טללי א. בתורת ר' "אור החיים" הק'


פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו-עיקר התשובה לענות ברוך הוא וברוך שמו.

 

רבי יוסף קארו

"נצח שלום"

ביסוס דברי מרן השולחן ערוך למרן רבינו יוסף קארו בתוספת ביסוס מנהגי ישראל הקדמונים הקדושים לאור דרכו, שיטתו ופסיקותיו של גאון ישראל וקדושו שר התורה והענווה, גאון המצוות מרן הרב שלום משאש זצוק"ל ראב"ד מקודם ורבה הראשי של ירושלים דדהבא. כפי שהובאו בספריו: תבואות שמ"ש, שמ"ש ומגן, מזרח שמ"ש ועוד.  וכפי שיטתו שהתווה בכתב ובעל-פה. בתוספת ביאורים ומקורות מחכמי מרוקו ומשאר חכמי ספרד ההולכים בשיטת הרב זצ"ל כפי שהתווה בספריו.

 עניית ברוך-הוא וברוך שמו בברכות

(לסימן קכ"ד בשולחן-ערוך 

     מנהג כל חכמי מרוקו במשך דורות רבים היה לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומעין בין יוצאים בה ידי חובה ובין שאין יוצאים בה ידי חובה. ומנהג זה נהגו בו כולם גם רבנים גדולים ועצומים וגם כל העם כקטון כגדול.    

       מיום בואי לארץ ועד עתה לא שיניתי שום מנהג ממה שהייתי נוהג במרוקו ומנהג  זה  לענות ברוך הוא וברוך שמו, בכלל.    

     מנהג  זה  לא היה מיוחד לעדה מסוימת או לקהילה זו או אחרת אלא כל חכמי מרוקו בספריהם ובמחוזותיהם העידו שכך היה המנהג ולכן אין לשנותו.      

       דעת הרב החיד"א (=הרב חיים יוסף דוד אזולאי) בספרו יוסף אומץ – "ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכה שיוצאים בה ידי חובה".    

נראה מדבריו אלו שחזר בו ממה שהסתפק בדבר בספרו ברכי יוסף ולכן המסקנה היא : "שצריך ללכת אחר מנהג העולם בסגירת עיניים דוודאי מיוסד הוא על האמת".

     כתב מרן רבינו יוסף קארו בשלחן-ערוך (סימן קכ"ד סעיף ה'): "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו". והראייה הגדולה ביותר (יותר מהמנהג ומדברי הרב החיד"א) היא: נראה שכן דעת מרן והטור (=רבינו יעקב בעל הטורים) והרא"ש (=רבינו אשר) בסימן קכ"ד סעיף ה' שסתמו דבריהם וכתבו: "שעל כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו" שמלבד סתימת הלשון בשלחן-ערוך גם דקדוק לשון השולחן-ערוך "כל ברכה…בכל מקום.. "מלמדת שכל הברכות גם אלו שיוצאים בהם. ידי חובה וגם אלו שלא יוצאים בהם ידי חובה, יש לענות ברוך הוא וברוך שמו.  

   כתב רבינו יעקב בעל הטורים: "ושמעתי מאבא מארי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום (דברים) "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" ועוד, אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר: (משלי י' ז') זכר צדיק לברכה".

    חובה גמורה לעשות ברוך הוא וברוך שמו משום שאסור לשמוע שם ה' ולא לגדלו כדברי הפסוק וכדברי משה רבינו: "כי שם ה' אקרא", כשקוראים בשם ה' השומעים צריכים לגדלו: "הבו גודל לאלהינו". והמברך מגדל את שם ה' במה שאומר: "ברוך אתה ה'" ואין בזה שום הפסק כלל ואדרבה חובה היא לעשות כן. 

טו.    ראוי למחות בידם בכל תוקף, באלה שעוברין על דברי מרן הקדוש (=רבינו יוסף קארו) שקיבלנו הוראותיו אפילו נגד אלף פוסקים(!) ויש לדבריו, לענות ברוך הוא וברוך שמו יסוד וסמך מדברי התלמוד המדרש והפוסקים. ואלו שאינם עונים לגמרי עושין חילול ה' שהכל עונים והם שותקים כאילו אינם מסכימים לזה ועוברים על דברי השולחן-ערוך וגם משום: "אל תיטוש תורת אמך" (משלי) ומוציאים עצמם מן הכלל וצריך להעמידם על-זה דלא טוב עושים.  ומנהג זה לענות, ראוי לחזקו ולאמצו.

א.      עיקר התשובה לענות ברוך הוא וברוך שמו.

כג. בעל תשובה יזהר במיוחד לענות ברוך הוא וברוך שמו.

תשובה ר"ת תשמור ברוך הוא וברוך שמו, לרמוז דבעל תשובה צריך אזהרה גדולה עד מאד לשמור ולעשות להיות עונה על כל ברכה ששומע ברוך הוא וברוך שמו, דתחת שהיה ע"י מעשיו הרעים נרגן מפריד אלוף עכשיו שחזר בתשובה צריך לעשות יחוד לשמו ית'. כפי אשר תשיג ידו, וזה אחד מיוחד מעיקרי הדת, שצריך לשמור שמירה מעולה, שיהיה עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שישמע.

ב.       כשעונים ברוך הוא וברוך שמו – מייחדים שם ה' – כל שמותיו של ה'.

שבעניה זו יש יחוד גדול שעל ידה מתייחדים שמותיו של הקב"ה "הוי"ה אהיה"-"הוי"ה אדני", דברוך הוא כנגד שם הוי"ה וברוך שמו כנגד "אהיה אדני", והנה ברוך הוא סופי תיבות גי' אהיה, וברוך שמו ס"ת גי' הוי"ה. והנה אותיות י"ה דשם הוי"ה הם כנגד הוי"ה אהיה שהם כנגד ברוך הוא, ואותיות ו"ה הם כנגד הוי"ה אדני שהם כנגד ברוך שמו. ועוד צריך לכוין בברוך הוא, אהיה לבוש לשם ס"ג, ובברוך שמו יכוין אדני לבוש לשם מ"ה. והנה ארבעה שמות הוי"ה אהיה הוי"ה אדני גי' חקל. ועוד אהיה עם ס"ג ואדני עם מ"ה גי' קצ"ד, אותיות צד"ק.

ג.       עיקר עבודת ה' – עניית הברכות וברוך הוא וברוך שמו.

ואפשר לרמוז לזה מה שאמר הכתוב (משלי ד' ב') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, מלת לקח גי' ד' שמות אהיה ס"ג אדני מ"ה כאמור. והנה עיקר כל התורה והתפלות והמצות הכל תלוי בברכות דזהו עיקר בריאות העולם דלא ברא הקב"ה העולם כי אם בשביל שיכירו בני האדם מלכותו וגדולתו ויקבלו עליהם מלכותו ביראה ואהבה, ועל כל דבר ודבר יהיו מברכים אותו ומזכירים מלכותו כדי שיהא ניכר שעול מלכם עליהם, ואין להם שום עסק זולתי עול קיבול מלכות שמים עליהם, ואין לקח טוב נתתי לכם תורתי, לכם תורתי עם חשבון נקודותיהם גי' זו עניית הברכות עם הכולל. ואומר שעיקר העבודה הם הברכות ועניית ברוך הוא וברוך שמו כרמוז בכי לקח טוב כמו שכתבנו. וכשתהיו זהירים וזריזים בברכות וענייתם בזה פשוט שתקיימו התורה ולא תעזבו אותה,וזהו תורתי אל תעזובו ע"י שמירת הברכות. עוד כי לקח טוב נתתי לכם ס"ת בחיים לרמוז דעיקר החיים  בעוה"ז ובעוה"ב היא עניית הברכות כרמוז בכי לקח טוב כמו שכתבנו, ועל זה אמרה התורה ובחרת בחיים.

א.      הברכות וברוך הוא וברוך שמו – ממתקים הדינים וזוכה לחיים טובים.

ואפשר לומר עוד בזה מה שאמר הכתוב (דברים ט"ז כ') צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו' דמלת צדק גי' אהיה אדני מ"ה שהם כוונת ברוך הוא וברוך שמו כמו שכתבנו. וידוע דכל עיקר עבודתנו וברכותינו הוא לעילוי השכינה הנקראת צדק ובזמן שנקראת צדק היא דין קשה שכולה גבורות ודינין, וע"י הברכות והצדקות היא מתמתקת ונעשית צדקה, וזהו צדק צדק דהיינו כוונת ברוך הוא וברוך שמו שהיא גי' צדק בשביל צדק והיא השכינה תרדוף כדי שתעשה לה מיתוק ותשפיע לה חיים טובים שהם החסדים, ובזה גם אתה תזכה למען תחיה וירשת את הארץ שהיה לך חלק בשכינת עוזנו הנקראת ארץ חיים.

ב.       על ידי שעונים ברוך הוא וברוך שמו – שמו של ה' מתגדל – ומתרומם.

והנה חקל עם צדק גי' לבש. ויש לפרש בזה מה שאמר הכתוב (תהלים צ"ג א') ה' מלך גאות לבש, לרמוז שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש, בזה השי"ת מתרומם ומתגדל ולובש גאות מלכות ושכינת עוזנו מתתקנת ומתמתקת כראוי, וזהו ה' מלך גאות לבש לבש, אמר לבש שני פעמים לרמוז שע"י עניית ברוך הוא ברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש כאמור בזה ה' מלך גאות לבש, ועוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, תבל רומז לשכינת עוזנו, ותבל גי' ב' רי"ו דהיינו שמתמתקים גבורותיה ודיניה. עוד יש לפרש עז התאזר מלת ע"ז גי' אדני עם י"ב אותיותיו במילוי. ואומר שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש כאמור מתחברת עם דודה שכינת עוזנו ומתחבקים חיבור גבור, וזהו משמעות ברוך הוא וברוך שמו, ברוך הוא כנגד קב"ה, וברוך שמו כנגד שכינתיה, וזהו שאמר ה' עז התאזר דהיינו ע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שכוונתם הוא חשבון לבש כמו שכתבנו בזה ה' עז התאזר דהיינו שעלתה שכינתו שהיא עז כאמור ונתאזרה ונתחבקה עמו, וזהו עז התאזר והדינים והגבורות שבה נתמתקו. וזהו אף תכון תבל בל תמוט. תבל גי' שני רי"ו שהם גבורות נתכוונו ונתמתקו. 

באדיבות מר שלמה בן לולו

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו-בעניית ברוך הוא וברוך שמו נתקנים כל היסודות ויש שפע גדול.

א.      בעניית ברוך הוא וברוך שמו – מתעוררת מידת הרחמים.

ואפשר עוד לרמוז על זה מה שאמר הכתוב (מיכה ז' י"ט): "ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם". ישוב ראשי תיבות ברוך הוא וברוך שמו, ומלת ישוב נמי לשון ענייה כמו וישיבו אותם דבר (במדבר י"ג כ"ו) וכיוצא. ואומר דבשביל הענייה שעונה האדם ומשיב באומרו ברוך הוא וברוך שמו כרמוז במלת ישוב בראשי תיבות כאמור, ע"י זה ה' ירחמנו ויכבש עונותינו, מלת יכבש גי' לבש שהוא מספר הכוונות דברוך הוא וברוך שמו כמו שכתבנו, דע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' יכבש, בזה גם הוא יכבש עונותינו.

ב.       ברוך הוא – כנגד ריבונו של עולם ו"ברוך שמו" כנגד גילוי שכינתו.

ותשליך במצולות ים כל חטאתם, הנה יש להתבונן בזה דיש שינוי בזה המקרא מסיפא לרישא, דברישא אמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו שלא לנוכח, ובסיפא אמר ותשליך במצולות ים לנוכח, ותו ברישא אמר יכבוש עונותינו דהיינו העונות שלנו, ובסיפא אמר ותשלי במצולות ים כל חטאתם, משמע שאנו מבקשים על אחרים ולא על עצמנו. ואפשר לפרש על פי דרכנו שהנה עניית ברוך הוא וברוך שמו , ברוך הוא כנגד קב"ה וברוך שמו כנגד שכינת עוזנו, והנה קב"ה שהוא ז"א הוא הנקרא רוח, ושכינת עוזנו נקראת נפש.

וידוע שהחטא פוגם שנפש לבדה, והעון פוגם גם ברוח וזהו שאמר כאן יכבוש עונותינו כנגד ז"א שבו פוגם העון כאמור, וכנגד המלכות שהיא נו' ובה תלוי פגם החטא, אמר ותשליך במצולות ים דהיינו המלכות תשליך במצולות ים כל חטאתינו, וגם זה שלא לנוכח נאמרה, ומ"ש אמר חטאתם ולא אמר חטאתינו, בזה בא להודיע בבירור דעל המלכות מדבר שבה תלוי פגם החטאים.

ומ"ם סתומה רומזת למלכות כמ"ש רבינו  זלה"ה במ"ם דלעולם ועד דק"ש שעל המטה, ובמ"ם דלמרבה המשרה, וע"ז אמר חטאתם, קרי ביה חטאתם מ"ם דהיינו החטאות שפוגמים במלכות שהיא מ"ם המלכות תשלי אותם במצולות ים. 

בעניית ברוך הוא וברוך שמו נתקנים כל היסודות ויש שפע גדול.

ועוד יש לרמוז בר"ת ברוך הוא וברוך שמו ראשי תיבות עם הכולל גי' שדי, והכוונה דשדי הוא ביסוד, וכל ברוך עיקרו הוא ביסודו, הן ביסוד או"א הן ביסוד זו"ן, וכשעונה האדם ברוך הוא וברוך שמו כראוי נתקנים כל היסודות ומשפיעים זה לזה ובזה נתקן כל פגם האדם.

ב.       מטרת עניית ברוך הוא וברוך שמו להביא את האדם למצב תמידי של אימה ויראה מה'.

ויש לרמוז לזה יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, (תהלים צ"א א') מלת יושב ר"ת ברוך הוא וברוך שמו. ואומר כשהאדם יהיה נזהר לענות ברוך הוא וברוך שמו כראוי דהיינו שיהיה יודע שהשם כנגדו ואימתו עליו ומברך לו באימה ויראה, וזהו כוונת יושב בסתר עליון, דהינו כשהאדם עונה ברוך הוא וברוך שמו הרמוזים בראשי תיבות יוש"ב כמו שכתבנו, ובשעה שהוא מברך יודע שהוא יושב בסתר עליון ומביט ורואה, וע"י כך מברך ביראה ואימה, כשיהיה כך אז גם הוא זוכה דבצל שדי יתלונן, שע"י ברכתו נתקנים כל היסודות.

ג.       העונה ברוך הוא וברוך שמו – נמחלים עוונותיו.

וזהו: "בצל שדי יתלונן", דמאחר שנתקנים כל היסודות ומשפיעים זה לזה גם העונה ברוך הוא וברוך שמו נמחלים לו כל עונותיו ונשפע עליו אור עליון.

ד.       כדי שתשובתו של אדם תתקבל ויהא אהוב וקרוב למקום – יזהר בעניית ברוך הוא וברוך שמו.

ועל פי זה יש לפרש שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. (הושע י"ד ב') בא הנביא ע"ה להזהיר לבני ישראל שיהיו נזהרים ונשמרים להיות עונים ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה ששומעים שבזה מתקבלת תשובתם ונעשים אהובים וקרובים למקום, כי אם אין האדם עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומע, לא מלבד שאין תשובתו מתקבלת אלא אדרבא הוסיף על חטאתו פשע, וחטא נחשב לו על כל ברכה שאינו עונה עליה. וזהו שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, שובה ר"ת ברוך הוא וברוך שמו דהיינו: השתדל להיות משיב על כל ברכה ברוך הוא וברוך שמו דבזה תתקבל תשובתך.

וזהו משמעות שובה שנכללו בה הדברים הללו דשובה היא ר"ת ברוך הוא וברוך שמו, ושובה לשון ענייה, דהיינו הזהר להשיב על כל ברכה  ברוך הוא וברוך שמו ובזה תתקבל תשובתך כמשמעות שובה. ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך דהיינו תהיה נזהר להיות עונה ברוך הוא וברוך שמו הנרמזים בר"ת שובה כאמור, דבזה אתה מחבר שם הוי"ה עם שם אדני שהוא זו"ן ועושה להם יחוד, דברוך הוא כנגד שם הוי"ה וברוך שמו כנגד שם אדני.

וזהו עד ה' אלהיך דאלהיך גי' אדני עם הכולל שע"י ברוך הוא וברוך שמו אתה מחבר שם הוי"ה עם שם אדני ומייחדם. וזהו עד ה' אלהיך דנייהו שם הוי"ה ואדני כאמור, שאם אין אתה נזהר להיות משיב ברוך הוא וברוך שמו דע לך כי מלבד שאין תשובתך מקבלת ואין עונותיך נמחלים הרי הוספת חטא על עונותיך וזהו כי כשלת בעונך, דהיינו  הוספת חטא שהוא מכששול על עונך שיש בידך כבר, על שלא נזהרת להיות עונה ברוך הוא וברוך שמו.

יא.      השלמת התשובה שתהא גמורה – תלוייה בעניית ברוך הוא וברוך שמו.

קחו עמכם דברים ושובו אל האמרו אליו (שם שם ב') ראשי תיבותעם הכולל צדק, לרמוז על הכוונה שחשבונה צדק כמו שכתבנו, שיכויין בברוך הוא ס"ג ולבושו אהיה, ויכוין בברוך שמו מ"ה ולבושו אדני, וחשבונם גי' צדק כמ"ש. עוד סופי תיבות דהתיבות הללו גי' חק"ל עם הכולל והוא חשבון הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י, הרי הכוונה של ברוך הוא וברוך שמו בתיבת הללו בראשי תיבות ובסופי תיבות. ועוד קחו עמכם דברים ושובו, עם כללות התיבות והכולל גי' הם ברוך הוא וברוך שמו.

 נמצא הכל רמוז בכתוב הזה ברוך הוא וברוך שמו וכוונה שלהם. וע"ז מזהיר הנביא ע"ה קחו עמכם דברים הם עניית ברוך הוא וברוך שמו דהיינו שתענו כראוי ובכוונה, אך בתנאי ושובו אל ה' שתעשו תשובה גמורה כראוי ותסייעו לה בענית ברוך הוא וברוך שמו, דבלא תשובה אין הענייה מועלת כלום, באמת אם תעשו תשובה שלימה ותצרפו לה עניית ברוך הוא וברוך שמו אז בזה יש יכולת בידכם לומר לפניו ית' שיכפר עונותיכם, והזדונות שלכם יחזרו זכיות, וזהו אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, ומסיים ונשלמה פרים שפתינו להורות דלא נאמרה ונשלמה רים שפתינו רק כשתהיה התשובה שלימה כראוי ודברי התפלה והענייה עמה, כמו שאמר ושלמה פרים שפתינו.

יב.       כשאדם עונה ברוך הוא וברוך שמו גורם לעילוי השכינה.

והנה ונשלמה פרים שפתינו ר"ת גימ' שכינה עם הכולל, לרמוז דהכל הוא לעילוי השכינה. והבט נא וראה דכוונות ברוך הוא וברוך שמו נרמזו בשמות השכינה, דהכוונה שחשבונה חקל זה שם השכינה הנקראת חקל תפוחין, והכוונה שהיא גי' צדק זה ג"כ שם השכינה הנקראת צדק. וזהו ונשלמה פרים שפתינו שהוא ראשי תיבות גי' שכינה עם הכולל להורות דהכל לעילוי השכינה.

יג.       כשאדם עונה ברוך הוא וברוך שמו – נפתחים ההיכלות של מעלה והתפילה עולה ללא עיכובים.

ואפשר לרמוז על דרך זה מה שאמר הכתוב (ישעיה ו' י"ג) "ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער כאלבה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה". ויש לסמוך זה הכתוב, על מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קי"ח, י"ט כ') פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער לה' צדיקים יבואו בו, הנה לי שערי צדק אבא עם הכולל גי' ברוך הוא וברוך שמו. ואומר דוד המלך ע"ה שעי"י עניית ברוך הוא וברוך שמו נפתחים ההיכלות של מעלה ועולה התפילה של האדם בלי שום מעכב, וזהו פתחו לי שערי צדק ע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו כאמור. וצדק נמי היא חשבון הכוונה כמו שכתבנו.

א.      סגולת פתיחת שערי הרחמים העליונים בשמים – תלויים בשני דברים 1 .

אבא בם אודה יהא, כאן רמז דברוך הוא וברוך שמו, הם כנגד שם הוי"ה, ברוך הוא כנגד י"ה של שם הוי"ה, וברוך שמו כנגד ו"ה של הויה, וזהו אודה יה. יה היא יה של שם הוי"ה, אודה יה ראשי תיבות גי' ו"ה של שם הוי"ה, ואומר שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו נפתחים השערים של מעלה, וחזר וחיזק הדבר ואמר זה השער לה' דהיינו ע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו כראוי בכוונה, סגוןה ידועה היא שע"י כך נפתח השער, אך בתנאי צדיקים יבאו בו שיהיה מצורף לזה תשובה גמורה שיקראו העונים צדיקים, דבלא תשובה אין העניה כלום, וזהו צדיקים יבוא בו דהיינו בעינן שיהיו העונים צדיקים . וזוה כוונת הכתוב שאמר ועוד בה עשיריה. עשיריה אותיות שערי יה, דהיינו: הרוצה שתקובל תשובתו ויהיו נפתחים לו שערים העליונים בלי שום עכבה צריך שיהיהי נזהר אזהרה גדולה לענות ברוך הוא וברוך שמו כראוי. וזה נרמז במלת ושבה שהיא ר"ת ברוך הוא וברוך שמו. וזהו ועוד בה עשיריה דהיינו התשובה המעולה שעל ידה יפתחו מיד שערים העליונים שהם שערי רחמים שערי רצון, היא כשיצרוף עמה ברוך הוא וברוך שמו כראוי כנרמז במלת ושבה.

ב.       הנזהר לענות ברוך הוא וברוך שמו – מבטל גזירת ביעורו מהעולם ומבער הזוהמה שנדבקה בו לפני שחזר בתשובה.

ומה שאמר: "והיתה לבער", כך היא הכוונה דהיינו אף על פי שהנפש של  האדם הזה נגזר עליה שתהיה לבער מחמת עונותיו, עכשיו מאחר ששב בתשובה ושומר לענות ברוך הוא וברוך שמו כראוי בזה שוב תשוב נפשו למקום הקדושה ונפתחים לו שערים של מעלה ושב ורפא לו.

וזה נרמז במלת ושבה, שהיא ר"ת ברוך הוא וברוך שמו, ומשמעות ושבה לשון תשובה ולשון השבה שתשוב הנפש למקום קדושה. אי נמי והיתה לבער הכוונה מאחר שהאדם חוזר בתשובה כראוי ושומר לענות ברוך הוא וברוך שמו כראוי הנפש שלו חוזרת ומבערת הזוהמא שנדבקה בה, וזהו ושבה והיתה לבער דהיינו הנפש שלו שבה ומבערת הזוהמ שנדבקה בה.

ואמר: "כאלה וכאלון", בא לרמזו דמאחר שהנפש שורשה ממקום הקדש שנחצבה ממקום הקדש, אע"ג שהיא מתמעטת ונשפלת ע"י העונות, ע"י התשובה חוזרת לשרשה הראשון שממנו חוצבה. וזה דומיא דזעיר ונו' שמתמעטים וחוזרים ונגדלים, וזהו: "כאלה וכאלון", אלה היא הנו' משום שהנו' היא אחרונה שבשם ותמנה ה"א ארבע פעמים על זה הדרך דהיינו ה' פשוטה, וה"י מלאה יו"ד, וה"א מלאה אל"ף, וה"ה מלאה ה"ה, כזה ה' ה"י ה"א ה"ה גי' אלה. אלון רומז לז"א גי' פ"ז שהוא מ"ה מ"ב שבז"א, וז"א ונו' מתמעטים מקומתם ומספרם וחוזרים ונגדלים מאחר ששרשם קיים וחזק.

 וזהו אשר בשלכת מצבת בם, דהיינו אע"ג שנשלכת מהם קומתם ומספרם, מאחר ששורשם קיים חוזרים ונגדלים, וזהו מצבם בם, שהוא השורש שלהם, גם הנפש הזאת זרע קדש מצבתה ואם ישוב האדם בתשובה כראוי תחזור לשרשה. והנה הנפש גי' נפש. וזהו שמסיים זרע קדש מצבתה, דהיינו הנפש היא זרע קדש מצבתה דהיינו שורשה שורש הקדש ומאחר שנחצבה ממקום הקדש כשתתעורר לשוב מיד תחזור לשרשה וזהו זרע קדש מצבתה.

ג.       עיקר בריאת העולם – לברך את ה' ולהודות לו בברכות ובברכת ברוך הוא וברוך שמו.

והנה גם ברוך שאמר והיה העולם ר"ת ברוך הוא וברוך שמו, להורות דעיקר בריאת העולם היא לברך להקב"ה ולהודות לשמו. ולכן בעל התשובה צריך שיהיה זהיר וזריז בזב וזו היא רפואתו ושב ורפא לו.

באדיבותו של מר שלמה בן לולו

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

הקדמת המו"ל.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמה טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

במרוקו קיימים כ-700 קברי צדיקים כשעל כל קבר צדיק ניתן לחבר ספר על הנסים והנפלאות שהתרחשו על קברו במשך השנים. מדינה רבוייה בחכמים וצדיקים שאין לה אח ורע בכל העולם.

כניסת הצרפתים ותרבותם למרוקו, כמו בכל מקום אחר, הפסיקה את לימוד התורה וכמעט פסקה תורה מביניהם ובני בניהם של רוב המשפחות המיוחסות כמו משפחות אזולאי, אולידאנו, בוזאגלו, אבן צור, בירדוגו, צרפתי, אלבז, אבן דנאן, קוראיט, בן עאר, ועוד עשרות אם לא מאות חכמים שהנהיגו את קהילות מרוקו ביד רמה בנשך 600 שנה.

אנו מוצאים בעיר אשכנז את תקנות הקהל של פראג או של וילנא, במרוקו יש תקנות חכמי מכנאס או תקנוות חכמי פאס, החכמים הם שהנהיגו את קהילות מרוקו, תקנו תקנות וגדרו גדרים.

פיזור הקהילה חשובה זו בת 300.000 נפש בשנות החמישים הביאה את רובם לארץ ישראל, ארץ שדחתה את כל העבר המפואר של יהדות זו. הן מצד החילונים והן מצד החכמים יראי ה' שויתרו על רוב אוכלוסייה זו והסתפקו במיעטא דמיעוטא, בגדר " יבנה וחכמיה ". כאן בארץ השיטות שונות ומנהג המקום הוא הקובע.

אותם חסידים ואנשי מעשה שגדלו על ברכי רפאל אנקווה נלב"ע בשנת 1935, או רבי שלמה אבן דנאן מפאס נלב"ע בשנת 1929 ששמעו אותם לדוגמא עונים על כל ברכה " ברוך הוא וברוך שמו " כואב להם כשאומרים שגדולים אלו חס ושלום עברו על איסור הפסק וכדומה. המחסור בספרי הלכה של חכמי מרוקו לא תרם לעניין, והבנים מגיעים מהישיבות לביתם עם הלכות חדשות ומשונות בעיני הוריהם שאין להם פתחון פה. 

לכל יהודי מיוצא מרוקו ברור שלא היה, ולו כפר נידח אחד בלי הנהגתו של תלמיד חכם ירא שמים המדקדק במצוות קלה כבחמורה.

סבי ( של עורך הספר ) רבי יחיא אביטבול זצוק"ל רבה ופרנסה של קסבא תדלא עיירה קטנה במרכז מרוקו, קיבל רב חדש לתלמוד תורה מהעיר קזבלנקה. אות תלמיד חכם הגיע באוטובוס סמוך לזמן ארוחת הצהריים וכמובן הוזמן אף הוא לסעוד את לבו. נטל את ידיו לאכילת הלחם , והנה איננו שופך את המים עד לפרק היד, דבר המראה על רשלנות בקיום המצוות. אחרי הסעודה הודיע לו שהאוטובוס החוזר לקזבלנקה יוצא בעוד כמה דקות והוא מוזמן לחזור הביתה כי איננו מתאים לתפקיד.

עוד סיפר הרה"ג רבי דוד עובדיה שליט"א, כי אביו, דיין בעיר צפרו, נודע על ידי הבלנית של המקווה כי אשתו של מנהל בית הספר כי"ח, איננה פוקדת את המקום. באותו רגע הוא חייב אות אותו מנהל לעזוב את העיר הוא ומשפחתו ולא עברו את הלילה עד שיצאו מהעיר על מנת להסיר קללה מעירו רח"ל.

על גדולים אלה חצא ערעור שעברו חס ושלום על כמה איסורים. רבי שלמה טולידאנו שליט"א מחבר הספר הזה, נצר למשפחה מיוחסת, עם דורי דורות של אבות בתי דין ומנהיג קהילות חשובות בישראל, דרש וחקר, וכאן הוא מציג לנו את דעתם של רבותינו, לעומת דעתם של גדולי הפוסקים האחרונים ושיש לנו על מה לסמוך.

אחרי קרוב לעשרים שנות פעילות והפצת מאות ספרי חכמי מרוקו ניתן לאמר שהדעות השתנו ויהדות מרוקו תופסת את מקומה האמיתי בעולם התורה. נפל בחלקינו, דרך הספרייה הספרדית מכון בני יששכר, לפרסם את ספרי רבותינו וגדולים בתורה וביראת שמים, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

הדרך עוד ארוכה ומאות ספרים, אם לא אלפים, עדיים מחכים לגואל ורק זכות הציבור תזכה אותם לראות אור עולם ולצאת מן הנֵשִי. מוטלת החובה על כל אחד לדאוג למורשת אבותינו הקדושים ובא לתיון גואל.

עד כאן דברי העורך הרב מאיר אביטבול.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

קינה על מורנו ורבנו עטרת ראשינו, נר המערב, סבא דמשפטים, שר התורה הרב שלום משאש זלה"ה שנלקח מאיתנו בסערה השמימה ביום שבת קודש בעשור לחודש הראשון שנת תשס"ג.

 

ויהי, אך שֻלח ספר זה למדפיסים /  ואשמע כי נשבה ארון האלוהים

מאור ישראל עלה לשמי גבוהים /  כבה נר המערב, קָרא ה' שלום.

 

ואתחלל רחפו עצמותי כֻלם /  היתכן כי נדם פה קדוש ויאָלָם ?

היתכן כי לא תשורֶנו עיני לעולם / בין כתלי ספריו, ספרי החיים והשלום ?.

 

אבי אבי ! רכב ישראל ופרשיו / סבא דמשפטים, מקדש ה' וקָדָשיו.

מופת דורנו, מחַזק ידי רָשָיו – מרבה המשרה, אבי עד, שר שלום.

 

יצומים היינו ואין אב לקהילותינו / נפלה עטרת ראשינו, או נא לנו.

מי יעמוד בַפֶרֶץ להרים קרננו ? / מי ישפוט בשערינו משפט שלום ?.

 

איפה נמצא חכמה כחכמתך ? / איפה נמצא גדֻלה כגדלתך ?

איפה נצא ענוה כענותך : / כה יבכָּיון מר מלאכי שלום.

 

יצגת עבורנו את דור הנפילים / אשר שָרשיהם בראשית הזמנים

מששנו בךָ הוד דורות קדומים / היית לנו מבַשר טוב, משמיע שלום.

 

את יָפיך התאוו מלאכי אלקים / בנו נלחמו לקחתך אל השחקים.

משָכוךָ, ויגברו אראלים על מצוקים / תם עידן בבואךָ את אבותיך בשלום.

ספר זה כולל פסקי הלכה לפי מנהגי צפון אפריקה על פי ורנו ורבנו הגאון עטרת ראשנו, נר המערב, הרב שלום משאש, ועל פכי ספרי קדמונינו חכמי צפון אפריקה היושבים על מדין. שם הספר " דברי שלום ואמת " הוא ראשי תיבות של " דברי שבי לוב והמערב ואלג'יריה, מרוקו, תוניסיה, כמו כן השם שלום הוא על שם מופת הדור הרב שלום משאש, שבי על שם " השבים מהגולה " המערב, כינוי לצפון אפריקה. חיבור זה מבחין בתוך הספרדים בין קבוצות יוצאי צפון אפריקה לבין קבוצות עדות המזרח.

אנו מגדירים כ " ספרדים " את כל העדות אשר קיבלו עליהן באופן כללי את סמכותו של מר"ן ב"י, ומדובר בדרך כלל ביוצאי ארצות האסלאם ממרוקו ועד הודו ( להוציא את התימנים, ובארצות הבלקן, וצאצאי קהילות האנוסים באמסטרדם ובלונדון. 

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

קבוצת צפון אפריקה כוללת את הספרדים יוצאי לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו וקבוצות של ספרדים ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים מבלי להיות מושפעים יתר על המידה על ידי המקובלים, כגון הספרדים של איטליה, הבלקנים, אמסטרדם ולונדון. אין ספק שמדובר בהצגה כוללנית וגורפת שאינה משקפת בצורה מדוייקת את המציאות. אך חייבים להזדקק להתבטאות בינארית זו לצורך פישוט הניסוח.

מטרת חיבור זה אינה לערוך רשימת כל המנהגים שרווחו בצפון אפריקה. למטרה זו קיימים ספרים רבים כמו " נוהד בחכמה " לרבי יוסף בן נאיים ע"ה, הנספח " נהגו העם " בספק " קהילת צפרו " לרבי דוד עובדיה, " ספר בתיבות המערב " לרבי אליהו ביטון שיצא לאחרונה, ומעל כל הנספח " דיני מנהגי קהילות קודש אלג'יר שנמצא בשו"ת " בית יהודה " לרבי יהודה עייאש ע"ה, גדול חכמי צפון אפריקה במאה הי"ח בזמנו של החיד"א.

מטרתנו כאן היא לטפל בהלכה שנהגה במרחבי צפון אפריקה, ממרוקו ועד לוב, וכן בקהילות מגורשי ספרד ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים, כגון קהילות הפורטוגזים באמסטרדם ובלונדון.

על הלכה זו יצא ערעור גדול בארץ מכיוון עדות המזרח וחסידי המנהג המכונה בטעות " מנהג ירושלים " או " נוסח ירושלמי ". המערערים מתבססים בדרך כלל על חיבוריו של מופת הדור הרב עובדיה יוסף נר"ו שהלכותיו סוכמו וסודרו בסדרה " ילקוט יוסף , על ידי בנו רבי יצק נר"ו. לכן חיבורנו זה ילווה בדרך כלל את סידרת " ילקוט יוסף ".

טענות המערערים הם ביסודו של דבר, ארבע.

1 – יש דמיון רב בהלכה בין קהילות צפון אפריקה והאשכנזים.

2 – ההלכה בצפון אפריקה אינה כדעת מר"ן במקרים רבים.

3 – קהילות צפון אפריקה שבאו לארץ חייבות לנהוג כמנהג המקום בארץ, והוא המנהג המכונה " מנה ירושלים " והנוסח המכונה " נוסח ירושלים ".

4 – הלכות רבות בצפון אפריקה נובעות ממיעוט התורה בצפון אפריקה ומהשפעות מאורחות של מבקרים אשכנזים בדורות האחרונים.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

בחיבור זה נוכיח כי טענות אלו אינן מבוססות. לפעמים הן אפילו מעידות על בורות מסויימת, כגון הטענה הרביעית.

זה הפך למנהג קבוע שמנהגי צפון אפריקה נחשבים כחשודים שעיני כמה מחכמי עדות המזרח, כאילו שיהדות צפון אפריקה לא העמידה מתוך שורותיה חכמים ברמה נאותה. והלא ההיסטוריה מוכיחה דווקא את ההיפך " מעולם לא הפסקה של מרכזי תורה מן השורה הראשונה בצפון אפריקה מן המאה העשירית ועד עליית היהודים משם בשנות החמישים.

כל מרכזי התורה המפורסמים בעולם פרחו בחלק מן התקופה הארוכה הזאת.

המרכז האשכנזי פרח מן המאה העשירית ועד המאה ה-13.

המרכז הספרדי פעל מן המאה העשירית ועד המאה ה-15

המרכז הפולני פרח מן המאה ה-15 ועד המאה העשרים.

המרכז הבבלי פרח מאחרי מרד בר כוכבא ועד המאה ה-12, ואז הייתה הפסקה ארוכה עד המאה ה-18, ושוב אנו שומעים עליהם.

המרכז התורני התורכי יוצא למעשה לדרך אחרי גירוש ספרד, והוא מוביל בעולם היהודי עד המאה ה-19.

מצרים אירחה אל גדולי חכמי ישראל בדורות רבים, אך הם באו כמעט כולם מבחוץ.

ארץ ישראל עצמה כמעט ופסקה ממנה התורה מתקופת הצלבנים ( סוף המאה ה-11 ) ועד המאה ה-16.

הקהילה היחידה שדומה בהמשכיותה ליהדות צפון אפריקה היא יהדות תימן, וזה מסביר מדוע בשתי הקהילות אלו נמצאים מנהגים עתיקים ומושרשים היטב.

כדי להדגים את רצף מרכזי התורה בצפון אפריקה, להלן כמה שמות בולטים בכל דור ודור :

במאה העשירית מתבלטים המשורר הראשון שקבע את הנורמות של שירת ספרד הוא דונש בן לבראט מן העיר פאס, מחבר השיר הידוע לכל בית ישראל " דרור יקרא ", והמדקדק הראשון שקבע את השיטה התלת עיצורית הוא א-רבי יהודה חיוג' מן העיר פאס. והא היה רבו של רבי יונה בו ג'נאח ראש המדקדקים בכל הדורות.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

קריאת המשנה ולימודה בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה במגרב  משה בר אשר   6
 
הלא דבר הוא, שההכנה לימים הנוראים לא התבטאה רק בקימה לתפילת "תיקון חצות" ולאמירת הסליחות, אלא בלימוד תורה ממש 
 
 
 
נפש לאחותי הדסה אילוז תמ"ך שהייתה מוקירת רבנן ותלמידיהון, במלאות שלוש שנים לפטירתה 

א. 
חודש אלול ועשרת ימי התשובה – ימי הרחמים1 והסליחות המה. בקהילות רבות מתחילים לומר תפילת "תיקון חצות" וסליחות, וכבר מב' באלול ואילך תוקעים בשופר2; ואף זאת, חסידים ואנשי מעשה מרבים להתענות.3 ואין הדברים מצריכים כל פירוט. אני מבקש להציג כאן מנהג שרווח במחוז תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו ובעיר דבדו ובבנותיה ובעיר מליליה בצפון מזרח, כפי הנראה דורות רבים, אם כי עומק הזיכרון של כמה ממכיריו מגיע לראשית המאה התשע עשרה למניין הרגיל בלבד. כוונתי למנהג הקשור לא רק בבית הכנסת אלא גם בבית המדרש. כל העדויות שיש בידי הן עדויות שבעל פה שאני בא לתעדן במקום הזה. 

ב. 
כבר בילדותי שמעתי מאדוני אבי, רבי אברהם בן-הרוש תמ"ך, על המנהג שנהג במעט מבתי הכנסת במחוז תאפילאלת לקרוא את כל שישה סדרי משנה בבתי הכנסת מל' בחודש אב (א' דראש חודש אלול) עד ערב ערב ראש השנה. ובישיבה של רבי יעקב אביחצירא וצאצאיו במלאח4 תאפילאלת, נהגו רבים מהתלמידים להקדיש חלק מלימודם מל' בחודש אב ועד ערב יום הכיפורים לשישה סדרי משנה, מהם שלמדום מראשית ועד אחרית ומהם שלמדו אך חלקים מהמשנה. 

ג. 
במעט מבתי הכנסת נהגו בני תורה ותלמידי חכמים לקרוא קריאה מוטעמת ומנוגנת במשך שלושים יום עשרים פרקי משנה בכל יום ביחידות או בחבורות. בל' באב קראו את ברכות פרקים א –ט, פאה פרקים א – ח ודמאי פרקים א –ג. וביום א' באלול קראו את דמאי ד – ז, כלאיים א –ט ושביעית א- ז וכן הלאה עד לסיום קריאת המשנה כולה בערב ראש השנה. יוער כי סדר הקריאה היה כסדר המסכתות בדפוסי ליוורנו. למשל בסדר מועד סדר המסכתות הוא: שבת, עירובין, פסחים ואחר כך באות מסכתות חגיגה, יום טוב (ביצה), מועד קטן, ראש השנה, יומא, סוכה, תענית, שקלים, מגילה. ועוד דוגמה: את סדר טהרות פותחת מסכת מקואות ולאחריה באות פרה, ידיים, אהלות, נגעים, זבים, נידה, טהרות, כלים, טבול יום, מכשירין, עוקצין. אף היו אומרים את התפילה ("התיקון") ללימוד המשנה שנדפסה בדפוסי ליוורנו: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… הרי אנחנו קוראים משנה שהיא סוד וי"ו של שמך הגדול והנורא, והיא אותיות משה עם נו"ן הרומזת לבינה… ויהי רצון שתזכך רוחנו ונפשנו שיהיו ראויים לעורר מיין נוקבין על ידי קריאת המשנה הזאת, ונזכה לבחינת נשמה דבריאה אותיות משנה". 

ד. 
בישיבה שהייתה במלאח תאפילאלת היו בחורים שהקדישו מקצת משעות היום וחלק ניכר משעות הלילה בשלושים ותשעת הימים שמיום ל' באב ועד ערב יום הכיפורים ללימוד של המשנה עם פירוש ר"ע מברטנורא. כאשר גלתה הישיבה בחורף של שנת תר"ף ממלאח תאפילאלת5 לעיירה בודניב שבמזרח המחוז, נתחדש המנהג במקום מושבה החדש. 
לימים שמעתי דברים נוספים מאבא ומחבריו ללימודים, רבי יחייא בן משה עטייה (המכונה יחיא משה6) 
ורבי אברהם בן רבי מסעוד שניאור וגם מחבֵרם הבוגר, רבי אברהם לעסרי7, מנוחת כולם כבוד. ארבעתם זכרו בערגה את העיסוק המרוכז בלימוד המשנה במשך למעלה מחמישה שבועות. 

ה. 
וכך היה סדר הלימוד: קראו את המשנה ולמדוה בחבורות של שניים או שלושה תלמידים. אחד מבני החבורה קרא קריאה ראשונה פרק אחד, ולאחר מכן קרא את פירוש הרע"ב בקפידה, דיבור מתחיל לאחר דיבור מתחיל וביארו, ולפי הצורך תרגמו לערבית. וכך עשה התלמיד השני בפרק השני ואחריו התלמיד השלישי בפרק השלישי וחזור לתלמיד הראשון שהמשיך בפרק הרביעי עד שהושלמו הפרקים שקבעו לעצמם ללמוד באותו היום. בחבורת השלושה של אדוני אבי היו רבי מאיר אביחצירא, בנו של ראש הישיבה רבי ישראל אביחצירא (המכונה באבא סאלי8), מנוחת שניהם כבוד ורבי אברהם שניאור הנזכר לעיל. 
סיפר לי רבי אברהם שניאור תמ"ך על לימוד המשנה בשנת תרפ"ו, באותה שנה היו כל בני החבורה בני ארבע עשרה בקירוב. הוא אמר לי בערך כדברים האלה: "זוכר אני היטב שהחל בל' באב קראנו עשרים פרקים בכל יום. וכך המשכנו עד השלמת המשנה כולה בערב ראש השנה. אחרי הקריאה שבנו ולמדנו כל יום פרקים אחדים בלבד בעזרת פירוש הרע"ב. ובראש השנה ובעשרת ימי תשובה חזרנו וקראנו את המשנה כולה בלא עיון. כך היה סדר הלימוד ביום, ובלילה היינו יושבים ומעיינים בדברים שהתקשינו בהם". 

ו. 
פעמים אחדות סיפר לי אבי מורי, שהם היו עושים רשימות של חכמים שנזכרו במשנה רק פעם או פעמיים, כגון בן בג בג ובן הא הא שנזכרו במסכת אבות ושמותיהם של תנאים אחרים. ויש שעשו רשימות של נושאים אחרים במשנה. אף שמעתי ממנו שהוא וחבריו למדו ושיננו הרבה פרקי משנה בעל פה. אף הוא ציין שהיו בידם גם משניות לא מנוקדות עם פירוש הרע"ב וגם משניות מנוקדות דפוס ליוורנו. 
וסיפר לי אבי מורי בהזדמנות אחרת: "לפעמים היינו מתרגמים את המשנה לערבית9 והיינו עושים שעשועי תורה, למשל בפרק 'הלוקח מן הנחתום' (מסכת דמאי פרק ה'), כתבנו על פנקסים קטנים, שקנינו בחנות של ספרים ועיתונים של צרפתי אחד בעיירה, את ביאור המילות. למשל על המשנה הראשונה בפרק זה כתבנו שהמילה 'הלוקח' בלשון משנה פירושה בערבית 'לי כּא יסרי' (=מי שקונה), אבל בלשון תורה 'לי כּא ירפד' (=הנוטל בידיו), ובמשנה הזאת עצמה כתובה המילה 'נוטל', שפירושה 'כּא ירפד'. והשם 'הנחתום' – לכבּבּאז בלשון הערבית – הוא לשון משנה, אבל בלשון תורה "האופה" (כדכתיב בסוף פרשת 'וישב': 'שר האופים'). המשנה אומרת 'כיצד', והתורה ומקראות אחרים אומרים: 'איך', 'איכה' ומגילת אסתר אומרת וגם שלמה המלך בשיר השירים אומר: 'איככה'. כך היינו לומדים בעצמנו וממלאים פנקסים, שהיו שמורים עמי ימים רבים". 
על משנה ב' בפרק הנ"ל זכר אבי מורי שהעירו שניקוד השם חולין בדפוס ליוורנו משובש. מנוקד שם חוֹלִין בוי"ו חלומה ובלא דגש בלמ"ד, "אבל אנחנו בתאפילאלת מבטאים את המילה חוּלִּין – הוי"ו בשורק והלמ"ד מדגשא [= מנוקדת בדגש חזק, דגושה]". 10לשמע הערתי "אולי זו מסורת אחרת שמוסר דפוס ליוורנו", ענה לי אבא: "אם יש מסורת כזאת, אנחנו לא שמענו אותה מעולם". והמשיך ואמר: "שמנו לב שיש בדפוס ליוורנו גם שגיאות דפוס, למשל בפרק "כיצד מברכין על הפירות' [פרק ו' של מסכת ברכות] משנה א' כתוב: 'על פירות האילן אומר "בורא פרי העץ" חוס מן היין'. מודפס 'חוס" בסמ"ך במקום "חוץ" באות צד"י". 11 

ז. 
והנה דברים ששמעתי מרבי יחייא עטיא המנוח, שנודע כאחד המעיינים הבולטים בישיבה בעיירה בודניב בשנות העשרים של המאה העשרים: "אני נזכר שקראנו ולמדנו את המשנה מסכת סוכה. לאחר שגמרנו ללמוד אותה עם פירוש ברטנורא, פתחנו את שולחן ערוך "אורח חיים", ולמדנו את כל הסימנים שעוסקים בהלכות סוכה. וגם זאת רבנו, החכם התלמודי הגדול, רבי יעקב בן חמו12, לימדנו לאחר תפילת ערבית כמה וכמה סוגיות בגמרת סוכה בתלמוד הבבלי. וכך עשינו כשלמדנו את מסכת יומא. אבל אני אומר לך שרק מעט מן התלמידים צירפו ללימוד המשנה גם את הלימוד והעיון ב"שולחן ערוך" או למדו סוגיות בגמרא".13 

ח. 
חכמים אחדים יוצאי האזור, ילידי שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, אמרו לי שהם יודעים שהמנהג ללמוד משנה בחודש אלול בישיבה בתאפילאלת רווח כבר בדורות שלפניהם, אבל איש מהם לא יכול היה לתת לי עדות כתובה על קדמות המנהג ועל מי שהנהיג אותו. 14 
ברור כי כאשר אין עדויות כתובות נפתח פתח להשערות מסתברות יותר ומסתברות פחות. לטעמי, אין מניעה להניח ששני המנהגים המתוארים – מנהג הקריאה בחבורות בתי הכנסת או ביחידות בבתים ומנהג הלימוד בישיבה – קשורים זה בזה. מותרים אנו להניח שבתוך קוראי המשנה היו גם רבנים שהיו קשורים בישיבה, כמורים וכדרשנים או כראשי הישיבה ממש. הדעת נותנת שהם העבירו את מנהג הקריאה גם אל הישיבה, ושם הוא נעשה חלק חשוב בסדר הלימוד בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה. 

ט. 
הלא דבר הוא, שההכנה לימים הנוראים לא התבטאה רק בקימה לתפילת "תיקון חצות" ולאמירת הסליחות, אלא בלימוד תורה ממש. והנה ניסוח אחר לאמירה "משנה אותיות נשמה", ששמעתי מרבי אברהם שניאור הנ"ל, כשהסבנו לשולחן השבת שלו בביתו במרסי שבצרפת בשבת פרשת "שלח לך" של שנת תש"ל: "אבי מורי רבי מסעוד אהב את המנהג הזה מאוד ואמר עליו כדברים האלה: 'בקריאה ובלימוד של המשנה – שאותיותיה כאותיות הנשמה ככתוב בתיקון ללימוד המשנה15 – באה הנשמה ועומדת לפני כסא הכבוד ואומרת: 'רבון העולמים ואדוני האדונים, אתה הערבת את דברי התורה בפינו, והרי אנו ובנינו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, 16זכור נא לנו זאת לטובה ותן לנו כוח לעבודתך ושנות חיים להמשיך לעסוק בתורתך ביום ובלילה ולא ניכּשל בדבר הלכה17". 18 

י. 
זה שנים אני מתחקה על מנהג קריאת המשנה ועל מנהג הלימוד בישיבה בתאפילאלת ותר אחרי קהילות אחרות במגרב, שמא גם הן נהגו לקרוא את המשנה בחודש אלול. אך לפי שעה, כל ששמעתי היו רמזי דברים בלבד. אבל גם רמזים אלו אינם מבוטלים. שמעתי מידידי, החוקר הגדול והידען המופלג הרב ד"ר משה עמאר, שמנהג הקריאה של המשנה בחודש אלול נהג גם בצפון מזרח מרוקו, בעיר דבדו ובבנותיה. הוא זוכר היטב שסבו, אבי אימו, שהיה יוצא העיר דבדו, נצר למשפחת בן-שושן – בשבתו בעיירה אוטאט אולאד לחאז' שבמרכז מרוקו19 – היה קורא את המשנה בחודש אלול. 20 כדברים האלה שמעתי מרבי אברהם בלילתי(בן לילתי) המנוח יוצא מליליה, שבצפון מזרח מרוקו 21וגם מרבי דוד אבן כליפא המנוח,22 יוצא העיירה עין-תימושנת שבצפון מערב אלג'יריה. הרב אבן כליפא סיפר לי שהכיר מנהג דומה בימי עלומיו בעשור השני של המאה העשרים, אבל בבגרותו כנראה פסק המנהג כליל. 23 עם זאת סיפר רבי אברהם בלילתי, שקריאת המשנה נהגה בקהילתו גם במועדים אחרים במשך השנה. 24 

יא. 
רוצה אני לקוות שפרסום הדברים הללו יביא בעקבותיו עדויות נוספות. אבל לעיקרם של דברים – המנהג המתואר כאן בא ומספר על מנהג הקריאה בבתי הכנסת במחוז תאפילאלת 25 ובמקומות אחרים במזרח מרוקו ועל מנהג הלימוד בישיבה במלאח תאפילאלת ובעיירה בודניב לאחר שגלתה לשם בשנת תר"ף (1910). תוהה אני אם מישהו מצאצאי ראשי הישיבה יודע משהו על המנהג המתואר כאן. 

הערות 
1. שמעתי ממורי ורבי הרב אברהם לעסרי (המכונה לחזאן אברהם) תמ"ך, רבה של קהילתנו, העיירה קצר אשוק, ששמע מאבותיו, שהימים הללו נקראו ימי הרחמים, לפי שאמרו בהם את תחינת "הרחמים", שיש בה ט"ל טורים הפותחים בפנייה לקב"ה בכינוי "רחמנא" ("רחמנא אדכר לן קיימיה דאברהם רחימא" וכו'). למעשה, בתפילת הסליחות של חודש אלול אומרים רק ל"ד טורים, ורק בעשרת ימי תשובה מוסיפים את חמשת הטורים האחרים, שיש בהם בקשה לכתיבה (ובתפילת נעילה בקשה לחתימה) "בספרא דחיי", "בספרא דרחמי" וכו'. ביאור כזה מצאנו בתימן כפי שכתב פרופ' יהודה רצהבי נר"ו באוצרו הטוב: "רחמים. 1. כינויו של חודש אלול…2. פיוטי ימים נוראים על שם הפזמון "רחמנא, הרחמן" החוזר בהם. [דוגמה] ויבתדו באלרחמים אלי אלצבח (תכלאל ה א)= ויתחילו [המתפללים] ב'רחמים' עד הבוקר" (אוצר לשון הקדש שלבני תימן, תל-אביב תשל"ח, עמ' 260). 
2. כידוע, בני עדות המזרח תוקעים בשופר בשעת אמירת י"ג מידות בתפילה הסליחות. 
3. במקומותינו הרבו להתענות במיוחד נשים צדקניות. היו נשים שהתענו כל ימי החול של מיום ב' באלול עד ערב יוה"כ. 
4. מלאח (mellah) הוא שמו של הרובע היהודי (הסגור והמתוחם) במרוקו. 
5. באותה שעה עוד לא כבשו הצרפתים את מרכז מחוז תאפילאלת. המושל הברברי של המחוז חשד, שכמה מבני משפחת אביחצירא משתפים פעולה עם הצרפתים. בשל כך הוא הוציא להורג את ראש הישיבה, רבי דוד אביחצירא, (שנתכנה לאחר הוצאתו להורג "עטרת ראשנו") ביום שבת י"ד בכסלו תר"ף ( 6 בדצמבר 1919), אף שרבי דוד עצמו היה חף מכל שיתוף פעולה עם הצרפתים (אפרש וגם אסתום את דבריי: תיאר את הסיפור רבי מכלוף אביחצירא תמ"ך, כפי ששמעו ביום התרחשותו מפי אביו שהיה נוכח בשעת מעשה, בהקדמה לאחד מספריו הנודעים). לימים אפפו אגדות את סיפור הוצאתו להורג של רבי ד' אביחצירא, והדבר מצא את ביטויו גם בקינות מרגשות שנכתבו על המאורע (ידועות מאוד קינותיו של המקובל, רבי יחיא אדהאן, בן דודתו של רבי דוד, "נודו וספדו לזאת הצרה" והקינה בערבית "אזיו תשמעו האד לקצצא" [ = בואו שמעו את הסיפור הזה; בתאפיללת ולא רק בה הבינו את המילה הערבית קצצא במשמעות 'קינה'], שתיהן נמצאות בספרו של רבי י' אדהאן, אני לדודי. מהדורה שביעית שלו הופיעה בשנת תשנ"ז בירושלים). אחרי הוצאתו להורג של רבי דוד ברחו אחיו, רבי ישראל ורבי יצחק אביהצירא (המכונה באבא חאקי) לעיירה בודניב, שכבר הייתה מעל עשר שנים תחת שלטון צרפת, ושם הקים רבי ישראל את הישיבה מחדש. 
6. במקומותינו קראו לאדם בשמו הפרטי וציינו אחריו גם את שם אביו, "יעקב אברהם" כוונתו 'יעקב בן אברהם' ו"יחייא משה" הוא 'יחייא בן משה'. אבל היו גם אנשים שהמרכיב השני בשמם היה שם אימם: "יוסף אסתר" פירושו 'יוסף בן אסתר'. 
7. הוא רבי אברהם, הנזכר לעיל בהערה 1. 
8. "באבא סאלי" עניינו 'אבא או אדון סאלי(=ישראל)'. כל אדם נכבד ניתוסף לשמו התואר "באבא"; "סאלי" הוא הצורה המשפחתית המקוצרת של השם ישראל (לעניין זה ראה מה שכתבתי בספרי מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, מהדורה שנייה מורחבת, ירושלים תשנ"ט, סעיף 7 עמ' 137 – 138 והערה 18 ). בדורנו דוברים, שלא עמדו על מהות הכינוי "באבא", הפכו אותו תואר לדמות רבנית מיוחדת (לבושה בלבוש של פעם, נוהגת גינונים מיוחדים ומלומדת כביכול בעשיית פלאים) ונטו אותו גם בצורת הרבים "באבות", ואף מוסיפים לו בשעת הצורך ה' הידיעה (הבאבא, הבאבות). 
9. מדובר בתרגום חופשי לערבית של משניות שנעשה לעת מצוא. ולא כמו ספרי המקרא שהיה להם שרח (תרגום לערבית) קבוע מדורות. המסכת היחידה שנהג בה שרח קבוע הייתה מסכת אבות לרבות הפרק "קנין תורה" שנספח לה (כפרק ו), שהייתה נקראת בשש השבתות שבין פסח לשבועות (ראה ספרי הנזכר לעיל בהערה 8, בעמ' 5, 181 – 185). 
10. הצורה מדגשא (mdeghssa) היא צורת פועל בערבית בבניין השני. הפועל עצמו נגזר מן השם העברי דָּגֵש, שהיה ידוע לכל דרדק/ וסתם דגש הוא דגש חזק. המילה מדגש (זכר)\ מדגשא (נקבה), שהייתה מושרשת מאוד בשיחם ובשיגם של חכמי המגרב' חזרה לדיבורם העברי בחו"ל ובארץ. 
11. יושם נא לב כימה שאבי מורי וחבריו קראו "שעשועי תורה", אינו אלא עיסוקם של חוקרי לשון חכמים ולומדיה… 
12. רבי יעקב בן חמו נקרא לבודניב בידי רבי ישראל אביחצירא בשנות העשרים של המאה העשרים מאזור מראכּש כדי לשמש ר"מ בישיבה, ושהה שם מעל עשר שנים. הוא נודע בחריפותו ובבקיאותו הגדולה בכל הש"ס. ומעלה נוספת הייתה לו , הוא היה מורה מחונן. בראשית שנות השישים של המאה העשרים עלה ארצה והתיישב בשכונת שמשון באשקלון ושם נפטר לאחר שנים אחדות. עמו הגיע לעיירה בודניב בשנות העשרים גם בן משפחתו, רבי יוסף חליוה. גם הוא היה ר"מ בישיבה בבודניב והקים שם את משפחתו עם אישה מהחשובות שבבנות המקום (שרה לבית אלזרע, שהיייתה תלמידת חכמים נודעת). לימים הגיעו רבי יוסף ובני משפחתו לעיירה קצר אשוק, שהייתה והינה גם כיום בירת מחוז תאפילאלת (המלך חסאן השני הסב את שמה וקראה (א)ר-רשידיה על שם מולאי (א)ראשיד, אבי השושלת העאלוית) , ושם לימד עברית ולימודי קודש. גם חבריי ואנוכי זכיני להיות מתלמידיו, וממנו למדנו פרק חשוב בעברית החדשה. בראשית שנת תשי"ב עלה רי"ח ארצה והתיישב בקרית אתא, ובה ישב מעל חמישים שנה עד פטירתו בשיבה טובה בין כסה לעשור של שנת תשס"ג. 
13. ואמר לי החכם הגדול, רבי שלום משאש המנוח, מי שהיה רבה הספרדי האחרון של ירושלים, כי בעיר מכּנאס ובערים הגדולות האחרות בחדשים באלול ותשרי, לא עסקו כלל בקריאת המשנה או בלימודה בישיבות, אלא למדו בעיון את גמרת הבבלי, מסכתות ראש השנה ויומא וסוכה, בצמידות לשולחן ערוך אורח חחיים. 
14. זאת לדעת: אין כמעט חכם מתאפילאלת שהעלה על הכתב את מנהגי המקום. יוצא מכלל זה רבי מכלוף אביחצירא, שאגב עיסוקו בנושאי הלכה או בדרשות סיפר בספריו על מנהגי תאפילאלת ועל חכמיה (בדעתי לכתוב על כך אי"ה במקום אחר). 
15. ראה לעיל סעיף ג. 
16. אולי לא מיותר להזכיר כי מהדהד כאן נוסח ברכת התורה, הנאמר בוקר בוקר לאחר ברכות השחר: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו" וכו'. 
17. ביטוי זה מיוסד על תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה. 
18. אין בידי נוסח כתוב של הדברים הללו של רבי אברהם שניאור, אבל הם חרותים בזכרוני כשעת נתינתם. 
19. מעל מאתיים ק"מ דרומית לערים פאס ומכּנאס. 
20. יפה העיר רבי משה עמאר, שמנהג זה כמנהגים רבים אחרים לא נרשמו מעולם, ויש מהם שדבר קיומם אבד לעולמים. 
21. כדי לא "לגרום" תקרית דיפלומטית, אני צריך לדייק ולומר שאזור העיר מליליה שעל חוף הים התיכון אינו כלול בממלכת המגרב(מרוקו) אלא מובלעת ספרדית, שמלכות מרוקו אינה חדלה מלתבוע את שחרורה מהכיבוש הספרדי (כאחותה "מובלעת סאוטה [סבתה]" באזור העיר טנג'יר). 
22. ראה מה שכתבתי עליו בספרי, הנזכר לעיל בהערה 8, בעמ' 266 – 268. 
23. יצוין שלעיירה עין-תמושנת – ובמיוחד לערים הסמוכות לה ובהן היו קהילות גדולות יותר וחשובות יותר מהקבילה בעין תמושנת, כגון תלמסאן , תיארת ועיר המחוז אוהראן – היגרו במאות השמונה עשרה, התשע עשרה והעשרים יהודים רבים – ובכללם חכמים חשובים – מאזור תאפילאלת וגם מאזור העיר דבדו. בשליש האמצעי של המאה העשרים מוכרים באזורים אלו רבי דוד כהן תמ"ך, שהיה יוצא דבדו (חותנו של רבי דוד אבן כליפא), ורבי מסעוד כהן תמ"ך, שהיה יוצא תאפילאלת (הוא היה קשור בקשרי נישואין עם משפחת אביחצירא). שניהם הביאו ממנהגי מקומותיהם לאלג'יריה. אין מניעה להניח שכך עשו חכמים אחרים לפניהם בדורות קודמים. אולי (אולי!) מתאפילאלת או מדבדו הגיע המנהג גם לאלג'יריה. 
24. ואמנם יודע אני שבערים אחרות נהגה קריאת המשנה בהזדמנויות שונות ולאו דווקא בחודש אלול. אני נזכר כי באחד מביקוריי במרוקו, בחודש אב של שנת תשמ"ו, באחד מבתי הכנסת של העיר מכּנאס ראו עיניי כמה עשרות(!) טפסים של ששת כרכי המשניות דפוס ליוורנו, שנתלקטו לשם אחרי התרוקנות המלאח של העיר. לשאלתי "מי השתמש בטפסים הללו?". ענה לי רבי רפאל בן רבי יהושע בירדוגו המנוח: "בכל בית כנסת במכּנאס היו חבורות של קוראי משניות ולומדיהן בתקופות שונות במרוצת השנה", אך לא שמעתי ממנו דבר על מנהג הקריאה בחודש אלול. עם זאת גם הוא וגם אחרים ציינו שבישיבות שבערים מכּנאס ובפאס למדו מסכתות מן התלמוד הבבלי ושולחן ערוך ולא משנה. 
25. עם זאת יש להעיר כי לפי מיטב ידיעתי מנהג הקריאה המתואר לא נהג בקהילה היהודית של העיירה קצר אשוק בירת מחוז תאפילאלת. הקהילה החדשה בעיירה זו נוסדה בשנות העשרים של המאה העשרים. ללמדך שאפילו במחוז הזה היו מקומות שלא נהגה בהם קריאת המשנה (ולימודה) בחודש אלול. 

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

ראש השנה לפי מנהג מרוקו-http://morocco-israel.com

באדיבותו של ידידי אשר פרץ

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

 

עת שערי רצון בנוסח מרוקאי

שירת הפיוט בשעת הלידה

פרופסור משה בר אשר, חתן פרס ישראל ונשיא האקדמיה ללשון העברית – כותב כי היה מנהג אצל יהודי צפון אפריקה לקרוא פיוט זה בשעה שבה האישה כורעת ללדת, כאשר מרחפת סכנה הן לחייה והן לחיי העובר. ונהגו לומר את הפיוט, כאשר צירי הלידה אחזו את היולדת. היו מזעיקים גברים, ולפעמים אפילו כיתת ילדים עם המלמד, כדי לקרוא את הפיוט, ואִם התקשתה היולדת היו גם תוקעים בשופר, וכך עשו עד שהתינוק נולד. וכך היו נשים שבתודעתן זיהו את הלידה עם סיפור העקדה.

במאמר זה מתחקה פרופסור בר אשר על שני פיוטים ועל מנהגות שנקשרו בהם ובאמירתם בקרב בני השכבות העממיות בקהילות ישראל שישבו שנים רבות בצפון אפריקה: א. המנהג שרווח באזורים אחדים במרוקו, להשמיע את פיוט העקידה הידוע והאהוב, 'עת שערי רצון' של ר' יהודה אבן עבאס, שנועד לאמירה קודם תקיעות השופר בראש השנה, באוזניה של היולדת; ב. המקום הייחודי שתפס הפיוט 'אליך ה' נשאתי עיני', הנאמר בסוף הסליחות, והמכיל גם מעין 'תרגום' לערבית, בקרב קהילות צפון מזרח מרוקו וצפון מערב אלג'יריה.

 

תוכן:

 

א

אצל רבים מבאי בתי הכנסת קשורות תפילות חודש אלול וימי התשובה בקטעי תפילה ובפיוטים שנשתלבו בסידור ובמחזור לימים אלו. מילותיהם וניגוניהם מלווים אותם בכל חודש אלול ובעשרת ימי תשובה ואף לאחריהם. בתוך אלה יש פיוטים ותפילות שקריאתם לובשת אופי מיוחד, ופעמים שאמירתם חורגת מזמנם הקבוע אל מועדים אחרים. במקום הזה אני עוסק בשני פיוטים שזכו למעמד יחודי בכמה מהקהילות במגרב  – במרוקו ובאלג'יריה.

ראויים הדברים לתיעוד ולרישום ולהארות קצרות, לפי שהייחודים שפיוטים אלו נתייחדו בהם כבר הולכים ומשתכחים מתודעתם של בני הקהילות. יתר על כן, משיחות שהיו לי עם עשרות ילידי הארץ וילידי חו"ל, בנים ליוצאי הקהילות שידובר בהן, נתברר לי שאינם יודעים דבר על גלגוליהם של שני הפיוטים. דבריי מכוונים לשני פיוטים אלו:

א. "פיוט העקדה" המכונה בקיצור "העקדה" – או בצורתו המשוערבת (א)לעקידה[ "עת שערי רצון להיפתח" לרבי יהודה בן שמואל אבן עבאס(עבאש), שחי בימי הביניים בעיר פאס שבמרוקו. בדורותינו הפיוט נאמר ברוב הקהילות של יוצאי ספרד ובני עדות המזרח ביום א' של ראש השנה לפני תקיעת השופר דמיושב. 

ב. הפיוט "אליך ה' נשאתי עינַי", הנאמר בכל בוקר של חודש אלול ושל עשרת ימי התשובה לקראת סופה של תפילת הסליחות.

 

ב

בסדר התפילות של רוב הקהילות של יוצאי ספרד ובני עדות המזרח נוהגים לומר זה מאות בשנים בימי הסליחות ובימים הנוראים שני פיוטים המפייטים את סיפור עקדת יצחק. פיוטים המתכנים בקיצור "עקדות":  הפיוט "אם אפס רובע הקן" לרבי אפרים מרגנשבורג[והפיוט "עת שערי רצון להיפתח". הפיוט "אם אפס" נאמר בכל בוקר בתפילת הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה. במנהג המכונה "ירושלמי" כאשר מתארכת התפילה בשל ניגוני חזנים ופייטנים אומרים מן הפיוט הזה רק את שלושת  הבתים האחרונים (הבתים הפותחים באותיות ז"ק במילה חזק שבאקרוסטיכון וכן את הבית שנוסף לסוף הפיוט בנוסח ספרד:"זיכרון לפניך בשחק", "קוראיך באים לקוד", "עוררה גבורתך להקיץ נרדמים"). רבים אומרים את הפיוט הזה גם לפני תקיעת השופר ביום ב' של ראש השנה.

 

ג

אין ספק כי בתודעתו של רוב הציבור, "העקדה" בסתם היא הפיוט "עת שערי רצון להיפתח". בקהילות המגרב – כך היה לפחות ברבות מהקהילות במרוקו – הרחיבו את אמירתו של הפיוט גם ליום ב' של ר"ה לפני התקיעות דמיושב, ובקהילות רבות שם נהגו לאמרו גם בשעת הוצאת ספר התורה בתפילת המנחה של יום הכיפורים כשארון הקודש פתוח. ברוב בתי הכנסת הפיוט הזה נאמר על ידי הקהל כולו. אך משעלה משקלה של החזנות רבו בתי הכנסיות, שרוב בתי הפיוט נאמרים בהם על ידי יחידים – חזנים ומתפללים בעלי קול ערב. בקהילות מעטות במרוקו, ובכמה מבתי הכנסת של יוצאי המגרב בארץ, הגבאים מסחרו גם את אמירתו של הפיוט הזה. הוא נמכר למרבה במחיר, כדי שישיר אותו הוא בעצמו או יכבד בו מתפללים אחרים כראות עיניו. עד כאן יש פרטים ידועים ופרטים לא ידועים.אבוא עתה אל מה שאינו ידוע אלא למתי מעט.

 

ד

אין ספק שהתיאור הדרמתי והמרחיב של סיפור עקדת יצחק תוך שילוב של יסודות רבים ממדרשי חז"ל הכשירו את אמירת הפיוט הזה בשעת מצוקה כתפילה לאדון התפילות, שהשעה הזאת תיהפך שעת רצון והתפילה תביא פדות. למשל כזה הוא בית מספר 10, המושם בפי יצחק בלכתו להיעקד,  "שיחו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר ילדה לתשעים שנה, היה לאש ולמאכלת מנה, אנה אבקש לה מנחם אנה, צר לי לאם תבכה ותתייפח"וכך הוא גם בית מספר 12, המתאר את ההתערבות בשמיים להצלת יצחק, "ויהמו כל מלאכי מרכבה, אופן ושרף שואלים בנדבה, מתחננים לאל בעד שר צבא, אנא תנה פדיום וכופר הבה, אל נא יהי עולם בלי ירח". ולקראת סוף הפיוט בא הבית האומר שתפילתם נענתה "אמר לאברהם אדון שמַיִם, אל תשלחה ידך אל שליש אורַיִם" וכו'.

שעת מצוקה כזאת היא השעה שאישה כורעת ללדת וחבלי הלידה קשים מנשוא, ופעמים שנשקפת סכנה לחיי היולדת ולחיי העובר. הדברים היו תקפים שבעתיים בימים שלא היו רופאים בשעת הלידה בחברה המסורתית בטרם בוא הקִדמה. בשעות כאלה אֵם האישה היולדת ובנות משפחתה האחרות היו פותחות בתפילה ובתחנונים. בהרבה מאזורי מרוקו, לפחות בשלושה מחוזות – מחוז מראכּש, מחוז דבדו בואכה העיירה אוטאט אולאד לחאג' שבמערבו וכן מחוז תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו ובעיירות סמוכות, כגון העיירה מידלת – נוספה לתפילתן של הנשים אמירת פיוט העקדה בידי אחד מבני הקהילה. במרוצת הזמן הפיוט עצמו נקשר בתודעתם של בני השכבות העממיות באזורים אלו ובייחוד בתודעתן של לא מעט נשים במעשה הלידה ממש. מצאתי כי בשיחן ובדיבורן של נשים אחדות אף ציין את מעשה הלידה עצמו.

 

ה

הרי פירוש הדברים: בקהילות הנ"ל פיוט העקדה היה נאמר כאשר צירי לידה אחזו בנשים שכרעו ללדת. משהוזעקו המיילדות, ולעתים עוד לפני בואן, נקרא לחדר סמוך רב או חזן ולעתים אפילו נער היודע לקרוא, והיה קורא ושר בדבקות שוב ושוב את "העקדה" עד לדת התינוק. במחוז תאפילאלת הייתה תוספת מעשה, אם נתקשתה היולדת מאוד, לוותה אמירת העקדה בתקיעת שופר.התוקע היה משמיע תשר"ת תש"ת ותר"ת כמה וכמה פעמים – והיו מי שנהגו בשעת התקיעות לחזור פעמים אחדות על הבית האחרון של הפיוט שבו נזכרו התקיעות בפירוש[ כך עשו עד שהתינוק נולד. בתודעתן של נשים רבות  – אולי כולן  –  הפיוט הזה היה קשור יותר בשעת הלידה מאשר בראש השנה. וכאמור, היו נשים מעטות שזיהו את הלידה עם פיוט "העקדה". כה שׂחה לי אישה ממראכּש: "כאשר הגיעה שעת העקדה, ידעתי שזכות אברהם ושרה ויצחק תעמוד לי ואצא בשלום ממנה אני והעובר שבמעיי". כמעט מיותר לומר כי באמרה "שעת העקדה" היא התכוונה ל"שעת הלידה".

והנה עוד סיפור שאני זוכר היטב מימי ילדותי, ואף שמעתיו מאז פעמים אחדות במרוצת השנים: בשנת תש"ט (1949) פשטה השמועה שאישה צעירה מבכירה מתקשה מאוד בלדתה ונשקפה סכנה חמורה לחייה. מיד הוזעקו לביתה כמה רבנים וכמה בעלי תקיעה. הללו אמרו בקול רם ובבכי קורע לב את פיוט העקדה, והללו תקעו והריעו בשופרות שעה ארוכה עד שהאישה ילדה. כאשר סיפרה אימה של היולדת את סיפור הלידה ההיא, אמרה לי: "כשבתי הגיעה לשעת העקדה והייתה בצערגדול, באו החזנים ותוקעי השופר לביתה, התפללו ותקעו בשופרות והצילו אותה ואת בנה ממלאכי חבלה. השבח לאל היא יצאה בשלום וילדה בן בריא ושלם". הכול היו בטוחים שכוח תפילת העקדה והתקיעות עמדו לה לאישה היולדת.

לפי שלא נדרשו באותם הימים לרופאים ולמחלקה ליולדות – בטרם בוא הצרפתים למרוקו, והיו מקומות שגם דור אחד או שניים לאחר בוא הצרפתים, הנשים ילדו בביתן בעזרת מיילדות מבנות המקום – נאחזו באמירת הפיוט ובתקיעת השופר כמוצא יחידי. עם זאת רוב הנשים שדיברתי אתן לא קראו לשעת הלידה "שעת העקדה", אלא דיברו על מנהג אמירת העקדה ועל תקיעת השופר בשעה שנשים כרעו לילד, ובתודעתן זה היה עיקר שימושו של הפיוט.

 

ו

מקום מיוחד תפס הפיוט "אליך ה' נשאתי עיניי" הערוך באקרוסטיכון אלפביתי בקהילות צפון מערב אלג'יריה (והראן, תלמסאן ובנותיהן) ובקהילות צפון מזרח מרוקו (הערים דבדו, אוז'דה והעיירות הסמוכות להן).לתפילת הסליחות עצמה היו מגיעים לבתי הכנסת במקומות אלו רק מקצת מהמתפללים (בעיקר אלו שנתכנו "משכימים ומעריבים"), אבל קהל עצום היה מגיע לקראת סוף תפילת הסליחות לאמירת הפיוט הזה, וגם נשים רבות מילאו את הרחבה או את החדר ששימש עזרת נשים. הפיוט היה נאמר כולו בנוסחו העברי בית אחר בית מתוך "סדר הסליחות", ולאחר מכן היה נאמר ה"תרגום" שלו לערבית מתוך דפים מודפסים[או כתובים בכתב יד. נקטתי "תרגום" במירכאות, שכן אף שמספר בתי הפיוט בנוסח הערבי זהה למספרם במקור העברי – ואלה כאלה ערוכים לפי סדר אל"ף בי"ת עברי – אין מדובר בתרגום אלא בנוסח שונה לגמרי.  הנה שני בתים לדוגמה:

אליך ה' נשאתי עינַי, שמע קול תחנונַי, כגודל חסדך \ אילאךּ יא רבי רפדת עינייא, תנדר מן חאלי ותחאן עלייא (=אליך ה' נשאתי עיני, תביט במצבי ותרחם עלי); וברוגז רחם, זכרה והנחם, ושמח ונחם, נפש עבדך\ויגפר דנובי, וג'מיע מא שאפו עיוני, הומאן אללי עדבוני, זאדוני עלא מא בייא \ (=ויכפר עווני, ו[על] כל מה שראו עיניי, המה יסרוני, הוסיפו על אשר בי [= הוסיפו על סבלי]). להוציא את הטור הראשון בבית הראשון אין הנוסח בערבית תרגום של הטקסט העברי אלא טקסט אחר לגמרי.

 

ז

נבוא עכשיו אל עיקר ענייננו: בשביל רבים מבני הקהילות הנ"ל אמירת הפיוט "אליך ה' נשאתי עינַי" בערבית היה עיקרה של תפילת הסליחות. וכה אמר לי בשנת תשמ"ח (1988) שמעון דרעי המנוח (נולד בתלמסאן בשנת תרס"ד\1904):

"כל בני קהילה באו לבית הכנסת כדי לשיר אילאךּ יא רבי רפדת עינייא,שהוא הפיוט היפה והמעולה בתפילת הסליחות. אנשים ונשים שלא ביקרו בבית הכנסת ברוב ימות השנה היו משכימים קום ובאים להשתתף באמירת הפיוט או היו מאזינים בקשב רב לאומריו. כל מי שידע לקרוא עברית החזיק בידיו את הדפים המודפסים ובהם הפיוט בערבית הכתוב באותיות עבריות, ומי שידע לקרוא רק צרפתית החזיק בידיו את נוסח הפיוט בערבית מתועתק באותיות צרפתיות. אומַר לך משהו חשוב: לא הייתה הכנה טובה לר"ה וליוה"כ כאמירת הפיוט הקדוש והנפלא הזה בוקר בוקר בימי הסליחות. כמה חבל שבשנים האחרונות הפסיקו בבית הכנסת שלנו בפריז את אמירת הפיוט בערבית. כך מחקנו את זכרם של אנשי תלמסאן הראשונים!".

מעניין הדבר כי לא רק בקהילות צפון מזרח מרוקו, שרוב בני קהילות דיברו בהן ערבית עד לחיסול הקהילות באמצע המאה העשרים, אלא גם במערב אלג'יריה עד 1962 – עת עזבו אחרוני היהודים את הארץ ההיא, 132 שנה אחרי הכיבוש הצרפתי, ורוב הציבור דיבר אך צרפתית ורק מעטים עוד דיברו ערבית  – התמידה אמירת הפיוט בערבית. יש בידי עדויות שכך המשיכו לנהוג עוד כעשרים שנה רבים מיוצאי הקהילות הנ"ל ממרוקו ומאלג'יריה לאחר עלותם ארצה או לאחר השתקעותם בצרפת. אבל גם המנהג הזה ננטש ונשכח, ורבים מהצעירים בבתי הכנסת של יוצאי תלמסאן בצרפת או של יוצאי דבדו ואוז'דה בארץ אינם מכירים את המנהג.

 

ח

לימוד מנהגיהן של קהילות ישראל בכל אחת מתפוצות ישראל הוא פרק חשוב בתולדותיהן. אין לך כמעט קהילה רבת שנים שלא נתפתחו בה מנהגים מקומיים. מעניינים ביותר המנהגים שהשתרשו בקרב השכבות העממיות. מנהגים רבים חדלו עם עקירתן של הקהילות ממקומן בשל הגירות ונדודים לערים או לארצות אחרות או בעקבות העלייה לארץ. חוקרי המנהג לא יפסחו לעולם על איסוף ועל בירור טיבם של מנהגות שנשתכחו. הכרתם וחקירתם היא פרק בהכרת מאפייני ההוויה של הקהילה.

התיאור שהובא בזה ביקש להתחקות על שני פיוטים ועל מנהגות שנקשרו בהם ובאמירתם בקרב בני השכבות העממיות בקהילות ישראל שישבו שנים רבות במגרב. בשל היעדר תיעוד איננו יודעים אימתי נתגבשו קווי הייחוד שתיארנו באשר לאמירתם של שני הפיוטים הנזכרים. ודאי הוא כי המנהגים המתוארים התפתחו דורות אחרי שנשתלב כל אחד מהפיוטים הללו בסדר התפילות בימי הביניים. מותרים אנו להניח כי כבר לפני כמה מאות שנים הועבר פיוט העקדה מבית הכנסת לחדר הלידה בקהילות הנזכרות ממרוקו. ונראה כי לפני שנים הרבה "ניתרגם" הפיוט "אליך ה' נשאתי עיניי" לערבית בקהילות במערב אלג'יריה ובצפון מזרח מרוקו כדי לקרב את הציבור הרחב לתפילת הסליחות. בהיעדר תיעוד לא נוכל לומר יותר ממה שאמרנו על מועד התגבשותם של המנהגים הללו.

פרופ' משה בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית ולשונות היהודים (תשנ"ג) ומכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית.

המאמר המקוצץ במעט התפרסם ב'הצופה' בערב ראש השנה (כ"ט באלול תשס"ז) במדור 'סופרים וספרים',עמ' 18-19.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

המאה הי"א היא בסימנם של רבינו חננאל, רבי נסים גאון, הרי"ף ורבינו אפרים תלמידו מקלעת חמאד אשר באלג'יריה.

במאה הי"ב מגיע מצופן אפריקה לספרד ולפרובנס רבי יוסף פלאט שהיה רבו של הרב אב"ד בעל האשכול, ושתשובתו על הברכות עשתה רושם אדיר בימים ההם ; בפאס לומר הרמב"ם אצל רבי יהודה הכהן בן שושאן שנהרג על קידוש ה' בתקופת השמד הנוראה, וכן חי בה בימים ההם רבי יהודה עבאס מחבר " עת שערי רצון " תפילה הנאמרת בראש השנה ויום הכיפורים.

במאה הי"ג מתכתבים רבי דוד בן זכרי ורבי משה בן זכרי מפאס עם הרשב"א – רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת ; רבי זכריה בן רבי יהודה אגמאתי שחיבר את ספר הנר שהוא שיטה מקובצת על הבבות, ספר חשוב ביותר ששימר לנו את חידושיו של רבי יוסף אבן מיגאש רבו של הרמב"ם ושל עוד ראשונים אחרים.

במאה הי"ד מגיעים מספרד לצון אפריקה החכמים הבולטים : רבע אפרים אלנקאווה, הריב"ש והתשב"ץ, ובפאס כותב המקובל רבי נסים מלכה את החיבור המפורסם " צניף מלכות ".

 

ר' יצחק בן ר' ששת ברפת (13261408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (הראשון) ורבי פרץ הכהן.

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש התנגד ללימוד הפילוסופיה, וכן לעיסוק בחכמת הנסתר

הרב שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ; 13611444). רב באלג'יר. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים.

גדל בפלמה דה מיורקה, ספרד, שם למד תורה ורכש גם ידיעות במדע, עיקר השכלתו הייתה ברפואה שבה התמקצע. לדבריו "החוכמה ההיא תחיה בעליה" – בספרד, אולם לימים באלג'יר לא יכול היה להתפרנס מהעיסוק בה.

במאה הט"ו דורך כוכבם של רבי ישועה הלוי מתלמסאן בעל " הליכות עולם ", שעליו כתב מר"ן בית יוסף את " כללי הגמרא " שלו, ורבי סעדיה אבן דנאן ; רבי ליים גאגין ורבי משה חלוואה גיבורי המחלוקת על הנפיחה, ורבי יעקב בירב, בדור הגירוש ;

רבי אברהם אזולאי בעל פירוש " אור החמה " על הזוהר הקדוש במאה הט"ז ; הוא היה זקנו של רבינו החיד"א, ארבעה דורות לפניו.

במאה הי"ז – רבי יהודה בן עטאר ורבי יעקב אבן צור ; רבי יעקב ששפורטאס שבא מצפון אפריקה לאמסטרדם והיה ראש החץ במלחמה בשבתי צבי, והביא איתו כתב יד של תשובות הרמב"ם והדפיס אותן לראשונה ב " פאר הדור " ;

רבי יעקב חגיז מזרע גולי ספרד, נולד בפאס בשנת 1620 ועלה בשנת 1658 לירושלים והיה שם ראש הישיבה הבולט ביותר ; חיבר שאלות ותשובות הלקט, ועוד חיבורים רבים, התנגד לשבתאות, היה חתנו של הרב המג"ן רבי משה גלאנטי.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

Asilahשלוש הממשלות – סילוק ליום הכיפורים 237

אֱלֹהִים אֶל מִי אַמְשִׁילְךָ ? / וְאֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ

בָּמָה אֲדַמֶּךָ ? / וְכָל דְּמוּת טֶבַע חוֹתָמֶךָ

גָּבַהְתָּ מִכָּל מֶרְכָּבָה / וְגָאִיתָ מִכָּל מַחֲשָׁבָה

דְּבַר מִי יְכַלְכֶּלְךָ / וְלָשׁוֹן מִי תְכִילֶךָ ?

 

ביאורים לשיר.

 

סילוק של קרובה לשחרית יום הכיפורים. בפיוט זה מתוארות שלוש רשויות " ממשלות " של עולם הבריאה. חלוקה כזאת אינה ידועה למקרא, ואף על פי כן מוצא המשורר לה סמוכין בסיומו של מזמור קג בתהילים, ועל כן משלב הוא את דבר המקרא באלה לסיומיהן של שלוש פסקות משירו ( 38, 50, 63, ).

סמוך לזמנו של יהודה הלוי נזכר עניין שלוש הממשלות בחיבורים עבריים שונים. אברהם אבן עזרא רומז אליו בפירושו על פסוקי התהלים הנ"ל ומרחיב עליו את הדיבור בפירושו על דניאל י, כא : " הוא העולם הראשון… וזה העולם אינו גוף והוא נקרא מראה כבוד השם העליון….

 

והעולם השני שהוא התיכון שם נשמות צורות אמת בלא גופות גם נשמות בגופות….

והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע "

 

1 – ואין – ואין לדמות אליך ( אחר )

2 – טבע חותמך – נטבעה על ידך. ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחר מהם דומה לחברו.

3 – מכל מרכבה – שבעולם וגם מכסא כבודך

 

– –  הַיֵּשׁ לֵבָב יגורֶךָ / וְיֵשׁ עַיִן תשורֶךָ ?5

 וְאֶת מִי נוֹעַצְתָּ וַיְבִינֶךָ / וְלֹא נוֹצַר אֵל לְפָנֶיךָ ?

זֶה עוֹלָמְךָ יעידֶךָ / כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ

חָכְמָתְךָ בְּכָל מְבֹאֶרֶת / וְאֶת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת

טֶרֶם הָרִים יֻלְּדוּ / וְעַמּוּדֵי שָׁחַק עָמָדוּ

 

5 – יגורך – יכילך : לכאורה מלשון " יגור " ואבן ג'אנאח מפרשו – יקבוץ

8 –  ואות חותמך – עייל לעיל, שורה 2

9 – טרם – לפני בריאת הארץ והשמים.

 

10 – יָשַׁבְתָּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים / וְאֵין עֲמָקִים ואין גְּבֹהִים

כִּלְכַּלְתָ הַכֹּל וְכֹל לֹא יְכַלְכְּלֶךָ / וּמָלֵאתָ הַכֹּל – וכֹל לֹא יְכִילֶך

לְבָבוֹת עָמְדוּ מִלִּדְרֹשׁ / וּלְשׁוֹנוֹת נִלְאוּ מִלִּפְרֹשׁ

מַחְשָׁבוֹת חֲכָמִים יִתְמָהוּ / וְרַעְיוֹנֵי מְהִירִים יִתְמַהְמָהוּ

" נוֹרָא תְּהִלּוֹת " נִקְרֵאתָ / וְעַל כָּל תְּהִלָּה נַעֲלֵיתָ

 

10 – ואין – ועדיין לא נבראו מישורים והרים

11 – לא יכילך – אנו יודעים שהוא מקומו של העולם ואין עולמו מקומו

12 – עמדו – חדלו

 

15 – שַׂגִּיא כֹּחַ, אֵיךְ נִפְלֵאתָ / וְהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵאתָ

–עָמֹק עָמֹק – מִי יִמְצָאֶנּוּ ? / וְרָחוֹק רָחוֹק – מִי יִרְאֶנּוּ ?

פָּעָלְךָ הֵם הַדְּרוּשִׁים / אַף אֱמוּנָתֶךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים

צִדְקָתְךָ הִיא הַנִּשְׁמַעַת / וְתוֹרָתְךָ הִיא הַנּוֹדַעַת

קִרְבָתְךָ קְרוֹבָה לַשָׁבִים / וּרְחוֹקָה מְאוֹד מִן הַשּׁוֹבָבִים

 

16 – עמוק – קהלת

17 הדרושים – רק אותם אפשר לדרוש , וכך להכיר בעקיפין כי אתה יוצרם

קדושים – וגם אמונת החסידים בך משמשת עדות למציאותך

19 – לשבים – לחוזרים בתשובה

השובבים – החוטאים.

20 -רָאוּךָ הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת / וְלֹא נִצְרְכוּ לַמְּאוֹרוֹת

שְׁמָעוּךָ בְּאָזְנֵי רַעְיוֹנֵיהֶם / כִּי תֶחֱרַשְנָה אָזְנֵיהֶם

תָּמִיד קְדֻשָּׁתְךָ קוֹרְאוֹת. / קָדוֹש קָדוֹש קָדוֹש אֲדֹנָי צְבָאוֹת

יי צְבָאוֹת – שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / יי אֶחָד – שֵׁם אֱלֹהוּתֶךָ

הֲמוֹן מַלְכוּתְךָ לֹא יְסֻפַּר וְלֹא יְדֻבַּר / וְאֶל אֱלֹהוּתְךָ שֵׁנִי לֹא יְחֻבַּר.

 

20 – הנשמות הטהורות – המלאכים שרואים את האור העליון, את כבוד ה'

21 – באזני רעיוניהם – שמיעה פנימית, מקביל לראייה פנימית.

22 – קדוש – קדושת המלאכים

23 – מלכותך – בהיותך מלך לצבאותיך

24 – המון מלכותך – קהל המלאכים

לא ידובר – לא יתואר במלים.

 

 

25 – וְכַמָּה פָּנִים לַפָּנִים הַנּוֹרָאִים / וְכַמָּה אחורים לָאֲחוֹרַיִם הַנִּרְאִים

דִּגְלֵי מֶרְכָּבָה הֵקַמְתָּ לְעֵד וּלְאוֹת / כִּי הַדָּבָר מְאַת אֲדֹנָי צְבָאוֹת

הַכֹּל עֲבָדֶיךָ מְשָׁרְתֵי פָּנֶיךָ / גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ

הֵם הַנַּעֲלָמִים מֵעֵינֵי בְּרוּאֶיךָ / הֵם הַנִּרְאִים לְעֵינֵי נְבִיאֶיךָ

לָהֶם יִקְרְאוּ רְחוֹקִים קְרוֹבִים / וּבְאֵין הֲלִיכָה רָצִים וְשָׁבִים

25 – פנים – פני ה'

לאחורים הנוראים – כבוד ה', התגלותו הנראית ליחידי סגולה. ב " כזורי " וכבוד ה', הוא הדוף הדק ההולך אחרי חפץ ( רצון ) האלהים, המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא, כפי הדעת הראשונה, אך עך הדעת השנייה יהיה כבו דה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים….ושמא זאת הייתה בקשת משה באמרו " הראני נא את כבודך " ואמר לו " הן " על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת לאדם לראותם וכמו שאמר " וראית את אחורי ". והכבו דההוא, מה שיוכל לסבלו ראות הנביאים. ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן והאש האוכלת, ממה שהוא רגיל אצלנו.

26 – דגלי – דגלי מחנות המלאכים שמסביב למרכבה

27 – גבורי כוח – כינוי למלאכים

29 – רחוקים – מבני אדם סתם

קרובים – לנביאים

ובאין הליכה – תנועתם אינה מותנית בחוקי התנועה הרגילים

 

30 – וַהֲלִיכוֹתָם הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכֵי בַּקֹּדֶשׁ / אֲדֹנָי בָּם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ

יְדַבְּרוּ – וְאָכֵן בְּרִשְׁיוֹנְךָ / וְיַעֲשׂוּ – וְאוּלָם בִּרְצוֹנְךָ

בְּזֹאת יֹאמְרוּ שׁוֹמְעֵי מִלֵּיהֶם / כִּי פִּיךָ הַמְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה וְחֵילֵיהֶם / וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם נוֹשְׂאֵי כְלֵיהֶם

שָׁכֵן אוֹר עוֹלָם עֲלֵיהֶם / וַיְהִי שָׁלוֹם בְּאָהֳלֵיהֶם

 

 

30 – אדוני בם – ה' היה בקהלם בהר סיני בקודש, הוא הפעילם

32 – שומעי מליהם – הנביאים

אליהם – את השומעים

33 – ראש – חילי המלאכים הללו נמצאים בראש הממשלה הראשונה, בעוד שהכוכבים השייכים לממשלה השנייה, אינם אלא נושאי כליהם.

34 – עליהם – על חיליהם

 

35 – מַעְיַן חָכְמָה מֵאִתָּם יוֹצֵא / וּמְקוֹר חַיִּים עִמָּם יִמָּצֵא

 

וְאֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת / וְאֵין חֶסְרוֹן וְאֵין מָוֶת

אַשְׁרֵי אִישׁ אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְעָרֵב / לְהַקְדִּישׁ בִּקְדֻשָּׁתָם בֹּקֶר וְעָרֵב

לִקְרֹא כְּדָוִד לִקְרַאת מַעֲרָכָיו / בָּרְכוּ אֲדֹנָי מַלְאָכָיו

הַמֶּמְשָׁלָה הַשָּׁנִית צְבָא הַשָּׁמַיִם / וְחַיּוֹת מֶרְכָּבָה גַּבּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם

 

36 – ואין מוות – ב "כוזרי " והמלאך יש שהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים

38 – מערכיו-  מערכותיו

39 וחיות מרכבה – הנמנות כאן עם המלאכים פחותי הדרגה

מלאות עינים – כמתואר ביחזקאל

 

40 -מַיְמִינִים וּמַשְׂמאלִים רָצִים וְשָׁבִים / עוֹמְדִים בָּרוּם עוֹלָם נִצָּבִים

וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם / וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִשְׁכִינָתְךָ מְגַמָּתָם

דִּגְלֵי רְבָבוֹת חֲיָלִים חֲיָלִים / כֻּלָּם תַּחְכְּמוֹנִים וְרַבֵּי פְּעָלִים

הָעוֹלִים אַחֲרֵיהֶם – שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ / אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ

לָהֶם יִתְחַבְּרוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר / הַנְּתוּנִים לְמֶמְשְׁלוֹת רַבּוֹת וּלְמָאוֹר

 

40 – ברום עולם – בשמים

41 ינשאו – כמתואר ביחזקאל

42 – תחכמונים – חכמים

43 – שואף – לשוב אל מקום בו זרחו אתמול

44 – הנתונים – על הכוכבים הוטל להאיר לארץ, אך יש להם תפקידים אחרים : הם משפיעים על מהלך החיים וממלאים בזה את רצון קונם. ב " כוזרי " וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה בארציות, אך נודה כי המשכי ההויה וההפסד מחמת הגלגל ( המזלות ) אבל הצורות מאת מנהיגם ומולידם והשם אותם כלים להקמת כל אשר יחפוץ….

 

45 – אֲלֵיהֶם יִלָּווּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם / וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמַיִם

דּוֹרְשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתוֹ

וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל וְלֹא מוֹקֵשׁ / וְאֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ

נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לְזֶה / וּמְקַבְּלִים רְשׁוּת זֶה מִזֶּה

יַחַד יָרֹנּוּ יִשְּׂאוּ קוֹלָם / בְּשֵׁם אֲדֹנָי אֵל עוֹלָם.

 

45 – שמי השמים – גלגל המזלות

והמים – כאן מכניס המשורר השקפה מקראית לתוך הקוסמולוגיה היוונית

46 – ממלאכתו – במלאו את תפקידו

48 – נותנים…ומקבלים – מלשון תפיל היוצר " וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש " וכו….

 

50 – וְלָהֶם קָרָא הַמְּשׁוֹרֵר בְּמִקְרָאָיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל צְבָאָיו !

הַמֶּמְשָׁלָה הַשְּׁלִישִׁית וְחַיָּלֶיהָ / הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר עָלֶיהָ

מִפְרְשֵׂי רוּחַ וְאֵשׁ וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם / וְהַיָּמִים וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם

תּוֹצְאוֹת אֵשׁ וּבָרָד וְשֶׁלֶג מֵאוֹצָרוֹ / וְרוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ

וּפַלְגֵי מַיִם בְּאִמְרָתוֹ הִתְפַּלְּגוּ / וְעַנְפֵי לְבָנוֹן בְּחָכְמָתוֹ הִשְׂתָּרְעוּ

 

50– משורר- דוד המלך

51-52 – הארץ – ארבעת היסודות שמהם מורכב העולם התחתון : עפר, רוח אש, מים

מפרשי – התפשטות

53 מאוצרו – של הקב"ה

54 התפלגו – ארבעת ראשי הנהר שיצאו מדן העדן

וענפי – הענפים של ארזי הלבנון, ונדרש גם על עצי עדן

 

55 – דֶּשֶׁא לִזְרֹעַ וְעֵץ לִנְטֹעַ / וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לַבְּהֵמָה לִשְׂבֹּעַ

הִשְׁרִיץ דְּגֵי יָמִים וְתַנִינֵיהֶם / וּתְמוּנוֹת צִפֳּרֵי כָּנָף לְמִינֵיהֶם

עֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן – וַתוֹצֵא הָאָרֶץ / בְּהֵמָה וְרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אָרֶץ

לָתֵת הַכֹּל בְּיָּד אָדָם פְּקִידְךָ / תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

עֵקֶב תּוֹצִיא מֵחַלְצָיו מְלָכִים / מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וּמַחֲנֶה מַלְאָכִים

 

56 – ותמונות – וצורות

57 – ערוך – לערוך מזון לאדם

59 – עקב – כדי שבסוף

ממלכת הכהנים – עם ישראל

מלאכים – הנביאים שליחי ה' שקמו בישראל

 

60 – וּלְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשְׁךָ בְּרָאתָם / וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתְךָ קְרָאתָם

נִקְדַשְתָ בְּתוֹכָם וְנִכְבַדְתָ / וּמִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים עֹז יִסַּדְתָּ

יִתְגַּדֵּל עַל כָּל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / בפי עוֹשֵׂי מְלַאכְתְךָ וּשְׁלוּחֵי מלאכותך

וּבְכֵן זִמֵּר נְעִים זְמִירוֹת לעושיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל מַעֲשָׂיו " !

בָּרְכוּ אֲדֹנָי בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי, כִּי אֵין בִּלְתּו

 

61 – עוז יסדת – הגדלת את הודך

63 – נעים זמירות לעושיו – דוד המלך לאלהיו

 

–65 –  יְשֻרּן אֲשֶׁר יָקָר מִזּוֹלֵל הוֹצִיאוּ / וַיַמְשֵהוּ מַיִם בְּיָד מֹשֶׁה נְבִיאוֹ

וְיוֹרֵד כְּבוֹדוֹ לְמִקְדָּשׁ הֲדוֹמוֹ / וַיַעַל נְבִיאוֹ לְעַנְנֵי מְרוֹמוֹ

מֶשֶׁךְ נְבוּאָה מָשַׁךְ ליודְעָיו / וְרוּחַ נְדִיבָה שָׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו

הִדְרִיכםָ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ הַנְּכוֹנָה / לְדַמּוֹתָם לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּמוֹהֶם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקְדִּישִׁים / וְתוֹדוֹת קְדֻשָּׁה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים

 

65 – יקר מזולל – אשר אלהים העלהו משפלותו

מים – מים סוף

66 – הדומו – לבית מקדשו בירושלים

נביאו – את אליהו

67 – משך – שפע

רוח נדיבה – כאן רוח הקודש

68 – לדמותם – תפילת ישראל מקובלת לתפילת המלאכים, ולפעמים אף לתפילת צבא השמים.

69 – מקריבים – תפילות במקום קורבנות

 

70 –  פָּנָיו מְכַפְּרִים וּמִתְכַּפְּרִים / וּתְהִלּוֹת אֲדֹנָי מְסַפְּרִים

וּמִתְעַטְּפִים כִּשְׂרָפִים וְאֶרְאֶלִּים / וְנִמְשָׁלִים לְתַרְשִׁישִׁים וְחַשְמַלִּים

רָצִים וְאָצִים וּמִתְקַבְּצִים / וְלַלֶּכֶת עִמְּךָ מִתְאַמְּצִים

יִרְאָה לוֹבְשִׁים וּמִתְבּוֹשְׁשִׁים / מִתְאוֹשְׁשִׁים לְעָבְדֵךְ וּמִתְקוֹשֲשִים

מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וְקִדֻּשָׁה מְשַׁלְּשִׁים / לְאֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים

 

71 – ומתעטפים – כלים ומשתוקקים לאל

ואראלים  וחשמלים, ושרפים וכרובים ואופנים – כתות מלאכים

73 – ומתבוששים – שמא לא יכבדוהו כראוי

מתאוששים – ואולם מחליפים כוח ומתאספים

74 – לאל נערץ – תהלים

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

בנו רבי שמה חגיז מחבר " לקט הקמח " הוא דמות בולטת מאוד. רבי חיים בן עטאר, המלאך רפאל בירדוגו ורבי שלום בוזאגלו בעל הפירוש המפורסם " מקדש מלך " על כל הזוהר, רבי נתן בורגיל מתוניס שחידושיו על התלמוד מפורסמים וחלק מהם נמצא בש"ס וילנא, רבי יצחק בן רבי בנימין טייב מתוניסיה בעל " ערך השלחן ", רבי יהודה עייאש מאלג'יריה בזמן החיד"א במאה הי"ח.

במאה הי"ט – רבי דוד בן שמעון ( צו"ף דב"ש ) שעלה ממרוקו וחיזק את קהל המערבים בירושלים, בנו רבי אהרן בן שמעון שהיה רב ראשי בקאהיר, ושניהם כתבו חיבורים חשובים על מנהגי ירושלים ומנהגי מצרים.

רבי רפאל משה אלבאז שהתעניין גם במדעים כלליים והוגי הדעות ; רבי חיב טולידאנו בן אליעזר ורבי אליהו בן אמוזג שחולל את דת בני נח.

במאה הכ' האנציקלופדי סטים, רבי יוסף בן נאיים ורבי יוסף משאש.

נסתפק ברשימה זו שאינה מייצגת אלא את קצה הקרחון. רוב הקהילות בהן רצף לא נשמר, היו מועדות לשינוי מנהגים. מנהג ארץ ישראל הקדום שהיה על פי הירושלמי, נעלם עם השמדת הקהילה היהודית על ידי הצלבנים. המנהג המכונה " ירושלמי " הוא מנהג חדש שהתחיל להיווצר לאט לאט אחרי גירוש ספרד.

 בטורקיה נוצרה תערובת של מנהגים, עקב הנדידות הגדולות אליה של קהילות ספרד שהיו בעלי מנהגים שונים ( קסטיליה וארגון למשל ), של קהילות אשכנזיות ושל הקהילות המקוריות ( המנהג הרומני וטי ומנהג המוסתערבים ). אין פלא כי המקובלים הצליחו אז בקלות לשנות במזרח חלק מן המנהגים הישנים.

תופעה כזאת לא יכלה להתרחש בקלות בצפון אפריקה. הרצף הדמוגראפי והמשכיות מרכזי התורה הבולטים במשך למעלה מאלף שנים, מנעו שינויים קיצוניים במנהגים.

והנה אנו עדים לופעה הסוציולוגית הידועה שהפחות מושרש מערער על מי שמושרש יותר. 

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

לגבי הטענה השלישית   " קהילות צפון אפריקה שבאו לארץ חייבות לנהוג כמנהג המקום בארץ, והוא המנהג המכונה " מנהג ירושלים " והנוסח המכונה " נוסח ירושלים "., שצריך לקבל את מנהג המקום , אנו מפנים את הקורא אל המבוא שלנו, בו מוכח שזו אחת המחלוקות הגדולות שזעזעו את המאה הט"ו, שדמתה במפגש קהילות לתקופתנו, וכשהנטייה הכללית הייתה שכל קהילה יכולה וצריכה לשמור על מנהגיה, וכי הכלל האומר כי אדם חייב לקבל עליו את מנהג המקום שאליו בא, אינו חל על קהילות שלמות אלא רק על יחידים. ומכל מקום, אין הגיון להחיל כלל זה רק על יוצאי צפון אפריקה ולא על האשכנזים.

לגבי הטענה השנייה, "  ההלכה בצפון אפריקה אינה כדעת מר"ן במקרים רבים " , אנו נוכיח לאורך הספר, בהלכות רבות, כי הטענה שקהילות צפון אפריקה חרגו מפסקו של מר"ן אינה נכונה ברוב המקרים. וכן שהמערערים עצמם חרגו פעמים רבות מפסקי מר"ן, דווקא באותן הלכות בהן נצמדו קהילות צפון אפריקה לפסקיו של מר"ן. דוגמאות רבות בנידון, פזורות לאורך כל החיבור הזה. והמסקנה היא שאין לאף אחד מונופול על מר"ן.

גם הטענה הראשונה שקהילות צפון אפריקה נוהגות בדברים רבים כמו האשכנזים, תתברר כמופרכת. ראשית מר"ן עצמו פסק במקרים לא מעטים כדעת הרא"ש ונגד הרי"ף והרמב"ם

רבנו אשר בן יחיאל המכונה הרא"ש (1250 – 1350) – מגדולי פרשני התלמוד והפסוקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.

הרי"ףרבי יצחק אלפאסי 1013 –  1103 מגדולי פוסקי התלמוד ומגדולי הפוסקים הספרדים.

משמעות הדבר שרבנו יוסף קארו שעל פסיקותיו, יהדות מרוקו מסתמכת בצורה עקבית, פסק בעד פוסק אשכנזי, ונגד פוסק מיהדות מרוקו, וזה להפריך את הטענה הקודמת.

שנית המערערים מעדות המזרח נוהגים פעמים רבות כדעת האשכנזים ונגד דעתו של מר"ן. דווקא באותן הלכות בהן קהילות צפון אפריקה נוהגות כדעת מר"ן, ובהתאם להלכה ספרדית מקורית. וגם פה ימצא הקורא דוגמאות לא מעטות לאורך חיבורנו זה.

חשוב גם להדגיש כי ההיסטוריה שלנו מצטיינת בהשפעות הדדיות שין האשכנזים והספרדים. ההשפעות הספרדיות הבולטות ביותר על האשכנזים מופיעות בניגוד למצופה, דווקא אחרי גירוש ספרד שהיה אמור לחסל את העולם הספרדי.

חוגי האר"י ז"ל השפיעו בצורה עמוקה על האשכנזים, בעיקר על קהילות החסידים. אך לפני כן, כבר בולטים השל"ה הקדוש, חכם צבי ובנו יעקב"ץ בהערצתם לספרדים. מאידך, ההשפעות האשכנזיות על הספרדים בעבר הורגשו בכל הקהילות הספרדיות, ולא רק אצל יוצאי צפון אפריקה.

כבר כתב אברבנאל – כחמישים שנה חפני הופעת השו"ע. בספרו " זבח פסח " על ההגדה : ואנחנו גלות ירושלים אשר בספרד הננו נוהגים כדעת הרא"ש ז"ל ". אם כן השפעת הרא"ש ע"ה לא הצטמצמה ליוצאי צפון אפריקה.

ואפילו רבי אברהם אלקלעי עליו השלום, דודו של רבי יהודה אלקלעי, כותב בספרו " זכר לאברהם " " מנהגינו בעיירות אלו הסמוכות בדיני פסח לעניין חוזר ונעור דלא מחמרינן לומר חוזר ונעור אפילו בטעמו או לח בלח, וכמו שכתב מור"ם , דדוקא בממשו אמרינן חוזר ונעור וכו.. בכל דיני פסח מנהגינו ככל מה שכתב מור"ם ז"ל באופן דלעניין פסח אנו אשכנזים.

כך אמר לי הרב מ"ד עט"ר ה"ה מר רב"י יצ"ו. ורבי אברהם אלקלעי אינו צפון אפריקאי בכלל, אלא מדוב ר בספרדי שחי במאה הי"ח באזור הבלקנים שהיה שייך לאימפריה הטורקית. 

Recent Posts

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;

  • פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

    מכתב קסד אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס. מכתב קסה רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63. מכתב קסו הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי

  • המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

    המאה החמישית לאלף הששי בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳. בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים. עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול

  • שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

    שמואל הלוי אבולעפיה נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳ ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930