ילדי המלאח-ר.פורשטיין ומ.רישל

עמוד 1 מתוך 11

ילדי המלאח – ר.פוירשטיין ומ.רישל

ילדי המלאח

ר.פוירשטיין ומ.רישל

בהדרכתו ובהשתתפותו של פרופסור

אנדרה ריי

אוניברסיטת ג'נבה

ירושלים תשכ"ג

עם הספר

ספר זה מכוון לציבור המחנכים, העובדים הסוציאליים ולכל המתעניין ביהדות צפון אפריקה. אנו עדים לעלייה גדולה מאותה ארץ בה בוצע המחקר. הילדים המגיעים אלינו כיום מוצאם מאותה הסביבה ומאותה המציאות שנחקרו בשעתו ע״י צוות שבראשו עמדו פרופ׳ ריי מג׳ניבה, ראובן פוירשטיין ומד רישל. לספר נודעת חשיבות מיוחדת לאור נאומו של שר החינוך והתרבות, מר אבא אבן, בכנסת בשעת הגשת התקציב של משרד החינוך והתרבות לשנת 1962/63. בנאום זה עמד מד אבן על בעיית הנחשלות והפיגור בקרב ילדי העולים בישראל. בצטטו מכתב של המפקח החינוכי של איזור הדרום, אמר השר כי בין 30 ל־40 אחוז מילדי העולים מסיימים את בתי־הספר היסודיים מבלי שידעו קרוא וכתוב היטב ומבלי שיוכלו לעשות פעולות חשבון המתאימות לגיל זה. אנו שמחים על העלייה ועל גידול מספרם של ילדים ובני נוער בישראל; אך אנו מצווים לפעול בדרכים מתאימות כדי להתגבר על הנחשלות והפיגור שהם מנת חלקם של חלק רב באוכלוסיית העולים המגיעים בימים אלה.

הספר הופיע לאחר שנאסף חומר מחקרי רב ביותר ע״י משרד החינוך, ״מוסד סאלד״, ובעיקר עלית הנוער. הנסיונות שנעשו על ידי עלית הנוער — כולל ארגון כיתות מיוחדות, קבוצות טיפוליות, שירותי עזר ושאר תוכניות הקשורות בטיפול בבעיות אלו — מחזקים את הסיכויים להתגבר על הפיגור ועל הנחשלות של האוכלוסיה הנידונה.

מאז הופיע הספר הזה בשפה הצרפתית, נבחנו העקרונות שנוסחו בו לאור המציאות בארץ־המוצא ובישראל עצמה. שוקמו ילדים ובני נוער שהחלו לבוא אלינו מאז 1949, שנת ביקורו הראשון של כותב הטורים הללו במארוקו. כיום ידועות לנו הבעיות; אנו מכירים את הילדים ויודעים באיזה דרכים אפשר להיטיב עמם ולהחזירם ללימודים במסגרת רגילה.

קבוצת הילדים, שנחקרה ע״י הצוות המסכם את מסקנותיו בספר זה, איננה מייצגת את כל ילדי ישראל במארוקו. אנו עוסקים כאן בקבוצת ילדי ה״מלאח״, כלומר ילדים שהיו נתונים בעזובה ובנחשלות בפינות האפלות ביותר ובתנאים הקשים ביותר. כיום ברור כי אסור לעשות הכללה לגבי כל ארץ וארץ שבצפון־ אפריקה וגם לגבי מארוקו ויהדותה.

הנה היהודים מהרי האטלס על תמימותם ודתיותם, שחיו הרחק ממרכזי הציביליזציה' אנו יודעים שילדיהם שונים הם מילדי קזבלנקה, עיר הנמל, שהשפעתה היתה הרסנית על הדור הצעיר מתוך שהתפתחה בה מציאות לבנטינית. בעיר זאת חיו הילדים ב״מלאח״ בתנאים חמורים ביותר, ולעומתם היו ילדים ממשפחות מבוססות שביקרו בבתי־ספר מסודרים שמצבן הכלכלי בעיר החדשה והמתפתחת טוב היה. הכרנו את ילדי הכפרים במארוקו; את ילדי בתי הספר של ״כל ישראל חברים״ (״אליאנס״); את הילדים שלמדו במוסדות ״אוצר התורה״ (״אם הבנים״); את תלמידי ״תלמוד תורה״ ו״חב״ד״; את המבקרים ב״ליציאום״ הצרפתי. לפנינו קשת מגוונת ביותר של קהילות יהודיות שחיו בתנאים שונים לחלוטין.

המחקר מייצג, איפוא, קבוצה מסוימת של ילדים. המחברים משתדלים להראות כיצד אפשר להחזיר ילדים אלה לרמה נורמלית בערך, אם תינתן להם המסגרת החינוכית המתאימה, יהיו להם המורים הטובים, תוענק להם העזרה האינדיבידואלית מתוך תשומת־לב ועידוד.

מאז נעשה המחקר חלו התפתחויות רבות במארוקו בשטח הכלכלי, החברתי והמדיני. הארץ קיבלה עצמאות סמוך לעשיית המחקר הזה. בינתיים התנדפו האשליות של יהודים מתבוללים, ואפילו של אנשי ״אליאנס״, שחשבו כי לעולם יהיה להם חוסן בארץ זו. הארס והתעמולה שבאו מקאהיר הוכיחו ליהודים כי אין להם עתיד במקומות אלה. אולם בשבילנו חשובה עוד יותר העובדה ששתי רבבות ילדים ובני נוער הגיעו למסגרת עלית הנוער מארצות צפון־אפריקה שונות, מסביבות ומתנאים שונים, ואנו חינכנו ושיקמנו את רובם המכריע על יסוד תוכניות לימודים מתאימות לכל גיל מתוך תשומת־לב מיוחדת לאלה שפיגרו וזקוקים היו לעזרה ולעידוד. זוכר אני את הפגישות הראשונות עם המדריכים ונציגי מקומות הקליטה והחינוך בעלית הנוער בהן הודעתי כי צפוייה עלייה גדולה ממארוקו. היינו צריכים להתחנן שיקבלו את הילדים ובני הנוער הללו, מכיון שבציבור הישראלי, ואף בין אנשי עלית הנוער, שלטו משפטים קדומים לגבי ילדים אלה. אז אמרתי כי עוד נזכה לכך שמדריכים אשר יקומו לנו מתוך הילדים האלה ברבות הימים, יחנכו ילדים ובני נוער שיגיעו אלינו מארצות מזרח אירופה. ואמנם כך היה. כיום הזה מעדיפים משקים ומוסדות לקלוט ילדים מצפון אפריקה, ובעיקר ממארוקו, מאשר ילדים שמגיעים ממזרח אירופה. כי אכן מצטיינת היהדות הזאת בעסיסיות ובעממיות יהודית, ומי שמשקיע את כוחו ונפשו בקליטתם ובחינוכם של ילדים אלה, זוכה לפרי הילולים. אנשי עלית הנוער מכירים היום שאפשר לעשות רבות בקידום ילדים אלה ולהגיע לתוצאות חינוכיות טובות.

אנו יכולים, איפוא, להשוות את מסקנות המחקר הזה עם התוצאות החינוכיות בעלית הנוער ובמדינה. כן אפשר לעשות השוואה בין מחקר זה ומחקרים אחרים שנעשו על־ידינו ועל־ידי גורמים אחרים בישראל. כיום כבר ברור כי ניתן להעלות את רמתם של ילדים אפילו מהשכבה הנחשלת ביותר, במסגרות חינוכיות וטיפוליות שעלית הנוער בנתה במשך 13 שנה מאז התחלנו להעלות ילדים ממארוקו.

הספר הזה נמסר לקהל הקוראים מתוך הכרה ברורה שיכול הוא להביא תועלת רבתי למחנכים, לעובדים סוציאליים ולמשפחת עלית הנוער כולה. בהזדמנות זו נביא את הוקרתנו לכל אלה שביצעו את המחקר הזה ולאלה שהמשיכו במחקרים דומים, אשר הוכיחו בעבודה קשה ונאמנה כיצד יש להיאבק בפיגור ולגבור על נחשלות והעזובה בקרב ילדי העולים.

מ. ק.

ילדי המלאח-ר.פורשטיין ומ.רישל-חיי הילד היהודי בצפון אפריקה

פרק ב: חיי הילד היהודי בצפון אפריקה

  1. דימוגראפיה

הספר נכתב בשמת תשכ"ג – 1963

הרקע ההיסטורי, שתואר בפרק הקודם, מסביר מדוע יהדות צפון אפדיקה איננה מהווה יחידה אנתרופולוגית־תרבותית אחידה.

נתונים דמוגרפיים המתייחסים לאיזור מראים את חלוקת האוכלוסיה וכמה מקווים האופיניים הכלליים. אולם סיכומים סטאסיסטיים אלו לוקים בשני פגמים: א) המספרים אינם מדויקים, כיוון ששיטות המחקר אינן משוכללות כבמדינה מודרנית ומאורגנת היטב« ב) המספרים הם ארעיים בהכרח, בגלל תנודות האוכלוסיה, השכיחות כאן יותר מאשר במדינות אירופה. אין איפוא לראות במספרים הבאים, הלקוחים מתוך עבודותיו של שוראקי), אלא אומדנים בלבד.

ב-1951 נאמדה יהדות צפון־אפריקה ב־490,000 נפש, שהתחלקו כלהלן: תוניסיה — 70,000 יהודים בעלי אזרחות טוניסאית

30,000 יהודים שקבלו אזרחות צרפתית ויהודים בעלי אזרחות זרה.

אלג׳יריה — 140,000

מארוקו — 250,000

ב־1937 היוו יהודי צפון־אפריקה 2,2% מהיהדות העולמית. כיום, לאחר השמדת 6 מליונים של יהודים על ידי הנאצים, מגיע אחוז זה ל־4,35. אפריקה הצפונית תופסת בלוח האוכלוסיה היהודית את המקום החמישי אחדי ארצות־הברית, ברית־המועצות, ישראל ואנגליה.

אולם היהודים היוו באותו פרק זמן רק חלק קטן מתוך האוכלוסיה הכללית בצפון אפריקה: בתוניסיה 3.23%  באלג׳יריה 1.75% ,׳ ובמארוקו 2.5%.

התמורות המדיניות, שהתחוללו לאחר מועד זה, ותהליכים שונים בקרב האוכלוסיה היהודית גרמו לתנודות רבות במספרים אלה במשך השנים האחרונות. בתוניסיה ובמארוקו היו גלים של הגירה פנימית מהכפר ומהעיירה הקטנה אל העיר הגדולה, בגלל תנאי הביטחון הטובים יותר בה; כן היתה תנועה של עלייה מוגברת לישראל ויש הגירה לארצות אירופה (בעיקר לצרפת) ולאמריקה הלטינית. אולם הירידה המספרית הניכרת שנגרמה על ידי עזיבת הארץ, כוסתה במידה מסוימת על ידי ריבוי טבעי גבוה, שהגיע עד כדי 2% לשנה. לפי אומדן זהיר, עדיין חיים באיזור זה כ־400,000 יהודים .

בגלל תנאים היסטוריים וכלכליים, נבדלות האוכלוסיות היהודיות בתוניסיה, באלג׳יריה ובמארוקו זו מזו עד כדי כך, שנצטרך לדון בכל קיבת וקיבוץ בנפרד.

א. תוניסיה .

משנת 1914 ועד 1945 (ומאז לא נשתנו פני הדברים) היה מספר הלידות גדול ממספר מקרי המוות פי שניים. ברי שגידול אוכלוסיה כזה יוצר בעיות בתהום הדיור והחינוך. ברם, שעוד תמותת התינוקות הוא גבוה מאוד, אף כי נמוך מזה שבאוכלוסיה המוסלמית.

הלוח שלהלן מראה את שעורי התמותה לכל 10,000 נפש בשנים מסוימות:

1945 1943 1940 שנה
224 259 194 מוסלמים
133 266 107 יהודים
105 158 82 אירופים

פירמידת הגילים שונה מזו שבחברה האירופית, אחוז הילדים הצעירים גבוה בהרבה מאשר באירופה, ולפיכך נודעת כאן חשיבות יתר לבעיות

גיל הילדות.

ב. א ל ג׳ י ר י ה

אחוז הילדים מתחת לגיל 15 שנה בקרב 117,000 יהודי אלג׳יריה (111,000 אזרחי צרפת ר6,000 אזרחים זרים) שנכללו במפקד של שגת 1941, הוא גבוה, מאד — 29.5. במחוז קונסטאנטין נאמד מספר הילדים הממוצע במשפחה ב־3.09 ובמחוזות אוראן ואלג׳יר נד2.70 ו־2.48. היהודים היו מפוזרים בכל הארץ אבל נטו להתרכז במקומות של יישוב אירופי גדול.

לפני פרוץ מלחמת אלג׳יריה ישבו למעלה ממחצית היהודים בשלוש הערים הגדולות: אלג׳יר (27,000), אוראן (30,000), וקונסטאנטין (14,000). הזעזועים במשך שנות המרידה הניעו רבים מתושבי הערים הקטנות והבינוניות לנטוש את בתיהם ולעבוד לבירת הארץ. אולם עדיין קיימות קהילות קטנות רבות, החיות בתנאי מצוקה רוחנית ותרבותית חמורה, באין דואג לצרכיהן. בכל זאת אין להניח, כי מספד היהודים — 130,000 נפש, כפי שנאמד לפני פרוץ המלחמה באלג׳יריה — השתנה בהרבה, המבנה הדימוגראפי הוא יציב באופן יחסי כתוצאה ממצבם המשפטי ומההשפעה הצרפתית הגדולה.

ג. מארוקו.

שיעור גידול האוכלוסיה היהודית הגיע כאן לנקודה גבוהה ביותר: 2.1% לשנה, בעוד שהממוצע העולמי עפ״י מספרים שמפרסם האו״ם הוא 1.1%—1. היהודים מתרכזים במספר קהילות גדולות שבערים הגדולות (קאזאבלנקה, מראכש, פאם, מכנאם) ובשורה של קהילות קטנות בערי השדה ובכפרים. בדומה לתוניסיה, מושכת גם פה העיר הגדולה את יושבי הכפרים, הבאים לבקש, בה גן-עדן דמיוני ואינם מוצאים בה אלא דלות מנוונת. ברובע היהודי שבקאזאבלנקה, הוא ה״מלאח״ (כך נקרא הגיטו היהודי במארוקו) גדלה האוכלוסיה בקצב מדהים, כפי שמעידים המספרים המתייחסים לשנים 1945—1949, המשקפים אמנם את המצב בעיר כולה ולא רק במלאח.

מספר היהודים שנה
51,827 1945
54,173 1946
56,740 1947
60,340 1948
62,960 1949

כשליש מגידול זה אפשר לזקוף על חשבון ריבוי טבעי, והיתר מקורו בתנועת יושבי הכפרים העירה. מספרים אלה מקבלים את מלוא משמעותם, אם נזכור כי לקאזאבלנקה העיר מלאו 50 שנה בלבד. המלאח שלה אינו אלא הלק מה״מדינה״ הישנה, הוא הרובע הערבי. ליהודים לא הוקצב כל רובע והתישבותם במלאח של ימינו היא בת ארבעים שנה בלבד. נהירתן הבלתי־פוסקת של קבוצות הדשות למלאח מונעת היווצרות חברה יציבה. העלייה לישראל מבליטה ביתר שאת את חוסר היציבות החברתית. לא זו בלבד שיש זרימה בלתי־פוסקת של גלים חדשים, אלא גם חלק מן הבאים נמצא במצב של מעבר בלבד ואינו מספיק להבות שרשים במלאח.

לפי האומדן חיים עתה במארוקו המאוחדת (הכוללת את שלושת האיזורים שהיו קיימים עד להשגת עצמאותה בשנת 1956 : הצרפתי, הספרדי והבינלאומי, הוא טנג׳ר), כ־200,000 יהודים, כלומר כמעט אותו מספד שנמצא באיזור הצרפתי בלבד בשנת 1947. כל הירידה שנגרמה על ידי העלייה וההגירה כוסתה על ידי הריבוי הטבעי.

הריכוז היהודי הגדול ביותר במארוקו נמצא בקאזאבלנקה ועיבורה, שבהם חיים כ־30,000 יהודים; בכל אחת מהערים — פאם. מכנאס, רבאט ומחוזותיהן, מרוכזים כ־20,000 יהודים. באיזור הספרדי ובטנג׳ר יושבות עדיין כ־15,000 נפשן השאר מפוזרים על פני יתר ערי הארץ והכפרים שבהרי האטלאס. מספר הילדים הממוצע במשפחה מארוקאית הוא 4,95 ; פירמידת הגילים דומה לזו שבתוניסיה.

נתונים דימוגראפיים אלה מעמידים אותנו על שתי עובדות חשובות:

א)  שיעור הגידול הגבוה של האוכלוסיה מעלה את בעיית גיל הילדות בראש כל הבעיות.

ב)  הנהירה לערים הגדולות, על תנאי הקיום הקשים בהן, גוררת בעקבותיה חוסר שיווי־משקל פסיכולוגי אצל הפרט.

ילדי המלאח-ר.פיורשטיין ומ.רישל-התנאים הכלכליים

  1. התנאים הכלכליים

יהודי צפון אפריקה עסקו מאז ומתמיד במסחר ובמלאכה. החוק אוסר עליהם רכישת אדמה ולפיכך לא היו למעשה חקלאים יהודיים. מצב זה מודגם היטב בסטאטיסטיקה המארוקאית המוסרת את היחס בין האוכלוסיה הכפרית ובין האוכלוסיה העירונית אצל מוסלמים ויהודים: בעוד 80% מהמוסלמים הם יושבי כפרים ורק 20% עירוניים, הרי המצב אצל היהודים הפוך: 20% מהם יושבים בכפרים ו־80% — בערים. אין פירושו של דבר כי 20% מהיהודים הם חקלאים. היהודים יושבי הכפרים הם מחוסרי קרקע ואינם משכירים עצמם לעבודה אצל בעלי קרקעות ערביים או אירופיים. הם עוסקים ברוכלות חליפין של התוצרת החקלאית, מי בפרדו ומי בחמורו. הם מבקרים בשווקים, הולכים מכפר אחד למשנהו ומוצאים את פרנסתם בצמצום ברוכלות זעירה זו. אין להם כל מסורת איכרים או אחבת־אדמה, שממנה תוכל לצמוח החקלאות. יתר על כן: מורגש לעתים, בקרב אוכלוסיה זו, בוז למקצוע החקלאי. מכאן מתעוררת בעיה חינוכית — כיצד לקרב אוכלוסיה כזאת לעבודת־האדמה בישראל. בהיעדר מסורת יש לפחות צורך באידיאל, ואף הוא אינו קיים תמיד.

לפי אומדן מארוקאי מ־1947, עסקו במסחר 46% מתוך האוכלוסיה העובדת. בתקופה מסויימת פרח המסחר היהודי מפני שמילא תפקיד חשוב כמתווך בין הסוחרים האירופיים ובין הצרכנים המוסלמיים וכיוון שריכז את כל הפעולות המסחריות הפנימיות. כיום הפך הסוחר היהודי למתווך מיותר בגלל ההתחרות האירופית. לא נותר ל״סוחר״ היהודי אלא לחיות חיי ניוון, ואכן, מרביתם של ה״סוחרים״ היהודיים יושבים מאחורי דלפק קטן בחנות עלובה. אחוז המתפרנסים ממסחר גבוה אולי ביותר במארוקו אבל גם באלג׳יריה ובתוניסיה הוא עולה על הרצוי. כן מוצאים אנו במארוקו 36% מתוך האוכלוסיה היהודית העוסקים במה שמוגדר על ידי הסטאטיסטיקה כ״תעשיה״. די לערוך טיול במלאח הגדול, כדי לעמוד על טיבו של מונח זה: אלה הן אומנויות, המעידות אמנם על זריזות־כפיים, אבל זמנן כבר חלף בתרבות המודרנית. לכאן שייכים: רוקעי״נחושת וחרטי־עץ, קדרים, סנדלרים ורצענים, אורגים (בעלי נולי־יד), סתתים וכמו כן פועלים ״מודרניים״ (מכונאים וכו') שאין יומרתם הולמת את יכולתם. הצורפים ועושי תכשיטים היו בעלי מונופולין במלאכתם בגלל האיסור שחל על המוסלמים לעבד מתכות יקרות. מונופולין זה נתערער כיום בשל התחרות התכשיטים האירופיים הזולים, שהם בוודאי פחות אסתיטיים, אבל מבוקשים יותר על ידי אגשים השואפים להיות ״מודרניים״.

שכרם היומי של אומנים אלה הוא זעום ביותר, מקביל בערך ללירה ישראלית אחת. שכר זה צריך להספיק לפרנסת 5—10 נפשות. אומנויות אלה תיעלמנה בקרוב ולא ישאר להן אלא ירך פולקלוריסטי בלבד, כיוון שהתעשיה האירופית מתחרה בהן בנקל. יתר על כן, התושבים המקומיים אינם מתענינים במוצרי אומנויות אלה ואינם מתפעלים מהם כדרך התיירים. הם רואים בהם מסורת שברצונם להיפטר ממנה. ברם, הסכנה נעוצה בעובדה שמספר האומנים הוא עצום, ועם היעלם מקצועם יש לפתוה בפניהם אפשרויות תעסוקה בתעשיות מודרניות! יתר על כן, גם אם תהיינה אפשרויות תעסוקה כאלה, יהיה על האומנים להסתגל למקצועות חדשים — דבר הקשה שבעתיים.

יתכן ואפשר היה לשפר את העתיד המקצועי אילו הוצאו חוקים קפדניים בנוגע לחניכות, אך כיום אין כל פיקוח על תקופת החניכות, על גיל החניכים ושכרם, ואף לא על אימונם המקצועי. מצב זה מאפשר ניצול מכל הסוגים: העסקת ילדים צעירים מאוד, קיפוח שכרו ותנאיו של החניך והעדר הכשרה שיטתית.

מנקודת ראות המקצוע אין הבדל יסודי בין האוכלוסיה היהודית בתוניסיה ובין זו שבאלג׳יריה ובמארוקו, אולם יש לציין כי מצבה של האוכלוסיה המארוקאית עלוב יותר ממצב האוכלוסיה האלג׳ירית.

קיצורו של דבר, המוני היהודים משתדלים להתקיים בעזרת מלאכות שאבד עליהן הכלח. התעשיה המודרנית מעסיקה רק מספר קטן מאוד של פועלים. התרבות המארוקאית, שקפאה על שמריה זה כבר לא פיתחה כל טכניקה מקורית! היא פיתחה אומנויות, אך אין בכך כדי לקיים את העם מבחינה כלכלית.

מה יהיה על היהודי הצפון אפריקאי הבא לחיות בישראל, ללא מסורת חקלאית או מקצוע טכני, אף כי לעתים קרובות הוא משלה את עצמו שרכש לו מקצוע, בעוד שרק שמו של המקצוע ויסודותיו נהירים לו? רק בתנאי שנסייע לו להסתגל לחיי־מקצוע חדשים ייפתחו לפניו אפשרויות עבודה. זהו אספקט חינוכי שאין להזניחו, ואנו נשוב ונקדיש לו כמה העדות באחד הפרקים הבאים.

היגיינה ובריאות-ילדי המלאח ר.פוירשטיין ומ.רישל

היגיינה ובריאות

לאוכלוסיה היהודית בצפון אפריקה, מחוץ למעמד היהודי הבורגני׳ שמשקלו המספרי זעום ואין אנו דנים בו כאן, חסר התנאי היסודי הראשון להיגיינה, והוא — שטח מגורים מספיק. מרבית יהודי הכפרים והערים מצטופפים בשכונות מיוחדות, הקרויות במארוקו ״מלאח" ו״חארה״(כלומר רובע) באלג׳יריה ובתוניסיה. כמה מספרים דיים להדגים את הצפיפות הזאת: במלאח של קאזאבלנקה שטח המגורים הממוצע לנפש הוא 4 מטרים מרובעים, בצפרו (בה מגיעה הצפיפות לשיאה) הוא רק 2 מ"ר לנפש. צפיפות האוכלוסיה היהודית במלאח של צפרו גדולה בערך פי מאה מזו שבעיר אירופית! בקאזאבלנקה — פי 40 ברבאט ובמראכש — פי 25. המצב דומה בכל שטחי המלאח שבעדים האחרות.

80% אחוז מן המשפחות גרות בחדר אחד. יש לזכוד שמשפחה מארוקאית כוללת: 2 הורים, 4—8 ילדים ולפעמים אף למעלה מזה, ולעתים קרובות גם סבא וסבתא. התאורה בחדרים לקויה והם אינם מצויידים במים זורמים (במרבית שטחי המלאח נזקקים עדיין לשואבי־מים), בית־שימוש אחד משמש משפחות רבות. מתוך 53 תלמידים בכיתה אחת בתוניס העיר, גרו 37 בחדר אחד עם משפחתם; 32 מתוך ה־37 היו בנים למשפחות בעלות 4—9 ילדים. אין כל פתרון לעודף האוכלוסיה בשטחי המלאח. הבעייה אף הולכת ומחמירה — השטחים מתמלאים והולכים (ראה את המספרים שהובאו לעיל בקשר למלאח בקאזאבלנקה). יתר על כן, אין מוסיפים לבנות בשטח המסוגר של הרובע היהודי, שתחומיו הוגבלו ע״י ההיסטוריה. הרגלי ההיגיינה המודרנית לא קיימים, כאן: מתרחצים מעט — במידה המספקת את מצוות הדת; כלי־המטבח נשמרים. במצב מפוקפק, ובסימטאות השורצות זבובים נשארים מצרכי האוכל בלתי מכוסים, כולל בשר, שריחו נודף ממנו ומעיד עדות נאמנה על אי־טריותו.

ברי שהאוכלוסיה נופלת טרף למחלות, שלא קל לשרותי הבריאות להתגבר עליהן. אחת המכות הקשות ביותר היא הגרענת, מחלת עיניים מידבקת הפוגעת ב־80—85 אחוז מן הילדים והמבוגרים כאחד. הטיפול הרפואי סייע לבער את המחלה בכמה אזורים. אבל היא עדיין מגיעה לשלב של אינפקציה מוחלטת אצל 8—10 אחוז של קורבנותיה ולעתים קרובות מביאה לעוורון.

גם שחפת הריאות והעצמות עושה שמות. לפי הערכה, מגיע אחוז התינוקות המגלים סימני שחפת, מלריה ודיזנטריה ל־70%. כמו כן נפוצים מקרי גזזת, מגפות שפעת, חצבת וחזרת.

תנאי החיים במלאח מפחיתים את התנגדות הגוף למחלות. הדיור׳ התזונה הדלה וחסרת ההרכב הנכון (בשר מתובל ולפרקים גם בלתי טרי, הרבה קוסקוס ומעט ירקות), חוסר קביעות במועדי הארוחה (ארגון החיים הלקוי מונע את הקביעות שהיא כה חשובה בתרבות יציבה? הילד אוכל בכל שעה שהוא רעב וכל אימת שדבר מאכל נופל לידו).

עקב מאות השנים של דלות שכיחות מחלות, רבות מהן תורשתיות, כגון: עגבת, שחפת, כהלת (אלכוהוליזם). תנאי־ההריון הם גרועים ופוגעים בהתפתחותו התקינה של העובר. הילדים אינם ישנים די צורכם כי החל מגיל רך ביותר הם מתרוצצים ברחובות עד שעות הערב המאוחרות. אמנם הרחוב מזיק פחות לבריאות מאשר הבית, אבל הגוף אינו זוכה למנוחה הדרושה לו. הכהלת נפוצה במקומות מסוימים בין כולם, גדולים כקטנים! תושבי צפון אפריקה שותים משקה לאומי הקרוי ״מאחיא״. זהו יי״ש חריף מאוד, המופק מתמרים, מתאנים או מצימוקים. במרבית הכפרים, ובעיקר בכפרי הדרום, מזקקים את המאחיא זיקוק ביתי. תושב קהילת דמנאת, שהתגאה בתעשיה זו ובשימוש בה, הסביר לנו כי הבריות שותים את המשקה המסורתי וגם את התינוקות משקים כמה טיפות, על מנת להפסיק את בכיים ולהרדימם. אין לראות בכך שחיתות מידות, אלא מנהג שמטרתו למצוא מנוס מה מהמחנק שבחדר מאוכלס יתר על המידה, מהזבובים הטרדניים ומנדודי השינה! אך מאידך, מזיק הוא כמובן לבריאות.

באשר לתזונה יש לציין את הגמילה המאוחרת בדרך כלל של התינוקות היונקים (לפעמים בגיל שנתיים או שלש שנים). הסיבות לכך הן: העדר תחליף לחלב אם וראיית היניקה כאמצעי למניעת הריון נוסף, מאחר שאמצעי מניעה אינם ידועים למעשה. מבחינת ההתפתחות הרגשית, תורם כנראה נוהג זה להתקשרות יתר של הילד לאמו. אפשר למצוא בקרב הילדים הצפון אפריקאיים סימנים אופייניים המעידים על התפתחות גופנית לקויה: הפרעות במערכת העצבים הצמחית (נברו-וֶגֶטָטִיבִית), כגון זיעה מרובה (ללא קשר עם החום), גובה ומשק לבלתי מספיקים.

אנו רואים כי יש לרפואה שדה פעולה נרחב במניעת המחלות ובטיפול בהן. הרפואה המונעת כבר שיפדה את המצב במידת מה, אבל טרם הכריעה את יריביה המסוכנים — רופאי אליל. התושבים רואים בצורה חד משמעית את המחלה ואת המגפה כעונש מידי אלוהים, אשר הרשה לרוחות (ה״ג׳ינים״) לפעול את פעולתם המזיקה בגלל עבירות האדם על המוסר או על המצוות הדתיות. בכדי להתגונן בפני כוחות אופל אלה או בכדי להתפשר עמם, נזקקים התושבים להשבעות קסם או לרופאי אליל.

על דוכניהם המוצבים בשוק, מציעים רופאי אליל, בצד צמחי רפואת ועשבים מקובלים, גם קמיעות, עור קיפוד, עצמות וכיוצא באלה. כסגולה בדוקה להרגעת הרוחות הרעות משתמשים בבשמים, בקטורת, בציורי השטיחים, בצבעי הצעיפים, במים נרפשים, בראש חיה ובהרבה דברים משונים, להם מייחסים כוח סמוי. נשים עקרות עשויות לבלוע לגימת מי ביוב, תוך כדי שמירת גינוני טקס מתאימים, ומקוות שדבר זה ישים קץ לעקרותן. אמהות מורחות את האבר החולה בגופו של ילדן במעט רוק של חכמים, שנאסף בבית־הכנסת בתוך כוס למטרה זו. אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לאמונות טפלות.

לעתים קרובות תולים את התקווה לרפואה שלמה בעליה לקברו של צדיק. פולחן הצדיקים מפותח מאד. ההורים מעדיפים להוליך ילד חולה כברת דרך רחוקה על מנת להביאו אל אחד הקברות הללו, במקום להפקידו בידי רופא, אך בינתיים מספיקה גם המחלה לפעול את פעולתה. במראכש מצאנו בחור הסובל ממחלת הנפילה, שהזר מישראל על מנת להתרפא בעירו ע״י ישיבה בבית הקברות במשך כל היום.

אין פלא שהתפתחותו ההרמונית של הפרט נפגמת בגלל התנאים הגופניים הלקויים. אין החינוך יכול להצליח כאשר גופו של החניך במצב לקוי, וכך יש להקדים לעתים תוספת תזונה ללימוד הקריאה. מקרים קשים במיוחד מעוררים חשד שהם נובעים גם מגורמים תורשתיים, אם כי קשה להוכיח זאת. לפעמים יש לחפש אחר מחלה רצינית בימי הילדות הרכה, שכן בגלל חוסר הפיקוח הרפואי ובגלל בורותם של ההמונים נחשבות מחלות קשות כגון דלקת המוח או טיפוס מלווה סיבוכים למחלות רגילות. לאמיתו של דבר, מחלות כגון אלו עלולות לגרום לשינויים נפשיים רבי משקל בתחום האינטלקט או האופי. לעתים קרובות עלולים קשיים חינוכיים לנבוע ממצב אורגאני מסויים, שאיננו ברור לנו מחמת דלות ידיעותינו על תולדות הילד.

מחקר רפואי שיטתי היה יכול לתרום תרומה חשובה לחינוך ילדי צפון אפריקה. יתכן ובמקרים רבים היתה משמשת ידיעה מדויקת בדבר מידת ההפרעה בשיווי משקלו הגופני של הילד ובדבר האמצעים להחזרתו כצעד הנכון הראשון לקראת הצלחה חינוכית, כמו כן, היות ואין לסמוך על האינפור­מאציה הנמסרת ע״י ההורים, נראה כי הכרחי לערוך אצל כל ילד עולה בדיקות יסודיות שתספקנה לנו נתונים רפואיים מדויקים.

ילדי המלאח-ר.פורשטיין ומ.רישל

. בית הספר

מבחינת ההשכלה הפורמאלית, קיימים הבדלים ניכרים בין האוכלוסיה היהודית באלג׳יריה, בתוניסיה ובמארוקו. מעמדם המשפטי של יהודי אלג׳ידיה וחדירתה הממושכת והמעמיקה של התרבות הצרפתית, הביאו לידי כך שחוץ מכמה מקומות נידחים בדרום, ביקרו כל הילדים היהודיים באלג׳יריה בבית־ספר ציבורי. אין זאת אומרת כי השיגו רמת לימודים שווה לזו של ילדי צרפת או ישראל, אבל הם רכשו לעצמם אוצר ידיעות מוצק ומגוון למדי.

החל משנות הששים של המאה שעברה, התחילה חברת ״כל ישראל חברים״ (ה,,אליאנס״) בהקמת רשת בתי־ספר, בראשונה באזור הצפוני של מארוקו (תטואן, טנג׳ר) ולאחר מכן בתוניסיה, ובמארוקו המרכזית והדרומית. בתוניסיה למדו ילדים רבים בבתי־ספר צרפתיים! אולם מספר ניכר של ילדים — במיוחד בדרום הארץ — לא זכו לכל השכלה. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית מגיע אחוז זה ל־26, אך יש להניח כי לאמיתו של דבר האחוז גבוה יותר.

במארוקו גדול עוד יותר אחוז הילדים שלא ביקרו בבית ספר. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית היו כ־21,000 תלמידים ב־60 בתי־ספר של האליאנס, וכ־2,500 תלמידים בבתי־ספר הצרפתיים יהודיים המעטים, ואילו 14,000 ילדים, היינו 37% מתוך כלל הילדים, היו מחוץ לכתלי בית הספר, אם בגלל חוסר מקום ואם בגלל העובדה שהוריהם לא השתדלו לשולחם לבית־ספר. ילדים אלה נהנים לכל היותר מלימוד בתלמוד־תורה מהטיפוס הישן).

הערת המחבר: בעשור השנים האחרונות השקיעו מוסדות חינוך ציבוריים וארגונים דתיים כגון ״אוצר התורה״, ו״אהלי יוסף יצחק״ מאמצים רבים הראויים לציון ולשבח כדי לשפר את הרמה החינוכית וההוראתית בתלמודי התורה. במיוחד בלט הדבר בערי השדה ובכפרים הנידחים. הוקמה רשת ״חדרים״ מתוקנים שבהם לומדים הילדים תודה ונהנים מדאגה לתזונתם ולבריאותם.

לאור ההסתכלויות שערכנו במארוקו, נראה לנו כי מספרים אלה מציגים את המציאות בצורה אופטימית במקצת. ראשית, יש להבדיל בין מספר הילדים הרשומים בבית־ספר ובין מספר המבקרים בו בסדירות מגיל 6 ועד 14. שנית, מבלי שהדבר ימעט את דמות פעולתה של כי״ח, אין להתעלם מהעובדה כי היקף הבעיות הטעונות פתרון ודחיפותן לא תמיד מאפשרים הקמת בתי־ספד היכולים להתחרות, בתנאים החומריים ובהכשרת מוריהם, בבתי־הספר שבצרפת או בישראל.

מה הם איפוא הסוגים השונים של בתי־הספר בהם יכול היה הילד לבקר לפני עלייתו? בתי־הספר של האליאנס, שההוראה בהם נמצאת תחת פיקות המדינה, שוכנים בדרך כלל בבנינים חדשים למדי, שתנאי הלימוד בהם יכלו להיות טובים, אלמלא היו הכיתות מאוכלסות יתר על המידה. בבתי־ספר אלה מלמדים את כל המקצועות המקובלים, תוך כדי הקצאת מקום ללימוד הלשון העברית); אולם בבתי־ספר רבים מלמדים מורים שלא עברו הכשרה מספקת. אמנם הם עובדים מתוך רצון טוב, אבל לפי שיטות מיושנות המבוססות על שינון וחזרה מיכנית. מאידך, המספר הרב של התלמידים אינו מאפשר הוראה אינדיבידואלית לילדים הזקוקים לכך. בית הספר של האליאנס הוא בעל הרמה הגבוהה ביותר אליה יכול להגיע ילד בן המלאח. אבל במרבית המקומות רחוקה רמה זו מלהשתוות לרמת בית הספר היסודי המוכר אצלנו.

הערת המחבר: בשנים שלאחר הפיכת מארוקו לארץ עצמאית, הוכנס לימוד השפה הערבית! לבתי ספר שונים במדינה והילדים שהגיעו בשנים האחרונות מסרו על כך שהוכרחו ללמוד ערבית, כלומר, נוספה שפה שלישית ללימודיהם, וע״י כך פחתו עוד יותר השגיהם הממשיים ברכישת לשון יציבה ומגוונת.

קצת למעלה ממחצית הילדים הלומדים ביקרו בבית־ספר של האליאנס. מבין השאר, ביקר חלק באחד מבתי־הספר המאורגנים ע״י הקהילות הגדולות. בתי־ספר דתיים אלו, הקרויים במארוקו בשם ״אם הבנים״, שוכנים בחדרי כיתה קטנים בדרך כלל, שבהם מצטופף מספר רב של ילדים (לפעמים עד 80). לרוב מלמדים בהם מורים בעלי הכשרה לקויה. מקצוע הלימוד היחידי הוא השפה העברית הנלמדת תוך כדי קריאת כתבי־הקודש. הילד קורא ושונה בסידור ובספרי־דת, ולרוב אין הוא מסוגל לרדת לעומקם של הדברים. זוהי הוראה פורמאלית ומילולית גרידא. תורת החשבון, הציור ומדעי־הטבע אינם כלולים בה. אין לומר כי יש בכך עקרון מוגדר ? פשוט, איש לא העלה על דעתו את האפשרות להורות דבר מחוץ ללימודי הקודש. ועל מנת לשנות את הקיים וללמד מקצועות חילוניים, יהיה צורך, בדרך כלל, להתחיל בהכשרת המורים עצמם. יש וקהילה מפתחת, הודות ליוזמת כמה מחבריה, את ההוראה בבית־ספרה בכיוון מודרני יותר! כך למשל אירע בצפרו, בה השתדלו הרב ומנהל בית־הספר לשפר את ההוראה. אולם מלבד מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, יש לצפות מילד האומר שלמד בבית־ספר במשך 6 שנים, שלא ידע את לוח הכפל.

ילדים רבים רוכשים את השכלתם הבלעדית ב״חדרים״. אלה הם חדרים צרים ובלתי מאווררים ולעתים קרובות אף מלוכלכים, בהם מצטופפים הילדים ושרויים במצב של אַפתיה או של אי־סדר רעשני, כשמסביבם שורצים זבובים ועל גבם עומד מורה המלמד אותם לקרוא עברית בשיטות פרימיטיביות (מדביקים על הלוח פסוק מתוך התנ״ך, קוראים אותו עד לידי אוטומטיזציה מוחלטת, ואח״ב מורידים אותו ושמים במקומו פסוק אחר). ילדים רבים שלמדו ב״חדר״ לא רכשו כלל או רכשו מעט מאוד מתורת הקריאה (והכתיבה) בעברית, גם לאחר שביקרו שנים אחדות בכיתות הללו, ההומות מרוב ילדים. ילדים רבים הגרים באיזורים המרוחקים, בפנים הארץ, או בצפיפות הגדולה שבערים הגדולות (בהן אין בתי־ספר שיספקו את כל הצרכים) אינם מבקרים בבית־טפר כלל. כאמור למעלה, נעשים עתה נסיונות לקלוט גם ילדים אלה במסגרת כלשהי של לימוד וחינוך. אין למעט בחשיבותם של המפעלים, בין אם הם ארציים או מקומיים, אפילו אין הם מצליחים להתגבר על כל הקשיים הנערמים בפני המארגנים.

ילדי המלאח ר.פוירשטיין ומ.רישל-ירושלים תשכ"ג-בהדרכתו ובהשתתפותו של פרופסור אנדרה ריי אוניברסיטת ג'נבה

במקומות רבים משתמש עדיין המורה בעונשים גופניים, בעזרת המקל והרצועה. עובדה זו אינה צריכה לעודד בנו סלידה; הן עדיין לא עבר זמן רב מאז נקלטה בחוגי המחנכים באירופה הדעה השוללת אמצעים אלה, ועדיין יש בתי־ספר בארצות מפותחות שבהם משתמשים בעונש גופני. יתר על כן, עלינו להבין את מצבו של המורה חסר ההכשרה המתאימה, אשד לעתים קרובות הוא צעיר מדי או זקן מדי, והוא מלמד כיתה בת 60 עד 80 תלמידים, מבלי שיוכל להציע להם חומר לימודי אחר חוץ מספרים שהם מעל להבנתם. ברם, שיטה זו אינה תורמת הרבה לפיתוח האישיות ולפיתוח מחשבה עצמית. לפיכך, הילדים העולים ארצה אינם בעלי השכלה אחידה. ילד אחד הוא אנאלפאביתי, או יודע לקרוא עברית מבלי שידיעותיו תהיינה לו לעזר מעשי רב, כיוון שההוראה הפורמאלית לא הכשירה אותו לחרוג ממסגרת החומר הנלמד. ילד אחר יודע לקרוא ולכתוב בעברית ואולי גם בצרפתית, ויודע לספור. אך בדרך כלל דומות ידיעות אלה לנכס דלא ניידי השמור בזכרון ולא לכלים שהמחשבה יכולה להשתמש בהם.

מסגרת הלימודים המשעממת, החשיבות המעטה הנודעת לבית־הספר בצפון אפריקה בהשוואה לארצות מתקדמות, המשמעת המתבטאת בעונש גופני — כל אלה דוחים את הילד ומפחיתים מרצונו ללמוד בבית־הספר, ואפילו מוצע לפניו בית־ספר מסוג שונה. ולכן אין פלא כי לפעמים מגלה הילד התנגדות פעילה לבית־הספר. צורת ההוראה שתיארנו מפתחת מחשבה סטריאוטיפית; הילד המאומן לחזור ולשנן אותם דברים חסר כל דינאמיות יוצרת, כל רצון לחפש אחרי החדש, כך למשל במבחן רורשאך, שבו נדרש הילד לפרש כתמי דיו, הוא משיב לפעמים רבות תשובות זהות, הוא מגיב ב״חזרות״ נוקשות ובלתי מותאמות בעלות תוכן אחד גם כשהגרר השתנה. דביקות זו בנושא, הנחשבת כבלתי־נורמלית אצל ילד אירופי, מבטאת אצל הילד הצפון אפריקאי העדר גמישות מחשבתית הקשורה בין היתד גם להרגלי הלימוד הלקויים. ההוראה הסטאטית גורמת לחוסר עירנות! הילד לא קנה לו את הדגל ההתרכזות. כל דבר החורג מתוכנית בית הספר המוגבלת, אינו מעורר בו עניין.

אף לגבי הטובים שבילדי צפון אפריקה, רבה היא העבודה הדרושה בתחום ההוראה. חם מוכנים לקלוט ידיעות, אולם על המחנכים להביא בחשבון, שעה שהם שוקלים לאיזו כיתה מתאים הילה את ההגבלות שמקורן בסוגים השונים של בתי־הספר. אין להכניס את הילד לכיתה שדרגתה מתאימה למספר שנות לימודיו הקודמות! בגלל רמתם הנמוכה יותר של בתי הספר שתוארו לעיל יתחיל הילד לפגר. מאידך גיסא, כשמכוונים את לימודיו של הילד, וכשבודקים את רמתו האינטלקטואלית, יש לקחת בחשבון הן את משקל הלימודים שזכה בהם והן את הפעילויות שאינן כלולות בתכנית הלימודים.

דבר זה נבדק ע״י ניסויים בהם הושוו ההישגים שהושגו במבחנים פסיכוטכניים ע״י ילדים שסביבתם החברתית, גילם ומקומם היו זהים ואשר למדו בבתי ספר שונים. כך למשל, נתגלו הבדלים משמעותיים בתוצאות מבחני ציור, מבחני פעילות שכלית ממושכת ומבחני רכישה בין קבוצת ילדים בני 12—13 שלמדו בבתי־הספר של האליאנס לבין קבוצת ילדים בני אותו גיל שלמדו בבתי־ספר של תלמוד תורה. הקבוצה הראשונה הגיעה להישגים טובים יותר. אם אין מביאים בחשבון את הגורם הזה בעבודה הפדאגוגית והפסיכולוגית עלולים אנו להעריך ילד בינוני כילד מפגר או להיפך, ועל םמך הערכה מוטעית זו להחליט על דדך הטיפול בילד.

יש להזהד מייחוס משקל יתר לידיעות הלימודיות ומזלזול בכושר הלמידה. מעשיו של הילד בהווה תלויים בסביבתו הלימודית. עלינו לנסות להעריך מה יוכל הילד להשיג בעתיד על אף הליקויים בהשכלתו בעבר. אם כלל זה לא ייעלם מעינינו נוכל לתת לו חינוך המותאם לצרכיו.

אספקט אחר של בית־הספד הצפון אפריקאי, שהוא זר לנו כיום, הוא הפאסיביות שבו הוא משאיר את התלמיד. בית הספר הפעיל, כפי שהוא מקובל בארץ, אינו קיים וגם אינו יכול להתקיים במציאות הצפון אפריקאית כי הוא דורש שגי תנאי יסוד:

א)  מורים שהפרסטיז׳ה שלהם נובעת מהשכלתם המתגלה לא רק בהרצאה אלא גם בחילופי דברים בינם לבין תלמידיהם, מורים שאינם זקוקים לרצועה כדי להוכיח את סמכותם;

ב)   ילדים המראים סקרנות ספונטאנית. סקרנות זו אינה קיימת אצל ילד צפון אפריקאי והסיבות לכך הן מרובות.

סקרנותו של הילד הרך לגבי העולם הסובב אותו יכולה להתפתח רק אם שאלותיו זוכות לתשובות המרחיבות את דעתו ומעוררות שאלות חדשות. ברי, שרק אדם מבוגר יוכל להשיב לו תשובות כאלו, אבל המבוגר הנמצא במחיצתו של הילד הצפון אפריקאי הוא לעתים קרובות כה נטול עניין, עד כי לא יוכל להשיב תשובה מתאימה שיהיה בה משום עידוד לשאלות נוספות. יתד על כן, אין הוא בעל דיפרנציאציה מספקת בכדי לראות בילד נפש הטעונה עיצוב! שאלותיו של הילד מטרידות אותו כיוון שיש עוד 10 ילדים כמוהו במשפחה ואם יצטרך לענות על שאלות כולם, לא יתפנה לשום דבר אחר. לפיכך מסתפק המבוגר במתן ההסברים המסורתיים: ״מדוע חלה האיש ?״ — ״מפני שה׳ ענשו״. —״מניין בא הגשם?״ —״אלוהים מוריד את הגשם״. הסברים כאלה נועלים את הדלת בפני כל סקרנות ואף מביאים, במשך הזמן, לכך שהמתבגר מסתפק בהבנה בלתי־מדויקת של פעולת המנועים והמכונות. מאידך גיסא, ידוע כי התעוררות הסקרנות האינטלקטואלית קשורה לעתים תכופות בסקרנות המינית הראשונה ובשאלות הראשונות על לידת התינוקות. כיוון שהמשפחה הצפון־אפריקאית מתגוררת בצוותא, הורים, בנים ובנות מצטופפים בחדר אחד, אין שאלות אלו מספיקות אפילו להתעודד. יתכן כי כאן נעוצה הסיבה להיעדר הפעלה מלאה של הסקרנות השכלית.

ומה מעשיו של ילד בן המלאח והחארה לאחר עוברו את גיל בית־הספר היסודי? אם נתמזל מזלו ולמד בבית־ספר, ממהרים בדרך כלל הוריו לשלחו לעבודה על מנת שישא גם הוא בעול הפרנסה של המשפחה הגדולה. מספר ילדים מצומצם מתקבל לבתי־הספר המקצועיים של ״אורט״, הקיימים במספר ערים, אשר יכשירו בוודאי דוד חדש של פועלים מקצועיים העולים על מה שהיה מקובל עד כה.

ילדים אחרים בעלי מעמד חברתי מסויים או כושר שכלי רב, מתקבלים לישיבות, בהן הם ממשיכים בלימודי־הקודש. הם מפתחים סוג אינטליגנציה שערכו בצידו ואשר בא, כפי שראינו, לידי גילויים נעלים ביותר בתקופות הפאר של היהדות הצפון אפריקאית, אך בכל זאת, אין הוא עונה לתביעות החיים בחברה המודרנית אפילו לגבי אלה שתלמודם קרדום לחפור בו. אין כמובן לבטל את הערכים התרבותיים הללו, אבל הכרחי הוא להשלים את חינוך הילדים ע״י הוראת מקצועות נוספים.

ילדי המלאח – ר.פוירשטיין ומ.רישל

ילדי המלאח

ר.פוירשטיין ומ.רישל

בהדרכתו ובהשתתפותו של פרופסור

אנדרה ריי

אוניברסיטת ג'נבה

ירושלים תשכ"ג

המשפחה

כפי שפורט לעיל, ילדי המלאח הם לרוב ממשפחות מרובות ילדים. הסיבה העיקרית לתופעה זו, הגורמת לגידול האוכלוסיה בקצב מדהים, היא אי־ידיעה של אמצעי מניעה! סיבה נוספת היא האיסור הדתי, המיוסד על ההשקפה כי הפיקוח על הילודה הוא עבירה על מצוות ״פרו ורבו״ והוא מהווה כפיית הטבע. דומה כי באוכלוסיה זו קיים עדיין מעין אינסטינקט חזק של פרייה ורבייה. נוסף לכך אין ההורים מסוגלים לתאר לעצמם מראש את האחריות הכלכלית והחינוכית שיטיל עליהם ילד נוסף. מאידך גיסא, ילד אחד יותר או פחות לא ישנה במאומה את העוני הרווח. בסביבה בה הדרישות הכלכליות הן כה דלות, רואים אפילו העוורים והקבצנים זכות להעמיד ילדים. מכל מקום אין מבנהו החברתי של המלאח מניח לאדם לגווע ממש מרעב. העניים המרובים מקבלים נדבות המספיקות לקיים אותם. גורם אחרון לריבוי ילדים נעוץ ללא ספק בחולשתה של האשה שאינה מגלה כל התנגדות לתביעותיו של הגבר. ברי, כי ההורים שנישאו נישואי־בוסר אינם תופסים את מלוא האחריות החלה עליהם. אמהות רבות של ילדים העולים ארצה נישאו בגיל 13, 14 או 15 שנה. מן השנה הראשונה לנישואיהם מעמידים ההורים וולדות וכך הם ממשיכים עד גיל גבוה. ההריונות התכופים של האם, העוני הכללי, הבהלת והתזונה הבלתי־מספקת, מזקינים את האנשים קודם זמנם. בעיקר נעשה האב במהרה לאדם זקן ונהנה מן הרעיון שהגיעה שעתו לפרוש מעבודה ולחיות על חשבון ילדיו.

לעתים תכופות גדול ההפרש בגיל ההורים, דבר המבליט את נחיתות האשה ואת זקנת האב. תופעה שכיחה. היא שגבר מתחתן פעם שניה ואף שלישית ורביעית ותמיד עם אשה צעירה, וכך זוכים בני הזקונים של האשה האחרונה לאב ישיש.

המספר הרב של הילדים לא היה מהווה בעייה כה חמורה אילו היו ההורים מסוגלים לחנך את ילדיהם לקראת הסתגלותם לתביעות החברה החדשה, לדאבוננו אין לצפות הרבה מהורים שרמת תרבותם הכללית היא כה נמוכה. הם חסרים ידיעות מינימאליות על צורכי הילד בשטח התזונה, ההיגיינה, השינה; לעתים הם אינם מבינים כיצד משפיעה התנהגותם על הילד. צניעות מסוימת המרסנת הורים החיים בסביבה מתקדמת יותר, אינה קיימת לגבי חלק מהאוכלוסיה בצפון־אפריקה. כאן מתווכחים לפני הילד, ולעתים קרובות אף על נושאים אינטימיים שהצניעות יפה להם. אין ההורים עוצרים בעד תגובותיהם הרגשיות מטעמים חינוכיים; החיבה והתוקפנות פורצות חליפות וללא כל מעצורים, ואין הם נמנעים מגילויים של העדפת ילד אחד על משנהו. גם רגשות הפחד והכעס מובעים באופן חופשי ואפשר לשער כי פחדים מסוימים אצל הילדים אינם אלא תוצאות של פחדים גלויים אצל ההורים. בקיצור, אין ההורים משתדלים לשלוט בהתנהגותם מתוך התחשבות בהשפעתה החינוכית. חינוכו המוסרי של הילד מתרכז בעקרונות דתיים ומוסריים מסוימים שההורים כופים אותם באופן הטרונומי (ההיפך מאוטונומי), כלומר ללא מאמץ לרדת לעומקם ולהבין את פירושם. זוהי מערכת בלתי־אחידה של חוקים המנחים את האדם בתחומי התנהגותו השונים; כך למשל יכול האב להחמיר מאוד לגבי העישון בשבת, ומאידך גיסא, להשאר אדיש לגבי שאלות חשובות לא פחות לילד מבחינה תרבותית־מוסרית, כגון ראית סרט בלתי־מוסרי. אין כל אחידות בגישה החינוכית שתוכל לספק לילד, בהגיעו לגיל ההתבגרות, מערכת ערכים. ולכן, לאחר שמגעו עם סביבה ישראלית השונה לחלוטין מערערת את מערכת החוקים הבלתייעקביים שנכפו עליו ע״י ההורים, לא נשאר לילד דבר אשר יכוון את צעדיו.

ההורים נוטים לבסס את סמכותם על איומים, ואין אלה האיומים הידועים לנו של שלילת ממתקים וכיוצא בזה, כי אם איומים כגון: ״אני אהרוג אותך״, ״אני אעזוב אותך" או גם הטענה העלולה להשריש בלב הילד רגש אשמה: ״אתה רוצה להמית את אמך״. וכשאין האיומים פועלים דיים, נוקטים ההורים במעשים, מכים את הילד מכות נמרצות, עד כי לפתע מתעוררים בהם רחמים, חיי הילד היהודי בצפון אפריקה ואז מעניקים לו אהבה במידה גדושה כנגד המכות שהיכוהו. ההשפעה שהיתה אולי נודעת, על אף הכל, לעונש הגופני, מתבטלת כליל בגלל חוסר העקביות.

לאב ולאם תפקידים שונים בחיי המשפחה הצפון־אפריקאית. האב היא-בעל השררה, ואין איש חולק על סמכותו או מעיז למתוח בקורת על מעשיו. ויחד עם זאת הוא חלש, ולפרקים מגלה את חיבתו בצורה מוגזמת, שכן הוא רוחש לילדיו את רגשות ראש המשפחה הפטריארך אל יוצאי־חלציו, ממשיכי קיומו. אולם האב אינו מסוגל לחדור לדרך מחשבתו ולרגשותיו של הילך ולנהוג בו חוקים אחרים מאלו המתאימים למבוגר. אדם כזה, מלא סתירות, לא יכול להשאר זמן רב הדמות האידיאלית, הסמכות העליונה שתשלוט בחיי המוסר של הילד. כעבור זמן קצר עומד הילד על חולשותיו של אביו׳ משווה אותו עם אנשים משכילים יותר, ואת החוקים הדתיים והמסורתיים שנמסרו לו מפיו עם אורח חייהם של חבריו — ואז מתמוטטת לחלוטין דמות האב כדמות המופת. בדרך כלל הילד אינו מוצא דמות שתתפוס את מקומו של האב, ובסופו של דבר מסגל לעצמו כמה מגישותיו של אביו, למשל ביחסו לאשה.

היחסים בין הילד לבין אמו שונים לגמרי, ואם כי אינם אידיאליים, מצטיינים הם לפחות ביציבות. החינוך בשנים הראשונות והגמילה המאוחרת יוצרים קשר אורגאני עם האם. מעמדה הנחות בפני הבעל, חוסר יכולתה להתנגד לו או לבקר אותו, ודלות קשרי החיבה שבינה לבין הבעל, כל אלה מביאים לידי כך שהאם מתמסרת רובה ככולה לילד ומרכזת בו את כל אהבתה. אך בעת ובעונה אחת משמש הילד קורבן להתפרצויות של תוקפנות עצורה שהן לעתים קרובות פרי היחסים המשפילים בינה לבין בעלה. האם והילדים יוצרים חזית אחת מול האב שמוראו על כולם. תלותה הכלכלית של האם בילד, תופעה שכיחה במקרה אלמנות או במקרה פירוד במשפחה, גורמת אף היא לשלילת הפרסטיז׳ה החינוכית של האם, בתקופה שהיא נחוצה יותר מכל.

מספר המשפחות ההרוסות במלאח הוא גדול מאוד. לפי סטאטיסטיקה שנערכה בתוניסיה (במארוקו חמור המצב עוד יותר) יש בה 12.000 נשואים ד1,900 אלמנים וגדושים. אם נניח אפילו שכל ה־1,900 הם גרושים, נראה כי הילדים של 950 משפחות סובלים ממצב זה, ומשפחה אחת מכל שבע היא משפחה הרוסה ״באופן רשמי״. אנו מדגישים ״באופן רשמי״ כיוון שישנם עוד זוגות רבים שנפרדו ללא גירושין. אלמנות, גירושין ופירוד המשפחה גורמים לנישואים מחדש או לקיחת פילגש, ולגבי הילד פירושו — ניתוק מלא מאחד ההורים. אי־הבנות בין בני הזוג המסתיימות בפירוד הן תמיד חוויה קשה לילד מבחינת שיווי המשקל הפסיכולוגי. תכופות אין הילד מסוגל להבין ולהשלים עם הארעיות שביחסי בני־הזוג ואת העקרון של הרע במיעוטו שמניע את הוריו לגירושין. לגבי הילד אין כאן אלא מפח וסבל. הורים מתקדמים ישתדלו בדרך כלל לחסוך מהילד את פרטי התלבטויותיהם. הסתייגויות כאלה אינן קיימות תמיד אצל ההורים הצפון אפריקאיים, המבטאים את איבתם זה לזה לעיני הילד על מנת למושכו לצידם. נוסף למפח הרגשי הקשור בעצם הגירושין, סובל הילד מערעור היחסים בין האב ובין האם גם בשלבים הקודמים לפירוד. הילד היתום והילד שהוריו נתגרשו מהווים קרקע פורה לאי־הסתגלות פסיכו־חברתית מסוגים שונים. הם עלולים להגיע לעבריינות ולבית משפט לנוער; לאבד לחלוטין ערכים מוסריים; לפתח קווי אופי שנחשבים לסימני ״עזיבות״, כלומר מצב חולני הנובע מחוסר אהבת הורים תקינה.

ציירנו כאן תמונה עגומה למדי של חיי המשפחה בצפון־אפריקה, המתייחסת לשכבות מסוימות של האוכלוסיה. אין עניננו כאן בבקורת; מרבית החסרונות בהם מצטיינת הסביבה המשפחתית הם תוצאה ישירה של הדלות החומרית בה שרויות המשפחות הללו. הילד העולה יצטרך לקשור יחסים חדשים עם המבוגרים ובדרך כלל ימשיך להגיב בתקופה הראשונה בהתאם לדפוסי היחסים הישנים במשפחתו. גישתו למשפחתו תעורר בעייה חשובה. נשתדל להבהיר במקצת שאלות אלו בניתוח האפקטיביות הניתן באחד הפרקים הבאים.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031