יהודי צ.אפר. וארץ ישראל


יהודי צ.אפר. וארץ ישראל-רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.

 

רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן. תוניסיה 1

רבי פרג'י אינו ילד תוניס, אלא יליד פאס שבמערב, ומשם הגיע לבאג'ה שבתוניס. מתחילה לא העריכוהו אנשי באג'ה כראוי לו, אך עד מהרה למדו להכיר את גדולתו של הבא להשתקע ביניהם. וכך מצטרף שמו לרימה של תלמידי חכמים מובהקים ממרוקו שמצאו את מקומם בתוניס. זמנו של המשורר אינו ידוע בבירור, על פי השערתו של צונץ חי פרג'י במאה הט"ז.

אגדות רבות מספרים יהודי תוניס על הפייטן המקובל האלוקי, רבי פרג'י שוואט, ומדי שנה היו עולים יהודים לקברו, הנמצא בעיר תסתור, ולא זזו מחבבו, עד שקבעו את סיפור חייו ומיתתו ואת האגדות המספרות עליו בשיר עם בלשון הערבית המיוחדת ליהודי תוניס.

פיוטיו של פרג'י, כפיוטיהם של משוררים אחרים בני דורו, לא נחקרו. לנדסהוטה רשם שניים פיוטיו, ואחד מהם הוא אף הביא בנספח לספרו, אך מעיר " ולא ידעתי מיהוא ". מוסיף עליו צונץ פיוט שלישי. א' נויבאואר מביא את דברי צונץ, ומוסיף, כי " בכתב היד באוקספורד נמצאו הרבה משירי פרג'י בתוך סקירה על תולדות יהודי תוניס. אלה הם, עד כמה שידוע לי, כל הפרסומים העוסקים בפרג'י ובפיוטיו.

אופייה של שירת תקופה.

רובם הגדול של פיוטי פרג'י עוסקים בנושא הגלות והגאולה. נושא זה מרכזי הוא כל כך, שכל שאר הנושאים אינם אלא החלק השישי מכלל פיוטיו של פרג;י. ואף הם קשורים בנושא הגאולה בדרך מן הדרכים.

בתקופה זו ניתק הקשר ההדוק שבין הפיוט לתפילה, שפייטני התקופה לא ראו עצמם רשאים לשלב פיוטיהם בתפילה כדרכם של הראשונים. כיוון שכך, נעלמו מפיוטי התקופה רוב הסוגים המסורתיים של שירת הקודש הקודמת

מכל סוגי הפיוטים הללו אנו מוצאים אצל פרג'י בעיקר רשויות לקדיש. עניין זה מוסבר בכך, שבכמה מקומות בתפילה ניתן להקדים רשות לקדיש בלי לפגוע ברצף התפילה. וידוע לנו, כי הפיוט " פעולות אל מה נוראות " לפרג'י, משמש עד היום כרשות לקדיש במנהגי התפילה של יהודי לוב, והם מקדימים אותו לקדיש הראשון של תפילת ערבית בהזדמנויות חגיגיות ( מוצאי שבת, ראש חודש, יום טוב, חול המועד ועוד )

מבחינת תוכנם אין פיוטי הרשות לקדיש יוצאים מגדר פיוטי הגאולה, שכן עיקר עיסוקם הוא בנושא הגאולה. דבר זה נובע גם מן הקשר שבין הרשות לקדיש, והרי הקדיש אף הוא בגאולה הוא עוסק. ( " ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה – לפי נוסח ספרד ).

סוג פיוט הטובע רושמו בשירת פרג'י הוא המאורה, ועוד נדון להלן בפיוטים שנכתבו על דרך המאורות ועל המוטיבים האופייניים לפיוטי המאורה והשתלבותם בשירי הגאולה. אך אין כאן מאורות שנכתבו כדי לשלבן בתפילת היוצר.

מתוך שמיעטו בפיוטים לתפילה, באו פייטני התקופה לכתוב פיוטים להזדמנויות אחרות שבהם מתבקשים פיוטים. כגון שבתות וימים טובים, שאדם שרוי בהם בתוך ביתו, וכגון מאורע של שמחת הפרט – חתונה, ברית מילה וכו…..

עתים שבהן קבוצים בני אדם לכבודם של בעלי השמחה. לעתות כאלה כיוונו הפייטנים בני התקופה את פיוטיהם. ורבים מפיוטים אלה מכוונים היו לכך שיוּשרו בניגוני זמר. ראשון ההולכים בדרך זו הוא רבי ישראל נג'ארה, וסגולה זו שלחיבור שיר וניגונו, תכונה עצמית היא לו, ומיחדתו בין המשוררים, שהביא אחדות ביו שני היכולות, ובחר בשירי זמרה.

בעניין זה הולך פרג'י בעקבות נג'ארה, ועדים לכך פיוטים כגון " אבי אבי חיש עזרתי ", שבו פזמון חוזר שאינו מתקשר לגוף הפיוט, וכגון הפיוט " פרחי סגולה ", שבו חוזרות המלים " גדול ה' " לאחר כל טור וטור, ובעיקר מעידות על כך רשימות הלחן בכמה מכתבי היד.

עוד אנו רואים בפייטני התקופה, שמאהבת התורה שבלבם באו לשיר שבחה של תורה ולתאר גדולתה. מוסיפים עליהם פייטנים העוסקים בקבלה ובחכמת הנסתר, שבאו לשיר שבחיו של רבי שמעון בר יוחאי.נבדוק להלן נושאים אלה כפי שהם בשירתו של פרג';י שוואט, ומשם נפנה לבדוק עניינים וצורות בכלל שירתו. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל-רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.

רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.

תוכני שירתוmariage juif 0001

כאמור, רוב רובה של יצירת פרג'י שירים העוסקים בנושא הגלות והגאולה, ומיעוטם שירים העוסקים בנושאים אחרקים, כגון שירים לשבת, שירים בשבחה של תורה, רשויות לקדיש, שירים לברית מילה ושירי חתונה.

אך גם בשירים שאינם שאינם מיוחדים לגאולה שולב מוטיב הגאולה ונעשה חלק מן השיר, ואין צריך לומר – שירי חתונה, שהנושא של חתן וכלה מעלה על לבו של הפייטן את הדוד והרעיה, כנסת ישראל והקב"ה, והוא מקיש קירוב לבבות לקירוב לבבות. וכן הוא בשירת ספרד. כדברי רבי יהודה הלוי בשירו " יונה על אפיקי מים "

                             קרב לך עתות דודים

                             ובא צועד להיות אחרי

                             כן יקרב מועד מועדים

                             למחולת המחנים

בפיוט המאוחר יותר יש בברכה לחתן בקשה לגאולה, והיא נתלית בו, שהפייטן מבקש על הגאולה שתבוא בימיו של החתן.

גם בשיר השבת נסמכת הגאולה לנושא השיר. ומנוחת השבת מזכירה למשורר את כנסת ישראל המעובדת, אף כאן נסמך פרג'י על מסורת השירה בספרד, וכך אומר יהודה הלוי בשיר השבת שלו " יום שבתון אין לשכח " :

                            העם, אשר נע כצאן תעה

                            זכר ופקד לו ברית שבועה.

העם, אשר שמר את השבת, ראוי הוא שיגאל, שכבר הבטיחונו חז"ל " אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין " ( שבת קיח ע"א ), ובפיוט להבדלה, מעמיד פרג'י תביעה זו כמי שמעמיד שטר לפרעון. נמצא, שנושא הגאולה יסוד שליט אף בשירים המקודשים לעניינים אחרים.

נושא מיוחד בשירתו של פרג'י הם השירי העוסקים ברבי שמעון בר יוחאי, שמהיות משורנו עוסק בקבלה בא לשיר שבחו של הרשב"י וגדולתו. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.נוסעים יהודים בארצות האסלאם

שירי הגלות והגאולה וענייניהם.

נושא אפשר לומר עליו, שאורך זמנו – כאורך הגלות, והוא הנושא שכבש את השירה העברית משחרב בית המקדש ועד ומינו. מעומקה של גלות שרו פייטני ישראל, וביקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם, ובכל תקופה על פי הצורות המיוחדות לה ועל פי הטעמים שערבו לאנשיה ובשיעור שראו עצמם זקוקים לו.

מיוחדת היא התקופה, שעל פי חלוקתו של פרופסור מירסקי היא התקופה השישית בשירה העברית שלאחר המקרא. שירתה – רובה ככולה מיוחדת לענייניה של כנסת ישראל. לרעיונות של גלות וגאולה, והיא מלאה דבקות. כנסת ישראל מתרפקת על דודה, והדוד מנחמה ומשיב נפשה.

אלה גדרי שירתה של תקופה זו, תקופת שירת המקובלים, שאביה – רבי ישראל נג'ארה, ואחד מבניה הוא פייטננו. שירת הגאולה של פרג'י דומה בעניינה למה שקדם לה מן הפיוט העברי, והיא מעלה אותם נושאים עצמם על פי דרכה שלה.

ענייניה של שירה הגאולה הם : מצבה הירוד של כנסת ישראל בגלות, ומכאן הצורך הדחוף בגאולה, שתביא קץ למצבו העלוב של עם ישראל בהווה. יחד עם הגאולה תבוא הנקמה בצר המציק לשיראל והשפלתו.

ורואה המשורר בעיני רוחו את עם ישראל השב לארצו, וחי בה את חייו, ושיאם של חיים אלה היא עבודת בית המקדש. סמלה של הגאולה הוא מלך המשיח ועמו אליהו הנביא שיבוא לבשר ישועה. דימוייה של הגאולה ודוגמתה – יציאת מצרים, על דרך הכתוב , כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ".

מוטיבים אל, יש שרובם באים בשיר אחד, ויש שיסוד שליט בשיר, והמוטיבים האחרים באים כבני לוויה לו.

ישראל בגלותם.

בתיאור הגלות נמשך פרג'י אחר פייטנים שקדמוהו, והא מצייר בצבעים קודרים את מצבה של כנסת ישראל בגלות ואת הלחץ שאומות העולם לוחצים אותה. הביטוי " בור גלות " חוזר ונשנה בפיוטים רבים. יחד עם ישראל סבולת גם ארץ ישראל, והמשורר מזהה את סבלותיהם של השניים, ומבקש מן הקב"ה שיראה במצוקתן של כנסת ישראל ושל ארץ ישראל הנתונה בצרה.

וכבר באו מים עד נפש, שכן העם בגלות מעוּנה וסובל ייסורים, והצר נוגש בישראל, משפילו, מתגאה עליו, ואינו חושש להציק לו. ובכלל, הגלות אינה אלא מחלה וצרה גדולה, כנסת ישראל מתוארת כאשה עקרה בעגמימותה ובעצבונה, אך זועקת היא בכאביה ובחבליה כיולדת.

גם פניהם של בחורי ישראל ובתולדותיו – פנים חולת הן. והפייטן מבקש מן הקב"ה לשים קץ למצב זה, ולהאיר פניו לכנסת ישראל הדווּיה. יחד עם זה הוא מתאר את הסבל כקידוש השם. הגלות היא למען שמו יתברך ולמען קיום מצוותיו : " הן על שמך רם על כל שבח ". על עניין זה עוד נרחיב את הדיבור להלן.

בין ישראל לאומות העולם.

רעיון הבא להצדיק את ישראל הוא העמדתם והשוואתם כנגד אומות העולם המציקים להם. ישראל הסובלים והם בצדקתם ואמונתם – מחד סטרא, ואומות העולם ברשעותם ובשפלותם – מסטרא אחרת. לאמור : ראה, מי הם המציקים לעמך, רעיון זה קדום ונפוץ הוא, וכבר מצוי אצל קדמונים, וכל פייטן בחר לו בדרך ובצורה המתאימה לו, ומתוך דרכו של פרג'י בעניין זה אנו עומדים על אופי שירתו ועל צורותיה. בשלושה דרכים מעמיד המשורר את ישראל ואומות העולם זה לעומת אלו :

1 – השוואה בין ישראל לאומות העולם בעניין מן העניינים שאומה ניכרת בו, כגון בפיוט " פנה הזמן "

" רודי שאנן / תמיד למולי / תוך זבולי / ואני במדבר נע ונד.

2 – בחירה בצורה מיוחדת המושכת את הדעת ואת המחשבה את ההשוואה, כגון שימוש בצורה החורגת מכללי הדקדוק הרגילים. דומה לכך נמצא בפיוט " יה תן ארוכה ":

גדול ונורא רחם עבדיך // המיחדך / סובלי נדודים על שם כבודך // ….עדת עריצים כלה בזעמך // המחריפך / ומחרפים את עקבות משיחך.

צירוף ה"א הידיעה לבינוני בכינוי הוא המביא אותנו לתת את הדעת על ההקבלה.

3 – השימוש בצימוד. שימוש זה, שהפייטן משתמש באותה מלה פעם במשמעותה באחת לצד זה ופעם במשמעותה האחרת לצד זה, מושך אף את דעתנו להשוות בין ישראל לעמים " " פועלי יביט לעצמו / מוט ידיהם יחזיק. // רודפי צדק נאומו / מושכי כבל וזיק // גוי אדום ישחית בזעמו // פועלי להב וזיק "

ישראל מושכי הזיק – אזיקי הגלות וכבליה – מכאן, ואומות העולם פועלי הזיק – האש – מכאן.

ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

הועתק 65

ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. 

הגאולה ובקשתה.

כיוון שעול הגלות קשה נשוא, אין לפני הקב"ה, כביכול, ברירה אלא לגאול את ישראל, והמשורר מבקש וחוזר ומבקש על גאולה זו. כמה דרכים עומדות בפני הפייטן לבקש ע הגאולה ולתארה, והראשונה שבהן תיאור הגאולה דרך בקשתה.

בשקה זו שתי פנים לה : האחת – כנסת ישראל במצטערת בגלות היא המבקשת על גאולתה, על הצלתה מידי האויב האכזר, ועל תקומתה בארצה, והשנייה – הפייטן פונה לקב"ה ומבקשו לגאול את עמו, ואילו הוא, הפייטן, עומד, כביכול, מחוץ לבקשה. בדרך זו נעשה הפייטן כעד לפני הקב"ה ומעיד, כי ראויים הם ישראל שייגאלו.

דרך אחרת בתיאור הגאולה היא שהמשורר משים עצמו מבשר על הגאולה, והוא משמיע בשורתו לכנסת ישראל, לאמור : הכיני עצמך לגאולה, כי הנה קרובה היא.

ויש שהמשורר שם את דברי הבשורה בפי הקב"ה, הקורא לישראל לקום ולהיגאל. בפיוטים כאלה מונה הקב"ה שבחיה של כנסת ישראל ומבטיחהּ על הגאולה הקרובה, ותוך כדי כך בא תיאורה של הגאולה העתידה.

צורה נדירה יותר היא, שהמשורר רואה בעיני רוחו את הגאולה שכבר נתגשמה, ומדבר עליה בלשון עבר, כגון בפיוט " פרחה הגפן ". בפיוט זה מדמה המשורר את כנסת ישראל לגפן, שגדלה ויפתה, והניבה פירות, וכבר נטועה היא על כנה, כאותה הגפן שבתהלים, פקר פ לפני ש " ארוה כל עוברי דרך ".

הגפן דימוי הוא שהפך שם נרדף לכנסת ישראל, בייחוד לאחר הרחבה של המשל בוי"ר ( ויקרא רבה ), המשכו בשירה הקדומה ביותר, ומשם לפיוט העברי על כל תקופותיו, עד לאחרוני הפייטנים.

פיוטי גאולה רבים פותחים בנושא הגאולה, אלא באחד משני נושאים אלה ף 1 – תיאור נרחב של יציאת מצרים וימי ראשית האומה. 2 – שבחו וגדולתו של הקב"ה. רק לאחר פתיחה זו עובר הפייטן לנושא הגאולה. אם ננתק את המחרוזות הראשונות מהקשרן, הן עשויות לעמוד לעצמן כפיוטים נפרדים.

דרך זו מלמדת עד כמה השתלט נושא זה של גלות וגאולה על פיוטה של תקופה זו, שנושאיה העומדים בפני עצמם משתעבדים לו. צורה זו, המעמידה שני נושאים זה בצד זה ומקשרתם, מזכירה את שירי החול בעלי תבנית המורכבת, כגון שירי השבח, שבהם קודמת פתיחה ארוכה לדברי השבח, והפתיחה עשויה לעמוד לעצמה, כשיר עצמאי מסוג שונה, כשהיא מתקשרת אל חטיבת השבח על ידי בית מעבר.

לפעמים הקישור בין שתי החטיבות הוא מלאכותי ביותר. בשונה משירי חול, החטיבות בפיוטי הגאולה המאוחרים קורות זו בזו ומשלימות זו את זו, והמעבר ביניהן הוא טבעי ביותר. מתוך שבחו של הקב"ה ותיאור גדולתו מבקש הפייטן על הגאולה, שהיא תלויה בו ובגבורתו, ומתוך סיפור יציאת מצרים ותיאור הגאולה הראשונה מבקש הפייטן על הגאולה האחרונה.

אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן.

אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן שׁוּב וּרְעֵה אַיָּלָה / דור גּוֹאֲלָהּ, קֶדֶם מִפֶּרֶךְ רַהַב

רַב לָהּ בַּשְׁבִי הוֹמִיָּה, אֻמְלָלָה / בְּזַעַם בְּלַבַּת אֵשׁ חָרוֹן אַף עִם לַהַב

ביאורים לשיר.

1 – הר שומרון – כאן סמל לארץ ישראל כולה

אילה – כינוי לכנסת ישראל, על פי ציור הצבייה בשירת החול

רהב כינוי למצרים

2 – בזעם…אש – אש הגלות הצורבת בלבה

נָאוֹם נוֹאֲמָהּ : " מִי יִתֵּן דּוֹד חוֹפֵף / עֲלֵי בְּבֵיתוֹ, שָׁם יַלְבִּין לִי שָׁנִים

כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶךְ הִסְתּוֹפֵף / מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע אֶלֶף שָׁנִים

3 – חופף – מגן

שם…שנים – חטאי שהאדימו כחוט שני

4 – על פי תהלים : " כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי, הסתופף בבית ה' מדור באהלי רשע

5 -יָהּ זֹאת לָהּ זְכֹר, וֶאְמֹר דַּי לִנְדוֹדָהּ / כִּי מִסְּבֹל עַל זָרִים לאה תִּלְאֶה

יוֹם בָּהּ תֶּאֱנַף, אֵין זוּלָתְךָ פּוֹדָהּ / לָכֵן בְּרֹב עָנְיָהּ רָאֹה תִּרְאֶה

5 – זאת לה זכר – זכור לה את בקשתה, זכור לה מצבה

6 תאנף – כאשר תכעס עליה אין מי שיצילנה מבלעדיך

פַּח לָהּ טָמְנוּ גֵּאִים, חִזְקֵי מֵצַח / הֵם לֹא יְרַחֲמוּ כִּי רָב אַכְזָרִים

הֵבִיאוּ בְּכָל עַצְמוֹתֶיהָ רֶצַח / עַל לֹא חָמוֹד לָהּ פֶּסֶל שָׁוְא וּשְׁקָרִים

7 – פח לה טמנו – מציקים הגויים לכנסת ישראל ללא רחם

8 – הביאו…רצח – עלפי תהלים : ברצח בעצמותי חרפוני צוררי

על לא חמוד – סבלם של ישראל בא להם מפני שדבקו בהקב"ה.

רִיב רִיבָהּ, נְקֹם נִקְמָתָהּ מֵחֵילָם / תִּזְרֵם כְּמוֹ דָּוָה, כִּי נוֹסְדוּ יַחַד

10 – עַל יוֹנָתְךָ נוֹעֲצוּ לֵב כֻּלָּם / לְהָרַע / אֵין עוֹשֶׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד

9 – כיוון שכך – על הקב"ה לנקום את נקמתם

10 – על יונתך – כנסת ישראל, שהמשורר משייכה חקב"ה, שכן סובלת היא למען קידוש שמו.

נועצו לב כלם – על פי תהלים

גָּדוֹל כֹּחֲךָ בִּמְהֵרָה לְהַעֲלוֹתָהּ / מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר אֶל הַר אֶפְרַיִם

שָׁם שִׁיר תַּעֲנֶה לְךָ כִּימֵי נַעְרוּתָהּ / וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מְצָרִים

11 – ממעמקי בור – ממעמקי הגלות

הר אפרים – סמל לארץ ישראל כולה

12 – שם…לך – זו שירת הגאולים

 

ידוע דְּעִי, רַעְיָתִי יָפָתִי / כִּי לֹא יְשַׁקֵּר נִצְחֵךְ וְלֹא יִנָּחֵם

אַל נָא תִּפְחֲדִי, כִּי יָדִי נָשָׂאתִי / לָשׁוּב שְׁבוּתֵךְ אֶל מִקְדָּשׁ מִבְטָחִים

 

13 – יודעי דעת – כאן באה תשובתו של הקב"ה, תשובה המסיימת את רוב שירי הגאולה ומבטיחה, כי הגאולה בוא תבוא

14 – כי ידי נשאתי – לשון שבועה

 

15 – חִזְקִי יוֹחֲלָה לְעֵת קֵץ חֶזְיוֹנִים / עַתָּה מִמְרִיבַיִךְ אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ

משוד עֲנִיִּים, מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים / יֹאמַר אֱלֹהַיִךְ " אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ

 

15 – יוחלה – כנסת ישראל המייחלת לגאולה

לעת קץ חזיונים – העת שבאה בספרי הנבואה

ממריביך – יחד עם הגאולה מבטיח הקב"ה להינקם מן הצרים הצוררים.

 

סוף הפרק

יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

 

משטר וישי

באדיבות אתר עמית, אתר ליהודי תוניסיה……

יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

במהלך איתור וחיפוש חומר היסטורי לאתר עמית – כדי להסביר ולתעד באופן הפתוח היותר את המימצאים ואת העובדות והנסיבות הקשורות ליהדות תוניסיה אנו נתקלים לא פעם בחוסר ידע מופגן, בבורות וחוסר תקשורת ובהבעות פנים המומות, נדהמות ומבולבלות. אין ספק שהנושא הפחות מוכר ביותר לציבור הישראלי הוא העובדה שהקלגס הגרמני הניח את מגפיו בימי השואה, גם בתוניסיה. יוסף בנישתי כתב על כך

 

יום הזכרון לשואה ולגבורה. משום מה ביום זה תמיד הייתי מקבל את התחושה שאני לכאורה לא שייך. לכאורה זה לא סיפור שקשור אליי. הקשר היחיד הוא שאני גם יהודי, מכאן ואילך כל קשר הוא בגדר מקרי בהחלט. מעבר לתחושות גם בלימודי השואה לא ניתן משקל לכיונונה של תודעה מסוג אחר. תודעה שבה השואה לא מנוכסת לעדה, והיא שואת העם היהודי בכללו ולא שואת יהודי אירופה. האם אנחנו צריכים לנפנף במספרים בכדי לתת תוקף איש איש לדעתו….ההשוואה מלכתחילה מופרכת, כיוון שיהדות המזרח היתה אז – ועודנה כיום – מיעוט בעולם היהודי (רק בישראל הפכה לרוב). לשם השוואה : באותה תקופה היו בוורשה חצי מיליון יהודים, ואילו בכל צפון אפריקה 400,000 יהודים . האם משום כך לא נספר את ההיסטוריה של יהודי המזרח במאות השנים האחרונות? האם זה יהיה קנה המידה ההיסטורי שלנו ?

בבית הספר כשהמורה שמעה מפי תלמידים מי במשפחתם ניצל, איך ניצל ומאין הגיע הרגשתי שמראש היא לא מתכוונת שאני אדבר. מראש היא פנתה לתלמידים מסוימים, ולהם נשמרה זכות הדיבור משנה לשנה. חשבתי להרים את האצבע ולהודיע לכולם שסבי היה ניצול שואה. אבל האווירה הייתה חזקה ממני. אווירה ששידרה מראש שביום הזכרון לשואה ולגבורה לאחד כמוני אין מה לספר, עליי לשתוק ולהקשיב. בין לבין בהפסקות בשיחות עם תלמידים אחרים ניסיתי כדרך אגב להגיד שסבי היה ניצול שואה, ושהגרמנים הגיעו לתוניסיה. לא היה אחד שלא הרים גבה. התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה שבפעמים הבאות מלכתחילה וויתרתי על הניסיון.

באחד מימי הזכרון הגישו לנו דפים עם חומר תיעודי על פועלו של שמעון ויזנטל – צייד הנאצים. באחד הדפים ציינו כמה נרצחו בכל מדינה. חיפשתי את תוניסיה – ולא מצאתי. הלכתי למורה וקבלתי בפניה שתוניסיה לא מוזכרת, ושהביטוי הרווח בחומר התיעודי הוא שואת יהודי אירופה ואין איזכור לכך שהנאצים הגיעו גם לצפון אפריקה וגם משם נשלחו יהודים לאושוויץ. המורה הגיבה באדישות ואמרה שאני יכול לשלוח לשמעון ויזנטל מכתב. באימרה הזו היא פטרה את עצמה. היא לא הבינה – וגם לא ממש ניסתה להבין – מה זה כל כך חשוב אם זה נקרא שואת יהודי אירופה או שואת העם היהודי. אולי אף בסתר לבה חשבה שהתגובה שלי קטנונית. ברור לפי תגובתה מדוע התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה. בכל פעם שהשתמשו בביטוי שואת יהודי אירופה רציתי להתקומם ולהגיד – רגע, איפה סבא שלי בתמונה הזו?! הרי הוא לא היה באירופה.

בלימודי התיכון עסקנו רבות בנושא לימודי השואה. בשיעור היסטוריה האחרון לפני הבגרות במשך עשרים דקות הזכירה המורה – תוך כדי רפרוף בספר ש"אולי החומר הזה על שהות הנאציזם בצפון אפריקה יעלה באחת השאלות, אז רצוי שנעבור גם על זה"…לא ידעתי אם זה משמח או מעציב. מצד אחד סוף סוף הוזכר בפומבי שהנאצים הגיעו לצפון אפריקה והקימו שם מחנות כפייה. סוף סוף ! אבל מאידך האופן בו זה נעשה מעיד שהחשיבות לדעת את זה היא הסיכוי שאולי זה יהיה בבחינת הבגרות. אין למידע הזה שום משמעות לכשעצמו. ההתייחסות הזו של "ודרך אגב הנאצים היו גם בצפון אפריקה" חידדה עוד את התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח. זה כמו להגיד דבר אחד אך בין השורות הכוונה היא הפוכה.

אז אני אספר כאן שסבא שלי היה במחנה כפייה בתוניס. במקצועו הוא היה חייט והיה לגרמנים אינטרס ברור להשאיר אותו בין החיים. עבודתו החיונית והטובה בתיקון המדים של הגרמנים השאירה אותו חי. המדינה שבה ספגו היהודים מכה קשה במיוחד היא תוניסיה, המדינה הערבית היחידה שהיתה תחת כיבוש גרמני ישיר. בשישה חודשים בלבד, מנובמבר 1942 עד מאי 1943, אימצו הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם מדיניות של הפעלת מחנות כפייה, החרמת רכוש, תפיסת בני ערובה, סחטנות, גירוש והוצאות להורג. הם דרשו שאלפי היהודים יישאו את הטלאי הצהוב, והקימו מעין ועדות יודנראט שיישמו את המדיניות הנאצית באיומי כליאה או מוות.

 

במשך שלוש שנים – מנפילתה של צרפת ביוני 1940 עד גירוש החיילים הגרמנים מתוניסיה במאי 1943 – הנאצים, משתפי הפעולה שלהם במשטר וישי ובעלי בריתם הפשיסטים האיטלקים יישמו באזורים אלה את השיטות שבהן השתמשו נגד אוכלוסייה גדולה בהרבה באירופה. לא דובר רק על צווים ששללו מהיהודים את הרכוש, החינוך, הפרנסה, המגורים וחופש התנועה, אלא גם בעבודת כפייה, החרמות רכוש, גירוש והוצאות להורג.

למעשה, הצווים לא פסחו על אף יהודי בצפון אפריקה. אלפים סבלו במחנות כפייה, במחנות עבודה, בבתי כלא או במעצר בית. ביד הגורל, רק מעטים יחסית נספו. ואולם לולא היו כוחות ארה"ב ובריטניה מגרשים את הגרמנים מאפריקה ב-1943, היה גורל הקהילות היהודיות, בנות האלפיים שנה, במרוקו, אלג`יריה, תוניסיה ולוב, ואולי גם במצרים, דומה לזה של הקהילות היהודיות באירופה.

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

נוסעים יהודים בארצות האסלאם

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

כמה וכמה מחקרים נכתבו על עזרת יהדות המערב ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך רק מעטים מהם הוקדשו לעזרת יהודי אלג'יר ליישוב במאה הי"ז. במחקרים אלה נסקרה פעילותם של שלוחי ארץ ישראל בארצות המערב, הודגשו הכבוד הרב שזכו בו שלוחים אלה, נכונותם של יהודי המערב לעזור ליישוב וקשרם הנפשי העמוק לארץ.

ויינשטיין דן במאמרו הנזכר בסוגיית ארגון העזרה שנשלחה מארצות המערב לארץ ישראל. במאמר זה הושם לב לראשונה למקומה של אלג'יר בארגון העזרה, כפי שהוא ניכר בתשובתו של רבי משה אבן חביב בעניין ישיבת " המערבים " בירושלים

תשובה זו נסקרה כבר בספרו של יערי הנזכר, אולם הוא שם לבו רק לשליחות הנדונה בה, ולא הזכיר כלל את אלג'יר ברשימת המרכזים שנאספו בהם כספי ארץ ישראל. מתשובתו של רבי משה אבן חביב מתבררות העובדות הבאות :

בשנת תל"ו – 1876 – התעוררו כמה תלמידי חכמים מארצות המערב שישבו בירושלים, ונמנו וגמרו, שיהיה זה מעשה נבון, אם יארגנו הקמת ישיבה מיוחדת לתלמידי חכמים מארצות המערב.

המניע להחלטתם זו הייתה המציאות שראו סביבם, גבירים מארצות שונות יסדו בירושלים ישיבות ליוצאי ארצותיהם, ודאגו למשלוח ממון מארצות מוצאם של התלמידים לשם אחזקת הישיבות. ההספקה שקיבלו תלמידי חכמים בישיבות הייתה אחד מן הסעיפים החשובים בתקציבם הדל, ולישיבה היה כוח כלכלי לא מבוטל.מלבד זאת היה בהקמתה של ישיבה כזאת פתח להקמת בית דין מיוחד לעדת המערבים בירושלים ולגיבוש יתר של עדה זו.

בחרו אותם תלמידי חכמים, באחד מהם, חכם בשם רבי יקותיאל, נתנו בידו אגרות אל קהילות ישראל בארצות המערב, המבקשות מכל קהילה וקהילה לתרום מדי שנה בשנה נדבה לקיומה של הישיבה החדשה העומדת לקום.

השליח הלך לדרכו מבלי למשוך תשומת לב מיוחדת למעשיו, ואולם תוך שנה אחת התפרסם דבר שליחותו בירושלים. בירושלים ישבו גם בעלי בתים פשוטים יוצאי ארצות המערב, והללו טענו שתלמידי חכמים לא היו מוסמכים לשלוח את שלוחם ללא ידעתם.

שלטענתם יש עיר אחת אלג'אזאיר במערב ושולחים מדי שנה בשנה ארבעים או חמישים רייליש לשנה לחלק לבני המערב שבירושלים בין לתלמידי חכמים בין לבעלי בתים דרך ליסטא ( רשימה ) כמו שנוהגים לשלוח מערי פראנקייא. ועתה כשישמעו בעיר אלגאזאיר עניין הישיבה החדשה הנזכרת, יתנו הסך הנזכר לישיבה ויגרמו לקפח הליסטא והחילוק אשר להם מעיר הנזכרת.

דהיינו, מן העיר אלג'יר שולחים כל שנה ארבעים עד חמישים ריאלים לקהילת ירושלים על פי ליסטא לבעלי בתים ולתלמידי חכמים כאחד. בעיר אלג'יר יש אפוא רשימה של אנשים בירושלים, שלהם יש לחלק את הכסף.

בעלי הבתים המערבים בירושלים, שלא היה להם חלק בכספי הישיבה העתידה לקום, חששו שמא יתנו הממונים על כספי ארץ ישראל באלג'יר את הכסף שבידם לישיבה החדשה, וכך ייגרע חלקם.

ההנחה שביסוד טענה זו היא כי האחראים לעניין זה באלג'יר יכולים לעשות בכסף כרצונם, בתנאי שיעשו בו שימוש לטובת ארץ ישראל. נשאלת השאלה מנין הכסף הזה ? האם זהו כסף שנאסף בקהילת אלג'יר ? מהמשך התשובה הסתבר שלא כך. הכסף נאסף בכל רחבי " המערב ".

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

les juifs d'algerie

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

השליח רבי יקותיאל עבר בכל רחבי " המערב " ואסף כספים והתחייבויות לשלוח כספים בכל הערים. לבסוף חזר ירושלימה, וכאן סיפר , שאת כל הכסף שגבה הניח בידי הרב בנימין דוראן באלג'יר. הרב בנימין דוראן נתן לו כתב המעיד שהניח בידיו את הכסף.

הרב שיגר לירושלים אגרת השואלת כיצד ישלח לשם את הכסף. האם ברצונם של הנמענים שישלח להם את הקרן, או שישקיענה למענם, וישלח להם את הפירות כל שנה ?

הנמענים ביקשו שישלח את הקרן, והוא עשה זאת ושלח את הכסף לידי אחד מתלמידי החכמים. הרב בנימין דוראן ביקש שיכתבו לו כיצד מתנהלת הישיבה וכיצד חולק הכסף. עתה קמו בעלי הבתים, וטענו שבמשך שנים ארוכות היה להם חלק ונחלה במעות הבאות מאלג'יר, ומלבד זה יש בידם שטר התחייבות מתלמידי החכמים, שהתחייבו בו – לאחר שנתפרסם דבר השליחות – לתת גם לבעלי הבתים חלק מן הכסף שיבוא למען הישיבה.

תלמידי החכמים טענו, שהכסף ניתן כדי לחלקו ליהודים יוצאי " המערב " בירושלים. ביחס לכסף שנאסף באלג'יר עצמה, טענו שעד כה ביקשו יהודי אלג'יר לשלוח כספם " על פי ליסטא ", ואילו עתה חשקה נפשם להקים ישיבה לבני " המערבים " בירושלים. רבי משה בן חביב ניסח פשרה בין שני הצדדים.

עובדות אלה מסתכמות כך : קהילת אלג'יר נהגה לשלוח לירושלים מדי שנה בשנת ממון על פי רשימה, ובה התרכזו כספים שנאספו בכל ארצות " המערב " לשם מטרות שונות בירושלים. רבי בנימין דוראן היה הממונה על כספים אלה, ובידיו היה כוח ההחלטה מה ייעשה בכספים שנאספו בעירו.

הוא היה גם בא כוחם של יהודי ירושלים באשר לשימוש שייעשה בכספים בארצות " המערב " עצמן, ואם ביקשו יהודי ירושלים להשקיע את הכסף בארצות " המערב ", ולשלוח רק את הפירות לארץ, הרי רבי בנימין דוראן היה האיש הנאמן עליהם לצורך זה.

על רבי בנימין דוראן אין לנו ידיעות רבות. הוא היה בן למשפחת דוראן הנודעת שמוצאה היה מפרובאנס, והתיישבה במיורקה אחרי הגירוש בשנת 1306, וחרי הגזרות בשנת 1391 עקרה לאלג'יר.

משפחה זו הוציאה מתוכה גדולי תורה נודעים כרשב"ש והרשב"ץ. בנימין דוראן היה ככל הנראה אביו של צמח בן בנימין דוראן, שנפטר בשנת 1727. הבן היה סמכות בענייני הלכה. עסק הקבה במסחר, והשאיר אחריו הון גדול.

אישור לאַמור כאן על קהילת אלג'יר מוצאים אנו בידיעות חדשות על מקומה באיסוף כספי ארץ ישראל, המצויות בשתי אגרות מערים שונות בצפון אפריקה אל קהילת ירושלים.

האגרות מצויות בסופו של כרך אגרות מסוגים שונים בכתבי יד אשר בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי באוניברסיטה העברית בירושלים, ומספרו 861. הכרך כולל בעיקר אגרות שד"רים, אך גם אגרות פרטיות. מכל האגרות הושמטו סימני זיהוי, כדי שתוכלנה לשמש דוגמה למי שירצה לכתוב על פיהן.

למרות השמטת סימני הזיהוי, אפשר לברר במה עוסקות האגרות. מן האגרת הראשונה מתברר כי שליח ארץ ישראל הגיע אל קהילה אלמונית. שם הקהילה הושמט בידי מעתיק האגרות. על יהודי אותה עיר הוטלו מסים כבדים והתרגשו עליהם צרות שונות שטיבן לא פורש. לפיכך שלחו אתץ השליח לעיר אוראן.

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

השליח הלך לאוראן ואסף בה חמישים ושלושה גרושוש. הוא חזר בדרך היבשה לקהילה האלמונית ואסף בה עוד שישים ושלושה גרושוש. לפי האגרת נראה כי הקהילה האלמונית משמשת לשיח בסיס במסעיו, והיא המכוונת את צעדיו.

נראה כי מדובר בקהילת אלג'יר. השליח ההולך ממזרח למערב, מתעכב באלג'יר, הולך לאוראן ומשם חוזר לאלג'יר. באגרת השנייה מספר הכותב האלמוני על רדיפות שהן מנת חלקה של קהילתו מעם " אלופי עשו בארץ אדום ", היינו שליטים נוצריים.

הכותב במצפה לנכסים שצריכים להגיע אליו בדרך הים מארץ אדום. המדובר אפוא בעיר נמל צפון אפריקנית הנמצאת תחת שלטון נוצרי. בתקופה האמורה היה החוף הצפוני מערבי של צפון אפריקה תחת שלטון ספרד, ונראה שמדובר בקהילת אוראן.

המוען כותב עוד שכאשר יגיעו לידיו הנכסים האמורים, ישלח אותם את הממונים על כספי ארץ ישראל בקהילת אלג'יר.

שוב נזכרת קהילת אלג'יר כמרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל  באזור זה. קשה לשער זמנן של אגרות אלה. כתב היד כולל אגרות מן השנים שפ"ה עד ת"ל לערך. נראה ששתי האגרות נכתבו לפני שנת 1699, שאז גורשו יהודי אוראן. האגרת השנייה מציינת רדיפות שהן מנת חלקם של תושבי העיר, וייתכן אפוא שהמדובר ברדיפות שקדמו לגירוש יהודי העיר והזמן הוא סוף העשור השביעי למאה הי"ז.

האגרות הועתקו ככתבן וכלשונן יחד עם הסימנים שנילוו אליהן בכתב היד. הוספתי בהן סימני פיסוק, כדי להקל הבנתן. במקום הגרשיים מעל האותיות לציון הדגשה נתתי מטעמים טכניים אותיות שמנות

סוף הפרק

היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי

         היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאיגאוני משפחת אביחצירא-רבי יוסף לוי

מערביים נקראים תושבי ארצות אפריקה הצפונית : מרוקו, אלג'יר ותוניסיה, הידועות בשם הכללי הערבי : אלמע'ראב ( אלמגרב ) – המערב, כי שוכנות הן מערבה מארץ ישראל ושכנותיה.

עוד מדורות קודמים שררו יחסים הדדיים בין היהודים המערביים והיהודים תושבי ארץ ישראל. הרבה ממנהיגי ארץ ישראל היו רווחים בחיי הדת של המערביים, וזה כנראה לא היה לשביעות רצון חכמי בבל, שאמרו ליטול לעצמם ההגמוניה על העולם היהודי באותם הימים. אחד מהם מספר באגרתו את יהודי המערב בראשית המאה התשיעית " שמענו שבאו אצלכם מישיבה ומהן שהיו קודם בארץ ישראל ולימדו מנהג ארץ ישראל "

יהודים מהמערב עלו אל ארץ ישראל עוד מימים קדומים, יש מהם כעלי רגל ואחרים, כתושבי קבע. הם נשאו להם נשים בארץ והתעוררה השאלה בדבר ים של גלויות אם חל על העולים הללו " ובני אפריקה נשאו נשים בארץ ודרו בה, אם עדיין לא שהו שנים עשר חודש חייבין לשמור שני ימים טובים כמקומן…ואם שהו שנים עשר חודש מכאן ואילך אף על פי שעתן לחזור נוהגים כאנשי ירושלים עד שחוזרים למקומן.

בין תושבי ירושלים במאה האחת עשרה, בימי שלטון המוסלמים, היה אחד מיוצאי אפריקה, שנקרא בשם ערבי : אבו זוּבּר צדקה אלמע'רב – המערבי. ממנו נשאר בגניזת מצרים מכתב ארוך כתוב האות עברית, בשנת 1080 בקירוב, בו הוא משתקף המצב בירושלים עירו, תנאי הדיור ומקורות הפרנסה.

הוא מספר על קושי השגת דיור " ועמדנו לשכור בית, בשכונת בית הכנסת, השייך לאיש מוסלמי בעד חמישה דינרים לשניה שלמה ושיקבל אותם לפני שיכנסו. אבל כאשר הבאנו את חמשת הדינרים אמר " שישה דינרים ! ולא נפחית מזה כלום…עזבנו את זה ושכרנו חדר קטן השייך לאשה יהודיה בעד שני דינרים…ובית מרחץ בשכנותו בשכונת היהודים, והחדר קרובת לבית הכנסת ואצל אלרבאעייא.

אלרבאעייא הוא שם ערבי למבנה שהיה בעיר העתיקה ואולי היה מרובע בצורתו ומכאן שמו הערבי שפירושו המרובע. כמדומני שאין זכר לשם זה במקור אחר.

הכותב מספר על עסקיו : " ואחנו בארץ הזאת איינו חושבים את עונת התבואה לגדולה וכבר טעם כל אחד מזה את היוקר. ה' ייטב האחרית ! ואין מיחא "….מזכיר הוא אחד בשם יצחק, ישמרהו האל, אחרי שחכינו לו עשרה חודשים בא לקברי אבות וקנה חטים ".

קברי אבות הוא כינוייה של חברון שבה קברי האבות ונשותיהם. הוא מסיים מכתבו הארוך " " ושמחה גדולה מאוד תבוא אל לבי כשתגיע אלי…וידיעות שבהן יודיעונו, על הנשמע, בארצות המערב. כי אני משתוקק כאן לשמוע ידיעה.

על גורל יהודי אחר שבא מאפריקה הצפונית לארץ, באמצע המאה האחת עשרה, ידוע מתוך תשובה על מכתב אל מכירו, הכתוב ערבית באות עברית. יהודי זה מוצאו כנראה מקירואן, עיר מפורסמת בתקופה זו בארץ תוניס.

הוא כותב : " ובנוגע למה ששאלת, אם התיישבתי כאן ואם מוצא אני כאן פרנסה, הארץ היא מתה ותושביה עניים כמתים, וביחוד ירושלים, אין שוחטים כאן לא לימי חול ולא לשבת והעופות כאן מלוחים, והארץ קרה במשך תקופה ארוכה…הייתי מבקש ממך שתואיל לקנות לבת דודתי עטיפה לספר תורה ולמסור את כל זה למי שנוסע לקירואן.

עברה עלי כאן וברמלה מחלה קשה ולא הייתה כל תקווה לשום אחד לא לי ולא למי שאתי. ונשארנו ברמלה חודש ימים, שוכבים, במטה ובירושלים עוד יותר, ונאמר ברוך גומל לחייבים טובות…."

בתעודה אחרת מיהודי מערבי שנמצאה בגניזה והיא משנ ד"א תתי"ח, מאת תושב ירושלים שעלה אליה מהעיר ברקה, באפריקה הצפונית : " מעיד על עצמי אנא יוסף בן שמריה אשר מברקה שאהיה מהיום הזה לעלם מתהלך בירושלים.. אוהב את אוהבי אדוננו דניאל הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב…והעדתי על עצמי כלל הזקנים וסמוכי הישיבה הקדושה… בירושלים תבנה והיכל יסוד "

מעניינת אגרת אחרת שנכתבה מאת משה הספרדי השוכן בירושלים עיר הקודש אל קהילת היהודים בעיירה וארגלאן, והיא משנת תל"ב לתאריך המוסלמים – 1041 לספירה. וארגלאן היא עיירה קטנה ונידחת, דרומה מהעיר אלג'יר ובגבול מדבר הסהרה.

האגרת כתובה ערבית באות עברית ומספרת על מצב משפחת הכותב ומבקש את קרוביו לבוא אליו : " אנו מציעים בקשתנו שנפגש עמהם בקרוב פה בירושלים עיר הקודש בשעה מוצלחת בחנו ובחסדו. ואבקש מה' ברוך הוא שיעתר במהרה לתפילות הנאמנות שאני מתפלל למענם פה בעיר הקודש לפני הבית הנעלה הזה.האל יקרב שכלול בנינו בימינו ובחיינו. "

הוא מספר על מצב קרוביו בארץ : " ושתי הבנות בירושלים. בתו הראשונה רחל היא בעיר רמלה וגרה שם עם בעלה…אני מתפלל בשלומם ובשלום כל העושה חסד שעוזר לי להיות פה עיר הקודש…ואני מודה ומתפלל הרבה לשלום אבות העדה הזקנים הנכבדים השוכנים בוארגלאן…האל ירבה כבודם, שהם גמרו לבוא הנה ירושלים עיר הקודש יחד עם אחרים….כבר שלחתי לפני זמן רב….ספר גדול מאוד שהיה בו פירוש כל מלה קשה מהתורה והמקרא ובאור גזרתה, כדי שיובא אל וארגלאן "

היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי

דמויות יהודים ממרוקו בירושלים

בגניזת מצרים נמצא קטע מן המכתב, בענייני עסקים, שנשלח כנראה מרמלה, שהייתה בתקופה זו עיר מסחר חשובה, בו נזכר יהודי בשם המשפחה אלטראבלסי, אולי בא מאטראבלאס ( שמה הערבי של טריפולי ) כנראה שזה באפריקה הצפונית.

מתקופת מלחמת הצלבנים והמוסלמים בארץ ישראל, במשך יותר ממאה שנה אין כל ידיעה על יהודים מערביים בארץ ישראל.

בראשית המאה השלוש עשרה, כששלטו בארץ המוסלמים הממלוכּים, נמצאה עדת המערבים בירושלים והמשורר היהודי הנודע יהודה אלחריזי מספר עליה בשנת תתקע"ח – 1218 -, בעת ביקורו בעיר הקודש " ושם מן המערביים הם שבאו מברבריה "

רבי משה באסולה בשנת רפ"ב – 1522 – מציין : ומערביים הם שבאו מברבריה " זהו השם הכללי של ארצות צפון אפריקה המוסלמית.

יצחק בר מוסא, מתושבי ירושלים היה במוצאו מאפריקה הצפונית ובשנת ש"א – 1541 -, בראשית שלטון התורכים, שלח אגרת קצרה כתובה ערבית בכתב עברי, וממנה אנו למדים על הווי ירושלים ומצב המערביים. יצחק מספר " ונשאנו נשים במצרים כי הבנות בארץ ישראל הן מעטות.מפני הברכה שבה, שיולדות שבעה בנים ואחרי כן רק בת אחת ולכן נשאנו נשים במצרים. ששם הבנות הרבה "

הוא גם מספר על סולטאן התורכי סולימאן שמשל אז גם על ארץ ישראל ואשר בנה את חומת עיר הקודש של ימינו " והוא אוהב את היהודים מאוד כמו עיניו…ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים בירושלים טובה מכל שכונות היהודים בעולם " ותושביה ברובם ספרדים " וביקשנו מהם אני ואלו היהודים המערביים שיתנו לנו איזה ספרים, ונתנו להם את שלנו, והשלימו רצוננו והחליפום לנו, ונתפלאנו עליהם על הכבוד הזה ".

לבסוף פונה הוא אל מכריו במרוקו " ועתה חביבי אם תרצה לבוא – בוא, וארץ ישראל לא רחוקה היא ..סך הכל חודש ושבעה ימים…כן יזכינו ויזכה ישראל כולם לראות ביאת הגואל בקרוב, אמן כן יהי רצון.

יהודי צפון אפריקה נקראו בשם הספרדי : מורישקוס, דומה לשמם הלועזי שלך היהודים המסתערבים, שהיו בארץ עוד לפני בואם של הספרדים, מורישקוס נגזרה מהמלה " מורו " שבא קראו האירופים את המוסלמים הצפון אפריקאים.

רבי גדליה מספר, בשנת ת"ס – 1700 בקירוב, בקונטרסו " שאלו שלום ירושלים " על המערבים מורישקוס : " וגם יש קצת מן היהודים הנקרא אנשי מערבא ובלשונם הם נקראים מורישקוס. ואלו מדברים בלשונם ( ערבית )…ולבושיהם הוא כמעט כמו הערבים….כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם…

ולכן אין היכר ביניהם.

ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים, ולוקחים בכפרים חיטין ושעורין ושאר מיני מאכל, ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים. אבל הם רובם ככולם עניים "

רב ירושלמי אחר מיוצאי מרוקו, יליד העיר פאס, הוא רבי יעקב האגיז שבא דרך איטליה לירושלים, ובשנת תי"ז – 1658 -, עמד בראש ישיבה שנקראה על שמו " בית יעקב " וממנה יצאו רבנים מפורסמים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים וכן " הלכות קטנות " בו מובאות ידיעות על הווי ירושלים בימיו.

אף בנו רבי משה, ח'אגיז, מחבק ספר " שפת אמת " , החשוב לידיעת הארץ בדורו וכן הקונטרס : " אלה מסעי " תאור ביקורי במקומותיה הקדושים. נפטר בשנת תקי"א – 1750 – ועל מצבתו כתוב : " עובר פנה אלי וקרא נא זה ….אתמול בהוד זרח מאוד פניו…גושי אדמה כתרו היום "

רבי חיים בן עטר בעל הפירוש " אור החיים " על התורה, עלה מעירו סאלי במרוקו, דרך איטליה, והתיישב בתק"ב – 1742 – בירושלים : " מקום השכינה הרמה, עיר חביבה על אל עולם ".בה חיבר את ספרו " ראשון לציון " נפטר בשנת תק"ג – 1743 – וקברו בהר הזיתים קדוש ונערץ בקרב היהודים וביום הזכרון למותו נהגו לעלות להשתטח ולהתפלל עליו.

יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.

מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.

אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "

מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל ".

האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.

היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי

DEMANAT

יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.

מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.

אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "

מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל "

האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.

חכם מערבי אחר תושב צפת היה רבי יששכר בן סוסאן, אף הוא מעיר פאס. העדות השונות בה בתקופתו, יצא לאור לראשונה בשנת שכ"ד – 1564 .

בראשית המאה התשע עשרה גדלה העליה מתושבי אפריקה היהודים אל הארץ ורובם התיישבו בירושלים. בהיות עדת המערבים קטנה, היא הייתה כפופה לספרדים, אולם מסיבת קיפוח בזכויותיה פרצו סכסוכים ביניהם.

לבסוף הצליחו המערביים להשתחרר ולהקים קהילה בפני עצמה. על הסכסוך החמור ביניהם פורסם קונטרס שהוציאו לאור החכמים הספרדים ונגדם יצאו המערביים בקונטרס אחר " משפט לאלהי יעקב " שנשלח, למרות ההתנגדות הנמרצת של הספרדים אל קהילות היהודים בארצות אפריקה הצפונית.

תמונה מפורטת על מצב עדת המערבים בירושלים, בשנת תרכ"ז – 1866 – מתוארת בתזכיר שהוגש לידי משה מונטיפיורי :" לוח שמות בני ישראל דקהילה קדושה מערבים הי"ו היושבים בעיר העתיקה ירושלים תובב"א אשר נעשה בפקודת השר הגדול מורנו ורבנו משה מונטיפיורי, השם ישמרהו בשנת תרכ"ז לבריאת העולם.

שמותם מקום מולדתם, גילם זמן בואם לארץ הקודש, מהות כספם, מלאכתם, פנוי או נשוי, שם האשה, מספר הילדים וגילם, הערות , מספר הנפשות במשפחה וכו….. מתוך התזכיר נראה שהיהודים המערבים באו ממרוקו, אלג'יר, טוניס וטריפולי. בו נזכרות הערים השונות : אלג'יר, טנג'יר, פאס, רבאט, ודאר אלביצ'ה, היינו הבית הלבן וזהו שמה הערבי של העיר קזבלנקה.

מעניין התאור של משלוח ידם של המערבים ומצבם הכלכלי, מוכר פחמים, רוכל בכפרים, נושא סבל, משרת ב " אוספיטאל אינגליז " ( בבית החולים האנגלי ), לומד עם בטלנים, מתקן מנעלים ושנים, חייט ופייטן, מסובב בשווקים בסחורה על השכם.

כך נאמר על אחד והוא " כלוא בבית ונהנה מצדקה ", על אחר, " שוטה וכלוא בד' אמותיו "… ברשימה מיוחדת נזכרות האלמנות בעדה המערבית ומקורות פרנסתן : משרתת בבתים, עושה ספונג'ה, ( שוטפת רצפות ), תופרת לכשתמצא, מרקידה קמח וכו'….

התזכיר מביא את שמות בתי הכנסת ובתי המדרש. בסוף מספרים כותבי התזכיר : איו בינינו כיום עובדי אדמה, אולם כמה עניים שהם בלי מלאכה ומחיה רוצים לעבוד באדמה ובחקלאות, אך אין ידם משגת לקנות שדות וכרמים. ואם ימצא מי שיחזיק בהם הן נכונים לשעבד עצמם לקרקע, לעבדה כיאות, כדי לזון את בני ביתם ".

בקרב עדת המערבים בירושלים התפרסם רבם דוד בן שמעון, המכונה דב"ש, שעלה מהעיר רבאט במרוקו בשנת תרי"ד – 1854 – והיה רב, סופר ועסקן ציבורי חשוב בעדתו. הוא חיבר בה את ספרו " שערי צדק , מעלות אדמת הקודש בו ימצאו נופש לנפשם המסתופפים בחצרותיה ובא לצין גואל ", הרב דב"ש נפטר בירושלים בשנת תר"מ – 1880.

ביוזמת רבי דוד בן שמעון נוסדה השכונה השניה מחוץ לחומת ירושלים והיא "מחנה ישראל ", בימינו קבוצת בתים בצד רחוב דוד המלך ומול פינת רחוב הס. רחוב סמוך נקרא כיום על שמו של הרב המייסד.

השכונה המערבית " מחנה ישראל " נבנתה בשנת תרכ"ח – 1868, שמונה שנים לאחר בניינה של מכנות שאננים בקרבתה, והיא הראשונה מחוץ לחומת ירושלים. המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר"י – 1850. וזהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומת העיר העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית, ולפיכך הייתה מכונה גם שכונת המערבים.

זאב וילנאי- היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ

 

הרב יעקב משה טולידאנו 1בחברון התיישב במחצית המאה התשע עשרה, רבי יהודה בן רבי שמואל ביבאש, יליד ג'יברלטאר בן משפחה שמוצאה ממרוקו, מהעיר סאלי, עירו של רבי חיים בן עטר, רבי יהודה ביבאש שהיה מחולמי ציון הראשונים, נדד בקהילות שונות וישב בקורפו על כסר הרבנות. בסוף ימיו עלה לארץ, בשנת 1852, ובחר למושבו את עיר האבות והתיישב ברובע היהודי סמוך למערת המכפלה.

בטרם עלייתו אליה עזר לאחד משלוחיה לייסד בקורפו קופת " מגן אבות " ומהכנסותיה, לקנות בעיר האבות נכס על שם קהלת קודש קורפו.

הוא הביא לחברון את ספריתו הגדולה ואמר להקדיש זמנו לתורה. מקץ חודשים נפטר, בשעה שדרש בבית המדרש : " כי כמעט הייתה מיתתו מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בדת ומוציא מפיו רזין עלאין, נתעלף והלך לבית עולמו ". הישיבה בחברון שהייתה סמוכה לבית הכנסת אברהם אבינו, נקראה על שמו. ביבאש היה מורו הרוחני של רבי יהודה אלקלעי, ממבשרי ציון הראשונים.

עולים מערביים לא רק התיישבו בעריה הקדושות של הארץ, שבהן היה קיים יישוב יהודי מדורות, אלא באו גם לערים שבהן היו יהודים בודדים. ידיעת השפה הערבית ואורח חייהם הדומים בהרבה לאלה של הערבים, עזרו למערביים בהסתגלותם המהירה לסביבה החדשה. הם עסקו בעיקר במלאכה, במסחר ובחנוונות ברחובות היהודים ובשווקים הערבים. מהם עסקו ברוכלות והסתובבו בכפרים הערבים כל ימות השבוע וחזרו לשבת אל בתיהם.

יהודים מערביים היו חלוצי המתיישבים ביפו, בראשית המאה התשע עשרה ואחרי כן היו בין בוני תל אביב בראשית המאה העשרים. בבוא המערבים הראשונים ליפו, בשנת תקצ"ח – 1838 – בקירוב, העיר הייתה עוד מוקפת חומה ורוב תושביה מוסלמים.

הם התיישבו בסמטאות הסמוכות אל הנמל, סביב בית כנסת ואכסניה שהוקמו לפני בואם לצרכי העולים בדרכם אל ירושלים. ברשימת היהודים תושבי יפו שהוגשה למונטיפיורי בשנת תקצ"ט – 1839 -, נזכרים מערבים יוצאי הערים מראכש, סאלי, אורן ( ווהראן ) ואלג'יר, בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים זעירים.

מבין העולים מצפון אפריקה שהתיישבו ביפו צמחו בשנים הבאות משפחות מפרסמות כמו : מויאל ( אבי המשפחה בא מהעיר רבאט ). שלוש ( אבי המשפחה בא מאוראן. אחד מבניו אהרן שלוש, פעל רבות להרחבת היישוב ביפו וביוזמתו נבנתה השכונה הנקראת על שמו – שכונת אהרן, בגבול נוה שלום.

ועל מצבתו חקקו : " ארץ המערב ילדתהו וארץ הצבי גדלתהו, הוי נא אמרה העיר יפו כי אבדתהו…שממה ומשמה העיר יפו הייתה לפניו, ולהחיותה הקריב עתו ומאודו ויאיר לה פניו " גם בנו יוסף אליהו המשיך בעסקנות כאביו והיה ממייסדי תל אביב ומעסקניה החשובים

מערבי אחר ביפו שהקים ביזמתו שכונה קטנה הוא משה אשולין, הנקראת על שמו – אהל משה, והיא בקצה השכונה הוותיקה נווה צדק. סמוך לה השכונה מחנה יוסף, הנקראת על שמו של הרב יוסף ארוואץ, שפעל ביפו וישב על כסר הרבנות בקרב עדתו.

מערבים היו חלוצי המתיישבים בעיר חיפה, בשנת 1830 כשהיא הייתה עיירה קטנה ומוקפת חומה ולה נמל זעיר. העולים התיישבו בפינתה הדרומית באותה שכונה שנקראת מאז בערבית : חרת אליהוד – רחוב היהודים, והייתה מרכז חייהם במשך דורות אחדים.

במפקד שהוגש לשר מונטיפיורי בשנת 1839, היו בחיפה 120 ספרדים ורובם יוצאי אפריקה הצפונית. מהם 11 יוצאי העיר אוראן, 4 – מרבאט, 1 – מאלג'יר ו 1 – מתלמסן. רבים היו רוכלים בכפרים אשר בסביבה. במפקד אחר משנת 1875 שהוגש למונטיפיורי נזכרים גם יוצאי מרוקו מהעיר תיטואן, בחוף הים התיכון.

מרבניה הראשונים בחיפה היה אברהם כלפון שבא מטבריה, אחרי מותו, מסיבת כבודו הרב, נקבר בצד קברו שך רבי אבדימי דמן חיפא, מחכמי התלמוד, " הצדיק " של יהודי חיפה. מערבים התיישבו גם בעכו השכנה, ובצדיון יותר צפונה, בימינו עיירה בתחום מדינת לבנון.

עדה גדולה של מערביים קיימת בטבריה ובניה השתכנו בה מלפני דורות רבים. רבי מערבי נודע היה רבי רפאל אוחנה, יליד מכנאס, שעלה לארץ והתיישב בטבריה בשנת 1865. בה כתב חיבוריו השונים וגם ספר " טובת מראה " – סובב הולך למאמרי פנת יקרתי קריה עליזה…זו טבריה חמדה גנוזה " שיצא לאור בשנת 1897.

הוא מתייחס אל רבי סלימאן אוחנה הנזכר, שהיה מגורי האר"י בצפת. משפחה מערבית אחרת בטבריה היא טולידאנו, אבי המשפחה עלה לארץ בשנת 1862 מהעיר מכנאס. אחד מבניה היה רבי יעקב משה טולידאנו, חוקר וסופר. מחיבוריו החשובים הוא ספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו. היה רב ראשי בתל אביב יפו וזכה להיות גם שר הדתות בישראל.

ברשימה של יהודי צפת שהוגשה למשה מונטיפיורי, בשנת 1839 מובאים 62 ילידי אוראן, 40 מאלג'יר, 3 –  ממראכש ו2- מפאס. הם באו אליה בשנים 1820 – 1830. רובם היו עניים ויש מהם שהיו עוסקים בעבודה שכירה, במלאכה וברוכלות בכפרים הערבים. משפחה צפון אפריקאית מפורסמת בצפת הייתה משפחת עבו שאביה רבי שמואל, היה יליד אלג'יר, ושימש שנים רבות, גם בזכות נתינותו הצרפתית, כקונסול צרפת בכל הגליל והשפעתו הייתה רבה גם על הערבים. אחרי מותו בשנת 1879, מלא את מקומו בנו יעקב חי, שהגיש עזרה רבה למייסדי המושבות הראשונות בגליל העליון. מסיבת חשיבות משפחה זו ומעשיה לטובת מירון השכנה, הונהג המנהג להוציא מביתה הפרטי את ספר התורה, בעת העליה ההמונית אל ההילולה הגדולה על קבר רבי שמעון בר יוחאי, בליל ל"ג בעומר, מדי שנה בשנה עד עצם היום הזה. ספר תורה זה שמור בבית הכנסת על שם רבי בנאה, הקבור בתוכו, שמתפלליו היו בעיקרם מערביים.

במירון הקדושה התגוררו משפחות אחדות של יוצאות מרוקו. אחד מחלוצי המתיישבים במושבות הגליל העליון מספר בשנת 1892 : " במירון נמצאים אחדים מאחינו המערביים, לאמר יהודי מאראקא, אבל אינם עובדי אדמה, כי אם בעלי מלאכה שונים "

בתקופה מאוחרת יותר מספר אותו תושב הגליל העליון על כפר מירון שהיה בחציו שייך לספרדים, " ומצאתי שם משפחות אחדות מיהודי מרוקו שעבדו שם גני ירקות בנחל על ידי מירון "

בעיירה שפרעם, בסביבות חיפה בירכתי הגליל התחתון, התיישבו מערבים והצטרפו אל קהילתה היהודית הקטנה. אמנם ברשימת שמות יהודיה, שהוגשה למונטיפיורי בשנת 1839, אין זכר למערבים. בשנת 1856 עבר בעיירה זו תייר אנגלי והוא מספר גם על תושביה היהודים שעוסקים בעבודת אדמה ולהם רכוש בכפרים בסביבה.

הקונסול הבריטי בחיפה שליווה את התייר במסעו מספר שהם היו יוצאי אלג'יר, ברובם שהגרו אליה לפני מאות בשנים מצפון אפריקה, אל ארצם הם. חברי המשלחת הבריטית " פאלסטיין אקספלוריישן פאונד , שהתקינו את המפה הגדולה של הארץ, שהו בשפרעם בשנת 1875 והם מספרים על שלושים משפחות של יהודי מרוקו שבאו אליה בשנת 1850. הם עסקו בחקלאות וכך היה גם בשנת 1867, אולם עכשיו המושבה בטלה.

סוף הפרק

העדה המערבית בירושלים במאה ה"ט – יעקב ברנאי.

העדה המערבית בירושלים במאה ה"ט  – יעקב ברנאי.יהודיצ.אפריקה וא.י

בין העדות והכוללים הרבים שהיו בירושלים במאה הי"ט, נפקד במחקר מקומה של העדה המערבית. יהודי המערב, דהיינו יהודי צפון אפריקה, מנו בירושלים של המאה ה"ט ציבור גדול באוכלוסייה היהודית. לפי הערכה זהירה, המיוסדת על מקורות שונים, מספרם בתחילת המאה לא עלה על עשרות אחדות בתוך העדה הירושלמית, אולם החל מן המחצית הראשונה של המאה הי"ט מנו למעלה מאלפיים נפש ובערב מלחמת העולם הראשונה מנו למעלה מ-2500.

מערבים אחרים חיו בערי הארץ האחרות ובעיקר בטבריה, בחיפה ובצפת. הם היו באחוזים בסוף המאה הי"ט כשבעה אחוז – כ-2000 מתוך ציבור שמנה 28.000 בשנת 1897 מכלל תושביה היהודים של ירושלים וכעשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית.

מקובל לראות את העדה הספרדית בירושלים כיחידה ארגונית אחת לעומת פיצולם של האשכנזים לכוללים רבים. אך למעשה לא כך היה הדבר. במרוצת המאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים, תוך מאבקים קשים ומרים, נפרדו מן הספרדים בני עדות המזרח לארצותיהם השונות והתארגנו לפי ארצות מוצאם., כגון : תימנים, גורג'ים, כורדים, בבלים וכו…

לא הייתה זו עצמאות מוחלטת והם נשארו קשורים בהסכמים, " פשרים " בלשון התקופה, לעדת האם הספרדית ולבית דינו של הראשון לציון, אולם בהדרגה נותקו כמעט לחלוטין מן העדה הספרדית.

יהודי המערב בארץ ישראל לפני המאה הי"ט

בלב יהודי המערב קיננה אהבה עזה ודבקות לארץ ישראל, שהתבטאה בין השאר בעליה מתמדת של יהודים לארץ ישראל. אין תקופה בתולדות היישוב היהודי בארץ באלף השני לספירה שלא נמצאו בה יהודים מערבים.  כבר במאות הי"ב והי"ג ישנן עדויות על יהודים מערבים בירושלים, אך עלייתם גברה לאחר כיבוש המזרח התיכון על ידי התורכים במאה הט"ז. בתקופת התורכים רבו גם המוסלמים שהיגרו מצפון אפריקה לארץ ישראל והם שהקימו ליד שער האשפות את " שכונת המוגרבים " בעיר העתיקה.

במאה הי"ט מספר ר' עובדיה מברטנורא על ארבע עדות בירושלים : המסתערבים, האשכנזים, המערבים והספרדים. ואמנם כבר בתחילת המאה הי"ז נשלחו שדר"ים לצפון אפריקה לאסוף כספים ובאיגרתם נאמר כי " רוב עניי הקהל הזה הם עניים מארצות המערב ". על האיגרת חתומים שלושה עשר מחכמי המערב בירושלים. אנו שומעים על עלייתם של כמה מחכמי המערב לארץ ישראל במאה הי"ח כשהמפורסם ביניהם הוא רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים " שעלה לארץ ישראל דרך איטליה, אסף סביבו קבוצת תלמידים והקים ישיבה בירושלים. במאה הי"ט גברה העלייה לארץ ישראל מכל ארצות הגולה ואף מצפון אפריקה, תרמו לכך המצב הבינלאומי וההתעוררות היהודית הפנימית, אך לא כאן המקום להרחיב בסוגיה זו.

עליית יהודי צפון אפריקה במאה הי"ט.

בשנות השלושים של המאה הי"ט שלט בארץ שליט מצרים מוחמד עלי. הייתה זו תקופה של הקלה יחסית ליהודי ארץ ישראל מספרם של יהודי ירושלים הלך והתרבה. בשנים אלו הגיעו גם ראשוני היהודים מן המערב במאה הי"ט. הגורמים לעלייתם בתקופה זו הם, לדעתנו שלושה :

1 – המצב הבינלאומי.

שקיעתה של האימפריה העותמאנית הביאה לאנדרלמוסיה ולמלחמות בכל איזור הים התיכון. כתוצאה מכך נפלו ארצות צפון אפריקה, בזו אחר זו בידי הצרפתים בתהליך שנמשך לאורך רובה של במאה הי"ט.

המלחמות בצפון אפריקה בנוסף לחדירת המעצמות לארץ ישראל והקמת הקונסוליות בארץ, משטר הקאפיטולציות, הקלו על עלייתם של יהודית מארצות הגולה השונות, לרבות יהודי צפון אפריקה. גם דרכי התחבורה בים וביבשה השתפרו והדבר הקל על העליה.

2 – גזירות ופרעות.

במשך כל המאה הי"ט סבלו יהודי צפון אפריקה מפרעות וגזירות קשות. כתוצאה מלחץ זה נדדו רבים מיהודי צפון אפריקה מעיר לעיר בערוֹם ובחוסר כל ורבים מהם עזבו את המערב. קשה לאמוד בדיוק את מספר העוזבים, אך נראה כי רק חלק קטן מהם הגיע לארץ ורובם התיישבו במצרים, בסוריה ומעטים בארצות שונות באירופה. אחת העדויות על מצבם הקשה של יהודי צפון אפריקה בשנות הארבעים של המאה הי"ט הגיעה לידינו במכתב מיום 13.9.1844 כותב יהודי ממוגדור שבמרוקו לאחיו בלונדון ומספר בין השאר :

" כשלוש מאות יהודים, אנשים, נשים וטף התאספו בביתו של האדון יוסף אלמליח ויחסמו את כניסת הבית. היריות שברו  את דלתות החנויות ובזזו את כל שמצאו…האדון וילשיר – הקונסול הבריטי – הבטיחני…שאם תהיה הזדמנות של בריחה באיזה אניה אירופית, דואג ידאד לי ולמשפחתי.

בבוקר שברו הערבים את דלתות הקסבה…ויבזזו את כל הבא לידם…הרבה נפשות נטבחו בעיר, מלבד הרבה נשים ונערות שנלקחו על ידי הנבלים לסיפוק תאוותם…עתה מתגלגלים היהודים ממקום למקום…כולנו גם אלה שהיו פעם אמידים…נהפכנו לעניים מרודים בלי פרוטה ובלי מחסה ".

עדות זו היא אחת מיני רבות, שישנן על מצבם של יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. מונטיפיורי שביקר במרוקו בשנת 1860, פעל רבות לעזרת יהודיה אך לקראת סוף המאה מצבם הלך והחמיר, ככל שגברו הפרעות והגזירות אנו רואים גידול באנשי העדה המערבית בירושלים ואין ספק כי יש קשר בין השניים.

העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט – יעקב ברנאי

3 – ציפיות משיחיות.%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a6-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%95%d7%90-%d7%99

במאה הי"ט התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה, כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי, עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי התורכים. הנוסע הנוצרי באזילי, שביקר בארץ בשנים 1846 – 1847 מספר כי :

" בזמננו גוברת והולכת עליית היהודים מהארצות הברבריות…התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים…מסייעים לעלייה זו. יש עוד להעיר כי סיפורי העיתונים על משא ומתן דמיוני בין השלטון לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת ארץ ישראל לידיהם, הפיחו חלום של תקווה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש.

ניסיונות ראשונים להקים עדה עצמאית.

בשנות השלושים של המאה הי"ט התרבו יהודי המערב בירושלים ונעשו ניסיונות ראשונים להתאגד באופן עצמאי, ובעיקר לשלוח שד"רים ולאסוף כספים לאנשי העדה.

ההרעה במצב החומר בירושלים, הביאה למאבק גובר והולך על סכומי הכסף שהגיעו מחו"ל ודירבנה את המערבים להתארגנות נפרדת. המערבים גם חשו עצמם שונים ונבדלים מן הספרדים הן בשל נתינותם הצרפתית והן בשל השוני במנהגים, בשפה ובאורח החיים. הרצון להתבדל הושפע גם מהקמתו של כולל הו"ד , שהחל להתארגן בסוף שנות השלושים. ואכן ידוע לנו כי רבי אליעזר ברגמן, ממייסדי כולל הו"ד, עזר למערבים בנסיונות ההתבדלות שלהם מן הספרדים.

מנהיגי העדה בתקופה זו היו רבי משה תורג'מן ובנו יעקב, שהגיעו לירושלים מטבריה, שממנה גורש האב לאחר שהסתכסך עם ראשי העדה הספרדית. בשנת 1834 אנו מוצאים את רבי יעקב כשד"ר בלתי ליגאלי בארצות צפון אפריקה, וההנהגה הספרדית, שנודע לה הדבר מן השד"ר הרשמי ששהה שם, ניסתה לטפל בדבר בקשיחות רבה, המערבים המשיכו בנסיונותיהם ושלחו מכתבים לחו"ל על שמדכאים אותם ומקפחים אותם בחלוקת ההכנסה המגיעה מחו"ל. הוויכוח החריף בשנות הארבעים כשהמערבים טענו כי הכסף המגיע מצפון אפריקה מיועד להם ואילו הספרדים שמים ידם עליו שלא בצדק ונותנים להם רק פירורים ממנו.

בכך הסתמכו על התקדים של האשכנזים, שחלק ניכר מן הכספים מאירופה הגיעו לכיסם. סכסוכים בין העדות השונות בירושלים על רקע דומה ידועים לנו גם מן המאה הי"ח בין האשכנזים לספרדים. שרדו לנו שני קונטרסים משנות הארבעים שנשלחו לחו"ל, האחד של הספרדים כנגד המערבים והשני של המערבים כנגד ההנהגה הספרדית והם מגלים לנו את חריפות המאבק בין שתי העדות.

הספרדים הפיצו קונטרס בשם " עדות ישראל " ובו האשימו את ראשי המערבים בהתקשרות למיסיון, שניסה אז לפרוש רשתותיו בירושלים, כי נכנסו אב ובנו…אצל רוח הטומאה, הם האשימו את רבי משה ורבי יעקב תורג'מן בהסתה לפירוד ובהדחת העולים החדשים כנגד הממסד הקיים – מקצת מערבים חדשים..ויהי עליהן לראש ולקצין -. בשליחת שד"רים ללא רשות לצפון אפריקה ובהפצת מכתבי פלסתר בחו"ל ( יעלה בידם להסיב את לב בני ישראל אשר מארצות המערב להחזיר את כל הנידר והנידב להם לבדם ). כל ההאשמות האלה והאשמות אחרות כלולות בקונטרס של הספרדים, שחששו מאוד מנסיונות הפירוד של המערבים, כי ראו בכך ראשיתו של תהליך, שבו יפסידו את השלטון בירושלים שנבע הן מכוח סמכותם כנתינים עותמאניים עקב שליטתם על מקורות הכסף שהגיע מחו"ל.

המערבים ענו להם בקונטרס בשם " משפט לאלקי יעקב " שגם הוא הופץ בחו"ל ועותק יחיד ממנו שמור בספרי הלאומית. בקונטרס זה מקוננים המערבים על מר גורלם ועל עניים הרב " מוטל על ערש דווי…בבית אפל….כמו לול……והעידו אחר פטירתו….שהיה ערום מבלי לבוש ובשרו דבק ממש על חתיכת מחצלת. הם טוענים על זכותם לשלוח שד"רים לעצמם, בהסתמכם על תקדימים הן של האשכנזים והן של המוגרבים הגויים, הנעזרים בתרומות המגיעות מצפון אפריקה. הספרדים מקפחים אותם בכל התחומים וגובים מהם מסים כבדים " ואין נותנים לנו אפילו חלק קטן ". כמו כן בזים להם הספרדים על מנהגיהם השונים משלהם " כי חרפת אדם לוקח כל הנקרא בשם מערבי…שאינם מתנהגים בנימוסים בענייני מאכל ומלבושיהם ". הספרדים אינם קוברים את מתיהם כלחץ על נסיונות הפירוד. המערבים פחדו לחתום את שמותיהם בסוף הקונטרס מחשש להתנכלות מצד הספרדים.

בסכסוך קשה זה לא בחלו הספרדים באמצעים חריפים ביותר. רבי משה תורג'מן ויעקב בנו נעצרו על יד המשטרה התורכית והוכו עד זוב דם בבית המעצר בשכם ונמנע מהם לצאת בשליחות לאסוף כספים בצפון אפריקה. הקונסול הצרפתי לא הגן עליהם ורק בהתערבותו של מונטיפיורי שוחררו השניים ממעצרם. סערת רוחות זאת בירושלים הכתה גלים גם בתפוצות ועתונים יהודיים שונים בגרמניה ובאנגליה דיווחו על כך. בסכסוך שבין הספרדים והמערבים השתקפו העמדות השונות הן בירושלים והן בחו"ל ואפרט במקצת בנושא זה עקב חשיבותו.

ההנהגה הספרדית בירושלים, שבראשה עמד באותה עת החכם באשי הראשון, הראשון לציון חיים אברהם גאגין, שהגיע לכס הרם לאחר מאבקים וסכסוכים ונתמך על ידי החוגים הקיצוניים שבקרב האשכנזים בירושלים ועל ידי הפקידים והאמרכלים באמשטרדאם.  כנגד משולש זה, המורכב מהנהגה הפקידים האמרכלים, וקבוצות של קיצונים בירושלים עמדה אופוזיציה, המורכבת מכל הגופים שניסו להיפרד מעל ההנהגה הספרדית כדי ליהנות יותר מכספי החלוקה.

הקבוצה האפוזיציונית כללה בין השאר את המערבים וכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ), שנתמכו על ידי מונטיפיורי ומתנגדי משטר החלוקה במקומות שונים באירופה. הדבר בולט בקונטרסים הנזכרים לעיל ובהסכמות ובחתימות השונות הנלוות לכל לקונטרס. על קונטרס הספרדים " עדות ישראל " הסכימו רבני הספרדים בטבריה ובדמשק וראשי הפרושים והחסידים בירושלים. ממקורות אחרים ידועה תמיכתו של ועד הפקידם והאמרכלים בראשון לציון גאגין.

באמצע שנות הארבעים, עם שוך הסכסוך, חתמו שני הצדדים על הסכם שנקרא " שלום ירושלים " ובו ביטלו שני הצדדים את טענותיהם. אף בסוף שנות הארבעים המשיכו המערבים בדרכם הרבה יותר שקטות ומחתרתיות בניסיונותיהם לפעול בדרך עצמאית בהשגת כספים מחו"ל מאחורי גם של הספרדים.

סייע להם בכך רבי אליעזר ברגמן, ממיסדי כולל הו"ד, שעלה מגרמניה בשנת 1835 וגם הוא היה באופוזיציה לממסד הקיים. בימנו של ברגמן נשארו העתקי מכתבים המספרים על עזרתו למערבים. הוא העמיד להם חדר בביתו, ששימש בית כנסת וישיבה שנקראה " נר המערבי ". ברגמן תיווך בינם לבין שני סוחרים יהודים עשירים בגיברלטאר ובבירות, אברהם לארידו ומאיר רוזנטל, שהעבירו אליו את הכספים מצפון אפריקה שיועדו למערבים בירושלים מבלי שההנהגה הספרדית והפקידים והאמרכלים ידעו על כך.

Recent Posts

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את

  • Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

    TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. CHAPITRE III: LA TRADITION C'est une coutume

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

    פרק ראשון מהו מנהג ״שירת הבקשות״? מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים. למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16. כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו? מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו. יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא.


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031