מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

עמוד 1 מתוך 3123

מורשת יהדות ספרד והמזרח

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

ויאמר מלך ישראל אל אלישע, כראותו אותם : האכה אכה אבי ? ויאמר : לא תכה. האשר שבית חרבך ובקשתך אתה מכה ? שים לחם ומים לפניהם, ויאכלו וישתו, וילכו אל אדוניהם ! ( מלכים ב כא – כב )

מלכּה השש עשרה שלפורטוגל, דון סבסטייאן, אשר שמעו יצא למרחוק כאיש בעל אופי מיסטי, קנאי ורוגש, נורא עלילה ונוטה למעשי אבירות נתפרסם בהיסטוריה בעיקר עקב מסעו הצבאי נגד המוסלמים באפריקה.

מסע זה, על תוצאותיו מביאי השואה למלך ולמדינתו, שימש בזמנו נושא למספר כרוניקות, אשר בין החשובות שבהן נמנית JORDANA DE AFRICA , כלומר, " מע אפריקה ", פרי עטו של ז'ירונימו דה מנדוֹסה.

המחבר, שנלווה אל דון סבסטיאן במסעו הכושל לאפריקה בשנת 1578, נשבה בידי המקוראים. כשנפדה וחזר לארצו, חיבר את ספרו על הקרבות, שבהם נהרג המלך הפורטוגלי בן העשרים וארבע, ועל התלאה אשר מצאה לאחר מכן את חייליו, שרידי המלחמה, בשביים בארץ אויביהם. הספר יצא לאור בליסבון בשנת 1607.

באפריקה המוסלמית, נתקל הכרוניקאי בקהילות יהודיות, שמוצאן האיברי ושנוצרו בעיקר ממגורשי ספרד של שנת 1492 ומפליטי גזירת השמד בפורטוגל משנת 1497. את יחידי הקהילות האלה ניתן היה לזהות עקב לשונם הספרדית והפורטוגלית, ובאופן זה, אמנם התגלו לכתחילה לכרוניקאי, אשר עסק בהם הרבה, כאשר מנהגי החיים הופכים תכופות לנושא התעניינותו.

אכן, טרם בואם של יוצאי ספרד ופורטוגל למקלטם באפריקה, היו קיימות בעיירה הצפונית – בעיקר בפאס – קהילות עתיקות ימים, שכבר עברו עליהן הרבי שלבי התפתחות בחייהן הציבוריים. אולם קהילות אלה שקעו אז במצב של התנוונות, והיו עלולות לפיכך להיסחף בתוך הזרם העצום של המהגרים החדשים ולהתמזג בתוכם.

מיזוג זה לא התרחש בבת אחת וללא תקלות, שן – בראשית התהליך  קהילות המגורשים דוברי קשטילית וקהילות התושבים המקומיים דוברי ערבית התקיימו זו לצד זו כיריבות. אולם במרוצת השנים הייתה יד המגורשים על העליונה, והם הצליחו להשליט את לשונם, מנהגיהם ותקנותיהם  על הקהילות המקומיות, ובהרבה מקרים גרמו להתבוללותן כליל.

הכרוניקאי גרסיה דה ריזינדה, מזכירו של מלך פורטוגל, דון ז'ואן השני, שכתב בחרוזים את דברי יי דורו אומר בספרו MISCELANEA, : ראינו את חרבונם / של היהודים העצובים והתועים / אשר ממלכת קאסטיליה / גורשו בקלון רב / ועברו למדינת פאס.

כך מתבהרת העובדה, שמחבר " מסע באפריקה " מתעסק בספרו כמעט בלעדית בקהילות המגורשים, כאשר את התושבים המקומיים הוא מכנה בבוז : " כמה יהודים ממוצא עקבי שאין איש מתחשב בהם שם ". מכל מקום יש להניח, כי מכינוסן ומניתוחן של הידיעות, הפזורות בדפי ספריו של מנדוסה, תצמח תועלת לעיצוב דיוקנה של קהילה בגולת מרוקו.

שכן, למרות גישתו המיסיונרית והסובייקטיבית של המחבר – דוגמת כרוניקאים נוצרים אחרים בני דורו – ניתן לזהות בסיפוריו כמה היבטים וקווים פחות מוכּרים בחיי יהודי פאס ובמאה השש העשרה.

המגע הישיר ודו הקיום החברתי בין אנשי צבא פורטוגליים, שבויי הקרבות באפריקה, לבין היהודים המקומיים, יוצאי חצי האי, החלו ובאו לידי ביטוי כאשר חיילים מן השורה ואצילים וקצינים גם יחד, נשלחו להתאכסן בשכונה היהודית בפאס.

" החיילם מן השורה – כותב מנדוסה – שוכנו מייד לאחר בואם בבתי היהודים, בעוד שהדוכס בבּסרילוֹס, נתאכסן אצל " השייך " או הנגיד של היהודים. בתארו, לפיכך, את העיר פאס " העיר פאס כעיר הגדולה והחשובה סכל בֵּרבֵּריה " מבליט בה הכרוניקאי את שכונת היהודים :

היודיאריה, המהווה חלק מהעיר, שוכנת סמוך לחומות פאס החדשה, ומצטרפת אליה כיחידה בלתי נפרדת. בתוך החומות העגולות והלא גבוהות המקיפות אותה שוכנים כאלף תושבים, במספר רב של בתים גבוהים וקומתיים.

בפתחו של כל שער היחיד הקיים בחומה עומדים תמיד שומרים מוסלמים, שהופקדו מטעם המלך לגבות מסים, וכן לשמור על בני המקום המסכנים.

אכן, כשהגיעו המגורשים למרוקו מצאו שם את בני בריתם שרויים במעמד חוקי של קבוצה אתנית בת מיעוטים, המשלמת מסים למלך המוסלמי תמורת שמירה וחסות. אולם על פי היותם סגורים בגיטו, נהנו היהודים המרוקאים מאוטונומיה יחסית, שאפשרה להם לשמור על אמונתם בגלוי.

והיו נתונים למרותה של מערכת משפטית עצמאי, תחת הנהגתו של " שייך " יהודי שנתמנה על ידי המלך. באורח חיים שכזה השתלבו המגורשים מייד אחר בואם, בשנותיה האחרונות של המאה החמש עשרה, הוא המצב שהיה קיים – לפי עדותו של מנדוסה – במחצית השנייה של המאה השש עשרה.

אודות חוקי השפיטה שהיו מונחים ביסודו של משטר הקהל ביודיאריה מפרט הכרוניקאי :

בראש היודיאריאה מפאס, בדומה לקהילות אחרות בברבריה, עומד מנהיג אחד שנקרא " שייך ", שבחירתו כדהחתו נתונים בידי המלך. סמכותו בפלילים כוללת בין השאר הענשה עד כדי מלקות וכריתות אוזניים וחוטמים, כאשר דין המוות והחנינה שמורים לקביעתו של המלך בלבד.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

 

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

מאידך, המשפט האזרחי מתנהל בצורה שונה, בגלל מציאותם של שופטים מערכאה ראשונה וגם עליונה לערעור, אולם המלך ועושי דברו יכולים להתערב בכל, כראות עיניהם. כמו כן קיים בית כלא לאסורי השייך, אשר לפעמים שולח לשם גם את השבויים תחת חסותו, ליתר ביטחון.

תוך השקפה ומגמה מיסיונרית, כמובן, מזכיר הכרוניקאי את טוהר מידות המשפחה בתחום היודיאריה ומשבח את מעלותיהן של הנשים היהודיות, " עקב היותן בדרך הטבע צנועות וישרות, נוסף על היותן נבונות, וראיה לדבר, בין אלפיים או שלושת אלפי נשות המקום, אין למצוא אף אחת מאלה שנוהגים לכנותן רווקות, מאחר שהן לא היו מסכימות להתנהגות כזו בשום פנים ואופן ".

מנדוסה מנסה להביא תיאורים מחיי האישה היהודייה בפאס, כשדעתו נתונה בעיקר להשפעה הפסיכולוגית הדקה של אותם אירועים על מצב רוחם של האצילים השבויים. הללו – מספר מנדוסה – שעקב המצאת ערבות מתאימה היו חופשים יותר לצאת ולבוא, היו מגיעים לעיתים, תוך כדי הליכתם בחוצות פאס העתיקה, לשדה הקברות שבתחום הגטו היהודי. וממשיך הכרוניקאי :

המקום נעים ביותר ומוקף גני המלך, עד שנהגו בני המקום לאמור, כי בעיר זו עדיף לבקר את המתים מאשר את החיים. לכאן באות היהודיות בתקופת שנה מסוימת לבכות את מתיהן , וניתן אז להבחין שבכניסה כמה מהן צוחקות ומחליפות דברי שעשועים ואדיבות ביניהן.

אולם כשמגיעות, כל אחת מהן, לקבר שאליו היו מועדות פניהן, הן מורידות את גלימותיהן ופותחות בקינות בקראן בקול רם אל המתים, כאילו ציפו מהם למענה. לאחר המספד, שנעשה כאילו מפי מקוננות מקצועיות, הן חוזרות כלעומת שבאו, צוחקות ומשתעשעות, ובמקומן מופיעות אחרות הנוהגות באותה צורה.

למראה הדבר, וכפי שלעיתים ניתן להתנחם בצערם של אחרים, היו השבויים מפיגים קצת את צערם שלהם, אף שלא שכחו ולו לרגע את הפחדים עקב מעמדם העלוב, העלולים לדחוק לפינה את הגדולה שבשמחות.

פעמים רבות מבליט הכרוניקאי את חלקם ואת תיווכם של היהודים ושל השייך או נגיד קהילתם במשא ומתן המסובך, שהתנהל לפדיון האצילים השבויים. אולם בעיקר הוא מקדיש עמודים שלמים לתיאור עתיר שבחים של טיפול היהודים בשבויים.

השבויים הנוצריים – אומר מנדוסה – ששפר חלקם לבות תחת חסות היהודים " מצאו תרופה ונחמה, מאחר שזכו לטיפול אנושי מאוד מצד אדוניהם, בנוסף לקהילה הגדולה שהרגישו עקב היות השפה הקשטילית שגורה, בדרך כלל, בפי היהודים.

חלק מן השבויים אף  נתנו ביטוי להוקרתם על ידי " לימוד ערבית ועברית " בשעות הפנאי שלהם. במקום אחר בספרו תאר הכרוניקאי ביתר הדגש ובצורה מפורטת יותר את סיוע היהודים לשבויים :

" ניתן לנחש בקלות את התלאות הרבות והמשונות לשבויים משך כל זמן שהייתם בפאס, כשחיו בלחץ כמיהתם העזה לשוב ולראות את נשותיהם ובניהם, וחששו פן תאבד תקוותם זו, עקב בגידת שוביהם המוסלמים, שלא היו אמינים עליהם. הם פחדו, כמו כן, שמא המלך עצמו לא יכבד את הבטחתו לשחררם, בנוסף לכל הסכנות האחרות, שהיו צפויות להם מידי אויביהם בנפש.

חסד גדול עשה לכן אליהם לאותם אצילים כשהמציא להם מקלט בבתי היהודים, שכן לא היו יכולים לחיות בחברה המוסלמים שהם קמצנים, אכזריים ובעלי כוונות רעות. אצל היהודים, לעומת זה, מצאו שלווה ביטחון ואדיבות, נוסף להקלה הרבה שנהנו בעטיה של הלשון המשותפת, שהרי, כאמור לעיל, היו כולם דוברי קסטילית.

גם בכל יתר התחומים זכו השבויים מידי היהודים לטיפול באמת ובתמים, כאילו נמצאו בין בני ביתם.

תיאורו זה של מנדוסה בעניין החסדים, שלהם זכו השבויים הפורטוגליים מידי צאצאיהם של יהודים – אשר בימים עברו נרדפו הם עצמם והוגלו מפורטוגל – תואם באופן נפלא תיאור אחר, שנעשה על ידי מחבר יהודי בעל שם, עמנואל אבואב.

לגבי המלך דון מנואל ובנו דון יואן השלישי, שרדפו אותנו, כנזכר לעיל, רצה האלוהים שבדור הרביעי תבוא לאפריקה כמעט כל אצולת פורטוגאל, ומלכה דון סיבסטיאן, להיכחד או להילקח בשבי, באותו מקום עצמו, שאליו הגלו אבותיהם בהשפלה ובאכזריות את היהודים האומללים.

שם הושמדו אצילי פורטוגל, ואילו שרידיהם לוקחו לפאס להימכר כעבדים בחוצותיה, שבהן התגוררו צאצאיהם של אותם היהודים, שנרדפו לפני שנים רבות על לא עוול בכפם. אל נקמות הופיע. החכם דויד פאיאן, תלמידו של רבי יהודה אבואב, סח לי, כי לשבויים הללו לא הייתה נחמה יותר גדולה מאשר להימכר לעבדים ליהודים, שהיו ידועים להם בטוב לבם.

מנדוסה מבליט גם את חלקן של הנשים היהודיות במבצע הדרמטי לשיקום השבויים. בדברי השבח לתושבות היודיארה הוא חוזר ומדגיש " את עדינותם ורחמנותם כלפי השבויים, שהייתי עד להם בהרבה מקרים, והעזרה שהושיטו להם בשעות משבר ומחלה.

נבוך ואובד עצות כלשהו מוצא את עצמו הכרוניקאי שלנו שעה שהוא צריך לעסוק בעם היהודי כישות אֶתנית בפני עצמה, מחוץ למסגרת יחסי התלות והחסד שהוזכרו לעיל, וחרף חובת הכרת התודה בשל יחסים אלו.

תוך כדי ניסיון מבולבל והססני לפשר בין נטיותיו האנטי יהודיות, שרכשן כמורשת דתית, לבין הכרח הכרת התודה בהווה, בגלל יחסם הסובלני של צאצאי הנרדפים לשעבר אל רודפי אבותיהם בזמנים עברו – מתפתה מנדוסה להשתמש בתחבולה בלתי מנוסה ובלתי בדוקה :

הוא מצביע על שתי תכונות מנוגדות – פחדנות קיצונית מחד גיסא ועוז רוח מרהיב מאידך גיסא – כקווים אופייניים כאחד לאומה היהודית.

להמחשת הנחתו התמוהה הוא נזקק לשתי אילוסטראציות. מצד אחד הוא מביא סיפור, שמצא לו מהלכים בין ליצני הדור " גדוד פרשים יהודי הניס בגבורתו את צבאות האויב, ובשל כך זכו אנשיו להרבה שבחים מפי המלך.

אולם לכשנתבקשו להתפזר בתום החגיגה לכבוד אותו מעשה גבורה " קרבו שני נציגי הגדוד אל המלך ובקשה בפיהם שיואיל ויצווה כי שלושה או ארבעה פרשים מוסלמים יתלוו אל אנשי הגדוד לשמור עליהם לבל יגעו בהם נערי הרחוב לרעה בדרכם הביתה.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

 

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

מצד שני מביא הכרוניקאי סיפור אחר – הפעם לא בדוי מן הלב, אלא עובדה היסטורית – במטרה להוכיח " איך שהאנשים הללו, היהודים, שציינתים זה עתה לגנאי מחמת פחדנותם האומללה, לא איבדו כליל את כושר גבורתם הקדומה.

אלא מחמת הרדיפות שסבלו בידי האנשים הברבארים האלה, המוסלמים, שכן יש בפיו דברים על " עלילה אחרת שממנה נהנינו אנו, הפורטוגאלים, והיא ראויה להיזכר לעולמים ", בעניין הסיוע שהגישו מאתיים יהודים, שבראשם עמדו יצחק בן זמרא ואחד בשם ישמעאל, למושל הפורטוגאלי של העיר האפריקנית סאָפי- נוּנוּ פראנדס דה אַטאידה.

על ידי פעולה אדירה ומתוחכמת זו הצילו את השר הפורטוגאלי מחמתם של מאה אלף מוסלמים, שהעלו מצוֹר על העיר הנסיון להכניעה, ומכאן אנו רואים – מעיר הכרוניקאי ברוח נדיבה – מה רב השינוי המתחולל באנשים הללו כשהם פועלים בחברת נוצרים.

המסקנה המשתמעת מכך : פחדנותם של היהודים הינה תכונה אופיינית ומוגבלת להם בלבד, גבורתם, לעומת זאת יכולה גם היא לתת אותותיה, אולם רק על ידי מגע עם הנוצרים ובחברתם, או תוך כדי עשיית דברם.

בניסיונו לעמוד על שורש נשמתו של העם היהודי, בדק מנדוסה ומצא תרתי דסתרי אהדדי, וחיפש דרכים ליישב את הסתירה. כאן אולי המקום להעיר, כי התלבטותו זו של הכרוניקאי האדוק בן המאה השש עשרה אם לפרש את תוכנם של שני הסיפורים האלה לרעת היהודים או לטובתם, נדחקה לפינה והוחלפה בוודאות גמורה על ידי היסטוריון פורטוגאלי ידוע, דווקא בן המאה שלנו.

מחבר מודרני זה מצטט גם הוא באחד בספריו את שתי הלילות. אולם את הראשונה  הוא מביא כדוגמא וכמשל " לפחדנותם הידועה של היהודים " בעוד שהאחרת, בעניין הסיוע שהוגש למושל הפורטוגאלי בסאפי שבאפריקה, מתפרשת על ידו כחוסר נאמנות של היהודים " למדינה אשר קלטה אותם ".

חשיבות יתרה נודעת בספרו של מנדוסה לפרק המתאר את פרשת פרידת השבויים, בחזרתם לארצם, ואת הגמול, כביכול, ששילמו למיטיביהם היהודים, על ידי איש מסית ומפתה, הכומר פראי ויסנטה דה פונסקה, שטרח כדי לזכות אותם בפדות נפשם.

הכרוניקאי, כמובן, תומך בפעולה המיסיונרית, ולהדגשת רעיונו בדבר כדאיות ההמרה, הוא נוקט בשתי שיטות. ראשית הוא משתדל להבליט את יתרון הנוצרים על המוסלמים, ואינו חוסך כל מאמץ להוכיח, שבין גירוש ספרד לבין הגלות בארץ המוסלמים עדיף הראשון בשל היותו מתון יותר, שתושבע חצי האי הם מתורבתים במידה מרובה.

שנית, הוא מגלה, את יחס החיבה של השבויים הנוצרים כלפי מיטיביהם, בהדגישו באותו זמן את הדדיותו של יחס זה.

האנשים יוצאי גירוש ספרד – כותב מנדוסה – התרשמו לטובה מן העדינות והכּנות שנהגו עמהם האצילים השבויים, שבראש דאגתם העמידו את עשיית רצונם כאילו היו הם, היהודים, בניהם האהובים. לכן הורידו כנחל דמעה על גירושם מספרד, מה גם שמרה הייתה גלותם ביו המוסלמים עקב שנאתם הגדולה של אלו כלפיהם, ועקב התלאות שהעמיסו עליהם, שאילו סופרו היו צורמות באזני שומעיהן. ומה גם בשל היות היהודים אנשי דעת ותבונה, שכבר היו פעם יקרים מאוד לאלוהים.

גמול תשועת הנפש לזכוֹת בה את היהודים תמורת חסדיהם, פרט להיותו פרדוכסאלי, בדחני ולגלגני – הוא מאפיין את רוח התקופה, ובעיקר את המנטאליות, של בני פורטוגל מן המאה השש עשרה. בכן הם הודיעו בגלוי על כוונתם להכניס לאפריקה לא רק את החרב, כי אם גם את הצלב. אופייני באותה מידה הוא גם תיאור דרשותיו של פראי ויסנטה והתגובות החיוביות עליהן, כדבריו, הכרוניקאי, מצד היהודים :

בימים ההם. כבר היו ידועים לכל אנשי הדת מבין השבויים, שבמצוות המלך שוכנו בבתי היהודים. עליהם נמנה האב פראי ויסנטה דה פונסיקה, איש מסדר המטיפים, שעקר פעולתו הייתה לבלבל את היהודים. לשם כך נהג להיעזר בכתבי הקודש ובהבאת כל דברי הנביאים הקדושים, בני הברית הישנה, כלשונם בעברית.

בכינוסיו היו משתתפים דרך קבע עשרים עד שלושים רבנים, וביניהם אחד שכינוהו הרב הראשי, בשל היותו היותר מלומד בקרבם. ההטפות היו מתקיימות אצל דון פרנציסקו פורטוגל, בנו של הרוזן דה ווימייוֹזוֹ שנתאכסן בבתי היהודים, והייתה בולטת לעיין ההיענות הרצופה מצד המאזינים, אשר לא באו לידי מבוכה לשמע על מה שפראי ויסנטה היה מוציא מפיו.אלא היו ערים לחובתם כמאזינים למופת.

לאחר גמר הדרשה, היה הרב הראשי חוזר על כמה מן הנושאים באופן מסויג יותר וצנוע, עד כדי כך שאלה, שלא יכלו לסבול את הכנעתו היתירה של לדרשן, כינוהו נוצרי. כדי למנוע מהומות לא התפתה הדרשן הנוצרי בשום מקרה להשיב למשתתפים האחרים שפנו אליו, אלא לשאלותיו של הרב הראשי בלבד.

דרשותיו אלה של פראי וינסטה  היו רבות בזמן שהייתנו הקצרה בפאס וגרמו לכך שהרבה יהודים ימירו את דתם ויהפכו לנוצרים. כמה מן המומרים האלה מוכּרים לי עד היום בעיר ליסבון.

לנוכח יציאתם הקרובה של הפורטוגאלים הגיעה, לבסוף, שערת הפרידה וסילוק חובותיהם שהצטברו עקב קשרי הכלכלה עם היהודים, פרי החיים המשותפים. הכרוניקאי מעיד, כי ההכנות לעזיבת המקום, שנעשו בידי השבויים, עוררו התרגשות רבה בין היהודים :

בלטו לעין הרגשנות והגעגועים, שהיו מנת חלקם של היהודים, נוכח יציאתם של הפורטוגאלים. מחד גיסא, בגלל הפסק טובת ההנאה שקיבלו עקב הכנסות האכסון, ומאידך גיסא, במידה גדולה יותר, בגלל יחסי החיבה שנוצרו ביניהם.

ואין לתמוה על כך, מאחר שערב אכזריות המוסלמים וקשיחותם, הובלטה לעיני היהודים אדיבותם וטוב לבם של הנוצרים. ובסיכומו של דבר, משום שהיהודים הם מסבירי פנים. גם מרבית הנשים היהודיות בכו, הואיל והודות למורשת אבותיהן וסביהן, זכרו היטב את גדולת ספרד ואת החופש שזכו לו בה.

לאחר שהאצילים הפורטוגאלים פדויי השבי חיסלו את עסקיהם עם היהודים – מוסיף מנדוסה – רובם, ובנוסף להם שבויים אחרים לשעבר, עשו עימהם הסכמים בנוגע לחובותיהם האישיים וחתמו על שטרי חוב מתאימים.

לעניין זה " באו כמה מהם ( היהודים ) למלכות ( פורטוגל ) כמיופי כוחם של האחרים, וכאן מימשו את זכויותיהם המשפטיות. בין הבאים היה אחד המכונה ג'יברה ועוד אחד בשם וילהלוֹן, אשר בראותם את היחס הטוב קבלת הפנים היפה שזכו להן בפורטוגאל, סירבו לחזור לבּרבּריה. אולם כיוון שלא רצו לוותר על יהדותם, נסע ג'יברה לאטנג'יר, בעוד שוילהלון שׂם פעמיו לאיטליה.

מורשת יהדות ספרד והמזרח-יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

כפיות הטובה של השבויים לשעבר, נוכח הטובה שעשו להם היהודים במקום שביים, עולה וצפה – גם בקטע זה של הכרוניקה – על פני ים של מליצות מיסיונריות נבובות וחסרות כל ערך. כי על כן שני מיטיביהם היהודים נמלטו מברבריה המוסלמית, ועקב שמרם אמונים ליהדות בלבד, לא יכלו להישאר בפורטוגאל ולמצוא בה מקלט.

התנהגותם הראויה לציון של צאצאי גולי פורטוגאל בפאס במאה השש עשרה כלפי צאצאי שוביהם מקבלת הבלטה ומשמעות מיוחדת כשהיא מזדקרת על רקע האירועים ההיסטוריים, הקשורים כבר בראשית כיבושי פורטוגאל באפריקה.

וזאת, משום שבין הכרוניקאים היהודים של המאה החמש עשרה רווחו שמועות, כי הכוונה שהניעה את הפורטוגאלים במסעות הכיבושים הללו הייתה לרעת ישראל. רבי אברהם זכות ב " ספר היוחסין ", ואחריו רבי גדליה אבן יחייא, בעל " שלשלת הקבלה ", טוענים, כי המסע הימי לסיבתה  ( סאותה )משנת 1415 נועד להעניש את המוסלמים שקלטו בארצם את היהודים והאנוסים, פליטי הרדיפות משנת 1391 בחצי האי האיברי.

לכאורה יש לתמוה על גרסתם של שני חכמים אלה לנוכח העובדה ההיסטורית, כי דון ז\ואן, הראשון שפתח את מסע הכיבושים באפריקה על ידי כיבוש סיבתה, הוא אותו מלך שפתח קודם לכן את שערי ארצו לפני חלק מאותם פליטי השמד.

אין הדעת סובלת, כי פורטוגאל, שהיא עצמה קלטה חלק מפליטי ספרד, שלחה משלחת עונשין למדינה רחוקה, על שבאותו עניין נהגה כמוה. ובאמת ניתן להצביע על ידיעות הפוכות, באשר לתגובת היהודים כלפי כיבוש סיבתה.

כרוניקאי יהודי אחד, בן דור המאורע\ הביע את שביעות רצונו מכיבוש סיבתה בידי הפורטוגאלים. כמו כן קובע מחבר מודרני, כי היהודים מסאוטה, שבזמנו סייעו לכובשים להיכנס לעיר, היו חוגגים מדי שנה שהתלהבות את כיבושה על ידי צבאות פורטוגאל.

וכמנהג המקובל בכמה קהילות בתפוצות לערוך חג לזכר נס של הצלה, שאירע באותה קהילה, ולכנותו פורים, כינו גם יהודי סיבתה את יום שמחתם " פורים של הפורטוגאלים, וקראו בו בבתי כנסת מגילה המדברת בשבח הכיבוש, שהביא להם טובות בלבד.

עמדה כפולה זו שנקטו מחברים יהודים שונים לגבי כיבוש סיבתה, שפירשוהו לכאן ולכאן, יש לראותה אולי על רקע מצבם המיוחד והמוזר של שבני עמם : כיוון שפליטי חצי האי, שמצאו מקלט בסיבתה, סבלו רדיפות גם מידי תושביה המוסלמים – מציליהם כביכול – מצאו את עצמם בבחינת אדם, שמוטל עליו לבחור בין שתי רעות ולבו מהסס לקבוע איזו מהן היא גרועה פחות.

אולם השמועות והחששות שהתהלכו בין היהודים, כאמור לעיל, על הכוונות הרעות שהנחו את צבאות פורטוגאל בשנת 1415, בראשית כיבוש חופי אפריקה, נתאמתו במציאות, במהלך ניסיון הכיבוש החדש, שמעשה בידי דון סבסטיאן בשנת 1578, נושא ספרו של ז'ירונימו דה מנדוסה.

וזאת משום שעל סמך גילויים, כביכול, מפיהם של אנוסים בני ברית, שנתלוו עם המלך במסעו, נודע אז , כי בהגיעו אל חוף טנג'יר נדר נדר בכנסיית העיר, שאם ינצח במלחמה יכפה על יהודי מרוקו להמיר את דתם.

כל מי שימרה את פיו אחת דתו להמית. ידיעות אלה הטילו את מוראם על היהודים, עד שהחלו חשים עצמם כצד מעורב במלחמה, שהייתה עלולה לפרוץ.

ידוע הדבר, כי ניסיונו של דון סבטיאן להשתלט על אפריקה היה קשור למאורעות פנימיים, שהתרחשו אז במרוקו, ושהיו עלולים לפגוע בכיבושים ובאינטרסים פורטוגאליים בארץ זו : במאבק על השלטון בין מולאי עבד אל מָלך, שנתמך על ידי הטורקים, לבין אחיינו, מולאי מוחמד.

בעקבות נצחונו של הראשון פנה המנוצח למלך פורטוגאל, ובהבטיחו לעזור לו כנגד הטורקים, שהיו מאיימים אז על חצי האי, ביקש את תמיכתו נגד המנצח. דון סבסטיאן אכן ראה בניצחונו של עּבד אל מלך פגיעה באינטרסים של ארצו במרוקו וניצל את ההזדמנות לבצע את תוכניותיו הקודמות לכיבוש אפריקה, מאחר שעכשיו הייתה אמתלה בפיו.הגשת תמיכה צבאית למושל מוסלמי בעל ברית שהודח מכסאו.

לכן כשנחלץ המלך הפורטוגאלי לעזרתו של מולאי מוחמד, התכונן לאמיתו של דבר לכבוש את אפריקה לעצמו בעזרת בן חסותו.

הקרב המפורסם שפרץ בין שלושת המלכים – עבד אל מלך מצד אחד, ומולאי מוחמד, בתמיכת בעל בריתו דון סבסטיאן, מצד אחר – וכן גורם הטראגי של המשתתפים בו, נמצאו כתובים גם בכרוניקות של היהודים בשל ההשלכות שהיו לאותו קרב על חיי הקהילות באפריקה.

באחת מן הכרוניקות האלה מתאר המחבר את סבלם הגדול של יהודי אפריקה עקב ההתמודדות על מרוקו, שפרצה בין שני היריבים המוסלמים בהשתתפותו של מלך פורטוגאל, והא מוסיף, כי מולאי מוחמד –

לא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה, עיר רבתי עם, ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו למלחמה להלחם עם מולאי עבד אל מלך, ובא מולאי עבד אל מלך ממראכיש בחיל כבד, והכריזו בכל גבולי המלכות, שילכו לעשות נקמה באדום.

והייתה המלחמה כבדה עד מאוד סמוך אלקצאר בוואד למאזין. ואף על פי שמת מולאי עבד אל מלך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד והיו אומרים עדיין חי. ובאותו יום מתו שלושת המלכים. מולאי עבד אל מלך והביאוהו לכאן וקברוהו.

מולאי מוחמד ועשו לו ביזיון גדול והפשיטו את עורו מעל בשרו ומלאוהו בתבן\ ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעדיין קיים, ושאשטייאן מלך חיזבואה שבח לאל ותודה לבורא, והשם יתברך הצילנו מידו.

והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לראש חודש אלול. ולכן נתקבצו החכמים וקיבלו עליהם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון

רבי מרוקו פירשו אפוא את תבוסתו של מלך פורטוגאל בים מנבא הרעות – ארבעה באוגוסט 1578 – כגמול מאת האלוהים בבחינת רשע, אשר " גמול ידיו יֶעָשה לו ", או בבחינת " השב גמול על גאים ".

וכמנהגם לקבוע לדורות פורים מיוחד לזכר נסים שקרו לתיבור, קבעו יום ב' אלול לחוג אותו מדי שנה על ידי קריאת המגילה, שנכתבה לזכר תבוסתו של מלך פורטוגאל והצלת היהודים בעקבותיה, הלא הוא " פורים של המלך סבסטיאן "ף הידוע בקרב קהילות מרוקו.

אולם אם הוכה דון בסבטיאן בשנת 1578 מכה ניצחת ולא הספיק לבצע את זממו נגד היהודים, לא כך קרה בשנים שלפני כן. ידועים גם ידועים התיאורים הדרמטיים של הסבל, שהיה מנת חלקם של פחיטי פורטוגאל בשנים האחרונות של המאה החמש עשרה, טרם הגיעם לחוף מבטחים בפאס.

תיאורים אלו הם מעשה ידי מחברים, בני דור גזירת השמד וקורבנותיה, כגון נמקובל רבי יהודה חייט במבוא לפירושו ל " מערכות האלוהות " והפרשן רבי אברהם סבע בפתח ספרו " אשכול הכופר ".

בכל זאת, היהודים לא נטרו בלבם שנאה ואיבה לפורטוגאל, שגירשה אותם וגם שלחה את ידה לאחר מכן להשיג אותם בארצות מקלטם. ולא עוד, אלא שעל אף האנטגוניזם החריף, שהיה קיים אותה תקופה בין יהודים לנוצרים – ולאחר השמד של שנת 1497, בין נוצרים ותיקים ובין חדשים – ניתן לקבוע ששתי העדות הללו, שמהם בעיקר הייתה מורכבת אוכלוסיית פורטוגאל, מעולם לא הגיעו ליד פירוד גמור ומוחלט.

בצורה זו או אחרת, ביודעין או בלא יודעין, הצטלבו אי שם לעתים, נתיבותיהם במהלך ההיסטוריה, ובמפתיע נתגלה אף שיתוף פעולה ביניהם, ולוּ מצומצם, קלוש או אפילו מוזר ופרדוכסלי.

ראיה לדבר ניתן למצוא בתיאוריו של בעל " מסע באפריקה " החושפים לעיני על יחסי חיבה וידיות בין צאצאי הנרדפים לבין צאצאי הרודפים. ידוע, כמו כן, כי דון סבסטיאן עצמו, טרם שיצא למלחמה נגד הכופרים בני דת האסלאם, נזקק לעזרתם הכספית של הנוצרים החדשים במלכותו.

חרף התנגדותה החריפה של הכמורה הקאתולית, ערך עימהם חוזה לתקופה של עשר שנים בדבר ביטול החרמות והעיקולים מגדם במשפטי הכפירה, תמורת תשלום של מאתיים וחמישים אלף קרוזאדוס.

לבסוף ניתן לומר, כי גם בשנים שלאחר התבוסה הגדולה באלקצאר כביר, כאשר התמוטט כליל השלטון הקולוניאלי והימי של ממלכת פורטוגאל, לא מצאו בניה ניחומים אלא בתסיסה משיחית שנתחוללה בקרבם, שכינוה סבאסטאניזם, על שם המלך המובס והמת, שלתחייתו ולהופעתו מחדש בחסד עליון ציפו בכליון עיניים.

החוקרים, שחתרו והתחקו על שורשי תנועה זו, מצאום תקועים עמוק בקרקע התודעה היהודית של הנוצרים החדשים שבארצם, נאחזים בה וניזונים ממנה.

סוף הפרק יהודי פאס שמאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגאלי בן דורם – אליהו ליפינר.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא (חלב)  – אברהם כהן טויל

2 – מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא (חלב)  – אברהם כהן טויל

המקורות הידועים לנו לתולדות יהודי חלב מצמצמים למדי. מורכבים מפרקי מסעות של יהודים ולא יהודים, הקדמות והסכמות לספרים, נוסחי מצבות, אגרות קהילתיות ואישיות, חומר ארכיוני עותמאני והמקרו החשוב ביותר – ספרי שאלות ותשובות.

יש לעבור על אלפי דפים של שאלות ותשובות וללקט " פנינים " המגלים את ההווי ואורחות החיים את המאוויים והכמיהות, את חיי הרוח וחיי המעשה של קהילה עתירת תרבות זו.

בימי בית שני הייתה חלב עיר קטנה ומבוצרת בדרך השיירות למזרח ונקראה בירואה. עם שקיעתה של אנטיוכיה, במאה השישית לספירה, עלתה חלב לגדולה. שני גורמים פעלו לשקיעתה של אנטיוכיה לעיי חרבות הראשון רעידות אדמה קטלניות, שהפכו את אנטיוכיה לעיי חרבות והגורם השני הטייתם של הערבים שלא לבנות את עריהם על חוף הים מחששם מפני פלישות העמים הנוצרים בדרך הים ובעיקר מפני הפירטים – שודדי הים.

במאה השביעית הופכת חלב לבירת סוריה כולה והמסחר העולמי עובר אליה. מיקומה של העיר –60 קילומטרמן הים ו-60 קילומטרמן הפרת – עושה אותה לצומת כלכלית חשובה. באותה תקופה מתבססת העיר קהילה יהודית של סוחרים ובעלי מלאכה.

עדות של ממש על גדולתה של קהילת חלב יש לנו משנת 921 לספירה. באותה שנה ישב בעיר רבי סעדיה גאון, הכותב באחת מאגרותיו : " בתוך הקיץ, בהיותי בחלב, שמעתי כי בן מאיר חושב להכריז מר חשון וכסלו חסרין וכתבתי לו כמה אגרות, להזהירו לבלתי עשות כן.

במאה האחת עשרה הייתה בחלב קהילה יהודית מסודרת. בראש הקהילה עמד רבי ברוך בן יצחק ( רבי ברוך מחלב ) ממפרשי התלמוד. במאה שלאחריה היו לקהילת חלב קשרים עם ישיבת בגדד, ורבי זכריה בן ברכאל מחלב שימש אב בית דין הישיבה בבגדד. עליו כותב שמואל בן עלי : " בקי במקרא ובגמרא….וגורס רב התלמוד על פיו "

עדות חשובה על יהדות חלב אנו מוצאים באותו זמן באגרת הרמב"ם לחכמי לוניל : " אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבנים. רוב המדינות הגדולות מתות, ומיעוטן גוססות, וכמו שלושה ארבעה מקומות חולים. וכל ארץ ישראל וכל ארץ סוריה, מדינה אחת ושמה חלב ובה מקצת חכמים ועוסקים בתורה "

לחלב בא תלמידו החביב של הרמב"ם, רבי יוסף בר יהודה, להיות רב הקהילה. בר יהודה זה, הוא התלמיד, שלו הקדיש הרמב"ם את ספר " מורה נבוכים ". בר יהודה ישב על כסא הרבנות בחלב, עסק גם במסחר וברפואה ושימש רופאו של אלגאזי מלך חלב, שהיה בנו של צלאח אדין.

על רב זה, כפ הנראה, מספר יהודה אלחריזי בספרו " תכמוני ", כאשר באחת המקאמות הוא מפליג בשבחה של ארם צובה וזה לשונו "

ומשם באתי לעיר המלוכה / היא ארם צובה הברוכה / כי שם ציווה ה' את הברכה / כל מידות חמודות אוספת / והיא על ראש המלכים מצנפת / ומלבד נועם מידות קהילה / וחמודות אציליה / בא אליה זה שלושים שנה מושיע ורב / מארץ מערב / הוא החכם רבי יוסף המערבי. חכמתו בקהלת / ושכלו בגחלת / ולשונות אש אוכלת.

יהודה אלחריזי ביקר בחלב בשנת 1217. הוא מרחיב עליה את הדיבור ומונה את " מבחר גדולי ארם צובה וראשיה וזרע קדושיה ".

בתקופת הממלוכים 1261 – 1416, שוב העמידה חלב סוחרים ולתמידי חכמים מובהקים. מהם  רבי שת בר יפת, שכתב פירושים ומדרשים לחומש ולהפטרות בשם " חמדת התעודה ", רבי יהודה אלמדארי, שחיבר פירושים לתלמוד, ורבי יהודה מימוני מצאצאי הרמב"ם.

בראשי המאה הארבע עשרה הגיעה יהדות חלב לשיא בהשפעתה על החיים הציבוריים בעיר ובסביבה עד כדי כך, שהדבר נראה בלתי נסבל למשכיל המוסלמי בשם אדין עבד אללאה אבן יוסוף, שהעדיף לצאת את חלב סופית, לדמשק ומשם לקהיר.

על משעה זה הצטדק בשיר : " הארצה בעיר האפורה, הבצורה, שתהיה מגורי והנה דגלי היהודים עליה נשואים. אם יורידו נסיהם, אשוב אליה, ואל – אזי ממני מגורשת "

כיבוש חלב בידי העותמאנים בשנת 1516 הביא לקהילת חלב פריחה נוספת. מבחינה כלכלית ותרבותית נתחזקו הקשרים עם מרכזי היהודים באימפריה העותומאנית, כולל קושטא, ונתחזק מאוד גם הקשר לארץ ישראל ובעיקר לצפת.

בשנת 1523 עבר בחלב והתגורר בה זמן קצר הרלב"ח – רבי לוי בן חביב ועל כך כתב שלוש שורות מלאות משמעות :

בהיותו הולך לדרכי דרך הקודש, נתגוררתי בחלב היא ארם צובא יע"א, ומצאתי בה אנשים נבונים וחכמים, ורבנים קובעי עתים לתורה, לומדים ש"ס והלכות בכל יום, ולמדי פרק, אלו נערות, בחברתם, באהבה ובחיבה רבה מאוד.

עדות דומה לעדות הרלב"ח אנו מוצאים מאה שנה לאחר מכן, מפיו של השל"ה הקדוש, רבי ישעיהו הלוי הורביץ, שהיה רב  בקהילת קודש פראג ועלה לארץ ישראל בשנת 1621. הוא עבר דרך חלב וכתב :

" ובכן באנו לשלום במדינת סוריה קודם יום הכיפורים, ובאנו בעיר ואם בישראל, בקהל קדוש חלב אלאפפא…והכבוד הגדול והאחווה והרעות היה לנו שם אי אפשר לכתוב. והייתי יושב שם כמו שהייתי יושב בקהל קדוש פראג לכבוד ולפארת. נפשם חשקה לתורתי והיו משכימים ומעריבים לפתחי, וכל לשונם לשון הקודש, וכל עת שדרשתי שם שרשתי בלשון הקודש באר היטב "

במאה השבע עשרה היה כוחה של חלב גדול גם בקבלה. מפורסם במיוחד הוא הרב חיים הכהן מאר"ץ, מחבר " תורת אמת " ו " מקור חיים, תלמידו של רבי חיים ויטאל. הרב חיים הכהן מאר"ץ מתפלסם בחיבוריו עם רבני פולין בצורה מכובדת מאוד.

לגבי המאה השמונה עשרה ראויה לעיון עדותו של רבי ישראל איסרל בן הרב אליקים געץ, שביקר בחלב בשנת 1732. על לימוד התורה בחלב ועל רבניה במאה התשע עשרה ראה עדותו של בנימין השני, שביקר בחלב באמצע המאה.

בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים הזרימה חלב לארץ ישראל עשרות ומאות תלמידי חכמים, רבנים ודיינים. רובם התיישבו בירושלים. הם יסדו ישיבות, שהחשובה בהן היא " פורת יוסף ", ומילאו תפקידי רבנות ודיינות, בהיקף הרבה יותר גדול מן הצפוי מקהילה יהודית בעיר אחת.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

2 – מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

 הבאת י עד כאן מקצת מקורות ואסמכתאות לכך, שבמשך מאות שנים לא חדלה חלה היהודית להיות מקום תורה פעיל ברמה גבוהה. זהו קו דומיננטי באופיה של העיר, נוסף על היותה מרכז כלכלי וצומת מסחרית בינלאומית.

אין צריך לומר, שיש קשר ברור בתולדותיה של הקהילה היהודית בחלב בין הקמח והתורה. הסבר התופעה, שחלב הייתה במשך מאות בשנים מקום תורה, אינו בגודלה של הקהילה, שהייתה קטנה יחסית, אלא בכך שהייתה פתוחה לזרם בלתי פוסק של יחידים וגלי מהגרים שפקדו אותה מפעם לפעם.

זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב.

מן הבעיות המעניינות והנעלמות הן השאלות : האם הגיעו מגורשי ספרד לחב ? מתי הגיעו ? כמה הגיעו ? האם הקימו " קהל " לעצמם ? האם בנו בית כנסת לקהלם ? האם המשיכו לדבר לדינו ? האם היו להם התנגשויות עם המוסתערבים ? מתי נשלם המיזוג ?

קשה להשיב על שאלות אלה, כי בעוד שלגבי ערים אחרות בסוריה, ארץ ישראל, מצרים, תורכיה ויוון יש לנו עדויות מפורשות על מציאותו של קהל מיוחד, הרי לגבי קהילת חלב עלינו להסתפק ברמזים בלבד. כמו כן אין לנו לגבי חלב הדים ברורים של התנגשויות בין קהילות, מריבות ומחלוקות, כפי שהדבר נמצא במקומות אחרים, סמוכים לחלב או רחוקים ממנה.

ואמנם כבר בראשית המאה השבע עשרה היה מספר לא מבוטל של מגורשי ספרד בחלב. עדות מעניינת על כך יש לנו בשאלות ותשובות של הרלב"ח – רבי לוי בן חביב – סימן קל"ד. בשאלה זו פונים את הרלב"ח " קצת יחידים מקהילת קודש ספרדים יצ"ו, בעניין שטר קידושין, שנכתב ונחתם בחלב בשנת הרפ"ה – 1625.

גם שמות המשפחה של החתן והכלה, שאוויגו ואלקשטאל, וגם שני שמות העדים החתומים בשטר, רבי מאיר אנאשכון והחכם רבי יצחק די מצדון, הם שמות ספרדים וכן הוא ששון אלבו, אשר ציווה לחתום.

אם נוסיף לחמש משפחות אלה את עשר המשפחות הספרדים – שחתמו על השאלה לרלב"ח והמכונים בתשובת הרלב"ח " קצת יחידים מקהילת קודש ספרדים " – נגיע למספר של חמש עשרה משפחות ספרדים, המעורבים בנושא " שטר הקידושין " האחד הזה.

ואם אלה הם " קצת יחידים ", מן הסתם היו שם עוד רבים אחרים. עשרת השמות האלה, שכולם ספרדים, כוללים כמה שמות במוכרים לנו כספרדים, כגון יעקב אבוהב, משה קאטאלן, יוסף מנשה ( מאורח יותר : מנשה סיטון ) יוסף הכהן ( מאבות אבותיו של המקובל חיים הכהם מאר"ץ – ארם צובה ), אברהם לובאטין ) אחר כך לובאטון ), יצחק אלאדו די קורדובה ועוד.

עיון מדוקדק בתשובת הרלב"ח האמורה מעלה את המתיחות הגדולה ששררה בינו לבין רבי יעקב בירב, שגם הוא התייחס לשאלת אותו שטר קידושין ודעותיהן שונות. יתר על כן : הרלב"ח מאשים את רבי יעקב בירב, שלא היה צריך להשיב לשאלה, וכך הוא טוען :

וכיוון שלפי האמת, בעלי הריב בזאת השאלה הם הבית דין הנזכר והרב רבנו יעקב אבוהב…..כל שכן הוא שלא היה לו להשיב להרב יעקב אבוהב לבדו ואף כי באו חתומים בשאלה קצת יחידים מן הקהל הקדוש ספרדים יצ"ו, עם כל זה, כיוון שהדבר היה נסתר מהבית דין הנזכר, ( בית דין קהל קדוש צובה  והיה כנגדם כמבואר בשאלה בבירור, בוודאי לא היה ראוי להשיב לאותה השאלה. 

ייתכן שיש כאן רמזים של ערעור מצד נציגי קהל קדוש ספרדים על בית דין קהל קדוש צובה, שהיה מורכב עדיין ברובו מחכמי המוסתערבים.

בשאלות ותשובות רבי משה אלשיך, נמצאה שאלה בעניין ענוגה, שהגיעה לצפת מחלב, ובה תשע שורות בלאדינו, בסיום התשובה : היום יום שני ב' לחודש אלול משנת השכ"ב – 1562, פה העירה צפת, כתבנו וחתמנו שמותינו פה וקיים.

מכאן אתה למד, שעוד במחצית השנייה של המאה השש עשרה היו יהודים בחלב, שדיברו לאדינו. כך מצאנו גם אצל רבי יוסף קארו בספרו " בית יוסף, שאלות ותשובות ד', וזה נוסח השאלה :

הנה מקרוב ארע פה חלב, שבחור אחד שמו יצחק פילאח, טען בפני בית דין קהל קדוש ספרדים, שקידש את חנה בת כבוד הרב יוסף כיירו נ"ע בפני שני עדים לבד, לא בפני קהל יעדה כדרכן של בני אדם….ורבי משה נתן ורבי יום טוב אלקסטיל הם עדיו…והעידו בנתן בידה שני שאהיש של כסף בתורת קידושין…

….ואז אמרו שאמר לה יצחק דברים אלו כהוויתן " טומא אישטוס דוס ששאהיש פור קידושין " בעברית : קחי אלו שני ששאהיש בשביל קידושין " …..ואז אמר יום טוב הנזכר מי היא, וגילתה פניה והכירוה…חזרו ושלחו לעדים שיעידו שנית ואמרו העדים ששמעו מפי המקדש שאמר:

יו סי דו ( אני כן נותן ) אישטוס דוס ששאהיש פור קידושין " ועתה נפלה שלהבת המחלוקת בין הכתות ויש קנטור בין יושבי חלב. לכן גמרנו לכבות לאדוננו……

מקור זה מדבר במפורש על בית דין של קהל קדוש ספרדים בחלב ועל חיותה של הלאדינו. וזאת באמצע המאה השש עשרה. וכן סביר להניח, שמגורשי ספרד שהגיעו לחלב החזיקו בלשונם, לפחות שניים שלושה דורות.

השאלה הקשה היא מדוע השתלטה הלאדינו ביוון ובתורכיה, התקיימה בצפון אפריקה, השתמרה בצפת ובירושלים – ואילו בסוריה ובמצרים נעלמה לאחר דורות מעטים ?

אין בכוחי להשיב על שאלה זו בשלב זה ומוטב שאניח את הסוגיה בצריך עיון לגבי דידי ולחוקרי הלאדינו. ברם ייתכן שניצחונה של הערבית יהודית בערי סוריה ומצרים נבע מכך, שהיא הייתה גם שפת השליטים.

לגבי חלב, ייתכן שמספרם של מגורשי ספרד, שהגיעו אליה, היה קטן יחסית והוא שגרם להיעלמותה שלך הלאדינו. זאת ועוד : בחלב הייתה קהילה מוסתערבים גדולה, חזקה, מבוססת ובעלת מסורת ושורשים, שלא בנקל התבטלה בפני הספרדים. כך היה במצרים.

מה שאין כן לא ביוון ולא בתורכיה, ששם היו הקהלים הרומאניוטים נחותים מן הספרדים. בחלב לא התבדלו הספרדים מילידי המקום כמו שארע בשאר מקומות, ועוד ייתכן, שחלק ניכר מיהודים ספרדים אלו באו מאזורים דוברי ערבית, כגון אנדלוסיה.

העובדה שהספרדים בחלב לא התבדלו כל כך מילידי המקום, מצאה את ביטויה בשטחים שונים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים. שררה על פי רוב הרמוניה בין שני הקהלים. כך , למשל, מצאנו בשאלות ותשובות המבי"ט בעניין הורדת ראובן מהיותו " שייך " הקהילה ומינו שמעון. 

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

2 – מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב. 

השאלה פותחת : " קהל שהסכימו וחתמו ", ובהמשכה אנו מוצאים " " שהרי מושבע ועומד הוא ( הכוונה לשמעון ) בהסכמת שני הקהילות לשרת ולעבוד שלוש שנים רצופות…."

בפתח השאלה מכנה השואל את שתי הקהילות " קהל " והוא מסיים את השאלה " " בהסכמת שתי הקהילות " ברור שאין כאן שתי קהילות הצוררות זו את זו, אלא שתי קהילות החיות בהרמוניה.

רבי משה מטראני, המבי"ט, ( 1500 – 158/0 ) , מחכמיה של צפת ומגדולי הפוסקים.  רבו של רבי יום טוב צהלון.

משה מטראני נולד בעיר סלוניקי שביוון. אחרי שרכש השכלה תורנית מקיפה אצל דודו באדריאנופול, עלה לארץ בגיל 18. הוא השתקע בעיר צפת וכבר בגיל 25 הפך למרביץ תורה בקרב עדת יוצאי קאשטילייא

בזמן זה, הגיע גם הרב יעקב בירב לצפת, והמבי"ט התקרב אליו והיה לתלמידו המובהק‏‏. משעזב הרב בירב למצרים נשאר עימו בקשר מכתבים ורכש מעמד בכורה בצפת.

דבר זה השתנה בשנת 1536 עם הגיעו של רבי יוסף קארו לעיר. זה תפס את עמדת הבכורה, ואפילו, עם חידוש הסמיכה ההיסטורי, הוסמך בידי הרב בירב עוד לפני שהוסמך המבי"ט.

בין שני הגדולים קרו מקרים של אי-הסכמה, המבי"ט האשימו כי הוא דיבר אליו בצורה מבזה "להקל בכבודי לזלזל בי כנגד בני עמי", ואומר לו "קנטורין וחירופין והוצאת שם רע".
הרב קארו השיב לו:"אתה רוצה להתייהר בפני עמי הארץ להראות שאתה גדול מאיתי" והטיח בו האשמות חמורות על פגמים בהתנהגותו כדיין. עם זאת, השניים ישבו יחדיו בדין וגם חלקו מחמאות ותארי כבוד זה לזה באותו זמן.

הרוב הלך אחרי הרב קארו, שהוערך יותר בידי הציבור (ועד היום שמו מפורסם מהרבה משמו של המבי"ט).

עשרות שנים נמשכו החיכוכים בין השניים, אך נראה שבערוב ימיו של הרב קארו היה פיוס מסוים. אחרי מותו ראה אותו המבי"ט בחלומו וסבר שהוא בא להוסיף לו שנות חיים. בחמש השנים עד פטירתו שלו עמד בראש יהדות צפת.

בנוסף לספרי השאלות ותשובות שלו, שהשפעתם גדולה עד היום, כתב גם על מוסר, תפילה ותשובה. בנו הרב הגדול יוסף מטראני התייתם מאביו בהיותו ילד בן 7 ואמו מסרה אותו לרב שלמה סאגיס ראש הישיבה בצפת ובנו של הרב המקובל יוסף סאגיס שלימדו תורה. בנו זה היה גדול בתורה ומונה לרבה של כל טורקיה וספרי השו"ת שלו כשל אביו מפורסמים ונחשבים מאוד.

אסמכתא נוספת להרמוניה שבין שני הקהלים מצאתי בשיר, שנמצא על נרתיק ספר התורה בבית הכנסת הקדמון בחלב, מסוף המאה השש עשרה. וזה לשון קטע מהשיר :

מקום ספרים / שבעה סיפורים /  ( שבעה היכלות לספרי התורה )

 מאוד הם מאירים / לנורא עלילות

ותיבות שלושה / ( שלוש התיבות המרכזיות של בית הכנסת : התיבה שבאגף העתיק, התיבה שבחצר והתיבה אשר באגף החדש, מול היכל הספרדים )   / עשויים כמקשה ( הכוונה לצורה האומנותית היפה של התיבה )

 והמה ירושה / לשתי הקהילות. (מוסתערבים וספרדים)

בהקשר זה מן הראוי לדון בסוגיית בתי הכנסת בחלב. לא ידוע לנו בבירור, אם הקימו מגורשי ספרד בתי כנסת מיוחדים לעצמם. אדרבה, מה שידוע לנו הוא, שהם נזקקו לבית הכנסת הגדול – הקדמון, המיוחס ליואב בן צרויה – ורק במחצית השנייה של המאה השש עשרה, כאשר בית הכנסת צר מלהכיל את המון המתפללים, נבנה אגף חדש, האגף המזרחי ובו " היכל הספרדים ".

ניתן לשער, שגלים של מגורשי ספרד הגיעו לחלב במשך עשרות שנים, שכן ידוע, שהמגורשים נדדו ממקום למקום עד שהגיעו לישיבת קבע.

מדוע נבנה " אגף מזרחי " לבית הכנסת הגדול, ולא הקימו להם הספרדים מבנה מיוחד לקהל הספרדי ? על שאלה זו ניתן להשיב תשובות אחדות : ראשית יש להזכיר – והדבר כבר נאמר לעיל – כי בחלב לא התבדלו הספרדים מילידי המקום כל כך כמו במקומות אחרים.

שנית ייתכן ולא ניתן להם רישיון מטעם השלטונות לבנות בית כנסת חדש, ונאלצו לכן להסתפק בהרחבת בית הכנסת הקיים. נימוק שני זה הוא דחוק, שכן בדמשק ובשאר מקומות קיבלו רישיונות. השערה נוספת היא, שהקהל הספרדי נצמד לבית הכנסת הקדמון מפני קדושתו.

מסורות ואגדות שונות סופרו על בית כנסת זה, המפורסמת ביותר מייחסת ליואב בן צרויה, שר צבא דוד, את בנייתו : " והיה יואב בן צרויה נושא על כתפו האבנים הגדולות ומעלה על הסולם, כדי ליתנם בכותל של בית הכנסת.

יום אחד בכה יואב ואמר : אפשר שהקדוש ברוך הוא יניח בית המקדש אשר שלמה עתיד לבנות וישרה שכינתו בית הזה אשר אני בונה ? מיד יצאה בת קול ואמרה : " יואב יואב ! עתידים שני בתי מקדשות ליחרב וביתך יהיה קיים " !

ערכה של אגדה אינו באמיתות ההיסטורית, אלא בהשפעתה על המאמינים בה. יש לשער, איזו הרגשת ייעוד הרגישו יהודי חלב, כשנכנסו לבית כנסת קדוש זה שלא נחרב. גם " כתר תורה " הידוע לנו בשם " כתר ארם צובה ", שהיה מצוי בבית הכנסת ושנכתב על פי האגדה בידי עזרא הסופר, הוסיף למקום נופך של קדושה :

" ויש שם בבית הכנסת מערה וקבלה בידינו ששם אליהו הנביא נגלה ומדליקים שם נרות בעת צרה ". זאת ועוד : ידוע, שבית הכנסת זה הציל, פעמים אחדות, את הקהילות מטבח, כאשר שימש לה מקלט בטוח מפני הפולשים, שנהגו כבוד בקדושת המקום.

כל האגדות והמסורות האלה העלו את ערכו של בית הכנסת הקדמון ועשו אותו " מקדש מעט " בעיני כל יהודי, ואף קהל הספרדים בכלל זה.

מדוע נבנה האגף המזרחי בבית הכנסת הגדול רק במחצית  השנייה של המאה השש ערה ? קשה לנו לדעת. ייתכן, כאמור לעיל, שרק אז גדל מספר המתפללים שהתעורר הצורך באגף נוסף לספרדים. ייתכן שרק אז ניתן רישיון בנייה מטעם השלטונות וייתכן דם שהדבר קשור במשפחה ובאישיות ספרדית חשובה, שהגיעו לחלב רק באמצע אותה מאה – הלא היא משפחת לאניאדו והרב שמואל לניאדו, " בעל הכלים ".

הרבה סיפורים ואגדות נתרקמו מסביב לאישיותו דגולה זו, שהעמידה אחריה עשרה דורות של רבנים ותלמידי חכמים בארם צובה, בצפת, במצרים, בבל ובירושלים.

המסורת החלבית מספרת, כי יהודי חלב שלחו את עשיריהם לצפת, להביא אליהם את מרו רבי יוסף קארו להיות להם לראש. ועינם, כי לא יוכל למלא בקשתם ועל כן הנהו שולח להם את רבי שמואל לניאדו, איש אשר כגילו.

אגדה אחרת מספרת על עושרו של " בעל הכלים " בזה הלשון : " ובובאו לחלב דרך ים בספינה, מת אחד מהסוחרים הנוסעים ומכרו את סחורותיו, ונפל המקח על הרב ז"ל. ובתוך הסחורה נמצא אבנים טובות ונתעשר והוציא הוצאות מרובות לטובת האר"ץ ותקן תקנות גדולות באר"ץיע"א.

לא נוכל לדעת מהו היסוד ההיסטורי של אגדות אלה. ייתכן והן נולדו מאורח יותר, כדי לפאר את שם המשפחה, מעין שבחי הבעל שם טוב, וייתכן שיש בהן גרעין של אמת.

מתי הגיעה משפחה זו לחלב ומה מקורה ? על כך כותב צאצא המשפחה, רבי רפאל שלמה לניאדו, מחבר " בית דינו של שלמה ". בספרו " כסא שלמה " הוא מספר, שמשפחתו יצאה מן הגירוש. הוא מזכיר את שאלות ותשובות הרא"ם – רבי אליהו מזרחי (הרא"ם1435 – 1526), רב טורקי, אחד משלושת מפרשי רש"י העיקריים :

שבהם נאמר : " ואחשוב גם כן שהחכם רבי שמואל לניאדו היה אז במעמד ואיננו עתה ". הרא"ם היה משנת 1495 " חכם באשי " בתורכיה ונפטר בשנת 1526. יש להניח, שרבי שמואל הנזכר הוא סבו של " בעל הכלים " והיה אז עדיין בתורכיה.

לא נדע לבטח מי הוא אשר הגיע ראשון לחלב. אולי היה זה אביו של " בעל הכלים ", רבי אברהם, שהגיע לחלב עם בניו. רבי אברהם לניאדו זה נפטר בשנת שמ"ה – 1585, ואילו בנו, " בעל הכלים ", נפטר בשנת 1605.

לא נגזים אם נאמר, שהמשפחה הגיעה לא יאוחר מאמצע המאה השש עשרה והטביעה את חותמה על חיי הקהילה כולה, במשך יותר מעשרה דורות

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב. 

רבי שמואל לניאדו עמד בראש הקהילה ושימש גם אב בית דין. פירושיו על התורה, " כלי חמדה "\ על נביאים ראשונים " כלי יקר " ועל ספר ישעיהו, " כלי פז ". שמהם קיבל את כינויו, " בעל הכלים ", היו מפורסמים ומקובלים בחינוך הבנים ולא רק בחלב.

בצד משפחת לניאדו ישבה בחלב משפחה ותיקה, נכבדה ושלטת מן המוסתערבים, הלא היא משפחת דיין. שמה הקודם של משפחה זו היה משפחת נשיא. לפי המסורת שבידה, מגיע ייחוסה עד דוד המלך. למשפחה זו היו בחלב זכויות ושררות.

בידנו יחוס מזמן קדמון ומשנים קדמוניות, היה כל מורה צדק אשר באר"ץ הוא ממשפחת הדיין. וכל שטרי שידוכיו וכתובות…ופרוזבולות בשנת השמיטה וגביית כתובה היה כותב הדיין ההוא והוא משביע בכתר תורה לכל מי שיתחייב שבועה בדין…..

וגם היה אומר בליל יום הכיפורים " כל נדרי ", ומבדיל במוצאי שבת בבית הכנסת, ומערבי ערובי תבשילים ביום טוב על מי ששכח לערב, והיה הוא העולה לספר תורה ב " שירה " ו " עשרת הדיברות "

העוצמה הגדולה הזו של משפחת דיין לא נתבטלה בפניהם ולא מפניהם של מגורשי ספרד, שהגיעו לחלב, ואשר היו – חרף הרדיפות שסבלו – זקופי קומה ובעלי רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של יהודי מצרים וסוריה.

הייתה בין הקהילות התמודדות מכובדת. בענייני תורה, הלכות ומנהיגות רוחנית קיבלו המוסתערבים את גדולי התורה הספרדים. לא מתוך חולשה, אלא דווקא משום שהם עצמם היו בני תורה, וידעו להעריך גדולים בתורה.

לעומת זאת לא ויתרו, לא המוסתערבים ולא משפחת דיין, על כל מיני שררות וחזקות, שהיו להם מקדמא דנא.

אותה צאצא למשפחת דיין, שחי במאה התשע עשרה, הרב משה דיין, מספר לנו בהקדמה לספרו " ישיר משה, פירוש על שיר השירים, על בואם של הספרדים וזה לשונו :

         וכאשר היה גרוש אספמיא כמה מבעלי בתים לגור באר"ץ, עמדו ונחלקו ונעשו לקהל בפני עצמם. והיו מושיבין מורה צדק לעצמם לדון ולהורות להם, לגבי גירוש הספרדים לעצמם, והדיין היה דן בפני קהל קדוש מוסתערבים כמאז ומקדם….

ובמשך הזמן, נתמעטה התורה ממשפחת הדיין ולא היה בכל דור ודור אחד מהם שראוי להיות מורה הוראות בישראל, הנה כי כן שמו פניהם כל בני קהל קודש מוסתערבים, ללכת ולדון לפני מורה צדק של ספרדים….ונמשך עד הנה הדבר הזה, להיות דבר אחד לבני קהל קדוש ספרדים וקהל קדוש מוסתערבים.

לשני הקהלים היה אפוא בית דין משותף ומורה צדק אחד. ועם זאת המשיך הרב של משפחת הדיין לכתוב שטרי שידוכין וכתובות של בני קהל קדוש מוסתערבים וגביית כתובה של ספרדים ומוסתערבים…ואשר ל " שבועת התורה והבדלה ולולבים ואתרוגים והלבשת ספר תורה, למשפחת דיין עד היום הזה "

מסתבר שנוצרו נורמות קבועות, שמנעו מחלוקות, ושני הקהלים היו במין הרמוניה של שני הקהלים שהם אחד עד שנתמזגו כליל.

לסיכום המאמר : נושא הראוי לחקירה מיוחדת הוא עניין נוסח התפילה, שכן נוסח ספרד השתלט כמעט כליל, בעוד ש " סידור ארם צובה " נעלם והפך להיות ספר נדיר בעולם. לאחרונה נעשה ניסיון מעניין על ידי הקהילה החלבית בניו יורק להוציא לאור " סדר תפילות לראש השנה וליום הכיפורים כמנהג בני ארם צובה " בשנת 1970.

ברם אין כאן מהדורה מצולמת או מהודרת של מחזור ארם צובה, שנדפס באיטליה בשנת הרפ"ז – 1527, אכן, הובאו בספר אחד עשרה צילומים מן המחזור העתיק – אלא פשוט מחזור בשם " שלום ירושלים " אשר כדברי העורך " הנוסח לקוחו ממקורות מוסמכים, אשר מהם שאבו הסידורים המתוקנים " " סדר רב עמרם גאון ", סידור רב סעדיה גאון, סידור " תכלאל " ואחרון חביב, " מחזור ארם צובה " המפורסם.

למתעניינים בכתבות על " כתר ארם צובה " להלן קישור מעניין מהאינטרנט.

http://www.aleppocodex.org/hebrew/keterhome.html

סוף המאמר

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

מרביתם של חברי הקהילה הפורטוגאלית באמשטרדם במאה השבע-עשרה היו אנוסים לשעבר, או צאצאיהם של אנוסים שחזרו ליהדות גלויה וקיבלו עליהם עול מלכות שמים.

טבעי אפוא שבעיית האנוסים עמדה במרכז חוויית האונס בחצי האי האיברי, שבט נאלצו להתכחש לדתם ולעמם ולקבל למראית עין את הנצרות על אמונותיה ואורחותיה. משהצטרפו לעדת ישראל המשיכו לתת את דעתם על עצם תופעת האונס, סיבותיה והשלכותיה, והתחקו אחר משמעויותיה הדתיות וההיסטוריות

קיומו של ציבור גדול של אנוסים בספרד ובפורטוגל  בכל המאה השבע-עשרה, ובתוכו שארי בשר וקרובי משפחה של אלה שחזרו ליהדות גלויה, והמשך הגירתם של אנוסים מאותן ארצות, שיבתם ליהדות והשתלבותם בקהילות התפוצה היהודית הספרדית, הוסיפו ממדים אקטואליים וקונקרטיים לשאלת האנוסים הכאובה.

אין עוררין על כך, שלא כל האנוסים עשויים היו מעור אחד. כבר בזמנו, מייד לאחר פרעות קנ"א – 1391 -, הבחין רבי יצחק בן ששת ברפת – הריב"ש – בין אותם אנוסים ש " מאחר שנשתמרו, אף אם תחילתן באונס אחר כך פרקו עול שמים, נתקו מוסרות התורה מעליהם, ומרצונם הולכים בחוקות הגויים ועוברים על כל מצוות התורה, ולא עוד אלא שרופים אחר היהודים האומללים אשר ביניהם להעלילם, כדי להכחידם מגוי ולא יזכור שם ישראל עוד וגם על האנוסים אשר לבם לשניים ומשתדלים לצאת מתוך השמד אלה הרשעים מוסרין אותם למלכות ",לבין אותם אנוסים " אחרים שהיו יוצאים בלב שלם ובנפש חפצה מן השמד אלא שאין יכולים בידם, כי לא יספיק אשר בידם אל ההוצאות המרובות שיש להם לעשות להוציא עצמם ונשיהם ובניהן וטפם " – מתוך שאלות ותשובות הריב"ש .

בעליל נראה, שהבחנתו זו של הריב"ש תופסת גם לגבי הדורות המאוחרים, אך לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 וגזירות השמד בפורטוגל בשנת 1497, כשבעיית האנוסים החריפה בהיקפה ובממדיה.

ר' יצחק בן ר' ששת ברפת (1326- 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-        14 תלמידם של הר"ן ושל רבי פרץ הכהן

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש התנגד ללימוד הפילוסופיה, וכן לעיסוק בחכמת הנסת

עשרות תשובות על נושאים הלכתיים, הנוגעים בשאלת אנוסי חצי האי האיברי, נתחברו על ידי רבני ספרד והתפוצה הספרדית שלאחר הגירוש.

ההיסטוריון ימצא בהן חומר רב על האנוסים ובעיותיהם ועל יחסם של שלומי אמוני ישראל אליהם. אלא שאין בספרות זו, עשירה ככל שתהה, כדי לבטא את מלוא התייחסותם וגישתם של חכמי היהדות הספרדית ודבריה, ולא כל שכן של הציבור הספרדי כולו, אל שאלת האנוסים. בתשובותיהן לא נתכוונו הרבנים אלא להגדיר את מקומם של האנוסים מבחינתה של ההלכה, וזאת בשעה שנדרשו לפתור בעיות אנושיות כאובות, כגון בעיותיהן של אלמנות ועגונות, שנצטרפו לקהל ישראל והיה צורך לנתקן מכל מחויבות כלפי שאר בשריהן, שנשארו בחצי האי האיברי, על מנת לשקמן ולאפשר להן לפתוח דף חדש בחייהן.   

אף במאה השבע-עשרה מוזכרים בתשובותיהם של הרבנים " אנוסים מזרע ישראל אשר עזבו את ה' ושכחוהו לצידם של אלה מבניהם, אשר ה' העיר את רוחם ולא חדלו מלקיים קצת מצוות ואף מגלים קצת מצוות לבניהם.

הרב שאול לוי מורטירה הבחין בין שני סוגים עיקריים של אנוסים.

1 – אלה היושבים במלכויות בהן לא רק נמנע מהם לקיים את התורה אלא גם השערים ננעלים בפניהם ונמנעת מהם יציאתם.

2 – אלה היושבים במלכויות בהן לא נמנעת מהם היציאה, וניתן להם לצאת, ללא עיכוב לכל מקום שיעלה על דעתם. לשני סוגים אלה הוסיף הרב מורטירה קטגוריה שלישית , אותם בנים של עם ישראל אשר על אף היותם נוצרים בלבבם, מודים על היותם יהודים אף כי אינם כאלה, בגלל הפחד מפני העינויים והחשש מאובדן החיים, וזאת כתוצאה מחוסר אמינותו של אותו בית דין האינקוויזיציה, בו נשפך דם רב של חפים מפשע, כי בעליל הם רואים שמכריחים אותם להודות בניגוד למצפונם במה שהם אינם.

גדול מאוד היה מורא האינקוויזיציה על רבים שכבר ניתקו את קשריהם מן היהדות, אך עיון שיטתי בעדויות המרובות, שנשתמרו בתיקי האינקוויזיציה מספרד ומפורטוגל, והתבוננות בתהליך היציאה מארצות אלו של מאות רבות של אנוסים במאות השש-עשרה והשבע-עשרה ושיבתם אל חיק היהדות, לא מותירים ספק חגבי מספרם העצום של אותם האנוסים, ששמרו בחשאי על זיקתם ליהדות על אף הסיכונים החמורים שארבו להם.

על יציאתם של אנוסים מחצי האי האיברי ושיבתם אל חיק היהדות בכוחנו להשלים חומר מיצירתה של העדה הפורטוגלית האמשטארדמית מן המאה השבע-עשרה, ובפרט זו שנכתבה בספרדית ובפורטוגלית. יצירה זו נתברכה בגלויים רבים, שמן הדין הוא שהיתן עליהם את הדעת, על מנת שנעמוד על יחסו של ציבור זה לבעייתם של האנוסים.

לאור מגבלותיה האמורות של הספרות הרבנית מקבלים הגילויים האישיים והאינטימיים, שנשתמרו ביצירותיהם של בני הציבור היהודי בתפוצה הספרדית, חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה. גילויים יש בהם כדי ללמד על זיקתם הערכית האידיאולוגית לבעיית האנוסים על מרכיביה  ולהעמידנו על הקונפליקטים הנפשיים העמוקים שזיקה זו עוררה אצלם. 

ב " אגרת אפולוגטית " ( סנגוריה, צידוק והגנה ) אל חואן די פראדו – juan de prado   -, תיאר יצחק אורוביו די קאסטרו – orobio de castro – בגילוי לב ובכנות רבה את עברו כאנוס, " בספרד העמדתי פני נוצרי כי חביבים הם החיים, אך מעולם לא עשיתי זאת היטב וכך נתגלה שלא הייתי אלא יהודי. ואם שם, מול פני הסכנה ( של אובדן ) החופש, הכבוד והרכוש, ואף החיים, הייתי לאמיתו של דבר יהודי, ונוצרי רק למראית עין, הדעה נותנת שבמקום שבו מזכה אותי ההשגחה העליונה בחיי חירות, אהיה יהודי אמיתי ". בהתייחסו אל עברו ואל עברם של אנוסים מבני חוגו בספרד הוא כתב " באגרת החמורה נגד פראדו " הסתרנו את אמונתנו, ואף כי אין מחילה לעוונו של מי מסתיר את האמת או מתכחש לה, לא ידענו כולנו שחובתנו להודות בכך ".

ואכן הייתה השיבה אל היהדות מלווה אצלו, כפי שהייתה אצל שבים אחרים ליהדות, בגילויי חרטה על עברם הנוצרי ועל אורח החיים שהאונס כפה עליהם. ביטוי נרגש לרחשי לבם של החוזרים אל חוק היהדות באותם הימים נמצא בסוניטה בשם " מחוטא החוזר בתשובה " – de un pecador arrepentido -, שמחברה הוא דניאל לוי די באריוס.

לא בדמעות ( אדון ) אמחה את הכתם / המסתיר את מאורך הקדוש מן הנשמה / כי את עווני, את סכלותי החמורה / אחוש יותר אם לא אשים קץ לדמעותיי / הנני , שפל רוח, נשמע לך ומהללך / ומחפש את הדרך לישועה / בעוורוני התמסרתי לגורל האכזר / של הסילוף ששיעבדני / רחמים ( אדון ) כי מעצמי אברח / ובחסדך אשתדל לא להיות משלי / כדי לזכות בתהילה ולהיות משלך. 

הרהורי חרטה אלו על עברם הנוצרי לא מנעו מאותם יהודים מלהתייחס של האנוסים, שעדייו נותרו בחצי האי האיברי, כאל יהודים, אשר חלק להם ונחלה בתולדות האומה, בתקוותיה ובשאיפותיה. ביצירות רבות הם מכנים את האנוסים " בני ישראל " – hijos de Israel –   ישראלים – israelitas – ויהודים – judios  – ובעליל נראה, שהתייחסו אל ציבור האנוסים כאל חלק אינטרגאלי מעם ישראל.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם –

מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם –

ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

באחת השאלות, שהפנה יצחק אורוביו אל רבי משה רפאל ד'אגילר, משתקפת חרדתו לגורלם של האנוסים בעולם הבא. בשאלה זו מוגדר האנוס כ " יהודי שנולד ונתחנך בין הגויים ". על פי שיטתו של רבי משה רפאל פתוח שער הישועה לפניהם, שכן גדול חטאם של אלה שאינם מאמינים בתורה, אך מעמידים פני מאמינים ומקיימים את מצוותיה, מחטאם של המאמינים בה, אך נמנעים מלקיימה בשל חולשתם : " המחייב את התורה ומאמין בה אך נמנע מלקיימה בשל חולשתו ראוי לזעם ה'. אך אין חנינת ה' מנועה ממנו ".

זאת ועוד, אל הדרגה העליונה של אהבת אלוהים הגיעו לדידו קרבנות האינקוויזיציה, יהודי ספרד ופורטוגל, המועלים מדי שנה על המוקד, כשכל רצונם לפאר את ה' ולהוכיח את אהבתם אליו. את מותם הוא מגדיר כמוות על קידוש השם. השקפה זו לא הייתה זרה בקרב בני עדתו באמשטרדאם.

בדרמה של דניאל לוי די באריוס, " אין כוח שיעמוד בפני האמת " בהתייחסה אל אנוסי ספרד, קח דוגמה מאלה החיים בתמידות עם אלוהים, המתים על שום אהבתם אותי "

גם יעקב אבודיינטי, – abudiente – בדרשתו לזכרם של אברהם נונייס ברנאל ויצחק די אלמיידה שנשרפו על מוקדות האינקוויזיציה בקורדובה בשנת 1655, חוזר על אותו רעיון, " הללו, הוכיחו שהאהבה המושלמת לאלוהים שרויה בתוכם, משהעניקו לו את השי הגדול ביותר שבני אנוש מסוגלים לו, בהגישם את חייהם כקרבן, לכבוד שמו הקדוש, ובכך פארו את האלוהים, פרסמו את ייחוסם והכפילו את זכויותיו של העם הנבחר.

אלא שזיקה נפשית עמוקה זו אל גורלם של האנוסים, והנכונות לראותם כאבר מגופו של עם ישראל, אין פירושה התעלמות מחומרת מעשיהם היומיומיים, כשאר בכורח המציאות הם כורים ומשתחווים בפני " אלילי עץ ואבן " ומעמידים פני נוצרים. ביצירה אנונימית , שנכתבה לזכרו של אברהם נונייס ברנאל האמור נאמר.

" אל אל ישאב מכאן תקוות שווא / אותו יהודי עובד אלילים / ויחשוב שצפויה לו ברכת אל / אם אינו שומר תמיד בהקפדה / על נאמנותו לאל כפי שאתה עשית / הוא מתרחק מחסדי שמים ומטובתו הוא / הרוצה להיוושע באלילות / מתכחש לצווי התבונה / כי אינו נוטש את המנהג הגס. "

יצחק אורוביו עצמו, אף שראה באנוסים חלק מכלל ישראל, לא נעלים עין מעצם העובדה, שהם שוקעים בעודת אלילים, אשר לדעתו לא יגע ישראל כמותם מעולם.

עולה עליה בחריפותה גישתו של אברהם ישראל פירירה, ששלל כל הבחנה בין כוונותיהם הכמוסות של האנוסים לבין מעשיהם הגלויים " ובאשר להנחה  המוטעית של אלה חושבים שלב טוב וכוונה טובה דיים, אין זה כי אם מעשה ידיו של השטן, ההופך אותם לחכמים לרעתם " בקביעתו זו הוא שולל את הדעה, שהייתה מקובלת  בקרב לא מעט אנוסים, ש " כל שאין תוכו כברו וכל מעשיו הם לפנים מפחד הגויים פטור הוא מדיני שמיים "

נחלקו רבני אמשטרדם במאה השבע-עשרה בשאלת העונש הצפוי בעולם הבא לאותם אנוסים, שנפטרו מבלי לנטוש את הנצרות ומבלי לשוב בגלוי אך דת אבותיהם. הרב יצחק אבוהב דה פונסיקה, תלמידו של המקובל רבי אברהם כהן די אירירה, אשר טען, " שכל ישראל גוף אחד הם ונשמתן ממקום הייחוד נחצבה ועל זה אמרו כל ישראל ערבים זהלזה " גרס, שמה שאמרו חז"ל ש " ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא ", רצונם כי אפילו שחטא לא מפני זה יכרת לעד ולעולם מן האילן, אמנם ישראל הוא ואף על פי כן שהמיר את ה' ויבחר אלוהים חדשים, עוד ישוב להיקרא בשם ישראל על ידי הגלגולים והעונשים והכול כפי משפט הצדק כמו שביארנו ".

לעומת שיטתו של הרב אבוהב, על פיה מובטח לאנוסים, שלא חזרו אל תורת ה' , חלק בעולם הבא, וזאת לאחר שנשמותיהם תיטהרנה בגלגולים ועונשים, טען רבי שאול לוי מורטירא, כי " היא כפירה להאמין כי הרשעים החמורים האלו לא נענשו בעונש נצחי " וכי " על שקר המה בוטחים בתשועתם האומרים לא תגיע בעדנו הרעה המוחלטת בהיותו מבני ישראל " עמדתו של הרב אבוהב לא רק סותרת לדידו, את דעת הראשונים והאחרונים, אלא שעלולה היא להכשיל את האנוסים " השוקטים על שמריהם בארצות אויביהם ומדי יום ביומו כעב תעופנה וכיונים על ארובותיהם, אם ישמע הדבר הזה להם לא יצא איש ממקומו ומעשיו שהיו כך היו ואוי למי שגרם לכך " 

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

   

 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – גירוש ספרד 5555מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

  רבי שאול לוי מורטירא.

רבי שאול לוי מורטירא, נולד בוונציה לרבי יוסף מורטירא, אשר היה מן האנוסים בספרד, בצי האי הפירניאי והצליח לברוח לאיטליה, או מה שמדויק יותר בתקופה זו, לוונציה, ושם לחזור ליהדותו. בעיר זו נולד לו בנו רבי שאול.

אין יודעים את שנת הולדתו המדויקת ואולם תלמידיו, רבי משה בכ"ר יעקב בלימוטי ורבי בנימין בכ"ר יעקב דיאש פאטו, אשר הביאו את ספרו " גבעת שאול " לדפוס, כותבים כ בבואו לאמשטרדאם היה " כבן עשרים שנה במלכו עבר עלינו לשוב אל עירו גדולה לאלוקים, וניציה זה יולד שם.

שנת בואו לאמשטרדאם ידועה לנו, כי בואו קשור בהבאת ארונו של הרופא רבי אליהו דילונה מונטלטו, רופאו של הדוכס הגדול מטוסקנה, לבקשת בתו של הדוכס מריה די מריצי, אשר נישאה למלך צרפת היינריך הרביעי. עבר רבי אליהו ( גם הוא אנוס שהתגייר שמו בגווייתו פילופה רודריגס ) לפריז.

לאחר שנתקבל תנאו שיוכל לחיות בפריז כיהודי שלם. גם לאחר מותו של היינריך נשאר רבי אליהו בפריז, וכאשר היו יוצאים למסעות, היו דואגים לכרכרות וסוים מיוחדים שיוכלו להחזיר את רבי אליהו לפני השבת אם כי לפעמים נאלץ לנסוע בשבת ופרסם על כך קונטרס הלכתי.

רבי אליהו נפטר בצרפת בעיר טור בשנת שע"ו והמלכה צוותה לחנוט את גופו, כדי שאפשר יהיה להביאו לקבר ישראל באמשטרדאם. בנו של רבי אליהו, רבי משה ודודו רבי יהושע דילונה יחד עם רבי שאול הם שטיפלו בהבאת הארון, רבי אליהו נפטר בשנת שע"ו ורבי שאול " כבן עשרים " ואם כך, הוא נולד בשנת שנ"ו.

רבי שאול קיבל את תורתו בווי ניציה עד להיותו בגיל 16 ואז יצא עם רבי אליהו שהיה קרובו לצרפת אתו היה יחד עד ליום מותו בימים בהם היו הרופאים כידוע גם למדנים גדולים. פירושו של רבי אליהו לפרק נ"ג בישעיהו שנכתב בפורטוגזית נותר בכתבי יד רבים ואף נדפס תרגומו לאנגלית.

רבי שאול הצעיר עשה רושם כה רב באמשטרדם עד שקהילת " בית יעקב " הפצירה בו להישאר בעיר " והרימוהו בחור מעם לדרוש להם על פי ה' מדי שבת בשבתו, בחרו דרכיו ויושיבוהו לראש בישיבתם רבת יעשרנה זה הים גדול ורחב ידיים ושם הפיץ מעינותיו חוצה להשקות קהילת קודש מכני עליון למרחקי ארץ " כעדות תלמידו. יחד עם רבי יוסף פרדו ורבי יצחק עוזיאל, הוא עמד בראש העדה.

השפעתו של רבי שאול הייתה גדולה על הקהילה שהתפתחה במהירות רבה ושימשה מרכז לכל האנוסים שחיפשו דרך לשוב ליהדותם. בהשפעתו נוסדו מוסדות חסד והוא כיוון את דרכיהם.

די באריוס תיאר בשירו " אגרת להולך בדרכים עקלקלות " המכוון ללא ספק לאנוס שטרם חזר ליהדות, את תלישותם של האנוסים הן מן החברה היהודית והן מן החברה הנוצרית.

 " בעיני עם אחד אינך אהוד / על שום התרחקותך ממנו / והשני, אינו רואה אותך נאמן / כי ראה אותך מעמיד פנים. לכן אין בפי המשורר אלא עצה אחת ויחידה, מן העולם הזה, תצא מנצח, אם לפני מנוחת המוות תחזור אל החופים הקדושים " עזוב את האשליות ההדורות / ואז תזכה לבטח, לאור האמת / ברקיעים היהודיים / חזור לבית אלוהים / ובלב אוהב,

ואכן רבים ובלתי פוסקים היו מאמציהם של היהודים הפורטוגלים להחזיר את האנוסים אל חיק היהדות. בעדותו בפני האינקוויזיציה במדריד ב 15 במאי 1635, תיאר בפרוטרוט אסטיבאן די אריאס די פונסיקה, את הדרכים להחזירו אל דת ישראל.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחייאינקביזיציה 0002ם בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

            בפמפלונה פגש את מיגל פרינאדיס די פונסיקה, פורטוגלי, תושב שהיה באותו זמן בבורדו ועתה שמע שהוא יושב במלכות ספרד בעיר קאדיס. הוא נטל אותו עמו לעיר בורדו, בדרך ולאחר שהגיעו לעיר הנ"ל שכנע אותו שיזנח את דת אדוננו ישו הנוצרי ויעבור לדת משה, שהיא דת אמת ובה ייושע. בדברים אלו ובדברי השיכנוע, שהשפיעו עליו הנ"ל, ד"ר דוארטי אנריקס, שנפטר, אחיו מיגל גומס בראוו.

ספק אם יכולים אנו לסמוך על כל פרטי העדות האמורה, שכן אנוס זה אמר את דבריו לאחר שחזר לספרד מרצונו וביקש לטהר את עצמו ולהציג את התייהדותו באמשטרדם כמעשה שנכפה עליו בניגוד לרצונו. אך אין ספק, שי בדבריו ללמדנו על המאמץ הקולקטיבי של הציבור הפורטוגלי באמשטרדם, ואף של אותן עדות של האנוסים, שנתרכזו בדרום צרפת וטרם חזרו ליהדות גלויה, להחזיר תועים אל תורת משה.

נראה בעליל, שהציבור היהודי הפורטוגלי החשיב מאוד את מילתם של האנוסים וראה בכך מחד גיסא סימן לכנות כוונותיו של האנוס לשוב לדת ישראל ומאידך גיסא אמצעי למנוע את חזרתו את ארצות האלילות, שכן גילוי מילתו עלול היה לסכן את חייו בהן אך יש ואף נשלחו מוהלים אל ספרד עצמה כדי להכניס לבריתו של אברהם אבינו, על אף הסכנות הכרוכות בדבר.

חלק ניכר מיצירתם הספרותית של יהודי אמשטרדם היה מיועד לשרת את המאמץ הציבורי האמור, להחזיר את האנוסים אל תורת ישראל.

יצירות אפולוגטיות שונות, שכביכול לא באו אלא לסתור את טענות הנצרות נגד היהדות, היו מכוונות אל ציבור האנוסים, ובעיקר אל אלה מביניהם שעזבו את ספרד או העדיפו להישאר בדרום צרפת או אנטוורפן, הרחק מהפיקוח של האינקוויזיציה, ולהמשיך לחות שם במסורת הקתולית. בצורה נרגשת פנה רמ"ר ד'יאגילר אל אנוסי באיון ואמר, " נוסו נוסו בחיפזון מבבל זו ובואו למצוא תרופפה לתשועתכם, כי ברצונכם תלוי הדבר ובכוחכם לעשות זאת. 

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

יצחק אורוביו טען, כאמור, שבספ

בל נהיה כה אכזרים ובגלל עניין כלשהו בנכסים שאינם בני קיימא, או מתוך חרדה לאבדם, נסכן את העיקר. כל שבידיו חייב האדם למסור למען תשועת נפשו, כדבר מלך סדום, אשר על אף היותו עובד אלילים אמר " תן לי הנפש והרכוש קח לך " ( בראשית יד כא )

אנו נוהגים להפך ואומרים לאויבינו : קחו את הנפשות והבו לנו את הרכוש. הסיבה חהשרותם של אלה היושבים באותם מקומות, אינה נובעת, כידוע לנו, מהעדר רצון טוב ואמיתי, אלא מחוסר יכולת להשיג בשכלם את ( חומרת ) החוב המוטלת  עליהם…."

לבו דואב על אלה מבני עדתו, שעזבו את חוף המבטחים ולאחר שכבר חזרו אל חיך ישראל וחונכו ביהדות – " הולכים לחפש את תקנתם באלילות " תופעה זו שהגיעה בזמנים שונים לממדים ניכרים, הדאיגה את קברניטי הקהילה הפורטוגאלית, אשר בשנת 1644 תיקנו תקנה, שחייבה את כל אלה מבני הקהילה, אשר לאחר שחזרו אל " ארצות האלילות " שבו לאמשטרדאם, לעלות בפני התיבה ולבקש מחילה קבל עם ועדה ואסרה עליהם לשמש בכל תפקיד ציבורי בקהילה בארבע השנים הראשונות לאחר שובם.

אין ספק, שיחסם של היהודים הפורטוגאלים באמשטרדאם לאנוסים היה דו ערכי : מחד גיסא לא הטילו ספק בשייכותם לכלל ישראל, ולא זו בלבד אלא שלנשרפים על מוקדות האינקוויזיציה הועידו מקום לצד קדושי ישראל מכל הדורות.

אך מאידך גיסא לא היו מוכנים להשלים עם הישארותם של האנוסים בחצי האי האיברי או במקומות אחרים, שבהם לא יכלו לחזור ליהדות גלויה, וסירבו למצוא צידוק כלשהו למעשיהם של אלה היושבים ב " ארצות האלילות " ומתמידים ב " עבודת האלילים " הנוצרית.

גם הנמלטים מחצי האי האיברי, אשר הצטרפו לקהל ישראל, לא הצליחו למחות במחי יד את הכתם שבעברם : רק " על ידי חרטה עמוקה " – כותב אברהם ישראל פרירה – " אמלט מן הכזבים בהם שקעתי. אך אוי לי ! כה טבועים הם בישותי…שבקושי אוכל להשתחרר מהדעות המסולפות שהדריכוני "

עשה שימוש בתבונה ובכוח הרצון, ואם כבר הצלחת לברוח מסכנת האינקוויזיציה ובאת לעבוד את ה', התנער מחולשת הדעת, כי זו תדון אותך לא למאסר של מאות בשנים, שבהן צפויים לך עונשים ועינויים שהקשה בהם יהיה הסתרת ה' את פניו ממך "

התשובה מבטלת את רוע הגזירה. האנוס החוזר אל חיק התורה – מצווה עליו לחזור בתשובה שלמה ולראות בה את מטרת חייו. הדעת נותנת, שתנועת התשובה העצומה, אשר שטפה את קהילת  הפורטוגלים באמסטרדם בשנת תכ"ה – 1665, בימי התעוררות השבתאית, שורשיה בחתירתם של האנוסים לשעבר לכפר על עוונותיהם מן הזמן בו חיו כנוצרים.

ביצירתם הספרותית של יהודים אלה מצויה גם השקפה על מקומם וייעודם של האנוסים בתולדות ישראל. יצחק אורוביו, בבואו לסתור את טענות הנוצרים בדבר דחיית אלוהים את בני ישראל, בשל סירובם לקבל את בשורת ישו, מעלה טענה נגדית :

וייתכן שבגלל מספרם הרב של בני העם הזה, שהפרו את הברית שכרתו עם אלוהים וקיבלו את הנצרות האפיפיורית, סובלים הם ( היהודים ) מגלות מתמשכת זו, שכן משפחות יהודיות אין ספור הצטרפו אל הכנסיה האפיפיורית בכל הדורות ואין מנזר בספרד שבו לא יימצאו צאצאי יהודים, וכן בין הכמרים, ואפילו בין האינקוויזיטורים עצמם.

כולם מוצאם מהאומה הזו או קשורים בה. וכן גם אצל כמעט כל המשפחות בפורטוגל ואצל רבות בצרפת ואין ספור באיטליה…כל עוד יתמידו בנים כה רבים של העם היהודי באלילות זו, ימשיך העם לסבול מתלאות הגלות.

ומאחר שעד לעצם היום הזה, רבים הם בני ישראל העובדים לשיקוצים המאוסים והטמאים של האלילות הנוצרית ומקיימים את מנהגיה המתועבים, מי יעז לטעון שהעם הזה לא ראוי לכל הסבל המכביד עליו ולא אחראי, כולו, לעוון הממושך הזה ?

אין ספק שדברי אורוביו מכוונים בראש וראשונה לאנוסי חצי האי האיברי. הללו משמשים אות וסימן לקיומה והמשכה של העבודה הזרה אצל היהודים, ואין הוא היחיד המחזיק בהשקפה זו. היא מצויה בכתביהם של כמה מבני עדתו, אשר ראו כמוהו בעצם תופעת האנוסים את התגשמות הקללה " ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן " ) דברים כח, לו ).

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30