מארץ מבוא השמש – הירשברג

עמוד 5 מתוך 6123456

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. בתי כנסת של פאס.

בית כנסת סעדון - פאס

   בתי כנסת של פאס.

בימים האחרונים של החג התפללתי כל פעם בבית כנסת אחר במללאח ובעיר החדשה, והייתה לי הזדמנות מצוינת לבקר ברבים אחרים שלא בשעת תפילה. אין כיום בפאס אף בית כנסת אחד קדום למאה התשע-עשרה, כי הם היו תמיד מטרה הראשונה לשוד ולשריפה בהתנפל המון פרוע על הרובע היהודי. אף אלה שנותרו לפליטה הועלו באש בשנת 1790, לפי פקודתו של הסולטאן יזיד, המכונה המזיד, צורר היהודים. כרגיל בכל מזרח רוב בתי הכנסת הם הקדש פרטי של משפחות נכבדות.

בית הכנסת של משפחת סעדון בעיר הצרפתית וכן זה של הרב חיים דויד סירירו, רבה הראשי של פאס, אף הוא באותו רובע, הם מהמרווחים והמכובדים. כאן שמעתי את הפיוטים המיוחדים עם תרגום ארמי, וכן את ההפטרה עם תרגום ערבי וארמי, כפי שנוהגים לאמרם בפאס במועדים. בבית הכנסת של התושבים במללאח נוהג עדיין סידור תפילה של כל השנה מנהג קדמון מנהג בית הכנסת של קהילת קודש התושבים יצ"ו בערבי פאס, יע"א, צאצאי אזרחי העיר ותושביה מלפנים, טרם הופיע עלינם אור רבותינו וקדמונינו מגורשי קסטיליה זיע"א אשר באו מספרד ונתיישבו שם.

ובניהם אחריהם עודם מתפללים כסדר הזה בבית הכנסת הנזכר, ככתוב בשער ספר אהבת הקדמונים, שנדפס בירושלים על כתב יד יחיד. בחדר צדדי של בית כנסת זה התפללתי תפילת ערבית של חול בליל שמיני של חג, שהיה כבר יום חול בשבילי, תושב ארץ ישראל, והקשבתי לתפילותיו של החזן העיוור, המשורר הזוכר בעל פה את כל הפיוטים והתפילות. חזנות בשבת ובחג והשמעת פיוטים, בליווי כלי זמר בחול, היא אחת הפרנסות העיקריות של העוורים הרבים המצויים ברחבי מרוקו.

בבית כנסת זה מתפללים זקני נכבדי העדה. רובם לבשו לכבוד החג ג'לבות לבנות וכיסו את ראשיהם בקוב, הקאפוזה הגדולה, של הג'לבה. אילו ראיתים ברחוב, אולי לא הייתי מכיר בהם שהם יהודים. כאן הכרתי גם את ש. ס. אחד מנכבדים הצעירים, אף על פי שהוא כבר סבא, שהזמינני לבקר בביתו בליל המימונה. בצאתו לארח התפילה אל הרחוב הראשי אי אפשר היה לעבור בו.

נדמה כאילו כל תושבי השכונה באו והתכנסו לאסיפת עם. עתה עמדתי על ריבוי החנויות, שהיו פתוחות בליל החג. אלה היו של המוסלמים, שנכנסו לעסקים שעזבום היהודים בגלל עלייתם לארץ או נטישתם את פאס.

ביקרתי בבתי הכנסת של משפחת אבן דנאן, אבן צור, צרפתי ועוד. ראיתי את המדרשים, הישיבות שליד בתי הכנסת, עם אצטבאות הספרים. יש והספרים היו מסודרים יפה וכדורי נפטלין עליהם, כדי לשמרם מפני העש. החדרים עצמם סגורים ומסוגרים, מפני שבשנים האחרונות התחילו נוהגים לסחוב את הספרים העתיקים, כדי למכרם בחו"ל. יש והבעלים הנוכחים התחמקו בתירוצים שונים מלהכניסני לתוך הישיבה, כדי שלא אראה באיזה מצב היא נמצאת. ניכר שכאן היו פעם מרביצים תורה, מתווכחים בהלכה, מתעמקים בספרי קבלה, כל זה היה, וכמעט ואיננו עוד.

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת את אותותיה במללאח. ליד השער הצפוני, הפונה לעבר פאס החדשה, הערבית, מצטופפים כפריים ערביים ובידיהם אלומות שבולי חיטה ירוקות ופול ירוק בנרתיקיו, הנמכרים ליהודים לשם קישוט השולחן. אין מרשים להם לגויים להיכנס למללאח פנימה, ומפני כל צרה שלא תבוא הופקדו הפעם על ידיהם מח'זנים לא יהודיים, לשמור על הסדר.

לפנים, כשהיו יחסים פטריארכאליים, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף. וכן נוהגים עדיין במקרים מיוחדים, בפרט במקומות קטנים.

בחנויות היהודים שבשוק המללאח אפשר להשיג מאחורי דלתות סגורות למחצה פרחים, הנשלחים להורים ולקרובים. הגויים מביאים גם משלוחי דגים טריים, כדי שאפשר יהיה להסתפק מהם  לסעודת הערב. כל אלה מהקולות הנוהגות בשמיני של פסח, שהוא כבר יום חול בארץ ישראל. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר. אין זן אווירה של מוצאי חג, כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התכונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מארץ מבוא השמש

 ליל המימונה.

הלילה רד. בבת הכנסת מתפללים תפילה של חול ומברכים זה את זה בברכה " תרבח ותסעד ", תזכה ותצליח. ידידי ח. שינן לי פעמים מספר שעלי לברך בברכה זו כל אדם שהנני פוגש, מכר או לא מכר. אנו נכנסים לביתו של ח. וסרים לדירה אחת בקומת הקרקע, כלומר אל הקרובים הזקנים והמסכנים. השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתוקעים בו נרתיקי פול ירוק.

והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים, שעוד מעט יסלקו אותם, כדי לטגנן לכבוד החג. ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה ודבש ופירות ממינם שונים, תמרים, שקדים, אגוזים, פיסטוקים, ועוד ועוד. ברור, לא חסרים גם בקבוקי יין ומאחייא ובירה. מברכים אנו את בעל הבית הזקן ואשתו בברכת תרבח ותסעד, ואף הוא עונה לעומתנו, גם אתם, גם אתם, מובן שצריכים לברך על הפרי ועל המשקה וללגום מן החלב.

אותה תמונה בקומה השנייה. דלתות החדרים פתוחות לרווחה, ואנו נכנסים אליהם, כי אין לפסוח על הקרובים בלי לברכם במימונה. בבית הוריו של ח. עדיין לא סיימו את ההכנות לחג. אבי המשפחה הלך לבקר את כל הקרובים הישישים, ולכן לא נחפזים לערוך את השולחן. אנו יוצאים לברך בבתים אחרים, לקיים מצווה גדולה זו, לברך ולהתברך בליל המימונה.

ח. מוליך אותי לראשונה אל בית רבו הזקן, שלימדו תורה. רבו כהן הוא וח. גוחן ומרכין ראשו לפני הישיש, ופונה אליו בדברי הפסוק, " וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם…..והכהן מניח את ידו על ראש המתברך ומברכו בברכת הכוהנים המשולשת.

ח. חוזר עוד שתי פעמים על הפסוקים והכהן חוזר על ברכתו ומשליש אותה. וכן עושה גם אני ומתכופף לפני הכהן הישיש, כדי שיברכני. לאחר הברכה מכבד אותנו הזקן בתמרים מתוקים. מכאן אנו פונים אל ביתו של אחד הדיינים, כל הדירה מוארת, אבל השולחן אינו מסודר עדיין. הגוי שמכרו לו את החמץ של המללאח נעלם לפתע, ואי אפשר למצאו. עתה הלך הדיין לחפשו, כדי לבטל את העסקה של מכירת חמץ, ולאפשר את השימוש בקמח ושתיית הבירה.

וכן מסובבים אנו אותו לילה מבית אל בית, מטפסים במדרגות התלולות של הקומות העליונות של העשירים ונכנסים לדירות הדלות שבקומת הקרקע. בכל אשר תפנה אותה תמונה, החדרים מוארים, השולחנות ערוכים ומקושטים, כל מכר הנכנס ברוך הוא, וכל אורח זר, מבורך הנהו. אמנם לא בכל בית סדר השולחן אחיד. יש והכדים מלאים חלב מתוק – אלה בתי העשירים שהספיקו כבר לקבלו הערב -, יש וכבר הוכנה המופלטה – מעשה בצק דק מטוגן על מחבת בשמן, כעין החביתה, אלא במשקום ביצים משתמשים בקמח.

במימונה טובלים את המופלטה בחמאה טרייה, בחלב ובדבש ואוכלים אותה לברכה ולתאווה. במקומות אחרים סולקו כבר הדגים, כדי לצלותם. כל המאכלים הללו יש בהם רמז וסימן לברכה, חלב, דבש, קמח ושיבולי חיטה, דגים, מיני מתיקה. בשר וקפה שחור לא יעלו בלילה הזה על השולחן. אלה אינם סימני ברכה, הבשר בגלל הדם שנשפך, והקפה בגלל צבעו.

נטבעו בזיכרוני שלוש פגישות בליל המימונה.

ביתו של רבי יצחק כהן סקאלי, הנמצא ברחוב העליון, הקרוב לארמון המלך. זו אחת הדירות הנאות, המסודרות לפי הסגנון הישן, שראיתי בכל מרוקו. רבי יצחק סוחר ותיק ואמיד, מצאצאי אחת המשפחות האצילות והעתיקות בפאס. אגב יש בפאס הערבית העתיקה בית אב מוסלמי בשם כהן סקאלי, אלה מזכירים בגאווה את שמוצאם מיהודי פאס, שהתאסלמו בזמן אחד הגירושים לפני שש מאות שנה.

אשתו של רבי יצחק אף היא מיוחסת, ולאחד מאחיה אחוזה חקלאית ליד פאס. הזוג ערירי, אבל אף פעם לא עלה בדעתו לשאת אשה שנייה על אשתו, כדי להבנות ממנה. רבי יצחק עצמו אינו פעיל כבר במסחר, קצת תשש כוחו והוא חולם על עלייה לארץ ישראל. לו יכול היה לחסל את נכסיו, או למסור את הנהלתם בידיים נאמנות, היה מזמן אורז את חפציו ובא להשתקע בישראל.

כאן התאספו נשואי הפנים שבעדה. והשיחה מתנהלת על ענייני העדה ובעיותיה בשעה זו. רבי יצחק מראה לי העתק כתב יד של " יחס פאס " שחיברו רבי אבנר צרפתי, אחד מרבני פאס לפני שני דורות, על קורות היהודים במקום. אביו של רבי יצחק המשיך לרשום את המאורעות שלאחר תקופתו של המחבר ובמיוחד את מאורעות הדמים של שנת 1912.

תוספה זו תרומה חשובה לקורות העדה היהודית בעיר. מעניין, שבשום עיר אחרת , חוץ מצפרו בתה של פאס, לא נמצאו בדורות הקודמים מחברים, שידאגו להעלות על הנייר את דברי הימים של היהודים בעירם. בפאס דווקא נשתמרו נוסך על " יחס פאס ", רשימות רצופות של משפח. הרבנים מבני אבן דנאן, המשתרעות על תקופה של כארבע מאות שנה וכאן חי רבי יוסף בן נאיים. רבי יצחק הוא כפי שמעיד על עצמו , ולא נפרדתי ממנו בלי שיברכני שלוש פעמים בברכה המשולשת.

אנו נכנסים לביתו של אותו נכבד, שהכרתיו אמש בבית הכנסת של התושבים. כבר במדרגות קידמונו אורחים רבים, עולים ויורדים . ש. ס. בעל עמדה הוא ורבים שוחרים פניו. חוג מבקריו שונה מאלה שראיתי עד כה, בעלי מלאכה, רוכלים תגרים, עמך. המארח מתכוון לעלות בקרוב לארץ ישראל ומועמדים לעלייה באים לשאול בעצתו והדרכתו.

אף על פי של כבודה בת מלך פנימה, ובמיוחד בפאס השמרנית, הרי שמעתי כבר על בעל הבית רבות , ומכל צד, אחת מל"ו הצדיקות שבדור. בעל הבית מציג אותי לפניה, ואף על פי ששניהם עסוקים מאוד בהכנסת אורחים , היא מתפנה כדי לשוחח אתי, אשה צעירה, אמנם היא כבר סבתא, תמירה, קווי פנים עדינים ואצילים, לבושה שמלה קטיפה כבדה בצבע ירוק כהה, כאילו יצאה ממגרת אחת התמונות של צייר מהאסכולה הספרדית ונכנסה למללאח על פי טעות.

ואין כאן טעות. דיבורה בעברית צחה, בנחת ובענווה. מזמן שהחליטו שניהם לעלות שקדה על לימוד השפה ויכלה לה. מספרים עליה, שהיא מתענית יום אחד בשנה תענית דיבור, ואינה מוציאה הגה מפיה, כדי לכפר על כל שיחה בטלה ששוחחה. נכנסים בתה וחתנה עם התינוק, אלה אינם מתכוונים לעת עתה לעלות וקשה תהיה הפרידה.

כאלה פני הדברים בהרבה בתים במרוקו. הזקנים עולים, הצעירים מהססים ומשתהים. לכאורה צריך היה להיות להפך, אבל נראה, שהכנתו הנפשית של הדור הצעיר לקתה ונפגמה.

יש לקיים את ההבטחה שהבטחתי לרבי יוסף בן נאיים ולבקרו בחג. הפעם מקבל אותנו החכם בטרקלין, גם אצלו מסובים אורחים רבים. הוא אינו כהן, ולכן ברכתו היא ברכת יעקב אבינו, " ישימך ה' כאפרים וכמנשה " כאן נסבה השיחה על מקור מנהג המימונה, שעליו שאלתי את רבי יוסף. כי מי כמוהו מוסמך להסביר זאת. ארבעה טעמים נתן לי החכם.

מימונה – מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה, בניסן נגאלו בני ישראל, ובניסן עתידין ליגאל, והנה יצא רוב ניסן ועדיין לא באה הגאולה, ולכן חוגגים ישראל את המימונה בשמחה ואמונה שייגאלו בניסן.

בארבעה פרקים העולם נידון ( משנה, ראש השנה ), בפסח על התבואה, אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה.

שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים את ההלל, וזאת בעקבות האגדה : מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ? ( סנהדרין לט, ע"ב ) ולכן בר חג המימונה להשלים את שמחת החג.

באסרו חג פסח נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין הולכים להילולה בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא.

טעם חמישי שמעתי לאחר מכן מפי הרב יוסף משאש, מזקני תלמידי חכמים במכנאס ומראשי הדיינים בעירו, רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו, תזכה ותצליח.

רבי יוסף בן נאיים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום, כי חגיגות נעין המימונה נוהגות היות ברחבי סוריה. ואמנם מצאתי, כי יהודי כורדיסטאן מקיימים היו גם הם מנהגים הדומים למנהגי המימונה.

שאלתי כיצד חוגגים את המימונה בערים אחרות בצפון מרוקו, אמרו לי, שקיימים מנהגים מיוחדים במקומות שונים. בתטואן רגילים להעמיד קערה עם מים ובהם דגים חיים. באוראן שמים על השולחן כלי זהב וכלי כסף. בערי החוף נוהגים אל הים ולעבור במים ברגל במקום רדוד. במראכש יוצאים בשמיני של החג אחרי הצהרים אל אחד מעצי הזית העתיקים, ומברכים אותו שיישא פרי רב.

לאחר ליל שירים וברכות והתחפשות יוצאים כולם בבוקר אל אחד המעיינות, שהוא קדוש גם למוסלמים. הנשים ניגשות ראשונה, לוחשות ברכה וטובלות רגליהן במים החחים הנמשכים מהמעיין. יש סבורים שזה סימן ברכה, ויש טוענים כי הכוונה לטהרה. אחריהן נכנסים כל בני הבית, ממלאים צלוחיות במים אלה וחוזרים בשמחה לבתיהם.

יצאנו לרחוב הראשי, כאן עולמו של הנוער. הבנות הצעירות, יש מהן מקושטות בבגדי לבן, ככלות ביום חופתן, ושי מתחפשות במלבושי ערביות, מטיילות בחבורה, והבחורים, אף הם מלובשים הדר או מחופשים כבֶרבֶרים או כערבים עירוניים, מחזרים אחריהן. את הרווקים ואת הבנות הפנויות מברכים שיזכו להתחתן השנה. מנהג הוא, שהארוסים שולחים באותו לילה תכשיטי זהב לארוסותיהם ובאים לסעוד בביתן סעודת המימונה.

לאחר לילה של ביקורים הדדיים, שירות וריקודים ברחובות, למחרת היום כמעט כולם שובתים מעבודה, ושי מקומות שרואים בזה אפילו מעין מצווה של תוספת מהחול לקודש. ואמנם קבעתי לי לאותו בוקר פגישה עם ידידי ח. ועם מוכר ספרים אחד. ערב שבת היה וביקשתי להגיע בעוד היום גדול לקאזבלנקה, מרחק של שלוש מאות ק"מ בכביש.

השעה עשר בבוקר, אבל המללאח ישן עדיין. כמעט כל החנויות סגורות, התריסים מוגפים, הרחוב ריק מבני אדם. מוכר הספרים לא היה ליד דוכנו, וידידי ודאי לא הקיץ עדיין משנתו. לבשתי עוז והלכתי לביתו, להקיצו. בקושי רב ובנחץ הספקתי לגמור את העסק, דקות מספר לפני צאת האוטובוס האחרון, שבו אפשר היה להגיע לקאזה לפני השבת..

סוף פרק – פסח וחגיגת המימונה בפאס.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-בפאס הערבית

 

6 – בפאס הערביתמארץ מבוא השמש

הרוצה לתהות על אווירתה של עיר מוסלמית של ימי הביניים ילך אל פאס, בירתו הראשונה של שלטון מרוקאני עצמאי. אף על פי שנאלצה פאס לא פעם אחת לוותר על כבודה לזכות אחיותיה צרותיה הצעירות, מראכש, מכנאס ורבאט, הרי מזמן היווסדה על ידי אידריס הראשון בסוף המאה השמינית לספירה, לא פסקה מלהיות בירתה הרוחנית של מרוקו, ואפילו של המגרב כולו.

תמורות רבות עברו עליה, ימי פריחה ושגשוג התחלפו עם ימי עזובה ובדידות, אבל גם בימי עוניה ומרודיה נשארה פאס שרתי בערי הארץ. כאן התרכזו אצילי הרוח והגדולים בדעת אל, היא הייתה לב האומה והמוח שלה. במדרשות שהוקמו על ידי מלכים ורבי המלוכה שקדו מעירי החכמים דור אחר דור.

במסגדים, שנוסדו בקרנותיהם של נדיבי לב השמיעו את דבריהם זקני תלמידי חכמים, ופרופסורים נכבדים, מומחים בשבע חכמות, הרביצו דעת למאות תלמידים, שהיו נוהים הנה מכל פינות הארץ. כאן קברו של אידריס השני, שנולד אחר מות אביו, אדריס המייסד, הראשון. הבן הרחיב והשתית את פאס, וקברו נחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר לכל מוסלם במרוקו. כל זר לא יקרב אל שערי הכניסה למקדש קבר זה.

פאס הערבית, באמת שתי ערים הן, פאס אל-באלי, העתיקה זו של האידריסים, שבתוכה רובע מיוחד מוקצב היה חיהודים, ופאס " ג'דיד " , החדשה, שנוסדה במרחק מה מהעיר העתיקה בסוף המאה השלוש-עשרה לספירה, בימי שלטון שושלת בני מרין. על השטח שהפריד ביניהן בחורשת עצים וגנים הוקמו במאה האחרונה ארמונות, בנייני שלטון ובתי ספר.

התחלתי את סיורי במדינת פאס החדשה, שלצידה שוכן המללאח. יצאתי את שער המללאח ודרך שער המפרזלים נכנסתי לרחוב הראשי, המסחרי של העיר, שנבנתה מלכתחילה כמרכז לשלטון וקסרקטין לצבא. ואמנם חלק גדול ממנה תפוס על ידי ארמון הסולטאן, הגנים הסובבים אותו, בנייני האוצר, והארסנאל – מילה שמוצאה מלשון ערבית " אלצנאעה " – בית מלאכה לנשק. בחלק מהבניינים משמשים כיום לרכי שלום ושוכנו בהם בתי חרושת קטנים וביניהם בית אריגה ממשלתי לשטיחים.

המפקחת על מחלקת הייצור היא יהודיה, שבשמעה, שאני יהודי מישראל הסבירה, כי אף על פי שנאלצת היא להימצא במפעל בחג ( היה זה יום טוב אחרון של גלויות ), אין היא עושה שום דבר אסור. אכן, הנולים של האורגות היהודיות שבתו מעבודה. אולם המפקחת הדריכה אותי באולמות, שבהם מועסקות המוסלמיות.

רוב הפועלות היו ילדות בנות שש-שבע עד שמונה שנים. ליד כל נול עמדו שלוש-ארבע ילדות ובזריזות מופלאה, עד שכמעט לא יכולתי לראות את האצבעות הקטנות, קשרו את החוטים של הערב וחתכו אותם במספריים. המומחיות האחראיות לנול הן כבנות חמש עשרה-עשרים שנה. מתפקידן להשגיח שהקשירה תהיה חזקה ודחוסה, מותאמת בדיוק לדגם. הן גם גוזזות את במספריים את פרוות חוטי הערב, הקשורים.

מלאכה קשה, המצריכה אימון יד רב. יש דגמים קלים ופשוטים ויש הזמנות לדגמים מסובכים, הדורשים בקיאות מקצועית. שמתי לב, כי בדרך כלל העבודה אינה עדינה ביותר, מאחר שהפועלות אינן ממשיכות לעבוד בבית החרושת לאחר חתונתן, שלא כדוגמת האורגים והארוגות בפרס, אשר שם אריגת שטיחים היא מלאכת בית ועוברת בירושה.

שאלתי לשכר העבודה. הילדות הקטנות והשוליות מרוויחות ליום בין 50-100 פראנק ( 25-50 גרוש. פועלת אחראית מקבלת את שכרה לפי כמות התוצרת ולפי טיב העבודה. שכרה מגיע עד 300 פראנק ליום. מובן, שמעוניינת היא להאיץ בפעוטות ולנגוש בהן, כי רווחיה תלויות בתפוקתן.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-פאס אל- באלי.

עזבתי את פאס החדשה ופניתי אל העיר העתיקה. אדם הרגיל לתכנית השגרתית של המדינה המרוקנית, חוויה מיוחדת במינה לו לטייל בגנים ובפרקים המקיפים את פאס הקדומה ומפרידים בינם ובין פאס החדשה. דומה כאילו מבחינה זו נבדלת פאס משאר ערי הארץ. יובלי מים, מזרקות מים לנוי, שדרות מטופחות, כרי דשא, ספסלים למנוחה, אף על פי שעליהם מיושבות נשים רעולות עם עגלות ילדים, משווים לגנים משהו לא ערבי.

הכניסה המקובלת על הזר לפאס העתיקה היא דרך שער " בו- ג'לוד. דקה אחת מכאן בית הרוס למחצה עם שלושת-עשר פעמוני ארד התלויים בגזוזטרה. איש אינו יודע לשם מה שימשו פעמונים אלה וכיצד הופעלו. לפי המסורת גר בבית זה רבי משה בן מימון בזמן שהותו הקצרה בפאס, בבורחו מספרד.

כאן מראים גם את חדר מגוריו, את הכיסא ואת השולחן שלידו ישב. הוגד לי, כי מן הסתם אין היהודים באים למדינה, לא לחדשה ובמיוחד לא לעתיקה. אבל בית זה משמש מטרת ביקורים בשביל יהודיות הפונות אליו, כדי להפיל את תחינתן לפני הרמב"ם, שיהא מליץ יושר עבורן לפני כיסא הכבוד.

ממול לבית הרמב"ם, באלכסון, המדרשה הקדומה " בו- ענאניה " המפורסמת בשל סגנונה ועיטוריה העדינים. אולם לא באתי לספר את גדולתם של בנייני פאס העתיקה, ואין תועלת לנסות את כוחי בתיאורים של מלאכת המחשבת, שהושקעה בקישוטים, המפרים את המסגדים, הצריחים, המדרשות, אפילו חדרי השירות והרחצה שלידיהם.

שלוש פעמים ביקרתי בפאס העתיקה ונתרשמתי מפגישותיי המקריות עם אנשיה. לא האמנתי לרושם הראשון ולכן חזרתי ושילשתי לבקר באותם המקומות. באותן סמטאות והחנויות ובתי המלאכה, כדי לבדוק היטב אם לא טעיתי. בראשונה הלכתי עם מספר צעירים מבני פאס, אבל נמלכתי בדעתי, שמוטב שאשוטט ביחידות.

יהודים כמעט אין רואים בפאס העתיקה, חוץ מצורפי זהב אחדים, שהקימו כאן את חנויותיהם. בשכונה, שבה הם ישבו לפני חמש מאות שנה, לא נותר כל זכר להם, לא בית כנסת שהפך למסגד ולא לבית פרטי, רק השם " פונדק היהודים מזכיר את העבר.

תפארתה של פאס על מסגד ה " קרווין ", כלומר של אנשי קירואן, הגדול, הישיבה הגדולה, שבה לומדים מאות בחורים ומתכוננים לתפקידיהם של " קאדים " , ומורי הוראה. אין זן אוניברסיטה דתית כדוגמת ה " אזהאר " אשר בקאהיר. הלימודים מתנהלין לפי השיטות הישנות נושנות, ועדיין אין כל ניסיון להתאימם לרוח הזמן ולתנאים החדשים, כפי שנעשה הדבר במצרים.

לזר אסורה הכניסה למסגד זה, ולכן צריך להסתפק במראה מבחוץ ומלמעלה. ליד ה " קרווין " נמצאת מדרשת " עטארין ", אחד מצעצועי האמונות הספרדית מוסלמית מתקופת בני מרין. מן הגג של אותה מדרשה, המשמשת כיום רק כבית מגורים לבחורים הלומדים ב " קרויין ", אפשר לצפות כל מה שנעשה בשכונות. הכניסה למדרשה היא בתשלום, ומאחר שהיו אתי רק שטרות גדולים, ולא היה בידי המשגיח המעות לתת לי עודף, הרשה לי להיכנס, מתוך הנחה שאביא לו בוודאי לאחר מכן את דמי הכניסה.

הקומה הראשונה של המדרשה עם מסדרונות הכניסה, הפרוזדורים ואולמי ההרצאות המרווחים שוממה וריקה, ואפשר בשקט ובהתרכזות להסתכל בקירות המקושטים ובעמודים המעוטרים. בקומה השנייה חדרי מגורים קטנים לתלמידים. עליתי על הגג, שממנו משתרע מראה נפלא על כל הסביבה הקרובה והרחוקה, ובעיקר על חצרות מסגד ה " קרוויין " השכן.

הייתי יחידי על הגג. כעבור זמן מה עלה אחד התלמידים, בחור כבן שמונה-עשרה, ובלי שנתבקש התחיל להצביע על בניינים ומקומות חשובים ולהסביר לי את חלוקת השכונות והרבעים. על שאלתי, שהשתדלתי להביעה בצורה תמימה ביותר, הראה לי גם את ביתו של עבד אל-חי אל-כיתאני בשכונת סידי בו-ג'ידא, הקרובה מאוד בקו האוויר. שאלתיו, אולי יש באפשרותו לפרוט לי שטר כסף, כדי לשלם למפקח את דמי הכניסה. גם הוא לא היה, עשיר במעות קטנות, לקח את השטר, ירד לרחוב וחזר מיד עם פרוטות.

נזדמנתי עם אותו בחור בשנית ליד שער בו- ג'לוד לפנות ערב. ביקשתי מונית שתסיעני לאחת השכונות הרחוקות, לפגישה חשובה, אבל בשעה זו לא מצאתי כאן מונית פנויה. ציפיתי במתיחות, שמא אאחר, לפתע ניגש אלי הבחור ממדרשת " עטארין . בראשונה לא ידעתי מי הוא. אבל הכרתיו מיד כשששאלני אם זקוק אני למשהו, שאולי יוכל לעזור לי בהשגתו. פנה לאחת הסמטאות וכעבור דקה חזר עם מונית, ואף הסביר לנהג באיזו דרך ללכת וגם התמקח אתו בתוקף, שלא ידרוש יותר מאשר מגיע לו.

בבית ראש כת הכיתאניה-מארץ מבוא השמש – הירשברג

בבית ראש כת הכיתאניהמארץ מבוא השמש

מתוניס הבאתי אתי מכתב המלצה אל ראש ה " כיתאניה ", אחת הכיתות הדתיות מסטיות במרוקו, שהשפעתן גדולה בארץ זו. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב, מאורגנים ב " טריקה ", מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על ידי ההמונים. בדומה לכיתות החסידים עם הרבנים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מרוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב " טריקה , השונות.

בעבר לא הייתה ה " כיתאניה " דווקא מן הכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם הימים, שעשיתי במרוקו, עלתה הגדולה, מאחר שבקרבה אורגנה התארגנות לרוח הרפורמה., שביקש הסולטאן מוחמד בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגם דתיים שפסקו, כי לפי ה " שרע ", הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן.

בראשם עמד פרופסור במסגד " קרוויין " עבד אל-חיי אל-דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. איליו הצטרף המכובד בו אל-ערבי אל-עלאווי, נצר מגזע השריפם, והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני ראש ה " כיתאניה ", שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן.

תאמי אל-גלואווי, פשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המרוקנית, את שבטי הברברים, על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמד בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפא אל כיסא הסולטנים במרוקו.

מובן שלא יכולתי להסתיר מפני ידידי בפאס, כי מתכוון אני לבקר את השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני. בכל הדרכים האפשרויות ניסו להשפיע עלי, שלא אלך אליו, עד כדי כך, שאפילו לא רצו להודיעני, איפה הוא גר. ידעתי, כי המשפחה ענפה, ויש הרבה כיתאני בעיר. וכן ידעתי, כי השייך שנוא על כל הלאומנים, ולכן הופקדה על עבד אל-חיי שמירה מעולה, כדי למנוע התנקשות בחייו. והלא פאס הייתה המרכז הרוחני של תנועת ה " איסתיקלאל ", לפי נטיותיה העיוניות קיצוניות. כאן היה המטה של פעולות הטרור וכאן תוכננו. בקאזה ובערים אחרות היו רק הזרועות המבצעות והאצבעות הלוחצות על ההדק.

סוף-סוף הצלחתי לקבל את הכתובת מאותו בחור במדרשה " עטארין ", שבוודאי לא הרגיש בחשיבות שייחסתי לתשובתו, ונסעתי אל השייך. הוא גר בשכונה שקטה, המרוחקת מן השווקים. המונית הוליכתני עד לשער ביתו. לאחר בדיקה קפדנית על ידי שוטרים צרפתים ומרוקנים, שעמדו בשער, הכניסני שומר הראש אל חדרו של השייך.

בפינה ממול הכניסה ישב בכורסה עמוקה זקן בגיל מעל לשבעים שנה. השייך מגזע האצילים, ממשפחת בית המלוכה הראשון במרוקו. הסברתי לו, כי איני מעוניין בפוליטיקה, אבל שמעתי שיש לו ספרייה יפה של כתבי יד ודברי דפוס, והייתי רוצה לראותם. וכן סחו לי, כי הוא ידידם של היהודים והייתי רוצה לשמוע את דעתו על מצבם.

מלכתחילה ניכר היה, שהשייך מהסס, וחושש מלהיכנס לשיחה אתי. קיבלני, מאחר שהייתה בידי המלצה חזקה ביותר, ומאחר שרגש הכנסת האורחים לא הרשה לו לדחותני, אבל האווירה הייתה דחוסה חשדנות. שומר הראש לא עזב אף לרגע את החדר, ומאחרי גבי הרגשתי את עיניו העוקבות אחרי כל המתרחש. לאט-לאט, תוך השיחה, הופשר הקרח ועבד אל-חיי נעשה לבבי יותר. שפתו הערבית מהולה מילים וביטויים מקומיים, שאולים מהניב העממי, ומדי פעם, בהשתמשו בהם, שאלני אם אני מבין את דבריו.

השייך סיפר לי על השפעת כת ה " כיתאניה " על המוני העם המרוקני, כיצד היא גדלה ועלתה בחשיבותה, מאחר שמתנגדת היא, כלומר הוא, לזרמים החדשים בעם, ולשאיפות החדשות. העלולות לערער את יסודות האמונה התמה ולהכניס ערבוביה בסדר העולם המוסלמי, כפי שהוא הושתת, מקדמת דנא, וכפי שהוא הסביר אותו בחיבורו, בשני כרכים, על סדרי השלטון וחיי החברה בימי ייסוד המדינה המוסלמית, שיצא לפני חצי יובל שנים. ספר זה קיבלתי מאת השייך למזכרת עם ברכתו וחתימתו.

לאחר השיחה שארכה למעלה משעה, הדריכני המזכיר בספרייה. השייך הצטדק שלא יוכל בעצמו להראות לי את אוצרותיו, מאחר שהו נכה ברגליים. ואמנם ראיתי, שרגליו עטופות בשמיכת צמר עבה, אף על פי שהיה יום חם.

הספרייה עוררה את התפעלותי. באולם ענק של כמאתיים מטר מרובעים, לפי אומדני הזהיר, נצטברו על אצטבאות לאורך הקירות ועל כונניות גדולות וקטנות גנזי ספרים, כתבי יד ודפוסים ליטוגראפיים נדירים, החשובים ביותר לידיעת המגרב.

משחזרתי מסיורי החטוף, כדי להיפרד מהשייך הזמינני ואף הפציר בי לבקרו בשנית. הסכמנו, שאבוא אליו באותו יום בשעה שבע בערב, והוא הבטיחני כי אולי עד אז תהא מוכנה גם תמונה שלו, שיתן לי למזכרת. 

הביקור והסיור ארכו למעלה משעתיים. בצאתי לא יכולתי למצוא מונית ברובע זה, הדומה יותר לפרבר העיר, וחזרתי ברגל עד שער החומה. שם נזדמנה לי מונית, שהביאה אותי דרך הפרברים אל המללאח.

כל שעות אחר הצהרים שוטטתי בפאס העתיקה. נדמה היה לי, כי כולם מכירים אותי. לכל מקום שפניתי, וכל חנווני או אמן ששוחחתי איתו, רמזו לי, כי כבר ראו אותי. הרי בבוקר שוחחתי עם פלמוני ועם אלמוני, והייתי בחברתו של פלוני. סוף סוף פאס העתיקה עיירה קטנה היא, וזר הבא אליה ואינו מסתפק בהדרכתו של מדריך מקצועי העורך אתו את הטיול השגרתי, אלא בא בדברים עם תושבי המקום בלשונם הם, אף אם יש לו צליל זר, כולם ניחשו שאני מצרי או שאמי, כלומר סורי ואולי גם ארצי-ישראלי, מעורר תשומת לב.

ייתכן שאני טועה, אבל היה לי הרושם הברור, כי כולם הבינו שאני יהודי, כי הלא באתי פעם ראשונה בחברת יהודים. מכל מקום לא ראיתי שום סימנים לקסנופוביה – פחד מופרז מפני אנשים זרים -, ביחסם אלי. שוב נוכחתי לדעת, עד כמה מוגזמת הדעה על רחשי ההמונים בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו.

הפרק בפאס הערבית – מארץ מבוא השמש – הירשברג

מארץ מבוא השמש

הפגישה השנייה עם עבד אל-חיי אל-כיתאני הייתה ללא עדים. נראה, כי שומרי ראשו ביררו בינתיים את אשר היה טעון בירור. השייך היה אדיב ביותר. הפעם שוחחנו על עניינים יהודיים. הוא סיפר לי על מקרים המרובים, שבהם היו פונים אליו יהודים, שיהא מליץ יושרם בפני הפאשות ובבתי הדין, במיוחד באזור הדרום. רק לפני זמן מועט קיבל במתנה לספרייתו ספרי דת אחדים בעברית, אות הוקרה על עזרתו, שהגיש לקבוצת יהודים, כדי להוציא לצדק דינם בסכסוכים עם שכניהם המוסלמים

המשבר התברר לפני הקאיד, נציג הפאשא. השייך ציווה להביא את הספרים, ופתח אותם במהופך. היו אלה שני כרכים של ש"ס, הוצאת פרנקפורט מלפני מאתיים שנה. מסכת בבא בתרא ומספר מסכתות בסדר מועד, עם הקדשה ודברי תודה בלשון ערבית, באותיות עבריות. בין יהודי המגרב רק מתי מספר יודעים לקרוא ולכתוב אותיות ערביות.

גישתו של השייך הייתה זו של " מולא ", האדון המעניק חסות לד'מי, לנתין, הבא לחסות בצלו. שוחחנו גל על עניינים כלליים, של יחסים בין יהודים ומוסלמים. כשנפרדתי ממנו ביקשני למסור את ברכתו שלום לכל היהודים, בכל מקום שהם ולהבטיחם, כי מוסלמים כנים וטהורי לב רואים בהם את אחיהם. ואלמלא ה " סיאסה ", הפוליטיקה בצורתה החדשה. והזרים המעוניינים ללבות את השנאה יכולנו לחיות בשלום ובידידות. כשנפרדנו מסר לי השייך את מספר הטלפון שלו ( שאינו במדריך ), וביקשני, כל אימת שאזדמן לפאס אתקשר אתו, כדי לקבוע זמן לשיחה.

בבואי אל עבד אל-חיי הייתה השעה לפני בין הערביים. כשיצאתי ירד החושך ושוב נאלצתי לעשות את דרכי ברגל בשכונה השוממה,. ואיש לא עקב אחרי ואיש לא ניגש אלי. חזרתילמללאח. היה ערב מוצאי יום טוב אחרון של הגלויות. בבית אחת המשפחות הסוחרים הוותיקים נפגשתי עם מובלמים אחדים, שבאו לברך את ידידיהם לסיום החג.

במקרה נקלעתי דווקא לבית מצדדיו של הסולטאן מוחמד בן יוסף. לא ברור לי, כיצד נודע להם על ביקורי אצל ראש הכיתאניה. ניכר היה, שאלה ואלה לא היו מרוצים מביקורי. פאס הייתה כולה תמיד המחנה הסולטאן בן יוסף, וגם אהדתם של היהודים הייתה נתונה לו. סולטאן זה העסיק בעלי מלאכה וסוחרים יהודים כספקיו הפרטיים. חותנו של מארחי היה חייט הסולטאן, וכשמת לפני שנים אחדות הרשו לאלמנתו לפתוח חנות סדקית בארמון הסולטאן, כדי לספק את צרכי הפמליה שלו, כלומר את נשותיהם ולמצוא את פרנסתה בכבוד. אכן חייט המלך אינו תופר בגדיו סתם, זו עמדה בעלת השפעה וישירה על הסולטאן.

על נושא זה של יחס היהודים כלפי המחלוקת בדבר הסולטאן שוחחתי עם אחד מראשי הקהל בפאס, ציוני, שחשב על מכירת אחוזתו בצפרו, כדי לעלות לארץ.

לפי דבריו התכוננה כבר בתו המורה לעלייה בזמן הקרוב ביותר. גם הוא רמז לי, כי יהודי פאס כולם תומכים בסולטאן המודח. מתוך דבריהם עמדתי על המתיחות הרבה בין אנשי פאס ובין דברי ארגון הקהילה ברבאט. אלה האחרונים הושפעו ממדיניותם של השלטונות הצרפתים, והיחסים החריפו ביותר עם שובו של המלך מחמד בן יוסף.

מניסיונותיי האישיים ומכל מה שראיתי ושמעתי במרוקו, סבורני שאפשר להסיק, כין אין בלב תושביה המוסלמים של ארץ זו רגשות של שנאה מושרשת ליהודים, בצורתה הידועה לנו מארצות אירופה רבות, שהן כיום משני עברי מסך הברזל.

העובדות של פרעות והתנפלויות רצח, כפי שאירעו במקומות שונים בשנים האחרונות, אינן באות לסתור את דברי, הן מוכיחות רק, שעל נקלה אפשר לטפח ולגדל שנאה עקובה בדם בקרב המונים, עד כמה אין לזלזל בסכנה זו חזינו לא פעם בבשרינו. הכרזות הקצרות בלהג מקומי כפי שראיתין, שהיו מופצות לפני 18 בנובמבר 1954, " הוי אחים הרגו את היהודים, בימים 18-19-20 של חודש זה ( נובמבר ) החלצו כולכם לפעולה " ולמטה ציור אקדח, דיין לגרום לשפיכות דם נקי. והלא יש כוחות רבים, שלא יירתעו בשעת הצורך, מלהשתמש בתעמולה כזו לצרכיהם.

שנאה כזו אפשר ללבות, ובתנאי הארץ, יש להודות, כי קל יהיה ללבותה. כי אכן טבוע בלב המוסלמים רגש עליונות כלפי היהודים והנוצרים. לגבי הנוצרים הכובשים האדונים הבאים מאירופה, הותש כוחו של רגש זה. והוא חי ופורח ביחס ליהודים, ילידי הארץ. אלה הם בריות מושפלות, נתינים החוסים בצל אדוניהם המוסלמים, שאף לא לכבוד הוא להתגרות בהם.

יחס זה קיים בכל הארץ. יהודי במלבושו המסורתי לא יעז לשאת נשק בגלוי, במיוחד לא ישא את הנשק המסורתי, את הפגיון בנדן הכסף, שהוא סמל האציל הערבי והברברי. לבחור יהודי מותר לשאת את הפגיון רק פעם אחת בחייו, ביום שמחת לבו, כשהוא נושא אשה. זכות מיוחדת זו מוענקת ל " מוקדם ", הגבאי הממונה על " קבר קדוש " על ידי מתן הרשאה לחגור את הפגיון אחת בשנה ביום ההילולא של הצדיק, מעין אות הוקרה לקדוש, שה " מוקדם " משרת אותו.

במללאח שבכפרים קיימים יחסי שכנות טובים, ואף אל המללאח שבערים, ובמיוחד של פאס, חדרו עתה המוסלמים ותפסו את המקומות, שנעזבו על ידי היהודים. עתה רואים חנויות של מוסלמים ליד חנויות של יהודים.

כוחו של היהודי הוא בזה, שהוא אינו מזוין. ואין להתפלא על גישה זו, הרי זו היא גם גישתם של רבים מבני עמנו, הדוגלים עדיין בסיסמה של " לא בחיל ולא בכוח ", אם תתקדם האמנציפציה של היהודי, אם הוא ידרוש את זכויותיו כאזרח שווה בכל, אין ספק, כי הדבר יעורר את שנאתם של ההמונים. אז יספיק ניצוץ, שיגרום להתפוצצות. 

צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו- צפרו, עיר השיטפונות.

7 – צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקומארץ מבוא השמש

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים מההרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.

בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.

רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.

אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.

ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר  עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים. 

                                         

הוואדי הנושא מי הבריכה  הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם של תושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.

בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.

" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר  עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש"י – סוף שנת 1950 –  " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.

והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת. 

ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרדים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.

ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמע קול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה.  כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.

ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושכפים – רצען, סנדלר –  העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון. והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו  בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.

כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.

ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.

אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.

המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.

עיר קטנה ואנשים בה לא מעט. מארץ מבוא השמש – הירשברג

                          עיר קטנה ואנשים בה לא מעט.מארץ מבוא השמש

היישוב היהודי בצפרו קדום הוא. לדברי ההיסטוריונים הערביים היו בסביבה זו בראשית הכיבוש הערבי הרבה מתייהדים. הם גם מספרים, כי במאה השלוש-עשרה התיישבו בצפרו יהודים, שבאו מהדרום המרוקני-אלג'ירי ומהצפון.

אבל העדה כאן לא זכתה בשום תקופה לחשיבות מיוחדת – מאחר שהאפילה עליה תמיד שכנתה פאס, בירת הארץ הראשונה. אכן בתקופות של צרות ורדיפות מבקשים היו אנשי פאס מקלט בעיירה קטנה וצנועה זו, שלא התעניינו במתרחש בה השלטונות המוסלמיים. אבל בתום הגזרות היו חוזרים לבתיהם. אפילו המחבר המקומי, דיין העדה, שחיבר במאה הקודמת כרוניקה על מאורעות העולם מימי מוחמד הנביא ועל מאורעות מרוקו, לא מצא שום דבר הראוי לציין מיוחד, שהתרחש בקרב קהילתו אי פעם.

בכניסה הצפונית אל העיר מערה מקודשת, הנקראת כיף אל-יהודי. לפי האגדה המקומית, שמצאה חיזוק באישורו של אחד השייכים המקומיים המוסלמיים המכובדים, קבור במערה זו דניאל. המסורת נפוצה גם בין היהודים, וקשה לקבוע מי המקור הראשון. ובין היהודים מהלכות עוד מסורות אחרות על המערה.

יש קושרים אותה עם הופעתו של אחד הצדיקים המפורסמים, רבי עמרם בן דיוואן, הקבור בצפון הארץ וקברו הוא מטרה לעליית המונים, במיוחד בל"ג בעומר. כדי לחסוך לקהל קדוש ועני של צפרו את הטורח ואת ההוצאות הכרוכות בעלייה לקברו הבטיח רבי עמרם, כי כל מי שיבוא להשתטח במערה  זו, אזי ייחשב לו הדבר כאילו ביקר ליד קברו.

עוד מסורת – והיא הקרובה לאמת – כי היה כאן בית עלמין הקדום, ובמערה , שפעם הייתה בה כתובת עברית שנעלמה, טמונים בה, היו רבני צפרו.

נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי, בנו של הרב מחבר הרשימה האבטוביוגראפית שהזכרנוה למעלה, פנוי היה מטרידות ימי החול המרובות, והציע להראות לי את המללאח ואת הישיבות, שבהן מצויים ספרים קדומים.  הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה. ניכר, שנתמנה לדיין בזכות עצמו, ולכאורה על אף העובדה, שפאס קרובה ויכולים היו בני צפרו לפנות לבית הדין שבעיר זו. נזדמנתי אתו עוד פעם ומצאתי, כי דעתי עליו מכוונת למה ששמעתי וקראתי עליו לאחר מכן.

בחדר בית הדין התאספו עוזריו הנאמנים של רבי דוד, המורים והמחנכים במוסדות התורה שבעיר, וגם אנשי המקום, שהתכוונו לעלות בקרוב לארץ. שוחחתי עימהם ארוכות. עברית צחה בפיהם, והם השמיעו בה דברי טעם. יש בבית הדין ספריה שימושית לא קטנה, והרב עובדיה הראה לי את כתב היד המקורי של " כסא מלכים ", הכרוניקה הכללית והמרוקנית יהודית, שחיברה אחד מקודמיו, מדייני צפרו. אכן פלא הוא, כיצד נתגלגלו הידיעות הללו לעיירתו ומהיכן ליקט אותן. אמנם מזכיר הביוגרף של חכמי צפון אפריקה, כי הרב המחבר ידע לשון פלשתים, כלומר ברברית – אבל ידיעות אלה אינן שאובות ממקורות ברבריים.

לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות ובמדרשים, כלומר הישיבות למבוגרים. כשהייתי עולה עם הרב לעליות שבהן שכנו המדרשים, היו בני לוויתנו מחכים למטה, כי אין בחדרים הפעוטים מקום למניין אנשים. מצאתי את החדרים נקיים ומטופחים, הספרים על האצטבאות מכורכים, רשומים בקטלוג ומסודרים לפי עניינים, מקרא, ש"ס, פוסקים, שאלות ותשובות, דברי קבלה. לשאלתי האם מתכנסים לומדים במדרשים אלו , באה התשובה, בישיבה אחת מתקיים שיעור קבוע, לשנייה אין דורש.

ביקרנו עוד במוסדות חינוך במללאח, אבל כשם שנהניתי אני מפגרת החג, שבה חופשיים היו המורים לטיולים ולשיחות ארוכות, כן נהנו התלמידים מהחופש ולא יכולתי לראותם בכיתותיהם.

הרב עובדיה האב הקדיש ברשימתו עמוד שלם לתיאור סדרי הלימוד, כפי שהוא עצמו נתייסר בהם. דבריו כה אופייניים שכדאי להביא גם אותם כלשונם.  

" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי,  הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם.  ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.

ושם אוכלים ארוחת הצהרים  בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.

יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע. והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.

ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה. וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.

כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ".

סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו. מארץ מבוא השמש – הירשברג

מארץ מבוא השמש

דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.

תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.

כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות.  

לשם השוואה אזכיר, כי כאשר שהיתי בצפרו, ביקרו בבית הספר של כי"ח 482 בנות וכמחצית מספר זה – 231 – בנים. כאן רוב המרץ מושקע בהקניית הצרפתית. ולאלה הרוצים ללמוד גם עברית ניתנה האפשרות של השתלמות בשיעורי ערב ללשון ולתנ"ך, באחת עשרה הכיתות למדו למעלה מארבע מאות תלמיד ותלמידה. לתלמידי צפרו יצא שם במרוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מרוקו, כשם שתיטואן עדיין היא ירושלים של האזור הספרדי.

בשוחחי ובהשתוחחי עם בני העיר נתגלו לי פניה האמיתיים של צפרו, זו העיירה התוססת חיים יהודיים. הקנקן אמנם לפעמים חדש, אבל הוא מלא ישן. והרבה מן הישגים אלה יש לזקוף לזכותו של רבה של העדה רבי דוד עובדיה, שהוא הצעיר בין רבני מרוקו שהכרתי, הוא אולי הראשון והיחיד ביניהם, שעמד על הצורך הדחוף של חינוך הבנות, בראותו כי אין להסתפק בהדרכתן במצוות מעשיות בלבד. ולכן לא נרתע מלהכניס ככל האפשר יותר בנות בתלמוד תורה " אם הבנים ". כי אכן קיים צורך דחוף דווקא בעיירה זו לדאוג לחינוכן של בנות ישראל.

הרבה נשתנה בצפרו במשך דור אחד, אבל דברי הכתוב, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ככוחם אז כן כוחם עתה. דלותה ועונייה של צפרו כאן כן עתה. ותיאוריו של הרב עובדיה האב על פת שעורים, שהיו אוכלים במשך כל השבוע ועל פת החטים לשבת, שנחשבה למעדני מלך, ועל הסמיכה לשולחן הורים של הזוג הצעיר, שבו האישה הייתה לפעמים תינוקת בת שמונה או תשע, עדיין כוחם יפה.

אלא שבהתאם למצב החברתי לא החתן הצעיר היה בא ומסתפח אל משפחת אשתו, כמו בפולין ובליטא. כאן האישה הצעירה הייתה באה תחת חסותה של מחותנת, שלא פעם הציקה לה וירדה לה לחייה של הילדה – כלה. בכלל מעניים כמה קווים משותפים אפשר למצוא בין דמותה זו של העיירה המרוקאנית ובין סיפוריהם של סופרינו על העיירה המזרח-אירופית.

אין פרנסה בצפרו, ואין לצעירים כמעט כל תקווה להוציא כאן את מחייתם, ולכן עוזבים רבים וכן טובים את עיר מולדתם, כדי לבקש את לחמם במרחקים. לפי דברי אנשי שיחי עלו בשנים האחרונות כאלפיים נפש לארץ ישראל, רובם צעירים.

בצפרו נוצר ריבוי נשים, אלמנות, גרושות, צעירות עגונות לחצאין, שאינן יודעות מתי יחזרו בעליהן ואם יחזרו אליהן, ופנויות שאין להן תקווה רבה להינשא במקום. צפרו הייתה לעיר נשים. תופעה שבדומה לה ראיתי במללאח הקטנים שהדרום מערב ובדרום מזרח מרוקו. ואין לנשים גלמודות אלה אפשרות להרוויח את לחמן ביגיע כפיהן.

היחסים עם השכנים המוסלמים טובים והפיתוי רב. דווקא בצפרו – ירושלים הקטנה – שכיחים באופן יחסי נשואי יהודיות עם מוסלמים במידה מרובה מאשר במקום אחר. הרב עובדיה נלחם בתופעות אלה, עד סיכון חייו.

לא רק למוסלמים נישאות היהודיות מצפרו, ב " קדימה " לשכת העלייה של קזבלנקה, הצביעו לי פעם על זוג צעיר, שביקש לעלות לארץ ישראל, היא יהודייה מסביבות צפרו, הוא צרפתי נוצרי, נהג טרקטור. נישאו בנישואים אזרחיים, יש להם שלושה בנים בגיל עד חמש שנים, הילדים לא נימולו, האמא לא ידעה אם יהיו נוצרים או יהודים. עתה עלו אחיה לישראל, ובעלה דבקה נפשו בגיסיו והוא מוכן להתגייר ולשאת את אשתו כדת, ובלבד שירשו לו לעלות לארץ ישראל.

וכן משמשים בצפרו בערבוביה אור התורה וצל העוני והסכנות הכרוכות בזה, הרב עובדיה עושה כמיטב יכולתו, לא רק כדי להפיץ את האור, אלא גם לפזר את הצללים. יש ללמד את בנות ישראל מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס בכבוד. אכן לא חדל הוא מלדפוק שערי ה "ג'וינט " ו "אורט " עד שהצליח להביאם לכלל החלטה, שקיים צורך דחוף לייסד בית ספר מקצועי לבנות בצפרו, כפי שהודיע לי בשמחה כשנזדמנו שוב במקרה.

אולם מאז התחוללו במרוקו תמורות רבות – ומי יודע, מה עלה בגורלה של עיירה זו ומה מצב מוסדותיה התורניים והכלליים כעת.

סוף פרק  " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו. 

בהרי האטלס ובעמקי הדרום. דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka

 

     בהרי האטלס ובעמקי הדרום.tizin-tichka

 דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka

מארץ מבוא השמש

בראשית אייר יצאתי עם ז' ש' יליד צפת ותושב קאזה לסיור ארוך במללאח  שבהרי האטלס ובעמקי הנגב המרוקני. הסיור תוכנן עוד בהיותי בישראל, ותיכף עם בואי לקאזה עשה ש' את הסידורים האחרונים. כדי שנוכל להפיק את התועלת המרבית מן המסע. ש' , שהוא אספן של תכשיטים ותלבושות יהודיים עממיים בצפון אפריקה, התכוון להשלים את האוסף האתנוגראפי שלו, לצלם ולהסריט תמונות מהווי היהודי באזורים הנידחים, שבהם הן הולכות ונעלמות.

ואני נתכוונתי לראות את יהודי האטלס, תושבי ההרים הגבוהים, ואת אלה השוכנים בעמקים הנמשכים בין ההרים, ויורדים דרומה, מושכים מים רבים עד קצה המדבר הסהרה ויוצרים תנאי חיים נוחים בשביל בני אדם המגדלים תבואות, עצי פרי ובהמה רבה. לפי התוכנית ביקשנו לעלות לפסגות הגבוהות, לסטות מן הכבישים הראשיים ולנטות ליישובים השוכנים בצדי הדרכים, ולהגיע לפינות המרוחקות ביותר בדרום המיושב. לשם כך אסף ש' נתונים שונים על המללאח שהיו בידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והג'וינט.

הרבה קראתי ספרי מסע שנתחברו לפני מאה שנה על אותם יהודים אגדיים, בעלי קומה וצורה נאה, החיים כאן בחופש יחסי בחסותם של שבטי הברברים, שאינם סרים למרותו של הסולטאן היושב בשפלה, שלטונו אינו מגיע עד לשטחים הללו, הנקראים " בלאד אל-סיבא " – הארץ החופשית-. לדבריהם נוצרה כאן מעין סימביוזה – שותפות חיים – בין היהודים ובין הברברים. אלה האחרונים אינם יודעים שום מלאכה ואינם עוסקים במסחר, והם זקוקים ליהודים, הדואגים לסיפוק כל צרכי החיים הפרימיטיביים. לעומת זאת מתייחסים ראשי השבטים הברברים כלפי היהודים ביתר סובלנות מעושי דברו של הסולטאן ב " בלאד אל-מח'זאן "- ארץ האוצר – של הסולטאן. השליטים ב " בלאד אל-סיבא " אינם מכבידים את עול המסים ומגינים על חייהם ועל רכושם של היהודים.

הנוסעים מזכירים עוד, כי שמעו בין יהודי האטלס מסורות שונות על קדמות התיישבותם כאן, וכי הם לא הלכו בגלות בבל. יש סוברים, כי היהודים הללו מוצאם ממתייהדים ברברים. בדו"חות ובספרים מן המאה שלנו ( ה 20 ) מצאתי גם רמזים ונתונים מספריים על יהודים העוסקים בחקלאות באזור זה. ואודה, כי רוחי הייתה קצרה לקראת הסיור, ובלילה האחרון לפני המסע כמעט שלא ישנתי מרוב התרגשות.

עשינו את מאתיים וארבעים הקילומטרים שבין קאזה למראכש במשך שעתיים ורבע. לאחר מנוחה של עשר דקות אנו ממשיכים לשרך דרכינו, בעיר הערבית, וליד בתי מלון מפוארים, שנועדו לעשירים ולתיירים מחוץ לארץ, והיינו מחפשים את הכביש לוורזאזאת. גם השוטרים הצבאיים, הניצבים כאן בכל פינה חדשים הם בארץ ואינם מכירים את הדרך.

הכביש ממראכש דרומה הוא טוב, אבל לא משובח. אנו חוצים שורה של ואדיות כמעט יבשים, על פני גשרים איריים, ומתחילים לטפס בהרים. הכביש נעשה צר, פתלתול, המפנים חדים הם, ויש להפחית את המהירות עד חמישים קמ"ש. הסביבה שוממה, ההרים ערומים, בלי עצים או שיחים. הגיאיות עמוקים, כמעט קניונים, תכלת הרקיע, שחור הסלעים, מרבד הירק בעמקים, הסרט הכהה של הנחל בתחתית הוואדי, מצטרפים למראות מלאים הוד פראי של ניגודים חריפים. אנו עוברים ליד פסגת תיזי- ן -תישכּה, שגובהה 2260 מטר. השמים נתכסינו בעננים, ורק לובן השלג בשיפולים מאיר בתוך הקדרות  הכללית.

חצינו את המעלה שליד תישכּה והתחלנו יורדים בשיפוע הגמלון הדרומי. באופק נראות שתי דמויות שחורות של הולכי רגל, וכבר מרחוק מכירים במלבושם, בג'לבה השחורה ובשאשייה הקטנה, שלפנינו יהודים. אלה מצביעים על אגויים – agouyim  – כמללאח הקרוב ביותר השוכן ממש ליד הכביש.

Tizi n'Tichka (Tashelhit:ⵜⵉⵣⵉ ⵏ ⵜⵉⵛⴽⴰ, Tizi, mountain pass; Išqqa, difficult) is a mountain pass in Morocco, linking the south-east of Marrakesh to the city of Ouarzazate through the High Atlas mountains. It lies between the great Marrakech Plains and the gateway of the Sahara Desert. From November – March, snow can often fall on the pass, but it can be warm all year round in the strong sun. It reaches an elevation of 2,260 m above the sea level and is the highest major mountain pass of North Africa. The road was constructed by the French military in 1936, and is now part of National Route 9 (Morocco).

The last wild Barbary lion sighted in the Western Atlas was shot near Tizi n'Tichka pass in 1942.

מארץ מבוא השמש – הירשברג – המללאח באגויים.

המללאח באגויים.מארץ מבוא השמש

לאחר עשר דקות הננו באגויים, כפר ברברי עני מרוחק 130 קילומטר ממראכש, שהכביש חוצה אותו לשניים, חלק עליון וחלק תחתון. שעת צהרים, אנו נתקלים מיד בשניים- שלושה יהודים העומדים ליד הח'אן הקטן ו " חנות " המכולת. מבנה גופם רזה, פנים צנומים, זקנקן שחור, עיניים שחורות, עטופים ב " סלהם " רחב הכנפיים השחור, שמתחתיו נראית הדרעייה הלבנה, הארוכה, הם עושים רושם של נזירים ספרדיים. אבל אלה הם רוכלים, העוסקים במסחרם. והנה בא נער יהודי כבן חמש-עשרה עם פרוות כבש על שכמו, שכנראה קנה אותה כעת. באותו רגע ממש הגיעו הנה גם שלוש נשים יהודיות, שתיים חוזרות מהמרעה עם פרתן והשלישית סוחבת על שכמה כד מים ששאבה מן המעין.

דמויותיהן תמירות, פנים עדינים, מבט חופשי, עור פניהן לבן, אבל בריא. על ידיהן עגילי כסף ועל צוואריהן סהרוני כסף כבדים וענקים של אבני חן צבעוניות. הראש מכוסה במטפחת, ששוליה יורדים על הכתף. הן נענו תיכף לבקשתנו לצלמן, ולא ביקשו לסור הביתה, כדי להתפרכס ולהתקשט. וכך צולמו בלי כחל וסרק, ורק בתכשיטיהן, שאינן מניחות אותם אף לרגע.

אנו מוזמנים לבקר במללאח, השוכן במעלה הגבעה. אף בלי הזמנה היינו פונים שמה. לראשונה נכנסים לחצרו של הצורף. משמאל כוך קטן, שבו בית המלאכה : כור קטן, מפוח יד זעיר וכמה כלי עבודה פשוטים ביותר. אני מציץ לחדר המגורים. גם כאן כמעט שאין שום רהיטים. שני מזרונים פרושים על הרצפה , שולחן קטן והרבה זוהמה ולכלוך. גם בחצר נערמת אשפה. אשת הצורף היא בתו של ה " רב ", שהוא השוחט והמלמד בעדתו, המונה כמאה נפש. היא מוליכה אותנו אל ה "צלא ", ששם נמצא עתה אביה, רבי יעיש אבו-שקילא, בקצהו העליון של הכפר.

נכנסים לחצר של ה " צלא ", הפתח הראשון מוביל לבית הכנסת, חדר קטן שניים על שלושה מטרים, ובו רק אשנב קטן. אני נכנס ומבחין באפלה את פני הילדים, דמותו של המורה הישיש ופתקה קטנה שעל הקיר ועליה בדפוס " אהלי יוסף הצדיק " ולמטה בדיו שמות המשגיחים המקומיים על התלמוד תורה, מכלוף ביטון ודויד ביטון. אכן, עד כאן הגיעו חסידי ליובאוויץ, שקיבלו על עצמם את התפקיד לדאוג לחינוך הילדים . הרבי מליובאוויץ יושב בארצות הברית ואוסף תרומות בשביל ייסוד תלמוד תורה והחזקתם במרוקו, חלק מן התקציב בא מהג'וינט.

לאחר מכן נוכחתי לדעת, כי שליחי הליובאוויצ'ים חודרים למללאח הנידחים ביותר ומאמצים שם את ידיהם של הרבנים והשוחטים לטפל בהוראת הילדים. כאן מצאתי כעשרה בנים בגיל מחמש עד שתים-עשרה יושבים על הרצפה ולומדים פרשת השבוע.

ליד פתח ה " צלא " עוד כניסה המוליכה לחדר מגורים גדול. אמנם, קשה לכנות את החלל בשם חדר, ויותר ראוי לקרוא לו מערה, אלא שהגג המקרה אותו והנשען על עמודי עץ שבאמצע החלל אינו מרשה זאת. אין בו אף חלון אחד, והאור חודר רק דרך הפתח. נכנסתי פנימה, השטח גדול ומחדר זה נכנסים לכוכים צדדיים, המשמשים להחסנה וגם ללינה. אף כאן לא מצאתי שום רהוט, רק מחצלאות ושמיכות. בקצה ה " אולם " ישבה אישה וטחנה תירס בירחיים של יד.

בינתיים נתכנסו עוד כמה נשים ושניים או שלושה זקנים, הצעירים כולם עובדים בשעה זו, יש בורסים, סנדלרים, תגרים ורוכלים, המסובבים את הכפרים שבסביבה. לאחדים מיהודי אגויים יש גם חלקות אדמה זעירות, שבהן הם מגדלים קצת ירקות, האדמה סלעית ולא פורייה. לאמידים יש פרות לעניים כבשים, בכל אלה מטפלות הנשים.

נפרדנו מאנשי אגויים, כדי להמשיך לווארזאזאת. 

וארזאזאת והמללאח שסביבתה. מארץ מבוא השמש – הירשברג

 

                           וארזאזאת והמללאח שסביבתה.מארץ מבוא השמש

הייתה שעה שתיים לאחר הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לווארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת גלאווי, שראשה תאמי אל גלאווי פאשא, כיהן עד יום מותו כפאשא של מראכש.לפנים משל הקאדי – המנהיג – ממשפחת אל גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על פני האטלס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו " קצור " ו " קצבות ", שבהן ישב נציבו, בן משפחתו של הקאיד.

אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאיד, שהיה כעין נסיך בלתי תלוי, היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו, אף על פי שלכאורה הכירו הקאדים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.

חשיבותה של העיירה החדשה, שמשמשת מרכז מנהלי של השלטונות הצרפתיים בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל הם גרים במללאח תאורירת, הרחוק כשני קילומטרים מווארזאזאת.

הנחנו את חפצינו ב " מקלט בנתיב ", מלון ממשלתי קטן של מסילות הברזל – התחנה הסופית שלהן במראכש במרחק 200 ק"מ -, המצויד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במללאח.

עברנו ליד ה " קצבה " של תאורירת, מקום מושבו של הח'ליפה הגלאווי,  שבצדה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חמר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם  של מבצרים וארמונות, טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגרניט  ולאחר מכן פיצחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הרבים בחומות החימר. כשמתפורר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן. חצינו ואדי ופנינו למללאח, לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כמאה וחמישים שנה. המללאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואיתו יצאנו את " המערה " הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני גוויל קטנות. ליד הקברים פזורים פכי חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה, מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר.

לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת דקלים השייכת ליהודים. אגב כל סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים – דקל תמרים שווה שלושת אלפים פרנק – ומתכונן לעלות לארץ ישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בתאורירית יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים שמסרו לי באזור זה, מדויקים הם, מאחר שנערכו בזמן האחרון מפקדים, בקשר לעלייה לישראל ולעזרת הג'וינט.

מתאורירת פנינו למללאח תלמשלא, השוכן בריחוק חמישה ק"מ. תלמשלא גדולה משכנתה ויש בה כמאתיים נפש. כאן מצאנו " רב ראשי ", זקן, רבי משה בן שמול, לבוש בגדי שרד כרבני הערים הגדולות, כי אמנם כבר היה בעולם הגדול וחזר לעת זקנתו לכפר מולדתו.

שני מללאח אלה שוכנים בדד מחוץ לכפרים המוסלמים, והם מוקפים חומות חזקות.

 היה כבר ערב כשחזרנו לווארזאזאת, ובבוקר השכם יצאנו לתאזאנאחת הרחוקה 90 ק"מ והשוכנת בצומת דרכים בין ארץ הגלאווי המקורית ובין ואדי דרע לואדי סוס. לפנים נודעה לה חשיבות רבה בחילופי הסחורות בין ערי החוף לפנים הארץ.

כביש אספלט חדש, צר וטוב, מסתעף מן הכביש הראשי אל וארזאזאת ומוליך אך תאזאנאחת, דרך רמה מדברית, כשמימין נמשכים הרים מכוסים שלגי עד, שבהם נמצאים מכרות מנגאן חשובים. אף מכונית אחת לא פגשנו בדרך זו ואלא יותר ממניין אנשים. רק במקום אחד ראיתי חלקת אדמה מעובדת, אבל לא בתים. 

לא קל היה למצוא את המללאח המסתתר בעמק, אמנם קיבלנו הדרכה מפורטת עם סימנים מפי יהודי רוכב אופניים , שפגשנוהו במרחק לא רב מתאזאנאחת. לפניו, לא מוסתר, מונח היה רכושו, ארגז פח עם תכשיטים. הדרכתו לא הועילה. הסתובבנו בשבילים ולא ידענו אנה לפנות. למזלנו החליט הצורף לחזור לכפרו, מתוך תקווה למכור לנו משהו, והשיגנו כשאנו תוהים ושואלים את הברברים מן הכפר השכן.

בתאזאנאחת יושבות ארבעים ושתים משפחות יהודיות, כ – 300 נפש. יש בתים בעלי שתי קומות. הדירות שאליהן נכנסנו מרווחות, מסדרונות, חדרים גדולים, יש חלונות, גם רהיטים, כיסאות, שולחנות, מיטות. ניכר, שמצבם טוב מאשר במללאח שראינו אתמול. יש חלקות אדמה, עצי תאנים, כרמי גפן. גם כאן עוסקים בכל המקצועות היהודיים, חייטות, תופרות, צורפות, אבל אין ביניהם אף לא נגר אחד. המורה התלמוד תורה הוא השוחט והוא גם הסנדלר.

השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה, או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה. הם לא הסכימו להיבדק ולהיפסל על ידי צוות המיון. הלכנו לבקר ב " צלא ". באמת יש שני בתי כנסת, שניהם בעליית קיר אחת. בבניין הישן נבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית שני. החדרים גדולים עם חלונות. 

על הקיר של ה " צלא " הישן ראיתי ציור של לולב, אתרוג, שופר. התפלאתי למצוא כאן את הסמלים העתיקים שלנו. איש לא ידע להסביר לי, אם זו מסורת קדומה או חידוש. " לזכרו של משה אצאראף ", היא הכתובת המתנוססת מעל לציור. גם ארון הקודש הישן מקושט פיתוחי עץ נאים, צבועים בסגנון ברברי.

שאלתי לתנאי הביטחון, תמהתי, כיצד יוצא יהודי יחידי לדרכים בסביבה שוממה ומבודדת זו, המרוחקת מעורקי התנועה. התשובה הפתיעה, עד כמה שזכור להם, לא קרא כאן שום מעשה שוד, וגם לא שמעו על מקרה כזה בכל האזור. תשובה דומה שמעתי גם במקומות אחרים. ואמנם, לאחר חקירה ממושכת בכל הסביבה העליתי, כי האנשים זוכרים מקרה רצח פלילי אחד, שאירע בימיהם.

הייתה לי הזדמנות להכיר גם את תושבי תאמסינאת, מללאח קטן, חמישה קילומטרים מערבה לווארזאזאת, שיש בו שלוש עשרה משפחות, תשעים וחמש נפשות. פגשתי אותם ביום השוק, בשיחה עימהם הורגשה התעוררות רבה לעלייה, והם חיכו בכיליון עיניים לבוא הצוות המיון.

מארץ מבוא השמש – הירשברג – עמק הדרע – Agdz – Tamnougalt

בעמק הדרע.מארץ מבוא השמש

בצהרי היום יצאנו לעמק הדרע, שראשיתו בסביבת ווארזאזאת, במטרה להגיע לעת ערב אל זאגורה, הרחוקה 180 קילומטר. התחלנו בדרך טרשית ועפר קשה, העוברת בתוך ערבה שדופה, כמעט מדברית. נסענו בכיוון דרומי- מזרחי וממולנו ראינו את הרי סגרוֹ.  מרחוק התבלט ג'בל כיסאן, הבנוי שכבות שכבות בעלות  צבעים שונים. נקודת יישוב ראשונה בעלת חשיבות היא אגדז.  כאן גרות עוד משפחות יהודיות אחדות, פליטת המללאח אל סלים הקרוב, שנעזב כמעט כולו. כאן נמצא גם אחד ממחסני האספקה של דויד אל-קאיים, יבואן וסיטונאי יהודי מן הגדולים במראכש, המשווק את סחורתו בכל העמק. גם הזבנים והפקידים הם יהודים, שנשלחו הנה ממראכש.

הלכנו לבקר את אל-סלים. במקום נותרו רק ארבעה משפחות עניות מרודות, עיוורים וזקנים חסרי ישע עם נשיהם וילדיהם בגוועים ברעב. בבית הקברות הקרוב ראיתי כמה מצבות אבן קטנות המונחות על הקברים. בהפכי אותן מצאתי לפעמים על צדן התחתון חרות שם הנקבר ותאריך. המנהג לחרות כתובת על המצבה הונהג כאן רק בדור האחרון, כי לפני כן המוסלמים לא הרשו לעשות זאת, וגם כעת מניחים את האבן עם הכתובות למטה, כדי שלא להקניטם.

באגדז הורגש בפעם הראשונה באופן מעשי כי הננו בשטח ממשל צבאי, בכיכר הגדולה רשם מח'זני את מספר המכוניות. שלטים גדולים הזהירו את הנוסעים, כי בהינתן צו עצירה על ידי המושל אסור למכוניות לעבור מזרחה – דרומה, בשלטים אחרים הייתה אזהרה מפני השיטפונות. וגם במקרה זה אסר המושל על התנועה בעמק, בגלל סכנת נפשות שבחציית הוואדיות הקטנים

עזבנו את אגדז ופנינו מזרחה, מכאן הדרך מתחברת אל העמק ועוקבת אותו בעקשנות. הנוף נשתנה עד מהרה. נסענו בשדרת עצי תמרים, כשלשמאלנו זורם לאט הדרע. העמק המכוסה צמחיה רעננה של תבואות, עצי פרי ודקלים, רק קילומטרים ספורים למללאח תאמנוגאלת, השוכן בגדה השמאלית של הדרע, מול אגדז.

התעכבנו בגדה הימנית ושלחנו בּרבּר אחד אל הכפר להביא פרדות או חמורים, כדי לעבור את הנהר. התחיל גשם מטפטף. האיש חצה את המים, שלא הגיען עד ברכיו, ונעלם בין הבתים. כעבור רבע שעה חזר אליה עם חמור חזק וגרמי. התיישבו עליו שנינו, ש' ואנוכי, והתחלנו לעבור, כשהגוי מוליך את החמור. הגשם גבר בינתיים והמים בנהר גאו מרגע לרגע. עברנו בשלום, אבל המעבר ארך הרבה, כי הבהמה הפקחית שירכה דרכה וחיפשה את המקומות הרדודים.

עלינו על הגדה ופנינו אל המללאח שבקצה המזרחי של הכפר, ששימש לפנים בירת אזור ברברי חופשי. הרגליים התחלקו וטבעו בבוץ, שנוצר בין רגע. עד שהגענו לשכונת היהודים, נרטבנו בגשם העז עד עור הבשר. כאן הובילו אותנו לבית של המורה בתלמוד תורה " אהלי יוסף ויצחק ", שקיבלנו בלבביות לא מעושה. מאיר תימצטיץ, אדם כבן ארבעים ער ומשכיל, סיפר על היישוב : יש כאן כמאתיים ועשרה יהודים , גברים, נשים וטף. המקום קדום הוא, והם יושבים לבטח. הבתים שלהם, ולרבים יש גינות ירק ועצי פרי, תפוחים, תאנים, רימונים, גפנים. מאיר מקבל בעד ההוראה בתלמוד תורה שבעת אלפים פראנק לחודש ( שלושים וחמש לירות ישראליות ). בהיתול דק הטעים, שהנה נעשה לפתע חסיד ליובאוויצי, דבר שלא חלמו עליו אבותיו. גם לו עצמו משונה גלגול זה. יהודי בוואדי דרע, שאבות אבותיו היו פונים לפני אלף שנה בשאלות אל גאוני בבל, הפך פתאום עורו ונעשה חסידו של רבי מרוסיה היושב באמריקה. ( בהקשר זה ראוי לפי עניות דעתי לקרוא את ספרו של יעקב לופו " ש"ס דליטא ", רואים את ראשיתה של ההשתלטות יהדות מזרח אירופה על יהדות מרוקו ונישולה מכל זכר או מנהג קדום שלה ).

שלא ביוזמתנו עברה השיחה לעניין העלייה לארץ ישראל. מאיר התחיל שופך את מר שיחו על מצבם הקשה של תושבי המקום. מתוך תקווה לעלייה לישראל מכרו רבים את בתיהם ואת חלקות האדמה שלהם לשכנים והתחייבו למסרם במועד מסוים. בינתיים נתחדשה הגזירה של " הסלקציה " ( הביטוי הינו במקור, וגם הגרשיים ) וצוות המיון פסל רבים מן המועמדים. הנה הוא עצמו מטופל במשפחה, ילדים, הורים, יחד שמונה נפשות, כלומר, המאכסימום של תלויים במפרנס אחד. ועליו לדאוג גם לרבנית הזקנה, אלמנתו של הרב המכובד בעיני כל, ולקרובתה הגרה אתה, על מי ישאירו אותן בתאמנוגאלת ולאן תפנינה, כשהמפרנסים יעלו עם בני משפחותיהם הקרובים ביותר ? באמת כל תושבי המקום קרובים אלה ולאלה, ולכל משפחה יש בעיות " פסולים " משלה. הקשיים שנותרו מעכבים את עלייתם, אבל כאן אי אפשר להישאר, כי הבעלים החדשים דוחקים בכוח שטרי המכירה החתומים.

Agdz (Berber: ⴰⴳⴷⵣ, Arabic: أگدز‎‎, also spelled Agdez) is a town in mid-southeastern Morocco, in the Atlas Mountains with a population of about 10,000. It is located at around 30°41′52″N 6°26′59″W. Agdz lies at the feet of Djebel Kissane and along the shores of the Draa River.

Tamnougalt is a kasbah and date palm oasis in the Atlas Mountains, and located in the Draa River valley in Morocco, some 95 kilometers south of Ouarzazate. The village is close to Agdz and has a famous kasbah. The Jbel Kissane rises to the north dominating the landscape. It is the former capital of the Mezguita region and residence of former caïds. Its name means 'meeting point' in Tachelhit. Each year, in the first week of October the Moussem Ellama is held, a cultural and religious festival for all villages in the neighbourhood

עמוד 5 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: