מארץ מבוא השמש – הירשברג

עמוד 4 מתוך 41234

עיר קטנה ואנשים בה לא מעט. מארץ מבוא השמש – הירשברג

                          עיר קטנה ואנשים בה לא מעט.מארץ מבוא השמש

היישוב היהודי בצפרו קדום הוא. לדברי ההיסטוריונים הערביים היו בסביבה זו בראשית הכיבוש הערבי הרבה מתייהדים. הם גם מספרים, כי במאה השלוש-עשרה התיישבו בצפרו יהודים, שבאו מהדרום המרוקני-אלג'ירי ומהצפון.

אבל העדה כאן לא זכתה בשום תקופה לחשיבות מיוחדת – מאחר שהאפילה עליה תמיד שכנתה פאס, בירת הארץ הראשונה. אכן בתקופות של צרות ורדיפות מבקשים היו אנשי פאס מקלט בעיירה קטנה וצנועה זו, שלא התעניינו במתרחש בה השלטונות המוסלמיים. אבל בתום הגזרות היו חוזרים לבתיהם. אפילו המחבר המקומי, דיין העדה, שחיבר במאה הקודמת כרוניקה על מאורעות העולם מימי מוחמד הנביא ועל מאורעות מרוקו, לא מצא שום דבר הראוי לציין מיוחד, שהתרחש בקרב קהילתו אי פעם.

בכניסה הצפונית אל העיר מערה מקודשת, הנקראת כיף אל-יהודי. לפי האגדה המקומית, שמצאה חיזוק באישורו של אחד השייכים המקומיים המוסלמיים המכובדים, קבור במערה זו דניאל. המסורת נפוצה גם בין היהודים, וקשה לקבוע מי המקור הראשון. ובין היהודים מהלכות עוד מסורות אחרות על המערה.

יש קושרים אותה עם הופעתו של אחד הצדיקים המפורסמים, רבי עמרם בן דיוואן, הקבור בצפון הארץ וקברו הוא מטרה לעליית המונים, במיוחד בל"ג בעומר. כדי לחסוך לקהל קדוש ועני של צפרו את הטורח ואת ההוצאות הכרוכות בעלייה לקברו הבטיח רבי עמרם, כי כל מי שיבוא להשתטח במערה  זו, אזי ייחשב לו הדבר כאילו ביקר ליד קברו.

עוד מסורת – והיא הקרובה לאמת – כי היה כאן בית עלמין הקדום, ובמערה , שפעם הייתה בה כתובת עברית שנעלמה, טמונים בה, היו רבני צפרו.

נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי, בנו של הרב מחבר הרשימה האבטוביוגראפית שהזכרנוה למעלה, פנוי היה מטרידות ימי החול המרובות, והציע להראות לי את המללאח ואת הישיבות, שבהן מצויים ספרים קדומים.  הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה. ניכר, שנתמנה לדיין בזכות עצמו, ולכאורה על אף העובדה, שפאס קרובה ויכולים היו בני צפרו לפנות לבית הדין שבעיר זו. נזדמנתי אתו עוד פעם ומצאתי, כי דעתי עליו מכוונת למה ששמעתי וקראתי עליו לאחר מכן.

בחדר בית הדין התאספו עוזריו הנאמנים של רבי דוד, המורים והמחנכים במוסדות התורה שבעיר, וגם אנשי המקום, שהתכוונו לעלות בקרוב לארץ. שוחחתי עימהם ארוכות. עברית צחה בפיהם, והם השמיעו בה דברי טעם. יש בבית הדין ספריה שימושית לא קטנה, והרב עובדיה הראה לי את כתב היד המקורי של " כסא מלכים ", הכרוניקה הכללית והמרוקנית יהודית, שחיברה אחד מקודמיו, מדייני צפרו. אכן פלא הוא, כיצד נתגלגלו הידיעות הללו לעיירתו ומהיכן ליקט אותן. אמנם מזכיר הביוגרף של חכמי צפון אפריקה, כי הרב המחבר ידע לשון פלשתים, כלומר ברברית – אבל ידיעות אלה אינן שאובות ממקורות ברבריים.

לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות ובמדרשים, כלומר הישיבות למבוגרים. כשהייתי עולה עם הרב לעליות שבהן שכנו המדרשים, היו בני לוויתנו מחכים למטה, כי אין בחדרים הפעוטים מקום למניין אנשים. מצאתי את החדרים נקיים ומטופחים, הספרים על האצטבאות מכורכים, רשומים בקטלוג ומסודרים לפי עניינים, מקרא, ש"ס, פוסקים, שאלות ותשובות, דברי קבלה. לשאלתי האם מתכנסים לומדים במדרשים אלו , באה התשובה, בישיבה אחת מתקיים שיעור קבוע, לשנייה אין דורש.

ביקרנו עוד במוסדות חינוך במללאח, אבל כשם שנהניתי אני מפגרת החג, שבה חופשיים היו המורים לטיולים ולשיחות ארוכות, כן נהנו התלמידים מהחופש ולא יכולתי לראותם בכיתותיהם.

הרב עובדיה האב הקדיש ברשימתו עמוד שלם לתיאור סדרי הלימוד, כפי שהוא עצמו נתייסר בהם. דבריו כה אופייניים שכדאי להביא גם אותם כלשונם.  

" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי,  הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם.  ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.

ושם אוכלים ארוחת הצהרים  בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.

יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע. והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.

ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה. וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.

כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ".

סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו. מארץ מבוא השמש – הירשברג

מארץ מבוא השמש

דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.

תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.

כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות.  

לשם השוואה אזכיר, כי כאשר שהיתי בצפרו, ביקרו בבית הספר של כי"ח 482 בנות וכמחצית מספר זה – 231 – בנים. כאן רוב המרץ מושקע בהקניית הצרפתית. ולאלה הרוצים ללמוד גם עברית ניתנה האפשרות של השתלמות בשיעורי ערב ללשון ולתנ"ך, באחת עשרה הכיתות למדו למעלה מארבע מאות תלמיד ותלמידה. לתלמידי צפרו יצא שם במרוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מרוקו, כשם שתיטואן עדיין היא ירושלים של האזור הספרדי.

בשוחחי ובהשתוחחי עם בני העיר נתגלו לי פניה האמיתיים של צפרו, זו העיירה התוססת חיים יהודיים. הקנקן אמנם לפעמים חדש, אבל הוא מלא ישן. והרבה מן הישגים אלה יש לזקוף לזכותו של רבה של העדה רבי דוד עובדיה, שהוא הצעיר בין רבני מרוקו שהכרתי, הוא אולי הראשון והיחיד ביניהם, שעמד על הצורך הדחוף של חינוך הבנות, בראותו כי אין להסתפק בהדרכתן במצוות מעשיות בלבד. ולכן לא נרתע מלהכניס ככל האפשר יותר בנות בתלמוד תורה " אם הבנים ". כי אכן קיים צורך דחוף דווקא בעיירה זו לדאוג לחינוכן של בנות ישראל.

הרבה נשתנה בצפרו במשך דור אחד, אבל דברי הכתוב, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ככוחם אז כן כוחם עתה. דלותה ועונייה של צפרו כאן כן עתה. ותיאוריו של הרב עובדיה האב על פת שעורים, שהיו אוכלים במשך כל השבוע ועל פת החטים לשבת, שנחשבה למעדני מלך, ועל הסמיכה לשולחן הורים של הזוג הצעיר, שבו האישה הייתה לפעמים תינוקת בת שמונה או תשע, עדיין כוחם יפה.

אלא שבהתאם למצב החברתי לא החתן הצעיר היה בא ומסתפח אל משפחת אשתו, כמו בפולין ובליטא. כאן האישה הצעירה הייתה באה תחת חסותה של מחותנת, שלא פעם הציקה לה וירדה לה לחייה של הילדה – כלה. בכלל מעניים כמה קווים משותפים אפשר למצוא בין דמותה זו של העיירה המרוקאנית ובין סיפוריהם של סופרינו על העיירה המזרח-אירופית.

אין פרנסה בצפרו, ואין לצעירים כמעט כל תקווה להוציא כאן את מחייתם, ולכן עוזבים רבים וכן טובים את עיר מולדתם, כדי לבקש את לחמם במרחקים. לפי דברי אנשי שיחי עלו בשנים האחרונות כאלפיים נפש לארץ ישראל, רובם צעירים.

בצפרו נוצר ריבוי נשים, אלמנות, גרושות, צעירות עגונות לחצאין, שאינן יודעות מתי יחזרו בעליהן ואם יחזרו אליהן, ופנויות שאין להן תקווה רבה להינשא במקום. צפרו הייתה לעיר נשים. תופעה שבדומה לה ראיתי במללאח הקטנים שהדרום מערב ובדרום מזרח מרוקו. ואין לנשים גלמודות אלה אפשרות להרוויח את לחמן ביגיע כפיהן.

היחסים עם השכנים המוסלמים טובים והפיתוי רב. דווקא בצפרו – ירושלים הקטנה – שכיחים באופן יחסי נשואי יהודיות עם מוסלמים במידה מרובה מאשר במקום אחר. הרב עובדיה נלחם בתופעות אלה, עד סיכון חייו.

לא רק למוסלמים נישאות היהודיות מצפרו, ב " קדימה " לשכת העלייה של קזבלנקה, הצביעו לי פעם על זוג צעיר, שביקש לעלות לארץ ישראל, היא יהודייה מסביבות צפרו, הוא צרפתי נוצרי, נהג טרקטור. נישאו בנישואים אזרחיים, יש להם שלושה בנים בגיל עד חמש שנים, הילדים לא נימולו, האמא לא ידעה אם יהיו נוצרים או יהודים. עתה עלו אחיה לישראל, ובעלה דבקה נפשו בגיסיו והוא מוכן להתגייר ולשאת את אשתו כדת, ובלבד שירשו לו לעלות לארץ ישראל.

וכן משמשים בצפרו בערבוביה אור התורה וצל העוני והסכנות הכרוכות בזה, הרב עובדיה עושה כמיטב יכולתו, לא רק כדי להפיץ את האור, אלא גם לפזר את הצללים. יש ללמד את בנות ישראל מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס בכבוד. אכן לא חדל הוא מלדפוק שערי ה "ג'וינט " ו "אורט " עד שהצליח להביאם לכלל החלטה, שקיים צורך דחוף לייסד בית ספר מקצועי לבנות בצפרו, כפי שהודיע לי בשמחה כשנזדמנו שוב במקרה.

אולם מאז התחוללו במרוקו תמורות רבות – ומי יודע, מה עלה בגורלה של עיירה זו ומה מצב מוסדותיה התורניים והכלליים כעת.

סוף פרק  " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו. 

בהרי האטלס ובעמקי הדרום. דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka

 

     בהרי האטלס ובעמקי הדרום.tizin-tichka

 דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka

מארץ מבוא השמש

בראשית אייר יצאתי עם ז' ש' יליד צפת ותושב קאזה לסיור ארוך במללאח  שבהרי האטלס ובעמקי הנגב המרוקני. הסיור תוכנן עוד בהיותי בישראל, ותיכף עם בואי לקאזה עשה ש' את הסידורים האחרונים. כדי שנוכל להפיק את התועלת המרבית מן המסע. ש' , שהוא אספן של תכשיטים ותלבושות יהודיים עממיים בצפון אפריקה, התכוון להשלים את האוסף האתנוגראפי שלו, לצלם ולהסריט תמונות מהווי היהודי באזורים הנידחים, שבהם הן הולכות ונעלמות.

ואני נתכוונתי לראות את יהודי האטלס, תושבי ההרים הגבוהים, ואת אלה השוכנים בעמקים הנמשכים בין ההרים, ויורדים דרומה, מושכים מים רבים עד קצה המדבר הסהרה ויוצרים תנאי חיים נוחים בשביל בני אדם המגדלים תבואות, עצי פרי ובהמה רבה. לפי התוכנית ביקשנו לעלות לפסגות הגבוהות, לסטות מן הכבישים הראשיים ולנטות ליישובים השוכנים בצדי הדרכים, ולהגיע לפינות המרוחקות ביותר בדרום המיושב. לשם כך אסף ש' נתונים שונים על המללאח שהיו בידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והג'וינט.

הרבה קראתי ספרי מסע שנתחברו לפני מאה שנה על אותם יהודים אגדיים, בעלי קומה וצורה נאה, החיים כאן בחופש יחסי בחסותם של שבטי הברברים, שאינם סרים למרותו של הסולטאן היושב בשפלה, שלטונו אינו מגיע עד לשטחים הללו, הנקראים " בלאד אל-סיבא " – הארץ החופשית-. לדבריהם נוצרה כאן מעין סימביוזה – שותפות חיים – בין היהודים ובין הברברים. אלה האחרונים אינם יודעים שום מלאכה ואינם עוסקים במסחר, והם זקוקים ליהודים, הדואגים לסיפוק כל צרכי החיים הפרימיטיביים. לעומת זאת מתייחסים ראשי השבטים הברברים כלפי היהודים ביתר סובלנות מעושי דברו של הסולטאן ב " בלאד אל-מח'זאן "- ארץ האוצר – של הסולטאן. השליטים ב " בלאד אל-סיבא " אינם מכבידים את עול המסים ומגינים על חייהם ועל רכושם של היהודים.

הנוסעים מזכירים עוד, כי שמעו בין יהודי האטלס מסורות שונות על קדמות התיישבותם כאן, וכי הם לא הלכו בגלות בבל. יש סוברים, כי היהודים הללו מוצאם ממתייהדים ברברים. בדו"חות ובספרים מן המאה שלנו ( ה 20 ) מצאתי גם רמזים ונתונים מספריים על יהודים העוסקים בחקלאות באזור זה. ואודה, כי רוחי הייתה קצרה לקראת הסיור, ובלילה האחרון לפני המסע כמעט שלא ישנתי מרוב התרגשות.

עשינו את מאתיים וארבעים הקילומטרים שבין קאזה למראכש במשך שעתיים ורבע. לאחר מנוחה של עשר דקות אנו ממשיכים לשרך דרכינו, בעיר הערבית, וליד בתי מלון מפוארים, שנועדו לעשירים ולתיירים מחוץ לארץ, והיינו מחפשים את הכביש לוורזאזאת. גם השוטרים הצבאיים, הניצבים כאן בכל פינה חדשים הם בארץ ואינם מכירים את הדרך.

הכביש ממראכש דרומה הוא טוב, אבל לא משובח. אנו חוצים שורה של ואדיות כמעט יבשים, על פני גשרים איריים, ומתחילים לטפס בהרים. הכביש נעשה צר, פתלתול, המפנים חדים הם, ויש להפחית את המהירות עד חמישים קמ"ש. הסביבה שוממה, ההרים ערומים, בלי עצים או שיחים. הגיאיות עמוקים, כמעט קניונים, תכלת הרקיע, שחור הסלעים, מרבד הירק בעמקים, הסרט הכהה של הנחל בתחתית הוואדי, מצטרפים למראות מלאים הוד פראי של ניגודים חריפים. אנו עוברים ליד פסגת תיזי- ן -תישכּה, שגובהה 2260 מטר. השמים נתכסינו בעננים, ורק לובן השלג בשיפולים מאיר בתוך הקדרות  הכללית.

חצינו את המעלה שליד תישכּה והתחלנו יורדים בשיפוע הגמלון הדרומי. באופק נראות שתי דמויות שחורות של הולכי רגל, וכבר מרחוק מכירים במלבושם, בג'לבה השחורה ובשאשייה הקטנה, שלפנינו יהודים. אלה מצביעים על אגויים – agouyim  – כמללאח הקרוב ביותר השוכן ממש ליד הכביש.

Tizi n'Tichka (Tashelhit:ⵜⵉⵣⵉ ⵏ ⵜⵉⵛⴽⴰ, Tizi, mountain pass; Išqqa, difficult) is a mountain pass in Morocco, linking the south-east of Marrakesh to the city of Ouarzazate through the High Atlas mountains. It lies between the great Marrakech Plains and the gateway of the Sahara Desert. From November – March, snow can often fall on the pass, but it can be warm all year round in the strong sun. It reaches an elevation of 2,260 m above the sea level and is the highest major mountain pass of North Africa. The road was constructed by the French military in 1936, and is now part of National Route 9 (Morocco).

The last wild Barbary lion sighted in the Western Atlas was shot near Tizi n'Tichka pass in 1942.

מארץ מבוא השמש – הירשברג – המללאח באגויים.

המללאח באגויים.מארץ מבוא השמש

לאחר עשר דקות הננו באגויים, כפר ברברי עני מרוחק 130 קילומטר ממראכש, שהכביש חוצה אותו לשניים, חלק עליון וחלק תחתון. שעת צהרים, אנו נתקלים מיד בשניים- שלושה יהודים העומדים ליד הח'אן הקטן ו " חנות " המכולת. מבנה גופם רזה, פנים צנומים, זקנקן שחור, עיניים שחורות, עטופים ב " סלהם " רחב הכנפיים השחור, שמתחתיו נראית הדרעייה הלבנה, הארוכה, הם עושים רושם של נזירים ספרדיים. אבל אלה הם רוכלים, העוסקים במסחרם. והנה בא נער יהודי כבן חמש-עשרה עם פרוות כבש על שכמו, שכנראה קנה אותה כעת. באותו רגע ממש הגיעו הנה גם שלוש נשים יהודיות, שתיים חוזרות מהמרעה עם פרתן והשלישית סוחבת על שכמה כד מים ששאבה מן המעין.

דמויותיהן תמירות, פנים עדינים, מבט חופשי, עור פניהן לבן, אבל בריא. על ידיהן עגילי כסף ועל צוואריהן סהרוני כסף כבדים וענקים של אבני חן צבעוניות. הראש מכוסה במטפחת, ששוליה יורדים על הכתף. הן נענו תיכף לבקשתנו לצלמן, ולא ביקשו לסור הביתה, כדי להתפרכס ולהתקשט. וכך צולמו בלי כחל וסרק, ורק בתכשיטיהן, שאינן מניחות אותם אף לרגע.

אנו מוזמנים לבקר במללאח, השוכן במעלה הגבעה. אף בלי הזמנה היינו פונים שמה. לראשונה נכנסים לחצרו של הצורף. משמאל כוך קטן, שבו בית המלאכה : כור קטן, מפוח יד זעיר וכמה כלי עבודה פשוטים ביותר. אני מציץ לחדר המגורים. גם כאן כמעט שאין שום רהיטים. שני מזרונים פרושים על הרצפה , שולחן קטן והרבה זוהמה ולכלוך. גם בחצר נערמת אשפה. אשת הצורף היא בתו של ה " רב ", שהוא השוחט והמלמד בעדתו, המונה כמאה נפש. היא מוליכה אותנו אל ה "צלא ", ששם נמצא עתה אביה, רבי יעיש אבו-שקילא, בקצהו העליון של הכפר.

נכנסים לחצר של ה " צלא ", הפתח הראשון מוביל לבית הכנסת, חדר קטן שניים על שלושה מטרים, ובו רק אשנב קטן. אני נכנס ומבחין באפלה את פני הילדים, דמותו של המורה הישיש ופתקה קטנה שעל הקיר ועליה בדפוס " אהלי יוסף הצדיק " ולמטה בדיו שמות המשגיחים המקומיים על התלמוד תורה, מכלוף ביטון ודויד ביטון. אכן, עד כאן הגיעו חסידי ליובאוויץ, שקיבלו על עצמם את התפקיד לדאוג לחינוך הילדים . הרבי מליובאוויץ יושב בארצות הברית ואוסף תרומות בשביל ייסוד תלמוד תורה והחזקתם במרוקו, חלק מן התקציב בא מהג'וינט.

לאחר מכן נוכחתי לדעת, כי שליחי הליובאוויצ'ים חודרים למללאח הנידחים ביותר ומאמצים שם את ידיהם של הרבנים והשוחטים לטפל בהוראת הילדים. כאן מצאתי כעשרה בנים בגיל מחמש עד שתים-עשרה יושבים על הרצפה ולומדים פרשת השבוע.

ליד פתח ה " צלא " עוד כניסה המוליכה לחדר מגורים גדול. אמנם, קשה לכנות את החלל בשם חדר, ויותר ראוי לקרוא לו מערה, אלא שהגג המקרה אותו והנשען על עמודי עץ שבאמצע החלל אינו מרשה זאת. אין בו אף חלון אחד, והאור חודר רק דרך הפתח. נכנסתי פנימה, השטח גדול ומחדר זה נכנסים לכוכים צדדיים, המשמשים להחסנה וגם ללינה. אף כאן לא מצאתי שום רהוט, רק מחצלאות ושמיכות. בקצה ה " אולם " ישבה אישה וטחנה תירס בירחיים של יד.

בינתיים נתכנסו עוד כמה נשים ושניים או שלושה זקנים, הצעירים כולם עובדים בשעה זו, יש בורסים, סנדלרים, תגרים ורוכלים, המסובבים את הכפרים שבסביבה. לאחדים מיהודי אגויים יש גם חלקות אדמה זעירות, שבהן הם מגדלים קצת ירקות, האדמה סלעית ולא פורייה. לאמידים יש פרות לעניים כבשים, בכל אלה מטפלות הנשים.

נפרדנו מאנשי אגויים, כדי להמשיך לווארזאזאת. 

וארזאזאת והמללאח שסביבתה. מארץ מבוא השמש – הירשברג

 

                           וארזאזאת והמללאח שסביבתה.מארץ מבוא השמש

הייתה שעה שתיים לאחר הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לווארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת גלאווי, שראשה תאמי אל גלאווי פאשא, כיהן עד יום מותו כפאשא של מראכש.לפנים משל הקאדי – המנהיג – ממשפחת אל גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על פני האטלס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו " קצור " ו " קצבות ", שבהן ישב נציבו, בן משפחתו של הקאיד.

אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאיד, שהיה כעין נסיך בלתי תלוי, היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו, אף על פי שלכאורה הכירו הקאדים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.

חשיבותה של העיירה החדשה, שמשמשת מרכז מנהלי של השלטונות הצרפתיים בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל הם גרים במללאח תאורירת, הרחוק כשני קילומטרים מווארזאזאת.

הנחנו את חפצינו ב " מקלט בנתיב ", מלון ממשלתי קטן של מסילות הברזל – התחנה הסופית שלהן במראכש במרחק 200 ק"מ -, המצויד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במללאח.

עברנו ליד ה " קצבה " של תאורירת, מקום מושבו של הח'ליפה הגלאווי,  שבצדה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חמר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם  של מבצרים וארמונות, טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגרניט  ולאחר מכן פיצחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הרבים בחומות החימר. כשמתפורר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן. חצינו ואדי ופנינו למללאח, לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כמאה וחמישים שנה. המללאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואיתו יצאנו את " המערה " הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני גוויל קטנות. ליד הקברים פזורים פכי חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה, מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר.

לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת דקלים השייכת ליהודים. אגב כל סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים – דקל תמרים שווה שלושת אלפים פרנק – ומתכונן לעלות לארץ ישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בתאורירית יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים שמסרו לי באזור זה, מדויקים הם, מאחר שנערכו בזמן האחרון מפקדים, בקשר לעלייה לישראל ולעזרת הג'וינט.

מתאורירת פנינו למללאח תלמשלא, השוכן בריחוק חמישה ק"מ. תלמשלא גדולה משכנתה ויש בה כמאתיים נפש. כאן מצאנו " רב ראשי ", זקן, רבי משה בן שמול, לבוש בגדי שרד כרבני הערים הגדולות, כי אמנם כבר היה בעולם הגדול וחזר לעת זקנתו לכפר מולדתו.

שני מללאח אלה שוכנים בדד מחוץ לכפרים המוסלמים, והם מוקפים חומות חזקות.

 היה כבר ערב כשחזרנו לווארזאזאת, ובבוקר השכם יצאנו לתאזאנאחת הרחוקה 90 ק"מ והשוכנת בצומת דרכים בין ארץ הגלאווי המקורית ובין ואדי דרע לואדי סוס. לפנים נודעה לה חשיבות רבה בחילופי הסחורות בין ערי החוף לפנים הארץ.

כביש אספלט חדש, צר וטוב, מסתעף מן הכביש הראשי אל וארזאזאת ומוליך אך תאזאנאחת, דרך רמה מדברית, כשמימין נמשכים הרים מכוסים שלגי עד, שבהם נמצאים מכרות מנגאן חשובים. אף מכונית אחת לא פגשנו בדרך זו ואלא יותר ממניין אנשים. רק במקום אחד ראיתי חלקת אדמה מעובדת, אבל לא בתים. 

לא קל היה למצוא את המללאח המסתתר בעמק, אמנם קיבלנו הדרכה מפורטת עם סימנים מפי יהודי רוכב אופניים , שפגשנוהו במרחק לא רב מתאזאנאחת. לפניו, לא מוסתר, מונח היה רכושו, ארגז פח עם תכשיטים. הדרכתו לא הועילה. הסתובבנו בשבילים ולא ידענו אנה לפנות. למזלנו החליט הצורף לחזור לכפרו, מתוך תקווה למכור לנו משהו, והשיגנו כשאנו תוהים ושואלים את הברברים מן הכפר השכן.

בתאזאנאחת יושבות ארבעים ושתים משפחות יהודיות, כ – 300 נפש. יש בתים בעלי שתי קומות. הדירות שאליהן נכנסנו מרווחות, מסדרונות, חדרים גדולים, יש חלונות, גם רהיטים, כיסאות, שולחנות, מיטות. ניכר, שמצבם טוב מאשר במללאח שראינו אתמול. יש חלקות אדמה, עצי תאנים, כרמי גפן. גם כאן עוסקים בכל המקצועות היהודיים, חייטות, תופרות, צורפות, אבל אין ביניהם אף לא נגר אחד. המורה התלמוד תורה הוא השוחט והוא גם הסנדלר.

השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה, או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה. הם לא הסכימו להיבדק ולהיפסל על ידי צוות המיון. הלכנו לבקר ב " צלא ". באמת יש שני בתי כנסת, שניהם בעליית קיר אחת. בבניין הישן נבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית שני. החדרים גדולים עם חלונות. 

על הקיר של ה " צלא " הישן ראיתי ציור של לולב, אתרוג, שופר. התפלאתי למצוא כאן את הסמלים העתיקים שלנו. איש לא ידע להסביר לי, אם זו מסורת קדומה או חידוש. " לזכרו של משה אצאראף ", היא הכתובת המתנוססת מעל לציור. גם ארון הקודש הישן מקושט פיתוחי עץ נאים, צבועים בסגנון ברברי.

שאלתי לתנאי הביטחון, תמהתי, כיצד יוצא יהודי יחידי לדרכים בסביבה שוממה ומבודדת זו, המרוחקת מעורקי התנועה. התשובה הפתיעה, עד כמה שזכור להם, לא קרא כאן שום מעשה שוד, וגם לא שמעו על מקרה כזה בכל האזור. תשובה דומה שמעתי גם במקומות אחרים. ואמנם, לאחר חקירה ממושכת בכל הסביבה העליתי, כי האנשים זוכרים מקרה רצח פלילי אחד, שאירע בימיהם.

הייתה לי הזדמנות להכיר גם את תושבי תאמסינאת, מללאח קטן, חמישה קילומטרים מערבה לווארזאזאת, שיש בו שלוש עשרה משפחות, תשעים וחמש נפשות. פגשתי אותם ביום השוק, בשיחה עימהם הורגשה התעוררות רבה לעלייה, והם חיכו בכיליון עיניים לבוא הצוות המיון.

מארץ מבוא השמש – הירשברג – עמק הדרע – Agdz – Tamnougalt

בעמק הדרע.מארץ מבוא השמש

בצהרי היום יצאנו לעמק הדרע, שראשיתו בסביבת ווארזאזאת, במטרה להגיע לעת ערב אל זאגורה, הרחוקה 180 קילומטר. התחלנו בדרך טרשית ועפר קשה, העוברת בתוך ערבה שדופה, כמעט מדברית. נסענו בכיוון דרומי- מזרחי וממולנו ראינו את הרי סגרוֹ.  מרחוק התבלט ג'בל כיסאן, הבנוי שכבות שכבות בעלות  צבעים שונים. נקודת יישוב ראשונה בעלת חשיבות היא אגדז.  כאן גרות עוד משפחות יהודיות אחדות, פליטת המללאח אל סלים הקרוב, שנעזב כמעט כולו. כאן נמצא גם אחד ממחסני האספקה של דויד אל-קאיים, יבואן וסיטונאי יהודי מן הגדולים במראכש, המשווק את סחורתו בכל העמק. גם הזבנים והפקידים הם יהודים, שנשלחו הנה ממראכש.

הלכנו לבקר את אל-סלים. במקום נותרו רק ארבעה משפחות עניות מרודות, עיוורים וזקנים חסרי ישע עם נשיהם וילדיהם בגוועים ברעב. בבית הקברות הקרוב ראיתי כמה מצבות אבן קטנות המונחות על הקברים. בהפכי אותן מצאתי לפעמים על צדן התחתון חרות שם הנקבר ותאריך. המנהג לחרות כתובת על המצבה הונהג כאן רק בדור האחרון, כי לפני כן המוסלמים לא הרשו לעשות זאת, וגם כעת מניחים את האבן עם הכתובות למטה, כדי שלא להקניטם.

באגדז הורגש בפעם הראשונה באופן מעשי כי הננו בשטח ממשל צבאי, בכיכר הגדולה רשם מח'זני את מספר המכוניות. שלטים גדולים הזהירו את הנוסעים, כי בהינתן צו עצירה על ידי המושל אסור למכוניות לעבור מזרחה – דרומה, בשלטים אחרים הייתה אזהרה מפני השיטפונות. וגם במקרה זה אסר המושל על התנועה בעמק, בגלל סכנת נפשות שבחציית הוואדיות הקטנים

עזבנו את אגדז ופנינו מזרחה, מכאן הדרך מתחברת אל העמק ועוקבת אותו בעקשנות. הנוף נשתנה עד מהרה. נסענו בשדרת עצי תמרים, כשלשמאלנו זורם לאט הדרע. העמק המכוסה צמחיה רעננה של תבואות, עצי פרי ודקלים, רק קילומטרים ספורים למללאח תאמנוגאלת, השוכן בגדה השמאלית של הדרע, מול אגדז.

התעכבנו בגדה הימנית ושלחנו בּרבּר אחד אל הכפר להביא פרדות או חמורים, כדי לעבור את הנהר. התחיל גשם מטפטף. האיש חצה את המים, שלא הגיען עד ברכיו, ונעלם בין הבתים. כעבור רבע שעה חזר אליה עם חמור חזק וגרמי. התיישבו עליו שנינו, ש' ואנוכי, והתחלנו לעבור, כשהגוי מוליך את החמור. הגשם גבר בינתיים והמים בנהר גאו מרגע לרגע. עברנו בשלום, אבל המעבר ארך הרבה, כי הבהמה הפקחית שירכה דרכה וחיפשה את המקומות הרדודים.

עלינו על הגדה ופנינו אל המללאח שבקצה המזרחי של הכפר, ששימש לפנים בירת אזור ברברי חופשי. הרגליים התחלקו וטבעו בבוץ, שנוצר בין רגע. עד שהגענו לשכונת היהודים, נרטבנו בגשם העז עד עור הבשר. כאן הובילו אותנו לבית של המורה בתלמוד תורה " אהלי יוסף ויצחק ", שקיבלנו בלבביות לא מעושה. מאיר תימצטיץ, אדם כבן ארבעים ער ומשכיל, סיפר על היישוב : יש כאן כמאתיים ועשרה יהודים , גברים, נשים וטף. המקום קדום הוא, והם יושבים לבטח. הבתים שלהם, ולרבים יש גינות ירק ועצי פרי, תפוחים, תאנים, רימונים, גפנים. מאיר מקבל בעד ההוראה בתלמוד תורה שבעת אלפים פראנק לחודש ( שלושים וחמש לירות ישראליות ). בהיתול דק הטעים, שהנה נעשה לפתע חסיד ליובאוויצי, דבר שלא חלמו עליו אבותיו. גם לו עצמו משונה גלגול זה. יהודי בוואדי דרע, שאבות אבותיו היו פונים לפני אלף שנה בשאלות אל גאוני בבל, הפך פתאום עורו ונעשה חסידו של רבי מרוסיה היושב באמריקה. ( בהקשר זה ראוי לפי עניות דעתי לקרוא את ספרו של יעקב לופו " ש"ס דליטא ", רואים את ראשיתה של ההשתלטות יהדות מזרח אירופה על יהדות מרוקו ונישולה מכל זכר או מנהג קדום שלה ).

שלא ביוזמתנו עברה השיחה לעניין העלייה לארץ ישראל. מאיר התחיל שופך את מר שיחו על מצבם הקשה של תושבי המקום. מתוך תקווה לעלייה לישראל מכרו רבים את בתיהם ואת חלקות האדמה שלהם לשכנים והתחייבו למסרם במועד מסוים. בינתיים נתחדשה הגזירה של " הסלקציה " ( הביטוי הינו במקור, וגם הגרשיים ) וצוות המיון פסל רבים מן המועמדים. הנה הוא עצמו מטופל במשפחה, ילדים, הורים, יחד שמונה נפשות, כלומר, המאכסימום של תלויים במפרנס אחד. ועליו לדאוג גם לרבנית הזקנה, אלמנתו של הרב המכובד בעיני כל, ולקרובתה הגרה אתה, על מי ישאירו אותן בתאמנוגאלת ולאן תפנינה, כשהמפרנסים יעלו עם בני משפחותיהם הקרובים ביותר ? באמת כל תושבי המקום קרובים אלה ולאלה, ולכל משפחה יש בעיות " פסולים " משלה. הקשיים שנותרו מעכבים את עלייתם, אבל כאן אי אפשר להישאר, כי הבעלים החדשים דוחקים בכוח שטרי המכירה החתומים.

Agdz (Berber: ⴰⴳⴷⵣ, Arabic: أگدز‎‎, also spelled Agdez) is a town in mid-southeastern Morocco, in the Atlas Mountains with a population of about 10,000. It is located at around 30°41′52″N 6°26′59″W. Agdz lies at the feet of Djebel Kissane and along the shores of the Draa River.

Tamnougalt is a kasbah and date palm oasis in the Atlas Mountains, and located in the Draa River valley in Morocco, some 95 kilometers south of Ouarzazate. The village is close to Agdz and has a famous kasbah. The Jbel Kissane rises to the north dominating the landscape. It is the former capital of the Mezguita region and residence of former caïds. Its name means 'meeting point' in Tachelhit. Each year, in the first week of October the Moussem Ellama is held, a cultural and religious festival for all villages in the neighbourhood

מארץ מבוא השמש-ח.ז.הירשברג – זאגורה וסביבתה

מארץ מבוא השמש

הגשם הוסיף לרדת, ומאיר הפציר בנו שנישאר ללון בביתו. דחינו את הצעתו, וכשנתבהרו קצת השמים החלטנו להמשיך לזאגורה. המעבר דרך הדרע היה קשה. החמור חש בסכנה ולא רצה להיכנס לנהר, שאמנם נתוספו בו מים רבים, אבל זרם בנחת בהשתפכו עתה לרוחב. כדי להקל על התנועות, הוחלט שנעבור אחד אחד, ומאיר נכנס ראשון למים והתחיל גורר את הבהמה, בעוד יהודי שני מחמר ומדרבן אותה מאחוריה. נהירים להם לאנשי המקום כל המעברות הרדודים של הדרע, ובכל זאת הרשו לחמור לנהוג לפי חושיו, והוא בחר לו דרך עקלקלה, שבה הגיעו המים עד לשוקיו של מאיר. הודינו למאיר מקרב לב על עזרתו, אבל הוא דחה את דברי התודה בפשטות ידידותית, וביקש רק את כתובתי בירושלים. נפרדנו בברכה להתראות בקרוב בארץ ישראל.

Zagora ou Tazagourt (en tifinagh : ⵜⴰⵣⴳⵓⵔⵜ Tazagourt, en arabe : زاݣورة) est une ville du Maroc. Elle est située dans la région de Drâa-Tafilalet dans le Sud marocain et est entourée de quelques belles kasbahs anciennes autour desquelles les bergers conduisent leurs moutons. Le désert est proche et le paysage prend une splendeur minérale dont l'éclat rejaillit sur les constructions.

La ville nouvelle de Zagora date du protectorat français dont elle était un des centres administratifs. Toutefois, l'oasis était habitée depuis bien plus longtemps, puisque c'est de là qu'est partie l'expédition des Saadiens vers Tombouctou en 1591. Un panneau, au centre de la ville, indique Tombouctou 52 jours alors qu'il en a fallu 135 à l'armée saadienne pour y parvenir.

Zagora est dominée par le djebel Zagora, et possède une vaste palmeraie. Elle est le point de départ de nombreuses randonnées dans la région. Les mercredis et dimanches a lieu le grand marché.

כשחזרנו למכונית רטובים מן הגשם ומן המעבר בנהר, עדיין לא העריב היום. הייתה עוד לפנינו דרך של כמאה קילומטר בנתיב עפר שנמשך לאורך הנהר, במרחק לא רב ממנו. חצינו בשלום כמה ואדיות צדדיים, שנתמלאו מי גשם גועשים, גם בדרך עצמה עמדו מים, והמכונית " נהנתה " מדי פעם בפעם מן המקלחת שהעלתה בעצמה.ליד אחד הכפרים שוב חצינו נחל איתן, והמים בו הגיעו עד מעל לצמיגי הגלגלים. הגענו כמעט לגדה השנית התלולה, והנה נעמדה המכונית והמנוע פסק מלפעול. לחינם טרח ש' והוסיף בנזין, העגלה לא זזה. לאושרנו נמצאו בקרבת המקום ברברים אחדים, שחשו לעזרתנו ודחפו את המכונית. זו התאוששה והוסיפה לפעול כהלכה.

ולאחר זמן מה, שוב מכשול. המים פלסו להם דרך בנתיב העפר וכיסו אותו עד גובה חצי מטר. מכונית קלה נעצרה לפני הנחל, כי בעליה, כושי בהיר עור, פקיד צרפתי, כפי שנתברר אחרי כן, שמקום עבודתו בקרבת זאגורה, ירא לעבור אותו בגלל משפחתו, אשתו הלבנה, שני הילדים והמטפלת, שהיו אתו. ואמנם, מכונית משא כבדה עמדה שקועה בתוך המים, והנהג עם עוזרו ניסו לחינם להיחלץ מן המצר. אך ש' דרך עוזו, ולאט לאט עברנו בצדי הדרך.  

הגענו לזאגורה בחשכת הלילה, רועדים מצינה ועייפים. נכנסנו ל " מקלט בנתיב " הפעם מייסודה של חברת תיירות הממשלתית. מנהל המלון ואשתו, צרפתים מאלזאסיה, ידעו כבר על השיטפונות באזור, כי קיבלו הודעה מהמושל הצבאי לעמוד הכן כשיהיה צורך להגיש עזרה לנפגעים בדרכים. בשעה מאוחרת יותר בא גם הפקיד הכושי עם משפחתו. הוא חיכה בסבלנות עד ששקעו המים, ועבר בשלום, אבל לא יכול היה להמשיך ישר לביתו ונאלץ להתעכב כאן. הגיעו עוד נפגעים, שסיפרו על הרפתקאותיהם, והמלון הפך באמת למקלט.

                                            זאגורה וסביבתה.

בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם " קצור " גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות. המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם " צלא " יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של " אהלי יוסף ויצחק ". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר. ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שארה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.

עמוד 4 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930