מארץ מבוא השמש – הירשברג

עמוד 2 מתוך 6123456

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מדי עברי בקרבת הסכר של ואדי אום אל רביע בין קאזה לבין מראכש, שגובהו 50 מטר ואורכו 200 מטר והוא אוצר 80 מיליון מטר מעוקבים מים, מייצר 130 קילוואט חשמל לשנה, ומימיו משקים מיליון וחצי דונאם מאדמת השפלה, הייתי רואה אורחות נוודים נעים על גמליהם על כביש האספלט המצוין ומתעכבים ליד הגשר שמעל לואדי, ועל ידם חונות המכוניות הקטנות של המהנדסים הצרפתים במפעל הסכר, העוסקים במדידות, בבדיקות. שני עולמות בכפיפה אחת.

לעת עתה כמעט שאין בין המרוקאנים המוסלמים אנשים בעלי השכלה גבוהה ותיכונית, מקצועית וכללית משלהם, לא רופאים ולא עורכי דין, לא מהנדסים ולא טכנאים, אולי יותר קל למנות מה יש להם, בכפרים ובנאות, עובדי אדמה לפי שיטות מלפני אלפיים שנה, מגדלי צאן ובקר וגמלים, החיים בתנאי חברה פיאודלית, ובערים, בעלי מלאכה, סוחרים, אנשי דת ומורים ללשון הערבית.

מעמד מיוחד הם המח'זנים, שוטרים חיילים מקצועיים של המח'זן, כלומר האוצר, הוא שמו של השלטון השריפי , לפי הכלל הקדום : בלי אוצר אין שלטון !.

דקה ביותר היא שכבת המוסלמים של מרוקו היודעים שפה אירופית ולמדו בבית ספר צרפתיים בארץ או בחוץ לארץ. שונה המצב באלג'יריה. תושבי הערים כולם או כמעט כולם ביקרו בבתי הספר ששפת ההוראה בהם היא בעיקר הצרפתית וזו נעשתה להם לשונם הראשית. כאן כבר התפתח במידת מה הטיפוס של הערבי, שיש לו כמה קווים משותפים עם המתבולל היהודי, כפי שהכרנו אותו באירופה המזרחית.

אחרים פני הדברים בתוניסיה הצפונית ובמיוחד בתוניס העיר. קשה לעמוד בחטיפה על כל הגורמים שהצטרפו ליצירת הקרקע, אשר הכשיר את הטיפוס של הערבי התוניסאי החדש, שיש בו מהמזיגה של איש המזרח ואדם בעל תרבות כללית. אמנם עדיין הוא רק מיעוט, ואלי אפילו מיעוט קטן בתוך האוכלוסייה. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

יתכן שבתהליך ההתפתחות המדינית בצפון אפריקה כולה ( מצרים ולוב ) הוא ייעלם מהאופק. אבל לעת עתה הוא קיים ואף הוכיח את בגרותו החברתית. הוא עומד בשורות הראשונות של הלוחמים לעצמאותה המדיני של ארצו, ולשיקומה מבחינה חברתית ותרבותית. אלא רצה הגורל שדווקא תוניסיה היה הענייה בין אחיותיה באדמה פוריה ובאוצרות טבע.

על בוני המדינה התוניסית להאבק קשה כדי לספק פת לחם להמונים רעבים, שאפשר להסיתם על נקלה למעשים בלתי אחראיים. במצבה הכלכלי הרעוע של תוניסיה צפונה ראשית כל הסכנה לשמונים אלף תושביה היהודיים.

תהום פעורה בין חביב בורגיבה, מנהיג תוניסיה, שבא מהשכבות הזעיר בורגניות של העם וקיבל חינוך צרפתי, ובין סידי מובארך בקאי, נציג הפיאודלים הלאומיים, הפאשה של צפרו, שהלך מרצונו בגולה כאות מחאה על הדחתו של הסולטאן בן יוסף ועתה הוא ראש הממשלה, לא של המח'זן הישן, שנתמנה על ידי בן יוסף עם שובו לשלטון.

יהודים ויהודים.

חריפים הניגודים לא פחות הם הניגודים באוכלוסייה היהודית של צפון אפריקה, לא ניגודים מפלגתיים מדיניים, כמובן, אלא ניגודים של הווי וסביבה חברותית. מבחינה היסטורית היהודים הם האומה הלא ברברית הקדומה שבאה לאזור זה ועדיין חיה בתוכו, שהרי הפניקים, שהגיעו לפניה, נעלמו זה הרבה הרבה דורות.

נוכחותם של היהודים בערי החוף של הים התיכון, ואפילו בפנים הארץ, בקרבת פאס, כעדות כתובות שנשתמרו, פילסה נתיבות לתעמולה הנוצרית ולהתפשטותה. אבל טעות להסיק מכאן כי היהדות נמצאה במצב של התגוננות בלבד. היא ניהלה גם מלחמת תנופה ועשתה נפשות רבות בקרב שבטי הברברים בפנים הארץ, והם אשר התקוממו ויצאו אחר כך נגד הפולשים הערביים.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אילו עמדנו בפני תופעה של גרים ומתייהדים רק בצפון אפריקה, אולי אפשר היה להטיל ספק בעדותם הברורה של ההיסטוריונים הערביים, מהנכבדים והמהימנים ביותר. אבל בדומה לזה – ובאותה תקופה ממש שלפני הופעת האסלאם – קיימת הייתה תנועת התייהדות חזקה בתימן, ובשתי הארצות עמדה היהדות מול תעמולה נוצרית תקיפה, וגם יכלה לה.

כמאתיים שנה לאחר מכן התפשטה היהדות בקרב הכוזרים, שישבו על גדות הים הכספי, ים הכוזרים. אך אין אנו יודעים מה היה מספר הברברים המתייהדים וכמה מהם שמרו אמונים ליהדות לאחר הכיבוש הערבי. עד הים מתהלכות כאן אגדות רבות על בני אפרים, על יהודים ממוצא ברברי ועל מתייהדים במדבר הצחרה, שאמנם התאסלמו למראית העין, אבל עדיין מקיימים מנהגים יהודיים שונים.

במאות הראשונות של השלטון הערבי פרחו קהילות יהודיות בקירואן, מהדיה, קאבס ( כולן בתוניסיה ), בתאהרת ובתלמסאן ( אלג'יריה ), בסאלי, פאס, סג'למאסה ודראע ( מרוקו ).

הן נחרבו במאות האחת עשרה והשתיים עשרה לספירה עקב פלישות נוודים ערבים ובימי הרדיפות של תנועת " המייחדים " הברברים נגד כל אלה, שלא רצו לקבל את עקרונות המייחדים, אפילו הם מוסלמים.

גלי הגולים מספרד ומפורטוגל במאות ה-15 וה-16 שהשתכנו בערי החוף הים תיכוני ובערי השדה בפנים חיזקו את האוכלוסייה היהודית. אמנם אף כאן אנו מוצאים את החיזיון של אי ידידות ומתיחות בין שני הפלגים. התושבים מקדמת דנא והמגורשים שמקרוב באו. במאות ה-17 וה-19 באו גלים של אנשי איטליה, רובם ככולם בני ליוורנו ( הגרונים ), שהתיישבו בעיקר בתוניס וגם באלג'יר.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-ביקורו של הירשברג בצפון אפריקה

אף הם שמרו על ייחודם העדתי. עד לפני שנים ספורות קיימת הייתה עדה גרונית נפרדת בתוניס, ועדיין חומה חוצצת בין בית הקברות שלה לזה של התוניסאים. כאילו ביקשו להדגיש כי לא ביטלו כל המחיצות המוחשות לעין, שהיו מפרידות בין אלה לאלה. כי אמנם במאה שעברה כמעט שפרצה " מלחמה " בין אחת ממעצמות המערב ובין הבאי התוניסאי כשניסה לבטל את זכותם של יהודים " זרים " ( והגרונים נחשבו בין אלה ) ללבוש לבוש אירופי, ולכפות עליהם את ה " גויור ", סימני השוני המיוחדים, שהיו מחייבים את היהודי.

שובלי מכנסיהם הקצרים של יהודי דרום תוניסיה עדיין עטורים בסרט שחור, מעין בירית, שבו ניכרים הם מיד. זהו הסימן שנתנו לי בתוניס כדי להכיר תיכף את היהודי מהדרום. הם עצמם מסבירים אותו סרט כסימן אבלות, זכר לחורבן ירושלים. לא מצאנו כי היה קיים באיזה מקום או זמן בקרב יהודי התפוצות מנהג לזכור חורבן ירושלים על ידי שינוי במלבושם היום יומי.

אין ספק כי זהו אחד מסימני ההיכר שהוטלו על היהודים, שנשתמר עדיין בין אנשי הדרום היושבים בסביבה מוסלמית טהורה. בזכרוני חרוטות השעות, ששהיתי בקרב היהודים של הנאה כקורא בואדי דאדס אשר במרוקו הדרומית. היא אינה שוכנת ליד אחד מעורקי התנועה הראשיים.

דרושה סטייה מדרך המלך כשי להגיע אליה, ועל כן לא כל יום מזדמנים שמה אורחים. כחמש מאות יהודים פזורים על פני שבעה מללאח שכנים. כל אחד ליד קצר, טירה בית אב ברברי. בין מללאח למללאח חורשות דקלי תמרים. גם בתי היהודים בנויים במורת טירות : שער כניסה צר, בקומות התחתונות אין חלונות, הפונים החוצה. הפרנסות, צורפי כסף, חרשי מתכת, רוכלים, לאחדים העשירים, יש חנויות בשוק הנמצא בקרבת בניין המנהל הצבאי, שהרי בשטחי ממשל צבאי אנו עוברים.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

לאחרים יש דקלי תמרים נושאי פרי, יש מכונן האחראי למנוע הדיזל בטחנת הקמח. המלמד בתלמוד תורה השוכן בבית הכנסת הוא השוחט, והוא בשעות הפנאי גם החייט בעל מכונת תפירה. היחסים עם השכנים הם יחסי ידידות. יהודי סקורא שמחים בחלקם ואינם עושים רושם של אביונים ודלים. תאבים לשמוע מה נעשה בארץ ישראל. אמנם החומות האטומות למטה מרמזות, כי הזהירות לא תזיק. ואולי זו רק מסורת משנים שעברו ?

לא היה דרוש דמיון רב, כדי שאראה את עצמי כאילו נקלעתי לפתע לאחת הנאות החג'אז הצפוני, מדינה, ואדי אל קורא, חיבר, לפני אלף ושלוש מאות שנה, עם הוא מוחמד הנביא אל מדינה. כן תיארתי אותן לעצמי על פי מה שקראתי בכתבי הסופרים הערבים : טירות של בתי אב יהודיים, הפזורות בתוך חורשות דקלים. על ידן בשכנות הערבים. אותן הפרנסות, אותן המלאכות, אפילו אותו יחס החסות והתלות, שנתהווה אז, עדיין קיים הוא במורה זו או אחרת. מנוע הדיזל ומכונת התפירה חוללו בסקורא שינו מבחינה טכנית, אבל לא במבנם החברתי, של היהודים והלא יהודים ולא בגישתם לבעיות העולם. אין זה עולם קופא, אלא צועד הוא בקצב הגמל והחמור.

הסרט נע אני בבית אחת המשפחות הס"טים באחרת מערי החוף שבצפון מרוקו. לא חזוב אם זה קאזה, סאלי, טנג'יר או תיטואן. בסופו של דבר יתברר לאחר חקירה ודרישה לאור שלשלת היוחסין שחוזרים עליה בכתובה, כי מקור מחצבתם של כולם בתיטואן. שמות מצלצלים : טולידאנו, פאריינטי, מסקיטה, בן זמירו, לארידו, קאנסינו, פאז, סומבל, כלפון, ביבאס, אזואלוס ועוד ועוד, מעלים צדמויות מהעבר, שגרירים יהודים של מלכי מרוקו בהולנד, אנגליה, דנמרק, צרפת,.

רבנים דגולים, סןחרים גדולים. רק השם פלאש  פלאג'י המשפחה המפורסמת במאה ה-17 בחצרות אירופה והמזרח, נעלם ולא נזכר עוד בחבל ארץ זו.

בידי צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל היה כל המסחר הבינלאומי של מרוקו, אלג'יריה וגם תוניסיה. שום עסקת יבוא או יצוא לא נעשתה, שום אניה נוצרית לא טענה ולא פירקה את מטענה, בלי שתהא יד יהודי באמצע. לשוא היו המאמצים הנואשים של הצרפתים עד הזמן שכבשו את הארץ לשבור את מעמד המונופולין של היהודים.

השריפים והקאדים העצמאיים של מרוקו, הדאים  תוארם של מושלים ) באלג'יריה והבאים של תוניסיה, לא נתפתו להבטחות הטובות, שתצמחנה להם מיחסי מסחר ישירים עם צרפת והעדיפו את תיווכם של היהודים. וכך קרה שבמרוקו, המדינה הריבונית האחרונה שנשארה באזור זה על סף המאה העשרים, היהודים ייצגו את מדינות אירופה בתפקיד של קונסולים, סגני קונסולים ונציגים מסחריים.

אין צורך להוסיף, כי אלה היו היחידים בארץ, שדיברו בלשונות אירופה ושלטו בשפה הערבית בכתב. כאבות אבותיהם בספרד, והיו להם קשרים מסחריים פרטיים עם המדינות, שאותן ייצגו.

בבואי אל טנג'יר הייתה ראשית דאגתי לסדר לי אשרת כניסה לאזור הספרדי. הספרדים אינם מעוניינים בהתיישבותם של אירופים לא ספרדים בתחומי שלטונם, ולפי המספרים נמצאים אלה כאן במספר אפסי, רק מאות אחדות, בניגוד לרבבות ספרדים ואיטלקים היושבים בכל ערי החוף של צפון אפריקה. גם את ביקוריהם של אזרחים זרים באזור זה אין הספרדים רואים בעין יפה, על אף תעמולתם הערה למשוך תיירים לספרד.

ובמיוחד אין הספרדים רואים בעין יפה ביקורים של ישראלים ומכבידים עליהם בכל מימי חומרות. אשרת הכניסה שקיבלתי בירושלים בזכות השתדלות, בוטלה ברגע האחרון ובמקומה קיבלתי אשרה לביקור בספרד. כל המאמצים לקבל אשרה ברבאט עלו בתוהו. גם בטנג'יר לא הצליחו נסיונותי באמצעותם של יהודים ספרדים.

ידידי הגיעו לכלל מסקנה כי אין ברירה אלא לפנות אל פ.א. סוחר יהודי עתיר נכסים, שיסדר את העניין. פ.א הוא נציגה הבלתי רשמי של ספרד בטנג'יר, ויש לו מהלכים בכל החוגים הבינלאומיים באזור זה. גם בעסקיו המסחריים הוא קשור עם ספרד ועם ארצות הברית, הוא ידידו האישי של הנציב העליון הספרדי באזור, ושל הציר המוסמך של ספרד באנג'יר. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

על פי רמז קל מצדו ניתנה האשרה. באתי להודות לו פנים אל פנים, כי רציתי להכירו. אציל ספרדי בכל הליכותיו ונימוסיו. שלט כסוחרים הפורטוגזים בבירות אירופה, שהנם אנגלים, צרפתים, ורק חוט דק מאוד עדין מקשר אותם עם היהדות, הנה איש שיחי הוא בראש וראשונה יהודי, ולא ספרדי או מרוקאני בן דת משה.אף על פי כן אין בכך כדי להמריצו להשתתפות פעילה בפיתרון בעיותיהם של היהודים באזורו, חוץ מרומות ונדבות. מזלי הוא שמצאתיו בטנג'יר, כעבור שעות מספר עמד לצאת למדריד ומשם לליסבונה ולארצות הברית ולחזור רק בעוד חמישה שישה ימים.

עולמו המסחרי של פ.א. התרחב עם התכווצותם של המרחקים, אך האופקים החברתיים והתרבותיים לא נתרחבו.

שעות על שעות ביליתי בחברתו של א.י. לארידו, סגן יושב ראש הקהילה היהודית בטנג'יר. מפיו שמעתי את סיפור חייו. אדם בן שישים, סוחר בן סוחר. אביו דאג להשלמת חינוכו לאחר שסיים את בית הספר העממי הצרפתי של כי"ח. עדיין לא היו אז בטנג'יר בתי ספר תיכוניים ולכן נכנס בגיל ארבע עשרה לעסקו של אביו ודודו, שהיו יבואני תה ירוק מסין, ולמד שפות, ערבית ספרותית מפי המורה הערבי המצויין שהיה אז, ספרדית חדשה, שהיא אמנם שפת אמו, אלא שהשתלם בה בהדרכתו של אביו, שהיה גם עיתונאי ספרדי ידוע, מראשוני העיתונאים המודרניים בטנג'יר, ופירסם את זכרונותיו בכרך עבה בלשון הספרדית.

אין צורך לומר שהוא שולט בשפה האנגלית בכתב ובעל פה. אברהם לארידו התעמק קצת בתורת ישראל, למד תנ"ך, גמרא, מדרשים ויודע דינים. הוא כותב ומדבר עברית, ואילו הייתה לו הזדמנות להשתמש בה יום יום היה מפליא לעשות. לפני מלחמת העולם השנייה ערך פעמים מספר מסעות לסין לרגל מסחרו. עם זאת מוצא הוא פנאי לעסוק במחקר קורות היהודים באנג'יר ובמרוקו, ופרסם שורה של מאמרים ארכיאולוגיים והיסטוריים על קורות היהודים.

 במכון ללימודים אפריקאניסטים של המועצה העליונה לחקר מדעי במדריד יצא לפני שנה וחצי ספרו על " הברברים והעברים במרוקו ", שעות רבות ישבתי בחדר עבודתו ועיינתי בספרים ובכתבי היד הערביים על קורות מרוקו. הוא הראניי את אוסף העתיקות שלו, ביניהם כלי חרס מהתקופה הרומאית, שעליהם טבועה המנורה בעלת שבעת הקנים.

כך תיארתי לי תמיד את הסוחרים המושכים בשבט סופר מבני משפחות אבולעפייא, אברבנאל, אושקי, מסקיטה, קאסטרו. חצי יומם נושאים ונותנים בעסקי חול, וחצי יומם, לרבות חלד מהלילה, קודש ללימוד ולמחקר. אלט שאברהם לארידו אחד ויחיד הוא במרוקו כולה. ובכל מקום שהגעתי שמה ושאלתי לאנשים שיוכלו לעזור לי באיסוף חומר לקורות היהודים, אחת הייתה התשובה : פנה אל אברהם לארידו בטנג'יר.

בתיטואן נפגשתי עם שני הדיינים. כאן, בהתאם למסורת הספרדית, תואר דיין, כלומר אב בית הדין, גדול וחשוב מתואר רב. לא כל רב זוכה לשמש כדיין, אבל כל דיין הוא רב. רבי יהודה ליאון כלפון כבר פרש לאחר שנות עבודה רבות בקהילתו, אבל עדיין הוא זריז ומוסיף לנהל את ישיבתו ולעסוק בצרכי ציבור.

במקומו התמנה רבי אברהם ביבאס לדיין. אין הדיינים לובשים כאן גלימה כמנהגם של רבני מרוקו הצרפתית ואין הם נבדלים במלבושיהם משאר היהודים. לא מצאתי את הדיין בבית הדין, ובעוברי ברחוב הבחנתי מיד בדיין ביבאס וניגשתי אליו כאילו הכרתיו מזמן. אמנם אף הוא הסתכל בי, בזר, ומבטו רמז לי שכבר נודע לו כי מישהו מבקש אותו.

וכן היה עם רבי יהודה, גם אותו ראיתי לראשונה במרכז העיר, בכיכר ספרד – ומיד הבינותי כי זה הדיין הזקן, אלא מיראת הכבוד לא העזתי לגשת אליו ברחוב. כיצד הכרתי אותם ? אולי על פי תמונותיו של רמבראנדט וציירים אלמוניים, שהנציחו על הבד את הפורטוגזים בהולנד. ייתכן שהייתה כאן הברקה של דמיון הין הדיינים הללו ובין רבי יעקב ששפורטאס ורבי מנשה בן ישראל. משהו מאצילותם של אלה נסוך היה על פניהם ועל דמותם של דייני תיטואן, חוליית בשלשלת ארוכה של דיינים ורבנים בעירם.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מגורשים ותושבים.

מה רב ההבדל בין אנשי טנג'יר ותיטואן ובין יושבי הנאה סקורה שבוואדי דאדס, במדרונות האטלס, כהבדל שתי אומות, שני גזעים, שרק הדת משותפת להם. ובכל זאת בני עם אחד הם תושבי המללאח של תיטואן והמללאח של סקורא. מאות שנים גרים הם באותה ארץ, לפני שנפלגה והייתה לשני אזורים, ואלה וגם אלה דוכאו על ידי אותם הסולטאנים העריצים.

כשעלה לשלטון בשנת 1790, מולאי יזיד המזיד, כפי שהוא נקרא במקורותינו, שפך את כל זעמו על יהודי תיטואן, שסבלו קשות תחת ידו, ולא הפלה בין תושבים למגורשים.

ובכל זאת שומרת כל עדה על מנהגיה ומסורותיה המיוחדות ועל לשונה וכמעט שאין מתערבות אשה ברעותה. ס"טים לחוד ו " פורסטירוס " ( כינוי לתושבים ) לחוד. " גרונים " לבדד ישוכנו. ו " תוניסאים " עם לעצמו נחשבו. מה הסיבה, שלא נתמזגו השכבות השונות באוכלוסייה היהודית של צפון אפריקה ולא נתאחדו במשך מאות השנים הרבות לחטיבה אחת, שההבדלים כאילו הוקפאו במתכוון כדי שישתמרו עד ימינו ?

אכם מעיקרם חריפים מאוד היו הניגודים בין המגורשים לבין התושבים ( וכן בין הגרונים לתוניסאים ), ניגודים בין אנשים שישבו מאות שנים בארצות נוצריות והתבוללו בהן מבחינה לשונית, תרבותית, ולפעמים אפילו דתית ( אם כי מאונס ) ובין שכבה אשר חיתה חיי הסגר בסביבה המוסלמית, מנותקת ממנה מבחינה תרבותית, וקשריה עמה הצטמצמו במשא ומתן כלכלי.

מלכתחילה כמעט שאי אפשר היה לגשר על ההבדלים, והם גרמו לסכסוכים רבים. ובמקום שניגודים אלה יחלשו במרוצת השנים פעלו גורמים חיצוניים להקפאתם ובמקרים מסוימים אפילו להחרפתם.

צפון אפריקה המערבית היא הארץ המוסלמית היחידה, שבה עמד חלק מהיהודים פנים אל פנים מו השלטונות המוסלמיים ושלטונות נוצריים. בפרס ואפגאנסטאן, בבוכארה, בעיראק ובתימן חיו היהודים בקרב אוכלוסייה מוסלמית בלבד ודבר לא היה להם עם העולם הנוצרי. אי אפשר להיכנס כאן בניתוח מפורט של התנאים בפרובינציות אחדות של האימפריה העותמאנית, אשר בשני חלקיה העיקריים, רומיליה ( החלק האירופי ) ואנאטוליה ( החלק האסיאתי ) היו אמנם נוצרים.

נרמוז רק שאלה היו יציבים בארץ, מושרשים בה מלפני הכיבוש העותמאני ואפילו מלפני הכיבוש הערבי, ולא נבדלו בהרבה משאר תושביה.

לא כך היה המצב בערי החוף של צפון אפריקה, שבהן התיישבו בעיקר המגורשים. רבות מהן היו תקופה ארוכה תחת שלטון נוצרי ישיר. אחרות הושפעו השפעה בלתי פוסקת ממדינות נוצריות אחרות, שלט היו להוטות אחר כיבושים צבאיים. בעוד שהאימפריה העותמאנית נהנו בעיקר הנוצרים ולפעמים גם היהודים ממשטר הקאפיטולציות, שהבטיח זכויות יתר לחוסים בצלו, הרי בצפון אפריקה היה היחס הפוך.

כאן נהנו מהן, לפחות מבחינה מספרית, בעיקר היהודים וגם הנוצרים. מעמדם של חלק מיהודי מרוקו וקשריהם האמיצים של אחרים עם מדינות אירופה עזרו להם לשמור על מעמד ייחודי. כשהתחילו במאה ה-19 צרפת ובעקבותיה ספרד, להגביר את מאמציהן לזכות בשטחים של צפון אפריקה, מצאו בקרב שכבות היהודים בעלי הזכויות את עוזריהן הנאמנים.

צרפת לא פעלה רק באמצעות צבאה, זרועות כלכלתה, וזכויות מדיניות שהעניקה ליהודים, אלא במידה לא פחותה בצנורות תרבותיים ף בתי ספר של כל ישראל חברים, וכך קרה שכמעט כל יהודי אלג'יריה, וחלק לא מבוטל מאוכלוסי תוניסיה היהודים נעשו צרפתים מבחינה לשונית ואזרחי צרפת מבחינה מדינית . באלג'יריה, בעיר תוניס ובאזור הספרדי של מרוקו קיימת בעיה רצינית של נשואי תערובת.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מעין אותו הדבר אנו מוצאים גם באזור הספרדי. לא קשה היה לספרד לחדש את הקשרים התרבותיים עם צאצאיהם של מגורשי ספרד שמלפני ארבע מאות שנה, הדוברים ספאניולית עד היום ונזקקים לה בתרגום התורה. ההגדה של פסח ותפילות שונות, וכן חודשה זיקתם ללשון הספרדית, לתרבות ספרד ובמקרים רבים הוענקה להם גם אזרחות ספרדית. אגב, קבלת נתינות ספרדית הייתה בשביל יהודי בצפון אפריקה במאה ה-19 אחד הדברים הזולים ביותר, כי מצבם הכספי של הקונסולים הספרדים היה דחוק והם נאלצו לבקש מקורות פרנסה צדדיים.

יהודת צפון אפריקה רובה ככולה ענף רענן ופורה והוא מגזע ישראל. ארבעים וחמישה ריבוא היהודים החיים באזור זה מושרשים עמוק עמוק במסורת ישראל ודבקים בה בכל לבם. ואפילו אלה הנחשבים למתבוללים קיצוניים ( ויש תופעות כאלו באלג'יריה ) קשורים בהרבה נימים חזקות לעם היהודי ודתו.

אינה קיימת כאן התופעה השכיחה באירופה המערבית, שצעיר או צעירה יתגלה להם לפתע בהיותם בני שמונה עשרה – עשרים, כי יהודים הם לפי מוצאם. אפילו אלה שנתחנכו חינוך שלם בבתי הספר זרים וכמעט שאינם יודעים קרוא אות בעברית – עדיין שומעים את הלהג היהודי ערבי המיוחד, שהיה שגור בבית אבותיהם, ומשתמשים בו לפעמים.

המתבולל היהודי בצפון אפריקה עומד כעת באותה דרגה שעמדו המתבוללים באירופה לפני שני דורות, הוא גאה על יהדותו, לפי הבנתו אותה. שוחחתי עם נציגיה המובהקים של שכבה זו בתוניס ובאלג'יר ונוכחתי לדעת, כי אפשר לקרבם אלינו, אין הם אנטי ציונים או אנטי ישראלים, אלא רחוקים העשויים שיתקרבו, אם תהיה להם השהות ולנו הכוח המושך והמשפיע.

גדולה מזו. ברחבי תוניסיה ומרוקו מצאתי חזיון שעשע עלי רושם כביר. בדרום תוניסיה כולה אפשר להשתמש בלשון עברית בשיחה עם הגברים. הם מבינים אותה ומסוגלים להשיב בה. והוא הדין במרוקו. במיוחד ראיתי פלא זה בשתי ערים : צפרו ותיטואן.

יהודי שלמד שנים מספר בתלמוד תורה – ואלה עודם הרוב – שומע עברית ואינו צריך מאמץ רב מדי כדי לדובבו בשפה זו. במתכוון ניסיתי נסיונות כאלו באנשים רבים, מחוגי האינטלגציה המקצועית, ותמיד הצלחתי לעורר אותם לתגובה בעברית. כולם, ואני בתוכם התפלאו מה קל הדבר הקשה הזה. הייתי אומר להם בבת צחוק, שאין צריך אלא לגרד משהו את השכבה הצרפתית הדקה המכסה על שכבת לשון הקודש – של החומש והתפילות – בתנאי, כמובן, שהיא קיימת בכלל.

לאשרנו היא נעדרת רק במיעוט המרכזי בשני הקצוות, אלה שנשבו מילדותם בין זרים, והם שכבה דקה ביותר בתוניסיה ובמרוקו, והבורים ועמי הארץ מאונס, מעוני ומעבודה קשה, שלא היה מעולם הסיפק בידם ללמוד תורה, ורבים כאלה אפשר למצוא בשכבות העניות באזור.

ועוד תופעה מעודדת " ארץ ישראל – ירושלים מלות קסם הן ליהודי צפון אפריקה, המרוממות את הרוח ומעוררות כיסופים. זאת ראיתי בכל מקום שנקלעתי אליו, ובמיוחד במרוקו. ברור, לא כל יום חג הוא, ורב המרחק בין הלכי הרוח וגעגועים חרישים ובין השתרשות מלאה במדינת ישראל. אבל מובטחני שאילו הושקעו בשידוד מערכות יהדות צפון אפריקה מעין אותם המאמצים שניתנו להחיאתן של תפוצות אחרות, היו התוצאות טובות יותר.

בספר מסעותיו של מזרחן גרמני נוצרי, שביקר בתיטואן לפני מאה שנה, נתקלתי בסיפור שזעזע את לבי. אותו מלומד ידע קצת לשון הקודש, ומפי בעל הבית היהודי שאצלו התאכסן ( ברור שלא הייתה לאירופי כל אפשרות לגור בשכונה המוסלמית ) נודע הדבר לזקני המללאח, שחשבוהו ליהודי, יום אחד הבחין המלומד הגרמני בתכונה מיוחדת בבית, והנה נכנסה חבורת זקנים נשואי פנים שבאו אליו לשוחח איתו על ענייני ארץ ישראל ולחקור אותו בדבר תכניתו של רוטשילד שכאילו עמד לקנות את אדמת ארץ ישראל כדי להקים מדינה יהודית. אכן אלה הם פני הדברים עד היום הזה.

ביהדות צפון אפריקה גלום פוטנציאל לאומי גדול, רוחני וחומרי, העולה על זה של תפוצות אחרות בארצות המזרח, שכבר עלו ונתקבצו במדינת ישראל. אולם בעיותיו של קיבוץ זה שעל קצתן עמדנו כאן, מורכבות ומסובכות יותר מבעיותיהן של תפוצות אחרות. גורם מחמיר הוא גם המצב המדיני המעורפל שבו שרוייה צפון אפריקה זה שנים. דרושים כוחות רבים כדי להטות פוטנציאל זה לאפיקים הנכונים ולהפכו לאנרגיה פעילה.

סוף הפרק  " מבוא , מספר " מארץ מבוא השמש "

מארץ מבוא השמש – הירשברג

2 -תוניסיה.

את מספרם של יהודי תוניסיה אמדו בראשית שנת 1956 ב-80.000 נפש בקירוב. מהם כ-60.000 היו נתיני הבאי, הנקראים תואנס, וכ-20.000 אזרחים זרים, בעיקר צרפתים. ה " גראנה " או " הגורנים " הם שכבה נפרדת ובולטת בתוך האוכלוסייה היהודית היציבה : צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו תחילה בליוורנו אשר באיטליה, ומכם שמם.

חלק מהם עבר לאחר מכן אל ערי המסחר של צפון אפריקה, בעיקר לתוניס. במשך מאות שנים שמרו יוצאי ליוורנו, נתיני הדוכס הגדול של טוסקאנה, על עצמאותם העדתית ועד לפני זמן קצר היו בתוניס שתי קהילות נפרדות של " תואנסה " ושל " גורנים ", עם הנהלות נפרדות לכל ענייני החיים והמתים – ואך כי בני שתי העדות התמזגו ולבסוף גם התאחדו, הרי בבית הקברות עדיין מפרידה מחיצה בין אלה לאלה.

כיום אומדים את מספרם של " הגורנים " רק ב-3000 נפש, אבל עדיים הם גורם בעל השפעה וחשיבות רבה בחיי תוניס היהודית. מלבד שתי קבוצות אלה התיישבו בארץ זו יהודים מאירופה המרכזית והמזרחית, שהגיעו הנה גלים גלים, בימים שבין שתי מלחמות העולם ומקצתם אף אחר כך.

אף על פי שמזמן קום מדינת ישראל עלו לארץ עד סוף שנת 1955, בקירוב 24.000 נפש, הרי הריבוי הטבעי פיצה במידה רבה את הפתח שנוצר, והוא לא ניכר כלל בעיר תוניס גופא. כי אכן מתרכז בעיר זו רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית בארץ, כשני שלישים ומעלה מזה, ועדיין נוהים הנה רבים מערי השדה ההולכות ונעזבות על ידי היהודים.

בעקבותיו של חזיון זה, שהוא אופייני בשביל האוכלוסייה היהודית בעולם בכלל ובמזרח התיכון המוסלמי בפרט, קולטת ה " חארה " ( הרובע היהודי ) של תוניס, מדי  שנה בשנה אוכלוסים חדשים, בעיקר מיישובי הדרום ומהאי ג'רבה, שנוח להם, בגלל סיבות שונות, להתיישב בשכונה היהודית.

כאן הם כבתוך ביתם. הצפיפות בחארה אינה פוחתת, אף על פי שיש תהליך הפוך, של עזיבת החארה, בשל עליה לארץ ישראל, והעברה לתנאי דיור נוחים יותר. אוכלוסייתה של החארה התפשטה והתרחבה והטביעה מחותמה גם על הרבעים החדשים, שצמחו במשך עשרות השנים האחרונות.

בחארה של תוניס.

פעמים רבות ביקרתי בחארה, כדי להתבונן בחייה מקרוב. ביום הראשון לבואי אל תוניס יצאתי סליור הכרה חטוף.

היה זה בערב שבת אחר הצהריים והעיירה היהודית התכוננה לקבלת שבת. התנועה בסמטאות הצרות והעקומות רפתה, הסוחרים בחנויות הזעירות אמנם עמדו מוכנים לשרת את הלקוחות, אבל לא נראו לי עסוקים ביותר. לעומת זאת רבתה התכונה בחצרות הבתים שלתוכן נכנסנו. תמונת ערב שבת כמו בכל עיירה יהודית, נשים וילדות שוטפות את הרצפות ומכינות את הקדרות עם סחינה ( חמין ) כדי להוליכן אל התנור.

במעון יום שבו מתכנסים כארבע  – חמש מאות ילדים, התכוננו כבר אלה לשוב לבתיהם ועמדו בחצר בסדר ובמשטר, כל כיתה וכיתה עם המטפלת או הגננת המורה שלה. כולם רחוצים, נקיים עטופים בסינרים אחידים, מעין מדים, הבניין חדש, האולמות גדולים ומחולקים על ידי מחיצות נמוכות לחדרי הכיתות.

הוסבר לי, כי בכל כיתה מרוכזים כחמישים – שישים ילד. יש גם חדרי בידוד עם מיטות, בשביל ילדים חולים. בדירת ההורים על פכי רוב אים מקום להשכיב במשך היום ילד חולה מחלה לא רצינית. שולחים אותו ל " מעון " שידאג לו שם.

לפני המרפאה של גרענת של " אוזה " הצטופף קהל גדול של נשים וילדים. זו אחת ממכות המדינה, הנפוצות במיוחד בין האוכלוסייה שהגיעה לפני זמן לא רב מהדרום. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

ראיתי את בנייני השיכונים החדשים, שהקימה העיריה בחארה, מכספי הפיצויים והשילומים של גרמניה, עבור הנזקים שנגרמו בימי המלחמה לתושבי תוניס היהודיים, כשפלשו הנאצים לתוניסיה. ברור כי ליהודים זכות קדימה לדיור בבתים אלה, אבל כשמתפנה דירה יש שמקבלת אותה משפחה מוסלמית, ומי ילך להתדיין עם השלטונות.

עברנו על יד בית הכנסת הגדול של החארה. נשים צדקניות עסקו בשטיפת הרצפה, אין ידן משגת להרים את תרומתן בכסף, ולכן מנדבות הן את שירותן לתפארת בית הכנסת.

לבתי דפוס הזעירים, שרבים מהם בחארה, מאחר שניכרו דווקא כאן סימנים של פעילות קדחתניות. אמנם קשה לכנות בשם בית דפוס מאורה קטנה וחשוכה, ובה מגירות ספורות של אותיות ומכונת הדפסה עתיקה וזעירה המונעת ברגל. לא יכולתי להבין, מה מסדרים כאן במרץ כ רב דווקא בערב שבת. סוד זה הוברר לי רק למחרתו.

בבוקר חזרתי לשכונה. עברתי דרך הרבעים, שתושביהם מעורבים. אבל מיד אפשר היה להכיר באילו בתים גרים היהודים. לפי תנועת נושאי הקדרות עם הסחינה מהתנורים, ולפי מודעות האבל שבאותיות עבריות. בתחילה לא שמתי לב לתוכנן של מודעות אלה, אבל כשהמשכתי בדרכי ראיתי, במידה שהתקרבתי לחארה, כי מספר המודעות הולך וגדל, וכמעט אין בית שלא תתנוסס עליו לפחות מודעה אחת.

נבהלתי שמא חס ושלום פרצה מגפה בעיר. התחלתי מעיין במודעות, ואז הוברר לי גם פשר הפעילות של אתמול בבתי הדפוס בחארה. מנה הוא לערוך לימוד בבית האבל לעליית נשמתו של הנפטר כתום השבעה, כעבור שלושים יום ובסוף השנה למותו. הלימוד נערך כרגיל ביום השבת בצהריים, מאחר שרבים פנויים אז ממלאכתם. גם העניים רואים חובה לעצמם להזמין את הציבור להשתתף בלימוד, ומפרסמים מודעות ברחובות.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

2 -תוניסיה.

הכבוד שחולקים לזכר נשמות הנפטרים הוא אחד הקווים האופייניים בחיי הדת בארצות אלה. עריכת האשכבות ( אל מלא רחמים ) והלימוד הם פרנסתם העיקרית, לפעמים היחידה, של הרבה משרתים בקודש. אין פולחן זה מצטמצם בחוגים של המתבוללים, כנהוג באירופה ובאמריקה, והוא רווח כאן בכל השכבות.

ראיתי בתי כנסת בתוניסיה ובאלג'יריה, שבתקרותיהם קבועות עשרות רבות של נרות נשמה, עשויות חומרים שונים, זכוכית, נחושת, ארד, כסף ובמידות שונות. יש בתי כנסת שתקרותיהם רצופות מנורות, ואין מקום עוד לתלות נר, ובאחרים הוכנו כבר מראש בווים לזיכרון ונרות נשמה קבועים לידם.

הגעתי לחארה, ירד גשם. הסמטאות היו מלאות בני אדם, עד שקשה היה לעבור בהן. במיוחד התבלט הנוער : בנים ובנות בבגדי שבת שלהם, מגוהצים ומצוחצחים. הידור זה אינו עשוי להטעות את העין, בפניהם ניכר שבני עניים הם ושפרנסתם דלה. הברק של העושר הוא רק אחיזת עיניים.

עוניים המוסווה הזדקר ביום גשום זה על רקע הבתים הדלים, הנוטים ליפול, באין קרני שמש, שתשפוכנה את אורן, ובאים שמים כחולים שישפיעו מטהרם ויעטו על החורבות.

התבלט המספר הרב של החנוונים והרוכלים, שעסקיהם פתוחים בשבת. הוסבר לי, כי איטלקים ומוסלמים לא מעטים מתגוררים ומסתחרים בשכונה זו. פעמים אחדות ביקרתי בחארה, בימות החול לפנות ערב. הייתי סר לתוך החצרות, אותה שעה הנשים עסוקות היו בהכנת הארוחה העיקרית על ה " כאנון " , כיריים של חמר מיטלטלים, ילדים יחפים ומלוכלכים שוטטו בכל מקום. אין כל דאגה לסדר וניקיון, ודבר זה מורגש במיוחד בבתי היהודים.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

2 -תוניסיה.

אכן הדירות הן על פי רוב במצב מיאש. רובן בנות חדר אחד, אפל, ששטחו אינו עולה על 12 – 16מטרים מרובעים. ללא אור ואוויר. בלי ים ועל פי רוב גם בלי חשמל, ובחדר דורי כזה מתגוררות שש – שמונה, לפעמים גם עשר נפשות.חוסר כל ריהוט, חוץ ממיטה שבורה, ולפעמים גם ספה צולעת ושניים – שלושה מזרונים מונחים על הרצפה בפינה, מוסיפים על רושם זה של צפיפות איומה.

כיצד מסתדרים אנשים אלה למנוחת לילה ? ההורים, בנים ובנות מבוגרים, טף ויונקים, לפעמים גם סבא וגם סבתא…לאחר זמן הגיע לידי דו"ח מודפס על תנאי הדיור בחארה ואלמלא ראיתי מקצת מן המקצת  במו עיניי הייתי נוטה להאמין, שמחברו הוא בעל הזיה חולנית.

האב חוזר מהעבודה. הוא מתחיל את סעודתו ומסיים אותה בשתיית " בוכא " מין יי"ש תאנים חריף ומשכר, ואז קל מאוד שתפרוץ מריבה בבית . על הגברים שבשכבות העניות יצא קול, כי הם בעלים לא טובים, ואינם דואגים לילדיהם. הם נותנים עינם בכוס. הנשים טובות מזג, אלא שהבטלה מביאה אותן לידי שעמום. נשי ג'רבה, המוחזקות כקלות דעת במקום מוצאן, מצטיינות כאן דווקא בחריצותן ובמידותיהן.

נוכחתי בחצר אחת בשעה שנפלה קטטה בדירת שכן, שנתבסס. ראשיתה בצעקות וסופה במהלומות על ראש האשה והילדים הקטנים. אותה שעה חזרו הבן ושתי בנות מעבודתם בעיר. הבנות זבניות באחת החנויות המפוארות, הבן פקיד נמוך במרש ממשלתי. הם רגילים במחזות אלה, ונראה שאינם עושים עליהם רושם מודע.

אולם אני הרהרתי ברושם הנטבע מתחת לסף הכרתם. התהום הפעורה בין החיים במקום עבודתם ובין מקום שיכונם, המעבר על יד הרובע השמור, המתעורר לחיים בשעה זו, התמונה בבית ההורים. קשרי המשפחה והאהבה להורים חזקים מאוד בקרב היהודים בצפון אפריקה. אולם האם פלא הוא, שכל הגיגם של בני הדור הצעיר, לברוח מסביבה זו, ומנצלים כל שעה של כוש ?

בנות חינניות מתיידדות עם חיילים צרפתים, או בחורים איטלקים, ונישאות להם בנישואים אזרחיים, אף יש שהן מתחתנות עם בני עשירים מוסלמיים, כל אלה אינם שואלים לנדוניה ולייחוס. הבנים יוצאים לבקש את לחמם במרחקים, לפעמים מעבר לים. ובכל המקרים ניתק הקשר בין האבות ובין הילדים.

אבלה חארה מתקיימת בתמידות. אין כאן חדרים פנויים המצפים למשתכנים, אפילו החורבות תפוסות. במקומם של המאושרים, שהצליחו להימלט ממנה, באים דיירים חדשים. אם אין יהודים נדחקים אחרים, נוודים, מוסלמים או נוצרים איטלקים, גדי לזכות בקורת גג, ותהי הקורה שבורה והגג רעוע. כי לא יחדל אביון מקרב ארץ זו, וכמעט שאין לשער את הדרגה התחתונה של עלובי החיים בתוניס. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג-תוניס החדשה.

   מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

תוניס החדשה.

הערתי כבר כי לא כל היהודים יושבים בחארה ובעיבורה. יש גם שכונות חדשות, שרחובותיהן רחבים, מלאים שמש ואור. כאן הבתים מרווחים, מוקפים גינות נוי. כאן הסוחרים העשירים בעלי נכסים, ואנשי מקצועות חופשיים שהצליחו לצבור ממון.

לפנים כל החנויות המפוארות במרכז המסחרי היו שייכות ליהודים. בשנים האחרונות חל ששינוי. הבעלות על החנויות החדשות הנפתחות עתה נמצאת בידי חברות מניות, והמניות הן בידי אלמונים – שקשה לזהותם. מכל מקום אין אלה יהודים, היושבים בתוניסיה. אי אפשר לדעת כעת, כיצד התחיל תהליך זה. ייתכן כי העשירים החכמים ראו את הנולד ונטשו ראשונים את העמדות הכלכליות ומכרו את נכסיהם הניידים והלא ניידים, כיד להעביר את הונם הנוזל לצרפת ולארצות אחרות, שאין סכנה וזעזועים פוליטיים צפויה להן.

אולם לא מן הנמנע, כי המתיחות המדינית בשנים האחרונות, ששיתקה את המסחר , והתחרות מצד הסוחרים המוסלמים וחברות המניות הן שהפחיתו את המחזור בקופות, ואילצו את היהודים לצמצם את היקף מסחרם. ובטיילי עם אנשי תוניס, ברחובות הראשיים של העיר, היו אלה מצביעים מדי פעם על בית מסחר או חנות באומרם, נכס זה היה שייך לפנים לפלוני יהודי.

בראשית השלטון הצרפתי בוטל האיסור של רכישת קרקעות, שחל על היהודים, ובעלי הון קנו אחוזות גדולות באזורים פוריים. עם פיתוח כרמי הזיתים באזור ספאקס, שנעשה בעזרת הון צרפתי, קנו גם יהודים חלקות מכובדות בחורשות הזיתים.

בסוף המאה שחלפה ייסדה חברת כי"ח בית ספר חקלאי בג'דידה, שבקרבת תוניס, שבו למד נוער מתוניסיה ומאלג'יר ואפיל ומארצות הבאלקאן. מחזור הלימודים היה ארבע שנים, ובכל מחזור שישים – שבעים תלמידים. אמנם רק חלק מהם סיים לימודיו, וגם מאלה רק המיעוט המשיך במקצוע, בתפקיד של מנהלי עבודה באחוזות היהודיות. בית הספר לא זכה, שתלמידיו יעסקו בעבודות אדמה במו ידיהם. 

עמוד 2 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 103 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: