יהדות פורט. -י.ט.עסיס, מ. א.

עמוד 2 מתוך 212

יום טוב עסיס – גלות פורטוגל אשר בספרד

 

אבן וירגה מעיר כי ״מלך פורטוגל מלך חסיד היה״, אך נעדר מהעיר ליסבון המכונה בפיו ״קריה נאמנה״. חוקרים הביעו פליאה על כך שהמלך מנואל, אשר יאות בהתחלה לגרש את היהודים ולאחר מכן החליט לאלצם לחיות כנוצרים, כונה אצל אבן וירגה ״מלך חסיד״. לדעתי, יש לחפש את ההסבר בעמדה שנקט המלך לאחר הטבח של 1506 בליסבון. תגובתו של המלך לטבח האנוסים הייתה קשוחה. הוחרם רכושם של כל אלה שהיו מעורבים ישירות בפרעות. אף אלה שלא מנעו אותן איבדו חמישית מרכושם. הדומיניקנים שבמנזר פוזרו ברחבי הארץ. ברור שהמלך פעל על פי האינטרסים שלו, שכן לא עשה דבר להיטיב עם קרובי הקרבנות. הרכוש שהוחרם עבר לבעלותו של המלך. ירושלמי העיר בצדק כי המלך, בצעדים שנקט, פעל כמדכא מרד בליסבון ולא כמי שבא להעניש את רוצחיהם של נוצרים חדשים. אך אין ספק כי האנוסים ראו את מעשי המלך כמעשי חסד ורדיפת צדק, ומבחינתם הייתה התנהגותו של המלך חיובית

יהדות פורטוגל במוקד

זאת אף זאת. בעקבות האירועים הקשים שעברו על האנוסים בפורטוגל, ניסו רבים לברוח משם כדי להגיע לקהילות במזרח אגן הים התיכון. הטבח של 1506 שינה את המצב מן הקצה אל הקצה. רק מעטים האמינו עדיין כי הזמן פעל לקליטתם של הנוצרים החדשים בחברה הנוצרית. אנוסים רבים החליטו ליטול יזמה ולנקוט צעדים למנוע אסונות דומים בעתיד. חלקם ניהלו משא ומתן עם המלך כדי שיבטל את האיסור שגזר על יציאתם של נוצרים חדשים מפורטוגל. אחדים יצאו בהיתר שנתן המלך לאנוסים לצאת מארצו אחרי 1506. החלטת המלך נתקבלה בהערכה רבה ובהכרת תודה, אף כי החלטתו נתקבלה ללא ספק מטעמים שנראו לו תואמים את האינטרס שלו. היתר היציאה ניתן בטומר במרץ.1507 בין אלה שיצאו מפורטוגל היו ר׳ שלמה אבן וירגה ובנו יוסף, ר׳ יצחק ב״ר יעקב אבן פאראג׳ ואחרים. ר׳ יצחק אבן פאראג׳ מספר כי הנוצרים בליסבון ״הרגו ולאחר שרפו יותר מאלף וארבע מאות נפשות אנשים ונשים הרות וטף. ושרפו אותם ברחובות המדינה שלשה ימים רצופים עד שגלו הגופות ונעשו עפר. ואני גנבתי מהשריפה חצי ראש א׳ שרוף מאהובי ורעי והחבאתיו ושמרתיו והבאתי אותו לבילונה וקברתיו בקברי ישראל.״ ואכן מספר ר׳ יצחק אבן פאראג׳ כי המלך מנואל שראה את ״הרע הגדול הזה״ העניש חלק מהאשמים ו״נתן רשות לכל היהודים שילכו למקומות של גוים למלכיות שירצו״. הוא ואחיו ר׳ יוסף הפליגו לבילונה (Valona)  ולאחר מכן הגיעו לשאלוניקי בי״ד בתשרי בשנת הרס״ו(1505) [כך י צ״ל הרס״ח(1507)] .

ייתכן שהמלך ציפה שיציאתם של אנוסים מפורטוגל תפתור לחלוטין או חלקית את בעיית המתייהדים בקרב הנוצרים החדשים. אולי אף ציפה שמדיניותו הסלחנית והסובלנית תקרב רבים מהם אל המלכות ואל הכנסייה. ציפיותיו נכזבו ומדיניותו הגמישה התבטלה כעבור שנים אחדות. בשנת 1515 ביקש המלך בסודיות רשות מן האפיפיור להקים אינקוויזיציה בפורטוגל.

בין האנוסים היו מלשינים אשר לא היססו למסור את קרוביהם לידי השלטונות, ולאחר 1536 לידי האינקוויזיציה. הלשנות מטעם בני משפחה היוו סכנה חמורה כיותר וכמובן מכאיבה ביותר. ההלשנות נעשו מסיבות שונות. היו כאלה שמניעיהם היו דתיים, אחרים שציפו לזכות ברכוש ואחרים חשבו להציל את חייהם בדרך זו. מרבית המלשינים היו משרתים ושכנים נוצרים שדיווחו על מעשים ומנהגים אשר העידו לדעתם כי הנוצרים החדשים המשיכו לדבוק ביהדותם. מעשי ההלשנה היו נפוצים ברחבי פורטוגל.

כאמור היו בין אלה שהתנצרו מומרים שנקטו עמדה עוינת כלפי האנוסים בפורטוגל. לוי ואחיו היו נכדיו של ר׳ יוסף אבן שם טוב או של אחיו ר׳ יצחק, בניו יעל ר׳ שם טוב בן שם טוב, שבחיבורו ״ספר האמונה״ טען כי גזרות קנ״א בחצי האיברי באו כעונש על דעותיהם הנפסדות של הפילוסופים ותומכי הרמב״ם שזנחו את התורה והתרחקו מהמצוות. צאצאיו התביישו בעמדת אביהם וניסו בכל מאודם למחוק את זכר חיבורו, שהביך אותם בגלל עמדותיו הקיצוניות כנגד הרמכ״ם. מסופר שהשליכו ״כל ספרי אביהם בבית הכנסת הגדולה אשר בלישבונה – ובתוכם בא זה האור שהיה להם למחשך, כי היו מתביישים ממה שמדבר אביהם י נגד הר״מ במז״ל ולכבודו גנזוהו״. בניו ונכדיו שינו את יחסם להרמב״ם ולפילוסופיה ונכדו שם טוב, שנקרא על שמו, אף תירגם את אבן רושד. ״ספר האמונות״ שהיה גנוז במשך שנים רבות, בעיקר בזכות מאמציהם של צאצאי מחברו, הופיע שוב בספרייה היהודית בשנת רס״ו, לאחר שהודפס באיטליה ובקיסרות העותומאנית. את הספר גאלו ארבעת החכמים שברחו מפורטוגל לשאלוניקי בשנת רס״ו: ר׳ משה זרוקו שקבע את מושבו בשאלוניקי, ר׳ משה מינדה שהתיישב בפיליפופולי, בין אדירנה לסופיה, ר׳ יצחק ברצ׳ילון שנשאר בשאלוניקי ור׳ שלמה אבן וירגה, מחבר ״שבט יהודה״.

הופעתו של הספר, אחרי שהיה גנוז שנים רבות, הייתה קשורה למתקפה שנתחדשה כנגד החכמות החיצוניות כדוגמת המתקפה שהוביל ר׳ שם טוב בן שם טוב לאחר גזרות קנ״א. כאז כן עתה ניסו חכמי הדור למצוא סיבות לאסון שפקד את היהודים, ושוב הגיעו פליטי השמד בפורטוגל למסקנתו של שם טוב בן שם טוב שלימודי המדעים והפילוסופיה היו הגורם לגורלם הקשה. אף הפעם נמצאו היהודים אשמים, והשמד הקשה והנורא היה עונשם על הזנחת התורה והמצוות.

סוף דבר

סיפורה של יהדות פורטוגל הוא סיפור עצוב ומרתק כאחד. הוא עצוב, כי רבים מאוד מהיהודים שטבלו ונשארו בפורטגל, הם וצאצאיהם, לא רצו להתנצר ולהתנתק מעמם ומאמונתם וטבילתם הייתה מאונס, ללא ספק וללא סייג. הוא מרתק, כי חלק מאנוסי פורטוגל הצליח לצאת מארץ השמד ולהגיע ליעדים בטוחים, שם הצטרפו לקהילות קיימות או הקימו קהילות פורטוגליות משלהם. מעבר לכל התרגשות אפשרית מחקר פרקי העבר היהודי, אנו ניצבים המומים ונפעמים מול שיבתם של צאצאי אנוסים אל היהדות כ־500 שנה לאחר השמד הגדול. הניצוץ היהודי לא כבה ושב והתחבר לשלהבת היהדות מאות שנים לאחר ניתוקו מהעולם היהודי.

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי

יהדות פורטוגל במוקד

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים

רחל איבנייס ספרבר

אחת הדרכים ללמוד את תולדותיה של קבוצת אנשים, היא באמצעות ספריהם: על מה בחרו לכתוב ומה הטריד אותם: מצורת כתיבתם של הספרים ניתן ללמוד על שפעת התקופות והאירועים השונים על התפתחות הקבוצה: גם הדרך שבה הגיעו ( או לא הגיעו) לידינו הספרים: היכן נכתבו והיכן נדפסו, הידיים שעברו, מדוע ואיך שרדו – מספקת מידע על הקבוצה ועל הסובבים אותה: ולא פחות חשובים הם הנושאים שלא הטרידו אותם, או: רשימת הספרים שלא נכתבו בקבוצת אנשים זו.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, למרות גילו הצעיר בהשוואה לבתי הגנזך הקלסיים, מחזיק באוסף נכבד של ספרי קהילות ישראל, והוא מהווה מקום טוב להרכבת רשימות ספרים כאלה ולהצצה דרכם אל תולדות הקהילות.

כאן בחרנו לרשום את הספרים שנכתבו בידי יהודים פורטוגלים שנולדו בחצי אי האיברי, או בידי נוצרים חדשים אשר לא השתייכו במהלך חייהם לקהילה יהודית נורמטיבית: כלומר, לא נכללו עבודותיהם החשובות של נוצרים חדשים מוצא פורטוגלי אשר חזרו ליהדות במקומות שונים. על הגדרה זו, שקבענו לרשימה שלפנינו, הוספנו את ספריהם של פורטוגלים לא־יהודים אשר קשורים ישירות לתולדות היהודים, במיוחד בהקשר של האינקוויזיציה ושל ויכוחי הדת.

שני תחומים חשובים השארנו מחוץ לגבולות רשימתנו: הנושא המרתק של אנוסים והתחייה של קהילות יהודיות בפורטוגל במאה העשרים. כן נשארו מחוץ לשימה גם התחלות ההיסטוריוגרפיה הפורטוגלית העוסקת בנושאים אלו(למשל, ספריהם החלוציים של Ribeiro dos Santos על ספרי הקודש של יהודי פורטוגל, ושל Herculano על תולדות האינקוויזיציה, ספרים שהם בעלי ערך ביבליוגרפי והיסטורי כשלעצמם).

ברשימה שלפנינו לא נכללו מהדורות פקסימיליות של חיבורים עתיקים, אם כי לעתים הפניתי בהערות למהדורות חשובות במיוחד.

הביבליוגרפיה סודרה בסדר כרונולוגי של תאריך הוצאת החיבורים. אבל, כדי למנוע בלבול, רשמתי לאחר הספר הראשון של כל מחבר (אשר נרשם על פי הסדר הכרונולוג הנזכר) גם את חיבוריו האחרים, אלא אם נרשמו במדור אחר.

מאמר ביבליוגרפי זה נכתב לרגל הכנת קטלוג לתערוכה שהתקיימה בירושלים בשנת.1997 החומר עודכן עד לשנת 2000 לערך. כתבי היד ודפוסי הערש תוארו בפירוט רב, כמקובל, וכך גם הספרים הנדירים: ציון חתימות בעלים, פגמים בגוף החיבור, הערות שוליים נוספות וכדומה. כמו כן צוינו עותקים נוספים המצויים בבית הספרים.

בסוף החיבור נוספה רשימה של חיבורים ורשימות ביבליוגרפיים קודמים. חלק מן ההערות מפנות את הקורא לרשימה זו.

א. כתבי יד

גורלם של כתבי היד שנכתבו בפורטוגל בימי הביניים לא שפר: הם הוכו בפגעים שונים ורבים, ורק מספר מועט מתוכם הגיע לידינו.

כתבי היד היהודיים הפורטוגליים נפגעו מן הגזרות המשותפות לכלל היהודים בימי הביניים, כגון גזרת האפיפיור גריגוריוס התשיעי, ב־20 ביוני 1239, לאסוף את כל כתבי היד של התלמוד. הוראה זו נשלחה לסנצ׳ו השני מלך פורטוגל יחד עם מלכי צרפת, אנגליה, אראגון, קסטיליה־לאון ונבארה.

אבל כתבי היד הפורטוגליים נפגעו גם מצרות מיוחדות לפורטוגל. אם נתבונן רק בשנים הקרובות לצו הגירוש, הרי עדויות המגורשים מספרד שספריהם אבדו בפורטוגל מדברות בעד עצמן, ומאפשרות לנו לתאר מה עלה בגורל החלק הגדול של ספריהם העבריים של המגורשים בכלל.

על אלה יש להוסיף את הצו של מנואל הראשון משנת 1496, האוסר על היהודים המגורשים לקחת אתם ספרים, וההלאמה, אחרי ההמרה הכפויה של שנת 1496, של הספרים העבריים שנמצאו בידי הקונברסוס, להוציא ספרי רפואה שנמצאו בידי יהודים שהיו רופאים לפני ההמרה ולא ידעו לקרוא לטינית.

ת׳ מצגר, בספרה על כתבי היד העבריים מפורטוגל, טוענת כי נשמרו מעט מאוד כתבי יד פורטוגליים אפילו בהשוואה לספרדיים, למרות החורבן שעבר על האחרונים. אותה מחברת קבעה ב־1977 כי שרדו רק 23 כתבי יד שמוצאם הפורטוגלי ודאי, מהם 18 שהועתקו אחרי 1469, ומתוך האחרונים 15 מקורם לליסבון. מספר זה אינו מדויק, אבל אנו נוקטים בו בגלל שהפרופורציה עשויה ייהיות משמעותית. על כל פנים השפע היחסי של כתבי היד מן השנים האחרונות של הימצאות היהודים בפורטוגל, בהשוואה לכתבי היד מן התקופות האחרות, מוסבר בחלקו על ידי החוקרים בהשפעה מבחוץ, בעיקר בשפע של הסופרים והמעתיקים שמוצאם מספרד והגיעו לפורטוגל ׳׳בעשורים הקודמים לגירוש".

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים רחל איבנייס ספרבר

יהדות פורטוגל במוקד

רק בין האחרונים נמצא כתבי יד מאוירים. לקבוצה זו שייך הסידור הבלתי מתוארך השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (מם׳ 1 להלן), והוא, ככל הידוע, אחד משלושה כתבי יד מאוירים מפורטוגל הנמצאים בישראל. למרות גישתה הביקורתית למדי של מצגר ביחס לאיכותה האומנותית של סדנת הסופרים בליסבון, מכל מקום יש לכלול אותו לדעתה ״בין העבודות העדינות ביותר שנעשו בליסבון, אם לא העשירות ביותר״. המחברת נותנת תיאור מפורט ביותר ואנו מפנים אליו את הקורא.

כתב היד השני (מס׳ 2 להלן), בלתי מאויר, השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, הוא תרגום של יצחק בן אברהם קאבריט של החיבור אנטידוטאריום לניקולאוס, על פי עיבוד מידי יוהאנס דה סנטו אמאדו, אשר תורגם בשנת.1478

[1] סדר תפילות לכל השנה.

כתב יד. (ליסבון), מאה 167.15 ד׳. 14:8.5. כמנהג ספרד. כתיבה ספרדית מרובעת ומנוקדת; ההוראות בכתיבה ספרדית בינונית. מקושט בזהב ובצבע, רישומי קולמוס דמויי פיליגראן ועטורי פרחים. אותיות פתיחה בזהב, בסגנון שהיה נוהג בעיטור כתבי יד בליסבון.

כתב היד חסר בראשו: נמצאים בו הדפים נו ואילך של מניין הדפים המקורי. כולל: תפילות החול (מברכות השחר והלאה), שבת, ראש חודש, חנוכה, פורים ופסח. לפנים הכיל כה״י גם הגדה של פסח שממנה שרדו הדפים 120 ו־122. בזמן מאוחר יותר נעשה בדפים אלה שימוש להשלמת ה״הלל״ בתוך סדר התפילה שתחילתו וסופו אבדו.

נוסח התפילה הוא הנוסח המקורי של יהודי ספרד לפני הגירוש.

844 "8

[אנטידוטאריום לניקולאוס],

בעיבודו של יוהן די שנטמאן, בתרגום יצחק בן אברהם קאבריט משנת קס״ג. לייריאה, רל״ט. 229 די. 14:21.

עם קולופון: ונשלמתי אותו פה העיר ההוללה לייריאה, שמונה עשר יום לחדש כסלו רל״ט לאלף הששי.

תיבה ספרדית רבנית(דפים אחדים בכתיבה רהוטה). עם הגהות שוליים. ¿ייוני בעלים: מהחכם ר׳ יהושע מימי; דניאל אלקלעי. הקדשת הספר לבית הספרים י,את משרד החינוך והתרבות.

הפר התרופות של ניקולאוס (המכיל למעלה מ־2500 תרופות ומרשמים) עובד ע״י ו,רופא הצרפתי Johannes de Sancto Amando (או בשמו הצרפתי Jean de Saint Aininml) לספר רפואה שיטתי, אשר שימש את הפקולטה לרפואה בפריז ואת רוקחי ¡.׳רפת ממחצית המאה ה־13 ועד למחצית המאה ה־17. תורגם לעברית על־ידי יצחק ׳!אבריט בשנת 1403. התרגום רחב ומקיף מן המהדורות הנדפסות.

יצחק בן יהודה אבדבנאל.

קטעים מתוך ״פ׳י המורה״, פירוש מורה נבוכים מאת יצחק בן יהודה אברבנאל, כפי שנרשמו מפיו בידי חיים יונה. [ונציה?], [1506-1503 ?].21 ד׳. 15:21. עם קולופון: אמר המעתיק, כל ימי גדלתי בין החכמים… ויגעתי למצא דברי חפץ ולהכין דברי הספר הזה … יגעתי ולא מצאתי… עד היום אשר מצאתי באר מים וויים… הפלו׳ האלהי יצחק אברבנאל… ואשמע ממנו פה אל פה פרקים מהמורה, ! י:אשר התחננתי לפניו צוה לי לכתוב… ושתי השאלות הנזכרות מפיו, ואני כותב על הספר בדיו. כה אמר חיים יונה המעתיק.

י!זיבה ספרדית רהוטה למחצה. חסר בראש ובין דף 15-14. הערות בשולי העמוד הראשון.

ר' יצחק אברבנאל (ליסבון 1437-ונציה 1508) כתב את פרושו למו״נ בשנים האחרונות לחייו, בוונציה. הספר משקף את הערצתו הגדולה לרמב״ם, על אף הבדלי ההשקפות ביניהם והביקורת שהוא מותח עליו בפרושו. מעיזבון ר׳ י׳ באדהב.

 [4] יוסף בן אברהם חיון.

פרוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון. [שס״ג]. [7] ד׳. 20×15 ס״מ. כתיבה רבנית ספרדית.

נמצא בראש קובץ פירושים לתנ״ך וביאורים למדרש, 273 ד׳. בדף 230 חתום: ״משה ן שלום ן אזרוואל שנת כגשם [שס״ג]״. נראה שהקובץ כולו נכתב בידי אותו מחבר, למעט 7 דפים בראשו, ובהם פירוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון.

יהדות פורטוגל במוקד-יום טוב עסיס ומשה אורפלי

ב. דפוסי ערשיהדות פורטוגל במוקד

בפורטוגל פעלו שלושה בתי דפוס עבריים עד לשמד: בליסבון, בפרא ובלייריאה.

 ליסבון(Lisboa)

הספר הראשון שראה אור בליסבון היה ספר עברי: הפרוש לתורה מאת ר׳ משה בן נחמן(הרמב״ן). בבית הספרים מצויים שני עותקים של מהדורה זו. בעל הדפוס העברי בליסבון היה אליעזר טולידאנו. טולידאנו לא היה למעשה שמו, אלא כינוי שהוענק לו רק בראשית המאה ה־16 בסלוניקי.

יש הסוברים כי אליעזר טולידאנו אינו אלא אליעזר אלאנתאנסי, המדפיס מאישר שבספרד, שעבר להתגורר בליסבון: שני האנשים היו רופאים. יתר על כן: האותיות והמסגרות בדפוס ליסבון זהות לאלו של דפוס אישר. אמנם הספר האחרון שיצא באישר לפני הגרוש נדפס שם ב־1490, כשנה לאחר צאת הספר העברי הראשון בליסבון, אך בספר שנדפס באישר לא הופיע שם המדפיס אליעזר אלאנתאנסי. ספר זה – חמשה חומשי תורה, אישר 1490 – הוא גם הספר המתוארך האחרון אשר נדפס בנפרד לפני הגירוש.

פרא (Faro)

בפרא נדפס הספר הראשון בפורטוגל: חמשה חומשי תורה, שהוציא לאור שמואל גקון בשנת 1487. בבית הספרים מצויה מהדורת פקסימיליה של הדפום הראשון, שיצאה בפרא לאחרונה.

הספר האחרון שיצא בפרא הודפס על ידי שמואל פורטירו, והוא מסכת גיטין, משנת 1496. בבית הספרים מצויים שלושה דפים בודדים מתוך הספר.

החוקרים חלוקים בשאלה אם שמואל גקון ושמואל פורטירו הם אותו אדם. בנו של שמואל פורטירו, דוד, עבר לאיטליה והמשיך להדפיס בפיסארו.

פארופורטוגזית: Faro) היא עיר בדרום פורטוגל. בעיר יש אוכלוסייה של 41,934 תושבים ובאזור המטרופוליני כולו גרים 58,305 תושבים. העיר היא בירת מחוז אלגרבה.

לייריאה (Leiria)

המדפיס בלייריאה היה שמואל דורטאש, ועל ידו עזרו שלושת בניו, ובמיוחד בנו אברהם.

ב־1496 נדפס שם חיבור של אברהם בן שמואל זכות, Almanach Perpetuum. לדעת החוקרים ספר זה הוא החשוב מבין שבעת האינקונבולות שיצאו בפורטוגל בשפה הלטינית(ראו גם [16] להלן).

בית הדפוס המשיך לפעול גם אחרי השמד של יהדות פורטוגל, אך באותיות לטיניות בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהבן אברהם דורטאש התנצר כפי הנראה ונשאר בפורטוגל.

לייריהפורטוגזית: Leiria) היא עיר בפורטוגל במחצית הדרך בין ליסבון לפורטו. העיר היא בירת מחוז לייריה.

אוסף שרידי דפים עתיקים בכתב-יד ובדפוס

אוסף שרידי דפים עתיקים שהוצאו מ"גניזת כריכות", ביניהם שרידי כת"י עתיקים [המאות ה-15-13], ושרידי ספרים מדפוסי ערש (אינקונבולות).
חלק מהדפים טרם הופרדו. ביניהם: שרידי כת"י על קלף מספר ראבי"ה. [אשכנז, המאה ה-14/13?]. שרידי כת"י, תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן. [כתיבה ספרדית, המאה ה-14/15?].  שרידי כת"י עתיק, פירוש רד"ק על ספר ישעיה. [כתיבה ספרדית]. שרידי כת"י, תלמוד בבלי מסכת שבת [כתיבה מזרחית עתיקה, המאה ה13/14?]. * לקט גדול של שרידי דפים בכתיבה תימנית, ביניהם קטעים מספרי תאג' עתיקים [קלף ונייר], משנה תורה להרמב"ם, תכלאל, וחיבורים אחרים. שרידי דפים מדפוסי ערש (אינקונבולות): ספר מצוות גדול – סמ"ג. רומא, לפני ר"מ; טור, אורח חיים. נאפולי, ר"נ; ספר חובת הלבבות. נאפולי, ר"נ; ועוד.
כ-40 דף, גודל ומצבי פגיעה משתנים.

דפוסי ליסבון

משה בן נחמן(רמב״ן).

חדושי תורה. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], יח באב רמ״ט [16 ביולי 1489], 302 ד׳.

  1. שני טורים.

הספר הראשון שנדפס בליסבון. כולל תפילות הרמב״ן.

עותק נוסף המצוי בבית הספרים מכיל גם את איגרת הרמב״ן לבנו, שנשלחה מירושלים. האיגרת חסרה בעותק הקודם.

דוד בן יוסף אבודרהם.

פירוש הברכות והתפילות. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], א בטבת ר״ן [25 בנובמבר 1489], 170 ד׳. 2°. בשני טורים. כתיבה ספרדית בינונית. בשער הספר מסגרת קישוטי פרחים וחיות אמתיות ומיתולוגיות. חסרים 3 ד׳ בראש הספר ו־2 בסופו, שצורפו מצילום. בכמה מקומות יש רשימות שונות, חתימות והערות שוליים. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. דפוס ראשון של פירוש אבודרהם לברכות ולתפילות.

המחבר נולד בטולדו במאה ה־14. ספרו החשוב ביותר, ״ספר אבודרהם״, נכתב בסביליה ב־1340 ונדפס לראשונה בליסבון 1490. הפירוש שלפנינו הוא הספר השני שיצא לאור בליסבון.

עותק נוסף מצוי בבית הספרים, שוקן 11150.

תנ״ך. תורה.

תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. [פורטוגל, רנ״א], 2°. התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. מספר ויקרא ועד לסוף התורה. חסרים 6 ד', אשר נוספו בצילום. אולי מאותה מהדורה כמו [8] להלן.

תני׳ך. תורה.

תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], [בשיתוף עם] דוד בר יוסף ן׳ יחייא ויוסף כלפון, בחודש אב רנ״א [1491], 2 דפים בודדים.

התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. חלק מפרשת ״וזאת הברכה״. אולי מאותה מהדורה כמו הפריט הקודם.

תפילות. סידור.

סדר תפילות. [ליסבון, אליעזר טולידאנו, רמ״ט – רנ״ב?]. [100] ד׳. כמנהג קהילות ספרד.

אותיות מרובעות.

בעמי 47 ב, בראש מסכת אבות, הבלטת אותיות השם ״משה״ בעיטורים. הדף האחרון פגום.

תנ״ך. ישעיהו וירמיהו.

ספר ישעיה [וירמיהו, עם פירוש רבינו] דוד בר יוסף קמחי הספרדי. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], רנ״ב [1492], 74 ד׳. 2°. בלתי שלם. הטקסט באותיות מרובעות, הפירוש באותיות רהוטות למחצה. הערות בכ״י בשוליים. חתימת מכון שוקן בדף האחרון.

בבית הספרים מצויים 12 עמודים מתוך עותק נוסף של פירוש הרד״ק,

דוד בן שלומה אבן יחיא.

משלי [עם] פירוש ספר משלי הנקרא קב ונקי [מאת] ר׳ דוד ב״ר שלומה אבן יחיא…

[אשבונה, דפוס אליעזר טולידאנו, רנ״ב לערך]. [62] ד׳. 29 ס״מ.

דפוסי פרא

תנ׳׳ך. תרגום אונקלוס.

תרגום אונקלוס. פרא, רמ״ז לערך. 2°. שני טורים. כתיבה מרובעת. 2

 דפים רצופים, מחומש שמות. הדפים פגומים אך עברו שיקום.

תלמוד בבלי. גיטין.

מסכת גיטין [עם פירוש רש״י], פארה, שמואל פורטירו, פרשת ויחי בשנת ברנה [י־י״ט בטבת רנ״ב, או: ו-יא בטבת רנ״ז- 1491 או 1496]. 4 ד׳. 20.2° אקס־ליבריס של אוסף מהלמן.

דפוסי לייריאה

יעקב בן אשד.

טור אורח חיים. [לייריאה, שמואל דורטאש], י׳ בסיון רנ״ה [2 ביוני 1495]. 206 ד׳.

חסרים דפים 177-170, נוספו בהעתקה בכתב יד.

בעמוד הראשון חתימת בית הספרים ובעלים נוסף, בעמוד האחרון חותמת בית הספרים ואוסף שוקן. שוקן 54

דפוס בלתי מזוהה

יעקב בן אשר.

טור אורח חיים. [פורטוגל או ספרד, ר״ן לערך] [1490 לערך].

23 דפים, בלתי רצופים. עם תחיליות מילים בכתב יד. פגום במקומות רבים, חלקו משוקם.

[1]          זוהי האינקונבולה הפורטוגלית העברית היחידה בבית הספרים בירושלים שהיא גם פרי יצירתו של יהודי פורטוגלי. על דוד בן שלמה אבן יחיא (1487-1436) ראו גם [25], הוא שייך למשפחת דון יחיא המפורסמת אשר רבים מבניה היו מדינאים ואינטלקטואלים חשובים. על המשפחה ראו: ליפינר(לעיל, הערה 4), עמי 43 והערה 21.

אינקונבולה (מלטינית incunabulum דפוס ערש, או דפוס עריסה) הוא כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500.

ספרים שנדפסו מחוץ לגבולות פורטוגל-רחל איבנייס ספרבר

 

ג. ספרים שנדפסו מחוץ לגבולות פורטוגליהדות פורטוגל במוקד

בחלק זה מצויים ספרים שנכתבו בידי יהודים שנולדו בפורטוגל אך נדפסו לאחר הגירוש מחוץ לגבולות פורטוגל. בצדם הבאנו מספר ספרים הקשורים לפורטוגל בעקיפין, והם נדירים או בעלי עניין ביבליוגרפי מיוחד, ביניהם למשל תנ״ך פרארה, שמדפיסו נולד בפורטוגל.

בסעיף זה לא נלקחו בחשבון מחברים שנולדו בספרד וחיו תקופה מסוימת בפורטוגל, למרות שכמה מהם כתבו שם חלק חשוב של יצירותיהם. לפיכך לא נכלול את חיבורו של אבן וירגה, שבט יהודה, או חיבורים אחדים של אברהם זכות. גם ספריהם של אנשים חשובים כמו אברהם סאבא, יעקב אבן חביב, יהודה חיט, יוסף בן חיים יעבץ ויוסף קארו לא נכללו. היוצא מן הכלל היחיד הוא האלמנך פרפטואום לאברהם זכות ([16] להלן), בגלל חשיבותו לתרבות הפורטוגלית וההדים שהעיר בארץ זו.

צירפתי לחלק זה גם את ספרו של יעקב דה פאנו, אשר רגליו לא דרכו כלל על אדמת פורטוגל. זיקתו ליהדות פורטוגל מפורטת בתיאור לספרו.

[16] Abraham ben Shemuel Zacuto.

Almanach perpetuum, exactissime nuper emendatu omniu celi motuum cum additionibus in eo factis tenens complementum. (Venetiis, Petra Liechtenstein Coloniensen, 1502). 24 1., 429 p. of tabs. "Cum gratia et Priuilegio". Opus Ephemeridium siue Almanach perpetuu… impressum :בסוף הספר קולופון est ac absolutu Venetiis… per Petru Liechtenstein Coloniensem. Anno Salutifere

incarnationis 1502. Die 15 Julii.

בשוליים ובדפים הריקים שבספר מופיעות הערות בכתב יד וכן חתימות שונות, אולי חתימות בעלים. מתנת  Harry Friedenwald לבית הספרים.

המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה לאור בלייריאה בשנת 1496 תרגום מקוצר של הספר ״החיבור הגדול״ שכתב זכות עוד בהיותו בספרד, בין השנים 1478-1473. הספר היה נפוץ מאד ושימש גם ספנים רבים, ביניהם כפי הנראה גם קולומבוס וואסקו דה גמה. התרגום והעיבוד ללטינית נעשה בידי תלמידו של זכות, יוסף ויזיניו, שגם כתב פרוש עליו.

  • יצחק אברבנאל.

ראש אמנה [על שרשי האמונה וראשי יסודי הדת]. קושטאנט׳, דפוס דוד ושמואל ן׳ נחמיאש, יצחק קספוטה, רס״ה רס״ו. [176] די. 29 ס״מ. מראשי העמודים. נדפס בלא שער.קולפון כולל גם: זבח פסח, עם הפנים; נחלת אבות. חתימות וחותמים של בעלים קודמים בעמוד הראשון. משוקם.

עותק נוסף באוסף מהלמן(בתוספת נחלת אבות בלבד).

  • יצחק אברבנאל.

פרוש על נביאים ראשונים. פיזרו, חמ״ל, [רע״ב]. 302 ד׳. עם הפנים.

חתימת בעלים קודמים. משוקם.

בבית הספרים 4 עותקים.

 [19] יצחק אברבנאל.

ספר משמיע ישועה, חברו השר דון יצחק אברבנאל. [שלוניקי], (דפוס יהודה לבית

גדליה), (רפ״ו). עח ד׳. 28 ס״מ. חסרים ד׳ עה-עו.

  • יצחק אברבנאל.

פרקי אבות עם פרוש… רבינו משה בן מיימון… ועם פרוש… דון יצחק אברבנאל בן יהודה… וקרא בשם… נחלת אבות. ונציה, מארקו אנטוניאו יושטיניאנו, ש״ה. 216 ד׳.

בבית הספרים עותקים אחדים של מהדורה זאת, וכן של מהדורה אחרת: ונציה, בבית ״רזי די קבאלי, שכ״ז.

  • יצחק אברבנאל.

מרכבת המשנה, פירוש למשנה תורת אל׳. חברו שר וגדול בישראל, דון יצחק אברבנאל… והוספנו מראי מקום… סביוניטה, דפוס טוביה פואה, שי״א. קמה, [1] ד׳.

בעמוד האחרון מופיע דגל המדפיס וכן שמות בעלים. דפוס ראשון.

פרושיו של יצחק אברבנאל, אולי היהודי הפורטוגלי המפורסם ביותר, זכו למהדורות רבות. פרושו לספר דברים היה הספר העברי הראשון שנדפס שם, סביוניטה 1551, וצונזר ע״י הצנזור כפגיעה בנצרות. דפוס פואה נסגר ע״י הצנזור שמונה שנים מאוחר יותר.

בבית הספרים מצויים שני עותקים.

  • יצחק אברבנאל.

עטרת זקנים… חברו… דון יצחק אברבנאל… סביונטה, בבית טוביה פואה, שי״ד. מ, [4] ד׳.

  • יצחק אברבנאל.

פירוש התורה מהחכם… דון יצחק אברבנאל… והוגה… על ידי… שמואל ארקוולטי… ויניציאה, זואן בראגדין, של״ט. תכה [צ״ל תכד] די. מהדורה ראשונה.

עם חותמת London Society ואקס־ליבריס של אלישע מ׳ פרידמן, אשר תרם את הספר לבית הספרים.

בבית הספרים 3 עותקים נוספים.

  • דוד בן שלמה אבן יחיא.

ספר לשון למודים בחכמת הדקדוק להחכם… ר׳ דוד אבן יחיא… [קושטנטינה], דפוס דויד ושמואל בן נחמיאש, ירו״ן [= רס״ו], [60] די.

8 ד׳ אחרונים כוללים: שקל הקודש, מאמר קצר במלאכת השיר [מאת ר׳ שלמה אלמולי].

עמוד ראשון ועמוד אחרון בצילום. דפוס ראשון.

עותק נוסף של אותה מהדורה באוסף מהלמן.

באוסף מהלמן גם מהדורה נוספת של ספר לשון למודים, קושטנטינה ר״פ (1519), אף היא כוללת את שקל הקודש.

מהדורה נוספת: קושטנטינה(אצל אליעזר בן גרשון שונצינו, י״א בניסן ש״ב). עותק נוסף של מהדורה זו נכרך עם נשמת אדם לר׳ אהרון שמואל בן משה שלום. המחבר (1524-1440) היה מדקדק ופרשן. בשנת 1477 מונה לרבה של ליסבון, עיר הולדתו, אבל מאמציו למען גולי ספרד אילצו אותו לצאת לגלות. בזקנתו חי בקונסטנטינופול, שם נפטר. החוקרים אינם תמימי דעים אם הוא שחיבר את ״שקל הקודש״, מסכת קטנה על השירה. לדעת אחדים, המחבר הוא שלמה בן יעקב אלמולי, ואחרים טוענים כי המחבר הוא אכן דוד בן שלמה אבן יחיא, שכתב את החיבור עבור תלמידו וקרובו דוד בן יוסף אבן יחיא.

  • דוד בן שלמה אבן יחיא.

משלי [עם] פירוש ספר משלי הנקרא קב ונקי [מאת ר׳ דוד ב״ר שלומה אבן יחיא…] (שלוניקי, דפוס דון יהודה לבית גדליה, רפ״ב). רכ-רמו, [9] ד׳.

נדפס יחד עם ספר תהלים עם פרוש הרד״ק, (להלן [28]), ומכאן מספור העמודים. :כרך בנפרד (אף שקיבל בבית הספרים אותה סיגנטורה כמו [28]). 9 הדפים ־אחרונים הוספו ממהדורה אחרת.

עם מדבקה של Jewish Cultural Reconstruction, וחותמת של בעלים קודמים בדף הראשון. הערות נוספו בגב השער.

  • משה בן שם טוב אבן חביב.

מרפא לשון… דרכי נעם… הם שני חבורי׳… [קושטא, ר״ע]. [8] ד׳. כותרת. הדף האחרון הושלם בצילום.

בבית הספרים נמצאים גם שני עותקים של מהדורה אחרת: ויניציאה, דפוס דניאל במבירגי, ש״ו. [26] די.

  • אברהם בן נסים חיון.

אמרות טהורות… להחכם… אברהם חיון בן… נסים חיון מלישבונה. [קושטא, ־ע״ח].28 [ח] ד׳.

עותק נוסף באוסף מהלמן.

בבית הספרים גם עותק של מהדורת שלוניקי, בית אברהם בן מתתיה בת שבע, שנ״ו. כרוך עם הפרוש למגילת איכה לר׳ שמואל בן חביב די וידש.

  • יוסף בן אברהם חיון.

ספר תהלים… עם פרוש הרב ר דוד קמחי… ועם פרוש הרב ר יוסף בן אברהם חיון… שלוניקי, דפוס דון יהודה לבית גדליה, רפ״ב. רט, רל־רלא, קלב-קלו [צ״ל קלח], [1],רכ-רמו, [9] ד׳.

7דפים [1], רכ-רמו, [9], כוללים את ספר משלי, לעיל [25], ־פוס ראשון.

ג. ספרים שנדפסו מחוץ לגבולות פורטוגל – רחל איבנייס ספרבר

  • יוסף בן אברהם חיון.

ספר מלי דאבות… חברו… הה״ר יוסף חייון… קושדאנדינא [קושטא], חמ״ל, של״ט. נ ד׳. 22 ס״מ.

דפוס ראשון. עם חתימות בעלים קודמים בעמוד הראשון, המשוחזר חלקית. 2 עותקים נוספים, פגומים, באוסף מהלמן.

בבית הספרים גם 2 עותקים של מהדורת ונציה, דפוס d. Zanetti, שס״ה. R 8o 91A572

  • שלמה מולכו.

דרוש על דרך האמת… [מאת] שלמה מולכו. שאלוניקי, דפוס יוסף סיד אליה ריקו, טרף [=רפט]. לו די.

דפוס ראשון, נדפס עוד בחיי המחבר. המהדורות הבאות נקראו בשם ״ספר המפואר״.

חותמת ״גנזי יוסף בירושלים״ בעמוד הראשון.

המקובל שלמה מולכו(1532-1500), נולד בפורטוגל בשם Diogo Pires  למשפחה נוצרית חדשה מעורה בחיי פורטוגל. הוא עצמו הגיע לתפקיד רם בחצר המלך, אך חזר אל היהדות ומל את עצמו בהשפעת דוד הראובני. הועלה על המוקד במילנו על ידי האינקוויזיציה.

 [31] Leone Ebreo [Judah Abravanel].

Dialogi d'amore di maestro Leone medico hebreo. Corradini de Corradinis Camertis. Roma, Antonio Blado d'Assola, 1535. [4], 37, 75,154, [2] 1. "Congratia, et prohibitione del sommo Pontefice, de l' eccelso Senato di Venetia, de rillustrissimo Duca di Milano, de l'Illustrissimo Duca di Fiorenza,  & altri Principi d'Italia, che nissuno possi stampare detta opera sotto le pene che le lor priuilegy si contiene".

דפוס ראשון של החיבור הפילוסופי המפורסם של יהודה בן יצחק אברבנאל.

[1] בבית הספרים מצויות מהדורות שונות של חיבור זה. מן המאה הט״ז נזכיר מהדורה בתרגום קסטליאני שראתה אור בוונציה 1568, ואחרת בסרגוסה 1584 ; בתרגום צרפתי: ליון 1595¡ בלטינית: באזל 1587 ! ומהדורות נוספות באיטלקית: וינגיה (ונציה) 1549, 1558, ונציה 1586.

.M. A. Principis Burghesii בעמוד האחרון דגל המדפיס. בספר אקס־ליבריס ובו בכריכה הפנימית הודבקו קטעי ידיעות על יהודה אברבנאל.

 [32] Biblia. Ferrara. 1553.

Biblia en lengua Española traduzida palabra por palabra déla verdad Hebrayica por muy excelentes letrados vista y examinada por el officio de la Inquisición              priuillegio del yllustrissimo Sefior Duque de Ferrara. Ferrara, (Abraa Vsque).

 

 a la muy magnnifica Señora Doña Gracia Naci מעבר לשער

A la gloria y loor de nuestro Señor se acabo la presente Biblia en עם קולופון

 lengua Española traduzyda déla verdadera origen Hebrayca por muy excelentes letrados: con yndustria y deligencia de Abraa Usque Portugués: estampada

en Ferrara a costa y despesa de Yom Tob Atias hijo de Leui Atias Español: en 14 De Adar de 5313

חותמת אוסף שוקן בשני צדי הדף האחרון.

הספר נדפס בשתי גרסאות מקבילות: האחת הוקדשה לדונה גרציה נשיא ונועדה לציבור היהודי; השנייה הוקדשה לדוכס הרקולה דסטה ונועדה לציבור הנוצרי..'

בבית הספרים עותקים אחדים ;

מדפיס, אברהם אושקה, או דוארטה פינל בשמו הפורטוגלי, נאלץ לעזוב את פורטוגל מפחד האינקוויזיציה ועבר להתגורר בפרארה שבאיטליה בשנת 1543. התני׳ך, הידוע בשם ״תנ״ך פרארה״, היה הספר הראשון שהוציא אושקה לאור, יחד עם שותפו יום־טוב אטיאס (גרונימו דה ורגם), מאנוסי ספרד.

  • יעקב בן יואב אליה מפאנו. 

שלטי הגבורים. חברו הגאון כמ״ר יעקב… בכמהה״ר יואב אליה מפאנו ז״ל. פרארה, בית אברהם ן׳ אושקי, שי״ו. [16] ד׳.

עם קולופון: תם ונשלם שבח לבורא עולם פה פיראראו בחדש אלול שנת שי״ו לפ״ק בבית כמ׳יר אברהם ן׳ אושקי י״צ. ספר נדיר ביותר. חותמת המדפיס בעמוד הראשון.

עם רשימות בכתב יד בתוך הספר. בדפי הספר האחרונים מחיקות של מילים ואף שורות, אולי מידי הצנזורה.

מרבית הספר הוא סטירה נגד הנשים. בחלקו האחרון קינה על האנוסים שמתו על קידוש השם באנקונה 1555. האלגיה עוררה את חמת הכנסייה, שציוותה על דוכס פרארה לשרוף את הספר ולהעניש את מחברו. ספר זה הביא כפי הנראה לסגירת בית הדפוס של אברהם אושקי בפרארה.

  • יוסף בן שם טוב [ויזיניו]

     

שארית יוסף… שאלוניקי, נדפס … בבית… יוסף בן… יצחק בן… יוסף יעבץ, שבט משנת שכ״ח. [94] ד׳. 9x14 ס״מ.

פרוש על האלמנך של זכות, מידי מתרגמו ללטינית (לעיל [16]). כולל שיר מאת שמואל הרופא על פרשיות השבוע.

R Fr. 946

[35] Samuel Usque.

Consolaçam as tribulaçôens de Ysrael. Composto por Samuel Vsque. Ferrare <sic>, [Amsterdam], Abraham aben Vsque, [1599]. [1], 270, [2] 1.

חתימת מ׳ גסטר.

המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה בפרארה 1553, ובשער המהדורה שלפנינו מופיעים המקום והמדפים של מהדורה זו. מהדורת 1553 הושמדה רובה ככולה על ידי הכנסייה. המהדורה שלפנינו יצאה באמסטרדם בשנת 1559, ומציינת את ראשית הדפסת הספרות הספרדית בהולנד. גם מהדורה זו נדירה ביותר. עותק פגום במקצת, עבר טיפול לשימור.

על המחבר, שמואל אושקי, ידועים לנו פרטים מועטים בלבד: היה מצאצאי משפחה ספרדית שעברה להתגורר בפורטוגל בשנת 1492, ובעל השכלה תרבותית רחבה, יהודית וכללית. החיבור בא לנחם את עם ישראל ולבשר לו את דבר ישועתו הקרובה, והוא כתוב בסגנון רנסנסי מובהק.

 [36] גדליה בן דוד אבן יחיא. שבע עינים. [קושטא או ויניציה, ש– ?].[27 ד׳]. 8°. נדפס בלי שער.

פותח בהקדמת מה״ר יוסף אבן יחיא: ״כי שבע חכמות מסודרות בתוכו במאזנ׳י מליצותיו גשם שותף״.

המחבר, רופא ופילוסוף, נולד בליסבון ב־1436 ומת ב־1487 בדרכו לארץ ישראל, שם נקבר בצפת. זוהי אחת משתי המהדורות של ספרו היחיד. כותרתו, המבוססת על זכריה ג, ט, רומזת על תוכנו, הדן בשבעת עיקרי היהדות, על פי המחבר.

ד. האינקוויזיציה

המבחר המוצג מתמקד בפעילות האינקוויזיציה על אדמת פורטוגל, ואינו משקף את מצבם של כלל אנוסי פורטוגל, שעל אודותם מצוי מידע רב בתיקי האינקוויזיציה הספרדית, ובעיקר מן התקופה שבה פורטוגל וספרד היו מאוחדות תחת כתר אחד.

אין במאמר התייחסות לפעילות האינקוויזיטורית שהתרחשה במושבות פורטוגל, כגון ברזיל או גואה שבהודו.

על הקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל נקבע בבולה של האפיפיור  בשנת 1536, והיא פעלה עד 1821

Cum ad nihil magis

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל – רחל איבנייס ספרבר

  • יעקב בן יואב אליה מפאנו.

שלטי הגבורים. חברו הגאון כמ״ר יעקב… בכמהה״ר יואב אליה מפאנו ז״ל. פרארה, בית אברהם ן׳ אושקי, שי״ו. [16] ד׳.

עם קולופון: תם ונשלם שבח לבורא עולם פה פיראראו בחדש אלול שנת שי״ו לפ״ק בבית כמ׳יר אברהם ן׳ אושקי י״צ. ספר נדיר ביותר. חותמת המדפיס בעמוד הראשון.

עם רשימות בכתב יד בתוך הספר. בדפי הספר האחרונים מחיקות של מילים ואף שורות, אולי מידי הצנזורה.

מרבית הספר הוא סטירה נגד הנשים. בחלקו האחרון קינה על האנוסים שמתו על קידוש השם באנקונה 1555. האלגיה עוררה את חמת הכנסייה, שציוותה על דוכס פרארה לשרוף את הספר ולהעניש את מחברו. ספר זה הביא כפי הנראה לסגירת בית הדפוס של אברהם אושקי בפרארה.

  • יוסף בן שם טוב [ויזיניו]

שארית יוסף… שאלוניקי, נדפס … בבית… יוסף בן… יצחק בן… יוסף יעבץ, שבט משנת שכ״ח. [94] ד׳. 9x14 ס״מ.

פרוש על האלמנך של זכות, מידי מתרגמו ללטינית (לעיל [16]). כולל שיר מאת שמואל הרופא על פרשיות השבוע.

R Fr. 946

[35] Samuel Usque.

Consolaçam as tribulaçôens de Ysrael. Composto por Samuel Vsque. Ferrare <sic>, [Amsterdam], Abraham aben Vsque, [1599]. [1], 270, [2] 1.

חתימת מ׳ גסטר.

המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה בפרארה 1553, ובשער המהדורה שלפנינו מופיעים המקום והמדפים של מהדורה זו. מהדורת 1553 הושמדה רובה ככולה על ידי הכנסייה. המהדורה שלפנינו יצאה באמסטרדם בשנת 1559, ומציינת את ראשית הדפסת הספרות הספרדית בהולנד. גם מהדורה זו נדירה ביותר. עותק פגום במקצת, עבר טיפול לשימור.

על המחבר, שמואל אושקי, ידועים לנו פרטים מועטים בלבד: היה מצאצאי משפחה ספרדית שעברה להתגורר בפורטוגל בשנת 1492, ובעל השכלה תרבותית רחבה, יהודית וכללית. החיבור בא לנחם את עם ישראל ולבשר לו את דבר ישועתו הקרובה, והוא כתוב בסגנון רנסנסי מובהק.

 [36] גדליה בן דוד אבן יחיא. שבע עינים. [קושטא או ויניציה, ש– ?].[27 ד׳]. 8°. נדפס בלי שער.

פותח בהקדמת מה״ר יוסף אבן יחיא: ״כי שבע חכמות מסודרות בתוכו במאזנ׳י מליצותיו גשם שותף״.

המחבר, רופא ופילוסוף, נולד בליסבון ב־1436 ומת ב־1487 בדרכו לארץ ישראל, שם נקבר בצפת. זוהי אחת משתי המהדורות של ספרו היחיד. כותרתו, המבוססת על זכריה ג, ט, רומזת על תוכנו, הדן בשבעת עיקרי היהדות, על פי המחבר.

ד. האינקוויזיציה

המבחר המוצג מתמקד בפעילות האינקוויזיציה על אדמת פורטוגל, ואינו משקף את מצבם של כלל אנוסי פורטוגל, שעל אודותם מצוי מידע רב בתיקי האינקוויזיציה הספרדית, ובעיקר מן התקופה שבה פורטוגל וספרד היו מאוחדות תחת כתר אחד.

אין במאמר התייחסות לפעילות האינקוויזיטורית שהתרחשה במושבות פורטוגל, כגון ברזיל או גואה שבהודו.

על הקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל נקבע בבולה של האפיפיור  בשנת 1536, והיא פעלה עד 1821

Cum ad nihil magis

נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה – אלווירה דה אזבדו מאה

נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה

יהדות פורטוגל במוקד

יהדות פורטוגל במוקד

 אלווירה דה אזבדו מאה

מקובל לחשוב שהמסורת היהודית־נוצרית אחראית להפיכתה של האישה למשנית ברמות שונות, למן הרמה האישית ועד לרמה החברתית והתרבותית.

אין טעות גדולה מזו, ועל כן ראוי לחזור ולהבהיר: למעשה אין לא ביהדות ולא בנצרות תפיסות שליליות בהקשר לאישה, אלא בהתחשב בייחודה, המקנה לה משימות ותפקידים ייעודיים, כפי שאנו למדים מן התנ״ך, מן האוונגליון ומן התלמוד.

בכתבי אבות הכנסייה עולות לראשונה וריאציות מושגיות של היחס לאישה, כאשר הם מחדירים לנצרות הסתכלות אפלטונית, דהיינו פרספקטיבה דיכוטומית המייחסת לאישה שני פנים: של קדושה ושל שטנית. הנזירות, הגברית בעיקרה, וההערכה הרבה להינזרות, השפיעו על החברה הגברית והדתית של ימי הביניים לאמץ גישה של משיכה ודחייה כלפי האישה. זו נתפסה כקשורה במיוחד לסודות הגדולים של החיים – הלידה והמוות – ואלה העניקו לה הילה מסוימת של תעלומה בלתי נתפסת.

אגב, מאז יצירתו המפורסמת של אריסטו ״תולדות בעלי החיים״ ועד לתאולוגיה של ימי הביניים נחשבה האישה ליצור בלתי מושלם, לא גמור, ״זכר לקוי״, אשר לא נברא בצלם אלוהים.

כמהלך המאה הט״ז הסביר התאולוג פרי מרטין דה קסטניגה מדוע מרבית שליחי השטן היו נשים ולא גברים:

" ראשית – מפני שישו הרחיק אותן ממתן ברכות בכנסייתו, ומשום כך השטן העניק להן – להן יותר מאשר להם – את הסמכות למתן קללותיו.

שנית – מפני שהשטן מוליך אותן שולל ביתר קלות, כפי שנראה מכך שהאישה הייתה הראשונה שרומתה, והשטן ניצל אותה לצרכיו לפני שהשתמש בגבר.

 שלישית – מפני שהן יותר סקרניות לדעת ולבחון את הנסתרות, והן שואפות להיות מיוחדות בדעת, שמטבען מנועה מהן.

רביעית – מפני שהן נוטות לפטפוטים יותר מן הגברים, ושומרות על סודיות פחות מהם, וכך הן מלמדות את חברותיהן, דבר שגברים עושים פחות.

חמישית – מפני שהן נתונות יותר לכעס ולנקמה, ומכיוון שחסרים להן כוחות כדי לנקום באלה שעליהם הן כועסות, הן מחפשות ומבקשות מאת השטן נקמה ועזרה.

שישית – מפני שהכישופים שמבצעים הגברים מיוחסים למדע או לאומנות כלשהם, והעם קורא להם קוסמים ואינו קורא להם מכשפים.״

האישה נתפסת אפוא כאחד מסוכני השטן עלי אדמות, במקביל לעובדי האלילים, המוסלמים והיהודים.

התאולוג הכריזמתי בן העיר טרנטו, קרלוס דה בורומאו, בחיבורו שהיה ״רב־ המכר״ בין המדריכים לכמרי הווידוי בתקופתו, חזר פעמים אחדות על הסכנות האורבות לכמרים בווידוי הנשים, אשר היו האויב המושבע, ממנו פחד גם ההגמון פחד מוות.

לא ייפלא אם כן שבמהלך העידן המודרני נמשכה ההסתכלות הדיכוטומית על האישה: מפתה וסוכנת של השטן, אך בו זמנית – עם ההתפרצות המחודשת של פולחן מרים, אם ישו- גם מגלמת את היופי, התמימות, השבירות והחן.

הלשכה הקדושה, כבית הדין של האמונה, אינה יוצאת מכלל זה, והיא משחזרת סטראוטיפ שלפיו המין החלש, בגוף ובנפש, בהיותו מחוץ למסגרת המשפחתית הינו תלוי ישירות בחברה, כפי שאמנם היו היתומות והפילגשים; כך נאמר במדריך האינקוויזיטורים של אימריש־פניה (Eymerich-Pefla) 

״אדם הונה על ידי חוה, לא חוה על ידי אדם. חוה פיתתה את אדם. אי לכך, מן הצדק שאדם ישלוט עליה וימתן אותה, על מנת שלא תשוב ותיפול בחולשת מינה.

על האישה לכסות פניה ברעלה, מכיוון שאינה צלם אלוהים, ועל מנת להראות צייתנות לגבר. ומכיוון שהחטא בא לעולם דרכה, אל לה להיכנס לכנסייה בשיער גלוי, אלא רק מכוסה בצעיף.

ההגמון והכומר מייצגים את ישו. כאות כבוד למעלתם עליה להתכסות בכנסייה, כמו שהייתה מכסה עצמה בפני ישו, השופט העליון. לזכר החטא הקדמון עליה לשמור על כל סממני הכניעה.

כאות לכניעה עליה לגדל את שערה. אם תגזור אותו, תקולל. האל נתן לאישה את שער ראשה כדי שהיא תכסה אותו, כדי שתזכור את כניעתה… היא אינה רשאית ללמד, להעיד, להוכיח אמונה או לשפוט.

נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה – אלווירה דה אזבדו מאה

 

יהדות פורטוגל במוקד

יהדות פורטוגל במוקד

על פי שפת החוק, מין הנקבה נכלל בתוך הזכר  comprehenditur sub masculinuir ולא להפך.

האישה הכופרת מאבדת את זכותה לנדונייתה.״

בנסיבות אלה ברור שבלשכה הקדושה מסתכלים על האישה בחוסר אמון מיוחד ־בחשד. יש שחשים אפילו חשש מסוים מפני המין החלש. למרבה הפלא, הפחד היה דווקא התחושה שהאינקוויזיטורים טיפחו ביותר, ובאמצעות הדיכוי על ידי הפחד ניסו להחזיר את העבריינים אל דרך הישועה האמתית.

במקרים אחדים נתקלנו במבוכה מסוימת מצד האינקוויזיטורים, קושי רב לשלוט במצב מול גישות התנהגות יוצאות דופן ובלתי צפויות, טיפוסיות לנשים.

סוגיית הפחד, ובעיקר הנוכחות והמעורבות הרבה של הלשכה הקדושה בחברה של המאות הט״ז והי״ז, מובילה אותנו להרהור על התגובות השונות שבית המשפט — מעורר אצל סוגים שונים של נשים, אצל הנוצריות הוותיקות והנוצריות החדשות, לדוגמה:

כך אנו מוצאים שאצל הנוצריות הוותיקות בולטת על פי רוב – כפונקציה של עיצובן הדתי האופייני – תערובת של חשד, כבוד ובעיות מצפון ביחס לעונש הבא מצד מוסד בעל אופי דתי, המפעיל לחץ חברתי כבד.

ייתכן שבאופן מסוים גם הנוצריות החדשות היו שותפות לפחד הזה, שפעמים רבות היה מקפיא את הרצון עד כדי כך שהוביל אותן לעשות דברים שלא התכוונו לעשות או לדבר בשעה שהתכוונו לשתוק. אבל למעשה אצל המתייהדות היה דבר זה יוצא דופן, וחשיבותו נבעה בעיקר מן התוצאות החומריות והמשפחתיות שבאו בעקבותיו. בתחום המצפון הופיעו הבעיות רק בעת הווידוי.

ואילו הלחץ החברתי אצל הנוצריות הוותיקות לעומת הנוצריות החדשות היה מסוג אחר. ברמה של החברה הכללית, למעט אולי בשכבות החברתיות העליונות, נדחפו הנוצרים החדשים מעט לשוליים, ועל כן היה הלחץ החברתי שהופעל עליהם הרבה יותר שלילי עבור ״בני האומה״ [=הנוצרים החדשים] במובן הכלכלי והמקצועי. במיוחד בחוגים הקשורים במסחר הזעיר או בחוגי בעלי המלאכה.

עדיין במישור החברתי, גלימת העונשין שהמתייהדים היו חייבים ללבוש תקופה מסוימת אחרי פסק הדין הפכה לאות נידוי, המעורר תגובות אלימות, כפי שקרה למספר נשים שנסקלו, נבזזו והושפלו על ידי נוצרים ותיקים. לעתים תכופות קרה שצעירים לא נישאו בגלל שאחד מן ההורים היה מתהלך עם גלימת העונש. כך קרה שבתחילת שנות השמונים של המאה הט״ז השתרש הנוהג לפיו הנוצרים החדשים לא חזרו למקומות מגוריהם עד אשר נפטרו מחובת גלימת העונש.

גם הלשכה הקדושה נהגה בצורה שונה כלפי  נוצריות ותיקות ונוצריות חדשות, בהתאם לחומרת הפשעים שבדרך כלל נחשדו בהם אלו ואלו: מינות ואמונה ביהדות אצל האחרונות, אמונות טפלות, כישוף או ביגמיה אצל הראשונות. גם דרגת החשד בהקשר לאמונה הייתה באופן טבעי שונה לחלוטין. כאן המקום להערה נוספת:

תקופת התגליות הימיות של הפורטוגלים גרמה לגל משמעותי של הגירה, אישית וגברית, שהיה אחראי כבר במחצית השנייה של המאה הט״ז לשינויים בנוף האנושי ובעטיו נגרמו בעיות משפחתיות וחברתיות רציניות. בין אלו בלטה כל הפרובלמטיקה הקשורה למשפחות חד־הוריות, כולל הנשים הידועות כ״אלמנות של אנשים חיים״ וההתרבות ההדרגתית של ילדים בלתי חוקיים.

אנשים חיים״- דהיינו, נשים שחיו כאלמנות של בעלים נעדרים, שעם חלקם הגדול ניתק כל קשר, ולכן אפילו אחרי שנים רבות לא יכלו להתחיל חיים חדשים. ללא הוכחות למותם של בני זוגם. חלק מהן נהיו לביגמיות סבילות, באשר הסתכנו בנישואים חדשים מיד כשהצליחו לקבל שמץ של ידיעה. או שהיו בודות את אותן ידיעות ומשלמות למי שהיה מוכן להעיד שהוא יודע על מות הבעל.

ברם, לא מצאנו עד כה אף פעם אישה נוצרייה חדשה ביגמיסטית. ברמת התיעוד האינקוויזיטורי גם לא נתקלנו בילדים בלתי חוקיים של אם נוצרייה חדשה. נדמה שאפשר להסביר את המצב הזה בקוד מוסרי מופנם יותר! אבל אין להתעלם גם מן הרמה ההשכלתית הגבוהה יותר של ״בני האומה״ במאות הט״ז והי״ז, אשר הייתה אחראית גם לקלות בה החליפו הנשים את בעליהן בניהול העסקים ובפעילויות כלכליות אחרות, כאשר נהיו לראשי משפחה מכח הנסיבות.

מאידך גיסא, הנוצריות החדשות שנישאו בנישואים מעורבים התקבלו על ידי הלשכה הקדושה בנדיבות מסוימת. אמנם זה לא עודד סוג זה של נישואין, אלא כאשר בני המשפחה נתקלו באיום מסוים או שנמצאו מחוץ לפורטוגל. במקרים כאלה מקובל היה להקריב את האישה לטובת המשפחה ולכן הקהילה לא הייתה מנדה אותה, כמו שנהגה ברוב המקרים האחרים. (וראו לדוגמה נספח א להלן). הפחד מן האינקוויזיציה לא גבר עד כדי הקרבת קרבן כזה, והאנוסים היו לעתים תכופות מתגאים בכך שהנוצרים הוותיקים היו כועסים כאשר הנוצרים החדשים היו מתחתנים עם בנות דתם על פי תורתם.

          בחרנו כדוגמה את אנה פרננדש מסייה (Seia) שקרוביה והקהילה עצמה שמרו לה טינה מפני שהתחתנה עם נוצרי ותיק. במקרה שלה, כמו במקרים רבים אחרים, היותה אשת נוצרי ותיק הקל על קיום הפולחן היהודי, שכן הסטטוס של הבעל הגן עליה. אף על פי כן היא ״נמסרה לידי בית המשפט החילוני״(לשון עדינה של האינקוויזיציה לציין פסק דין מוות על המוקד). ,ANTT 3863 .Inquisieao de Coimbra, proc, משנת 1573 – גזר דין המסיים את ההרשעה (להלן, נספח א).

הודות לדיכוטומיה חברתית זו, שהחריפה בגלל התנהגות הלשכה הקדושה אשר לא השאירה פתח לכל צורה של אינטגרציה, נשארו נשות האנוסים משמרות כנות ועיקשות של דת משה, ובתוך כך נהיו יותר ויותר זהירות בשמירת תורתם, המוגבלת כמעט לחלוטין לתחום הבית פנימה. לשם כך נקטו באמצעי זהירות מיוחדים, כגון החלפת העוזרות הנוצריות הוותיקות בשפחות, או דחיית הגילוי והלימוד לבנים עד לגיל 18, אז יוכלו להתגונן יותר טוב במקרה של מעצר.

הנשים קיבלו על עצמן את התפקיד של מבשרות תורת משה (דבר שהיווה כפירה בעיני האינקוויזיציה), והעברת המסורת בעל פה הייתה באחריותן הכמעט בלעדית של הנשים. כך נשמרו למעשה הדברים עד המאה הכ', ללא שינויים משמעותיים. בכך לקחו על עצמן הנוצריות החדשות באופן אוטומטי את העמדה שגרמה לריבוי מספר האסירות רב יתר מזה של האסירים הגברים. עובדה זאת העניקה להן גם כוח פנימי עצום, אולי מפני שאמונתן המעוגנת יותר סייעה להן לעתים לא נדירות להתגבר על הפחד, ולעתים תכופות הוכיחו שהן נשים לא־כנועות, מזלזלות ואפילו מורדות.

יש לציין שאצל הנשים הנוצריות החדשות אנו מוצאים הרבה פעמים שהן בעלות מקצוע, או מסייעות לבעל בחנות או בבית מלאכה; לעתים הן עצמן בעלות עסק זעיר – או שהן טוות, אורגות, שוזרות חוטי משי, מנהלות פונדקים ועוד. מספר לא מבוטל מביניהן יודעות לחתום את שמן, ולפעמים אפילו לקרוא ולכתוב.

בשל כל אלה נדמה לנו שהרבה הצהרות ועמדות של הנוצריות החדשות היו תוצאות של החלטות מדעת ומשיקול, תוצאה של גאווה ״גזעית״ מסוימת – אם יותר לנו להשתמש בביטוי – שהייתה מחריפה נוכח כל סוג של התגרות.

נוצריות חדשות בסבך הלשכה הקדושה- אלווירה דה אזבדו מאה

יהדות פורטוגל במוקד

יהדות פורטוגל במוקד

באופן שכיח הן היו בזות בעליל לנצרות, בעיקר להיבטיה החיצוניים, שבלטו בהשוואה לדתם היהודית המופנמת. בשנים הראשונות של פעילות הלשכה הקדושה, בעיקר, התבטאה תחושה זו באמירות כגון: ״גבירתנו (הבתולה הקדושה) פוזלת (או עקומה ?)״, או ״גבירתנו שווה כקוקייה״, מה שלא נחשב ממש לחילול הקודש, אשר לא היה אופייני לפסיכולוגיה הנשית.

מאוחר יותר אנו מוצאים תגובות כמו זו של ברנקה ואז  (Branca Vaz) מקואימברה, שבקיאותה בתנ״ך הייתה רבה ועמוקה, וב־1601, בגיל קרוב ל־80, לאחר ניסיון של מאסר קודם והשתתפות באוטו־דה פה ב־1568, לא נמנעה מלהחזיק בביתה פסל בהט של משה רבנו עם המטה בידו, ״וצלמים של אנשים אחרים המלקטים בסליהם ובכנפי בגדיהם את המן הנופל מן השמים״. ועוד, בין חפצים נמצאו אצלה ארבע או חמש תמונות עם סיפורו של אברהם, דבר שזעזע את פקיד המס שערך את רשימת המצאי של רכושה של הנאשמת. בישיבות של משפטה השני, שנערך בשנת 1601, הצהירה במפורש שכבר הודתה 32 שנים קודם לכן שהיא יהודייה, שלא היו לה פסלים של ישו או של הקדושים הנוצרים, כדי שלא יעידו עליה עדות שקר. ויותר לא היה לה מה לאמר, כי אלוהים יודע את האמת.

עד הגנה של החשודה אמר שלדבריה ייחוסה היה עדיף על זה של הנוצרים הוותיקים, מכיוון שמקורו בהיסטוריה של גבירתנו (הבתולה הקדושה), ואילו הנוצרים הוותיקים הם מצאצאי הכנענים ועובדי האלילים.

לא פחות חד־משמעית הייתה הערה נועזת אחרת של ברנקה ואז, שהזהירה את שכנתה כאשר עמדו למכור את הרכוש שהוחרם: ״אל תקני את הדברים האלה, גבירתי, כי הם מוכרים את דמם של החפים מפשע, ועוד תראי אותם מתים, דהיינו את מי שמכר אותם […]״.

בגלל שחזרה לסורה, ובגלל תעוזתה ברנקה ״נמסרה לידי בית המשפט החילוני״, כלומר נידונה למוות על המוקד.

הצלחנו לקבוע שהתנהגות חצופה כמו זו – התגרות אמתית באינקוויזיטורים – קשורה לרמה התרבותית של המואשמים (שהיא בולטת פחות אצל הנשים), אך בעיקר לגיל.

ואמנם, העמדות הבלתי מתפשרות והנועזות ביותר שייכות לנשים צעירות מאוד, ספוגות אידאליזם והעזה טיפוסיים לגיל הצעיר, או מאידך גיסא – לאנשים בשלים, בני גילים מבוגרים, נטולי אשליות אך בעלי ביטחון שמקורו בניסיון החיים.

כך, פיליפה  (Filipa) מסוימת, בת 17, הודתה באמירת תפילות ואף המשיכה לקיים פולחן יהודי בתוך כותלי בית הסוהר (כפי שהעידו השומרים), ובכלל זה תפילות ותעניות, ואף העמידה פנים כאילו אוכלת ומקיאה. פיליפה אחרת, בת 50, הרחיקה לכת ובבית הסוהר לא רק שצמה, בלי משוא פנים, אלא גם בכוונה הייתה מניחה סמרטוטים מלוכלכים על מקל ומכסה בהם את הצלב, ומשתינה על ידו ומשאירה שם את הצואה.

אחרות, שכבר ידעו כמה שחיקה ומתח גורמת הישיבה בבית הסוהר, בעיקר כשיושבים לבד בתא, הסתכנו עד מאוד על מנת להעביר דברי חיזוק ותמיכה לאסירות אחרות, פגיעות יותר, כפי שעשתה האלמנה קלרה גומש, אשר אף על פי שהייתה חולה הצליחה להעביר מסרים של עידוד, כגון זה: ״[…] שלא תתעצבן, אף על פי שיושבת כבר שנה בבית הסוהר, שתאזור אומץ של אישה ושתמשיך איתנה בעמדתה, כמו שאני מיטיבה להתנהג, שאני מתעלמת מרגשות לבי; וכשהיא מוסרת הודאות, שתיזהר מאוד שלא להעלות שמות של אף אחד על דל שפתיה״. לא כך איזבל נונש מטורה דה מונקורבו(Torre de Moncorvo), שלא עמדה במראה חדר העינויים ומיד כשקשרו את ידיה היה לה אומץ רק לייבב, לגנוח ולקרוא בקול רם: ״ישו, בן הבתולה, אל תעזבני, הושיעני כי עומדים להורגני״; זה היה הסימן המוסכם להודיע לאסירים האחרים היכן היא נמצאת ושכבר הודתה. אז התעלפה.

באשר לביאטריז הנריקש, בת 50, מווינייש (Vinhais)  למרות שעמדה בפיתוי ־לא הודתה, לבסוף נטרפה עליה דעתה. האינקוויזיטורים התקשו להאמין בכך אלא רק לאחר מספר חודשי מעקב צמוד, שבמהלכם שמו את בנותיה בחברתה. היא הפגינה נטיות התאבדות.

גם גרסה דה מדיירוש (Graca de Madeiros), בת 60, מווילה דה קונדה, לא הודתה במאומה, שמרה על שפיותה והצליחה לתלות את עצמה בתא, בעזרת מגבת מבד הודי, אחרי שלבשה את בגדיה הטובים ביותר, חצאית ומעיל קצר.

אף על פי כן היו מי שראו את המצב בצורה שונה לחלוטין – כך אישה אחת מברגנסה, בת 30, פיליפה דרגה, שזעמה בגלל שנעצרה פעם שנייה על היותה קשורה לזייפני ברגנסה. כשלא קיבלה את המחזור, חשבה שאין לה כבר מה להפסיד. בטוחה הייתה שתקבל עונש כבד, ואם כך – למה שלא תשתמש בתכסיס הישן של הטרדה מינית. ״הצהירה שגם אם תצטרך לעשות סיבוב בגיהינום תגיד שהרתה לאלקייד, שלקח אותה לבית אחד ושכב אתה״.

הערת המחברת : מדובר בסיפור יוצא דופן, שהתרחש בעשור האחרון של המאה הט״ז, והוכיח את מידת חכמתם ואת ערמומיותם של ״בני האומה״ מברגנסה. הם התלו בסמכות השיפוטית של האינקוויזיציה, והצליחו – באמצעות תחבולה מתוחכמת – לפתור שתי סוגיות קשות ביותר: הראשונה, לשים קץ לאמינותה של הלשכה הקדושה, או של דרכי החקירה שלה; והשנייה – לנטרל את החגיגה של הרוב באוכלוסיית ברגנסה, אשר שמחו לאידם בגין המאסרים הרבים של הנוצרים החדשים בברגנסה על ידי האינקוויזיציה.

ואכן, הקהילה של ברגנסה המציאה בדיה ענקית, לפיה מאז שנות השמונים של המאה הט״ז היו אנשים שהצליחו לרכוש מסמכים ספרדיים מזויפים שבאמצעותם ביקשו להוכיח כי הם בני הקהילה הנוצרית הוותיקה. במשך שנים מסרו חשודים שונים את המידע הזה במהלך ההודאות שלהם. וכאשר התחילו להלשין על אותם נוצרים ותיקים אשר לגלגו עליהם או מסרו את שמותיהם כמתייהדים, לא הצליחו הללו להתגונן בעזרת מוצאם. הלשכה הקדושה הייתה להוטה להצהרות כוזבות, כמו אלה שהמציאו המתייהדים מברגנסה. על כן עברו גם הנוצרים הוותיקים את נתיב הצרות של עצורי הלשכה הקדושה. כאשר נחשפה המזימה והליצנים באו על עונשם במספר שנות מאסר, איבדה כבר האינקוויזיציה מאמינותה, שכן הדברים הגיעו עד לנקודה שבה הודו חלק מאותם נוצרים ותיקים – בעצת שכניהם הנוצרים החדשים – ביהדותם או בהתייהדותם, על מנת להשתחרר מן הלשכה הקדושה. ההדים שקיבלה פרשה זו זירזו את מתן החנינה הכללית של 1605.

יהדות פורטוגל במוקד-מחקרים על יהודים ויהודיות בסתר-עןרכים יום טוב עסיס, משה אורפלי

נוצריות חדשות בסבך הלשכה הקדושה

יהדות פורטוגל במוקד

יהדות פורטוגל במוקד

שמנו לב גם למספר מקרים של שידול – יותר הטרדה מינית מאשר שידול – אבל עדיין לא התעמקנו די בסוגיה זו.

המעמד הקיומי של אישה ואם עוקף פעמים רבות את סוגיית האמונה: במצבים קשים גובר לעתים האינסטינקט, ואינו משאיר מקום להיגיון. כך, במהלך המסע לבית הסוהר של קואימברה ביקשה קטרינה דה לדסמה המודאגת מעגלון נוצרי ותיק שימסור לבתה, הנשואה לדיוגו דה קושטה, סוחר, שתתפלל לאלוהים בעדה ושתזכור שלחם אפשר לאכול בכל מקום. העגלון הבין היטב שזו הייתה לפחות קריאה לבריחה, ומיד הלשין על הנוצרייה החדשה.

פרשה דומה התרחשה עם אנה דיאש, בת 27, ממלו, שגם היא, אחרי שנעצרה, נואשת מדאגה לילדיה הקטנים, ביקשה עזרה מנוצרי ותיק: ״אמרה שמיד כשתופיע בפני השופטים היא תודה על כל מה שהיא יודעת, ועוד אמרה שאם הוא יפגוש בדרך את אמה העיוורת, האסירה במלו(Mello), יאמר לה שהיא, אנה דיאש, נמצאת בדרך ללשכה הקדושה, ושייעץ לאמה הנזכרת שמיד עם הגיעה לא תתחשב במחויבויות לאף אחד ותודה באשמתה [״.]״.

עדיין בהקשר לנושא זה יש לציין שהעובדה שהנאשמת הייתה אישה (כפי שראינו, במונחים של השיפוט רק הזכר היה קיים), גררה מצבים שהיוו כשלעצמם גורמים של כפייה, כגון: הצורך המוסרי שלא להלשין על הבעל, מפרנס המשפחה, גרר האשמה ב״הודאה חסרה״, עם ההשלכות הנגזרות.

היבט אחר, קשה מאוד, היו ללא ספק ההיריון והלידה בין כותלי בית הסוהר, מה גם שעל פי התרשמותנו נשארו התינוקות שנולדו בתאי המאסר בלי תנאים מינימליים. יש מצבים העולים על כל דמיון, כגון זה של קטרינה דה אזבדו שילדה את בנה הראשון ממש ברגע שהלבישו אותה בבגד האוטו־דה־פה. איננו יודעים אם הלידה נגרמה בגלל המצב.

היותה אישה הייתה גם הסיבה שגרמה לאבדנה של קטרינה דיאש, המיילדת של הלשכה הקדושה בקואימברה, מפני שגרמה לה לשכוח את חובותיה כנוצרייה ותיקה, עובדת מוסד בו שלטו הסוד, השלילה של יצירת קשר, והגבריות. הקשר האינטימי שלה עם היולדות, הרחמים מול אסונן, דחפו אותה לעזור להן במסירה וקבלה של הודעות מן הבעלים והילדים או אליהם. בעבור הפרת סודות האינקוויזיציה נגזרו על קטרינה חמש שנות גלות מקשטרו־מארים (Marim Castro )

מצב מסובך במונחים של נשיות היה זה של הנזירות הנוצריות החדשות, אשר במהלך המאה הי״ז היו מתייהדות בתוך המנזרים עצמם. מצב זה נוצר מן הצורך שחשו אנוסים בעלי מעמד חברתי מסוים להבטיח את עתיד בנותיהם וגם ליהנות מביטחון דתי מסוים. ואמנם, הנזירות שנעצרו – בעיקר בקואימברה, פורטו ״מונטמור, רובן ממסדר קלרה הקדושה – השתייכו למשפחות העשירות, שנתפסו במהלך ״המעצרים הגדולים של קואימברה״, בהקשר לפרשת אנטוניו הומם (Antonio Homem), וביניהם פרופסורים אחדים, חברי הסגל של אוניברסיטת קואימברה, רופאים ועורכי דין מפורטו.

הנזירות הנוצריות החדשות זלזלו אף הן בקודש, והיו נועזות ומתוחכמות בקיום מצוות תורתן בתוך המנזר, בקרב נוצריות ותיקות. אחת מהן, דונה ברנקה פאיש, אם המנזר של גבירתנו דה קמפוש במונטמור־או־ווליו, הרחיקה לכת במסירותה הדתית עד להחזקת שתי במות, אחת מקודשת לאסתר המלכה והשנייה לפרי דיוגו, נזיר פרנציסקני שנשרף חי בשנת 1600 באינקוויזיציה של ליסבון. (וראו תיעוד על כך להלן, נספח ג).

בסיום ריצוי עונשן הוחזרו הנזירות למנזריהן, שם סירבו חברותיהן הנוצריות הוותיקות לקבלן, כי ראו בהן כופרות. לשווא התערבו שלטונות הכנסייה והאזרחים, נציגי האפיפיור ואפילו האפיפיור עצמו: איימו עליהן, כיתרו אותן ואפילו הטילו עליהן חרם, אבל ללא תועלת. רק ב־1640, שש־עשרה שנים מאוחר יותר, הצליח האפיפיור אורבנו השביעי, ברוב טקט, לפתור סופית את הבעיה.

אם כן, הנזירות הנוצריות הוותיקות אף הן לא חסרו אומץ לב ונחישות, וגם אותן שום דבר לא עצר. דווקא הן היו אלו שהדירו שינה מעיני ההגמונים, המושלים והאינקוויזיטורים. אמנם, הן לא היו בבית הסוהר, ואין ספק שהמצב בבתי הסוהר – בעיקר של האינקוויזיציה – היה עשוי לשנות את עמדותיהן. אבל, התגובות על בתי הסוהר היו לעתים קרובות בלתי צפויות.

הנשים, יותר מאשר הגברים, הפגינו נטייה ליטול אחריות על המצבים במצח נחושה או לעקוף אותם במיומנות מיוחדת. בהיבט זה עלו הנוצריות החדשות על כל דמיון, אם מתוך אינסטינקט של הישרדות או מכח אמונה איתנה! הן הצליחו לנטרל את הפחד, כמו שראינו, והגיעו לפעמים עד לקצה גבול ההתגרות הפוגעת אך גם מתוחכמת. להלן שתי דוגמאות, אחת מן המאה הט״ז והשניה מן המאה הי״ז, כאשר הלשכה הקדושה הגיעה לשיא התוקפנות והיעילות.

נוצריות חדשות בסבך הלשכה הקדושה-עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בהקשר לשערורייה של הכזבנים מברגנסה, שהצליחו להטעות לחלוטין את האינקוויזיציה של קואימברה, אשר הורתה לעצור נוצרים ותיקים באשמת התייהדות: אחת מן העדות הכוזבות, איזבל דה קריאאו (Carriao), אלמנה בת שישים, כשהוחזרה לבית הסוהר ענתה בקלילות ובהעזה לחקירה החמורה שעשו לה: היא ענתה שלהתייהדות בברגנסה, שהודו בה עד לעייפה, קדמו הוראות בימוי מתוכננות היטב, שמטרתן להגיע להודאות במהירות סבירה ועל ידי כך לצאת לחופשי במהירות ועם עונש קל. ועל כן, אמרה, ״קודם כול קל מאוד ׳להלשין׳ על הכול ועל כולם. הדבר מועיל ומוצא חן בעיני האינקוויזיטורים, ובו בזמן גם מגביל אותם, במובנים של זמן, מרחב וכוח אדם, ובכך מונע בדיקה מינימלית באובייקטיביות כלשהי.

יהדות פורטוגל במוקד

שנית, היא מעלה את השאלה אם בית הדין מבקש הלשנה לשם הלשנה, כל המרבה הרי זה משובח, גם אם לא על בסים עובדות.

שלישית, מה שקורה חמור מאוד, ממש אסון, שכן האינקוויזיטורים מאפשרים להכות אותם בתדהמה, בשיכרון, וניתן להשביע אותם באינסוף תיאורים של הודאות מפורטות בהתייחדות טריוויאלית, שטחית, נטולת צבע וריח, בלתי משמעותית, תוך העלמה בטוחה של החלק האינטימי והעמוק שבאמונה היהודית. אפשר היה אפילו לתאר את היהדות כדת במשבר, שחוקה מסדרה של טקסים פורמליים [.״]

במילים אחרות, איזבל דה קריאאו הצליחה בשלוות נפש מופלאה להסביר מה שכולם ידעו בברגנסה – שהאינקוויזיטורים הסתפקו במעט ולכן המתייהדים הצליחו. המהלך היה נכון: להוליך את בית המשפט לפגיעה עצמית באמינותו, ובה בעת היו המתייהדים יוצאים מבתי הסוהר, כפי שציפו, בלי חבלות גדולות, בעוד אלה שנהנו ביותר מצרותיהם של ״בני האומה״ חשו על עורם את טיבה של האינקוויזיציה. (חקירתה של איזבל דה קריאאו ראו להלן, נספח ב).

במאה שלאחריה, בשנת 1632, התייצבו שתי נשים בפני בית הדין של האינקוויזיציה בליסבון על מנת להלשין על זוג מסוים שעסק במעשי סדום, עברה שהייתה, כפי שראינו, בתחום השיפוט של הלשכה הקדושה. אבל לא היה להן קל להסביר איך הייתה להן גישה אל המידע, פרט שבחשיבותו הן המעיטו, כמו גם בערנותה של האינקוויזיציה. הן הצטדקו בידע מקרי שנודע להן כאשר הוזמנו ־'ארוחת הצהריים אצל אותה משפחה. אחרי הארוחה הלכו לנוח ואז הזדמן למלשינות לראות את הדברים דרך סדק בקרשי הדלת.

הסיפור לא נראה אמין גם בעיני הכמרים המכובדים שקיבלו את העדות, ועל כן פתח בית הדין בחקירה. הם גילו ״שהאישה הפוזלת שאמרה ששמה ז׳ואנה בפטיסטה היא למעשה אינז וארגש (Vargas), בת 30״. עתה קבעו גם שהמלשינה השנייה היא בריטש דה קואררוש (Quadros), בת 35, ולא מריה פרננדה; שתיהן היו נוצריות חדשות, אחיות, רווקות, והתפרנסו מעבודות מחט.

אינז פעלה כך מתוך ייאוש, כפי שהודתה מיד אחרי שהאמת התגלתה והיא נעצרה: הייתה לה פרשת אהבים עם הנאשם, כריסטובאו משדו, אשר גבה את כבודה והתנהל אתה בלי ידיעת הוריו, באמתלה שיישא אותה לאישה. ואחרי מותם המשיך בקשרים הבלתי חוקיים האלה, עד שהיא, המתוודה, התעייפה מן הדחיות, אחרי שהוא בזבז את כל מה שהיה לה, שהייתה שולחת לו כמתנות כדי לרצות אותו. לכן תבעה אותו כבעלה בפני בית המשפט האזרחי, אבל לפני שהתיק הונח על שולחן הכומר הממונה על ענייני משפחה, כריסטובאו משדו הלה התחתן בחשאי עם ברברה דה פיגיירדו. אז הזמין אותה לבית מסוים, נשבע והבטיח שיבטל את הנישואין ויקח אותה – המתוודה – לאישה, ועד אז יפרנס אותה. הוא גם נתן לה קבלה בחוזה רשמי, אך 14 חודשים עברו מאז ולא נתן לה יותר מאשר 20 ליטר (אלקיירה ומחצית, מידת נפח) חיטה, ולא נתן לה את הכסף שהבטיח. הוא פנה אליה במילים רעות, כאשר המתינה לו בסאו לזרו, שם היה נוהג לבקר בבית היתומים ובסביבתו. וסיפרו לה שהוא מוציא את דיבתה רעה שלא בנוכחותה. וכאשר דיברה אתו סיפרה לו שבן דודו בדרג ראשון, לואיז דה גואש דה ארגאו ביקש שייתן לו אחת מבנותיו לאישה, אך הוא לא רצה לתת לו מפני שהוא קמצן. והיא שמעה, איננה יודעת ממי, שאותו לואיז דה גואש התייצב לפני הלשכה הקדושה בעבור ״החטא הנתעב״(מעשי סדום), ושהאינקוויזיציה הזאת עצרה אחד ממשרתיו והשני ברח.

וכאשר התלוננה נגד כריסטובאו משדו הנ״ל באוזני כלתו, שהתחתנה בגנבה עם בנו, אותו הרגו ליד הדלת שלה, ועכשיו היא נשואה לצורף … היא אמרה לה שהיו צריכים לשרוף גם את כריסטובאו משדו וגם את סוליס, בלי להסביר מדוע.

ועל כל אלה, היא, המתוודה, החליטה הערב לבוא להעיד עדות שקר בפני הלשכה הקדושה, נגד כריסטובאו משדו הנ״ל, ולהאשים אותו שראתה אותו מבצע את ״החטא הנתעב״ עם אשתו הנ״ל, ושוחחה עם אחותה הנ״ל לאמור: ״אחותי, האם למי שגורם לנו כל כך הרבה רע נעשה לו כל כך טוב…״.

אומרים מפי העם שאין דבר גרוע יותר מאישה נבגדת. באותם ימים מצב כזה היה באמת נורא ואיום, מפני שמעבר לפגיעה בכבוד עמדה הבעיה הכלכלית החמורה, מה עוד שלפי דברי אחד העדים ״היו [נגדן?] תביעות משפטיות ועדיין עלולות להיות, ואביהן התרושש, במלאכה ובממון ועם מחלת אשתו […]״״בגלל כל הצרות האלה הן התפרנסו מעשיית ריבות למכירה, והעוני גבר, כך שעכשיו הן עניות מאוד.״

במקרה תפס אותן ברגע האחרון צו המעצר, מפני ששתי האחיות ארזו אחרי ההודאה את המזוודות, ומכיוון ש״הזדמנה להן אנייה והעלו אליה מעט הדלות שהייתה להן…״, היו מוכנות להפליג להמבורג, שם הייתה להן אחות נשואה.

בסופו של דבר הסיפור היה מתוכנן טוב יותר מאשר תיארו לעצמם האינקוויזיטורים. אחרי חילוקי דעות קלים הם קבלו לבסוף את ההמלצה המקלה ביותר וגזרו עליהן ארבע שנות גלות בקשטרו מארים.

תעוזה זו, המשקפת את ״יראת האלהים המעטה״ של שתי הנשים, אינה יכולה להשתייך לטינה בלבד, או אפילו להיותן נוצריות חדשות, אלא גם – ובוודאי במידה לא פחותה – להיותן נשים. הן הרבו לשהות בבתי הסוהר של האינקוויזיציה לא בגלל היותן נשים, אלא מפני שמצבן זימן להן עמדות והתנהגויות, תכונות מזג ורגש, שבדרכים שונות ומשונות הצטלבו עם הדרך החד־סטרית, לפעמים ללא מוצא, של הלשכה הקדושה.

עמוד 2 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031