מארץ מבוא השמש – הירשברג

עמוד 4 מתוך 6123456

מארץ מבוא השמש – הירשברג-הזירה המדינית

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעהירשברגבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

מבעיותיה של העדה.

לא רצית להסתפק בביקורים שערכתי במשרד הקהילה ואצל הרב הראשי, ולא באתי על סיפוקי בהשתתפותי בתפילה ליל שבת ויום שבת בשני בתי הכנסת הקדומים של החארה. לא אוכל להסביר, למה נראו לי כה זרים ומוזרים הרבנים והחזנים, המשמשים בקודש כשלראשם כובעי הכמורה הצרפתית הרחבים, שחובשים אלה ברחוב.

כובעים אלה כמעט שהסתירו בעדי את כל התפילה בבית הכנסת. ייתכן מפני ששונים הם מכיסוי הראש הרשמי של המשרתים בקודש בכל שאר הדתות. ייתכן מפני שמיוחדים הם דווקא לכמרים הלאטיניים של ארץ אחת דווקא, והחיקוי דוקר בעיניים באלג'יריה, שמסורותיה הקתוליות בוודאי צעירות ביותר.

בשני בתי הכנסת הכרתי מספר תלמידים של בית מדרש לרבנים, הקיים זה שנים אחדות באלג'יר. תפקידו לספק משרתים בקודש לקהילות, רבנים, חזנים, קרואים בתורה, שוחטים וכדומה. בזמן ביקורי התחילו בהכנות להקמת בניין מיוחד למוסד זה, עם פנימייה לתלמידי חוץ. הוא צריך לקום על חלקה שלא אדמה שעליה השתרע לפנים אחד מבתי הקברות הקדומים.

לפי מה שקראתי בעיתון, נערכה לפני כמה חודשים החגיגה של הנחת אבן הפינה לבית זה ברום עם. אם בשעה זו חושבים ראשי הקהילות באלג'יריה ורבניה על בניין מוסד לתורה סימן יפה להם, המשתיק קטרוג, שאפשר להשמיעו על העיר אלג'יר עצמה.

סחו לי אנשי שיחי, כי הבעיה המטרידה אותם ביותר היא המספר הגדול והולך של נשואי תערובת בארץ כולה ובבירתה בפרט. אחדים נקטו מספר של גוזמא : 40 אחוז של נשואי תערובת ! אחרים הכחישו זאת והעמידו את מספרם רק על 15 אחוז.

מכל מקום אפילו המספר הנמוך דיו להורות על הסכנה הצפויה לעדה היהודית בעיר זו. ההתבוללות אוכלת בכל פה, ואלמלא הזרם הבלתי פוסק של תושבי הערים הקטנות, כמעט שהייתה קהילה זו מחוסלת. רק נחמה פורתא היא, כי תופעות התבוללות דומות שכיחות גם בין חוגים מסויימים של החברה המוסלמית.

בכל רחבי אלג'יריה,המונה תשעה מיליון מוסלמים ערבים, לא יוצא לאור שום עתון יומי בשפה הערבית. לא מפני שהשלטונות דיכאו את העתונות הערבי, כי בכל קיוסק אפשר לקנות את העתונים היוצאים במצרים, אלא מפני שאין דרישה במידה המאפשרת קיום עתון.

בשכבה המוסלמית האמידה אין יודעי ערבית ספרותית, ואחרים אינם זקוקים לעתון. השבועון " אל בצאיר " , בטאון אגודת ה " עולמא " המוסלמים באלג'יר שסיסמתו, הערביות והאסלאם, העתון היחיד בערבית המיועד לחוגים של אנשי הדת, מתפאר בזה, כי פעולת האגודה החזירה רבים מעוון והשיבה אותם לעמם ודתם.

כמה אמת בזה קשה לקבוע. מכל מקום המצב לא יכול להיות חמור. שכבת המתבוללים דקה היא וכמעט אפסית, לעומת המוני העם הדבקים בדתם ובמנהגי חייהם. השלטון הצרפתי לא הצליח להפכם לצרפתים במשך תקופה ארוכה למדי, ובוודאי שלא תספיק לו השעה כעת.

לפי האמדן מתגוררים בעיר כ – 30000 יהודים, והשתדלתי לראות " עמך " בעמלם. לאו דווקא את שלה שבאו לקהילה, כדי לקבל את חבילות המצות.

ביקשתי ולא מצאתי. ומכיוון שאמרו בזה חז"ל – אל תאמין, הרי האשם בי ובטביעת עיני, שלא ידעו להבחין בין המון העם את היהודים הפשוטים, את הפועלים ובעלי המלאכה, את הרוכלים והחנוונים. אולם סבורני, שגם אלה ששהו זמן ממושך בעיר זו לא הצליחו להגיע אליהם.

הם עצמם אינם מתדפקים ואינם משכימים לדלתו של נציג מחלקת העליה. יש עלי בממדים מצומצמים ממזאָב, אחד מאזורי הדרום, בגבול הצהרה האלג'ירית, שנשתמרה בו קהילה יהודית קטנה בגארדאיא. יש גם עולים מבני תנועות הנוער. עם זאת אין לומר, כי לא קיימת הסתדרות ציונית באלג'יר.

ראיתי את נציגיה ואת חניכי תנועות הנוער הציוניות בשחרית, שנערכה מטעם " המגבית " ביום ראשון באחד מבתי הקולנוע שבעיר. באולם נתאסף קהל רב למדי – בהתאם לגודל האוכלוסיה.

לפני שניים שלושה דורות הייתה אלג'יר אחד המרכזים של האנטישמיות הארסית מצד הצרפתים החדשים, ערב רב של בני עמם שונים, צאצאיהם של איטלקים, ספרדים, מאלטזים בתוספת דם של היאניצ'ארים התורכים.

  בני תערובת אלה, שזכו לקבל את האזרחות הצרפתית בתור נוצרים, ביקשו להצר את צעדיהם של יהודי אלג'יר ונסתייעו בהרפתקנים צרפתיים, שבאו הנה לצבור הון. כל אלה חברו יחדיו כדי להכשיל את פקודת כרמייה, שהעניקה ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית.

גם ידם של חוגים שמרנים קאתולים במטרופולין הייתה בפעולות ההסתה האנטישמיות, ובימי משפט דרייפוס הגיעה המתיחות לשיאה ופרצו פרעות דמים באלג'יר.

הדי פולמוס הדמים נשתמרו גם בשורה של ספרים וקונטרסים ובתשובה להאשמות האנטישמים הרגילות נתחברו כתבי הגנה, כדי להוכיח את צדקתם של יהודי אלג'יריה, את יושרם, צניעותם ומידותיהם הטובות. בעיית אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה שוב עלתה על הפרק, כאשר ניסתה ממשלת וישי, בימי מלחמת העולם השנייה לעשות את פקודת כרמייה פלסתר ולשלול בכל מיני טענות את זכויות האזרח מאת רוב היהודים.

בחברה מגובשת ומלאת און עלולות היו תופעות האנטישמיות לעורר תגובה, שתתבטא בתסיסה של התעוררות לאומית. כאן נצטמקה להצטדקות חלושה, שהדיה מפעמים עדיים בעתונות, ובוויכוח עם הנצרות ונושאי כליה למיניהם.

אמנם קיים גם ועד יהודי אלג'יריה למחקר חברתי. הוא הראה פעילות מסוימת בימי שלטון וישי, כשניסה לארגן את התנגדותם הפעילה של היהודים. עתה מוציא הוא עתון " ידיעות " בשפה הצרפתית, המתפרסם מדי חודש בחדשו, והוא נפוץ בכל צפון אפריקה. הירחון נוקט עמדה לאומית גאה, אבל אינו סבור, שרבה השפעתו על החוגים האינטלקטואלים באזור.

שוחחתי עם אישים אחדים מחוג זה, שהיו כנראה הנמושות. הכוחות החשובים בשדה הרוח ובמקצועות החופשיים, שנולדו בארץ זו, מוצאים הזדמנות לעבור למטרופולין, לפאריס, ומגיעים בה לעמדות נכבדות. גישתם של החוגים הצרפתיים הרשמיים והאקדמאיים כלפי היהודים השתנתה לטובה בשנים האחרונות.

ראש לכל, בוודאי עקב המתיחות הפנימית בארץ, המזכירה, שלא מן התבונה להרבות אויבים לעת כזאת, וגם בשל חידושה של מדינת ישראל, שהשפעתה כפולה, גם רכישת ידיד במזרח.

הספריה הלאומית המכילה למעלה מ – 350.000 ספר שוכנת באחד הארמונות של שליט אלג'יר התורכיים. חזית הבית, קישוטי הפנים והחצר עלולים להשרות משהו מהרוח של תקופה שעברה ולהכניס את האדם לאווירה של היסטוריה.

האוסף חשוב ביותר, ומכיל כמעט כל מה שנתפרסם על צפון אפריקה בכלל ועל אלג'יריה בפרט מאז המצאת הדפוס – ומבחינה זו נותן הוא אפשרות יחידה במינה לעבודה, במיוחד מאחר שמכונסים בו גם כתבי יד ערביים חשובים. אולם הארמון לא היה מיועד לשמש כספריה, ובגלל ערכו ההיסטורי אי אפשר להכניס בו שינויים.

הספרים המתווספים דחקו את הקטלוגים ואת הקוראים מהאולמות למעקה הפנימי, העוטר את הקומה השנייה, ולבסוף היה צורך להעביר חלק מכתבי היד ומהספרים יקרי המציאות למחסן – עד שיעמוד הבניין החדש של הספרייה, שהוחל כבר בהקמתו.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-אוראן.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

אוראן.

שונה אוראן מאלג'יר מכל וכל. תהפוכות גורל עברו על עיר זו, הקרויה בערבית וכן בעברית ווהראן. במשך מאות שנים מכוונות היו כלפיה התקפות הספרדים, שביקשו, להאחז בה. העיר החליפה לסירוגין את בעליה. פעמים מספר כבשוה הספרדים והחזיקו בה. בסוף איבדו את השלטון עליה והיא חזרה לידי התורכים, ארבעים שנה לפני הכיבוש הצרפתי.אוראן

וכזה היה גם גורלו של בית הכנסת, שהפכוהו הספרדים לכנסיה וחזר להיות בית כנסת, כשגורשו הספרדים, ושוב נעשה לכנסיה.

גם כעת נמשכת מלחמת הכיבוש בין האסלאם לנצרות, אם כי בדרכים שקטות. בלי הרף זורמים אליה מהגרים מספרד והשפעתם ניכרת בכול. מאידך, קרובה היא לגבול מרוקו ורב למדי מספרם של נמסולמים המרוקנים בעיר.

זה מזדקר מיד, הג'לביה המרוקנית בשביל הגברים ונשים עם הברדס האפייני, רישומה ניכר בכל לחובותיה של אוראן. סחו לי, כי גם בבתי הספר, ובמיוחד אלה לבנות, רב למדי מספר התלמידים ממרוקו.

ספרדים מכאן ומרוקנים מכאן, אלה המעצבים את דמותה של העיר. ובכל זאת ההתפתחות של אוראן לעיר תעשייתית גדולה החלה רק מימי שלטונם של הצרפתים. לפני המפקד שנערך בשנת 1832 היו בעיר רק 3800 תושבים, מהם 2000 יהודים, 250 מוסלמים והשאר אירופים. גם במחצית המאנ הי"ט מציין נוסע גרמני, כי היהודים הם רוב האוכלוסיה.

עדיים קיים רובע היהודי של ווהראן, ורחובותיו העיקריים קרויים על שם מקומות, שבהם נחל נפוליאון הראשון את נצחונותיו המזהירים, אוסטרליץ, ואגראם, מילאן. רגשותיהם הפטריוטים של יהודי ווהראן כלפי צרפת לא מנעו, בימי ממשלת וישי, בעד הרעלת האווירה בצורה חריפה ביותר.

היסוד הניאו צרפתי ביקש להוכיח את דבקותו ונאמנותו לתורת הנאצים. באוראן, העיר שכבשו בה היהודים עמדות חברתיות חשובות, הייה לפניהם ביקעה להתגדר בה. ולכן סבלו כאן יותר מאשר במקום אחר. אולם כנראה כיום זה נשכח כבר מלבם של יהודי וראון.

בקרבת הרובע הוקם בית כנסת הגדול, שבנייתו נמשכת משנת 1880 עד 1918. ואמנם הבניין מהודר באורגן שנגינתו מפארת את התפילות בשבתות. יש חדרי משרד, לשכות, חדרי כיתות לתלמוד תורה, מדרש, כלומר בית מדרש, עם ארונות מלאים ספרים.

לפי הרשימה נמצאים בהם חיבוריהם של חכמי המגרב, הוצאות נדירות של דפוס ליוורנו, אלא שלא ניתן לי להציץ בהם. אולם האספות המרווח פוּנה עתה, כדי לאכסן בו את המצות. בצפון אפריקה מכירת המצות הוא המונופולין של הקהילה, המשתמשת בזכיון הזה, כדי לספק מצות לנצרכים חינם, או במחיר זול.

ולכן חזיתי במשרדי הקהילה בכל מקום, שהגעתי אליו בפרק זמן זה באותה תמונה של התקהלויות העניים. לשבחה של קהילת אוראן יש לומר, כי לא רק בזה ניכרת יהדותה. הרחובות והסמטאות שברובע היהודי קרויים בשמות יהודיים : רבי שמואל אבן צור, ליאון, יהודה ג'יאן, הסרן אנקאווה וכיוצא בזה.

אבל לא השמות הם העיקר , גם הבתים יהודיים הם, גם תושביהם יהודים. כאן מתרכזים היהודים, שבאו מעבר לגבול עם מרוקו, ועדיין לא החליפו את הג'לביות והשאשיות השחורות שלהם. הם תפסו את המקומות שנתרוקנו על ידי תושבי ווהראן ותיקים, שעברו לשכונות אחרות. לא רק יהודים ממרוקו נכנסו הנה, גם המוסלמים תפסו שורה של חנויות ודירות.

כאן מורגש על כל שעל דופק החיים היהודיים. ניכר, שזה מרכז האספקה לתשמישי קדושה ולמזון כשר, חנויות ספרים, אטליזים ועוד. הבתים מקצתם ישנים, הסמטאות צרות מאשר ברובעים אחרים, אבל אין כאן אותה הדחקות כמו ב" חאראה " אוב " מללאח ".

ואמנם לפני שלושה ארבעה דורות היית זו אחת השכונות היפות בעיר, וכשנכנסו הצרפתים לעיר שכן כאן ברחוב האקווידוקאט, שעל הגבול בין משכנות היהודים למוסלמים, המטה הצרפתי ופה התגורר המושל הצרפתי. במרוצת הזמן יצא רחוב זה מתחומי השכונה היהודית. הוא שינה את אפיו, ובכניסה אליו מתנוססות עדיין מימי מלחמת העולם השנייה, האוסרת על חיילי צבאות הברית לבקר בו.

כל אחרי הצהרים טיילתי ברחובותיה המרכזיים של  הכיר בליווי מר ג. אגרג'ה ( מעין תואר דוקטור ) לשפה וספרות ספרדית של סורבונה, שהוא מורה למקצוע זה בליסי ( גימנסיה ) הממשלתי המכובד שבעיר. הלה, יליד המקום הסביר לי את מצבם הכלכלי של תושבי העיר, שהתפתחה בקצב מהיר והיא כעת שנייה בגודלה בארץ.

מספר היהודים מגיע ל -35.000, והם תופסים מקום נכבד במסחר, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. אגב השיחה בסיור גילה לי ג… שהוא מעין חוזר בתשובה ליהדות, וזה רק שנתיים ימים, שהתחיל להתעניין בה ובבעיותיה. הוא חושב גל על עלייה לארץ, אבל אינו יכול לתאר לעצמו כיצד יעזוב את קברי הוריו הטמונים כאן.

לפנות ערב חזרתי לבית הכנסת הגדול, כי רבה של העיר, רבי דויד אשכנזי,  הזמינני להשתתף בשמחה שח הכנסת ספר תורה חדש להיכל, ספר שנדבו אותו בני משפחה מרוקנית המתגוררים כעת בעיר זו, ושנכתב במיוחד בירושלים. אלה נדבו כבר כמה וכמה ספרים לבתי כנסת בארץ מולדתם וגם כאן.

בבית הכנסת התאסף קהל רב, כולם אנשי מרוקו. הרב, החזן, השמשים וילדי המקהלה שימשו בבגדי שרד לבנים כאילו היה יום כיפורים. הרב חבש לראשו מגבעת כמרים רחבה, גם היא בלבן, ובגאווה רבה הסביר לי לאחר החגיגה, כי רק עתה הצליחו להכינה במיוחד בשבילו.

אין מייצרים מגבעות לבנות, שהרי אין כמרים חובשים מגבעות בצבע לבן. בלט הניגוד בין " עמך " המרוקני ובין כלי הקודש " המצתרפתים ". אולם שמחתם של המשתתפים הייתה כנה ולבבית. בתור איש ירושלים נתכבדתי בהכנסת הספר להיכל. ולאחר הטכס ערכו המנדבים, באחת מעליותיו המרובות של הבית, סעודה של מצווה, הכל כמנהג מרוקו.

הצצתי לשיעורים בתלמוד תורה שהתקיימו אוחתה שעה בחדרים הסמוכים. זוג צעיר של שלוחים מארץ ישראל, שהגיעו זה מקרוב לאוראן, עמלו קשה, כדי להכניס לפרוזדורה של תורה ילדים מספר, תלמידים של בתי הספר הציבוריים. אין בכל אלג'יריה בית ספר של כי"ח, והשיעורים בתלמוד תורה הם המקום היחיד שבו מקנים להם ידיעות כל שהן.

השיעורים מתקיימים בעיקר בימי ה' וא' בשבוע, כשהילדים פנויים מלימודים בבית הספר. ואלה הלומדים גם ערב – ערב הם השקדנים החרוצים, או המתכוננים לבר מצווה, בוודאי שאין לזלזל באותו מועט שאפשר להעניק לידים שבעה שאינה לא יום ולא לילה, ובימים שבני גילם פטורים מעול הלימודים וחופשיים להשתובב ולשחק כאוות נפשם.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-תלמסאן.

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.minaret-mansourah-tlemcen

תלמסאן.

הבא אל תלמסאן מכיוון אוראן עובר לאחרונה כברת ארץ במנהרות חצובות בתוך ההר, צופה במפלי מים תלויים בגובה רבעל צוקי סלעים, מסתכל בפתחי מערות. הסביבה מלאה הוד פראי, כאילו לא ישב בה אדם. שום כפר, שום פרבר עירוני אינם מרמזים, כי מתקרבים לבירתם המהוללה של מלכי המגרב המרכזי, ששלטו כאן במוצאי מי הביניים.

והנה לפתע מתגלה העיר היושבת על רמה נישאה, שגובהה 800 מטר. עטרת הרים מכתירה אותה בחצי זר מדרום, ופניה צופים את השפלה ואת מישור החוף, המתפשטים למרגלותיה לשלוש רוחות. היה חוד האביב כשביקרתי בתלמסאן, והמישור עמד בכל הדר פריחתו ולבלובו.

אולם אלה שבחרו במקום זה, כדי להקים בו את מרכזם המנהלי והמסחרי, ודאי נמשכו אליו לא רק בשל יפי נופו, אלא נחונו גם בחוש אסטרטגי מובהק.שולטת תלמסאן על מרחב חיים רחב ידיים, שהכל בו, גם אדמה פוריה, גם קרבת הים, גם קווי תחבורה נוחים למזרח ולצפון ולמערב, והיא עצמה מוגנת יפה על ידי ביצורים, שביצר אותה הטבע.

לוחות מצבות גם כתובות לטיניות, שנתגלו בסביבה, מעידים, כי במקום היה מחנה צבאי בתקופה הרומית. חלק מהם מוצג לראווה בחצר המוזיאון המקומי, וביניהם יש גם שרידים המניחים מקום להשערה, כי אולי כבר אז נקלעו גם יהודים הנה.

מכל מקום ידוע לנו מתוך שאלות ותשובות של הגאונים , כי בימיהם ישבו כאן יהודים, שנפגעו בידי רדיפות " המייחדים ". מאחינו היושבים כעת במקום נעלמה לגמרי תקופה קדומה זו, ובשבילם מתחילה ההתייבות היהודית בתלמסאן עם בואו של הרב אפרים אנקאווה, מגירוש ספרד הראשון בשנת 1391. הוא היה אחד המקובלים המפורסמים בדורו, ומסביב לו נרקם זר של אגדות מופלאות הנפוצות בפי כל התושבים.יהודים, מוסלמים, נוצרים.

אחדות מהן שמעתי מפיו של רבי יוסף משאש, דיין במכנאס, ששימש שנים מספר רב ראשי של תלמסאן. קברו של רבי אפרים נמצא בבית הקברות העתיק, המטופח יפה ובטוב טעם, משמש מקום לתפילות ותחינות לכל מר נפש וקשי יום ללא הבדל דת, מין וגיל.

רבים באים להשתטח על קברו של " הרב ", כי זה שמו בקרב הארץ, ללא תוספת שם פרטי, ביום השנה לפטירתו, בראש חודש כסלו. מפורסמת ביותר ה " זיאראה " העממית הגדולה בל"ג בעומר, כשמתכנסים הנה אלפים רבים מכל הפינות, קרובים ורחוקים, יהודים ולא יהודים ונערכת התהלוכה בהשתתפות נציגי השלטונות, דבר לא שכיח בארץ זו.

כפי שסיפרו לי אנשים מהימנים אבד כבר עתה הרבה מתומה הפשוט של ה " זיאראה ", ואין עוד ההתלהבות התמימה שהייתה לפנים. יותר מדי מכוניות פאר ותלבושות נשים יקרות מוצגות לראווה. אולם כשביקרתי בבית קברות זה ראיתי תמונות של תפילה כנה, נוגעת ללב.

טמונות כאן עצמותיהם של גדולי הרבנים, שבהם נתברכה תלמסאן, המתכנה בשם " ירושלים הקטנה ", וזה תואר הכבוד בגדול של קהילה יהודית המתגאה בחכמיה. השקט והפשטות של הקברים במקום, שלא שמו עליהם בניינים מפוארים ולא מצבות כבדות משאירים רושם עמוק. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג-אוראן. קהילה מצטמקת.

 

 הירשברג  מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

אוראן.

קהילה מצטמקת.

זה שנים מספר שהעדה היהודית נמצאת במזל של ירידה. סח לי ראש הקהילה, שהוא גם ממלא מקום ראש העיר, כי לפני עשרים שנה עדיין היו כאן כ – 10.000 יהודים. אלה היו מתפרנסים בכבוד במסחר בתעשייה חקלאי, כגון, בתי בד לשמן, גתות יין, מסחטות למיצי פירות, טחנות קמח ואפילו בחקלאות גופא, מאחר שרבים רכשו להם אחוזות או חוות חקלאות גדולות, שהיו מעבדים אותן על ידי אריסים או פועלים מוסלמים.

עדיין מחזיקים בעמדות כלכליות אלא ואין דוחקים אותם מהן. המסחר בידיהם ורבים מעסיקים מוסלמים במפעלי התעשייה והחקלאות. האזור שקט ואינו מעורב במהומות. היחסים עם השכנים טובים, ובכל זאת מצטמקת העדה, ופולטת מדי שנה בשנה מספר ניכר של יוצאים לצמיתות.

הנוער עוזב את תלמסאן, כי אינו רואה סיכויים טובים להתפתחות העיר, שנדחקה הצידה, מאחר שמבוססת היא על החקלאות ואין אוצרות טבע בקרבתה. השכבה העממית מבקשת לה עבודה באוראן ובמרכזי תעשייה אחרים. העשירים, נמאסה עליהם הישיבה בעיירה הפרובינציונלית, שיש בה כעת רק כ – 50.000 תושבים. וכן ירד מספר היהודים בתלמסאן לפחות מ – 4500 נפש, ותהליך הנטישה הולך ונמשך.

היהודים ברובם גרים עדיין ברובע הקדום שלהם, שבמרכז העיר העתיקה, המוקפת כולה חומה בצורה. בעיר שבתוך החומה אין צפיפות כלל. רחובותיה, ושווקיה מרווחים, בתים בחלקם חדשים, ולא צר היה בה המקום בשביל כל המשרדים הממשלתיים, המוסדות הכספיים ובתי הספר שהקימו הצרפתים.

רק את ה " משואר " כלומר מקום המועצה, מושב המלכים והמושלים בתקופה התורכית הפכו לקסרקטין. מכאן יש להסיק, כי תלמסאן הקדומה הייתה מאוכלסת ביותר ויש להאמין לדבריהם של ההיסטוריונים שבתקופת זוהרה היו בה אוכלוסים פי שניים יותר מאשר עתה. בזמן האחרון הוקמו שכונות חדשות מחוץ לחומה, מהן של צרפתים ומהן של מוסלמים .

היהודים, שעזבו את שכונתם העתיקה – שאין לה שם מיוחד – נשארו בתוך החומה , חזיון גלותי מובהק. הם גם לא ראו בעין יפה שמטייל אני בשכונות הערביות, והיו מזועזעים כשסיפרתי להם, כי ביקרתי בקברו של סידי בוּ-מדין, מאחר שהזהירוני במפורש לא ללכת שמה.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-ביקור אצל בוּ-מַדְיַן.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

ביקור אצל בוּ-מַדְיַן.

ראיתי חובה כפולה ומשולשת לראות את קברו של בו-מדין, הקדוש המוסלמי המפורסם, הטמון באחד הכפרים בעיבורה של העיר. הקדש משלו נמצא ליד הכותל המערבי והרבה צרות נגרמו לנו עקב ואקף מוגרבי זה. כאדם הקרוב לענייני מוסלמים בישראל, מחוייב הייתי לספק את סקרנותי המקצועית רשמית.

וגם ראיתי את המקום הנחמד מדי פעם מרחוק ולא יכולתי להתאפק, שלא לערוך טיול ברגל, בדרך טובה, המוליכה לאורת בית הקברות המוסלמי הענקי ושורה של קברי קדושים בודדים השוכנים תחת כיפת זיכרון, שהוקמו לפני מאות שנים. איש לא זעם עלי במילה בלתי אדיבה ואף לא הסתכל בי בעין צהובה.

להיפך, כל העוברים , לרבות הנשים בירכוני ראשונים לשלום, וברצון רב השיבו על שאלותי. גם הסיור בכפר עצמו, שבו שורה של בניינים, מסגדים, מדרשות, מתקופת הזוהר של שושלת בני מרין ( המאה הי"ד לספירה ) כולם בסגנון הספרדי הטהור, משאיר רושם בלתי נשכח.

חזרתי לעולמה היהודי הקטן של תלמסאן. ברובע התכונן לקבלת שבת, שמאחרים בה בגלילות אלה. הייתה עדיין שהות לשיחה, חציה קודש, חציה חולין, שנושאה חנוכת בית הכנסת החדש של ה " חברה ", כלומר של חברה קדישא, שהוקם עתה בקומה שנייה של בניין תלמוד תורה על שם הרב.

היא נועדה למחרת השבת לשעות אחר הצהרים, ומאחר שהתכוונתי לצאת לדרך ביום ראשון בבוקר, הזמינני ראש הקהילה והגבאים לסייר בבית מיד, עוד לפני התפילה. עדיין עוסקים היו בו בעלי המלאכה, בחינת מכה בפטיש. גם כאן אולם מרווח, מרוהט ומצוייד יפה, שיוכל להכיל כמאתיים איש, והבטיחוני שהוא יהיה מלא בשבת ובחג.

בית הכנסת הגדול, בניין חדש ומרווח, הנקרא על שמו של הרב, היה מלא מפה אל פה. לפי המסורת הוקם במקום בו עמד לפני בית הכנסת, שבו התפלל הרב. גם למחרת בבוקר התכנס קהל רב לתפילה. שמתי לב לבני הוער בגיל בר מצווה בקירוב, מתפללים כאילו במשמרות.

 כת נכנסת וכת יוצאת. הוסבר לי, שאלה הם תלמידי בתי הסר התיכוניים, המנצלים את ההפסקה הגדולה ואת השעות המוקדשות להוראות מקצועות שאינם חובה, כדי לקפוץ לבית הכנסת. המתפללים עצמם היו מחוגי המעמד הבינוני, סוחרים בעלי מלאכה. לפנות מנחה התכנס קהל רב למדי ללימוד, כלומר שיעור בזוהר.

בין ההמון.

שביתתי במקום איפשרה לי להתהלך בו להנאתי לאורכו ולרוחבו, ולהכיר את כל מבואיו ומוצאיו. הקפתי את חומת העיר מבחוץ, נדחקתי בין הקהל שהצטופף לפני השערים של הרחבות, והקשבתי שעה ארוכה לסיפוריהם של " קצאץ, כלומר מספרי סיפורים מקצועיים, שתוכנם אגדות מחיי מוחמד הנביא וקדושי עליון.

האנשים עומדים בעיגול ובפנים יושבים שניים – שלושה , כלי זמר, המלווים את סיפורו של הקצאץ, בתוף ובחליל. הלה, עתים זקן ועתים צעיר, לבוש בגדי דרוויש, מסתובב בעיגול ומדבר כאילו אחוז תדהמה. כל פעם שהו מזכיר את שם אללה מרכינים המאזינים את ראשיהם, מרימים את כפות ידיהם אל אזניהם ומברכים את השם.

בסיום כל סיפור סובב הדרשן עם קערה ואוסף נדבות. הנלבבים והנרגשים מקדימים וזורקים את מעותיהם עוד במשך הדרשה לעבר המנגנים המאספים אותן בזריזות לתוך הקופה.

מרובים בעיר נושאי ג'לביות מרוקניות, גברים ונשים, במיוחד בשכונה שמחוץ לחומה. מאנשי המקום הם, שקיבלו את האופנה הלאומית החדשה. בניגוד לאוראן לא ראיתי כאן אף יהודי מרוקני אחד במלבושו המסורתי. תלתסאן אינה מקום קליטה בשבילם. היהודים המקומיים הסירו מזמן את מלבושם המזרחי ואינם נבדלים מהצרפתים.

רק בבית הכנסת מצאתי שניים – שלושה קשישים חובשים " פאס " אדום עם ציצים ארוכים, ולובשים מכנסיים רחבם, אבל זה מלבוש צורכי. התבוננתי בשווקים המרובים מלאכת האורגים, המייצרים על נולי יד " חאיכים " – סדיני צמר או משי המשמשים כמעטה או כמעיל עליון, בעיקר לנשים – מרבדים, שמיכות, ציפויים לכרים קטנים וגדולים, הצבעים והדגמים יפים, אבל המלאכה גסה יותר מזו של אורגי תוניסיה והמחירים גבוהים בהרבה.

שאלתי למוצרים עדינים והאומנים הודו, כי דברים אלו מייצרים רק לפי הזמנה מיוחדת. ראיתי גם את הצובעים בעבודתם. לא ראיתי יהודי ברובע הערבים. כנראה אין אלה זקוקים לבעלי מלאכה יהודים, חוץ מסנדלרים ומטליאי טלאים, ויש הפרדה ברורה מבחינה זו 

סיכמתי את רשמי עשרת הימים ששהיתי באלג'יריה. התמונה רוויה צללים כבדים. היהדות כאן הולכת ומאבדת את דמותה, נטחנת בריחיים ומטשטשת בתנאים המיוחדים. הנוער יוצא מבית הוריו ערום ממסורת, ללא צנת מגן לנשמתו, ללא לשון מיוחדת, ללא תרבות, ללא ארגון חברתי מגובש.

אבל הרהרתי בלבי, ובכל זאת באלג'יר עומדים לבנות בית מדרש לרבנים, באוראן השתתפתי בהכנסת ספר תורה חדש שנכתב בירושלים, בתלמסאן המתרוקנת הקימו בית כנסת חדש. אכן לא אלמן ישראל.

סוף הפרק אלג'יריה " ממזרח שמש עד מבואו " ח.ז. הירשברג

מארץ מבוא השמש – הירשברג-מרוקו מסע בגבול המזרחי. 

 

מארץ מבוא השמש מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

4 – מרוקו

מסע בגבול המזרחי. 

כניסתי למרוקו הייתה דרך העיר אוג'דה, שהיא היום כעין דלת אחורית, המשמשת בעיקר את צרכיהם של תושבי אזור הגבול בין אלג'יריה למרוקו. אכן, לפנים שימש המישור שבין הרי הריף להרי האטלס שער ראשי לכל פלישה מהיבשה. העיר אוג'דה נוסדה על נתיבם של הכובשים הערביים הראשונים, שמאה השמינית לספירה, והאזור הוא שטח המריבה הקדום בין שליטי המגרב השונים. העיר קרובה לגבול האלג'ירי, ואותה כבשו הצרפתים לראשונה, כשהחלו בפעולותיהם הצבאיות במרוקו, לפני חמישים שנה.

אני שוב מדגיש מדובר אודות התקופה של שנות החמישים המוקדמות של המאה העשרים.

הגעתי למקום ברכבת מתלמסאן, השוכנת במד האלג'ירי. בדיקת הדרכונים והמזוודות של הנוסעים המועטים באופן יחסי, אף על פי שהיה זה יום ראשון בשבוע, החלה מיד עם צאת הרכבת מתלמסאן, ותיכף הורגש שנכנסים לאזור " מחשמל ". הפקיד לא הסתפק בהעפת עין על הדרכון ועל פתקי הכניסה ובהחתמת הדרכון, אלא הסתכל בקפדנות בכל פרט ופרט שבניירת, השווה את הצילום עם פרצופו של הנוסע, שאל שאלות, התעניין בתוכן המזוודות, שקל אותן בידו, וביקש לפתוח את הגדולות והכבדות שבהן.

ניכר היה, שאין הוא מתעניין בסתם סחורות החייבות במכס, בידו כבר צרור דרכונים ולפי כריכתם אני מכיר, שרובם הוצאו על ידי שלטונות החסות במרוקו ומיעוטם של אזרחי צרפת, ואלג'ירים בתוכם. גם דרכוני מתווסף לצרור זה, ותמורתו אני מקבל מספר. השכנים לתא מסבירים לי, כי באוג'דה כולנו נצטרך לרדת לאולם ביקורת הגבול והמכס, ואיש אינו פטור מחובה זו ומהורדת מזוודותיו. אמנם ממשיכים לאחר מכן באותה רכבת ובאותם הקרנות ממש, אבל חומרה זו הונהגה בגלל מצב החירום.

באולם לפני אשנב הביקורת מסתדר תור לא ארוך, ובשעת ההמתנה אפשר לעמוד על טיבם של קהל הנוסעים המעורב. צרפתים וצרפתיות בגיל העמידה עם מזוודות יד קטנות, ניכר, שהם עורכים ביקור של שעות ספורות. גברים צעירים שחומי פנים, לבושים אירופית עם נשיהם בג'ליבות גנדרניות וצבעוניות, כחולות, אפורות, ירקרקות, גזורות לפי האופנה החדשה, שהיא חיקוי הג'לביות של הגברים. האופנה החדשה, שאינה מסתירה את חיטובי הגוף, היא למורת רוחם של הקנאים האדוקים, התובעים שהאישה תתכסה בחאיך המסורתי, לת'אם – רעלה – המשי הלבן, מעשה רקמה או תחרה צריך לכסות את חצי אפן, שפתן וסנטרן.

נראה שאלה פקידי הממשלה הצרפתית או השלטון השריפי. בין העומדים גם מספר ברברים, בג'לביות חומות, מאריג גס שעיר ונשיהם בחאיקים  מסורבלים, לבנים או צבעוניים. גם הם מאריג גס. הצעירים שביניהם בראש התור, ומעוררים את רוגזן השקט של הגבירות הצרפתיות.

כעבור מחצית השעה נפתח האשנב, ואותו פקיד הביטחון בעצמו מתחיל להחזיר את הדרכונים, אגב שאלות נוספות. גם אותי חקר בשנית, לשם מה באתי, ומה מתכוון אני לעשות, ולאם פני מועדות לאחר שאעזוב את אוג'דה, והיכן אני עובד. לבסוף נפטרתי ממנו בשלום ויצאתי לביקור בעיר.

אודה ולא אבוש, לבי היה שקט בעשותי את צעדי הראשונים בכיכר התחנה ובשדרה המרווחת ורחבת הידיים המוליכה אל הרובע החדש, האירופי. היה זה יום מנוחה הרשמי, ופרחחים צעירים, לבושים אירופית, כלומר צרפתים, פטורים מלימודיהם שיחקו ברחוב השומם. אלה קידמני בקריאות. נראה שהכירו בי את הזר, ואולי אף את היהודי.

לא הייתה בידי שום כתובת, שום המלצה אל מישהו. מה שידעתי על אוג'דה, מה שהשמיעו באוזני בתלמסאן, מה שראיתי ברכבת ובתחנה, לא היה עלול להגביר את רגש הביטחון. צהרי היום, הרחובות ברובע האירופי ריקים מבני אדם. גם בימות החול נסגרות כל החנויות בשעה זו, ולאחר שחלף זרם המכוניות וגל הולכי הרגל האצים רצים בשעה שתיים עשרה בדיוק לסעוד את לבם, משתתקת התנועה וגם הרחוב הרועש נח את מנוחת הצהרים. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג- במדינה של אוג"דה.

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד

 במדינה של אוג"דה.

מחליט אני לבקר ב " מדינה ", ובין רגע אני בתוך תוכה של תנועה והמולה. החנויות פתוחות, הרחוב הצר שוקק עוברים ושבים. עיני תרות למצוא את בעלי השאשיות – כיפות – והג'לביות השחורות. לעת עתה איני רואה אף אחד מהם. אני מסתכל בשלטים, אולי אלה יצביעו לי, היכן כאן יהודי, גם זה לשווא.

בין כה וכה אני כבר ב " סוק " וב " קסריה ", שוק האריגים, המוקף מצד אחד חומת חמר גבוהה, שריד חומת העיר, שסבבה אותה מכל צד. בכל הכיכר הנרחבת אני מבחין רק בטיפוסים ברברים, לפי מלבושיהם וכיסוי ראשם, ניכר, שהם כפריים. אין כאן צפיפות, חלק מהשטח ריק, אף על פי שזה יום השוק.

גמלים רובצים ומעלים גירה, לא, כאן יהודים. לא בין הרוכלים העומדים ליד סוכותיהם ואוהליהם, ולא בין הקונים. אני דורך עוז ויוצא באחד השערים שבחומה, והנה אני מחוץ לעיר, לפני באב אל-ווהאב המפורסם, בחומה שעל ידו מצביעים עדיין על הסימנים של ווי הברזל, שעליהם היו תוקעים את ראשיהם הכרותים של המורדים. מחובתם של היהודים היה למלוח אותם, כדי שלא ירקבו מהר, ולהציבם על החומה לדיראון ולאזהרה.

חוזר אני לכיכר, נכנס לחנויות, מעמיד פני קונה ושואל למחירן של סחורות שונות, ולמד שהם גבוהים בהרבה ממחיריהם שבתוניסיה וזולים מסחורות שבאלג'יריה. הסוחרים אדיבים ועונים ברצון על כל שאלה. לבסוף רוכש אני כיפה סרוגה, בדיוק במחצית המחיר שהוצע לי בראשונה. רק בשוק המזונות המלא מכל טוב יש תנועה, אבל הזוהמה !.

הסיבוס ארך כשעתיים, ושוב אני ברחוב הראשי של המדינה, בקרבת המסגד הגדול. טפטף גשם קל ונכנסתי לחנות ניירות לקנות כרטיסי תמונות. פניו העדינים של בעל החנות, דבריו המנומסים עוררו בי את הרושם, כי לפני אברך משי יהודי. בלי להרהר נחפזתי ושאלתיו אם הוא יהודי. הלה הסתכל בי לרגע וענה בשלילה. משום מה צצה המחשבה בלבי, שתשובתו אינה כנה ואמרתי לו שאני מירושלים. הוא התבונן בי פעם שנית, ובכל הנימוס ובשקט מוחלט נשבע בנביא שאינו יהודי. קניתי אצלו מה שקניתי, ונפרדנו בכל הנימוס הערבי. אחרי כן סיפרתי מעשה זה ליהודים אנשי המקום, ואלה אישרו, שאין באותה סביבה סוחר ניירות יהודי או יהודי שנתאסלם, וכאחת השתוממו, כיצד העזתי לשאול שאלה כזו, וכיצד לא חששתי שמא אעליב את החנווני ואעיר את חמתו.

נכנסתי לחנות לספרי דת מוסלמיים כדי לשאול על ספרים שונים ועפתי עין על ירחון מצויר מלפני חודשיים. לבקשתי, לתת לי את החוברת האחרונה, עונה בעל החנות, שזו שבידי היא האחרונה. אני חושד בחנווני שרוצה הוא למכור לי סחורה ישנה, ובשיחה מתערב אדם צעיר, שעמד מן הצד, ומבקש אותי שאקח חוברת זו בחינם, אין כסף, כמתנה ממנו.

אני מסרב, ובין שיחי מציג את עצמו כעורך והמו"ל של ירחון זה, " הנה כל שי " – כאן כל דבר – לספרות, חברה ומדע, שהתחיל בפרסומו לפני שלוש שנים בקאזאבלנקה אבל עתה פסק מלהופיע.

נקשרה שיחה ארוכה ואני למד משהו על בעיות התרבות הערבית במרוקו. לא בגלל ריבוי ירחונים או שבועונים אחרים, ולא בגלל התחרות העיתונות היומית נפסקו חייו של " הנה כל שי " . שום ירחון או שבועון מצויר אינו מתפרסם במרוקו, ויש רק עיתון יומי עלוב אחד בפאס. אלא פשוט אין קוראים ומתעניינים. כדי להוכיח זאת, את אמיתות דבריו הצביע על מאמרו הראשי בגיליון זה, האם יש אצלנו קןראים ? והתשובה בצדו, הירחון פסק מלהופיע.

" המדינה " שטח קטן ולאחר שלוש שעות של שוטטות ללא כל מטרה מסוימת, נדמה לי, שאני מכיר כבר את כל החנויות. מכל מקום אין ספק שאותי ראו כבר כולם. ואני מהרהר בלבי, אכן זו היא אוג'דה המפורסמת, שבה אירעו מאורעות הדמים ב 1948, שבועות מספר לאחר קום מדינת ישראל. המון מוסלמי מוסת התפרץ לבתי היהודים, הרג ופצע, שדד והחריב דירות וחנויות.

לאחר שהתגבר הצבא הצרפתי על המתפרעים בעיר, עברו המסיתים לג'יראדה, מכרות הפחם שבמחוז. ובאותו לילה הצליחו לארגן התקפה על העדה היהודית הקטנה, שמספרה לא עלה על כמה עשרות נפש, וכמעט כולם הושמדו.

ארבעים וארבעה הרוגים, למעלה ממאה ושישים פצועים, מהם שישים פצועים קשה, מאות דירות וחנויות שדודות והרוסות. זה היה קציר הדמים של אותו יום, וזה היה המחיר ששילמו יהודי אוג'דה והמחוז עבור הכרזת עצמאות מדינת ישראל.   

מארץ מבוא השמש – הירשברג

  מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

במללאח הישן וברובע היהודי.הירשברג

בעמדי באחת הכיכרות הקטנות, בהצטלבות ארבע סמטאות מציץ אני ומוצא את אשר לשווא ביקשתי עד כה. הנה יושב חייט כפוף על מלאכתו ולידו עומד לקוחו הברברי, מיד ידעתי מי זה לפני, כי ראיתי צילומים רבים של תמונה זו, תופר או תופרת יהודיים, ועל ידם הלקוח המסתכל במלאכתם. אף על פי כן שנכוותי כבר פעם אחת, ניגש אני אל התופר ללא היסוס, ושואל אותו אם הנהו יהודי. כן הוא יהודי, ומאחר שמתעניין אני ביהודים, יקרא לבנו המסתובב כאן בין החנויות, שיוליך אותי לבית הכנסת ולתלמוד תורה.

בהדרכתו של ילד צנום שמראהו כבן עשר, אך על פי שהוא כבר בר מצווה, אני מתחיל בחלקו השני של סיורי באוג'דה.

כל הזמן מהלך הייתי בשטח זה, ורק עתה נקלעתי לאתה סמטה המקבילה לרחוב הראשי, הנקראת עדיין שוק היהודים. צרה ועלובה היא, בתים נמוכים בעלי קומה אחת בלבד, החנויות בה קטנות, כוכים חשוכים ודלים. בעיקר מוכרים כאן אריגים, ואמנם יש כאן כמה חנוונים יהודים. הילד מצבע על אחת מחנויות היהודים, ובעל החנות מסביר לי, כי כמחצית החנויות שבשכונה זו, שהיוותה לפנים את המללאח, עברה לידי המוסלמים. הנה כאן מימינו וממולו יושבים עתה ערבים.

עם בא הצרפתים, לפני חמישים שנה, התחילה העיר להתרחב והוחל בהקמת רבעים חדשים. אז התחיל להתרוקן המללאח הצר, השוכן בלב ה " מדינה ". אגב הוא לא היה מוקף חומה חוצצת בינו ובין ה " מדינה ". איש שיחי מספר כי בשנת 1948 נעזב המללאח על ידי היהודים, ורק בודדים ממשיכים לגור בו.

מאז התחילו גם החנויות לעבור לידיים ערביות. עתה היחסים עימהם טובים, אבל כולם, כיהודים, כמוסלמים, סובלים בגלל המצב המדיני.בימי מתיחות חוסמים הצבא והמשטרה הניידת את הדרכים ואינם מרשים לתושבי הסביבה לבוא ולערוך את קניותיהם בעיר. הנה היום, השוק כמעט ריק ואין כל תנועה מהסביבה, והלא פסח בעוד כמה ימים, ועמך  ישראל צריכים פרנסה..

הילד שהצתין לי בסבלנות, מביא אותי לבנייני הקהילה, בית הכנסת החדש, תלמוד תורה ו משרד ועד הקהילה. כולם ברובע החדש, המרוחק דקות ספורות מן המללאח. כל אלה הוקמו על שטח, שהיה פעם חלק של בית העלמין העתיק ופונה עם הרחבת העיר. שיחקה לי השעה, ארבע אחר הצהריים, ועדיין הילדים יושבים בכיתותיהם ולומדים. אני מכיר את המנהל י. ע. יליד סטאט שליד קזאבלאנקה, ותלמיד הישיבה במכנאס, אדם צעיר בן עשרים וחמש, והוא סח עמי על כל הפרטים בנוגע לתלמוד תורה.

אין בעיר בית ספר של כי"ח, אלא בית ספר ממשלתי המיועד לילדי היהודים. בהתאם לחוק הצרפתי, על הפרדת הדת מהמדינה, אין מלמדים בבית ספר זה שום לימודי קודש. לעומת זאת פטורים הילדים מלימוד ביום ה', וגם ביום א' ואז מבקרים הם, ולא כולם, כי אין חובה, בתלמוד תורה.

בשני ימים אלה מתכנסים בקירוב 350 ילד, הלומדים בשש כיתות, לכל כיתה שתיים-עשרה שעות הוראה בשבוע. מתחילים באלף בית, מלמדים תפילות, פרשה, דינים, קצת עברית. הייתי בכיתות, ונוכחתי לדעת, שבכיתה הגבוהה הילדים בגיל בר מצווה מבינים וגם מדברים עברית. בתלמוד תורה מבקרים רק בנים, ואין כל סידורים לחינוך הבנות.

ואין כיתות המשך בשביל ילדים שסיימו את בית הספר. לעומת זאת יש שתי כיתות בשביל ילדים בני חמש עד שבע, שאינם לומדים עדיין בבית הספר, אלא מבקרים כל יום בתלמוד תורה. בימי החופש הגדול של שלושה חודשי הקיץ, לומדים הילדים שש שעות ביום בתלמוד תורה. חינוך זה מקיף רק את הילדים הלומדים בבית הספר ה " פראנקו-יהודי ", כלומר את המרוקנים. ילדיהם של יהודי אלג'יריה, שהם אזרחים צרפתים, לומדים בבתי הספר הצרפתיים הטהורים, ובדרך כלל אינם מבקרים בתלמוד תורה. חינוכם היהודי מצטמצם באותה מנה זעומה שמספקים להם, כדי שיוכלו לומר את הברכות בהגיעם לבר מצווה. מכל מקום הקדיש נדפס באותיות לטיניות.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.מארץ מבוא השמש

בתלמוד תורה חמישה מורים קבועים ואחרים חלקיים. משכורותיהם  נמוכות, ורק המנהל מקבל עשרים ושבע אלף פראנק לחודש, כמאה ושלושים וחמש לירות ישראליות. שני מורים מקבלים כל אחד עשרים אלף פראנק, אחד שבעה עשר אלף פראנק, ואחד עשרת אלפים. מובן, אין זה מספיק לפרנסתם, וכל אחד יש עוד " פרנסה " צדדית מכל מיני התעסקויות. אחד עובד במחלקת העלייה של הסוכנות, ואחד מלמד שיעורי ערב, ולאחרים יש שיעורים פרטיים, או שהם שוחטים וחזנים וכדומה בכלי קודש.

ההנהלה הכספית של תלמוד תורה היא בידי המפקח, והתקציב בא מהקצבות הקנילה, הג'וינט, ממגביות מיוחדות ומנדבות בבית הכנסת.

בשעה חמש נסתיימו השיעורים והילדים הסתדרו זוגות, זוגות, ויצאו בסך מכיתותיהם. לאחר שנדברתי עם מר י. ע. להיפגש איתו כעבור שעה ולערוך יחד כמה ביקורים, יצאתי להסתכל בנעשה בחצר ובמשרד ועד הקהילה, אשר שם התקהלו העניים כדי לקבל מצות של פסח.

הכרתי את הרב משה מרציאנו, אחד הדיינים בעיר, ועוד אחדים מחכמי העיר. אווירה של פגרה שרויה כבר עליהם, והשעה כשרה לשיחה על ענייני הקהילה ועל מצב היהודים.

מכירת המצות וחלוקתם לעניים עומדת להסתיים, משמשת הזדמנות מצוינת לאמוד את גודל האוכלוסייה היהודית בעיר. הסטטיסטיקה הממשלתית מאפשרת לעמוד על השתייכותם של נתיני הסולטאן, ולא על זו של אזרחים זרים, והצרפתים והאלג'יראים בכלל זה. לפי המספרים הרשמיים יש באוג'דה קרוב ל 4000 יהודים, מאחר שבשנים האחרונות עברו הנה רבים מתושבי הסביבה.

אוג'דה משמשת מרכז לעלייה לישראל מצפון מזרח מרןקן ותחנת מעבר עבור העולים. הנה באים מברגנת בדרום מאל עיון ותאורירת במערב, ואפילו מדבדו בדרום מערב. רובם יוצאים לישראל, טבל יש כאלה הנתקעים באוג'דה ונכנסים לדירותיהם ולעסקיהם של העולים מאוג'דה. המקומות הקטנים נעזבים והיהודים נוטים להתרכז בכרים הגדולות. וכן רוקה, שעל אף העלייה מאוג'דה עצמה, גדל בה מספר היהודים בשנים האחרונות. העיר מתפתחת ואף על פי שהיא סובלת בגלל המאורעות, המצב בה יותר טוב, מאשר בערים הקטנות, ששם אין פרנסה ליהודי.

המספר שנקטו הנכבדים אינו מתאים לזה שמסרו לי בתלמסאן, ושלפיו חיים באוג'דה, כשבעה-שמונה אלפים יהודים, ואני מבקש, שיסבירו לי פשרו של ההבדל. תשובתם הדהימה אותי, אמרו יש בעיר כ 3000-4000 אלג'יראים, אבל אלה אינם נחשבים בכלל הקהילה. יש להם בתי כנסת משלהם, ואין הם מתערבים, ואין הם משתתפים איתנו בשום עניין ציבורי, חוץ ממפעל המצות. 

רק לפי מספר חבילות המצות, שמכרנו וחילקנו, אפשר לאמוד בקירוב את מספרם. השנה סופקו על ידי הקהילה כעשרים טון צמות, ומאחר שהמצות המקומיות במרוקו קשות ועבות, וכמעט כל מי שידו משיגה קונה גם מצות מתוצרת חו"ל, יש לשער, כי העיר מונה בקירוב שבעה-שמונה אלפים יהודים.

שאלתי לפרנסתם של יהודי אלג'יריה באוג'דה. מהם רופאים ועורכי דין, סוחרים סיטונאים ויבואנים, פקידים בחברות צרפתיות, בקיצור, השכבה העליונה של האוכלוסייה. הם גרים בכל הרבעים החדשים, בין ערבים בין צרפתים, ויש להם חווילות יפות והדורות. וברור שלא חסרים גם אביונים, אבל אלה המיעוט, בעוד שבקרב היהודים המרוקנים היחס הוא הפוך, רובם קבצנים ודלפונים ומיעוטם אמידים.

היחסים עם השלטונות הצרפתיים טובים וגם עם הפאשא, נציג הסולטאן, חיים בידידות, הפאשא הוא מהאצילים המקומיים ונמנה עם המתונים.

מארץ מבוא השמש – הירשברג… דיוקנה של עיר.

 

                            דיוקנה של עיר.מארץ מבוא השמש

בזהירות רבה שאלתי לפעולות תרבותיות, לימוד תורה, תנועה לאומית, ציונית. התשובות לא היו מעודדות, טמנם משהו נעשה בשטח הזה, קיים ארגון " נוער ציוני " שירש את מקומו של ה " בונים ". חלק מילדי בית הספר מאורגנים בצופים היהודים צרפתיים, אבל אין לארגון זה כל אופי לאומי. בביתו של ראש בית הדין יש ספריה תורנית, שכינסה מי שהיה נשיא ועד הקהילה. לא יכולתי לראותה, כי הרב אפרים אנקוואה, ראש בית הדין יצא כבר לחופשת פסח.

לא היה מה לספר הרבה על חיי העדה. וראש הקהילה מר כ. שביקרתיו בחנותו, חנות אריגים ברחוב הערבי, לא היה לו מה להוסיף על הדברים ששמעתי. אמנם, אם דבריהם של אנשי אוג'דה עניים הם במקום אחד, במה שמתרחש בהווה, עשירים הם במקום אחר, בסיפורים על עברם של היהודים באזור.

הציר העיקרי שעליו סובבות המעשיות הוא תוקפו ועושרו של יהודי, בעל " דאר בן משעל ", כלומר בית או טירה של בני משעל, שחי לפני שלוש מאות שנה. הוא שלט על אחיו היהודים, אבל גם המוסלמים היו נשמעים לו וממלאים אחר פקודותיו. באותם ימים הגיע מדרום הארץ לפאס אל-ראשיד, אחד השריפים ממשפחת עלי, חתנו של הנביא מוחמד, וביקש לתפוס את כס המלוכה. לשם כך דרוש היו לו כסף. והכסף היה בטירתו של היהודי. בערמתו, ובעזרת אנשי סודו, הצליח ראשיד להגיע למצודתו של בן משעל ולהשתלט עליה.

בן משעל עונה למוות, ולפני מותו הודה, היכן טמונים אוצרותיו. בכספו של היהודי רכש לו אל-ראשיד תומכים רבים ותפסו את השלטון במרוקו. הוא היה הסולטאן הראשון של שושלת הפילאלים, השלטת עד היום בארץ. 

מולאי איסמעיל אחיו של אל-ראשיד, שמלך אחריו, השלים את מעשהו של קודמו וגירש את כל היהודים שישבו עדיין בדאר בן משעל, לסביבות דבדו, וכן נושלו היהודים מחבל ארץ, שבו היה השלטון בידם. שמעתי נוסחאות רבות על מעשה זה, לפי אחת מהן, השגורה בפי הערבים בפאס, רדה בן משעל בפרך במוסלמים, שהיו נאלצים להביא מדי שנה בשנה נערה בתולה לבית הנשים של היהודי.

הדבר חרה מאוד למולא אל-ראשיד, שהתחפש בבגדי אישה והובל אל ביתו של העריץ. בני לוויתו הסתתרו בארבעים ארגזים, שכפי המנהג היו בהם המתנות והתכשיטים בשביל בן משעל. משנכנס אל-ראשיד אל הטירה יצאו חבריו מהארגזים וערכו טבח בין שוכני הטירה.

אין ספק כי כמקור לסיפורים אלה שימש מעש אמיתי, שאיר בסביבות אוג'דה. מקרים של שוד ורצח יהודים עשירים קרו לא פעם בדברי ימיהם של יהודים בכל מקום.

יוסף ע. הזמינני לבקר בבית חתנו ולהכיר את משפחת אשתו. ידעתי כבר, כי חותנו ש., צורף זהב ובעל חנות תכשיטים הוא יורד, שניסה להיאחז בארץ ישראל ולמצוא מקור פרנסה. אמנם משפחת אמו, אשתו, הבנות הנשואות והפנויות ואחדים מבניו הצעירים נשארו עדיין באוג'דה, אבל הוא מכר את חנותו, ומשלא הצליח להיקלט חזר לאוג'דה, ונאלץ להתחיל מחדש ולשכור חנות ובית מגורים. גם שני בנים, שהתנדבו ל " מח"ל ", השתתפו במלחמת העצמאות ולאחר מכן עלו על הקרקע והיו בין מייסדי מושב עובדים וראשי הדברים בו, חזרו כעבור זמן לאוג'דה.

דירת חותנו בבית בעל קומה אחת באחד הרבעים החדשים. מיד הייתה לי הזדמנות להכיר ארבעה דורות של הנשים והטף במשפחת ש. את הסבתא הזקנה, את האם ובנותיה, ואת הנכדים והנכדות. במשך היום כל בני המשפחה מתאספים כאן, הנשים מבשלות יחד בשביל כולם והבנות הנשואות והפנויות עוזרות זו לזו בטיפול הילדים. מובן שגם אשתו של יוסף, עם התינוק הבכור בן חודש אחד הייתה כאן. אין הבית מרווח, כדי לאכסן את כל הזוגות הצעירים, אבל בדירותיהם משמשים הם רק כדי ללון.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

 מרוקו באזור המזרחיהירשברג

יצאתי לראות את הגברים בעבודתם, טרם יסגרו את בתי העסק. יוסף מתחיל לסובבני מחנות לחנות של צורפי זהב ותכשיטים. משפחה ענפה הם בני ש. ואף כי לכאורה כל חנות היא עצמאית, באמת כולן עובדות בשותפות. אבא ש. סוחר יחד עם אחיו, ובניהם מחזיקים חנויות בנקודות שונות במרכז הישן, הערבי, ובחדש, המעורב

סיור זה לימדני משהו על מבנה המשפחה היהודית במרוקו, על החישוקים והחישורים המקשרים ומהדקים את בניה ומעצבים אותה ליחידה אחת. החיים כמעט פאטריארכלים עדיין, כולם נשמעים לאבי המשפחה, האחראי לכולם, כולם ערבים זה לזה ועוזרים אחד לשני.

לבסוף הביאני יוסף ש. למסעדה שבה עבד כמלצר אחד מגיסיו היורדים. שלמה ש. מששמע שלמה שאני מארץ ישראל, עזב את כל הלקוחות , ואף על פי שליל ראשון היה וידיו מלאות עבודה, והתחיל לדאוג לי ולטפל בי, ממש כאילו ציפה לי שנים וכאילו ביקש מישהו מישראל, כדי לגמול לו אתו טובה. יוסף ע. ראני בידיים נאמנות, ונפרד ממני. ש. התרוצץ ביני ובין הלקוחות. וראיתי שהוא נקרע לגזרים בגללי, החלטתי לחזור לתחנה. ש. ביקש רשות מאת המנהל ורצה ללוותני, על מנת לחזור עוד לעבודתו.

מצפונו לא מרשה לו להניחני לבד, כי אדם זר צריך להימנע מלצאת יחידי בלילות. שיככנעתי אותו, שיתגבר על " מוסר הכליות " והלכתי לבדי. אולם כעבור חצי שעה הופיע ש. באולם ההמתנה. הוא השתחרר לפני סיום תורנותו, כדי לשוחח אתי עוד קצת.

התחיל בסיפורו של , יורד ". הוא עצמו אינו יודע, למה חזר. במושב היה לו טוב. המשק התפתח, והיבולים היו טובים, הפרות נתנו חלב למכביר, בחרו בו להדריך אחרים. ושלא בפניו הצביעו עליו כעל חקלאי לדוגמה. הוא היה מזרז את חבריו לעבודה מאומצת, ופתאום נכנסה בו רוח שטות, שילם את כל החובות לסוכנות היהודית, ארז את חפציו, לקח את אשתו ואת ילדיו וחזר עם אחיו, שגם הוא היה בישראל.

התחלתי לתהות בזהירות על קנקנו, אולי האישה לא רצתה להישאר, והתגעגעה למשפחתה, ואולי הוריו קראו לו. לא מיניה ולא מקצתה. אשתו היא צרפתיה שהכירה במולדתה, ומשהתחתנו נותקו כל הקשרים עם המשפחה. וכן לא קושר אותם שום דבר עם אוג'דה. כאן החיים נמאסו עליהם.

למה נתפתה להיות מלצר במלון-מסעדה, כשיכול היה להיות איכר חופשי בישראל? אולם הוא יחזור עוד לישראל, הוא בטוח שיחזור. רק יאגור קצת כסף, כי הוא עצמו מבין ש " יורד – חוזר "אינו יכול ליהנות מאותן זכויות, שהיו לו כאיש מח"ל. לעת עתה הוא כמעט ומתבייש לדבר עם אדם מישראל. לפני שבוע היה במלון אדם שדיבר עברית, אבל הוא לא ניגש אליו, אולם נתברר לו בקאזה, שהיה זה ט. מנהל צוות המיון.

ראיתי שלאחר השיחה זהו הוקל לו, הוא לא ביקש ממני דבר. רק התחיל שוב להתרוצץ, כדי לדאוג לנוחותי ברכבת. כאן כולם מכריו, מאחר שעבד בתחנה בימי המלחמה, כשהיא הייתה תחת הנהלתם של האמריקאים. נפרדנו כידידים.

לפני שבועות מספר קיבלתי מכתב מיוסף ע. ובו הוא מודיע לי, כי הם מתכונים לעלות, אלא שלשלמה יש צרות, מי ומי העולים, ומתי ?

והנה דברי תשובתו : העלייה תהיה ביותר מאוחר בחודש בסוף ניסן הבא. והעולים הם : חותני עם המשפחה, זאת אומרת אשתו, שני בנים בוגרים ובתו. יש אפשרות, שתעלה עמו בתו הנשואה, אמו הזקנה וגם כו עולה. גיסי שלמה על מי דיברנו עם אשתו ושלושת בניו, גיסו יהודה עם אשתו ואמה ובנם הקטן. אני אשתי ובני אורי. אני מעכב נסיעתי בשביל הקטן שלא יכול לסבול טורח הקר והים. עד כאן לשונו.

סוף פרק מרוקו באזור המזרחי. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג… – פסח וחגיגת מימונה בפאס

 

                            מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

חול המועד של פסח, לפני דקות מספר הגעתי לפאס, הנחתי את חפצי ואני עומד ב " כיכר המסחר " שלפני השער הדרומי של המללאח המפורסם בארץ.

בפי היהודים נקרא השער עדיין " באב אל-מעארא " שער בית הקברות, שהיה כאן לפני שבעים שנה. מצד שמאל החומה הגבוהה, המקיפה את הקשלה ואת דאר אל מח"זן, ארמון השלטון, שאיליו היו נמלטים היהודים בעת צרה, באחרונה בימי הפרעות של שנת 1912, כאשר התמודדו חייליו של הסולטאן ורצחו יהודים רבים, ואת בתיהם החריבו והעלו באש.

השעה לאחר הצהרים. עברתי את השער ואני ברחוב הראשי של השכונה, שהורח בויושר לאחר השריפה ב 1912, בתוך המולה ותכונה של המון עם רב, חציו חולין וחציו חוגג במועד פסח. החנויות פתוחות, הגברים בג'לבות שחורות, ששרוולן השמאלי נפשל לחשוף את הזאבאדור, את הבדעייה או הדרעייה שמתחת, ומבריקים לכבוד החג, השאשיה השחורה על הראש.

יש צעירים הלובשים בגדים אירופיים. אבל כאן במללאח גם זה סימן, שאלה יהודים. על תנועת הולכי הרגל, החמורים והפרדות עמוסי המשא, כי עגלות או מכוניות אינן נכנסות לתוך שטח המללאח  ואל המדינה, בגלל הסמטאות הצרות והמתפתלות, מפקח המח'זני – שוטר חייל – בגיל העמידה, חמוש רובה בן גילו. אחרי כן נודע לי, שיהודי הוא, ויש עוד שניים-שלושה שוטרים יהודיים, גיבורי חיל, האחראים לסדר וביטחון בימים כתיקונם, כשאין צורך בהם.

מימין ומשמאל של הרחוב הראשי סמטאות חשוכות ועקלקלות, בתים גבוהים של ארבע-חמש קומות, נראים כאילו מרקיעים לשחקים לבקש קצת אוויר ואור. הרושם הראשון, צפיפות ודוחק, ואמנם, שטחו של המללאח עומד ביחס הפוך לריבוי האוכלוסייה שבו.

מחפש אני " דרב , מסוים, שבו גר ח. מ., אחד השליחים מישראל. אבל לא היה צורך לשאול עליו. דקות ספורות, וכמעט הגעתי לקצה השני של הרחוב הראשי היוצא לשער הצפוני, " שער המללאח ". והרי מצד ימין השלט " דרב אל –פרד, הוא אשר ביקשתי. איני נחפז לנטות אליו.

רצוני להתרגל למחשבה, שהנה אני במרכזה העתיק והמכובד של מרוקו היהודית, בעירם של ראשוני המדקדקים העבריים וראשוני ה " הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ ישראל, הרי"ף ( רבי יצחק אלפאסי ) , הרמב"ם, ולפי האגדות שבפי העם הגיע יואב בן צרויה עד קרבת פאס ונלחם כאן בפלשתים

לאחר ששבעה עיני שבעה ראשונה וחטופה אני פונה לבקש את ביתו של ח. מ. לכאורה הכול פשוט, הסטה לפני, מספר הבית בזכרוני, גם נתנסיתי כבר בסמטאות של אלג'יר, אלא שכאן יש חידוש. לפתע אני כאילו במנהרה. השעהארבע אחר הצהרים, ובסמטה זו שוררת אפלולית של בין ערביים, אני מסתכל למעלה, וכמעט איני רואה את תכלת הרקיע. קשתות הבתים הגבוהים, מאפילות על הכול.

שקושי רב אני מבחין במספר הבית המבוקש, פותח אני את השער ונכנס לתוך האפלה. ידי מגששות במאורה זו, ורגלי מרגישות במדרגה יורדת. לאחר צעד נתקל אני בסולם מדרגות עולה. אני מטפס קומה, ממשמש בדלת, דופק, אשה פותחת ומסבירה, כי עלי לעלות לקומה שלישית. אני מציץ ורואה גזוזטרה פנימית הסובבת את כל ארבעת הקירות, ובהם כניסות לחדרים. למטה חצר וכם שם דירות. מתברר, שבאפלה פסחתי על שער הכניסה לחצר. בינתיים הספיקה השכנה למסור את הידיעה לקומות הגבוהות, שמישהו מחפש את חיים.

 כל כבודה בת מלך.

ביקרתי בהרה הרבה בתים במללאח של פאס. בכניסתי אף פעם לא יכולתי להשתחרר מהרושם , שהנה אני נכנס למאורה, חורבה או מרתף. וכשעליתי שתי קומות היה ברגיל מתגלה מראה שונה לגמרי. דירה נאה, כלים נאים, רהיטים יפים, לפעמים גם מרצפות אומנותיות בסולם המדרגות, דלתות וחלונות מגולפים בקישוטי עץ.

תנאיו המיוחדים של המללאח בפאס גרמו לחיזיון זה. בספר מסעו של גרמני מלפני שישים שנה, מצאתי תיאור הרושם העלוב, שעשו עליו מבחוץ בתי הגרמנים בפאס, וכמה מופתע הה בהיכנסו לתוך החצר הפנימית ולדירה עצמה, ובראותו שם גינה קטנה, עצים, רווחה.

אין גינות ואין עצים ואין רווחה רבה במללאח, אבל יש נוי ואצילות, אפילו בדירות החשוכות בקומת הקרקע, שהאור והאוויר חודרים אליהן רק מהחצר הפנימית. אין בקומה הראשונה או בקומה השנייה חלונות הפונים לרחוב, מחמת סכנה.

ממרומי דירתו בקומה הרביעית ליד החלון הקרוע אל מרחב יה מראה לי ח. את החומות הישנות המקיפות עדיין את המללאח, את הגדר הגבוהה הסובבת את בית הקברות החדש, ומצביע על הבניינים הציבוריים של הרובע, המצטופפים כולם מסביב לרחבה אחת.

הוא מסביר לי, שאביו נאלץ להעלות קומה זו, כי מאחר שאחד משכינו, בר מיצר שלו, הגביה את ביתו בקומה, נסתמו החלונות בחדרים האחוריים הפונים לרחבת הציבור ונשארו רק בחדרים הקדמיים הפונים אל הסמטה, שדרכה באתי, ושם, הלא עולם חשוך בלי אוויר. אם השכן יעלה אף הוא קומה רביעית, יצטרכו הם להעלות לקומה חמישית.

אנו יוצאים לסייר בבית הקברות החדש, שאליו הועברו גם הקברים והמצבות מבית הקברות הישן, שפונה. קבוצות, קבוצות רוכזו כאן המשפחות המפורסמות בכל צפון אפריקה, אבן דנאן, אבן עטר, אבן צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי, ועוד ועוד רבים. בתוכם הייתה עוברת בירושה השררה, הזכות, לכהן במשרת רבנים ועוסקים בצורכי ציבור. כאן השתקעו לאחר גירוש ספרד והתערט במקום, ומכאן הסתעפו בכל רחבי הארץ. והמפוארות מתפארות במוצאן מאצולת פאס.

ליד קברי משפחת צרפתי מקום מנוחתם של סול הצדיקה, שעל גבורתה בקידוש השם מהלכים סיפורים רבים במרוקו. סול חת'ואל או סוליכא חג'ואל הנערה הצדקת היפה מטנג'יר, חמד בה אחד השכנים המוסלמים וביקש להעבירה על דעת בוראה, כדי לשאתה לאישה. הענרה לא נתפתתה והאיש הלשין עליה בפני הפאשא, כי היא התאסלמה ולאחר מכן חזרה ליהדות, מעשה שעבורו חייבת היא מיתה לפי הדת המוסלמית.

הובילו את סול לפאס, לחצר השריף, הסולטאן, לעשות בה שפטים. נפשו של אחד מבני השריף חשקה ביפהפייה בת החמש-עשרה, אבל כל הבטחות האושר והכבוד הצפויים לה בחצר המלכות לא היה בכוחן להשפיע עליה, שתמיר את דתה או שתסכים להינשא לנסיך, מבלי שתתאסלם. סול הגאה הוצאה להורג ולקברה נוהים עד היום רבים. לפנים היו באים גם מוסלמים, גברים ונשים, להשתטח על קברה של " לאלא – הגברת הקדושה – סוליכא. המעשה קרה לפני מאה ועשרים שנה.

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס-מארץ מבוא השמש – הירשברג

 חיים זאב הירשברג בספרייתו של רבי יוסף בנאיים

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

                                                    מנהג מופלא.

אנו שבים אל הרחוב הראשי של המללאח, המלא מפה לפה זרם החוזרים מעבודתם בעיר החדשה, הצרפתית. כל רגע מציג חיים לפני מישהו מנכבדי פאס. לאחר שקראתי בספרים ולאחר שביקרתי בבית הקברות מכיר אני את כולם, כאילו בתוכם גדלתי. אל חיים ניגש אדם צעיר ועמו ילד בן שבע, המחופש במדי קצין צרפתי, ולוחש משהו באזנו. ח. מסביר לי, שגיסו, אחי אשתו, מזמין אותי לבוא לחגיגת מצווה בבית אביו. בנו הקטן, זה שראיתיו כרגע, נכנס הערב ל " חברה " , כלומר ל " לחברה קדישא ". גיסו מתגורר בקאזבלנקה, ובא עם כל בני ביתו, לקיים המנהג בבית אבא.

שאלתי לפשר המנהג, האם הילד חלה וכלם נדרו הוריו נדר להכניסו ל " חברה ", שיאריך ימים ?, לא מניה ולא מקצתה. הילד בריא ושלם ומעולם לא חלה. מנהג זה נפוץ במשפחות מסוימות בפאס, ומשפחת חותנו מקיימת מנהג. קודם החגיגה אנו הולכים  לביקור בביתו של רבי יוסף בן נאיים, זקן החכמים שבעיר, הנודע לתהילה בגלל ספרייתו הגדולה, היחידה במינה בכל צפון אפריקה.

לפי השמועה שיש בה כשלושים אלף כתבי יד ודברי דפוס, מהם קדומים ונדירים ויקרי מציאות. בעולם הוא נודע בשל מלונו הביבליוגראפי על חכמי מרוקו, שהדפיסו בירושלים. עוד לפני כן הודענו על הביקור לבנו של רבי יוסף, והוא נקבע לאחר תפילת ערבית.

שוב אני נכנס לאחד הבתים הישנים, מטפס על מדרגות תלולות ועולה לדירתו של רבי יוסף. מקבל אותנו אדם כבן שבעים וחמש שנה, צנום ורזה, שארשת פניו וכל הליכותיו מעידות כי הוא ממשפחת מושכים בשבט סופר. לפי מקצועו הוא סופר בית הדין של פאס. השיחה מתנהלת באווירה לבבית, כאילו מכירים אנו זה את זה שנים רבות.

רבי יוסף אץ להראות לי את חיבוריו בכתב יד, שעדיין לא הספיק לפרסמם.הנה הם מכורכים יפה, כתובים בהקפדה ובלי מחיקות ותיקונים. הרי חיבורו על מנהגי מרוקו, קובצי דרשות ופירושים על התורה ועל הש"ס. ספרים אחדים חורגים בהחלט מתחום התעניינותם הרגילה של חכמי ישראל. חיבור על " חיות קטנות וגדולות "שישנן בעולם, מעין ספר זואולוגיה, ושני לו חיבור על צמחים ועל אבנים יקרות הנזכרות בתנ"ך, ועוד מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המללאח בפאס.

כארבעים חיבורים באמתחתן של רבי יוסף ועתה מחכה הוא לגואל שידפיס אותם. הרי הקולמוס שבו הוא כותב, כי עדיין לא הסכין להשתמש בצפורן ברזל, והרי הקסת עם הדיו, שהוא מכין בעצמו. השיחה מתגלגלת לספרייתו, ורבי יוסף מתארך כיצד אסף במשך כל חייו את הספרים, כיצד היה הולך לחפש בגניזה שבבית הקברות של פאס אחרי כתבי יד, שבעליהם, בניהם של חכמים ורבנים, דנו אותם לגניזה, מאחר שלא ידעו לקרוא בהם ולא הבינו את תוכנם. רגש יראת הכבוד מנעם מלהשתמש בהם כנייר לעטיפה, ולכן היו טומנים אותם יחד עם ספרי תורה וסידורים פסולים בגניזה של בית הקברות, אבל את רוב הספרים קנה בכסף מלא, או רכשם בחליפין.

עלינו לעליית הגג, ששם ספרייתו של רבי יוסף, חדר לא גדול שלאורך כל ארבעה קירותיו אצטבאות ספרים, עד לתקרה. רק דלת הכניסה וצוהר קטן פנויים. הספרים מסודרים יפה לפי תקופות ועניינים, כתבי היד לחוד ודברי דפוס לחוד. ראיתי, כי המספר שנקטו שלושים אלף גוזמא הוא. על הרצפה ליד הצוהר מצע פשוט, עליו שוכב רבי יוסף ומעיין בספריו, ביום לאור השמש ובלילה לאור הנר. כאן הוא גם ישן.

השיחה נמשכה שעתיים ונתגלגלה לענייני ארץ ישראל. רבים דיברו אתו על עלייתו לארץ וניסו לשכנעו, שיבוא לירושלים ויביא את ספריו איתו. בניו היו נוכחים בשעה זו בחדר, ומתוך תגובותיהם ניכר היה, כי אין דעתם נוחה מכיוון השיחה. לספרייתו של רבי יוסף יצא שם בארצות הברית, אשר שם לכסף מוצא והוא לא נחשב.

כל הזמן שישבתי ושוחחתי עם רבי יוסף נדמה לי שחזרתי לימי הביניים. לפני אחד החכמים הבקיא בשבע חכמות. ספגן, מסתפק במועט, חי בדלת אמות של תאו הקטן. כמעט בצער נפרדתי ממנו. אבל הבטחתי לבקרו פעם שנית בחג.

שעה עשר בלילה, הגיע הזמן לסור ולחזות בהכנסת הילד ל " חברה ". בבית חותנו של חיים הילולא וחינגא. שולחן ערוך ויהודים מסובים ליד בקבוקי יין ומאחייא, הצלחות מלאות כל מיני בשר ופירות לחים ויבשים. שותים לחיים כל אנשי ה " חברה ", מזומנים, ובראש השולחן יושב נשיא ה " חברה " אחד מנכבדי העיר החשובים. הנשיאות ב "חברה " שררה היא, העוברת כרגיל בירושה מאב לבן.

גם הנשים מסובות ליד השולחן הארוך, שותות לחיים עם הגברים, במידת חופש שאינה שכיחה בשמחה של מצווה בחוגי שלומי אמונים בארץ ישראל או באירופה. ה " חבר " הצעיר מסתובב בקיטל לבן ולוגם גם הוא. גם יתר הילדים הקטנים של בני המשפחה נמצאים כאן, על אף השעה המאוחרת, וגם הם שותים מאחייא ויין הארץ החריף, כאילו הוא חלב.

כשהגיעה השמחה לשיאה עשו " מי שבירך " חמועמד לחברות, ונשיא החברה הכניסו באופן חגיגי ל " חברה " , ובינתיים הייתה שעת חצות.

עמוד 4 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: