יהודי אלג'יריה ולוב-מ.חלמיש-מ.עמאר-מ.רומני


היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן משה עמאר

היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

משה עמאר

העיר תלמסאן, הקהילה היהודית – חכמיה ויצירותיהם

מתוך הספר "יהודי אלג'יריה ולוב" בעריכת משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני

העיר תלמסאן נמצאת במערב אלג׳יריה כ־60 ק״מ מחוף הים התיכון. מבחינת תנאיה הגיאוגרפיים: העיר נמצאת ממוקמת בגובה 800 מ׳ מעל פני הים, מוקפת הרים מיוערים ועמקים פוריים. בסמוך לה מצויים מפלי מים ואקלימה ממוזג.

תלמסאן הנמנית עם הערים העתיקות בצפון אפריקה מוקפת חומה בצורה, רחובותיה ושוקיה מרווחים ובפי הערבים היא מכונה ״פנינת המגרב״. אחרי כיבוש צפון אפריקה בידי הערבים, במאה השמינית, הפכה לבירת אחד מפלגי כת הכראג׳ים, ומאז ועד למחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה נמצאה תחת שליטת שליטי מרוקו. במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה נמסרה העיר לאחד משבטי הזאנתה. שליט זה הרחיב את תחומי שלטונו בכיוון מזרח והקים שם את ממלכת אלג׳יריה. בתקופה זו ידעה העיר פריחה כלכלית והייתה אחד ממרכזי המסחר החשוכים.

במאה השש עשרה הצליחו הטורקים להשתלט על העיר כשהם נאבקים בספרדים ובמרוקאים. שלטון זה נמשך עד למאה התשע עשרה. בשנת 1842 נכבשה העיר בידי הצרפתים. יש לציין, כי מאז שאיבדה מרוקו את השליטה על העיר, לא ויתרו שליטיה על הרצון לשוב ולספחה.

הישוב היהודי

מסורות יהודיות עממיות מייחסות את ראשית ההתיישבות בתלמסאן לתקופת הבית השני ואפילו הבית הראשון. אולם העדויות הברורות הראשונות על הימצאות יהודים במקום עולות רק מתקופת הגאונים ואילך. השאלות מן התקופה מלמדות כי בקהילה היו תלמידי חכמים שעמדו בקשרים עם המרכז הרוחני בבבל:

שאלה זו ששאלו אחינו תלמידי חכמים שבמדינת תלמסאן מארץ מבוא השמש יצאה לפנינו אל שער ישיבת הגולה, אל בית דין הגדול של כל ישראל, לפני אדונינו האי ראש ישיבת גאון יעקב.

בתשובה אחרת מאותה תקופה, נמסר כי בשנת 971 גורשו יהודי תלמסאן ל״אשיר״.

השתלטות האלמוואחידין על צפון אפריקה וחלק מספרד במאה השתים עשרה, זרעה חורבן והרס על קהילות יהודיות רבות באזור זה. וגם העיר תלמסאן לא ניצלה מן הפורענות, וכן אנו מוצאים בקינתו המפורסמת של ר׳ אברהם אבן עזרא (הראב״ע) ״אהה ירד״(על שני ניסוחיה): ״ואי חוסן קהל תלמסאן והדרתם נמסה, וגדולים ביד ערלים חיש היו למשיסה״(נוסח ב).

היהודים שבו והתיישבו במקום רק כעבור כמאה שנים, וגם או לא הורשו להתיישב בעיר עצמה אלא בפרבר שלה הנקרא אגדיר. מועטות הן הידיעות על הקהילה ועל גודלה בתקופה השנייה של ההתיישבות.

פליטי פרעות קנ״א

בסוף המאה החמש עשרה, בעקבות הפרעות שבאו על יהודי מיורקא, קאסטיליה, קטלוניה וקהילות אחרות של ספרד, פליטים ממקומות אלה מצאו מקלט באלג׳יריה. בין העוזבים את ספרד היה גם הרה״ג ר׳ אפרים בנו של הקדוש רבי ישראל אנקאווא זצ״ל שנהרג בספרד על קידוש ה׳ וספר תורה בידו. מלכתחילה נראה היה כי הרב אפרים אנקאווא התכוון להתיישב במרוקו ואף ביקר לשם כך במקום, אבל כיוון שנוכח במעמדם הירוד של היהודים בעיני הגויים עבר להונין ומשם לתלמסאן. את מצבם של יהודי מרוקו תיאר בספרו שער כבוד ה':

וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין, בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אבץ ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי כלם לבית הכנסת. ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי. וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי, נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים והתפללנו תפלת מנחה. ויצאנו מבית הכנסת, ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי, והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאד. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם, שאם יאכלו ואם ישתו, הם האוכלים והשותים. כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה, אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ (=קנ״א – 1391) אויב שמך לנצח (עפ״י תהי׳ עד, י).אשר כמוה לא נהיתה מאז גלו שם. ושאני הייתי מתאבל על חרבן הקהלות הגדולות, אשר לקו מיד ה׳ כפלים מיום (גלות) ירושלים, ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות ובשר ויין לא בא אל פי, ושוש לא ששתי, על אשר הסתיר ה׳ פניו מקהלות ספרד.

רבי אפרים היה חכם מופלג, רופא מומחה, פילוסוף ומלומד בנסים. המסורת שבפי היהודים הפליגה סיפוריה עליו. לפיה הגיע ר׳ אפרים לתלמסאן רכוב על אריה כשנחש כרוך על צווארו, והנחש שימש לו כרסן, וכי המלך התיר ליהודים להתיישב מחדש בעיר תלמסאן בזכות רבי אפרים, לאחר שזה הצליח לרפא את בתו של המלך.

רבי אפרים נפטר בשנת ״ונפל ממנו ר״ב״(1442. עפ״י שמות יט, כא), יהודי תלמסאן ייחדו לו את התואר ״הרב״. עד היום מצוי בעיר בית כנסת גדול הנושא את שמו, אשר לפי המסורת נבנה במקום שבו עמד לפנים בית הכנסת שבו התפלל. מקום קבורתו היה למקום עלייה לרגל ליהודים ולמוסלמים כאחד, ויהודים מכל ארצות צפון אפריקה ועריה נהגו לקיים הילולה על קברו, עד מחצית של המאה העשרים. בעקבות עצמאותה של אלג׳יריה והעליה הגדולה לארץ, ההילולה על קברו הלכה ודעכה.

הערת המחבר: תולדות הרב ותיאור טקס ההילולה, ראה ר״י משאש, אוצר המכתבים, ירושלים תשכ״ט, ח״ב, סימן תתף, עמ׳ קא-קו.

תולדות משפחת אלנקאוא-רבי יוסף משאש

מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב'

תולדות משפחת אלנקאוא

סימן תתף

ניסן. לפאריז.

למעלת הרב החוקר, כמה״ר פייבוש הלוי, ישצ״ו, שלום.

מכתבו הגלוי הגיעני, תודה רבה על אמריו כי נעמו, והרי המשך המשפחות.

אלנקאוא. המשפחה היקרה הזאת, היא עתיקה, בטוליטולא שבספרד, ויצאו ממנה אדירי התורה והחכמה, כמה קהילות, ובס׳ ״שער כבוד ה׳״, להרב הקדוש כמוהר״ר אפרים אלנקאוא זיע״א, שהוציא לאור מר ניהו רבה, כמוהר״ר חיים בלייח זצ״ל, שם בהקדמתו דף 15 ע״א, הביא מ״ש החכם החוקר הגדול צונץ ז״ל, על המשפחה. הזאת נעמ״י, וז״ל, מדברי המצבות הנמצאות בטוליטולא, נלמוד תולדות משפחו׳ יקרות, ומהם ״אלנקאוא״ אשר כלם נפלאו בעיר הזאת בגדולתן ובחכמתן ובחבתם לעמם ישראל, במצבן הרע או הטוב, ומהן יצאו הרבה אנשי שם, אנשי אלנקאוא היותר קדמונים, שנזכרו בספרים, המה יהודה ושמואל שנהרגו בהיכל מלך טוליטולא קרוב לשנת 1200, היא ש׳ ד״א תתק״ם, על דבר שקר שהלשינו עליהם, בני שמואל היו ג׳ אברהם, יוסף, שלמה. מתו במעט שנים זה מזה, כי אברהם נהרג בחיי אביו, ושני אחיו הנשארים מתו במגפה, והאחרון לא הניח אחריו אלא בת אחת. אפרים בן אברהם, מת זקן ושבע ימים ומכובד מאד, כי ישב על כסא אביו קודם גויעתו, א״כ לפי המצבה יוצא לנו שאביו מת קודם, ואביו ע״פ הכתב אינו אלא אברהם ההוא הנהרג, א״כ אברהם אביו הנהרג נפטר ש׳ 1314, ה״א ק״א ובנו אפרים 1355 ה״א קט״ו, שמואל בן יוסף מת זקן 1345 ה״א ק״ה, או 1344 ה״א ק״ד, ישראל בן יוסף אלנקאוא הקדוש בעל מנורת המאור הנזכר בס׳ ר׳ זכות וברבנים אחרים, נשרף בטוליטולא עם ר׳ יהודה בן אשר עם ס״ת, ור׳ יהודה מת כידוע בקיץ שנת 1391, ה״א קל״א, והרב ישראל אולי הוא אחיו של שמואל בן יוסף, בנו אפרים אשר ברח מספרד, בא ״להונין״ ומשם היה כותב להריב״ש, שני בנים נולדו לו ישראל ויהודה ולראשון כתב ספרו שער כבוד ה׳, על דברים רבים מהחכמה האלהית, אשר לא הגיע לנו עד זמננו הוא ופירושים אחרים, הרב הזה גווע ש׳ 1442 ה״א ר״ב מתוך גדולה בעיר תלמסאן, יבנו יהודה שכן במוסתגאנים, ובוהראן, ובתלמסאן, ויש לו שו״ת עם הר׳׳ש דוראן, והיה חמיו של בנו של הר״ש דוראן, והוא ר׳ צמח דוראן, ובנו של ישראל ה״ה ר׳ אפרים היה בתלמסאן בש׳ 1468, ה״א רס״א, ושלח כתבים להרב צמח הנז' יראת ה׳ וענוה הן היו המידות של אנשי המשפחה הזאת, יוסף היה איש עניו שאינו מתגאה על אחרים, ועיניו,מלאות ענוה, אפרים צנוע צדיק עניו, טוב  לפני אלהיו ולפני אחיו, ידיו טהורות עיניו לארץ שפלות, בדודים אחרים שבחו עוד יראת ה׳ על הבן אפרים, ועל אברהם בן שמואל נכתב, זה המנוח פה, רב פעלים והכבוד, נפלא במדותיו הישרות, והיה מליץ טוב ומושיע לעמו לפני מלכים וגדולים, ובביהמ״ד שבנה היו העניים מוצאים מפלט ועזר, ורבים אחרים ממשפחת אלנקאוא, הבאים בדורות האחרונות האלה נודעו לנו, ורובם חיו בארץ המזרחית, ר׳ יוסף בן אברהם אלנקאוא היה בש׳ 1520 ה״א ש״פ, בעיר שאלוניקי, 1522 ה״א שפ״ב היה בקוסטאנטינופל. ור׳ יעקב אלנקאוא בש׳ 1600 ה״א ת״ס, מ״מ, בנה ביהמ״ד בקונסטאנטינופל, ר׳ יו״ט אלנקאוא בעל שו״ת שביתת יו״ט, ר׳ יצחק אלנקאוא היה בש׳ 1563, או 1568, ה״א תכ״ח, תלמידהר״י מטראני, הר׳ אפרים בעיר סופיא 1675 ה״א תע״ד, ר׳ משה אלנקאוא, שחיבר סדר צונץ, שהביא הרב הנ״ל, בהקדמתו הנ״ל, ע״ש, עוד הביא הרב הנ״ל, שם משם ם׳ מקור ברוך פ׳ בחוקותי, שבשנת התקמ״ו מ״מ דרש באלג׳יר על הר׳ אהרן אלנקאוא, ומזרעו הוא הר׳ דוד נ״ע, ובנו החכם כהה״ר יוסף ישצ״ו, הוא חיבר ספר שומע יוסף, רמזים על ק״ש.

ובספר שבט יהודה דפוס וארשא תרמ״ג, דף 24 כתב סיבת הרג יהודה ושאול הנ״ל ושהמלך היה אלפונסו הגדול, ובשנה ד׳ למלכו היתה עלילת הדם בעיר איסיגא, וקמו ההמון הפרוע על היהודים להשמיד וכו׳, והלכו ג׳ יהודים לדבר אל המלך, והם דון אברהם בנבנשתי, ודון יוסף הנשיא, והר״ר שמואל בן שושן, ואמר המשנה שיביאו היהודי לייסרו, ואמרו השלוחים הנ״ל אל המלך, הם יודעים שאם יתייסר היהודי יודה על מה שלא עשה, כי יבחר מות מחיים של יסורים קשים, אמר להם המלך שלא יפחדו מזה, כי הוא כבר נשבע שלא יקבל הודאה מיהודי ע״י יסורין, ממה שאירע לו בתחילת מלכותו, כי נגנבו לו שתי כפות זהב, והיו נכנסים ויוצאים ב׳ אנשים חשובים נקראים, יהודה אנקווה, ושמואל אנקווה, ואמרו כל אנשי החצר כי היהודים גנבום, והכה אותם ביסורים והודו שגנבום, ותלה אותם, ואחר ג׳ ימים נמצאו הכפות ביד אחד מעבדיו, ואז ידע כי היהודים בחרו מות מהיסורים, ומפני זה עמד עד שהוציא משפט היהודים לאור בעלילת הדם, ע״ש.

גם בם׳ אוצי״ש אות א׳ אלגקאוא, הביא ענין זה בקצרה, ודבר עוד על ר׳ ישראל בן יוסף שנהרג עם ר״י בן אשר בש׳ 1391, וחיבר ס׳ מנורת המאור, מוסר השכל, נחלק לשערים, וכל שער לפרקים נדפס בש׳ 1578, קצור ממנו נדפס, בשם מנורת זהב כלה, וכולל חמשה פרקים, א' פ׳ המצוות בעשרה שערים, ב׳ פרק גדול בנים, ג׳ פ׳ משא ומתן, ד׳ פ׳ הדינים והדיינים, ה׳, פ׳ דרך ארץ, ור׳ יו״ט אלנקוה, חיבר שו״ת על ד׳ טורים וחמשי׳ לגפ״ת וקצת דרושים, נדפס בשאלוניקי 1788.

עוד מהמשפחה היקרה הזאת, הרב ר׳ משה ז״ל, נתיישב בעיר סאלי במארוקו, והוליד בן חכם ר׳ מרדכי ז״ל, והוא הוליד ג׳ בנים, החכם ר׳ עמרם, והרה״ג כמוהר״ר אברהם זצ״ל, המחבר ס׳ כרם חמד שו״ת ב״ח, וס׳ זבחים שלמים, ועוד הרבה ספרים, הוא בא לערי אלג׳ירי, והיה בתלמסאן שלש שנים, והיה רב בעיר מעסכר, ונתבש״מ זה קרוב לחמשים שנה, ואחיו הרה״ג כמוהר״ר מסעוד זצ״ל, ר׳ עמרם הנז׳ הוליד ג׳ בנים, החכם ר׳ מרדכי זצ״ל, והחכם ר׳ יעקב זצ״ל, והרה״ג כמוהר״ר מסעוד זצ״ל, ור׳ אברהם הנז׳, הוליד ג׳ בנים, ר׳ מרדכי, וישראל, ואליהו, ר׳ מסעוד לא הניח זרע, ר׳ מרדכי בן רבי עמרם הנז׳ הוליד הרה״ג כמוהר״ר רפאל ישצ״ו, המפורסם לראב״ד הגדול של כל ערי מארוקו, הוא הוליד בן הרה״ג כמוהר״ר מיכאל יששכר ישצ״ו, ורי״ע אחי ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד ד׳ בנים הרה״ג כמוה״ר אליהו זצ״ל, ויצחק, ומסעוד, ועמרם, ר׳ אליהו הוליד ג׳ בנים חכמים, ר׳ יצחק, ור׳ אפרים״ ור׳ אברהם, הרה״ג ר׳ מסעוד בן ר׳ עמרם הוליד החכם ר׳ עמרם, ור׳ יוסף, והוא הוליד ר׳ מרדכי, ויוחנן, כל זה כתוב בהקדמת ספר קרני ראם שו״ת להרה״ג כמוהר״ר רפאל הנ״ל ישצ״ו, נדפס ירושלים תר״ע לפ״ק, ועוד חיבר ם׳ פעמוני זהב, ום׳ תועפות, שניהם תשובות, על ד׳ חלקי הש״ע, ועוד לו בכתובים, כמ״ש בהקדמות, ועתה אודיע כבודו מהנוגע להרה״ק כמוהר״ר אפרים זיע״א, הקבור פה תלמסאן.

מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב' – תולדות משפחת אלנקאוא

מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב'

תולדות משפחת אלנקאוא

סימן תתף

בשנת קנ״א לפ״ק, ברח מספרד מפני תוקף הגזרות, והלך בגולה מעיר לעיר כשתי שנים, ובתמוז קנ״ג בא לעיר הגדולה מראכיש, כמ״ש הוא בעצמו, בספרו ״שער כבוד ה״׳. דף פ״ח ע״ב, וז״ל, (קודם זה היה מדבר על החלומות, וסיים) וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכיש בתמוז משנת רועה אב״ן (קנ״ג) ישראל (לפמ״ה) בקשר ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בביהכ״ג, וילכו הקהל עמי כולם לביהכ״ג, ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה, ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי והלכתי לביהכ״נ ודרשתי להם בענייני הפרשה, ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה ודברתי על לבם דברי נחומים והתפללנו תפלת מנחה ויצאנו מביהכ״נ, ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי, והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאד, וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה ג׳, ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזרה הגדולה, אשר לקו מיד ה׳ כפליים מיום גלות ירושלים, ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות, ובשר ויין לזו בא אל פי, ושוש לא ששתי על אשר הסתיר ה׳ פניו מקהילות ספרד, והיו לאכול, ואפ״ה סעדו שם ונמשכו בסעודתן עד לערב, ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי, וכן עשו, ואני נכנסתי לחדר מיטתי וישנתי לי, וכו', ע״ש מדמיון חלומו. (אשר נעשתה בספרד, בש׳ עד מתי יחרף צר ינא׳׳ץ (קנ״א) אויב שמך לנצח, אשר כמוה לא נהיתה מאז גלו שם, ושאני הייתי מתאבל על חורבן הקהילות הגדולות אשר לקו, ע״כ).

שוב מצאנו אותו בעיר הוניין, כעת היא חרבה ושוממה, סמוכה לעיר נימור על חוף הים, במקומה דרים ערביים באהלים כאשר ראיתי, ומשם שאל שאלותיו על המנהגים, ועל למוד ספרי הטבע והפלוסופייא, והריב״ש ז״ל השיבו בכבוד גדול בתוארים רמים ונשגבים, ע״ש בסי׳ ט״ו, שכתב וז״ל, הוני״ן, לר׳ אפרים בן אלנקאוא, י״ץ, האגרת, מהודרת, מקוטרת, מר ולבונה מכל אבקת רוכל, מעולפת כפירים, אמרים מיושרים, ודברים דבורים על אופניהם בדעת ובהשכל, כתפוחי זהב פרויים, מזוקק שבעתיים, במשכיות כסף נבחר, כצמר צחר, מעשה ידי חרש וחושב, דבריו מכלכל, על דבר אמת וענוה צדק מקשיב, הכמים אחור משיב, ודעת יסכל, הובאת אלי ותגע אל פי, ויאורו כוכבי נשפי, ותורני ותאמר לי הנני מנחה שלוחה, למשאת וארוחה, ממנהיג ודבר גזבר ואמרכל, פתח פיך ומעיך תמלא ובטנך תאכל, בצדק כל אמרי פי כי לא לפני חנף יבוא וישכון, ולא יכון לנגד עיני דובר שקרים וארור נוכל, וכאשר צוויתי אכלתי יערה עם דבשה, שתיתי יינה עם חלבה, ואם ארוכה מארץ מדד, ורחבה, למעשה ידיה אכסוף, קראתיה מראש ועד סוף, עד נשלמה ותכל, כי אורו עיני כי טעמתי בה טעם כעיקר, פריה למאכל ועליה לתרופה, ולא ימצא בה עקר ומשכל, ואם באתי לענות על כל דברי האגרת ולערוך מלין, לא אוכל, ונלאיתי כלכל, אכן במה שבא בה לשאול כענין וכו', ע״ש, והנה! סלתם ושמנם של דברים, שהיה בעז חכמתו ודעתו, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ושהיה מנהיג ודבר גזבר ואמרכל, ועל הכל אמר כי לא בחונף דבר, רק בצדק כל אמרי פיו.

מהונין בא לתלמסאן, מסיבה אשר לא נדע, וקבלה בפי ההמון, שבא רכוב על ארי עם רסן מאפעה, וכ״כ הרב מקור ברוך בפ׳ בחוקותי שכן העידו לפניו כמה אנשים כשרים ששמעו מאבותיהם שעיניהם ראו את זה, ע״ש, והביא אלה הדברים הרה״ג כמוהרר״ח בלייח זלה״ה בהקדמתו לס׳ שער כבוד ה׳, והוא מפקפק בהם כאשר יראה מדבריו, ולדעתי נר׳, כי בבואו לעיר עם אורחת יהודים, פגע בהם בדרך ארי ואפעה, כי עד עתה אותה הדרך היא שוממה ומלאה חורי עפר וכיפים משכן חיות ונחשים שרפים, וכ״ש בזמן הקודם, זה ת״ק שנה ויותר, ונצולו מהם, או אנשי האורחה רדפו אחריהם והרגום, ותלו הדבר בזכותיה דמר, ובבואם לעיר הרבו לספר בענין כדרך ההמון, עד שנתגשם הדבר מיום ליום, או אחר מאות שנים, ונכנס בדמיונם, כי בא רכוב על ארי אחוז ברסן אפעה, כי כן יקרה בכמה דברים כאשר הנסיון היומי מוכיח.

ועיין עוד בהקדמת רח״ב ז״ל הנ״ל, שהביא עוד דבר פלאי מקובל בידם מהרה״ג כמוהר״ח קצבי זצ״ל, המחבר ס׳ צרור החיים, שנגלו אלה הרב זיע״א, הרי״ף, והר״י בן מיגש והרמב"ם, זיע״א, בהקיץ, ופירשו לו איזה דברים בספריהם שהיו נראים תמוהים, ור' אברהם אנקאוא ז"ל, חיבר על זה שיר אחד, הדפיסו מס' תפילה שקבץ וקרא בשם כולנו, וע"ז כתב רח"ב ז"ל הנז' שם בהקדמתו שהיה הדבר רק בחלום, ונתחלף באורך הזמן בין חלום להקיץ.

 עוד מקובל ביד הקהל, וכן נמצא בספרי הערביים, כאשר שמעתי מפי זקניהם המלומדים, וכ״כ ערבי אחד עורך דין בעתון צרפתי ״ליקו די אוראן" זה שנתיים, כאשר ספרו לי הרבה יהודים שקראוהו, כי בבוא הרב זיע״א לתלמסאן, היו היהודים דרים בקצה העיר במקום הנקרא בשם אגאדיר, שעדין חומותיו עומדים עד היום, וזקנה מופלגת חופפת עליהם, ולולי הצרפתים שחזקו את בדקיהם, וקשרו אותם בבריחי ברזל מבריחים מן הקצה עד הקצה כבר היו מעי מפלה, ובהיות המקום מחוץ לעיר, היו היהודים הדרים בו משוסים לכל עובר ולגנבים ושודדי לילה, ובבוא הרב לשם וראה אותם בצרה גדולה פרועים לשמצה, נגע צערם אל לבו, וה׳ אנה לידו כי חלתה בתו של המלך שהיתה בית מלכותו בתלמסאן, (וכ״כ הריב״ש סו״ם ס״א) שמו ״מולאי עתמאן״ (וכ״כ בתשו׳ הרשב״ש סי׳ תע״ט) והיה כאבה אנוש ולא נמצאת לה תרופה, ואך הרב זיע״א, הודיע לנגיד הקהל, היה שמו ר׳ אברהם ששפורטש (כ״כ בח״א מהתשב״ץ ענין נ״ח,) שיודיע למלך כי יש יהודי רופא מומחה, והוא ישתדל לרפאתה, וכן היה, הודיע הנגיד לבית המלך את דברי הרב, ויאמר המלך יבוא, ויבוא הרב לפני המלך, וישתדל ברפואתה, ותחי ותקם על רגלה, וישאל המלך להרב לנקוב את שכרו, ואז התחנן לפני המלך ויאמר, את אחי אנכי מבקש, כי הם נטושים בקצה העיר מטרה לכל עובר, ועתה קח את מקומם ותן להם תחתיו מקום באמצע העיר, וימלא המלך שאלתו, ויתן לו המקום שבו דרים היהודים כעת שהוא כולל כל הרחובות שזכרתי לך שבנויים בהם בתי כנסיות.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

מגורשי ספרד בתלמסאן

בעקבות גירוש היהודים מספרד בשנת רנ״ב (1492), נהרו פליטים רבים לצפון אפריקה, גם לעיר תלמסאן הגיעו והתיישבו בה. בין המגורשים נמצאו תלמידי חכמים רבים, אנשי אשכולות, רופאים, מקובלים והוגי דעות. חרפת הרעב והמצוקה הרבה שמצאה את המגורשים בצפון אפריקה, אילצה רבים מהם להמשיך בנדודיהם או לשוב על עקבותיהם לספרד, במחיר כבד של המרת הדת. תיאור חי של מצוקה זו מצוי בפתיחה לקינה על הגירוש שחיבר אחד המגורשים, ר׳ שלמה הלוי בקראט:

"ומכללם באנו למלכות תלמסאן כשנים עשר אלף נפש. ויפל מן העם בעת ההיא כשלשת אלפי איש פגרים מתים מרוב הדאגה. ושאריתם בשוקים וברחובות ערום הלכו בלי לבוש, נעו עברי״ם בחוצות חבקו אשפתות. ויחזק עליהם הרעב בשנה ההיא, כי עצור עצרנו ונלאו נשוא, וחזרו מהם רבים אין מספר למלכות קשתאלה, וימירו את כבודם. וכן קרה לבאים מהם למלכות פורטוגאל ולבאים למלכות פאס…

יהודים תושבי המקום סייעו למגורשים, אף על פי שגם הם התקשו למלא את כל מחסורם. אחד האישים שנרתמו לעזור למגורשים היה הנגיד רבי אברהם בן סעדון. הוא הפך את ביתו לבית ועד לחכמים פליטי המגורשים, אף עודד אותם בעבודתם הספרותית. ואכן נכתבו יצירות ספרותיות על פי בקשתו ולכבודו. חכמים רבים העלו את תרומתו על נס וגמלו לו בשירי הלל.

להלן אחד השירים שכתב רבי אברהם אבן זמרה. השיר נועד לחריטה על רימוני כסף שתרם הנגיד, לספרי התורה שהכניס לבית הכנסת שבנה בעיר אוהראן:

אלו בניתי לשר הנגיד הר׳ אברהם סעדון י״א להחקק בתפוחי כסף שהקדיש לספרי תורות לבית הכנסת שבנה בוהראן

נחנו כתרים נתונים                                 גולות לראשי ספרים

הקדש לבית התפילה                               אנו לשם אל מסורים

 נדבת נגיד עם ורועם                              אברם לשלם נדרים

אל בית תפילה אשר הוא                                 הקים בְּוָהְרָאן והרים.

ר׳ עלאל בן סידון, קרובו של ר׳ אברהם ומי שכיהן אחריו בנגידות, גם הוא עזר הרבה למגורשים ולקהילה, ולא פעם הציל את יהודי תלמסאן מעלילות דם. יהודי העיר הוקירו את האיש ועד היום נוהגים לעשות לו השכבה בבתי הכנסת בשבתות, וקושרים לו בה תוארים נעלים. מנהג זה התקיים עד לחיסול הקהילה. בתלמסאן מצוי בית כנסת על שם הרב עלאל בן סידון, ואפילו אחד מרחובות העיר קרוי ״סידון, כנראה על שמו. בספר מרכבת המשנה לרבי יוסף אלאשקר שובץ שיר שחיבר ״המשכיל הה״ר מימון בן סידון על זה הספר מרכבת המשנה וספר צפנת פענח״., ייתכן שהוא ממשפחתו של ר׳ עלאל.

יצירתם הרוחנית של חכמי תלמסאן

המגורשים שהתיישבו באלג׳יריה הצליחו להעמיד מתוכם שושלות של חכמים. בין אלה נודעו המשפחות אנקאווא, גאביזון, כלץ, שוראקי, ששפורטאש, קנשינו, אבן טאווה, אלאשקר ועוד. היצירה הרוחנית העשירה של חכמים אלה הפכה את העיר תלמסאן למרכז תורני חשוב. בזכות פועלם של דורות חכמים, זכתה העיר לכינוי ״ירושלים הקטנה״.

ואולם גורלה של היצירה הרוחנית שנכתבה באלג׳יריה בכלל ובתלמסאן בפרט, היה דומה לגורל היצירה הרוחנית של כל חכמי צפון אפריקה. רובה ירדה לטמיון בצוק העתים והפרעות, ורק מיעוט קטן זכה לראות אור בדפוס. חלקה עדיין מפוזר בכתבי יד שבלו ומרחפת עליו סכנת כליה.

מיצירתם של חכמי תלמסאן מתקופת הגאונים ועד אחרי פרעות קנ״א (1391), לא הגיע לידינו שום חיבור. רק מספר זעום של חיבורים שנכתבו מדור קנ״א ואילך נדפסו וידועים לנו היום. ואלה הם.-שער כבוד ה' לרבינו אפרים אנקאווא,-הליכות עולם להרה״ג רבי ישועה הלוי; משיח אלמים להרה״ג רבי יהודה כלץ זצ״ל, ועומד השכחה להרה״ג רבי אברהם גאבישון.

משפחת אלאשקר בצפון אפריקה

מוצאה של משפחת אלאשקר, הוא מהעיר סיביליה שבקטלוניה. נראה שהשם נגזר מן המילה הערבית ״אלשגר״ שפירושו אדמוני. וייתכן שהמשפחה נקראת כך על שם אבי המשפחה שהיה אדמוני(ג׳ינג׳י). בהקדמה לספרו דרך עץ החיים מזכיר רבי יוסף שלושה דורות מבני משפחתו, ומלמדנו כי התורה והחכמה עברו במשפחה מדור לדור: ״יוסף בן החכם ה״ר משה ברב החכם הרופא הה״ר יהודה בן החכם הרופא הה״ר שמואל זלה״ה״.

יחוס זה בשינויים קלים מופיע בחתימת רוב ההקדמות לחיבוריו. להלן דבריו בחתימת ההקדמה לספרו רפואת הנפש:

ואני הצעיר יוסף בר״כ החכם הרופא ה״ר משה אלאשקר בר״כ החכם הרופא ה״ר יהודה אלאשקר ז״ל, הבא מגזירת אשבילייא לקצה ארץ ספרד, והיא העיר אשר על שפת הים מאלקה. ומשם טלטלנו הש״י [=השם יתברך] אחר שיצאנו ועזבנו בתינו וממונינו ובאנו לעיר תלמסאן עם גירוש היהודים אשר בקשטילייא. ובכאן חברנו אלו הספרים, עם דוחק הזמן מצורף לצרות אשר הם תכופות עלינו, הש״י יאמר לצרותינו די, ויקיים בנו מקרא שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו(תה׳ צד, יב).

רבי יוסף מתאר שמשפחתו נעקרה ממקום יישובה פעמיים. פעם ראשונה בגזרת סיביליה, בה עקרה משפחתו ממרכז ספרד, כלומר מספרד הנוצרית, לקצה ארץ ספרד דהיינו לתוך ספרד המוסלמית לעיר מלאגה. וזה יכול היה להיות בפרעות קנ״א, שבהן נמלטו על נפשן משפחות יהודיות רבות מספרד הנוצרית לתוך ספרד המוסלמית, לצפון אפריקה ולמקומות אחרים. וסביר יותר שהמדובר בגירוש היהודים מסיביליה שהיה בשנת רמ״ג(1483). נראה כי המשפט ״הבא מגזירת אשיבלייא״ חוזר על ר׳ משה אבי ר׳ יוסף, בעוד ר׳ יוסף עצמו נולד במלאגה. לאחר כמה עשרות שנים נאלצה המשפחה לצאת שוב לגולה, וזה היה סמוך לגירוש רנ״ב (1492). לאחר שהמלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה כבשו את כל שטחי ספרד המוסלמית, והחילו גם על מקומות אלה את גזירת הגירוש. משפחת אלאשקר עזבה את ספרד המוסלמית ונדדה לצפון אפריקה. ריהטת דבריו כאן ובמקומות אחרים מראה שגם ר׳ יוסף היה בין הבאים בגירוש.

הערת המחבר: גירוש היהודים מסיביליה מוזכר בצו הגירוש. על הגירוש מסיביליה, ראה י׳ בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב 1965, עט׳ 410. ושם בעט׳ 408, מזכיר שבשנת 1481 הרבה מיהודי סיביליה היגרו לספרד המוסלמית.

ראה: יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'49-47

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031