יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן

עמוד 1 מתוך 41234

יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן-מאמרים קצרים

יהדות מרוקו – עברה ותרבותה- פרופ' אליעזר בשןיהדות מרוקו עברה ותרבותה

הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2000

היסטוריה פוליטית־חברתית מהזמן הקדום עד 1912

היהודים עד גירוש ספרד

בתקופה קדומה ישבו במרוקו הברברים, שעל תולדותיהם אין מידע כי לא היה להם כתב, ואת שמם קיבלו מהרומאים. הראשונים שהגיעו למרוקו היו הפיניקים, אחריהם הקרתגים, היוונים, וב־25 לפני הספירה הוקמה בה פרובינציה רומית בשם מאוריטניה, שכללה את החוף מול גיברלטר והמורד האטלנטי עד עיר החוף סלא. במאה החמישית לספירה נכבש האיזור על ידי הוונדלים, ובמאות השישית והשביעית פלשו הביזנטים הנוצרים דרך צפונה של מרוקו.

על פי המסורת הגיעו היהודים מאו־ץ־ישראל למגרב גלים־גלים, החל מימי הבית הראשון, ובעקבות חורבן בית ראשון ושני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. במלא השוכנת מול רבאט התגלה קברו של יהודי הליניסטי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בטנגייר הקדומה (היא Tingis או Tingitana) בירת מאוריטניה, מול גיברלטר, חיו יהודים בזמן הרומאים. בין הברברים היו שבטים שהתנצרו והתאסלמו, ואחרים שהתייהדו. היהודים שסבלו בזמן השלטון הביזנטי הנוצרי נמלטו לאזורים הדרומיים והמזרחיים של מרוקו, והמשיכו לשמור על זהותם היהודית. בעיר הרומית וולוביליס (Volubilis), המכונה עתה ואלילי, השוכנת כ־30 ק״מ מערבית ממכנאס, נשתמרה כתובת, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרות: ׳מטרונא בת רבי יהודה נחי. כמו כן נמצאה מנורת ארד בעלת שבעה קנים. היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. כנראה שחיו שם שבטים ברברים שהתייהדו.

היהודים בין שבטי הברברים

מהתקופה הקדומה מצוי מידע על מספר מרכזים של יהודים שחיו בין הברברים.

עמק דרעה: בתפילאלת ובאיפראן בדרום האנטי־אטלס, באיזור הסום, נמצאו מצבות קדומות לפני חורבן בית שני. ואמנם קיימת מסורת בין חכמי דרעה, ששבט נפתלי הגיע דרך מרכז אפריקה לעירם. בתעודות מהגניזה יש ידיעות על יהודים שסחרו בדרומה של מרוקו החל במאה התשיעית ואילך. דרעה היתה אחד ממרכזי הסחר הטרנס־סהרי, נוסף לתפילאלת, איפראן ותאהרת. יהודים שלטו על השיירות שהביאו זהב וסחורות אחרות מניגריה וסנגאל למרוקו. הם התפרנסו גם ממלאכת הבנאות שהתמחו בה, והיו ביניהם צורפים, חרשי ברזל, וכמו כן סוחרים בבשמים, תבלינים ואלמוגים.

במאה ה־11 פגה דונש ממדינת דרעה בשאלות לרי״ף (ר׳ יצחק אלפאסי), וזה ענה לו בערבית. גם ר׳ יוסף אבן מיגאש מזכיר בתשובתו חכם בשם זה. בממצאי הגניזה נזכרים שני יהודים מדרעה במצרים. בסוף המאה ה־11 חתם אברהם בן יעקב דרעי במעשה בית דין בפוסטאט, וכן הוא נזכר בעדות בבית דין ב־1103. משורר קראי בשם משה בן אברהם דרעי פעל בתקופה זו. מחבר אנונימי במאה ה־ 12 כתב על עושרם של יהודי דרעה ופאס.

העיר צפרו(כ־28 ק״מ דרומית לפאם) נקראת על שם שבט ברברי שהתייהד, והקהילה נוסדה במאה ה־13 על ידי מהגרים מתפילאלת.

סג׳למאסה ודרעה

באיזור תפילאלת בעמק הזיז, במזרח מרוקו, היו כנראה קהילות קטנות בתקופה קדומה, והגדולה בהן היתה סג'למאסה. זו נוסדה על ידי שבט ברברי, היתה מרכז לסחר עם סודאן ומשכה אליה יהודים שהשתלבו בסחר. ייסודה של הקהילה קשור במסורת, שלפיה היתה באיזור תואת ממלכה יהודית, אשר הוכרעה על ידי שבטי הברברים שטבחו בהם, והנותרים יסדו את הקהילה בסגילמאסה. על יהודים אלה, שמוצאם כנראה מברברים שהתייהדו ושמרו על מסורות שונות מאלה של הקהילות האחרות, יש מידע מהמאה העשירית ואילך. כפי שתועד בגניזה, בתו של דיין סג'למאסה נישאה ב־1037 לסהלאן בן אברהם, מנהיג קהילת העיראקים בתוניס. מסג'למאסה הופנו שאלות לגאון בבלי על ידי הרב יוסף בן עמרם, ׳ראש בי דינא דמדינת סגילמאסה דבאתר מערבא ורבנן ותלמידי דתמך. מכאן שהיתר, בה ישיבה בראשות חכמים ובית דין שהנהיגו את הקהילה על פי אושיות ההלכה. רב האי גאון(נפטר ב־1038) נשאל על ידם, האם מותר לאכול חגבים מתים, ותשובתו היתה חיובית.

אל ר' יוסף אבן מיגאש (נפטר ב־1141) נהרו תלמידים מהערים סג'למאסה ודרעה. חכם בשם ר׳ יוסף בן מלאל, תושב עיירה בשם זה בעמק דרעה, הלך ללוסינה שבספרד ולמד אצל ר' יוסף אבן מיגאש. משה דרעי אף הוא בא ללמוד תורה מפיו. כך כתב הרמב״ם באגרת תימן על השנים 1122- או 1127- כשדרעי בא מספרד לפאס, והודיע שראה בחלום שהמשיח התגלה – נבואה שהתבדתה.לאחר זמן עלה דרעי לארץ־ישראל.

יצחק דרעי בא ב־1285 מדרעה לברצלונה. יהודי תושב סג'למאסה קיבל מיעקב הראשון מלך ארגון(1276-1213) כתב ביטחון, כדי שיעבור עם משפחתו לספרד. יהודים בודדים באו מספרד לאחר גזירות קנ״א(1391) ולאחר הגירוש ב־1492. רבי יוסף בן יום טוב אשבילי(מסיביליה) בא מפאס לדרעה במאה ה־16 או תחילת ה־17. גם בתקופה זו ואחריה חיו חכמים בערים אלה, וחלק מכתביהם ידועים.

צאצאי היהודים הברברים ניכרים עד היום על פי שמות המשפחה שלהם, כגון: בן טאטה, ג'אני, דרעי, זמור, זעידון, מלול, מסלאתי, סרוסי, עקנין, סינוסי, פיתוסי, שמאמה.

פאם – מרכז יהודי

לאחר שהערבים כבשו את מצרים ב־640 לספירה, הם התקדמו מערבה לאורן חוף הים התיכון לכיבוש ספרד, הגיעו ב־680 לחוף האוקינוס האטלנטי, וכבשו את טנגייר בשנת 709. אבל הברברים לחמו בערבים והביסו את צבא החיליף ב־742. אדריס הראשון בן עבדאללה (788־791), שהיו לו קשרים עם יהודים ונוצרים והוא הושפע מהם, היה הראשון משושלת האדריסים ששלטו עד 985. הוא בנה את פאס ליד הנהר סבו ב־789. בנו אדריס השני(792־828) בנה עיר בגדה השנייה של הנהר ובה נבנה ארמון המלכות, ושתי הערים אוחדו. כאן נוסדה ב־859 האוניברסיטה המוסלמית הראשונה, שבה לימדו מדעים נוסף ללימודי הדת.

פאס שימשה מקלט לפליטים פוליטיים מתונים ומספרד. האדריסים הפיצו את האסלאם והפכו את פאס למרכז דתי, כעין ׳מכה של מרוקו,.

זמן קצר לאחר ייסודה עברו לפאס יהודים מאנדלוסיה יחד עם מוסלמים. בשנים הבאות היגרו אליה יהודים משבט הזנאתה שהתגייר. אדריס אילץ אותם להתאסלם, ואלה שסירבו נדדו דרומה. כמו כן באו לפאס יהודים מקירואן, ממצרים וממקומות אחרים, והיא הפכה לקהילה החשובה ביותר במרוקו, שממנה יצאה תורה לשאר הקהילות. מאגרתו של יהודה אבן קוריש, בן המאה התשיעית ליהודי פאס בעניין חשיבות התרגום הארמי לידיעת השפה העברית, ניתן להסיק שיהודי פאס ידעו עברית נוסף לערבית.

במאה העשירית הגיעו למרוקו כוחות הפאטמים ששלטו בתוניסיה מ־909, וכוחות האומאים מספרד, שכבשו את הערים מלילה ב־927 וסבתה ב־931. על רקע מלחמות בין הנציבים הפאטמים לבין השבט המורד מבני זירי, הוגלו יהודי פאס בשנת 979 לעיר אשיר.

קשרי העיר פאס עם גאוני בבל

קשרים עם גאוני בבליהדות מרוקו עברה ותרבותה

גם בגלותם עמדו חכמי פאס בקשר עם גאוני בבל והריצו להם שאלות. על המצוקה שבה נמצאו הגולים ניתן להסיק ממכתבו של הגאון שמואל בן חופני מסורא למגורשים: ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו… ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו רעל הרג בני עמנו., הוא מכנה אותם ׳הקהלה המהוללת… עדת אלקינו… החונה במדינה הגדולה מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה המנדדים שנה מעיניהם לדרוש תורת ה'., הגולים נעזרו על ידי יהודי קירואן (בתוניסיה), כפי שניתן ללמוד משיר תהילה לר' יהודה בן יוסף, שדאג להם.

כשמונה שנים לאחר מכן עדיין היו שם הגולים, ובאותה עת נשלחו להם אגרות בתשובות לשאלותיהם, נוסף לזו של שמואל בן חופני הנ״ל, גם מרי שרירא ובנו ר׳ האי, בהיותו עדיין ׳דיינא דבבא,. ר׳ שרירא גאון כתב להם בשנת 986, ופתח תשובתו בלשון זו: ׳אלו שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים… לכל רבנא ותלמידיהון…׳ תשובה אחרת נכתבה בשנת 1004.

רב האי גאון ביקש כתובות של חכמים שגרים בקהילות שונות, ביניהן במרוקו, כדי שישלחו תרומות לנציג ישיבתו בקירואן, שיעביר אותן לבגדאד. לפי ממצא מהגניזה, שני אחים מלומדים בפאס שלחו את שאלותיהם לראשי הישיבות בבגדאד סביב שנת 1000.

מרכז רוחני: מהמאה התשיעית ואילך הפכה פאס היהודית למרכז תורני ללימוד המקרא, הלשון העברית, הפיוט והתורה שבעל־פה. החכמים הידועים ביותר היו אלה: דוד בן אברהם אלפאסי, קראי שחי בסוף המאה התשיעית ותחילת העשירית, שחיבר מילון עברי־ערבי למקרא; דונש (בשמו הברברי, ובעברית: אדונים) בן לבראט הלוי(920־990), שכתב שירים והיה לו מגע עם מנחם בן סרוק; ר׳ יהודה בן חיוג׳(945־1000?), מראשי המדקדקים, שכמו דונש עבר גם הוא מפאס לקורדובה. הוא קבע את הכלל, שרוב שורשי המלים בעברית הם בני שלוש אותיות. חיבורו הועתק על ידי אברהם אבן עזרא. חכם מפאס בשם ר׳ שלמה בן יהודה עלה לארץ־ישראל וכיהן החל ב־1025 בתור אב בית דין, ולאחר מכן בתור גאון וראש ישיבת ארץ־ישראל, עד פטירתו ב־1051.

שבט ברברי מבני איפראן כבש את פאס בשנת 1033. העיר נבזזה, ובכללה בתי היהודים, נשותיהם נשבו, וגברים יהודים רבים, בין 5,000 ל־6,000, נרצחו (המספרים אולי מופרזים). אבל היהודים שיקמו את חייהם, ובמחצית המאה ה־11 כתב הגיאוגרף בכרי שיש בפאס יהודים יותר מאשר בכל מקום אחר במגרב. כך נוצר הפתגם יפאס בילאד בלא נאס׳(יפאס עיר ללא אנשים׳), קרי: ללא מוסלמים.

בין החכמים בלט ר׳ יצחק אלפאסי, יליד קלעת בני חמאד, כנראה ב־1013, שאת חוכמתו קנה בפאם, ונאלץ לעזוב אותה ב־1088 בגלל מלשינות. הוא עבר לקורדובה ולאחר מכן ללוסינה. הוא כתב ׳תלמוד קטן׳ ובו סיכם את הדיון התלמודי הלכה למעשה, ללא הדיונים בסוגיות, וכן חיבר תשובות. גדול תלמידיו היה ר׳ יוסף הלוי אבן מיגאש, שהיה רבו של ר׳ מימון הדיין, אביו של הרמב״ם.

קשרים עם יהודי ספרד

קשרים עם יהודי ספרדספרד 001

יהודי מרוקו, ובכללם יהודי פאס, ניהלו קשרי רוח וכלכלה עם אחיהם בספרד, בארצות הים התיכון ובפרס בין המאות העשירית והשלוש־עשרה, וערכו מסעות לארצות אחרות, כפי שמעידות תעודות שנתגלו בגניזה. לפי מקור מסביבות 1037, חזן מפאס שהתיישב במצרים ביקר בדמשק אצל דודו וסיפר על נישואיו עם בת דודו. חלפון בן נתנאל, סוחר עם הודו, עסק באמצע המאה ה־11 ואילך בסחר בין מצרים, ספרד ומרוקו, וגם ביקר בה. במכתב של בן מפאס לאביו בספרד מסביבות 1100, בדרכו למראכש לרגל עסקיו, הוא ציין את יחסיו החבריים עם מוסלמים, בניגוד לשנאת ישראל של המוסלמים בספרד.

הקהילה היהודית במראכש

במאה ה־11 שלטו המורבטון בראשותו של יוסוף אבן תאשפין. הם יסדו את העיר מראכש ב־1062, שעל שמה כונתה מרוקו בשפות האירופיות. תחילה נאסר על יהודים לגור בה, אלא רק לזמן מוגבל לרגל עסקיהם. אבל עלי בן יוסוף תאשפין (1106־1142) הזמין מסביליה שני רופאים יהודים: אבו אלחסן מאיר אבן קמניאל, שידידו ר׳ יהודה הלוי הקדיש לו כמה משיריו; ואבו איוב שלמה אבן אלמועלם, שרבי יהודה הלוי, משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא הקדישו לו שירים. ייתכן שהשליט רצה להתחרות בעיר פאם ולהקים במראכש בית ספר לרפואה או בית חולים. כך נוצר הגרעין לקהילה יהודית במראכש, שהפכה לעיר המלוכה הדרומית של מרוקו.

שלטון המייחדים-אליעזר בשן

שלטון המייחדיםפסל הרמבם

תקופה קשה עברה על יהודי מרוקו בתקופת שלטונם של המומינים (בעברית ׳מייחדים׳) מ־1146 עד 1269. תנועה זו נוסדה על ידי מנהיג דתי ברברי בשם מוחמד אבן עבדאללה אבן תומרת ב־1121. חסידיו הכירו בו כמהדי, מנהיג במצוות אללה שיביא את האסלאם לדרך הנכונה ויחנוך את ממלכת אללה עלי אדמות. הם יסדו את העיר רבאט מול סלא. בימי יורשיו התפשט שלטונם מעמקי האטלס הגבוה, מכורתם, ועד שלהי המאה ה־12 הם שלטו על מרבית צפון אפריקה וספרד. הם שאפו להכניס תחת כנפי האסלאם את כל היושבים בשליטתם. הלהט המשיחי שלהם לא סבל כל סטייה ממשנתם, ולפיכך נשללה מהיהודים, ועוד יותר מהנוצרים, הסובלנות שהשריעה (ההלכה המוסלמית) מצווה עליה. הנצרות הוכחדה סופית במרוקו. היהודים הועמדו בפני הברירה: התאסלמות, גירוש או מוות.

בספרד גילו המייחדים קנאות קיצונית יותר, והיהודים שם נאלצו להתאסלם או לברוח. קהילת סבתה קלטה כמה חכמים שברחו מספרד, ביניהם ר׳ יהודה המערבי, תלמידו של הרמב״ם, והמשורר יהודה בן עבאס, ידידו של ר׳ יהודה הלוי.

סגילמאסה נכנעה ב־1140 לעבד אלמומין. באגרת מ־1148 שנמצאה בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, כי עבד אלמומין אסף את היהודים והציע להם להתאסלם. 150 מהם סירבו, ומתו על קידוש השם, והאחרים, ביניהם הדיין יוסף בן עמראן, התאסלמו. היו ביניהם שנמלטו לדרעה. יהודים מסגילמאסה היגרו למצרים, ויהודה סגילמאסי, שעסק בסחר עם הודו, היה פקיד הסוחרים בפוסטאט בסוף שנות ה־40 של המאה ה־12.

קהילות יהודיות, ביניהן באיזור תפילאלת, נהרסו בתקופת המאבק בין המורבטון והמייחדים. ר׳ אברהם אבן עזרא (1089־1164), שבעצמו ברח מפני הקנאים, חיבר קינה בסוף שנות ה־50 של המאה ה־12 על חורבן קהילות ספרד והמגרב בשנים 1138־1140. בקינה הוא מזכיר את הקהילות תלמסאן (עתה באלגייריה), סבתה, פאס, מכנאס, סגילמאסה (עיר גאונים ונבונים׳), וכן את סוס,  אגמאת (כ־40 ק״מ דרומית־מזרחית למראכש) ודרעה. חורבן הקהילות מתאשר גם ממקורות ערביים. עם זאת, כמה חוקרים מניחים, שלמרות רדיפות המייחדים המשיך היישוב היהודי להתקיים בדרום.

המייחדים פשטו על פאס בשנים 1146־ד114. בשנים הראשונות גילו עדיין סובלנות, אך בימי יוסוף, יורשו של עבד אלמומין, גברה הקנאות. ב־1147 הרסו המייחדים את קהילת מראכש. ב־1150 השתלטו על מכנאס ואילצו את היהודים להתאסלם, כמו במקומות אחרים. בתי כנסת וספרי קודש נשרפו, ונאסר לקיים את מצוות הדת היהודית. היו יהודים שהתאסלמו למראית עין, כדי לשמור על רכושם וחייהם, ואת יהדותם קיימו בסתר.

ר׳ מימון הדיין עם בנו הרמב״ם עברו מקורדובה לפאס ב־1159 או ב־1160. יחד איתם היגרו אנשי רוח אנדלוסים שהתיישבו במרוקו, ובימיהם קיבלה ארץ זו צביון אנדלוסי. כאן כתב ר׳ מימון את ׳אגרת הנחמה׳, שבה עודד יהודים שנאלצו להתאסלם, והביע התנגדות לחכם שתבע מהם למות על קידוש השם ולא להתאסלם אפילו למראית עין. הרמב״ם, שלמד בפאס רפואה, כתב ב־1164 או ב־1165 את ׳אגרת השמד או ׳אגרת קידוש השם׳,

ב־1165 גברה הקנאות המוסלמית ויהודי פאס סבלו ממנה. באותה שנה, סירב להתאסלם ר׳ יהודה הכהן אבן סוסאן, המנהיג הרוחני של הקהילה. הוא נשרף בעודו חי ומת על קידוש השם. עם תלמידיו נמנו ר׳ יוסף אבן סוסאן אלכורסאני, שהיה ממנהיגי קהילת פאס, וכן ר׳ מימון ובנו הרמב״ם.

נוכח הקנאות המוסלמית עזבו שני האחרונים את פאס, יחד עם אחיותיו של הרמב״ם, והיגרו לארץ־ישראל ומשם למצרים. יהודים נוספים עזבו את מרוקו ומצאו מקלט במצרים, ביניהם צורף מסבתה, שידוע עליו מהגניזה. מצרים קלטה בתקופה זו קורבנות של קנאות מוסלמית ונוצרית. היו מהם שהגיעו חסרי כול. הרמב״ם התבקש לסייע לפליט ממרוקו בתשלום מס הגולגולת, לו ולבנו של המבקש.

בימי אבו יוסוף יעקב אלמנצור (1184־1199) נכדו של עבד אלמומין, הורע מעמדם של המתאסלמים, שהיו חשודים בהתחזות, ויהמתאסלמים החדשים׳ נאלצו להיבדל בלבושם ממוסלמים ותיקים. גם דורות לאחר מכן, כשהותר ליהודים לחזור לדתם, נשארה גזירת הלבוש. למרות המצוקה לא פסקה היצירה התורנית. ר׳ זכריה אגמאתי(1120־1195) שבצעירותו למד מפי ר׳ יוסף אבן מיגאש, כתב בשנים 1189־ 1191 פירוש להלכות הרי״ף. מפירושו ניכר שהכיר את יצירותיהם של חכמי ספרד ובבל, ושל רבנו גרשום ורש״י. במאה ה־12 כתב ר׳ אברהם בן דוד(הראב״ד השני), שחי בספרד: ׳אתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלא בקצה המערב אל תאהרת בראש המערב וקצה אפריקה׳(מהד' ג' כהן, עמי 67). בתקופה זו היו במרוקו קהילות בערים אלה: טנגייר, סבתה, מלא, פאס, מכנאס, אגמאת, מלאל, סגילמאסה, דרעה. ב־1227 חודשה הקהילה במראכש, אך לאחר כחמש שנים נרצחו בה היהודים.

שלטונם של בני מרין, 1269-1465-אליעזר בשן

שלטונם של בני מרין, 1269-1465מרוקו מפה

אבו יוסוף יעקב (1269־1286), מייסד שושלת בני מרין, כבש את בירת המייחדים מראכש ב־1269, וקבע את בירתו בפאס. הוא ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזרו ליהדות, למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעושה כן דינו מוות. אלה זכו לאוטונומיה דתית וחידשו את חיי הקהילות. יהודים שנשארו מוסלמים במשך דורות לאחר מכן היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, ומהם שהגיעו לעמדות בכירות בכלכלה ובמינהל.

ב־1276 נרצחו בפרעות בפאס 14 יהודים, וכשנודע הדבר לסולטאן, אסר על מוסלמים להתקרב לבתי היהודים. לפי הערכת חוקרים, הפרעות נגרמו עקב קנאה בהישגיהם, ודבר זה חזר גם בדורות הבאים. אותה שנה בנה הסולטאן מחוץ לחומות של פאס אלבאלי (הישנה) את העיר החדשה, המכונה פאס אלגידיד (החדשה), או מדינת אלביצ'ה (הלבנה), והקים בה את מוסדות הממשל המרכזי. לאחר מכן נבנה כאן המלאח היהודי. גם בתקופה זו היו לחכמי פאס קשרים עם חכמי ספרד, ביניהם ר׳ דוד בן זכרי, ור׳ משה בן זכרי שפנו בשאלות לרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, 1235־1310) אשר פעל בברצלונה.

בימי שושלת זו נהנו היהודים מביטחון ומדו־קיום עם מוסלמים. אליטה מוסלמית ויהודית נפגשה במחצית הראשונה של המאה ה־14 בפאס ולמדה יחד אסטרונומיה, מתימטיקה ופילוסופיה. ידוע על מתמטיקאי יהודי ממוצא ברברי בשם כלוף אלמגיילי, שחי סביב 1310.

יהודים אחרים התפרנסו ממלאכות וממסחר, והיו מהם שהתעשרו ומילאו תפקידים בממשל. אולם הדבר היה להם לרועץ.

לאחר גזירות קנ״א (1391) בספרד היגרו רק מעט יהודים למרוקו – ביניהם הכוהנים שבאו לדבדו, אשר נזכרו בתור יוצאי סביליה, ומשפחת פרץ, שהגיעה לוואדי דאדס הסמוך לדרעה.

רבים אחרים העדיפו את אלגייר. שני חכמים שעברו מספרד לאלג'יר אחרי 1391 ועמדו בקשרים עם קהילות במרוקו, הם הריב״ש (ר׳ יצחק בן ששת בירפת 1326־ 1407), שנשאל שאלות בהלכה מקהילת תואת (שו"ת ריב״ש, סי׳ טז־יט). בן דורו הצעיר ממנו, הרשב״ץ (ר שמעון בן צמח דוראן, נפטר ב־1444), ענה לשאלה שהיפנה אליו הרב יצחק נחמיאש מפאס. לקהילת מכנאס, שנוסדה כנראה במאה העשירית, הצטרפו יהודים מהסהרה, וב־1340 הגיעה משפחתם של דוד וחיון בנו, שהקימו בה בית כנסת ובית מדרש.

המלאח הראשון

מאז שהגיעו יהודים לפאס הם גרו יחד עם המוסלמים בפאס הישנה, בקרבת המסגד ע״ש קירואן, במקום הנקרא פונדוק אליהוד (בית מסחר של היהודים).

בשנת קצ״ח(1438) פקד הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבו סעיד(שלט בשנים 1421־1465) על העברת היהודים לשטח בפאס החדשה, הסמוך לארמון המלבות, וכך נוצר המלאח הראשון. המלאח הוקף חומה, ועל שערו הופקדו שומרים; על היהודים הוטל לשלם את שכרם. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים, וכן בימי חג של המוסלמים, כאשר אין היהודים יוצאים למלאכתם ברובע המוסלמי, ובבוקר בימות החול השער נפתח.

הסיבה להקמת מלאח אינה תיאולוגית, שהרי אין ציווי להפרדה בין יהודים למוסלמים. נימוקים שונים ניתנו אפוא לצעד זה:

א.         לאחר 1437 נתגלה קברו של מולאי אדריס, מייסד השושלת, בקרבת מגורי היהודים, והדבר הגביר את הקנאות הדתית. המאמינים סירבו לגור עם הבלתי מאמינים.

ב.         היה זה צעד ענישה על שיהודים מילאו יין במקום שמן במיכלי המנורות במסגד.

ג.          המוסלמים קינאו בהישגי היהודים ורצו לבודדם.

בעיני היהודים נחשבה העברתם למלאח כגירוש שרירותי, ולפי דברי ר׳ סעדיה אבן דנאן השני, יהיה גלות מר ונמהר. אך במחקרי הדורות האחרונים הובעו דעות שונות בנידון:

א.         המטרה היתה לבודד ולהשפיל את היהודים.

ב.         המטרה היתה לשמור על ביטחונם של היהודים מפני התנפלויות. העובדה שהמלאח מוקף חומה וסמוך לארמון המלכות מחזקת הנחה זו.

המלאח נוסד לפי התקדים של ה־Juderias בספרד. כמו מיעוטים אחרים, נטו יהודים לגור יחדיו ברובע נפרד, בגלל שירותי הדת, מוסדות הקהילה והחינוך שכל אחד נזקק להם.

מאז שנבנה המלאח בפאס נקרא כל רובע של יהודים במרוקו בשם ימלאח׳, חוץ מאשר במראכש, שם הוא נקרא ׳מסוס׳ (שמובנו תפל, מזוהם). לצורך הסבר אטימולוגי של הכינוי מלאח הובעו השערות שונות:

א.         בגלל חובת היהודים למלוח את ראשיהם הערופים של הנידונים למוות המוקעים בחומת העיר.

ב.         על שם המונופול למכירת מלח שיהודים היו קונים מהמלך.

ג.          מא־לאח מובנו ׳הופיע על הים׳, רמז למגורשי ספרד שבאו למרוקו דרך הים.

ד.         היה זה שם של שטח בפאס החדשה שנבנתה עליו שכונה. תחילה גרו בה מוסלמים ויהודים, ובשלב מסוים נשארו בה רק היהודים. ראיה להנחה זו יש בכינוי יגיטו׳, שהוא שם מקום בוונציה שעליו נבנתה השכונה היהודית, ומאז נקרא הרובע המיועד ליהודים גם במקומות אחרים בשם "גיטו".

ההנחה האחרונה היא המשכנעת ביותר, לפי מסקנתו של החוקר ח״ז הירשברג ז"ל.

פוגרום ב ־ 1465

הסולטאן אבו יוסוף אבן יעקב עבד אלחק מינה את היהודי הרון (אהרן) בן בטאש בתור וזיר, ועוד שני יהודים לתפקידים אחרים, ובעקבות זאת הופצה שמועה, שיהודים עומדים לשלוט במוסלמים. ב־1465 פרץ מרד בהסתת קנאים דתיים בפאס, שבסופו נרצח הסולטאן. דומה שהקנאה במעמדם הכלכלי של היהודים, והעובדה שהגיעו לעמדות בכירות בממשל, בניגוד ל'תנאי עומר', היו הגורמים לשטנה ולרצח. כך נגמרה תקופת השלטון של המרינים, ובמקומם עלה מוחמד אבן עמראן.

לאחר שהעולמא (חכמי הדת) נתנו פתוה (פסק דין דתי) לפיו אסור להעסיק וזיר יהודי, ולפיו הותר דמם של היהודים, נשדד המלאח, נרצחו יהודים בפאס ובערים אחרות, ובין הקורבנות היו הווזיר היהודי, וכן נשים וילדים. אלה שרצו להציל את חייהם התאסלמו, ואחרים מתו על קידוש השם.

הנימוקים להתנכלות ביהודים היו אלה: הווזיר היהודי הואשם בהשפלתם ובדיכוים של מוסלמים, וכאחראי לאכזריותו של הסולטאן; הווזיר דרש מאשה ממשפחה שריפית לשלם מסים, דבר שנחשב לפגיעה בכבודה; בפאס נמצאה גופה של מוסלמי, והופצה שמועה שיהודי הרגו.

הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגל-אליעזר בשן

הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגלגירוש ספרד

לפי כמה מקורות חיצוניים הגיעו למרוקו פליטים יהודים מאירופה בעקבות רדיפות, החל במאה ה־13 ואילך, מהם יהודים מאנגליה, מאיטליה, מהולנד ומצרפת. אלה היו בוודאי בודדים שהגיעו לערי החוף, ומשם לערים הפנימיות, אבל לא התארגנו בקהלים נפרדים. זכרם נותר, בין השאר, בשם המשפחה ׳הצרפתי׳ של משפחת רבנים, שפעלה במשך דורות בפאס. מכנאס היתה תחנת מסחר ליהודים מספרד שסחרו עם מרוקו עוד לפני הגירוש, ומהם שהשתקעו בה. גם בדורות הבאים באו יהודים בודדים מאירופה למרוקו והתיישבו בה. לפי המסורת של משפחת בן דלאכ בטנגייר, הגיעו אבותיהם מהולנד במאה ה־17.

תקופה חדשה מתחילה במרוקו עם הגירתם של מגורשי ספרד (1492) וגולי פורטוגל (אחרי 1497) לארץ זו. מתוך כ־200 אלף יהודים שגורשו מספרד, נקלטו במרוקו כשליש, ושני שליש במזרח התיכון. המגורשים התיישבו בערים השוכנות לחוף הים התיכון והאוקינוס: טנגייר, תיטואן, ארזילה, לאראש, קסר אלכביר, סלא, רבאט, סאפי; ובערים הפנימיות: פאס, צפרו ומכנאס, מעטים הגיעו למראכש ולדרום. הווטאסים (1470־1553), ובראשם מוחמד אלשיך (שלט בשנים 1470־ 1505), איפשרו ליהודים אלה להתיישב במרוקו.

ר׳ אברהם בן שלמה מטרוטייאל, מגורש מספרד שמצא מקלט בפאס ונפטר בה ב־1493, מספר על אוניית פליטים שעמדה חודשיים בים, וקרוב לחמישים נפשות בה מתו מרעב וממחלות, עד שהגיעו לחוף מרוקו. ביספר הקבלה׳ שכתב הוא מכנה את מוחמד אלשיך ׳מלכי צדק… חסיד מחסידי אומות העולם׳, אלא שאינטרס כלכלי הוא שהניע את המלך לקלוט את היהודים. בין המגורשים היו בעלי מלאכה וסוחרים שתרמו לכלכלת המדינה, ומהם שהיו מקורבים לשליט ושירתו אותו. לפי אליהו קפשאלי, שילמו המגורשים למלך בכלי כסף וזהב כדי שיינתנו להם פרדים לשאת את משאותיהם. ב־1492, בעת שבאו מגורשים מספרד, נהרסו בתי כנסת בערים פאס, תיטואן וקסר אלכביר.

המגורשים שבאו למרוקו ביטאו את איבתם לנצרות ולנוצרים שגירשום, בין השאר, בפיוט. שמעיה קוסון, בן דור הגירוש שעבר למרוקו, כתב:

ממלכת אֱדום הרשעה/ מְהֵרָה עֶקְרוֹן תִּעָקֵר

משחקת לה השעה /כל כך אשר הוא חוקר

כל הנמצא בה יִדָקֵר/ כְּבָצְרָה בְּעֵת חֻרבנה

 

הַתָּלוּיִ יִמָּחֶה שְׁמו/יָבוֹא נָא וְיוֹשִׁיעֵךָ

 

ליד טנגייר מצוי נחל הנקרא ׳ואד־אליהוד. לפי כמה אירופים, נוצר הכינוי בעקבות העובדה שמגורשי ספרד היהודים נאלצו לגור שם. אין זה המקום הגיאוגרפי היחיד שנקרא על שם יהודים. ליד צפרו וליד מראכש מצויים נחלים הנקראים ׳נהר אליהוד. האחרון, לפי האגדה, הוא על שם יהודי שהתחפש למוסלמי ורצה לדעת אם ייכנס לגן העדן, והפך לאבן על ידי קדוש מוסלמי. כ־8 ק״מ דרומית לעיר סאפי נמצא הר הנקרא ג'בל אליהוד,. קשה לדעת ממתי כונו מקומות אלה בשמות אלה.

תלאות המגורשים

כרוניקאים יהודים בתקופה זו, כמו אבן וירגא, שמואל אושקה, יוסף הכהן, שמעיה קוסון הנ״ל ואחרים, תיארו את תלאות המגורשים, טלטוליהם, מצוקותיהם, הרעב והשוד שנשדדו על ידי שבטים בדרכים. היו מהם שהפכו לעבדים או נרצחו. מסופר על גולים שלא היה בידם כדי לשלם את דמי ההפלגה, והם נמכרו על ידי הספנים לנוכרים במקומות נידחים. לאחרים האיר המזל פנים, והם נפדו על ידי אחיהם ה'תושבים,. פליטים הגיעו לארזילה ולפאס, שהיתה הבירה והמרכז למסחר ולאומנויות, ורצו להתיישב בה.

ב־1492 שרר רעב בפאס, וכפי שכתב שלמה אבן וירגא, בעל ׳שבט יהודה׳, התושבים לא הניחום להיכנס לעיר פן יתייקרו המזונות כתוצאה מעליית הביקוש. לכן הם לנו באוהלים בשדות ואכלו את עשבי השדה. בגלל הבצורת יבש העשב יומתו שם בשדה עם רב ואין קוברי. הוא כותב על אשה שהרגה את בנה והתאבדה, כי ראתה את בנה ויתעלף ואין לה שום מציאות מחיה ואי אפשר שלא ימות והרימה אבן והשליכה על ראשו ומת הנער אחר זה הכתה בעצמה עד שמתה אחריו. (׳שבט יהודה׳, מהדי שוחט ובער, עמי קכב)

ערבי אנס נערה לעיני אביה ואחר כן דקרה למוות, וכששאלוהו מדוע הרגה ענה, ׳שמא נשארה הנערה מעוברת ויהיה נער בדת היהודים., יהודי שהגיע לפאס מכר את בנו לעבדות תמורת פת לחם. לאחר תום הרעב הכריז המלך שכל מי שקנה עבד בעד לחם, בעקבות הרעב, עליו לשחררו. כפי שכתב עמנואל אבוהב, יליד פורטוגל, בשט״ו (1555), היו מהמגורשים שהגיעו לפאס ונמכרו בה לעבדות, וטולטלו על ידי אדוניהם עד הודו. היו שעזבו את העיר וחיפשו מקום אחר להניח בו את כף רגלם. כך אירע עם משפחתו של הרדב״ז (ר דוד אבן זמרא, 1480־1574), שעברה למצרים.

סיפור תלאותיו של ר׳ יהודה חייט, שכיהן בתור רב במלגה, אופייני לגורלם של המגורשים. בהקדמתו לפירושו ׳מנחת יהודה׳ לספר ׳מערכת האלהות׳ הוא מספר את הקורות אותו. בדרך נדודיו הגיע לפאס, ומוסלמי בן עירו העליל עליו שביזה את הנביא, והוא הושם במאסר. שם הופעל עליו לחץ להתאסלם, הוא עמד בניסיון ולא המיר את דתו, ולאחר ארבעים ימי מאסר נפדה על ידי יהודים משרשן. כתמורה לדמי הפדיון הוא נתן לקהל קרוב למאתיים ספרים (שהיו ככל הנראה מגילות קצרות). מכאן עבר ר׳ יהודה חייט לפאס, אך בגלל הרעב ששרר שם נאלץ לעוזבה, הפליג לנאפולי, ולאחר טלטולים הגיע למנטובה, תחנתו האחרונה, שבה כתב את ספרו.

חכמים בקרב המגורשים

בין הגולים היו חכמים שהמשיכו את המסורת הלמדנית של יהודי ספרד. לפי מקור אחד, עברה ישיבת טולידו לפאס, לשלוניקי ולצפת – שלושת המרכזים לחיי התורה של המגורשים. בין החכמים שהגיעו מספרד לפאס היה ר׳ יעקב בירב (יליד רל״ה 1475), שהרביץ שם תורה עד שנת ש״י(1510). לדבריו היו בפאס בימיו 5,000 יהודים. בין החכמים הבולטים ממגורשי ספרד היו ר׳ שמעון לביא ור' אברהם ביבאס, שצאצאיו כיהנו בתור חכמים בתיטואן, בסלא ובגיברלטר.

אנוסים מפורטוגל-היתר שיבה לספרד-אליעזר בשן

אנוסים מפורטוגלפורטוגל-מפה

פליטים מפורטוגל, אנוסים שחזרו ליהדות, הגיעו אחרי 1497 לארזילה, ולאחר מכן לפאס. בני משפחות זאמירו, רוזאליס ורותי, שהיו מקורבים לשליטים מבני וטאס, נרתמו לעזרת אחיהם מספרד ומפורטוגל. בין הגולים מפורטוגל היו 27 חכמים. אחד מהם היה החכם והרופא ר׳ אברהם בן יעקב סבע מהעיר סמורה, שעבר מספרד לליסבון, ושם הטמין את הספרים שלו בגלל הסכנה. הוא נאסר, ולאחר שהצליח להשתחרר עבר לאלקסר־אלכביר ומשם לפאס, בשנים 1489־1501. הוא התפרסם בזכות חיבוריו: יצרור המור׳, דרושים על התורה; פירושים לחמש המגילות ברוח הקבלה: ׳אשכול הכופר׳ על מגילת אסתר, ועל מגילת רות.

ב־1530 נאשם אנוס באיים הקנאריים בכך ששלח את שני אחיו הצעירים לפאס כדי ללמוד תורה. האנוסים בפאס היוו קבוצה נפרדת, והיו בהם סוחרים מצליחים.

היתר שיבה לספרד

צו מלכותי בספרד ב־1496 התיר ליהודים לחזור לספרד אם ימירו את דתם לנצרות, ונכסיהם יוחזרו להם. ואמנם היו יהודים מגורשים מספרד ואנוסים מפורטוגל שבאו לפאס, ועקב התנאים הקשים חזרו לספרד ולפורטוגל והמשיכו לחיות בתור אנוסים. כך אירע לשש משפחות ממקידה MAQUEDA), שגרו בפאס בסוכות שבנו לעצמם מענפים, מחוסר תנאים טובים יותר. בקינה של ר׳ אברהם בן שלמה הלוי בקראט, הוא כותב:

ונלאו נשוא וחזרו משם רבים אין מספר למלכות קשה אלה וימירו את כבודם, וכן קרה לבאים מהם למלכות פורטוגל, ולבאים למלכות פאס.

ב־1634, בעקבות קשיים כלכליים בספרד, הוזמנו יהודים ספרדים מהמגרב לחזור לספרד. ב־1641 נוהל משא ומתן על נושא זה. בשנים 1645־1800 באו רק מעט יהודים לספרד, תוף סיכון שיתגלו. וב־1795 הוצאה פקודה מלכותית בספרד, שיהודים תושבי מרוקו רשאים לחזור לוולנסיה ולהישאר שם 8 עד 10 ימים, ואין להציק להם, שכן היו יהודים ממרוקו שלרגל עסקיהם ביקרו בספרד. בפועל לא הקפידו על הזמן שהם נשארו שם.

מגורשים מוסלמים

גם מוסלמים גורשו מספרד ולמרוקו הגיעו גלי מהגרים בעשורים הראשון והשני של המאה ה־17. אלה כונו ׳מאורים׳ או ׳אנדלוסים׳, ונעשו גורם כלכלי ותרבותי בחברה המוסלמית. עד היום ניתן לזהותם על פי שמות המשפחה הספרדיים, ולפי ערי המוצא בספרד, בדומה ליהודים. המגורשים היהודים והמוסלמים הביאו למרוקו את התרבות האנדלוסית, והשפיעו על האמנות, האומנות, הלבוש וחיי התרבות.

ה׳תושבים׳

עד בואם של מגורשי ספרד למרוקו חיו כאן יהודים במשך דורות רבים, והושפעו מהשפה והמנהגים של המוסלמים. אלה נקראו בפי המגורשים ׳תושבים׳, או Forasteros, דהיינו ׳זרים׳, ואילו ה'תושבים, כינו את המגורשים דומים׳. לתושבים׳ היתה מסורת רבת שנים במנהגים ובהלכות, שהיו שונים בכמה פרטים מאלה של יהודי ספרד, כמו בדיני טריפות. על רקע זה היה עימות בין שתי הקבוצות בפאס, שביטויו הספרותי הוא חיבורו של ר׳ חיים גאגין יעץ חיים׳. היו ׳תושבים׳ שאף קיבלו את מנהגי המגורשים. בשנת ר״ס (1500) ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מתוניס והוכיח את היתושבים,, שהיגררותם אחרי מנהגי המגורשים בעניין הנפיחה (בדיני טרפות) היא שלא כדין, ותבע שיחזרו למנהג המקורי, שעל פיו נוהגים במרבית הקהילות בארץ־ישראל, במצרים ובאשכנז (צמח ושמעון בני שלמה דוראן, ׳יכין ובועז׳, חייב, סי׳ ח). המתחים בין שתי קבוצות אלה התבטאו, בין השאר, בבחירת הנגיד, המנהיג הממונה על הקהילה.

ליתושבים, בפאם היה בית קברות נפרד, וכן בית כנסת משלהם, שהתמיד עד שנות ה־70 של המאה ה־20. בית הכנסת, הנקרא 'צלא אלפאסין', נזכר על ידי ר׳ יוסף אלמאליח (1788־1855) בספרו 'תקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ג, ונהגו בו מנהגי התפילה המיוחדים להם.

ההבדלים הבולטים בין היתושבים, למגורשים היו בתפילת ערבית של מוצאי שבת, בימים הנוראים ובחגים. וכן לא היו עולים בשחרית של ט׳ באב כהן ולוי אלא שלושה ישראלים, ובמקום לומר יהי עמכם׳ היה אומר העולה ׳ברוך דיין האמת׳ (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳ עמי קמה). לא היו מברכים ׳לקרא את ההלל׳ לא בראש חודש ולא בחול המועד של פסח. הקהל היה מתפלל במשך דורות בסידורים הכתובים בכתב יד, עד שנת תרמ״ט. אותה שנה הודפס בירושלים סידור כמנהג היתושבים׳ בפאס בשם 'אהבת הקדמונים׳, שנערך על ידי ר׳ רפאל אהרן בן דוד בן שמעון, יליד רבאט, ששימש שליח עדת המערבים בירושלים למרוקו בשנת תרמ״ז (1887), ושוב בתרנ״א (1891). גם בדיני אישות היו הבדלים בין ה'תושבים, והמגורשים. בשנת תשכ״ו דן ר׳ משה ויזגאן בשטר כתובה של זוג כמנהג התושבים (׳ויגד משה׳, אהע״ז, סי, כ).

לפי רשימת שמות משפחה של יהודים במכנאס מהמאות ה־17־18, מתברר כי כ־35% הם שמות ׳ספרדיים׳ ו־7% מכונים על פי עיסוקם. בעיר זו חיו אפוא יחדיו היתושבים, עם המגורשים, והאחרונים, שהיו משכילים ובעלי יוזמה, היו גם דומיננטיים יותר בחיי הקהילה.

בניגוד למגורשים שבאו לפאס מרוששים, אלה שהגיעו למראכש היו אמידים יותר מה'תושבים,, ועל רקע זה היו ניגודים ביניהם. מנהגי ה,תושבים, נשתמרו לפחות חלקית במראכש, מוגדור, ואזאן וסאפי, ועוד יותר בדרומה של מרוקו, כמו בתפילאלת וסביבתה. אבל גם במקומות אלה היו משפחות ששמרו על מנהגי המגורשים.

ה׳מגורש׳ם׳

מגורשי ספרד כינו את עצמם ׳מגורשים׳ עוד דורות רבים לאחר הגירוש. היתה להם מסורת עצמאית, והם יצרו מסגרת קהילתית נפרדת מהיהודים המקומיים. המשפחות הראשונות שהגיעו מספרד למרוקו היו טולידאנו, ולנסי, ולנסיאנו, ברשילון (מברצלונה), עמיאל, קורקוס, צבאג, בן זמירו, ביבאס ועוד. המגורשים היו הגורם הדומיננטי מבחינת ההשכלה והמעמד הכלכלי. בדור שאחרי הגירוש כינו המגורשים את מרוקו בשם ׳מגדל עדר', את הערבים בשם ׳ישמעאלים׳, את הברברים בשם ׳פלשתים׳ או ׳כרתי ופלתי׳ או ׳בני חם׳, את הכושים בשם ׳כנענים׳, ואת האירופים הנוצרים בשם ׳אדומים׳,

שפה מיוחדת המכונה חקתיה  HAKETIA היתה שפת הדיבור של מגורשי ספרד

בצפונה ובמערבה של מרוקו, בעיקר בתיטואן, וכן בערים טנגייר, ששואן, ארזילה, לאראש, קסר אלכביר. זהו דיאלקט ספרדי שבו דיברו היהודים בספרד לפני הגירוש, בצירוף מילים עבריות, ולאחר בואם למרוקו נוספו לו ביטויים בערבית מקומית. לפי ממצאי החוקרים בתחום זה, המילים הספרדיות מהוות כ־55% בקירוב מאוצר המילים של שפה זו, המילים הערביות מהוות יותר מ־35%, והעבריות־ארמיות כ־10%.

גסיסתה של השפה החלה עם כיבושה של תיטואן על ידי ספרד ב־1860, ובהדרגה עברו יהודי צפון מרוקו לספרדית, ובייחוד לאחר 1912, עם החלת החסות הספרדית על איזור זה. בבתי הכנסת בתיטואן תורגמו ההפטרות והמגילות לספרדית.

היו מקומות ששמרו על השפה הקשטיליאנית. בפאס, צפרו ומכנאס דיברו רבים מהיהודים לאדינו שהיא שונה מהקשטיליאנית, עד סוף המאה ה־17. אולם במהלך הדורות נטשו רבים מהם שפה זו לטובת הערבית. לפי אירופים שביקרו במאות ה־18 וה־19 במרוקו, יהודים בארץ זו, ביניהם בעיר סלא, קראו עדיין את התורה בתרגום לספרדית. פיוטים, תפילות וספרי הלכה עממיים תורגמו לערבית יהודית.

היהודים הכירו את הכתב והשפה העברית כשפת קודש, והיו מהם שכתבו בעברית גם בחיי החולין. למשל, לפי ידיעה מ־1882 ניתן לבצע רכישת נכסי דלא ניידי על ידי רישום בעברית. אבל העברית לא שימשה כשפת דיבור, ורק בזמן החדש, בהשפעת הציונות, נלמדה העברית כשפה חיה. יהודים דוברי ערבית לא הכירו את הכתב הערבי, כי זו שפת הקודש שהקוראן נכתב בה, ולפי ׳תנאי עומרי נאסר על יהודים ללמוד ולכתוב בכתב זה.

תחת שלטון פורטוגל וספרד

תחת שלטון פורטוגל וספרד

קזבלנקה

קזבלנקה

ערי החוף בים התיכון ובאוקינוס היו המוקדים להשתלטותן של פורטוגל, ספרד ובריטניה. הוטאסים במאה ה־15, ועד העשור הרביעי של המאה ה־16, ויורשיהם הסעדים, עמדו במאבק מול מדינות אלה כדי להעביר את הערים לשלטון הסולטאנות.

ספרד כבשה את תיטואן ב־1399, ואת מלילה ב־1497. פורטוגל כבשה את סבתה ב־1415 ואת קזבלנקה ב־1468. קזבלנקה נוסדה על ידי הרומאים וכונתה בשם  ANFA

בעקבות רעש נעזבה העיר, ונבנתה על ידי שליטי מרוקו בשנים 1740־1750. פורטוגל כבשה את ארזילח ב־1471 (בחוף האוקינוס האטלנטי, כ־50 ק״מ דרומית לטנגייר). נוכח מיעוט הידיעות על קהילות מרוקו לפני גירוש ספרד, מן הראוי לתאר את שאירע ב־7114 ליהודי ארזילה. במלחמה נספו כ־2,000 נפש  ונשבו כ־500, מחציתם יהודים. הם סבלו רעב, עבודה קשה וסכנת התנצרות. דון יצחק אברבנאל נקט יוזמה כדי לשחרר אותם משביים, ולפי הצעתו הסכימו יהודי ליסבון לבחור ועד בן 12 חברים שידאג לכל צורכי השבויים; הם עברו מקהילה לקהילה בפורטוגל כדי להשיג את המימון הדרוש לפדיונם. שנתיים לאחר הכיבוש כבר שוחררו 220 יהודים.

ב־1437 נכשל הניסיון של צבא פורטוגל לכבוש את טנגייר. אבל אלפונסו החמישי מלך פורטוגל הצליח לכובשה ב־1471. העיר עברה מיד ליד: בשנים 1580 עד 1656 היתה תחת שלטונה של ספרד, כמו פורטוגל כולה, וב־1656 היתה שוב בידי פורטוגל העצמאית.

ב־1486 כבש עמנואל מלך פורטוגל את אזמור, שנשארה תחת שלטון פורטוגל עד 1541. יהודי ספרדי בשם יעקב אדיב עזר לכיבושה על ידי פורטוגל. יוסף בן אדיב כיהן בתור רב בקהילה זו. ליהודי העיר הוענקו זכויות, היו מהם ששירתו את הממשל בתפקידים חשובים, והשנים 1513־1541 היו שנות שפע. כשתקפו המוסלמים את העיר הועלו היהודים על אוניות והועברו לארזילה. רק ב־1780 חזרו וחידשו את הקהילה.

ב־1486 כבשה פורטוגל את מאזאגאן (כינויה בערבית אלג'דידה). היהודים קיבלו בה פריווילגיות, אבל בסוף המאה ה־15 גורשו בלחץ האינקוויזיציה. ב־1769 נכבשה מאזאגאן על ידי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה (1757־1790), ומאז חודשה הקהילה היהודית.

ב־1503 כבשה פורטוגל את אגאדיר שנקראה על ידיהם Santa Cruz, ובעקבות הכיבוש באו אליה יהודים מספרד ומפורטוגל. ב־1504 כבשה פורטוגל את לאראש (ברומית Lixus, בערבית אלעראיש) והחזיקה בה עד 1610. מאותה שנה עד 1689 היתה לאראש בידי ספרד. במפה שצוירה על העיר ב־1688 מסומן מגדל המכונה ׳המגדל של היהודים,. ב־1508 כבשה פורטוגל את סאפי, ושבע שנים לאחר מכן את מהדיה.

שלטונות פורטוגל התייחסו טוב לאנוסים מפורטוגל שהיגרו לערים בחוף מרוקו שבשליטתה וחזרו ליהדות. היו מהם ששירתו את הממשל הפורטוגלי והמוסלמי בתור תורגמנים, יועצים ומנהלי משא ומתן בין שני הצדדים. בסאפי שירת את הממשל היהודי יעקב רותי, שכיהן בתור מתורגמן, וכן יועצו של אחמד אלוטאס (1524־1548). הוא גם כיהן בתור נגיד על היהודים. יעקב זה יחד עם יעקב רוזאליס ניהלו משא ומתן בשמו של אחמד הנ״ל עם מלכות פורטוגל, וסייעו להשגת הסכם שלום.

הווטאסים ואחריהם הסעדים (בשנים 1553 עד 1659), שהתייחסו למשפחת ׳הנביא׳, התאמצו לצמצם את אחיזת הפורטוגלים במרוקו. עבד אלמלכ השתלט ב־1553 על כל מרוקו, ובעזרת ספרד דחק את רגלי הפורטוגלים, הכריז על ג'יהאד נגד הנוצרים ומנע מהעותימאנים לפלוש למרוקו.

השושלת הווטאסית (בברברית: ⵉⵡⴻⵟⵟⴰⵙⴻⵏ; בערבית: الوطاسيون; בתעתיק: אל-ווטאסיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ששלטה על רובה של מרוקו החל משנת 1472 ועד 1554.

מרוקו סבלה משבר רב-ממדים וממושך במאה ה-15 וראשית המאה ה-16, שבא לידי ביטוי בכלכלה,פוליטיקהחברהתרבות וביציבות של האזור. האוכלוסייה לא צמחה כלל במשך התקופה, והמסחר המסורתי עם אפריקה השחורה נותק לאחר שפורטוגל כבשה את כל ערי הנמל באזור. במקביל עיירות רבות דעכו כתוצאה מכך.

הווטאסים היו מבני שבט הזנאטה המשתייך לקבוצה האתנית ברברים. הווטאסים היו מקורבים משפחתית למרינים ששלטו על מרוקו לפניהם, ותחת שלטונם מונו וזירים מבני הווטאסים. עם זאת וזירים אלה מרדו בהמשך כנגד המרינים, ובשנת 1465 הצליח לתפוס את מקומם בתור השליטים של מרוקו לאחר שהרגו את הסולטאן המריני במרידה בעיר פס. בתקופת הסולטאן הווטאסי הראשון,מוחמד א-שייח (1472-1505) השושלת שלטה רק על החלק הצפוני של מרוקו, בעוד שהדרום חולק בין מספר שליטים מקומיים.

פורים סבסטיאן

ב־1578 החליט סבסטיאן מלך פורטוגל על מסע צלב נגד המוסלמים. צבאו נחת בחוף מרוקו במטרה להשתלט על שטחים, כשהוא נעזר במולאי אחמד, שהודח על ידי עבד אלמלכּ. לפי מקור אחד נודע ליהודים אנוסים במחנהו, שהמלך נדר בטנגייר, כי אם ינצח במלחמה יאלץ את כל היהודים במרוקו להתנצר, כמו שנעשה ליהודי פורטוגל ב־1497. בקרב הנודע בכינויו 'קרב שלושת המלכים׳, שנערך ב־4 באוגוסט 1578, ניגף סבסטיאן בקרב קסר אלכביר ב־13 באוגוסט. רופאו היהודי של עבד אלמלכ כתב על הקרב.

היהודים חגגו נצחון זה ביום חג הנקרא 'פורים אדום,, או ׳פורים סיבסטיאנו׳, או ׳פורים דה לוס כריסטיאנוס׳, והוא נקבע על ידי חכמי פאם ליום ב' של ראש חודש אלול. ביום זה אומרים 'הלל,על שמלך פורטוגל לא ביצע את זממו להטביל את היהודים במרוקו לנצרות, וחוברה גם מגילה מיוחדת המתארת את האירוע והנס. בכרוניקות של מגורשי ספרד וצאצאיהם באה לידי ביטוי האמונה, שה' רצה להעניש את מלכי פורטוגל על גזירותיהם נגד היהודים. לפי ׳עמק הבכא; כאשר ישב הקב״ה בשנת של״ז (1557) לדון את העמים ומנהיגיהם, הוא פיתה את המלך סבסטיאן ואת שריו לצאת למלחמה במרוקו כדי שייכשלו. תיאור המלחמה והנצחון פורסמו בספר ׳אהבת הקדמונים׳, מחזור כמנהג התושבים, ירושלים תרמ״ט, דפים יב־יג.

עבד אלמלכּ נפטר במהלך הקרב, ויורשו אחמד אלמנצור (1578־1603) המשיך במדיניותו. בתקופתו שרר שגשוג כלכלי. הוא הנהיג את שיטת החלוקה של הארץ ל'בלאד אלמחיזן' – איזור שבו האוכלוסייה כפופה לסולטאן ומשלמת מסים, ול'בלאד אלסיבא׳ – שבו השבטים הברברים אינם משלמים מסים, אבל מעמידים חיילים לרשות הסולטאנים לפי הצורך. חלוקה זו התמידה עד המאה ה־20.

השליטים משושלת הסעדים נעזרו ביהודים בתור טובעי מטבעות, רופאים ושליחים דיפלומטיים. סוכן הסולטאן שמואל פאלאג'י נשלח להולנד ב־1596 בתור שגריר ראשון של מרוקו להאג.

שלטון בריטי בטנג׳יר, 1662 ־1684

ב־1662 הועברה טנגייר לכתר הבריטי כחלק מהנדוניה של נסיכה פורטוגלית בשם קתרינה שנישאה למלך בריטניה צ'רלס השני. העיר שימשה לבריטים בסיס לסחר הים־תיכוני והם החזיקו בה עד 1684. המושל הבריטי נתן הוראה בפברואר 1665 לאפשר ליהודים, ביניהם אנוסים שחזרו ליהדות, לקיים את תפילותיהם ומצוותיהם באין מפריע. היהודים שגרו בה עסקו בענייני כספים, במסחר, ושימשו מתווכים בעסקות בין האנגלים למוסלמים, וכן מתורגמנים לבריטים. אחד מהם, בשם שלמה פארינטה, שירת ארבעה מושלים בריטים בתור מתורגמן. יהודים אלה מסרו לבריטים מידע על מרוקו, צרפת וספרד, אבל נחשדו על ידי המושל הבריטי כמי שעלולים לרגל למען הממשל המוסלמי בעת מלחמה, ועל כן גורשו על ידיו בדצמבר 1677. היו מהם שהיגרו למערב אירופה. כחודש לאחר גירושם שם אסמעיל מצור על טנגייר, שנמשך כשש שנים, עד פברואר 1684, ובסופו הבריטים פינו את העיר.

היהודים בגיברלטר – פגיעות בידי שמים ובידי אדם-אליעזר בשן

היהודים בגיברלטרגיברלטר

אובדנה של טנגייר דחף את בריטניה לכבוש את גיברלטר ולהופכה לבסיס ב־1704. לפי הסכם אוטרכט (Utrecht), שנחתם ב־13 ביולי 1713 בין אנה מלכת בריטניה ובין פיליפ החמישי מלך ספרד, נאסר על יהודים ומאורים לגור בגיברלטר. למרות זאת באו יהודים לגיברלטר ממרוקו, בעיקר מטנגייר ומתיטואן. תחילה הם באו באופן זמני, בתור סוחרים שסיפקו מזון, בעיקר בקר טרי למחנה הצבאי של בריטניה, שכן ספרד סירבה לספקו, ואחר התיישבו שם לצמיתות. בסוף 1712 היו כבר 26 חנויות של יהודים ברחוב הראשי. ב־ 1724 קיבל יהודי בשם יצחק ניטו מגרש מהמושל, ועליו נבנה לאחר מכן בית הכנסת הראשון. ב־1725 היו כבר 160 גברים ונשים יהודים במקום, מהם רבים מתיטואן, ומספרם עלה. ב־1727, בעקבות מותו של אסמעיל, היו מהומות במרוקו, שגרמו להגירה לגיברלטר. השנים 1755־ 1777 היו שנות פריחה בגיברלטר, ומספר היהודים עלה ל־863. גם בשנים הבאות עזבו יהודים את מרוקו לגיברלטר, בעקבות שנות בצורת, אי יציבות מדינית ומצוקות מעשה ידי אדם, כמו פרעות ומלחמות. וכך היה גם ב־1859־1860, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו. במאה ה־19 היגרו יהודים לגיברלטר גם מהאזורים הפנימיים של מרוקו, וכן גם ב־1907, בעקבות מהומות בקזבלנקה.

פגיעות בידי שמים ובידי אדם

שנות בצורת, לעתים במשך כמה שנים ברציפות, הביאו בעקבותיהן מגפות, וגרמו להתרוששות האוכלוסייה המקומית וגם היהודית. ידוע לנו על בצורת בפאס ב־1553, ב־1604 (במשך שלוש וחצי שנים), ושוב בשנים 1613, 1616, ו־1622. על מגפות דווח בשנים 1558 ו־1626, ובסוף המאה ה־16 בדרום מרוקו. ב־1627 וב־1681 דווח על מגפות גם בצפרו ובמכנאס.

זעזועים מדיניים, כמו מאבקים בין שליטים והתקפות של ברברים, גרמו לניידות ולמעבר של קהילות ממקום למקום. ב־1549, בעת המצור על פאס, ברחו 1,500 יהודים למכנאס. ב־1554 הותקפה תאזה (כ־100 ק״מ מזרחית לפאס), וכ־500 משפחות יהודיות נמלטו משם לפאס. הקהילה קלטה אותם והיה להם בית כנסת נפרד. יהודים מפאס ברחו למכנאס בשנים 1557־1573. לאחר שהשריף הסעדי עבד אלמלכ כבש את פאם ב־1576, השתלט יריבו אחמד החמישי אלמנצור על מראכש. הוא התנכל ליהודים, חילל ספרי תורה, ולבסוף גירשם.

בשנת 1598 פרצו מגפות בעקבות רעב בעיר תארודנת. יהודי העיר גלו ממנה, והתיישבו בכפר בין הברברים. לאחר 11 שנים היתה שוב בצורת. שבט ברברי התנפל עליהם והם נאלצו לפדות את נפשם בכסף, ובשנת 1610 גלו משם.

ב־1646 נהרסו בתי כנסת של ה'תושבים, ושל המגורשים בפאס, ורק שניים נשארו על תלם, הודות לשוחד. רוב יהודי פאס ברחו, ונותרו מהם רק 60.

שושלת העלאוים

העלאוים, המכונים גם חוסינים או פילאלים, מוצאם מאיזור תפילאלת. הם עלו לשלטון בשנות ה־60 של המאה ה־17, ושולטים עד היום במרוקו. היו אלה ראשי שבטים שניצלו את חוסר השליטה של קודמיהם הסעדים. הראשון בשושלת זו היה השריף רשיד בן מוחמד (1663־1672). בזמנו סבלו יהודי מרוקו, בתי הכנסת במראכש נהרסו, והוטלו עליהם מסים כבדים. הוא לחם לדיכוי ברברים מתמרדים באיזור אזאויא, קרוב למאזאגאן. כשהתגבר עליהם ב־1688, היגלה אותם יחד עם היהודים. הוא נתן להם ארכה של שלושה ימים כדי לפנות את חפציהם, ובראש חודש מנחם אב תכ״ח (1668) באו 1,300 משפחות לפאס ולצפרו, ביניהם חכמים ואמידים. הם הצטרפו לקהילות המקומיות. אבל ב־1703 נפרדו המגורשים מקהילת פאס בגלל חילוקי דעות בקשר להערכת מסים.

רשיד ויורשו, אחיו החורג אסמעיל הראשון(1672־1727), הקימו במרוקו שלטון חזק. האחרון היה מושל מכנאס. הוא נעזר בסוחר יהודי בשם יוסף מאימראן, שהילווה לו כסף כדי לממן צבא ולצאת לפאס, שם הומלך ב־16 באפריל 1672. הוא הקים צבא קבע של סודאנים כושים, שהיו קודם עבדים, ועד היום הם מהווים את המשמר הנאמן ביותר לסולטאן. הם כבשו את פאס ב־1666 ואת מראכש ב־1668, ומספר ערי חוף מהאירופים, וטיפחו קשרי מסחר עם ארצות אירופה ובייחוד עם צרפת. אסמעיל קבע את בירתו במכנאס, והפכה למרכז מסחרי, ובעקבות זאת היגרו אליה יהודים.

הסולטאן אסמאעיל

הסולטאן אסמעיל בנה מלאח במראכש, וכן פקד על העברת היהודים מהמלאח במכנאס, שהיה בתוך ה'מדינה, (הרובע המוסלמי) אל מלאח חדש מחוץ לחומה הדרומית־מערבית. הוא קבע מס מיוחד על המסחר שיהודים עסקו בו, בגובה חצי אחוז מן המחיר, המכונה 'חק אליהוד,. גם בדורות הבאים היה על יהודים לשלם מס על מסחרם.

ב־1681 היה כפשע בין פקודת גירוש ליהודים ובין ביטולה: לאחר שנעלמה חרב משובצת מבית הסולטאן, הוא חשד ביהודים שגנבוה, ועל כן ׳גזר המלך להוציא מחוץ לעיר אנשים נשים וטף… והוציא הקב"ה מאפלה לאורה ולא נגנב לשום אחד מישראל; והגזירה בוטלה. כך כתב ר׳ חביב טולידאנו (1658־1716). תשע שנים לאחר מכן ציוה הסולטאן אסמעיל לגרש את יהודי הכפר דאר בן משעאל, השוכן בקרבת העיר תאזה.

ב־1701 הטיל אסמעיל מס מיוחד על יהודי מרוקו, רבע ממנו על קהילת פאם, ויהודים רבים ברחו משם למכנאס.

אסמעיל הצטיין באכזריות, וכשבאה משלחת יהודית להתלונן על כובד המסים, פקד לירות בחלק מהם, ועל הנותרים הטיל קנס כספי. אברהם מאימראן ממכנאס, שכיהן בתור הנגיד של היהודים, שידלו לוותר על הקנס, תמורת הבטחה לספק אוהלים לצבא. כפי שכתב ב־1693 Pidou de Saint Olon Francois, שגריר צרפת לחצר, הנגיד הנ״ל היה ביחסים טובים עם הסולטאן הודות למתנות שהעניק ולשירותיו בתחום המדיני. תפקידו גם היה להבטיח את תשלום המסים של 16 אלף היהודים שבממלכה, נוסף למתנות מיוחדות. בשנים 1721־1724  היתה בצורת בפאס, אנשים רבים מתו וכ־1,000 יהודים התאסלמו.

יהודים בשירותים ממלכתיים ודיפלומטיים

אסמעיל העסיק יהודים, מהם גובי מסים ומכסים בערי החוף, ומהם בשליחויות דיפלומטיות. יצחק פינטו היה מוכס ראשי בנמל טנגייר, שממנו התעשר, וכשנפטר הוחרם רכושו על ידי הסולטאן. יוסף מאימראן, הממונה על החצר, ניהל ב־1682 בשם הסולטאן את המשא והמתן לשלום עם ארצות השפלה, אולם שנה לאחר מכן נרצח. אברהם מאימראן ניהל בשם אסמעיל את המשא והמתן עם שגרירי מדינות אירופה.

בני משפחת טולידאנו, שחיו במכנאס, מילאו תפקידים שונים בחצר. דניאל היה יועצו של אסמעיל. יוסף נשלח על ידי הסולטאן ב־1675 לארצות השפלה, והיה לו חלק בהשגת ההסכם שאושר במאי 1683 בין הסולטאן לארצות אלה. כשנתיים לאחר מכן הוא ביקר שם מטעם הסולטאן. בנו חיים כיהן בתור שגריר בהולנד ובאנגליה. משה אחיו נשלח להולנד ב־1698. בשנות ה־90 של המאה ה־17 ועד 1700 ייצגו משה טולידאנו ואברהם בן יוסף מאימראן את האינטרסים של אסמעיל בארצות השפלה.

במשא ומתן להסכם שלום בין בריטניה לסולטאן, החל ב־1718 ועד חתימתו ב־23 בינואר 1721, נטלו חלק היהודים האלה: משה מוקטה, אברהם אבן עטר, אברהם מאימראן, ובראשם משה אבן עטר מהעיר סלא, מזכירו של הסולטאן, ושותפו ראובן בן קיקי. שני יהודים אלה נטלו חלק גם בהסכם כזה ב־1729. האינטרסים של המדינות בהסכמים אלה היה לשחרר את שבוייהם שנשבו על ידי פיראטים מרוקאים, וכן לנהל קשרי מסחר עם מרוקו. זו היתה מעוניינת לרכוש נשק, תחמושת ומוצרי תעשייה אירופיים.

אסמעיל שלט 55 שנים – תקופה ארוכה יותר מכל סולטאן אחר. אחרי מותו ב־ 1727 נאבקו יורשיו על השלטון, בהעדר כללי ירושה, ועלו זה אחר זה תוך מאבקים. במשך שלושים שנה שלטו שבעה שליטים, עד שעלה מוחמד אבן עבדאללה ב־1757. לאחד השליטים בשם עבדאללה היה יועץ יהודי, שמואל הלוי בן יולי, שכיהן גם בתור נגיד של קהילת מכנאס.

היו אלה שלושים שנות מרורים ליהודי מרוקו שבהן סבלו מהתנפלויות ורציחות. במכנאס בלבד נרצחו ב־1728 יותר מ־100 יהודים, ונשים ונערות נאנסו. השנים 1737־1738 היו שנות בצורת. חכם בשם ר׳ אליהו מאנסאנו כתב ב־1737, כי המוסלמים מאשימים את היהודים באנרכיה בגלל חטאים אלה: מכירת יי״ש, שבועת שקר וביטול תפילות(׳דברי הימים של פאסי, מהד בניהו, עמי 134).

בו בזמן העסיקו השליטים יהודים מטעמם. אחמד אלדהבי (1727־1728) שלח את אליעזר בן קיקי ללונדון בשליחותו. משה בן מאמאן ממכנאס כיהן בתור גזבר של הסולטאן ב־1744, ולבסוף נרצח מפני שניסה לעודד יהודים לעבור מסלא ותיטואן לטנגייר, שבה יהיו משוחררים ממסים. מנחם נהון נזכר ב־1749 בתור משרתו של מושל תיטואן.

אברהם בנידאר מתיטואן, שעבר לגיברלטר, שימש בשנות ה־20 עד ה־40 של המאה ה־18 בתור מתורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי בגיברלטר, ביניהם לאדמירל צירלס סטיוארט, שנשלח כשגריר בריטניה לסולטאן ב־1748. מנובמבר 1750 ואילך היה בנידאר מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.

היו עוד יהודים שמילאו תפקידים במערכת הדיפלומטית של בריטניה במרוקו, נוסף לעיסוקיהם במסחר. לקונסול ג'והן ראסל(Rüssel) היה מתורגמן יהודי בשנים 1727־1728. אחרי שנת 1733 מוזכר שלמה נחמיאש כמי שהיה בעבר מתורגמן לסגן הקונסול הבריטי בסלא. יצחק לארה(Lara) כיהן בתור סגן קונסול בטנגייר מ־1741 עד 1752, ובארזילה עד 1755. יצחק דיאז קרוואלו (Diaz Carvaiho), יליד גיברלטר, כיהן בתור סגן קונסול בטנגייר סביב 1750.

שבתאות ומשיחיות – יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן

שבתאות ומשיחיותיהדות מרוקו עברה ותרבותה

לאירועים הנזכרים לעיל היה קשר עם האמונה בשבתי צבי ובמשיח אחר, בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־17. לשלוחי ארץ־ישראל ר׳ חייא דיין ורי אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, היה חלק בהתפשטות האמונה בשבתי צבי. אלישע חזר לארץ, ובשנת תי״ד (1654) בא למרוקו בשליחותו השנייה, ונפטר במכנאס בתל״ג(1677). ההערצה לר׳ אלישע עברה גם לבנו נתן העזתי, ה'נביא, של שבתי צבי.

החכמים במרוקו היו חלוקים בנושא זה. בראש המתנגדים עמד ר׳ יעקב ששפורטש (1610־1698), יליד אוראן, שהיה מקובל, כיהן בתור דיין בתלמסאן ובסלא. בשנת ת״י (1650) ביקר בביתו אלישע אשכנזי. ששפורטש פנה לחכמי הקהילות לבל יתמכו ב'משיח, זה. אולם היו חכמים בסלא, במראכש, במכנאס, בתיטואן ובקסר אלכביר שהתעלמו ממכתבו, והלכו שולל אחריו גם לאחר האכזבה ממשיחיותו.

שירים שחוברו לכבוד שבתי צבי היו מושרים בפי ההמון, כולל שיר חתונה שהיה מושר בצפת. בתכ״ח (1668) ביטלו את צום ט׳ באב וקבעוהו יום משתה, החרימו כל מי שאינו אוכל ושותה, והיו אוכלים בשר בחודש אב. בין הדבקים במשיחיותו של שבתי צבי היו אנשי זאויא שהוגלו ממקומם על ידי מולאי ארשיד, שעל רקע זה רדף את היהודים בשנים אלה.

היהודים המשיכו לא לצום בטי באב. לאחר שהתאכזבו המאמינים מביאת המשיח בשנת תל״ב (1672), עורר אותה מחדש אדם פשוט בשם יוסף בן צור במכנאס, שלדבריו גילה לו המגיד בליל ראש השנה תל״ד (1673), כי שבתי צבי הוא המשיח האמיתי, שיופיע בערב פסח תל"ה (1675), וכי נתן הוא נביאו, והוא משיח בן יוסף. חכמי מרוקו ומקובליה באו לראותו. כראיה לאמיתות נבואתו הצביע יוסף בן צור על העובדה, שלפנים היה עם הארץ ועתה נגלו לו רזי תורה. מכתב בנידון נשלח ממרוקו לחכם בנימין דוראן באלגייר. בין התומכים ביוסף נמנו ר׳ יעקב אבוהב, שבשנת תמ״ו (1686) כיהן בתור אב בית דין בתיטואן, וכן ר׳ ידידיה צרפתי. לאחר האכזבה משבתי צבי קבע בן צור את זמן הגאולה לשנת תעי"ה (1715).

המנהג הנפוץ בכמה קהילות במרוקו עד היום להקל בצום, בין השאר על ידי רחצה בשעות אחר הצהריים של תשעה אב, ולקנות מתנות וצעצועים לילדים בחנויות הנפתחות בשעות אחר הצהריים, הוא שריד מהאמונה בשבתי צבי.

לפי צרפתי בשם גי מואט (Mouette), שהיה בשבי במרוקו בשנים 1670־1681, הובאה ידיעה מהולנד לסלא, שבשנת 1672 ייוולד בהולנד המשיח. כתגובה חגגו היהודים חג סוכות שני במשך שמונה ימים. לואי דה שנייה (Chenier), קונסול צרפת בטנגייר בשנים 1767־1785, כתב שהסולטאן אסמעיל הראשון קרא למנהיגי היהודים ואיים עליהם, שאם לא יגידו לו את מועד בואו של המשיח הוא יחרים את רכושם. לאחר שבוע חזרו וסיפרו לו שחכמיהם חישבו שהמשיח יבוא תוך שלושים שנה.

גם בדורות הבאים היו ציפיות לבואו של המשיח. בתיטואן נמצאה אגרת מ־1787 ביד החכם יהודה לוי, ובה תחזית על מלחמות שיהיו מתקס״א (1801) ואילך בין האימפריה העותימאנית לרוסיה, ובתקע״ט (1819) יהיה קיבוץ הגלויות. בסתיו תקע״ז (אוקטובר נובמבר 1816), הגיעו שמועות על בוא המשיח לפאס, לצפרו ולמכנאס. התקווה והאכזבה מצאו את ביטוייהם בפיוטים. חכם מהמגרב בירושלים צפה בפסח תק"ם(1780), שהגאולה תבוא בתקפ״ה(1825).

מוחמד אבן עבדאללה,1757־1790

מוחמד אבן עבדאללה הצליח להשיג יציבות מדינית ושגשוג כלכלי במרוקו. צבאו הנאמן דיכא מורדים והטיל את מרותו על רוב הארץ. הוא הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות זרות וחתם על הסכמים עם בריטניה (ב־1760), עם ספרד (ב־1765), עם צרפת (ב־1767), ועם ארצות־הברית (ב־1786). ההסכמים כללו סעיפים להסדרת חופש התנועה וזכויות הסוחרים, גובה המכס הנגבה על ידי השלטונות על מוצרי יצוא ויבוא, ועוד. מוחמד גירש את הפורטוגלים האחרונים ממרוקו ב־1769, ממאזאגאן. ב־1760 יזם בניית נמל חדש במוגדור (היא אצווירה) על חורבותיה של עיר פורטוגלית, ופיתח אותה בתור נמל יצוא לחומרי גלם מדרום מרוקו למדינות אירופה. הסולטאן בחר עשר משפחות יהודיות עשירות ממקומות שונים בארצו, וכל אחת נדרשה לשלוח נציג לעיר החדשה במטרה לסחור בה.

ב־1773 פרץ מרד באגאדיר, בראשות המושל, נגד הסולטאן, וזה ציווה לגרש את כל התושבים, כולל היהודים, למוגדור.

למרות הביטחון היחסי היו מדי פעם התנכלויות ליהודים. בערב פסח תקל״א(28 במרס 1771) העלילו על יהודים שהם ביזו את הדת המוסלמית, ונשקפה סכנת התנפלות ורצח. הם ניצלו הודות לצבא שנשלח על ידי השלטונות. לזכר הנס בוטלה תענית בכורות הנהוגה בערב פסח, ונקבע פורים ליום זה לדורות, באמירת יעל הנסים,.

בשנים 1779־1781 היתה בצורת, וכתוצאה מהרעב נפטרו יהודים רבים. במכנאס בלבד נפטרו 500 יהודים. המצוקה גרמה לעתים להתנפלות על יהודים. ב־1780 פרעו הברברים ביהודי הכפר תימלילת בקרבת מראכש, ו־150 יהודים ברחו למכנאס.

יהודים במערכת הדיפלומטית

הסולטאן החכיר את מכסי הנמלים ליהודים בני משפחות אמידות, ומינה יהודים בתור מתורגמנים, מזכירים וממלאי שליחויות דיפלומטיות לאירופה. היו מהם שמילאו תפקידים של סגני קונסולים ומתורגמנים בשירותה של בריטניה בערי הנמל במרוקו. פרטים שונים ידועים על יהודים אלה, לפי תעודות מארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי, ומקורות אחרים.

 חיים ארבונה היה מתורגמנו של הסולטאן עוד בהיותו יורש עצר.

יוסף בן משה בוזאגלו די פאם נזכר ב־1757, בשנה הראשונה למלכותו של מוחמד, כמי שנשלח בתור נציגו לגיברלטר. דומה שלא גילה נאמנות לסולטאן, כי ב־1758 הציע לבריטים לכבוש את טנגייר.

יונה פארינטה יליד מרוקו, כיהן בתור מתורגמן לסולטאן, ובתמורה זכה להקלה בתשלומי מכס על יצוא בקר לגיברלטר. מילא שליחויות שונות מטעם הסולטאן ומטעם מושל טנגייר לקונסול הכללי הבריטי ומושל גיברלטר. בו בזמן שירת גם את האינטרסים של בריטניה על ידי מסירת מידע, והצליח לשכנע את הסולטאן לבל יעלה את המכס לאספקה המיוצאת לגיברלטר. פעילותו נזכרה בתעודות בריטיות בין מאי 1700 למרס 1779, ובמכתבי בנו במאי 1783, שבהם פירט את תרומת אביו לאינטרסים של בריטניה.

שמואל סומבל היה אחד האישים היהודים הידועים בתקופה זו. יליד מרוקו שהתחנך בצרפת, והתקרב לחצר עוד לפני עלות מוחמד לכיסאו. נשלח לדנמרק ב־1751 לשם הכנת משא ומתן על הסכם בין שתי המדינות, שנחתם לאחר שנתיים. מצוי עליו מידע עד פברואר 1782, כמי ששימש בתור אחד ממזכיריו של הסולטאן, ובין השאר היה מופקד על ביצוע הוראותיו של הסולטאן להשגת נשק מבריטניה, וכן לשחרור שבויים בריטים שהיו במרוקו. ב־1766 סייע בשחרור שבויים צרפתים ובהשגת הסכם שלום עם צרפת. שנה לאחר מכן היה לו חלק במשא ומתן לשלום עם ספרד. ב־1778 מסר מידע לבריטים על ספרד ויחסיה עם מרוקו. הוא נאסר שלוש פעמים ב־1769,1767 ר1780, ושוחרר תמורת דמים מרובים, וכך השביע את תיאבונו של אדונו הסולטאן. נפטר ב־28 בספטמבר 1783 ונקבר בטנגייר.

שלמה בן ואל׳ד פעל לצדו של סומבל בתור מזכירו של הסולטאן. ב־1766 נזכר בתור יהודי החצר יחד עם שמואל סומבל. לפי מקור מיום 18 באוגוסט 1773, הוא היה כותב מכתבים בשם הסולטאן.

ישעיה בן עמור, יעקב בנידאר, חיים טולידאנו ומסעוד דילאמאר נשלחו על ידי הסולטאן ללונדון, לשם רכישת נשק וחידוש הסכמי השלום עם מלך בריטניה.

ישעיה בן עמור, יליד גיברלטר, כיהן בתור מזכיר ומתורגמן לאנגלית בשירות הסולטאן. בתחילת 1768 נשלח לגנואה לשם קשירת יחסים דיפלומטיים עם מרוקו. בעקבות ביקור זה יצאה יחד עמו משלחת מגנואה למרוקו לעריכת הסכם מסחרי. אותה שנה הוא ביקר בגיברלטר לשם השגת תחמושת לצבא הסולטאן, דבר שהיה כרוך בקשיים. באוגוסט 1770 נשלח שוב לגיברלטר כדי להיוועד עם המושל הבריטי, ללוות את הקונסול הכללי הבריטי סמפסון לסולטאן ולשמש בתור מתורגמנו. במרס 1772 נשלח על ידי הסולטאן ללונדון, וב־31 במרס הגיש מכתב לשר החוץ הבריטי, שבו הציג עצמו כמשרת נאמן של הסולטאן וסוכנו. מטרתו היתה להשיג מהנדס וצוות מקצועי שיבואו לטנגייר לתיקון הרציף והמעגן של הנמל, שניזוק לאחר שהעיר הופגזה על ידי ספרד. המידע האחרון עליו הוא מ־1791, כשהיה ממונה על הבנייה הנ״ל.

יעקב בן אברהם בנידאר, יליד גיברלטר, ובתור שכזה אזרח בריטי. ב־1765 התבקש על ידי מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול בטנגייר, תפקיד שמילא עד פברואר 1768. במאי 1770 הוצע לו לשמש סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר חשובה לאינטרסים המסחריים של בריטניה, והגיע לשם ב־1771. הוא הוזמן לסולטאן, ובמשך שלושה וחצי חודשים של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרס 1772) יצר קשרים עם הסולטאן. הסולטאן שיגרו ללונדון, והוא הגיע לשם באוגוסט 1772, וב־19 בחודש התקבל על ידי המלך גיורג, השלישי (1760־1820). בקשתו לקבל נשק ותחמושת לא נענתה, ושליחותו לא הצליחה, אבל הוא נשאר בלונדון עד 1785.

יהודים במערכת הדיפלומטית-חלק ב' ואחרון-אליעזר בשן

תיטואן

חיים טולידאנו שימש מתורגמן למושל תיטואן ב־1755. בספטמבר 1756 נזכר בתור סגן קונסול של בריטניה בתיטואן. בדצמבר 1759 טיפל בהשגת נשק ותחמושת מאנגליה בשליחות הסולטאן. ב־22 בספטמבר 1772 פנה במכתב לשר החוץ הבריטי רוציפורד  (Rochford) בבקשה להתקבל אצלו כדי להעביר לו את בקשת הסולטאן, ויש להניח שהמטרה היתה קבלת נשק ותחמושת. היה זה אפוא כחודש לאחר בואו של בנידאר ללונדון. במשך 16 שנים, בין 1755 ו־1772, מילא תפקידים אלה: מתורגמן, סגן קונסול בריטי ושליח הסולטאן.

מימון אשיאול שימש מתורגמן למושל תיטואן יחד עם חיים טולידאנו.

 מסעוד דילאמאר היה סוכנו של הסולטאן באירופה. הוא ישב באמשטרדם החל ב־1755, והיה לו סוכן בלונדון, שבה ביקר מדי פעם. בין 1782 ל־1786 מילא ארבע פעמים שליחויות בשם הסולטאן למלך בריטניה. פעמיים העביר את תשובות גיורגי השלישי לסולטאן.

בספטמבר 1782 התבקש למסור למלך הבריטי מכתב מהסולטאן, שבו הציע לחדש את הסכם השלום והסחר בין שתי הממלכות, תוך הענקת פריווילגיות לסוחרים הבריטים. מה היה הרקע לשליחות זו ? עד 1780 היו יחסים טובים בין מוחמד לבריטניה, אבל בסוף אותה שנה חתם הסולטאן על הסכם עם ספרד והעמיד לרשותה את נמלי טנגייר ולאראש למשך שנה, תמורת תשלום והחזרת 100 שבויים. בעקבות ההסכם גורשו הקונסול והאזרחים הבריטים מטנגייר. כשתוקף ההסכם פג, רצה הסולטאן לחדש את יחסי המסחר עם בריטניה. בתחילת 1786 קיבל דילאמאר שלושה מכתבים מהסולטאן לשם העברתם למלך בריטניה, ותשובתו הועברה למסעוד ב־7 במרס 1786.

מסעוד מגוארם, בן למשפחה מהעיר סלא שעברה לגיברלטר בשנות ה־20־30 של המאה ה־18. הוא נזכר בתור סגן קונסול של בריטניה בטנגייר מפברואר 1770 עד סוף 1771. קדם לו בתפקיד זה יעקב בנידאר, כנזכר לעיל.

דוד ואחיו ויצחק קרדוזו – מצוי עליהם מידע בין השנים 1770־1790. הם בני משפחה מספרד שחזרו ליהדות, באו למרוקו וזכו לזיכיונות במסחר וביצוא בקר לגיברלטר מטעם הסולטאן, שגם נועץ בהם. דוד נמצא בחצר הסולטאן רוב הזמן, בשנים 1767-1790. עם זאת היה נאמן לאינטרסים של בריטניה, ומסר מידע לבריטים על הפעילות המסחרית של ספרד במרוקו, ועל המשא ומתן בין שתי המדינות, שפגע באינטרסים של בריטניה. יצחק נחשד בקלקול היחסים בין הסולטאן ובריטניה, וחוסל על ידי הסולטאן ללא דרישה וחקירה. לאחר שהולקה נכרת ראשו וגופתו נשרפה בפקודת הסולטאן ובנוכחותו.

מרדכי אשריקי ממכנאס שימש את הסולטאן אחרי מות קרדוזו, כפי שכתב שמואל רומאנילי(1757־1814), שביקר במרוקו בשנים 1787־1790. אליהו לוי עבר מתונים למרוקו. היה בעל זיכיון ממלכתי ליצוא בקר מטנגייר לגיברלטר. נזכר בתעודות בריטיות מ־27 בינואר 1770 עד 28 באוקטובר 1793. הוא נשלח על ידי הסולטאן לספרד ונצטווה להביא נשק ותחמושת מאנגליה, אך המשלוח לא יצא לפועל. הסולטאן הענישו בהשחתת זקנו, והטיל עליו קנס ומאסר. לאחר ריצוי העונש המשיך אליהו לשרת את הסולטאן. באיגרת ממוגדור מיום 19 באוגוסט 1785 נאמר, שאליהו הזמין את הקונסולים והסוחרים הזרים וקרא בפניהם מכתב מהסולטאן בקשר ליצוא גרעינים במחיר קבוע.

יעקב עטאל הגיע למרוקו מתוניס יחד עם אליהו הנ״ל, כיהן בתור מזכירו ואיש אמונו של הסולטאן בשנותיו האחרונות. אולוף אגרל(1755 ,Agrell־1832), מזכירו של קונסול שוודיה בטנגייר ולאחר מכן סגן קונסול, כתב שעטאל הוא אחד משני משרתי הסולטאן בטנגייר, ומכהן כמזכירו לענייני היהודים. זמן קצר לפני מותו של הסולטאן כתב עטאל בשם הסולטאן לקונסול הכללי הבריטי בטנג׳יר, וביקשו שהבריטים יעמידו לרשות יזיד, בנו, אונייה שתיקח אותו לאלכסנדריה, ובתמורה יורשו ליצא ללא מכס, והמלחים השבויים ישוחררו.

חיים בן לחסאן הועסק על ידי הממונה על האספקה בגיברלטר בתור סוכנו בתיטואן. כיהן בתור סגן קונסול של בריטניה בתיטואן בשנים 1785-1790. הוא מילא תפקיד מסוים בהפשרת המתיחות בין מרוקו לבריטניה, שהחלה בספטמבר 1787 ונמשכה ב־1788, כאשר בריטניה סירבה לתת לסולטאן שתי אוניות מלחמה, שהוא רצה להעניק כמתנה לסולטאן העותימאני עבדול חמיד (שלט בשנים 1774־ 1789), שכן בריטניה לא רצתה לפגוע ביחסים עם רוסיה, אויבת העותימאנים. כתגובה הפסיק מוחמד את האספקה של בשר טרי למחנה הצבאי בגיברלטר.

שמואל רומאנילי כתב על יהודי בשם שלמה חסאן שכיהן בתור ציר ספרד בתיטואן. לדבריו, יהודים אלה שעלו לגדולה התנכרו בדרך כלל לאחיהם.

יזיד, 1790-1792 – סולימאן השני, 1792-1822

יזיד, 1790-1792מולאי אליזיד

לאחר מותו של מוחמד ב־11 באפריל 1790 עלה בנו יזיד. היו אלה ימים אפלים בתולדותיהם של יהודי מרוקו. במקורות עבריים הוא מכונה 'המזיד, שכן הצטיין באכזריות כלפי היהודים במשך 22 חודשי שלטונו. חלק מהאישים ששירתו את אביו עונו על ידיו וגורלם היה מר. אליהו לוי הציל את חייו על ידי התאסלמות. נכונותו של יעקב עטאל להתאסלם לא הועילה לו, והוא נרצח בצורה אכזרית. מרדכי אשריקי, שסירב להתאסלם, מת על קידוש השם. חיים בן לחסאן נאסר ושוחרר לאחר עינויים.

יהודי פאס סבלו יותר מבני קהילות אחרות: ראשי הקהילה נתלו בשער המלאח ויהודי העיר גורשו מהמלאח, ובמקומם הושיב יזיד אנשי מלחמה. הוא פקד להרוס בתי כנסיות, לחלל ספרי תורה, נשים נאנסו ויהודים נרצחו. בסוף סיון תקנ״א (1791) ציוה להוציא את עצמות הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בפאס ולפזרם, ועל כך קוננו הפייטנים ר׳ דוד אבן חסין ורי שלמה חלאווה. המתאסלמים ניצלו מידו הקשה, אבל היו יהודים שסירבו להתאסלם וקידשו את השם, ביניהם יהודה בן נתן, ראש קהל איפראן, ובעקבותיו אחרים מקהילתו. יהודים שיכלו לברוח עברו למקומות אחרים, כגון אוראן.

סולימאן השני, 1792-1822

אחיו של יזיד, שירש אותו, מכונה ׳הצדיק׳ או ׳המשקם,. הוא הצטיין במעשי חסד ובבניית בנייני ציבור. התנגד לפולחן הקדושים, ולכך שמקומות קדושים ישמשו מקלט לבורחים ממשפט. הוא הצליח לכבוש מהעותימאנים את העיר אוג'דה, לאחר שנכבשה על ידיהם ב־1796.

בימיו התעצמה המעורבות האירופית, שנמשכה וחוזקה בדורות הבאים, וגם יהודים מקומיים היו מעורבים בה. ב־1799 עשה הסכם עם ספרד, והעניק לה הנחות מסחריות, אבל סירב לאפשר לה יבוא חיטה ממרוקו ושימוש בלעדי בנמלי קזבלנקה ולאראש. במאמציו לכבוש את העיר סבתה מידי ספרד פנה לעזרת בריטניה, אבל ועידת וינה ב־1815 אישרה שהמקום יישאר בידי ספרד.

למדינות אירופה, בייחוד בריטניה, צרפת, ספרד וארצות־הברית, היו אינטרסים כלכליים במרוקו. הזרים רכשו בה חומרי גלם לתעשיות כמו עורות, צמר, משי ועוד, ושיווקו מוצרי תעשייה, נשק ותחמושת. הפיראטים המרוקאים, שהיו תוקפים אוניות, שובים את הנוסעים ומחרימים סחורות, שיבשו את היחסים בין מרוקו למדינות אלה.

יחסו ליהודים

סולימאן השני ביטל את גזירות יזיד, יהודים הורשו לחזור למלאח בפאס, והמסגד שנבנה בו נהרס. לאלה שהתאסלמו הותר לחזור ליהדותם. ב־1797 אסר הסולטאן על הרוכלים היהודים לצאת לכפרים, דבר שפגע בפרנסתם (שאול ישועה אביטבול, ׳אבני שישי, ח״א, סי׳ נא; פתחיה בירדוגו, נופת צופים, חרם, סי׳ שמו). ב־1804 הוקם מלאח במוגדור, לאחר שהחל ב־1760 ועד אז גרו היהודים בקסבה. ב־1807 הורה סולימאן השני שיהודי סלא ומוגדור חייבים לגור במלאח, וכך עשה ב־1808 ליהודי רבאט ותיטואן. הפקודה מוסברת על רקע ההקצנה שלו בהשפעת הווהאבים. באיזור שפונה מיהודים בתיטואן התיישבו משפחות מוסלמיות מכובדות, והמקום נקרא עד היום ׳הרובע היהודי׳ ושם גם בנוי המסגד הגדול של העיר. יהודים שסירבו לעבור, ככל הנראה בעלי רכוש, התאסלמו. ב־1816 הוא פקד לגרש את היהודים האירופים שסירבו לקבל את תנאי ההשפלה שהוטלו על יהודי מרוקו. רבים עברו לגיברלטר, לספרד ולארצות אחרות. גם סולימאן השני העסיק יהודים. בתחילת המאה ה־19 כיהן אברהם סיקסו בתור גזברו בטנגייר. משה בן עסולי היה ממונה על המכס בנמל טנגייר. שמואל קוריאט היה הספק של הסולטאן החל ב־1818, וכמו כן חוכר מסים וגזבר ממשלתי בתיטואן. יהודי עשיר בשם יהודה בן עוליל מגיברלטר כיהן בתור קונסול של הסולטאן בגיברלטר החל ב־1817, והמשיך בימי יורשו. בתחילת המאה ה־19 כיהן חיים בן ששון אזנקוט בתור מתורגמן של הקונסול הצרפתי בטנגייר, עד פטירתו ב־1820, ובנו דוד ירש את תפקידו.

ב־1799 וב־1818 פרצו מגיפות שגרמו לתמותה רבה באוכלוסייה. מושל טנגייר פקד ב־1820 על הריסת בתי הכנסת בטנגייר. השמועה על מותו באותה שנה גרמה לפרעות ביהודי פאס. ר׳ יעקב כלפון כתב:

בשנת תקפ״א (1821) יצא דבר מלכות לגרש את היהודים מהגיודריאה (מלאח) שגרים בה ונתן להם שלושה ימים וכרוז קרי בחיל היום השני הנד בערב שאם המצא ימצא שום יהודי ביום ד׳ בגיודריאה אחת דתו… (׳משפטים צדיקים׳, ח״א, דף סט).

עבד ארחמאן השני, 1822-1859- אליעזר בשן

עבד ארחמאן השני, 1822-1859

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בימי מלכותו של סולטאן זה התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנגייר. שנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי צי של אוסטריה, כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אוניותיה. לאחר שהסולטאן דרש פיצויים על הנזק, נשלחה משלחת מאוסטריה לניהול משא ומתן על הסכם שלום. יהודה בן עוליל הנזכר לעיל חתום על ההסכם שנחתם במרס 1830. הוא גם ניהל משא ומתן מטעם הסולטאן עם שוודיה, נורווגיה, דנמרק ובלגיה, והביא לחתימת הסכם עם סרדיניה. בשירותו פעל יהודי בשם מאיר כהן מקנין, סוחר ממראכש, שמונה למוכס בנמל טנגייר, ולאחר מכן מילא שליחות למען הסולטאן בבריטניה.

זמן קצר לאחר שעלה עבד ארחמאן השני על כיסאו הוא ביקר בטנגייר, והתיר לבנות מחדש את בתי הכנסת שנהרסו בפקודת המושל המקומי ב־1820. ההיתר ניתן בעקבות בקשתו של יהודה בן עוליל, שהיה בעל קשרים עם הממשל במרוקו.

ב־1825־1826 פגעה בצורת בקהילות פאס, צפרו ומכנאס. הסולטאן החליט לפתח את קזבלנקה, וב־1830 נוסדה בה קהילה יהודית.

במלחמות של שבטים מורדים נגד הממשל, התגבר הסולטאן על שבט בשם בני עודאיה, ששם מצור על פאס בסוף 1832, ובהקשר זה הופגז המלאח על ידי צבא הסולטאן. מספר החללים היה מועט, ולזכר הנס נקבע על ידי החכמים ׳פורים דל־ קור'(כדורי תותח) בכ״ב בכסלו תקצ״ג. בדצמבר 1834 פרצה מגפת חולירע בפאס. במרוקו אסור היה ליהודים לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים, ונאסר עליהם לבנות בית מרחץ לעצמם. ב־1836 פנו יהודי פאס לסולטאן בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ, מאחר שאינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים.

הסולטאן התייעץ עם חכמי הדת המוסלמית, ותשובתם היתה, שהאיסור לרחצה בבית מרחץ מוסלמי הוא חלק מהחובה לבודד את היהודים. אשר לבניית בית מרחץ לעצמם, האיסור מבוסס על שתי הנחות: (א) בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניק ליהודים. (ב) אין הרחצה דרושה להם לפי דתם, שהרי אינם טובלים אפילו לאחר יחסי מין, ובית המרחץ דרוש להם רק לשם תענוג. הסולטאן אסר אפוא בניית בית מרחץ. בשנים הבאות נתקלו היהודים בהגבלה זו גם בערים אחרות במרוקו.

בספטמבר 1836 הוציא הסולטאן פקודה האוסרת העסקה של יהודים בתור סוכנים קונסולריים. לורד פלמרסטון(1784־1865), שר החוץ הבריטי בשנים 1830־ 1841, הורה לשגרירו במרוקו למחות נגד הוראה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם ב־1824 בין מרוקו לבריטניה. בתשובת הסולטאן ב־14 במאי 1837 נטען, שכתוצאה מהעסקתם של יהודים על ידי גורמים זרים הם נעשו גסים כלפי המוסלמים. טענה זו הושמעה גם בדורות הבאים בקשר ליהודים שקיבלו חסות זרה. הסולטאן חזר על האיסור שוב ב־1855, אבל באותה שנה העניק לאברהם בן שימול, מתורגמן של שגריר צרפת בטנגייר, תעודת חסות כאות הוקרה על שירותו בתיווך להשגת הסכם עם צרפת. כמו כן מינהו לממונה על המכס בטנגייר, שהיה מקור להכנסה נכבדה. גם חסן הראשון העניק חסות זו לחיים בן שימול.

גיוהן דרומונד האי (Drummond Hay), קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגרירה מ־1860 עד 1886, חתר להחליף את היהודים בפקידים בריטיים, אבל הדבר לא עלה בידו. הוא נעזר ביהודים בתפקידים דיפלומטיים, ושיבח את יוסף בן דוד שריקי שסייע במשא ומתן בין מרוקו לבריטניה ב־1849. שרי החוץ והשגרירים מצאו דרך לעקוף את האיסור הנ״ל, וגם הסולטאנים השלימו עם מציאות זו.

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031