בטלה או נחלשה, והצד״י נהגתה כחוכך מכתשי לא־קולי או כחוכך מכתשי קולי, היינו בהגיית העיצור [s] או [z] או התקרבה אליהם. עם בואם של מורים לעברית מישראל וממקומות אחרים, התחילו הוגים אותה כהגה המחוכך [ts]. ואין צריך לומר שההגייה החדשה היא הנוהגת בפי בני תוניסיה שהיגרו בצעירותם לצרפת או לארץ בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים.

במקום שהחוקר מצליח למצוא טקסטים כתובים שבהם תועדה המסורת בטרם נעקרה ממקומה ובטרם נתחוללו בה שינויים, רבים הסיכויים להכיר אותה ברוב קוויה המקוריים. כך אפשר יהיה להציג בה תמונה דיאכרונית על ידי השוואה בין תקופות שונות בתולדותיה ולדבר על קדום ומאוחר במסורת.

הוא שאמרתי, המסורות משתנות במרוצת הדורות. אפילו מסורת מפוארת ושמרנית כל כך כמסורת תימן מהעיר צנעה ואגפיה, אפשר לראות שחלו בה שינויים רבים במרוצת הדורות. די לציין את העובדה שיש עשרות דוגמות להבדלים בין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י לוי נחום, הוא כתב יד תימן לסדר מועד(ת־מועד), שנכתב לפני למעלה מארבע־מאות שנה – ויש המקדימים את מועד כתיבתו במאה עד מאתיים שנה – לבין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י תימן ירושלים-עוזרי (ת), שנכתב כלפני מאתיים שנה והמסירה שתועדה בהקלטות של קריאה בעל פה במאה העשרים. להלן אביא שתי דוגמות בלבד.

 

( א ) למשל השם הנקרא בפינו כיום פִּלְפֵּל נקרא בכת"י ת-מועד : פַּלְפֵּל כמשתקף בניקוד בפַלְפֵל (שבת ו, ה), או פֻּלְפֵּל, כמשתקף בצורת הרבים פֻלפְלִין(ביצה ב, ח), שֶׁלַפָלפְלִין (שם ב, ט). הניקוד בשורוק או בקמץ בפ״א הראשונה מלמד שהפתח הומר בתנועה שפתית אחורית ליד הפ״א. הניקוד פַּלְפֵּל עולה בקנה אחד עם הממצא בכ״י פרמה ב(פר): וְהַפַלְפֵּל' (טבול יום א, ה). לעומת זאת בכ״י ת נוקד השם פַּלְפֵּל: וְהַפַלפֵל(טבול יום א, ה), הַפַלפְלִין(עדויות ג, יב), וְהַפַלפְלִין(עוקצין ג, ה). וכך נהגתה ונהגית המילה בפיהם של מסרנים בני הדורות האחרונים ובימים אלו ממש.

(ב) כידוע, במשנת שקלים(ג, ב) מופיע שמן של שלוש האותיות הראשונות של האלפבית היווני. הגרסה בדפוסים המהלכים היא אַלְפָא בֵּיתָא גָּמְלָא, ומעין זה הוקלט מפי חכמי תימן במאה העשרים – אַלְפָא בֵּיתָא גמלא. אבל כ״י ת־מועד גרס בראשונה אַלְפָא בֵּיתָא גמא, בדומה למה שמצאנו בעדים המשובחים של המשנה, כגון כ״י קאופמן(ק)" וכ״י פרמה א (פא) הגורסים: אַלְפַא בִיטָא גַמַּא. וכך הוא אפילו בכ״י פס ובלא ניקוד גם במשנת כ״י קיימברידג׳, באוטוגרף הרמב״ם ובדפוס הראשון של המשנה (נפולי רנ״ב (1492אבל במועד מאוחר תוקנה המילה השלישית בכ״י ת־מועד לצורה גִמָלָא. ברור שהצורה בלמ״ד – גַמְלָא/גִמָלָא – היא פרי השפעה מאוחרת של הצורה גִּימֶל/גִּימָל בעברית.

עם זאת, רבות הן מסורות הלשון שתועדו רק בדורות האחרונים, ואין לנו מהן כל תיעוד בן מאות שנים, ובוודאי לא תיעוד מאמצע ימי הביניים, אפילו לא מהמחצית הראשונה של האלף השני. ברור, כי לא מעט מסורות שתועדו ונחקרו בעשרות השנים האחרונות נשתמרו בהן הרבה קווי קדמות, אבל אפשר לראות שיש בהן קווים חדשים שנחתו אליהן בדורות האחרונים.

לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן-משה בר-אשר

חקר מערב

אין צורך לחזור אחורנית חזרה מופלגת בזמן כדי לראות שמסורות עוברות שינויים. למשל במאה העשרים התחוללו שינויים משינויים שונים במסורתם של יהודי מרוקו. הנה לדוגמה, אנו יודעים היטב כי בכל הקהילות במרוקו השווא אחרי מה שאנו מכנים ״תנועה גדולה״ נהגה כשווא נח עד ראשית המאה העשרים, ובהרבה קהילות – עד הדור האחרון לישיבתם של רוב היהודים שם; למשל המילים תולדות, ושמרו נהגו,visamru/wisamru ,toldot אבל במקומות רבים בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים כבר נהגו tolidot  או  toledot  וכן wisamiru או visameru/visamiru. המסקנה הזאת התבססה היטב בעבודת הדוקטור של נטלי אקון. חדירתם של ספרי דקדוק, שבהם הוגדר השווא הזה כשווא נע, ובואם למרוקו של מורים לעברית שלימדו להגות כך את השווא הזה הם שחוללו את השינוי המתואר. רק בפיהם של חכמים מאזורי הפריפריה שלא נחשפו לספרי הדקדוק האלה ולהוראת העברית על פי הספרים האלה נשמרה ההגייה המקורית עד הדור האחרון.

ברור, כי בתיאור כל מסורת שתועדה במאה העשרים מן הדין לראות מה מקוריה משקף מציאות קדמונית, ומה מקוויה משקף צורות מאוחרות יותר. בהיעדר עדויות קדומות נותרות בידינו שתי דרכים לחשיפת תופעות קדומות:

(א) הדרך האחת היא השוואת הממצאים במסורת הנחקרת לממצאים בכתב ובעל פה במסורות אחרות בעלות רקע היסטורי דומה. תופעה המתגלה במסורות של קהילות בעלות רקע היסטורי דומה, שישבו במרחקים גדולים זו מזו היא בדרך כלל תופעה קדומה ביותר החוזרת אחורנית מאות בשנים עד לראשית האלף השני ולפניו. למשל, אנו יודעים על קיומה של ההכפלה בעיצור ש במידה לא מבוטלת בקריאת המשנה ובמילים שנכנסו ממנה לערבית היהודית שהייתה מדוברת בפי בני הקהילות בצפוךאפריקה, כגון הקריאה ערוב, ערובין. וכך נהגתה הצורה הזאת כמילה שאולה בערבית המדוברת בכל הלהגים – לערוב. ממצא זה עולה בקנה אחד עם הממצאים שתועדו במסורות של הקהילות במזרח – בסוריה, בעיראק ובארצות אחרות – ועם הממצאים במסורת תימן. הנתונים האלה, שתועדו בהרבה ארצות רחוקות זו מזו, דיים כדי לקבוע שזה קו לשוני קדום בכל המסורות. מסקנה זו מתחזקת שבעתיים הודות לממצאים בכתבי יד קדומים של המשנה שנכתבו בראשית האלף השני למניין הרגיל. הכוונה היא לכ״י פרמה ב (פר) של המשנה, שהתופעה הזאת מתועדת בו, כגון גרע(כלים יב, ד), מסורס (נידה ג, ה).27

(ב) הדרך השנייה היא חשיפת קווים קדומים במסורות הלשון באמצעות יסודות עבריים, שהם חלק מהמרכיב העברי שבלשונות הדיבור של בני הקהילות, כגון ההגייה שתיעדתי במרוקו, בתוניסיה ובתימן – סרוחה במקום אסרו חג. לפי דעתי, הצורה סרוחה משתלשלת בקהילות האלה מתקופת הגאונים. מכאן ואילך ארחיב את הדיבור על הדרך השנייה.

מסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ולשונות הדיבור שלהם-משה בר-אשר

החיבור בין מסורת הלשון והלשון היהודית

ברור, כי היקף קווי הלשון שנוכל להעלות מהמרכיב העברי שונה מקהילה לקהילה. בקהילות שהיקף המרכיב הזה מצומצם בלשון הדיבור שלהן התוצאות המובטחות מוגבלות. אפשר להיעזר אך במילים מעטות, ואפשר ללמוד רק מעט על תופעות כוללות בלשון. עם זאת, אין לוותר על בחינה של פרטים כאלה. חקירתם עשויה לחשוף יסודות קדומים בלשון, ויש שהמילים הנחקרות אינן מלמדות רק על עצמן אלא על תופעה כוללת. וכאשר המרכיב העברי נרחב, התוצאות בבירור קווי לשון קדומים הן מקיפות יותר. וגם זאת, ראוי מאוד לצרף קהילות קרובות בעיון אחד, למשל אין מניעה לצרף נתונים מקהילה במרוקו לקהילה באלג׳יריה או בתוניסיה. כמובן, הדברים צריכים להיעשות בזהירות מרובה. הדגמתי את הדבר בעיון בעניינן של המילים ערובה, ומעל ששימשו במזרח צפון־אפריקה, היינו בלוב, בתוניסיה ובמזרח־אלג׳יריה.

  • בחקירת היסודות העבריים בלשון היהודית רצוי לבדוק כל קורפוס העומד לרשותנו. תוך כדי העיון במילים משוקעות או משובצות בלשון המדוברת יש לתור גם אחרי טקסטים כתובים ואחרי תרגומי מקרא ותרגומים של חיבורים אחרים, כגון השרח למקרא שהילך בקהילות רבות. כמובן, נתון כזה יהיה בידינו רק אם זכינו שיתועד שרח בכתב או בהקלטה בעל פה בקהילה הנחקרת או בקהילה הדומה לה. ואף זאת, רצוי מאוד לבחון גם מילים וצורות עבריות שנוצרו בלשונות היהודים או מילים וצורות שתועדו רק בהן, ואינן מצויות בטקסטים הכתובים עברית. גם הן עשויות ללמדנו פרק בתולדות הלשון העברית.

הערת המחבר: אפרש את דבריי: יש מילים עבריות המוכרות רק מלשונות היהודים ואכן נוצרו בתוך הלשונות האלה, אבל אין מניעה להניח כי מקצתן נוצרו בכתיבה עברית ומשם חדרו ללשון היהודית, עם זאת הן מוכרות לנו רק מלשונות הדיבור ולא מכל טקסט עברי ידוע. כאלה הן שתי המילים הנידונות להלן .

כידוע, העיסוק בקשר בין מסורות העברית ולשונות היהודים כבר נתבסס מאוד כמסלול מחקרי מוכר ואף הניב פֵּרוֹת חשובים. דוגמה ידועה הן עבודותיו של החוקר הדגול רבי ניסן ברגגרין, שהראה בצורה יפה ביותר מה ניתן ללמוד מהמרכיב העברי שביידיש על מסורת העברית באשכנז בדורות קדומים. בירורו הידוע ״לשונות הדיבור היהודיות בגולה כמקור לחקר העברית״ מספק דוגמות מצוינות לתרומת היידיש לחקר העברית באירופה. למשל, מצורת הרבים טַלֵּיתים, הנהגית taleysam ביידיש, הוא העלה שצורת היחיד בעברית באשכנז הייתה טלית, והשם נשאל מהעברית בימי הביניים. כידוע, זו הצורה שנמצאה בכתבי יד קדומים של המשנה. כך הוא למשל בכתבי היד קופר: טלית(כגון כלים כט, ב). ועוד דוגמה: הביטוי שהיה נֶהגֶה sesy vayerev (שתי וערב) ביידיש, והוראתו בה היא ׳צלב' מלמד שהשם הראשון נהגה בסגול בשי״ן – שתי(ולא בשווא שתי) – כאשר הוא חדר אל היידיש בימי הביניים."

מסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ולשונות הדיבור שלהם

  • אתמקד עכשיו במסורות הלשון של יהודים במגרב ובמזרח, ואנסה להראות במעט מה תרומה מרים ועשוי להרים מחקר המילים העבריות שהשתקעו בלשונות הדיבור שלהם למחקר מסורות הלשון שהילכו בהן. אביא כאן דוגמות מעטות שעסקתי בהן בעבר, וארחיב בהן את היריעה מזוויות שונות, ואף אוסיף עליהן דיונים חדשים במילים אחרות וכתופעה הכוללת.

השם דָּרוּשׁ

מאז ימי הביניים ידוע השם הנהגֶה בפינו כיום דרוש; זה הניקוד במילונים, למשל כך הוא במילון בן־יהודה ובמילון אבן־שושן. בן־יהודה מביא דוגמות מההקדמה לספר ״מלחמות ה׳״ לרלב״ג ומהספר ״מפעלות אלהים״ לר״י אברבנאל. ואף העיר הערה מעניינת: ״והנה לא נמצא בפתקאותי מקור יותר קדום להשם הזה, ואיני יודע מי חידשו, אעפ״י שבודאי הוא יותר קדום מהמקורות הנזכרים כאן. בתלמוד עוד לא בא שם זה״. הראשונה בדוגמות אצל אבן־שושן היא מהספר ״אור ה׳״(א, א) לרבי חסדאי קרשקש: ״אלו הם המופתים בדרוש הזה״. הניקוד דְּרוּשׁ מצוי גם במילוניהם של יהודה גרזובסקי ויעקב כנעני. מסתבר שהניקוד דְּרוּשׁ של בעלי המילונים האלה ושל אחרים הוא לפי המסורת המוכרת בפי אשכנזים כמילה עברית משוקעת ביידיש. וככל הנראה, משם הגיעה ההגייה הזאת לעברית שלנו היום.

המילה הזאת שימשה ומשמשת גם בפיהם של בני עדות אחרות במזרח ובמגרב ושימשה בפי יוצאי ספרד ואיטלקים, והגייתה הייתה שונה מהגייתה בפי אשכנזים.

בצפון־אפריקה היא מוכרת היטב, ושמעתיה לא רק מפי גברים אלא גם מפי נשים בדיבורן בערבית. בפי הכול היא שקולה במשקל פָּעוּל – דָּרוּשׁ. במרוקו היא נהגתה על פי רוב darus במימוש של השי״ן כ־[s'] ברוב הקהילות. הנה שני משפטים ששמעתי מפי אישה ממראכש ומפי איש ממכנאס שבמרוקו. האישה אמרה לי: סמעת ואחד דרוש דדי רבי יעקב חזוט פנהאר שבת, ועזבני בזאף sm3t wahed d-darus ddi rabbi Ya?aqub Hazzut f-nhar sabbat, u-?z9b-ni bazzaf (=שמעתי דרוש אחד של רבי יעקב חזוט ביום שבת, ומצא חן בעיניי מאוד). האיש ממכנאם אמר לי: תערף בללי לעזארא ודרארי צגאר פלמלאח כאנו ימסיו כל שבת יסמעו דָרוּש דדי רבי יוסף משאש / te3rf balli 3zara u-d-drari s-sgar f-l-mallah kanu imsiw koll sabt ismçu d-darus ddi rabbi Yusif Massas (=אתה יודע כי הבחורים והילדים הקטנים במלאח היו הולכים כל שבת לשמוע את הדרוש של רבי יוסף משאש).

  • רבי משה מלכא המנוח, שהיה דיין במרוקו ואחרי עלותו ארצה היה רבה של פתח תקווה עד שנפטר בשנת תשס״ג, אמר לי: ״שמתי לב שרבנים אשכנזים אומרים דְּרוּש, אבל אצלנו כל בר בי רב ידע שאומרים דָּרוּש. כמו שמן הפועל כָּתַב אומרים כָּתוּב על מה שנכתב בתורה, וכמו שאומרים פָּסוּק מן פָסַק, כי אנחנו פוסקים כל פרשה בתורה פםוקים־פםוקים, כך אנחנו אומרים דָּרוּש מהפועל דָּרֵש, כשאנחנו דורשים לפני הציבור. וחלשה דעתי כששמעתי שאחינו האשכנזים אומרים דְּרוּש כמו זְבוּב״.
  • חבל שחלשה דעתו של הרב מלכא כששמע חכמים אשכנזים אומרים דְּרוּש. מה בכך? אלה בְּכֹה ואלה בְּכֹה. הלוא אין זו המילה היחידה שבה נבדלה הגיית האשכנזים מהגייתם של בני עדות המזרח והמגרב. עם זאת, מה שאמר על דמיון דָּרוּשׁ לצורות כָּתוּב ופָסוּק איננו חסר טעם. דבריו אלה נאמרו בלי שראה את הדברים היפים שכתבה בעניין זה יהודית הנשקה במילונה המצוין.

לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הניבטות מהן- משה בר-אשר

ויש לציין, כי כמו במילים אחרות לעתים הקמץ במילה הזאת נכתב באל״ף – דארוש – בטקסטים שנכתבו בערבית במגרב. כמו שנכתבות המילים דרום וצפון – דארום, צאפון – כדרך שנכתבת התנועה [a] במילים בערבית היהודית. וגם זאת, כל הדוברים שתיעדתי אצלם את צורת הרבים הגו אותה דרושים בקיום הקמץ. כך שמעתי בדרשה בערבית של רבי יהושע ממן יוצא העיר צפרו: ליום מא בקאוס נאם יזיו ישמעו דרושים פצלא / l-yum ma b?aw-s n-nas iziw isim3u d-darusim fe-s-sla (=היום אין האנשים באים לשמוע דרושים בבית הכנסת).

הערת המחבר: הפועל בקא עניינו ׳נשאר׳, אבל הוא שימש גם פועל עזר; בקאו יזיו מיתרגם ׳באים׳ או ׳ממשיכים לבוא׳ ולא ׳נשארו באים׳.

כידוע, ההגייה דָּרוּשׁ כבר תועדה בערבית של יהודי מרוקו ובערבית של יהודי תוניסיה. וכבר הראו חוקרים שהיא שימשה גם בערבית היהודית במזרח ובארמית יהודית חדשה. היא תועדה בלשונות אלו בידי יצחק אבישור ובידי יונה צבר. אבישור רשם את היחיד דרוש ואת הרבים דרושות, אבל ציין רק את התעתיק של צורת היחיד liddarus (=לַדָּרוּשׁ). אף באיטליה נמצאה הצורה דָּרוּשׁ – כך מנוקד בספר ״צמח דוד״ לרבי דוד פומיס שהופיע בדפוס בשנת שמ״ז(1587).

בספרדית יהודית המציאות אחרת, כפי שאנו למדים ממילונו של דוד בוניס. הוא מביא שם את התעתיקים darus ,darus' וברבים darusim. אבל הוא תיעד גם את הצורות.derusim ,demsim ,derus ,dirus בשיחה שקיימתי עם דוד בוניס בי״א באדר תשע״ב, ובמכתב בדוא״ל שהוא כתב לי בו ביום, הוא אישר את ההנחה שלי שלא נתפרשה במילונו, והיא שהצורות darusim ,darus' ,darus – שנכתבו בעברית דארוס, דארוסים באל״ף, וכולן מתועדות במאות התשע־עשרה והעשרים – משקפות את המסורת הספרדית שלפני הגירוש. והצורות derusim ,derusim ,dirus ,derus באות משאלוניקי, והן ככל הנראה תולדת השפעה אשכנזית.

סביר מאוד שצורת הרבים דרושים, המתועדת גם בלהגי הערבית היהודית וגם בספרדית היהודית, צמחה בתוך לשונות היהודים עצמן ולא בעברית. ברוב היקרויותיו של השם הזה ובפי הרבה מהדוברים של הערבית היהודית שמעתי בעיקר את צורת היחיד דרוש. ואכן רוב המופעים שיש בידי הן של צורת היחיד. דוברי הלשון הזאת, וכנראה גם דוברי הספרדית היהודית, לא היו ערים לחוקי החיטוף של הקמץ. על כן כשנתבקשה להם צורת הרבים, ספחו לצורת היחיד את חתימת הרבים, ואמרו דָרושים/דארוסים.

לסיכום, כלל הממצאים שנתפרטו מלמד שההגייה דָּרוּש היא קדומה. קיומה בפיהם של יהודי המזרח והמגרב מלמד שמדובר בצורה החוזרת לימי הביניים, למקום שממנו נתפזרו היהודים המכונים בני עדות המזרח בארצות המזרח ובמגרב. גם העדות עליה באיטליה במאה השש־עשרה והעדויות עליה מן המאות התשע־עשרה והעשרים במסורות ספרדיות שיונקות מספרד שלפני הגירוש ולא הושפעו מאשכנזים מלמדת שזו הגייה מורשת מדורות קדומים. כאמור, ההגייה דְּרוּשׁ בספרדית היהודית של שאלוניקי חשודה כצורה אשכנזית שחדרה ללשונם, שכן קהל שאלוניקי נחשף להשפעות אשכנזיות.

עשרת הדיברות או עשר הדיברות

עיון חשוב כתב ניסן ברגגרין על צורת היחיד של השם דיברות ועל מינו הדקדוקי של השם. הוא מוכר לנו כצורת נסמך בקטע ״אתה נגלית בענן כבודך״ שבברכת שופרות במוסף של ראש השנה: ״ותשמיעם את הוד קולך וְדִבְּרוֹת קדשך מלהבות אש״, והוא מצוי לרוב בצירוף עשרת הדיברות שהמיר את הצירוף שנזכר בתורה עשרת הדברים (שמות לד 28; דברים ד 13; י 4). ברגגרין שלל בצדק את צורות היחיד דִּבְּרָה או דִּבְרָה, ואף שלל את הצירוף עשר הדיברות. ברור, כי הוא קשט באשר לקביעה שצורת היחיד היא דִּבֵּר. ברם קביעתו שיש לדחות את הצירוף עשר הדיברות מפני עשרת הדיברות נוגדת את הממצאים בעד קדום של ספרות חז״ל. בספרי במדבר מצאנו בטוב שבכתבי היד של החיבור: ״בעשר דברות […] בעשר דיברות״(כ״י וטיקן 32, קיא).

ומה שנמצא בספרֵי במדבר הוא שהילך במקומות מסוימים במגרב, במיוחד באזורי הפריפריה. למשל בקהילות אזור תאפילאלת שבמרוקו ובגרדאיה שבאלג׳יריה עשרת הדיברות נקראו בסתם לְעִשׂר/l3sir, היינו עִשׂר בתוספת צורן היידוע בערבית (אל>) ל.?isr היא הגלגול המקומי של השם עשר, כמו הצורות לגִפן/ l-gifin, לפִרק/ l-pirq –(l-( (l-pirk), שהן הגלגולים המקומיים של גֶּפֶן, פֶּרֶק. וגם זאת, ״שבת פרשת יתרו״ שבה נקראו בתורה עשרת הדיברות הייתה נקראת בתאפילאלת סבת לעשר /  sebt l-'isr. ותינתן הדעת להערה נכונה של יעקב בהט, שחקר את המרכיב העברי בערבית היהודית הכתובה במרוקו לרבות זו שבטקסטים מודרניים: הוא מצא הופעה אחת של הצירוף עשרת הדיברות בעיתון מודרני במרוקו, והעיר עליו אל נכון: ״יתכן שהצירוף הוא בהשפעת העברית החדשה״.

מעניינת ביותר הקביעה של הנשקה בדברה על הערבית היהודית בתוניסיה. היא מצאה שם גם את עשר הדיברות וגם את עשרת הדיברות, והוסיפה ואמרה: ״בלשון העם נשתמר דווקא הצירוף המקורי ׳עשר הדיברות׳״. לסיכום, מה שמצאנו בכתבי יד קדומים של ספרות חז״ל הוא מה שהתגלגל לדיבור הערבי בצפון־אפריקה. ויושם נא לב שהמילה הזאת תועדה באזורי פריפריה, ואלה כידוע הם שמרניים ביותר.

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930