יהדות המגרב – רפאל בן שמחון


מנהגי יום הכפורים אצל יהודי מרוקו- רפאל בן סמחון

אמירת כל נדריאהרן בן חסין זל

סדר התפילות של יום הכיפורים נפתח בפיוט שהוא כעין וידוי ובנעימה מיוחדת שוברת לב, משום שחייבים להתוודות אחר הסעודה המפסקת:

לן אלי תשוקתי,  בך חשקי ואהבתי,

לך לבי וכליותי,  לן רוחי ונשמתי…

אחרי פיוט זה, כל קהל בית־הכנסת עומד כאיש אחד בשקט מופתי, לשמיעת כל נדרי.

כל נדרי במכנאס

לעולם לא אשכח את התמונה היפה שנחקקה בזכרוני, המתארת את אמירת כל נדרי בליל־הכיפורים בעירי מכנאס, בבית־הכנסת של המשפחה על־שם סבי מוהרי״ע בן סמחון . בבית־כנסת זה התפללו בני משפחתו של המשורר הנשגב ר׳ דוד בן חסין וכן בני משפחתו של ר׳ חיים מרעיון . על בית־כנסת זה נרקמו אגדות רבות, שליח ציבור שהיה עובר לפני התיבה בימים הנוראים, היה ר׳ דוד בן חסין צאצא של המשורר בן חסין, שני הסומכים שלו היו ר׳ אהרן בן חסין גם כן צאצא של אותו משורר ור׳ יהושע מריג׳ון זכ״ל .

בית הכנסת הזה שהכיל 80 מקומות ישיבה, היה מלא מפה אל פה, זאת בנוסף לחלק של יראים, שנהגו לעמוד במשך כל התפילות של היום הקדוש ולא ישבו בכלל עד תום התפילות. בכניסה של בית־הכנסת הזה, ישבו ״ליהוד למספ׳ריה״ (הרוכלים שבכפרים), אלה יהודים שחיו בכל ימות השנה בכפרי הסביבה לרגל מסחרם עם הגויים ובימים הנוראים וכן בשלושת הרגלים היו עולים העירה לחוג את החגים עם בני משפחותיהם. אלה היו אנשים בריאים בגופם, ואשר פניהן שזופי שמש, הם היו טיפוסים ברובם תמימים ועממיים .

כל המתפללים עטו ״גאלאביות״ לבנות ועטופים בטליתות ג״כ לבנות וכך היו נראים כמלאכי רום שירדו זה עתה להתפלל עמנו.

שליח ציבור היה כאמור ר׳ דוד בן חסין, קשיש ונמוך קומה, בעל עיניים חומות בוערות, זקנו צחור כשלג ויורד על פי מידותיו, מצחו גדול ורחב, פניו לבנים, ראשו מכוסה בצעיף החום כדרך רוב החכמים המיוחסים וכל כולו לבוש לבנים ולמעלה מזה ״הסלהאם״ הלבן (בורנוס) המוכר שלו. כל אלה נתנו לו תואר פני מלאך אלהים. הוא היה קם בכפיפת ראש לפתיחת ההיכל, עיניו כבושות בקרקע ומיד, כל הקהל עמד על רגליו, הושלך הס בבית הכנסת, הרב הזקן מתאמץ לפתוח את ארון הקודש ושני עוזריו ה״סומכים״ מוציאים את ספרי התורה ומשאירים את ההיכל פתוח, מיד נשמע קולו של ר׳ דוד הזקן והוא פותח במלים:

׳׳בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא״…

באותו רגע רואים אנשים מרצינים, קפואים ממש, ארשת פניהם משתנה, אחדים מזילים דמעה, אחרים מכסים את פניהם בטליתותיהם, שלא יראו אותם בוכים, התפילות והמתפללים מקבלים משמעות חדשה. החזן הזקן ממשיך בקול רפה וספוג כאב. . .

״ועל דעת הקהל הקדוש הזה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין״.

ברגע זה, כל המתפללים מרגישים מלוכדים כאגודה אחת, כי יום זה הוא היום המקודש מכל הימים, והחזן הזקן ממשיך בידיים רועדות להחזיק את ספר התורה ומצהיר:

״כל נדרי, ואטרי, ושבועי, ונדויי, וחרמי, וקונמי, וקונחי וקונסי, די נדרנא, ודי נדרנא, ודי אשתבענא, ודי נשתבע, ודי נדינא, ודי ננדי, ודי חרמנא, ודי נחרים, ודי אטרנא על נפשתנא, ודי נאסר, מיום הכפורים שעבר, עד יום הבפורים הזה שבא עלינו לשלום, ומיום הכפורים הזה עד יום הבפורים שיבוא עלינו לשלום, נדרנא לא נדרי, ושבוענא לא שבועי, ונדויינא לא נדויי, וחרמנא לא חרמי, ואסרנא לא אסרי״.

באותה שעה, המתפללים חשים עצמם מזוככים מכל עוון ועונים לו בקול

רם:

״כולהון אתחרטנא בהון, יהא רעוא די יהוו שביתין ושביקין, לא שרירין ולא קיימין, ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לבל העם בשגגה״.

שלוש פעמים משננים את ״כל נדרי״ ובכל פעם היא נאמרת מפי חכם אחד משלושת החכמים המחזיקים כל אחד ספר תורה בידו וכל פעם בסולמות שונים. מדי פעם עולה קולו של החכם האומר אותה, הלחן המופלא מעלה יותר את התפעמות הלב של המתפללים.

הראשון מתחיל בטון נמוך, כמעט בלחש, השני עובר לסולם קולות גבוה ומכניס את כל הקהל לעולם יותר רציני והשלישי יותר ויותר גבוה.

אחר־כך אומר השליח ציבור את ההתרה את האחרונה.

שרוי לנו מחול לנו מותר לנו (ג׳ פעמים)

שרוי לנו ולכם ומחול לנו ולכם ומותר לנו ולכם (ג׳ פעמים

שרוי לנו ולכם ולכל ישראל ומחול לנו ולכל ישראל ומותר לנו ולכם ולכל ישראל (ג׳ פעמים)

שרוי לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מטה ומחול לנו ומותר לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה (ג׳ פעמים)

סלח נא לעון העם הזה בגודל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה ושם נאמר: ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (ג׳ פעמים).

והקהל חוזר על כל פסוק ופסוק.

תוכן תפילת ״כל נדרי״ והתרת נדרים ושבועות של כל ימות השנה, מטרתם להיטהר ביום הקדוש מכל שמץ של עוון. יש הסוברים שתפילת ״כל נדרי״ חוברה בארצות שמסביב לבבל, בסביבה שהייתה שטופה בהשבעות, משם נתפשט המנהג בכל הארצות ונתחבב על ההמונים אשר קצתם אמרוהו כנוסחה מאגית, אחרים משערים ש״כל נדרי״ נתחברה בימי הגאונים.

הערת המחבר : ספר החג והמועד, עמי 46: משערים כי ״כל נדרי״ נתחברה בתחילת ימי הגאונים ולא בבבל כפי שסברו, שכן גאוני בבל התנגדו לה בכל תוקף, אולם בעל ה״מנהגים״ סובר שתיקנוה בבבל, מה עוד שהיא מנוסחת בארמית ובבבל דיברו ארמית.

על יסודו של ניגון ״כל נדרי״ קיימות דעות שונות המייחסות אותו לתקופת האנוסים בספרד, הניגון מבטא את זעקת השבר של המעונים על קידוש השם בספרד. אחרי תפילת ״כל נדרי״ נהגו רבני בתי־הכנסת לברך את המלך (הסולטן) של מרוקו. אחריו עשו שתי ברכות מיוחדות, אחת ל״חתן בראשית״ והשניה ל״חתן מסיים״, המכונה ״חתן שמחת תורה״ . אחרי כל הברכות, נאמרה השכבה כללית לנפטרים, שבה כל אחד עשה השכבה לקרוביו ויקיריו.

כאן יש לציין שבכמה קהילות במרוקו, השתמשו בהשכבה מיוחדת בליל כיפור וזהו נוסחה:

נחית נפשין, ורחמין נפישין, ושביקת חובין, זכותא מעלייתא וחולקא טבא, לחיי העולם הבא, בין צדיקייא תהא מנוחת רבותינו, אצילינו, נזרי ראשינו, כלילי תפארתינו, מחמדי עינינו, רחם ה׳ אלהינו על כבוד החכמים והדיינים והגאונים והדרשנים, והחזנים והסנהדרין והסופרים והפייטנים וגבאי צדקה, ומלמדי תינוקות ובעלי מקח וממכר ומי שנפלה עליהם מפולת, ומי שנשכו נחש ועקרב, ומי שטרפם אריה ביער ובדרך ובמארב, ומי שנטבעו בים ובנהרות, ומי שמתו ביבשה איש או אשה בצמא, ומי שמתו במגיפה או במיתה משונה ביד אומה קשה, וכל שמסרו נפשם להריגה על קדוש השם, בין בארצנו, בין בכל העולם, בין במזרח, בין במערב, בין בצפון, בין בדרום, בין בעיר, בין בשדה, וכל מתי ישראל אנשים ונשים וטף, המלך ברחמיו הרבים יחוס ויחמול עליהם, ויחלץ עצמותיהם, ויכפר אשמותיהם, וימחול עוונותיהם, ויפיל בנעימים חבלם וחלקיהם, וישים כבוד מנוחתם עם צדיקים בגן עדן עם ישיני חברון וחברת משה ואהרן, וילוה אליהם השלום, ועל משכבם יבוא שלום ותהיה עמידתם והקיצתם בתחיית המתים בעגלא ובזמן קריב, אמן.

גם לקהילת דבדו יש השכבה מיוחדת הנאמרת גם־כן בליל יום הכיפורים. אחר תפילת ערבית.

רבים מבין יקירי הקהל, חסידים ואנשי מעשה נהגו להישאר ללמוד והיו גם שעשו את כל הלילה בלימוד בבית־הכנסת, היו גם שנהגו להישאר עומדים על הרגליים בזמן התפילות ביום כפור בלי לנוח רגע, כרמז ״כי למשפטיך עמדו היום״ (תהלים קיט ל) והיו שעשו גם תענית דיבור.

בתוניסיה היראים הקפידו לעמוד כל זמן התפילה על גרגירי חומוס יבשים, כדי לענות את הגוף בעינוי נוסף.

מנהגי יום הכפורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

תפילת שהרית

עוד מהבוקר השכם אפשר לראות אבות ובנים פוסעים במהירות לבית הכנסת. אחרי האבות פוסעים הבנים כשהם נושאים תחת בית־השחי, סידורים ומחזורים, רובם בכריכות עור. אחרים טעונים על כתפיהם שרפרפים או כריות כדי לעמוד עליהם, כי העמידה כל היום קשה ובפרט כאשר אין נועלים נעליים רגילות. הכריות שימשו לישיבה וגם עמדו עליהן לאחר ששלו את נעלי הגומי מעל רגליהם. השרפרפים שימשו ככלי מושב בבית־הכנסת משום שבימים אלו, המוני בית ישראל ממלאים עד אפס מקום את בתי התפילה ואין אף מקום פנוי לישיבה.

המדקדקים ואנשי מעשה אשר עשו כל הלילה בלימודי זוהר וקבלה בבית הכנסת, באשמורת הבוקר קראו את ״כתר מלכות״, כי הרי יודעים הם שיום כיפור הוא יום הקדוש בשנה, יום מחילה וסליחה, יום חסד ורחמים.

ביום הזה, יודע כל יהודי שכל אחיו בארצות פזוריהם כמוהו עומדים ועיניהם כעיניו צופיות למרום ומבקשים גם הם רחמי שמים, בתפילות ותחנונים, על־כן נהגו בתפילת שחרית, להרבות באמירת הרבה פזמונים ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ אברהם ור׳ משה אבן עזרא ועוד.

בכמה קהילות נהגו לבוא לבית־כנסת ביום כיפור עם פרי ה״חבוש״ ביד, כשהוא מקושט ונעוצים בו עצי ציפורן, אשר שימש להם להרחה.

סדר העבודה

הפיוטים של סדר העבודה שבתפילת המוסף של יום הכיפורים, נאמרו מתוך התרגשות רבה ובלחנים מסורתיים מלאי געגועים. אחד מקטעי השיא של ״סדר העבודה״ הוא המתאר את כניסתו של הכוהן הגדול לקודש הקודשים כשהוא מתוודה, תוך הזכרת השם המפורש. החזן והקהל קוראים בנעימה המסורתית:

והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם המפורש היוצא מפי כהן גדול, בקדושה ובטהרה, היו כורעים ונופלים על פניהם ואומרים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. ותוך כך כורעים המתפללים ומשתחוים ונופלים על פניהם מול ארון הקודש. בגמר תפילת שחרית, אחדים מן הקהל נהגו להישאר בבית־הכנסת לקרוא תהלים.

תפילת מנחה

לפני תפילת מנחה, נהגו לפזם כמה תוכחות והידועה שבהן היא התוכחה של ר׳ אברהם אבן עזרא:

״בן אדמה״ אשר יהודי מרוקו רגילים לאומרה לפני מנחה עם התרגום לערבית־יהודית. אנו מביאים אותה במלואה עם התרגום:

בן אדמה

ע. בן אדמה יזכור במולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:

ת. וולד אל־אראד, יתפ׳ככר די וולדאתו, וואקת איזי חדדו, ירגיע אל־די רבבאתו:

ע. קום והצלח, אמרו לבן חמש, מעלותיו עולים עלות שמש, בין שדי אם ישכב ואל

ימש, צוארי אב יקח למרכבתו:

ת. קום וסגא, קולו לוולד כ׳מס סנין, דרוג׳ו טאלעין כאמאן טלוע א־שמש חליבו עסל ירדע בין אסננין, אוממו תפיראח, באבאה יטלב לרב לחנין כ׳ללילי וולדי יא רבבי נתי די כלקת׳ו.

 ע. מה תאיצון מוסר לבן עשר, עוד מעט קט יגדל ויוסר, דברו לו חן חן ויתבשר שעשועיו יולדיו ומשפחתו:

ת. וולד עטר סנין לאדאב לא תדכרוהולו, שוואיי בשוואיי וויתרתבלו עקלו, תכללמו

מעאה, בלחן ובססרולו, מפ׳סט יאטר, ענד אהלו וקבילתו:

ע. מה נעימים ימים לבן עשרים, קל כעופר דולג על ההרים, בז למוסר לועג לקול מורים:

ת. אמא לדאד אייאמו והווא מול עשרין, פירך לג׳זלאן מא יטבהלו פ׳לחין, ידחק על שיוך

ווידזהזא פ׳למעללמין, ת׳אייה ברוחו א־טריק למעווזא ג׳ררתו:

ע. בן שלושים נפל ביד אשת, קם והביט הנו בתוך רשת, ילחצוהו סביב בני קשת,

משאלות לב בניו ולב אשתו:

ת. וולד תלאתין להמום יבדאוו עליה, דאר ברוחו פ׳סבכא סאב רזליה, מכ׳טורו כתיר

ועממרו מא יזאזיה, מהווסינו אולאדו מעא מראתו:

ע. נע ונכנע משיג לארבעים, שש בחלקו אם רע ואם נעים, רץ לדרכו ויעזוב רעים, על

עמלו יעמוד במשמרתו:

 ת. וולד לארבעין יבדא ינקסר קלבו, יפ׳רח בגרעתו אללי עטאלו רבבו, יתבע טריקת׳ו

ווית׳רק סחאבו, עלא עדאבו או־עלא סקא זרית׳ו:

 ע. בן חמישים יזכור ימי הבל, יאבל כי קרבו ימי אבל, בז בעיניו את כל יקר תבל, כי יפחד פן קרבה עתו:

ת. וולד לכ׳מסין קלבו יבדא ינהזם, ידדו עלא כ׳דדו גייר כא יבאת יכימיס, מא פ׳טן

בראסו כיף חסל פ׳האד להסס, קלבו כ׳אייף לאמא יקררב אוקת׳ו:

ע. שאלו מה היה לבן שישים, אין מעשיו בדים ושורשים, כי שרידיו דלים ונחלשים,

לא יקומון אתו במלחמתו:

ת. מול א־סתתין פ׳עאלו מאהוסי דאהר, ארראי וסוואב ענדו ית׳וסאב דאהר, א־ סלא

ודדין פ׳כל יום הווא יכתתר:

ע. אם שנותיו נגעו אלי שבעים, אין דבריו נראים ונשמעים, רק למשא יהיה עלי רעים,

יעמס על נפשו ומשענתו:

 ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב סבעין, כלאמו מא ידהר־סי קדדאם א־סאמעין יקלאל עליה

חתא א־נדר דלעין, עלא עככאייזו מחני פ׳י תמסיתו:

 ע. בן שמונים טורח עלי־בניו, אין לבבו אתו ולא עיניו, בוז ליודעיו ולעג לשכניו, רוש

בכוסו גם לענה פיתו:

ת. מול תמאנין אולאדו מקללקין מננו, מחקור ענדהום חבאבו וזיראנו, לכ׳בז ולמא מררין מן קבאלת עינו, קארי חסאבו אמא נהאר תיקום עיטת׳ו:

ע. אם שנותיו יגיעו למנין תשעים, אברי גופו, אצלו כולם רעועים, עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.

ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפאצלו כמלין דימא ענדו מזעזעין, חתא עדאמו או ערוקו איבאנו מצעצעין, זלדו תכממס או קררב אוקת׳ו, וולד אל־ארד יתפככר די וולדת׳ו, אוקת לחדד ירזע ללי רבבאת׳ו.

 ע. בן מאה שנים במהרה הולך וחרב, לא נותרה לו זקיפות קומה ולא זריזות הגו, הבט

בנכדיו, שבע בטוב עולם, מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.

ת. וולד מייאת עאם, פ׳אני הווא דג׳ייא, מא בקאתלו אוקפ׳א וואלא מסייא, סאלי

חפ׳אדו וסבע מן כייר דנייא, ראקד פ׳י פ׳ראסו מא טאללעין לחסבת׳ו.

ע. בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת, אשר בן־אנוש, שהגיע לגיל זה כעת. במותו

יקברוהו בניו וקרוביו, ישמחו צאצאיו, יחד עם אוהביו.

ת. בן מייא ועסרא כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, נהאר

מות׳י ידפ׳נוה לולאד ולקראב, ופרחו זמיע לולאד מעא לחבאב

. ע. אשרי בן אדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו, מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו, מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו, והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו! ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.

ת. אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, מסא פ׳י תלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום כמלין פ׳ידדו, למצוות ללו עמל, פ׳עולם הבא, ליה ותעררדו, נאט כמלין יקולו עליה אבייאדו, מתבבעין פ׳י טריקוני כללהא אולאדו.

ע. אחרי זאת כמת יהי נחשב, אשרי איש נחשב לגר תושב, אין בלבו רעיון ולא מחשב,

רק לאחרית נפשו ומשכורתו:

 ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפ׳אסלו כאמלין תסיבהום דימא מוזזעין עדאמו

וערוקו חתא הומא מדעדעין, זלדו מכממס וכא יקררב אוקת׳ו: מול מייאת עאם פ׳נא הווא דג׳ייא, מא בקאטלו לא אוקפ׳א וואלא מסייא, סאף חפ׳אדו

וסבע מן כייר א־דונייא, מנכ׳לין אהלו ומא טאלעין לחסאבו: מנור האד־סי כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן די אוסל להאד לחסאב, נהאר מותו ידפ׳נוה בלעוד ורבאב, יפ׳רחו זמיע לולאד מעא לחבאב, כיף אננאדיר חין יטלע פ׳י אוקת׳ו: אבייאד אל־אינסאן די מסא בתלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום פ׳דדו, פ׳עולם הבא מא כאיין מן יטררדו, א־נאס כאמלין יקולו אבייאדו, כיללא אולאדו מתבעין פ׳י טריקת׳ו, והווא מסא יסיב ראחת׳ו:

סוף הפרק : מנהגי יהודי מרוקו ליום הכיפורים-רפאל בן שמחון

תפילת מנחה

תפילת מנחה נפתחה בקריאת ״עקידת יצחק״ הנאמרת בצוותא ובהתרגשות רבה מפי כל הקהל. בשעת הוצאת ספרי תורה נוהגים לקרוא את התוכחה ״עת שערי רצון״ שהיא כעין רמז לעקידה. אחרי קריאת התורה מפטירים מספר יונה שבו מומחש הרעיון העיקרי של יום הכיפורים: סליחה, מחילה וכפרה לחוטאים החוזרים בתשובה. הפטרת יונה זכתה תמיד לחשיבות מרובה ומיוחדת בקרב המוני העם, רבים מקדישים לה עד היום סכומי כסף גדולים וקונים את העליה למפטיר בכל מחיר. גם חשוכי בנים או אלה שיש להם רק בנות לא יוותרו על הפטרת יונה ויקנו את העליה למפטיר של ספר יונה בדמים מרובים בתקוה לזכות בבן זכר.

הנעילה

לאחר תפילת מנחה וסמוך לשקיעת החמה, מגיע היום הקדוש לסיומו בתפילת ״הנעילה״ על שם נעילת שערי בית המקדש בתום עבודת יום הכיפורים.

לפי מסורת העם פתוחים כל היום שערי שמים לקבל תפילות ישראל, על־כן מאוד מחשיבים את תפילת הנעילה ובשעה אחרונה זו מבקש כל אחד להיטיב עוד יותר את מעשיו, כדי שה׳ ייטיב עימו ויחתמהו לחיים. בית־הכנסת מלא מתפללים ואותות העייפות מורגשים על פניהם וכולם מתעוררים ומתחדשים לקראת הסיום הנעלה של היום. לפני הנעילה משמיע חכם בית־הכנסת דרשה מיוחדת מתובלת בדברי מוסר ותוכחה הנוגעים ללב. אחרי הדרשה, נמכרת בכסף רב פתיחת ההיכל של הנעילה, אשר בסופה מסתיימות תפילות היום הקדוש וגם הזדככות הנפש מגיעה לשיאה, אז מתמלא כל הקהל רגשות נעלים ומפי המתפללים פורצת הקריאה האדירה:

אל נורא עלילה! אל נורא עלילה! המציא לנו מחילה בשעת הנעילה! תזבו לשנים רבות הבנים והאבות, בדיצה ובצהלה, בשעת הנעילה.

והקהל ממשיך בהתלהבות ותוך התעלות מרוממת כאשר כל אחד עוטה את הטלית על ראשו, כשהוא מכסה כמעט את פניו ומתוך גרונות המתפללים, בוקעת הקריאה הנרגשת:

״ה׳ שמעתי שמען יראתי! ה׳ פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תושיע, ברוגז רחם תזכור״.

עם סוף תפילת הנעילה, מסתיימות תפילות היום הקדוש, החזן קורא:

שמע ישראל, ה׳ אלהינו ה׳ אחד:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: והקהל חוזר אחריו.

אחר־כך מכריז בקול, שבע פעמים : ה׳ הוא האלהים ה׳, הוא האלהים: והקהל עונה בכל פעם: קראתי בכל לב ענני ה׳ חוקך אצורה!

אחרי זה באה תקיעת השופר המבשרת את סיום הצום ומעוררת בלבבות העם רגשי עידוד ותקווה לשנה הבאה. סוגרים את ההיכל והמתפללים פורצים בקול אדיר:

כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתן למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם נאום ה׳: ה׳ יחתו מריביו, עליו בשמים ירעם, ה׳ ידין אפסי ארץ ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו:

ובברכת ״לשנה הבאה בירושלים״ ואחריה ערבית וברכת הלבנה, נפרדים מהיום הגדול, מברכים איש את רעהו בברכת מועדים לשמחה וכל אחד חוזר לביתו, סועד את סעודת פתיחת הצום ומתחילים מיד לעסוק בהקמת הסוכה כך נכנסים ממצוה למצוה, לרמז: ״ילכו מחיל אל חיל״.

הצום הראשון של הילדים

נהגו להרגיל את הילדים לצום בגיל רך. ילדים בגיל שבע־שמונה הורגלו לצום חצי יום ובגיל עשר בערך, כבר צמו יום שלם. הילד שזו הייתה שנתו הראשונה לצום יום שלם, נהגו שכאשר חזר מבית־הכנסת בערב, עוד לפני פתיחת הצום, הוריו הרימו אותו למזוזה שבכניסה לחדר והילד נשק את המזוזה, כאשר האבא מרעיף ברכות ואיחולים על יוצא חלציו, האמא מצידה, כשדמעות זולגות מעיניה, ממלמלת כל מיני ברכות בערבית יהודית ומגישה לפרי בטנה, חתיכת סוכר, הבן נוגס מהסוכר לפני שיפתח את הצום, באותו רגע, ההורים מברכים את הבן ואומרים לו: ״תערב התורה ואהבת השם ותהיה מתוקה בפיך כמו הסוכר הזה״.

במוצאי יום הכיפורים נוהגים יהודי תוניסיה לאכול עוגה מיוחדת העשויה סולת, ביצים וצימוקים והיא נקראת ״בולו״. אחרי הסעודה מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכה ״מררא עאם אכ׳ור״. ביקור זה נקרא ״גופ׳רה״ כלומר פיוס, השלמה.

שמחת כהן

למחרת יום כיפור, נקרא יום ״שמחת כהן״. ביום זה נהגו הכוהנים לערוך סעודה משפחתית, זכר לסעודת הכוהן הגדול שהיה ״יוצא בשלום מן הקודש״ ביום הכיפורים. בדבדו ובעוד מקומות מכנים את יום שמחת כוהן בשם ״יום לג׳פ׳ראן״ או ״נהאר לג׳פ׳ראן׳ . כן נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברות הצדיקים.

הערות המחבר : במרוקו לא השתמשו בכלל באבקת סוכר כמו שקיימת כאן, כי אם בסוכר גבישי בצורת קונוס, ההורים שברו את הקונוס ונתנו חתיכה ממנו לבנם.

[1]          דבדו, עמי 95. ״יום לגיפ׳ראן הוא יום הכפרה או יום הסליחה. גם הערבים כינו יום זה בשם נהאר לג׳פר׳ראן(יום הסליחה).

عفو, صفح, غفران, مسامحة {pardon}

מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

חג הסוכותסוכות

בסכת תשבו שבעת ימים, כל־האזרח בישראל ישבו בסכת (ויקרא, כג־מב)

הימים הנוראים נסתיימו בתשובה שלמה, הנפשות נזדככו והנשמות היטהרו ומיד אחר־כך, מתגלים התענוג והשמחה על קבלת החג החדש, ״חג הסוכות״־זמן שמחתנו אשר התורה מדגישה את אופיו המיוחד־״השמחה״: ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים(ויקרא כג, מ), הוא גם נקרא סתם, ״החג״.

חג הסוכות שהוא אחד משלושת החגים של עם ישראל: פסח, שבועות וסוכות, זכה גם הוא בשמות נוספים ובמנהגים מגוונים כמו יתר החגים: פסח־זמן חרותנו, הוא חג האביב, שבועות ־זמן מתן תורתנו, הוא חג הקציר, סוכות־זמן שמחתנו, הוא חג האסיף.

חג הסוכות קשור בשלושה נושאים עיקריים בתולדות עמנו: בהתחדשות הטבע והחקלאות, בתולדות העם וכן בעבודת הבורא. הוא גם מבשר את תחילתו של הסתיו, על כן קיים בו מנהג ניסוך המים.

חג הסוכות מלא תכנים ומנהגים, עד שדורשי רשומות אמרו עליו: שקולה מצוות סוכה כנגד כל המצוות, הם גם נתנו סימן לדבר:

״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, א). המילה ב כ ל היא ראשי תיבות של הפסוקים המכוונים למצוות הסוכה:

ב־סוכות תשבו שבעת ימים.

כ־ל האזרח בישראל ישבו בסוכות.

ל־מען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. (ויקרא כג, מב־ג)

חביבה מאוד הישיבה בסוכה וקיום מנהגיה הרבים בקרב יהודי המגרב, ורבים מהם, מקפידים מאוד על קיום מצוותיה ומנהגיה, כי אין חג שכל כך יש בו עליזות ושמחה ושכל כך מרובים ומגוונים בו הסמלים, כחג הסוכות. יש בו הישיבה בסוכה, ארבעת המינים, ההקפות, חיבוט הערבה, הושענא רבא, שמחת תורה ועוד, על כן, מיד אחרי פתיחת הצום, וכבר היהודים מתחילים בהקמת ״המשכן החדש״ ־ הסוכה.

ההכנות לסוכה

זוכרני, שלמחרת יום הכיפורים, כלומר ״יום שמחת כוהן״, הכניסה למשכן היהודים (ה־מללאח), הייתה מוצפת תמיד בערבים, מכפרי הסביבה כשהם סוחבים עימם ערימות של קני־סוף וסכך לסוכה. הרחבה שליד הכניסה ל־מללאח או ״באב־אל־מללאח״ (שער המללאח), הייתה צרה מלהכיל את כל הערב־רב של הסוחרים החדשים שפלשו זה עתה למשכן היהודים: פה ערבי המכריז בקולי קולות על הסכך לסוכה, לידו ערבי שני עם ערימות של קני־סוף לדפנות הסוכה, מולם יושבים ערבים יחידים, ערבים כושים  שבאו עם סלים קטנים ובתוכם אתרוגים שגידלו בבוסתנים שלהם ושומרים על כל אתרוג כבבת עינם וגם יודעים שאתרוג ללא פיטמא, הוא ״אתרוג ללא נשמה״ – אתרוג פסול, משום שבמרוקו, אין אתרוגים מורכבים וגם אין אתרוגים ללא פיטמא.

הערת המחבר : ערבים כושים, הם צאצאי העבדים שהובאו על ידי אל־מנצור (1578־1603) אחרי זה מולאי איסמעיל (1727־1672), שמלך במרוקו ומכנאס הייתה עיר הבירה שלו, נמצאת בה ״קאסבא״ אשר בה דרים הכושים האלה ונקראת ״דאר א־סלטאן׳(בית המלוכה) או ארמונו של המלך. הערבים הכושים הדרים בה, לכל משפחה מהן יש בוסתן משלה אשר בו מגדלת פירות וירקות ובין השאר גם אתרוגים. אגב עד היום משרתים החיילים הכושים בארמון המלך ומהווים ״המשמר השחור״ (La garde noire).

קישוט הלולבים

בשבוע שבין כיפור לחג הסוכות, כמה בעלי מלאכה יהודים היו מחליפים מקצוע והופכים למקשטי לולבים כמו: החייטים, ה״חררארין׳ (מעבדי־חוטים),

ומספר לא מבוטל של תלמידי חכמים. כל אלה היו הופכים בין לילה למקצוענים בתחום קישוט הלולבים, שכידוע, עד היום, יהודי מרוקו לא יוותרו על קישוט הלולב בחוטי משי צבעוניים, או בחוטי זהב לשם הידור מצווה, לרמז ״זה אלי ואנוהו״, על כן ההמולה בשוק ״ארבעת המינים״ הייתה מורגשת בכל פינה בשכונה היהודית.

במכנאס ״קרטל״ הלולבים והאתרוגים היה בידי שני יהודים: משה בן־ לחסן ושלמה חזן ז״ל, ואלה היו יורדים עוד לפני עשרת ימי תשובה לדרום, לאיזור מראכש והסביבה ומביאים משם כמויות עצומות של לולבים. את האתרוגים הביאו מאיזור תארודאנת, איזור עשיר באתרוגים לא מורכבים. את הכל הביאו למכנאס והכל אוחסן בשני בתי־כנסת ב־מללאח הישן. יש לציין שארצות צפון־אפריקה נתברכו בכל ארבעת המינים ובשפע.

מרוקו נתברכה באתרוגים ובלולבים, בקני־סוף וערבי נחל שגדלו שם ובשפע. לדפנות הסוכה, השתמשו בקני־סוף והסכך בענפי הקני־סוף.

אולם יהודי מראכש הם הראשונים והמומחים בשיווק ארבעת המינים ובראשם משפחת ר׳ יוסף הלוי זצ״ל ואשר בני משפחתו ממשיכים עד היום במסורת זו והם מייבאים את האתרוגים מאיזור סוס, הסמוך לתארודנת, מהכפר אסאדס דומדיד המוכר מדורי דורות כאיזור אתרוגים כשרים ללא שום השש של הרכבה, אשד בלאו־הבי אין יודעים מה זה הרכבה במדוקו.

מקום גידולם של האתרוגים הוא מאוד רחוק וכל העבודה נעשית על־גבי בהמות משא. נוסעים מעיר אגדיר לכיוון תארודנת  (Tarroudant) עד לכפר סבת אל גירדן  Sebt El Guerdane במרומי האטלאס. מ־״אסדאס״ ממשיכים לכפר קטן בשם תאגרגושת (Tagergusht). בדרן יש שני מעיינות מים ״עין יצהק״ ו " עין מימון״ מהם משקים הפרדסים. צורת החיים שם היא פשוטה וצנועה.

תוניסיה השכנה עשירה מאז ומתמיד בענפי עץ עבות (הדסים). שיחי ההדסים היו כל כך בשפע בארץ זו, עד שהיו משתמשים בהם בתור סכך לסוכה.

גולת לוב הרחוקה ממרוקו נתברכה בדקלים, כך שכאשר הקימו את הסוכה, סוככו עליה את ענפי הדקל.

למחרת יום הכיפורים היה מתחיל המסחר בארבעת המינים תחת השגחתם של רבנים מומחים שהיו תופסים ״עמדות״ בבתי־כנסת שבהם התקיים המסחר ובדקו כל לולב או אתרוג לכל דורש ולכל קונה והכל חינם, ללא כל תמורה.

אנו הילדים נצמדנו תמיד להורים והלכנו עימהם לגמור את עיסקת הסכך לסוכה ועזרנו לסחוב את הסכך עד הבית. בשכונת ה־מללאח לא היו כבישים סלולים, היו רק שבילי עפר, לכן הרחוב הראשי והרחבה המרכזית של ה־מללאח, היו מתמלאים בענני אבק, דבר שהיה הופך את המעבר בשכונה לבלתי אפשרי מרוב אבק הסכך הנסחב בסמטאות.

מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

הקמת הסוכה

למבצע הקמת הסוכה, מגוייסים כיהדות המגרב-רבי דוד טולידאנול דיירי הבית: גברים, נשים וטף, כי בכל חצר גרו מספר משפחות, ולכל משפחה היה חלק בסוכה, אולם בצד אלה שהקימו את סוכתם בכוחות עצמם, היו גם מאושרים וברי־מזל שזכו למותרות בבתיהם, והם הגבירים אשר היו להם סוכות קבע כחלק מן הבית.

ברי־מזל אלה של בעלי סוכות קבע, לא נזקקו לסחוב את הסכך או ערימות הקני־סוף כמו שכניהם העניים, גם סוכת קבע שלהם דמתה לבנין איתן וכל הסערות, הרוחות והגשמים השכיחים בעונה זו לא יזיזו אותה ממקומה.

הסוכה הייתה תמיד חביבה על הילדים הקטנים וכל תינוק של בית רבן זוכר היטב את הלילה הראשון בסוכה, ליל ה״אושפיז״ הראשון אברהם רחימא, במיוחד כאשר הסוכה מאירה כולה בנרות רבים שסודרו על השולחן ושלהבות הנרות נוצצות כלפי מעלה, כלפי הסכך, כלפי פיסת השמים הנשקפים, דרך אותם ענפי הסכך, וממנה ראינו ״כוכבי מרומים״ שדומה כי הם הופיעו לכבודנו אנו הילדים, ויחד עימם, ״שבעה אושפיזין עילאין קדישיף׳

קישוט הסוכה

את פנים הסוכה נהגנו לקשט בסדינים לבנים נאים, עליהם תלינו את מלבושי נשים צדקניות כמו: צניף הראש – א-סבאנייא –  האבנט הרקום בחוטי זהב – אל-כוסאקא –  וכמה פריטי לבוש של הנשים הצדקניות . היו גם שנהגו להביא את פרוכת ההיכל מבית־הכנסת ותלו אותה על הקיר האמצעי של הסוכה. נהגו גם להניח כסא מיוחד ל״אושפיז הראשון״ ועל אותו כסא הניחו מחזור של שלוש רגלים, ספר ״חמד אלהים״ וספר הפיוטים. בתקרת הסוכה תלו סוגי פירות שהוכנו קודם ונשמרו לחג הישיבה בסוכה

הישיבה בסוכה עם שאר הילדים השכנים הייתה חוויה מיוחדת . כל משפחה הביאה את מטעמי החג שלה לסוכה, וכל שכן הביא את הספר ״חמד אלהים״, שבו קרא את חובת היום־: משנה ממסכת סוכה ופרק זוהר בערב, וביום פרקים מספר התנ״ך והזוהר.

זוכרני, עוד מבערב החג ואנו הילדים כבר יושבים בסוכה ועינינו לא תשבענה ממראות תקרת הסוכה כשהיא משובצת בירק ובין החרכים של הסכך, היינו רואים את ״כוכבי מרומים״ ומן אותה תקרה, השתלשלו וירדו למטה, רימונים ותפוחים.

מיד אחר תפילת ערבית השכנים מתחילים להיכנס לסוכה וכל אחד תופס את מקומו, כל אחד לפי כבודו, גילו ומעמדו ובתוך המראה הנהדר מגיע השכן ר׳ דוד טולידאנו ז״ל  וקופסת האתרוג בידו האחת ובשנייה, הלולב כולו מקושט בחוטי משי ומעוטר בהדסים וערבי נחל כיאות. בחרדת קודש הוא

פותח את הקופסא, מוציא מתוכה את האתרוג המונח כרוך באניצי פשתן כתינוק מחותל בעריסה. בזהירות וביראת כבוד, נוגע הוא בקצי אצבעותיו באתרוג, ממשש אותו בזהירות, מתבונן בפיטם ובעוקץ ועיניו קורנות מנחת ושפתותיו לוחשות: ״בן פורת יוסף! בן פורת יוסף! לפעמים היה חוזר על משפט זה שלוש וארבע פעמים. ריח דק היה נודף מן האתרוג ומן ה״סטוב״ (אניצי פשתן) שבהם הוא היה כרוך ואנו הילדים היינו נושמים במלוא נשמתנו את ריח הבושם הזה שריחו היה נראה לנו כריח גן עדן ממש.

אני הייתי נושא את עיני במיוחד ללולב, מסתכל עליו, מהרהר ואומר: הזוהי כפות תמרים׳, הייתי מחכה כשאר הילדים לעלות השחר כדי לקום ולברך על הלולב ועל האתרוג. כשעליתי על יצועי, נזכרתי במה שלימד אותי שכני ומורי ר׳ דוד ז״ל, איך להחזיק את הלולב, ואז כל הלילה שיננתי את המילים שאמר לי תמיד: ״נוכח הלולב לשדרה תפנה״.

שכננו היקר ר׳ דוד ז״ל, אחר התבוננות והנאה בארבעת המינים, היה מתיישב ופותח בקריאה בספר ״חמד אלהים״ וכמוהו שאר השכנים:

״עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצילא דמהימנותא עילאה, ליעול אברהם רחימא ועמיה יצחק עקידתא, ועמיה יעקב שלימתא, ועמיה משה רעיה מהימנא, ועמיה אהרן כהנא קדישא, ועמיה יוסף צדיקא, ועמיה דוד מלפא משיחא״.

׳׳תיבו אושפיזין עילאין קדישין, תיבו אבהן עילאין קדישין, למיתב בצילא דמהימנותא עילאה בצילא דקודשא בריך הוא: זכאה חלקנא וזכאה חלקהון דישראל, דכתיב: כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״. אחרי פתיחה זו כל השכנים קוראים במשנה, במסכת סוכה:

״סובה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה״

כל אחד מהשכנים קורא פרק לפי התור ואחר־כך פרק מהזוהר.

הערת המחבר :  ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, איש חסיד היה וכל חייו היו קודש לעבודת הבורא ולעזרא לזולת. ביתו היה אכסניה לעניים במיוחד יתומים ואלמנות ומחוסרי כל, זאת על־אף מצבו הכלכלי שהיה רחוק מלהיות טוב. בין השאר היה בביתו קשיש אחד שהיה קבוע בשבתות ובמועדים . קשיש זה היה חרש לגמרי, היה בא, יושב וקורא כל הזמן, סועד את סעודתו ונעלם. לדבר עימו, בלתי אפשרי כי לא היה שומע בכלל. האיש הזה ישב שנים בביתו של ר׳ דוד. ראה עליו בפרק ״השבת במרוקו״.

מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

סעודת האושפיז הראשוןסוכות

מאחר ומשפחות רבות גרו בחצר אחת, על כן הקימו סוכה אחת גדולה, שהספיקה לכל המשפחות שבחצר.

לכבוד ה״שבעה אושפיזין״, נהגו שכל משפחה מארחת בסוכה לפי התור, את השכנים ללילה אחד, כך שבלילה הראשון, אחד השכנים מגיש כיבוד קל לכל המשתתפים: מגדנים, אגוזים, תמרים וכל מיני תרגימה בלי לשכוח את השתייה.

השכנים עושים את הקידוש בצוותא, טועמים ומברכים על כל דבר שהשכן הביא לסוכה וכך מקיימים את מצוות סעודת ה״אושפיז״ הראשון. בלילה השני, עושה אותו דבר השכן השני שבחצר ומארח גם הוא את השכנים לכבוד ה״אושפיז״ השני וכך הלאה. אחרי הכיבודים עורכים את הסעודה המרכזית של החג וכל משפחה מביאה את מאכליה ומטעמיה לסוכה, כאשר כל הגברים יושבים סביב שולחן גדול, חוץ מן הנשים הנשארות בחוץ מחוסר מקום, גם כדי להגיש למסובים את הארוחה.

ריחות התבשילין של כל משפחה היו נודפים למרחקים ובאמצע הסעודה הייתה מתפרצת שמחת החג מגבולות השולחן הגדול ומכל פינות הסוכה, כך הייתה נשמעת ערבוביה של מקהלות שירים ופיוטים מכל הסוגים. קולות השכנים היו מתערבבים זה בזה ולא נאלמים אלא עד חצות כמעט.

מאחר שחצרות הבתים היו מאוד מצומצמות, לכן רוב תושביהן הקימו את סוכותיהן על גגות הבתים, כך העובר בסמטאות ה־מללאח היה יכול לשמוע בקלות ערבוביה של פיוטים, ויכוחים או סתם שיחות קודש וגם חולין הבוקעים מכל מבוא, בעיקר איחולי ברכות החג כגון: ״שמחתך א־זארנא״ (לחיים שכננו), או ״שמחתך א־כ׳אי״ (לחיים אחי־ידידי) ואם האיחול מופנה לתלמיד חכם, אז הפניה והברכה משתנות: ״שמחת כבוד תורתך א־רבבי רבי״.

הזמנת העני לסעודה

מנהג עתיק יומין קיים ביהדות והוא להזמין לסעודת שבת או החג, עובר אורח ובמיוחד בחג הסוכות ככתוב: ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך״ (דברים טז׳ יד).

היראים המדקדקים נהגו להזמין לשבתות ולמועדים את העניים לשולחנם ובפרט לחג הפסח וחג הסוכות . היו גם שהיה להם אורח קבוע לשבתות וחגים.

בכמה משפחות במכנאס נהגו להזמין אורח עני לסוכה, להושיבו בשולחן ולכבדו מכל טוב, והוא משמש כממלא מקום לאושפיז של אותו יום.

נטילת לולב

המדקדקים ואנשי מעשה נוהגים לקום ביום הראשון דסוכות, באשמורת הבוקר לנטילת ארבעת המינים, לפי מנהג האר״י מברכים על הלולב בתוך הסוכה וקוראים את ההלל עם הנענועין. את ההושענות ושאר ההקפות, עושים בבית־ הכנסת.

ראוי לציין, שבמרוקו לא היו הדסים משולשים כמו שיש כאן בארץ, לכן כל אחד הצמיד ללולבו חבילה מכובדת של הדסים כדי לצאת ידי חובה, גם נהגו לצרף ללולב חבילה של ערבי נחל ולא רק שני בדי ערבות. באשר ללולב ולאתרוג, מאחר והיו בשפע ובמחירים השווים לכל נפש, כל אחד רכש לו את כל ארבעת המינים, גם נהגו לרוכשם לכל הילדים שבמשפחה כדי להרגילם, כך שבשעת קריאת ההלל וההושענות, דמה בית־הכנסת ״לגדוד״ של חיילים, כאשר כל הלולבים מורמים אל־על כמו רובים וזה הוסיף עוד הארה והוד והדר למעמד.

שינה בסוכה

מעטים מאוד נהגו לישון בסוכה, משום שכל המשפחות נהגו להקים סוכה אחת בלבד לכל הדיירים שבאותה חצר, לפעמים זה היה מתבטא בעשר משפחות ויותר, אלה שהייתה להם סוכה פרטית בבית, יכלו להרשות לעצמם לישון בה, אולם, בכפרי האטלס, אב המשפחה לן בסוכה במשך שמונת ימי החג.

מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

הושענות

תפילת החג

כמו בכל החגים, גם בחג הסוכות המו בתי־הכנסת במתפללים, זקנים כצעירים, איש לא נעדר מבית־הכנטת בחג. הזקנים והחכמים ראו בכך עבודת השם והדור הצעיר בא לבית־הכנסת מתוך הכרה או מתוך כיבוד ההורים. גם אלה שהתרחקו מהמסורת, ראו חובה לבוא בחג, במיוחד בחג הסוכות בגלל מצוות נטילת לולב, ההושענות ושמחת תורה.

נהגו לשיר ולפייס באמצע התפילה ודווקא לפני ״נשמת״ והרבנים לא מיחו בידם.

הערת המחבר : ״נוהג בחכמה״, עמי רלא/יט כותב: ״בענין הפיוטים ששרים הפייטנים בשבת בבתי־כנסת אס זה חתונה, או אבי הבן, או ברית מילה, יש שנוהגים לשיר ארבעה פעמים : א. קודם נשמת, ב. קודם ואלו פינו, ג. קודם שועת עניים, ד. קודם קדיש אחר ישתבח״. ראה עוד נוהג בחכמה, עמ' רכו המביא את החיד״א, ספר עין טוב, סי׳לה; מועד לכל חי, סי׳ יג, אות יט שהאריך בזה, דכל אחד אין לזוז ממנהגו ואין בזה משום לא תתגודדו וכוי; נהגו העם, ח. ד. עמי כ. סי׳יח.

ההושענות וההקפות

הוד מיוחד נודע לתפילת חג הסוכות בשעת ההושענות. אחרי קריאת ההלל, החזן והמתפללים מקיפים את הבמה עליה הונח ספר התורה. פעם היו עושים את ההושענות, אחרי תפילת מוסף: בכל יום מקיפים את התיבה פעם אחת והקפה זו באה במקומה של הקפת המזבח. נוהג זה קיבל את השם הושע־נא ביחיד או הושענות בריבוי. מנהג ההקפות בבתי־כנסת היום הוא מנהג עתיק יומין ואפשר שנתייסד בימי הגאונים, זכר למקדש שהיו מקיפין את המזבח בכל יום פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים.

נוסח ההושענות של קהילת מכנאס שונה במקצת מיתר ערי מרוקו. יש קבלה קדומה בידם של יהודי הקהילה, להוסיף להושענות כמה פסוקים נוספים לפסוקים שלפנינו :

״למענך אלהינו, למענך בוראנו, למענך גואלנו, למענך דורשנו״

ואילו קהילת מכנאס הוסיפה את הפסוקים הבאים, כלומר מהאות ה״א עד האות יו״ד ואלו הם:

״למענך הורנו, למענך ועדנו, למענך זכינו, למענך חיינו, למענך טהרינו, למענך ישר אורחותינו״.

יש עוד החלק השני של ״למענך״ שמתחיל מאלף ומסתיים באות למד.

למענך אדיר אדירים,

למענך בורא רוח ויוצר הרים,

 למענך גדול העצה משפיל ומרים,

 למענך דובר צדק ומגיד מישרים,

למענך היודע ועד אם יסתר איש במסתרים,

למענך והוא באחד ומי ישיבנו אמרים,

למענך זך ונקי, ומתברר עם ברים,

למענך חופש מצפון וחוקר כל חדרים,

למענך טפחה ימינו שמים, ועשה מאורים,

למענך יסד ארץ בצורות בקע יאורים,

למענך כביר כח מכובד באורים,

למענך לא יתמו שנותיו לדור דורים

(יהודי מכנאס מוסיפים עוד פסוק כהשלמה והוא: למענך צופה עתידות ומה יהיה בסוף דורים! (דורות)

אך הרב בגדי ישע ז״ל השלים את החסר שבהושענא הראשונה, מהאות כא״ף, עד האות ת״ו וכך יוצאת ההושענא מושלמת:

למענך כבדנו,

למענך מלטנו,

למענך נוצרנו,

למענך סעדינו,

למענך עוזרינו,

למענך פדינו,

למענך צהלינו,

 למענך קדשנו,

למענךרפאנו,

למענך שמחנו,

למענך תומכנו

מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

 

מכירת ״ספר ההושענות״סוכות

בבתי הכנסת באלג׳יריה נהגו בחג הסוכות למכור יום יום בדמים רבים, את ״ספר ההושענות״ למי שמוסיף במחיר. הזוכה עולה לבימה עם ספר התורה, שבמקרה הזה הוא נקרא ״ספר ההושענות״, אוחזו בידו עד גמר קריאת ההושענות.

ביום שבת לא מוכרים את ״ספר ההושענות״ אלא שליח ציבור הוא שמוציאו, אוחזו בידו ועומד לפני אדון הקודש עד גמר ההושענות.

מכירת העליות לתורה ״רנט״א״

ביום הראשון של החג, אחרי אמירת ההושענות ולפני הוצאת ספרי תורה, נהגו ברוב בתי־הכנסת ובמיוחד במכנאס, למכור את ״המצוות״, היינו את העליות לתורה בעד ששה חודשים. כידוע לא נהגו למכור בשבתות ובמועדים את העליות לתורה. פולחן המצוות נמכר רק פעמיים בשנה – בפסח ובסוכות. המכירה הזאת מכונה בספרדית ״רנט״א״ או הכנסה, זאת מאחר ובתי־הכנסת היו רכוש פרטי ומשפחתי, בעליהם היו ברובם תלמידי־חכמים והתפרנסו מההכנסות ומהנדבות שנתקבלו מהקהל. (על הרנט״א ראה פרק ראש השנה)

ההפטרה נמכרה בדרך כלל לשלושה וארבעה אנשים והקונים עלו למפטיר לפי התור, כך יצא לכל אחד פעם בחודש לעלות למפטיר. נהגו גם להרבות בכל שבת במוספין ובחגים עוד יותר.

הקידוש

סעודת החג עוברת כולה בפיוט ובזמר. לפני ברכת הקידוש של היום, נהגו בפאס להוסיף את הפסוקים: ״בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה׳אלהיכם (ויקרא כג, מב־מג).

בתלמסן שבאלג׳יריה, בחרו להוסיף פסוק מהאזהרות של חג שבועות לפני הקידוש:

זכור סוכת ענני מדבי, ועשה סוכה לפני בהילולה, זרדי לולב בימין ופרי עץ הדר בשמאל, גם את זה לעומת זה תיקה לסגלה, זהירות הדסים וערבה לאוגדם, כאחת אגודה עגולה, והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה״.

אולם ברוב קהילות מרוקו, נהגו להוסיף לפני הברכה רק הפסוק ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל״.

ביקורי משפחות

אחר תפילת שחרית, נהגו האנשים לבקר איש את רעהו, לבקר בסוכת החבר וגם לברכו בברכת החג, הילדים התלוו להורים וזו הייתה להם הזדמנות נאותה וגם חוייה נעימה, משום שלכל בית אליו נכנסו הילדים, הם יצאו נשכרים.

בעלת הבית מילאה את כיסיהם מכל טוב: אגוזים, שקדים, תמרים וכל מיני פירות יבשים של העונה.

מנהג הוא, שבביקור בכל מקום, מיד כשנכנסים חייבים לנשק את ידי המבוגרים לאות נימוס וכבוד, והילדים שהתלוו להוריהם, מלאו את ״התפקיד״ על הצד הטוב ביותר, גם כאשר נכנסו, השפילו עיניהם וזה היה כבר הסימן שהילד מבקש מגדנות, בעלי־הבית הבינו מיד את ״הרמז״ ולא איכזבו את הילד. מיד ניגשה בעלת הבית למקום ומילאה אף היא את ״תפקידה״.

בכניסה לכל בית, המבקרים ברכו את בעל הבית בברכת ״מועד טוב ומבורך׳ ובחול־המועד ברכו בברכת ״מועדים לשמחה״.

בתוניסיה נהגו לאכול בסעודת הבוקר של החג, פולים מבושלים (מאכל אופייני לאוירת השמחה) וכן חצילים ממולאים, מאכל הנקרא ״מחממר".

חול המועד והושענא רבא אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

סוכות

חול המועד

רוב האנשים שבתו ממלאכה וממסחר בחול־המועד וכל יהודי קיים את מצוות ״ושמחת בחגיך״. היראים במכנאס בילו את ימי חול המועד בבתי־כנסת ושמעו דברי מוסר ואגדה מפי חכמי העיר, אחרים בילו את חול־המועד בביקורים אצל קרובים, בנסיעות וגם במשתאות עם חברים.

בדבדו, נהגו אנשי החברה קדישא לצאת למחצבות שבסביבה ושם, חצבו בסלע, גושי אבנים גדולות, מהן הכינו מצבות לקברים.

כפרות בליל הושענא רבא

ההכנות לליל הושענא רבא היו דומות להכנות כיפור. משפחות רבות נהגו לעשות כפרות בליל הושענא רבא כמו בליל ערב יום כיפור. הן שחטו כרגיל תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, אבל נזהרו לשחוט רק עופות לבנים בלבד, זאת לרמז ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו״ (ישע׳, א. יח). הכפרות נעשו גם כדי להדגיש את גמר חתימה טובה.

ליל הושענא ובא

ליל הושענא רבא הוא ליל שימורים ונהגו להיות נעורין כל הלילה. ליל זה נקרא גם ״ליל יום הערבה״. בלילה זה נהגו להדליק הרבה נרות הן בבתים והן בבתי־כנסת. במכנאס, ה״תיקון׳ של ליל הושענא רבא התקיים רק בבתים פרטיים ומנהג זה של הלימוד בבתים קיים במכנאס מקדמת דנא והוא מהווה כמעין מסורת מאבות לבנים. היו גם שקיימו את ה״תיקון״ בתוך הסוכה עצמה.

ליל הכבד והריאה

מנהג קדום ומיוחד קיים אצל יהודי לוב והוא: בערב ליל הושענא־רבא, כל משפחה מצטיידת בחתיכת כבד וחתיכת ריאה, צולה אותן ומגישה אותן לשולחן והן מהוות את עיקר סעודת הערב. אומרים כי זה זכר לכבש או לגדי שנהגו לשחוט בליל הושענא רבא. מנהג זה קיים עד עצם היום הזה בקרב בני העדה.

ביקור בבית החיים

באשמורת הבוקר של יום הושענא רבא, נהגו הנשים לעלות לבית העלמין ולהדליק נרות על קברות הצדיקים וקברות יקיריהן. זאת הייתה גם הזדמנות לבקש רחמים על בני המשפחה לפני עלות השחר, כי יום הושענא רבא נחשב כיום הכיפורים, יש גם שמתענים בו. היראים והמדקדקים נוהגים לטבול במקוה בליל הושענא רבא ולא בבוקרו של היום.

יום הושענא רבא

יום הושענא רבא נחשב כיום כיפור ומרבים בו בתפילות ותחנונים, תפילת שחרית נאמרת בהכנעה רבה ובכוונה גדולה. שירת הים עוברת בקול המולה רבה ובלחן של יום שבת וחג. גם על ״נשמת כל חי״ לא מדלגים ביום הזה.

אחרי אמירת ההלל, מזיזים את התיבה לאמצע, מניחין עליה ספרי תורה ואומרים את ההושענות, כאשר את התיבה מקיפין שבע פעמים ואוחזים את ארבעת המינים ביד. לפי התלמוד, יום הושענא רבא נקרא ״יומא דערבתא״ והוא היום האחרון למצוות סוכה ולארבעת המינים, יום שבו מרבים בהושענות יותר מיתר ימי חג הסוכות. יום זה נקרא גם יום ״החותם הגדול״ יום שבו נחתם העולם, הוא גם יום סיום – נ״א, שהם־51 יום, לכך נקרא ״הושע־נא רבא״ כלומר: הושע את יום נ״א שהוא, רבא: גדול במספר.

הערת המחבר :  הושע־נא, הוא סיום נ״א ימים שניתנו לישראל לעשות בהם תשובה והם: 39 יום של חודש אלול ו12 יום של חודש תשרי ויום זה הוא סיום יום נ״א, לכן נקרא ״הושע־נ״א״ שהוא רבא כי הכל הולך אחר החתום. ראה: הבית היהודי, ח. ב (מועדים) עמי 100 ; ״החותם הגדול״, ראה: רבנו בחיי בר׳ אשר (ספר המועדים, כרך די, עמי 181.

בהקפות של יום הושענא רבא, משתתף כל קהל המתפללים, גם אלה שלא רכשו ארבעת המינים משתתפים. השמש של בית־הכנסת מחלק לכל מתפלל חמישה בדי ערבה וכך עם חבילת הערבה, כל אחד משתתף בהקפות, אשר בסיומן אומרים את הפיוט:

רצה שועת אמלים, ישועתך מיחלים, ומזונם שואלים, ביום לולב נוטלים, גשמים וטללים תזיל מזבולים, וחיש ילכו גאולים, ופדויי ה׳, כי לישועתך קוינו ה׳.

אחר ההושענות, שליח ציבור אומר שבע פעמים: קול מבשר, מבשר ואומר והקהל חוזר אחריו, החזן מסיים בפיוט:

יפה נוף אנופף בחזיון תעודה, ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה, מבשר מבשר ואומר: התעוררי ממזרח ובואי ממערב, הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב: קול מבשר מבשר ואומר.

חבוט הערבה

בסיום תפילת שחרית, המתפללים יוצאים אל מחוץ לבית־הכנסת, כשכל אחד מחזיק בידו חמישה בדי ערבה שקיבל מידי השמש, החזן קורא ״לשם יחוד״ מיוחדת ובסיומה כל המתפללים מכים על הקרקע בבדי הערבה ואומרים חמש פעמים ״חביט, חביט ולא בריך״. אחרי התפילה כל אחד מברך את השני בברכת ״תזכו לשנים רבות״ וכל אחד חוזר לביתו וחובט בבדי הערבה על ראש רעיתו ושאר בני הבית וזהו ״סימן ברכה״ לכולם. לא עושים מלאכה ביום הושענא רבא. בתוניסיה נהג בעל הבית בהגיעו לביתו לחבוט שלוש פעמים בענפי הערבה על כתפי רעיתו וילדיו ואומר בערבית המקומית: " כמארה עאם אכ'ור כ"יר מן האדא "  (שתהיה השנה הבאה טובה משנה זו).

בלוב נוהג בעל הבית כאשר הוא חוזר לביתו לוקח עלה ערבה וכותב בו על הקיר הפנימי של הבית את המילה ״ערבה״, יש שכותבים ״וערבה שנתו״ או ״וערבה שנת "….

סגולות ארבעת המינים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

סגולות ארבעת המיניםסוכות

סגולת הלולב

אישה המקשה בלידתה, מביאים לפניה לולב ומתירים אגודתו ואומרים לה: השם יתברך יתיר אותך מקשיך  גם נוהגים להצניע את הלולב במקום סתר, שאין בני הבית שכיחים בו, ובערב פסח משתמשים בו להסקת התנור, לשם אפיית מצה שמורה. יהודי דבדו נוהגים לאחר ההושענות להשיר את העלים מן הלולבים ולתת אותם לילדים לשחק בהם.

סגולות הערגה

בעלת הבית מקבלת מידי בעלה את כל ארבעת המינים. את האתרוג מניחה בינתיים בין הבגדים, הייתר היא מצניעה בעליית הגג עד ליום הארבעה עשר בניסן הבא ובעת אפיית המצה השמורה, הם ישמשו להסקת התנור, כדי לאפות בהם את המצה, הואיל ונעשתה בה מצווה אחת, תיעשה בה מצווה נוספת.

יש מקומות שנוהגים לשמור את הערבה, הם שולקים את העלים שלה, ואת מימיהם הם נותנים לנשים העקרות, במקומות אחרים שומרים במקום נסתר את בדי הערבה ומאוחר יותר, מורידים את העלים שלה ועושים מענפיה כמין שיפודים לצלות בהם בשר לנשים עקרות לסגולה.

״מי שניטל ממנו כח הדיבור, יקח ערבה ישנה ומצה מן האפיקומן, יכתישם הידק היטב, ויערבבם במאכל״.

אישה שאין דמיה מסודרים (מקדימה או מאחרת במחזור), סגולה לה אם תעשן את בית רחמה בעשן של ערבה שחבטו בה בהושענא רבא ותסתדר כראוי.

האתרוג וסגולותיו

האתרוג המוכתר בתואר ״פרי עץ הדר״ (ויקרא כג, מ) נוסף להיותו עומד בראש ארבעת המינים, הוא גם מביא מזור לחולים, לעקרות ולמעוברות.

סגולותיו של האתרוג רבות הן: ריחו וריח העלים שלו נעימים. הוא מרחיק את העש כאשר הוא מונח בין הבגדים, הוא נותן ריח ניחוח בפה. עם ישראל ראה באתרוג סמל של הוד והדר ויחס לו סגולות רבות כגון: רפואה, שלום, פרנסה, פריה ורביה ובנים ריחניים כמובא בתלמוד: ״דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני״, וכן ״ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אמה אתרוגא והוו מסקי לה לקמיה אבוה בריש ריחני״(בתו של שבור מלך פרס אכלה אמה בזמן ההריון אתרוג, והיו מעלים אותה לפני אביה בראש הבשמים, משום שהייתה ריחנית כל כך״) (כתובות סא, עא).

״פרי עץ הדר״ נקרא בלשון חכמים־אתרוג, ובפי העם אתרוגא, אתרונגא (קידושין, ע, עא) וגם תרוג, איטרוגא ובערבית מוגרבית ״טרונג׳א״. חכמינו הרבו להפליג בשבחו של האתרוג ודימוהו ללב שהוא משכן השכל (ספר החינוך, מצוה רפ״ח). המשורר מחבר הפיוט ״סוכה ולולב״ מדמה את האתרוג לדוד מלכא . ״דוד לאתרוג כלה כלולה״.

השתמשו באכילת אתרוגים לרפואה, ומעשה במלך אחד ממדינת הים שנתרפא מחולי־מעיים על־ידי אכילת אתרוגים (ויקרא רבה ל״ז פרשת בחקותי).

גם מחלת ״גילויא״; מי ששתה מים מגולים, שיש חשש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס, יקח אתרוג מתוק, יעשה בו חור ויניחנו על גבי גחלים לוחשות שיתבשל האתרוג בדבש, ויאכלנו ויתרפא ממחלת ״גילויא״. (שבת קט, עב).

סגולה ללדת בן־זכר: מסופר על בת הדוכס קרל שילדה לבעלה רק בנות, אך בן יורש העצר, לא ילדה. בת הדוכס שמעה על סגולת האתרוג ומיד הלכה ביום הושענא רבא לבית־הכנסת היהודי, נטלה משם אתרוג ונגסה את פיטמתו, לאחר זמן־מה נולד לה בן והוא היה יורש העצר פרדריך וילהלם הרביעי מלך פרוסיה.

נהגו תמיד לעשות מהאתרוג מרקחת ולתת אותה לאשה המתקשה ללדת, או לשמור את האתרוג, כדי לברך עליו ברכת ״שהחיינו״ ביום ט״ו בשבט. אם מבשלים את חלקו הפנימי של האתרוג או מוצצים אותו, הוא יטהר את ריח הפה. אסף הרופא (חי במאה השישית) מרבה בשבחו של האתרוג ובין היתר מציין:

קליפת האתרוג מחממת את הגוף ואילו הפרי מקרר את הגוף ומרבה את הליחה. . . . המיץ של האתרוג מוציא את הגזים מן המעיים, מרגיע את תבערת המרה… גרעיני האתרוג מועילים לכאבי הכליות. שמן הקליפה מרפא כאב אוזניים״.

מאחר שהאתרוג מחמם את הגוף ומביא גם לידי טומאה, על־כן אסרו על הכהן הגדול לאכול אותו בערב יום הכיפורים. גם קליפתו מחזקת את הלב. מי שניטל ממנו כוח הדיבור ונאלם, ישימו בפיו קליפת אתרוג ויראו פלאות.

מי שיש לו הפרעות בשמיעה, כלומר שומע קול רעש מתמיד באוזניו, יקח קליפת אתרוג, יסחט השמן שבה ואותו שמן יטפטף אותו לתוך אוזנו.

סגולת ההדס

גם ההדס אינו מפגר בסגולותיו אחר האתרוג. הרחת ההדס היא סגולה בדוקה לבנים הגונים ותלמידי חכמים. אמרו על ר' יהודה בן אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה (כתובות יז־עא). גם המקשה ללדת יקחו לה עלי הדס, ישחקו אותם וישרו אותם ביין, ויתנו לה לשתות בתוך משקה חם.

מי שזב לו דם מחוטמו, יריח עצי הדס ויפסק הדם. בשל ריחו הנעים נתחבב ההדס על בני אדם והספרדים נוהגים לכבד את השבת בשתי חבילות הדסים, אחת כנגד ״שמור״ ואחת כנגד ״זכור״.

מעמדם הרם של ארבעת המינים המכוונים לשבעת ״האושפיזין״ תואר על ידי משוררי מרוקו בכל הזמנים בשיר ובפיוט:

״ההדס רומז לשלושה אבות/משה אהרן בדי ערבות/יוסף ללולב חמדת לבבות/דוד לאתרוג כלה כלולה/״(ס. ה) (מיגון הפיוט סוכה ולולב)

התלמוד משבח כל מי שרואה את ארבעת המינם בחלום: הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו. הרואה לולב בחלום־אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים. הרואה הדס בחלום נכסיו מצליחים לו, ואם אין לו נכסים ירושה נופלת לו ממקום אחר. (ברכות נז, עא).

הרואה ערבה בחלומו־תערב תפילתו לפני ה׳ (ספר המנהגים)

שמיני עצרת ותפילת הגשם אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

שמיני עצרתגשם-שהוא-רפואה

ביום השמיני, עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו. (במדבר כט, לה)

בפי יהודי המגרב, שמיני חג עצרת, נקרא ״לעיד א־תאני״ (החג השני). בחוץ לארץ קיימת הפרדה מוחלטת גם בין שני הימים האחרונים הנלווים לחג הסוכות. היום הראשון נקרא ״יום שמיני עצרת״ והשני ״יום שמחת תורה״. יום שמיני עצרת, הוא חג בפני עצמו  ולא קשור לחג הסוכות, זאת גם הסיבה שלא נוהגים בחג זה מצוות הישיבה בסוכה ולא מצוות ארבעת המינים. בארץ ישראל, שני החגים הללו מאוחדים ליום אחד או לחג אחד. כמו­כן חג שמחת תורה אינו מוזכר בתורה. חג זה נתפרסם במאה הי״ד 2 ומאז חוגגים אותו בחוץ לארץ כיום סיום התורה והתחלתה מחדש.

המשורר יעב״ץ (יעקב אבן צור 1753־1673) מעיר פאס הדגיש זאת בפיוט שחיבר ליום שמיני עצרת, בו כותב בין השאר:

בפני עצמו נקרא, רגל ולו שם חדש לחדש עצרה (עצרת), לאל בצדקה נקדש, והוא טעון לינה, בגבעת לבונה, וידחה אנינה ויאמץ לבבכם: אין בו מצוות סוכה, גם לא לולב ואתרוג, אין מים לנסיכה רק לשית לערוג, לעתור ולהתפלל, להודות ולהלל, לפני רב מחולל, עטרת תפארתכם״.

תיקון הגשם לשמיני עצרת

ביום שמיני עצרת, לפני תפילת המוסף, מכריז השליח ציבור: ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ ואחריו אומר את הפסוקים:

מדכר עבדכון קדמכון, דעבר זמן הטל ובא זמן הגשם, לחיים ולא למוות, לשבע ולא לרעב, לברכה ולא לקללה, לשלום ולא למלחמה, לחרות ולא לעבדות. יושב בסתר עליון, תוריד גשמינו בעיתם:

אחרי הכרזה זו, פותח החזן בפזמון של ר׳ שלמה אבן גבירול:

שפעת רביבים יוריד מזבוליו להחיות זרע ולתת פרי יבוליו: מטר יורה ומלקוש, יוריד עם אגליו, היות דשן ושמן כל פרי עץ ועליו, חיש ושלח עופר טרם ינוסון צלליו זכור יזכור לי נוטע אשליו. קומם גן נעול ופרדס רימון שתיליו, קרית חנה דוד, ומגדל עוז חייליו.

וממשיך בפזמון השני:

מכסה שמים, בעבים ומלבישם, ומחליף זמנים, עלי חוק ורשם, אוצרך הטוב פתח נא להחיות בו כל נפוחי נשם, ״ והקהל עונה ביחד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״.

וכך נמשכת תפילת הגשם אשר בה שרים גם את הפזמון: ״לשוני כוננת אלוהי ותבחר, בשירים ששמת, בפי טוב ממסחר. . . וכן את הפזמון המוכר: ״אל חי יפתח אוצרות שמים, ישב רוחו יזלו מים״.

סוף פזמון זה מסיימים במשפט ״משיב הרוח ומוריד הגשם לברכת״ הנאמר בצוותא ובקול רם על־ידי כל המתפללים.

שני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים לט"ו בשבט

מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.

הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .

יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.

גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,

להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.

שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו

 ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות

 השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,

 ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.

חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.

יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .

לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,

ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.

ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,

ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.

אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר

פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.

הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,

לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.

 

השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם

השיר: ״אעורר שיי רצני״

אעורר שיר רנני,    למנצח בנגינות,

 היום עשה ה׳,      ראש השנה לאילנות.

ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,

 לצור רוכב ערבות,  בורא אילנות טובות

יאמרו שירות עריבות,    זמירות נאות ורננות.

עיניכם חיש מהרה,  תראינה בית וארמון.

ארץ חיטה ושעורה,   גפן תאנה ורמון,

 ארץ זית שמן ודבש,  בגדי תפארה תלבש,

נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.

 קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,

איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,

לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,

יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.

בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,

כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,

בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,

 ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.

המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.

סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון 

יהדות המגרב – מסורות ומנהגים במחזור השנה – רפאל בן שמחון

יהדות המגרב

מסורות ומנהגים במחזור השנה

רפאל בן שמחון

בשערי הספד

מאת

ד״ר יששכר בן־עמי

ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.

אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.

חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.

יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים

ערב ראש השנה תשנ״ח

פתח דבד

מאת

ד"ר שלום בר־אשר

הספר הזה מתאר את חגיהם ואת מועדיהם של יהודי המגרב. זהו הפולקלור של יהודים שישבו בתפוצה זו מאות רבות של שנים ונאבקו על חייהם במשך תקופות רבות. רפאל בן־שמחון מאפיין את היצירה העממית של יהודי צפון אפריקה על המרחב שבין טריפוליטניה לבין האטלס הגבוה שבמרוקו. אבל במוקד כתיבתו משמשת קהילתו מכנאס ״ירושלים דמערבא״ כמיניאטורה היסטורית, בסיפור שמדגים את הזרם המרכזי לא רק של יהודי המגרב, אלא של היצירה הלאומית היהודית בכללה.

גיבורי היצירה הזאת אינם רק של בני העם על מנהגיהם ואמונותיהם אלא גם מנהיגים ומשוררים, רבנים ונגידים שראו את עצמם חלק מן המלאח היהודי והרובע המתחדש. עדות אישית לשפע העצום של חיי שבת ויום טוב, ר״ח וצום, היא שדחפה את המחבר לכתוב את הספר. זהו שילוב נדיר של התרשמויות, חויות שחווה בן שמחון בבית, בשכונה, בבית־הכנסת, ב״זיארה״ יחד עם עיון בספרים בקריאה בחוברות ובקובצי פיוטים הניבו ספר עשיר בתוכנו וקולח בסגנונו היורד לפרטים המלאים של יצירה שהיתה ידועה עד היום רק למעטים.

כשבאים להעריך את תרומתו של בן־שמחון ליצירה העממית היהודית ראוי לציין שזהו חלקו השני של חיבור מקיף נוסף שכתב על ההווי והמסורת של יהודי מרוקו שבמוקדו חיי הבית והמשפחה, על העושר המופלא של מחזור החיים מיום הולדתו של האדם ועד ליום מותו. בשני הכרכים תרם המחבר תרומה גדולה לחקר היצירה העממית שנוצרה בסביבה הברברית והערבית אבל אין לשכוח את תרומתו הגדולה לחקר המנהג היהודי. הוא מעמת את מה ששמע מזקנים וזקנות, ממעשיות ומסיפורי עם ואת מה שראה ברחוב, בבתי העלמין, בככר וב׳תנור׳ עם מה שלמד מפי רבנים ודיינים. הוא כולל באישיותו צירוף נדיר של ירידה לפרטי פרטים מצד אחד, ומצד אחר יכולת לשוזרם לתמונה שלימה וכוללת שנבנתה מתוך עיון וקריאה בספרות חז״ל וספרות ימי הביניים, בדיוואנים ובמחזורים. קרובים לליבו בפרט חכמים ואנשי מעשה מבני דורו במכנאס.

הרישום מן הדברים הוא כל־כך גדול עד שלפנינו סופר שמזדהה כל כך, עם האישים ועם הדמויות עם המעשים ועם השירים שאותם הוא מתאר או שעליהם הוא כותב. יהי רצון שיתקיימו במחבר דברי משורר תהילים ״עוד ינובון בשיבה״ כדי לזכותנו בחיבורים וכתבים נוספים מפרי עטו.

זוכה ר׳ רפאל להימנות על סופרים שכתביהם יוצאים לאור בידי מכון בני יששכר – אוצרות המגרב, שידות רבות לו בפרסום היצירה הרבנית מארצות צפון־אפריקה.

שלום בר־אשר מכללת ליפשיץ

ירושלים כ״ט שבט תשנ״ז

Recent Posts

  • תכשיטים אצל נשות מרוקו-״כראס כּבּאש״ (״עגיל ראש־ראם׳׳) או ״כראם עמארה"

    תכשיטים אצל נשות מרוקו תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות. בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות. הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את

  • מ. ד. גאון יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני

    טודרום בן יהודה הלוי אבולעפיה נולד בש׳ ה״א ז. היה שר המלוכה ומשורר בטוליטולא. בימי עלומיו חבר שירים. תתלה שמש בחצר המלד אלפונםו הרביעי ואח״כ בחצר המלך שאגג׳ו הרביעי. כנראה שעמד בראש האוצר. גדולתו עוררה כגגדו את קנאת הנוצרים והמיטה עליו שואה. בימי אלפונםו נאסר כמה פעמים ורכושו הוחרם. אחרי מות אלפונםו מנהו המלך שאנג׳ו הנ״ל לשר האוצר בין השנים הא׳ ס-סו. נודע בחבורו ״גן המשלים והחידות״. כולל שירי ידידות, שירי תהלה, קינות, שירי אהבה, סליחות, וכו'. ידידיה רפאל חי אבולעפיה נולד בירושלים בשנת תקס״ז. מגדולי המקובלים בדורו וראש ק״ק החסידים בית אל אחרי הרב אג'ן. את גדולתו בח'ן יש

  • Juifs du Maroc a travers le monde Robert Assaraf

    Dans ce contexte, la question juive, objet au départ d’une unanimité sur la nécessité : d'intégrer sans réserve à la nation la communauté juive, en respectant ses libertés et ses droits, devint avec le temps un des enjeux de la vie politique, un des moyens préférés de l'opposition pour attaquer indirectement le pouvoir en place quand elle ne pouvait le faire face  avec les inévitables conséquences de telles enchères. Au début, l’euphorie l’emporta. Le report – à la suite de désordres provoqués par des jeunes au mellah de Marrakech – des élections des comités des communautés des grandes villes, prévues

  • Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath

    Structures socio-économiques Sous des apparences qui, aux yeux de l’observateur venu de l’extérieur, semblaient à peine différenciées, les structures socio-économiques de la société juive maghrébine traditionnelle présentaient, en réalité, une certaine diversité. Il faut distinguer, tout d’abord, les ruraux des urbains. Les premiers furent probablement assez nombreux  avant la pénétration française au Maroc. Dans les années 1950-1955, P. Flamand en trouva les derniers vestiges en pays berbère. Dans les mellahs ruraux, les Juifs n’étaient pas propriétaires des terres qu’ils exploitaient : il s’agissait de biens acquis par antichrèse, contrat qui permet au créancier d’entrer en possession d’un bien et de

  • המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז

    מועצת הרבנים במארוק האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל״א ע״ד ההלולות רבותי! חגי נדבה ומועדי קדש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש. באמת, התעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובבל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר. תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קבל הענין צורה אחרת. גם נתן ביד הצבור, והיה לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף

  • היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר

    צבא ה״עביד״ השחור והמוג׳אהרון כדי לשלוט בארץ ולהילחם בנוצרים ובתורכים ארגן השריף צבא, שנאמנותו נעלה על כל ספק ושהיה מורכב מחיילים שגייס מקרב כושיי סודאן. כבר אל-מנצור גייס עבדים שחורים לצבאו הסדיר, שהיה מורכב ברובו משבויים נוצרים משוחררים וממתאסלמים אנדלוסים. אל-רשיד הסתכסך עם מלך באמבארה סגו, שנתן מקלט לאחד מיריביו מן הסוס, עלי אבן־ח׳יידר (בו-חסון?), ולא יכול איפוא להביא טירונים מטימבוקטו. לעומתו הצליח אבן־ח׳יידר לאסוף בסודאן כמה אלפי כושים ולפלוש לארצות הסולטן. הוא שחררם באזור הסוס, לשמע הידיעה על מותו של אל-רשיד. משורותיהם שאב מולאי אסמאעיל, אנשים ליצירת גרעין חיל המשמר השחור שלו. אולי חיפש לאחר מכן את צאצאי חייליו

  • חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר

     גיל הנישואין ודפוסי בחירת הכלה/חתן  2.1 גיל הנישואין ״בת לאביה מטמונת שווא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נשאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא לא תעשה כשפים״.(סנהדרין ר ע"ב) עד אמצע המאה העשרים העדיפו ההורים במרוקו להשיא את הבנות בגיל צעיר על פי המסורת והמנהג העברי., לא מצאתי עדויות בכתב או בעל־פה לנישואי ילדות מתחת לגיל 13 מלבד מקרה אחד שאירע בלאראצ׳ה בשנת 1853 : ״על עניין הקידושין שקדש יעקב גבאי קטנה בת י״א שנים בפני אביה יעקב מילול״. נראה שקידושי קטנה היו חריגים, ורבי יצחק בן וואליד מתיטואן נשאל

  • Contes populaires racontes par des juifs du Maroc-Dr Dov Noy-La mere cruelle

    LA MERE CRUELLE Yitsak Massas-narrateur Il y a longtemps, longtemps, à une époque très reculée, il y avait une famille qui vivait, heureuse, dans son village. Avant de mou­rir, le chef de cette famille appela ses fils et leur dit: "Après ma mort, ne versez jamais de l'eau chaude sur le seuil de la porte." Plusieurs jours passèrent et après la mort de leur père, les jeu­nes gens durent faire de grands efforts pour subvenir à leurs be­soins. Très tôt, le matin, ils sortaient au travail et ils rentraient chez eux, peu de temps avant le coucher du soleil. Il

  • יהדות מרוקו, הווי ומסורת –רפאל בן שמחון-הילד המרטיב

     הילד מאחר לדבר היו מקרים רבים שילדים בגיל שנה ושנתיים טרם התחילו לדבר. אחרים איחרו ללכת וזחלו כל הזמן על בטנם והמשיכו לינוק בגיל שנתיים ויותר. ההורים נהגו לקחת אותם לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת, בזמן שהרבה אנשים נמצאים בבית החיים, לעריכת סעודות ליד קברי הצדיקים. ההורים הושיבו את בנם על־יד הקבר של הקדוש, ונתנו לו לטעום מן הסעודה וללגום מן התה ומכל אוכל שהוגש לנוכחים. בגמר הסעודה, ההורים הניחו צלוחית מלאה מים על הקבר, וכעבור ימים חזרו ונטלו אותה. הם השקו את ילדם כל אימת שביקש לשתות. המים האלה בנוסף לברכה שבהם (ברכת הצדיק) זירזו

  • קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי

    צהלי רני עדה שלמה רקע לפיוט: הפיוט נכלל ב׳יגל יעקב׳ למהדורותיו במדור ׳פיוטים של מתן תורה'. על פי תוכנו מתאים הוא לכבוד הכנסת ספר תורה הנזכר בבית חמישי ׳יגל הכותב… וגם הקונה׳. אולם קהילות תאפילאלת שרות פיוט זה גם בחתונה. שילוב שירים לכבוד התורה בשירי חתונה קיים גם בקהילות אחרות כמו קהילות הצפון במרוקו כמו השיר ׳היא תורה לנו נתנה׳ המכיל כ״ב בתים על פי סדר א׳׳ב אותיות התורה ויוצר דימוי של ׳טקס הובלת הכלה לבית החתן לזה של הכנסת ספר תורה להיכל׳. שילוב שירים לכבוד התורה באירוע של חתונה קשור כנראה בדימוי הכנסת כלה להכנסת ספר תורה המצוי במקורות


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 116 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031