יהודי צ.אפר. וארץ ישראל


יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל- מבוא שלמה בר-אשר

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

 מבוא שלמה בר-אשר

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.

כתב שלום בר אשר.

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.

הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.

עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.

לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה- 16 עת נתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל. התנועה בין המגרב לבין ארץ ישראל נעשתה קלה יותר.

 גם משום שארץ ישראל וארצות המגרב להוציא מרוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית, עדות לכך בעלייתם, החל בראשית המאה ה – 16, שלעשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים, רבי חיים בן עטר ורבי דוד בן שמעון ממרוקו, רבי יהודה עייאש מאלג'יריה, רבי נתן בורג'יל ורבי יעקב פיתוסי מתוניסיה הם רק דוגמאות ספורות לכך.

זאת ועוד, תורת הקבלה שיצאה מצפת בתקופה זו מצאה לה מהלכים בקרב יהדות אפריקה הצפונית ובייחוד זו מבית מדרשו של האר"י. עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ ישראל החל משלהי המאה ה- 16 ובמיוחד עקב הדלדלותו הכלכלית נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו.

קשרים אלו נתקיים בראש וראשונה באמצעות שלוחים  – שד"רים – שלוחים דרחמנא או דרבנן – שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה – 17. פעולה זו הגיעה לשיאה במטה ה – 19, ודומה שאן שנה במאה הזו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב, השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל.

יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהם, ביחס למרכזים יהודיים אחרים, היה נכבד, שאת גם משום שהייתה כאמור, עדה של " מערבים " בארץ. במקרים רבים היו שלוחי " ערי הקודש " – ירושלים, חברון, טבריה וצפת – מבני העדה, לעתים אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים, מן המאה ה – 18 ואילך, נתקבלו בסבר פנים יפות.

יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסוימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.

השלוחים נתקבלו בדרך כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד"א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם. ( ספר מעגל טוב ברלין – ירושלים תרפ"ד – תרצ"ד עמוד 56 ).

השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. ביקורו של השליח בקהילה היה בעת נשא את הדרשה בבית הכנסת. כמה ממשוררי המגרב ובמיוחד פייטני מרוקו כגון רבי דוד בן אהרן חסין ורבי יעקב בירדוגו, חיברו שירים בשבח שד"רים מסוימים.קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו כל התרומות למען ארץ ישראל. מרכז מעין זה היה באלג'יר שישבה על אם הדרך ממרוקו מזרחה והייתה כידוע, עיר נמל חשובה באותם הימים.

אחדים הקדישו חלק מרכושם לטובת היישוב היהודי בארץ ישראל. היו שהתחייבו לשלוח קצבה קבועה להחזקת תלמיד חכם זה או אחר. הנה, למשל, שלמה סילוירה, אחד הנדיבים שבתוניסיה, נוטל על עצמו החל בשנת 1836 " נדר גמור לשלוח…למעלת…רב השד"ר… מרדכי חיים מיוחס, בכל שנה ושנה, כל ימי חייו עד מאה ועשרים שנה, בלי גוזמא, סך מאה וחמישה ועשרים ריאלים…כדי לחזק את ידו, בעיקר לימודו בתורת ה'.

פעמים נטלו על עצמם קהילות שונות לתמוך במוסד מסוים בארץ ישראל. ביוזמתם של שלושה תלמידי חכמים שעלו מן המגרב לירושלים נשלח השד"ר יקותיאל ( שם משפחתו לא נודע ) לאסוף כספים למען יסוד ישיבה שבה ילמדו יהודים " מערביים ".

שליחות זו עלתה יפה וממקומות שונים ברחבי אפריקה הצפונית החלו לשלוח הקצבות קבועות לרבי בנימין דוראן שישיב באלג;יר, שנתמנה נאמן לרכז את הכספים ולשולחם לישיבה.

ליישוב בארץ ישראל נודעה השפעה גם בנושאים אחרים. החכמים בשני מרכזים אלה החליפו אגרות בענייני הלכה, ומנהגים אחרים שנתקבלו בארץ ישראל נתקבלו בארצות המגרב כגון ביסוס המנהג לטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ ישראל וזאת בניגוד למנהג המקובל בגולה להתחיל בתפילה זו ששים יום אחרי בני ישראל.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל

בקהילות מצרים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ ישראל. מאידך שי לציין, שמצרים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה – 18, כמקום מקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות.

ארץ ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם " ירושלים " וכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ ישראל אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מסתורין שבה נצטיירה בעיניהם לבין המציאות.

כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה – 19 עלו בעיקר יחידים בלבד, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.

בשנת 1777 שנת העלייה הגדולה של החסידים לצפת, הגיעו לטבריה כמאה וחמישים עולים מתוניס ושלושים אחרים באו לצפת ממקומות שונים באפריקה הצפונית. בין הגורמים למיעוט העולים היו הסכנות בדרכים ובים התיכון. רבים מרבני המגרב קיבלו דעתם של כמה מגדולי הפוסקים בימי הביניים המוקדמים שאין חובה לעלות בימיהם לארץ ישראל בגלל סכנות אלה.

גורמים אחרים היון המצב הכלכלי הקשה של היישוב היהודי בארץ ישראל והקשיים האישיים שהיו כרוכים בעליה. היו רבנים שאיוו לעלות לארץ, אך היו נתונים ללחץ כבד של ראשי הקהל לא לנטוש את צאן מרעיתם.

רבי יהודה עייאש, מנהיג הקהילה באלג'יר במאה ה – 18, מתאר כיצד נמנע מלעלות לארץ ישראל בשל עתירותיהם של בני קהילתו. אמנם, כאמור, לבסוף עלה ארצה ובנו היה מחשובי הרבנים בראשית המאה ה – 19. במצב זה חל שינוי במאה ה – 19 ובעיקר בשל השיפור בנתיבי היבשה והים, עם הירידה בפעילות הקורסארים בים התיכון.

רוב הרבנים שנזקקו לעניין זה קובעים, שבתקופה זו אין שום מניע של ממש היכול למנוע עליה. אף היו שהגדילו בדרשותיהם בשבח העליה לארץ – כידוע מתירה ההלכה לעשות כן רק לצורך לימוד תורה, נשיאת אשה ופדיון שבויים . ואכן, החל בשליש השני של המאה ה – 19 עולים ארצה לא רק יחידים אלא גם קבוצות.

ביטוי ממשי להגברת העלייה לארץ ישראל מוצאים אנוט באדרות המורצות מהקהילות בצפון אפריקה לקהילות הספרדיות בארץ ישראל, שלא לקפח את חלקם של היהודים המערביים בחלוקת התרומות הנשלחות לארץ ישראל ושלא לקפח תלמידי ישיבות יוצאי המגרב.

בגליל מתחוללת בשלהי המאה ה- 18 וראשית המאה ה – 19 תמורה שניתן לכנותה מגריביזציה של הקהילות הספרדיות. העיקר בטבריה ובצפת. השינוי בולט במעבר הדרגתי מהשימוש בספניולית לערבית מוגרבית. ובחלקם הולך וגדל של יהודי המגרב בהנהגת הקהילות בטבריה ובצפת.

ציון אנקדוטי לתמורה זו הוא בכינוייה של טבריה בתעודות רבות בשם " מכנאס הקטנה ", על שם העיר הגדולה במרוקו שממנה באו חלק נכבד מהעולים ובמיוחד כאלה שהגיעו לרום ההנהגה, כגון משפחות טולידאנו, בהלול אוחנה ועוד.

אולם התמורה הדמוגרפית והפוליטית בארץ נותנות את אותותיהן גם ביעדים שאליהם פונים יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. הם פונים יותר לירושלים ונוטלים חלק חשוב, ופעמים – מכריע, בחידוש היישוב היהודי כמו ביפו, בחיפה ועוד.

אין ספק שגידול מספר היהודים מצפון אפריקה במחצית הראשונה של המאה ה – 19 עד כדי עשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית בירושלים בשלהי המאה הזו היה הגורם המרכזי בהגשמת שאיפתה להקים ארגון נפרד לניהול ענייניה, ואכן בשנת 1860 הושג הסכם " פשר " שקבע את הפרדת העדות הספרדיות והמערביות, תוך קיום יחסי גומלין בין המערבים לספרדים בשטחים מסויימים.

פרק בפני עצמו הוא הפעילות באפריקה הצפונית, אך אין המכוון לעסוק כאן בכך ולו בקווים כלליים. די אם נציין שהגם שבקרב חוגים מסוימים בקרב יהודי אפריקה הצפונית הייתה פעילות ציונית נכבדה, הרי המוני בית ישראל שב " מערב " המשיכו לרקום את יחסיהם עם ה " יישוב " בעיקר על יסודות הזיקה המסורתית לארץ ישראל מדורי דורות.

פרק מופלא אחר במסכת יחסים אלה הוא עלייתם ההמונית של יהודי המגרב לארץ ישראל. די לציין כדוגמא שבשנים 1948 – 1956 יצאו כמעט כל יהודי לוב וכן כמאה אלף יהודים ממרוקו ( כארבעים אחוז מיהודי מרוקו באותה תקופה ) למדינת ישראל.

אמנם חודשיים בלבד לאחר הענקת העצמאות אסרו השלטונות על יהודי מרוקו עלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. אך הגבלות אלה לא הרתיעו אותם מלעלות ארצה. בשנת 1956 החלה העלייה הבלתי לגאלית של יהודי מרוקו לישראל, עלייה שלוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ועוז לב.

את הפרק המסעיר הזה סימלה יותר מכל ספינה קטנה בשם " פיסס " אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה מול חופי מרוקו וכל מ"ג מעפיליה מצאו מותם במצולות.

גם התנחלותם המחודשת של יהודי המגרב באץ ישראל היא חזיון אדיר בתולדות קוממיותו של עם ישראל. במיוחד בולט חלקם בהתיישבות הכפרית, בכיבוש שממות הגליל והנגב, בהיאחזות באזורי טרשים ושדות בור שבהרי ירושלים ובחבלי עדולם ולכיש ובעמק בית שאן, ובביצור ספר הארץ.

כללם של דברים, קשרים מגוונים והדוקים שררו בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי המגרב. סיוע כספי רב ליישוב הארץ, קשרים רוחניים ועליית יהודים יחידים וקבוצות. בכל אלה נתגלתה נאמנותם ומסירותם של קהילות המגרב לארץ ישראל, ואין ספק שזו הכשירה את לבותיהם לעלייה המונית עם קום מדינת ישראל.

אמנם עקירתו של מחנה ישראל שב " מערב " ממחוז גלותו ונטיעתו במדינת ישראל לוו בחבלי כאב לא מעטים. אלה מורגשים עדיין בחוזקה בתחומי החברה והתרבות אך יפה כתב רבי חיים בן עטר, בספרו " אור החיים ", מהדורות שונות, " ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כוח הסבל והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה "

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

משנת 1391 עד לכיבוש הצרפתי בשנת 1830 – מנחם ויינשטיין.

ידיעותינו על היישוב היהודי באלג'יריה בתקופה שלפני שנת 1391, וקשריו עם הקהילות היהודיות בתפוצות מועטות ביותר. לכל הדעות ברור, שבתקופה שקדמה לשנת 1391 הקהילות בעיר אלג'יר ובעריה האחרות של אלג'יריה לא היוו מרכזים יהודיים חשובים. הערה – ח. ז. הירשברג מביא בספרו " תולדות היהודים באפריקה הצפונית " כרך ראשון מאמר מאלף בנושא זה, שנביא אותו בהמשך.

בשנת 1391 ( פרעות קנ"א ) חל מפנה חשוב כאשר בעקבות רדיפות קנ"א בספרד ובמיורקה הגיעו משם לאלג'יריה גלים של פליטים יהודים, ביניהם חכמים וגדולים בתורה, כגון רבי יצחק בר ששת ורבי שמעון בר צמח דוראן, שצאצאיו המשיכו לעמוד בראש יהודי אלג'יריה במשך כמה דורות.

בחלק מן המקומות, השתלבו גולי קנ"א בקהילות הוותיקות והטביעו עליהן את חותמם ורישומם, ואילו בכמה יישובים הקימו גולי קנ"א קהלים עצמאיים, כשהגדול בהם הוא קהל אלג'יר.

שינויים אלה הביאו ליצירתם של מרכזים יהודיים בקהילות הגדולות באלג'יריה, ובמיוחד בעיר אלג'יר, שהחל בשלהי המאה הי"ד ובמאה ט"ו נעשתה למרכז התורה החשוב ביותר בצפון אפריקה, אולי אף במזרח. חכמי אלג'יר בתקופה זו, מהווים החוליה המקשרת בין גדולי התורה בספרד במאות הי"ג והי"ד, ובים הקמתם של מרכזי התורה בארץ ישראל, בקושטא, בסלוניקי ובקהיר במאה הט"ז.

חלק נכבד ביצירת המרכז היהודי באלג'יר יש לזקוף למיקומה הגיאוגרפי של אלג'יר.

א.      המפרץ והנמל, שממנו יצאו ספינות לכל נמלי האגן המערבי של הים התיכון

ב.       דרכי היבשה שהובילו מאלג'יר מערבה לתלמסאן ולמרוקו, ומזרחה לתוניסיה והלאה, דרומה אל עבר נאות המדבר ונתיבי הסחר הבינלאומי עם היבשת השחורה.

בעקבות זאת הלכו ונוצרו קשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה ובארצות הים התיכון, שפנו בשאלות בהלכה אל חכמי אלג'יר .

מעמדה המיוחד של ארץ ישראל בעולם היהודי הביא לקשרים ענפים ומיוחדים בין יישובי היהודים באלג'יריה לבין יהודי ארץ ישראל, קשרים שבאו לידי ביטוי בכמה תחומים.

א.      מקור עלייה לארץ ישראל ותחנת מעבר אליה.

ב.       קשרי מכתבים והעברת ידיעות.

ג.        איסוף תרומות וביקור שד"רים.

א.      העלייה לארץ מאלג'יריה ודרך עריה

רדיפות קנ"א בספרד ואייה הביאו גל של עלייה מספרד לארץ ישראל. תנועת העלייה לא פסחה על יהודי אלג'יריה. אחד המעוררים הראשיים לעלייה היה הרשב"ץ המציין : " מיום היותי על האדמה הזאת גרוני ניחר בקוראי חכמי יועצי המחוז הזה, קומו ונעלה ציון ואין קול ואין קשב ".

קריאתו של הרשב"ץ לעלייה לא מצאה, כדבריו, אוזן קשבת בקרב חכמי אלג'יר, אולם בכל זאת מצויות במקורותינו עדויות רבות על עלייה מאלג'יריה, שהייתה קשורה בתסיסה משיחית, הרואה שהתחדשות היישוב בארץ ישראל סימן " לגאולה שלישית "

אכן העלייה הייתה כרוכה בסכנות רבות. העולה היה יוצא בדרך היבשה בשיירה מאלג'יר לטראבלס ( טריפולי של המערב ), ושם היה עליו לבחור בין שתי דרכים, נתיב היבשה העובר על פני " מדבר ברקה , שבין לוב למצרים. אולם לפי הידיעות שהיו בידי הרשב"ש, לא היה יהודי יכול לעבור את " מדבר ברקה ", לכן נותר רק הנתיב בים.

ר' שלמה בן שמעון (רשב"ש) נולד בערך בשנת 1400, באלג'יר, ונפטר שם בשנת 1467. היה רב, פוסק, חכם תלמודי, מחבר ובעל ויכוח. ר"ש היה בן הרשב"ץ (תשב"ץ), ולמד, כנראה, מפי אביו. הוא היה בקי לא רק בלימודי היהדות אלא גם במדעי הטבע, ברפואה ובפילוסופיה.

תשובותיו מעידות שנצטרף לבית-הדין של אביו כבר בצעירותו; אחדות מהן נכתבו בחיי אביו. אחד מפסקי ההלכה שפסק לשיטתו המחמירה זכה לאחר מעשה להסכמת אביו, ועל פיו נהגה אחר כך הקהילה כולה. גם ספר הוויכוח שלו, "מלחמת מצווה", נכתב על פי דרישת אביו (1438). ר"ש סותר בו את ההתקפות של המומר יהושע הלורקי על התלמוד, ובייחוד את העלילה שהתלמוד פותח פתח לזימה. הוא אף עובר להתקפת נגד, וקובע, שהכמרים והנזירים הנוצרים הם הם השטופים זימה. אחרי ההגנה על ההלכה שבתלמוד דן ר"ש באגדות, שאותן התקיף הלורקי, ובעקבות ר' יחיאל מפאריס והרמב"ן בוויכוחיהם הוא קובע שאין לאגדה כוח מחייב.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל

לאחר מות אביו נתמנה הרשב"ש לרבה של אלג'יר, וכנראה היה אף ראש ישיבה. שמו היה מכובד ביותר לדורות בקרב יהודי אפריקה, יחד עם שם הרשב"ץ, אביו. תשובותיו עוסקות לא רק בענייני הלכה, אלא אף באמונות ובדעות ובכמה בעיות פילוסופיות, ולפעמים גם בפירושים לפסוקים במקרא ולקטעי תלמוד שונים. ב"עניין אתונו של בלעם, וייאבק איש עם יעקב, וג' אנשים ניצבים וכו' – אם היו כל זה בחלום או בהקיץ", הוא מחליט, בניגוד לרמב"ם ומתוך הסתמכות על הרמב"ן, "שהכל היה בהקיץ…

 וזאת היא הדעת הראוי להאמין בו וללכת בנתיבה". כן מתח ביקורת חריפה על המתפלספים, שלדבריהם השגת המושכלות מביאה את שלמות הנפש. את העלייה לארץ ישראל ראה כמצווה גדולה, ומה גם "שהרבה מצוות נצטוו ישראל בארץ מה שלא נצטוו בחו"ל". בעניין הקבלה העיד על עצמו: "ואני איני מאנשיה", והטיח דברים כלפי תורת עשר הספירות. תשובה מיוחדת חיבר בתור "מאמר על האנוסים". חיבוריו:

  1. שו"ת, ליוורנו תק"ב
    2. מלחמת מצווה
    3. תיקון סופרים על דיני שטרות
    4. קינה בשם "שמים לבשו קדרות".

אולם, ההפלגה בחורף עד לאלכסנדריה הייתה כרוכה בסכנה מחמת הסערות, ואילו בתקופת הקיץ הותקפו אניות הנוצרים שקישרו בין המזרח למערב, על ידי אניות הקורסארים המוסלמים, וסכנת השבי הייתה גדולה. אף על פי כן, מצויות במקורותינו עדויות ושאלות רבות הקשורות בעלייה לארץ ישראל, ומודגשת העובדה " שהרבה עלו והצליחו ".

בין מניעי העלייה ניתן למנות את האמונה שהייתה נפוצה כח העלייה לארץ ישראל, מכפרת על העוונות. ולפיכך האמינו רבים מיהודי ספרד שנאנסו לנצרות, כי בכך יכפרו על עוונם. לאמונה זו אין מקור בהלכה היהודית. לפיכך מעיד הרשב"ץ שהתשובה היא המכפרת על העוונות, ואילו העלייה והישיבה בארץ ישראל " מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו ". 

הקשיים שהיו כרוכים בעלייה הביאו גם להתרשלות בקיום הנדרים לעלות לארץ ישראל ולחרטה. היו משכילים, כגון רבי חגי בן אלזוק, שלא ראו כל יתרון רוחני בעלייה לארץ ישראל. הללו חשבו שאת שאיפתם להשגת שלימות הנפש ימלאו רק בהשגת המושכלות ובהתעמקות בפילוסופיה.

הרשב"ש דחה את גישתו של רבי חגי בן אלזוק בקביעה, שהעיון במושכלות איננו מחייב קיום מצוות המביא לחיי העולם הבא. יכול אדם לעיין כל ימיו במושכלות מבלי שיקיים אפילו מצוה אחת, ולכן לא ישיג חלק בעולם הבא. לדעת הרשב"ש, חשיבותה של העלייה לארץ ישראל היא בקיום מצות יישוב ארץ ישראל, ובקיום המצוות התלויות בארץ.

לפיכך ראוי להשתדל לעלות לארץ ישראל, ובכך להשיג קיום מצוות רבות. עלייתו של תלציד חכם, מוסיפה לו מדרגה להתקרב לחיי העולם הבא. עדות מובהקת לגלי העלייה מצפון אפריקה מצויה בקיומה של עדת המערבים בירושלים, אשר הייתה בעלת השפעה רבה עד לבואם של הספרדים מגורשי רנ"ב – 1492.

הרישום הממשלתי של חייבי המס שהוכן בשנת  1525 – 1526, היו בצפת שלושים ושלושה בעלי בתים מערביים שהם כשביעית מן המספר הכללי של 224 בעלי בתים יהודיים שהתפקדו בצפת.

תנועת העלייה מאלג'יריה לארץ ישראל נמשכה גם במאה הט"ז. בראשית המאה הי"ז אנו מוצאים בצפת שניים מבני משפחות המכובדות באלג'יריה, רבי משה ששפורטש והחכם השלם רבי שלמה כ'לאץ המייצגים לכאורה את עולי אלג'יריה המצויים בארץ.

במחצית השניה של המאה הי"ז, מגלים יוצאי המערב פעילות להקמת ישיבה של בני המערב בירושלים. על כך פורץ פולמוס סין תלמידי חכמים לבעלי בתים מרביים בירושלים.

במאה הי"ח, העולה המפורסם הוא רבי יהודה עייאש, שבא עם משפחתו מאלג'יר דרך ליוורנו. על אף הלחצים וההפצרות של בני הקהל באלג'יר, לא וויתר רבי יהודה עייאש על כוונתו לעלות לירושלים ולעסוק שם בתורה. על העולים מאלג'יר בראשית המאה הי"ט נמנה רבי שמואל עבו שעלה יחד עם הוריו בשנת 1817.

בשבתו בצפת נתפרסם כנשיא כוללות הספרדים וכאב בית דין. הוא שימש אף קונסול כבוד של צרפת וסייע רבות לרכישת קרקעות להתיישבות החדשה, בין היתר לרכישת אדמות ראש פינה. במקורותינו ידיעות נוספות על עלייה ושאיפה לעלייה.

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

מסתמנת התופעה של כמיהת צעירים לעלות לארץ בניגוד לרצון הוריהם. במקרה מסוים רצה בנו שלן תלמיד חכם באלג'יר לעלות לצפת וללמוד בה תורה. רבי יהודה עייאש פסק בעניינו שמצות העלייה ומצות תלמוד תורה קודמות למצוות כיבוד אב ואם, אך על פי במצערן הרבה.

מעשה אחר הוא שלשתי בנות של זקן מאלג'יר, שעזבוהו ובאו לליוורנו בדרכן לארץ. אביהן ניסה להניאן מלעלות בהפצת שמועת שווא על מגיפה בירושלים. רבי חיים בן עטר בהיותו בליוורנו חקר בדבר ומצא שלא היו דברים מעולם. העלייה לארץ ישראל גברה במיוחד לאחר כיבושה של אלג'יריה בידי הצרפתים.

מיקומם של נמלי אלג'יריה, גרם לכך שנתיבם של מרבית העולים ממרוקו לארץ ישראל, עבר על פני היבשה לתלמסאן, ומשם לאחד הנמלים אוראן או אלג'יר. שם עלו על ספינות שהובילום לאחד הנמלים באיטליה או בתוניס, שבהם היו סיכויים רבים למצוא ספינה המפליגה לארץ ישראל.

בין העוברים בדרכם לארץ היו תלמידי חכמים מובהקים. הידוע ביניהם הוא רבי חיים בן עטר שבעוברו באלג'יר קיבל את הסכמותיהם של רבי יהודה עייאש ורבי יצחק שוראקי לספרו אור החיים.

כמה מבין החכמים בעוברם על אלג'יריה היו מבקרים את הנהגותיהם של חכמיה : כגון אותו תלמיד חכם ( שמו לא פורש ) שעבר בג'יאיה והונין, סירב לענות לכתביו של רבי חגי בן אלזוק, והאשימו בעיסוק בקבלה שכמעט הביאו לקצץ בנטיעות.

היו שהוסיפו לתיקון החיים הדתיים, כגון רבי חיים בן עטר שבעוברו על אלמדייא התיר טלטול בתוך העיר בשבת, בתנאי שיקנו את מפתח העיר. אחד מן החכמים ששמו לא פורש, דרש בית הכנסת הגדול וזירז את הציבור לקבוע עתים לתורה ולהתקין תקנות לחיזוק המנהג.

רבי דוד הלוי התעכב באלג'יר חודשים רבים, עסק שם בתורה ובהוראה והתחבב על אנשי המקום. ולאחר זמן אף נשא שם אשה ורק כעבור שנים המשיך בדרכו לארץ. בתחילה ישב בירושלים ואחר כך עבר לטבריה לישיבת רבי חיים אבולעפיה. כאשר פרצה המגפה בטבריה עבר לצפת, שם נפטרו בנותיו. הוא המשיך לשמור על קשר אגרות עם רבי יהודה עייאש.

קשרי אגרות.

עליית יהודי אלג'יריה לא ניתקה את זיקתם לקהילותיהם ואת הקשרים עמן. אגרותיהם מעשירות את הידיעות על היהודים בארץ ישראל במאה הט"ו.

מתשובת הרשב"ץ אנו למדים על קיומה של מצות עלייה לרגל לירושלים ממצרים וארצות אחרות. בחג השבועות התמלא בית הכנסת בירושלים מפה אל פה ויותר משלוש מאות איש התכנסו בו וישבו ברווחה ואיש לא אמר צר לי המקום. לדעת הרשב"ץ זה אחד מהנסים המוכיחים שירושלים בקדושתה עדיין עומדת " וזה סימן גאולה שלישית ".

באגרות שהגיעו מירושלים נמסר לרשב"ץ על קיום מצות שנת השמיטה בשנת קפ"ז – 1427 -, ומאחר שמספר ניכר מיהודי ארץ ישראל עסקו בחקלאות " הארץ היא הפקר ". ידיעות דומות הגיעו לרשב"ץ בשנת ר"ב – 1422 -, מפי נוסעים שבאו מירושלים והעידו שהשנה הקודמת שנת ר"א הייתה שנת שמיטה בארץ ישראל.

עולי צפון אפריקה, בבואם לארץ במאה הט"ו, תמהו למראה מנהגי תפילה השונים ממנהג יהודי צפון אפריקה וספרד. בעקבות זאת הריצו שאלותיהם אל הרשב"ש, והא השיב להם דרך תוניס. אחת השאלות עוסקת אף היא בעניין השמיטה.

 מתוכה אנו למדים שיהודי ארץ ישראל נהגו להפקיר בשמיטה את שדותיהם וכרמיהם, ובהיוודע זאת הגויים, נהגו לגנוב מתוכם פירות, מתוך הנחה שבגלל הפקרתם אין היהודים יכולים לשמור עליהם.

בתשובתו מייעץ הרשב"ש לתקן, שבית דין יעמיד שומרים בגנות ובפרדסים, כדי שהגויים לא ייכנסו ללקט בתוכם, ועל ידי כך לא תתבטל מצות השמיטה. בין תשובות הרשב"ש מצויה תשובה שנשלחה למאלק, בעניין רבי יצחק אלפארה וגיסו רבי משה אלמראכשי מעיר זו, שעלו לארץ ישראל ומתו שם.

תשובת הרשב"ש מתארת את דרכי הקשר והעברת ידיעות בין הקהילות בארצות הים התיכון. ידיעה ראשונה הגיעה במכתבו של רבי יהודה צרפתי מתוניס אל הרשב"ש ובו נמסר שהשניים נפטרו וכי רבי יצחק אלפארה הניח אשה מעוברת.

ידיעה שנייה הגיעה במכתב רבי משה דשואל מתוניס, הוא הוסיף שרבי יצחק אלפארה הניח בת. ידיעה שלישית הגיעה על ידי אורחים מארץ ישראל, רבי נתן מרומה ורבי חיים גליפא מאראגון שבאו מארץ ישראל לאלג'יר, וסיפרו כי שהו בביתו של רבי יצחק אלפארה בירושלים, וכי אכלו שם לחם לאחר שנשא אשה.

בהיותם בטריפולי ( לוב ) הגיע כתב מירושלים וסוחר מטראבלסי, אשר מסר על פטירת רבי יצחק אלפארה. ידיעה רביעית נמסרה על ידי שלוש מלילי, מתושבי בג'איה שבאלג'יריה, שחזר מארץ ישראל וסיפר על פטירת השניים. ידיעה חמישית נמסרה על ידי שלמה כהן מתושבי אלג'יר, שבהיותו ברודוס פגש שם את שלוש מלילי מבג'איה, וזה סיפר לו על פטירת השניים ועל כך שרבי יצחק אלפארה הניח בן. סיכום דרכי העברת הידיעות יצביע על הקשרים הענפים ותנועת נוסעים יהודים בין ארץ ישראל, תוניס, טריפולי, רודוס ספרד ואלג'יריה. 

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל

שלוחי ארץ ישראל באלג'יריה.

מקומה החשוב של ארץ ישראל בתודעתם של יהודי אלג'יריה מחד, ומאידך מעמדם הכלכלי המכובד של הסוחרים היהודים בערי אלג'יריה, הביא לשליחת שלוחים מארץ ישראל לאלג'יריה. ידיעותינו על שלוחי ארץ ישראל במאה הט"ז מעורפלות ביותר, ומצוייה בידינו רק ידיעה אחת  באגרתו של חזקיה כבוארה מחברון משנת שע"ה – 1616 – שנכתבה לאוראן אל בניו של רבי יצחק קאנשינו, אשר כבר לא היו בחיים באותה שנה ובה צויין שלמעלה מעשרים שנה קודם לכן, היינו בשנת שנ"ה – 1595, נשלח שליח מצפת לאסוף כספים למען מצות תלמוד תורה, אשר הכותב היה ממונה עליה כפקיד.

רבי יצחק קאנשינו התכבד והתנאה ברבי חזקי כבאורה מצפת, בן משפחתו בארץ ישראל, הודיעו כיצד מתקשרת קרבת המשפחה שביניהם, וברוב נדיבותו הבטיחו לסייעו מבחינה כלכלית.

ביטוי למקומה החשוב של ארץ ישראל נתן הנגיד רבי יצחק קאנשינו הנזכר. הוא הקדיש בעזבונו לירושלים סכום כסף גדול של שמונה מאות דינרים. הדבר נמסר לקהילת צפת על ידי שני העולים מאלג'יריה – קבי משה ששפורטאש ורבי שלמה כ'לאץ.

לפיכך שלחה קהילת צפת בכסלו שס"ד שני שליחים רבי יחיאל אשכנזי ורבי שלמה אבן צור לצפון אפריקה, כדי לגבות את העזבון שהוקדש לירושלים. במכתביהם ציינו השליחים את פריחתה הרוחנית של צפת שמצויים בה " שנים עשר בתי כנסיות ושש עשרה מדרשות, ישיבות ותלמוד תורה לתינוקות ".

 ולעומת זאת יהודי ירושלים הם " מתי מספר, ובכל יום קמים עליהם שאפילו בית תפילה לא הניחו להם ". במכתב אחר מציינים " כי אם יעלם עיני השגחתו אין גליל ( צפת ) ככפר נחשבים ". מכאן לדעתם קיומה של קהילת ירושלים וקיום שאר קהילות ארץ ישראל תלוי בקיומה של צפת, ולכן יש למסור את הכסף שהוקדש לירושלים לשני שליחי צפת.

רצונם לשנות יעודו של עזבון רבי יצחק קאנשינו מקהילת ירושלים לקהילת צפת, עורר את חששם של שני השליחים שמא יסרבו היורשים למסור להם את הכסף. לפיכך פנו אל רבני אלג'יר – רבי משה משי, רבי בנימין דוראן ורבי אבא מארי ב"ר של מה דוראן – וביקשו שהם שימליצו בעד מסירת כספי העזבון לקהילת צפת.

שושלת הרבנים, ובראשם רבי משה משיש, נענו לבקשת השד"רים, וציינו במכתבם שאין מקום לעכב יותר את הכספים הללו, כיוון שגאולת עיר הקודש חשובה יותר מפדיון שבויים. נראה ששליחות רבי יחיאל אשכנזי ורבי שלמה אבן צור בשנת שס"ד זכתה להצלחה, כיוון ששנה לאחר מכן, בניסן שס"ה, נשלח השד"ר רבי מאיר מימראן, לךאוראן, אל רבי חיים קאנשינו.

במכתבם ציינו ראשי קהילת צפת כי ראו " את כל מעשה האדון וצדקותיו הנוראות אשר שמענו ממקצת מהנה ". שורת ההגיון אומרת, שלו היו שני השליחים נכשלים בשליחותם, לא היה נשלח שליח נוסף בזמן סמוך כל כך.

במשך תקופה ארוכה של כשישים שנה אין בידינו ידיעות על שד"רים מארץ ישראל באלג'יריה, עד לבואו של רבי אלישע חיים אביו של נתן העזתי שליח ירושלים לסאלי, שם נתאכסן אצל רבי יעקב ששפורטש ששלחו לאחר מכן לאלג'יר.

רבי אלישע חיים נתעכב תרופת מה באלג'יר וחזר משם לאמסטרדם והמבורג. אולם בעוברו יחד עם חברו לשיחות, שלמה נאבארו, באיטליה, הפסיד את כל כספי השליחות בגלל שלמה נאבארו שחשק בגויה אחת והמיר את דתו.

רבי יעקב ששפורטש כותב שהדבר היה שנה אחת קודם השמועות על שבתי, כלומר רבי אלישע חיים שהה באלג'יר בשלהי שנת תכ"ד – 1664 – וראשית שנת תכ"ה – 1665.

במחצית השנייה של המאה הי"ז, סמוך לשנת תל"ח – 1678 -, נהגה קהילת אלג'יר לאסוף ולשלוח ארבעים או חמישים ריאלים לשנה, במטרה לחלקם בין המערביים בירושלים, הן תלמידי חכמים והן בעלי בתים, לפי רשימה, כדרך שנהגו לשלוח את הכספים מערי אירופה.

איסוף ומשלוח הכספים נעשה בקביעות בלא קשר לשליחותו של שד"ר. הכסף, כנהוג באותה תקופה, היה נשלח לקושטא באמצעות סוחרים. אולם בגלל הסכנות בדרכם, לא היה נהוג לשלוח כסף במזומן, אל הסוחר באלג'יר היה שולח לשותפו בקושטא הוראה בכתב לפרוע לפקידי ארץ ישראל שבקושטא סכום כסף מסוים.

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

הוראה זו נקראה פוליסה, ועליה חתמו פקידי ארץ ישראל בקושטא לאחר שקיבלו את הכסף, והפוליסה הייתה מוחזרת לאלג'יר כראייה שהסכום שולם והגיע ליעדו.

ממקור משנת תקפ"ד – 1824 , אנו למדים על שיטת איסוף הכסף באלג'יר. מסתבר כי השד"ר לא הוצרך לעבור בביתו של כל יחיד ויחיד, אלא מנהיגי הציבור היו גובים ומרכזים את התרומות, ובעת קריאת התורה נתנו דעתם שהעולים לתורה יברכו לשד"רים בכת " מי שברך ", ונדבותיהם ונדריהם יועדו באותה שבת למען יישוב ארץ ישראל.

בשנת תל"ח – 1678 – נשלח רבי יקותיאל לאלג'יר ולערי המערב על ידי חכמי המערבים בירושלים, שרצו להקים בית מדרש וישיבה בירושלים, בדומה לישיבות שייסדו גבירי איטליה, הולנד ותורכיה. חכמי המערבים החליטו לכתוב לכל ערי המערב להנהיג בכל הערים נדבה קבועה מדי שנה להספקת הישיבות של תלמידי חכמים מבני המערב בירושלים.

השליח מילא שליחותו ועבר בערי המערב, ובסיום השליחות הניח באלג'יר  את התרומות שגבה מערי המערב בידי הרב המובהק רבי בנימין דוראן. מכאן ניתן ללמוד שאלג'יר שימשה מרכז לאיסוף תרומות ולהעברתן מערי המערב לארץ ישראל.

רבי בנימין דוראן, ששימש כפקיד ארץ ישראל באלג'יר, כתב לתלמידי החכמים המערביים בירושלים, וביקשם להודיעו את ברצונו שישלח להם את הקרן או את פירותיו. בתשובתם ביקשוהו לשלוח את הקרן והודיעוהו את העקרונות ואת התקנות שנקבעו על ידי ישיבת המערביים בירושלים. 

ואמנם שלח רבי בנימין דוראן את הקרן וביקש שיודיעוהו על סדר הלימוד וחלוקת הכספים בישיבה. היוזמה להקמת הישיבה הביאה לחששות של בעלי הבתים המערביים בירושלים מפני קיפוחם, שמא לא יקבלו יותר את חלקם מן התרומות שנשלחו בקביעות מאלג'יר.

המחלוקת שפרצה נסתיימה בפשרה ובהתחייבות תלמידי החכמים לתת חלק מן התרומות שיגיעו לידי בעלי הבתים, ואם ירצו לא יימנע מהם מללמוד בישיבה. אולם כשהגיעו התרומות סירבו תלמידי החכמים לפרוע לבעלי הבתים את חלקם, ובשל כך פרצה מחלוקת שנייה, רבי משה בן חביב, שלפניו נתברר העניין, פסק כי משום " ועשית הישר והטוב ", צריכים תלמידי החכמים לוותר על חלק קטן משלהם לטובת בעלי הבתים, אף על פי שמצד הדין הגמור אין להם זכות.

בשנת תמ"ב יצא רבי יעקב הלוי ברוכים בשליחות חברון לצפון אפריקה, וקיבל מכתב המלצה ממורו, רבי משה גלאנטי, אל חכמי אלג'יריה. אמנם באגרת לא נכתב יעד השליחות, אולם המצאותה באוסף כתבי היד של משפחת קאנשינו מאוראן, מעידה על כך שיעד שליחותו היה קהילות אלג'יריה, ואולי גם קהילול המערב האחרות.

קרוב לוודאי ששליחותו של רבי יעקב הלוי נשאה פרי, משום שהגיע לאלג'יריה בדרכו לקהילות המערב עוד פעמיים – בשנת תנ"ח ובשנת תס"ז. שלוש עשרה שניה לאחר מכן, בשנת תנ"א – 1691 – , הזדמנו לאלג'יר וסביבותיה ארבעה שד"רים , יהוסף קונקי ורבי יעקב אבוקאיא שלוחי ירושלים, ורבי אברהם חבר שליח חברון, ושליח צפת ששמו אינו ידוע.

רבי אברהם חבר טבע בים בדרכו בספינה מתיטואן לאלגיר, במרחק שני ימי הליכה מאלג'יר. הפרשה הסתבכה משום שבטעות חשבו שנטבע הוא רבי יעקב אבוקאיא ולפיכך נתעוררו קשיים בהתרת עגונתו.

הקשרים במאה הי"ח.

קשריה של ארץ ישראל עם קהילות אלג'יריה במאה הי"ח הולכים ומסתפעפים, מספר השד "רים המבקרים באלג'יר, בתקופה זו גדל. בראשית המאה הי"ח, בשנת ת"ס – 1700 -, סובב בקהילות המערב שלוח האשכנזים בירושלים רבי אברהם ביטון. סדקכעו חזרה, בהפליגו בספינה מאלג'יר, נשרפה הספינה וכספו אבד. לפיכך חזר וחידש את שליחותו, ובחודש אלול תס"ג כתב רבי יעקב אבן צור מכתב המלצה בעבורו אל רבי סעדיה שוראקי בתלמסאן.

בתקופה זו, ובשנים תס"א – תס"ב, סובב במערב גם רבי שמואל גואקיל שלוח חברון ושלוח ישיבת המערביים בירושלים. בדרכו ממוסתגנים התנפלו עליו שודדים שנטלו ממנו את כל כספו ואת אגרות השליחות שנשא עמו. אולם רבני אלג'יר  שבה עבר לפני הגיעו למוסתגנים העידו כי ראו את כתבי שליחותו.

כמה שנים אחר כך עבר רבי משה ישראל שלוח צפת בצפון אפריקה. בהיותו באלג'יר בשנת 1710 נשא ונתן עם רי"ש צרור. עוד כתב תשובה לרבי מימון יאפיל, בדבר תלמיד חכם מובהק שהיה באלג'יר. תלמיד חכם זה, מלבד שעת לימוד אחת בבוקר, עסק מרבית היום במסחר, נכסיו היו רבים והיה מאפשר לתלמידי חכמים להתפרנס מעסקיו : ובשל מעמדו כתלמיד חכם רצה להפטר " ממשא מלך ושרים " קרי מסים.

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

בדרכו בספינה מווהראן לאלג'יר, נודע לרבי משה ישראל כי רבי ברוך טולידאנו נפטר בירושלים וכי נעשה לו הספד באלג'יר. עשר שנים לאחר מכן, באב תפ"א – 1721 – עבר באלג'יר שלוח צפת רבי חיים יעקב, שנשא עמו את כתביו ומסרם לעיון לרבי יהודה עייאש, וזה מצא בהם כמה חידושים ופלפולים ונשא ונתן בהם.

שלוחי ארץ ישראל נהגו בצאתם לחוץ לארץ לשאת עמהם את ספריהם וחיבוריהם בעודם בכתב יד, על מנת שיוכלו להדפיסם לכשיאספו כסף ויגיעו למקומות הדפוס. בשנת תפ"ט – ת"צ – 1729 – 1730 עבר השד"ר רבי דוד הכהן, באלג'יר בדרכו חזרה מערי מרוקו.

רבי היודה עייאש ניצל הזדמנות זו לעיין בכתבי השד"ר אשר פלפל בסוגיית ברכה אחרונה ובעניין שתיית הטוטו"ן. בשנת 1738 הגיע לאלג'יר רבי יונה נבון שלוח ירושלים, והוא הציג בפני רבי יהודה עייאש את תביעתו מיורשי פקידי ארץ ישראל באלכסנדריה. רבי יהודה עייאש לא הסכים לשיטתו של רבי יונה נבון, והלה השיג עליו בתשובה שנדפסה גם היא בבית יהודה.

בתקופה זו התמידו יהודי אלג'יר בתרומותיהם הגדולות למען יהודי ארץ ישראל מדי שנה בשנה, ולפיכך ההכנסה לקהילות ארץ ישראל מאלג'יר הייתה קבועה ובטוחה. ואמנם ראשי הקהל בצפת שנזקקו לכסף, לוו 500 גרשוש לצרכי הקהילה, ולהבטחת פרעון החוב שעבדו בשנת ת"ס את כל קצבת אלג'יר המיועדת לצפת. 

בהגיע רבי יצחק פראג'י שליח צפת לתוניס בשנת תק"כ, שאל את חכמיה רבי מסעוד אלפאסי ורבי עוזיאל אלחאיך, אם תביעתם של יורשי המלווים לקבל לידם את הכנסות קהילת אלג'יר המיועדות לצפת הן בעלות תוקף על פי התחייבותם של מנהיגי צפת משנת ת"ס, או שמא הן בטלות, ולפיכך יהיה רשאי לקבל לידיו כשלוח צפת את תרומת אלג'יר.

תודעת ארץ ישראל הייתה עמוקה בלב יהודי אלג'יריה. יהודים שלא היו להם יורשים ישרים או שיורשיהם היו מעטים, נהגו לצוות חלק מרכושם לזכות תלמידי חכמים וישיבה באלג'יר, ולזכות בני ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש.

מסירותם הרבה של חכמי אלג'יריה למען ארץ ישראל, עוררתם להפנות את תשומת לבו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה לקהילה החדשה אשר זה מקרוב נוסדה במאהון שבמיורקה. מאהון לא הייתה רשומה בפנקסו של השד"ר רבי אברהם, כיוון שיהודי ארץ ישראל לא ידעו על חידושה, ולפיכך, לכתחילה, לא התכוון לעבור בה ולגבות את תרומתה.

אולם חכמי אלג'יר זירזוהו לשלוח אליה אגרות, וצירפו אליהן את קריאתם לתרום ליישוב ארץ ישראל. הזדקקותם של בני מאהון לסוחרי אלג'יר הביאו למילוי בקשתם, והם שלחו את תרומותיהם לליוורנו. כתוצאה מכך התעוררה השאלה, אם מתרומות אלו שהן יוזמתו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה, זכאי הוא לשלי, חלקם המקובל של השד"רים מן התרומות שנאספו על ידם.

יחד עם רבי אברהם סונאגה באלג'יר היה באותה שנה השד"ר מצפת רבי אברהם טריוס, שני השד"רים עזבו יחד את אלג'יר ובדרכם לליוורנו עברו דרך מאהון וקיבלו בה את נדבתם.

מנהגי קהילת אלג'יר עוררו לא אחת את תמיהתם של השד"רים ששברובם היו תלמידי חכמים מובהקים, היו מהם שערערו על מנהגי הקבורה באלג'יר. ברי שמריה קאטאריוואס שלוח טבריה ששה באלג'יר בשנת תקט"ו, תמה על מנהג השליח ציבור בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, לחזור אחרי הציבור על הפסוק קדוש קדוש שבקדושת כתר

מנהג אחר שערער עליו הוא אמירת קריאת שמע בלחש חוץ מן הפסוק הראשון. רבי יהודה עייאש התנגד להשגותיו של השד"ר ולא ציינו בשמו. אולם כיוון שצוין במקור כי השד"ר הוא שלוח טבריה וידוע כי בשנת תקט"ו ששה ברי שמריה באלג'יר, ניתן להניח שהכוונה לרבי שמריה קאטאריוואס.

שד"ר זה חתום יחד עם ארבעה חכמים מאלג'יר, על כתב התנצלות שניתן לרבי יהודה עייאש כנגד דוברי השקר שטענו כי רבי יהודה עייאש השתהה מלקיים את נדרו לעלות לארץ ישראל. הם ציינו בכתבם, שסיבות אובייקטיביות, ביניהן סכנת מלחמה בים, עיכבוהו מלצאת מאלג'יר. 

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

בהגיע רבי יצחק פראג'י שליח צפת לתוניס בשנת תק"כ, שאל את חכמיה רבי מסעוד אלפאסי ורבי עוזיאל אלחאיך, אם תביעתם של יורשי המלווים לקבל לידם את הכנסות קהילת אלג'יר המיועדות לצפת הן בעלות תוקף על פי התחייבותם של מנהיגי צפת משנת ת"ס, או שמא הן בטלות, ולפיכך יהיה רשאי לקבל לידיו כשלוח צפת את תרומת אלג'יר.

תודעת ארץ ישראל הייתה עמוקה בלב יהודי אלג'יריה. יהודים שלא היו להם יורשים ישרים או שיורשיהם היו מעטים, נהגו לצוות חלק מרכושם לזכות תלמידי חכמים וישיבה באלג'יר, ולזכות בני ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש.

מסירותם הרבה של חכמי אלג'יריה למען ארץ ישראל, עוררתם להפנות את תשומת לבו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה לקהילה החדשה אשר זה מקרוב נוסדה במאהון שבמיורקה. מאהון לא הייתה רשומה בפנקסו של השד"ר רבי אברהם, כיוון שיהודי ארץ ישראל לא ידעו על חידושה, ולפיכך, לכתחילה, לא התכוון לעבור בה ולגבות את תרומתה.

אולם חכמי אלג'יר זירזוהו לשלוח אליה אגרות, וצירפו אליהן את קריאתם לתרום ליישוב ארץ ישראל. הזדקקותם של בני מאהון לסוחרי אלג'יר הביאו למילוי בקשתם, והם שלחו את תרומותיהם לליוורנו. כתוצאה מכך התעוררה השאלה, אם מתרומות אלו שהן יוזמתו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה, זכאי הוא לשלי, חלקם המקובל של השד"רים מן התרומות שנאספו על ידם.

יחד עם רבי אברהם סונאגה באלג'יר היה באותה שנה השד"ר מצפת רבי אברהם טריוס, שני השד"רים עזבו יחד את אלג'יר ובדרכם לליוורנו עברו דרך מאהון וקיבלו בה את נדבתם.

מנהגי קהילת אלג'יר עוררו לא אחת את תמיהתם של השד"רים ששברובם היו תלמידי חכמים מובהקים, היו מהם שערערו על מנהגי הקבורה באלג'יר. ברי שמריה קאטאריוואס שלוח טבריה ששה באלג'יר בשנת תקט"ו, תמה על מנהג השליח ציבור בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, לחזור אחרי הציבור על הפסוק קדוש קדוש שבקדושת כתר

מנהג אחר שערער עליו הוא אמירת קריאת שמע בלחש חוץ מן הפסוק הראשון. רבי יהודה עייאש התנגד להשגותיו של השד"ר ולא ציינו בשמו. אולם כיוון שצוין במקור כי השד"ר הוא שלוח טבריה וידוע כי בשנת תקט"ו ששה ברי שמריה באלג'יר, ניתן להניח שהכוונה לרבי שמריה קאטאריוואס.

שד"ר זה חתום יחד עם ארבעה חכמים מאלג'יר, על כתב התנצלות שניתן לרבי יהודה עייאש כנגד דוברי השקר שטענו כי רבי יהודה עייאש השתהה מלקיים את נדרו לעלות לארץ ישראל. הם ציינו בכתבם, שסיבות אובייקטיביות, ביניהן סכנת מלחמה בים, עיכבוהו מלצאת מאלג'יר. 

בתקופה זו ניכרים כבר סימני הירידה הרוחנית והחברתית של הקהילה באלג'יר, וביניהם עלייתו של רבי יהודה עייאש לארץ ישראל. אי יכולתם של חכמי אלג'יר להתמודד בהצלחה עם הבעיות החברתיות והרוחניות בקהילה הביאה להיפוך הגלגל, וחכמי אלג'יר הופכים ממשיבים לנזקקים לתשובותיהם של חכמי ירושלים.

אחת השאלות נשלחה בין השנים 1768 – 1771 מאלג'יר אל רבי רפאל מיוחס, והיא כוללת פרטים רבים על השחיתות החברתית והרוחנית בקהילה היהודית באלג'יר במחצית השנייה של המאה הי"ח, את התשובה לשאלה כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס לפי ברשת אביו.

בשנת 1784 שהב רבי אברהם אזולאי בנו של החיד"א באלג'יר. הדבר מוזכר בקצרה בספרו של אביו " מעגל טוב " : י"ח בניסן בא בני רבי אברהם מארג'יל. אחד מבני אלג'יר שעלה וחזר אליה כשד"ר, היה רבי יעקב משה עייאש שנעזר בסיועם של נדיבי אלג'יר להדפיס ספרו של אביו " מטה יהודה ".

אחד השליחים שעבר הרפתקאות וגלגולים רבים, היה שליח החסידים בגליל רבי אליהו מרגלית. בהיותו בתוניס ואלג'יר קיבל מכתבי המלצה מרבני הקהילות.

בשנת תקנ"א הגיע לאלג'יר שלוח ירושלים אברהם אלחדף, והוא כתב הסכמה לספרו של רבי אברהם בושערה, ברית אברהם. המחבר נכונה " שר בשרים ונגיד נגידים הגביר…החכם השלם. בהסכמתו בירך השד"ר אותו ואת חתנו החכם השלם רבי דוד מועטי.

שמעם והשפעתם של השד"רים מארץ ישראל לא נעלמו מאזניהם של השלטונות המוסלמיים. בשנת 1795 כאשר הגיע לאלג'יר רבי רפאל שלמה הלוי, הטיל עליו מוסטפה שליטה של אלג'יר לטפל בסכסוך בדבר רכוש, בין רבי אהרן הכהן סלמון מו העשירים והאלמים שבקהילות אלג'יר, שהיה מחותן במשפחות הסוחרים העשירות של אלג'יר, וחתניו היו רבי עמרם ורבי יוסף עמאר ורבי אברהם טוביאנה, לבין שני האחים רבי אברהם ורבי יעקב הכהן.

פרשה זו מפורטת בהרחבה בתשובת רבי רפאל שלמה הלוי, שנחרד מהסבאות מנהיגי ודייני קהל אלג'יר בתקופה זו.

ההתחדשות וההתחזקות של העדה האשכנזית העצמאית בירושלים בראשית המאה הי"ט הביאה להגברת איסוף התרומות ולמשלוח שלוחים גם לקהילות ספרדיות בארצות הים התיכון. אולם חכמי וראשי עדת הספרדים בירושלים שחששו מהפחתת ההכנסות לקהילתם, שלחו אגרות לקהילות הספרדים בחוץ לארץ, וגזרו בנידוי לבלי תת ולנדב לשלוחי האשכנזים בירושלים.

בשנת 1824 הגיעו שלוחים אשכנזים לאלג'יר ומנהיגי הקהל נמצאו במבוכה, משום שלא ידעו איך לציית לגזירת הרבנים הספרדים לבטל נדבה למען יישוב ארץ ישראל ולשלוח את השלוחים ריקם, או לסייע לשליחים ולהסתכן בעבירה על גזירת החכמים.

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

בתקופה זו ניכרים כבר סימני הירידה הרוחנית והחברתית של הקהילה באלג'יר, וביניהם עלייתו של רבי יהודה עייאש לארץ ישראל. אי יכולתם של חכמי אלג'יר להתמודד בהצלחה עם הבעיות החברתיות והרוחניות בקהילה הביאה להיפוך הגלגל, וחכמי אלג'יר הופכים ממשיבים לנזקקים לתשובותיהם של חכמי ירושלים.

אחת השאלות נשלחה בין השנים 1768 – 1771 מאלג'יר אל רבי רפאל מיוחס, והיא כוללת פרטים רבים על השחיתות החברתית והרוחנית בקהילה היהודית באלג'יר במחצית השנייה של המאה הי"ח, את התשובה לשאלה כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס לפי ברשת אביו.

בשנת 1784 שהב רבי אברהם אזולאי בנו של החיד"א באלג'יר. הדבר מוזכר בקצרה בספרו של אביו " מעגל טוב " : י"ח בניסן בא בני רבי אברהם מארג'יל. אחד מבני אלג'יר שעלה וחזר אליה כשד"ר, היה רבי יעקב משה עייאש שנעזר בסיועם של נדיבי אלג'יר להדפיס ספרו של אביו " מטה יהודה ".

אחד השליחים שעבר הרפתקאות וגלגולים רבים, היה שליח החסידים בגליל רבי אליהו מרגלית. בהיותו בתוניס ואלג'יר קיבל מכתבי המלצה מרבני הקהילות.

בשנת תקנ"א הגיע לאלג'יר שלוח ירושלים אברהם אלחדף, והוא כתב הסכמה לספרו של רבי אברהם בושערה, ברית אברהם. המחבר נכונה " שר בשרים ונגיד נגידים הגביר…החכם השלם. בהסכמתו בירך השד"ר אותו ואת חתנו החכם השלם רבי דוד מועטי.

שמעם והשפעתם של השד"רים מארץ ישראל לא נעלמו מאזניהם של השלטונות המוסלמיים. בשנת 1795 כאשר הגיע לאלג'יר רבי רפאל שלמה הלוי, הטיל עליו מוסטפה שליטה של אלג'יר לטפל בסכסוך בדבר רכוש, בין רבי אהרן הכהן סלמון מו העשירים והאלמים שבקהילות אלג'יר, שהיה מחותן במשפחות הסוחרים העשירות של אלג'יר, וחתניו היו רבי עמרם ורבי יוסף עמאר ורבי אברהם טוביאנה, לבין שני האחים רבי אברהם ורבי יעקב הכהן.

פרשה זו מפורטת בהרחבה בתשובת רבי רפאל שלמה הלוי, שנחרד מהסבאות מנהיגי ודייני קהל אלג'יר בתקופה זו.

ההתחדשות וההתחזקות של העדה האשכנזית העצמאית בירושלים בראשית המאה הי"ט הביאה להגברת איסוף התרומות ולמשלוח שלוחים גם לקהילות ספרדיות בארצות הים התיכון. אולם חכמי וראשי עדת הספרדים בירושלים שחששו מהפחתת ההכנסות לקהילתם, שלחו אגרות לקהילות הספרדים בחוץ לארץ, וגזרו בנידוי לבלי תת ולנדב לשלוחי האשכנזים בירושלים.

בשנת 1824 הגיעו שלוחים אשכנזים לאלג'יר ומנהיגי הקהל נמצאו במבוכה, משום שלא ידעו איך לציית לגזירת הרבנים הספרדים לבטל נדבה למען יישוב ארץ ישראל ולשלוח את השלוחים ריקם, או לסייע לשליחים ולהסתכן בעבירה על גזירת החכמים.

שאלה זו הובאה בפני רבי שלמה דוד זוראפה, ואחרי לבטים רבים פסק שגזירתם של חכמי הספרדים מחייבת גם את יהודי אלג'יר, אולם רשאי אחד מהקהלים להתנדב מרצונו הטוב ליתן לאשכנזים בלי לקפח ולגרוע מחלקם ומנתם הקבועה והקדומה של הספרדים, משום שאין דין שימנע רבים מלעשות מצונ ולמנוע סכנת נפשות, כשזה נהנה וזה איננו חסר.

בשנת 1831 הגיע לאלג'יר רבי אברהם ב"ר משה קצבי שלוחו חברון, החתום בין המסמכים על ספר פתח הבית לרבי אברהם בלעיש. הידוע בין השד"רים במחצית הראשונה של המאה הי"ח הוא רבי יהודה עמאר שלוח טבריה, שבהיותו באלג'יר בשנת 1831 הסכים לספרו של רבי אברהם בלעיש פתח הבית, ושם הוא חותם " ריש מתא וריש מתיבתא בעיר ואם בישראל ארג'יל "

מכאן שנתמנה כראש ישיבה וראש רבני העיר של אלג'יר, הקהילה המהוללת אשר כל קהילות ישראל בצפון אפריקה נזקקו לחכמיה, ועתה היא עצמה זקוקה לחכמים מבחוץ שיעמדו בראשה.

מאידך יש בכך עדות לעליית כוחה וחשיבותה הרוחנית של ארץ ישראל, שבעבר, במאה הט"ו, הייתה ענייה בחכמים ונזקקה לתשובות מחכמי אלג'יר, ואילו במאה הי:"ט חכם מחכמיה מתמנה לעמוד בראש ההנהגה הרוחנית באלג'יר.

סוף הפרק " הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'. מאת אליעזר בשן.

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'.

מאת אליעזר בשן.

זיקתם הנפשית העמוקה של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל, קשריהם עם הארץ ותקוותם לגאולה במשך כל הדורות, הן מן המפורסמות. מקורות רבים מעידים על כך בספרותנו. זיקה זו יונקת מרגשות דתיים עמוקים, והיא נשענת על מסורת דתית על ענפיה השונים, זו המשותפת לכל העם, והאופיינית לתפוצות ישראל בצפון אפריקה.

במאמר זה אנו באים לתאר ולבדוק ידיעות על נושא זה בספרותם של נוצרים כותבי רשומות, ושל תיירים אירופיים שניקרו בארצות המגרב ונפגשו עם יהודים, או כתבו עליהם מפי השמועה. אלה מתארים בין השאר את ההיבטים השונים של נושא זה :

 המוצא הקדום של היהודים מארץ ישראל, הזמן והדרך שבהם הגיעו למגרב, תקוותם המשיחית ואמונתם בשיבה לארץ האבות, הקשר והאהבה לארץ, המתבטאים בהערצת שלוחי ארץ ישראל וכל אדם הבא משם, נכונותם לתרום, וכן על עולים אליה למרות קשיי הדרך.

יש הכותבים בצורה אוהדת, תוך נסיון להסביר את התופעה. המתפעלים מן החיוניות של היהודים, שלמרות ריחוק המקום והזמן אינם שוכחים את ארץ מולדתם, ומצפים לחזור אליה, אחרים רואים תקווה זו כחלק מן האמונות העממיות הטפלות שהיהודים מצטיינים בהן, והנוצרים מלגלגים עליהן, גם משום שאמונה זו עומדת בסתירה לזו של הנוצרים שישו הוא המשיח, שכבר התגלה.

מוצאם מארץ ישראל.

קיים קשר סיבתי בין קביעת הזמן והנסיבות לבואם של יהודי המגרב למקומות מגוריהם, ובין זיקתם וגעגועיהם על ארץ ישראל. לפי התיאורים במקורות הנוצריים, כפי שמסרו להם בוודאי היהודים, הרי אלה היושבים בין קיראנאיקה למרוקו באו לשם בעקבות חורבנות וגירושים החל מימי בית ראשון, כיבוש ירושלים על ידי טיטוס והחורבנות שלאחר מכן.

אף גלי ההתיישבות המאוחרים יותר הגיעו למגרב כתוצאה מגירושים, המזכירים ליהודי את עובדת היותו עקור ממולדתו. אין לו מנוח בשום מקום, וישיבתו ארעית עד שיחזור לארצו.

הערת המחבר – דוידסון, שסייר באפריקה הצפונית בשנים 1835 – 1836, כותב שהיהודים נמצאים במרוקו מאז ברחו מארץ ישראל בזמן נבוכדנאצר. הוא גם מזכיר קברים של שני חכמים ב – gulgal ובמחוז warika אשר במרוקו, פליטי חורבן בית שני.

הדני ברון, בכותבו על מוצא היהודים בתוניס, מציין כי הראשונים באו מימי הפניקים. אך מספרם גדל לאחר חורבן ירושלים בידי טיטוס. עד כאן הערת המחבר.

גורם נוסף שהזין את השאיפה לציון היא ההשפלה וההפליה, מנת חלקם של היהודית תחת שלטון המוסלמים במגרב, בהתאם " לתנאי עומר ". במקומות ובזמנים בהם הקפידו על השפלתם וביצוה בחומרה, היו הכיסופים לגאולה חזקים יותר.

תנאים אלה הזכירו ליהודי בכל עת שהוא זר, וכי מקומו הטבעי הוא במזרח. אף אין להתעלם מן המצב הכלכלי. מלחמת קיום קשה ומחסור יוצרים אצל הנוגעים בדבר רקע נפשי עמוק יותק לתקוות משיחיות, דהיינו לשיבה לארצם, בה יחיו חיי שפע וחירות

מעבר לתודעה הדתית הבסיסית, יש איפוא להוסיף מרכיבים אלה שטיפחו את הזיקה לארץ ואת התקווה לגאולה :

א.      מוצאם מארץ ישראל, זכרון החורבן וההכרה שמציאותם במגרב היא תוצאת גירוש.

ב.       תנאי ההשפלה.

ג.        רמת החיים נמוכה וקשיים כלכליים.

יש לציין כי היהודים שחיו בין שבטי הברברים בהרי האסלאם, ואשר זכו לחירות יחסית לגבי אחיהם שבערי המגרב, היו חוגרי חרב ויוצאים למלחמה, ולפי מסורתם באו לשם עוד לפני גלות בבל. אין הם פליטי חורבן מארץ ישראל, אך גם להם מסורת הקשורה עם בואם מארץ ישראל. והדברים מוזכרים בספרי מסעות של נוצרים שביקרו במגרב.

התקווה המשיחית.

התקווה המשיחית היא יסוד כה בולט בחיי היהודים, עד כי רבים מן הנוצרים שכתבו על יהודי המגרב מזכירים אמונה זו וגילוייה, מי בקיצור ומי בהרחבה.

ל' אדיסון 1632 – 1703 שכתב ספר על מצבם של יהודי ברבריה, מציין את זיקתם לארץ ישראל ותקוותם המשיחית בהקשר לנוהגים שונים של האדם והציבור היהודי, כגון אבלות על המקדש. יהודים חרדים קמים השכם כל בוקר כדי לקונן על חורבן ירושלים והמקדש.

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'. מאת אליעזר בשן.

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'.

מאת אליעזר בשן.

הם מקווים כי בזכות מעשה זה יזרזו חזרתם בתשובה, שתביא להקמת מלכות ישראל כבעבר. יש מהם המאמינים כי הכוכבים והמזלות בוכים עם אלה המזילים דמעות על חורבן ירושלים. הקב"ה אוסף דמעות אלה בנאד ושומרן, כדי למחות באמצעותן את כל הגזירות שעתידים אויבים לגזור לשם השמדתם.

כך הופכת התקווה המשיחית לסם חייהם, המפרה את כוח הקיום במצוקת ההווה. מה שמאפיין מחבר זה הוא, כי למרות היותו איש דת נוצרי אין הוא מלגלג על אמונת היהודים בתקומתה של ירושלים ובביאת המשיח, בניגוד לאחרים שהדבר היה לצנינים בעיניהם, שהרי זה נוגד את ההלכה הנוצרית.

שמעון אוקלי 1678 – 1720, תיאולוג אנגלי, שהיה גם פרופסור לערבית בקמברידג' ושהה במרוקו כשבוי בסוף המאה ה – 17, כתב על ארץ זו בין השאר על היהודים. באשר לברית מילה הוא מציין כי עם נתינת שם לילוד מברכים אותו היהודים שיזכה לראות את ירושלים.

הוא מעיר על כך, כי היהודים בסכלותם וביעוורונם עדיין מצפים לבוא המשיח ולחידוש מלכותם. הוא רואה זאת כטעות, שהרי לפי הכרתו המשיח כבר בא.

האמונה בבואו של המשיח כמציאות מוחשית, חיזקה את דבקותם של היהודים בדתם. אף היא נתנה להם את הכוח להתגבר על הפליות והשפלות, ולעמוד מול פיתויי התאסלמות. עצמה של אצונה זו הייתה ידועה גם למוסלמים וגם למנהיגיהם.

בוסנו שתיאר את תולדותיו של הסולטאן איסמעיל הראשון מבית פילאלי 14675 – 1727 מספר : פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית, כשהתייצבו לפניו אמר להם כי הזמינם כדי שיתאסלמו. הוא טען כי היהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. 

התקווה המשיחית

איים עליהם, כי אם לא יאמרו לו באפן ברוב את מועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם. ניתנה להם אורכה להשיב. כשחזרו, בתוספת מתת, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים השנים הבאות. היה זה איפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח.

סולטאן זה שהצטיין בתאבת בצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מן היהודים ומאחרים. גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא באה מתוך ציפייה או יחס חיובי למשיח היהודי. אדרבה, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים.

כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתי צבי. וכפי שנראה להלן, לפי מסורת האסלאם, עתיד המהדי, המשיח המוסלמי להרוג את המשיח היהודי.

התקוה המשיחית, שהייתה נחלתם בכל הדורות וטמונה עמוק בלבם של יהודי המגרב, נדלקה כפעם בפעם עם הופעתם של " משיחים " מבשרי הגאולה. במאה הי"ב היה זה משה דרעי, במאה הי"ז נתפשו לאמונה בשבתי צבי. בעיר מכנאס הופיע יוסף בן צור, שהודיע כי נתגלה לו המגיד בליל ראש השנה תל"ד – 1673. המגיד בישר לו כי הוא משיח בן יוסף וכי שבתי צבי, הגואל האמיתי,  יתגלה בערב פסח תל"ה – 1675 , וכי נתן העזתי הוא נביאו.

אף לאחר שדבריו לא נתקיימו, האמינו חסידי שבתאי צבי כי יופיע בשנה שלאחריה. ואמנם, אחד הסימנים לעצמתה של האמונה המשיחית הוא, כי למרות האכזבות לא נואשו מלהאמין בבואו. את שבתי צבי, נתן ויוסף העריצו המוני יהודים במרוקו, שרו להם שירים, ויש אף השערה , כי נהג לחלק כסף לילדים בט' באב כמו בפורים, קשור באמונה במשיחיותו של שבתי צבי. 

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'. מאת אליעזר בשן.

מוצאם מארץ ישראל.

אך בין אם המנהג קשור אמנם בתופעה זו באמונה המשיחית בכלל, הרי קיים מגוון של ביטויים במסורת לתקווה המשיחית, בפיוטים, בסיפורי עם ובמנהגים עממיים, מהם הנוהגים דווקא בט' באב, שהרי ביום זה נולד המשיח.

מנהג הקשור בצפיה למשיח של יהודי ממרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק, שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. בתיאור על יהודי ארץ זו, הוא מספר על מנהג הקיים לפי דבריו אצל היהודים.

כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח הקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח המקווה. כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. יתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאזניו.

רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא ערבב את הדברים, בין כך ובין כך הגיעה אליו ידיעה על תודעה משיחית של יהודי מרוקו. – הערת המחבר – שאלתי מספר חכמים הבקיאים במנהגיהם של יהודי מרוקו, ולדבריהם אין כל זכר למנהג זה. גם מפי רבי דוד עובדיה מר שאול זיו, ד"ר שאטל ושלום בר אשר, לא ידעו הם על קיום מנהג זה.

היו תיאולוגים ומסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא 'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה – 40 של המאה הי"ט. הוא ניזון מסיפוריו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה.

ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן. לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, יכנסו כל בני מאנוש תחת כנפי האסלאם, והכל ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב לכסף.

הדבר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים. לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנם.

פרטים אלה באשר חמות המשיח והשלבים עד נצחון האסלאם מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי ( משיח המוסלמים ) את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מהיהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות נקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צוואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחתר בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטאנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציב אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות. 

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני האדם עלי אדמות, סיפר לנו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתא (             עיר חוף מערבית לטריפולי ) בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואמנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שחרדו בעכו"ם, ולא כדי שנישאו אותם העמים "

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : משה לא דיבר על נושא זה, הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב עם עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה על העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת ( היא תופשת מקום חשוב אצל השיעים ), הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה, מה הייתה העמדה השלטת בין יהודי המגרב לגבי יעודו של המשיח, האם זו שייצג אותם החכם ממצראתא או הגישה שנכנה אותה " נקמנית "?. נראה כי האחרונה היא הדומינאנטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטאניאה.

Recent Posts

  • נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א-מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר

    נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א ע״ע ״מקוה טהרה״ רבותי! בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל. אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳

  • השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית

    פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933 לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם

  • להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח".מאת: הרב משה אסולין שמיר.

    להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח". דברי התורה מוקדשים למו"ר אבי הרה"צ יוסף אסולין בר עליה ע"ה, לכבוד יום ההילולה שלו, החל השבוע – י"ב כסלו. ת.נ.צ.ב.ה מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "וישלח יעקב מלאכים לפניו,   אל עשו אחיו" (בר' לב' ד'). סוד המלאכים – אצל יעקב אבינו. יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, היות והוא זכה לשלוח במקומו – מלאכים לעשיו אחיו,  בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב). "בשם ה' אלוקי ישראל: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,                    ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל" (זהר במ', איש על דגלו(.

  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930