יהודים בבית המשפט המוסלמי


יהודים בבית המשפט המוסלמי במאה ה-16 אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי המרת דת

יהודים בבית המשפט המוסלמי במאה ה-16

אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי

המרת דת%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%9c%d7%9e%d7%99

בדברנו לעיל על ירושות של יהודים חסרי־יורשים, הזכרנו את החכרת ההכנסות של ״בית אל־מאל״ ליהודי שהתאסלם. לא היה זה חריג יחיד במינו: יהודים בירושלים העות׳מאנית המירו את דתם וקיבלו עליהם את האסלאם, ואף עשו זאת בריש גלי. מבין האיזכורים השונים המופיעים ברשימות המאה הט״ז, בחרנו להביא חמישה מקרים של גברים ונשים שאירעו בנסיבות מגוונות ובזמנים שונים.

ההתאסלמות, שעיקרה שינוי ערכים, מסגרת התייחסות ותפיסת עולם, תמציתה היא עשיות חיצוניות ופומביות. היהודים נבדלו משכניהם המוסלמים בסימני־זיהוי חיצוניים, שאותם נהגו להשיל ולהחליף: כיסוי־גוף או מצנפת בצבע צהוב מיהרו להשליך, ובמקומם עטו ״בגדי מוסלמים״. לאחר־מכן היה עליהם להשמיע בפומבי את ״שתי העדויות״, כלומר: ״אין אל מבלעדי אללה ו… אדוננו מחמד הוא עבדו ושליחו״. המתאסלם צריך היה להתכחש בפומבי ליהדות, להצהיר כי קיבל מרצונו את דת האסלאם ואף לשבח אותה ואת שליחותה לעומת הדתות האחרות(תעודות מם׳ 15 ו, 118). מאותו רגע נחשב האיש למוסלם ואף אימץ לעצמו שם מוסלמי(בדרך־כלל ״מחמד״, או ״מהתדי״ — ״מי שהולך בדרך הישר״. תעודה מס׳ 117).

מעבר לעשיות הפשוטות האלה כרוכה היתה המרת הדת, כפי שניתן להניח, בשינויים יסודיים הרבה יותר באורח חייהם של בעלי הדבר: אישה שעמדה להינשא למוסלמי, קיבלה את עול האסלאם קודם שנכנסה בברית הנישואין; או פועל צעיר בחנותו של מוכר דגים, שאדוניו התחייב לשאת בכל מחסורו ולמלא את כל צרכיו (תעודות מס׳ 118,116). עם זאת, לעתים לא ניתק עצמו המתאסלם מחברתו היהודית הקודמת ואף המשיך להתגורר בשכונת היהודים. היה בכך משום גירוי מתמיד לשני הצדדים גם יחד, ואז פנו ראשי הקהילה אל הקאדי וביקשוהו להוציא את המתאסלם מקרבם. ההגיון שבדרישה זו נתקבל על דעתו של הקאדי, והוא הורה את המתאסלם לעבור לשכונה מוסלמית. וכך היה: הלה השכיר את ביתו לראשי הקהל ועזב את השכונה לצמיתות (תעודה מס׳ 119 .

כאמור, מספר מקרי ההתאסלמות הנזכרים בכרכי בית־הדין מן המאה הט״ז הוא רב יותר, אך ודאי היו גם מקרים שבהם המירו יהודים את דתם מבלי להזדקק לשיריתיו של בית־הדין; די היה באמירה פומבית של ״שתי העדויות״, לאו דווקא בפני הקאדי או כל איש דת אחר. אולם עם כל הרושם הקשה, שוודאי הותירו התאסלמויות אלה בעיני בני דתם ועדתם לשעבר, אין ניכרת כל מגמה רחבה, או אפילו משמעותית מאוד, מבחינה כמותית בתחום זה. התופעה הזאת, שלא עניינה דרך כלל את המימסד המוסלמי, נשארה שולית גם בעיני המיעוט היהודי.

יהודי שהתאסלם ושב ליהדות

התעודה [בעניינו] של באכיר

  • באביר אבו אל־עיש תבע אה אבראהים בן יוסף היהודי בטענה, כי הוא אמרי את שתי העדויות והוכתר בכתר האסלאם [בהיותם] בספינה בדרבם מארץ מצרים לארץ טריפולי. [אבראהים] נשאל על אודות העניין והכחיש. [הקאדי] חזר בפניו על השאלה פעם אחר פעם, בעוד [אבראהים] עומד בתוקף על ההכחשה ביקש [הקאדי] את התובע באכיר [להביא] ראיה שתעיד על כך נגדו. או אז הביא:התובע: אה חאג׳י דרמש אבן אחמד מקיסאריה- הכוונה לקיסרי שבאנטוליה – וחאג׳ עלי אבן מחמד מאדנה. [הקאדי] ביקש מהם להעיד על אשר הם יודעים בעניין זה. שניהם העידו כי היו בדרכם מכיוון מצרים לעבר ארץ הצפון בספינה, וכי אבראהים הנזכר היה עמם [כשהוא לבוש] כדוגמת היהודים. איש מתושבי עזה, שאין הם יודעים את שמו, הכיר אותו ואמר לו: ״מדוע אתה לובש בגדי יהודים לאחר שהתאסלמתי״ ונזף בו. אז אמר [אבראהים שוב] את שתי העדויות, השליך את המצנפת הצהובה – במקור: ״עמאמה״, שהוא כיסוי הראש המסורתי, ואשר צבעיו משתנים. פרטים רבים ראה אצל דוזי, בגדים, . הצהוב היה הצבע שיוחד ליהודים כדי להבדילם מאחרים, וכיסוי הראש הוא הבולט והמתאים מכול לצורך זה – ולבש בגדי מוסלמים והמשיך[לנהוג] כך עד אשר פגשוהו בטריפולי והוא עודנו מוסלמי. לאחר־מכך, לפני תאריכו [של מסמך זה] ביום שישי [ב־]12 בחודש תאריכו [של מסמך זה] מצאו חאג׳ דרמש בשכונת היהודים כשהוא חובש מצנפת צהובה. [אבראהים] הכחיש זאת. אז בא [באביך] למושב בית־הדין של השריעה הנאצלה והודיע על כך. [אבראהים] הנזכר הובא [לבית־הדין] ונתבע על כך. שני העדים הנזכרים העידו באורח חוקי בפניו, כי הוא אמר קודם־לכן את שתי העדויות כפי שצוין לעיל. [הדבר] נרשם ב־16 בחודש שעבאן שנת 937.

הערת המחבר : שתי העדויות: ״אין אל מבלעדי אללה״ ו״מחמד הוא נביאו״, אשר האומר אותן נהיה למוסלמי על ­פי האסלאם.

בתולה יהודייה התאסלמה ונישאה למוסלמי

בתולה יהודייה התאסלמה ונישאה למוסלמי%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%9c%d7%9e%d7%99

בבית הדין של השריעה הנאצלה בפני מולאנא אפנדי נור אל־דין חמזה, מולא ירושלים הנאצלה והנצורה, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] מולאנא אפנדי הנ׳׳ל, לנצח תהי רוממותו — האפוטרופוס החוקי לעניין [שלהלן] — השיא את אל־דרויש עלי אבן מחמד אל טאלסתמאן לארוסתו קמרא הבתולה, בת הדעת, המבחינה [בין טוב לרע], שהתכבדה בדת האסלאם, [והיא] בת…" היהודי הפנויה מנישואין וממניעות חוקיות, במוהר ששיעורו 16 [מטבעות זהב] סולטאני, מתוכם 8 ישולמו מייד 2והשאר, 8, יידחה פרעונם 3 לה עד לעת פירוד בתוצאה ממוות, או התרת נישואין4 או גירושין.5 [אלה הם] נישואין בני תוקף ומקובלים על הבעל לעצמו בחוק. שניהם התארסו זה עם זו בדרך זו בביטוי חוקי ובעל־פה. הסבם [הנישואין] נשלם בנוכחות בת ציות ונערך בנוכחותם כחוק. תוכן עניין זה נרשם והתאמת באורח חוקי בפני מולאנא… מחמד אבו אל ופא השופט החנפי… בירושלים… על־פי עדות עדיו [ששמותיהם מצוינים] בתחתיתו [של מסמך זה. הקאדי] פסק כחוק בהתאם לכך כשהוא יודע את חילוקי הדעות [בין האסכולות השונות. הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסג׳ל] לעיל [ב־25 בחודש ג׳מאדא אל־אולא שנת 953 6]. 24 ביולי 1546

  • הערות המחבר : השם חסר במקור. בהמשך אותו עמוד בכרך הסג'ל מופיע כתב התאסלמותה, שבה הצהירה: ״אני מעידה, כי אין אל מבלעדי אללה ומעידה, כי סיידנא מחמד הוא עבדו ושליחו, אני מאמינה באללה וכופרת ב… ובאליל(טאע׳ות), וכמו־כן אני מנערת חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם״.

2 – במקור: الحال – ״אל־חאל״, שפירושו מייד, כלומר: המוהר שניתן לאישה חולק בדך כלל לשני חלקים. החלק האחד — ״חאל״ — שולם עם מימוש הנישואין. וראה ההערה הבאה.

  • – במקור: ״מאג'ל״, שפירושו דחוי, כלומר: החלק השני של המוהר שמשולם לאישה במות הבעל או במקרה של גירושין. במות האישה על־פני בעלה נכלל חלק זה של המוהר בעזבונה.
  • – במקור: ״פסחי״, שהוא גירוש על ידי בית דין.

5 –       במקור: طلاق ״טלאק״, שהוא גירוש על ידי הבעל. וראד ש״ד גויטיין ואי בן שמש, המשפט המוסלמי במדינת ־ישראל, ירושלים תשי״ח

118 פרטי טכס התאסלמותו של נער יהודי

117 יהודי שהתאסלם מכר לאחר ספרים עבריים      

יהודים בבית המשפט המוסלמי

יהודים בבית המשפט המוסלמי

                         

היהודי המתאסלם (אל־מהתדי) סלימאן בן עבד אללה מכר ליהודי יוסף בן עבד אל־כרים מירושלים חפצים שונים שבבעלותו. בין היתר מכר לו שישה ספרים כתובים בכתב עברי. יוסף שילם לו את כספו וסלימאן המתאסלם אישר, כי אינו זכאי לדבר ממנו ולא מעדת היהודים. נרשם ב־20 בחודש צפר שנת 973. 16 בספטמבר 1565

118 פרטי טכס התאסלמותו של נער יהודי

בפני מולאנא… אפנדי עבד אל־כרים, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] בבית־הדין הנזכר… בא בפניו [של הקאדי] מחמד: הבוגר על־פי הצהרתו בגיל הכשרות [החוקית, מחמד] בן חנאן היהודי מ[בני] החסות בעיר ירושלים הנאצלה, ואמר את שתי העדויות מרצונו החופשי ב[נפש] חפצה וברוחב־לב ללא כפייה וללא אילוץ. [מחמד] אמר בלשון מפורשת: ״אני מעיד, כי אין אל מבלעדי אללה, וכי אדוננו מחמד הוא עבדו ושליחו, ניערתי חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם. יצאתי מהדת היהודית ונכנסתי אל דת האסלאם, אני שבע־רצון ממנה כדת וממחמד, תפילת אללה עליי וברכתו, כנביא ושליח״. [הוא המשיך ואמר, כי] ״הדת היהודית והדת הנוצרית מופרכות. [מחמד] ניער חרצנו משאר הדתות המופרכות והיה שבע־רצון מדת האסלאם. [כן אמר, כי] -אללה, ישתבח ויתעלה, הוא יחיד, אחד, מיוחד, נצחי, אין לו שותף במלכות, אין שווה לו ואין דומה לו, וכי אדוננו מחמד, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, שהוא נביא אללה יתעלה ושליחו, שלח אותו [אללה] עם הדרך הנכוחה ודת האמת על־מנת להנחיל לו נצחון על הדתנות] כול[ן], ולו גם מאסו המשתפים״. [מחמד] הסכים באורח חוקי לגור אצל ח׳ואג׳ה מוסא בן חאג׳ מחמד מוכר הדגים ולעבוד בשירותו. מוסא התחייב באורח חוקי להוציא על מחמד המתאסלם הנזכר את צרכיו וכסותו, ללא [זכות] לדרוש ממנו בחזרה את [כל] זאת או חלק ממנו. הדבר התרחש ונרשם ב־9 בחודש שעבאן שנת  974 19   בפברואר 1567

גירושו של מתאסלם משכונת היהודים

119 גירושו של מתאסלם משכונת היהודים      

יהודים  בבית המשפט המוסלמי

יהודים בבית המשפט המוסלמי

                    

בפני מולאנא אסמאעיל אפנדי, תרבה מעלתו, באה קבוצת [אנשים] מבני החסות היהודים הגרים בירושלים הנאצלה, בהם: יאסף בן שעבאן היהודי, אבראהאם בן עמראן וסאסי בן פרג׳ אללה. הם התאוננו והתלוננו על אבראהים בן שמואל המתאסלם ועל שהוא גר בשכונתם, פוגע בהם תמיד, משתדל להזיק להם ומלעיז עליהם בידו ובלשונו בפני בעלי השררה  ללא סיבה חוקית. מולאנא השופט הנזכר הביא את אבראהים הנזכר [בפניו]. קהל רב של מוסלמים הודיע לו, כי כל עוד אבראהים הנזכר נמצא בשכונת היהודים, יהיה ריב ומדון בינו לבין היהודים, וכי שומה עליו לצאת משכונתם ולגור בשכונה משכונות המוסלמים. מולאנא השופט הנזכר היתרה באבראהים לעבור משכונת היהודים אל שכונת המוסלמים, וכי מהיום והלאה אל לו לנסות לפגוע בהם. [זוהי] התראה חוקית ומקובלת על אבראהים הנזכר כחוק. [הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסגיל] ב־ 11 ב[חודש] דיו אל־קעדה [שנת 1002],29 ביולי 1594. מייד לאחר הנאמר לעיל שכרו שלושת היהודים הנ״ל לעצמם מאבראהים המתאסלם הנ״ל את ביתו לתקופה של שלוש שנים תמורת 12 סולטאני, שאותם אמורים היו לשלם בחלקים בתום כל שלושה חודשים.

הנהגת הקהילה – תחומי פעילות

מינויו של ראש הקהילה האשכנזית

יהודים בבית המשפט המוסלמי

יהודים בבית המשפט המוסלמי

במושב בית־הדין של השריעה הנאצלה הופיעו היהודים יהודא בן מוסא ומוסא בן סלימאן, . מעדת היהודים האשכנזים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה. שניהם הסכימו באורח חוקי מרצונם הטוב, כי סלימאן בן אצלאן היהודי יהיה אחראי עליהם ועל שאר עדת האשכנזים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה, על־פי מנהגם הקדום [!־]כדוגמת אותם אחראים על עדת היהודים הנזכרים שקדמו לו. סלימאן הנזכר הסכים וקיבל זאת משניהם באורח חוקי. [הדבר] נרשם ב־3 בחודש רגיב שנת.958 – 7 ביולי 1551

ספרדים ואשכנזים — זקני קהילה נפרדים בראשם

היהודים פלאק וסלימאן בן אצלאן, זקני' [עדת] היהודים בירושלים הנאצלה, הסכימו זה עם זה באורח חוקי, כי פלאק לא יהיה אחראי על עדת האשכנזים, לא יגבה מהם [מסים], לא יוציא [כסף עבורם] ולא יתערב עבורם בעניין [כלשהו], וכי סלימאן לא יהיה אחראי על שאר היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה. [הדבר נרשם ב־3 בחודש רג׳ב שנת 958],7 ביולי 1551

3 חכירת חלקת אדמה מהקדש מוסלמי בחברון

השבח לאל. בפני סיידנא הקאדי החנפי, מחמוד, [התנהל הדיון הבא:] הקאדי עלאי אל־דין עלי בן המנוח הקאדי ח׳יר אל־דין מחמד אל־תמימי, הנאמן־הממונה על הקדש סיידנא תמים אל־דארי, אשר באדמת חברון, על־פי כתב־מינוי סולטאני- נאצל, לנצח תהי חליפותו, בא [אל בית־הדין] ותבע את אסחאק היהודי, זקן עדת היהודים בירושלים הנאצלה, בטענה כי הוא ו [בני] עדתו חייבים להקדש הנזכר סכום ידוע, בדמי חכירת חלקת־קרקע [של ההקדש], הוא דרש ממנו בעניין זה עבור ההקדש הנזכר 50 מטבעות [כסף] לשנת תאריכו [של מסמן זה. אסחאק] נשאל בעניין והודה, אלא [שטען], כי הוא [עלאי אל־דין] בא אליו כל פרק זמן קצר ודורש זאת ממנו [ואם נכונה טענתו] יציג נא את כתב המינוי שלו כדי שיידע מה יש בו [ועל־סמך זאת] ישלם לו. אז ציווה עליו השופט הנזכר להציגו ו[עלאי אל־דין] הציגו. כתב המינוי הוקרא בפניו. או אז נהג [הקאדי] על־פי כתב המינוי וציווה באורח חוקי עליו [על אסחאק] לשלם לתובע את הסכום, אשר נדרש לעיל, ולא לשלם ל[איש] זולתו, אלא אם כן הוא המשגיח  או הנאמן־הממונה על ההקדש הנזכר על־פי כתב־מינוי חוקי. הואיל והעניין היה כזה, [דהיינו], משקף את אשר קרה [לאשורו], נכתב פסק זה כדי שיהיה מסמך לעת הצורך. מה שקרה התרחש ונרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסג׳ל] לעיל [ב־16 בחודש שעבאן שנת 962], 6 ביולי 1555.

הערות המחבר : החנפי זהו תוארו של כל הנמנה על האסכולה(מד׳הב) של האסלאם הסוני, אשר הולכת בעקבות אבו הניפה (תיאולוג מן המאה השמינית לספירה). אסכולה זו נחשבה ל״רשמית״ באימפריה העות׳מאנית, ולכן לא ייפלא, כי הקאדי הראשי של ירושלים היה נמנה עליה

במקור: על הקדש ״וקף״. זהו מוסד אסלאמי (שכמותו גם בדתות אחרות), אשר מציין את המעמד המשפטי המיוחד שהוקנה לנכס מסוג זה: הבעלות הסופית שלו יצאה מחזקת הפרט והיא ״שייכת״ למטרה כללית, בדרך־כלל ציבורית־דתית, ואילו את דרך השימוש בו למעשה — ובפירותיו — קובע מי שהכריז על הנכם ככזה בכתב־הקדש (״וקפיה״). וראה Wakf", El"

יהודים בבית המשפט המוסלמי בירושלים העות'מאנית במאה ה-16 אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי

פרעון חוב נכבד על־ידי נכבדי הקהילה

יהודים בבית המשפט המוסלמי

יהודים בבית המשפט המוסלמי

השבח לאל. בפני כותבו [של מסמך זה], מחמוד הקאדי ממלא המקום בירושלים הנאצלה [קרו הדברים הבאים]: עבד אל־קאדר אבן בדר, עבדו המשוחרר של יוסף אל־מקטש, [בבחינת] צד אחד; אסחק בן אבראהים ויוסף הדיין,

במקור: ״אל־דיאן, שהוא תעתיק ערבי מדויק של המונח העברי בהטעמה הנכונה ובמשמעות העברית המקורית. כאן ייתכן גם לקרוא: ״אל־רבאן, כלומר ״הרבני״, בניגוד לקראי.

  • שני היהודים בירושלים הנאצלה ועדת היהודים כולם, [בבחינת] צד שני העידו על עצמם באורח חוקי, מנוסח, רשום ובר־ציות כשכל אחד מהם בריא ושלם, מתוך רצון ובחירה, ללא כפייה וללא אילוץ, כשכל אחד מהם יודע את משמעות העדות ואת אשר מוטל עליו כחוק, כי כל צד מהם לא נותר כלל זכאי בפני האחר, לא אצלו, לא בחובתו, לא באחריותו, לא כפקדון אצלו, לא כערבון אצלו, ולא תחת ידו לזכות חוקית כלשהי, טענה לזכות, תביעה, או בקשה כלשהי בשל סיבה כלשהי, לא כסף ולא זהב, לא חוב ולא חפץ, לא אריג ולא רהיט, לא נחושת ולא עופרת, לא נשגב ולא עלוב, לא מעט ולא הרבה, לא חבוי ולא שמור, לא רכוש, לא יקר, לא שמור ולא חשוף, לא פקדון ולא שבועה באללה אם יהיה צורך בכך, לא דבר פעוט־ערך ולא יקר־ערך מאז ועד תאריכו [של מסמך זה], כל אחד מהם פטר את חבותו, חזקתו ונאמנותו של משנהו משאר הזכויות, התוצאות, התביעות, הדרישות והשבועות הדרושים לשם זיכוי מכריע, מונע, משמיט ומבטל כל תביעה, תלונה וקובלנה וכל אשר קדם לתאריכו [של מסמך זה] ועד תאריכו. הם אישרו זה לזה את העניין כפי שהוא, ועבד אל־קאדר, ששמו מצוין לעיל, הוסיף בעדותו, כי אינו זכאי מהיהודים ששמם נזכר לעיל ל־25 [מטבעות] זהב סולטאני, –  מטבע־זהב שהיה בשימוש ברחבי האימפריה וערכו היה כ־40 פארה.

כי [הדבר] היה כתוב לחובת היהודים הנ״ל בכתב היהודים וכי הוא קיבל מהם באורח חוקי ובדרך חוקית את הסכום הנזכר עד תומו ובשלמותו. הם אישרו זה לזה את העניין כפי שהוא. הדבר התאמת באורח חוקי ובדרך חוקית בפני סיידנא השופט הנ״ל על־פי עדות עדיו ועל־פי הודאה מפורשת [שניתנה לכך] בפניו ו[הקאדי], יתמוך אללה יתעלה בפסקיו, פסק בהתאם למה שהתאמת אצלו. הפסק [הוא] בר־תוקף, חוקי, מחייב ומתקיימים בו תנאיו החוקיים וחיוביו אשר יש להתחשב בהם כחוק. הדבר נרשם בתאריך 10 בחודש רמדאן מחודשי שנת 962. 29 ביולי 1555

פסק דין שמאשר החזרת חובם של שני יהודים יוסף אל מקטש ו אסחאק בן איברהים…ואין לעבד אל קאדר שום סיבה או תביעה נגד שני היהודים הנ"ל…המסמך שלפנינו מביא רשימה ארוכה ככל שעולה על הדעת ושאינה משאירה צל של ספק באשר לחוב כלשהו של שני היהודים הנ"ל כלפי המוסלמי עבד אל קאדר ס"ט

לבלר יהודי מורשה לעריכת נישואין

מולאנא  השופט החנפי [הלא הוא] מולאנא הקאדי החנפי חסאן אל־דין, לנצח יהיו מעלתו ורוממותו, נתן לעאנו בן עאזר היהודי מבני החסות של העיר ירושלים הנאצלה היתר [בזו הלשון:] מהיום והלאה באשר ירצה איש מעדתו להתחתן, יערוך הוא את קשר [הנישואין] ביניהם על־פי עקרונ[ות] דתו, וזאת לאחר שיטול רשות [מבית הדין של] השריעה הנאצלה, יעסוק בלבלרות בקרב [בני] עדתו על־פי מנהגו מימים ימימה, לא יעלים את מם הנישואין, לא חלק ממנו ולא את מם כתבי בית הדין ומהיום והלאה לא יחרוג מכך. [הדבר] נרשם ב־7 בחודש רמדאן שנת 964 – 4 ביולי 1557.

מולאנא – מילולית: ״אדוננו״. באימפריה העות׳מאנית שימש תואר זה לציון השופטים בעלי הדרגה הבכירה ביותר. אף־על־פי שירושלים היתה נמוכה בחשיבותה מן הערים הראשיות מבחינה פוליטית ואף דתית(איטתנבול הבירה, מכה ומרינה, דמשק וקהיר, אדירנה ובורסה), הרי הקאדי שבראשה נמנה עם בעלי דרגה זו, כמוהו כאלה של חלב ופרבריה העיקריים של הבירה איסתנבול.

השריעה השריעה היא ההלכה המוסלמית. על־פי המסורת, נתקדשה השריעה במאות הראשונות לאסלאם, ומאז ״נסגרו השערים״, כלומר: לא ניתן עוד לחכמי הדת לחדש הלכה, אלא רק לפסוק על־פי הראשונים. וראה Shari'a", El

מם הנישואין :   במקור: ״רסם אל־נכאח״. זהו, ככל הנראה, כינוי נוסף למס שנקרא: Resm-i arus

כתבי בית הדין – במקור: ״חגיה״. פירושו המקורי של המושג: ״הוכחה״, ״ראיה״, ומכאן גם מסמן רשמי, שהוציא בית־הדין המוסלמי ואשר ישמש ראיה בשעת הצורך.

לפנינו כאן כתב הרשאה לעריכת נישואין, בשים לב לתנאים המחמירים שאינם משאירים כל ספק בדבר עיסוקו של הזוכה מאת השופט ובאישורו כמובן.

ההרשאה היא לירושלים בלבד, בכפוף כמובן לדיני המחותנים, קרי היהודים, גם אז חייב הוא חקבל אישור מבית הדין של השריעה, שהיינו בית הדין של המוסלמים וחייב העוסק להצמד למנהגי עדתו ( דתו ) מימים ימימה…אין כאן מקום לחידושים או סטייה מהמנהג המקובל אצל היהודים

6 דיווח  " זקן היהודים "  על כל הסכם נישואין

בפני מולאנא השופט הנזכר' [קרו הדברים הבאים:] נסים היהודי, זקן היהודים, העיד על עצמו באורח חוקי, כי מהיום והלאה לא יעלים משופט [בית־הדין] של השריעה הנאצלה [דבר עריכת] נישואין ולא יערוך הסכם [נישואין], אלא בהיתר חוקי. והיה אם יתברר כי עשה דבר מהאמור לעיל, יהא ראוי לעונש. [הדבר] נרשם ב־22 בחודש רגיב שנת 965 . 10 במאי 1558

לפנינו כאן, חיזוק על דבר השליטה המלאה של השליטים המוסלמים בירושלים, גם בענייני דת והלכה אצל היהודים בני חסותם…

יהודים בבית המשפט נהמוסלמי במאה השש-עשרה-אמנון כהן -אלישבע סימון-פיקאלי

 מינוי רופא העיניים היהודי לדיין

…' במושב בית־הדין… בירושלים הנאצלה… בפגי מולאנא… הקאדי החנפי עלי… הופיע… כמאל בן מוסא היהודי, רופא העיניים האומן המומחה והדיין בעיר ירושלים הנאצלה, ועמו קבוצת אנשים מקרב עדת היהודים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה והם: סלמון בן מוסא שלאל, דודו אבראהים בן הלאל ואבראהים ושמילה בניו של יוסף עוצר־השמן. הם העידו על עצמם באורח חוקי, בהסכמה ומתוך בחירה ורצון טוב, ללא אילוץ וללא כפייה, כי הם מסכימים שכמאל הנזכר יהיה דיין עליהם ועל שאר היהודים וידון בענייניהם כדוגמת קודמיו [בתפקיד] זה, ו[כי] הם בחרו בו לדיין ואחראי עליהם. [אלה הם] הסכמה ובחירה חוקיים, [שנעשו] בדרך חוקית. הם אישרו זה את דברי זה והסכימו זה לדברי זה כפי שהם. בפני מולאנא השופט הנזכר… התאמתו באורח חוקי ובדרך חוקית על־פי עדות עדיו, [אשר שמותיהם מצוינים] בתחתיתו [של מסמך זה], הדברים המיוחסים לשני הצדדים המאשרים זה את דברי זה דלעיל. [הדברים] נכתבו בסג׳ל כהווייתם וזה התרחש ונרשם ב־12 בחודש [דיו] אל־חגיה שנת 978 – 7/05/1571 השבח לאל לבדו.

 זקן היהודים יגבה מסים בשוויון                

יהודים בבית המשפט המוסלמי

                                           

מולאנא קאסם אפנדי…היתרה בשמילה בן אבו ג׳וכאר היהודי, זקן עדת היהודים בירושלים הנאצלה, בי מהיום והלאה עליו לנהוג בשוויון בין [בני] עדתו באשר להיטלים' הנהוגים ולבחון את מצב העשיר והעני כמידת יכולתו. [זאת] על־פי בקשתם של יאסף בן עבד אל־כרים, יהודא הנפח  ושאר עדת היהודים. [זוהי] התראה בת־ציות. [הדבר נרשם] בתאריכו [של המסמך הקודם בכרן הסגיל, ב־23 בחודש צפר שנת 997].12 בינואר 1589

מינוי ראש הקהילה ולבלרה                                                                  

… במושב בית־הדין של השריעה הנאורה… בירושלים הנאצלה… בפני מולאנא… סייד מחמד אפנדי… הופיעה קבוצה גדולה של אנשים מקרב בני החסות של עדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה, מביניהם: ח׳ואג׳ה מאייר בן אבראהאם, ח׳ואג׳ה יאסף בן שעבאן, יאסף בן עבד אל־כרים, עבידיא בן עאזר, אבראהאם בן מרדוח׳ ויעקוב בן מוסא. הם הסכימו כי יעקוב בן בארוח׳ אל־חאמי היהודי יהיה הלבלר של כל העניינים הכספיים הקשורים לעדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה, דהיינו: מס הגולגולת, ההוצאות ושאר הדברים כגון אלו הקשורים להם כולם. [כן הסכימו], כי סאסי בן פרג׳ אללה היהודי יעמוד בראשם, כפי שהוא [עתה], וכי ישמעו בקול שניהם ולא יחלקו על מעשיהם כלל וכלל. יעקוב וסאסי הנזכרים קיבלו זאת על עצמם באורח בר־ציות. הדבר נרשם על־פי בקשתם של האנשים הנזכרים בתאריך 25 [בחודש] אל־מחרם שנת.1004- 30 בספטמבר 1595

נכבדי הקהילה אינם רוצים עוד ברב

יום שני, 18 [בחודש] צפר שנת 1004.

23 באוקטובר 1595

בפני מולאנא פר – במקור: "בר" כנראה שיבוש של המילה "פיר" שהוא "זקן" בתורכית, ולכן כמוהו כ"שייח" בערבית- מחמד אפנדי… הופיעו האנשים הבאים: מאייר בן אבראהאם היהודי, יאסף בן שעבאן היהודי, יעקוב בן בארוח׳ אל־חאמי, דאוד בן חיליפה עוצר־השמן, אסחק אל עריני  בן מרדח׳אי ועבוד בן יהודא, שהם מקרב עדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה. הם ציינו בפני מולאנא השופט הנזכר, בי בעבר שימש בצאליל רב עליהם והוא נפטר לפני תאריכו [של מסמך זה], ובי אין להם צורך ברב שימונה עליהם ואין הם זקוקים לכך. [כך ציינו] כי אם יפול דבר הקשור בשופטים ובשליטי האסלאם, אשר הרב היה נוהג לטפל בו, הרי שהם בעצמם יטפלו בו במקומו. זאת בנוכחות אבראהים בן עמראן היהודי המגרבי. [הוחלט] כי מהיום והלאה לא יהא עליהם רב. [הדבר] נרשם על־פי בקשתם בתאריכו [של מסמך זה] לעיל.

יהודים בבית המשפט המוסלמי בירושלים העות'מאנית במאה ה-16 אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי- אדום

יהודים בבית המשפט המוסלמי בירושלים

העות'מאנית במאה ה-16

אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי- אדום

א. הנהגת הקהילה: תחומי פעילות

יהודים בבית המשפט המוסלמי

 

המדינה העות׳מאנית נהגה להתייחס אל היהודים שבתחומיה כאל כלל אחד, ולא כפרטים. אין הדברים אמורים במעמד המשפטי שלהם או בתקנות שתוקנו כלפיהם, אלא בעיקר ביחס היום־יומי אליהם. המוציא והמביא בין השלטונות לבין הקהילה הירושלמית היה מנהיגה של זו והעומד בראשה, ״זקן עדת היהודים״ או ״זקן היהודים״ של ירושלים, העיר והמחוז גם יחד. הוא נתמנה על־ידי הקאדי בישיבה רשמית, אך הבחירה היתה בחירתם של בני הקהילה: הם שהציעו את מועמדם בפניו, הם שהסכימו לקבל את מרותו משנתמנה, והם שפנו אל הקאדי וביקשוהו לבטל מינוי ראש קהילה שלא צלח עוד לתפקיד זה, הואיל ורוב בני הקהילה היו יהודים ״ספרדים״, הרי גם מנהיגה נמנה עמם, אולם הקהילה ה״אשכנזית״ הקטנה, שנתקיימה גם היא בירושלים, רצתה לעתים במנהיג משלה, וכך מינה הקאדי ״זקן ואחראי עליהם״ מבין האשכנזים, שהיה בלתי־תלוי בעמיתו וסמכויותיו נפרדות לחלוטין ממנו . כל אימת שהיה רק מנהיג אחד לקהילה הירושלמית, הוא היה נבחר מקרב היהודים ה״ספרדים״, ובדרך־בלל מבין כמה מן המשפחות הנכבדות שלהם.

ראש הקהילה היה אחראי לניהולה כלפי השלטונות: נתבעה ממנו אחריות רבה בתחום הפיסקאלי — גביית המסים ואף סתם חובות שהוטלו על היהודים, חלוקתם בין בני קהילתו והעברתם לאוצר; הוא דאג לשכירת שומרים להבטחת שלום היהודים ורכושם בלילה ולתיפקוד הסדיר של מוסדות הקהילה(בית־ הכנסת, המאפייה והשחיטה הכשרה); הוא היה אחראי לעריכת נישואין של יהודים או הבאתם לקבורה; בין תפקידיו — דיווח על תאונות שאירעו להם או דאגה להעברת רכוש נפטרים ללא־יורשים אל קופת הכלל, בית אל־מאל.

מינויו של ״זקן היהודים״ לא הוגבל בזמן, והיו שכיהנו שנים ארוכות בתפקיד זה. לצידו עמדו כמה מראשי הקהל, שאמנם לא נשאו תואר רשמי ואף לא קיבלו מינוי מוסמך, אולם הם שימשו בתפקידי הנהגה שונים וזכו להכרה מטעם השלטונות. בעוד שאחריותם של ראשי הקהל לא הוגדרה במדויק ופעמים הרבה התמקדה בענייני כספים וחובות, הרי ל״זקן היהודים״ היו גם עוזרים פונקציונאליים, למשל: לבלר שעסק ברישומי החלטותיו וברישום נישואין, או ה״דיין״, שאף הוא נתמנה על־ידי הקאדי באורח אישי, לאחר שהוצע על־ידי ראשי הקהל .

מינויו של ראש הקהילה האשכנזית

במושב בית־הדין של השריעה הנאצלה הופיעו היהודים יהודא בן מוסא ומוסא בן סלימאן, מעדתהיהודים האשכנזים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה. שניהם הסכימו באורח חוקי מרצונם הטוב, כי סלימאן בן אצלאן היהודי יהיה אחראי עליהם ועל שאר עדת האשכנזים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה, על־פי מנהגם הקדום [ו]כדוגמת אותם אחראים על עדת היהודים הנזכרים שקדמו לו. סלימאן הנזכר הסכים וקיבל זאת משניהם באורח חוקי. [הדבר] נרשם ב־3 בחודש רג׳ב שנת.958
7 ביולי 1551

המתגוררים– במקור: ״קאטנין״. בדרך־כלל משתמש הכתוב במלה ״מסתוטן" כדי להדגיש את הישיבה הארעית של ״בני החסות״ היהודים והנוצרים בתחומי מדינת האסלאם. וראה: כהן, יהודים, עמי 8, 237.

אחראי– במקור: ״מתכלם״, כלומר: מי שמדבר בשמו ומטעמו של אחר.

 

 

ספרדים ואשכנזים — זקני קהילה נפרדים בראשם  

היהודים פלאק וסלימאן בן אצלאן, זקני [עדת] היהודים בירושלים הנאצלה, הסכימו זה עם זה באורח חוקי, כי פלאק לא יהיה אחראי על עדת האשכנזים, לא יגבה מהם [מסים], לא יוציא [כסף עבורם] ולא יתערב עבורם בעניין [כלשהו], וכי סלימאן לא יהיה אחראי על שאר היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה. [הדבר נרשם ב־3 בחודש רג׳ב שנת 958]. 7 ביולי 1551

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930