יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

עמוד 3 מתוך 6123456

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

בהגיע רבי יצחק פראג'י שליח צפת לתוניס בשנת תק"כ, שאל את חכמיה רבי מסעוד אלפאסי ורבי עוזיאל אלחאיך, אם תביעתם של יורשי המלווים לקבל לידם את הכנסות קהילת אלג'יר המיועדות לצפת הן בעלות תוקף על פי התחייבותם של מנהיגי צפת משנת ת"ס, או שמא הן בטלות, ולפיכך יהיה רשאי לקבל לידיו כשלוח צפת את תרומת אלג'יר.

תודעת ארץ ישראל הייתה עמוקה בלב יהודי אלג'יריה. יהודים שלא היו להם יורשים ישרים או שיורשיהם היו מעטים, נהגו לצוות חלק מרכושם לזכות תלמידי חכמים וישיבה באלג'יר, ולזכות בני ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש.

מסירותם הרבה של חכמי אלג'יריה למען ארץ ישראל, עוררתם להפנות את תשומת לבו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה לקהילה החדשה אשר זה מקרוב נוסדה במאהון שבמיורקה. מאהון לא הייתה רשומה בפנקסו של השד"ר רבי אברהם, כיוון שיהודי ארץ ישראל לא ידעו על חידושה, ולפיכך, לכתחילה, לא התכוון לעבור בה ולגבות את תרומתה.

אולם חכמי אלג'יר זירזוהו לשלוח אליה אגרות, וצירפו אליהן את קריאתם לתרום ליישוב ארץ ישראל. הזדקקותם של בני מאהון לסוחרי אלג'יר הביאו למילוי בקשתם, והם שלחו את תרומותיהם לליוורנו. כתוצאה מכך התעוררה השאלה, אם מתרומות אלו שהן יוזמתו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה, זכאי הוא לשלי, חלקם המקובל של השד"רים מן התרומות שנאספו על ידם.

יחד עם רבי אברהם סונאגה באלג'יר היה באותה שנה השד"ר מצפת רבי אברהם טריוס, שני השד"רים עזבו יחד את אלג'יר ובדרכם לליוורנו עברו דרך מאהון וקיבלו בה את נדבתם.

מנהגי קהילת אלג'יר עוררו לא אחת את תמיהתם של השד"רים ששברובם היו תלמידי חכמים מובהקים, היו מהם שערערו על מנהגי הקבורה באלג'יר. ברי שמריה קאטאריוואס שלוח טבריה ששה באלג'יר בשנת תקט"ו, תמה על מנהג השליח ציבור בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, לחזור אחרי הציבור על הפסוק קדוש קדוש שבקדושת כתר

מנהג אחר שערער עליו הוא אמירת קריאת שמע בלחש חוץ מן הפסוק הראשון. רבי יהודה עייאש התנגד להשגותיו של השד"ר ולא ציינו בשמו. אולם כיוון שצוין במקור כי השד"ר הוא שלוח טבריה וידוע כי בשנת תקט"ו ששה ברי שמריה באלג'יר, ניתן להניח שהכוונה לרבי שמריה קאטאריוואס.

שד"ר זה חתום יחד עם ארבעה חכמים מאלג'יר, על כתב התנצלות שניתן לרבי יהודה עייאש כנגד דוברי השקר שטענו כי רבי יהודה עייאש השתהה מלקיים את נדרו לעלות לארץ ישראל. הם ציינו בכתבם, שסיבות אובייקטיביות, ביניהן סכנת מלחמה בים, עיכבוהו מלצאת מאלג'יר. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

בתקופה זו ניכרים כבר סימני הירידה הרוחנית והחברתית של הקהילה באלג'יר, וביניהם עלייתו של רבי יהודה עייאש לארץ ישראל. אי יכולתם של חכמי אלג'יר להתמודד בהצלחה עם הבעיות החברתיות והרוחניות בקהילה הביאה להיפוך הגלגל, וחכמי אלג'יר הופכים ממשיבים לנזקקים לתשובותיהם של חכמי ירושלים.

אחת השאלות נשלחה בין השנים 1768 – 1771 מאלג'יר אל רבי רפאל מיוחס, והיא כוללת פרטים רבים על השחיתות החברתית והרוחנית בקהילה היהודית באלג'יר במחצית השנייה של המאה הי"ח, את התשובה לשאלה כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס לפי ברשת אביו.

בשנת 1784 שהב רבי אברהם אזולאי בנו של החיד"א באלג'יר. הדבר מוזכר בקצרה בספרו של אביו " מעגל טוב " : י"ח בניסן בא בני רבי אברהם מארג'יל. אחד מבני אלג'יר שעלה וחזר אליה כשד"ר, היה רבי יעקב משה עייאש שנעזר בסיועם של נדיבי אלג'יר להדפיס ספרו של אביו " מטה יהודה ".

אחד השליחים שעבר הרפתקאות וגלגולים רבים, היה שליח החסידים בגליל רבי אליהו מרגלית. בהיותו בתוניס ואלג'יר קיבל מכתבי המלצה מרבני הקהילות.

בשנת תקנ"א הגיע לאלג'יר שלוח ירושלים אברהם אלחדף, והוא כתב הסכמה לספרו של רבי אברהם בושערה, ברית אברהם. המחבר נכונה " שר בשרים ונגיד נגידים הגביר…החכם השלם. בהסכמתו בירך השד"ר אותו ואת חתנו החכם השלם רבי דוד מועטי.

שמעם והשפעתם של השד"רים מארץ ישראל לא נעלמו מאזניהם של השלטונות המוסלמיים. בשנת 1795 כאשר הגיע לאלג'יר רבי רפאל שלמה הלוי, הטיל עליו מוסטפה שליטה של אלג'יר לטפל בסכסוך בדבר רכוש, בין רבי אהרן הכהן סלמון מו העשירים והאלמים שבקהילות אלג'יר, שהיה מחותן במשפחות הסוחרים העשירות של אלג'יר, וחתניו היו רבי עמרם ורבי יוסף עמאר ורבי אברהם טוביאנה, לבין שני האחים רבי אברהם ורבי יעקב הכהן.

פרשה זו מפורטת בהרחבה בתשובת רבי רפאל שלמה הלוי, שנחרד מהסבאות מנהיגי ודייני קהל אלג'יר בתקופה זו.

ההתחדשות וההתחזקות של העדה האשכנזית העצמאית בירושלים בראשית המאה הי"ט הביאה להגברת איסוף התרומות ולמשלוח שלוחים גם לקהילות ספרדיות בארצות הים התיכון. אולם חכמי וראשי עדת הספרדים בירושלים שחששו מהפחתת ההכנסות לקהילתם, שלחו אגרות לקהילות הספרדים בחוץ לארץ, וגזרו בנידוי לבלי תת ולנדב לשלוחי האשכנזים בירושלים.

בשנת 1824 הגיעו שלוחים אשכנזים לאלג'יר ומנהיגי הקהל נמצאו במבוכה, משום שלא ידעו איך לציית לגזירת הרבנים הספרדים לבטל נדבה למען יישוב ארץ ישראל ולשלוח את השלוחים ריקם, או לסייע לשליחים ולהסתכן בעבירה על גזירת החכמים.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

שאלה זו הובאה בפני רבי שלמה דוד זוראפה, ואחרי לבטים רבים פסק שגזירתם של חכמי הספרדים מחייבת גם את יהודי אלג'יר, אולם רשאי אחד מהקהלים להתנדב מרצונו הטוב ליתן לאשכנזים בלי לקפח ולגרוע מחלקם ומנתם הקבועה והקדומה של הספרדים, משום שאין דין שימנע רבים מלעשות מצונ ולמנוע סכנת נפשות, כשזה נהנה וזה איננו חסר.

בשנת 1831 הגיע לאלג'יר רבי אברהם ב"ר משה קצבי שלוחו חברון, החתום בין המסמכים על ספר פתח הבית לרבי אברהם בלעיש. הידוע בין השד"רים במחצית הראשונה של המאה הי"ח הוא רבי יהודה עמאר שלוח טבריה, שבהיותו באלג'יר בשנת 1831 הסכים לספרו של רבי אברהם בלעיש פתח הבית, ושם הוא חותם " ריש מתא וריש מתיבתא בעיר ואם בישראל ארג'יל "

מכאן שנתמנה כראש ישיבה וראש רבני העיר של אלג'יר, הקהילה המהוללת אשר כל קהילות ישראל בצפון אפריקה נזקקו לחכמיה, ועתה היא עצמה זקוקה לחכמים מבחוץ שיעמדו בראשה.

מאידך יש בכך עדות לעליית כוחה וחשיבותה הרוחנית של ארץ ישראל, שבעבר, במאה הט"ו, הייתה ענייה בחכמים ונזקקה לתשובות מחכמי אלג'יר, ואילו במאה הי:"ט חכם מחכמיה מתמנה לעמוד בראש ההנהגה הרוחנית באלג'יר.

סוף הפרק " הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'.

מאת אליעזר בשן.

זיקתם הנפשית העמוקה של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל, קשריהם עם הארץ ותקוותם לגאולה במשך כל הדורות, הן מן המפורסמות. מקורות רבים מעידים על כך בספרותנו. זיקה זו יונקת מרגשות דתיים עמוקים, והיא נשענת על מסורת דתית על ענפיה השונים, זו המשותפת לכל העם, והאופיינית לתפוצות ישראל בצפון אפריקה.

במאמר זה אנו באים לתאר ולבדוק ידיעות על נושא זה בספרותם של נוצרים כותבי רשומות, ושל תיירים אירופיים שניקרו בארצות המגרב ונפגשו עם יהודים, או כתבו עליהם מפי השמועה. אלה מתארים בין השאר את ההיבטים השונים של נושא זה :

 המוצא הקדום של היהודים מארץ ישראל, הזמן והדרך שבהם הגיעו למגרב, תקוותם המשיחית ואמונתם בשיבה לארץ האבות, הקשר והאהבה לארץ, המתבטאים בהערצת שלוחי ארץ ישראל וכל אדם הבא משם, נכונותם לתרום, וכן על עולים אליה למרות קשיי הדרך.

יש הכותבים בצורה אוהדת, תוך נסיון להסביר את התופעה. המתפעלים מן החיוניות של היהודים, שלמרות ריחוק המקום והזמן אינם שוכחים את ארץ מולדתם, ומצפים לחזור אליה, אחרים רואים תקווה זו כחלק מן האמונות העממיות הטפלות שהיהודים מצטיינים בהן, והנוצרים מלגלגים עליהן, גם משום שאמונה זו עומדת בסתירה לזו של הנוצרים שישו הוא המשיח, שכבר התגלה.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

מוצאם מארץ ישראל.

קיים קשר סיבתי בין קביעת הזמן והנסיבות לבואם של יהודי המגרב למקומות מגוריהם, ובין זיקתם וגעגועיהם על ארץ ישראל. לפי התיאורים במקורות הנוצריים, כפי שמסרו להם בוודאי היהודים, הרי אלה היושבים בין קיראנאיקה למרוקו באו לשם בעקבות חורבנות וגירושים החל מימי בית ראשון, כיבוש ירושלים על ידי טיטוס והחורבנות שלאחר מכן.

אף גלי ההתיישבות המאוחרים יותר הגיעו למגרב כתוצאה מגירושים, המזכירים ליהודי את עובדת היותו עקור ממולדתו. אין לו מנוח בשום מקום, וישיבתו ארעית עד שיחזור לארצו.

הערת המחבר – דוידסון, שסייר באפריקה הצפונית בשנים 1835 – 1836, כותב שהיהודים נמצאים במרוקו מאז ברחו מארץ ישראל בזמן נבוכדנאצר. הוא גם מזכיר קברים של שני חכמים ב – gulgal ובמחוז warika אשר במרוקו, פליטי חורבן בית שני.

הדני ברון, בכותבו על מוצא היהודים בתוניס, מציין כי הראשונים באו מימי הפניקים. אך מספרם גדל לאחר חורבן ירושלים בידי טיטוס. עד כאן הערת המחבר.

גורם נוסף שהזין את השאיפה לציון היא ההשפלה וההפליה, מנת חלקם של היהודית תחת שלטון המוסלמים במגרב, בהתאם " לתנאי עומר ". במקומות ובזמנים בהם הקפידו על השפלתם וביצוה בחומרה, היו הכיסופים לגאולה חזקים יותר.

תנאים אלה הזכירו ליהודי בכל עת שהוא זר, וכי מקומו הטבעי הוא במזרח. אף אין להתעלם מן המצב הכלכלי. מלחמת קיום קשה ומחסור יוצרים אצל הנוגעים בדבר רקע נפשי עמוק יותק לתקוות משיחיות, דהיינו לשיבה לארצם, בה יחיו חיי שפע וחירות.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

מעבר לתודעה הדתית הבסיסית, יש איפוא להוסיף מרכיבים אלה שטיפחו את הזיקה לארץ ואת התקווה לגאולה :

 

א.      מוצאם מארץ ישראל, זכרון החורבן וההכרה שמציאותם במגרב היא תוצאת גירוש.

ב.       תנאי ההשפלה.

ג.        רמת החיים נמוכה וקשיים כלכליים.

 

יש לציין כי היהודים שחיו בין שבטי הברברים בהרי האסלאם, ואשר זכו לחירות יחסית לגבי אחיהם שבערי המגרב, היו חוגרי חרב ויוצאים למלחמה, ולפי מסורתם באו לשם עוד לפני גלות בבל. אין הם פליטי חורבן מארץ ישראל, אך גם להם מסורת הקשורה עם בואם מארץ ישראל. והדברים מוזכרים בספרי מסעות של נוצרים שביקרו במגרב.

התקווה המשיחית.

התקווה המשיחית היא יסוד כה בולט בחיי היהודים, עד כי רבים מן הנוצרים שכתבו על יהודי המגרב מזכירים אמונה זו וגילוייה, מי בקיצור ומי בהרחבה.

ל' אדיסון 1632 – 1703 שכתב ספר על מצבם של יהודי ברבריה, מציין את זיקתם לארץ ישראל ותקוותם המשיחית בהקשר לנוהגים שונים של האדם והציבור היהודי, כגון אבלות על המקדש. יהודים חרדים קמים השכם כל בוקר כדי לקונן על חורבן ירושלים והמקדש. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל 

הם מקווים כי בזכות מעשה זה יזרזו חזרתם בתשובה, שתביא להקמת מלכות ישראל כבעבר. יש מהם המאמינים כי הכוכבים והמזלות בוכים עם אלה המזילים דמעות על חורבן ירושלים. הקב"ה אוסף דמעות אלה בנאד ושומרן, כדי למחות באמצעותן את כל הגזירות שעתידים אויבים לגזור לשם השמדתם.

כך הופכת התקווה המשיחית לסם חייהם, המפרה את כוח הקיום במצוקת ההווה. מה שמאפיין מחבר זה הוא, כי למרות היותו איש דת נוצרי אין הוא מלגלג על אמונת היהודים בתקומתה של ירושלים ובביאת המשיח, בניגוד לאחרים שהדבר היה לצנינים בעיניהם, שהרי זה נוגד את ההלכה הנוצרית.

שמעון אוקלי 1678 – 1720, תיאולוג אנגלי, שהיה גם פרופסור לערבית בקמברידג' ושהה במרוקו כשבוי בסוף המאה ה – 17, כתב על ארץ זו בין השאר על היהודים. באשר לברית מילה הוא מציין כי עם נתינת שם לילוד מברכים אותו היהודים שיזכה לראות את ירושלים.

הוא מעיר על כך, כי היהודים בסכלותם וביעוורונם עדיין מצפים לבוא המשיח ולחידוש מלכותם. הוא רואה זאת כטעות, שהרי לפי הכרתו המשיח כבר בא.

האמונה בבואו של המשיח כמציאות מוחשית, חיזקה את דבקותם של היהודים בדתם. אף היא נתנה להם את הכוח להתגבר על הפליות והשפלות, ולעמוד מול פיתויי התאסלמות. עצמה של אצונה זו הייתה ידועה גם למוסלמים וגם למנהיגיהם.

בוסנו שתיאר את תולדותיו של הסולטאן איסמעיל הראשון מבית פילאלי 14675 – 1727 מספר : פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית, כשהתייצבו לפניו אמר להם כי הזמינם כדי שיתאסלמו. הוא טען כי היהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

 יהודי צ.אפר. וארץ ישראל –

התקווה המשיחית

איים עליהם, כי אם לא יאמרו לו באפן ברוב את מועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם. ניתנה להם אורכה להשיב. כשחזרו, בתוספת מתת, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים השנים הבאות. היה זה איפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח.

סולטאן זה שהצטיין בתאבת בצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מן היהודים ומאחרים. גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא באה מתוך ציפייה או יחס חיובי למשיח היהודי. אדרבה, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים.

כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתי צבי. וכפי שנראה להלן, לפי מסורת האסלאם, עתיד המהדי, המשיח המוסלמי להרוג את המשיח היהודי.

התקוה המשיחית, שהייתה נחלתם בכל הדורות וטמונה עמוק בלבם של יהודי המגרב, נדלקה כפעם בפעם עם הופעתם של " משיחים " מבשרי הגאולה. במאה הי"ב היה זה משה דרעי, במאה הי"ז נתפשו לאמונה בשבתי צבי. בעיר מכנאס הופיע יוסף בן צור, שהודיע כי נתגלה לו המגיד בליל ראש השנה תל"ד – 1673. המגיד בישר לו כי הוא משיח בן יוסף וכי שבתי צבי, הגואל האמיתי,  יתגלה בערב פסח תל"ה – 1675 , וכי נתן העזתי הוא נביאו.

אף לאחר שדבריו לא נתקיימו, האמינו חסידי שבתאי צבי כי יופיע בשנה שלאחריה. ואמנם, אחד הסימנים לעצמתה של האמונה המשיחית הוא, כי למרות האכזבות לא נואשו מלהאמין בבואו. את שבתי צבי, נתן ויוסף העריצו המוני יהודים במרוקו, שרו להם שירים, ויש אף השערה , כי נהג לחלק כסף לילדים בט' באב כמו בפורים, קשור באמונה במשיחיותו של שבתי צבי. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל –

מוצאם מארץ ישראל.

אך בין אם המנהג קשור אמנם בתופעה זו באמונה המשיחית בכלל, הרי קיים מגוון של ביטויים במסורת לתקווה המשיחית, בפיוטים, בסיפורי עם ובמנהגים עממיים, מהם הנוהגים דווקא בט' באב, שהרי ביום זה נולד המשיח.

מנהג הקשור בצפיה למשיח של יהודי ממרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק, שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. בתיאור על יהודי ארץ זו, הוא מספר על מנהג הקיים לפי דבריו אצל היהודים.

כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח הקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח המקווה. כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. יתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאזניו.

רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא ערבב את הדברים, בין כך ובין כך הגיעה אליו ידיעה על תודעה משיחית של יהודי מרוקו. – הערת המחבר – שאלתי מספר חכמים הבקיאים במנהגיהם של יהודי מרוקו, ולדבריהם אין כל זכר למנהג זה. גם מפי רבי דוד עובדיה מר שאול זיו, ד"ר שאטל ושלום בר אשר, לא ידעו הם על קיום מנהג זה.

היו תיאולוגים ומסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא 'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה – 40 של המאה הי"ט. הוא ניזון מסיפוריו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה.

ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן. לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, יכנסו כל בני מאנוש תחת כנפי האסלאם, והכל ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב לכסף.

הדבר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים. לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנם.

פרטים אלה באשר חמות המשיח והשלבים עד נצחון האסלאם מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי ( משיח המוסלמים ) את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מהיהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות נקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צוואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחתר בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטאנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציב אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

התקווה המשיחית.

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני האדם עלי אדמות, סיפר לנו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתא (             עיר חוף מערבית לטריפולי ) בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואמנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שחרדו בעכו"ם, ולא כדי שנישאו אותם העמים "

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : משה לא דיבר על נושא זה, הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב עם עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה על העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת ( היא תופשת מקום חשוב אצל השיעים ), הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה, מה הייתה העמדה השלטת בין יהודי המגרב לגבי יעודו של המשיח, האם זו שייצג אותם החכם ממצראתא או הגישה שנכנה אותה " נקמנית "?. נראה כי האחרונה היא הדומינאנטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטאניאה.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

התקווה המשיחית.

ייתכן שאין זה מקרה, כי המיצג את העמדה האחרת הוא החכם מטריפולטאניה. יהודי מרוקו לא הסתירו תקוותם כי בימות המשיח תיעשה נקמה בגויים על כל הסבל והעוול שנגרמו ליהודים במשך הדורות.

בתקווה זו השתעשעו, והיה זה אחד מן האמצעים הפסיכולוגיים שעל ידם מסוגלים היו להתגבר על סבלותיה של גלות ישמעאל.

עדויות להנחה זאת מצויות גם אצל הנוצרים שביקרו במגרב. כניעת הגויים אך ללא אלימות ושימוש בחרב, היא האמונה היהודית לימות המשיח, שמתאר אותה אדיסון, שהזכרנוהו לעיל. לדבריו, שוללים היהודים במגרב כל פעולה בעלת אופי צבאי, אך הם מאמינים כי הופעת המשיח תהיה מלווה במלחמה.

הוא יוביל את אויביו בשבי וכל ה " אדומים " ( הנוכריים לפי כינויו ) ייכנעו לפניו ללא שפיכות דמים. יש כאן אפוא יסוד של ניצחון צבאי, אך בדרך ניסית וללא הקרבת קרבנות אנוש. במקום אחר בספרו הוא כותב, כי היהודים מצפים למשיח כחזון עובדיה, וכי הגויים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של בני ישראל.

אמריקאי בשם ג'יימס ריילי, שעשה במרוקו בשנים 1815 – 1816, לאחר שספינתו נטרפה בים והא נשבה, כותב כי כל יהודי המגרב מאמינים שעתידה אומתם ליטול את שרביט השלטון על העולם כולו. אומנם ייתכן ששמע זאת מפיהם שלמוסלמים.

מכל מקום, אמונה עממית זו הייתה מרחפת בחלל האוויר בקרב המוסלמים והיהודים כאחד, כחלק מחזון של אחרית הימים. נקם ושילם ייעשה בכל הגויים ביום הדין, כך מאמינים היהודים. זאת מביא ריילי במקום אחר בספרו, מפיו של נוצרי שניסה לעשות נפשות לנצרות בין יהודי מרוקו, ללא הצלחה רבה.

במקור מתקופה מאוחרת יותר, דווח על ידיעות שנתקבלו בפגישות חוזרות ומפי אנשים שונים בחברה היהודית במרוקו, ומתקבלת תמונה משענת יותר. מיסיונר אנגלי ורופא, בשם רוברט קאר, שליח הכנסיה הפרסביטרית, פעל במרוקו בשנות ה – 80 של המאה הי"ט.

כרופא הוא טיפל בחולים יהודים ומוסלמים, וניסה לפתותם להיכנס תחת כנפי הנצרות. תוך שיחות וויכוחים עם היהודים שמע על אמונתם במשיח. לפי אמונה זו הוא ייסד מלכות שמטרתה לגאול את היהודים מידי מדכאיהם, הקערה תיהפך על פיה, והנוכרים ישרתו את בני ישראל ויעמדו תחת שליטתם.

ראויה לציון הערכתו החיובית על היהודים, שלמרות היותם מפוזרים וסחופים, שומרים על ייחודם ומתקיימים למרות תנאי החיים הקשים. התקווה היה המעיין ממנו שואבים הם את הכוח ואת החיוניות לחיות ולפעול.

כדרכו של נוצרי ניסה לשכנעם שהמשיח כבר בא. לדבריו, דרושה הרבה חכמה וסבלנות כדי לעמוד נגד טענת היהודים שהמשיח עדיין לא הופיע. הם דבקים באמונתם כי בואו קרוב, וכי הדבר תלוי בתשובה מחטאי העם. הגאולה התלויה בתשובה היא, כידוע, רעיון במסורת ישראל.

גם כאן ראינו, אפוא, כי קיימת אמונה שבבוא המשיח ישלטו היהודים בשונאיהם. אבל הגרעין העיקרי של האמונה המשיחי מצמצה בתקווה להוצאתם משפלותם מתחת עול הגויים. מצה שמאלף בכתביו של אנגלי זה, כי למרות היותו מיסיונר נוצר י שמתמודד עם היהודים, הוא רוחש אהדה לעקשנותם ונאמנותם למסורתם, למרות שזהו מכשול להצלחתו כמיסיונר. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל – מיכאל אביטבול אביטבול

פראנצס מאקנאב שביקר במרוקו בתחילת המאה ה – 20, עומד על צפיית הנקמה של היהודים במוסלמים, הוא מסביר זאת כתגובה לדיכוי אכזרי של דורות. אין הדברים אמורים במפורש בקשר לתקווה משיחית, אלא כקביעת הלך רוחות, שלדבריו יש לו תוצאות בחיי היום יום, ביחסים שבין היהודים למוסלמים.

האמונה במשיח כמציאות ריאלית, וכמי שעשוי להתגלות בכל עת, היא חלק ממורשת היהדות ושל יהודי המגרב בכלל זה. אמונה זו הייתה עוברת מאב לבן ומאם לבתה, בעודם ילדים, באמצעות סיפורים ולימודים ב " חדר ".

זו לא פגה גם בזמן החדש, כאשר מעמדם האזרחי של היהודים תחת שלטון צרפת נשתנה לטובה. עוצמת האמונה יונקת משורשים קדומים, והייתה חזקה יותר שעה שהחברה היהודית הייתה סגורה מאחורי חומות המללאח.

וולטר האריס כותב על אחד ממנהגי הציבור היהודי במרוקו לפני כשני דורות, שסיפר לו חוויה מימי ילדותו. הדבר אירע בזמן שהחל ללמוד תורה ונפשו לוהטת באמונה כי המשיח יבוא בכל רגע. פעם אחת הוא שאל את סבתו לפני לכתו לישון : " האם את חושבת כי המשיח יבוא הלילה ? היא ליטפה את ראשו והשיבה לו : " אל דאגה, הוא יבוא בעתו ".

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של השתחררות מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ ישראל. ועד שזו מתגשמת, מבטאים היהודים את ערגתם ואת אהבתם לארץ בתרומות והקדשות ליושבים בה, בביטויי חיבה לבאים בשמה של ארץ ישראל למקומות פזוריהם, ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

התרומה לארץ ישראל.

שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למגרב, היו מקור ידיעות על הארץ. הם הפיחו ביהודי הגולה את התקווה לגאולה, והדברים התקבלו כדברי ה' היוצא מירושלים. הנוצרים הכותבים על תופעה זו, מודעים להצלחתם של שלוחים אלה ולנכונותם של יהודי המגרב לתרום באופן קבוע סכומי ענק למען היישוב בירושלים.

תרומות אלה אינן נושאות אופי פילנתרופי בלבד, אלא משתלבות במערך נפשי משיחי. אדיסון, שעה שהוא  מונה את המטרות השונות למענן מקדישים יהודי המגרב כספים בהיותם על ערש דווי, כותב כי הם תורמים  לבית הקדוש, הוא בית המקדש, שלפי תקוותם ייבנה בבוא המשיח. כדי לבנותו תורם כל יהודי לפני מותו סכום מסויים. התרומות לארץ ישראל נתפשו, אפוא, כחלק מן ההכנה לגאולה.

האמריקאי ריילי, שהזכרנוהו לעיל, כותב בקשר לחובתם של יהודי הגולה לתרום למען יישוב ארץ ישראל, כי קיום היישוב בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד את ירושלים על פי הבטחת ה' לעמו הנבחר.

מה אופיו של כיבוש זה והשליטה על העולם הכרוכה בו ? אין להניח שהכוונה לפעולה מדינית צבאית יזומה, אלא לנס משמים. היהודים ציפו לגאולה בדרך על נס ויד ה', ולא על ידי כיבוש צבאי. זאת מזכיר ריילי.

באשר לאמונת היהודים בדבר שליטה על העולם הוא כותב, כי הם מאמינים שירושלים צריכה להשאר בנחלה עד שיגיע הזמן שמהרי ירושלים תיחצב אבן קטנה שלא בידי אדם, ותמלא את כל הארץ. כלומר, הם מצפים למעשה על טבעי שיארע בעיר הקודש.

עמוד 3 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 102 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: