יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן

סיכום

בין הגורמים במאה ה־19 ותחילת ה־20, שהביאו לחסות הצרפתית והספרדית ב־ 1912, יש למנות את חולשת הסולטאנים מבחינה צבאית וכלכלית ותלותם במדינות זרות, שמהן קיבלו מלוות והדרכה צבאית. חולשה זו התבטאה בחוסר הביטחון במהומות שהתעוררו על ידי שבטים מרדניים, ובירידה בהכנסות האוצר בגלל בעלי חסות רבים שלא שילמו מסים.

הסולטאנים הכירו בחשיבות המודרניזציה, ועשו ניסיונות לרפורמות לשם ביסוס מעמדם, אבל לא היו מסוגלים לישם את העצות שניתנו, כגון שיפורים במנגנון, ביטול סחר העבדים והעונשים האכזריים, הטבת תנאי המאסר והגנה על רכושם וחייהם של הבלתי מוסלמים – קרי, היהודים. הכוחות השמרניים, בעיקר העולמא, התנגדו לרפורמות.

נוסף לכך ניחתו על מרוקו מכות בידי שמים, שנות בצורת שנמשכו לעתים שלוש־ארבע שנים ברציפות, כמו בשנים 1877־1881; ואת שארית התבואה כילה הארבה. התוצאה היתה מגפות, מחסור במזון והאמרת מחירים, נהירה מהכפרים לערים, ומהערים הפנימיות לערי החוף, בתקווה למצוא מזון ותעסוקה. חוסר תנאים תברואתיים בערים הצפופות גרם למגפות של מחלות, כמו חולירע. בפאס בלבד מתו ב־1901 כתוצאה ממגפה למעלה מ־3,000 נפש. המיעוט היהודי היה פגיע במיוחד, וכל מלחמה, חילופי שלטון, מגפה או בצורת, היו רקע מתאים להתנכלות בהם. רווח והצלה עמדו ליהודים שהיגרו לארצות אירופה ואמריקה. סוחרים ממוגדור היגרו בעיקר לאנגליה, בעקבות קשריהם המסחריים שם.

שיעור היהודים באוכלוסייה במרוקו

רוב היהודים חיו בערים, והיו מקומות שבהם היוו שיעור ניכר מהאוכלוסייה. למשל ב־1807 היו בסלאו 10% יהודים מתוך 1,500 נפש. בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־19 עלה שיעורם. שרל פוקו (Foucauid), קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1883־1884 כשהוא מחופש ליהודי, בלוויית מרדכי אביצרור, כתב כי בדבדו, השוכנת בצפון מזרח מרוקו 1,500 מתוך 2,000 תושבים הם יהודים. במוגדור במשך כמאה שנים יותר ממחצית התושבים היו יהודים. מספרם במאה ה־19 היה בין 10 ל־12 אלף. בתחילת המאה ה־20 היוו היהודים בטנגייר, במראכש ־בצפרו בין שליש לרבע מהאוכלוסייה.

הקהילות הגדולות בתקופה זו היו בפאס, במראכש ובמוגדור, ובכל אחת מהן כעשרת אלפים יהודים. בקזבלנקה היו 5,000 יהודים מתוך 15,000 תושבים; בלאראש – 2,000 מתוך 5,000; בטנגייר – 6,000 מתוך 30,000; במכנאס – 5,000 מתוך 25,000; בתיטואן – רבע מתוך 25,000 תושבים; בארזילה – רבע מכלל אלף התושבים; בקמר אלכביר – 2,000 מתוך 10,000.

צרפתי שביקר במרוקו ב־1902 אמד את מספר היהודים בכל מרוקו ב־90,000 עד 100,000. לפי אומדן אחר היו 100,000 עד 115,000 יהודים בתוך כ־4 מיליון תושבים. אך משקלם של היהודים היה מעבר לשיעורם באוכלוסייה, כי כ־70% מהם חיו בערים. לפי נתונים שנאספו על ידי נציג כי״ח ב־1904, הגיע מספרם ל־103,000, ובשנים הבאות מספרם עלה. בין השנים 1900־1920 קמו קהילות חדשות קטנות בצפון מזרחה של מרוקו: ברגנט(Barkana), גיראדה(Jerada) ועוד.