יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

עמוד 6 מתוך 6123456

יהודי צפון אפרקיה וארץ ישראל

DEMANAT

יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.

מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.

אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "

מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל "

האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.

חכם מערבי אחר תושב צפת היה רבי יששכר בן סוסאן, אף הוא מעיר פאס. העדות השונות בה בתקופתו, יצא לאור לראשונה בשנת שכ"ד – 1564 .

בראשית המאה התשע עשרה גדלה העליה מתושבי אפריקה היהודים אל הארץ ורובם התיישבו בירושלים. בהיות עדת המערבים קטנה, היא הייתה כפופה לספרדים, אולם מסיבת קיפוח בזכויותיה פרצו סכסוכים ביניהם.

לבסוף הצליחו המערביים להשתחרר ולהקים קהילה בפני עצמה. על הסכסוך החמור ביניהם פורסם קונטרס שהוציאו לאור החכמים הספרדים ונגדם יצאו המערביים בקונטרס אחר " משפט לאלהי יעקב " שנשלח, למרות ההתנגדות הנמרצת של הספרדים אל קהילות היהודים בארצות אפריקה הצפונית.

תמונה מפורטת על מצב עדת המערבים בירושלים, בשנת תרכ"ז – 1866 – מתוארת בתזכיר שהוגש לידי משה מונטיפיורי :" לוח שמות בני ישראל דקהילה קדושה מערבים הי"ו היושבים בעיר העתיקה ירושלים תובב"א אשר נעשה בפקודת השר הגדול מורנו ורבנו משה מונטיפיורי, השם ישמרהו בשנת תרכ"ז לבריאת העולם.

שמותם מקום מולדתם, גילם זמן בואם לארץ הקודש, מהות כספם, מלאכתם, פנוי או נשוי, שם האשה, מספר הילדים וגילם, הערות , מספר הנפשות במשפחה וכו….. מתוך התזכיר נראה שהיהודים המערבים באו ממרוקו, אלג'יר, טוניס וטריפולי. בו נזכרות הערים השונות : אלג'יר, טנג'יר, פאס, רבאט, ודאר אלביצ'ה, היינו הבית הלבן וזהו שמה הערבי של העיר קזבלנקה.

מעניין התאור של משלוח ידם של המערבים ומצבם הכלכלי, מוכר פחמים, רוכל בכפרים, נושא סבל, משרת ב " אוספיטאל אינגליז " ( בבית החולים האנגלי ), לומד עם בטלנים, מתקן מנעלים ושנים, חייט ופייטן, מסובב בשווקים בסחורה על השכם.

כך נאמר על אחד והוא " כלוא בבית ונהנה מצדקה ", על אחר, " שוטה וכלוא בד' אמותיו "… ברשימה מיוחדת נזכרות האלמנות בעדה המערבית ומקורות פרנסתן : משרתת בבתים, עושה ספונג'ה, ( שוטפת רצפות ), תופרת לכשתמצא, מרקידה קמח וכו'….

התזכיר מביא את שמות בתי הכנסת ובתי המדרש. בסוף מספרים כותבי התזכיר : איו בינינו כיום עובדי אדמה, אולם כמה עניים שהם בלי מלאכה ומחיה רוצים לעבוד באדמה ובחקלאות, אך אין ידם משגת לקנות שדות וכרמים. ואם ימצא מי שיחזיק בהם הן נכונים לשעבד עצמם לקרקע, לעבדה כיאות, כדי לזון את בני ביתם ".

בקרב עדת המערבים בירושלים התפרסם רבם דוד בן שמעון, המכונה דב"ש, שעלה מהעיר רבאט במרוקו בשנת תרי"ד – 1854 – והיה רב, סופר ועסקן ציבורי חשוב בעדתו. הוא חיבר בה את ספרו " שערי צדק , מעלות אדמת הקודש בו ימצאו נופש לנפשם המסתופפים בחצרותיה ובא לצין גואל ", הרב דב"ש נפטר בירושלים בשנת תר"מ – 1880.

ביוזמת רבי דוד בן שמעון נוסדה השכונה השניה מחוץ לחומת ירושלים והיא "מחנה ישראל ", בימינו קבוצת בתים בצד רחוב דוד המלך ומול פינת רחוב הס. רחוב סמוך נקרא כיום על שמו של הרב המייסד.

השכונה המערבית " מחנה ישראל " נבנתה בשנת תרכ"ח – 1868, שמונה שנים לאחר בניינה של מכנות שאננים בקרבתה, והיא הראשונה מחוץ לחומת ירושלים. המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר"י – 1850. וזהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומת העיר העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית, ולפיכך הייתה מכונה גם שכונת המערבים.

זאב וילנאי- היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ

 

הרב יעקב משה טולידאנו 1בחברון התיישב במחצית המאה התשע עשרה, רבי יהודה בן רבי שמואל ביבאש, יליד ג'יברלטאר בן משפחה שמוצאה ממרוקו, מהעיר סאלי, עירו של רבי חיים בן עטר, רבי יהודה ביבאש שהיה מחולמי ציון הראשונים, נדד בקהילות שונות וישב בקורפו על כסר הרבנות. בסוף ימיו עלה לארץ, בשנת 1852, ובחר למושבו את עיר האבות והתיישב ברובע היהודי סמוך למערת המכפלה.

בטרם עלייתו אליה עזר לאחד משלוחיה לייסד בקורפו קופת " מגן אבות " ומהכנסותיה, לקנות בעיר האבות נכס על שם קהלת קודש קורפו.

הוא הביא לחברון את ספריתו הגדולה ואמר להקדיש זמנו לתורה. מקץ חודשים נפטר, בשעה שדרש בבית המדרש : " כי כמעט הייתה מיתתו מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בדת ומוציא מפיו רזין עלאין, נתעלף והלך לבית עולמו ". הישיבה בחברון שהייתה סמוכה לבית הכנסת אברהם אבינו, נקראה על שמו. ביבאש היה מורו הרוחני של רבי יהודה אלקלעי, ממבשרי ציון הראשונים.

עולים מערביים לא רק התיישבו בעריה הקדושות של הארץ, שבהן היה קיים יישוב יהודי מדורות, אלא באו גם לערים שבהן היו יהודים בודדים. ידיעת השפה הערבית ואורח חייהם הדומים בהרבה לאלה של הערבים, עזרו למערביים בהסתגלותם המהירה לסביבה החדשה. הם עסקו בעיקר במלאכה, במסחר ובחנוונות ברחובות היהודים ובשווקים הערבים. מהם עסקו ברוכלות והסתובבו בכפרים הערבים כל ימות השבוע וחזרו לשבת אל בתיהם.

יהודים מערביים היו חלוצי המתיישבים ביפו, בראשית המאה התשע עשרה ואחרי כן היו בין בוני תל אביב בראשית המאה העשרים. בבוא המערבים הראשונים ליפו, בשנת תקצ"ח – 1838 – בקירוב, העיר הייתה עוד מוקפת חומה ורוב תושביה מוסלמים.

הם התיישבו בסמטאות הסמוכות אל הנמל, סביב בית כנסת ואכסניה שהוקמו לפני בואם לצרכי העולים בדרכם אל ירושלים. ברשימת היהודים תושבי יפו שהוגשה למונטיפיורי בשנת תקצ"ט – 1839 -, נזכרים מערבים יוצאי הערים מראכש, סאלי, אורן ( ווהראן ) ואלג'יר, בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים זעירים.

מבין העולים מצפון אפריקה שהתיישבו ביפו צמחו בשנים הבאות משפחות מפרסמות כמו : מויאל ( אבי המשפחה בא מהעיר רבאט ). שלוש ( אבי המשפחה בא מאוראן. אחד מבניו אהרן שלוש, פעל רבות להרחבת היישוב ביפו וביוזמתו נבנתה השכונה הנקראת על שמו – שכונת אהרן, בגבול נוה שלום.

ועל מצבתו חקקו : " ארץ המערב ילדתהו וארץ הצבי גדלתהו, הוי נא אמרה העיר יפו כי אבדתהו…שממה ומשמה העיר יפו הייתה לפניו, ולהחיותה הקריב עתו ומאודו ויאיר לה פניו " גם בנו יוסף אליהו המשיך בעסקנות כאביו והיה ממייסדי תל אביב ומעסקניה החשובים

מערבי אחר ביפו שהקים ביזמתו שכונה קטנה הוא משה אשולין, הנקראת על שמו – אהל משה, והיא בקצה השכונה הוותיקה נווה צדק. סמוך לה השכונה מחנה יוסף, הנקראת על שמו של הרב יוסף ארוואץ, שפעל ביפו וישב על כסר הרבנות בקרב עדתו.

מערבים היו חלוצי המתיישבים בעיר חיפה, בשנת 1830 כשהיא הייתה עיירה קטנה ומוקפת חומה ולה נמל זעיר. העולים התיישבו בפינתה הדרומית באותה שכונה שנקראת מאז בערבית : חרת אליהוד – רחוב היהודים, והייתה מרכז חייהם במשך דורות אחדים.

במפקד שהוגש לשר מונטיפיורי בשנת 1839, היו בחיפה 120 ספרדים ורובם יוצאי אפריקה הצפונית. מהם 11 יוצאי העיר אוראן, 4 – מרבאט, 1 – מאלג'יר ו 1 – מתלמסן. רבים היו רוכלים בכפרים אשר בסביבה. במפקד אחר משנת 1875 שהוגש למונטיפיורי נזכרים גם יוצאי מרוקו מהעיר תיטואן, בחוף הים התיכון.

מרבניה הראשונים בחיפה היה אברהם כלפון שבא מטבריה, אחרי מותו, מסיבת כבודו הרב, נקבר בצד קברו שך רבי אבדימי דמן חיפא, מחכמי התלמוד, " הצדיק " של יהודי חיפה. מערבים התיישבו גם בעכו השכנה, ובצדיון יותר צפונה, בימינו עיירה בתחום מדינת לבנון.

עדה גדולה של מערביים קיימת בטבריה ובניה השתכנו בה מלפני דורות רבים. רבי מערבי נודע היה רבי רפאל אוחנה, יליד מכנאס, שעלה לארץ והתיישב בטבריה בשנת 1865. בה כתב חיבוריו השונים וגם ספר " טובת מראה " – סובב הולך למאמרי פנת יקרתי קריה עליזה…זו טבריה חמדה גנוזה " שיצא לאור בשנת 1897.

הוא מתייחס אל רבי סלימאן אוחנה הנזכר, שהיה מגורי האר"י בצפת. משפחה מערבית אחרת בטבריה היא טולידאנו, אבי המשפחה עלה לארץ בשנת 1862 מהעיר מכנאס. אחד מבניה היה רבי יעקב משה טולידאנו, חוקר וסופר. מחיבוריו החשובים הוא ספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו. היה רב ראשי בתל אביב יפו וזכה להיות גם שר הדתות בישראל.

היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי

יהודיצ.אפריקה וא.י

ברשימה של יהודי צפת שהוגשה למשה מונטיפיורי, בשנת 1839 מובאים 62 ילידי אוראן, 40 מאלג'יר, 3 –  ממראכש ו2- מפאס. הם באו אליה בשנים 1820 – 1830. רובם היו עניים ויש מהם שהיו עוסקים בעבודה שכירה, במלאכה וברוכלות בכפרים הערבים. משפחה צפון אפריקאית מפורסמת בצפת הייתה משפחת עבו שאביה רבי שמואל, היה יליד אלג'יר, ושימש שנים רבות, גם בזכות נתינותו הצרפתית, כקונסול צרפת בכל הגליל והשפעתו הייתה רבה גם על הערבים. אחרי מותו בשנת 1879, מלא את מקומו בנו יעקב חי, שהגיש עזרה רבה למייסדי המושבות הראשונות בגליל העליון. מסיבת חשיבות משפחה זו ומעשיה לטובת מירון השכנה, הונהג המנהג להוציא מביתה הפרטי את ספר התורה, בעת העליה ההמונית אל ההילולה הגדולה על קבר רבי שמעון בר יוחאי, בליל ל"ג בעומר, מדי שנה בשנה עד עצם היום הזה. ספר תורה זה שמור בבית הכנסת על שם רבי בנאה, הקבור בתוכו, שמתפלליו היו בעיקרם מערביים.

במירון הקדושה התגוררו משפחות אחדות של יוצאות מרוקו. אחד מחלוצי המתיישבים במושבות הגליל העליון מספר בשנת 1892 : " במירון נמצאים אחדים מאחינו המערביים, לאמר יהודי מאראקא, אבל אינם עובדי אדמה, כי אם בעלי מלאכה שונים "

בתקופה מאוחרת יותר מספר אותו תושב הגליל העליון על כפר מירון שהיה בחציו שייך לספרדים, " ומצאתי שם משפחות אחדות מיהודי מרוקו שעבדו שם גני ירקות בנחל על ידי מירון "

בעיירה שפרעם, בסביבות חיפה בירכתי הגליל התחתון, התיישבו מערבים והצטרפו אל קהילתה היהודית הקטנה. אמנם ברשימת שמות יהודיה, שהוגשה למונטיפיורי בשנת 1839, אין זכר למערבים. בשנת 1856 עבר בעיירה זו תייר אנגלי והוא מספר גם על תושביה היהודים שעוסקים בעבודת אדמה ולהם רכוש בכפרים בסביבה.

הקונסול הבריטי בחיפה שליווה את התייר במסעו מספר שהם היו יוצאי אלג'יר, ברובם שהגרו אליה לפני מאות בשנים מצפון אפריקה, אל ארצם הם. חברי המשלחת הבריטית " פאלסטיין אקספלוריישן פאונד , שהתקינו את המפה הגדולה של הארץ, שהו בשפרעם בשנת 1875 והם מספרים על שלושים משפחות של יהודי מרוקו שבאו אליה בשנת 1850. הם עסקו בחקלאות וכך היה גם בשנת 1867, אולם עכשיו המושבה בטלה.

העדה המערבית בירושלים במאה ה"ט – יעקב ברנאי.

העדה המערבית בירושלים במאה ה"ט  – יעקב ברנאי.יהודיצ.אפריקה וא.י

בין העדות והכוללים הרבים שהיו בירושלים במאה הי"ט, נפקד במחקר מקומה של העדה המערבית. יהודי המערב, דהיינו יהודי צפון אפריקה, מנו בירושלים של המאה ה"ט ציבור גדול באוכלוסייה היהודית. לפי הערכה זהירה, המיוסדת על מקורות שונים, מספרם בתחילת המאה לא עלה על עשרות אחדות בתוך העדה הירושלמית, אולם החל מן המחצית הראשונה של המאה הי"ט מנו למעלה מאלפיים נפש ובערב מלחמת העולם הראשונה מנו למעלה מ-2500.

מערבים אחרים חיו בערי הארץ האחרות ובעיקר בטבריה, בחיפה ובצפת. הם היו באחוזים בסוף המאה הי"ט כשבעה אחוז – כ-2000 מתוך ציבור שמנה 28.000 בשנת 1897 מכלל תושביה היהודים של ירושלים וכעשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית.

מקובל לראות את העדה הספרדית בירושלים כיחידה ארגונית אחת לעומת פיצולם של האשכנזים לכוללים רבים. אך למעשה לא כך היה הדבר. במרוצת המאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים, תוך מאבקים קשים ומרים, נפרדו מן הספרדים בני עדות המזרח לארצותיהם השונות והתארגנו לפי ארצות מוצאם., כגון : תימנים, גורג'ים, כורדים, בבלים וכו…

לא הייתה זו עצמאות מוחלטת והם נשארו קשורים בהסכמים, " פשרים " בלשון התקופה, לעדת האם הספרדית ולבית דינו של הראשון לציון, אולם בהדרגה נותקו כמעט לחלוטין מן העדה הספרדית.

יהודי המערב בארץ ישראל לפני המאה הי"ט

בלב יהודי המערב קיננה אהבה עזה ודבקות לארץ ישראל, שהתבטאה בין השאר בעליה מתמדת של יהודים לארץ ישראל. אין תקופה בתולדות היישוב היהודי בארץ באלף השני לספירה שלא נמצאו בה יהודים מערבים.  כבר במאות הי"ב והי"ג ישנן עדויות על יהודים מערבים בירושלים, אך עלייתם גברה לאחר כיבוש המזרח התיכון על ידי התורכים במאה הט"ז. בתקופת התורכים רבו גם המוסלמים שהיגרו מצפון אפריקה לארץ ישראל והם שהקימו ליד שער האשפות את " שכונת המוגרבים " בעיר העתיקה.

במאה הי"ט מספר ר' עובדיה מברטנורא על ארבע עדות בירושלים : המסתערבים, האשכנזים, המערבים והספרדים. ואמנם כבר בתחילת המאה הי"ז נשלחו שדר"ים לצפון אפריקה לאסוף כספים ובאיגרתם נאמר כי " רוב עניי הקהל הזה הם עניים מארצות המערב ". על האיגרת חתומים שלושה עשר מחכמי המערב בירושלים. אנו שומעים על עלייתם של כמה מחכמי המערב לארץ ישראל במאה הי"ח כשהמפורסם ביניהם הוא רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים " שעלה לארץ ישראל דרך איטליה, אסף סביבו קבוצת תלמידים והקים ישיבה בירושלים. במאה הי"ט גברה העלייה לארץ ישראל מכל ארצות הגולה ואף מצפון אפריקה, תרמו לכך המצב הבינלאומי וההתעוררות היהודית הפנימית, אך לא כאן המקום להרחיב בסוגיה זו.

עליית יהודי צפון אפריקה במאה הי"ט.

בשנות השלושים של המאה הי"ט שלט בארץ שליט מצרים מוחמד עלי. הייתה זו תקופה של הקלה יחסית ליהודי ארץ ישראל מספרם של יהודי ירושלים הלך והתרבה. בשנים אלו הגיעו גם ראשוני היהודים מן המערב במאה הי"ט. הגורמים לעלייתם בתקופה זו הם, לדעתנו שלושה :

1 – המצב הבינלאומי.

שקיעתה של האימפריה העותמאנית הביאה לאנדרלמוסיה ולמלחמות בכל איזור הים התיכון. כתוצאה מכך נפלו ארצות צפון אפריקה, בזו אחר זו בידי הצרפתים בתהליך שנמשך לאורך רובה של במאה הי"ט.

המלחמות בצפון אפריקה בנוסף לחדירת המעצמות לארץ ישראל והקמת הקונסוליות בארץ, משטר הקאפיטולציות, הקלו על עלייתם של יהודית מארצות הגולה השונות, לרבות יהודי צפון אפריקה. גם דרכי התחבורה בים וביבשה השתפרו והדבר הקל על העליה.

2 – גזירות ופרעות.

במשך כל המאה הי"ט סבלו יהודי צפון אפריקה מפרעות וגזירות קשות. כתוצאה מלחץ זה נדדו רבים מיהודי צפון אפריקה מעיר לעיר בערוֹם ובחוסר כל ורבים מהם עזבו את המערב. קשה לאמוד בדיוק את מספר העוזבים, אך נראה כי רק חלק קטן מהם הגיע לארץ ורובם התיישבו במצרים, בסוריה ומעטים בארצות שונות באירופה. אחת העדויות על מצבם הקשה של יהודי צפון אפריקה בשנות הארבעים של המאה הי"ט הגיעה לידינו במכתב מיום 13.9.1844 כותב יהודי ממוגדור שבמרוקו לאחיו בלונדון ומספר בין השאר :

" כשלוש מאות יהודים, אנשים, נשים וטף התאספו בביתו של האדון יוסף אלמליח ויחסמו את כניסת הבית. היריות שברו  את דלתות החנויות ובזזו את כל שמצאו…האדון וילשיר – הקונסול הבריטי – הבטיחני…שאם תהיה הזדמנות של בריחה באיזה אניה אירופית, דואג ידאד לי ולמשפחתי.

בבוקר שברו הערבים את דלתות הקסבה…ויבזזו את כל הבא לידם…הרבה נפשות נטבחו בעיר, מלבד הרבה נשים ונערות שנלקחו על ידי הנבלים לסיפוק תאוותם…עתה מתגלגלים היהודים ממקום למקום…כולנו גם אלה שהיו פעם אמידים…נהפכנו לעניים מרודים בלי פרוטה ובלי מחסה ".

עדות זו היא אחת מיני רבות, שישנן על מצבם של יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. מונטיפיורי שביקר במרוקו בשנת 1860, פעל רבות לעזרת יהודיה אך לקראת סוף המאה מצבם הלך והחמיר, ככל שגברו הפרעות והגזירות אנו רואים גידול באנשי העדה המערבית בירושלים ואין ספק כי יש קשר בין השניים.

העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט – יעקב ברנאי

3 – ציפיות משיחיות.%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a6-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%95%d7%90-%d7%99

במאה הי"ט התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה, כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי, עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי התורכים. הנוסע הנוצרי באזילי, שביקר בארץ בשנים 1846 – 1847 מספר כי :

" בזמננו גוברת והולכת עליית היהודים מהארצות הברבריות…התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים…מסייעים לעלייה זו. יש עוד להעיר כי סיפורי העיתונים על משא ומתן דמיוני בין השלטון לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת ארץ ישראל לידיהם, הפיחו חלום של תקווה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש.

ניסיונות ראשונים להקים עדה עצמאית.

בשנות השלושים של המאה הי"ט התרבו יהודי המערב בירושלים ונעשו ניסיונות ראשונים להתאגד באופן עצמאי, ובעיקר לשלוח שד"רים ולאסוף כספים לאנשי העדה.

ההרעה במצב החומר בירושלים, הביאה למאבק גובר והולך על סכומי הכסף שהגיעו מחו"ל ודירבנה את המערבים להתארגנות נפרדת. המערבים גם חשו עצמם שונים ונבדלים מן הספרדים הן בשל נתינותם הצרפתית והן בשל השוני במנהגים, בשפה ובאורח החיים. הרצון להתבדל הושפע גם מהקמתו של כולל הו"ד , שהחל להתארגן בסוף שנות השלושים. ואכן ידוע לנו כי רבי אליעזר ברגמן, ממייסדי כולל הו"ד, עזר למערבים בנסיונות ההתבדלות שלהם מן הספרדים.

מנהיגי העדה בתקופה זו היו רבי משה תורג'מן ובנו יעקב, שהגיעו לירושלים מטבריה, שממנה גורש האב לאחר שהסתכסך עם ראשי העדה הספרדית. בשנת 1834 אנו מוצאים את רבי יעקב כשד"ר בלתי ליגאלי בארצות צפון אפריקה, וההנהגה הספרדית, שנודע לה הדבר מן השד"ר הרשמי ששהה שם, ניסתה לטפל בדבר בקשיחות רבה, המערבים המשיכו בנסיונותיהם ושלחו מכתבים לחו"ל על שמדכאים אותם ומקפחים אותם בחלוקת ההכנסה המגיעה מחו"ל. הוויכוח החריף בשנות הארבעים כשהמערבים טענו כי הכסף המגיע מצפון אפריקה מיועד להם ואילו הספרדים שמים ידם עליו שלא בצדק ונותנים להם רק פירורים ממנו.

בכך הסתמכו על התקדים של האשכנזים, שחלק ניכר מן הכספים מאירופה הגיעו לכיסם. סכסוכים בין העדות השונות בירושלים על רקע דומה ידועים לנו גם מן המאה הי"ח בין האשכנזים לספרדים. שרדו לנו שני קונטרסים משנות הארבעים שנשלחו לחו"ל, האחד של הספרדים כנגד המערבים והשני של המערבים כנגד ההנהגה הספרדית והם מגלים לנו את חריפות המאבק בין שתי העדות.

הספרדים הפיצו קונטרס בשם " עדות ישראל " ובו האשימו את ראשי המערבים בהתקשרות למיסיון, שניסה אז לפרוש רשתותיו בירושלים, כי נכנסו אב ובנו…אצל רוח הטומאה, הם האשימו את רבי משה ורבי יעקב תורג'מן בהסתה לפירוד ובהדחת העולים החדשים כנגד הממסד הקיים – מקצת מערבים חדשים..ויהי עליהן לראש ולקצין -. בשליחת שד"רים ללא רשות לצפון אפריקה ובהפצת מכתבי פלסתר בחו"ל ( יעלה בידם להסיב את לב בני ישראל אשר מארצות המערב להחזיר את כל הנידר והנידב להם לבדם ). כל ההאשמות האלה והאשמות אחרות כלולות בקונטרס של הספרדים, שחששו מאוד מנסיונות הפירוד של המערבים, כי ראו בכך ראשיתו של תהליך, שבו יפסידו את השלטון בירושלים שנבע הן מכוח סמכותם כנתינים עותמאניים עקב שליטתם על מקורות הכסף שהגיע מחו"ל.

המערבים ענו להם בקונטרס בשם " משפט לאלקי יעקב " שגם הוא הופץ בחו"ל ועותק יחיד ממנו שמור בספרי הלאומית. בקונטרס זה מקוננים המערבים על מר גורלם ועל עניים הרב " מוטל על ערש דווי…בבית אפל….כמו לול……והעידו אחר פטירתו….שהיה ערום מבלי לבוש ובשרו דבק ממש על חתיכת מחצלת. הם טוענים על זכותם לשלוח שד"רים לעצמם, בהסתמכם על תקדימים הן של האשכנזים והן של המוגרבים הגויים, הנעזרים בתרומות המגיעות מצפון אפריקה. הספרדים מקפחים אותם בכל התחומים וגובים מהם מסים כבדים " ואין נותנים לנו אפילו חלק קטן ". כמו כן בזים להם הספרדים על מנהגיהם השונים משלהם " כי חרפת אדם לוקח כל הנקרא בשם מערבי…שאינם מתנהגים בנימוסים בענייני מאכל ומלבושיהם ". הספרדים אינם קוברים את מתיהם כלחץ על נסיונות הפירוד. המערבים פחדו לחתום את שמותיהם בסוף הקונטרס מחשש להתנכלות מצד הספרדים.

בסכסוך קשה זה לא בחלו הספרדים באמצעים חריפים ביותר. רבי משה תורג'מן ויעקב בנו נעצרו על יד המשטרה התורכית והוכו עד זוב דם בבית המעצר בשכם ונמנע מהם לצאת בשליחות לאסוף כספים בצפון אפריקה. הקונסול הצרפתי לא הגן עליהם ורק בהתערבותו של מונטיפיורי שוחררו השניים ממעצרם. סערת רוחות זאת בירושלים הכתה גלים גם בתפוצות ועתונים יהודיים שונים בגרמניה ובאנגליה דיווחו על כך. בסכסוך שבין הספרדים והמערבים השתקפו העמדות השונות הן בירושלים והן בחו"ל ואפרט במקצת בנושא זה עקב חשיבותו.

ההנהגה הספרדית בירושלים, שבראשה עמד באותה עת החכם באשי הראשון, הראשון לציון חיים אברהם גאגין, שהגיע לכס הרם לאחר מאבקים וסכסוכים ונתמך על ידי החוגים הקיצוניים שבקרב האשכנזים בירושלים ועל ידי הפקידים והאמרכלים באמשטרדאם.  כנגד משולש זה, המורכב מהנהגה הפקידים האמרכלים, וקבוצות של קיצונים בירושלים עמדה אופוזיציה, המורכבת מכל הגופים שניסו להיפרד מעל ההנהגה הספרדית כדי ליהנות יותר מכספי החלוקה.

הקבוצה האפוזיציונית כללה בין השאר את המערבים וכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ), שנתמכו על ידי מונטיפיורי ומתנגדי משטר החלוקה במקומות שונים באירופה. הדבר בולט בקונטרסים הנזכרים לעיל ובהסכמות ובחתימות השונות הנלוות לכל לקונטרס. על קונטרס הספרדים " עדות ישראל " הסכימו רבני הספרדים בטבריה ובדמשק וראשי הפרושים והחסידים בירושלים. ממקורות אחרים ידועה תמיכתו של ועד הפקידם והאמרכלים בראשון לציון גאגין.

באמצע שנות הארבעים, עם שוך הסכסוך, חתמו שני הצדדים על הסכם שנקרא " שלום ירושלים " ובו ביטלו שני הצדדים את טענותיהם. אף בסוף שנות הארבעים המשיכו המערבים בדרכם הרבה יותר שקטות ומחתרתיות בניסיונותיהם לפעול בדרך עצמאית בהשגת כספים מחו"ל מאחורי גם של הספרדים.

סייע להם בכך רבי אליעזר ברגמן, ממיסדי כולל הו"ד, שעלה מגרמניה בשנת 1835 וגם הוא היה באופוזיציה לממסד הקיים. בימנו של ברגמן נשארו העתקי מכתבים המספרים על עזרתו למערבים. הוא העמיד להם חדר בביתו, ששימש בית כנסת וישיבה שנקראה " נר המערבי ". ברגמן תיווך בינם לבין שני סוחרים יהודים עשירים בגיברלטאר ובבירות, אברהם לארידו ומאיר רוזנטל, שהעבירו אליו את הכספים מצפון אפריקה שיועדו למערבים בירושלים מבלי שההנהגה הספרדית והפקידים והאמרכלים ידעו על כך.

עליית רבי דוד בן שמעון והקמת העדה הנפרדת. יעקב ברנאי

עליית רבי דוד בן שמעון והקמת העדה הנפרדת.יהודי צפון אפריקה

בשנת 1854 עלה לירושלים מרבאט שבמרוקו הרב דו בן שמעון, המכונה " צוף הדבש ", ובעקבותיו הגיעו רבים מתלמידיו ועולים נוספים מן המערב. גידולה המהיר של העדה המערבית בעת ביאו של רבי דוד בן שמעון, שהיה אישיות תקיפה וחזקה, תלמיד חכם גדול ומכובד מאוד בעיני עדתו ובעיני ההנהגה הספרדית, הביאו להצלחת ההפרדה של העדה המערבית מן העדה הספרדית וארגונה מחדש.

לזכות של רבי דוד בן שמעון שרשרת של פעולות ברוכות למען העדה המערבית בירושלים למן שנת עלייתו, שנת 1854 ועד לשנת פטירתו 1880. משנת 1854 עד שנת 1860 הנהיג רבי דוד בן שמעון את עדתו, שהייתה עדיין חלק בלתי נפרד מן העדה הספרדית. בשנת 1860 הגיע להסכם " פשר " הראשון, שקבע בפירוש את הפרדת העדות תוך קיום יחסי גומלין וזיקה הדדית בין המערבים לספרדים.

הסכמים אלה חודשו אחד לעשר שנים לערך על מלחמת העולם הראשונה. כמה מן ההסכמים שרדו בידינו, ומהם ניתן ללמוד על טיב היחסים שבין העדות, עיקרי הסעיפים חוזרים על עצמם בהסכמים השונים בשינויים קלים.

  • הסכם על חלוקת הכספים המגיעים מחו"ל כשהמערבים מקבלים אחוזים מהכנסת הספרדים ולהיפך. בדרך כלל לא הספיקו הסכומים לכלכלתם של עניי המערבים ואנו שמועים גם לאחר חתימתם תלונות רבות מפי המערבים.
  • היתר לעדה המערבים לשלוח שד"רים משלה, אך בהסכמת ההנהגה הספרדית. ואכן אנו יודעים כי שד"רים מערביים ליגאליים החלו פוקדים בעיקר את צפון אפריקה בתדירות הולכת וגוברת החל מאמצע שנות הששים.
  • מינוי ראש אב בית דין לעדה המערבית, תחילה רבי דוד בן שמעון ואחרי מותו אחרים, כמנהיג רוחני וחומרי לעדה, הכפוף לראשון לציון, הביא לאוטונומיה שבשיפוט הפנימי של העדה

הסכמים אמנם חודשו אחת לעשר שנים לערך, אך סכסוכים פרצו מדי פעם על רקע חלוקת הכספים, ענייני קבורה, שהיו קשורים בתשלומים שונים, כגון מס נפטרים. ענייני ירושה ומס קבור ובעיקר במסים הנגבים מקרובי הנפטר. לאחר שהנהיג את העדה בין השנים 1860 מ- 1866 ראה רבי דוד בן שמעון כי המשא כבד עליו והעניים מבני עדתו שהתרבו בירושלים הביאוהו להקמת ועד לעדה, המורכב משבעה אנשים שיעזרו לו במילוי תפקידו. לוועד נבחרו כמה מחכמי העדה ובתפקידים המרכזיים של המזכיר והגזבר כיהנו שלמה אבו שדיד ומימון עמיאל, שניים מעשירי העדה שעלו באותן שנים ממרוקו.

הוועד בהנהגתו של רבי דוד בן שמעון, שלח שד"רים לחו"ל ומשנת 1862 עד לשנת 1880, שנת מותו של רבי דוד בן שמעון, ידועים לנו שמונה שד"רים שיצאו בשם העדה, אך לדעתי, היו כנראה שד"רים נוספים, שעדיין לא מצאנו את כתבי שליחותם. בין פעליו החשובים של רבי דוד בן שמעון היו מפעלי בניה למען אנשי עדתו. בשנות הששים של המאה הי"ט החלו תושבי ירושלים, בעזרת נדיבים יהודים מחו"ל, להקים שכונות ושיכונים בין החומות ומחוצה להן.

כמה מהשכונות נתפרסמו מאוד וזכו שתולדותיהן יסופרו במפורט. אך כדאי לציין כי השכונה הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות על ידי אנשי ירושלים, שכונת " בתי טורא " או " ימין משה " שנבנתה על ידי מונטיפיורי בשנת 1860, לא הייתה " נחלת שבעה " המפורסמת אלא " מחנה ישראל " שהוקמה על ידי הרב דוד בן שמעון והוועד שלו למען אנשי העדה המערבית.

שכונה קטנה זו נבנתה ליד שכונת ממילא ושרידים ממנה נשארו באיזור מלון המלך דוד עד היום. שכונה זו שהחלו להקימה בשנת תרכ"ז, נעזבה כמה פעמים ונתיישבה מחדש גם במאה העשרים. רבי דוד בן שמעון גם הקים בתי מחסה לעניי העדה בתוך העיר העתיקה ובנה בתי כנסת, ישיבות ותלמוד תורה.

על פעילותו הספרותית ידוע לנו כמה ספרים שחיבר בענייני הלכה ושאלות ותשובות, שענה לארצות שונות. ספר אחד הודפס עוד בחייו וחלק נוסף מכתביו יצא על ידי בנו רבי רפאל אהרן בן שמעון, יליד ירושלים, שיצא כשד"ר לצפון אפריקה היה אחר כך רבה הראשי של אלכסנדריה שבמצרים ונפטר בשנות השלושים של מאה זו בתל אביב. כל ספריו של רבי דוד בן שמעון עוסקים בדיני יישוב הארץ וחיבת הארץ ואין ספק כי בספריו משתקפים גם מעשיו למען ישוב הארץ ולמען עדתו, שמצבה היה הקשה ביותר בין כל עדות ירושלים במאה הי"ט.

שמות ספריו : שער החצר, שער המפקד מצוּר דבש. רבי דוד בן משעון נפטר בשנת 1880 בירושלים ופטירתו גרמה צער רב לאנשי ירושלים מכל החוגים. בעל " החבצלת " הספידו כך : אבח כבד ליהודים היה היום הזה כי אבדה גדולה אבדה לאחינו תושבי ירושלים ". בהמשך באה סקירה מפעלי חייו ונאמר בין השאר…מעודו לא התערב בדברי ריבות….אחרי מותו עזבו רבים מאנשי העדה המערבית את ירושלים.

מצבה החברתי והכלכלי של העדה.יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל

מצבה החברתי והכלכלי של העדה.יהודי צפון אפריקה

הגורמים המרכזיים שהשפיעו על רצונם של יהודי המערב בירושלים להקים לעצמם מסגרת נפרדת היו הגידול במספרם, היותם עניים מרודים ורצונם לשפר את מעמדם הכלכלי. הם שאבו עידוד בתקופה זו מהקמת כוללים נפרדים לאשכנזים ובעיקר מכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ). חולשתה של ההנהגה הספרדית, שהחלה לשקוע עזרה למערבים להתארגן כעדה נפרדת.

ברשותנו שני דו"חות : האחד משנות החמישים של המאה הי"ט, שהוכן עבור מונטיפיורי והשני משנות השמונים של המאה הי"ט שהוכן על ידי פינס, עבור קרן משה מונטיפיורי, ובהם אינפורמציה מעניינת על העדה המערבית.

הדו"ח שהוכן לפי בקשתו של מונטיפיורי בשנת 1856, ואשר צילומו המכון במכון בן צבי, נותן לנו את רשימת אנשי העדה, משלח ידם, זמן עלייתם לארץ ומספר הנפשות במשפחה, וגם מספר לנו, בין השאר, על שמות האלמנות והיתומים, מספר בתי כנסת ובתי מדרש של העדה ובתעודה קצרה מופיעה בקשתם של אנשי העדה המערבית למונטיפיורי שיפעל למען שיבוצם בעבודה חקלאית.

הדו"ח של פינס משנות השמונים של המאה הי"ט הוא קטוע ושריד ממנו נותר בארכיון הציוני בירושלים. בדו"ח מצויינים שמות אנשי העדה, מקום הולדתם, שנת עלייתם לארץ, מקצועם, גילם ומספר הנפשות בביתם.

משני דוח"ות אלו, מן העתונות של התקופה ומדיווחים של מבקרים מחו"ל עולים חייהם הקשים של אנשי העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט. רבים מאנשי העדה היו זקנים וזקנות, שבאו להעביר את שארית ימיהם בירושלים, אך כאן התגוללו באשפתות ללא תנאי מגורים אלמנטרים וללא אמצעים מינימליים למחייתם. חלק מן העולים, שבאו עם משפחותיהם, היו במיטב שנותיהם ולו ניתנה אפשרות בידם היו עובדים לפרנסתם, אך זו נמצאה בקושי בירושלים.

בין המקצועות הנפוצים ביותר בדו"חות הנזכרים, אנו מוצאים תופר מנעלים בלויים, מקצוע שלא פרנס את בעליו.

מצבם הקשה של בני העדה המערבית השתקף היטב בדו"חות, שהגישו ההיסטוריון גרץ, שביקר בארץ בשנת 1872, ומונטאגיו ואשר, שליחי ועד הקהילות באנגליה, שביקרו בארץ בשנת 1875.

גם ההסכמים עם הספרדים, שבהם ניתנו למערבים אחוזים מסויימים מכספי החלוקה, וגם שליחת שד"רים לעדתם לא פתרו, כנראה , אלא חלק קטן מן הבעיות, ואנו שומעים על רבים מאנשי העדה העוזבים את ירושלים.

חלקם התיישבו בערים אחרות, שבהן היה ריכוז של מערבים, כמו טבריה וחיפה וחלקם אף ירדו למצרים וסוריה, שבהן היו קהילות של יהודים מערבים. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו המערבים בירושלים כ-3000 נפש ויחד עם כל היישוב סבלו קשות בזמן המלחמה..

רבני ופרנסי העדה בסוף המאה הי"ט.

עם מותו של רבי דוד בן שמעון בשנת 1880, החלה תקופת שפל בהנהגת העדה. בכוח אישיותו החזקה והאוטוריטה שלו ליכד רבי דוד בן שמעון את העדה ואחרי מותו, אנו שומעים על סכסוכים בלתי פוסקים בין רבני העדה על תפקידי הרב הראשי של העדה והן בין העסקנים, כשמדי פעם אנו שומעים על חילופין ומהפכות בוועד. אחרי מותו של רבי דוד בן שמעון נתגלעו חילוקי דעות בין הרב אצראף לבין הרב בן טובו על כהונת רב העדה. לבסוף נבחר הרב בן טובו והרב אצראף נתמנה לסגנו ועם פטירתו של הרב בן טובו בשנת 1886 נתמנה במקומו לרב העדה וכיהן בתפקידו עד לפטירתו בשנת 1892. במקומו נתמנה הרב משה מלכא, אחת מן הדמויות הידועות בירושלים, שכיהן כרב העדה עד שנת 1899. הרב מלכא יצר כמה פעמים כשד"ר והצליח בתפקידו, אך במשך כהונתו, ובעיקר בסופה, קמו עליו עוררין והיו עליו רינונים בעניין כספי השליחות.פולמוס חריף פרץ בעדה המערבית, שהתפשט גם בשאר העדות בירושלים, כשהקהילה נחלקת לשני מחנות : חסידיו ומתנגדיו.

מתנגדיו, שבראשם עמד הרב נחמן בטיטו, העלו לעומתו טענות רבות והאשימוהו במעילה בכספי העדה. בין יריביו הקשים אנו מוצאים גם את אליעזר בן יהודה, שנלחם נגד משטר החלוקה בכלל. בשנת 1889 הודח הרב מלכא, והרב בטיטו נתמנה במקומו.

הרב בטיטו כיהן כרב העדה עד ערב מלחמת העולם הראשונה ואף מילא את מקומו של הראשון לציון בשנים 1907 – 1909.

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייהיהודי צפון אפריקה

מיכאל אביטבול

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

ו. מקונגרס באזל עד מלחמת־העולם הראשונה

הציונות המדינית חדרה לצפון אפריקה — תוניסיה, אלג׳יריה, מארוקו — בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד־הפועל הציוני הד״ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין(אלג׳יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב. מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן.

באלג׳יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת־כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג׳יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג׳יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית — ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי־כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג׳יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי־יהודית הגיעה לשיאה ב־1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים — אירעו התנכלויות חמורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.

הערות המחבר : מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי(להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד״ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. 12.8.1900 :Z1/313. 1

המחקר על הפעילות הציונית בצפוךאפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בךסימוךדונת, המקדישה לציונות הצפון־ אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפוךאפריקה בישראל. ,D. Bensimon-Donath 45-78 .Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp עד כאן הערות המחבר .

הידיעות על הפרעות באלג׳יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון־אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין. אולם כינוס זה, ש״בו הוקמה מדינת היהודים״ זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג׳יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת־נוער מקומית:

יוזמתן להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני־קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו.

בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג׳יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת:

בניגוד (—–) (ל)יהודי אלג׳יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי־ מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא (   ). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש׳׳ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אכל טעמם ויהדותם עמד בם.

כך כתב אל נחום סוקולב בשנת 1913 א׳ טורצ׳ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי״א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את ״הגרעינים הראשונים״ של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי. למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית — באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה — קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה. ואכן, בשנות מלחמת־העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס (״אגודת ציון׳ בראשותם של עו״ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו״יושבת ציון״ בראשות הרב בוקארה ועו״ד ג׳ בונאן), בסוסה (״תרחם ציון״), בספאקס (״אהבת ציון״) ובבז׳ה (״בני ציון״).

הצרפתים נכנסו למארוקו רק ב־1912, אולם חלק ניכר מיהודיה קיימו קשרים הדוקים עם העולם החיצון עקב החדירה האירופית שקדמה לכינון הפרוטקטוראט, וכן באמצעות בתי־הספר של כי״ח, אשר החלה בפעילותה באמצע שנות השישים של המאה ה־19. אין תימה איפוא שהאגודות הציוניות הראשונות במארוקו הוקמו בערי־החוף החשופות להשפעה האירופית.

בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״. במכתב אל ת. הרצל מסביר נשיאה, כי דבר הציונות הגיע אל יהודי־המקום באמצעות מנהל ביה״ס של כי״ח וכן בעקבות ביקורו של יהודי ממוצא מארוקאי, תושב מאנצ׳סטר, אשר רכש מניות של אוצר ההתיישבות.

ללא קשר עם אגודה זאת הוקמה באותו זמן בטטואן שבצפון המדינה אגודה בשם ״שיבת ציון״, ביוזמת רופא יליד רוסיה ששירת בעיר. במכתב אל הועד־הפועל הציוני ביקש לשלוח אליו ״את תוכן הפרגרמה הביזלאית, את התקנות ואת יתר הדברים הנחוצים לנו לדעת למען תשמור החברה את פרטי הארגניזציה הכללית״. במכתב נוסף מסביר נשיא האגודה, ליאון ח׳לפון, כי ליד האגודה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו׳׳.

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

יהודי צפון אפריקה

שלוש שנים אחר־כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם ״אהבת ציון״, המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה ״שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות״. אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, ״מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד (          ) דורש בחזקה (  ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם — כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח״ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח״ו״. הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב־1908 עם הקמת ״חיבת ציון״ בפאס." מרוב ״התשוקה הנבחרת״ להצטרף אל ״חברת חובבי ציון הקדושה״ שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט״א (המכתבים הופנו אחר־כך לכתובתם הנכונה). ״חיבת ציון״, שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר־ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.

אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג׳יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג׳יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי־השדה האחרות של אלג׳יריה — בון, סטיף או תלמסן — נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.

את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של ״אתחלתא דגאולה״. הגישה הדתית של ציוני־מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי ״חיבת ציון״, , אובחנה עד מהרה על־ידי המוסדות, שהמליצו ב־1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית ״המזרחי״. ההצעה התקבלה, אך ציוני־פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים ״המתנגדים בפומבי״ לדעה כי יש ״להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה״.

כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון אפריקה. במוגאדור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן־צור, מ. סיררו, ש. אבן־דנאן וו. הצרפתי — עם חברי ״חיבת ציון״. אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ׳ינר, ״ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו — כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס״.

ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, ״אגודת ציון״ ו׳׳יושבת ציון״.

אפשר להצביע על תופעה דומה בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, ״אהבת ציון״.

מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת ״יושבת ציון״ בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג׳ בונאן), שני משפטנים (ד״ר פיטוסי וד״ר דרמון), בנקאי(ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים (א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור ״נישאן אפת׳ח׳אר״, המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי. בראש ״אגודת ציון״ עמד כאמור העו״ד א. ואלנסי, ״העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו״, ורוב חבריה, בדומה לחברי ״אהבת ציון״ בספאקס, היו ״בעלי־בתים״.

עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון אפריקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.

על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד־הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות:

בריטניה, צרפת או גרמניה — להעניק את חסותן לאגודת ״חיבת ציוך׳." במארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית־כלכלית, כל רצונה של ״חיבת ציון״ היה איפוא ״רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול״. החסות המבוקשת תעניק ״בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר״. באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי־מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, ״כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם (           ) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי־רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים״.

בקשת החסות נדחתה על־ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית ״צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה (   ). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו״. טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי־נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי־ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי־ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט. פרשת מכתבי־ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי־הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון אפריקה נשלח חומר־תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:

            מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה — כותב מזכיר ״בני ציון״ בבז'ה אל הועד הפועל. — גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים(          ). לכן כתבו לנו בשפה העבריה, ומה לנו לחבק חיק נכריה       .

דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון־אפריקה להתקשר עם מערכת ״העולם״ בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל."

ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור־קומה לצפוךאפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד״ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב־:1900

כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו…

שלוש־עשרה שנה לאחר־מכן יצא א׳ טורצ׳ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס ״משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה.(        ) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים.

עמוד 6 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: