מבצע יכין – שמואל שגב


מבצע יכין – שמואל שגב

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
מבצע יכין

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 

אֶפּוֹפֵאָה

אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.

מתנדבים אלה שמו נפשם בכפם, הגיעו לקצה גבולה של מרוקו. לימדו את היהודים לאחוז בקשת וכאשר הפורענות הצפויה שממנה חששו – לא באה, הם נרתמו במלוא המרץ למבצעי העלייה השונים. במסירות אין קץ ותוך סכנת נפשות ממש, ארגנו מתנדבים אלה את שיירות העולים, ריכזו אותם בנקודות ההעפלה בים, או הבריחו אותם גבולות בדרך היבשה והביאו אותם לחוף מבטחים.

לא היה זה מבצע חד פעמי אלא פעילות רצופה שהתמשכה על פני כמה שנים. על כן, אין כיום אפשרות לדבר על גבורת העולים ממרוקו, ללא דיבור מקביל על גבורת השליחים ולהיפך.

ראשי המדינה ואבות הציונות היו מודעים, כמובן, לייחודה של עלייה זו, בהשוואה לעליות האחרות. בישיבת במוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית, שנערכה בחורף 1961, לאחר אסון טביעתה של האניה " פיצס, או בשמה העברי " אגוז ", מול חופי גיברלטר, אמר משה שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, בין השאר :

" אני סבור שבכל המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה עוד פרק כמו העלייה היהודית ממרוקו. אמנן אנו יודעים את פרשת הבריחה, את פרשת ההעפלה. אנו יודעים גם את פרשת " סטרומה " ועוד אנייה שטבעה בים השיש, אך מלבד שני מקרים אלה, הקשיים הגדולים שההעפלה נתקלה בהם, היו בחופי הארץ.

מַרְטִירוֹלוֹגְיָה

ל (נ') [מיוונית: martyros עֵדlogos + דבר] אֹסֶף סִפּוּרֵי עֵדֻיּוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, פָּרָשַׁת הָעִנּוּיִים וְהַסֵּבֶל שֶׁל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל רְדִיפוֹת דָּתִיּוֹת: הַמַּרְטִירוֹלוֹגְיָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה.

כאן היו מהעולים צריכים להתגנב, או לאחוז בנשק ופה האנגלים פתחו באש. היציאה עצמה לא הייתה קשורה בקשיים.

" עכשיו – הכניסה לארץ היא חג בלתי פוסק. אך מבחינת היציאה – הכול במחנק, במחתרת ובגניבה ומתוך סכנת נפשות ממש. מפני שאם תופשים יהודים מרוקנים – הן את העולים והן פעילי העלייה ; או אפילו אם לא תופשים, אבל פתאום קמה עיירה בבוקר ויש בה בית ריק מתושביו.

עד אתמול בערב היו שמם שמפחות, הורים, ילדים ופתאום הבית ריק. המשטרה מגלה זאת, נכנסים לבית ומוצאים שם בוקה ומבוקה. רהיטים נשלכים, ארונות ריקים. אז מיד מתחילה חקירה אצל השכנים. אלה טוענים שלא יודעים כלום ואז באות מיד המכות ואחריהן המאסרים.

או נניח שכבר מוכנה חבורה שלימה לעלות בדרך זו, אך ברגע האחרון מתברר שהדרך שנקבעה אינה בטוחה. קרה שם משהו, שוטרים מסתובבים. יחד עם זה, חבל להפסיד הפלגה. ואז צריך בן לילה להחליף את  האנשים צריך לעבור למקום אחר ולהגיד לאנשים : אתם מוכנים לעלות ? בואו ועלו. האנשים קמים ציד, בלי אומר ודברים הם אורזים מה שיכולים ויוצאים לדרך "

עד כאן דברי משה שרת ז"ל.

ואמנם אין להבין את השוני הגדול בין ההעפלה והעלייה החשאית מאירופה, בשנים שלפני קום המדינה, לבין ההעפלה ממרוקו ומצפון אפריקה כולה, בשנים שלאחר העצמאות, מבלי לעמוד על ייחודה של יהדות זו.

שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. למרות שלוש מאות שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים מוסלמים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית.

במשך אלפיים שנות גלות, הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי המדיני והכללי של מדינה צפון אפריקאנית זו. אך למרות בידודה הגיאוגרפי, שימרה יהדות מרוקו את לשונה העברית ואת תרבותה היהודית וכל המאמצים להטמיע אותה בגויים ולבולל אותה בין עמי הארץ, נכשלו.

כמיהתה לציון הייתה עזה ואמונתה בביאת המשיח עמוקה. מבחינה מוסרית, היא ארגונם הציוני של יהודי מרוקו חלש והשתתפותם בקונגרסים הציוניים השונים הייתה מזערית. אך קשריהם עם ארץ ישראל מעולם לא נותקו ועליותיהם לארץ הקודש קדמו לתנועת הבילויים ולכל גלי העלייה שבאו בעקבותיה.

על כן לא ייפלא כי בהישמע קול השופר, שבישר את חידוש הקוממיות היהודית בארץ ישראל, טולטלו יהודי מרוקו ברוח עזה שעקרה אותם מנופי ילדותם. הם נטלו את מקל נדודיהם ושבו לירושלים, העיר שבה נחרב פעמיים בית המקדש ושאליה נשאו את עיניהם בתחינה, כל שהנים.

בניגוד ליהדות המחנות, שעלתה לישראל מלוך האודים העשנים של השואה באירופה, חייתה יהדות מרוקו בביטחון יחסי ומצוקתה הייתה בעיקר כלכלית ורגשית. פרט לאי אלו מקרים של פרעות, או של הכנות לפרעות, אזי כפי שהניסיון הוכיח, לא היו במרוקו התנכלויות רבות ליהודים.

כך, שמבלי להמעיט מערך המעשה הציוני של עלייה ב', לפני קום המדינה, העלייה המרוקנית הייתה ספוגה כולה להט יהודי וציוני וכמיהתה לציון  הייתה אמיתית וחזקה יותר מכל גורם אחר. דבר זה בא לידי ביטוי בולט במידת זיקתה ליהדות ולמדינת ישראל.

בניגוד ליהודי אירופה שעלו לישראל ללא שליטה מספקת בשפה העברית, רבים מיהודי מרוקו באו לישראל כאשר העברית שגורה בפיהם. כולם ידעו לקרוא את התפילות במקור וגם לא תמיד הבינו את פשר המלים, אזי התפילות והפיוטים, שבחלקם חוברו על ידי חכמי מרוקו בכל התקופות, היו להם מקור השראה קבוע לעלייה לשיראל.

לגביהם, הקריאה " בשנה הבאה בירושלים ", לא הייתה בבחינת סיסמא ריקה, אלא קריאה מלאת ערגה וכיסופים, שאותה  הם מישו ברגע שניתנה להם הזדמנות לכך.

שוני אחר : עלייה ב' גם אם התארגנה במחתרת ונקטה בכל כללי הזהירות הדרושים כלפי בריטניה, פעלה בכל זאת בסביבה אוהדת ועם רצון כן של מדינות שונות באירופה, לסייע בהעלאתם של ניצולי השואה. במאבק על זכות של  יהודים אלה להגיע לחוף מבטחים, היה כולו בחופי הארץ.

העלייה ממרוקו, לעומת זאת, התנהלה כולה במחתרת, בסביבה עוינת ותוך סיכון אישי רב – הן לשליחים והן לעולים עצמם. אם חיסול גלויות בבל ותימן העשה במבצעים נועזים וקצרים, חיסול גלות מרוקו נמשך שנים רבות.

אף על פי כן, במשך כתשע שנים, לא היה אפילו מקרה אחד של הלשנה וגם כאשר בוצעו מעצרים – איש מבין העצורים לא נשבר בחקירה או בעינויים ולא הסגיר את חבריו לשלטונות המרוקנים. אכן, ישנן רק דוגמאות מעטות בהיסטוריה הציונית, כיצד מאמץ עלייה נמשך שנים כה רבות, מבלי שרוח העולים נפלה וקומת השליחים לא שחה.

לרוע המזל, פרטים רבים הקשורים באפופיאה מופלאה זו עודם חסויים ואינם ניתנים לגילוי. אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל מונעים עדיין את סיפורה המלא של עלייה זו. על כן גם אם אין עדיין אפשרות לחשוף את זהותם של כל אלה שעסקו במלאכת קודש זו ופרטים שונים הקשורים במבצעיהם, הוצנעו או הועלמו מטעמים מובנים.

אך גם המעט הנחשף כאן לראשונה, בא בזכותם של אישים רבים שפעלו ללא לאות להסרת הלוט מעל פרשה מופלאה זו. ח"כ לשעבר, שמואל טולידאנו, הגיש בדצמבר 1980 הצעה לסדר היום, שבה קרא לממשלת ישראל להתיר את פרסומה של ההעפלה ממרוקו.

גם סגן ראש הממשלה ושר השיכון והבינוי, דוד לוי, תרם את חלקו בנושא זה. ואילו תנועת " ביחד ", תנועה רעיונית של יהודי צפון אפריקה, פועלת זה שנים לחשיפת פרשת גבורה זו.

לצורך כתיבת ספר זה, הסתייעתי בעדויותיהם של שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ונפגשתי עם רבים מהמתנדבים שפעלו במרוקו. לכולם, ובעיקר לאלה שזהותם נותרה עלומה, נתונה תודתי העמוקה.

תודה מיוחדת אני מכיר ל " ששון ", איש הפלמ"ח וחבר קיבוץ יפעת, שנתמנה בזמנו על ידי דוד בן גוריון לחקור את פרשת טביעתה של ספינת המעפילים " אגוז ". הוא עמד לימיני בעצה ובהדרכה וליווה בחרדת קודש ממש את הופעת ספר זה.

כן מכיר אני תודה מיוחדת לד,ר פנחס קציר איש מעלות, שהעמיד לרשותי את מחקרו על המוסדות הקהילתיים של יהודי מרוקו. ולבסוף – אני מצדיע בכבוד ובהוקרה, ליהדות מרוקו כולה, על סיפור הגבורה המופלא שכתבה בעצם עלייתה לישראל ועל תרומתה לייבוש הארץ ולהפרחת שממותיה.

שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

מבצע יכין – שמואל שגב

2 – מבוא לספר " מבצע יכין " – שמואל שגב.

תולדות יהודי מרוקו.

עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות המגרב עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה – עובדה היא שיהדות מרוקו נותר עד כה " מנושלת " מעברה המפואר.

בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהילות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.

הודות לעידוד זה, יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אור נוגהות על תרבותה של היהדות הפון אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.

על פי מסורת בעל פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה, בין העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגידו למגרב עוד לפני חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 מלפני הספירה.

בבית כנסת עתיק בעיר ג'רבה שבתוניסיה, מצויה אבן שלפי המסורת היא מבאני מקדש שלמה, והובאה לשם על ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני, גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית. נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופת הוונדאלים והביזנטים.

אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.

עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري; ‎622683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662664 וכן בין השנים 681683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערבים בטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:

 

"'שוכני הואדי, עיזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר"‏‏‏‏

 

הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג' בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב.

כושר ניידותם, היקנו ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים – הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש בכוחות המשותפים של היהודים והברברים " כוהנת " יהודיה בשם דהייא אל כאהנא ( דהייא הכוהנת ) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.

בקרב המכריע, העדיפה דהייא להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה, קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהתייכו ל " אהאל אלכתאב " ( עם הספר ), זכו למעמד של בני חסות ( ד'מים ).

אסור לבן חסות לגעת בקוראן, מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו

אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר

אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה, מתוך יחס של בוז וזלזול.

הנישואין בין מוסלמי ליהודיה מותרים, אך נאסר על בן חסות לשאת נשים מוסלמיות

לא ינסה בן חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמנותיו.

נאס רעל בן חסות לסייע לאוייבי האסלאם

בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט ( זונאר ) ולקשור לזרועו פיסת אריג ( גיאר ) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.

לעולם לא יבנה בן החסות בית כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.

בני החסות, לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.

את מתיה יקברו בני החסות בצינעה ולא יספדו אותם בפומבי

בני החסות, לעולם לא ישתו שיכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם או…חזיריהם

לבסוף נאסר על בן החסות להזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל חי אציל וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרידה או בחמור.

חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכך את מעמדם הנחות של בני החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית הייתה שבועתו של בן החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל כן גם הוכחת חפותו הייתה קשה יותר.

מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן  החסות, לבין בני חסותו ומכאן שמטעמי ביטחון גרידא, חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.

ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קורבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות עברית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח אירופה האחרות.

מעבר למצוות הקוראן, נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון  קיים את הקשר עם הגטו – המללאח – היהודי באמצעות " שייח אל יהוד " – מעין מוכתאר של הגטו – שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים, ולקבל את מכסת כוח האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

" שייח אל יהוד " היה בבחינת ז'נרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם למעשה, מאז המאה ה- 46 ועד שנת 1918, המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

 

במחצית השנייה של המאה ה-8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל חסן – בנם של הח'ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח'ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את ממלכתו.

השושלת האידריסית מלכה במרוקו 197 שנים 788 – 985. אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזירות קשות. בנו, אידרים השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון בשנת 792 – החלה " תקופה הזוהר " של יהדות מרוקו.

הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידריסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל ובחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את המללאח – הגיטו היהודי – והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח'ליפות בית אומאיה בקורדובה והח'ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה.

אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקירבה חכמים רבים. חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בעברית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.

באותה תקפוה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית – ריב יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן לבראט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.

מבצע יכין – שמואל שגב

 דונש בן לברט היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן לברט לאחד ממקורות השראתו של רש"י.

רבי דוד בן אברהם אלפאסי – מי שחיבר את המילון הראשון בשפה הערבית. בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ"ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היה יצחק בן חלפון ויצחק בן יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי.

רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על ידי כל חכמי הגולה. ספרו – הלכות הרי"ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על כן זכה ספר זה לכינו " התלמוד הקטן " והופץ בכל פזורות ישראל.

במחצית המאה ה-12, שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב"ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על ידי השושלת הקנאית " אלמואוחדין ".

ב " איגרת השמד " המפורסמת שלו, טען הרמב"ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו – לא יצאו מחיק היהדות. יתר על כן, אנוס כזה שעשה מצווה – הקב"ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע    בו – יאבד נפשו וכל אשר לו. הרמב"ם ייעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.

גירוש ספרד בשנת 1492, חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר ניצחונם על המאורים – 2/1/1492, קבעו פרדיננד מלך ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון " אלהמברה " שבגרנאדה.

ב-30 במרס 1492, הורה פרדיננד כי עד ל-30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה. כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב לצאת את גבולות הממלכה, ולא – היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מכנאס, טאנג'יר, תיטואן ורבאט.

בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותי, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס גולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.

דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד לבין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצוות השליט. חיש מהר, עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר החוץ של המדינה.

בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו – רבי ארים אלנקווה, רבי יעקב בירב – שעלה אחר כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר ה " שולחן ערוך ", רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע " בר יוחאי נמשכת אשריך ", וכן רבי דוד בן זמרה – הרדב"ז שפירש את " משנה תורה " להרמב"ם.

תוך זמן קצר, הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה, ובארץ ישראל

אך גילוי אמריקה על ידי קולמבוס, החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכבוד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בין לילה מאגן הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו, הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון אפריקה כולן.

שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ " גשר יבשתי " בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש.

הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל היה רצוף ולא ניתן מעולם, עוד בימי הביניים, עלו יהודים מצפון אפריקה לירושלים, בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים : " ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ". לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ-300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.

בית הכנסת של יהודי מרוקו בצפת, ידוע כיום כבית הכנסת של האר"י ז"ל. קהילת המערביים בירושלים הייתה גם מרכז תרבותי יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א -, נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המצאה ה-17.

ספרו " עבודת הקודש " הוא הספר העברי הראשון שנדפס בירושלים. רבי חיים בן עטאר, בעל פירוש " אור החיים ", עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת " כנסת ישראל " ולפני מותו בשנת 1743, הוא חיבר את הספר " ראשון לציון ". קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהודי צפון אפריקה באותם הימים.

במחצית השנייה של המאה ה-18 שקעה שמשה של פאס וזרחה של מכנאס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראל ד"ר שלום בר אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידאנו, בן עטאי ומימראן – כולם ממכנאס – שימשו כנגידם ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו.

מכנאס הוציאה מקריבה גם רבנים גדולים מבני משחת טולידאנו, בירדוגו, עמאר ומשאש. ואילו במחזו תאפילאלת צמחה שמפחת המקובלים לבית אבו חציריא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם הזה.

הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יריה בשנת 1870, על פי חוק כרמיה, הפיח תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקווה זו גברה לאחר שעל פי חוזה פאס, קיבלה צרפת בשנת 1912 את הפרוטקטוראט על מרוקו.

המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות " אליאנס " שהייתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה, חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניו, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר. צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב-22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על פי התקנון היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים לבין השלטונות.

תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברברים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטוראט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.

יהודים היו פעילים מאוד בייבוא התה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפני היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה.

אף על פי כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו ובזכות חכמיהם ותורתם, הם הצליחו לשמור את ייחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.

שני מצאורעות במחצית המאה ה-19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לישראל. במצרים – התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות'מאני. דבר זה הוליך מיד שמועות כאילו סֶר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה רוטשילד עמדו לקנות את ארץ ישראל מידי הסולטאן.

שמועה זו הפיחה תקווה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית המקדש. אמונה משיחית זו, היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי., נתן העזתי, ויוסף אבן צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים.

הרעיון בשבר " מולדת ליהודים " היה כה מושרש בקרבם, עד כי בשנת 1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תוכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.

מבצע יכין – שמואל שגב

 

כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת, בצד התעצמותה הימית של בריטניה בים התיכון, הפחיתו את הסכנות מפני שודדי ים ועוררו את העלייה לארץ הקודש. עידוד העלייה נעשה באמצעות שליחים שונים שהגיעו מארץ ישראל וערכו מגביות לטובת תלמידי חכמים שלמדו בישיבות בירושלים., טבריה – קברות רבי מאיר בעל הנס והרמב"ם – צפת וחברון.

מה שאפיין את העלייה היהודית באותה תקופה – 1840 – הייתה העובדה שהרבנים לא באו בגפם, אלא עמדו בראש תלמידיהם. חלק ניכר מבין העולים נמשך לטבריה, שזכתה לכינוי " מקנס דארץ ישראל ". בין הרבנים ותלמידי החכמים שעלו אז והשתקעו בטבריה בלטו משפחות :

אבולעפיה, אוחנה, אלגרבלי, אלחדיף, בהלול, בן קיקי, זריהן, טולידאנו, סבאג ( הים שגב ) קובי ועוד. כולם חידשו את היישוב הישן בטבריה וצאצאיהם נטלו חלק במלחמת העצמאות והם פרושים כיום בכל תחומי החיים בישראל.

בין קהילות יהודי מרוקו בארץ שיראל, זו שבירושלים הייתה הגדולה והחזקה ביותר וערב מלחמת העולם הראשונה, מנתה קרוב ל – 2.500 נפש. יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו ונימנו ביו מייסדי תל אביב – משפחות שלוש ומויאל.

גלי עלייה אלה אנים צריכם להפתיע. עוד בראשית המאה ה-18, פסקו שלושה רבנים – רבי יעקב אבן צור, רבי יהודה בן עטר ורבי שלום דרעי – כי " אם הוא אומר לעלות לארץ הקודש והיא אומרת לא לעלות – כופין אותה לעלות.  אם תעמדו בסירובה תצא בלי כתובתה. 

במאה ה-19, הרחיבו הדיינים משה אלבאז, יקותיאל אלבאז ומתתיה בן זכרי את הפסיקה הקודמת והם קבעו כי " האישה וילדיה רשאים לעולת לארץ ישראל למרות סירוב בעלה ". במאמץ לעוד את העלייה, התירו חכמי מרוקו למכור ספרי תורה עתיקים, כדי לממן את עלייתם של בני הקהילה לארץ הקודש.

כאשר הקים תאודור הרצל את התנועה הציונית, חסרו ליהודי צפון אפריקה שני האלמנטים העיקריים שעודדו את יהודי אירופה להיאסף אל דגלו : התגברות האנטישמיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב " משפט דרייפוס " והפוגרומים ביהודי מזרח אירופה.

אף על פי כן, יהדות צפון אפריקב יוצגה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל על ידי מ. אטלי, איש קונסטוטין שבאלג'יריה. אך במרוקו עצמה קמו האגודות הציוניות הראשונות רק בשנת 1900. כך למשל, הרב ליאון חלפון הקים בתיטואן את אגודת " שיבת ציון ".

במכתב לתאודור הרצל מה-28 בספטמבר 1900, כתב חלפון על יסוד האגודה ועל הקמת ספרייה עברית בעירו. חלפון ביקש אז מהרצל לשלוח לו עיתונים בעברית ובלאדינו. שבוע לאחר מכן ב-4 באוקטובר 1900, הודיע הסוחר דוד בוחבוט להרצל על הקמת אגודת " שערי ציון " במוגאדור ומסר על הפצת השקל הציוני במרוקו.

במארס 1903, קמה בעיר סאפי אגודת " אהבת ציון " בראשותם של מאיר בר ששת ויעקב מורסיאנו. במכתב בעברית, אך בכתב רש"י – כמנהג רבני צפון אפריקה באותם הימים -, שהיה מופנה אל " הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומו ונשיא אלוקים, תאודור הרצל, כותבי השניים כי הם התוודעו לרעיון הציוני באמצעות העיתונים " המליץ " ו " היהודי " אך הם הוסיפו :

" עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי ישעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה. אין איתנו יודע על מה אדניה הוטבעו ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו.

והאמן לא נוכל, אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק על ידי השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה – יתרומם ויתנשא ויקרא בשם " ציוני " ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה, ייחד כבודו ". 

בהמשך המכתב, כותבים מאיר בר ששת ויעקב מורסיאנו כי " בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל, הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבטו יתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהביננו בינה, איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה.

וגם לשלוח לנו את הספר היקר " מדינת היהודים " בתרגום עברי וכל הספרים המגיהים או על הציונות הכתובים בעברית. נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו ". לבסוף, כתבו מורסיאנו ובר ששת כי הם מינו את הרצל לנשיא כבוד של אגודת " אהבת ציון " בסאפי וביקשו ממנו לשלוח להם את תמונתו.

כמצופה, מכתב זה עשה רושם עז על הרצל, והא הורה לשלוח לסאפי את החומר המבוקש. במכתב מה-19 ביולי 1903, כתב הרצל לבר ששת ולמורס יאנו כי חשוב שיבואו לקונגרס הציוני הקרוב, יען כי ברצונו להוועד שם עם נציגי יהדות צפון אפריקה.

הם ענו לו כי לא יוכלו לבוא. אך במכתב מה-19 באוגוסט 1903, יצא מורסיאנו ובר ששת בתקיפות רבה נגד " תוכנית אוגנדה ". הם כתבו כי " אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית, לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולא תהיה לעם תקומה עוד….".

ברם פרט לחילופי מכתבים אלה, לא הייתה השתתפותם של יהודי צפון אפריקה בפעילות הציונית השוטפת מוגבלת ביותר. אמנם, עוד בקונגרס הציוני ה -4   הודיע הרצל על כוונתו להגביר את הפעילות במרוקו. 

בקונגרס ה – 5, הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בטאנג'יר, תיטוארן, פאס, מראכש, מוגאדור, אלג'יר, קונסטנטין וטוניס. אך הייתה זו פעילות ארגונית גרידא, ללא ביסוס אידיאולוגי. ניכר היה באבות הציונות, שהם לא ייחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה ועל כן לא שיתפו זו בהכרעות.

מותו של הרצל בשנת 1904, שיתק לזמן מה גם את הפעילות הציונית המוגבלת במרוקו. אך ב-1908 קמה בפאס אגודת " חיבת ציון " והיא הרחיבה פעילותה גם למכנאס. במכתב להנהלת ההסתדרות הציונית, נכללו שמותיהם של עשרים חברי האגודה והייתה כלולה בו הבקשה שההסתדרות הציונית תקבל אותם בסבר פנים יפות.

מזכיר ההסתדרות הציונית בקלן, נחום סוקולוב, ענה בעברית כי ההסתדרות הציונית מקבלת את אגודת " חיבת ציון " בזרועות פתוחות יען כי " אחינו אתם ".

בעקבות חילופי מכתבים אלה נוצר קשר רצוף, בין קלן לפאס. באחד המכתבים, כתב נשיא ההסתדרות הציונית, דוו וולפסון, כי " שמחים אנו לראות את אחינו במזרח הולכים אתנו שלובי זרוע בעבודתנו הקדושה לשם המטרה הנעלה ".

אך אם משום העדר חומר הסברה בעברית או בצרפתית, או משום התעלמות מהקיבוץ היהודי בצפון אפריקה, הציונות במרוקו נתפסה כביטוי דתי וכמחסום בפני ההתבוללות. משום פירוש זה, המליצה ההנהלה הציונית לתנועת " חיבת ציון, בשנת 1910, להצטרף לתנועת " המזרחי " העולמית.

מה שחיזק אז את הדימוי הדתי של התנועה הציונית, היה סירובה של ההנהלה הציונית להתערב לטובת אגודת " חיבת ציון " בנושא המדיני. כל למשל, בשנת 1910, כתבה תנועת " חיבת ציון " להנהלה הציונית על מצוקותיה של היהדות המקומית וביקשה את התערבות התנועה הציונית אצל המעצמות הגדולות, כי יפרשו את חסותן על יהודי מרוקו. דוד וולפסון דחה אז את הפנייה וטען כי התנועה הציונית איננה רשאית להתערב בעניינה הפנימיים של מדינה כלשהי. 

מה שהיקשה על הפעילות הציונית במרוקו באותה תקופה, היה גם הניכור הלשוני. משום שראשי ההסתדרות הציונית היו כולם יוצאי אירופה, כל חומר ההסברה נכתב או ביידיש או בגרמנית – בעוד שיהודי מרוקו שלטו בצרפתית, לאדינו, עברית וערבית.

כך, למשל, ב-24 באפריל 1913, כתב מזכיר אגודת " בני ציון " לוועד הפועל הציוני, כי " מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חברתי, נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב ומפז רב.

כי מה לנו ולשפות זרות, הן, הן היו בעוכרנו לבולל אותנו לעשותנו כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העברית ומה לנו לחבק חיק נוכריה ? אך  חומר בעברית או בצרפתית לא נשלח. מלחמת העולם הראשונה, הביאה לניתוק מוחלט בין היהדות הצפון אפריקנית לבין ההנהלה הציונית ועד למחצית שנות העשרים, לא שוגר לצפון אפריקה אפילו שליח ציוני אחד בעל שיעור קומה.

הצהרת בלפור והמנדט הבריטי על ארץ ישראל, עוררו התלהבות עצומה בכל רחבי צפון אפריקה. בערים שונות נערכו תפילות הודיה וההתעוררות הדתית  משיחית בקרה יהודי מרוקו, הביא להקמת אגודות ציוניות חדשות, ששמו להן למטרה לעודד עלייה לארץ ישראל.

כך, למשל, במכנאס קמה אגודת " עץ חיים "; בטנג'יר קמה אגודת " מגן דוד " ובעיר לראש קמה אגודת " בוני ירושלים ". כל שלוש האגודות הפיצו את השקל הציוני ולקראת העלייה ארצה הן נחלו ללמד את בניהם עברית. 

במקרה אחד, יצאו אפילו העולים לדרך, אך שלטונות המנדט הבריטי אסרו עליהם לרדת בנמל יפו והם חזרו לקזבלנקה במח נפש. בשנת 1921, החלו יהודי מרוקו להשתתף באופן קבוע בקונגרסים הציוניים, אך הייתה זו השתתפות סבילה, יען כי שפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרח להסביר לצירים מצפון אפריקה את נושאי הדיון או את תוכנו.

גם השלטון הצרפתי מצידו לא עודד פעילות ציונית. בשנת 1919 אסר הנציב העליון הצרפתי, הוברט ליוטיי, פתיחת אגודה ציונית בקזבלנקה והוא אסר את הפצתו של העיתון בשפה העברים " העולם " בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס ושנה לאחר מכן – נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי מרוקו.

הגבלות אלה לא הוסרו, גם כאשר הפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפאריס. ראשי הפדרציה הזעיקו את ליאון בלום ואת המשפטן היהודי הדגול רנה קאסן. השניים נפגשו עם שר החוץ הצרפתי וקיבלו ממנו הבטחות לביטול ההגבלות, אך בפועל – ההגבלות הוסרו רק בחלקן.

בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית, ה " קרו הקיימת לישראל " הורשתה לגייס תרומות, הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ונפתח סניף ה " מכבי ". אך נאסר על ראשי הקהילה לעודד עלייה לארץ ישראל. הייתה זו אם כן, ציונות ללא חובת הגשמה ורישומה על החיים היהודיים במרוקו היה, על כן, מוגבל ביותר.

בתנאים אלה, דחקה הנהלת " אליאנס " את הרעיון הציוני מפניה והקהתה את הערגה לציון. ראשי " אליאנס " תקפו את ההסתדרות הציונית והאשימו את מנהיגיה כי הם מנסים לדחוק את רגליה של צרפת מהמזרח התיכון ולחזק, במקום זאת, את ההשפעה הבריטית.

אף על פי כן, אין כיום אפשרות לדבר על תולדות יהודי צפון אפריקה, מבלי להעלות על נס את תרומתה המופלאה של " אליאנס " לחיסול הנחשלות והבערות בקרב יהדות זו.

פעילותה של " אליאנס " במרוקו החלה בשנת 1861. תחילה הוקם בית ספר עממי בתיטואן ובמרוצת הזמן נפתחו בתי ספר של " אליאנס " בכל המרכזים היהודיים במרוקו. בשנת 1945 כבר למדו ברשת זו 37 אלף תלמידים, מזה 6848 תלמידים ב-28 בתי ספר בקזבלנקה לבדה.

הרחבת רשת החינוך של " אליאנס " לא עברה בלי תקלות. כך, למשל, המשפחה היהודית המסורתית, הושפעה משכניה המוסלמים ועל כן לא ייחסה חשיבות רבה לחינוך האישה. על פי מסורת אותם הימים, נישאה הילדה כבר בגיל 12, ולעתים אף מבלי לשאול את פיה.

הילדה לא קיבלה אפילו את החינוך היהודי המועט שהוקנה לבנים בתלמודי תורה ולאחר נישואיה – היא הסתגרה בביתה והפכה, למעשה, ל " שפחה נאמנה " של בעלה. הנהלת " אליאנס " הצליחה לשנות בהדרגה מצב זה ומאז מלחמת העולם השנייה, גדל בהתמדה מספר התלמידות היהודיות בכל רחבי מרוקו.

הנהלת " אליאנס " שיכנעה את רבני מרוקו לא לקדש נישואין עם קטינות. פתחה בתי ספר מיוחדים לבנות שבהם למדו לא רק השכלה כללית אלא גם מלאכת יד וניהול משק בית, במקביל לכך. הקימה " אליאנס " סמינר למורים בקזבלנקה ובית ספר חקלאי במראכש, כך שבהגיע שעת העלייה לישראל, יכלו בוגריו להשתלב ביתר קלות בחייה הכלכליים של המדינה היהודית הצעירה.

מלחמת העולם השנייה הביאה שוב לניתוק הקשר בין יהודי מרוקו לבין התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ שיראל. קשר זה חודש רק לאחר נחיתת צבאות בנות הברית בחופי צפון אפריקה, בעיצומה של מלחמת העולם.

המפגש שנוצר אז בין קצינים יהודים בצבא ארצות הברית, ולאחר מכן גם בין שליחים מישראל לבין היהדות המקומית, לא נותק עוד והביא בהדרגה לעליית יהודי מרוקו לישראל.

סוף הפרק " תולדות יהודי מרוקו.

מבצע יכין – שמואל שגב

" לביא : שאג בקזבלנקה.

החלטת האו"ם בדבר חוקת ארץ ישראל, הביאה להתעוררות גולה בקרב יהודי צפון אפריקה והיא נתפסה על ידי יהודי מרוקו כ " ביאת המשיח " וכמימוש חזון אחרית הימים. לגבי יהדות זו, שהייתה ספוגה חיבת ציון והייתה קשורה בקשר מיסטי, כמעט, לירושלים, הצביע האו"ם בכ"ט בנובמבר , הייתה בבחינת " אצבע אלוקים " ומי , אם כן, ימלאנו לבו להתכחש לרצון האל ?

להט זה גבר לאחר הקמת מדינת ישראל וניצחונו של צה"ל במלחמה נגד שבעה צבאות ערבים. מתוך התעלות נפש של שיבת ציון, ללא צו מגבוה, נטשו אלפים מיהודי מרוקו את בתיהם ושמו פעמיהם למולדתם הצעירה, החדשה.

הקמתה של מדינת ישראל, באה במקביל למאבק לעצמאות בכל שלוש ארצות המגרב. מאבק אנטי צפרתי זה, הוליד בירושלים חששות לגורל היהודים בצפון אפריקה. בהתייעצות עם מנהיגי ישראל לבין ראשי היהדות העולמית הובע חשש פן הפרעות ביהודי בגדאד בשנת 1941, יישנו בקזבלנקה ובערים מרוקניות אחרות ומכאן התעורר הצורך " ללמד בני יהודה קשת ".

תפישה זו הלמה גם את השקפת עולמה של הציונות. מאז ומתמיד רווחה ביהדות ההשקפה כי " בני ישראל עברים זה לזה " וכי גורל אחד מלכד את עם ישראל, בכל תפוצותיו. השקפה זו, בא לידי ביטוי מעשי ערב ולמחרת קום המדינה.

מחשש פן החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, תקומם האוכלוסייה הערבית נגד המיעוטים היהודיים בארצות ערב, יצאו מתנדבים מישראל ומחו"ל לפעולה בקרב הגלויות היהודיות במצרים, בסוריה, בלבנון בעיראק.

בדיונים שנערכו בירושלים, בהשתתפותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון ז"ל, נשאלה שוב ושוב השאלה : האם השכר הכרוך בהקמתם של ארגוני הגנה במדינות ערב, שקול כנגד הסיכון הרב שהקיבוצים היהודים נוטלים על עצמם ? 

הועלתה אז הטענה כי כאשר יהודים נתפסים עם נשק בידם, הם מוקעים מיד כ " סוכנים ציונים " ולא זו בלבד שהם משלמים לרוב בחייהם, אלא שגם הקהילה היהודית סובלת מכך והפיקוח עליה גובר. אך בן גוריון ראה בעצם ההיחלצות להגנה על יהדות התפוצות, מעין תוספת צידוק לקיומה של מדינת ישראל ומימוש חזונה הציוני.

הוא סבר, כי מדינת ישראל חייבת להיחלץ מיד לעזרתם של יהודי צפון אפריקה ויחד עם גורמים יהודים אחרים, חייבת היא לסייע להם להגן על עצמם מפני פורעים אפשריים.

אך כבר מראשית הפעולה נתעוררו כמה קשיים אובייקטיביים. בניגוד ליהדות אירופה שהייתה ידועה ומוכרת ומנהיגיה פעילים בתחומים שונים של התנועה הציונית, יהדות צפון אפריקה הייתה עדיין בבחינת " ארץ לא נודעת ".

המאבק לעצמאות ישראל והמאמץ להציל את שארית הפליטה באירופה, לא אפשרו מחקר מעמיק וממצה על יהדות מרוקו, תכונותיה, רמתה ואורח חייה. על כך גם בהקשר להתארגנות ההגנתית. לא מצאו ציד התשובות לכמה שאלות נכבדות : האם מסוגלת יהדות מרוקו לפתח פעילות מחתרתית ?

האם מסוגלים חברי תנועות הנוער הציוניות לשמור סוד ? האין הם קשורים יותר מדי להוריהם ? ומה תהיה עמדת המבוגרים – האין הם רואים עצמם צרפתים, יותר מאשר " ציונים " ? 

אך כאן נכונה לכל העוסקים בכך הפתעה רבתי. עוד לפני קום המדינה, ובמסגרת הפרוטקטוראט הצרפתי, עשו יהודי מרוקו כמה ניסיונות להתארגנות להגנה עצמית. יהודים ששירתו בצבא הצרפתי, הקימו גרעיני הגנה במקומות שונים, לרוב אף ללא עידוד מצד פרנסי הקהילה.

הצעירים היהודים נהגו בזמנו להתכנס בבתי הכנסת ודבר זה הוליד בקרב מנהיגי הקהילה חששות מפני התנגשות עם השלטונות הצרפתיים. צעירים אלה באו מקרב חברי תנועות הנוער הציוניות וכן מקרב ארגון הצופים היהודים, ה " דז ".

הם לא היו מצוידים בנשק והתאמנו בסכינים ובאלות. כולם היו ספורטאים טובים ובעלי כושר גופני מעולה ועצם הופעתם בסמטאות הגטאות היהודיים, היה בו כדי להרתיע.

הצורך היהודי להתארגן להגנה עצמית נבע מהאווירה ששררה בצפון אפריקה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. משטר וישי, בראשותו של מרשאל פטאן, נגש ביהודים והיפלה אותם לרעה. חרף סירובו של הסולטאן, סידי מוחמד בן יוסף, להחיל עליהם את " חוקי נירנברג " – זכו היהודים ליחס משפיל והם נחשבו לאזרחים ממדרגה שנייה.

הידיעות הראשונות בדבר השואה שפקדה את יהדות אירופה, היכו את יהודי צפון אפריקה בהלם וגרמו להם זעזוע עמוק. רבים חששו לחייהם ולמרות נחיתת צבאות בנות הברית, ב-8 בנובמבר 1942, הם גילו יחס של חשדנות כלפי קציני וישי שהמשיכו לשרת במנגנון האזרחי.

ערב נחיתת צבאות בנות הברית נשקפה אפילו סכנה ממשית לחייהם של היהודים : לוחות המודעות בקזבלנקה, כוסו בכרזות אנטישמיות שהודבקו על ידי " לגיון הלוחמים הצרפתים ". הכרוזים קראו לעריכת טבח ביהודים ב-15 בנובמבר 1942 ולשריפת בתיהם.

התושבים הערבים לא נענו אומנם לקריאה זו, אך הם המתינו לשעת כושר. ליד שערי הגטו, הם נהגו לומר לשכניהם היהודים " בקרוב נגיע " סידי אלחאג' " – כינוי להיטלר, הוא יגרש את הצרפתים ואז יגיע גם תורכם ".

אך התקווה שטנית זו לא התממשה. ב-8 בנובמבר 1942, כבשו האמריקאים את קזבלנקה והיהודים יצאו מסמטאות הגטו והקבילו את פני משחרריהם בפרחים ובתרועות גיל. אך שמחתם נמשכה יום אחד בלבד. למחרת ב-9 בנובמבר, פרץ המון ערבי לסמטאות הגטו ופרע פרעות ביהודים.

הפורעים שרפו בתי כנסת ובתי ספר והתנכלו לעוברים ושבים. אך אירע מעשה פלא : צעירים יהודים רבים, מהם ששירתו בעבר בצבא הצרפתי, התארגנו מיד להגנה עצמית. הם הצטיידו באלות, בבקבוקים ובאבנים והתייצבו בגלוי נגד הפורעים הערבים.

תוך זמן קצר נהדפו הפורעים מרחובות הגטו ולא העזו עוד לבוא בשעריו. מפקדת הצבא האמריקני שיגרה למקום יחידה של חיילים סנגאלים, שהשתייכו לכוחות " צרפת החופשית " והם נטלו אל עצמם את הגנת המללאח.

שחרורה של צפון אפריקה מעול שלטונה של וישי, יצא את המפגש הראשון בין יהדות מרוקו לבין יהודי התפוצות. קצינים וחיילים אמריקניים נדהמו למראה מצוקתם הכלכלית של היהודים ומצבם החברתי הירוד.

תוך זמן קצר נרתמו ארגוני הסעד היהודיים לפעולה וסיפקו מזון, בגדים ושירותי רפואה למרכזים היהודיים השונים. ה " ג'וינט ", בעיקר, הוכיח סולידריות יהודית מופלאה ופעל בתנופה כפי ששום ארגון יהודי לפניו לא עשה כן.

הודות לתקציב נדיב, הוקמו במרוקו תחנות לטיפול באם ובילד, נפתחו מרפאות לריפוי מחלות מדבקות. ניבנו בתי יתומים ובבתי הספר של " אליאנס " אורגן מפעל הזנה שממנו נהנו כעשרת אלפים תלמידים.

אך ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל ומפקדת " ההגנה " ידעו כי אין בכך די. בחושיו הבריאים ובחזונו המופלא, הבין בן גוריון – כבר אז – כי לאחר השואה הנוראה באירופה, הפכו היהודים בארצות ערב למאגר כוח האדם העיקרי של התנועה הציונית ויהיה הכרח לשלבם במאבק לעצמאות ישראל.

לימים דוד בן גוריון, ישנה את התפיסה ויהפוך את יהודי צפון אפריקה לנטל ועומס על תקציב העלייה, והראייה, העדיף הוא משיקולים שאני משאיר לכם לבחון אותם, להעדיף את יהודי שאר הארצות על פני יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. על זה אתן להיסטוריה לשפוט אותו – אלי פילו

וכך על פי  הוראות מפקדת ה "הגנה " באירופה, הגיע באביב 1943 למרוקו, השליח הישראלי הראשון לצפון אפריקה – אפרים פרידמן, חבר קיבוץ בית אורן, מוותיקי ה " הגנה " ומפעילי עלייה ב'. אפרים פרידמן, לימים בן חיים, ומחלוצי הדיפלומטיה הישראלית באפריקה, הגיע למרוקו עם תעודות מזויפות ובמדי קצין של צבא " צרפת החופשית ".

אפרים בן חיים לא ידע דבר על מרוקו ולא העז לנחש איזו יהדות זו. על כן מה רבה הייתה הפתעתו, כאשר גילה יהדות חמה, בעלת שורשים יהודיים עמוקים וחדורה אמונה גדולה בתקומת ישראל. אפרים בן חיים לא הסתפק בביקורים במרכזי הקהילות העירוניות, אלא יצא גם לערי השדה והגיע לכפרים נידחים בהרי האנטי אטלס.

באחד הכפרים הללו, הוא גילה את הרב המקומי כאשר הוא יושב במערה אפלה וסביבו כמה תלמידי חכמים. הרב דיבר עברית תנ"כית ובשפה ציורית מאוד הוא תיאר את מצבם הקשה של בני כפרו והביע תקווה לסיוע מהיר מצד " הציונים "

כשאר יצא השליח הישראלי המערה עמדו בפתחה כל יהודי הכפר, כשהם מחזיקים בידיהם את כל מטלטליהם. אפרים בן חיים שאל בתמיהה : " מה זה " ? והם ענו לו במקהלה : " אנו הולכים אתך לירושלים ".

ברם, התנאים לעלייה לארץ ישראל לא היו בשלים עדיין. המלחמה טרם הסתיימה. דרכי הים היו חסומות והיישוב היהודי טרם נחלץ למאבק על עצמאותו. אך הזרע זרע אפרים בן חיים נבט במהרה והשנים הבאות היו שנות ההכשרה לקראת העלייה.

עד סוף 1943 קמו בכל שלוש ארצות " המגרב " גרעינים ציוניים, ששמו להם למטרה לעודד את העלייה לארץ ישראל.

עם סיום המלחמה השתפרו התנאים לפיתוח פעילות ציונית במרוקו. ב-7 במאי 1945, חידש המושל הצרפתי את סמכות ועד הקהילה, והוא קבע בצו את חובת הבחירה למוסדותיו. גם ההסתדרות הציונית במרוקו חידשה את פעילותה, אך כי להלכה – כ"סניף " של הפדרציה הציונית בצרפת ולא כתנועה עצמאית.

בפאס, בירתה הרוחנית של יהודי מרוקו, קם " מועדון הרצל " ללימוד השפה העברית. ברבאט קם " מועדון פתח תקוה " ואילו בערים אחרות קמו מועדונים על שם ביאליק ואליעזר בן יהודה. בקזבלנקה – התרכז החינוך העברי בשלוש אגודות : " מגן דוד ", " חובבי השפה העברית " ו " קרל נטר ".

אך החידוש הגדול נגע למוסדות " אליאנס " : למרות הזיקה העמוקה לצרפת, גילו ראשי הקהילה היהודית יתר עצמאות והורו ללמד עברית בכל מוסדותיו של ארגון זה במרוקו. הייתה זו החלטה מהפכנית ממש, שהביאה בהדרגה לחיזוק מעמדה של התנועה הציונית במרוקו ולהגברת זיקתה לארץ ישראל.

המנהיגים היהודיים המקומיים ראו אז בבן גוריון מעין " משיח " והם מילאו ללא ערעור אחר הוראותיהם של שליחי הסוכנות היהודית. הערתי שלי – אלי פילו – לימים יתברר שגם בן גוריון וגם הסוכנות לא החזירו את האהבה הזו ליהודי מרוקו הנפלאים  וגם לא לתמיכה של התנועה הציונית העולמית – עד כאן הערתי.

פעילות ציונית זו, גם אם הייתה עדיין מוגבלת , הניבה מיד פירות בשני תחומים : עלייה והגנה. בשנת 1945, עלתה לארץ ישראל קבוצה ראשונה של עשרה חלוצים ממרוקו. בראשותו של אלי מוייאל – מי שעתיד היה להיבחר לכנסת ומי שכיהן כסגן שר התקשורת בממשלת גולדה מאיר.

בסוף 1946, השתתפו שמואל – סאם – אבוטבול – אביטל – כיום פקיד בכיר במשרד הביטחון – ואלי אוחיון, בקורס הראשון ליהודי הגולה, שנערך מטעם ארגון " ההגנה ". בשובם לקזבלנקה, נרתמו אביטל ואוחיון לארגון העלייה לארץ ישראל, בחודשים שקדמו להקמת המדינה.

אך עדיפות במתן סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, הייתה נתונה באותן הימים ליושבי המחנות, ניצולי השואה. כל עוד המאבק לעצמאות ישראל התנהל באפיק המדיני בלבד – לא הייתה בכך שום סכנה.אך כאשר נרתמו ארגוני המחתרת העברית למאבק אלים נגד השלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל, הביא בדבר גם להחרפת המתיחות בין יהודים וערבים בצפון אפריקה. 

מבצע יכין – שמואל שגב

" לביא : שאג בקזבלנקה. 

החשש מפני פרעות ביהודים בכל שלוש ארצות המגרב נעשה ממשי מאוד. מפקדת "ההגנה " הייתה ערה מאוד למצב זה והיא שיגרה למרוקו את יאני אבידוב ( אוסטרובסקי ) ז"ל ואת אפרים בן חיים. יאני אבידוב, איש נהלל, נשלח עוד בשנת 1943 מטעם ה " מוסד לעלייה ", בראשותו של שאול אביגור ז"ל, לדמשק והוא ארגם שם את הברחתן של כמה מאות משפחות יהודיות לארץ ישראל.

יאני אבידוב ואפרים בן חיים, נרתמו מיד לפעולה במרוקו ויצרו קשר עם סאם אבוטבול ואלח אוחיון, לצורך ארגון גרעיני עלייה. הם הפעילו לחץ על ראש ה " מוסד לעלייה " בפאריס ותבעו לשלב גם אותם במבצעי עלייה ב', אך העלו חרס בידם.

אבוטבול ואוחיון רתחו מכעס ובאחד המקרים אף החזירו לפאריס את שליחי ה " מוסד לעלייה " . הם טענו כי אם לא ישולבו יהודי מרוקו בארגון העלייה החשאית – הלהט הציוני בצפון אפריקה ידעך ויעלם. לאחר דין ודברים חריף, סוכם בפאריס כי אם יעלה בידי יאני אבידוב ואפרים בן חיים לרכז משכל שלוש ארצות המגרב 400 עולים – יהיה " המוסד לעלייה " מוכן לעמיד לרשותם אוניית מעפילים אחת.

מטעמי נוחיות מבצעית סוכם, כי העלייה על האנייה תהיה בחופי אלג'יריה שהייתה באותם הימים חלק מהמטרופולין הצרפתי, ועל כן יהיה צורך לרכז בה את העולים.

חברי " ההגנה " בצפון אפריקה, נרתמו מיד לארגון פעולה זו. נדיה כהן, כיום נדיה פרנקו, ילידת תוניס וחברת קיבוץ רגבים, ריכזה את הפעילות באלג'יריה ; ואילו הפעילות במרוקו התרכזה בידי סאם אביטל ואלח אוחיון.

סיפרה נדיה פרנקו : " מאחר שלא הכרתי את אלג'יר, נהגתי ללכת לבית הכנסת בשעת תפילת ערבית ולתפוס שם מקום בעזרת הנשים. כולם הבחינו מיד שלא הייתי מבנות המקום ועל כך היו מלאי חשדו כלפי. אך בגמר התפילה, ניגשתי לאחד המתפללים ושאלתי :

" האם יש ביניכם ציונים " לרוב היו מצביעים על אדם מוסים. ניגשתי אליו ושאלתי : " האם אתה מוכן לרכז ערב בביתך 15-20 צעירים יהודים, כדי שאוכל לשוחח עמן בנושא הציונות ? ההיענות הייתה מופלאה, בבית הייתי מגלה מיד את סוד בואי. 

אמרתי לצעירים כי הנה מתארגנת אניית מעפילים לארץ ישראל וכי אם ברצונם לממש את מצוות העלייה לארץ הקודש, עליהם להירשם אצל המארח. אמרתי להם כי מאחר שההתראה לעלייה תהיה קצרה מאוד – עליהם יהיה להגיע במהירות לנקודות הריכוז באלג'יר, כדי שניתן יהיה להסיעם משם למחנה מעבר, שבו יתאספו כל המעפילים, עד להעלאתם לאנייה. בשיטה זו נקטתי בכל ערי אלג'יריה.

באלג'יר היו כמה מקוות ריכוז. אחד מהם היה בבית הספר " אליאנס ", שבו למדו התלמידים ביום, ואילו בלילה שימש אכסניה למעפילים. גם המקווה המקומי, שבו נהגו בנות ישראל להיטהר, שימש בלילה תחנת מעבר לעולים.

אפילו המסעדה הכשרה בלב הרובע היהודי, שימשה מקום מפגש לעולים. המסעדה הייתה פתוחה עד שעה תשע בערב, אך לאחר שנעלה את דלתותיה – היו שליחי העלייה מזיזים את השולחנות והכיסאות והמעפילים זכו בכמה שעות שינה, בטרם הוסעו למחנה המעבר, בקרבת החוף.

ההעברה נעשתה במשאית מכוסה בברזנט והנהג – פעיל עלייה מקומי – היה בולע גלולות מרץ, כדי להישאר ער ובכדי שיוכל להסיע קבוצות עולים נוספות…….

ואילו על ההעפלה עצמה, סיפר אשריאל בוזגלו, אחד ממפעילי האונייה " יהודה הלוי " וכיום תושב ירושלים : " באפריל 1947, יומיים לפני חג הפסח, הודיע סאם אביטל לראשי הקהילה היהודית בקזבלנקה, על כוונתם של פעילי התנועה הציונית לעלות לארץ ישראל.

הוא סיפר להם כי ליד אלג'יר הוקם מחנה מעבר בשם " שלווה ובריאות " וכי בדעתו ובדעת חבריו להגיע לשם בהקדם. כדי להקל עליו את חופש התנועה, התחפש אביטל לכומר. הוא עטה על שכמו גלימה רחבה, חבש מצנפת לראשו, וזקן שחור ועבות עיטר על לחיו.

לעתים היה אביטל חוצה את הגבול המרוקני אלג'ירי כשהוא מסתתר בתא המטען של מונית. אני עצמי עשיתי את דרכי לאלג'יר, על גבי משאית טעונה מצרכי מזון ושקי מלח. אחרים חצו את הגבול ליד אוג'דה כשהם לובשים בגדי צופים. לפי סיפור הכיסוי שלנו – היה עלינו להשתתף בג'מבורי של צופים באלג'יר.

" כאשר יצאנו את בתינו בקזבלנקה, נאמר לנו שהזמן במחנה המעבר יהיה מצומצם. אך קיווינו שהשהות במחנה תהיה קצרה. אך הנה עתה ליל הסדר, ליל שבת ה-4 באפריל 1947, ואין עדיין אונייה.מחשבותינו היו נתונות כמובן, למשפחותינו שישבו מסובות סביב שולחנות ערוכים ואילו אנו מקיימים את הפסח " על מצה ומרור " ואי שם בחופי אלג'יר אנו יושבים ומספרי ב….יציאת מרוקו ".

מחנה " שלווה ובריאות " הוקם על גבעה קטנה, באזור המרוחק כדי200 ק"ממערבית לאלג'יר, על אם הדרך לקזבלנקה. השטח היה שייך ליהודי עשיר ושליח מקיבוץ כברי שבגליל העליון, הקים בו מחנה אוהלים שאורגן בקרבת חורשת אורנים ובאר מים.

העולים מאלג'יריה היו בעלי תעודות זהות חוקיות ועל כן הם רוכזו בחלקה החשוף של הגבעה, ליד הכביש הראשי. ואילו המרוקנים והטוניסים, שחצו את הגבול באורח בלתי חוקי, רוכזו בתוך חורשת האורנים.

מי הבאר שימשו לשתייה ולבישול, אך הרחצה, הכביסה והדחת הכלים, נעשו על חוף הים. ככל שחלפו הימים – החיים במחנה נעשו קשים יותר והמעפילים עמדו על סף רעב. האפסנאי של " המוסד לעלייה " בפאריס, הקציב למחנה 450 מנות מזון לשבועיים.

אך במחנה נקבצו כבר 650 איש, והם שהו בו זה למעלה מחודש ימים. מה שהגביר את המצוקה הייתה העובדה שלמחנה הגיעו לא רק צעירים, אלא גם בני משפחותיהם. על כן אורגן המחנה באופן שהמשפחות רוכזו בפינה אחת והן קיבלו מנות קמח, סוכר ושמן, ובישלו בעצמן את האוכל לבניהן.

ואילו הרווקים בעדו בצוותא וקיבלו עליהם את עבודות הבישול והניקיון. בשעות הפנאי – למדו כולם עברית וריקודי עם ועסקו בספורט.

 מספר אשריאל בוזגלו : " הספורט היה ממש חיוני והווה חלק מפעולות ההסוואה שלנו. לא הרחק מהמחנה, שכן כפר ערבי קטן. כדי למנוע חשדות, ביקשנו להרגיל את תושבי הכפר לראותנו צועדים יום יום עד שלערי הכפר ומשם רצים לחוף וחוזרים למחנה בדרך אחרת.

הכוונה הייתה שבליל העלייה לאונייה, יהיו תושבי הכפר מורגלים לכך " שהצופים " עוברים בכפרם ואינם שבים דרכו. מאותה סיבה נהגנו להדליק ערב-ערב מדורה. לכאורה – כדי לקיים סביבה ערבי הווי ובידור, אך בפועל – כדי שהאש תשמש מעין " תמרור " לאניית המעפילים…".

אך משום מה בוששה האונייה לבוא. ראשי " המוסד לעלייה " בפאריס, הרגיעו את העולים וסיפרו כי האונייה כבר נרכשה וכי בגמר השיפוץ היא תפליג לעבר חופי אלג'יריה. ציפייה ממושכת זו החריפה את התנאים במחנה " שלווה ובריאות " ולרבים מהמעפילים לא הייתה – לא שלווה ולא בריאות.

ראשי המשפחות המטופלות בילדים, החלו יורדים לכפר הערבי ומחליפים שם את בגדיהם תמורת שמן, סוכר ולחם. דבר זה עורר מיד את חשדם של הכפריים והם הזעיקו את המטרה ל " מחנה הצופים ". השוטרים סיירו החלקה החשוף של הגבעה, בדקו את ניירותיהם של האלג'ירים ולא ראו – או עשו את עצמם כמי שאינם רואים במעלה הגבעה, בתוך חורשת האורנים, היו אנשים נוספים. לשוטרים סופר כי הצעירים הם " צופים " שמעולם לא ראו את הים ועל כן עמדה לפניהם הברירה – לבוא למחנה, למרות התנאים הקשים ששררו בו, או לא לראות את הים בכלל.

גם אם הביקורת עברה בשלום, אזי עצם הופעתם של השוטרים, הולידה חששות פן המחנה יוסיף להיות נתון במעקב. על כן, בשעת לילה מאוחרת, כונסה אסיפה כללית של המעפילים. סאם אביטל אמר להם כי מי שאינו מחזיק מעמד ורוצה לשוב לביתו – יקום וילך ובלבד שלא יסכן את כל המחנה.

אך מי שיעדיף להישאר ולהמתין לבוא האונייה,חייב להתאזר בסבלנות ולא יירד עוד לכפר העברי הסמוך. כמצופה, איש מבין המעפילים לא קם ולא עזב את המקום.

יאני אבידוב ואפרים בן חיים, ניצלו את ביקור המשטרה האלג'ירית כדי להגביר את לחצם על אנשי " המוסד לעלייה " בעניין שיגור האונייה.

עוד בסוף פברואר 1947, קיבל לידיו חגי אבריאל – אחיו של אהוד אבריאל ז"ל ומי שהיה איש " המוסד לעלייה " במארסיי ומי שנימנה אחר כך בין מייסדי קיבוץ שדב בוקר, את הספינה " אנאל ", לצורך העברת המעפילים מצפון אפריקה.

הייתה זו ספינה מיושנת ביותר, שהושקה במארס 1877 ונשאה את השפ " דה ארל אוף זטלאנד ". בשלהי 1946, נרכשה האונייה על ידי סוכן יווני בשם פילידס ונרשמה בפנמה בשם " אנאל ". כשהיו נושאת דגל פנמה הגיעה " אנאל " לשיפוץ בנמל מרסיי.

צוותה אוּיש בידי מלחים ספרדים, בראשותו של הקברניט וילי לגונה. במשך כחודשיים ימים, עברה הספינה שיפוץ יסודי והותאמה לייעודה החדש. היא צוידה במכשירי אלחוט, לשמירת הקשר עם סניפי " המוסד לעלייה " במארסי ובמילאנו ונוסף על הצוות הספרדי, הועלו על סיפונה שלושה אנשי פל"ים – הזרוע הימית של הפלמ"ח – שנשאה אז בעול העלייה החשאית לארץ ישראל.

היו אלה " מפקד האונייה, ישראל חורב ( חרקובסקי ) חבר קיבוץ שדות ים, שעלה לישראל מרוסיה בשנת 1921, בהיותו בן שלוש ; יעקב נצר ( מלניצר ) עולה חדש מפולין שהוכשר כ " גדעוני " האלחוטאי של הספינה ; ואיתן שפושניקוב ז"ל, אף הוא מראשוני הפל"ים .

ב-28 באפריל 1947, הפליגה " אנאל " מנמל מרסיי לעבר החוף האלג'ירי. בטרם צאתו לדרכו, שאל ישראל חורב את חגי אבריאל, היכן מצוי בדיוק חוף ההעפלה. חגי הצביע במפה על הכיוון הכללי של ההפלגה ואמר לו : " העולים מרוכזים במחנה קטן, כ-200 ק"ממערבית לאלג'יר, אתה תזהה את המקום על פי עשן שיעלה ביום, או אש המדורה בלילה …..".

ואמנם בצהרי ה-10 במאי, נראתה " אנאל " בחופי אלג'יריה, מול מחנה " שלווה ובריאות ". נדיה פרנקו, שראתה כבר את האנייה במרסיי, זיהתה אותה מיד וכמוסכם – ענן עשן גדול עלה והתיימר בשטח המחנה. לאחר שקלט את האות, חמק רב החובל הספרדי מן המקום, על מנת שיוכל לשוב אליו עם חשיכה.

עתה החלה במחנה התארגנות מהירה לקראת העלייה לאנייה. למעפילים נאמר כי מפאת חוסר מקום, הם לו יוכלו לקחת את כל חפציהם ועל כן מוטב שכל אחד ילבש עליו בגדים רבים ככל האפשר. כל מעפיל קיבל כצידה לדרך " מנת מזון " שכללה ככר לחם וכמה תמרים. 

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 

" לביא : שאג בקזבלנקה. 

אפרים בן חיים ויאני אבידוב פיקחו על העלייה לאנייה. על פי סיכום עם המפקד, ישראל חורב, הורדו למים שתי סירות עץ ושתי סירות גומי ובכל אחת מהם נמצאו שני מלחים ספרדים, שעמדו לסייע בעליית האנשים.

תחילה הוסעו לחוף המשפחות המטופלות בילדים, ברדתם מהמשאיות, קפצו המעפילים מעורם, מרוב שמחה. הנשים רצו למים כשהן מחזיקות את ילדיהן בידיהן ורבות מהן לא המתינו כלל לסירות הגומי הקטנות שהתקרבו לחוף.

ההמולה הייתה כה רבה עד כי ברגע מסוים, התעורר חשש לגורל המבצע כולו. אפרים בן חיים ויאני אבידוב שלפו את האקדחים ו " איום זה " די היה בו כדי לצנן את התלהבותם של המעפילים…….

אף על פי כן, ההמולה הרבה גרמה לתקלה : תושבי הכפר הערבי הזעיקו שוב את המשטרה וזו כיתרה את המחנה ומנעה כניסה ויציאה מתוכו. נהג המשאית,שהיה בקיא ברזי נאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל נגד חיילי הצבא הבריטי – הורה לצעירים להשתטח על הקרקע ולגלות התנגדות פסיבית.

עקב זאת, ביזבזו השוטרים הצרפתים זמן רב, עד שעלה בידם לפרוץ את שער המחנה. זמן זה נוצל על ידי האחראי במקום כדי לשגר שליח ליאני אבידוב, על החוף ולהתריע על בוא המשטרה. ואמנם יאני אבידוב ואפרים בן חיים הצליחו להעלות על האנייה 450 מעפילים לפני שהמשטרה הגיעה לחוף – הרימה " אנאל " עוגן והתרחקה במהירות מהמקום.

עתה התנהל מאבק לעלייתם של 200 צעירים שנותרו במחנה. מיד לאחר הפלגת " אנאל ", כיתרו אנשי המשטרה את מחנה " שלווה ובריאות " ומנעו כניסה ויציאה מתוכו. אך כעבור יומיים, בהתערבותם של יהודים אלג'ירים רבי השפעה, הוסר הכיתור ולמעפילים הצעירים הותרה שהות נוספת עד שבאה האנייה " שיבת ציון " והעלתה אותם על סיפונה.

אך גורלה של " אנאל " לא שפר מגורלם של ספינו המעפילים האחרות, שעשו את דרכן באותה תקופה לחופי ישראל. זמן מועט לאחר שהתרחקה מהחוף האלג'ירי, נתגלתה " אנאל " על ידי מטוסי סיור בריטיים.

שתי ספינות מלחמה בריטיות עקבו מקרוב אחר מסעה וקברניטיהן התייחסו בחשדנות לסיפורו של רב החובל הספרדי, כאילו הוא מסיע פועלים בלתי מקצועיים לנמל פורט סעיד. על מנת שלא לעורר חשד, נדחסו הנשים והילדים לבטן האנייה ולמרות הצפיפות הרבה, המחנק וההקאות – איש לא פצה פה. 

שנים רבות לאחר מכן, סיפר על כך ישראל חורב : " אלה היו אנשים שהאמינו באמונה שלמה כי בא המשיח. על כן גם לא היה איכפת להם שום דבר. הם עזבו הכל מאחוריהם ובאו. הם לא פחדו מהים או מהסערה וגם לא הייתה להם תחושה לגבי מה שנעשה באנייה. הם רק ידעו דבר אחד – המשיח מעלה אותם לארץ ישראל …".

האמונה במשיח הייתה כה רבה, עד כי כאשר סערה עזה טלטלה את " אנאל " והאנייה חישבה להישבר – נטל תלמיד חכם שארית של " מצה שמורה " שנשתמרה בצקלונו מאז ליל הסדר והטילה לים הזועף. מיד שככה הסערה והכל ראו בכל " אצבע אלוקים ".

ב-31 במאי 1947, עם שחר, נכנסה " אנאל " לתחום המים הטריטוריאליים של ארץ שיראל. מיג נגחו אותה שתי ספינות מלחמה בריטיות וליוו אותה לנמל חיפה. עתה הוסב שם האנייה ל " יהודה הלוי ". מפקד הספינה, ישראל חורב, השחית את המנוע בעוד שהאלחוטאי, יעקב נצר, חיבל במכשיר הקשר ושיבש את הצופן.

אותה שעה עמדו 450 המעפילים על סיפונה של " יהודה הלוי " ותוך התרוממות נפש והתרגשות עצומה, שרו באוזני החיילים הבריטים את " התקווה ". על פי הוראות השלטונות הבריטים, הועברו המעפילים למחנות המעצר בקפריסין.

גורל דומה ציפה לאנייה " שיבת ציון ". רק לאחר הפינוי הבריטי והכרזת המדינה, עלו המעפילים מצפון אפריקה לישראל. רבים מהם הספיקו להשתתף בשלבים האחרונים של מלחמת העצמאות וחלקם נטלו אפילו חלק בכיבוש באר שבע.

בשנות קיומה הראשונות של מדינת שיראל, חלה רגיעה מסוימת בנושא ביטחונם של יהודי צפון אפריקה ומעייניה של המדינה הצעירה היו נתונים עתה לבעיות העלייה והקליטה, יותר מאשר לבעיות חיצוניות " רחוקות ".

אך בקיץ 1955, החריף מאוד מאבקה של מרוקו לעצמאות והביטחון במדינה זו התערער בצורה מסוכנת. הדאגה לגורל יהודי מרוקו עמדה לנגד עיניה של ממשלת ישראל זה כמה חודשים. נוכח ערעור הביטחון הפנימי והלחץ היהודי לזירוז העלייה, עלתה שוב ושוב בממשלת ישראל ובהנהלת הסוכנות היהודית, השאלה : האם להתייחס לעלייה מצפון אפריקה כאל " עליית הצלה " או להמשיך ולהתאים את קצב העלייה ממרוקו לכושר הקליטה של הארץ ?

המצוקה הכלכלית בישראל וההכרה בהגברת הרכש הצבאי,נוכח חתימת עסקת הנשק הסובייטית מצרית הראשונה, בספטמבר 1955, כפו על הנהגת המדינה לשקול בכובד ראש כל הוצאה כספית החורגת מהמסגרת התקציבית הקבועה.

בן גוריון עצמו היה שרוי אז בדילמה. הניסיון הוכיח שאין מדינות ערב גוזרות כליה על העלייה לישראל. ממשלת צנעא לא מנעה את הגירת יהודי תימן במסגרת מבצע " על כנפי הנשרים ". גם עיראק אפשרה את חיסול גלות בבל, במסגרת המבצע " מרבד הקסמים ".

אפילו מצרים התירה לקילוחים דקים של יהודים לצאת לאיטליה ולצרפת והעמידה פנים שאינה יודעת כי מטרתם האמיתית היא – ישראל. עתה בא סולטאן מרוקו והבטיח בפומבי שוויון זכויות מלא ליהודים, חופש תנועה וזכות לקבל דרכונים.

אך מניין הביטחון שהמרוקנים אכן יכבדו את הבטחתם ? הן התנאים בשטח מצביעים דווקא על ההיפך מכך והיהדות המרוקנית מלאה חרדה ביחס לעתידה.

ואמנם בעיית ביטחונם של יהודי צפון אפריקה הטרידה את מנוחתן של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית זה כמה שנים ושימשה נושא למעקב מתמיד מצד גופים יהודיים שונים בעולם. וכך, בסתיו 1954, ציד לאחר פרוץ המרידה באלג'ירי, החליטו גופים אלה להכין סקר מיוחד על מצבה של יהדות צפון אפריקה ועל צרכי הגנתה.

הכנת הסקר הוטלה על " לואי ", אי ירושלים חבר " ההגנה " ומוותיקי הפלמ"ח. בשנת 1945, יצא " לואי " לקאהיר, כדי לסייע בארגון ההגנה העצמית של יהודי מצרים. ערב החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל שב " לואי " לירושלים, נלחם ונפצע במלחמת השחרור ולאחר שהחלים מפצעיו – נתמנה לקצין בכיר בצה"ל.

בתום המלחמה, שימש מפקדה של חטיבת מילואים. לאחר שחרורו מצה"ל, למד באוניברסיטה העברית יחסים בינלאומיים ומדעי המזרח. התנדבותו לפעולה למען יהודי מרוקו לא הייתה לגביו מעשה יוצאי דופן, אלא נדבך נוסף בפעילותו הציונית רבת השנים.

וכך בנובמבר 1954, יצא " לואי " לסיור בשלוש ארצות המאגרב. בשובו לירושלים בראשית 1955 הוא העריך כי לא יחלפו שנים רבות ושלוש מדינות אלה יזכו בעצמאותן. הוא סבר כי לנוכח הסיוע הפעיל שהושיטה מצרים לתנועות השחרור הצפון אפריקניות יש הכרח מיידי לסייע בידי היהודים להתארגן להגנה עצמית עד עלייתם לישראל.

עם שובו של בן גוריון לתפקיד שר הביטחון בממשלת משה שרת, בפברואר 1955, הוא הקדיש לשאלת עלייתם של יהודי מרוקו מחשבה מרובה. מפאת הקשרים המיוחדים שהחלו אז להתפתח בין ישראל לצרפת, החליטו בן גוריון והארגונים היהודיים לפעול בצפון אפריקה בזהירות, לשקול היטב כל פעולה ולעשות אך ורק את ההכרחי, מבלי לסכן חיי אדם.

ידידות זו עם צרפת הייתה, כמובן, לעזר רב אך ההכרח לשמור עליה כפה לעתים, גם מגבלות חמורות. מערכת זו של אילוצים מנוגדים, עמדה לנגד עיניו של " לואי " כאשר התנדב לעמוד בראש המסגרת ההגנתית ליהודי צפון אפריקה.

הכוונה הייתה שהגרעין הפיקודי יהיה בנוי על מתנדבים מישראל ומהגולה. אך השלד יהיה מקומי ויהיה מורכב מפעילים יהודים צפון אפריקנים. תוך זמן קצר נבחרו כ – 20 מתנדבים והם רוכזו לשישה חודשי הכנה בירושלים.

בקיץ , נערכו בישראל בחירות חדשות לכנסת. על רקע המתיחות בגבולות והמצב הבינלאומי המחמיר, זכתה מפא"י שוב בניצחון והנשיא הטיל על בן גוריון לשוב ולכונן את הממשלה החדשה.  ב- 10 באוגוסט, על רקע ההחרפה במצוקתם של יהודי מרוקו, וכחלק מההכנות לעברת ראשות הממשלה לידיו של בן גוריון, זימן משה שרת התייעצות מצומצמת במשרדו, שבה השתתפו בן גוריון ושאול אביגור.

להתייעצות זו הובא דו"ה שהנושא היה – הסיכויים לעלייה מברית המועצות, בן גוריון לא האמין באפשרות זו והא הציע להעניק עדיפות ראשונה לעלייה מצפון אפריקה. 

מבצע יכין – שמואל שגב

היסטוריה

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 

בן גוריון לא שלל, כמובן את הצורך לפעול לעידוד העלייה מברית המועצות, אך לנוכח המצב הבינלאומי המסובך ותמיכתה הנמרצת של מוסקבה במדיניותו ההרפתקנית של שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לא האמין ראש הממשלה כי מנהיגי בקרמלין יעשו מחווה כזאת כלפי ישראל ויפתחו את השערים לעלייה נרחבת של יהודים.

לעומת זאת, ההידרדרות במרוקו, חייבה תשובה לא רק לבעיות ההגנה המיידיות, אלא גם ההתארגנות לעלייתם החשאית של יהודים לישראל, למחרת עצמאותה של מדינה צפון אפריקנית .

וכך, כאשר בן גוריון נטל לידיו את ראשות הממשלה ב-15 באוגוסט, יצאו " לואי " והמתנדבים לפאריס, בדרכם למרוקו. זהותם של כל המתנדבים הייתה בדויה ובבואם לצרפת נאסר עליהם לקיים קשר עם גוף ישראלי כלשהו או עם כל גוף ציוני או יהודי בבירה הצרפתית.

סידורי הלינה בפאריס ותשלום הוצאות המחיה נעשו על ידי מטה הפעולה ועל פי כללים קבועים מראש. רבים מהמתנדבים באו מההתיישבות העובדת וכולם שירתו בעבר בצה"ל. אלה מבניהם שהיו יוצאי צפון אפריקה, דיברו צרפתית שוטפת.

האחרים – היו זקוקים להשתלמות ולליטוש השפה, העובדה שרוב המתנדבים באו מההתיישבות לא הייתה מפתיעה. בכל שנות קיומה של התנועה הציונית, הייתה בהתיישבות העובדת מסורת של היענות למשימות הגנה, רכש ועלייה ב'.

מסורת זו התקיימה גם לאחר קום המדינה וההתנדבות למשימות מיוחדות וליחידות העילית בצה"ל, נמשכת עד עצם היום הזה.

מטעמי נוחיות מבצעית ולשם הבטחת קשר תקין עם שלטונות צרפת, הקים " לואי " את מטה הפעולה שלו בפאריס, אך הוא נסע פעם בפעם למרוקו וקיים קשר רצוף עם המתנדבים בשטח. מתנדבי ה " המסגרת " הגיעו למרוקו בעיתוי מצוין.

הייתה זו שעת דמדומים של השלטון הצרפתי, אך עד לעצמאות ב-2 במארס 1956 – השלטון לא עבר עדיין לידי המרוקנים. היציאה ההמונית של הפקידות הצרפתית, פגעה ברמת השירות במשרדי הממשלה השונים והפקידים המרוקנים שבאו במקומם היו חסרי ניסיון.

במיוחד נפגעו שירותי הביטחון הפנימיים והפיקוח בגבולות היה, על כן, רופף. היה ברור שזוהי התקופה הטובה ביותר להתארגנות והתבססות בשטח, מבלי שהדבר יעורר " כאבי ראש " מיותרים בעתיד. מבחינה ארגונית נקבע שקזבלנקה יישב האחראי על כל שטחה של מרוקו ולידו יפעל מתנדב אחר שיהיה ממונה על ארגון פעולות " לביא " – ההגנה המקומית – והוא ימנה מתנדבים נוספים בערים מרוקניות אחרות, בהתאם לצורך. 

את הוראותיו יקבל האחראי המקומי מראשי ה " מסגרת " בפאריס ואליו גם יעביר את דיווחיו על בעיותיו וקצב התארגנותו. שליחי העלייה של הסוכנות היהודית ושליחי תנועות הנוער הציוניות פעלו באותה תקופה במרוקו, כרגיל.

לכן ניצלו מתנדבי ה " מסגרת " את תקופת המעבר להתארגנות, לבניית ה " כיסויים " המתאימים ולחיזוק המוטיבציה הציונית בקרב הנוער היהודי המקומי. המגמה הייתה לעורר ביהודים אלה גאווה בעצמם ובמדינת ישראל, להגביר בהם את רגש הביטחון העצמי ולהפיח בהם תקוות לעלייה קרובה לישראל.

היענותו של הנוער היהודי לפנייתם של מתנדבי ה " מסגרת " הייתה מהירה ומפתיעה. סיפר " לואי " : " שנים רבות פעלתי במגרת ה " הגנה " בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. אך בבואי לקזבלנקה, לא מצאתי שום הבדל בין הנוער הישראלי לבין הנוער היהודי במקום ואפשר היה לגשת לצעיר מקומי, עם אותן התביעות שהועלו בישראל.

ההצטרפות ל " מסגרת " זקפה את גוום של יהודי מרוקו והם גילו כלפיה מסירות בלתי רגילה ונאמנות עיוורת. דבר זה בא לידי ביטוי במערכת היחסים שהתפתחה בין מגויסי " המסגרת " לבין הפעילים המקומיים.

גם אם במשך השנים עברו בשורות , המסגרת " מאות ואלפי צעירים – הסודיות נשמרה היטב ולא היה אפילו מקרה אחד של הלשנה. גם במקרה של מעצרים ועינויים – לא נשברה רוחם של המגויסים והעצורים לא הסגירו מעולם את חבריהם לידי השלטונות המרוקנים ".

מה שסייע להתבססותה של " המסגרת " הייתה , כמובן, העובדה שבין המתנדבים היו כמה יוצאי צפון אפריקה שהכירו את המקום, שלטו בשפת המדינה, וידעו את אורח החיים בה. אלה החלו מיד בהתארגנות ועל ידי כך אפשרו לחבריהם ללמוד את השטח ולבנות את לעצמם את הכיסוי בדרוש.

חברי " המסגרת " למדו, בין היתר, את סידורי עבודתה של הקהילה היהודית, אספו מידע על מנהיגיה ואיתרו את האישים רבי ההשפעה בה. הם גייסו לשורותיהם צעירים מקרב חברי תנועות הנוער הציוניות, שהצטיינו במוטיבציה יהודית חזקה.

חינוכם האידיאולוגי של צעירים אלה היה טוב ונכונותם להקרבה הייתה רבה. למרות השוני במנטליות, בחינוך, ובהשקפת העולם, נוצרה מיד כימיה בין המתנדבים מישראל לבין הפעילים המקומיים והתפתחה ביניהם אהבה הדדית, מסירות ונאמנות.

תוך זמן קצר רכש לו הארגון מקום של כבוד בחיים היהודיים במרוקו, הן משום איכותם הגבוהה של המתנדבים והן משום האמונה שכל מה שישראל עושה הוא טוב. לכן, גם הייתה למגויסים הצעירים אמונה עיוורת במתנדבים, שכונו על ידם " ציונים " וכמעט ולא היו מקרים של הפרת משמעת או גילוי סוד.

המצטיינים בין הפעילים המקומיים גויסו לעבודה מלאה " במסגרת ". חלקם עברו קורסים קצרים בצרפת, אחרים נשלחו להשתלמות במקומות אחרים. בשובם למרוקו, הם השתלבו באופן מלא בעבודתו של ארגון ההגנה המקומי.

שכרן היה נמוך יחסית, וטובות הנאה היו מעטות. אף על פי כן, הם עזבו את בתיהם ואת מקומות עבודתם ועל מנת לשמור על אלמוניותם – הם נשלחו לפעילות בערים אחרות. כדי לשמור על סודיות מרבית גויסו " למסגרת " צעירים מבוגרים יותר, לפעמים אפילו נשואים ואבות לילדים.

מתוך רצון למנוע חיכוכים עם ראשי הקהילה וכן מטעמי סודיות, לא התקיימו שום מפגשים במוסדות הקהילה או בבתי כנסת. כל המפגשים בבתים פרטיים או בדירות שנשכרו על ידי " המסגרת ". גם הנשק הוטמן בבתים פרטיים או בחנויות היהודים.

אם משום " שנשרפו ", או שתמה תקופת התנדבותם – תחנתם הבאה של המגויסים הייתה – ישראל. לרוב, בני משפחותיהם של המגויסים כבר עלו לפניהם ונקלטו יפה בהתיישבות ובעיירות הפיתוח.

החיים בתנאי מחתרת היו, כמובן, קשים.מנת חלקם של כל המגויסים הייתה – ניכור, ניתוק מחיי החברה ושמירה קפדנית על כללי זהירות וביטחון. משום כך לא הכירו המגויסים אלה את אלה, ובייחוד לא כל המתנדבים מישראל ומחו"ל.

שלא לדבר על כך שאיש, כמעט, לא הכיר את " לואי " – הוא ראש " המסגרת " בפאריס, או את האחראי מטעמו בקזבלנקה. כך שמלכתחילה, היה על המתנדבים מישראל ומחו"ל למלא שני תפקידים מנוגדים : לנהל תעמולה גלוי למען העלייה, ובו בזמן לשמור על זהותם הבדויה.

הם יכלו למלא משימה זו בהצלחה, אך ורק משום נאמנותם של יהודי מרוקו, מסירותם הרבה ויכולתם המופלאה לעמוד בתנאי לחץ ועינויים.

חודשי פעולתה הראשונים של " המסגרת " היו ממש מרתקים : ציון המגויסים, עריכת טכסים, קביעת נוהלי אימונים, הצטווח הראשון, אגירת הנשק והקמת " הסליקים ", כל אלה עוררו התרגשות מובנת ודחפו ליתר מאמץ.

בתקופת השיא, היו כמה מאות מגויסים מקומיים ומספרם של אלה שעברו השתלמויות בחוץ לארץ היה למעלה ממאה, הקורסים כללו הרצאות על תולדות הציונות, פרקים במלחמת השחרור וצורות ההתיישבות השונות.

כל המגויסים ל " מסגרת " היו חייבים בשבועת אמונים. טכס ההשבעה היה נערך בסודיות מרובה והמגויסים היו מניחים ידיהם על דגל מדינת ישראל, תנ"ך ואקדח ובהתרגשות רבה קראו בצרפתית את נוסח השבועה :

" הנני נשבע למלא בכל עת את פקודות הארגון, אשר תמסרה לי באמצעות מפקדי ובמסגרת תפקידי. כמו כן אהיה מוכן להקריב את זמני, רכושי ואף את חיי – כדי לשמור על כבוד עמי, רכושו וקיומו ".

אח המגויסים הראשונים ל " מסגרת " היה " ראמון " יליד 1935, בוגר בית הספר " אליאנס , בקזבלנקה ומאז 1948 – חבר בתנועת ה " בונים ". " ראמון " המשמש כיום פקיד בסוכנות היהודית, עבד באותה תקופה בבית מלון קטן, שהיה בבעלות יהודית והיו בו 50 חדר. 

המלון שכן בקרבת התחנה המרכזית של קזבלנקה והתגוררו בו, דרך קבע, קציני משטרה ששיתפו פעולה עם הצרפתים, או שהיו פעילים במפלגת ה " איסתיקלאל ". לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה במארס 1956, התגוררו במלון כמה קציני משטרה מרוקנים, שהועברו לקזבלנקה מערי השדה.

עובדה זו הפכה את בית המלון ליעד מודיעיני נוח מאוד למתנדבי ה " מסגרת ". אחד המתנדבים הללו היה " הנרי " – יליד מצרים, פעיל בתנועה הציונית בקאהיר ומומחה במשפט חוקתי מוסלמי. במלחמת השחרור הישראלית לחם " הנרי " בירושלים העתיקה, וכיום מעורה בחיים המשפטיים בישראל.

" הנרי " הגיע לקזבלנקה בספטמבר 1956, כשהוא מצויד בדרכון צרפתי ומטרת בואו המוצהרת הייתה – הקמת חברה אמריקנית להפצת קטעי עיתונות. לאחר ששכר משרד במרכז העיר והעסיק כמזכירה, צעירה יהודית בשם " פיליס ", פנה " הנרי " למוסדות וחברות כלכליות שונות והציע לספק להם קטעי עיתונות המעניינים אותם

כן יזם הוצאה לאור של ספר " מי ומי " בחברה המרוקנית, אך מאחר שההיענות לפנייה הייתה מוגבלת, לא יצאה התוכנית לפועל. החברה של " הנרי " הייתה מוכרת בקזבלנקה הוא ניהל ספרים כחוק ובשתי שנות מגוריו בעיר, הוא אפילו שילם מס הכנסה לממשלת מרוקו.

על פי המלצה של " ג'וני ", המתגורר כיום באשדוד, גייס " הנרי " את " ראמון " ואת רפאל ( רפי ) ועקנין ז"ל, שברבות הימים נתפס על ידי שירות הביטחון המרוקני, עונה בכלא מאוחר יותר בבית חולים בפאריס ; גיוסו של " ראמון " היה חשוב במיוחד.

נוסף על היות המלון שבו עבד " יעד מודיעיני " – ניתן היה להקים בו גם " סליק " של נשק ותחמושת, מבלי לחשוש לגילויו. העובדה שבמלון גרו דרך קבע קציני משטרה, הייתה ערבוה מספקת לכך שהמקום הוא " נקי " מבחינה ביטחונית, והשלטונות המורקניים לא העלו אפילו על דעתם כי בין כתלי המלון תתנהל פעילות עוינת.

" ראמון " – כיום תושב נתניה, נשוי ואב לשישה ילדים ( מהם שניים שאומצו על ידו, לאחר רעידת האדמה באגאדיר ), סיפר : " מיד לאחר גיוסנו, הודרכנו כיצד לנהוג במחתרת, מה הם כללי הזהירות, כיצד להימנע ממעקב, כיצד להעביר ולקבל הודעות ובעיקר – כיצד להיפגש עם איש הקשר שלנו.

בראשית 1958, כאשר " המסגרת " עסקה יותר בארגון העלייה החשאית ופחות בענייני הגנה, יצאתי להשתלמות מחוץ למרוקו. רכז " לביא " שבאותה תקופה היה " אנדריי " , יהודי יוצא עיראק שמילא אחר כך תפקידים שונים באירופה.

יחד עם עוד 16 נערים שהיינו בקורס כחודש ימים ועברנו הכשרה ימית בהדרכתו של " דובי " – חבר קיבוץ ומוותיקי הפלי"ם. בין היתר למדנו להכיר את הים, שמענו הרצאות על תולדות עם ישראל, נפגשנו עם פעילי עלייה ב' ולמדנו שיטות שונות בארגון עלייה. 

ההדרכה הייתה מוגבלת אך ורק לתחומים אלה ועל כן לא עברנו בקורס אימונים צבאיים, לאחר סיום הקורס, חזרנו למרוקו והגברנו את פעילותינו ב " מסגרת ". תחילה עסקתי בגיוס עצירים מקומיים ותוך זמן קצר הקימותי שלוש חוליות של אנשי מגן.

מאוחר יותר, נשלחתי לקורס של חודש ימים שנערך בארמון קאמבוס, ליד מונפלייה בדרום צרפת. בשובי לקזבלנקה, נתמניתי כמפקד " המלללאח " והייתי אחראי גם על בריכת השחייה, שבה נהגו לבקר יהודים רבים. חברים אחרים " במסגרת " שימשו כמפקדי הרובעים האחרים בעיר "

אך זמן מועט לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה, היה כבר ברור שהחששות מפני פרעות ביהודים היו מוגזמים. לעומת זאת החריפה מאוד מצוקת העלייה.

דבר זה חייב את שינוי יעודה של " המסגרת " והעתקת מרכז הכובד בפעילותה, מתפקידי הגנה לארגון העלייה החשאית. " המסגרת " השכילה להתמודד בכבוד ובהצלחה מרובה עם אתגר חדש זה והיא רשמה את אחד הדפים המפוארים ביותר בתולדות ישראל והתנועה הציונית

סוף פרק " לביא " שאג בקזבלנקה

מבצע יכין – שמואל שגב

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנותמבצע יכין היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

4 – בשבי הסלקציה.

הקמת מדינת ישראל, פתחה את השערים לרווחה לפני עולים יהודים, בשיעורים שהתנועה הציונית לא הורגלה להם מעולם. מתוך נאמנות ליעודה הציוני, קלטה המדינה הצעירה במחצית השנייה של 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, למעלה ממאה אלף נפש, מרביתם ניצולי השואה באירופה.

אוניות רעועות הביאו ממחנות הפליטים באירופה וממחנה המעצר בקפריסין רבבות עולים, ביניהם כ-5.000 חולים כרוניים ונכים. איש בישראל לא העלה אז על דעתו, כי לאחר המוראות שעברו עליהם במחנה ההשמדה, יישארו יהודים חולים אלה באירופה.

כשוך הקרבות, גאה זרם העלייה ומדינת ישראל הוצפה ברבבות יהודים שבאו להקים בה את ביתם החדש. בשנת 1949 היה ממוצע העלייה כ-20 אלף נפש לחודש, לעתים עד אלף עולים ביום. ואמנם, הודות למדיניות של עלייה בלתי מוגבלת באו לישראל בתקופה של 30 חודש – בין מאי 1948 ועד למחצית 1951 – קרוב ל-600 אלף עולים, מחציתם ניצולי השואה והמחצית האחרת מארצות המזרח התיכון, לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121 אלף נפש ; תימן – 45 אלף ; תורכיה – 31 אלף ; לוב – 31 אלף ; איראן – 25 אלף ; ומצרים – 16 אלף. נוסף על כך באו מארצות צפון אפריקה 44.5 אלף נפש, לפי הפירוט הבא : מרוקו – 30 אלף ; תוניסיה – 13 אלף ואלג'יריה – 1.500 נפש.

כך שסך הכול העלייה מארצות " המגרב " באותה תקופה של שלושים חודש, היה מזערי בהשוואה לעלייה האירופית, או אפילו בהשוואה לעלייה מעיראק.

אך כבר בשלב מוקדם זה, היה ברור שישראל איננה מסוגלת לשאת לבדה בנטל קיבוץ הגלויות. כמדינה קטנה שזה אך נחלצה ממלחמה לעצמאותה, לא היו בידי ישראל כלים להתמודד עם קבוצות עולים, השונות כל כך זו מזו, בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן.

עומס גדול במיוחד היה על שירותי הרפואה ; מחנות העולים התמלאו עוד טרם הוקמו בהם שירותי תברואה מינימאליים. רבים מהעולים – בן אם היו אלה ניצולי השואה או יוצאי ארצות האסלאם – היו חולים בשחפת, גרענת, דיזנטריה, ומחלות מין. הילדים סבלו מתת תזונה ולמעלה מ-30 אלף ילדים היו נגועים בגזזת.

בשל חומרת בעיות רפואיות אלה, הוקם ב-1949 מוסד מלב"ן – מוסד לטיפול בחולים קשישים ונכים – במימון משותף של הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מאחר שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד גם בנטל כספי חלקי זה, קיבל על עצמו הג'וינט את מלוא המימון של מלב"ן.

פרט לבעיות הבריאות, העיקו גם בעיות השיכון, התעסוקה והחינוך. לכולם היה ברור, שמימוש חזון קיבוץ הגלויות מותנה בטיב הקליטה התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולים החדשים. עד לקום המדינה, טיפלה בנושא זה מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית.

אך לנוכח גלי העלייה הגדולים, הופרד נושא הקליטה ממחלקת העלייה ובהנהלת הסוכנות היהודית קמה מחלקה חדשה לקליטה, בראשותו של ד"ר גיורא יוספטל, חבר קיבוץ גלעד שבהרי אפרים. יהודי גבה קומה וממושקף זה, נולד ב-1912 בגרמניה למשפחה מתבוללת.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בנירנברג, למד באוניברסיטאות היידלברג, ברלין, מיכן ובאזל והוסמך בתואר ד"ר למשפטים. עם עליית היטלר לשלטון, הוא עלה לישראל וערב מלחמת העולם השנייה, הוא כבר יצא בשליחות הצלה לאירופה.

עם מינויו של ד"ר יוספטל לתפקיד זה, העיד על מידת החשיבות שייחסו ראשי המדינה לנושא הקליטה. אך גם ידו של יוספטל קצרה מלהושיע. ישראל פשוט לא הייתה ערוכה לקליטתם של עולים כה רבים. על אף מסירותם הרבה של עובדי מחלקת הקליטה, היה פער תרבותי עמוק בינם לבין יוצאי 72 גלויות., ופער זה יצר ניכור אומלל בין שכבות שונות של הציבור הישראלי.

הלם המפגש בין יהודי אשכנז ויוצאי ארצות האסלאם, היה מכאיב ומדכא. מנטאליות שונה הפרידה בין שני העולמות ועובדי מחנות הקליטה לא היו מסוגלים להבין את לשונם, תרבותם ומנהגיהם של עולי תימן ובבל ושל העולים המעטים מצפון אפריקה. שוני זה הוליד תגובות ארסיות, שבמרוצת הזמן הביאו לתופעות של בוז ואלימות בין בני העדות השונות.

מצוקה זו הוחרפה גם בשל האמצעים בכספיים הדלים שעמדו לרשות מנגנון הקליטה. כך, למשל, אם לפני קום המדינה בשנת 1946, קיבל כל עולה חדש מהנהלת הסוכנות לסידור ראשון, סך של 22 לירות ( לירה ארץ ישראלית אחת שווה אז ללירה שטרלינג ), בשנת 1949 ירד סכום זה ל -7 ל"י ובשנת 1950 קיבל כל עולה שלא פנה להתיישבות חקלאית, סך שתי לירות בלבד.

בשנת 1946, הסיוע הכספי שניתן לעולה הספיק לקניית מיטה, מזרון, שמיכה, שתי מגבות, שתי חליפות עבודה, חליפת שבת אחת וזוג נעליים. ב-1950 הספקי הסכום הפעוט שניתן לעולה החדש ל…חמישה ימי מחיה בלבד.

על רקע מצוקה זו, שטף גל רינונים את הארץ : היכן נשכן את העולים, איפה יעבדו, וממה יתפרנסו ? אט, אט החלה לחלחל לחוגים רחבים של הציבור ההרגשה, כי עלייה המונית, בעלת משקל מוסרי ירוד ורמה תרבותית וחברתית נמוכה, עלולה להוריד את המדינה הצעירה למצולות ים.

תנאי הקליטה הקשים ציננו את ההתלהבות ואת מקום חזון שיבת ציון, תפס עתה רגש עז של מרירות. ברגעים אלה של חולשת הדעת, נתפס נושא העלייה לא כברכה, אלא כ " אסון וקללה " שאיימו למוטט את יסודות המדינה.

תחושה קשה זו השפיעה על ראשי המדינה, והיא פילגה אותם לשני מחנות : " אנשי החזון ", בראשותו של דוד בן גוריון, שצידדו בעלייה המונית בכל תנאי וללא התחשבות באילוצים כלכליים ; ו " אנשי המעשה ", בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן וגזבר הסוכנות ויושב ראש מחלקת ההתיישבות שלה, לוי אשכול, שתבעו התאמת קצב העלייה לכושר הקליטה של המדינה.

לוי אשכול, בעיקר, היה פעיל בתחום זה. מראשי פעילותו הציבורית, התבלט אשכול בביצוע מאשר בגיבוש רעיוני, כחבר קיבוץ לשעבר וכאיש מחלקת ההתיישבות, התמצתה השקפת עולמו בשלוש מלים – קרקע, מים ועבודה.

על כן בראותו את המוני העולים מובטלים וחסרי מוטיבציה לעבודת כפיים, גבר בו החשש פן עלייה זו תמוטט את המדינה, במקום שתתרום לבניינה. אשכול ביטא כך את הרגשתו : " דורות על דורות שיקעו בדמנו געגועים להחזרת עטרת ציון. אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנו, היינו כאובדי עצות. שחה נפשנו מרוב צער ודיכאון על המשבר האופף אותנו. הנה קרבו ובאו הימים הגדולים. וכוח אין בנו ללדת "

מבצע יכין – שמואל שגב

 

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

אולם בן גוריון עמד כסלע איתן מול גל " מעשמבצע יכיןי " זה. בעיניו – קיבוץ גלויות היה קודם לכל. הוא האמין כי דווקא עתה, לאחר מלחמת העצמאות, זקוקה המדינה לתוספת רבי של כוח אדם, לא רק כדי להגן על קיומה אלא, בעיקר, כדי לסייע בבניינה. בסופו של דבר ידו של בן גוריון ועמדתו הנחרצת בעניין קיבוץ הגלויות היא שהכתיבה את קצב העלייה, והיא שהשאירה את השערים פתוחים לרווחה.

באווירה של משבר כלכלי חמור, החלו להגיע למחרת קום המדינה, העולים הראשונים מצפון אפריקה. בניגוד לניצולי השואה, יהודי מרוקו לא נרדפו על ידי שכניהם המוסלמים ועלייתם לא הייתה בבחינת " עליית הצלה ".

אך בדומה לניצולי השואה, גם יהודי מרוקו באו בעירום ובחוסר כל וגם ביניהם היו חולים רבים וקשישים. חכמיהם, מנהיגותם הרוחנית, בלי ההון והמשכילים – נותרו מאחור. כך שבראשית צעדיהם בארץ, היו יהודי מרוקו כצאן ללא רועה.

אחד המטיפים העקשניים לעלייתם של יהודי צפון אפריקה היה יאני אבידוב, איש נהלל ומי שהיה מעורב בארגון עלייתם של מעפילי הספינה " יהודה הלוי " ערב קום המדינה. בשנת 1949, שב יאני אבידוב למרוקו כדי לארגן עלייתם של צעירים ללא משפחות.

אבידוב קיווה להעלות עשרת אלפים צעירים כאלה. אך הקבוצה הראשונה של 400 בני נוער, נתקלה בקשיי קליטה מרובים. " ראשית הכישלון " טען אז אבידוב, " הייתה נעוצה בהעברתם של הצעירים למחנה " שער העלייה " ולא לקיבוצים ולנקודות התיישבות.

במחנה זה ספגו , תורת חיים " שהרעילה את נפשם ושיבשה את המשך דרכם בארץ. עולים מאוכזבים לימדו אותם כי הקיבוץ הוא שם נרדף לטומאה וכי עובדי מחלקת הקליטה הם חבר פושעים, רק מקצתם של בני נוער אלה נקלטו בארץ.

הרוב שוטט בחוצות הערים הגדולות באפס מעשה ומאחר שלא נקלטו בעבודה – הם שיגרו קריאות אזעקה להוריהם, וסופם שירדו מן הארץ וחזרו למרוקו. אך למרות כישלון זה, ניסה אבידוב להמשיך במפעלו במרוקו. 

אבידוב, יאני

נולד בשנת: 1901
עלה ארצה: 1921
נפטר בשנת: 1970
תחום פעילות: העפלה ועליה, התישבות
תקופת פעילות: 1921 – 1970
בעלותו הצטרף יאני לאנשי גדוד-העבודה והתיישב בעין-חרוד. נטה לחיי מושב, וב-1928 עבר לנהלל. בפרוץ מלחמת העולם השניה, ובהגיע השמועות על גורל יהודי אירופה "נעניתי לקריאה ויצאתי עם ההולכים לעזרת הגולה" – כפי שהוא מספר בספרו, נתיבים נעלמים. יאני עסק בהעפלה מארצות המזרח, מסוריה, מעירק, ומתורכיה, מיוון ומצפון אפריקה. לאחר קום המדינה המשיך לעסוק בעליה מחתרתית מצפון אפריקה.

מסע מחתרתי אחר, לארצות ערב, ערך עם בנציון ישראלי והמשיך בלעדיו, לאחר מות בנציון, מסע המתואר בספר "עלילות עירק". מטרתם היתה להעביר ארצה (בסתר) חוטרי תמרים משובחים, לנטיעה בשטחי עמק הירדן והערבה. חוטרים אלו הם הבסיס למטעי התמרים בבקעת הירדן ובערבה.

בינתיים גבר בישראל הלחץ לריסון העלייה וגם הממונה על הקליטה, ד"ר יוספטל עצמו, הצטרף ל " אנשי המעשה " שתבעו לצמצם את העלייה, הפעם מ " ועמים רפואיים ". המאבק בין " אנשי החזון " ל " אנשי המעשה ", הפך עתה לנחת הציבור.

אריה גלבלום פרסם בעיתון " הארץ " סדרת מאמרים שחיזקה את ידיהם של " אנשי המעשה ". כשהוא מצויד בתעודת עולה על שם " חיים קלופשטוק " שהה גלבלום ארבעה שבועות במחנות העולים. בסדרת מאמריו במרס 1949, הוא חילק את העלייה לארבעה גושים עיקריים.

1 – הגוש הספרדי בלקני. אלה הם היוגוסלבים והבולגרים. לדעתו של גלבלום היו אלה הטובים בקרב כלל העולים. הוא אמר עליהם כי " יש להם חוש לניקיון, משמעת פנימית ואפילו בתנאי הזוהמה במחנה, הם יוצרים סביבם אווירה לבבית ונימוסית. בעיקר הם נכונים לכל עבודה, שופעים יוזמה, מרץ ורצון ברזל לעשות דרכם בכבוד וביושר "

2 – הגוש האשכנזי אירופי. גוש זה היה לדעתו של גלבלום – הזיבורית –  קרקע לא טובה, אדמה מסוג גרוע, סחורה מסוג גרוע, סחורה זולה – בקרב כלל העולים. הוא כתב כי בשואה ובשנות הגלות שבאו אחריה, איבדו יהודים אלה את שיווי המשקל המוסרי שלהם, נטשו את סולם הערכים המקובל ומלחמת הפרט על קיומו, הרסה אצלם כל רגשות של שיתוף וכל יסוד של משמעת.

בשבתם במחנות, הם הורגלו על ידי הג'וינט והסוכנות היהודית שהכול נעשה בשבילם, בלי שהם עצמם יהיו חייבים בתמורה כל שהיא. באופן כללי, היו יהודים אלה ללא חזון, חסרי יוזמה, נרגזים ואנשי ריב ומדון.

3 – העלייה התימנית. גוש זה היה טבוע, לדבריו של גלבלום, בחותם " אופטימיזם כמעט מופרז ". הקושי העיקרי לגבי יהודי תימן, נבע דווקא ממזגם הנוח ומנכונותם להסתפק במועט. נכונות זו שיתקה אצלם כל יוזמה. בניגוד לניצולי השואה, היו יהודי תימן אסירי תודה על כל מה שנעשה בשבילם והם היו רוויים מסורת דתית ואוהבי עבודה.

4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .

ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :

" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.

4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .

ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :

" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.

בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים העברים, הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל.

" בניגוד לתימנים הללו נעדרים שורשים ביהדות ( הערה שלי – אלי פילו – כמה היה טיפש האדם הנבזה הזה, אני בז לו ולנשמתו הארורה ) לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם. בפינות מגוריהם של האפריקנים, תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות.

רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה, אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו ברצינות. מעל לכל אלה, קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות והיא – מחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ ובראש וראשונה – עצלות כרונית ושנאה לעבודה "

מסקנתו האופרטיבית של גלבלום לא פחות חמורה : " כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה, על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהייה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלו ? "

דברים חמורים אלו נכתבו למרות העובדה שחלקם של יהודי מרוקו בסך כל העלייה עד אז, היה זעום ביותר ; 18 אלף בלבד. אך זרע ההלעזה נקלט במהרה ולעולי צפון אפריקה ניתן דימוי של " עצלנים ופושעים " ובכולם דבק הכינוי " מרוקו סכין ".

על רקע דימוי שלילי זה, סופרה באותם הימים הלצה שיוחסה לנשיא מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן. על פי אותה הלצה, שאל וייצמן את הספר שלו, עולה חדש מרומניה, מה מצבו, השיב הספר : עבודה – ברוך השם, יש ; פרנסה – יש, אבל המרוקנים הללו…על כך השיב לו וייצמן ף מה יש, כלום למרוקנים לא צומח זקן ?……

כמצופה, סדרת מאמריו של גלבלום, סייעה בידי יוספטל בריבו עם יו"ר מחלקת העלייה, יצחק רפאל, שתמך ללא סייג בעמדתו של בן גוריון והתנגד לכל צורה של הגבלה או ויסות העלייה. אך לחסידי הויסות בא סיוע ממקור בלתי צפוי לחלוטין – מאיר גרוסמן.

איש התנועה הרביזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית מטעמה. במאמר מקיף בעיתון " המשקיף ", מיום 25 במארס 1949, תחת הכותרת " בל תיהפך העלייה להרפתקה מסוכנת ". כתב גרוסמן בן השאר : " כאשר בשנת העצמאות הראשונה, עלו ארצה 160 אלף יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבניה של המדינה הצעירה.

אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ ". גרוסמן הוסיף כי על מנת שהעלייה לא תיהפך לקללה, יש הכרח להאט את קצב העלייה ולהתאים קצב זה לכושר הקליטה של הארץ.

המנהיג הז'בוטינסקאי הוותיק סיים את מאמרו בהצעה להעדיף עלייתם של חלוצים צעירים ולזרז עלייתם של בעלי הון יהודים, שקליטתם לא תיפול על למעמסה על כתפיו של היישוב הישראלי הקטן.

זה היה, אם כן, הרקע לגיבוש מדיניות " הסלקציה ", מושג שטמן בחובו מטען רגשי כבד, במיוחד נוכח השואה שפקדה את יהדות אירופה. מה שהחריף במיוחד את הבעיה היה מצבו הכלכלי הקשה של המדינה הצעירה.

בישראל הונהג באותם הימים משטר של צנע, שחייב קיצוב במצרכי מזון חיוניים, כדי להתגבר על המצוקה, העלה בן גוריון הצעה להקים " גדודי עבודה " ולהעסיק במסגרתם את העולים בני 18 – 45 בעבודות ציבוריות ובבנין.

מבצע יכין – שמואל שגב

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  מבצע יכין

במכתב לקבוצת אנשי מפתח שמינה לבדיקת הנושא כתב בן גוריון כי העולים שיצורפו ל " גדודי העבודה ", יקבלו את כל צרכיהם, וכן גם את צרכי משפחותיהם, בתוספת תשום קטן, כמו חיילי החובה בצ"הל – 3-4 לירות לחודש. לפי השקפתו של בן גוריון – רק עולים שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם, יגויסו ל " גדודי העבודה ", והם ישרתו במסגרתם 6 עד 18 חודשים.

הצעתו של בן גוריון להקמת " גדודי העבודה " נפלה, אך הממשלה והסוכנות היהודית היו אנוסות לקבל את העיקרון של " עבודות יזומות ", על מנת לאפשר קיום מינימאלי לעובדים, כך הוחל אט אט בהעסקת העולים בסלילת כבישים, בעבודות קטיף ובציר, בייעור, בתיקון מסילת הברזל ובעבודות שונות במחנות צה"ל ובבתי הזיקוק.

אך פרט לתעסוקה, העיקה גם בעיית השיכון. ראשוני העולים מילאו את הערים הערביות הנטושות, אך מחנות העולים היו עדיים מלאים. עולים מעטים מאוד הצטרפו לקיבוצים והקליטה במוסדות עליית הנוער, הייתה מוגבלת ביותר.

על כן, ב-10 באפריל 1949, כינס לוי אשכול בביתו, ישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית, שבה השתתפו גם בן גוריון ושר האוצר, אליעזר קפלן. " אני מביא לכם ", אמר אשכול, הצעה מהפכנית : לשים קץ למחנות ולהקים תחתם שכונות עולים, לתקופת מעבר בלבד ועל פני הארץ כולה.

היוצא – יוצא, ואחר לא יבוא תחתיו. במקום חיים של בטלה מאונס, יעמדו העולים ברשות עצמם ויחיו מיגע כפיהם. נעודד אותם לאחריות וליוזמה. ברור כי לא ביום אחד נעמיד אותם על רגליהם. ולא ביום אחד נבנה את כל המעברות.

אך כל יום שעובר ללא מעשה, הוא חטא. ארבעה ימים לאחר מכן, קמו עשר המעברות הראשונות. במשך השנים גדל מספרן ל – 123 מעברות, שבהן התגוררו 180 אלף נפש.

העלייה ההמונית חייבה יתר תיאום בין הממשלה והסוכנות היהודית. על מנת להבטיח קליטה טובה יותר, הוקם ב-15 במאי 19502 ה " מוסד לתיאום " בים הממשלה והנהלת הסוכנות. מצד הממשלה השתתפו בגוף זה – ראש הממשלה ושרי האוצר, העלייה ועבודה.

ואילו מצד הסוכנות היהודית השתתפו בו – יו"ר ההנהלה, הגיזבר, יושב ראש נחלקת העלייה והקליטה ונציג הקרן הקיימת לישראל, כמשקיף. במסגרת תיאום זו, קיבלה על עצמה הממשלה לטפל בשיכון העולים, שעוד שהסוכנות היהודית נשאה בעול העלייה, הקליטה וההתיישבות.

תוך זמן קצר, הויכוח בין בן גוריון לבין מחייבי " ויסות העלייה ", הועבר להכרעתו של ה " מוסד לתיאום ". מאחר שבאותה תקופה לא נמצאו מקורות עלייה אחרים, נסב הויכוח סביב העלייה מצפון אפריקה. שר האוצר, אליעזר קפלן, טען כי מכלל העולים מצפון אפריקה, רק 15 אחוז הם גילאי 17 – 40 והיתר חולים וקשישים.

אך בהסתמכו על נתונים שסופקו לו על ידי המטה הכללי של צה"ל, דחה בן גוריון בתוקף את ההצעה לצמצם את העלייה. הוא אמר כי " החיילים בני צפון אפריקה, הם חומר אנושי מעולם והם מאיישים כשמונים אחוז מכלל חיילי החי"ר בצבא.

אף על פי כן, בגבור המצוקה הכלכלית, הונהג בשלהי 1951 " משטר עלייה " שסימל, למעשה, את פתיחתו של " עידן הסלקציה ". עקרונות הסלקציה אושרו בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-18 בנובמבר 1951. תשעה ימים לאחר מכן, ב-17 בנובמבר, אושרו עקרונות אלה גם בישיבת ה " מוסד לתיאום ".

עקרונות אלא קבעו בין היתר : לגבי הארצות בהן אפשרית בחירת המועמדים לעלייה, כגון – מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, הודו, איראן, ארצות אירופה המרכזית המערבית, קובעת הנהלת הסוכנות היהודית את ההנחיות הבאות :

1 – שמונים אחוז מן העולים מארצות אלה, צריכים להיבחר מקרב המועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות שהמפרנס בהן הוא עד גיל 35.

2 – מועמדים אלה, פרט לבעלי מקצוע ולבעלי אמצעים לשיכון עצמי, צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים ימים.

3 – אישור העלייה יינתן למועמדים רק לאחר בדיקת רפואית יסודית, בהשגחת רופא ישראלי.

4 – עשרים אחוז מכלל העולים מאותן הארצות, יוכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שהם יתלוו למשפחות שהפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בישראל.

5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה בדבר יכולתו ונכונותו של קרוב המשפחה לקלוט את העולה. 

אחד האידיאולוגים של " משטר העלייה " באותה תקופה היה ד"ר חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות ולשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל. ד"ר שיבא היה הרופא האחראי על מחנות הפליטים בקפריסין ועל פי בקשתו של בן גוריון הוא סיים את שירותו בצה"ל, כדי לארגן את משרד הבריאות ולהכשירו לקליטת העלייה הגדולה.

אך כנציג משרד הבריאות בקביעות ה " מוסד לתיאום ,, תקף ד"ר שיבא בקביעות את יו"ר מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, והאשים אותו כי כל עניינו הוא להפגין הישגים, מבלי להתחשב כלל בכושר הקליטה של המדינה.

הוא מאר כי בגל העלייה הראשון, למחרת העצמאות, היו ב " שער העלייה " ליד חיפה ובמחנות העולים האחרים – 17 אלף נכים, 11 אלף משפחות ללא מפרנס ו-24 אלף עולים שהיו מעל גיל 60. אלה היו אמנם ניצולי השואה, " אך בגרמניה לא הייתה לנו שליטה, אף לא בעיראק.

אך ביחס לעלייה ממרוקו – הברירה בידינו. יש למנוע עלייתן של משפחות ללא מפרנסים ולאסור בואם של חולים ונכים על חשבון העם היהודי. ( הערה שלי – כנראה שהעם היהודי ממרוקו, לא נכלל לפי הפרמטרים של שיבא, כעם יהודי, הוא פשוט לא ידע ולא יידע לעולם מה הוא העם היהודי ממרוקו ).

המאבק בין מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית הלך והחריף, כאשר ד"ר יוספטל מצדד בגלוי בעמדתו של ד"ר שיבא והצטרף לתביעתו להאט את קצב העלייה " מטעמים רפואיים ". שיבא הזהיר מפני האפשרות שהמחלות המדבקות במחנות העולים, יתפשטו למרכזי היישוב היהודי הוותיק בארץ ויפגעו בבריאותו.

כדי לחזק אזהרה זו, הסתמך ד"ר שיבא על חוות דעתו של ד"ר סטיבנסון, מגדולי הגנטיקאים בבריטניה,שטען כי סקוטלנד ירדה בזמנו מגדולתה, יען כי לא ידעה לשמור על רמתו האינטלקטואלית של האדם שלה.

בעזרת נימוק " תורשתי " ביקש שיבא להוכיח כי אם אחוז הפגועים בגופם ובנפשם יהיה גדול – עלול הדבר לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד.

בכוחם של נימוקים אלה, ביקש ד"ר שיבא וקיבל סמכות למנות במרוקו רופאים, שיבדקו את העולים ויפסקו מי מהם רשאי לעלות לישראל. שיבא התנגד בתוקף להצעתו של יצחק רפאל, כי מחלקת העלייה היא שתמנה את הרופאים במרוקו והוא נתמך בהתנגדו זו על ידי גיורא יוספטל.

בישיבת הנהלת הסוכנות , טען יוספטל כי מחלקת העלייה אינה מסוגלת לקחת על עצמה את בדיקתם הרפואית של העולים ממרוקו. הוא אמר : : אני בעד זה שלא נביא את האנשים מקזבלנקה לארץ. אלא אם כן יחליטו על כך הרופאים במקום.

במשרד הבריאות יש צוות רפואי טוב והוא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד. אני מבקש לא לשכוח מה הוא המצב בארץ כרגע. אין כאן ויכוח בין חסידי העלייה ומתנגדיה. אך שוק העבודה, השיכון והשירותים הסוציאליים של הממשלה נחנקים. היסודות הכלכליים של ארץ זו, הצריכה לקלוט את העולים, חולים עד היסוד "

כצפוי הידיעות בדבר הנהגת הסלקציה, עשו רושם מדכא במרוקו והשפיעו על קצב העלייה ממדינה זו. בשנת 1952 בא אפילו שפל ו-1.130 יהודים חזרו למרוקו, כשבידיהם סיפורים מחרידים על " אפליה עדתית, קיפול ויחס משפיל ".

באחד מדיווחיו מקזבלנקה זעק יאני אבידוב : " הסלקציה קפדנית מאוד ונוקשה. היו מקרים שפסלו משפחה שלימה, אם רק היה בה בן אחד פגום. כשדיברנו נגד עלייה סלקטיבית, מעולם לא חשבנו לקחת איזה אידיוט או עיוור ולשלוח אותו ארצה. אבל אנו מתנגדים לקרוע  משפחות ".

על כך השיבו ד"ר שיבא ואנשיו : " אין אנו מתנגדים לעלייה, אך אנו תובעים שעלייה זו תהיה מסוגלת להיקלט. תבענו שמשפחה תבוא כיחידה שיש בה מפרנסים. לא יתכן לקבל אלמנה עם שישה ילדים, שהגדול ביניהם הוא בן 12 שנה, לא יתכן מקרה שהבן הגדול יסע לצרפת וישלח ארצה את הוריו הזקנים ואת אחיו הפעוטים. 

מבצע יכין – שמואל שגב

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  מבצע יכין תמונה

משפחה מפולגת, תיהפך בארץ לבעיה סוציאלית חמורה " . יאני אבידוב הזמין את ד"ר שיבא למרוקו, כדי שיראה במו עיניו את המצב. שיבא חזר ארצה מאוכזב. הייתה לו הרגשה כי " העץ אולי נראה רענן, אך שורשיו רקובים "

כללי הסלקציה הנוקשים נותרו, אם כן, בעינם. יתר על כן, עמדתו של שיבא נעשתה אפילו קשוחה יותר. באחד הדיונים במאס 1952, כארשר לרגל החמרת המצב הפנימי בתוניסיה ובמרוקו, אישרה הנהלת הסוכנות היהודית " עליית חירום " של 6.000 יהודים, ללא סלקציה, התנגד לכך שיבא בכל תוקף.

בעזרת טבלאות גדושים מספרים, תיאר מנכ"ל משרד הבריאות באוזני בן גוריון את המצב הקשה השורר במחנות העולים בישראל. הוא הזהיר כי " בעלייה כזאת, אנו מקפחים ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, יען כי אין למשרד הבריאות אמצעים מספיקים לטפל באלה וגם באלה ".

עקב התנגדות זו, דחה " המוסד לתיאום " את החלטת הנהלת הסוכנות, בדבר עלייתם של 6.000 היהודים מתוניסיה וממרוקו. אך לנוכח השפל בעלייה והגידול בירידה – בשנת 1952 הוגשו 30 אלף בקשות להגירה  לארצות הברית – הוארך השירות הצבאי בצה"ל משנתיים ל-30 חודש, וקיים היה חשש לפגיעה בתוכנית ההתיישבות.

עקב ההוראות המחמירות של הסלקציה, נפגעה גם עליית הנוער : ההורים סירבו בתוקף להתיר לילדיהם לעלות לישראל בלעדיהם. באותם המקרים שהבנים כבר עלו ארצה וההורים היו בגיל של למעלה מ-35 שנה, תבעו ההורים את בניהם בחזרה.

הם טענו כי לנוכח מדיניות הסלקציה, ממילא אין להם סיכוי לעלות לישראל בגלל " גילם הקשיש " ( למעלה מ-35 שנה – הערה שלי – אלי פילו ). דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על אישים גם מחוץ לממסד הישראלי. כך, למשל, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ביולי 1951, במסגרת דיון נוקב על קשיי הקליטה, טען ד"ר נחום גולדמן כי לטובה מדינת ישראל – מן הראוי להחזיר 100.000 יהודים מארצות ערב לארץ מוצאם.

עמוד 49 " מבצע יכין " 

הערה זו היכתה בתדהמה את כל הנאספים ובלחצו של יושב ראש מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, הסכים לבסוף גולדמן למחוק את הערתו מפרטיכל הדיונים.

לנוכח השפל בעלייה, יצא יצחק רפאל באוקטובר 1952, לביקור של שלושה ימים בקזבלנקה. מאחר שבישראל הוסיפו להשמיע טענות ביחס למצב בריאותם של העולים, ביקש רפאל לבדוק אפשרות של הקמת שירות רפואי בקזבלנקה בפיקוח מחלקת העלייה.

הועלתה הטענה כי יהודי מרוקו סובלים מתת תזונה וממחסור בחלבונים. על כן אם יקבלו מזון מתאים, אולי ניתן יהיה לשפר את רמתם הבריאותית. מפאת הצפיפות הרבה בגטו היהודי ומשום תנאי סניטציה לקויים, היו נפוצות בו מאוד מחלות כמו גרדת, גזזת, גרענת.

אך רק מעטים מאוד היו נגועים במחלות חשוכות מרפא. מבין ההורים – מעטים היו בעלי השכלה פורמלית, אך כולם ידעו לקרוא ולהתפלל בעברית וכולם היו קשורים בדת ובמסורת היהודית. רוב הילדים, לעומת זאת, למדו ב " אלייאנס " ברשת החינוך הדתי ובבתי הספר המקצועיים של רשת " אורט.

קזבלנקה הייתה מחולקת באותם הימים לשלושה חלקים : " הקסבה " הערבית, " המללאח " היהודי והעיר הצרפתית. הגטו היהודי היה בנוי ללא תכנון ומאוכלס בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות אפלות וחצרות הבתים חשוכות.

רוב הבתים היו בני קומה אחת, עם חצר גדולה, המשותפת לכמה משפחות. היו בתים שבהם הצטופפו שש נפשות ויותר בחדר אחד. בפינת החדר היה מטבח ואילו השירותים היו משותפים לכמה משפחות. מאין מים זורמים בבתים, היו הנשים והילדים צובאים סביב הברזים הציבוריים בקרן הרחוב ובשובם הביתה עם כדיהם המלאים על ראשם, היו המים נשפכים ויוצרים שלולית בוץ.

הערה אישית שלי – אלי פילו – הברז הציבורי נקרא בפי יהודי מרוקו " אלעויינא "

בימי שישי, בשעת התפילה במסגדים, נהגו השלטונות במרוקנים להגביר את השמירה בפתח המללאח, מחשש למהומות, אך רק לעתים נדירות ביותר, פרצו התנגשויות בין יהודים לערבים בסמטאות הגטו.

 וכך מתאר רפאל את ביקורו במללאח של קזבלנקה : " זוועה כזאת לא ראיתי מימי, ואף לא יכולתי לתארה לעצמי, ללא מראה עיניים : עוני, לכלוך, צפיפות דיור איומה, הרבה עיניים בוהות. הייתי עצוב מאוד, עד שבאתי לקבלת /בת בבית הכנסת " מגן דוד ".

כאן נראו האנשים שונים לחלוטים. כולם היו לבושים חגיגית והשכינה שרתה ממש במקום. גם מסיבת עונג שבת שאורגנה לכבודי על ידי הנוער היהודי במקום, הסבה לי עונד ממשי. נערים ונערות בריאים הדורים למראה, לבושי בניקיון ובסדר, מדוברי עברית ולפחות מבינים אותה ".

אך למרות המלצותיו של רפאל, התנגד משרד הבריאות להעביר מידיו את האחריות לבדיקת העולים במרוקו ונוהלי העלייה הסלקטיבית נשארו בעינם. האווירה המורעלת נגד העלייה ממרוקו הדביקה חוגים רבים ביישוב הישראלי ובאה לידי ביטוי גם בעיתונות.

מתנגדי העלייה ההמונית הצליחו להפוך את לבם של תושבי הארץ והטילו עליהם פחד פן העלייה מצפון אפריקה תציף את המדינה במחלות מידבקות ובמקרים סוציאליים קשים. הטענה העיקרית שהושמעה באותם הימים ההם הייתה – שאנשי מחלקת העלייה של  הסוכנות היהודית, רוצים בעלייה גדולה " אך ורק כדי להפגין הישגים ולהצדיק את קיומם ".

ביטוי להלך רוח זה , ניתן למצוא בקטעים הבאים מתוך סדרת מאמרים שפורסמה בעיתון " הארץ ", מאת עמוס איילון. הוא כתב : " אנשי מחלקת העלייה היו אומרים ליהודים הפרימיטיביים בדרום מרוקו, בעלי מנטליות של המאה ה-11, כי הערבים עלולים לשחוט אותם וכי בישראל טוב, וכי שם ימצאו שיכון ועבודה.

 

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 

המעצור היחיד לפעולתם של שליחי העלייה, הוא ד"ר אליעזר מתן, רופא משרד הבריאות הממשלתי, שבידו זכות הווטו להעלאת אנשים פסולים מבחינה רפואית. עד מארס 1952 כמעט ולא הייתה סדיקה רפואית מסודרת.מבצע יכין 2

עד היום אין כמעט חקירה וברירה על יסוד סוציאלי או פסיכיאטרי. מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגטו וסמטאותיו, את המלמדים, את הבתים, את החברה במסורתית המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית, אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקנים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל ".

אך בראשית שנת 1953 הגיע משבר העלייה לשיאו ומספר היורדים מן הארץ היה גדול ממספר העולים. היה ברור כי חוקי הסלקציה פוגעים מאוד בעלייה הצפון אפריקאנית. ב-11 במארס 1953, כתב רפאל לזאב חקלאי, שליח מחלקת בעלייה בקזבלנקה, כי לאחר התייעצות עם ד"ר שיבא ועם ד"ר בטיש, שעתיד היה להחליפו בהנהלת משרד הבריאות, נתקבלו כמה החלטות העשויות להקל מחומרת הסלקציה.

בין היתר נקבע כי במארסיי יקום מרכז לריפוי 250 חולי טרכומה. במרכז רפואי זה יאושפזו עולים מערים ומכפרים שבהם לא קיימת אפשרות לריפוי מקומי. אך בקזבלנקה ובערים אחרות, שבהן תנאי האשפוז טובים יותר – יש לרפא את חולי הטרכומה במקום.

זאב חקלאי הגיב על " הקלות , אלה בחמת זעם. במכתב למחלקת העלייה בירושלים, כתב חקלאי כי מצב הביטחון במרוקו החמיר מאוד בשבועות האחרונים. השלטונות הצרפתיים נתונים ללחץ גובר מצד האוכלוסייה הערבית להפסיק את העלייה לישראל, בעטנה כי העולים המרוקנים מתגייסים לצה"ל " ונלחמים נגד הערבים ".

חקלאי הזהיר כי אם לא תינקט פעולה מהירה להגברת העלייה, עלולה מדינת ישראל להחמיץ שעת כושר ולעמוד בפני מצב שבו שערי העלייה יהיו נעולים. כדי להדגיש את חומרת המצב, ביקש חקלאי היתר לבוא לירושלים כדי להסביר לראשי המדינה את המצב לאשורו וכדי לשכנע את הנהלת הסוכנות היהודית להכיר בעלייה ממרוקו כ " עליית מצוקה ".

יצחק רפאל דיווח ל " מוסד לתיאום " על תוכן מכתבו של שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה. בתשובה לשאלת בן גוריון, אמר רפאל כי אכן נשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים בצפון אפריקה. היהודים נראים על ידי המרוקנים כאלמנט פרו צרפתי, ולנוכח החששות מפני שינוי המשטר – קיימת עתה נטייה בקרב המשכילים היהודים להיטמע ולהתבולל באוכלוסייה המקומית.

תמיכתה של הליגה הערבית במאבקה של מרוקו לעצמאות גוברת, ודבר זה מחריף את מצבם של היהודים. מאחר שהעלייה המצומצמת מצפון אפריקה, מדביקה אך בקושי את הריבוי הטבעי של היהודים שם, המליץ רפאל לבטל מיד את חוקי הסלקציה ולהכיר בעלייה מארצות המגרב כ " עליית מצוקה ".

משה שרת חיזק את הערכתו זו של יצחק רפאל. שר החוץ אמר כי אם תוותר צרפת לתנועה הלאומית הערבית – יישחקו היהודים באבני הרחיים. אך יחד עם זאת, הסתייג שרת מן הרעיון לפתור את בעייתם של יהודי צפון אפריקה, בדרך שחוסלו בזמנו גלויות תימן ובבל.

הוא הדגיש כי מצבה הכלכלי של ישראל, הוא עתה חמור בהרבה, מכפי שהיה למחרת קום המדינה. גם אם שר החוץ לא מאר זאת במפורש, אזי מתוך דבריו השתמעה בבירור התנגדות להכיר בעלייה הצפון אפריקאנית כ" עליית מצוקה ". 

שני שרי הציונים הכלליים – שר הפנים, ישראל רוקח ושר הבריאות, יוסף סרלין – צידדו אף הם בהמשך העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה. רוקח הציע אפילו להתרכז בעלייתן של 5.000 משפחות בעלות הון של 10 אלפים דולר כל אחת. הוא אמר כי עלייה שכזאת, תשחרר את המדינה מחובת הקליטה.

אולם באוגוסט 1953, אירעו במרוקו שורה של התפתחויות בחייבו את ממשלת ישראל לעקוב מקרוב אחר מצבה של היהדות הצפון אפריקאנית. לנוכח התגברות במאבק לעצמאות, הדיחה צרפת את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף ומינתה תחתיו את סידי מוחמד בן ערפה. גל של מהומת הציף את כל המדינה והקרקע החלה בוערת תחת רגליהם של יהודי מרוקו.

באווירת חירום זו, יצא יצחק רפאל בספטמבר 1953, לסיור של תשעה ימים בריכוזים היהודיים החשובים במרוקו ובהרי האטלס. בלוויית זאב חקלאי, ביקר רפאל תחילה ברבאט, שבה התגוררו כ-16 אלף יהודים.

לאחר שיחה עם הרב שאול אבן דנאן, בן לשושלת רבנים נודעת, הם יצאו למכנאס שזכתה לכינוי " ירושלים של מרוקו ". קהילת מכנאס מנתה אז כ-15 אלף יהודים. בני הנוער דיברו עברית שטפת ואפילו הבנות דיברו עברית ולמדו בתלמוד תורה.

הרב המקומי היה רבי יוסף משאש. רפאל וחקלאי גילו לתדהמתם כי שמות הרחובות בגטו היהודי נשאו שמות עבריים כמו – ירושלים, ציון, תלמוד תורה, מגן דוד וגם את שמותיהם של רבני העיר וגדולי התורה במרוקו.

בעיר זו גדלה בזמנו גם חניתא אטיאס, כיום חניתא קידר, חברת קיבוץ מעגן מיכאל ומי שעסקה בראשית שנות המדינה בארגון עלייה ב' ובקליטת העלייה הצפון אפריקאנית בישראל.

יצחק רפאל יצא אחר כך לביקור בפאס, עירו של רבי יצחק אלפאסי ( הרי"ף ) שבה התגורר גם הרמב"ם. כאן הוא שמח לשמוע מפי השליח הישראלי המקומי, חיים מוייאל, כי הצליח לארגן בפאס כמה גרעינים להתיישבות במושבים דתיים בישראל.

מיד לאחר מן יצא רפאל לביקור במראכש  שבה הייתה קהילה של 20 אלף יהודים. מראה הרובע היהודי היה עני ביותר ותנאי הדיור בו – מדכאים. האוויר בתלמוד תורה המיושן היה דחוס ובמקום לא היו תנאים סניטריים מינימליים. לעומת זאת, תלמודי התורה של חסיד חב"ד ו " אוצר התורה " היו נקיים ומסודרים יותר. במראכש נפגש רפאל עם קבוצת " יורדים " מישראל והם ביקשו את עזרתו בהעלאתם מחדש ארצה. 

באותה תקופה, ביקר במרוקו גם ד"ר שיבא. לאחר סיור בהרי האטלס, חזר מנכ"ל משרד הבריאות לישראל כשהוא מלא חוויות: " קיימים שם כפרים יהודים שלמים, עם מסורת יהודית המגיעה למאה ה-2 לפני הספירה הנוצרית. אלה הם יהודים בעלי תווי פנים עזים, כמו השליחים ב " סעודה האחרונה ", על פי ציורו של ליאונרדו דה וינצ'י ". 

בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ב-28 בספטמבר 1953, מסרו רפאל ושיבא דוחות על מסעותיהם למרוקו. רפאל סיפר כי בהרי האטלס מצויים כ-15 אלף ילדים עד גיל 18, ואם הם לא יועלו ארצה במהירות – " הם ילכו לאיבוד ".

רפאל טען כי הג'וינט מוכן לטפל במקרי הסעד והציע להוציא את המשפחות היהודיות מהכפרים ולרכזן בערים הגדולות. כדי לערוך בדיקות רפואיות יעילות, יש הכרח במכשיר רנטגן נייד. אך השלטונות הצרפתי אוסרים טיפול ביהודים בלבד ותובעים בדיקתה של כלל האוכלוסייה.

רפאל דיווח גם על פגישתו עם היורדים במראכש ומשום השפל בעלייה והגידול בירידה מהארץף הוא הציע לדון מחדש בכללי הסלקציה. אולם כמצופה, ד"ר שיבא התנגד בתוקף לביטול הסלקציה. בישיבת הנהלת הסוכנות, טען מנכ"ל משרד הבריאות : " אני חושב שלמען בניין הארץ וקליטת עולים יהודים, רצוי יותר לעשות סלקציה וזכותנו לעשותה, עד שנהיה מסוגלים לספק לעולים מזון ותנאי מגורים מתקבלים על הדעת.

הג'וינט ניגש לטיפול רציני בחולי הגרענת ולריפוי מחול עור ומחלות מעיים של ילדים. כך שבעוד שנתיים שלוש שנים יהיה לנו מאגר גדול של צעירים יהודים מצפון אפריקה, שיהיו כשרים לעלייה ". 

וכך, למרות החרפת המצב הפנימי במרוקו, נמשכה הסלקציה כרגיל. ניכר היה כי דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על מרבית המתדיינים בנושא זה, ומשקל עמדתו היה שקול כנגד כל נימוק שהועלה לטובת ההכרה ביהדות צפון אפריקה כ " עליית מצוקה ".

אף על פי כן, החרפת המאבק לעצמאות מרוקו, כפתה על ממשלת ישראל לקיים מגעים רצופים עם ממשלת צרפת, כדי להבטיח שערביי מרוקו לא יפגעו לרעה ביהודים. היה ברור כי מעתה המאבק להצלתם של יהודי מרוקו, יהיה קשור וצמוד למלחמת העצמאות המרוקנית וכי מאבק זה, אינו יכול להתנהל במנותק ממשלת צרפת

סוף הפרק " בשבי הסלקציה " 

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930