ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים

עמוד 1 מתוך 3123

ממזרח וממערב-כרך ראשון-מאמרים

 

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

זד. שנים מתבצעת באוניברסיטת בר־אילן בתמיכתה של קרן הזכרון למען תרבות יהודית תוכנית מחקר של תולדות היהודים בארצות המזרח. התחלנו במיפתוחה המדעי של ספרות השאלות ותשובות המהווה את המקור העיקרי ועתיר התוכן, בשביל תולדותינו באיזור זה. בעבודת נמלים של צוות חוקרים צעירים הוכנו מפתחות לעשרות רבות של קבצי שאלות ותשובות, ועתה החלנו בפירסום חומר זה בסדרה, שקראנו לה ״עזרי מחקר״ ושתפקידם להקל את עבודתו של חוקר תקופה זו על ידי הכנת כלים ראשוניים. רשימה (לא־מלאה) של המקורות שעובדו עד כה ניתנה בחוברת הראשונה של אותה סדרה: רשימת הישובים היהודיים במזרח ובמגרב במאות הט״ו—י״ז. ואף כי היא מרשימה כשלעצמה בהצביעה על הקבצים של שו״ת שעליהם עברנו, היא מוכיחה גם כי עדיין נותרו קבצים רבים וחשובים המחכים להכנת מפתחות ערוכים ובדוקים, שיקלו על השימוש בהם.

בד בבד עם התקדמותה של עבודת המיפתוח ניגשנו לעיבודו המדעי של החומר שהצטבר לצרכי מחקרים שונים. הקובץ הראשון בתחום זה היוצא כעת, ייחודו בשני דברים: הוא מבוסס כולו על המקורות שעיבדנו, והוא פרי עמלם של פרחי מחקר, שהשתתפו בעבודות ההכנה של המפתחות ועתה זכו להשתמש לפחות בחלק מעמלם. אכן מבחינה מסוימת הקובץ הוא מנחת ביכורים של צוות, כדברי הנביא: איש את רעהו יעזרו (ישע׳ מא; ו).

הזנחת המחקר ההיסטורי של התקופה העות׳מאנית באזורי התיישבותם של הבאים מאירופה הנוצרית גרמה לסילוף התמונה של החברה היהודית במזרח. תפ­קידם של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה ובהבאים אחריו לחקור את תופעות המפגש והעימות בהיסטוריה שלנו בארבע שכבותיה העיקריות:

אופיה של יהדות המזרח ולעומתה זו שבמגרב, יהדות אשכנז ולעומתה יהדות ספרד, גרם להיווצרות ארבע יחידות חברתיות ותרבותיות נבדלות זו מזו. סגולתו המיוחדת של עמנו היא שגם בתנאים אלה הוא שמר על אחדותו. עמים אחרים שחיו בתנאים דומים התפלגו והתפצלו ללאומים שונים, עויינים ואויבים זה לזה. בעם היהודי לבש עימות זה צורה שונה.

למאמר אחד יש נגיעה ישירה לתופעת ה׳גורנים׳, ממגורשי ספרד שהתיישבו מלכתחילה בליוורנו, ומשם עברו רבים מהם לאפריקה הצפונית. למחקר ה׳גורנים׳ במגרב קיבלנו מענק מהזרוע למחקר בסיסי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שיאפשר לנו להעמיק בבירור חברה זו.

בקובץ נכללו גם שני מאמרים, החורגים במידת־מה מהתוכנית הכללית. הם רמז לעובדה שאנו מקדישים תשומת לב רבה לתקנות החכמים ולתקנות הציבור החל מתקופת הגאונים, וזאת כדי לחשוף את המסגרת התחיקתית והארגונית שבהן פעלו הקיבוצים היהודים בתפוצות, ולעמוד מתוך התקנות שהותקנו על הצרכים שהזמן גרמן. עבודה זו נעשית בתיאום עם המחלקה לתלמוד שבאוניברסיטה, שבה נחקרות תקנות חז״ל, ועם הפקולטה למשפטים, וזאת כדי למצוא תופעות מקבילות או חורגות בתחיקה האוטונומית הכללית. אנו מקווים לפרוש בקובץ הבא יריעה רחבה יותר של מחקרים בתחום זה.

פתח דבר

פירסום כ״י מונה מספר לר׳ סעדיה שוראקי בידי פרופי ג. ב״ע צרפתי, ושל הסיכום העברי של כתאב אנס אל־גריב ותפסיר ספר יצירה לר׳ יהודה ן׳ מלכה בידי פרופי י. וידה שיצאו לפני זמן־ מה מוכיחים, כי הצלחנו למשוך למעגל מפעלינו חוקרים, שאינם קשורים במישרין בעבודתנו היום־יומית.

אכן יש צורך להכשיר כוחות מדעיים צעירים, כדי להדביק את הפיגור הרב במחקר תולדות היהודים ותרבותם במזרח במשך אלף השנים האחרונות. אמנם מותר לציין בסיפוק רב כי ההתעניינות בענ׳ף זה של מחקר עברנו, גוברת בזמן האחרון. אבל יחד עם זאת עלינו להיזהר מפני בזבוז הכוחות והאמצעים המעטים העומדים לרשותנו על־ידי כפילות במחקר, וכן מפני עבודה חובבנית למחצה.

אנו חייבים תודה לכל אלה, שבהבינם את משימתנו עזרו וממשיכים לעזור לנו בהגשמתה. פרופ׳ מ׳יצ קדרי בהיותו יו״ר ועדת המחקר היה הראשון שתמך בהפ­עלתה של תוכנית המחקר, והוא ממשיך במשימה זו כרקטור האוניברסיטה. פרום׳ י. גילת כראש המחלקה לתלמוד, וכעת דיקאן הפקולטה למדעי היהדות והרוח, וכן פרופ׳ א. אנקר, דיקאן הפקולטה למשפטים, מטים אוזן לפניותנו בעניינים שבתחום סמכותם. ברור שקיים שיתוף פעולה הדוק עם פרופ׳ נ• קצבורג, ראש המחלקה לתולדות עם ישראל. השתתפותה של קרן הזכרון במפעלינו הועלה כבר בראשית דברנו.

היתד, כוונתנו לפרסם קובץ זה לקראת חנוכה תשל״ד. באה מלחמת יומ־הכפורים ושיבשה את התוכניות. אחדים מהמשתתפים בקובץ נקראו לשרות בצה״ל ולא היה הסיפק בידם לקרוא את ההגהות האחרונות. אגו מודים לגב׳ לאה בורנשטיין, שעזרה לנו להתגבר על קושי זה.

ב״ה בר־אילן, בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל״ד.

בשם גראנה או הגורנים (Grana או Gornim) מכונים יהודי ליבורנו שבאו לגור בעיר תוניס במאה ה-16 והמאה ה-17. קראו להם גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi) או יהודים נוצרים (Ebrei Cristiani).  היה להם סטטוס חוקי כמו למוסלמים ומעמדם עלה על זה של היהודים ילידי המקום. הגראנה לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה, עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

קשריהם עם יהודי המקום

תחת שלטונו של הביי המוסלמי של תוניסיה, אשר מונה לתפקידו על ידי האימפריה העות'מאנית, לאחר גירוש הזרים מצפון אפריקה בשנת 1574, חיו שתי קהילות יהודיות בתוניסיה, אשר השתלבו בחיי הכלכלה של המדינה החדשה:

  • התוניסאיים (Touansa), המקומיים, אשר כונו כך בניב יהודי-ערבי.
  • הגורנים (Gornim), המהגרים, שמוצאם מהעיר ליבורנו מאיטליה.

התוניסאיים כינו את הגורנים בשם גראנה (Grana). הקהילות גרו באזור אחד, חרת אל יהוד (Harat-al-Yahud) ולגורנים היה שוק משלהם בשם סוק אל גרנה (Suq-al-Grana).

קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, הייתה בדרך כלל עשירה יותר והיא כללה סוחרים אמידים ובעלי תרבות שהמשיכו את קשרי המסחר שלהם עם איטליה ועם ליבורנו.

במאה ה-18 חלה התדרדרות ביחסים בין הקהילות: המקומיים והמהגרים. היהודים המקומיים, התוניסאיים, התרעמו על זכויות היתר של המהגרים מליבורנו, הגורנים, אשר היו חופשיים לנהוג כמו המהגרים מאירופה: ללבוש בגדים אופנתיים מאירופה ולא כמו יהודי המקום שחויבו ללבוש בגדים, שניתן שאיפשרו זיהויים כבעלי מעמד נחות מהמוסלמים. בסופו של דבר, התוניסאיים סירבו להתפלל יחד עם הגורנים וגירשו אותם לחדר צדדי בבית הכנסת. בשל כך החליטה קהילת יוצאי ליבורנו להפרד מהקהילה היהודית המקומית. הגורנים בנו לעצמם בית כנסת, בית קברות ובית דין מחוץ לתחום האזור היהודי, חרה אל יהוד. בתור יוצאי אירופה הם לא היו חייבים לגור באזור היהודי המיוחד.

הפעולה שגרמה לערעור היחסים בין הקהילות הייתה החלטה הגורנים להקים בית מטבחיים משלהם. בשיטה הקיימת ברבות מתפוצות ישראל, על מכירת הבשר היה מוטל מס למימון הוצאות הקהילה ומתן סיוע למעוטי היכולת. הקמת שחיטה נפרדת פגעה קשות בהכנסות הקהילה של יהודי המקום. מה עוד, שגם יהודי המקום העדיפו לקנות את הבשר מהגורנים ובכך העלו את חמת ראשי הקהילה המקומית אשר ראו בכך אי אמון כלפיהם בנוסף להפסד ההכנסה למימון פעולות הקהילה.

בשנת 1741 החליטו התוניסאיים להכריז חרם על חבריהם שקונים בשר באופן קבוע מהגורנים. החרם לא בוצע והרבנים של שתי הקהילות החליטו על חידוש שיתוף הפעולה ביניהם. הסכם בעניין זה נחתם ביום שבעה באב, שנת התק"א (יולי 1741) על ידי הרבנים של שתי הקהילות, ובראשם ר' אברהם טייב, הוא "באבא סידי". לאחר מותו של הרב טייב, נתמנה לראשות הקהילה הרב יצחק לומברוזו שהמשיך את מדיניותו של קודמו

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

הוחלט כי החלוקה לקהילות תהיה כדלקמן: עם קהילת התוניסאיים, המקומיים, ימנו כל היהודים שמוצאם מן הארצות המוסלמיות. עם קהילת הגורנים ימנו כל היהודים שמוצאם הוא מן הארצות הנוצריות. חלוקה זו כללה את כל האביונים הנודדים שצריך היה להאכילם או להשיבם למקום מוצאם וכן את קבורתם בעת שהלכו לעולם. החלוקה הייתה כה קשה עד כי היהודים חילקו את בית העלמין שלהם לשני בתי קברות מחולקים על ידי קיר.

בעת החדשה

בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת 1824 אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד (פרנס) נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה.

על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין (ישראל בנימין, "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים: ר' דוד קטורזא, ר' יוסף לומברוזו, ור' דוד בונאן.

ב-1881 הפכה תוניסיה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1899 הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הנסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח – כל ישראל חברים בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה.

נוהגי הגורנים

הקשרים המסחריים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו בתוניס לא הצטמצו בקשרים מסחריים. היות שלא היו כמעט נישואין בינם לבין יהודי המקום הם נאלצו לנסוע לעיר מוצאם על מנת למצוא שידוכים.

כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בפיזה באוניברסיטה הנדסה ורפואה

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-פורים שני

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

פורים שני

פורים שני היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו בתוניס מראשית המאה ה-17.  תוניסיה מספר על מאורע שאירע לרב הסוחר ידידיה בן נחמן מיכאל בי"ב בשבט תק"ב (1742) שודד התנפל עליו והכהו מכות רצח. לאחר שניצל כתב מגילה בשם "מגילת ידידיה".

במגילה הוא מספר על נס ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות" כי ראו ברעש רמז על ג' פשעים: ריב, עריות, שבועת שקר. לזכר המאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת לוורנו את יום כ ב' בשבט ליום צום ותענית. הדיין ר' מלאכי בר יעקב ה הן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה ". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות.

היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792) – בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו "), במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה…" (חלק ב' סימן י"א עפ)

תרומת הגורנים

תרומתם של הגורנים ליהדות תוניסיה ולארצות המגרב בכלל, הייתה רבה. לא זו בלבד שקהילת הגורנים הייתה מעורבת מאוד בתחום המסחר והכלכלה, אלא שגם בתחום הרוחני והדתי היא הביאה לתוניסיה את הזרמים הגדולים של המחשבה הספרדית.

תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה, היא אומנות הפיוט הספרדית. אומנות זו טופחה ואומצה בחום על ידי יהדות זו, עד שיצרה לה סימנים משל עצמה, אולם תרומת הפיוט הספרדי לא נמחתה ממנה עד היום הזה.

ברם, תרומתם של היהודים הליוורנזים לא נבלמה במנהגי המסורת בלבד – מתוכם יצאו אנשי רוח משכילים רבים, בהם עיתונאים, רופאים ופעילים פוליטיים. בתחילתה של המאה העשרים המשיכו היהודים הליוורנזים לשמור באדיקות על זיקתם לאיטליה. הם השתקעו בערי החוף של תוניסיה בעיקר, רובם בעיר הבירה תוניס, ויתרתם בערי החוף – ביזרט, סוס וספאקס. הם למדו בבתי ספר איטלקיים ובסיום לימודיהם יצאו ללימודים באוניברסיטאות באיטליה ולמעשה היו הראשונים בהתמערבות הקהילה היהודית בתוניסיה.

בחלוף השנים, וככל שהמדינה התוניסאית התמערבה, עם קרבתה ועם הפיכתה למושבה חשובה של צרפת, הוסיפו בני הקהילה יוקרה וכבוד לעילית היהודית בתוניסיה בשל ידענותם והשכלתם האירופאית.

הקשרים עם איטליה

הקשרים של הקהילה האיטלקית בתוניסיה עם איטליה ארץ מוצאם, היו טובים. התוניסאים ממוצא איטלקי הגנו עוד בסוף המאה ה-19 על האינטרסים האיטלקיים בתוניסיה. הם נהנו מהזכות שניתנה לנתינים האיטלקיים להעביר את אזרחותם האיטלקית מאב לבן ולעסוק בתוניסיה בכל המקצועות החופשיים ולהקים בתי ספר ומוסדות עזרה. לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הניחו כמו שאר יהדות איטליה, ששלטונו החדש של הדוצ'ה ישרת את האינטרסים האיטלקיים. הם גם לא יכלו לעמוד בלחץ האדיר של הקונסוליה האיטלקית להציג אהדה כלפי המשטר החדש והם אף חששו כי הסתייגות ממנו תביא לנידויים ולחרם מצד האומה האיטלקית. לפיכך נפוצה בין יהודי הגורני התופעה של תרומה למען הצבא האיטלקי שיצא לכבוש את אתיופיה ואף נטילת חלק בלגיון הזרים שהיה מורכב ברובו מאיטלקים תושבי ארצות חוץ.

בזכות נאמנותם זו של הגורנים הם זכו לתפקידים ברשויות האיטלקיות ובקונסוליות. בשנות השלושים של המאה העשרים היו לליוורנזים נציגים בתוניסיה: במועצה המינהלית של הבנק האיטלקי – בנקה איטליאנה די קרידיטו (Banca Italiana di Credito), במועצת המנהלים המקומית של העיתון ליוניונה (L'Unione) ובהנהלת מוסדות צדקה ובאגודות תרבותיות.

לקראת סוף שנות ה-40 של המאה ה-20 החלה להתגלות ההתנגדות למשטר הפשיסטי. בקהילת הגורנים היו גרעינים קטנים אך בעלי השפעה של הבונים החופשיים, הסוציאליסטים והאנרכיסטים. כתגובה חלה ההתעוררות האנטי פאשיסטית לאחר שצעירים יהודים הגיעו אל הקומוניזם, וניסו להגשים בפועל את האידאולוגיה שלהם באמצעות התנגדות של ממש למשטר הפאשיסטי כפי שקבע אותה האינטרנציונל הקומוניסטי השביעי. הם נתנו את תמיכתם לליגה האיטלקית לזכויות האדם והיו היזמים העיקריים של הבטאון לאיטליאנו די תוניסי (l'Italiano di Tunisi) שהחל להופיע באוקטובר 1936. הקונסוליות האיטלקיות גינו את התנועה וכינוה "תנועה של בוגדים". הפשיסטים אף החלו במאבק אלים בפעילים בתנועה שבמסגרתו נרצח הפעיל מיצ'לי, אולם הבטאון האנטי פאשיסטי המשיך להופיע.

קהילת הגראנה הוכתה בתדהמה של ממש כשהחיל הדוצ'ה מוסוליני את חוקי הגזע שאסרו עליהם ללמוד במוסדות חינוך ציבורי, יסודי, תיכוני וגבוה. הם לא יכלו עוד להחזיק משרה ממשלתית וזכויותיהם ברכוש תעשייתי וחקלאי הופקעו. גם הנישואין המעורבים נאסרו עליהם ולמרות שהיהודים ממוצא תוניסאי היו רחוקים מארץ המוצא של הגזרות, הם נפגעו קשות מפרסום החוקים שלמעשה נידו אותם מכל קשר לאומה שאהבו כל כך.

לאחר חוקי הגזע פחת באופן משמעותי מספר היהודים שביקשו להתאזרח כאיטלקים. הקשר לאיטלקיות כמעט ונעלם, מאידך, הפעילות האנטי פשיסטית בתוניסיה של קהילת הליוורנאים גברה. הם הקימו עיתון יומי בשם איל ג'יורנלה (Il Giornale) אשר בו בלטו כותבים והוגים יהודים אינטלקטואלים שלחמו בלהט כנגד השלטון הפשיסטי.

לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה ופחתה ההתבדלות הליוורנזית, בני הקהילה חברו לארגונים הציוניים ולתנועות הנוער ככל צעירי הקהילה היהודית, הנישואים המעורבים הלכו ונתרבו ולמרות הבדלי המעמדות היכרים בזכות הבלטותה של הקהילה הליוורנזית בחיי המסחר ובמקצועות החופשיים בתוניסיה, הרי שהציונות והאידאולוגיה הציונית הביאו להטמעות ממשית של קהילה זו ביתר בני הקהילה היהודיים, כשבראשי התנועות הציוניות עומדי בני הגורני בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית המקומית

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב - כרך א

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

קראתי לדבר מסה היסטורית חברתית,מאחר שאיני מביא בהם אזכורים ( חוץ ממקומות שאני מביא דברי מקור כשלונו ), אסמכתאות וסימוכין לדעות שאני מביע. אמנם הן בחלקן בגדר השערות, שאפשר להסיק על סמך תהליכים דומים בארצות ובזמנים אחרים. כוונתי להרחיב את הדיבור על הנושא הנרמז בכותרת, ואז אביא גם את האפאראט המדעי במלואו.

עיקר מטרתה של המסה כאן, להתוות בקיצור נמרץ את הקווים הכלליים לרקע ההיסטורי חברתי של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה, העוסק בהיבטים אחדים בחיי החברה היהודית בתקופה העותמאנית, כלומר החל מהמאה הט"ו לספירה ועד המאה הי"ט בקירוב, וכן למאמרים שיתפרסמו בעתיד בקבצים הנמצאים בהכנה, וירחיבו את הנושא לתחומים אחדים.

עם כיבוש העותמאנים של שטחים עצומים באסיה, אירופה ואפריקה מתחיל פרק חדש בתולדות עמנו, שלא זכה עדיין להתעניינות מדעית, שלה הוא ראוי מכל הבחינות. לעומת התופעה המתבלטת במאות הקודמות של הגירת יהודים מרצון או מאונס מהמזרח למערב, גובר עתה זרם הגירה בכיוון הפוך, מהמערב למזרח.

תופעה לא פחות חשובה הוא המפגש בין מהגרים ועולים מהמערב ובין היהודים הוותיקים ה״תושבים״ במזרח, לאחר מאות שנים — לפעמים רבות וקשות — של ניתוק כל קשר ביניהם. בשל עובדה זו נוצרים מצבים ומתגבשים עימותים, שיש להם דמיון רב למה שמתרחש בחברה היהודית בימינו במדינת ישראל ואף בתפוצות. עם זאת ברור, שמבניה של יהדות המערב אינו אחיד ומגובש. קיימים בה הבדלים רבים בכל הקשור לערכי תרבות ואף לדעות בענייני אמונה ודת, וזאת על רקע התפתחויות שעברו על חלקים שונים ממנה. אולם עוד יותר גדול השוני באופיים של הקיבוצים היהודים במזרח בינם ובין עצמם, שהתבלט בתקופת המפגש ואף התחדד כתוצאה ממנו. השוני בין ״עדות המזרח״ (כפי שמכנים אותן בימינו) היה גדול ועמוק מזה שבין עדות המגורשים והעולים מהמערב, אף כי מודעים אנו היטב לפער שהיה קיים במאות הט״ו והט״ז דרך משל בין מגורשי ספרד ופורטוגאל הנוצריות ליהודי פולין המזרחית והונגריה, ״האשכנזים״, נושא שעליו נרחיב את הדיבור בהמשך.

בשל ריבוי העדות במזרח, שהיו בשטחים שבין גבולות הודו המערביים (של ימינו) ועד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי ולמן הונגריה ורומאניה בצפון ועד לתימן ודרומו של חצי־אי ערב, עלינו לצמצם את המסה במסגרת השטחים שנמצאו בשלטונה של קיסרות העות׳מאנים, בני הגזע התורכי, מוסלמים־סונים, במשך תקופה של ארבע מאות — חמש מאות שנים, ההל במאה הט״ו ועד לראשית המאה הכ'. מבחינה חברתית ודתית יש להכליל באזור זה גם את מארוקו, אף כי לא הצליחו נסיונותיהם של העות׳מאנים במאה הט״ז להשתלט עליה, כפי שקרה לארצות אפריקה צפונה מזרחה למארוקו — כולל מצרים.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

חילות הסולטאנים, של אלה שמגמת התפשטותם היתה לארצות המזרח ושאכפו את שלטונם בשיטות כיבוש שונות במישרים ובעקיפים על רחבי אסיה ואפריקה, נעצרו דווקא במארוקו השסועה במלחמת אחים. אמנם הם חדרו לפנים הארץ, אבל נהדפו עד לגבול המפריד בקוויו הכלליים עד זמננו בין אלג׳יריה למארוקו. השלטון העות׳מאני על רומליה (האזור האירופי של הקיסרות), על אנאטוליה (אסיה הקטנה), שעל שתיהן משלו לפני־כן במשך כאלף שנים בקירוב הביזאנטים (נוצרים — אורתודוקסים), ועל הארצות באסיה ובאפריקה, שנמצאו מימי כיבושי הערבים תחת שלטון ערבי־מוסלמי, הטביע את חותמו על האוכלוסיה כולה ועיצב את דמותה מבחינות חברתיות וכלכליות מסוימות, אולם לא השפיע עליה כל השפעה תרבותית ניכרת.

הדברים אמורים במיוחד כלפי היהודים שאפילו לשונם התורכית של השליטים היתה ונשארה זרה להם במשך כל התקופה, עד שהתחילו ללמדה בימי הרפובליקה התורכית. אכן רחבה מסגרת זו, המקיפה ארצות ואזורים שבהם ישבו עמים בעלי מורשת תרבותית עשירה, ושבה נמצאו עדות יהודיות, שישיבתן בהן נעוצה בימים הרחוקים לפעמים אלפיים שנה מהכיבוש העות׳מאני, על כל הכרוך בזה מבחינת דיפרנציאציה חברתית ולשונית. אי לזאת צימצמנו את סקירתנו לאותם אזורים, שבהם התחולל המפגש בין היהודים שבמזרח ובין אלה שהגיעו מהמערב; מהגרים, מגורשים ועולים כאחת. גם בשל היבט זה נכנסת מארוקו למסגרת הדיונים, ויוצאות ממנה עיראק ותימן, שאליהן לא הגיעו באותם הזמנים יהודים מהמערב. נימוק נוסף לצמצום זה היא העובדה שלעיראק היה מעמד מדיני מיוחד, וחי בה מיעוט מוסלמי־ שיעי ניכר, בעוד שבתימן שלטון הסולטאנים העות׳מאנים היה רופף ולמעשה היו שולטים בה האימאמים, ראשי כת הזידים־השיעים.

ב

אמנם עיון בקורותיהם ובמבנה החברתי־תרבותי של היהודים התושבים במזרח שחיו באותה מסגרת כפולה של הקיסרות ושל נהירת וריכוז היהודים מהמערב, מלמד אותנו כי גם זו לא היוותה חטיבה אחידה, מגובשת והומוגינית. עברנו ההיסטורי בארצות שמהן הורכבה הקיסרות, הרכבן של השכבות בחברה, השוני בארגונה, הנהגתה הדתית והחילונית, גרמו להבדלים רבים ויסודיים בין התפוצות השונות. אלה לא ניטשטשו במרוצת הזמן, וזה בשל אופיו המיוחד של השלטון העות׳מאני, שכאמור היה חסר תוכן תרבותי מגבש ומלכד, כגון זה של התרבות היוונית־הלניסטית, הרומית, הערבית־מוסלמית, האירופית־הנוצרית.

בולט במיוחד השוני שבין החברה בחלקה האירופי (רומליה) והאסיאתי (אנאטוליה וסוריה) של האימפריה העות׳מאנית, לזו שבמגרב האפריקאני. אנו מודעים היטב לשוני שבין החברה היהודית במערב לזו שבמזרח, אבל בדרך כלל מכניסים את היהדות במזרח למכנה משותף אחד, כאילו לפנינו חטיבה חברתית ותרבותית אחידה. יש מלכתחילה לסלק דעה זו, המתהלכת בעם היהודי והמקובלת אפילו על מלומדים, היסטוריונים וחוקרים בתחום מדעי החברה.

היא קנתה לה שביתה בשל שתי סיבות: העובדת החמורה כשלעצמה, שתולדותיה של חברה זו ותרבותה — במיוחד בתקופת עשרת היובלות האחרונים, אינם ידועים — מאחר שלא נחקרו עדיין די צרכם. אי לזאת, בעיני רבים השוני בין העדות ה ״ססגוגיות״ המרובות במזרח הוא רק עניין של פולקלור והווי מקומי, המצטמצם ללחנים, ריקודים, מנהגים בימות חול ובמועדים, וכי בסופו של דבר שרירה הגושפנקה שנטבעה בימינו ״הספרדים ועדות המזרח״. בעקבות זאת באה הטעות האופטית, כאילו אלה ואלה מהווים חטיבה אחת שלעומתה עומדים לכאורה ׳׳האשכנזים״, כלומר היהודים תושבי אירופה הנוצרית. הקבלה מוטעית זאת היא הסיבה השניה לדעה המוסכמת שהזכרנוה. במיוחד יש להצביע על הקוטביות בין שני האגפים: המזרחי, יהדות רומליה ואנאטוליה מצד אחד, והמערבי, יהדות המגרב, מצד שני. ליהדות ארץ־ישראל, שהיא מבחינה היסטורית הצעירה באזור, מאחר שהיישוב התחיל להתחדש בה רק במאות הי״ג—ט״ו, נועד בשל קדושתה של הארץ מקום מיוחס, המחייב דיון בפני עצמו. מיוחד גם מעמדה של יהדות מצרים, שמימי הגאונים ועד לתקופת הרמב׳׳ם וצאצאיו שימשה גשר בין המזרח (בבל־עיראק וסוריה) ובין המגרב (מתוניסיה מערבה).

מימי האיובים והממלוכים עולה מצרים למעמד מדינה ראשונה במעלה במערכת המדינות באזור ומשום כך היא נעשית גם מרכז יהודי חשוב ועצמאי בזמנם של הרמב׳׳ם ומשפחתו. במאות הט״ו—ט׳׳ז זכו המהגרים מאלג׳יריה ״המערביים״, למעמד נכבד בחברה היהודית, שעלה על זה של ״המוסתערבים״, הוותיקים בארץ. ביניהם בולטת משפחת שולאל, הנגידים האחרונים במדינת הממלוכים. אבל כאחת מהווה מצרים גם מעין חיץ מדיני בין שני הקטבים, ארצות אנאטוליה וביזאנטיון באגף המזרחי והאגף המגרבי. עיקר חשיבותה לשמש ארץ מעבר לארץ־ישראל בשביל העולים מהמגרב, שזכו למעמד עצמאי בתוך האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל, ואלה שעלו מהצפון (איטליה ואירופה המרכזית— ׳׳האשכנזים״) ומספרד. במרוצת הזמנים התנוונו העדות היהודיות בארץ הנילוס. מצבן הכלכלי, החברתי והמדיני הורע ומספר הנפשות בה הצטמצם בראשית המאה הי״ט לאלפים אחדים. אכן השתלשלות זו בגורלה של יהדות מצרים מחייבת דיון מיוחד ונפרד, ולכן נרמז אליה כאן רק אגב אורחא, במשפטים אחדים.

השושלת האיובית הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצריםסוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וערב הסעודית. מייסד השושלת הוא אַ‏יוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב

הממלוכים (בערבית: ביחיד: مملوك ברבים: مماليك; פירוש המילה: "נרכש", "נקנה") היוחיילים עבדים שהופיעו לראשונה בשירותם של הח'ליפים של בית עבאס. במהלך שקיעתה של שושלת זו התפשט השימוש בממלוכים גם בקרב שושלות מוסלמיות-אזוריות. הממלוכים הצליחו אף להקים ממלכות עצמאיות משלהם במצרים, בהודו ובאזור בגדאד.

הממלוכים השפיעו רבות על ההיסטוריה של האימפריה המוסלמית וסיפקו השראה גם לצבאות אחרים, דוגמת היניצ'רים של האימפריה העות'מאנית, שגויסו בשיטת הדוושירמה.

בעקבות כל האמור למעלה יתרכז הדיון בשני נושאים: א. השוני בין שתי חטיבות אלה בינן לבין עצמן. ב. השוני ביניהן ובין יהדות המערב ״ספרדים״ ו״אשכנזים״ כאחת — כלומר תיאור המצב הסטאטי והדינאמי בזמן המפגשים בין המזרח ובין המערב. אולם לצורך בירור וחיפוש פתרונות או הצעת השערות לא נוכל לפעמים להימנע מהפלגה לאזורים אחרים ולרדת לנבכי תקופות קדומות בהיסטוריה שלנו. ממילא הדיון יגרור אחריו גם הסקת מסקנות ועיון בהשלכות שהיו לעימות זה גם בשביל זמן מאוחר, ואף למפגש בין המזרח ובין המערב בדורנו ובימינו ממש.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

 

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

נפתח ב״צילום״ החברה היהודית היציבה במזרח בימי המפגש הראשון עם המערב. על מנת להבין את המצב באותם הזמנים יש לראשונה לעקוב אחר חוט השני של רציפותם ההיסטורית של התושבים היציבים ושל קווי ההתפתחות היסודיים. את ראשיתו של חוט זה, במדד. שנודעת לו חשיבות אקטואלית יש לאתר לפעמים בעבר הרחוק באלף, באלף וחמש מאות שנה ואף יותר, מימי המפגש.

למן הימים, שארץ־ישראל באה תחת שלטון זר, והיהודים התחילו מאונס או מרצון להתפזר בתפוצות, נודעת חשיבות להשפעת המשטר החברתי, המדיני והתר­בותי ששלט על היהודים בכל תחומי החיים. אי־אפשר היה להינתק מהשפעה זו ולכן אסור להתעלם ממנה. אבל מצד שני אין להגזים בחשיבותה, בשל אופייה המיוחד של החברה היהודית. עלינו להיות מודעים, כי בתחומי שלטון האסלאם, השפעות אלה בלטו בשטחים מסויימים יותר מאשר באזורים הנוצריים.

אי־אפשר להרחיב כאן את הדיבור על תופעה זו ויש להסתפק בקביעת עובדת־יסוד שאין מערערים עליה, כי הקרבה בין עקרונות היהדות ובין האסלאם גדולה מזו שבין היהדות לנצרות. אף בסביבה חסרת ערכים תרבותיים עצמאיים — דרך משל באזוריה הפנימיים של אפריקה הצפונית — השפעה זו לא היתה נטולת משמעות חברתית. לעומת פעולתם של כוחות חיצוניים אלה, שעל כורחם היו צנטריפוגאליים, יש להדגיש את קיומו של הכוחות הצנטריפיטאליים, שפעלו למען ליכודם של היהודים כיחידה מגובשת, בעלת אופי מיוחד, שעיצבו וגיבשו את רציפותה ההיסטורית של החברה היהודית. נוסף על כוחה המלכד העצום של הדת היהודית יש להצביע על שלושה גורמים: א, צורות השלטון העצמי, שהתחילו להתפתח בארץ־ישראל ובגולה. ב. מצוות ישוב ארץ־ישראל. ג. הרגשת יציבותה ואף שרשיותה של החברה היהודית במזרח, שלא ינקה מאגדות בלבד, כפי שנפוצו באירופה בימי הביניים לצרכים אפולוגיטיים, אלא מעובדות ומסורות מבוססות, שיש להן על מה להסתמך, כפי שמוכיחים ממצאים אפיגראפיים, ההולכים ומתווספים ומאירים פרקי זמן, שהיו מכוסים אבק דורות רבים.

נתחיל בסקירת המשטרים החברתיים. יהדות בבל (היא עיראק בתקופה הערבית־ מוסלמית) היוותה מימי קדם גוש חברתי מגובש בעל משטר דואליסטי, אריס־ טוקראטי־אוליגארכי ותיאוקראטי, בהנהגתם של ראשי הגולה וראשי הישיבות. מסעי הכיבוש של הערבים — המוסלמים לא חוללו שינויים מהפכניים במבנה החברה היהודית. העדות היהודיות, שבאו תחת שלטון הכליפים הצליחו לשמור על צורות ארגוניהן, שנוצרו בתקופות הקודמות. אפילו ההגבלות שהוטלו עליהם (ועל הנוצרים) בתנאי עומר המפורסמים (מס הגולגולת, איסור הקמת בתי־כנסיות וכו׳) יש לראותן כהמשך של מסורת חוקים וגזירות של השלטונות הרומיים והביזאנטים.

הכליפים הסכימו — לפחות בשתיקתם — להנהגה המורשתית של בית דוד וזו של ראשי הישיבות בבל־עיראק, שבה ישב אז רוב בניינה ורוב מניינה של האומה. שקופה למדי המגמה באגרת רב שרירא גאון (הוצי רב״ם לוין עמי 101), המדגישה הכרתו של עלי אבן אבי טאלב (נושא בתו של מוחמד, הכליף הרביעי והאחרון בשורת ארבעת הכליפים ״הישרים״, הראשונים) במנהיגותו של ראש הישיבה בעיראק. וכן ברורה הכוונה להסתייג מהנהגתם של הגאונים, בסיפורים שנפוצו אז על בוסתנאי ראש הגולה, שהשיא לו עומר בן אל־ח׳טאב (הכליף השני) לאשה אחת מבנותיו של מלך פרס האחרון, בעוד שהוא עצמו לקח לו בת אחרת לאשה. בסיפורים אלה הושקע גם רמז למעמדו המדיני הרם של ראש הגולה וגם להכרתו על ידי השלטון המוסלמי. אמנם משטר דואליסטי זה גרם לפעמים לחיכוכים בין ראשי הגולה לגאונים. לפעמים היתה גוברת סמכותו של ראש הגולה ולעתים זו של הגאון. אולם למעשה התאים משטר זה לאופיו של העם היהודי והוא התפתח בתקופה המוסלמית גם מחוץ לעיראק.

שונה היה המשטר בארץ־ישראל, שבה מאז התקופה הרומית מאוחדת היתה  הסמכות הדתית והחילונית בידו של הנשיא, וכן יש לשער נשאר המצב בתקופה הביזאנטית, אף כי משרת הנשיאות בוטלה באורח רשמי. הידיעות המעטות שהגיעו אלינו על מצבם של היהודים בארץ־ישראל לאחר כיבושה בידי הערבים־המוסלמים ועד למסעי הצלב מאשרות, כי בידי ראש הישיבה, (שכונה אף הוא בתואר גאון, כדי שלא יהא נחות בתוארו מזה של ראשי שתי ישיבות בבל החשובות) מרוכזות היו כל סמכויות ההנהגה של העם היושב בארץ. להלן נראה, כי ריכוז כל הסמכויות ביד אחת, בין אם היא הזרוע ״החילונית״ ובין אם היא ״הדתית־רוחנית״, אירע לפעמים גט מחוץ לארץ־ישראל, הן בתקופה זו והן בימי השלטון העות׳מאני.

כאן וכאן מוסדות עליונים אלה לא נבחרו על ידי העם באופן חופשי. משרות הנשיא בארץ־ישראל וראש הגולה בבבל היו מורשתיות בקרב משפחת בית־דוד ואלה נקבעו רק מביניהן. בימי השלטון הערבי היתה משרת ראש הישיבה (הגאון) בארץ־ישראל עוברת בירושה בקרב בני משפחות אחדות, שהיוו את הסנהדרין בת שבעת החברים. החברים בסנהדרין היו עולים בדרגת השיבותם עד שהגיעו למשרות ״השלישי״, אב [הישיבה] (הוא ״השני״) וראש הישיבה [הגאון] (הוא ״הראשון״) — אם זכו לאריכות חיים בנסיבות מתאימות.

הערת המחבר – שיטת עליה כזו בחשיבות נשתמרה במבנה בתי־הדין במארוקו עד זמננו. בעלי ״השררה״

(והתפקידים המורשתיים) בהם, מתחילים בסופרי בית־הדין, ואף למטה מזה, עולים לחברות בבית־הדין כממלאי מקום ולאחר מכן כחברים ומסיימים כאבות בית־הדין.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

יהודי בבל

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

גם בבבל־עיראק היו מגיעים למשרות הנכבדות בישיבה, כולל זו של הגאון, בזכות ייחוס־אבות, עליה בדרגה ואף בירושה, כשהבן יורש משרה רמה — אף של גאון. רב סעדיה בן יוסף הפיוטי, מגדולי הגאונים בבבל והמפורסם ביניהם כחוקר הוגה דעות, הוא היחיד שבא מן החוץ ואף מארץ אחרת, וזכה לעמוד בראש ישיבת סורא.

  בבבל ובארץ־ישראל לא קם מערער על סמכותם של העומדים בראש ההנהגה לייצג את האוכלוסיה בפני השלטונות המוסלמיים, למנות דיינים במחוזותיהם, לדאוג לצרכי ציבור, להטיל מסים כדי לקיים את משרותיהם ואת הישיבות ולקבל נדבות בשבילן. סמכותם השתרעה גם על העדות שייסדו המהגרים מארצות אלה, שעברו אל מחוץ לתחומי סמכותם הטריטוריאלית, קשה להפריז בחשיבות השפעתם הרוחנית והמוסרית של המוסדות המרכזיים הללו על התפוצות בארצות רבות.

אלמלא מפעלם של הגאונים שתרם רבות במישרים ובעקיפים לרציפותן של העדות היהודיות באותן הארצות שעמהן באו במגע הדוק, ספק אם האומה היהודית היתה ממשיכה ללכת בדרך קיום המסורת בכל התנאים, ולהגיע לתקופה, שבה נמצאו כלים חדשים להחזיק ברציפות הרוחנית וההיסטורית של העם. הוכחה שלילית לכך הם תולדות הקראים, קורות הכזרים ושל קבוצות גרים או מתגיירים קטנות אחרות, שנעלמו והיו כלא היו, מאחר שדחו את המסורת החיה והמתחדשת, או — אולי שלא באשמתם — נותק הקשר אתה.

אכן הכרעות הגאונים בענייני דת ודין היו מתקבלות בעולם היהודי כהלכה שאין להרהר אחריה, וההכרזות עליהן היו נעשות ברוב עם ובטכס חגיגי. אולם לא מכל מקום יישוב היו נשאלות שאלות ולא לכל אתר היו מגיעות התשובות.

אין להניח כלל ואין למצוא אף רמזים קלושים לכך, שלרשויות העליונות המוכרות של החברה היהודית, שישבו בבגדאד היתה האפשרות בידם להתערב בענייני חולין, כפי שהם נרקמו מדי יום ביומו ביחסים עם השלטונות המוסלמיים העליונים בארצות שונות, אף במדינות שלא ניתקו את קשריהן הרופפים עם הכליף בבגדאד: הגנה על מעמדם של היהודים, תשלומי המסים השונים, וכו' וכו'. לראשי הגולה, ששמם הלך לפניהם כסמל וכזכר למלכות בית דוד, לא נודעה למעשה כל השפעה על החברה היהודית שמחוץ לתחום שלטונם הבלתי־אמצעי של הכליפים. 

יש להודות על האמת שהתפארה שב״מלכות בית דוד״ והגדולה שבתורת הגאונים לא היה בהן כדי ליצור את המסגרות הארגוניות בשביל התפוצות, שלא יכלו מסיבות שהמרחקים והזמנים גרמון לעמוד בקשר מתמיד וקבוע עם בגדאד. אבל גם בארץ־ישראל ובעיראק התעוררה בעייה זו בכל חריפותה עם התמוטטות השלטונות המוסלמיים עוד לפני מסעי הצלב, פלישות שבטי התורכמנים ולאחר מכן המונגולים, שגרמו לירידה חמורה של העדות בעיראק וסוריה ולחורבנן בארץ־ישראל. כנזכר למעלה נותרה באותם הימים לפליטה העדה במצרים, שהחל מימי הרמב״ם וצאצאיו, הנגידים במצרים, שמרה על חוט הרציפות של ההנהגה הרוחנית והחילונית במדינת הממלוכים, מצרים והארצות הכפופות לשלטונה.

אולם התמונה הכללית של ירידת העדות היהודיות במרכזיהן הקדומים, בבל־עיראק ופרס, היא קודרת ומייאשת. תנאי חיים אלה נתנו את אותותיהם במשך דורות רבים. הם גרמו שבימי המפגש בין היהדות במזרח ובין הגלים של מהגרים, מגורשים ועולים שבאו מהמערב, לא היה לעדות בעיראק ובפרס שום חלק בהתעוררות, שהקיפה את העדות מערבה להן• אמנם הן שמרו על מורשתן התרבותית ואף המשיכו בפיתוחה — אולם פרקים אלה עדיין סתומים בשבילנו.

במקביל לתיאור ההתפתחויות באזור המוסלמי עלינו לסקור את המצב בקרב העדות שנשארו בגבולות הקיסרות הביזאנטית לאחר שהערבים ניתקו ממנה שטחים גדולים באסיה ובאפריקה. וזאת מכיוון שלאחר שמונה־תשע מאות שנה באה מדינה זו על כל קהילות ״הרומאניוטים״ (כפי שכונו התושבים היציבים), והמהגרים שהגיעו אליה מאשכנז ומאיטליה, תחת שלטון מוסלמי של התורכים־העותימאנים. זה קרה בעיקר במאה הט״ו. אי לזאת בזמן המפגש בין המזרח ובין המערב כל העדות היהודיות בקדמת אסיה והבאלקאנים מאוחדות היו במדינה אחת, שאליה צירפו הסולטאנים החל מראשית המאה הט״ז ועד מחציתה עוד שטחים בסוריה וארץ ישראל, בחצי־אי ערב, ובכל אפריקה הצפונית מנחל מצרים ועד לבא מארוקו (של ימינו). 

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

הירשברג

אבל לא ראי זה כראי זה, כפי שכבר הוסבר ועוד יוסבר להלן. אין אנו משופעים במקורות פנימיים על היהודים בקיסרות הביזאנטית ונער יספרם (מגילת אחימעץ, מסעות ר׳ בנימין מטודילה, קטעי תעודות ותשובות). בכל זאת יש להסיק מאלה המצויים בידינו, כי בדרך כלל נשמרו צורות הארגון העדתי, כפי שהן התגבשו בימי רומא. הדגשת מעמדה המכריע של ״ראשות״ הקהילה, הנתונה בידי יחיד או חבר עיר המורכב משלושה אנשים, שייתכן ונתמנו על ידי השלטון, רומזת אולי לשלטון אוליגארכי. בנוגע להרכב האוכלוסיה מציין ר׳ בנימין, כי הקהילה בארמילו (בבאלקאנים), מורכבת משלוש עדות: א. אנשי ויניציאה, פיזה וגיבואה; ב. סוהרים  הבאים ממדינות שונות; ג. יציבים. לכל עדה ראש משלה, ואחד מהם קרוי פרנס.

תקנות העדה בקנדיאה, שאמנם היתה אז תחת שלטון ויניציאה ושנתקנו החל מהמאה הי״ג ועד המאה הט׳יז, מוכיחות, כי קיים היה ארגון מסודר וחוקי, שנהנה מאוטונומיה מלאה. לא רחוקה ההשערה, כי כזה היה גם המצב במרחבי ביזאנטיון. מתן זכויות למושבות הסוחרים הזרים ומגמת חיזוק האוטונומיה של גופים מאורגנים, מוסדות עירוניים וכניסייתים היה באימפריה הביזאנטית תופעה כללית, המסתמנת כבר במאה הי"א.

תלמידו האלמוני של ר׳ עובדיה מברטינורו מספר, שבאיי הים, שעל פניהם עבר בדרכו מוויניציאה לארץ־ישראל מצא קהילות גדולות ״רק לא בפאמאגוסטה״. הידיעות שמוסרים לנו ר׳ אליהו קפשאלי (״דבי אליהו״) ור׳ אליה מזרחי, על פעולתו של הרב משה קפשאלי, רבה של עדת קושטא בסוף ימי הביזאנטים ובתחילת הכיבוש העות׳מאני, המוכר על ידי שלטונות המדינה, מאשרות את העובדה של קיום ארגון עדתי מוצק. בדומה למדיניות הערביים בימי צמיחת האסלאם והתפשטותו, שלא לפגוע בארגוניהן הפנימיים של עדות החסות — היהודים והנוצרים — השלימו הכובשים העות׳מאנים עם קיומה של אוטונומיה נרחבה, שנהנו ממנה המוסדות העדתיים והדתיים — במיוחד בשטחים, שאוכלוסייתם לא היתה תורכית־מוסלמית.

נציין, שמבחינה דתית־רוהנית וארגונית עמדו הרומאניוטים בקשרים עם חכמי אשכנז — וזאת באמצעות העדות שבאיטליה הצפונית ובאיים שהיו תחת שלטון ויניציאה, ומהם קיבלו בין היתר את מנהג הסמיכה לרב ומורה הוראה. בהגיע מגורשי ספרד לערי רומליה מצאו בהן שתי עדות: הרומאניוטים והמהגרים שהגיעו מאשכנז. לגיבושן של עדות אלה גרמו ללא ספק קיומה של עדת קראים, חשובה וגדולה למדי במדינה זו. היהודים יוצאי איטליה התיישבו בדרך כלל במקומות שהיו תחת שלטון ויניציאה (ד״מ האי כרתים).

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

קראתי לדבר מסה היסטורית חברתית,מאחר שאיני מביא בהם אזכורים ( חוץ ממקומות שאני מביא דברי מקור כשלונו ), אסמכתאות וסימוכין לדעות שאני מביע. אמנם הן בחלקן בגדר השערות, שאפשר להסיק על סמך תהליכים דומים בארצות ובזמנים אחרים. כוונתי להרחיב את הדיבור על הנושא הנרמז בכותרת, ואז אביא גם את האפאראט המדעי במלואו. 

לכאורה נראית סבירה ההשערה על רציפותה וארגונה של החברה היהודית באגפו המזרחי של האזור. לא כן הדבר לגבי אגפו המערבי. הבעיה העיקרית מתמקדת בשאלת רציפותן של העדות באפריקה, שנרדפו על ידי המייחדים (במאות הי״ב־י״ג), וגורלן כמאה־מאתיים שנה לאחר מכן, כשלכאורה שותקה כל פעילותן הרוחנית והארגונית — כלומר עד המאה הט״ו. יש להניח שאילו לא היו קיימים תאים עצמאיים — ולו צנועים ביותר — בטרם בוא הפורענות, לא היה בכוחם של האברים המדולדלים והמנותקים להחזיק מעמד בימי צרה ומצוקה.

ואמנם נשמרו במקורות מאוחרים, מימי התגבורת מהמערב הספרדי שהגיעה במאות הי״ד—ט״ז, עדויות ברורות על קיום עדות יהודים באזורים נידחים בפנים המגרב. כלומר קיימת שורה של נקודות מָסוף, ועתה עלינו לחפש את התחלתן, כדי לקשור את חוט הרציפות מראשית התהוות העדות הנידחת ועד ימי המפגש עם המהגרים מספרד הנוצרית, כי הרי במאות הט״ופאס 2—ט״ז נמצאת ספרד רובה ככולה תחת שלטון נוצרי.

הכתובות היהודיות מראשית הסה"נ, ששרדו בקיריני, מלמדות אותנו, שהפוליטוימה, כלומר ארגון המושתת על יסוד אתני והנהנה מזכויות פוליטיות אוטונומיות, שהיווה את המסגרת של כל קיבוץ אתני במצרים בימי התלמיים, המשיך להתקיים בקיריני גם בימי שלטון רומא. על סמך ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות ספרותיות מימי הקיסרים הרומיים של המאות הראשונות לסה״נ יש להסיק בוודאות, כי גם אז נהנו היהודים מאוטונומיה מוכרת — אם כי מבוקרת—על ידי השלטון. לא היתה זו זכות שהוענקה ליהודים בלבד, כי ממנה נהנו גם גופים מוניציפאליים — ובמיוחד אותן הערים, שנוסדו על ידי הקיסרים. כידוע התאונן טרטוליאן, סופר הכנסיה באפריקה בימי הקיסרים הפאגאנים, הראשון שכתב את דבריו בלאטינית, כי לדת היהודית מעמד מוכר בקיסרות. ברור שעם נצחונה של הנצרות זכתה גם הכנסיה להכרה רשמית ולמעמד אוטונומי נרחב.

מסתבר, כי מעמד אוטונומי זה של העדות היהודיות נשמר בכללו גם בימי השלטון הביזאנטי, אפילו בארצות הרגישות מבחינת המאבק הדתי, כגון ארץ־ ישראל ואסיה הקטנה. הקמתם ואחזקתם של בתי־כנסת מפוארים באותה תקופה מעידה על מציאות יותר נוחה לעדות היהודיות, מאשר עלולים אנו להסיק לכאורה על סמך תקנות ההגבלות והדיכוי, שהוצאו אז. דווקא מכלל הלאו: האיסורים שהוצאו בדבר הקמת בתי־כנסיות חדשים, לימוד תורה שבעל־פה וגזירות דומות, החל מימי יוסטיניאן (527—565) ובמשך מאות שנים אחריו, אתה למד על ההן. לאחר פרקי זמן של רדיפות היו באים ימים יותר שקטים של חופש דתי מוגבל. אפילו.הריסת בית־ הכנסת בבוריון (קירינאיקה) על ידי בליסר, מפקד חיל הכיבוש ששלח יוסטיניאן לאפריקה (533), אינה הוכחה מכרעת למגמת דיכוי כללית, כי היא נעשתה בסערת מלחמה.

שרדו רק ידיעות מקוטעות על מה שהתרחש באזור זה למן הכיבוש הביזאנטי ועד לראשית המאה חט׳ לסה״ג, כלומר פרק זמן של שלוש מאות שנה. והוא הדין— כפי שכבר ציינו — לגבי מה שקרה כאן החל מימי רדיפות המייחדים ועד המאה הי״ד, כלומר כמאתיים שנה בקירוב, חסרים לחלוטין מקורות יהודיים ממצים. שלא כמצב באגף המזרחי, שעליו עמדנו במה שקדם, עלינו להסתפק ברסיסי רמזים. עם כיבושיו של יוסטעיאן לא פסקת ה״נוכחות״ היהודית ורציפותה אפילו באזור החוף, שהיה תחת שליטתם הבלעדית של חביזאנטים, יש עדויות ספרותיות לא״ יהודיות, כי בימי הרקליוס (610—641) נמצאו יהודים באפריקה הצפונית והוא גזר עליהם גזירת שמד. בימי רדיפות הוויזיגוטים בספרד במאה הזי עברו יהודים רבים את המיצרים ונמלטו למגרב.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

אין מקום לפקפק באמיתות דבריהם של סופרים ערביים המזכירים את התיישבותם של יהודים בקירואן זמן קצר לאחר היווסדה (בפאס 2מחצית השנייה של המאה הז'). אולם לא נמצאה תשובה לשאילה מהיכן באו והתלקטו אנשים אלה!־ אין להניח שהם הגיעו מבבל, מארץ־ישראל או ממצרים, והקרוב והמתקבל על הדעת, שאלה היו פליטי הגזירות של הרקליוס וקודמיו, שנמלטו לפנים הארץ, לחבלים המדבריים, אשר שם זרוע השלטון לא יכלה להשיג אותם, בתחילת המאה הטי מגיע אלינו הדם של אנשי אפריקה באגרתו של פירקוי בן באבוי תלמיד־תלמידו של רב יהודאי גאון. מדברי הכיבושין שלו, בהם הוא מוכיח את הנמענים, יש להסיק כי יהודי אפריקה היו שולחים תלמידים לישיבת ארץ־ישראל, ואלה היו מביאים עמהם ״מנהגי שמד״ — כפי שפירקוי בן באבוי מכנה אותם — הנוהגים שם. כלומר בראשית המאה הט׳ יש עדות לזיקתם של יהודי המגרב לארץ־ישראל ולישיבותיה, ולפי שעה אין הם נזקקים לישיבות בבל.

אולם החל מאותו פרק זמן מתהדקים הקשרים בין קהל קירואן (אפריקה) ובין גאוני בבל. נדמה שבניגוד לדעה המקובלת לא גדל בעקבות זאת מספרם של המהגרים מעיראק שהתיישבו באפריקה הצפונית. ר׳ נחום בן יוסף החזן הברדאני הוא האישיות היחידה שרישומה ניכר במקורות ספרותיים מימי הגאונים ושהתיישב באפריקה הצפונית — לפחות לזמן מה. אמנם נזכרים ״זקני בבל״ בקירואן, אבל בחליפת המכתבים הערה ובתשובות המרובות של הגאונים שנשלחו למגרב נעדר כל רמז לקהילות הבבליים (״עיראקיין״), שהיו מצויות בערי סוריה, ארץ ישראל ומצרים, והן מאורגנות בבתי כנסיות לפי מוצאם. עובדה זו אומרת דרשני.

זיקתם של חכמי המגרב ובתי־הדין של קהילותיו לישיבות בבל ולתורתן היא מן המפורסמות. אולם אין כל רמז בספרות התשובות הענפה, שהיתה בידי גאוני בבל סמכות כלשהי למנות את הדיינים בבתי־הדין או להשפיע על הסדרים הפנימיים בישיבות. גט סמכותה של ההנהגה הרוחנית בארץ־ישראל לא השתרעה על בתי־ הדין במגרב. אין אנו יודעים כיצד ועל ידי מי הוסמכו החכמים לשמש דיינים וראשי בתי־הדין. הרי אין לראות בתארים אלוף, סנהדרא רבא, הרב הראש וכדו׳ יותר מאשר תוארי כבוד ויקר, שהיו מעניקים ראשי הישיבות לפקידים, כלומר הממונים מצדם ואישים מכובדים אחרים, שדאגו לצרכיהן של ישיבות בבל וארץ־ישראל. הסמכות היחידה וללא ספק החשובה ביותר שבידי הגאונים לגבי חו״ל היתה סמכות התורה, וזו השתרעה על מחן תשובות והכרעות בענייני דת ודין. אף אם נקבל את ההשערה הנראית רחוקה, שרב האי הוא שהעניק לנגיד קירואן תואר זה, לא ממנו קיבל רב אברהם בן נתן ועמאן את הסמכות המעשית להיות נגיד בתוניסיה, כלומר העומד בראש כל היהודים בארץ — ולייצג אותם לפני השליט המוסלמי.

ר׳ אברהם בן דאוד (עמי 51 בהוצאת ג, כהן) מספר כי ב׳׳גליון״ (כתב מינוי), שמסר המלך השאם השני, קורטובה סוף המאה הי/ לחצרנו יעקב בן ג׳ו היה כתוב ״שנשאו על כל קהלות ישראל, שיש מן סגלמאסא עד נהר דויירה, שהיה קצת מלכותו ושהוא שופט את כלם ושהוא רשאי למנות עליהם כל מי שירצה ולקצוב כל מם וכל פרעון שעליהם. והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לובשי פסים והרכיבוהו במרכבת המשנה ונקהלו כל בני קהל קורטובה מנער ועד זקן וכתבו לו הסכמה בנשיאות וכתוב בה: משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך וכו׳ ״. לפני כן (שם, עמי 48) מתאר הראב״ד את בואו של ר׳ משה בן חנוך (אחד מ״ארבעת השבויים״) לקורטובה, וכיצד הציע ר׳ נתן הדיין לאנשי עירו למנות את ר׳ משה לדיין עליהם. משני התיאורים יש ללמוד משהו גם על דרך מינוים של הנגיד ושל הדיינים במגרב האפריקאני, ומתקבל על הדעת שהנוהג היה דומה כאן וכאן: השליט המוסלמי היה ממנה איש שהיה בשירותו — כרופא או כיועץ — לנציגם של היהודים בחצרו והיה מטיל עליו תפקידים שונים בעדה היהודית — כולל מינוי דיינים. אגב זאת יש להזכיר, כי בבבל ובארץ ישראל היה מסמכותם של ראשי הישיבות וגם של ראשי גולה למנות את הדיינים שברשויותיהם. נדמה כי בהעדר נגיד היד. הקהל ממנה את הדיין *. מכל מקום ברור, שאם בימיהם של רב שרירא ורב האי בפומבדיתא ור׳ שמואל בן חפני בסורא לא היה המגרב כפוף למרותם מבחינת מינוי מנהיגיו החילוניים והדתיים, על אחת כמה שאין להניח כי נשתנה המצב בימי חולשתן של שתי הישיבות, ובמיוחד לאחר ירידת סמכותן הרוחנית של הישיבות בבבל ובארץ־ ישראל. כורח המציאות אילץ חכמי המגרב הספרדי המובהקים ומוכרים במאות הי״א—י״ב, כגון ר׳ יוסף בן מיגאש, תלמידו של ר׳ יצחק אלפאסי, לחדש את מנהג הסמיכה של תלמידים הראויים להיות דיינים ומורי הוראה (אבל לא לתפקידים אחרים, שהיו כלולים בסמיכת חז״ל) ולשגרם למארוקו—שבה לא נמצא כפי הנראה רב וגדול בתורה, שתהיה לו האוטוריטה לסמוך חכמים. מתקבל על הדעת, שבאותו פרק זמן התחילו במגרב כולו להתקין תקנות מתוך מאמץ להסדיר עניינים הטעונים הסכמת הקהל. ייתכן שגם דרך מינויו של ר׳ משה בן חנוך וגם חידוש הסמיכה (המוגבלת כאמור להוראה ולפסיקה בדיני ממונות) יסודן בתקנות והסכמות כאלה. מכל מקום מתוך ספר השטרות של ר׳ יהודה אל־ברג׳לוני משתקפת יהדות המגרב כחטיבה חברתית בעלת משטר חברתי ותרבותי עצמאי — ולא גרורת האגף המזרחי. אמנם בשל מיעוט המקורות ואף העדרם בשביל פרקי זמן או חבלים מסויימים, נוכל לפי שעה רק לשער השערות על מהותה של חברה זו, המבוססות על מקורות ספרותיים מאוחרים או על הקבלה עם הידוע לנו מאזורים אחרים— אבל כאמור נרחיב את הדיבור על זה בדיון מיוחד. כאן נרמוז רק כי המקורות הספרותיים הם פרי עטם של חכמים, פליטי קנ״א שהתיישבו באלג׳יריה או צאצאיהם עד המאה הט״ז, כלומר מימי המפגש באגף המערבי, שהוא בעל אופי שוגה מזה. שבמזרחו של האזור.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

עם עלייתם של המייחדים לשלטון באפרי

קסאר אולאד אסולטאן

קסאר אולאד אסולטאן

קה ובספרד נותקו לזמן־מה הקשרים הרוחניים והמדיניים ההדוקים, שהיו קיימים בין שני הקיבוצים באפריקה ובאנדלוסיה (ספרד המוסלמית), שרק מיצרי הגבראלטאר הפרידו ביניהם. הקיבוץ באפריקה נשאר לכאורה ללא מנהיגים, כי בהתאם לקריאתו של הרמב״ם באגרת השמד (הקרויה גם ״אגרת קידוש השם״) לנטוש את ארץ השמד ולבקש מקלט בארץ שלא נוהגת בה גזירה זו, עזבו רבים את מארוקו והתפזרו בתפוצות. אלה שלא היה הסיפק בידם לצאת כליל את ערי מארוקו, נמלטו דרומה אל ההבלים הגובלים עם הצחרה. לעומת זאת פנו היהודים מאנדלוסיה ברובם המכריע צפונה, אל המדינות הנוצריות, שנחלצו בכל עצמתן הגוברת והולכת למלחמת ״הריקונקיסטה״, כיבושם מחדש של השטחים שהיו עדיין בידי המוסלמים. המהגרים והפליטים היהודים מאנדלוסיה היוו במלחמה זו בני־ברית רצויים שעסקו בפיתוחן הכלכלי של המדינות הנוצריות בספרד, ולכן היחס אליהם היה חיובי. אמנם גם בקרב יהודי ספרד הנוצרית הוותיקים עדיין ערים היו רגשי הקרבה והמורשת המשותפת עם אחיהם במגרב האפריקאני, ומיד עם חלוף שלטונם של המייחדים נקשרים מחדש הקשרים הכלכליים, המדיניים והרוחניים בין שני הפלגים — וזאת בעידודם של המלכים הנוצריים, המשתמשים ביהודים, יודעי השפה הערבית והתנאים המדיניים באפריקה הצפונית, כסוכנים דיפלומאטיים, שתפ­קידם למלא שליחויות ומשימות שונות במגרב. מתעוררת גם תנועת הגירה דו־סטרית: משפחות ממארוקו מוזמנות על ידי שליטי ספרד להתיישב בארצותיהם וניתנות להן זכויות מיוחדות, ויהודים מאיי הבאליארים וגם מיבשת ספרד עוברים אל ערי הנמל שבחופיו הדרומיים של הים התיכון. וכך מתחדשות העדות במקומות, שנטשו אותן בימי הרדיפות. העדויות על תנועה זו אינן מרובות והן נשמרו ברובן בארכיונים של המדינות הנוצריות והכנסיות, ובמיעוטן בספרות השאלות ותשובות.

אין בידינו אפילו אומדן גולמי של מספר הפליטים, שעזבו את ספרד ואת מאיורקה בימי רדיפות קנ״א, ומצאו מקלט במגרב. מכל מקום נדמה שהוא לא היה רב ומסתבר שהסתכם במאות משפחות אחדות; בוודאי היה זעום לעומת המספרים שנוקטים בנוגע למגורשי רנ״ב. בהגיעם לערי החוף מוצאים הם כאן פליטי קנ״א יוצאי ספרד, שהקדימום בשנים מספר. עד מהרה מתהדקים גם היחסים עם ה״תושבים״, בחבלים המרוחקים שבפנים הארץ, שהצליחו להינצל כמעט בדרך נס הן מרדיפות המייחדים והן מטמיעה בין שכניהם הלא־יהודים, ברברים וערבים כאחת, כשלכאורה הם מנותקים ניתוק מוחלט מהעולם היהודי.

ה

פעם ראשונה אנו נתקלים בקיום שתי שכבות בהברה היהודית במגרב בספרות השו״ת של פליטי קנ״א: התושבים ״בעלי המצנפת״, והמגורשים ״בעלי הקאפוס״. כפי שהם מכונים במקורות. לא מן הנמנע שאלה האחרונים היו בחלקם צאצאיהם של בני המגרב הספרדי והאפריקאני, שעברו בימי הרדיפות מצד המוסלמים לחלקה הנוצרי של הארץ. עדיין נשמדו אצלם קווים משותפים של המורשת התרבותית היהודית־ ערבית, שהתבטאה גם בכושר השימוש בלשון הערבית, בניבה המגרבי. אבל אין להתעלם מהפער שנוצר בין שתי השכבות במשך דורות אחדים, בעיקר מבחינה כלכלית ותרבותית. הפליטים מחצי־האי האיברי ומהאיים הבאליאריים חיו לכל המאוחר החל מהמאה השלוש־עשרה במדינות נוצריות, שהצליחו להדוף במלחמות הריקונקויסטה שעל אחרי שעל את הכובשים הערביים והברבריים מחצי האי. היהו­דים חיו כמאתיימ־שלוש מאות שנה ואף למעלה מזה בדרך כלל בשכנות טובה עם הנוצרים, שהופרעה רק החל ממחצית המאה הארבע־עשרה בשל קנאת הכנסיה הקא־ תולית, שהסיתה בשיטות שונות את העם הפשוט ואת האצולה נגד היהודים, בהצביעה על עמדותיה הכלכליות והחברתיות של שכבה דקה ביניהם. הפליטים שמספרם לא היה רב השתייכו בעיקר לשכבת הסוחרים האמידים, שגם בהתיישבם באפריקה הצפונית המשיכו לעסוק במסחר סיטונאי מעבר לים, בעיקר עם ספרד, או היו בעלי מקצועות חופשיים — רופאים, סופרים, דיינים. בתנאי החיים של האוכלוסיה המקומית במגרב, היהודית והמוסלמית כאחת, נעשו הרופאים מחוסרי פרנסה, כי תושבי הארץ לא הסכינו להיזקק לשירותיהם של רופאים בעלי מקצוע, מומחים ומלומדים בשבע חכמות. רק מעטים מביניהם זכו להתקבל כרופאי חצר של מלכים או השרים. גם הדיינים נאלצו לקבל שכר בטלה, לאחר שאזלו האמצעים שהצליחו להצילם. ואילו היהודים תושבי הארץ הוותיקים היו בעלי מלאכה עלובים ורוכלים מסכנים, שבקושי פירנסו את בני ביתם בלחם עוני. ואולם בולט במיוחד הפער ברמת ההשכלה התורנית והכללית בין המגורשים לתושבים. הרמב״ם הוא הראשון שעמד על תופעה זו ונתן לה ביטוי בצורה חריפה למדי, בהזהירו את בנו בל יהיה לו מגע עם היהודים השוכנים מזרחה לתוניס. הם טיפשים ואין אצלם ״זכות מוח״, כי הושפעו הרבה ממנהגיהם הנפסדים של שכניהם הברברים ומהקראים. בלשון מתונה שומעים אנו אותם דברים מפיו של ר׳ חי״ד אזולאי(החיד״א) המספר על ר׳ שמעון ן׳ לביא (הי במחצית המאה הט״ז), שהיתה דעתו לנסוע לאלץ־ישראל ״וכשבא לטריפולי (המערבית) ראה שלא היו יודעין דת ודין ואפילו תפילה וברכות כתקנן״. הוא החליט להישאר בתוכם וקירבם לתורה ״והצליח כמעט לגיירם״ (עיין שם הגדולים בערך). ועוד נעמוד על משמעותן של תופעות אלה בהמשך הדברים.

אמנם התמונה המשתקפת מתוך חיבורי החכמים שהגיעו לחופי אלג׳יריה ולעיר אלג׳יר אינה כה קודרת משום בחינה. אין בתשובות שנשלחו אל קהילות התושבים אף שמץ של הגאווה ״האנדאלוסית״ הבולטת באגרתו של הרמב״ם, תוך הסתייגות ואף התבדלות מהעם הדומה במדותיו לברברים. ובדרך כלל— חוץ משנים־שלושה מקרים אין בהן כל רמז, שהתושבים הוותיקים היו בחינת תינוקות שנשבו בין הגויים, עד שהיה צורך לגיירם. אמנם השאלות ששאלו קהילות התושבים וחכמיהן מעידות על רמה נמוכה של בקיאות בתורה — אבל גם באזורים אחרים של תפוצות ישראל המצב מבחינה זו לא היה משופר. אכן עשו רבות להפצת התורה בין קהילות אלג׳יריה ר׳ יצחק בר ששת, שבא מספרד, וחברו הצעיר ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תושב מאיורקה לפנים, ר׳ שלמה בנו של הרשב״ץ, נכדיו וניניו, בין מצד זכרי ובין מצד נקבי, וכן חכמים אחרים, שהגיעו יחד עם הדור הראשון של פליטי קנ״א, או אף לפניהם. הספרות בת הזמן עדיין לא נחקרה, ובחלקה היא בכ״י ומצפה לגואלים. היא כוללת חיבורי שאלות ותשובות, פיוטים ופירושים, העלולים להדגים את חיי החברה ביתר בהירות. אם לשפוט על פי הספרות שהגיעה אלינו לא נמצאו בין המחברים אנשים שנטו אחרי דעות פילוסופיות חפשיות.

המשך…………..

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

 

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליהירשברגעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

נדמה, שתורתו של בית המדרש באלג׳יריה, מיסודה של משפחת הרשב״ץ, ושל חוגים אחרים לא התפשטה לשני האגפים, שמעבר לאלג׳יריה, תוניסיה מכאן ומארוקו מכאן. על המצב בטריפוליטאניה למדנו מפורשות מדברי חיד״א. התנאים המדיניים והכלכליים, שבהם שרויות היו אז ארצות הברברים היו בעוכרי הידוק הקשרים עם אלג׳יריה ולא הגיעו מהן תלמידים ללמוד תורה מפי חכמי אלג׳יר. גם באלג׳יריה גופא רבתה המתיחות המדינית בראשית המאה הט״ז, כשצבאות ספרד התכוננו לפלוש אל הארץ. זו הסיבה, שרק חלק קטן מהמגורשים של רנ״ב—רנ״ז התיישבו במגרב האפריקאני, וגדולי התורה שביניהם, ששמם נתפרסם לאחר מכן בעולם היהודי בשל תורתם ומעשיהם, נטשו אותו ופנו בעיקר מזרחה, למצרים ומשם לארץ ישראל. כן עשו ר׳ יעקב בירב, ר׳ אברהם זכות, ר׳ דוד בן אבי זמרא, ר׳ משה בן אלשקר, ר׳ יהודה חייט (עבר לאיטליה), ר׳ אברהם בוקראט ועוד. אמנם ייתכן שבמחשבה תחילה ראו אלה את המגרב רק כתחנת מעבר, אבל מותר גם לשער שאילו מצאו בו תנאים נוחים היו משתקעים בעריו — במיוחד שאחדים מהם מתלוננים בפירוש על קשיים אובייקטיביים שנתקלו בהם כאן. לא מתקבל על הדעת כי אלה שפנו מזרחה התכוונו מראש לעלות לארץ־ישראל כי מוטיב זה חזר לפעול במלוא עצמתו רק לאחר כיבושה בידי העות׳מאנים (סוף שנת 1516). קשה גם להניח, שהם נמשכו אחר הזרם הגדול של המגורשים, שהציף את האימפריה העות׳מאנית, כי אזי היו עוברים מיד אל הקהילות שקלטו אז את הבאים: שאלוניקי, קושטא וכר — בעוד שאף אהד מאלה שמנינו לא עשה כן. רובם של החכמים שהזכרנום בשמם קשורים עם שיקומה של ירושלים ופריחתה של צפת בראשית התקופה העות׳מאנית.

מהעובדה של העדר מקורות ספרותיים פרי עטם של חכמי מארוקו ותוניסיה, בני הדורות הראשונים של מגורשי רנ״ב—רנ״ז, שהתישבו בעיקר בפאס ולאורך החופים, האטלאנטי ושל הים התיכון, אין להסיק מסקנות נחפזות על רמת החיים הרוחניים־ דתיים באותן ארצות. מסתבר, שבמצב המדיני הכללי של מלחמות, מהומות, חילופי שושלות, פשיטות ופלישות לא היתה כל אפשרות לפתח בארצות אלה תנאים נאותים לעבודה ספרותית• ואין להעמיד את הדממה כאן מול החיים השוקקים בקיסרות העות׳מאנית, שהיתה אז בשיא פריחתה והצלחתה. אף אם הועלו אי־אלה חיבורים על הכתב מתקבל על הדעת שהם אבדו, כי לא הוקמו כאן בתי־דפוס, כפי שהיה הדבר בקושטא ובשאלוניקי, שבזכותם הגיעו אלינו ספרי החכמים, שפעלו שם. אמנם נוסד בית־דפוס בפאס באמצע המאה הט״ז, אבל ככל שידוע לגו נדפס בו רק ספר אחד. וכן הודפס רק ספר אחד בתוניס במחצית המאה הי״ח. רק לאחר הידוק הקשרים עם ליוורנו התחילו להתפרסם חיבוריהם של חכמי המגרב.

במקום זה יש להצביע על אופיים המיוחד של מגורשי רנ״ז, שהתיישבו בערי הנמל, בחופי האוקיאנוס האטלאנטי, שהיו בידי הפורטוגיזים. כידוע גירוש זה היה תוצאה של הלחץ שהפעילו ״המלכים הקאתוליים״ של ספרד על מנואל, מלך פורטוגאל, וכמו שלבו לא היה שלם עם הגזירה שגזר, כן גם ביצועה היה כושל בכל מה שנוגע ליחסיו עם המגורשים מארצו, ועם אלה שנשארו בה כנוצרים למראית עין. אלה מהם שהתיישבו במגרב בחופי האוקיאנוס, המשיכו להגיש שירותים חשובים לחילות המצב, לשאת ולתת עם מפקדיהם, ולעמוד בקשרים עם החצר הפורטוגיזית בליסבון. בכל הפעולות הללו נטלו חלק פעיל הרבנים, שעמדו בראש הקהילות הקטנות שנוסדו אז, ושנתמנו על ידי השלטונות הפורטוגיזים. אלה ידעו שבין האוכלוסיה היהודית רבים התנצרו למראית עין— אבל כל עוד לא הוקמה האינקוויזיציה בפורטוגאל לא נשקפה שום סכנה ל״נוצרים החדשים״ אלה, וכן לא למושלי הערים. עם זאת ברור, שלא היה מקום להושיב ישיבות ולהרביץ תורה בתטואן, בארזילה, באספי, באזמור, במאזאגאן או באגאדיר. על חכמי הדור ממשפחת אבן זמירו מוטלים היו תפקידים מדיניים ודיפלומאטיים בשירות הפורטוגיזי — ולא נתפנו להרבצת תורה ולכתיבת חיבורים. בין אנשי הרוח של אותם דורות, שהשתקעו באלג׳יריה בולטת משפחת גבישון, שהקימה דורות אחדים של סופרים, חכמים ורופאים בתלמסאן ובאלג׳יר. אברהם בן יעקב גבישון, מחבר הספר עומר השכחה (פירוש על משלי) נולד אמנם בתלמאסן כלומר אחרי הגירוש, והיה רופא החצר, סופר ומלומד, פרשן המקרא ובקי בחכמת הנסתר. חשיבות חיבורו בזה, שנכללו בו הוספות פרי עטם של בנו ובני דורות מאוחרים ממשפחת גבישון. בצורה שבה נדפס עומר השכחה (ליוורנו תק״ח/48ד1) מהווה הוא מעין דגם ספרותי אופייני לחיי הרוח של המגורשים באלגייריה במשך שלושה יובלות שנים בקירוב. אחד מניניהם של בני גבישון הזיל גם מכיסו את הכסף להוצאת החיבור.

המשך…..

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

Plaque d'inauguration de "Slat Al Fassiyin" sous le Haut Patronage de Sa Majesté le Roi Mohamed VI

Plaque d'inauguration de "Slat Al Fassiyin"
sous le Haut Patronage de Sa Majesté le Roi Mohamed VI

עם השתיקה על הפעילות הרוחנית במארוקו במאות ט״ז—י״ז, הרי מצד שני מתגלה לפנינו פרק מפואר בחיי המגורשים בפאס בקובץ התקנות וההסכמות המש­תרע על תקופה של מאתיים וחמשים שנה ומעלה, מימי גירוש רנ״ב ועד מחצית המאה הי״ח *. על פיו אפשר לעקוב אחרי התארגנותם של הפליטים שהגיעו לפאס הבירה, סדרי בית־הדין, היחסים בינם ובין התושבים, מאורעות מדיניים ותנאי החיים, הכלכלה והחברה. אמנם בקובץ שו״ת ר׳ שמעון בן צמח דוראן נשתמרו תקנות שהותקנו באלג׳יר מיד לאחר גירוש קנ׳׳א — והוא הוא שניסח אותן — . הרשב״ץ מזכיר גם ״תקנות קדומות״ שנהגו לפיהן באחת הקהילות באלג׳יריה.

אכן הגיעו אלינו בכ״י עוד נוסחי תקנות, שהתקינו קהילות מארוקו שונות בעניין תשלומי מסים, סדרי הקהל וכדר, אולם לפי החומר שנמצא תחת ידינו עד כה, רק תקנות פאס פורשות לפנינו יריעה רב־צדדית ורצופה, שעל פיה מתקבלת תמונה מלאה של חיי המגורשים והתושבים גם יחד, ושל תרומתם המשותפת לחידוש הקהילה בפאס ופריחתה. בעקיפין ניתן להסיק משהו על החיים בכל הארץ.

בתקנות פאס חסר הקו הבולט האופייני בשביל הקהילות בקיסרות העות׳מאנית: ארגון האוכלוסים לפי ערי מוצאם וארצותיהם, וההיערכות הבלתי־ידידותית לפעמים של קהלים בודדים אלה מול אלה. הפיצול לקהלים לפי מוצאם ובתוכם עצמם בשל חילוקי דעות ומחלוקות, הגיע לפעמים לממדים מדהימים, עד כדי עשרים ואפילו ארבעים קהלים (בקושטא בפרק זמן מסוים), וכל קהל ביקש לשמור על עצמאותו ושלמותו. אמנם קיימים היו בפאס וגם נשתמרו עד ימינו הבדלים רבים בין התושבים למגורשים במנהגים דתיים ובאורח חיים (דרכי קידושין, שיעורי כתובות וחלוקתן לאחר פטירת אחד מבני הזוג, הלכות טריפות, בתי־כנסת נפרדים וכו') כפי שהסכינו אליהם מדורות, אבל ההנהגה הדתית והחילונית היתה אחידה, וגם התקנות וההסכמות היו מתקבלות על דעתם של אלה ושל אלה. עם זאת הקפידו המגורשים על יחוסם הרם ובכתובות היו רושמים תמיד את עץ היחס עד ימי הגירוש של שני הצדדים המתקשרים.

+ הקובץ נשמר בכ״י וגם הודפס בכרם חמד, חלק ב, לפי העתק שנעשה בשנת 1778 לסוו״ג ושהיה בידי ר׳ אברהם אנקאווא, מחבר כרם חמר. התאריך הקדום הנזכר בכרם חמר ס׳ יד הוא: 1494/5254, והמאוחר הניתן בסי׳ קע״ז הוא 1750/5510. בתאריך 1י.י(3) 1771 שבס׳ קע״א נפלה טעות. שני החכמים החתומים על התקנה נפטרו כעשרים שנח לשני כן. ר׳ יעקב ן׳ צוד בשנת 1733 (עיין מלכי רבנן עמי ס״ד, ב) והרב שמואל ן׳ מלכא מת מות קדושים בשנת 1751 (עיין שם עמי קכ״ח א—ב),

גם באלג׳יריה נטשטשו הגבולות בין שתי השכבות של בעלי המצנפת ובעלי הקאפוס. ללא ספק התפתחות זו יסודה בעובדה, שמספר המהגרים החדשים היה נמוך באופן יחסי, כשהתלקטו באלג׳יריה ומארוקו שנים מעיר ואחד ממשפחה. הידיעות על המצב בתוניס שונות במקצת. במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה, עוד לפני בוא פליטי קנ״א, מצויים היו בנמלי הארץ סוחרים מערי אדום, שלפעמים השתקעו ישיבת קבע והביאו את משפחותיהם. אלה דאגו לייסוד בתי־כנסת ולסדרי חיים לפי מנהגם, אולם בדרך כלל נתמזגו כעבור זמן עם התושבים. מפנה מדהים חל בתוניסיה במאה הי״ח, כשקהל גורנים, כלומר מהגרים שהגיעו מליוורנו והתיישבו בעיקר בתוניס, נפרדו מקהל ״תואנסה״ (התושבים היציבים של תוניסיה) והקימו מסגרת ארגונית נפרדת על כל המנגנון הקשור בזה: קאיד (המנהיג החילוני), גביית מסים, שחיטה, — ואף בית קברות משלהם, שהקיפוהו גדר, שהיוותה מחיצה גם בין המתים. הגורנים נבדלו מהתואנסה ברמת חייהם, התעסקויותיהם וקשריהם עם חו״ל (איטליה). אמנם יש לציין כי ההנהגה הרוחנית נשארה אחידה, ובראש בית־הדין עמדו לפעמים גורנים ולפעמים תואנסה. הגורנים התיישבו גם באלג׳יר ובטריפולי (המערבית), אולם בשל מספרם הקטן לא התלבטו כגוש עצמאי.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031