יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

עמוד 5 מתוך 6123456

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

מצוות יישוב הארץ.שדרים

" ישיבת הארץ היא מצווה כוללת כל התורה " ". רבי חיים למד את זאת מן הפסוק " לאהבה את ה' א-להיך, לשמע בקולו ולדבקה בו..לשבת על האדמה אשר נשבע ה', לאבותיך ". בפסוק זה מנויות מצוות כוללות המכוונות ל " השגת השלמות ", והנה לצד מצוות כגון אהבת ה' והשמיעה בקולו מופיעה גם מצוות ישיבת בארץ ישראל וגם את תכליתה של ישיבה הוא " וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל לשבח הארץ, לנהוג שני ערלה ".

ביאור זה מציג את הביאה לארץ המצווה בפני עצמה, ולא כאמצעי להשגת עצמאות, עושר וכיוצא בזה. ככל המצוות גם זו צריכה להתקיים לשם שמים " שלא תהיה הכוונה לתיאבון המורגשות ( למילוי צרכים חומריים ) , אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה אשר בחר ה' בה, הר ה' שמה.

שמא תחשוב כי עלייה לארץ אינה, לפי זה, אלא לשם חיים רוחניים ואוסרים חיים חומריים ? חא כן הדבר שהרי מייד ארחי מצוות ישיבה  בארץ באה מצוות נטיעת כל עץ. היא למדת שכוונתנו בעלייה לארץ צריכה לנבוע מרצוננו לחיות בה חיים רוחניים שלמים, אך אין בכך משום מניעה מלעבד את האדמה.

ומעשה אבות סימן לבנים, עלינו ללמוד כיצד להוכיח את חזקתנו על ארץ ישראל מיצחק אבינו אשר " החזיק בה בחזקה מעולה – שחרש וזרע. סיכומו של דבר " אין לשמוח אלא שישיבת הארץ על דרך אומרו אז ימלא שחוק פינו ".

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.מראכש 000000

שבחה של הארץ הוא שלם ביותר כשבני ישראל יושבים בה והשכינה שרוייה ביניהם. רעיון זה כבר נרמז לאברהם בהתגלות הראשונה ככתוב " אל הארץ אשר אראך – שיעור המילה " אראך " הוא ארה אותה לך, היא ראוייה לך ואתה שאוי לה כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות.

מה שנרמז לאברהם נאמר לבניו בפירוש " ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה – דקדק לומר תיבת א-להיך להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלהותו על ישראל אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ.

תורה, ארץ ישראל ועם ישראל הם שלושה חלקים של שלמות אחת והם שייכים זה לזה באורח מהותי. בני ישראל היו משועבדים במצרים וכשרצה ה' לגאלם לא הפכם שם לאדונים על מעבידיהם למרות שיש בזה יותר נחת רוח לישראל והגדת עוצם היכולת של ה', אלא הוציאם מארץ מצרים לצד שהיא בית עבדים לתת להם ארץ אשר היא בית א-להים.

הקשר המיוחד של הארץ עם העם מתבטא  גם בתחום החומרי. היא מניבה את מלוא פרייה, היא ארץ זבת חלב ודבש, רק כשבני ישראל יושבים בה. כתוב " ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש.

עיון מדוקדק בלשון הפסוק מראה ש " הכוונה היא שמלבד מה שירשו עוד יתן להם שתהיה הארץ זבת חלב ודבש, כמו שסיפרו מכיריה בזמן הזה בעווננו "

אהבת הארץ המופלאה של רבי חיים בן עטר באה לביטוי עז בפירושו לפסוק המספק על מות המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה. על הפסוק " והאנשים אשר שלח משה…וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה " מקשה רבי חיים " הלוא מידת ארך אפיים ישנה גם לרשעים, ולמה לא האריך ה' אפו קצת לאלו ?

תשובתו היא : " מי זה אמר ותהי שייאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא ? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפוכים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב, על כן חרה אף ה' והרגם מייד ולא האריך אפו להם "

והנה חרף האהבה הגדולה הזאת לארץ ישראל מודה רבי חיים בן עטר כי אי עיסוק בתורה ואי קיום מצוות שמיטה גורמים יחד לגלות ישראל מארצו. השאלה המפורסמת המובאת בירמיהו " על מה אבדה הארץ ?" מתפרשת כל לדעת רבי חיים " אם ישראל חטאו ארץ מה חטאה שאבדה ? .

היה לו לבעל דין ליפרע מהם ולא תחרב הארץ. אלא שחורבנה הוא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא, שהוא אבדן הארץ יש אפוא קשר מיוחד בין העם והארץ. לא חורבן חומרי הוא אבדן הארץ, שהרי אפילו יישבו אותה גויים אחרים ויפריחו אותה בכל זאת תירא אבודה.

יציאת בניה מתוכה ויישובה על ידי נוכרים הוא אובדנה. עתה תובן גם תשובת ' לשאלה שבירמיהו. " על מה אבדה הארץ ? על עזבם את תורתי !. רבי חיים מטעים שהקשר בין ישראל לארצו מבוסס על התורה וכביכול יש לארץ תכונה מיוחדת – הלא היא סובלת את ישראל רק אם הם עוסקים בתורה

גם עוון הפרת דיני שמיטה גורם לאבדן הארץ ככתוב בתוכחה שבספר ויקרא, " ובהצטרף שניהם ( ביטול תורה והפרת השמיטה ) יצא הדיין להביא את ישראל בארץ אויביהם.

גלות ישראל מארצו אינה פוגעת בישראל ובארץ בלבד, אלא גם בתורה כביכול. החבילה אם נתפרדה לוקה בשלושת מרכיביה, שכן בחוץ לארץ אין אפשרות של קיום חיי תורה שלמים. שלמות העבודה תתכן אך ורק בארץ ישראל. " את ה' האמרת היום להיות לך לא – להיום – היום דווקא כיוון שהיו בארץ המקודשת "

אם חיי תורה שלמים אפשריים רק בארץ ישראל, המסקנה המעשית היא שחובה ובמיוחד על גדולי העם, לעלות ארצה לקיים בה תורה ומצוות ובכל להחיש את הגאולה. " והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם ? ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב " ( פירוש רבי חיים בספר ויקרא )

סוף הפרק

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

 

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.מבצע יכין תמונה

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.

בספרי הפיוטים מצפון אפריקה ובפרט אלה הבאים מתוניס מצויים פיוטים רבים, שבחתימתם מצוין השם פרג'י. שם זה בא בצירופים שונים : פרג'י, פרג'י חזק, אני פרג'י חזק, אני פרג'י בר נסים, פרג'י שוואט ועוד. השאלה היא האם החתימות הללו – כולן לפייטן אחד הם ..

דודזון מבחין בין השמות, וקובע פרג'י לעצמו, פרג'י שוואט לעצמו, ופרג'יר בר נסים לעצמו. ועוד פרג'י אחד נזכר אצל דודזון – הוא יצחק פרג'י, , שקבו על פי שני פיוטים בעלי סגנון דומה " הפיוט " יוצר מידו עשר וריש ", שסימנו " יצחק ", והפיוט " פלאו וגדלו ", שסימנו " פרד'י ".

אולם נראה לנו, כי רוב הפיוטים שדודזון חילקם בין ארבעת השמות הנזכרים ממקור אחד יצאו. את הפיוט " אזמרה לאל סלעי " מונה דודזון בין שיריו של פרג'י בר נסים, שכן זו חתימתו של פיוט זה. ולא חש, כי המחרוזת האחרונה בפיוט אינה מתקשרת לחתימה, שכן תחילתה " שואפת טוב כימי עלומיך תשובי ".

למעשה אין מחרוזת זו אלא המשכה של החתימה, שכן תחילותיהן של שתי המלים הראשונות, שואפת טוב, יוצרות את שם משפחתו של הפייטן – שואט. ואמנם בכתב יד בן צבי 2147 רשום על גבי הפיוט, כי סימנו הוא : אני פרג'י בר נסים שוואט.

סימן זה בשלמותו מציין גם את הפיוט " איש מלחמה היה ניצב להריב " שלא פורסם עד עתה. ראינו אפוא כי פרג'י שוואט הוא פרג'י בר נסים.

ברשימת השירים לפייטן שדודזון מציינו כפרג'י סתם מצוי לפחות פיוט אחד, ששמו המלא של הפייטן, פרג'י בר נסים שוואט, חתום בו. זהו פיוט " אהלל אל אבותי " שייחודו בכך, שאותה אות של האקרוסטיכון העומדת בראש השורה חוזרת בכל מלה ומלה של השורה.

                        אהלל אל אבותי / אליו אפצח אמרים

                        אנא אזן אנקותי / אביר אדיר אדירים

                        אם איפה אותותי / אבדן אילים ארורים ?

                                  שונאיך שימם שמה / שסע שרש שרשימו

                                  שובה שיבה שוממה / ישלח שר שלום שמו.

על פי מחרוזת זו אנו רואים, כי בטורי האזור משנה הפייטן את האות שהתחיל בה בטורי הסטרופה. צירופן של האותיות הראשונות שבטורי האזור נותן את הסימן " שואט משפחתי "

כאמור רושם דודזון פייטן נוסף בשם פרג'י, והוא יצחק פרג'י. רישום זה נעשה על פי שני פיוטים שונים, שהאחד מהם סימנו " יצחק " והאחר סימנו " פרג'י ". ואולם נראה לנו, כי יצחק פייטן לעצמו, ואילו פרג'י הוא פרג'י שוואט פייטננו.

ואין מקום לקביעה, כי פייטן אחד הם. אמנם דודזון מסתמך על צורתם הדומה, שנראתה לו נדירה, ועל פיה אמר את אשר אמר. ואלם הצורה הנדירה אין בה משום הוכחה במקרה זה, כפי שנראה להלן. נמצאנו מצמצמים ארבעה שמות אלה למשורר אחד, שהוא הפייטן פרג'י בר נסים שוואט.

( השם פרג'י נפוץ בין יהודי תוניס כשם משפחה הן כשם פרטי – מהם שמו של פייטננו -. הפועל  " פרג " משמעו " הבא רווחה, הקלה " שם העצם " פרג " משמעו – ישועה –

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

 

רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן. תוניסיה 1

רבי פרג'י אינו ילד תוניס, אלא יליד פאס שבמערב, ומשם הגיע לבאג'ה שבתוניס. מתחילה לא העריכוהו אנשי באג'ה כראוי לו, אך עד מהרה למדו להכיר את גדולתו של הבא להשתקע ביניהם. וכך מצטרף שמו לרימה של תלמידי חכמים מובהקים ממרוקו שמצאו את מקומם בתוניס. זמנו של המשורר אינו ידוע בבירור, על פי השערתו של צונץ חי פרג'י במאה הט"ז.

אגדות רבות מספרים יהודי תוניס על הפייטן המקובל האלוקי, רבי פרג'י שוואט, ומדי שנה היו עולים יהודים לקברו, הנמצא בעיר תסתור, ולא זזו מחבבו, עד שקבעו את סיפור חייו ומיתתו ואת האגדות המספרות עליו בשיר עם בלשון הערבית המיוחדת ליהודי תוניס.

פיוטיו של פרג'י, כפיוטיהם של משוררים אחרים בני דורו, לא נחקרו. לנדסהוטה רשם שניים פיוטיו, ואחד מהם הוא אף הביא בנספח לספרו, אך מעיר " ולא ידעתי מיהוא ". מוסיף עליו צונץ פיוט שלישי. א' נויבאואר מביא את דברי צונץ, ומוסיף, כי " בכתב היד באוקספורד נמצאו הרבה משירי פרג'י בתוך סקירה על תולדות יהודי תוניס. אלה הם, עד כמה שידוע לי, כל הפרסומים העוסקים בפרג'י ובפיוטיו.

אופייה של שירת תקופה.

רובם הגדול של פיוטי פרג'י עוסקים בנושא הגלות והגאולה. נושא זה מרכזי הוא כל כך, שכל שאר הנושאים אינם אלא החלק השישי מכלל פיוטיו של פרג;י. ואף הם קשורים בנושא הגאולה בדרך מן הדרכים.

בתקופה זו ניתק הקשר ההדוק שבין הפיוט לתפילה, שפייטני התקופה לא ראו עצמם רשאים לשלב פיוטיהם בתפילה כדרכם של הראשונים. כיוון שכך, נעלמו מפיוטי התקופה רוב הסוגים המסורתיים של שירת הקודש הקודמת

מכל סוגי הפיוטים הללו אנו מוצאים אצל פרג'י בעיקר רשויות לקדיש. עניין זה מוסבר בכך, שבכמה מקומות בתפילה ניתן להקדים רשות לקדיש בלי לפגוע ברצף התפילה. וידוע לנו, כי הפיוט " פעולות אל מה נוראות " לפרג'י, משמש עד היום כרשות לקדיש במנהגי התפילה של יהודי לוב, והם מקדימים אותו לקדיש הראשון של תפילת ערבית בהזדמנויות חגיגיות ( מוצאי שבת, ראש חודש, יום טוב, חול המועד ועוד )

מבחינת תוכנם אין פיוטי הרשות לקדיש יוצאים מגדר פיוטי הגאולה, שכן עיקר עיסוקם הוא בנושא הגאולה. דבר זה נובע גם מן הקשר שבין הרשות לקדיש, והרי הקדיש אף הוא בגאולה הוא עוסק. ( " ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה – לפי נוסח ספרד ).

סוג פיוט הטובע רושמו בשירת פרג'י הוא המאורה, ועוד נדון להלן בפיוטים שנכתבו על דרך המאורות ועל המוטיבים האופייניים לפיוטי המאורה והשתלבותם בשירי הגאולה. אך אין כאן מאורות שנכתבו כדי לשלבן בתפילת היוצר.

מתוך שמיעטו בפיוטים לתפילה, באו פייטני התקופה לכתוב פיוטים להזדמנויות אחרות שבהם מתבקשים פיוטים. כגון שבתות וימים טובים, שאדם שרוי בהם בתוך ביתו, וכגון מאורע של שמחת הפרט – חתונה, ברית מילה וכו…..

עתים שבהן קבוצים בני אדם לכבודם של בעלי השמחה. לעתות כאלה כיוונו הפייטנים בני התקופה את פיוטיהם. ורבים מפיוטים אלה מכוונים היו לכך שיוּשרו בניגוני זמר. ראשון ההולכים בדרך זו הוא רבי ישראל נג'ארה, וסגולה זו שלחיבור שיר וניגונו, תכונה עצמית היא לו, ומיחדתו בין המשוררים, שהביא אחדות ביו שני היכולות, ובחר בשירי זמרה.

בעניין זה הולך פרג'י בעקבות נג'ארה, ועדים לכך פיוטים כגון " אבי אבי חיש עזרתי ", שבו פזמון חוזר שאינו מתקשר לגוף הפיוט, וכגון הפיוט " פרחי סגולה ", שבו חוזרות המלים " גדול ה' " לאחר כל טור וטור, ובעיקר מעידות על כך רשימות הלחן בכמה מכתבי היד.

עוד אנו רואים בפייטני התקופה, שמאהבת התורה שבלבם באו לשיר שבחה של תורה ולתאר גדולתה. מוסיפים עליהם פייטנים העוסקים בקבלה ובחכמת הנסתר, שבאו לשיר שבחיו של רבי שמעון בר יוחאי.נבדוק להלן נושאים אלה כפי שהם בשירתו של פרג';י שוואט, ומשם נפנה לבדוק עניינים וצורות בכלל שירתו. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.

תוכני שירתוmariage juif 0001

כאמור, רוב רובה של יצירת פרג'י שירים העוסקים בנושא הגלות והגאולה, ומיעוטם שירים העוסקים בנושאים אחרקים, כגון שירים לשבת, שירים בשבחה של תורה, רשויות לקדיש, שירים לברית מילה ושירי חתונה.

אך גם בשירים שאינם שאינם מיוחדים לגאולה שולב מוטיב הגאולה ונעשה חלק מן השיר, ואין צריך לומר – שירי חתונה, שהנושא של חתן וכלה מעלה על לבו של הפייטן את הדוד והרעיה, כנסת ישראל והקב"ה, והוא מקיש קירוב לבבות לקירוב לבבות. וכן הוא בשירת ספרד. כדברי רבי יהודה הלוי בשירו " יונה על אפיקי מים "

                             קרב לך עתות דודים

                             ובא צועד להיות אחרי

                             כן יקרב מועד מועדים

                             למחולת המחנים

בפיוט המאוחר יותר יש בברכה לחתן בקשה לגאולה, והיא נתלית בו, שהפייטן מבקש על הגאולה שתבוא בימיו של החתן.

גם בשיר השבת נסמכת הגאולה לנושא השיר. ומנוחת השבת מזכירה למשורר את כנסת ישראל המעובדת, אף כאן נסמך פרג'י על מסורת השירה בספרד, וכך אומר יהודה הלוי בשיר השבת שלו " יום שבתון אין לשכח " :

                            העם, אשר נע כצאן תעה

                            זכר ופקד לו ברית שבועה.

העם, אשר שמר את השבת, ראוי הוא שיגאל, שכבר הבטיחונו חז"ל " אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין " ( שבת קיח ע"א ), ובפיוט להבדלה, מעמיד פרג'י תביעה זו כמי שמעמיד שטר לפרעון. נמצא, שנושא הגאולה יסוד שליט אף בשירים המקודשים לעניינים אחרים.

נושא מיוחד בשירתו של פרג'י הם השירי העוסקים ברבי שמעון בר יוחאי, שמהיות משורנו עוסק בקבלה בא לשיר שבחו של הרשב"י וגדולתו. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.נוסעים יהודים בארצות האסלאם

שירי הגלות והגאולה וענייניהם.

נושא אפשר לומר עליו, שאורך זמנו – כאורך הגלות, והוא הנושא שכבש את השירה העברית משחרב בית המקדש ועד ומינו. מעומקה של גלות שרו פייטני ישראל, וביקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם, ובכל תקופה על פי הצורות המיוחדות לה ועל פי הטעמים שערבו לאנשיה ובשיעור שראו עצמם זקוקים לו.

מיוחדת היא התקופה, שעל פי חלוקתו של פרופסור מירסקי היא התקופה השישית בשירה העברית שלאחר המקרא. שירתה – רובה ככולה מיוחדת לענייניה של כנסת ישראל. לרעיונות של גלות וגאולה, והיא מלאה דבקות. כנסת ישראל מתרפקת על דודה, והדוד מנחמה ומשיב נפשה.

אלה גדרי שירתה של תקופה זו, תקופת שירת המקובלים, שאביה – רבי ישראל נג'ארה, ואחד מבניה הוא פייטננו. שירת הגאולה של פרג'י דומה בעניינה למה שקדם לה מן הפיוט העברי, והיא מעלה אותם נושאים עצמם על פי דרכה שלה.

ענייניה של שירה הגאולה הם : מצבה הירוד של כנסת ישראל בגלות, ומכאן הצורך הדחוף בגאולה, שתביא קץ למצבו העלוב של עם ישראל בהווה. יחד עם הגאולה תבוא הנקמה בצר המציק לשיראל והשפלתו.

ורואה המשורר בעיני רוחו את עם ישראל השב לארצו, וחי בה את חייו, ושיאם של חיים אלה היא עבודת בית המקדש. סמלה של הגאולה הוא מלך המשיח ועמו אליהו הנביא שיבוא לבשר ישועה. דימוייה של הגאולה ודוגמתה – יציאת מצרים, על דרך הכתוב , כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ".

מוטיבים אל, יש שרובם באים בשיר אחד, ויש שיסוד שליט בשיר, והמוטיבים האחרים באים כבני לוויה לו.

ישראל בגלותם.

בתיאור הגלות נמשך פרג'י אחר פייטנים שקדמוהו, והא מצייר בצבעים קודרים את מצבה של כנסת ישראל בגלות ואת הלחץ שאומות העולם לוחצים אותה. הביטוי " בור גלות " חוזר ונשנה בפיוטים רבים. יחד עם ישראל סבולת גם ארץ ישראל, והמשורר מזהה את סבלותיהם של השניים, ומבקש מן הקב"ה שיראה במצוקתן של כנסת ישראל ושל ארץ ישראל הנתונה בצרה.

וכבר באו מים עד נפש, שכן העם בגלות מעוּנה וסובל ייסורים, והצר נוגש בישראל, משפילו, מתגאה עליו, ואינו חושש להציק לו. ובכלל, הגלות אינה אלא מחלה וצרה גדולה, כנסת ישראל מתוארת כאשה עקרה בעגמימותה ובעצבונה, אך זועקת היא בכאביה ובחבליה כיולדת.

גם פניהם של בחורי ישראל ובתולדותיו – פנים חולת הן. והפייטן מבקש מן הקב"ה לשים קץ למצב זה, ולהאיר פניו לכנסת ישראל הדווּיה. יחד עם זה הוא מתאר את הסבל כקידוש השם. הגלות היא למען שמו יתברך ולמען קיום מצוותיו : " הן על שמך רם על כל שבח ". על עניין זה עוד נרחיב את הדיבור להלן.

בין ישראל לאומות העולם.

רעיון הבא להצדיק את ישראל הוא העמדתם והשוואתם כנגד אומות העולם המציקים להם. ישראל הסובלים והם בצדקתם ואמונתם – מחד סטרא, ואומות העולם ברשעותם ובשפלותם – מסטרא אחרת. לאמור : ראה, מי הם המציקים לעמך, רעיון זה קדום ונפוץ הוא, וכבר מצוי אצל קדמונים, וכל פייטן בחר לו בדרך ובצורה המתאימה לו, ומתוך דרכו של פרג'י בעניין זה אנו עומדים על אופי שירתו ועל צורותיה. בשלושה דרכים מעמיד המשורר את ישראל ואומות העולם זה לעומת אלו :

1 – השוואה בין ישראל לאומות העולם בעניין מן העניינים שאומה ניכרת בו, כגון בפיוט " פנה הזמן "

" רודי שאנן / תמיד למולי / תוך זבולי / ואני במדבר נע ונד.

2 – בחירה בצורה מיוחדת המושכת את הדעת ואת המחשבה את ההשוואה, כגון שימוש בצורה החורגת מכללי הדקדוק הרגילים. דומה לכך נמצא בפיוט " יה תן ארוכה ":

גדול ונורא רחם עבדיך // המיחדך / סובלי נדודים על שם כבודך // ….עדת עריצים כלה בזעמך // המחריפך / ומחרפים את עקבות משיחך.

צירוף ה"א הידיעה לבינוני בכינוי הוא המביא אותנו לתת את הדעת על ההקבלה.

3 – השימוש בצימוד. שימוש זה, שהפייטן משתמש באותה מלה פעם במשמעותה באחת לצד זה ופעם במשמעותה האחרת לצד זה, מושך אף את דעתנו להשוות בין ישראל לעמים " " פועלי יביט לעצמו / מוט ידיהם יחזיק. // רודפי צדק נאומו / מושכי כבל וזיק // גוי אדום ישחית בזעמו // פועלי להב וזיק "

ישראל מושכי הזיק – אזיקי הגלות וכבליה – מכאן, ואומות העולם פועלי הזיק – האש – מכאן.

ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

הועתק 65

ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. 

הגאולה ובקשתה.

כיוון שעול הגלות קשה נשוא, אין לפני הקב"ה, כביכול, ברירה אלא לגאול את ישראל, והמשורר מבקש וחוזר ומבקש על גאולה זו. כמה דרכים עומדות בפני הפייטן לבקש ע הגאולה ולתארה, והראשונה שבהן תיאור הגאולה דרך בקשתה.

בשקה זו שתי פנים לה : האחת – כנסת ישראל במצטערת בגלות היא המבקשת על גאולתה, על הצלתה מידי האויב האכזר, ועל תקומתה בארצה, והשנייה – הפייטן פונה לקב"ה ומבקשו לגאול את עמו, ואילו הוא, הפייטן, עומד, כביכול, מחוץ לבקשה. בדרך זו נעשה הפייטן כעד לפני הקב"ה ומעיד, כי ראויים הם ישראל שייגאלו.

דרך אחרת בתיאור הגאולה היא שהמשורר משים עצמו מבשר על הגאולה, והוא משמיע בשורתו לכנסת ישראל, לאמור : הכיני עצמך לגאולה, כי הנה קרובה היא.

ויש שהמשורר שם את דברי הבשורה בפי הקב"ה, הקורא לישראל לקום ולהיגאל. בפיוטים כאלה מונה הקב"ה שבחיה של כנסת ישראל ומבטיחהּ על הגאולה הקרובה, ותוך כדי כך בא תיאורה של הגאולה העתידה.

צורה נדירה יותר היא, שהמשורר רואה בעיני רוחו את הגאולה שכבר נתגשמה, ומדבר עליה בלשון עבר, כגון בפיוט " פרחה הגפן ". בפיוט זה מדמה המשורר את כנסת ישראל לגפן, שגדלה ויפתה, והניבה פירות, וכבר נטועה היא על כנה, כאותה הגפן שבתהלים, פקר פ לפני ש " ארוה כל עוברי דרך ".

הגפן דימוי הוא שהפך שם נרדף לכנסת ישראל, בייחוד לאחר הרחבה של המשל בוי"ר ( ויקרא רבה ), המשכו בשירה הקדומה ביותר, ומשם לפיוט העברי על כל תקופותיו, עד לאחרוני הפייטנים.

פיוטי גאולה רבים פותחים בנושא הגאולה, אלא באחד משני נושאים אלה ף 1 – תיאור נרחב של יציאת מצרים וימי ראשית האומה. 2 – שבחו וגדולתו של הקב"ה. רק לאחר פתיחה זו עובר הפייטן לנושא הגאולה. אם ננתק את המחרוזות הראשונות מהקשרן, הן עשויות לעמוד לעצמן כפיוטים נפרדים.

דרך זו מלמדת עד כמה השתלט נושא זה של גלות וגאולה על פיוטה של תקופה זו, שנושאיה העומדים בפני עצמם משתעבדים לו. צורה זו, המעמידה שני נושאים זה בצד זה ומקשרתם, מזכירה את שירי החול בעלי תבנית המורכבת, כגון שירי השבח, שבהם קודמת פתיחה ארוכה לדברי השבח, והפתיחה עשויה לעמוד לעצמה, כשיר עצמאי מסוג שונה, כשהיא מתקשרת אל חטיבת השבח על ידי בית מעבר.

לפעמים הקישור בין שתי החטיבות הוא מלאכותי ביותר. בשונה משירי חול, החטיבות בפיוטי הגאולה המאוחרים קורות זו בזו ומשלימות זו את זו, והמעבר ביניהן הוא טבעי ביותר. מתוך שבחו של הקב"ה ותיאור גדולתו מבקש הפייטן על הגאולה, שהיא תלויה בו ובגבורתו, ומתוך סיפור יציאת מצרים ותיאור הגאולה הראשונה מבקש הפייטן על הגאולה האחרונה.

אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן.

אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן שׁוּב וּרְעֵה אַיָּלָה / דור גּוֹאֲלָהּ, קֶדֶם מִפֶּרֶךְ רַהַב

רַב לָהּ בַּשְׁבִי הוֹמִיָּה, אֻמְלָלָה / בְּזַעַם בְּלַבַּת אֵשׁ חָרוֹן אַף עִם לַהַב

ביאורים לשיר.

1 – הר שומרון – כאן סמל לארץ ישראל כולה

אילה – כינוי לכנסת ישראל, על פי ציור הצבייה בשירת החול

רהב כינוי למצרים

2 – בזעם…אש – אש הגלות הצורבת בלבה

נָאוֹם נוֹאֲמָהּ : " מִי יִתֵּן דּוֹד חוֹפֵף / עֲלֵי בְּבֵיתוֹ, שָׁם יַלְבִּין לִי שָׁנִים

כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶךְ הִסְתּוֹפֵף / מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע אֶלֶף שָׁנִים

3 – חופף – מגן

שם…שנים – חטאי שהאדימו כחוט שני

4 – על פי תהלים : " כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי, הסתופף בבית ה' מדור באהלי רשע

5 -יָהּ זֹאת לָהּ זְכֹר, וֶאְמֹר דַּי לִנְדוֹדָהּ / כִּי מִסְּבֹל עַל זָרִים לאה תִּלְאֶה

יוֹם בָּהּ תֶּאֱנַף, אֵין זוּלָתְךָ פּוֹדָהּ / לָכֵן בְּרֹב עָנְיָהּ רָאֹה תִּרְאֶה

5 – זאת לה זכר – זכור לה את בקשתה, זכור לה מצבה

6 תאנף – כאשר תכעס עליה אין מי שיצילנה מבלעדיך

פַּח לָהּ טָמְנוּ גֵּאִים, חִזְקֵי מֵצַח / הֵם לֹא יְרַחֲמוּ כִּי רָב אַכְזָרִים

הֵבִיאוּ בְּכָל עַצְמוֹתֶיהָ רֶצַח / עַל לֹא חָמוֹד לָהּ פֶּסֶל שָׁוְא וּשְׁקָרִים

7 – פח לה טמנו – מציקים הגויים לכנסת ישראל ללא רחם

8 – הביאו…רצח – עלפי תהלים : ברצח בעצמותי חרפוני צוררי

על לא חמוד – סבלם של ישראל בא להם מפני שדבקו בהקב"ה.

רִיב רִיבָהּ, נְקֹם נִקְמָתָהּ מֵחֵילָם / תִּזְרֵם כְּמוֹ דָּוָה, כִּי נוֹסְדוּ יַחַד

10 – עַל יוֹנָתְךָ נוֹעֲצוּ לֵב כֻּלָּם / לְהָרַע / אֵין עוֹשֶׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד

9 – כיוון שכך – על הקב"ה לנקום את נקמתם

10 – על יונתך – כנסת ישראל, שהמשורר משייכה חקב"ה, שכן סובלת היא למען קידוש שמו.

נועצו לב כלם – על פי תהלים

גָּדוֹל כֹּחֲךָ בִּמְהֵרָה לְהַעֲלוֹתָהּ / מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר אֶל הַר אֶפְרַיִם

שָׁם שִׁיר תַּעֲנֶה לְךָ כִּימֵי נַעְרוּתָהּ / וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מְצָרִים

11 – ממעמקי בור – ממעמקי הגלות

הר אפרים – סמל לארץ ישראל כולה

12 – שם…לך – זו שירת הגאולים

 

ידוע דְּעִי, רַעְיָתִי יָפָתִי / כִּי לֹא יְשַׁקֵּר נִצְחֵךְ וְלֹא יִנָּחֵם

אַל נָא תִּפְחֲדִי, כִּי יָדִי נָשָׂאתִי / לָשׁוּב שְׁבוּתֵךְ אֶל מִקְדָּשׁ מִבְטָחִים

 

13 – יודעי דעת – כאן באה תשובתו של הקב"ה, תשובה המסיימת את רוב שירי הגאולה ומבטיחה, כי הגאולה בוא תבוא

14 – כי ידי נשאתי – לשון שבועה

 

15 – חִזְקִי יוֹחֲלָה לְעֵת קֵץ חֶזְיוֹנִים / עַתָּה מִמְרִיבַיִךְ אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ

משוד עֲנִיִּים, מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים / יֹאמַר אֱלֹהַיִךְ " אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ

 

15 – יוחלה – כנסת ישראל המייחלת לגאולה

לעת קץ חזיונים – העת שבאה בספרי הנבואה

ממריביך – יחד עם הגאולה מבטיח הקב"ה להינקם מן הצרים הצוררים.

 

סוף הפרק

יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

 

משטר וישי

באדיבות אתר עמית, אתר ליהודי תוניסיה……

יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

במהלך איתור וחיפוש חומר היסטורי לאתר עמית – כדי להסביר ולתעד באופן הפתוח היותר את המימצאים ואת העובדות והנסיבות הקשורות ליהדות תוניסיה אנו נתקלים לא פעם בחוסר ידע מופגן, בבורות וחוסר תקשורת ובהבעות פנים המומות, נדהמות ומבולבלות. אין ספק שהנושא הפחות מוכר ביותר לציבור הישראלי הוא העובדה שהקלגס הגרמני הניח את מגפיו בימי השואה, גם בתוניסיה. יוסף בנישתי כתב על כך

 

יום הזכרון לשואה ולגבורה. משום מה ביום זה תמיד הייתי מקבל את התחושה שאני לכאורה לא שייך. לכאורה זה לא סיפור שקשור אליי. הקשר היחיד הוא שאני גם יהודי, מכאן ואילך כל קשר הוא בגדר מקרי בהחלט. מעבר לתחושות גם בלימודי השואה לא ניתן משקל לכיונונה של תודעה מסוג אחר. תודעה שבה השואה לא מנוכסת לעדה, והיא שואת העם היהודי בכללו ולא שואת יהודי אירופה. האם אנחנו צריכים לנפנף במספרים בכדי לתת תוקף איש איש לדעתו….ההשוואה מלכתחילה מופרכת, כיוון שיהדות המזרח היתה אז – ועודנה כיום – מיעוט בעולם היהודי (רק בישראל הפכה לרוב). לשם השוואה : באותה תקופה היו בוורשה חצי מיליון יהודים, ואילו בכל צפון אפריקה 400,000 יהודים . האם משום כך לא נספר את ההיסטוריה של יהודי המזרח במאות השנים האחרונות? האם זה יהיה קנה המידה ההיסטורי שלנו ?

בבית הספר כשהמורה שמעה מפי תלמידים מי במשפחתם ניצל, איך ניצל ומאין הגיע הרגשתי שמראש היא לא מתכוונת שאני אדבר. מראש היא פנתה לתלמידים מסוימים, ולהם נשמרה זכות הדיבור משנה לשנה. חשבתי להרים את האצבע ולהודיע לכולם שסבי היה ניצול שואה. אבל האווירה הייתה חזקה ממני. אווירה ששידרה מראש שביום הזכרון לשואה ולגבורה לאחד כמוני אין מה לספר, עליי לשתוק ולהקשיב. בין לבין בהפסקות בשיחות עם תלמידים אחרים ניסיתי כדרך אגב להגיד שסבי היה ניצול שואה, ושהגרמנים הגיעו לתוניסיה. לא היה אחד שלא הרים גבה. התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה שבפעמים הבאות מלכתחילה וויתרתי על הניסיון.

באחד מימי הזכרון הגישו לנו דפים עם חומר תיעודי על פועלו של שמעון ויזנטל – צייד הנאצים. באחד הדפים ציינו כמה נרצחו בכל מדינה. חיפשתי את תוניסיה – ולא מצאתי. הלכתי למורה וקבלתי בפניה שתוניסיה לא מוזכרת, ושהביטוי הרווח בחומר התיעודי הוא שואת יהודי אירופה ואין איזכור לכך שהנאצים הגיעו גם לצפון אפריקה וגם משם נשלחו יהודים לאושוויץ. המורה הגיבה באדישות ואמרה שאני יכול לשלוח לשמעון ויזנטל מכתב. באימרה הזו היא פטרה את עצמה. היא לא הבינה – וגם לא ממש ניסתה להבין – מה זה כל כך חשוב אם זה נקרא שואת יהודי אירופה או שואת העם היהודי. אולי אף בסתר לבה חשבה שהתגובה שלי קטנונית. ברור לפי תגובתה מדוע התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה. בכל פעם שהשתמשו בביטוי שואת יהודי אירופה רציתי להתקומם ולהגיד – רגע, איפה סבא שלי בתמונה הזו?! הרי הוא לא היה באירופה.

בלימודי התיכון עסקנו רבות בנושא לימודי השואה. בשיעור היסטוריה האחרון לפני הבגרות במשך עשרים דקות הזכירה המורה – תוך כדי רפרוף בספר ש"אולי החומר הזה על שהות הנאציזם בצפון אפריקה יעלה באחת השאלות, אז רצוי שנעבור גם על זה"…לא ידעתי אם זה משמח או מעציב. מצד אחד סוף סוף הוזכר בפומבי שהנאצים הגיעו לצפון אפריקה והקימו שם מחנות כפייה. סוף סוף ! אבל מאידך האופן בו זה נעשה מעיד שהחשיבות לדעת את זה היא הסיכוי שאולי זה יהיה בבחינת הבגרות. אין למידע הזה שום משמעות לכשעצמו. ההתייחסות הזו של "ודרך אגב הנאצים היו גם בצפון אפריקה" חידדה עוד את התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח. זה כמו להגיד דבר אחד אך בין השורות הכוונה היא הפוכה.

אז אני אספר כאן שסבא שלי היה במחנה כפייה בתוניס. במקצועו הוא היה חייט והיה לגרמנים אינטרס ברור להשאיר אותו בין החיים. עבודתו החיונית והטובה בתיקון המדים של הגרמנים השאירה אותו חי. המדינה שבה ספגו היהודים מכה קשה במיוחד היא תוניסיה, המדינה הערבית היחידה שהיתה תחת כיבוש גרמני ישיר. בשישה חודשים בלבד, מנובמבר 1942 עד מאי 1943, אימצו הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם מדיניות של הפעלת מחנות כפייה, החרמת רכוש, תפיסת בני ערובה, סחטנות, גירוש והוצאות להורג. הם דרשו שאלפי היהודים יישאו את הטלאי הצהוב, והקימו מעין ועדות יודנראט שיישמו את המדיניות הנאצית באיומי כליאה או מוות.

 

במשך שלוש שנים – מנפילתה של צרפת ביוני 1940 עד גירוש החיילים הגרמנים מתוניסיה במאי 1943 – הנאצים, משתפי הפעולה שלהם במשטר וישי ובעלי בריתם הפשיסטים האיטלקים יישמו באזורים אלה את השיטות שבהן השתמשו נגד אוכלוסייה גדולה בהרבה באירופה. לא דובר רק על צווים ששללו מהיהודים את הרכוש, החינוך, הפרנסה, המגורים וחופש התנועה, אלא גם בעבודת כפייה, החרמות רכוש, גירוש והוצאות להורג.

למעשה, הצווים לא פסחו על אף יהודי בצפון אפריקה. אלפים סבלו במחנות כפייה, במחנות עבודה, בבתי כלא או במעצר בית. ביד הגורל, רק מעטים יחסית נספו. ואולם לולא היו כוחות ארה"ב ובריטניה מגרשים את הגרמנים מאפריקה ב-1943, היה גורל הקהילות היהודיות, בנות האלפיים שנה, במרוקו, אלג`יריה, תוניסיה ולוב, ואולי גם במצרים, דומה לזה של הקהילות היהודיות באירופה.

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

נוסעים יהודים בארצות האסלאם

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

כמה וכמה מחקרים נכתבו על עזרת יהדות המערב ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך רק מעטים מהם הוקדשו לעזרת יהודי אלג'יר ליישוב במאה הי"ז. במחקרים אלה נסקרה פעילותם של שלוחי ארץ ישראל בארצות המערב, הודגשו הכבוד הרב שזכו בו שלוחים אלה, נכונותם של יהודי המערב לעזור ליישוב וקשרם הנפשי העמוק לארץ.

ויינשטיין דן במאמרו הנזכר בסוגיית ארגון העזרה שנשלחה מארצות המערב לארץ ישראל. במאמר זה הושם לב לראשונה למקומה של אלג'יר בארגון העזרה, כפי שהוא ניכר בתשובתו של רבי משה אבן חביב בעניין ישיבת " המערבים " בירושלים

תשובה זו נסקרה כבר בספרו של יערי הנזכר, אולם הוא שם לבו רק לשליחות הנדונה בה, ולא הזכיר כלל את אלג'יר ברשימת המרכזים שנאספו בהם כספי ארץ ישראל. מתשובתו של רבי משה אבן חביב מתבררות העובדות הבאות :

בשנת תל"ו – 1876 – התעוררו כמה תלמידי חכמים מארצות המערב שישבו בירושלים, ונמנו וגמרו, שיהיה זה מעשה נבון, אם יארגנו הקמת ישיבה מיוחדת לתלמידי חכמים מארצות המערב.

המניע להחלטתם זו הייתה המציאות שראו סביבם, גבירים מארצות שונות יסדו בירושלים ישיבות ליוצאי ארצותיהם, ודאגו למשלוח ממון מארצות מוצאם של התלמידים לשם אחזקת הישיבות. ההספקה שקיבלו תלמידי חכמים בישיבות הייתה אחד מן הסעיפים החשובים בתקציבם הדל, ולישיבה היה כוח כלכלי לא מבוטל.מלבד זאת היה בהקמתה של ישיבה כזאת פתח להקמת בית דין מיוחד לעדת המערבים בירושלים ולגיבוש יתר של עדה זו.

בחרו אותם תלמידי חכמים, באחד מהם, חכם בשם רבי יקותיאל, נתנו בידו אגרות אל קהילות ישראל בארצות המערב, המבקשות מכל קהילה וקהילה לתרום מדי שנה בשנה נדבה לקיומה של הישיבה החדשה העומדת לקום.

השליח הלך לדרכו מבלי למשוך תשומת לב מיוחדת למעשיו, ואולם תוך שנה אחת התפרסם דבר שליחותו בירושלים. בירושלים ישבו גם בעלי בתים פשוטים יוצאי ארצות המערב, והללו טענו שתלמידי חכמים לא היו מוסמכים לשלוח את שלוחם ללא ידעתם.

שלטענתם יש עיר אחת אלג'אזאיר במערב ושולחים מדי שנה בשנה ארבעים או חמישים רייליש לשנה לחלק לבני המערב שבירושלים בין לתלמידי חכמים בין לבעלי בתים דרך ליסטא ( רשימה ) כמו שנוהגים לשלוח מערי פראנקייא. ועתה כשישמעו בעיר אלגאזאיר עניין הישיבה החדשה הנזכרת, יתנו הסך הנזכר לישיבה ויגרמו לקפח הליסטא והחילוק אשר להם מעיר הנזכרת.

דהיינו, מן העיר אלג'יר שולחים כל שנה ארבעים עד חמישים ריאלים לקהילת ירושלים על פי ליסטא לבעלי בתים ולתלמידי חכמים כאחד. בעיר אלג'יר יש אפוא רשימה של אנשים בירושלים, שלהם יש לחלק את הכסף.

בעלי הבתים המערבים בירושלים, שלא היה להם חלק בכספי הישיבה העתידה לקום, חששו שמא יתנו הממונים על כספי ארץ ישראל באלג'יר את הכסף שבידם לישיבה החדשה, וכך ייגרע חלקם.

ההנחה שביסוד טענה זו היא כי האחראים לעניין זה באלג'יר יכולים לעשות בכסף כרצונם, בתנאי שיעשו בו שימוש לטובת ארץ ישראל. נשאלת השאלה מנין הכסף הזה ? האם זהו כסף שנאסף בקהילת אלג'יר ? מהמשך התשובה הסתבר שלא כך. הכסף נאסף בכל רחבי " המערב ".

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

les juifs d'algerie

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

השליח רבי יקותיאל עבר בכל רחבי " המערב " ואסף כספים והתחייבויות לשלוח כספים בכל הערים. לבסוף חזר ירושלימה, וכאן סיפר , שאת כל הכסף שגבה הניח בידי הרב בנימין דוראן באלג'יר. הרב בנימין דוראן נתן לו כתב המעיד שהניח בידיו את הכסף.

הרב שיגר לירושלים אגרת השואלת כיצד ישלח לשם את הכסף. האם ברצונם של הנמענים שישלח להם את הקרן, או שישקיענה למענם, וישלח להם את הפירות כל שנה ?

הנמענים ביקשו שישלח את הקרן, והוא עשה זאת ושלח את הכסף לידי אחד מתלמידי החכמים. הרב בנימין דוראן ביקש שיכתבו לו כיצד מתנהלת הישיבה וכיצד חולק הכסף. עתה קמו בעלי הבתים, וטענו שבמשך שנים ארוכות היה להם חלק ונחלה במעות הבאות מאלג'יר, ומלבד זה יש בידם שטר התחייבות מתלמידי החכמים, שהתחייבו בו – לאחר שנתפרסם דבר השליחות – לתת גם לבעלי הבתים חלק מן הכסף שיבוא למען הישיבה.

תלמידי החכמים טענו, שהכסף ניתן כדי לחלקו ליהודים יוצאי " המערב " בירושלים. ביחס לכסף שנאסף באלג'יר עצמה, טענו שעד כה ביקשו יהודי אלג'יר לשלוח כספם " על פי ליסטא ", ואילו עתה חשקה נפשם להקים ישיבה לבני " המערבים " בירושלים. רבי משה בן חביב ניסח פשרה בין שני הצדדים.

עובדות אלה מסתכמות כך : קהילת אלג'יר נהגה לשלוח לירושלים מדי שנה בשנת ממון על פי רשימה, ובה התרכזו כספים שנאספו בכל ארצות " המערב " לשם מטרות שונות בירושלים. רבי בנימין דוראן היה הממונה על כספים אלה, ובידיו היה כוח ההחלטה מה ייעשה בכספים שנאספו בעירו.

הוא היה גם בא כוחם של יהודי ירושלים באשר לשימוש שייעשה בכספים בארצות " המערב " עצמן, ואם ביקשו יהודי ירושלים להשקיע את הכסף בארצות " המערב ", ולשלוח רק את הפירות לארץ, הרי רבי בנימין דוראן היה האיש הנאמן עליהם לצורך זה.

על רבי בנימין דוראן אין לנו ידיעות רבות. הוא היה בן למשפחת דוראן הנודעת שמוצאה היה מפרובאנס, והתיישבה במיורקה אחרי הגירוש בשנת 1306, וחרי הגזרות בשנת 1391 עקרה לאלג'יר.

משפחה זו הוציאה מתוכה גדולי תורה נודעים כרשב"ש והרשב"ץ. בנימין דוראן היה ככל הנראה אביו של צמח בן בנימין דוראן, שנפטר בשנת 1727. הבן היה סמכות בענייני הלכה. עסק הקבה במסחר, והשאיר אחריו הון גדול.

אישור לאַמור כאן על קהילת אלג'יר מוצאים אנו בידיעות חדשות על מקומה באיסוף כספי ארץ ישראל, המצויות בשתי אגרות מערים שונות בצפון אפריקה אל קהילת ירושלים.

האגרות מצויות בסופו של כרך אגרות מסוגים שונים בכתבי יד אשר בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי באוניברסיטה העברית בירושלים, ומספרו 861. הכרך כולל בעיקר אגרות שד"רים, אך גם אגרות פרטיות. מכל האגרות הושמטו סימני זיהוי, כדי שתוכלנה לשמש דוגמה למי שירצה לכתוב על פיהן.

למרות השמטת סימני הזיהוי, אפשר לברר במה עוסקות האגרות. מן האגרת הראשונה מתברר כי שליח ארץ ישראל הגיע אל קהילה אלמונית. שם הקהילה הושמט בידי מעתיק האגרות. על יהודי אותה עיר הוטלו מסים כבדים והתרגשו עליהם צרות שונות שטיבן לא פורש. לפיכך שלחו אתץ השליח לעיר אוראן.

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

Ntifa-elelves

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

השליח הלך לאוראן ואסף בה חמישים ושלושה גרושוש. הוא חזר בדרך היבשה לקהילה האלמונית ואסף בה עוד שישים ושלושה גרושוש. לפי האגרת נראה כי הקהילה האלמונית משמשת לשיח בסיס במסעיו, והיא המכוונת את צעדיו.

נראה כי מדובר בקהילת אלג'יר. השליח ההולך ממזרח למערב, מתעכב באלג'יר, הולך לאוראן ומשם חוזר לאלג'יר. באגרת השנייה מספר הכותב האלמוני על רדיפות שהן מנת חלקה של קהילתו מעם " אלופי עשו בארץ אדום ", היינו שליטים נוצריים.

הכותב במצפה לנכסים שצריכים להגיע אליו בדרך הים מארץ אדום. המדובר אפוא בעיר נמל צפון אפריקנית הנמצאת תחת שלטון נוצרי. בתקופה האמורה היה החוף הצפוני מערבי של צפון אפריקה תחת שלטון ספרד, ונראה שמדובר בקהילת אוראן.

המוען כותב עוד שכאשר יגיעו לידיו הנכסים האמורים, ישלח אותם את הממונים על כספי ארץ ישראל בקהילת אלג'יר.

שוב נזכרת קהילת אלג'יר כמרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל  באזור זה. קשה לשער זמנן של אגרות אלה. כתב היד כולל אגרות מן השנים שפ"ה עד ת"ל לערך. נראה ששתי האגרות נכתבו לפני שנת 1699, שאז גורשו יהודי אוראן. האגרת השנייה מציינת רדיפות שהן מנת חלקם של תושבי העיר, וייתכן אפוא שהמדובר ברדיפות שקדמו לגירוש יהודי העיר והזמן הוא סוף העשור השביעי למאה הי"ז.

האגרות הועתקו ככתבן וכלשונן יחד עם הסימנים שנילוו אליהן בכתב היד. הוספתי בהן סימני פיסוק, כדי להקל הבנתן. במקום הגרשיים מעל האותיות לציון הדגשה נתתי מטעמים טכניים אותיות שמנות

סוף הפרק

היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי

         היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאיגאוני משפחת אביחצירא-רבי יוסף לוי

מערביים נקראים תושבי ארצות אפריקה הצפונית : מרוקו, אלג'יר ותוניסיה, הידועות בשם הכללי הערבי : אלמע'ראב ( אלמגרב ) – המערב, כי שוכנות הן מערבה מארץ ישראל ושכנותיה.

עוד מדורות קודמים שררו יחסים הדדיים בין היהודים המערביים והיהודים תושבי ארץ ישראל. הרבה ממנהיגי ארץ ישראל היו רווחים בחיי הדת של המערביים, וזה כנראה לא היה לשביעות רצון חכמי בבל, שאמרו ליטול לעצמם ההגמוניה על העולם היהודי באותם הימים. אחד מהם מספר באגרתו את יהודי המערב בראשית המאה התשיעית " שמענו שבאו אצלכם מישיבה ומהן שהיו קודם בארץ ישראל ולימדו מנהג ארץ ישראל "

יהודים מהמערב עלו אל ארץ ישראל עוד מימים קדומים, יש מהם כעלי רגל ואחרים, כתושבי קבע. הם נשאו להם נשים בארץ והתעוררה השאלה בדבר ים של גלויות אם חל על העולים הללו " ובני אפריקה נשאו נשים בארץ ודרו בה, אם עדיין לא שהו שנים עשר חודש חייבין לשמור שני ימים טובים כמקומן…ואם שהו שנים עשר חודש מכאן ואילך אף על פי שעתן לחזור נוהגים כאנשי ירושלים עד שחוזרים למקומן.

בין תושבי ירושלים במאה האחת עשרה, בימי שלטון המוסלמים, היה אחד מיוצאי אפריקה, שנקרא בשם ערבי : אבו זוּבּר צדקה אלמע'רב – המערבי. ממנו נשאר בגניזת מצרים מכתב ארוך כתוב האות עברית, בשנת 1080 בקירוב, בו הוא משתקף המצב בירושלים עירו, תנאי הדיור ומקורות הפרנסה.

הוא מספר על קושי השגת דיור " ועמדנו לשכור בית, בשכונת בית הכנסת, השייך לאיש מוסלמי בעד חמישה דינרים לשניה שלמה ושיקבל אותם לפני שיכנסו. אבל כאשר הבאנו את חמשת הדינרים אמר " שישה דינרים ! ולא נפחית מזה כלום…עזבנו את זה ושכרנו חדר קטן השייך לאשה יהודיה בעד שני דינרים…ובית מרחץ בשכנותו בשכונת היהודים, והחדר קרובת לבית הכנסת ואצל אלרבאעייא.

אלרבאעייא הוא שם ערבי למבנה שהיה בעיר העתיקה ואולי היה מרובע בצורתו ומכאן שמו הערבי שפירושו המרובע. כמדומני שאין זכר לשם זה במקור אחר.

הכותב מספר על עסקיו : " ואחנו בארץ הזאת איינו חושבים את עונת התבואה לגדולה וכבר טעם כל אחד מזה את היוקר. ה' ייטב האחרית ! ואין מיחא "….מזכיר הוא אחד בשם יצחק, ישמרהו האל, אחרי שחכינו לו עשרה חודשים בא לקברי אבות וקנה חטים ".

קברי אבות הוא כינוייה של חברון שבה קברי האבות ונשותיהם. הוא מסיים מכתבו הארוך " " ושמחה גדולה מאוד תבוא אל לבי כשתגיע אלי…וידיעות שבהן יודיעונו, על הנשמע, בארצות המערב. כי אני משתוקק כאן לשמוע ידיעה.

על גורל יהודי אחר שבא מאפריקה הצפונית לארץ, באמצע המאה האחת עשרה, ידוע מתוך תשובה על מכתב אל מכירו, הכתוב ערבית באות עברית. יהודי זה מוצאו כנראה מקירואן, עיר מפורסמת בתקופה זו בארץ תוניס.

הוא כותב : " ובנוגע למה ששאלת, אם התיישבתי כאן ואם מוצא אני כאן פרנסה, הארץ היא מתה ותושביה עניים כמתים, וביחוד ירושלים, אין שוחטים כאן לא לימי חול ולא לשבת והעופות כאן מלוחים, והארץ קרה במשך תקופה ארוכה…הייתי מבקש ממך שתואיל לקנות לבת דודתי עטיפה לספר תורה ולמסור את כל זה למי שנוסע לקירואן.

עברה עלי כאן וברמלה מחלה קשה ולא הייתה כל תקווה לשום אחד לא לי ולא למי שאתי. ונשארנו ברמלה חודש ימים, שוכבים, במטה ובירושלים עוד יותר, ונאמר ברוך גומל לחייבים טובות…."

בתעודה אחרת מיהודי מערבי שנמצאה בגניזה והיא משנ ד"א תתי"ח, מאת תושב ירושלים שעלה אליה מהעיר ברקה, באפריקה הצפונית : " מעיד על עצמי אנא יוסף בן שמריה אשר מברקה שאהיה מהיום הזה לעלם מתהלך בירושלים.. אוהב את אוהבי אדוננו דניאל הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב…והעדתי על עצמי כלל הזקנים וסמוכי הישיבה הקדושה… בירושלים תבנה והיכל יסוד "

מעניינת אגרת אחרת שנכתבה מאת משה הספרדי השוכן בירושלים עיר הקודש אל קהילת היהודים בעיירה וארגלאן, והיא משנת תל"ב לתאריך המוסלמים – 1041 לספירה. וארגלאן היא עיירה קטנה ונידחת, דרומה מהעיר אלג'יר ובגבול מדבר הסהרה.

האגרת כתובה ערבית באות עברית ומספרת על מצב משפחת הכותב ומבקש את קרוביו לבוא אליו : " אנו מציעים בקשתנו שנפגש עמהם בקרוב פה בירושלים עיר הקודש בשעה מוצלחת בחנו ובחסדו. ואבקש מה' ברוך הוא שיעתר במהרה לתפילות הנאמנות שאני מתפלל למענם פה בעיר הקודש לפני הבית הנעלה הזה.האל יקרב שכלול בנינו בימינו ובחיינו. "

הוא מספר על מצב קרוביו בארץ : " ושתי הבנות בירושלים. בתו הראשונה רחל היא בעיר רמלה וגרה שם עם בעלה…אני מתפלל בשלומם ובשלום כל העושה חסד שעוזר לי להיות פה עיר הקודש…ואני מודה ומתפלל הרבה לשלום אבות העדה הזקנים הנכבדים השוכנים בוארגלאן…האל ירבה כבודם, שהם גמרו לבוא הנה ירושלים עיר הקודש יחד עם אחרים….כבר שלחתי לפני זמן רב….ספר גדול מאוד שהיה בו פירוש כל מלה קשה מהתורה והמקרא ובאור גזרתה, כדי שיובא אל וארגלאן "

היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי

דמויות יהודים ממרוקו בירושלים

בגניזת מצרים נמצא קטע מן המכתב, בענייני עסקים, שנשלח כנראה מרמלה, שהייתה בתקופה זו עיר מסחר חשובה, בו נזכר יהודי בשם המשפחה אלטראבלסי, אולי בא מאטראבלאס ( שמה הערבי של טריפולי ) כנראה שזה באפריקה הצפונית.

מתקופת מלחמת הצלבנים והמוסלמים בארץ ישראל, במשך יותר ממאה שנה אין כל ידיעה על יהודים מערביים בארץ ישראל.

בראשית המאה השלוש עשרה, כששלטו בארץ המוסלמים הממלוכּים, נמצאה עדת המערבים בירושלים והמשורר היהודי הנודע יהודה אלחריזי מספר עליה בשנת תתקע"ח – 1218 -, בעת ביקורו בעיר הקודש " ושם מן המערביים הם שבאו מברבריה "

רבי משה באסולה בשנת רפ"ב – 1522 – מציין : ומערביים הם שבאו מברבריה " זהו השם הכללי של ארצות צפון אפריקה המוסלמית.

יצחק בר מוסא, מתושבי ירושלים היה במוצאו מאפריקה הצפונית ובשנת ש"א – 1541 -, בראשית שלטון התורכים, שלח אגרת קצרה כתובה ערבית בכתב עברי, וממנה אנו למדים על הווי ירושלים ומצב המערביים. יצחק מספר " ונשאנו נשים במצרים כי הבנות בארץ ישראל הן מעטות.מפני הברכה שבה, שיולדות שבעה בנים ואחרי כן רק בת אחת ולכן נשאנו נשים במצרים. ששם הבנות הרבה "

הוא גם מספר על סולטאן התורכי סולימאן שמשל אז גם על ארץ ישראל ואשר בנה את חומת עיר הקודש של ימינו " והוא אוהב את היהודים מאוד כמו עיניו…ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים בירושלים טובה מכל שכונות היהודים בעולם " ותושביה ברובם ספרדים " וביקשנו מהם אני ואלו היהודים המערביים שיתנו לנו איזה ספרים, ונתנו להם את שלנו, והשלימו רצוננו והחליפום לנו, ונתפלאנו עליהם על הכבוד הזה ".

לבסוף פונה הוא אל מכריו במרוקו " ועתה חביבי אם תרצה לבוא – בוא, וארץ ישראל לא רחוקה היא ..סך הכל חודש ושבעה ימים…כן יזכינו ויזכה ישראל כולם לראות ביאת הגואל בקרוב, אמן כן יהי רצון.

יהודי צפון אפריקה נקראו בשם הספרדי : מורישקוס, דומה לשמם הלועזי שלך היהודים המסתערבים, שהיו בארץ עוד לפני בואם של הספרדים, מורישקוס נגזרה מהמלה " מורו " שבא קראו האירופים את המוסלמים הצפון אפריקאים.

רבי גדליה מספר, בשנת ת"ס – 1700 בקירוב, בקונטרסו " שאלו שלום ירושלים " על המערבים מורישקוס : " וגם יש קצת מן היהודים הנקרא אנשי מערבא ובלשונם הם נקראים מורישקוס. ואלו מדברים בלשונם ( ערבית )…ולבושיהם הוא כמעט כמו הערבים….כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם…

ולכן אין היכר ביניהם.

ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים, ולוקחים בכפרים חיטין ושעורין ושאר מיני מאכל, ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים. אבל הם רובם ככולם עניים "

רב ירושלמי אחר מיוצאי מרוקו, יליד העיר פאס, הוא רבי יעקב האגיז שבא דרך איטליה לירושלים, ובשנת תי"ז – 1658 -, עמד בראש ישיבה שנקראה על שמו " בית יעקב " וממנה יצאו רבנים מפורסמים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים וכן " הלכות קטנות " בו מובאות ידיעות על הווי ירושלים בימיו.

אף בנו רבי משה, ח'אגיז, מחבק ספר " שפת אמת " , החשוב לידיעת הארץ בדורו וכן הקונטרס : " אלה מסעי " תאור ביקורי במקומותיה הקדושים. נפטר בשנת תקי"א – 1750 – ועל מצבתו כתוב : " עובר פנה אלי וקרא נא זה ….אתמול בהוד זרח מאוד פניו…גושי אדמה כתרו היום "

רבי חיים בן עטר בעל הפירוש " אור החיים " על התורה, עלה מעירו סאלי במרוקו, דרך איטליה, והתיישב בתק"ב – 1742 – בירושלים : " מקום השכינה הרמה, עיר חביבה על אל עולם ".בה חיבר את ספרו " ראשון לציון " נפטר בשנת תק"ג – 1743 – וקברו בהר הזיתים קדוש ונערץ בקרב היהודים וביום הזכרון למותו נהגו לעלות להשתטח ולהתפלל עליו.

יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.

מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.

אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "

מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל ".

האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.

עמוד 5 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: