מואיז בן ה., משורר סופר ומתרגם


דוד סַנַנֶס 1996- מואיז בן הראש, משורר סופר ומתרגם

  • למה כל-כך מלוכלך כאן, האם אלה היהודים שלנו, אבא?
  • אנחנו הולכים לבית-מלון.

–           יופי, אנחנו הולכים לבית-מלון, איזה כיף!

  • דיברתי כבר שמונה פעמים עם מנהל מלון המעבר הזה, והוא לא עושה כלום. לא איכפת לו שכל השירותים סתומים ומלאים צואה, אנחנו הולכים לבית־מלון.
  • ביום, בשבת?
  • בשבת.
  • ניקח מונית ונסע,
  • ניקח מונית בשבת בדרך לארץ ישראל,
  • מה ? בתטואן לא נסענו בשבת?
  • נסענו לים, אבל לא לישראל,
  • בוא ילד, בוא נלך מפה, לפני שנהיה חולים מן הביוב הזה, ונגיע חולים לישראל.

– אני אוהב בתי-מלון.

דוד סַנַנֶס 1996

אני מאוד מודה לך על כל השאלות שאתה שואל אותי, אך איני יודע איך להתייחס אליהן, איני יודע אם זו הזדמנות בלתי רגילה להתמודד עם שלושים ושבע שנות חיי, או האם מדובר בפח שאתה טומן לי על מנת לכתוב עליי. השאלה הזאת תישאר כנראה פתוחה כי אני הולך לענות לך. אני רק מבקש שאם אתה משתמש בעניין הזה למען יצירותיך הספרותיות, שתעשה את הכול בעדינות, ובצורה כזאת שלא יזהו אותי. בכל זאת, אני מתחיל להיות דמות די חשובה במדריד והדבר יפריע לי מאוד.

נתחיל מן הילדות, מה אני זוכר, מה אני לא זוכר, מאחר ונולדנו באותה שנה ובאותו גיל גם עזבנו את תטואן היינו יכולים לצפות שזיכרונותינו יהיו דומים. אך לפי השיחות שהיו לנו לפני חודש בירושלים, ולפני כשנה, נראה שאין דבר יותר רחוק מאשר זיכרונותינו מתטואן. כפי שאמרתי לך אז, וגם הופתעת והופתעתי מן הדברים שכתבת בספרך ובשיריך, תמיד חשבתי שתטואן זה מקום שבו הילדים גדלים לבד. בלי הורים ובלי מבוגרים. אחרי שיחתי אתך בנושא אני מבין שזה היה עניין פרטי של הוריי, והוריי במקרה זה יותר אמי מאשר אבי, שהיה טרוד או בצורה זו או אחרת ברח אל תוך עבודתו וכמעט שאינו נראה בבית. אמי שהייתה ציירת בצעירותה גילתה שאין מה לפחד מאנרכיה טוטלית בבית, ורק העוזרת הספרדייה הנמוכה עם העין הפוזלת, פפיטה, שאתה בטח זוכר, הייתה נותנת לנו צורה כלשהי של סדר וגבולות. לכך התנגדה אמי בכל תוקף והריבים, עד כמה שזה נשמע לי מוזר היום, אמי ביקשה פחות גבולות. תמיד סיפרה על קשיחות אביה ובמיוחד על איך היא לא יכלה לזוז ליד השולחן. כל אחד והחוויות שלו, אתה מספר כל הזמן שהייתה לך ילדות קשה, אך אולי העניין הוא איך כל אחד מאתנו התייחס לאותו מצב, ואולי במרחק שמונה בתים המצב שלך היה מאוד שונה משלי. אני זוכר שכל יום רביעי הייתי בא אליך ואימא שלך הייתה הרבה פעמים עושה לכולנו אמבטיה ואחר-כך קוצצת את ציפורנינו, אני זוכר את זה כי פעם אחת היא הוציאה לי בטעות ציפורן שאחר-כך כאבה לי משך שבועות, בכל זאת גם זה לא נראה לי מצב טראומתי.

אבל על איזה טראומות אני מדבר, הרי עד שלא קראתי את שיריך ועד שלא דיברתי אתך לא הבנתי שהיה לי משבר בלתי רגיל כשעברתי מתטואן למדריד, חשבתי שהכול היה בסדר אבל נתקעתי כאן לפני ימים ולא ידעתי איך להמשיך, אתה יודע עד כמה קשה לי לכתוב מכתבים, אני דוחה אותם לסוף. אני זוכר את גיל חמש-עשרה כשאתה היית כותב לי עשרה מכתבים ואני הייתי עונה לך אחד. זה לא היה מפני שלא היה לי עניין בכל המוסיקה שעליה כתבת, אלא מפני שתמיד דחיתי את העניינים.

אז אולי נלך לשנה האחרונה. קודם כל הנסיעה לירושלים, לבר-המצווה של האחיין שלי. באתי לשם כמי שחייבו אותו, ואחר-כך דחיתי את חזרתי יום ועוד יום ועוד יום, ולא רציתי לזוז מירושלים, לא רציתי לנסוע עם כולם לאילת. זה היה הגילוי של ירושלים. אני לא זוכר בכלל שאמרתי לך בגיל שמונה-עשרה כפי שאתה אומר באחד מכתביך, שלהיות יהודי זה להתחתן עם יהודייה כדי שאבי לא ינשל אותי מן הירושה. אבל עצם הזיכרון שלך כבר אומר משהו על המצב היהודי שלי אז. אז והיום. השנה אבי נפטר גם, זה היה במידה מסוימת צפוי אבל זה תמיד קשה, הוא נפטר חודש אחרי חגיגת הבר־מצווה. וזה משאיר אותי עם הירושה, על אף שהרוב הלך לאמי, אבל אמי לא תנשל אותי ממנה גם אם אתחתן עם גויה. אבל לא רק שלא התחתנתי עם גויה אלא שעזבתי את הנוצרייה שאתה הייתי חבר משך שנתיים. זה היה בטח המפגש עם ירושלים, שם בבית-הכנסת עם התפילין, שם אמרתי לעצמי, הלו! דוד! דוד סַנַנֶס, זה אני, אני בית-הכנסת, בית-הכנסת אליו הייתי הולך בתטואן, קראו לו בית-הכנסת הצבוע, לה תפילה פִּינְטֵדָה, אני נכדו של דוד סננס הגדול, הנכד הראשון הנושא את שמו.

הייתי שם בבית-הכנסת יוחנן בן זכאי בירושלים, והייתי שוב הילד עם אביו הולך לחוּדֶרִיָה בשבת לבית-הכנסת הישן ומולי יושבים כל היהודים שלי, הנה בן שימול, וההוא הצולע משיח, וזה שתמיד היה רב כדי להיות מפטיר, שכולם קראו לו רבי מפטיר, כי בבית-הכנסת הצבוע היה אסור למכור את המקומות, זה היה הכלל של בית-כנסת זה, אחד משישה-עשר בתי-הכנסת, שכפי שידוע לך היה אסור להקים יותר בתי-כנסת בתטואן, זה היה פסק הלכה שיהיו רק 16, כי אם לא, היו גומרים עם בית-כנסת לכל יהודי, כל הזמן הריבים של שחרית של שבת, ואחר-כך הסיפורים של זה אמר כך וזה אמר כך, ללא סוף…

אז עם יוחנן בן זכאי חזרתי אל שורשיי, אל עצמי, וחודש מאוחר יותר כשאבי נפטר חיי השתנו. התחלתי ללכת לבית-הכנסת כל שבת, וכמעט כל יום, לומר קדיש, לקרוא את פרשת השבוע, להתחבר לאינטרנט לכל אתר שכתוב עליו יהדות, בצרפתית, בספרדית, ואפילו קצת באנגלית. שם גיליתי את הרמב״ם, וחיפשתי אחר-כך בתורה, קראתי שוב ושוב את התורה, חיפשתי את כל המצוות, ואני אומר לך לאיזו מסקנה הגעתי.

אני בעצם חוזר על הדברים שדיברנו בקיצור בירושלים לפני חודש, הגעתי למסקנה שהדבר הכי חשוב זה לבנות את בית-המקדש, מחצית המצוות שבתורה הרי קשורות בבית-המקדש. הגעתי למסקנה שבית-הכנסת זה לא בשבילי. הפתעתי אותך כשסיפרתי לך את זה. אני גם הופתעתי לשמוע שהגעת למסקנות דומות. האם אנחנו משוגעים, או האם זה נובע מכך שגדלנו באותה עיר, נולדנו באותה שנה, ועברנו תהליכים דומים? עניין אסטרולוגי?

הפסקתי כאן לפני יומיים וזה יכול להימשך כך שנים, אז אני שולח לך את המכתב וזהו. אני מקווה שלפחות עניתי על חלק מן השאלות. לי זה היה מעניין, אני רק לא בטוח שהצלחתי להעביר את הדברים. אני מאחל לך שנה טובה, ואני מקווה שילדיך ואשתך מרגישים טוב.

בברכה

דוד

בית הכנסת שלי – מואיז בן הראש – בארץ המהגרים

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%90%d7%99%d7%96                                                                                                                                %d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%9e%d7%94%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%9d

לָא אַלִיאַנְסָה-קראקם-הטרילוגיה התטואנית – מואיז בן הראש

  • 9 –
  • מה יקרה לעוזרת שלנו, עכשיו, מה יקרה לפַטִימָה?הטרילוגיה התטואנית
  • היא תסתדר, זו המדינה שלה,
  • אז למה היא בכתה?
  • היא אהבה אותנו.
  • היא תמצא עבודה?
  • למה אתה דואג לכולם עכשיו, זו מדינתם, זו ארצם, הם יסתדרו כמו שהערבים מסתדרים,
  • אבא אמר שהערבים מרביצים לעוזרות שלהם,
  • זו כבר לא בעיה שלנו, אני לא יודעת מה הם עושים.
  • למה לא הבאנו אותה אתנו?
  • לישראל… להביא את פטימה לישראל,
  • כן, למה לא?
  • כי היא ערביה ואנחנו במלחמה עם הערבים, מאז שניצחנו אותם בששת-הימים הם שונאים אותנו יותר,
  • ולמה אנחנו במלחמה עם הערבים אימא?
  • כי הם לא רוצים שתהיה לנו מדינה.

לָא אַלִיאַנְסָה-קראקם

זו איננה צוואה, הרי אתה בני היחיד, ואתה יורש את הכול, אין כספים שעליהם אינך יודע, ואין כספים שהחלטתי לתרום לגורם אחר.

אמנם הקשר בינינו לא היה מן הקלים, אך כנראה שזה טבעו של קשר בין אב לבנו היחיד, גם אני לא הייתי קל, שמרתי בתוכי סוד אחד גדול, גדול מדי עליי, נשאתי אותו שנים בתוכי, ולא יכולתי לומר לך כלום, אולי כן יכולתי, אולי הייתי צריך לעשות את זה כשהיית בן חמש-עשרה, אבל אמך התנגדה, אולי בצדק, אין זה דבר קל, אולי זה קל יותר להיות בוונצואלה מאשר במדריד, אך זה לא, מה לא קל? תשמע בהמשך, בעצם היה יותר מסוד אחד בכל העניין הזה, ואמך לא הייתה בדיוק האם שהכרת. אם היינו חיים במדינה פחות משוגעת מוונצואלה אולי היית שם לב שהשם שלך קצת שונה משמות האחרים, בן זמרה, זה שם שונה מכל הלוֹפֵּז ומכל ההָרְנַנְדֶס, אבל זכית לחיות במדינה בה הגזענות כמעט ואינה קיימת ובמיוחד לא האנטישמיות. אז זהו, כבר אמרתי לך, אני יהודי, אני לא יודע אם זה יפתיע אותך או לא, אולי אתה בעצם כבר יודע, אולי אמך סיפרה לך בהסתר, אולי הלכת לבדוק בבית-הכנסת ומצאת שם קרובים רחוקים שלי, מצאת את השם הזה בספר הטלפונים, אחד מן הקרובים הרחוקים האלה הוא אחי התאום, ראיתי אותו השבוע בבית-הכנסת, ראיתי אותו והוא לא הכיר אותי, גם אני בקושי, רק הבטנו אחד בשני, אמרתי להם שאני ממיאמי, דיברתי באנגלית, שנים התביישתי ללכת לבית-הכנסת, התביישתי, הרי כל הסיפור שלי היה ידוע בתטואן, בושת העיר, בטח כולם התלחשו שם, הוא התחתן עם גויה במדריד, ולא רק גויה, יאמרו, הוא מתחתן עם זונה. זונה… את זה בטח אמך לא סיפרה לך, ואולי כן, אני יודע שהקשר שלך אתה היה עמוק ומיוחד, אולי זונה זו לא בדיוק המילה, היו הרבה צעירות מבתים די טובים בספרד שאחרי מלחמת האזרחים ומלחמת העולם השנייה עסקו בזנות, האוכל היה מועט ביותר, הן פרנסו לפעמים משפחות שלמות, ותשאל איך הגעתי אליה, טוב, אתה כבר יודע, פגשתי אותה במדריד ליד האוניברסיטה של מדריד, זה לא היה בבית-קפה תמים כפי שסיפרנו, וזה לא היה כל־כך רומנטי, הייתי צריך אישה, כפי שגבר צריך אישה, הייתי לבד, צעיר ומיוחם שם במדריד, לומד רפואה, רחוק מן הבית, רחוק מאמי, רחוק מכל מה שהכרתי כל-כך טוב, אז היה אפשר לקנות אישה בקצת הכסף שהיה לי, לא, היא לא הייתה הראשונה, היא גם לא תהיה האישה האחרונה שלי כפי שאתה יודע, היא הייתה אחת, אחת ואחר-כך מיוחדת כל-כך, נוגה כל-כך, ממלאת אותי געגועים, רק המחשבה עליה הייתה גורמת לי לזקפה, כן, בני, הרי אף פעם לא היינו כל-כך פוריטנים בענייני שפה בבית הזה, אז למה שנתחיל עכשיו, אחרי מותי, כשאתה קורא את זה, אפשר לומר שהמשיכה אליה הייתה בראש ובראשונה גופנית, פיזית, צורך ביולוגי, נכון, היה הרבה חום בעניין, והשיחות אתה היו מיוחדות יותר ויותר,

אני מקווה שהגילוי הזה לא יגרום לך לשנות את דעתך על אמך, תבין היא הייתה אישה נפלאה והיא אהבה אותי ואותך, עד יום מותה לפני חמש שנים, אני יודע שהיא סבלה ממני, מן הבריחות שלי, היא סבלה מחוסר הקשר ביני לבינך, אבל היא אהבה אותנו מאוד, היא בכלל אהבה מאוד, הייתה הבת השמינית של משפחה ברוכת ילדים, מעיר קטנה, ושמה בנירוס, לא רחוק מוולנסיה, אולי תרצה לבקר שם, אולי תרצה לבקר שם בדרך לתטואן, כי אני רוצה לספר לך על העיר הזאת, תטואן, עיר שרק שמה ממלא אותי געגועים כל-כך קשים, עד שניסיתי והצלחתי לא לחשוב עליה משך שנים, עיר לידתי, הגעגועים אינם רק דמעות, אני יכול עכשיו כשאני אומר את השם, כשאני כותב אותו, אני יכול להרגיש את תטואן בדיוק בברך הימנית, בצד הפנימי שלה, אני מרגיש שם את הכאב, כל פעם זה שם, כשאני חושב על אמי, סימי בן זמרה, אולי תעלה לקברה, כשאני חושב עליה אני חש את הכאב בדיוק בבוהן הימנית, כאב כל-כך חזק, כאילו שחותכים לי עכשיו את האצבע ללא הרדמה כמובן, בני, פרננדו בן זמרה, מי היה מאמין יום אחד שלבני יהיה שם כזה, פרננדו בן זמרה, נוצרי, אולי תאמר חסר דת, אבל אני יודע שאמך הקתולית העבירה לך את הקתוליות שלה ללא ספק, זה עובר דרך האם, אולי אף פעם לא הלכת לכנסייה, ובכל זאת בנך הוטבל לנצרות, אל תשאל איך אני יודע, אני יודע שאתה לא הוטבלת, כי כך החלטנו, אמך ואני, שלא תהיה שום דת בבית, וגם בגלל זה היגרנו לוונצואלה, ולא נשארנו במדריד, אבל אני יודע שאת הבן שלך לקחתם אתה ואמך לכנסייה ללא ידיעתי, היא לא אמרה לי כלום, וגם אתה לא, וגם לא, לא עקבתי אחריכם, בכלל לא, זה מסוג הדברים שאדם יודע, כמה שהוא ינסה להתכחש אליהם, הוא יודע את הדברים מבפנים,…..
המשך…..

כן, אני רוצה לספר לך על תטואן…מואיז בן הראש

כן, אני רוצה לספר לך על תטואן…הטרילוגיה התטואנית

אתה אפילו לא יודע איפה זה, כן, זה די רחוק, לא רק פיזית, זה מרחק נפשי עצום, תטואן נמצאת בצפון מרוקו, קרוב מאוד לספרד, עשרים קילומטר ממפרץ גיברלטר, מה זה המקום הזה, זה המקום הקרוב ביותר בו התיישבו יהודים במאה השש-עשרה אחרי גירוש ספרד, הקרבה הזו הסתירה בתוכה מרחק עצום, מרחק עצום בין הציפיות למציאות, היהודים האלה חשבו תמיד שהם ספרדים שיצאו לטיול קצת ארוך מן הבית, ועוד מעט יחזרו לעריהם, לגרנדה, לסביליה, לטולדו, לבֵנִירוֹס, לבַדֵלוֹנָה, עוד כמה ימים, הם חשבו להם משך שנים, והמשיכו לדבר בספרדית הישנה והטובה משך מאות שנים, על הבית הנפלא בספרד, על המפתחות ששמרו, על הכול, אני יודע שהיו כאלה שחזרו לספרד, הם התנצרו, וחזרו לבתיהם ולעריהם, אולי אמך היא אחד הצאצאים של משפחה כזאת, שאם לא-כן קשה להבין מה כל-כך קשר בינינו עד שעזבתי את הכול וגם היא עזבה את הכול על מנת להיות יחד, ואתה יודע מה, פרננדו, הגיל לא נותן יותר תשובות לשאלות האלה, הוא רק מחדד את השאלות, מחדד כמו עיפרון עד שהשפיץ נהיה כל־כך חד שהוא היה יכול להרוג אם היו מחדירים אותו ללב, אין לי תשובה, אני מקווה שכן. בן-דודי, מימון בן זמרה, שפגשת כאן ב1977-, אולי אותו אתה זוכר, הוא הביט בנו בחמלה, הוא טען שכאשר גורשו יהודי ספרד הם היוו עשרה עד עשרים אחוז מן המדינה, וחלק ניכר מהם התנצרו, אז כך שרוב רובם של הספרדים הנוצרים של היום, צריכים להיות צאצאים של יהודים, בעצם זו מדינה יהודית, אז אולי גם אמך, מליטול, אולי גם היא צאצא של יהודים, היא אף פעם לא אמרה כלום, אך אביה תמיד היה לוקח אותי לצד ומתחיל כאילו לספר לי סוד ואחר-כך מיד עובר לדבר על מלחמת האזרחים ועל גאוותו הרבה בגוּאַרְדִיָּה סִיבִיל, המשטרה של פרנקו, אולי הוא רצה לומר לי משהו, אולי פחד עדיין, ואולי זה רק הדמיון שלי, ותירוצים של בן למשפחה דתית שעזב את היהדות, שעזב אותה לגמרי מן היום למחרת למען אישה, אני לא יודע, בכל מקרה סבא שלך די שמח שהתחתנו, אמה הרבה פחות, היא הייתה פשוט אנטישמית, גזענית מולדת כמו הרבה קתולים מעיירות ספרדיות, הם ממש חשבו שיש לנו זנב, ליהודים, כך אמרו להם משך מאות שנים, היא בטח גם לא שמחה לראות את אימא נוסעת למדינה אחרת, אבל היא לא הייתה פתיה, היא ידעה מה בתה עושה במדריד ומאיפה היא שולחת להם כסף, ועדיף בת נשואה ליהודי מאשר לראותה זונה מזדקנת שאיש אינו חפץ בה, טוב, אני מצטער שוב אם המילה זונה פוגעת בך, אבל אני עדיין מקווה שאתה מספיק בוגר כדי להבין את הנסיבות, את ההיסטוריה ואת חולשות האדם,

הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם אלוהים יעניש אותי אחרי מותי, האם אפשר להעניש אדם על אהבה, זה נשמע רומנטי, אבל לא יכולתי אפילו לחשוב על מישהי אחרת מאשר על מליסול ולא על שום דבר אחר משך שנים, הכנתי לו מיליון תשובות, אבל כשאני מגרד אני יודע שאני לא יכול לתת תשובה, אולי הייתי צריך לסבול את חסרונה כל חיי כדי להיות שלם עם עצמי, אמי הייתה שולחת לי לספרד בשר מיובש בתוך צנצנות שמן כדי שאוכל כשר, כי הכול לא היה כשר, מה זה כשר? אני צריך עכשיו להסביר לבני מה זה כשר, זה האוכל שאנו אוכלים, שהיהודים אוכלים, אם שמת לב תמיד אמרתי שאני לא אוהב חזיר, אבל מעודי לא אכלתי חזיר, זה אסור על היהודים, אולי זו המצווה האחרונה שנשארה לי, אחרי שהייתי בועל נידות ונואף, מחלל שבת ועל הכול עברתי, בטח אינך יודע מה זה הדברים האלה, היהדות מלאה חוקים, חוקים ועוד חוקים, ואני קיימתי את כולם עד לגיל עשרים שבו נסעתי למדריד, אבי ואמי, ואנחנו היינו מן המשפחות היותר דתיות בתטואן, אפילו את הלחם לא היינו קונים במכולת, היינו אופים אותו בבית, כדי שיהיה כשר, אמי הייתה בודקת שעות את החיטה והייתה טוחנת אותה בעצמה, סימי בן זמרה, ועכשיו בנה מסביר לבנו על דבר כל-כך פשוט כמו החזיר, אולי עדיף שאשרוף את הדף הזה ולא תדע דבר, מה תעזור לך כל הידיעה הזאת, תתגייר, הבן שלך יתגייר, תלך לתטואן, תיסע לירושלים, מה תעשה עם זה? ובכל זאת יש איזה צו מעליי לספר לך הכול, אתה יכול להפסיק כאן, או להמשיך, הדברים ייעשו יותר ויותר מסובכים לגביך ככל שתקרא יותר, לא תוכל גם להבין, לא תוכל, למה לא סיפרתי לך את הדברים קודם, אדם כמוך שגדל במדינה כמו ונצואלה, עם כל הבעיות שלה, עם כל העוני והשחיתות לעולם לא יבין מה זה אנטישמיות, לא יבין למה יש יהודים כמוני שחייבים להסתתר כל הזמן מאחורי מסכה, מסכת העולם הגדול, מסכת הכסף, מסכת הנשפים הגדולים, הבזבוז, מסכת ה״הכול בסדר", כשאני יודע בתוכי, תמיד יודע ששום דבר לא בסדר, ששום דבר לא יכול להיות בסדר, שכחתי כל-כך הרבה….

פרננדו, נולדת כפי שאתה יודע אחרי ייסורים קשים שעברה אמך, עשר שנים אחרי שהתחתנו, ב1958-, התחתנו ב1948-, באותו יום שבו קמה מדינת ישראל, אני לא יודע איך ולמה זה קרה, ב5- במאי 1948 נרשמנו כאן בוונצואלה כזוג נשוי וטרי, כאן בקראקס, זה כמו שאתה התחתנת בדיוק בערב ראש-השנה, שאתה לא יודע מה זה בכלל, אבל אני ידעתי, וגם נולדת איך לא ביום כיפור, מה זה כל השמות האלה תשאל, מה זה כל המילים הללו, אלה חגים יהודיים, אולי על כיפור כבר שמעת, ואולי שמעת על הרבה יותר דברים מזה, ראש- השנה זו כמובן השנה החדשה של היהודים, אבל זו איננה בדיוק חגיגה, דווקא ביום הזה מתחילים עשרה ימים של חרטה ושל הכאה על חטא, וכמה אני רחוק מזה, כמה אני רחוק מזה ראיתי כשהגעתי בשבת שעברה לבית-הכנסת, הייתי כל-כך רחוק מכל היהודים האלה, ובעצם כל-כך קרוב, הייתי שם יום אחד והרגשתי כאילו הייתי במקום הזה כל חיי, כאילו לא נפרדתי מכל הפנים האלה מעולם, מן הסַנַנֶס ומן החַדְשׁוּאֵל ומן הבן זמרה ומן השוֹקרוֹן ומן הבן הראש ומן האזנקוט ומן הבַרְסֶסַט, כל הפנים היו מוכרים לי, לא הם, ודאי, הרבה מאלה שהיו שם נולדו אחרי שהתחתנתי והבושה לא אפשרה לי ללכת לבית-הכנסת ואולי לא רק הבושה, אבל הפנים שלהם היו דומות להפליא לאלה של אבותיהם בתטואן, כאילו רק העתיקו את הכיסאות הפשוטים ושמו עליהם קצת עושר ובית-הכנסת נשאר אותו דבר, והמנגינות, אתה חייב ללכת לשמוע אותן, המנגינות הנפלאות, העדינות כל-כך צלצלו בראשי שעות על גבי שעות, אצטרך ללכת לשם גם מחר, ביום שישי, כי אצל היהודים, היום מתחיל בערב, עם החשכה, כך שהשבת מתחילה ביום שישי בערב, יש תפילה לילית שקוראים לה ערבית, ותפילה בבוקר ששמה שחרית, אולי תלך לשם, אתה הרי תאמר ששמך בן זמרה, אולי אחד מהם יידע מי אתה, אל תדבר יותר מדי, הם אולי זוכרים הכול, הם זוכרים הכול האנשים מתטואן, הם זוכרים דברים שפגעו בהם לפני חמישים שנה ויותר, החשבונות שם לא נגמרים לעולם, הם בטח עדיין כועסים עליי, אבל לא כמו שאני כועס על עצמי, עכשיו שאני רואה שיש לי בן נוצרי, שאני רואה שהנכדים אבודים לנצח, הייתי כל-כך שמח לו אחרי קריאת מכתב זה תתגייר, אבל אני יודע שאלה חלומות, אני מרגיש כמו בוגד בהיסטוריה, אני בוגד בחמש-מאות שנים של עמידה איתנה מול כל סערות האדם, מול כל הפיתויים להתגייר, אני בוגד באבות אבותיי שלא התנצרו בטולדו או בוולנסיה או בגרנדה, ויצאו מביתם וממולדתם לחפש חיים חדשים, אני בוגד בכל השנים הקשות שעברו בתטואן, אני בוגד בציפייה שלהם לחזור לספרד, ביכולת שלהם להיות סגורים ומושפלים בחוּדֶרִיָה אחרי שהיו אצולת ספרד, אני בוגד בקושי שלהם לשרוד, במשמעות של העוני שעברו, והנה אני, אנחנו, כי היו עוד כמה אחרים, מרגע שקצת התעשרנו ויצאנו למדריד ללמוד באוניברסיטאות חזרתי לשם ונהייתי גוי, לא ממש התנצרתי, אבל למעשה זה אפילו גרוע מכך, עזבתי את היהדות למען חלל, מבלי שאיש הכריח אותי, אתה מבין את ייסוריי, ואלו הסיבות האמיתיות לחולי שלי, לא הכולסטרול ולא התקפי-הלב, הרי הלב רק הולך אחרי השבר הזה ששבר את לבי, זה הלב שעושה התקף, הלב האמיתי, הלב שלא ידע לחיות את חייו, הלב שירד מן הפסים, הרכבת שמאז שהגעתי חזרה למדריד נסעה תמיד במסלול לא נכון, ואל תבין אותי לא נכון, אהבתי את אמך אהבת-נפש, והיא אהבה אותי גם, וגם אותך, ואף פעם לא דיברה אתי על יהדותי ועל הקתוליות שלה, על אף שידעה שבתוכי אני סובל, היא לא התערבה, והייתי יכול גם ללכת לבית-הכנסת לו רציתי, והיא לא הייתה אומרת כלום, אבל חשבתי שאני יכול לטייח את השקר, חשבתי שאני לא אוכל לחיות בחצאים, חצי שהולך לבית-הכנסת בכיפור וחצי שחי עם נוצרייה ואוכל אוכל לא כשר ויש לו בן לא יהודי, והיום אני אומר שאולי אדם כן צריך להיות חצוי, וכן לחיות בתוך הניגודים, כי אלה החיים, ניגודים, ובמשנה תוקף בעידן המודרני, הניסיון למחוק את הניגודים בעצם רק מחזקים אותם עם הזמן, מדגישים אותם ועושים אותנו חולים, ובסופו של דבר מה עושים לנו? ניתוח מעקפים, עוקפים את מה? עוקפים את הלב, אנחנו רוצים לעקוף את הלב, במקום להשלים אתו, עוקפים את הלב פיזית אבל עוקפים גם את הרגש שלנו, את הרגשות שהדחקנו, אולי אתה תעשה את זה טוב יותר, אין לדעת, כל דור חושב שאולי הדור הבא יעשה את זה טוב יותר, והדור הבא תמיד עושה דברים מסוימים טוב יותר אבל גם עושה דברים אחרים גרוע יותר, על כל שיפור בצד אחד יש הרעה בצד האחר, הכול פסימי אולי, אבל נראה שארבעים שנה ויותר אני חי בשקר, אני מסתיר אותו מעצמי, אני מסתיר אותו ממך, וגם עכשיו, אני רוצה שתקרא את זה רק אחרי מותי, שכנראה לא יאחר לבוא,

עוד חתונה מרוקאית-מואיז בן הראש

עוד חתונה מרוקאית…

מתוך ספרו של מואיז בן הרוש 

מסכת מכות

הוצאת מובן -2005

עוד חתונה מרוקאית-מואיז בן הרוש

עוד חתונה מרוקאית…

אני לא יודע למה אני צריך להסביר את עצמי

ואולי בכך טמונה הבעיה

כל הזמן אני מצדיק ומסביר את עצמי לעצמי אבל

לחתונה המרוקאית של היום

של בן דודי אני לא אלך……

הטרילוגיה התטואנית-מואיז בן הרוש

תטואן, אם להתחיל לספר לך על המקום, הרי שהמקום היה האַלִיאַנְסָה, בית-הספר של העיר, שהחל מאמצע המאה התשע-עשרה הפך להיות המקום הקדוש, בית-המקדש, כל הציפיות היו נשואות לבית-הספר, שהיה בחוּדֶרִיָה ואחר-כך עבר לחלק המודרני יותר של העיר, זה אותו מקום שנקרא האליאנס פרנסז, והוקם על-ידי רבי יצחק בן ווליד, רב שחשב שהדבר הטוב ביותר שיכולים לעשות למען היהודים העניים היה להקנות להם מקצוע, אחרי המקצועות באו לימודים עיוניים ושם למדתי והכינו אותי להיות התלמיד המצטיין של אוניברסיטת מדריד ברפואה בשנת 1948, כמה ימים לפני שהתחתנתי ולפני ההגירה שלי מספרד. כשאני מביט על כל זה אני שואל את עצמי אם הרב בן וַוליד צדק כל-כך, אולי היה עדיף שהיהודים יישארו יהודים ולא שילמדו כל-כך הרבה, שילמדו תורה, כפי שעשה אבי כל יום אחרי שסגר את המכולת ויחשבו על המשיח ועל הגאולה, טוב, הוא ודאי לא חשב על אוניברסיטאות אלא רק על מקצוע שיעזור לנו לקנות נעליים, לא חשב על מכוניות פאר, על נהגים צמודים, כמו אלה שהחלו לפרוח מן היום שבו נכנסו הספרדים לתטואן, הוא גם לא חשב על יפהפיות ספרדיות שעוסקות בזנות ברחובות מדריד, היה איש תמים, כשהקים את בית-הספר היה כבר בן שמונים, ענק-רוח ששמו יצא למרחקים, ובכל זאת הקהילה הזאת הצליחה בכל מקום בו השתקעה, בקראקס, במדריד, בניס, ובארגנטינה, הם היו מוכנים יותר מאחרים לשינויים של העולם המודרני, גם אלה שנשארו במרוקו הצליחו, וגם בן-דודי יעקב בֵּנַזְרָף שהגיע לניו-יורק וזכה בפרס נובל לרפואה, ודאי התֶּטוא-ני היחיד שזכה בפרס זה, אני לא כל-כך זכיתי בפרסים, אבל הפרנסה ברפואת-עור שבה התמחיתי כאן הייתה רבה מאוד במיוחד בשנות השבעים שבהן ניתחנו כל פרונקל קטן בטענה שהוא יכול להיהפך לסרטני, אנשים שילמו כל-כך הרבה בשביל להוריד מעורם את פחדיהם, בשנות השמונים הכסף התחיל להיעלם מחוץ למדינה, וגם העשירים החלו לעבור למיאמי, ומאז הרווחתי פחות, בכל זאת אני משאיר לך ירושה יפה שתוכל בהחלט לעזור לך בהמשך חייך.

נחזור לבית-הספר, לאליאנסה, שם למדתי צרפתית, ואנגלית שם למדתי את כל המקצועות החשובים, בית-ספר שתמיד היה בקשיי כלכליים אבל שעשירי העיר, וגם עשירי העולם לא יכלו לתת לו ליפול הוא היה סמל לרשת בתי-ספר בכל העולם היהודי, שמטרתו היית להכניס ביהודים את תרבות אירופה, הוא היה הראשון שהוקם, והסמל לכל האחרים, ולכן נפילתו הייתה גורמת לאחרים ליפול, הקימו את הארגון עשירי צרפת, האגדה מספרת שכשהם באו לעזור ושאלו את האנשים מה הם רוצים, במקום לבקש כסף או בגדים שהיו מאוד חסרים, הם ביקשו בית-ספר על מנת שיוכלו ללמוד להרוויח את הכסף, היה עוני רב בעיר, מספרים שלילדים לא היו נעליים, מספרים שלא היה אוכל, אבל ההימור התברר כנבון, כעבור חמישים שנה החלו היהודים לראות בפרות של בית-הספר, בעיקר במסחר בהתחלה, אבל אחר-כך גם היו רופאים ומהנדסים שלמדו בבתי-ספר בספרד או בצרפת וחזרו לעיר, ויכלו לבנות אותה, לא כולם חזרו כמובן לתטואן, אחרים נסעו לרבט, או נשארו במדריד, או בצרפת, אחרים, כמוני היגרו לוונצואלה, וגם, כמה מהם הגיעו לישראל. כן, אם תרצה לחפש יש לי משפחה בישראל, משפחת בן זמרה, וגם משפחת סננס מצד אמי, השמות שלהם תמיד היו משה ושמואל על שם הסבים, וגם סימי, לא תמצא שום פרננדו ושום פדרו כמובן, כמו בנך, אלה שמות של קתולים, על הדור שלך אני לא יכול לספר כלום, אני מכיר שמית את המחזאי דוד סננס, כי הוא גר פה בקראקס, ואני יודע עליו שהוא הומוסקסואל, ואף פעם לא הלכתי אפילו להצגה שלו, וזהו, וגם הוא כנראה מנותק כמוני מכל סיפור תטואן, לא ראיתי אותם מיום החתונה, לא התקרבתי אליהם, הם ניסו לפעמים ליצור קשר אתי, אבל אני ברחתי מזה, ברחתי אולי איננה המילה, פשוט התביישתי אני חושב, או לא היה לי הכוח להתמודד אתם, בהתחלה אתה חושב שהמרחק הוא זמני, שהקרע יתאחה עוד כמה חודשים, אחר-כך המרחק רק הולך וגדל, ואתה רק הולך ונסגר בתוך החיים שלך, המשפחה, החברים החדשים. כמעט שהחלפתי את שמי, אבל לא עשיתי את זה למענך, אני לא יודע מה זה יעזור לך, אולי למען בנך, אולי ייסע לתטואן לראות היכן נולד סבו, אולי יראה קבר של אחד מאבות אבותיו, ויראה את אותו השם, כמו פיל שהולך לבית-קברות, עובר שם ושואג שאגת-בכי, ואחר-כך ממשיך לדרכו, אבל לא רק למענך, זה צעד שלא יכולתי לעשות, להחליף שם, זה כמו לבגוד באלפי אנשים שנשאו שם זה בסכנות גדולות, שנשאו אותו על אף שהיה הרבה יותר קל להחליפו, להחליף דת,

פרננדו בן זמרה, בני, אל תשכח את מה שאיני יכול לזכור, נסה להיות חלק משם משפחתך, איך שתראה לנכון, אתה שייך לשושלת של רבנים, ושל רופאים, אומרים שכבר במאה השש-עשרה היה בן זמרה רופא של האזור, ועל אף דרכיו העקלקלות של אביך, אני מוסר לך ברגע האחרון את הלפיד.

כשאמות, אבקשך שתלך לבית-הכנסת, תמצא מישהו בשם בן זמרה ותבקש ממנו שיקברו אותי בבית-קברות יהודי, ושאחד מהם יאמר עליי קדיש, תגיד פשוט את המילה "קדיש", זו תפילה שאומרים כשיהודי מת, הם כבר יבינו.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-מוחמד והקריקטורות

מרוקו – אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי- שירו של מואיז בן הראש " זיכרון הרחובות"

מרוקו – אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

בשנת 2005, קיבלתי במתנה ספר/אלבום תמונות בשם " מרוקו את שאהבה נפשי" 
כן בדיוק בשנת 2005…עדיין פתק ההחלפה נמצא בספר….
החלטתי אתמול לעיין בו…קצת נופש מההיסטוריה, מסורות ופולקלור…
והנה מה שאני מגלה, הוא למעשה אוצר…
מלבד התמונות היפות, כי הרי זה אלבום, מופיעים שירים של סופרים מבני העדה המפוארה….
והנה לפניכם הראשון….
כמובן עטיפת הספר ואחד משיריו של משה בן הראש……

כל הצילומים באלבום הזה פרי עמלם של : 

דניאלה די-נור

רון טואג

בני פירסט

 

 

 

 

 

 

 

השיר, משה בן הראש, "זיכרון הרחובות" 

לחם החלום-הוצאת ירון גולן 2000

 

 

Recent Posts

  • תכשיטים אצל נשות מרוקו-״כראס כּבּאש״ (״עגיל ראש־ראם׳׳) או ״כראם עמארה"

    תכשיטים אצל נשות מרוקו תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות. בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות. הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את

  • מ. ד. גאון יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני

    טודרום בן יהודה הלוי אבולעפיה נולד בש׳ ה״א ז. היה שר המלוכה ומשורר בטוליטולא. בימי עלומיו חבר שירים. תתלה שמש בחצר המלד אלפונםו הרביעי ואח״כ בחצר המלך שאגג׳ו הרביעי. כנראה שעמד בראש האוצר. גדולתו עוררה כגגדו את קנאת הנוצרים והמיטה עליו שואה. בימי אלפונםו נאסר כמה פעמים ורכושו הוחרם. אחרי מות אלפונםו מנהו המלך שאנג׳ו הנ״ל לשר האוצר בין השנים הא׳ ס-סו. נודע בחבורו ״גן המשלים והחידות״. כולל שירי ידידות, שירי תהלה, קינות, שירי אהבה, סליחות, וכו'. ידידיה רפאל חי אבולעפיה נולד בירושלים בשנת תקס״ז. מגדולי המקובלים בדורו וראש ק״ק החסידים בית אל אחרי הרב אג'ן. את גדולתו בח'ן יש

  • Juifs du Maroc a travers le monde Robert Assaraf

    Dans ce contexte, la question juive, objet au départ d’une unanimité sur la nécessité : d'intégrer sans réserve à la nation la communauté juive, en respectant ses libertés et ses droits, devint avec le temps un des enjeux de la vie politique, un des moyens préférés de l'opposition pour attaquer indirectement le pouvoir en place quand elle ne pouvait le faire face  avec les inévitables conséquences de telles enchères. Au début, l’euphorie l’emporta. Le report – à la suite de désordres provoqués par des jeunes au mellah de Marrakech – des élections des comités des communautés des grandes villes, prévues

  • Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath

    Structures socio-économiques Sous des apparences qui, aux yeux de l’observateur venu de l’extérieur, semblaient à peine différenciées, les structures socio-économiques de la société juive maghrébine traditionnelle présentaient, en réalité, une certaine diversité. Il faut distinguer, tout d’abord, les ruraux des urbains. Les premiers furent probablement assez nombreux  avant la pénétration française au Maroc. Dans les années 1950-1955, P. Flamand en trouva les derniers vestiges en pays berbère. Dans les mellahs ruraux, les Juifs n’étaient pas propriétaires des terres qu’ils exploitaient : il s’agissait de biens acquis par antichrèse, contrat qui permet au créancier d’entrer en possession d’un bien et de

  • המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז

    מועצת הרבנים במארוק האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל״א ע״ד ההלולות רבותי! חגי נדבה ומועדי קדש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש. באמת, התעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובבל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר. תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קבל הענין צורה אחרת. גם נתן ביד הצבור, והיה לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף

  • היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר

    צבא ה״עביד״ השחור והמוג׳אהרון כדי לשלוט בארץ ולהילחם בנוצרים ובתורכים ארגן השריף צבא, שנאמנותו נעלה על כל ספק ושהיה מורכב מחיילים שגייס מקרב כושיי סודאן. כבר אל-מנצור גייס עבדים שחורים לצבאו הסדיר, שהיה מורכב ברובו משבויים נוצרים משוחררים וממתאסלמים אנדלוסים. אל-רשיד הסתכסך עם מלך באמבארה סגו, שנתן מקלט לאחד מיריביו מן הסוס, עלי אבן־ח׳יידר (בו-חסון?), ולא יכול איפוא להביא טירונים מטימבוקטו. לעומתו הצליח אבן־ח׳יידר לאסוף בסודאן כמה אלפי כושים ולפלוש לארצות הסולטן. הוא שחררם באזור הסוס, לשמע הידיעה על מותו של אל-רשיד. משורותיהם שאב מולאי אסמאעיל, אנשים ליצירת גרעין חיל המשמר השחור שלו. אולי חיפש לאחר מכן את צאצאי חייליו

  • חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר

     גיל הנישואין ודפוסי בחירת הכלה/חתן  2.1 גיל הנישואין ״בת לאביה מטמונת שווא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נשאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא לא תעשה כשפים״.(סנהדרין ר ע"ב) עד אמצע המאה העשרים העדיפו ההורים במרוקו להשיא את הבנות בגיל צעיר על פי המסורת והמנהג העברי., לא מצאתי עדויות בכתב או בעל־פה לנישואי ילדות מתחת לגיל 13 מלבד מקרה אחד שאירע בלאראצ׳ה בשנת 1853 : ״על עניין הקידושין שקדש יעקב גבאי קטנה בת י״א שנים בפני אביה יעקב מילול״. נראה שקידושי קטנה היו חריגים, ורבי יצחק בן וואליד מתיטואן נשאל

  • Contes populaires racontes par des juifs du Maroc-Dr Dov Noy-La mere cruelle

    LA MERE CRUELLE Yitsak Massas-narrateur Il y a longtemps, longtemps, à une époque très reculée, il y avait une famille qui vivait, heureuse, dans son village. Avant de mou­rir, le chef de cette famille appela ses fils et leur dit: "Après ma mort, ne versez jamais de l'eau chaude sur le seuil de la porte." Plusieurs jours passèrent et après la mort de leur père, les jeu­nes gens durent faire de grands efforts pour subvenir à leurs be­soins. Très tôt, le matin, ils sortaient au travail et ils rentraient chez eux, peu de temps avant le coucher du soleil. Il

  • יהדות מרוקו, הווי ומסורת –רפאל בן שמחון-הילד המרטיב

     הילד מאחר לדבר היו מקרים רבים שילדים בגיל שנה ושנתיים טרם התחילו לדבר. אחרים איחרו ללכת וזחלו כל הזמן על בטנם והמשיכו לינוק בגיל שנתיים ויותר. ההורים נהגו לקחת אותם לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת, בזמן שהרבה אנשים נמצאים בבית החיים, לעריכת סעודות ליד קברי הצדיקים. ההורים הושיבו את בנם על־יד הקבר של הקדוש, ונתנו לו לטעום מן הסעודה וללגום מן התה ומכל אוכל שהוגש לנוכחים. בגמר הסעודה, ההורים הניחו צלוחית מלאה מים על הקבר, וכעבור ימים חזרו ונטלו אותה. הם השקו את ילדם כל אימת שביקש לשתות. המים האלה בנוסף לברכה שבהם (ברכת הצדיק) זירזו

  • קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי

    צהלי רני עדה שלמה רקע לפיוט: הפיוט נכלל ב׳יגל יעקב׳ למהדורותיו במדור ׳פיוטים של מתן תורה'. על פי תוכנו מתאים הוא לכבוד הכנסת ספר תורה הנזכר בבית חמישי ׳יגל הכותב… וגם הקונה׳. אולם קהילות תאפילאלת שרות פיוט זה גם בחתונה. שילוב שירים לכבוד התורה בשירי חתונה קיים גם בקהילות אחרות כמו קהילות הצפון במרוקו כמו השיר ׳היא תורה לנו נתנה׳ המכיל כ״ב בתים על פי סדר א׳׳ב אותיות התורה ויוצר דימוי של ׳טקס הובלת הכלה לבית החתן לזה של הכנסת ספר תורה להיכל׳. שילוב שירים לכבוד התורה באירוע של חתונה קשור כנראה בדימוי הכנסת כלה להכנסת ספר תורה המצוי במקורות


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 116 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031