חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן

עמוד 1 מתוך 11

חתונה במוגדור

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

 

אצווירא, קריה של אומנויות.

פרופסור חיים זפרני

אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.

למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.

״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.

המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.

ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.

אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.

רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.

כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.

אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.

פאריס, 24 לינואר 2002

כמו בכל קהילות ישראל, החתונה בקהילה היהודית של מוגדור-אצאוירה, הייתה מאורע חשוב ומרכזי. חגיגות החתונה ארכו זמן רב וריכזו את תשומת לב כל הקהילה. ספר זה, שהוא שיר הלל לעבר המפואר של יהדות מוגדור, עבר שאיננו עוד, מאגד בתוכו את חתונה במוגדור, יצירה לירית על החתונה בקהילה היהודית בעיר זו – ומה יותר מתאים משירה,כדי להעלות על נס, לא רק את מהלך החתונה ושלביה השונים, אלא גם את האווירה המיוחדת, ההתרגשות,הצחוק והדמע שאפיינו את החתונות של קהילת יהודי מוגדור – והקובץ הכתובה המאויירת אוסף נרחב של כתובות ממוגדור שהן בבואה נאמנה למסורת הנפלאה של איור הכתובה כפי שבאה לביטוי ביצירותיהם של אמנים כמו רבי דוד אלקיים, יצחק קנפו, יוסף שרף ורבים אחרים.

הפואמה ״חתונה במוגדור" נכתבה ברוח הפיוטים של יהודי מרוקו, על פי נתונים ומידע שנתקבלו מפי ר׳ שלמה-חי כנאפו ז״ל ומאשתו אסתר שתבל׳׳ח. הפואמה נכתבה לכבוד חתונתם של דניאלה ומשה נבו. בכנס הדו-שנתי של יהדות ספרד במונטריאל, Quinzaine sépharade (שנת 2000) בראשותו של דוד בן שושן, התקיימה בספריה הלאומית של קוויבק תערוכה של כתובות ממרוקו, רובן ככולן ממוגדור.

אשר כנפו, בעצמו מאייר כתובות, הציג בכנס זה כמה מיצירותיו הספרותיות וביניהן הפואימה ״חתונה במוגדור״. המפגש הזה בין שני יוצרים על העבר המפואר של מוגדור, יצר מיד רצון לשתוף פעולה. דוד בן-שושן ואשר כנפו החליטו להוציא לאור, יחדיו, ספר-אלבום על החתונה במוגדור, ספר אשר יעלה על נס את אורח החיים המוגדוריני ואת האמנות המופלאה של איור הכתובות שבני עיר זאת הצטיינו בה במיוחד.

זאת הייתה התחלת הרפתקה מרתקת. החיפוש אחר כתובות מאויירות הביא את שני המחברים אצל משפחות אשר הוציאו עבורם, מתוך ארגזים מאובקים, כתובות מרהיבות שהיו שמורות אצלם עשרות שנים, לפעמים למעלה ממאה שנה. הקריאה בכתובות איפשרה להם להתוודע אל דמויות שיצאו מעולם הנשייה וכאילו שבו לחיים חדשים.

המשורר וצייר הכתובות יצחק קנפו כתב מאמרים על אמנות הכתובה ועל גדול ציירי הכתובות, רבי דוד אלקיים. מצאנו לנכון לשלב את מאמריו בספר זה.

התודה והברכה מגיעות לכל אלה שסייעו לספר זה לראות אור. בראש וראשונה לכל אלה שהואילו להעמיד לרשות המחברים את הכתובות המאמירות שלהם. אנו רוצים להודות גם לספרייה הלאומית של קוויבק, לקרן הקהילתית היהודית של מונטריאל, לקרן לתרבות ספרדית, למרכז הקהילתי הספרדי של מונטריאל, למפעל הפיס, לבית הספרים הלאומי-ירושלים, למוזיאון ישראל, למכון בן-צבי, למר ברנרד בן שושן מ״גלריה ברנרד״ בתל אביב ולמר ביל גרוס.

כמו-כן יבואו על הברכה הרבנים ישראל מימרן, דוד סבח ומשה עמאר שעזרו בפענוח כתובות, עמי אוחנה, יפה שילה ושלמה ורטה עבור עזרתם, לז׳ניס רוזן שתרגמה לאנגלית ולאיימה בן שושן שלקח על עצמו את המלאכה הקשה של גיוס תמיכה להוצאת הספר.

קריאת הכתובה שהיא אחד הרגעים המרגשים של החתונה, התחילה תמיד בשתי המלים: ״בסימנא סבא״. מי יתן וגם עיון בספר זה יהיה לאור הברכה: בסימנא טובא ובשעת רצון והצלחה.

חתונה במוגדור

החתונה במוגדור – אשר כנפו – פואמה

שמעו נא רבותי והאזינו

ושהסיפר הזה לא ישאר בינינו

איך חגגו חתנה מדור דור,

אצלנו בעיר היפה – מוגדור

ואתם יקירי הסכיתו

פתחו עין והביטו

וראיתם שלמרות שזה היה מסבך

בעצם זה פשוט כל כך !

חתנה במוגדור ידידי

זה דבר יפה בלי די

מה אני אומר ? זאת אמנות

ולספר עליה הנה הזדמנות

איך התחיל הקשר בינו לבינה ?

איך הגיעו לחתנה ?

בשידוך ? מה פתאום !

בפגישה ? במכתב ? בחלום ?

ובכן, ביום כפור בין תפלה לתפלה

יצאו הבחורים בהליכה קלילה

לרחובות של העיר, למלאח או למדינה

ולקראתם מי בא בהליכה עדינה ?

כמובן, בנות העיר היפות

לבושות כלן בגדי חמודות

והביטו הבנים בעיילות – איילות, במובן בנות

והן, אף הן מבטים מישרות

ונקשרה עין בעין

ובחורה הסמיקה עד אזנים

והבחור משיל עיניו

ומבטי הבחורה אחריו

 

ובחג הסכות רבותי

האזינו היטב לאמרותי

בא שליח מיחד לבית הנערה

ואמר " פלוני שלחני

תנו לו בתכם הבָּרָה ! "

 

והיה – אם תוציאו הכבוד תחלה

אז רבותי השליחים – מחילה !

אות הוא כי הקשה לא מתקבלת,

אמרו לבחור שיחפש לו אחרת…

 

ואם יאחרו בהגשת הכבוד

וידברו עם השליח ביחד ולחוד

זימן הוא כי החלה ההמתנה

לימי משתה וליום החתנה

 

ואתם היו בטוחים שכך יאה

וכך בסדר

כך לִמְּדֻנוּ האבות

בימי רבקה ו…אליעזר

 

ומכיון שנתקבלה הבקשה

מתחילים במו"מ

פגישה ועוד פגישה

וקובעים התנאים

ומחליטים על זמנים

ומי ידאג לו ולה

ועל מי תהיה הכלכלה.

 

והיכן תהיה הדירה

ומה היא תביא לו סורה – נדוניה

 

אלה ימי האירוסין

ולהם כללי נימוסין

החתן יוצא ונכנס לבית הכלה

אך הכלה אל החתן ? חלילה !

 

בבית הכלה רבה התכונה

הכל עומד בסמן החתנה

בעלי מקצוע נכנסים ויוצאים

אלה גומרים ואלה באים

הנהו הרפד

האחד והמיחד

בידו המחט הכפופה

כחרב השלופה

לטקס עשית המזרן

לבית הכלה הֻזְמָן

 

הבד כבר מוכן

גם הצמר למלוי המזרן

ונועץ הרפד מחטו

ותופר המזרן לאטו

ומכניסים " קָאלְבְ " סכר – גוש סוכר

ליד הראש במקום הכר

ובני המשפחה יריעו

ורמזים דקים ישמיעו

אז תקרא מישהי : " הא לגרמה " !

משמע שימו על המזרן תרומה " !

 

שלושה שבעות לפני הזמן

כבר יודעים מי מֻזְמָן

שולחים בידי שליחים ערגאדת – הזמנות

ואת זאת רבותי יש לדעת

את ההזמנה אומרים בחרוזים

במליצות בחידות וברזים !  

 

וכך העראד הייה מחריז – האיש שתפקידו היה להזמין

מכעכע בגרונו ומכריז :

 

" שמעו נא אולאד סוירה

אמר סניור פלאן וסניורה

ענדנא לפרחה כבירה

באס נעארדו עליכּום

ועלא אולאדכום

באס תכּונו מעאנא

פלערס די אולאדנא

ובזהד לה – מולנא

נרדו לכּום פלפרח יא כואנה !

אולהּ, יקטר כירכּום בלא קיאס

אונקולו טנקיו מרסי וגראסיאס

 

כלומר :

שמעו נא בני סוירא

אמר האדון פלוני וגבירתו

לנו שמחה גדולה

להזמינכם

עם בניכם

להיות עמנו

בשמחת בננו

ובערת ה'

נחזיר לכם בשמחות אחים

ואלוהים יגדיל חסדו עמכם ללא שיעור ונגיד

Merci, Thank you, gracias

והכלה

רכה ומקסימה

קצת מבהלה

שבה מן הטבילה

ואמהּ

תחבקהּ בזרועותיה

ותזכיר לה נעוריה

דמעות עצב – או גיל

מעיניה תזיל

ומחתה האם הדמעה

ונטלה בידיה המראה

היא תגיש לבתה הראי

ותאמר בקול רם דק ורחימאי :

" בתי בתי

בראי הביטי

התבונני מאד

פנים אלה לא תראי עוד ! "

 

ובעוד עננת עצב קלה

תעיב על פני הכלה

תבאנה חברותיה

תאחזנה בידיה

אִתָּהּ תצאנה במחולות

בשירה וברגלים קלות

 

אחר, יביאו את הקערה

אל הכלה – הנערה

וכשבת-צחוק שובבה בעיניה

תושיט הכלה כפות ידיה ורגליה

ימרחו אותן הבנות בחנה

ויעטפו אותן במטפחת לבנה

כך תעלה הכלה על מטתה

הס יֻשלך

שלא להפריע לה בשנתה….

 

יום רביעי הנה הגיע

הבה נשיר ונריע

לחתננו ולבחירת לבו

שהגיעו ליום שכּה רצו בו

 

בשעת צהרים

יגיעו האורחים

מגונדרים ומצוחצחים

בידם ה " גראמות " מתנות כספיות שמודיעים עליהן בפומבי

הדורונים והתרומות

ובאו לבית הורי החתן

והניחו שם המתן

ונשאו אותה ואותו על כתפים

ובאו לבית הראחה – שם יגורו השנים

וכך, נישאים על כתף

עם רעדה קלה בלב

הכלה והחתן

יעברו את המפתן

ותזמורת המסמעין

מפציעה בניגונים

הבחורים יצאו במחולות

והנשים תשמענה קולות

 

ובאמצע החדר

תעמד בהֶדֶר

כעין אפיריון

הבמה היא הטלמון.

ושקט יֻ

שלך

וישמעו אַךְ

ברכת הרב

בעברית ושפת ערב

ואמר הבחור " הרי את "

 

וזגארית יפציעו עד

יגיעו אל כסא הכבוד

ויפצירו בפני ההוד :

" רבונו של עולם,

ברכם !

ראה כמה יפים הם !

קמה משפחה חדשה

קדש ערוס וערוסה ! "

 

אז יגיש מישהו לחתן

מפתח חזק גדול ואיתן

ואחז בו בידו האחת

ובשניה יקח הכוס מעל הצלחת

והכה במפתח הערוס

וכך ישברו אצלנו את הכוס

הכוס הנשברת

–         זכר לבית שחרב

המפתח,

– סמל לבית חדש

יהיה בו האושר רב

 

ולאחר האוכל והשתיה

 והנגינה והגראמה

והתה והגרגע – אגוזים

שלא נפסקים אף לרגע

ילעו כלם לבתיהם

וישאירו קר את שניהם !

 

רק את שניהם ?

לא תמיד, כי לפעמים

הם כה צעירים

ובישנים ולא יודעים !

 

אז נשארת אתם אישה טובה

שתסביר להם למה ואיך,

ומה מותר ומה חובה "?

בקצור הדרכה מתוקה

ועלי חלה חובת השתיקה ! 

ולמחרת : הסבאח – בוקר. כאן במשמעות הבוקר שאחרי ליל הכלולות

בוקר חדש ושמח

ובאו בני המשפחות

עשרים ושלושה איש לפחות !

והציגו בפני כולם הסימנים

שהכל בסדק – " לערוסה על אכיר ! הכלה בריאה ושלמה. רמז שמצא אותה החתן טהורה

יודיע החתן ויצהיר,

אז יקחו את הכתובה

וקראו שוב מה כתוב בה,

והוסיף החתן סכום נוסף

בגוף הכתובה – על הקלף

ושוב שמחה וזגריטאת

ושוב השתיה כדת !

 

ובשעת הצהרים

בסביבות השעה שתים

באות נשות המשפחה

ומשמיעות יללות של שמחה

יושבות על הַקָנָפֶה – ספה

ושותו תה עם פָאלֶבֶּה – עוגה תפוחה

ומדברות הן ומספרות

ומברכות וגם עוקצות

הכל בטוב טעם

לא יחרגו אף פעם !

 

ולפנות ערב כאשר מגישים עוד אָתָאי – תה

והשמחה מרקיעה שחקים עד בלי די

קוראים לשליחים ואומרים להם : רבותי,

לכו לבית פלאן ופלאן – פלוני אלמוני

ואמרו לו שיבוא לברך כלה וחתן ! "

 

אז יצטרפו הגברים לנשותיהם

ויביאו את הסבאח בידיהם – בוקר.כאן במשמעות של המתנה שמביאים לזוג למחרת ליל כלולותיהם

וכך ימשכו העניינים עד מאוחר

את זה הרי ניחשתם כבר !

 

והחתן לא יצא מביתו

ישאר נא וישמח כלתו

אמנם לבד לא ישאירו אותו יבואו חברים ואחיו ואחותו

ומי לא ?

 

באה שבת – שבת החתן

מתלבש הוא זוכא אולכפתאן – פרטי לבוש

ובאו ידידים והוציאום מביתם

לבית הכנסת ילוו אותו.

ושם יחכה להם קהל רב

 המשפחה המכובדים והרב

יושיבו הכלה באמצע העזרה

ואת החתן ליד ארון התורה

וסלסלו בקולם החזנים

יתחרו ביניהם הפיטנים :

יפתח הראשון פיו בשירה רמה :

 

בסימן טוב והצלחה

תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה

ישמע בארצנו

ואזי תהיה הרוחה

בביאת משיחנו

בן ישי ומנוסי ומגושי

יורה דרך לאנשי

חתן שמו מה טוב טעמו

ונאומו, יבואו ילחמו

כל גויים על עמו

יבטח בשם ה'

ויפק רצון מה'

 

אזי פיטן שני ישיר אחריו בחדוה :

 

דר שמים נערץ בקדושה

אשר ברא ששון ושמחה

חתן וכלה רנה ודיצה

אהבה ואחוה ומנוחה

שלום ורעות מהר יחישה

ונסו יגון ואנחה

בסימנא טבא והצלחה

לשמועות טובות ולבשורות

אלהים מושיב יחידים ביתה

ומוציא אסירים בכושרות

 

יסלסל אז השלישי בקול מהנה :

 

גזר א-ל שוכן סנה

בת פלוני לפלוני

ארבעים יום מלפני

 יום עשות ה'

לכבוד חתן וכלה.

 

ברוכים הם לה'

ראו כמה גדולה

מצות חתן וכלה

קימו בתחילה המלך ה'

לכבוד חתן וכלה

ברוכים הם לה'

 

וכאשר יפתחו הארון

יפציע בקול כל גרון

ויוציאו שני ספרי תורה, כן !

אחד לפרשה ואחד ל " ואברהם זקן " !

 

יקָראו לתורה המכובדים

ולפני כל עליה ישמיעו פיוטים אחדים

ובמקום שיעלו שבעה

יעלו עשרה, חמישים, מאה !

אז יגיד מישהו – " מספיק, כלאס " !

ובבי הכנסת יֻשלך הס !

 

וקרב החתן ועולה לבמה

והרב ישמיע לכבודו דברי חוכמה,

ושם למעלה בעזרת הנשים

תביט בו כלתו ובלי משים

תמחה מעיניה

דמעה שנגרה מאליה

וכאשר יברך בקול בוח

" ברכו את ה' המבורך "

יֻשלכו עליו דברי מתיקה

אותם יאספו הילדים בשקיקה

 

וכמובן אחת התפילה

כולם ילכו עם חתן וכלה

ופיטו ושתו ואכלו

דגים, נבעאר וקישואים – מעיים ממולאים

דזאז אולפראך ממולאים – תרנגולות ואפרוחים

כל מה שלחיך ינעם

כי עשוי הוא בטוב טעם !

 

ולפנות ערב יוצא החתן

ועומד הוא על סף המפתן

וקורא הוא לחבריו

ומבקשם להצטרף אליו

למסיבה מיוחדת

עד שעה מאוחרת !

 

וכך רבותי, משמחה לשמחה

כולם יחד, אחים, רעים, משפחה

עובר לו שבוע של חגיגות

ירבו בישראל השמחות !

 

ושוב יום רביעי, לילת תקסיר לחוט – ליל ניקיון הדגים

וזהו סיפור כמעט לחוד !

החתן הטרי יוצא השוקה

לא לבד, חברים, תופים, מוסיקה !

 

הנה על יד הכדר עוברים

בסתר, נכנס אליו אחד החברים

וקונה אצלו קסקָאס מחורר – מסננת

אותו יסתיר אצל הגנן יותר מאוחר

אל הגנן את החתן מושכים

שם הוא מקבל זר פרחים,

וכאשר איש אינו שם לב

את הקסקאס בלאט הוא גונב…

וכך עם המסננת הגנובה

חוזר הוא אל אשתו האהובה

 

והנה בדרכו נצבים

חברים ותיקים ואהובים

וכל אחד לכיסו דוחף

שטרות ומטבעות כסף.

 

וכך הביתה הם באים

ושם הכוסות כבר מלאים

והשולחן ערוך, יין, מחייא – מין ערק המיוצר על ידי יהודי מרוקו

והכלה מחכה ועל ראשה הֵסְּבְּנִיָא – צעיף לכיסוי ראש

 

והנה מגישים את הקסקאס מחרס

ובתוכות דג טרי – עב כרס

וניקו החתן והכלה את הדג

כשכולם מעודדים – אווירת חג !

 

הדג – סמל לפריון,

שיהיה מהר לכלה הריון

וגניבת המסננת

מסמלת

שהחתן מוכן

להיות גנב ולא מהוגן

ובלבד לפרנס את כלתו

שמעתה נקראת אשתו

 

וכך רבותי חלפו שבועיים

של משתה ומנות אפים

של חגיגות ושמחות

ושל איחוד משפחות

ככתוב :

" ועז איש את אביו ואמו

ודבק באשתו "

ונתן לה מהונו ואונו,

 " שהשמחה במעונו ".

 

סוף הפואמה 

חתונה במוגדור

תולדות הכתובה המאויירת

אני קרוב לודאי, אחרון השומרים על מסורת בת אלף שנים ההולכת ונעלמת: הכתובה המאויירת.

באופן תיאורטי החתונה היהודית היא פשוטה להפליא: מדובר, לגבי הגבר, במסירה לאישה שאינה נשואה ואשר מסכימה לכך, חפץ ממתכת יקרה תוך כדי הצהרה בפני עדים: ״את מקודשת לי בחפץ זה כדת משה וישראל."

למעשה, אם קיום מעשה פורמאלי זה מספיק כדי שהאישה תהיה מקודשת ולא תוכל להשתחרר, אלא בהליך מקובל של גט, הוא אינו מאפשר עדיין לבני הזוג להחשב כנשואים הלכה למעשה. צריך, לפי הלכה היהודית, שיתקיימו מעשים פורמאליים אחרים, כגון: קיום טכס שבע הברכות וקריאת הכתובה. ובל נשכח את העמדת החופה ושבירת הכוס.

הכתובה היא החוזה שעל פיו החתן מתחייב למלא את חובתו כבעל, לספק את הצרכים השונים של אשתו, להבטיח לה דמי מחיה אחרי מותו ולשלם לאשתו, במקרה של גירושין, תשלום שנקבע מראש, בדרך כלל בהתאם לגובה הנדוניא שהביאה עמה. חובות אחרות יכולות להיות מצויינות וכל הפרטים שהוסכמו בין הורי האישה (או האפוטרופסים שלה) לבין החתן: התחייבות שלא יקחנה לעיר אחרת או לארצות שמעבר לים (להוציא עלייה לארץ ישראל, שאין לאוסרה על יהודי כלשהו), התחייבות שלא יקח אישה אחרת על פניה (בארצות שהפוליגמיה הייתה מותרת), על פי איזה חוקים תהיה הירושה, ובאיזו מטבע ישולם התשלום של הגט וכו׳ וכוי.

החובה לכתוב כתובה היא כללית בכל הקהילות היהודיות ונראית עתיקה מאד. יש להניח שהייתה נכתבת על קלף או על שליל (כפי שמתחייב בגט עד היום) אבל אין יודעים מתי החלו לאייר אותן. נראה כי מסורת זאת בת יותר מאלף שנים, ואם אנו יודעים שהכתובה המאויירת הקדומה ביותר היא משנת 1010, ניתן להניח שאחרות קדמו לה.

מקום מציאתה של הכתובה הזאת (קהיר), הסגנון האיסלאמי של העיטורים כאשר הכתב עצמו מהווה את עיקר הקישוט, הקרבה למולדת היהדות ולמרכזים התלמודיים הראשונים שלה, מאפשרים לנו להניח שמנהג עטור הכתובה נולד במזרח התיכון, משם הוא מקרין קודם כל על הקהילות הספרדיות ואחר כך על קהילות אירופי הקשורות לנוסח הגרמני(האשכנזי), שהרי הכתובה העתיקה ביותר הידועה, אחרי זאת של קהיר, היא משנת 1391 (אוסטריה).

ברור הוא כי לארכיונים המשפחתיים היה סיכוי מועט לשרוד אחרי מעשי הטבח, הגירושים,  השוד, האילוץ לשמד, העינויים וזוועות אחרות שנעשו בעיקר על ידי עמי אירופהצריך איפוא, לחכות עד למאה השבע עשרה ובעיקר למאה השמונה עשרה ולהבהובים הראשונים של הסובלנות, כדי שתצוץ מחדש הכתובה המקושטת לעתים באופן עשיר ביותר, בסגנון הרנסאנס, הבארוק, הקלאסי או הרוקוקו, הכל לפי המקום והתקופה.

על מנת להבהיר עד כמה הרחיקו לכת בפאר של הכתובה, די אם אזכיר כתובה פדואנית משנת 1670 שהאיורים בה תופסים מקום גדול פי ארבעה מהטקסט.

ואיזה איורים! בשליש העליון, חצי עיגול, בו הגפן מציגה לראווה את עליה, אשכולותיה ושריגיה מסביב למדליון אובאלי שבתוכו מצויירת ירושלים האידילית. ששה מדליונים אחרים, קטנים יותר אך מעובדים יותר מפארים את האישה – אשת החיל: תריסר ציפורים שוכנות על הגפן המושקית על ידי שתי מזרקות מונומנטליות שהמים פורצים מהן משלושה כיוונים שונים.

בתוך הפינות העליונות, מעל לחצי העיגול, שני מדליונים ריקים שהיו ככל הנראה מיועדים להכיל את ראשי התיבות של שמות החתן והכלה.

בשני השלישים התחתוניים של שטח הכתובה, עשרים וארבעה מדליונים מציגים בצורת שתי וערב, את שנים עשר השבטים ושנים עשר המזלות, כל זה מסביב לריבוע שנוצר משני עמודים קלועים הנושאים, מעל למפתן מרוצף, קורה ועליה המלים : בסימנא טבא ובמזלא מעליא.

ובתוך הריבוע, הטקסט הכתוב באותיות אשוריות, שעל פיו, משה בן שמחה לוצאטו לוקח לו לאישה את לורה בת משה אלטריני ומבטיח לה, לאחר מותו, דמי קיום של 2500 דוקטים מוונציה.

ההגזמה בעניין קישוט הכתובות הייתה כה גדולה באיטליה שכמה קהילות נאלצו לקבוע לגבי קישוט הכתובה, מחיר מקסימאלי שאין לעבור עליו.

המאה התשע עשרה, הבורגנית-תעשייתית, המסחרית, התועלתנית, הפוזיטיבית והחומרנית, מיהרה לטאטא מהאמנות ומהמסורת את שרידי הסנטימנטליזם הזה, וראתה בכתובה, חוזה פורמאלי גרידא, ככל שטר-מכר או חוזה שכירות.

ארצות אחדות, אמנם, שנוגעו אך מעט על ידי הקידמה הכלכלית, המשיכו לקיים מנהג זה, אם כי בצורה יותר פשטנית ולפעמים יותר פרימיטיבית. מרוקו היא מן הארצות האלה. ולא בכל מרוקו אלא רק במוגמר, שם נשתמרה המסורת, לכל הפחות עד שיצאתי מעיר זאת זה כחמש עשרה שנה.

במוגדור התוודעתי לכתובה המאויירת ושם ירשתי את מסורתה.

המאסטרו הגדול באמנות זאת היה ללא ספק (זמן רב לפני שפתחתי את עיניי בעולמנו זה) רבי דוד אלקיים המכובד, יהי זכרו ברוך. הכרתיו, הערצתיו, כבדתיו ואהבתיו במשך עשרות שנים ובכל זאת איני מסוגל לשרטט ביוגראפיה שלו כי מעולם לא התעסקתי בחייו הפרטיים, למרות שניתנה לי בכמה הזדמנויות (מעטות מדי) האפשרות להקל על סבלו.

זה היה אמן במובן המקסימאליסטי של המילה. הוא למד אך ורק במוסדות החינוך היהודיים, היה בעל שליטה מושלמת בשפה העברית כשהוא מחבר שירי קודש, וכיתובים של מצבות מחורזים, בנוסח משוררי ספרד, היחידים שהכיר. אבל, נוסף לכך הוא היה בעל מלאכה-אומן, מיומן, שגילה או המציא מחדש שיטות ותהליכים של יוצרי אמנות שהוא לא הכיר. הוא בנה רהיטים יפהפיים, מגולפים בתוך גוש עץ במיטב המסורת של אמני העץ מהעבר.

הוא היה חותך, מגלף, חורט, מפסל ומלטש את השיש כדי ליצור מרצפות, ומצבות קבורה שעליהם רשם בחריטה או בבליטה כתובות־קבורה שלרוב חיבר בעצמו. הוא עסק בצביעת בתים ובנינים בכל הסממנים שהיו אז באופנה, החל מדמוי-העץ ודמוי־השיש ששום סוד מעשייתם לא נעלם ממנו, גם לא התבליטים מאחזי – העיניים וגם לא כל הביצועים האמנותיים ויהיו המסובכים ביותר ( תמונתו של מסעוד אלמוזנינ ו).

ניצחונו הגדול היה בכתובה המאויירת. קרה אומנם שהוא השתמש בדקלקומאניות או במוטיבים קטנים מוזהבים שליקט פה ושם, אבל ידו ציירה בקלילות עמודי שיש, אגרטלים, גירלאנדות-וורדים, אותיות מוזהבות וארבסקות בעלות חן וקלילות שעלו בהרבה על אותם אמצעי עזר שבהם הוא העשיר אחדות מיצירותיו. הוא השתמש ללא אבחנה בצבעי שמן או מים, אבל כל יצירותיו ניחנו באפיון אסתטי שאין עוררין עליו, אפילו כאשר לא היה יכול להציג את מלוא כשרונו בגלל לחצים כלכליים או בגלל הנסיבות, או, אפילו, בגלל שידיו כבדו מזוקן.

יתרה מזו, הוא הכין בעצמו את הקלף שבו השתמש, בתהליך הפרימיטיבי ביותר, תהליך שניתן לי לראות אצל סופר סתם וכורך ספרים אחר.

מתוך

 Ketouba, Le Mémorial de Mogador, Ot Brit Kodesh

הכתובה המודפסת – יצחק כנפו

מלאכת הכנת הכתובה, היא עבודה מייגעת שאני עושה מתוך שמחה כאשר מדובר בנישואין של קרובי משפחתי. הנאה נוספת, אמיתית, יש לי מכך, בגלל העובדה שאני מסייע במידת האפשרויות שלי, שהן צנועות יחסית, לשמר­­ את האור המעומעם של מסורת זו ההולכת ואובדת לצערי הרב. הכסף, במקרה של כתובה, תופש מקום משני לחלוטין. כאשר חשבתי על כך, שצריך להפיץ מעט או, יותר נכון לומר, לחדש את השימוש בכתובה, חשבתי במיוחד על יהודי מרוקו, כי מנהג זה היה אוניברסאלי לכל הפחות עד המאה התשע עשרה.

 אני מתכוון לכתובה המעוטרת, כמובן, כי הכתובה הפשוטה, נשארת בשימוש חובה אצל כל נאמני הדת היהודית. כשאבי היה בחיים, זוכר אני, היינו מקבלים מוינה שבאוסטריה (שלזינגר) כתובות מודפסות בצבעים עשירים ועטירות זהבים, עם ציור של קשתות כפולות, משהו בסגנון זה:

החלל שנוצר היה מיועד להכיל את הכתובה בעברית-ארמית מצד אחד והתרגום בשפת הארץ מצד שני. כאשר בדרך כלשהי הודיעו לשלזינגר שבמרוקו אין נותנים לכתוב את תרגום הכתובה הוא מיהר להדפיס כתובה חדשה אבל ללא העמוד האמצעי.

חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן

קהילת יהודי מוגדור

 דוד בן שושן ואשר כנפו

העיר מוגדור, או בשמה הערבי אצוירא נוסדה בסביבות 1760 על ידי השולטן סידי מוחמד בן עבדאללה. השולטן ביקש להעביר מאגדיר למוגדור את הסחר הימי ובכך להעניש את אגדיר שהייתה במרד מתמיד נגד שלטונו.

מוגדור הייתה יותר קרובה לשלטון המרכזי, והגישה אליה, הן ביבשה והן דרך הים, הייתה נוחה יותר, מה שאפשר לשלטונות לפקח עלי

ה. סידי מוחמד הזמין את המהנדס הצרפתי Cornut ובקש ממנו לשרטט תכנית לעיר מודרנית ואף להשגיח על בניינה. לאחר מכן, בחר השולטן בעריה השונות של ארצו, עשר משפחות יהודיות עשירות ובקש מהן להתיישב בעיר החדשה ולפתח את סחר החוץ שלה. הוא נתן להן פריבילגיות מפליגות במסחר ופטר אותן מתשלום המס המיוחד שהוטל על היהודים. סוחרים אלה נשאו את התואר ״טוז'ר אל שולטן״ סוחרי השולטן. הם ויהודים אחרים שבאו לעיר מאוחר יותר, פיתחו את המסחר שלה והיו בעלי השפעה מכרעת בעיר ובשלטון המרכזי.

הסוחרים היהודים סחרו עם ארצות אירופה ובמיוחד עם אנגליה, צרפת, וגרמניה. שיירות גמלים גדולות חצו את המדבר והביאו את סחורותיהן למוגדור, משם נשלחו לאירופה. ממראכש וערי השדה של מרוקו הגיעו שקדים, בוטנים ועורות שעובדו במוגדור ונשלחו באניות ליעדים שונים.

לקהילה היהודית היו קשרי מסחר ותרבות עם קהילות יהודיות בעולם כולו ובמיוחד עם הקהילות של לונדון, ליוורנו, אמסטרדם ואלג׳יר.

ב-150 שנותיה הראשונות הייתה מוגדור בעיקר תחת השפעת אנגליה. משפחות נהגו לשלוח את הבנים שלהם ללמוד בלונדון, לפעמים אלה נשארו שם ופתחו סניפים למסחר של משפחותיהם במוגדור. האוכלוסיה היהודית הלכה וגדלה וב-1785 היא מנתה כ 6000 נפשות. העיר קיבלה צביון יהודי ומחצית מתושביה היו יהודים. היהודים באו למוגדור ממרכזים מרוחקים בדרום מרוקו כמו תיזנית, אופראן ואיליג׳.

ב-1873 היו במוגדור 7000 יהודים אלף מהם גרו ברובע שנקרא ה׳קסבה/ דריה היהודים של הקסבה היו העשירים, האחרים גרו עם המוסלמים ברובע שנקרא ׳מדינה׳. השולטן מולאי סוליימן, החליט לייחד אזורי מגורים מיוחדים ליהודים. כך נוצר המלאח בטטואן, ברבט, בסלה ואחר כך גם במוגדור.

ה " מדינה " פונתה מיהודיה שנאלצו לחיות בצפיפות גדולה במלאת. עשר שנים אחרי שעברו למלאת, מתו שליש מיהודיו במגפת דבר.

ב-1844 נלחמה צרפת במרוקו כדי להניא אותה מלתמוך באלג׳ירים המורדים בשלטונה הקולוניאלי. צי צרפתי בראשות הנסיך Joinville הפגיז את מוגדור. שבטים ברברים מחבל ה׳חאחא׳ ניצלו את המהומה בעיר, התנפלו עליה ובזזו אותה. הם נכנסו למלאח, בזזו אותו, פצעו כמה אנשים ולקחו נשים בשבי. היהודים נאלצו לשלם כסף רב כדי לפדות אותן.

בעקבות הריגת ילד יהודי בסאפי, הגיע סר משה מונטפיורי למרוקו ונפגש עם השולטן שלה. הוא ביקש וקיבל ממנו דהיר המורה לנהוג בצדק ובשוויון ביהודי הממלכה והמבטל את העונשים הגופניים שהיו נהוגים עד אז. לפני בניסתו עם השולטן במראכש הגיע מונטיפיורי למוגדור שם נתקבל בהתלהבות על ידי הקהילה היהודית. ביקורו של מונטיפיורי נתן דחיפה ליוצאי מוגדור בלונדון ולאירגונים פילנטרופיים יהודים-אנגליים, לנקוט ביוזמות שונות שמטרתן הייתה להבריא את המלאח, ולארגן מעשי הצלה בעיתות רעב וסנפות במוגדדר. המלאה רוצף לראשונה ובית ספר יהודי אנגלי ראשון נפתח בעיר.

ב-1884 יסדה כי׳׳ח בית ספר במוגדור ומאז החלה ההשפעה הצרפתית בקרב הקהילה היהודית. ב-1895 ה׳אנגלו ז׳וויש סקול׳ פתח בי״ס לבנות בהנהלתה של סטלה קורקוס שפעלה רבות לשיפור תנאי המחייה במלאח ואף הלכה למראכש כדי לקבל מהשולטן רשיון לבניית 150 דירות חדשות ליהודי המלאח. כמה שנים מאוחר יותר קיבלו היהודים רשות לגור ברובע ה׳סבנת׳ שהפך להיות ׳המלאח החדש׳.

במאה העשרים החלה להסתמן ירידה כלכלית של יהודי מוגדור. אפריקה נחלקה בין המעצמות הקולוניאליות והסחר הטרנס-סהרי חדל להתקיים. הכלכלה של מוגדור סבלה מכך רבות וסוחרים יהודים רבים ירדו מנכסיהם. נוסף לכל אלה, היו תקופות של רעב, מגפות והתקפות שודדים שהפכו את הדרכים המובילות למוגדור לבלתי בטוחות.

ב-1912, נכנס לתקפו הפרוטקטורט של צרפת על מרוקו והאוכלוסיה היהודית במוגדור נכנסה לתהליך של אמנסיפציה. בוטלה חובת היהודים לגור במלאח. הבגד האירופאי החליף את הג׳לביה וה׳סאסיה׳ השחורות. בית הספר היהודי-אנגלי נסגר וההשפעה הצרפתית השתלטה על יהודי מוגדור. השלטון הצרפתי ביטל גזירות שרירותיות שהציקו ליהודים והביא להם בטחון. הקהילה היהודית חיה בהרמוניה עם שני חלקי האוכלוסיה האחרים בעיר, הערבית והאירופאית, ימים טובים היו אז ליהודי מוגדור.

הרמוניה זו הופרה בימי שלטון וישי. ב־ 1942 פרסם המושל הצרפתי של העיר צו שחייב כל ראש בית אב יהודי להתייצב בבית הממשל להתפקד ולמסור הצהרה מדוייקת על ההון והנכסים שברשותו. היהודים קיבלו צו זה במורא גדול, הערבים שמחו עליו והאירופאים גילו סיפוק רב ממנו.

נחיתת הצבא האמריקאי בקזבלנקה ב-8 לנובמבר 1942 התקבלה באנחת הקלה על ידי יהודי מרוקו כולה. צרפת החופשייה חזרה לשלוט במרוקו עד לעצמאות מרוקו ב-1956.

סוחרים מפורסמים, דיפלומטים, רבנים ומלומדים חיו במוגדור. רבני מוגדור פרסמו לרב את ספריהם בעיר ליוורנו שבאיטליה. במוגדור התבססה המסורת של שירת הבקשות.

בין שנות החמישים והששים החלו יהודי מוגדור לעזוב את עירם. הרגש הציוני החם של יהודיה, הביא את רובם לארץ ישראל. רבים אחרים, שחיפשו שיפור בחייהם או השכלה גבוהה לילדיהם הגרו לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות. תוך שנים מועטות, עיר זאת שבשלבים מסויימים אפשר היה להגיד עליה שהיא עיר יהודית, התרוקנה לגמרי מיהודיה. יוצאי מוגדור בארץ ובעולם המשיכו להתבלט בשטחים שונים של החיים, בספרות, באמנות, במסחר ובפוליטיקה, אך בלב כולם נותר רגש של אהבה והכרת תודה לעירם.

חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן

הכתובה המאויירת במוגדור – דוד בן שושן ואשר כנפו

הכתובה המאויירת הידועה הראשונה ממוגדור היא משנת 1789. אך רק במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, אני עדים ללידת מסורת מיוחדת ליהודי מוגדור: איור הכתובה. שני אמנים בולטים הם נציגיה של מסורת זו, רבי דוד אלקיים 1850 – 1941, ויצחק דוד קנפו 1912 – 1979

בעיני האמן-המשורר יצחק קנפו, רבי דוד אלקיים, היה המורה – מתווה הדרך לאמנות מיוחדת זאת של איור הכתובות, ואכן רבי דוד אלקיים היה מודל לחיקוי לאמנים רבים מאוחרים יותר, כמו יוסף שרף שצייר כתובות רבות, ואעיש ואזאנה, נסים בן שבת, יוסף עטר ואחרים. יצחק קנפו נתן תנופה חדשה לאמנות הכתובה בכך שרענן את הציורים, גיוון את המוטיבים והתאים אותם לשמותיהם ולאישיותם של בני הזוג.

המוטיבים של הכתובה במוגדור.

העיטורים כוללים מוטיבים קישוטיים שונים. אחדים מתקשרים לסיפור המקראי, ואחרים לסימבוליקה דתית. הכתר ועליו המלים ״כתר תורה״ מכתיר את התורה על נישואי בני הזוג, ונותן להם כבוד מלכים. מוגדור של המאה התשע-עשרה הייתה תחת השפעת אנגליה. אין פלא, איפוא, שהכתרים מזכירים את כתר מלכי אנגליה. השער הוא המוטיב הארכיטקטוני העיקרי של הכתובה והוא מזכיר את הפסוק: ״ויהללוה בשערים מעשיה״(משלי 31, 31). נציין שבזמן העתיק, הסכמים וחוזים היו מתבצעים בפני עדים בשער העיר. הכתובה הנקראת ברבים, היא אולי המשך של מסורת עתיקה זו.

שני העמודים המלכותיים מזכירים את שני שערי מקדש שלמה – יכין ובועז. באחת מהכתובות של רבי דוד אלקיים העמודים מקושטים בפרחי שושן. נזכיר כי גם במקדש שלמה העמודים קושטו בפרח שושן (מלכים א, 7-19). העמודים, ומעליהם וילונות בצורת חופה, מסמלים את הבית החדש שמקימים בני הזוג.

שתי הידיים, אחת של גבר ואחת של אישה, הלוחצות זו את זו, כשטבעת נישואין בולטת על אצבע האישה, מסמלות את הזוגיות וההרמוניה בין בני הזוג.

ראשי התיבות של שמות בני הזוג, תמיד באותיות לטיניות אצל רבי דוד אלקיים, המצויירות בתוך מסגרת מיוחדת, הן לפעמים נפרדות ולפעמים משולבות אחת בשניה.

אצל יצחק קנפו, בפסוק הפותח של קריאת הכתובה יש לעתים קרובות הבלטה של האותיות ב מתוך המילה ׳בסימנא׳ ו מ מתוך המילה ׳מעליא', יתכן שהתכוון לבית מקדש ואולי לבית משפחה.

פרוכות קטיפתיות וסרטים מעוטרים בפסוקים תורמים לא מעט להוד ולהדר של האיור. לפעמים פרוכות אלו מסמלות את החופה שמתחתיה עומדים בני הזוג. לעתים קרובות משתמשים האמנים במוטיבים פרחוניים. מוטיב הגפן מופיע רבות, שהרי בית ישראל משול לגפן ה׳: "כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל׳(ישעיהו 5-7). הגפן מסמלת גם את הפוריות ושילובה עם ציור זיתים מזכיר את הפסוק: ״אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהלים 128-3). יוצאי מוגדור בישראל מציינים את שובם לארץ אבותיהם על ידי זה שהם מציירים את שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל.

דגלים מעטרים לעתים את הכתובות, כי יהודים רבים ממוגדור היו קונסולים של מדינות שונות. כך בכתובה מ־ 1869, דגל אמריקאי מופיע במלוא הדרו, כי אבי החתן שימש כסגן-קונסול ארה״ב. עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ב -1912 מופיעים זה מול זה דגלי צרפת וישראל. בכתובה מ- 1907 רבי דוד אלקיים רואה בעיני רוחו את הדגל היהודי ומצייר עליו כפיר אריות זהוב על גבי רקע ירוק ומוסיף את הכתוב: אריה יהודה.

בכתובה מ-1927, הדגל היהודי הוא גירסה עתיקה של דגל ישראל: שני פסים כחולים וביניהם פס לבן, ועל הפס הלבן מגן דוד זעיר. בהמשך, אמנים נוספים, (יוסף שרף, אלברט אלמוזנינו, אשר כנפו), ציירו את דגל ישראל בכתובות שעיטרו.

ירושלים מופיעה לעתים בין העיטורים, שהרי החתן ביום חתונתו נשבע שלא לשכוח את ירושלים. ציורי ירושלים מסמלים גם את הריבונות על ירושלים. לפעמים על רקע ציור ירושלים מופיע גם אריה יהודה. ציורי בני אדם, אינם מקובלים בכתובות בגלל האיסור ״לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה״, אולם, מעניין לציין כי בכתובה משנת 1868 אמן אלמוני צייר פני איש ופני אישה. לאיש שש כנפיים כמו בחזון ישעיהו (ו-6) ולאישה גוף לביאה עם כנפיים. בכתובה מ־1869, ככל הנראה יצירתו של אותו אמן, אין רואים אלא פני איש ואישה, שניהם עם זוג כנפיים מוטות לאחור. אבל שתי דוגמאות אלו הן יוצאות דופן. לעתים, נמצא ציורי צפורים. במיוחד יונים. היונה עם עלה הזית במקורה, שהביאה לתיבת נח את בשורת סוף המבול (בראשית, ה-11) מסמלת את השקט והשלווה. ציורי דגים מסמלים פוריות (שם, א־23) ומביעים תקווה כי לזוג החדש יוולדו צאצאים רבים.

קרן השפע, הנבל, תשמישי הקדושה, הם מוטיבים נוספים שאפשר למצוא בכתובות ממוגדור. בכתובה של כהן. מופיעים ציורים של כלי בית המקדש. בכתובות מאוחרות יותר נמצא ציורים של שנים-עשר השבטים ושל המזלות.

" בסימנא טבא ובמזלא יאיא ובנחשא מעליא: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה': יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה-חי׳ל באפרתה וקרא-שם בבית לחם: ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת״. אלה הפסוקים המושרים לפני קריאת הכתובה והם מהווים עיטור המקיף את הכתובה בכללה. לפעמים תתווסף ברכת הכהנים: ״יברכך ה׳ וישמרך, יא­ר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום". הטקסט של הכתובה מופיע במרכזה. מלבד קטע הפתיחה הקבוע, פסוקים שונים מן התנ״ך יעטרו את הכתובה.

בכתובות אחדות, מופיעים קטעים מתוך ״אשת חילי, הפרק המסיים את ספר משלי. פסוקים אחרים מאותו ספר מעלים על נס את האישה: ״יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך(משלי, ה־18).

פסוקים אחרים מביעים איחולים לאושר ולאורך ימים או לפוריות מבורכת: ״ראה חיים עם אשה אשר אהבת (קהלת, ט-9), ״ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם״(משלי, ג-4), ״כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך (שם, ג־2), ״אשתך כגפן פריה״(תהלים, קכח-3) ״וראה בנים לבניך״(שם, שם-6), ״תחת אבתיך יהיו בנין־(שם, מה­דו).

הכיתוב"כתר תורה" או"שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ (שם, טז-8) מדגיש את קדושת הנשואין.

זכר ירושלים גם הוא נוכח בפסוקים : " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי " ( תהלים, קלז, 5-6 ), : יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך " תהלים קכה -5 " …עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים….קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה " – ירמיהו 10-33 11-33. 

לרוב, הכתב הוא כתב צפון אפריקאי הנקרא חצי קולמוס, מלים אחדות כמו שמות בני הזוג או סכום הכתובה, מובלטות על ידי כך שהן נכתבות באותיות מרובעות אשוריות.

לפעמים נהגו לשנות מלים כדי לא ליצור צרופים של שם הוויה. כך ׳יהודה׳ נכתב לפעמים יודה׳ ולפעמים ׳יאודה. חתימות העדים הן מעשה אמנות בפני עצמו ואפשר ללמוד מהן מי היו רבני מוגדור שכיהנו בתקופות שונות: רבי יוסף אלמליח, רבי אברהם קוריאט, רבי יוסף בן עטר, רבי אברהם בן שושן, רבי דוד כנאפו, רבי מרדכי זעפרני, רבי ­יהודה בן עבו, רבי יעיש סויסייה, רבי אהרן חסין, רבי דוד סירירו ואחרים.

יש והחותם של הרבנות יוטבע בתחתית הכתובה. לימים יתוספו בכתובות תמונות בני הזוג ובולי-מס. הכתובות הראשונות לא היו חתומות על ידי מבצעיהן גם רבי דוד אלקיים לא חתם על הכתובות הראשונות שלו. בהמשך הוא חתם DE או D.N.E (דוד נסים אלקיים) לבסוף היה חותם D. Elkai'm או David Elkalm Mogador. יצחק קנפו היה חותם בשמו המלא או הסתפק בחתימה I.D.K .

לבסוף נזכיר כי המנהג דרש שהכתובה תימסר למשמרת לאם הכלה לאחר קריאתה. אצל משפחות רבות נהגו שלא להוציא ולא להראות את הכתובה בשנה הראשונה לנישואין. בתולדות האמנות זהו מקרה נדיר של יצירות שנעשו על מנת שתהיינה מוסתרות. רק אחרי שבני מוגדור עזבו את עירם ליעדים שונים, הם נזכרו באוצרות האמנות החבויים במגירותיהם. הקנאות הזאת בהחבאת הכתובות, היא ששמרה עליהן ואפשרה לנו להנות מאחד הביטויים האמנותיים הנשגבים ביותר של העולם היהודי.

חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן

נוסח הכתובה ממוגדור

הכתובה של רבי יוסף מלכא ־ תרנ״ט 1899חתונה במוגדור

נוסח הכתובה

בסימנא טבא ובמזלא יאיא ובנחשא מעליא ובשעת רצון והצלחה: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳. יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודא מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת. יברכך ה׳ וישמרך, יאר פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.

בחמישי בשבת עשרים יום לחודש אדר המהודר שנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעה וחמשים לב" ע (לבריאת עילם) למניינא דרגילנא לממני ביה בכאן במתא אצוירא יע״ה (יעזיה ה׳) דעל כיף ימא מותבה איך השה״ט (השם הטוב) הבח״ון (הבחור ונחמד) הח׳ הש׳ (החכם השלם) והוותיק כה״ר (כבוד הרב) יוסף ס״ט (סייפיה טב) בר כהשה״ט (כבוד השם הטוב) הח׳ הש׳ והוותיק כה״ר אליהו ס״ט בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק הישיש ונכבד כה״ר מסעוד נ״ע נוחו עדן) המכונה מלכא – אמר לה לכלה הנעימה הבתולה חביבא מב״ת (מנשים באהל תבורך) בת כהשה״ט הזקן הכשר הנבון וחשוב הישיש ונכבד כה״ר דוד נ״ע בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק כהר״ר (כבוד הרב רבי) משה המכונה אשריקי נ׳׳ע, הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא בס״ד (בסיעתא דשמיא) אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין הנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא.

 ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרים וחמשה דחזו ליכי מינאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמנדע יתיכי כאורח כל ארעא וצביאת יעלת חן כב״ד (כלתא בתולתא דא) חביבא מביית (מנשים באהל תבורך) והוות ליה לחתנא דנא לאנתו וצבי והוסיף לה מדיליה ע״ע (על עיקר) הכתובה עם הכפל סך שלושת אלפים דורוס גדולים די ספנייא גמר ונתנם לה מנכסיו ואגב מהקנה אגב) אדייק (ארבע אמות קרקע) מתייג (מתנה גמורה) מת״ש (מתנה שלימה) מת״ב (מתנת בריא) מתנה מחיים ולאח״מ (ולאחר מיתה) מתנה גלוייה ומפו' (ומפורשת) מתנה חתוכה וחלוטה לצמיתות כדין וכדת וכהלכה וכתחז״ל (וכתקנת חז״ל) ודא נדונייא דהנעלת ליה בין בגדים ותכשיטים ושמושי ערש ומעות בעין סך שני אלפים דורוס די אספנייא ונכנסו לרשותו תקפן ע״ע(על עצמו) במ״ור(בתורת מלוה ודשו) (כתובה) נצ׳׳ב (נכסי צאן בחל) נמצא ס״ה (סך הכל) עיות״ו (עיקר ותוספת) ונדו׳ (ונדוניה) סך חמשת אלפים דורוס גדולים די אספנייא וכך אמ״ל(אמר לה) חתנא דנא לכב׳׳ד (לכלה בתולתא דא ) הנז׳(הנזכרת) אחריות וחמר וחיזוק שטר כתובה דא קיבלתי עלי ועל ירתאי בתראי להתפרעא ומכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כ״ש (כל שמיא) מקומ״ט (מקרקעין ומטלטלין) מ" ש (מה שקניתי) ומשע״ל (ומה שאני עתיד לקנות) כוליהון יהון אחראין וערבאין לפי׳ (לפירעון) שטר כתובה דא כולה כנ״ל, וקבע״ע (וקבל על עצמ0 חתנא דנא שלא ישא אישה אחרת עליה כ״א <כי אם) דווקא ע״פ <על פי) התקנה החדשה הידוע׳(הידועה) ושלא יוציאנה ממדינה זו למ״א (למדינה אתית) כ״א (כי אם> עפי״ר (על פי רצונה) וקנינו לה להכלה המי (הנזכרת) בקש״מ (בקניין שלם מעכשיו) ובאייה (ובאופן המועיל) עכ״ה (על כל האמור) בכו״ פ (בכלל ובפרט) דלא כאס׳ (כאסמכתא) ודלא כטו״ד (כטופסי דשטרי) אלא כדחז״ל (כדעת חכמינו זכרתם לברכה) והכתובה כמנהג התושבים י״ץ(ישמרם צורם) והכל שריר ובריר וקיים.

תרגום

בסימן טוב ובמזל יאה ובמזל מעולה ובשעת רצון והצלחה: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהי. יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית בישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודא מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת. יברכך ה׳ וישמרך, יאר פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.

בחמישי בשבת עשרים יום לחודש אדר המהודר שנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעה וחמשים לבריאת העולם, למניין שאנו רגילים למנות כאן, בעיר אצוירא יעזרה הי, שיושבת על חוף ים, איך השם הטוב, הבחור ונחמד, החכם השלם והוותיק, כבוד הרב יוסף ס״ט בן כבוד השם הטוב, החכם השלם והוותיק כבוד הרב אליהו ס״ט בן כבוד השם הטוב, החכם השלם והוותיק, הישיש ונכבד כבוד הרב מסעוד נוחו עדן, המכונה מלכא, אמר לה לכלה הנעימה הבתולה, חביבא, מנשים באהל תבורך, בת כבוד השם הטוב הזקן הכשר, הנבון וחשוב, הישיש ונכבד, כבוד הרב דוד נוחו עדן, בן כבוד השם הטוב, החכם השלם והוותיק, כבוד הרב רבי משה המכונה אשריקי נוחו עדן, היי לי לאישה כדת משה וישראל, ואני בעזרת הי, אעבוד ואוקיר (ואכבד) ואזון ואפרנס ואתמוך ואכסה אותך כמנהג יהודים שעובדים ומוקירים וזנים ומלבישים ותומכים ומכסים את נשותיהם באמונה. ונתתי לך מוהר בתולייך אחיד וקיים עלי מנכסיי, כסף מאתיים זוז, שהם מטבע כסף עשרים וחמישה שמגיעים לך ממני ומזונך וכסותך וספוק צרכייך ולדעת אותך כדרך כל הארץ. ורצתה יעלת החן חביבא מנשים באהל תבורך, והייתה לו לחתן הנ״ל לאשתו והסכים והוסיף לה משלו על עיקר כתובתה עם הכפל סך שלושת אלפים דורוס גדולים של אספנייא, גמר ונתנם לה מנכסיו והקנה לה ארבע אמות קרקע מתנה גמורה, מתנה שלימה, מתנת בריא, מתנה מחיים ולאחר מיתה, מתנה גלוייה ומפורשת מתנה חתוכה וחלוטה לצמיתות כדין וכדת וכהלכה וכתקנת חז״ל, וזאת הנדוניה שהביאה לו בין בבגדים ובתכשיטים ושמושי ערש ומעות בעין (מזומנים), סך אלפיים דורוס של אספנייא, ונכנסו לרשותו תקפם על עצמו בתורת מלווה ובתורת נכסי צאן ברזל, נמצא ס״ה עיקר ותוספת ונדוניה סך חמשת אלפים דורוס גדולים של אספנייא וכך אמר לה החתן הזה לכלה הבתולה הזו, הנזכרת: אחריות וחומר וחיזוק שטר כתובה זה, קיבלתי עלי ועל יורשי אחרי, לפרוע ומכל שפר ארג (מהמשובחים) נכסים וקניינים שיש לי תחת כל שמיים, מקרקעין ומטלטלין, מה שקניתי, ומה שאקנה לעתיד לבוא, כולם יהיו אחראים וערבים לפירעון שטר כתובה זו כולה כנזכר למעלה. וקבל על עצמו החתן הזה שלא ישא אישה אחרת עליה כי אם דווקא על פי התקנה החדשה הידועה ושלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת כי אם על פי רצונה. וקנינו לה להכלה הנזכרת בקניין שלם מעכשיו ובאופן המועיל על כל האמור בכלל ובפרט, ושלא כאסמכתא ושלא כטופסי שטרות, אלא כדעת חכמינו זכרונם לברכה והכתובה כמנהג התושבים ישמרם צורם והכל שריר וברור וקיים.

חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

ר, דוד אלקיים

יצחק קנפו

כאשר הייתי ילד, ביקרתי לעתים קרובות אצל דודני מצד אמי, מסעוד אלמוזנינו, יחד עם בנו יוסף  שהיה חברי לספסל הלימודים, וכאן, בסלון, הייתי עומד משתאה בפני ציור גדול של בעל הבית. זה היה ציור שמן שבו הופיע מסעוד בלבוש אוריינטלי (קסואה דל מחסור) מעשה ידי דוד אלקיים, האמן האוניברסאלי של מוגדור באותם ימים. התפעלתי באמת ובתמים מאותה תמונה וקיוותי, כי הרגשתי שיש לי נטייה לאמנות, שאוכל פעם לצייר כמוהו. הרגשתי, שבהשוואה לרפרודקציות שראיתי של מיכאל אנג׳לו, וינצי או רפאל שאהבתי יותר מכולם, כמה ציור שמן זה שנעשה על פי תמונת שחור לבן היה מהוסס ונאיבי, אבל ידעתי כבר אז שיוצרה לא למד אצל אמן כלשהו, לא השתתף בחוג לציור ואפילו לא זכה לעצות או להדרכה מפי אנשים מיומנים. ידעתי שבאמנות זאת, כמו בשאר תחומי האמנות שהוא עסק בהם, דוד אלקיים ״לימד את עצמו״.

בית המלאכה שלו היה בהתחלת רחובו הגדול של המלאח, רחוב מואיז כפי שהוא נקרא מאוחר יותר, ומבית הכנסת שלנו, ׳סלאת אל קהל׳, היו רק מספר פסיעות לעשות כדי להגיע אליו. יום אחד ה״נטיה לאמנות״ שלי נטעה בי די אומץ כדי להתגבר על ביישנותי, אזרתי אומץ ודחפתי את הדלת הפתוחה למחצה. ראיתי אותו עומד ועובד על לוח שיש של מצבות. הוא הבחין בי, הורה לי באצבעו להתקרב אליו ואז שאל אותי לרצוני. ״ברצוני ללמוד אצלך.״ עניתי לו. הוא חייך ובהביטו בי אמר: ״זה טוב מאוד, בני, שאתה רוצה ללמוד את המקצוע. בן מי אתה?״ ״אני בנו של רבי דוד כנאפו.״

״אה! אתה בנו של רבי דוד? טבארק אללה. יברכך ה׳ וישמרך. אתה צריך להגיד לאביך שיביא אותך בעצמו הנה, או שידבר אתי על כך בהזדמנות, ואם יסכים אקח אותך ברצון כשולייה…"

״אבל זה רק לימי החופש" לחשתי ומבלי לחכות לתשובה שידעתי שתהיה שלילית, נפרדתי במהרה לשלום ויצאתי. לא דברתי כלל עם אבי על כך כי ידעתי כמה חשיבות הוא ייחס ללימודיי הכלליים במשך שנת הלימודים, והעבריים בזמן החופש הגדול, ושהוא לא יסכים בשום מחיר שאפסיק אותם אף לא בשביל ללמוד מקצוע, דבר שהעריך לא פחות מלימודי התורה.

בן כמה הייתי אז? איני זוכר כבר. אני מניח שהייתי בן עשר. יש להניח שה״נטייה האמנותית״ שלי לא הייתה גחמת ילדות שהרי האכזבה הקשה הזאת לא ייאשה אותי. הרגשתי שגובר בי יותר ויותר הרצון לצייר והתמסרתי לזה בכל לבי. התפעלותי מדוד אלקיים (רבי דוד אלקיים כפי שקרא לו אבי) לא נחלשה אף היא, להיפך הייתה לי לעתים קרובות הזדמנות להתפעל מחדש ממנו כל אימת שראיתי בידי אבי כתובות שהוא עיטר או כאשר ביקרנו בבית העלמין שם יכולתי לראות את מצבות הקבורה שהוא עיצב.

רבי דוד אלקיים צייר כתובות בשביל חתנים שהיו מסוגלים לשלם (תשלום צנוע, אבל תשלום…) בעד שרותיו. קודם כל הוא הכין את הקלף… […]

… לא ראיתי את רבי דוד אלקיים כשהוא מעבד את עורותיו, אבל אבי , שהיה חבר קרוב מאוד שלו, ידע על התהליך וסיפר לי עליו, ומלבד זה ראיתי בעבודה את רבי יוסף בר-מוחא שהיה הספק שלי. בכל מקרה התהליך היה ידוע לכל הסופרים (סופרי-סתם) שהיו צריכים לכתוב את ספרי התורה, התפילין, המזוזות, הגיטין ומגילות אסתר.

טובלים ומשרים את העור הטרי בתוך קערה של סיד לתקופה של שבועיים ימים. אחר כך מותחים את העור כשהוא עדיין רטוב בתוך מסגרת העשוייה מקרשים חזקים וישרים המחוברים זה לזה בעזרת ח'בל חזק (חבל העשוי מעלי דקל ננסי קלועים). כדי למתוח את העור קובעים מסביב לחבל גלעינים של תמרים, מניחים על הגלעינים את העור וקושרים אותו בח׳בל אחר, מותחים את הח׳בל לכיוון המסגרת ומעבירים אותו לצד ההפוך ואז קושרים קשר נוסף מסביב לגלעין שממול. כך עוברים מסביב לעור שנמתח בכל הכיוונים, אזי מסתירים את הצד השעיר כדי להפיל את שאריות הצמר שלא נאכל לגמרי על ידי הסיד, ובעזרת בקבוק שבור, שמעתם היטב: בעזרת זכוכית חדה של בקבוק, מגרדים את השומן מהצד הפנימי של העור. מגרדים כמה שאפשר ובאופן שווה, אך נזהרים היטב שלא לקרוע את העור. כשגומרים לגרד, מייבשים את העור, בצל אם אפשר, ואז, אם רוצים מורחים מצד הבשר (הצד שישמש לכתיבה ) במשחה העשוייה מתערובת של טלק ודבק שהוכן משארית עורות הכבש. כאשר העור יבש לגמרי פורשים אותו וגוזרים אותו לפי הצורך. (…]

כאשר גזר את הקלף לגודל הרצוי, רבי דוד אלקיים היה מסמן את המקום הדרוש לכתיבת הטקסט, לחותמות ולחתימות והיה מעטר מסביב לחלל זה.

הנושאים של העיטורים לא השתנו כי הם סימלו בדרך כלל את הנישואין: קשת הנשענת על שני עמודים. הבית שהזוג הצעיר עומד להקים ו(אולי) זכר למקדש שבירושלים – יכין ובועז. מסך, סמל לחופה, כסות המגן שהבעל מעניק לרעייתו. הברית: יד חזקה של גבר הלוחצת יד ענוגה של אישה, עם שרוול כהה המסתיים בתחרה, הצמיד שלה, הטבעות וכוי. האותיות הראשונות של שמות הנישאים, לעתים קרובות מצויירות בתוך עיטור שנע בין המסגרת הפשוטה ביותר עד לכזאת המלאה לעייפה בקישוטים בסגנון רוקוקו. כתרים, כי ביום חתונתם החתן והכלה נחשבים למלכים מבלי לשכוח את הכתרים שמדברים עליהם הרבנים, כתר מלכות (לאלה ששיחק להם המזל) כתר כהונה (לכהנים) וכתר תורה (לבני תורה ורבנים) ומעל לכולם כתר שם טוב.

האם שכחתי משהו? בוודאי, את העיקר: הפסוקים המשמשים לברך את בני הזוג, כתובים באותיות קישוטיות בזהב או מודגשות בזהב, פסוקים אלה היו בעצמם קישוט. וגם הפרחים, משניים, אך חשובים כאלמנטים של הקישוט. הם היו מאוגדים לגירלאנדות או לזרים, או בודדים או חצויים, הם הוסיפו הרבה חן לכתובות האלו. לפעמים היו מתווספים פרפרים צבעוניים וציפורים אקזוטיות. נדמה כי האיסור ״לא תעשה לך כל פסל ותמונה״ נוגע רק לפיסול ולא לציור על משטח חלק. […] הוא לא צייר בכתובותיו בני-אדם, בכך ציית, כך חשבתי, לכללים שאבי סיפר לי עליהם: יצורים חיים, כמה שרוצים, להוציא את אלה של מעשה המרכבה – מרכבת יחזקאל: אדם, אריה, נשר, שור, שמשמעותם הסמלית נובעת באופן ברור מהכרובים המזופותמיים.

כדי לצייר, לצבוע ולקשט, השתמש רבי דוד אלקיים בכל האמצעים שהוא יכול היה להשיג: עפרון, צפורן, אקווארל, צבע שמן, דפי זהב אמיתי, זהבים באבקה, לקה, ואפילו דקלקומניה של מוטיבים מתוך גלויות ודברי דפוס אחרים שהוא היה מדביק בדיוק רב במקום הרצוי כאשר הוא מורח על הכל לקה, דבר שהיה נותן לכל אחידות מסויימת.

קנאתי בו במיוחד בגלל אותו מגע בטוח שאפשר לו, כאשר הוא השתמש באקווארל, לצייר – בלי להעביר קו בעיפרון־ גירלאנדות, וורדים, אותיות, ערבסקות. והשיש של העמודים שצייר, נתן לקומפוזיציות שלו קלילות פלאית ואפשר לו לספק במהירות הזמנות דחופות.

ראיתי ממנו כתובות שהעיטורים שלהן צומצמו לפשטות מוחלטת והשאירו לטקסט(הארוך במיוחד) איוורור נרחב. כתובות אלו כאילו נענו כמעט לצו המוחלט של מורי הטוב מר קבאיון שאמר כי האקווארל צריך להתבצע ללא כל שימוש בעפרון. אמרתי ״כמעט״ כי רבי דוד לא ויתר לחלוטין על השימוש בעפרון שאפשר לו לצייר קווים כללים של הקומפוזיציה שלו. הוא אפילו נמנע ממחיקתם בסוף מלאכתו מה שאולי הזיק לטוהר הציור אבל נתן לו מגע נעים של ספונטניות

ראיתי גם קומפוזיציות מונומנטליות על קלף של 60/60 סנטימטרים שהשאירו לטקסט רק את המקום הנחוץ. הכל היה בציורים אלה, החל בשער של ארמון רומי כלשהו אשר פתחו הכיל את הטקסט, עם מדרגותיו, עמודיו, כותרותיו העשויות בסגנון רוקוקו מודגש, ואשר היוו בסיס לגביעי פרחים, שילוב של האותיות הראשונות של שמות החתן והכלה, וילונות כבדים ומעוטרים שקצותיהם מורמים בעזרת שרוכים, טול שקוף, גירלאנדות, ציפורים, פרפרים ושפע של זהבים. כתובות מפוארות באמת, המיועדות למשפחות עשירות כמובן ואשר הזכירו את הפאר וההדר של המאה ה18־. כאשר אני כותב שורות אלה, אני שואל את עצמי מנין שאב את השראתו לקישוטים אלה, הרי בסופו של דבר לא היה לו כל מגע עם התרבות האירופאית, לא עם האמנות שלה ובמיוחד לא עם הארכיטקטורה שלה. אז נזכרתי פתאום שבספרים מסויימים, כמו התלמוד למשל היו בעמוד השער קישוטים ארכיטקטוניים כאלה. […]

חתונה במוגדור

הכתובה המודפסת – יצחק כנפו

הכתובה המודפסת – יצחק כנפוהועתק 206

[מלאכת הכנת הכתובה] היא עבודה מייגעת שאני עושה מתוך שמחה כאשר מדובר בנישואין של קרובי משפחתי. הנאה נוספת, אמיתית, יש לי מכך, בגלל העובדה שאני מסייע במידת האפשרויות שלי, שהן צנועות יחסית, לשמר­­ את האור המעומעם של מסורת זו ההולכת ואובדת לצערי הרב. הכסף, במקרה של כתובה, תופש מקום משני לחלוטין. כאשר חשבתי על כך, שצריך להפיץ מעט או, יותר נכון לומר, לחדש את השימוש בכתובה, חשבתי במיוחד על יהודי מרוקו, כי מנהג זה היה אוניברסאלי לכל הפחות עד המאה התשע עשרה.

 אני מתכוון לכתובה המעוטרת, כמובן, כי הכתובה הפשוטה, נשארת בשימוש חובה אצל כל נאמני הדת היהודית. כשאבי היה בחיים, זוכר אני, היינו מקבלים מוינה שבאוסטריה (שלזינגר) כתובות מודפסות בצבעים עשירים ועטירות זהבים, עם ציור של קשתות כפולות, משהו בסגנון זה:

החלל שנוצר היה מיועד להכיל את הכתובה בעברית-ארמית מצד אחד והתרגום בשפת הארץ מצד שני. כאשר בדרך כלשהי הודיעו לשלזינגר שבמרוקו אין נותנים לכתוב את תרגום הכתובה הוא מיהר להדפיס כתובה חדשה אבל ללא העמוד האמצעי.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930