יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן

עמוד 2 מתוך 41234

מלחמת צרפת־מרוקו, 1844

ISLY

לאחר שצרפת כבשה את אלגייר ב־1830, גברה המתיחות בין צרפת למרוקו, שנתנה מקלט ותמכה בעבד אלקאדר (1808־1883) שמרד בצרפתים. במשא ומתן בין ממשלת מרוקו לצרפת יוצגו האינטרסים של צרפת על ידי המתורגמן דוד בן חיים אזנקוט (נפטר ב־1875). אך המשא ומתן נכשל וב־1844 פרצה מלחמה בין מרוקו וצרפת.

צי צרפת הפציץ את הערים טנגייר ומוגדור. היהודים בטנג'יר ניצלו מההפצצות, ולזכר הנס קבעו יהודי העיר את יום כ״א מנחם אב כיום ׳פורים דה לה בומבס׳ וחוברה מגילה המתארת נס זה. מוגדור הופגזה ב־15 באוגוסט, ובמלאח היה ההרס חמור. האנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים ושבטים מחוץ לעיר כדי להתנפל על היהודים. אלה מהם שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים, שהפשיטום, שדדום ורצחו 50 מהם. בעקבות אירוע זה ברחו מספר יהודים ממוגדור לגיברלטר. ידה של צרפת היה על העליונה וצבא הסולטאן ניגף ב־14 באוגוסט בקרב איסלי (isly). כתוצאה מזה נערך הסכם שלום ב־10 בספטמבר, שאושר על ידי הסולטאן ב־5 באוקטובר 1844. הסולטאן התחייב לא לעזור למורדים ולא לתת מקלט לעבד אלקאדר ואנשיו.

הסולטאן ויורשיו שיפרו את היחסים עם צרפת. בעקבות המפלה החלה מודרניזציה של הצבא, והסולטאן פתח בית ספר לתותחנות. כמו כן חתר הסולטאן לפיתוח כלכלי, ועודד הקמת בית דפוס ותעשיית סוכר. אולם יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה בצרפת, ומעמדם הורע.

אחד האישים שגילה יוזמה בסיוע לנפגעים היהודים במוגדור היה הרב יוסף בן אהרן אלמאליח (1809־1886), שהחל לכהן בתור דיין במוגדור ב־1840. הוא עסק גם במסחר, וכיהן בתור סוכן קונסולרי, ולאחר מכן סגן קונסול של אוסטריה. הוא הצטיין בפעילות ציבורית למען אחיו במצוקתם בעירו מוגדור ומחוצה לה.

La bataille d'Isly est le dernier affrontement de l'expédition de la France contre le Maroc qui se déroula le 14 août 1844 à la frontière algéro-marocaine. Le Maroc déclara la guerre a la France pour empêcher que la France ne colonise l’Algérie . Elle se solda par une victoire française contre l'armée marocaine, qui soutenait, depuis cinq ans l'insurrection de l'Émir Abd el-Kader contre la France – en dépit du traité de la Tafna

معركة أسلي هي معركة قامت بالقرب من مدينة وجدة بين جيوش المغرب وفرنسا في 14 أغسطس 1844 م بسبب مساعدة السلطان المغربي المولى عبد الرحمن للمقاومة الجزائرية ضد فرنسا واحتضانه للأمير عبد القادر الشيء الذي دفع الفرنسيين إلى مهاجمة المغرب عن طريق ضرب ميناء طنجة حيث أسقطت ما يزيد عن 155 قتيل ثم ميناء تطوان ثم ميناء أصيلة. انتهت المعركة بانتصار الفرنسيين وفرضهم شروطا قاسية على المغرب. تمثلت هذه الشروط في استيلاء فرنسا على بعض الأراضي المغربية عقابا له, وفرضت فرنسا غرامة مالية على المغرب ومنعها المغاربة من تقديم الدعم للجزائر.

تسمى الاتفاقية للا مغنية وقعت سنة 1845 وقد أظهرت هذه المعركة مدى ضعف المخزن المغربي آنداك.ومن بين شروط الاتفاقية:الشرط الأول :ابقاء الحدود بين ايالتي المغرب والجزائر كما كانت بين ملوك الترك وملوك المغرب السابقين ;الشرط الثاني :عين الوكيلان الحدود فما كان غربي الخط فلايالة مملكة المغرب وما كان شرق الحد فلايالة مملكة الشرق. وكانت معركة اسلي النقطة السوداء في تاريخ المغرب إلى اليوم.

יהודי אירופה למען יהודי מרוקו – מלחמת ספרד־מרוקו – אליעזר בשן

יהודי אירופה למען יהודי מרוקוספרד 001

על רקע מלחמה זו התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען אחיו במרוקו, ופעולה זו נמשכה דורות לאחר מכן. משה מונטיפיורי(1784־1885), שכיהן בתור נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה (Board of Deputies) מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ט'היר שריפי(צו מלכותי) להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה שיסד קרן בשם Morocco Relief Fund לעזרת היהודים הסובלים, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים. ב־1855־1856 השתוללה בפאס מגפת חולירע, שהפילה חללים רבים, ויהודים נזקקו לסיוע.

מוחמד הרביעי, 1859 ״1873

 מלחמת ספרד־מרוקו

הסולטאן הזה קבע את בירתו במראכש, פיתח את העיר ובנה בה מסגדים ובנייני ציבור. זמן קצר לאחר עלייתו על כיסאו פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה שבידי ספרד. רבים מיהודי תיטואן וטנגייר ברחו מחשש לגורלם בעת המלחמה וכ־5,000 מהם מצאו מקלט זמני בגיברלטר ובאלחזיראס (Algeciras)  שבספרד. הקרן Morocco Relief סייעה גם ליהודים אלה, ובשנים הבאות סייעה גם להחזקת בתי ספר במרוקו.

צבא ספרד כבש את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. בעקבות הפיכת מסגד לכנסייה גברה העוינות נגד הנוצרים. בתיווכה של בריטניה, שחששה מפני התחזקותה של ספרד, נחתם הסכם ב־24 באוקטובר 1861 ותיטואן הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס (כ־5 מיליון לי״ש). חלק מסכום זה הלוותה בריטניה לסולטאן, תמורת מישכון של תקבולי המכס. הסכם על כן נחתם ב־20 בדצמבר 1861. הדבר ביסס את מעמדה של בריטניה במרוקו, וחיזק את תלותו של הסולטאן בה. עם זאת, ספרד זכתה בשטחים נוספים בחוף הצפוני של מרוקו.

כישלונו של הסולטאן מול ספרד הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, שחציה הופנו גם נגד היהודים.

ב־1860 נשלח מ״ח פיצייוטו (Picciotto)  לגיברלטר ולמרוקו על ידי המועצה הממונה על קרן הסיוע למרוקו, כדי לבדוק את מצבם של היהודים פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכי פעולה לשיפור מצבם של יהודי מרוקו בכלל. פיצייוטו כתב דו"ח מפורט שתיאר את מצבם העגום של רוב יהודי מרוקו, ואת היחס המשפיל של הממשל והאוכלוסייה המוסלמית. כן כתב על הבורות והעוני, ועל התעלמותם של העשירים המקומיים ממצבם של אחיהם העניים וילדיהם, הנאלצים לעבוד מגיל רך ואינם זוכים לחינוך מתאים. מסקנתו היתה שיש להקים מערכת חינוך מודרנית כדי לתת פתרון לבעייתם.

כי״ח ואגודות יהודיות אחרות-אליעזר בשן

כי״ח ואגודות יהודיות אחרותcremieux

ב־1860 נוסדה בפאריס האגודה בשם Alliance Israélite Universelle  – 'כל ישראל חברים׳(להלן כי״ח) שהיו לה סניפים ברחבי אירופה. הרוח החיה באגודה ונשיאה מ־1863 ואילך היה יצחק אדולף כרמיה (  1880- 1796) (Cremieux. כרמיה היה משפטן, בשנים 1842־1848 היה חבר הפרלמנט הצרפתי, ב־1870 היה שר המשפטים, ובכהונתו זו הוענקה אזרחות צרפתית ליהודי אלגייריה. בתור נשיא כי״ח הוא פעל, בין השאר, למען זכויותיהם של יהודי רומניה ורוסיה, ולמען ייסוד בית הספר החקלאי מקווה ישראל.

כי״ח פנתה ליהודי מארוקו במכתב בראש חודש כסלו תרל״ד (תחילת 1874) חתום על ידי אדולף כרמיה ואיזידור לאב המזכיר, במטרה שיצטרפו לחברה, ובו נמסר קיצור התקנון של החברה :

א.         מטרתה ׳למען השגת שווי זכויות ליהודים בכל מקום, ולחזק ידיהם כי יעלו במעלות השכל והחכמה , לעזור לאלה שיציקו להם בגלל היותם שומרי תורה, וליסד בתי ספר ליהודים בארצות המזרח ובאפריקה.

ב.         הרוצה להיות חבר עליו לשלם לפחות 6 פרנק לשנה.

ג.          הוועד הראשי נמצא בפאריס, ובכל מקום שיש עשרה חברים יוכלו ליסד ועד מקומי שייבחר על ידי החברים.

ד.         הוועד מודיע על פעולותיו על ידי דיווחים המתפרסמים פעמיים בשנה ונשלחים לחברים.

במכתב יש גם פנייה לעשירים שיבנו בתי ספר לעניים, והדבר יהיה גם להם לתועלת, כי מעמדם בעיני הגויים יעלה ׳כשיקום דור חדש גדול במדע ובחכמה : אז יראו הגרים את היהודיים בעין טובה ותחת הקלון יעלה כבוד, כדוגמת היהודים בצרפת, שהודות להשכלה הגיעו להישגים. ההנחה של הכותבים היתה, שהמפתח לשיפור מעמדם ולשוויון זכויות תלוי בהשכלה שירכשו(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 250). ואמנם בשנים הבאות הוקמו סניפים של כי״ח ויהודים שלחו דמי חבר. ב־1910 היו 50 חברים בקהילת פאס שקיבלו על עצמם לשלוח 150 פרנק דמי חבר כל שנה (שם, מסי 252).

ב־1871 נוסדה בלונדון האגודה המקבילה לכי״ח – Anglo-Jewish Association, ׳אגודת אחים,. שתי האגודות שיתפו פעולה, ובשלב מסוים הוקם מוסד משותף של ׳אגודת אחים׳ עם ועד שליחי הקהילות בבריטניה. האגודות שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות וקידמה תרבותית ליהודים המקופחים בארצות השונות, בדומה למה שזכו לו יהודי צרפת ב־1791 ויהודי אנגליה בהדרגה עד 1890. כמו כן היתה מטרתן לסייע לכל הנרדפים בשל היותם יהודים, ולעודד פרסומים התורמים למטרות אלה.

כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו האגודות לממשלותיהן, ושרי החוץ הורו לשגריריהן שישבו בטנגייר לחקור את אמיתות האירוע ופרטיו, ואם הדבר התאמת, לפנות לסולטאן כדי למנוע הישנות מקרים כאלה ולהעניש את העבריינים.

בעקבות אגודות אלה הוקמו אגודות דומות בגרמניה – ׳חברת העזרה; Hilfsverein der Deutschen Juden, שנוסדה ב־1901 – ובארצות־הברית: American Jewish Committee, שנוסדה ב־1906.

Adolphe Crémieux, à l’origine Isaac-Jacob Adolphe Crémieux, né le à Nîmes et mort le à Paris, est un avocat et homme politique français, dignitaire de la franc-maçonnerie, promoteur de l’Alliance israélite universelle et fondateur de l’École normale israélite orientale. Ami de l’abbé Grégoire, il a prononcé son éloge funèbre.

Il est surtout connu comme auteur du décret Crémieux d’octobre 1870 qui attribuait la citoyenneté française aux « indigènes israélites d’Algérie ».

מונטיפיורי במרוקו – אליעזר בשן

מונטיפיורי תמונה

פגישתו של מונטיפיורי עם הסולטאן מוחמד הרביעי במראכש, בפברואר 1864, היתה בעלת משמעות רבה ליהודי מרוקו. הם תלו בה תקוות רבות, ואוכזבו נוכח אי מילוי ההבטחות. העילה למסעו של מונטיפיורי בסוף 1863, נוסף לדו״ח של פיצייוטו, שעשה עליו רושם חזק, היתה מכתב מקהילת גיברלטר באוקטובר 1863, ובו אזהרה על הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו. הסיבה לכך היתה עלילה לפיה יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נאסרו, וסגן הקונסול הספרדי תבע מהסולטאן להוציאם להורג. נוכח מעמדו החלש מול ספרד, נענה הסולטאן לתביעה באופן חלקי, ושניים מהם הוצאו להורג, אבל נשקפה סכנה לשניים הנותרים. הודות להתערבותו של מונטיפיורי ניצלו חייהם.

ידיעה על האירוע הגיעה גם לארצות־הברית, ונציגות של יהודי ארצות־הברית בניו־יורק, בשם Board of Delegates of American Israelites in New York, פנתה למשרד החוץ האמריקאי כדי שיפעיל את השפעתו. קונסול ארצות־הברית בטנגייר קיבל הוראות לפנות לסולטאן ולדרוש לבל תישנה התנהגות אכזרית כלפי יהודים. הקונסול דיווח לוושינגטון, ששגריר ספרד עוין את היהודים; הסולטאן אמנם ידידותי כלפיהם, אבל נכנע למידע מוטעה מצד פקידיו.

אירוע זה ואחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, ואת הסכנות הנשקפות להם.

בדרכו למרוקו התקבל מונטיפיורי על ידי מלכת ספרד, והגיש לה את נוסח בקשתו מהסולטאן בתרגום לספרדית. לאחר מסע מפרך בים ובמדבר, מנמל מוגדור למראכש, מסר מונטיפיורי את הבקשה לסולטאן ב־1 בפברואר 1863, בנוסח האנגלי שפורסם על ידי רופאו תומס הודגיקין(Hodgkin), שליווהו במסעו: הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת ה״מ מלכת בריטניה, בשם בני דתי באנגליה ארץ מולדתי, וכן בשמם של אלה מכל חלקי העולם, לבקש מהוד מלכותו להמשיך בגילויי החסד כלפי אחי בממלכתו.

יהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות שהיהודים והנוצרים הדרים בכל חלקי ממלכתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בצורה כלשהי הנוגעת לבטחונם ולשלוותם, ושהם ייהנו מהיתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו, וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים הדרים בנמלים של הוד מלכותו. זכויות כאלה הוענקו באמצעותי על ידי הוד מלכותו עבדול מג'יד הסולטאן של תורכיה שנפטר, על ידי פירמאן שנתן לי בקושטא בתאריך 12 ברמציאן 1256, ואושר בחודש מאי האחרון (1863) על ידי הוד מלכותו עבדול עזיז, הסולטאן הנוכחי של תורכיה. יורשה לי להביע להוד מלכותו את הערכתי מלאת התודה לקבלת הפנים בה נתכבדתי על ידי הוד מלכותו, ולהביע לו את ברכותי הלבביות לשלומו ואושרו של הוד מלכותו ולשגשוג של ארצות הוד מלכותו. התזכיר נכתב בזהירות כדי לא לפגוע בסולטאן. מונטיפיורי ביקש ׳להמשיך בגילויי החסד כלפי היהודים,. כלומר, אין לו טענות על מעשי הסולטאן אלא רק נגד הנתונים למרותו. כמו כן צירף את הנוצרים החיים בתחום ממלכתו, הזקוקים להגנת הסולטאן כמו היהודים, למרות שלמעשה עמדו תחת חסות המדינות שבהן זכו לאזרחות, לא היו נתונים למרות הממשל המרוקאי ולא היו קורבנות של הממשל והאוכלוסייה.

ב־5 בפברואר 1864 מסר הסולטאן למונטיפיורי את ההצהרה הבאה, לאחר דברי נימוסין:

אנו פוקדים על מושלינו, משרתינו ויתר הנתינים העומדים תחת פקודתנו שעליהם לנהוג ביהודים שאללה שמם תחת חסותינו, במידת החסד והצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, בפני מערכות המשפט, כדי שלא ייפגעו מאי צדק. אין לפגוע בגופם או ברכושם. שום סוחר או אומן לא יאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ויינתן פיצוי לעבודה. כי עוול כאן נחשב כעוול בשמים. ואנו לא נסכים לעוול כלפיהם ולא כלפי זולתם. כי כל בני האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשקם, נדון אותו. פקודה זו ענייניה קבועים ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.

בתשובת הסולטאן נזכר שאין בדבריו חידוש, כדי שלא יואשם על ידי בני אמונתו בהתכחשות ליתנאי עומרי. שכן דבריו, שהיהודים יזכו לשוויון בפני בתי המשפט כמו יתר הנתינים לא תאמו את התנאים המקודשים הללו, באשר עדותו של דמי (בן חסות, יהודי או נוצרי) אינה קבילה בפני הקאדי. אשר לסעיף בדבר אי כפייתם של היהודים לעבוד בניגוד לרצונם, ומתן תשלום לעבודות שיבצעו, המציאות לאחר ההצהרה סתרה את ההצהרה. אך דומה שמונטיפיורי חזר ללונדון בהרגשת ביטחון, שיחול שינוי לטובה במצבם של יהודי מרוקו. ההצהרה חודשה ב־1872.

הסכמי מרוקו עם מדינות באירופה-חסן הראשון, 1873 – 1894- אליעזר בשן

הסכמי מרוקו עם מדינות באירופהמרוקו מפה

בימיו של מוחמד הרביעי הגבירו מדינות אירופה את הפעילות המסחרית שלהן, בעקבות הסכמים. עד 1865 נערכו הסכמים עם רוב מדינות אירופה: ב־1856 עם בריטניה, ב־1858 עם הולנד, ב־1861 עם ספרד, ב־1862 עם בלגיה, ב־1863 עם צרפת. בריטניה, ספרד, איטליה – ובשלב מאוחר יותר עם גרמניה וארצות־הברית, שהתחרו ביניהן על ההשפעה והשליטה במרוקו. לצרפת היו אינטרסים רבים בארץ זו, וב־1863 היא זכתה לתנאים טובים יותר מאלה של בריטניה.

מוחמד הרביעי, כמו אלה שעלו אחריו, שאף למודרניזציה, למרות התנגדות העולמא. הוא עודד כתיבת היסטוריה, ולימודי מדע במכללה במסגד אלקראויין בפאס, ויסד אקדמיה ראשונה להכשרת פקידים לממשל.

חסן הראשון, 1873 – 1894

לאחר מותו של מוחמד הרביעי, התגבר בנו חסן על אחיו, שחמד את כס הסולטאנות. תקופת שלטונו של חסן הצטיינה בריבוי מערכות צבאיות נגד שבטים מתמרדים, ובמשבר כלכלי, עקב שנות בצורת בשנים 1878־1884. בין יולי לאוקטובר 1878 מתו במוגדור מעל 2,000 בני אדם, ובמלאח של פאס בלבד מתו כ־400 יהודים בתוך שלושה שבועות. קהילת קזבלנקה נפגעה קשות במגפת חולירע ב־1878. כי״ח, ׳אגודת אחים׳, משפחת רוטשילד והברון הירש שלחו תרומות להקלת סבלם.

גרמניה, שהביסה את צרפת ב־1871, לטשה עיניה לאפריקה, וביסמרק החליט לפתוח נציגות בטנגייר ב־1873 וקונסוליות בערי המסחר במרוקו. ב־1890 נחתם הסכם מסחרי בין גרמניה למרוקו ונפתח קו אוניות ביניהן.

הסולטאן המשיך ברפורמות, שלח סטודנטים לאירופה ללימודים, ויהודי מטנגייר בשם שלמה לארדו, משורר ומורה לאנגלית, הכין אותם לקראת לימודיהם. מ־1877 ואילך חידש הסולטאן את הצבא, בעזרת מדריכים מצרפת ומבריטניה. כמו כן התחיל להקים תעשיית תחמושת בפאס.

לאחר שצרפת כבשה את תוניסיה ב־1881, היא עשתה מאמצים לספח את מרוקו. בשנות ה־90 עלתה ההשפעה הצרפתית במרוקו, וירדה ההשפעה הבריטית. מדיניות בריטניה היתה להבטיח את האינטרסים הכלכליים שלה, לצמצם את ההתערבות של מעצמות אחרות באיזור, ולשמור על עצמאותה של מרוקו ולחזקה, על ידי שיפור המנגנון ופיתוח הכלכלה. יועצים ומהנדסים בריטים נשלחו למרוקו כדי לשפר את התשתית הכלכלית.

חסן חזר ב־1874 על ההצהרה שניתנה למונטיפיורי. ההבטחה צוטטה לעתים על ידי האגודות היהודיות בפאריס ובלונדון, וכן על ידי דיפלומטים שניסו להגן על היהודים כאשר מוסלמים התנכלו להם. התערבות חיצונית זו ליבתה את העוינות כלפי היהודים ועוררה האשמות שאין הם נותנים אמון בחסדו של הסולטאן אלא נעזרים בגורמי חוץ. אך למעשה לא היתה לסולטאנים שליטה על המושלים ועל האוכלוסייה באזורים שמחוץ לבירה. הפגיעות ביהודים גברו והתבטאו בשוד, בהתנפלויות, בגירושים וברציחות.

בתרל״ו (1876) כתב הרב שלום עמאר בשם קהילת מכנאס לאגודת אחים ולכי״ח, ותיאר את המצוקה בה הם חיים במקומות שאין קונסולים זרים. יורקים עליהם, המושלים מתאכזרים אליהם, דורשים מהם ללכת יחפים, מטילים עליהם קנסות, הם מולקים, עליהם לשלם למלקים אותם ולסוהרים, עד כדי כן שיש יהודים הרוצים להתאסלם כדי להשתחרר מהסבל. כיון שאין ביכולתם לפנות לסולטאן, הנמענים מתבקשים לכתוב לסולטאן שיורה למושלים להפסיק את ההתעללות, אבל בל ייוודע שהתלונה הגיעה מהם (עובדיה, ׳צפרו; מסי 675).

מ־1864 עד 1880 נרצחו, לפי מידע שהגיע לאירופה, 307 יהודים, ולפי מקורות אחרים – 343, והרוצחים לא הועמדו לדין. לפי דיני האסלאם, אין עונש מוות חל על מי שרוצח דמי. העונש המרבי הוא תשלום קנס, ועד התשלום הרוצח נעצר. רוצחי נוצרים היו נידונים למוות, בעקבות לחצן של מדינות נוצריות, לא כן רוצחי יהודים.

תעודות החסות – אליעזר בשן

תעודות החסות

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בעקבות התרחבות המסחר עם מרוקו דאגו מדינות אירופה וארצות־הברית לכך שסוחריהן ונציגיהן לא יהיו נתונים למרות הפקידים, ולא יוגבלו על ידיהם, ושאלה לא יסחטו מהם מסים. כל אזרח זר, נוסף לאנשי הסגל הדיפלומטי, זכה לחסותה של נציגות ארצו במרוקו.

לפי ההסכמים היו שני סוגים של בעלי חסות:

(א) נתינים מקומיים שהועסקו על ידי משרדי הקונסוליות.

 (ב) מתווכים מקומיים שהועסקו על ידי הסוחרים הזרים, ולכל סוחר כזה היתה זכות להעסיק שני מתווכים בכל סניף.

הפריווילגיות שתעודות אלה העניקו היו:

(א) שחרור ממסים לשלטונות.

(ב) שחרור משירות צבאי.

(ג) אי כפיפות לשיפוט מוסלמי.

החסות היתה בתוקף רק לתקופת השירות, ולא עברה בירושה, פרט למשפחת בן שימול, ששירתה את צרפת במשך כמה דורות בתור מתורגמנים, כפי שהוסכם ב־1863 עם מרוקו.

בפועל נהנו מתעודות החסות גם מקומיים, ביניהם יהודים שלא היו זכאים להן; מהם שעמדו בקשרי מסחר עם הזרים, ואחרים שידם השיגה אותן תמורת תשלום.

ליהודים היה עניין מיוחד בתעודות, כי הודות להן לא חלו עליהם ההגבלות של ׳תנאי עומרי. גם הקונסולים נהנו ממכירת התעודות, ואחרי ההסכם ב־1863 עם צרפת, עלה במידה ניכרת מספרם של בעלי תעודות החסות.

יהודים ונתינים מוסלמים שנסעו לחדל קיבלו אזרחות זרה, ולאחר שובם למרוקו תבעו שחרור ממסים ומשיפוט מקומי. בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־19 היו חקלאים קונים בעלי חיים תחת שמו של בעל החסות כדי להימנע מתשלום מס, ורבים השתמטו משירות צבאי. ריבוי בעלי תעודות חסות לא היתה לרוחם של הסולטאנים, שכן הדבר גרם נזק כלכלי לאוצר המלכות והחליש את מעמדה. בספטמבר 1873 הורה הסולטאן שגם בעלי תעודות חסות בערים סאפי, מראכש ומאזאגאן חייבים לחלוץ את נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופיים. במרס 1877 כינס מוחמד ברגאש, הווזיר לענייני חוץ, את הקונסולים בטנג׳יר, והגיש את הצעות הסולטאן להגבלת החסות.

הבצורות בשנות ה־70 של המאה ה־19 אילצו את החקלאים לבקש הלוואות מיהודים, שרבים מהם היו עשירים בעלי חסות. לווים שלא היה בכוחם להחזיר את ההלוואות בתוספת ריבית גבוהה, נאסרו, ודבר זה הגביר את המתח בין המוסלמים העניים ובין היהודים.

יהודים בעלי חסות גילו אומץ מול השפלות, איומים ואלימות של מוסלמים, והיו מהם שהגנו על עצמם בנשק ופגעו במוסלמים, בהסתמכם על מעמדם ועל הגנת הקונסול. המוסלמים לא היו רגילים לדבר זה, שהרי החזקת נשק ואפילו הרמת יד על מוסלמי להגנה עצמית היו אסורות על יהודים, והם נהגו תמיד בפאסיביות מול עלבונות ופגיעות גופניות. לפיכך, התנהגות היהודים בעלי החסות גרמה לעתים לתגובות חריפות, שקורבנותיהן היו יהודים שלא השיגה ידם לרכוש תעודות אלה. חיים גדליה, שהיה נשוי לבת אחותו של מונטיפיורי וליווהו במסעו למראכש, כתב ספר שפורסם ב־1880, בו מתח ביקורת על בעלי החסות היהודים, על שאינם מעזים להרים קולם נוכח דיכוי אחיהם שאינם בעלי חסות.

גיוהן דרומונד האי, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצרות הסולטאנים, טען, שרק מיעוט קטן ואמיד מבין היהודים, שמספרו אינו עולה על 1,500 איש, נהנה מהחסות, והרוב הוא קורבן שלה. דרומונד האי ייצג את עמדתה של בריטניה בהגנה על יהודי מרוקו, והתערב לעתים כשיהודים היו קורבנות של פרעות. ב־1877 הודיע דרומונד האי, שנציגי בריטניה, ספרד, גרמניה ובלגיה במרוקו תומכים בעמדתו, שאין להעניק תעודת חסות למי שאינו זכאי לה, וזאת בניגוד לעמדתו של נציג ארצות־הברית. הוא מתח ביקורת על מלווים יהודים בעלי חסות, הגורמים לשנאה מצד המוסלמים. אך אנשי כי״ח ויאגודת אחים׳, וכן היהודים העשירים בעלי האינטרס תבעו להמשיך בשיטת החסות, הנותנת ביטחון אישי מול התעללות המוסלמים.

הענקת החסות הגבירה את העוינות כלפי היהודים. תעודות החסות היו מסימני ההצלחה הכלכלית של שכבת הסוחרים היהודית. אך הפער הכלכלי בין היהודים התגבר, שכן עול המסים והתשלומים השרירותיים נפל על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים בעלי התעודות היו פטורים ממסים.

ועידת מדריד, 1880

ועידת מדריד, 1880

מקומות מושבותיהם של היהודים

מקומות מושבותיהם של היהודים

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופיות וארצות־הברית, כדי לדון בנושא החסות. המניע לוועידה היה תחרות בין המדינות על הענקת החסות, ותביעתו של הסולטאן חסן הראשון לצמצמה. גיוהן דרומונד האי תבע לבטל את החסות לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים.

החלטות הוועידה ב־3 ביולי החמירו את תנאי קבלת החסות, לעומת התנאים הקודמים. אחת ההחלטות היתה, שגם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים, וחלות עליו כל ההגבלות החלות על הדמים. בכך נענתה הוועידה לתביעת הסולטאן, ומספרם של בעלי החסות צומצם.

ביוזמת הוותיקן, שיוצג על ידי נציג אוסטריה בוועידה, עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע מידע בדבר פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, המובטחת ב'תנאי עומר'. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה, שבו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, הוקרא מכתבו של הסולטאן, שבו נאמר שבני כל הדתות יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק – ייענש. חמש שנים לאחר מכן חזר הסולטאן על הצהרה זו, ובין השאר הצהיר, שאין לאלץ יהודים לעבוד בשבת. לאחר מכן התברר שההבטחות לא קוימו.

ב־1888 הציע קונסול ארצות־הברית לפתור את בעיית היהודים במרוקו על ידי הענקת חסות בינלאומית לכל היהודים. לפיה היהודים ישלמו מסים לממשל המרוקאי, והמדינות שהעניקו חסות יאבדו את המונופול לניצולם של המעוניינים להיות תחת חסותן. אבל ההצעה לא התקבלה.

מיכאל אביטבול 

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

יוזמות להרחבת המלאחים

שטח המלאח היה מוגבל, ללא התחשבות בריבוי הטבעי, ולפיכך היתה בו צפיפות. במלאח לא היו תנאי תברואה מתאימים, ומדי פעם פרצו בו מחלות ומגפות. לפי נתונים מ־1875 על המלאח במוגדור, הצפיפות הגיעה בממוצע ל־4־5 נפשות לחדר. היו בתים שבהם גרו 18־20 נפשות בחדר. לפי דיווח של מנהל בית הספר של כי״ח בפאס גרו כ־30 נפש בבית אחד.

בשליש האחרון של המאה ה־19 ואילך החלה פעילות ארגונית מקומית, בסיוע גורמים פילנטרופיים יהודיים באירופה, שפעלו אצל השלטונות לאפשר את הרחבת המלאחים בפאס, מוגדור ומראכש. דבר זה היה כרוך בקשיים ובתשלום שלמונים.

ב־1888 העניק הסולטאן שטח בפאס הגובל עם המלאח ונבנו עליו 500 צריפים למחוסרי דיור. חלק גדול מהם נשרף ב־1896. בעיית הדיור עלתה גם בפגישה בין א׳ אלמאליח, מנהל בית הספר של כי״ח, לבין הקונסול של צרפת בפאס. במכנאס ב־1889 החכיר הסולטאן ליהודי אמיד שטח להרחבת המלאח, וגם הלווה לו כסף לביצוע הבנייה, אבל היהודי מעל בכסף. באותה שנה נענה הסולטאן לבקשת הרב הראשי של תיטואן שמואל נהון לקבל שטח להגדלת המלאח.

ב־1886 פנה לסולטאן שגריר צרפת במרוקו שרל פרו בעניין הרחבת המלאח במראכש. אבל היהודים העשירים בעיר התנגדו, כי כך ירד מחיר הדירות שהשכירו. לפי מידע מאפריל 1891, העניק הסולטאן שטח נוסף למלאח בתנאים אלה: הוצאות הבנייה של החומה ישולמו על ידי הסולטאן, והוצאות הבתים ישולמו על ידי היהודים, והבתים יוחזרו לבעלות הסולטאן אם הם יעזבו את העיר או ילכו לעולמם. (עוד על המלאח במוגדור ראו בפרק ט.)

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-הרעה במצב היהודים

הרעה במצב היהודיםיהדות מרוקו עברה ותרבותה

לפי מידע ממקורות שונים, החל בשנות ה־60 של המאה ה־19 ועד 1912 סבלו היהודים מזעזועים בממשל, מעריצותם של מושלים מקומיים, ונפלו קורבן לעלילות, גירושים, התנפלויות המוניות על רובעים יהודיים, שוד ורצח בדרכים. גם בדורות הקודמים סבלו היהודים מהתעללויות דומות, אבל בתקופה זו, הודות לקשרים עם יהודי אירופה, הגיעו יותר ידיעות על כך. גם נסים אירעו לעתים, ואלה מצאו ביטוים בפורים מקומי. כך, גילאלי אלמעגיאז, שהכריז על עצמו בתור נביא ב־1862, מרד בסולטאן. המורד שם מצור על מכנאס, ובעת הקרב בין צבא הסולטאן לבינו טען המורד שאללה נגלה עליו ופקד עליו להרוג את כל יהודי מכנאס ולשבות את נשותיהם. לבסוף הובס המורד על ידי צבא הסולטאן בט״ז באדר, ויום זה נחוג על ידי יהודי מכנאס כיפורים אלמעג'אז, שבו לא אמרו תחנון. לכבוד האירוע חוברו שירים בעברית ובערבית.

יהודים ונשותיהם נאלצו לעבוד בשביל הממשל גם בשבתות ובחגים. בין השאר נאלצו ב־1873 לעסוק במלאכה הבזויה של מליחת ראשיהם הערופים של מורדים שהוקעו בחומת העיר רבאט. אותה שנה העביר מושל העיר מאזאגאן את ימי השוק מימי שני לשבת, כדי למנוע מיהודים לסחור בשוק.

ביולי 1873 ניסה יהודי חולה בפאס להיכנס לבית מרחץ מוסלמי בלוויית שני חבריו, לאחר מתן שוחד לשומר. אך הדבר התגלה והם הובלו לכלא, כשבדרך נרגמו, הוכו ונדקרו על ידי ההמון, ואחר הולקו 500 מלקות. בינתים עלה לשלטון הסולטאן חסן הראשון ב־12 בספטמבר, והודות להתערבותו של שגריר צרפת טיסו (TISSOT) הורה הסולטאן לשחררם.

בתחילת 1880 נקלע יהודי זקן בפאס לסכסוך וחילופי מכות בין יהודי בעל חסות צרפתית ובין מוסלמי. היהודי בעל החסות ברח, אבל ההמון תקף יהודים עוברי אורח, וביניהם זקן שנרצח באופן ברוטלי, כאשר שפכו עליו נפט ושרפוהו. האירוע גרר התערבות דיפלומטית ומשפחת הקורבן זכתה לפיצוי מהסולטאן.

יהודי זקן ואמיד באנתיפה שבהרי האטלס, שפרנס אשה מוסלמית בשנת בצורת, היה קורבן לעלילה שהעליל עליו מושל העיר, שהיא הרתה לו, ובעוון זה חוסל על ידו ב־1880. בשנים 1880־1883 הולקו נשים יהודיות בטנגייר ובקזבלנקה. הסולטאן הפקיע שטח מבית הקברות היהודי העתיק בפאס, הסמוך לארמון, בשני שלבים, ב־1877 ולבסוף ב־1884י למרות בקשות חוזרות במשך כשבע שנים ולמרות פעולתם של גורמי חוץ שביקשוהו להימנע מחילול הקברים.

במאי 1884 תקף אספסוף מוסלמי את המלאח בדבדו ושדד את הבתים. ב־1885 פנו סוחרים יהודים במרוקו למדינות אירופה בבקשה שיתערבו לביטול ההגבלות החלות עליהם. בתזכיר שהוגש לשר החוץ הבריטי על ידי ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות באנגליה ב־3 בפברואר 1888, כלולים 27 סעיפים של השפלות והגבלות כלכליות שהוטלו על היהודים, ביניהן כאלה שלא היו ידועות בדורות הקודמים. (פרטים להלן, חלק ב, פרק א.)

בחורף 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל־700 יהודים, כולל נשים וטף, משלושה כפרים באיזור הסוס לרגלי הרי האטלס. רק לאחר התערבות דיפלומטית התיר להם הסולטאן לחזור לבתיהם, שנשרפו בהעדרם. סיבת הגירוש לא ידועה, שהרי יהודים לא היו מעורבים במרידות האופייניות לשבטים ברבריים, שהסולטאנים לחמו לדיכוים.

בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90 של המאה ה־19 הגיעו לאגודות היהודיות באירופה ידיעות על מצוקתם של יהודי העיר דמנאת, שהיו קורבנות להתעללויות ולפרעות בשנים 1884־1891, וכן על יהודי מראכש, שסבלו מידם הקשה של המושל והקאדי. אלה הלקו יהודים באכזריות, וגרמו לאחדים להתאסלם כדי לצאת מהמצוקה. על רקע מידע זה נסע לטנגייר שמואל מונטגיו (1832־1911), חבר הפרלמנט הבריטי, פילנטרופ שפעל למען יהודים סובלים ונזקקים. מטרת ביקורו היתה לפנות לממשל במרוקו בבקשה לשמור על היהודים מפני מתנכלים. אבל פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ בדצמבר 1893 לא נשאה פרי.

בשנת 1898 גזר מושל העיר תאזה שאסור לתקוע בשופר, אך היהודים לא צייתו ותקעו. כתגובה התנפלו מוסלמים על המלאח.

על אף האמור לעיל, היו גם תופעות חיוביות ולסולטאן היו קשרים עם יהודים. להקת נגנים בניהולו של יהודי בשם אברהם בן רוויסי אזולאי הופיעה בפני הסולטאן. הוא ביטא את יחסו ליהודים בכמה פעולות: בנה מלאח המוקף חומה להגנת היהודים בדמנאת. בהתחשב בשנות הבצורת בשנים שקדמו ל־1887, ויתר הסולטאן ליהודי מראכש על המסים שהיו חייבים לו עבור שמונה שנים. כאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר נוסח תפילה בערבית לשלומו, שחוברה לכבודו. הסולטאן נשק את הנייר ואמר, שלא ידע שנאמנותם כה רבה עד שהם מתפללים לשלומו. עם זאת, לא היתה לו שליטה על המושלים העריצים.

עבד אלעזיז הרביעי, 1894 ־1908-אנרכיה ומעורבות זרה-אליעזר בשן

עבד אלעזיז הרביעי, 1894 ־1908מרוקו מפה

לאחר שחסן הראשון נהרג בקרב ב־9 ביוני 1894, היו מהומות בהן נהרגו יהודים ונשים חוללו. איש החצר בו אחמד הכריז על עבד אלעזיז הרביעי, בנו בן ה־14 של חסן, בתור סולטאן באישור העולמא. בו אחמד, ששירת את חסן, היה בן של אב כושי ואם יהודייה. הוא כיהן בתור ראש הווזירים ושלט בפועל מ־1894 עד מותו ב־13 במאי 1900. הסולטאן החדש היה בעל אוריינטציה אירופית ואדיש לדת. ב־ 1902 פקד על הוצאה להורג של מוסלמי שהרג אנגלי שחדר לתחום קברו של מולאי אדריס. הוא נאשם בחילול הדת המוסלמית ובכיבוד הנוצרים, והדבר חיזק את דימויו השלילי בעיני ההמונים הקנאים. בשנת 1904 נתן פקודה לחלק מזון גם ליהודים, לאחר שמשלחת של רבנים פנתה אליו בנידון.

בשנים אלה התדרדר המצב הכלכלי והיתה אי יציבות במדינה, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וביניהם לבין צבא הסולטאן. היהודים, כמו אחרים, סבלו משפל כלכלי וחוסר ביטחון. בדו״ח שנשלח ממכנאס לכי״ח ב־1900 נאמר, שהמלך הוא 'צדיק ורחמן׳ ומגמת שריו אהבת בצע. נמנו בו ההשפלות שמהן סובלים יהודי העיר.

 

האנרכיה במדינה הגבירה את מעורבותן של מדינות אירופה, בייחוד צרפת, ואלה לחצו על הממשל כדי להבטיח שההלוואות שניתנו למרוקו יוחזרו. החוב של מרוקו לצרפת בלבד הגיע ל־190 מיליון פרנק.

ידיעה מ־10 באפריל 1900 מסרה על קרבות בין חיילים צרפתים לשבטים. אותה שנה הכריזו התושבים בהרי האטלס על ג'יהאד נגד צרפת. אחיו הגדול של הסולטאן שלט במזרחה של פאס הבירה, וב־1903 איים עליה והסית שבטים נגד הסולטאן. שלום אזולאי חיבר פיוט על המהומות בפאס בתרס״ד (1904) והסתלקות הצורר יאשר אכל יעקב׳(עובדיה, 'צפרו; מסי 609). רוב האירופים עזבו את פאס, שהיתה מרכז של תסיסה דתית אנטי־נוצרית.

609

א"ך טוב לישראל סיון ש׳ התרס״ד נהרג באורח פלא השר הצורר [עומאר ליוסי יש״ו] אריה משתית אשר אכל את יעקב בכל פה וכל העולם שמחו לאידו, והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, וגם אני הרימותי קולו ואקרא, בשיר וזמרה, בא סי׳ שלום אזולאי לסג״ל סללא הומומך וכו'.

 

שירו אמוני, / זרח בסיני /  גדול העצה / לביא עלי צר  / ומן המצר

הודו לה׳ יהיה והיה ורב העליליה עלל ובצר קראתי יה

 

                                                   גדול העצה…

והפליא חסדו / פתאום בא אידו / ממרום שלח כליותיו צלח

א׳ עם צאן ידו/ רד בור תחתיה

חץ מר ויפלח / לקצה גויה

                                        גדול העצה.

אז ישיר ישראל את השירה

לשם הנורא / עושה פלילות

                                גדול העצה

ולא צור חילי / תשים עוד מושלי

רועה אווילי / כ"ס ועזניה

                               גדול העצה

ירים עוד ראשי / ה' ניסי

עזי ומנוסי / חנית ושריה

גדול העצה

 

בקרבות בין חיילי הסולטאן למורדים בראשותו של בו חמארה באותה שנה, נשחטו 22 יהודים בעיר תאזה, נשים יהודיות חוללו, ויתרם ברחו לפאס.

ב־1903 הותקף המלאח במכנאס, אך יושביו הדפו בנשקם את המתנפלים, והיה בזה חידוש לעומת התנפלויות קודמות. הוא כבש את דבדו ואת אוג'דה ב־1904. בעקבות התנפלות על העיר סטאט באותה שנה ברחו כ־1,200 יהודים חסרי כול לקזבלנקה. האגודות היהודיות באירופה סייעו להם באמצעות המערכת הדיפלומטית.

העיר הראשונה שנכבשה על ידי צרפת במיון תרס״ד (יוני 1904) היתה ברקנה (Barkane) בצפון מזרחה של מרוקו.

ועידת אלחזיראס, 1906-פגיעות בנוצרים וביהודים, 1906־1908-אליעזר בשן

ועידת אלחזיראס, 1906מרוקו מפה

ביולי 1905 הוסכם על ידי ממשלות צרפת וגרמניה לקיים ועידה בקשר למעמדה של מרוקו. אותה שנה ביקר הקיסר וילהלם השני במרוקו ובטנג'יר, שבה עגנה אונייתו. היה זה ביטוי לאינטרסים של גרמניה במרוקו. הקיסר התקבל על ידי נכבדים יהודים ובראשם הרב הראשי בטנגייר מרדכי בן ג'ו(1825־1917).

ועידת אלחזיראס ב־1906 סללה את הדרן לחסותן של צרפת וספרד על מרוקו. הוועידה החליטה שמרוקו תהיה תחת חסות בינלאומית וצרפת תפקח על המשטרה, על עבודות ציבוריות ועל המטבע, אבל פורמלית נשמרה עצמאות הסולטאן.

לפי הצעתו של יעקב שיף מניו־יורק, דרש נציג ארצות־הברית להעלות על סדר היום של הוועידה את מצבם המושפל של יהודי מרוקו, בעיקר באזורים הפנימיים, ותבע להגן עליהם, ונציג ספרד הצטרף אליו. יצוין ששנתיים לפני כן הורה שר החוץ של ארצות־הברית לקונסול שלו במרוקו לפעול יחד עם נציג צרפת כדי להבטיח חופש דת ליהודי מרוקו. המוסד המשותף של ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות קיבל הבטחה מרגיעה משר החוץ הבריטי בדבר מצבם של יהודי מרוקו.

נציגי רוב המדינות לא רצו להרגיז את הסולטאן, והיה גם נימוק פורמלי שהנושא אינו עומד על סדר היום של הוועידה. המשלחת של מרוקו הבטיחה שהסולטאן הנוכחי הולך בדרכי קודמיו ביחסו כלפי היהודים, וביטחונם נשמר. הסולטאן אישר את החלטות הוועידה.

פגיעות בנוצרים וביהודים, 1906־1908

האנרכיה נוצלה להתעללות ביהודים חסרי הגנה. בתחילת ספטמבר 1906 פרץ למוגדור ראש שבט מלווה 300 פרשים, גירש את היהודים שגרו מחוץ למלאח ותבע מהם לחזור למלאח, ואם יסרבו יירצחו. כ־200 משפחות נשארו ללא קורת גג, והמלאח נבזז. אוניית מלחמה צרפתית הופיעה מול מוגדור להבטחת האינטרסים של צרפת בעיר.

באותה שנה הותקפה העיר ארזילה על ידי שבט שפרץ את חומותיה והשתלט על מחסני הנשק של הממשל, וחנויות היהודים נבזזו. אמנם היתה תוכנית לפינוי היהודים דרך הים, אבל העיר היתה סגורה, אין יוצא ואין בא.

בעקבות רגשות אנטי־נוצריים הותקפו אירופים ב־1907. במרס נרצח רופא צרפתי במראכש. לאחר מכן היו יהודים ונוצרים קורבנות לזעם של המוסלמים. בתגובה כבש צבא צרפתי את העיר אוג'דה השוכנת קרוב לגבול אלגייריה. בעקבותיה התחוללו הפגנות זעם נגד היהודים ששמחו לכיבוש.

קזבלנקה: ב־30 ביולי 1907 נרצחו תשעה פועלים אירופים שעסקו בבניית הנמל בקזבלנקה, ביניהם ארבעה צרפתים, שלושה איטלקים ושני ספרדים. בעיר נשדדו חנויות של אירופים ושל יהודים. לפי מברק של רויטר מ־2 באוגוסט, נכנסו לעיר שלושה שבטים ואיימו לשחוט את כל הזרים. הם זעמו על עבודות בנמל קזבלנקה, על מינוי צרפתי בתור מנהל המכס, ועל הנחת מסילות ברזל על ידי אירופים. עבודות פיתוח אלה סימלו בעיניהם את הציוויליזציה האירופית־נוצרית, שהם לא חפצו בה. הודות לשוחד הצליחו מספר יהודים לברוח מהעיר והפליגו באונייה גרמנית לטנגייר. מכאן עברו לגיברלטר, וחלקם נסעו לספרד.

אונייה צרפתית הרעישה את קזבלנקה וחיילים צרפתים עלו באוגוסט 1907 לחוף כדי להגן על הקונסוליה של צרפת, הנצורה על ידי השבטים המתמרדים, שאליה נמלטו אירופים, ולפי הערכה גם כ־3,000 יהודים. יחיא זאגורי, מתורגמן הקונסוליה, הוביל את כוח הפלישה הצרפתי שבא לשחרר את הקונסוליה בקזלבנקה. כתגובה פרצו מוסלמים לרובע האירופי והיהודי ורצחו כמאה יהודים, ביניהם נשים וילדים, והמלאח נהרס. כ־600 פליטים הגיעו משם לטנגייר, והקהילה נחלצה לעזרתם, וכן שכרה אונייה ושלחה מזון לנותרים בקזבלנקה. כי״ח שלחה 5,000 פרנקים. הרב הראשי של טנגייר הבריק ללונדון בבקשה לסיוע. א׳ אלמאליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, ביקש מקונסול צרפת סיוע כספי ליהודי קזבלנקה.

סטאט: ב־1908 כבשה צרפת את העיר סטאט. העולמא במראכש תבעו מהסולטאן להכריז על גייהאד נגד הנוצרים, והוא סירב. בוואזאן, מקום מושבו של שריף, צאצא הנביא שהתחרה בסולטאן החוקי, נערכו אותה שנה פרעות ביהודי העיר ובתיהם הוחרמו בעקבות הסתת העולמא. במכתב מ־12 ביולי 1908 לכי״ח מנו מנהיגי הקהילה שורה של מצוקות, ביניהן הסרת המנעלים ביציאה מהמלאח, הריסת בתי כנסת, מאסרם של עשירים, עבודות כפויות ללא שכר ואיסור על תקיעה בשופר.

חאפט' – 1908 ״1912-הסכם החסות של צרפת וספרד

חאפט' –  1908 ״1912יהדות מרוקו עברה ותרבותה

עבד אלעזיז הואשם בשיתוף פעולה עם הכופרים, וב־23 באוגוסט 1908 הוכרז אחיו חאפט׳ כמחליפו. חאפט׳ עודד מרד וחתר לגירוש הצרפתים, לביטול החסות ולביטול החלטות ועידת אלחזיראס. רופאו האישי של חאפט׳ היה ד"ר משה מאני (1880־1961), יליד ירושלים. מזכירו ומתורגמנו של ראש הווזירים היה אלי כהן, שנשלח בשליחות דיפלומטית לפאריס ולמדריד ב־1909. תמך בחאפט׳ גם הסוחר המצליח ישועה קורקוס (1842־1929), שהוא ואביו חיים לפניו זכו לפריווילגיות מידי עבד אלעזיז, ושנטל חלק בשחרור צרפתים שהיו שבויים בידי המורדים. אבל כוחו של חאפט׳ לא עמד מול צרפת, והוא נאלץ לקבל את תנאיה בגלל חובו הכספי.

הסכם החסות של צרפת וספרד

ב־17 בנובמבר 1910 נערך הסכם בין ספרד למולאי חאפט׳, שבו התחייב האחרון לשלם לספרד 65 מיליון פזטות במשך 65 שנים. ב־1911 נחתו למעלה מ־100 אלף חיילים צרפתים וספרדים באגאדיר לשם כיבושה הסופי של מרוקו. גרמניה אישרה את ההשתלטות של צרפת בנובמבר אותה שנה, ובתמורה קיבלה את קונגו הצרפתית. ב־7 במרס 1911 נחתם הסכם סודי בין חאפט׳ לצרפת. באפריל אותה שנה הותקפו הרובעים היהודים במכנאס ובפאס על ידי שבטים מורדים, אך היהודים ניצלו מטבח הודות להתערבותו של צבא צרפת.

בשנים אלה, עד 1912, היו היהודים אחוזי בהלה נוכח האנרכיה שנוצלה על ידי פורעים. במכתב של חברת ׳חיבת ציון בפאס לדוד וולפסון, ב־1910, נאמר:

עול הגלות המר היה בעוכרינו יען עם בני ישראל יושבי מארוקו נאנחים ונאנקים מתלאותיהם אשר הקיפום מחמת המציק אשר ישקו אותם הישמעאליים הפראים שוכני מארוקו אשר לא בינת אדם למו. במכתב מצפת בתרע״א (1911) נאמר ש'העיר משובשת בגייסות׳ וברחוב היהודים ׳עושים שמירה לשמירה המה יושבים בפחד… כל שכן… ליושבים חוץ מרחוב היהודים בתוך בני נכר הארץ׳ (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 212). במכתב של ר׳ שלום אזולאי, רבה של צפרו לכי״ח בגי תמוז תרע״א (29 ביוני 1911) נכתב: ,זה ארבעה חודשים היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דווים וסחופים׳ בהמשך נאמר שנתנו שוחד ל'פלשתים, למעלה מעשרת אלפים פרנקים, ורק הודות לחיילי צבא צרפת שבאו לעזרת ׳אדוננו המלך׳ הונח להם. כדי להשיג סכוי חויבו גם יתומים ואלמנות להשתתף במגבית (שם, מסי 251 א, 266). על הא והמלחמה במשך שנתיים כתב ראובן אגייני (1878־1942) פיוטים בערבית עם הקדמות בעברית(׳שפתי רננות׳, עמי 202־219).

הסכם החסות עם צרפת נחתם ב־30 במרס 1912. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם התבטאה במרד שפרץ באפריל אותה שנה, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. התנפלות על המלאח בפאס החלה ב־17 באפריל 1912 ונמשכה שלושה ימים. בתים ובתי כנסת נשדדו ונשרפו, נשים עונו, 60 יהודים נרצחו וכ־50 ונפצעו. היתה זו ההתנפלות האחרונה על יהודים תחת שלטון הסולטאנים ולפני תחילת משטר החסות. שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו, והוא הורה לחלק להם מזון.

ב־20 באפריל מינה הסולטאן ועדה בת 14 חברים, ביניהם שני הרבנים הראשיים ומנהל בית הספר של כי״ח, שתפקידה לשקם את המלאח ולסייע ליהודים הנזקקים. תרומות הגיעו מקהילות מכנאס, טנגייר וכן מיהודי ארצות־הברית, צרפת ובריטניה.

המרד דוכא, וב־27 בנובמבר 1912 נחתם הסכם בין צרפת לספרד על חלוקת שטחה של מרוקו. צרפת קיבלה את החסות על רוב הארץ וספרד על חלק מארץ זו, ברצועת החוף הצפונית. אותה שנה הדיחה צרפת את חאפט׳ ומינתה במקומו את אחיו יוסוף, ששלט עד 1927.

יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן

סיכוםיהדות מרוקו עברה ותרבותה

בין הגורמים במאה ה־19 ותחילת ה־20, שהביאו לחסות הצרפתית והספרדית ב־ 1912, יש למנות את חולשת הסולטאנים מבחינה צבאית וכלכלית ותלותם במדינות זרות, שמהן קיבלו מלוות והדרכה צבאית. חולשה זו התבטאה בחוסר הביטחון במהומות שהתעוררו על ידי שבטים מרדניים, ובירידה בהכנסות האוצר בגלל בעלי חסות רבים שלא שילמו מסים.

הסולטאנים הכירו בחשיבות המודרניזציה, ועשו ניסיונות לרפורמות לשם ביסוס מעמדם, אבל לא היו מסוגלים לישם את העצות שניתנו, כגון שיפורים במנגנון, ביטול סחר העבדים והעונשים האכזריים, הטבת תנאי המאסר והגנה על רכושם וחייהם של הבלתי מוסלמים – קרי, היהודים. הכוחות השמרניים, בעיקר העולמא, התנגדו לרפורמות.

נוסף לכך ניחתו על מרוקו מכות בידי שמים, שנות בצורת שנמשכו לעתים שלוש־ארבע שנים ברציפות, כמו בשנים 1877־1881; ואת שארית התבואה כילה הארבה. התוצאה היתה מגפות, מחסור במזון והאמרת מחירים, נהירה מהכפרים לערים, ומהערים הפנימיות לערי החוף, בתקווה למצוא מזון ותעסוקה. חוסר תנאים תברואתיים בערים הצפופות גרם למגפות של מחלות, כמו חולירע. בפאס בלבד מתו ב־1901 כתוצאה ממגפה למעלה מ־3,000 נפש. המיעוט היהודי היה פגיע במיוחד, וכל מלחמה, חילופי שלטון, מגפה או בצורת, היו רקע מתאים להתנכלות בהם. רווח והצלה עמדו ליהודים שהיגרו לארצות אירופה ואמריקה. סוחרים ממוגדור היגרו בעיקר לאנגליה, בעקבות קשריהם המסחריים שם.

שיעור היהודים באוכלוסייה במרוקו

רוב היהודים חיו בערים, והיו מקומות שבהם היוו שיעור ניכר מהאוכלוסייה. למשל ב־1807 היו בסלאו 10% יהודים מתוך 1,500 נפש. בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־19 עלה שיעורם. שרל פוקו (Foucauid), קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1883־1884 כשהוא מחופש ליהודי, בלוויית מרדכי אביצרור, כתב כי בדבדו, השוכנת בצפון מזרח מרוקו 1,500 מתוך 2,000 תושבים הם יהודים. במוגדור במשך כמאה שנים יותר ממחצית התושבים היו יהודים. מספרם במאה ה־19 היה בין 10 ל־12 אלף. בתחילת המאה ה־20 היוו היהודים בטנגייר, במראכש ־בצפרו בין שליש לרבע מהאוכלוסייה.

הקהילות הגדולות בתקופה זו היו בפאס, במראכש ובמוגדור, ובכל אחת מהן כעשרת אלפים יהודים. בקזבלנקה היו 5,000 יהודים מתוך 15,000 תושבים; בלאראש – 2,000 מתוך 5,000; בטנגייר – 6,000 מתוך 30,000; במכנאס – 5,000 מתוך 25,000; בתיטואן – רבע מתוך 25,000 תושבים; בארזילה – רבע מכלל אלף התושבים; בקמר אלכביר – 2,000 מתוך 10,000.

צרפתי שביקר במרוקו ב־1902 אמד את מספר היהודים בכל מרוקו ב־90,000 עד 100,000. לפי אומדן אחר היו 100,000 עד 115,000 יהודים בתוך כ־4 מיליון תושבים. אך משקלם של היהודים היה מעבר לשיעורם באוכלוסייה, כי כ־70% מהם חיו בערים. לפי נתונים שנאספו על ידי נציג כי״ח ב־1904, הגיע מספרם ל־103,000, ובשנים הבאות מספרם עלה. בין השנים 1900־1920 קמו קהילות חדשות קטנות בצפון מזרחה של מרוקו: ברגנט(Barkana), גיראדה(Jerada) ועוד.

סקירה תימטית פרק א: מעמדם המשפט״ והחברתי של היהודים-אליעזר בשן

חלק ב

יהדות מרוקו עברה ותרבותה

מעמדם של היהודים מעוגן בקוראן ובפרשנות שניתנה לו במהלך הדורות. בסורה התשיעית, המכונה ׳התשובה; בפסוק 29 נאמר, שהמאמינים ב'ספר' (התנ״ך) רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי, בתנאי שישלמו מס גולגולת ויהיו שפלים. המם הוא תשלום תמורת ההגנה עליהם וגם ביטוי סמלי לכניעה. תנאים אלה חלים על נוצרים ויהודים, ואלה מכונים אהל אלדימה או דמים (בני חסות) הרשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי, בתנאי שיכירו בעליונות האסלאם ויצייתו לשורת הגבלות. תמורת זאת מובטחים חייהם ורכושם, חירותם הדתית והקהילתית, ואין לכפות עליהם להתאסלם. ההשפלה מצאה את ביטויה באמצעות פקודות של חיליפים ־סולטאנים במהלך הדורות, שקובצו למסמך בשם ׳תנאי עומרי, המצוי בנוסחאות שונות, ומתוארים כהסכם דו־צדדי.

׳תנאי עומר׳

בין ההגבלות וההשפלות שכלל מסמך זה: איסור על בניית כנסיות ובתי כנסת חדשים שלא היו קיימים בתקופה הטרום אסלאמית; אין ללעוג על הקוראן או לזייפו או לפגוע בנביא; אסור להם ללמד את ילדיהם את הקוראן ולא ללמוד ערבית; לא יתנו מחסה למרגלים; לא יקנו עבד או שפחה מוסלמית, ולא יעסיקו משרת מוסלמי; לא ישתו משקה חריף בפומבי, לא ימכרו למוסלמים משקאות חריפים, ולא נבלה וחזיר; נוצרים לא יגדלו חזירים בשכנות למוסלמים; עליהם לכבד מוסלמים; אין לרמותם ולא להכותם; עליהם לאכסן עוברי אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; לא ימנעו אדם מלהתאסלם; לא יידמו למוסלמים בלבושם ובתסרוקתם – עליהם ללבוש בגדים, חגורות ומצנפות בצבע ובטיב שונה מזה של המוסלמים; אין להיקרא בשמות ובכינויים מוסלמיים; אסור להם לשאת נשק ולא לרכב על סוסים ופרדים, אלא על חמורים בלבד, כשהרגליים בצד החמור; בתיהם ־,לא יהיו גבוהים מאלה של המוסלמים; הכניסה למרחצאות מחייבת סימן מיוחד על ־צוואר, המבדילם מהמוסלמים; נשיהם לא ירחצו יחד עם מוסלמיות בבית המרחץ; לא ירימו קול בכנסיותיהם ולא ייראו עם צלבים בפומבי; לא יועסקו כפקידי השלטון ולא במשרה המעניקה שררה על מוסלמי; ירושת נפטר שייכת לשלטונות עד שהיורשים יוכיחו את זכותם לפי הדין האסלאמי. אם אין יורש חוקי, הרכוש עובר לשלטונות.

מי שעובר על אחד מהתנאים, וכן גם מי שעובר על אחת העבירות דלהלן, פוקעת זכותו לביטחון על רכושו וחייו: אי תשלום מסים, יחסי מין עם מוסלמית, ריגול למען האויב, קללת הנביא או ביזוי הדת המוסלמית, והריגת מוסלמי.

לא כל התנאים יושמו על ידי השליטים בכל המקומות והזמנים. למשל האיסור לבנות בתי כנסת לא תמיד יושם, והיו אמצעים לעקוף את האיסור. מאידך היו שליטים שהוסיפו הגבלות והשפלות נוספות, או גילו קנאות דתית והתעלמו מתנאים אלה, למשל על ידי כפיית האסלאם והפיכת בית כנסת למסגד.

עמוד 2 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30