ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמרים

עמוד 2 מתוך 212

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

בעריכת שמעון שוורצפוקס – אלימלך הורוביץ

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

ההתעוררות הלאומית של היוונים בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט, ששיאה היה בשנים 1821 – 1822, שיבשה את החיים ביוון, גרמה נזק כלכלי ופגעה בחיי האוכלוסייה המקומית והיהודים בכללם. יהודים נשבו או נרצחו על ידי המורדים ביוון ובאייה, ומחוצה לה, במרחבי הים, על ידי ספנים יווניים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

שהתנכלו למפליגים.

עוינותם של היוונים כלפי היהודים נבעה מסיבות שונות :

1 – שנאה דתית מדורי דורות

2 – תחרות כלכלית על מוקדי כוח במסחר ובמערכת הכספית

3 – כמיעוט חסר יומרות מדיניות, נטו היהודים לאמץ אוריינטציה פרו-תורכית ; כך הבטיחו את קיומם המשפטי והכלכלי. היהודים זוהו אפוא על ידי היוונים כבעלי ברית וכתומכים פעילים של אויביהם.

4 – הללו ליבו את נעלילה הדבר חלקם של היהודים ברצח הפטריארך היווני אורתודוקסי בקושטא, עלילה שהגבירה את האלימות כלפי היהודים ותורכים.

נבחן את הנושא כפי שהוא משתקף במקורות עבריים, בעדויות של אירופים שביקרו בטורקיה וביוון, ועל פי חומר ארכיוני מתיקי משרד החוץ הבריטי, שטרם ראו אור, תוך השוואה עם הסקירות שנכתבו על התקופה.

המרד הוכרז על ידי גרמאנוס, הארכיבישוף של פאטראס, ב־25 במרץ 1821, והתפשט במהרה במוריאה. תורכים רבים נשחטו ואחרים ברחו. הדיווחים הראשונים בנידון זה של השגריר הבריטי בקושטא, סטרנגפורד שמו, נשלחו החל בחודש אפריל, ובהם פרטים על היקף המרד, מספר היוונים הלוחמים (שהוערך ב־ 11 אלף), הנזק שנגרם לחיים הסדירים ולסחר, וכן הקרבנות בקרב האוכלוסייה. בו בזמן נמסרו ידיעות על הצבא העות׳מאני, המדכא את המרד באכזריות לאחר שהגיעו הידיעות על המהומות לקושטא ציווה הסולטאן מחמוד השני (1839-1808) לפרוק את נשקם של היוונים ולדכא את המרד. ננקטו אמצעים שונים ובכללם חיסול פיסי של המנהיגות הדתית של היוונים, שהשלטון ראה בה גורם מרכזי ביזמה למרד

רצח הפטריארך

אירוע מכריע, שהיה נקודת מפנה במרד היוונים וליבה אותו, היתה תליית הפטריארך היווני־האורתודוכסי גרגוריוס החמישי ואנשי כמורה נוספים, בקושטא ־במקומות אחרים, לפי הוראת הסולטאן. ממעשה זה ומהנלווה לו נבעו תוצאות מרות מבחינתם של היהודים.

כומר אנגלי בשם ר׳ וילש, שהיה עד ראייה, מוסר את הפרטים הבאים: ביום א׳, 22 באפריל 1821, בליל חג הפסחא, הקיפה המשטרה את הכנסייה היוונית Ayios Georgius, שהיה מלא מתפללים ובראשם הפטריארך. בסיום הטקס חדרו שוטרים לאולם, תפשו את גרגוריוס עם בישופים אחדים, דחפום החוצה וכרכו חבלים על צווארם. היניצ׳אר שהופקד על הגנת הפטריארך התערב, אך הוכה על ידי קצין תורכי. גרגוריוס הובל לשער פאנאר ונתלה, והעוברים והשבים אולצו לדחוף את הגופה, שהיתה תלויה במשך שלושה ימים. שניים מהבישופים נתלו בשערים אחרים. לגופותיהם התלויות צורפו לוחות, ועליהם נרשמו אשמותיהם. האשמה שיוחסה לגרגוריוס היתה כדלקמן:

תפקיד המנהיגים של כל עדה לשמור על התנהגות נאותה. הפטריארך, שהיה בעבר נאמן לייעוד זה, ידע על המרד ועודד אותו, והוא היה אפוא גורמו. הוא הסית את אנשי מוריאה למרוד והוא אשם בחורבן שאירע שם. עליו להיתלות למען ישמעו ויראו.

על גופות הבישופים התלויים האחרים נרשמה האשמה דומה

בשלב הבא עורבו היהודים בנעשה, שכן, כפי שכותב וולש, אם רצו התורכים להעליב ולהשפיל את הנוצרים, היו מנצלים לשם כך את היהודים. כדי לפגוע עוד יותר בפטריארך לקחו השלטונות כמה יהודים מפשוטי העם, תושבי רובע באלאט הסמוך, שהיה מיושב על ידי יהודים. נמסר לידיהם חבל כדי להוריד את הגופה, והם נצטוו לגרור אותה בצוארה עד חוף הים. הדרך לא היתה ארוכה, אך הלכלוך היה רב, ובתום המסע השליכו היהודים את הגופה לים. וולש מביע את דעתו שהתנהגות היהודים ביטאה שנאה כלפי הנוצרים, אם כי ייתכן שהאנשים שנבחרו היו חסרי רגש ורגישות, בורים ושפלים, שפעלו תחת לחץ. כל שמחה שהביעו נועדה לספק את הברוטאליות של אדוניהם התורכים.

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

תיאור דומה נמסר בתזכיר של פ׳ פיזאני, תורגמן השגרירות הבריטית בקושטא, שכתב ביום רביעי, 25 באפריל (כלומר, שלושה ימים לאחר התלייה). הוא מציין כי ארבעה או חמישה יהודים מהרובע הסמוך נצטוו על ידי השלטונות להוריד את הגופה ולגרור אותה ברגליה לאורך הרחובות המלוכלכים עד הנמל; שם הושמה בסירה ולאחר שהוסיפו לה משקל הושלכה לים.

בו ביום דיווח השגריר הבריטי על המקרה. לדבריו, ביום ראשון, בערב הפסחא בשעה חמש, לאחר שהפטריארך בן ה־82 סיים את הטקס, נתפש בצאתו מהכנסייה ונתלה בשער בנוכחות המונים. שלושה בישופים נתלו בצורה דומה ברבעים אחרים של הבירה, לאחר ששהו זמן מה במאסר. בהמשך מציין השגריר את הפחד ששרר אצל כל הלא־מוסלמים (אולי התכוון גם ליהודים). לעומת זאת, לא הזכיר כלל את חלקם של היהודים בגרירת הגופה או במעשה אחר הקשור לפרשה(נספח א).

בסקירת האירוע על ידי מחברים שונים בדורות הבאים מוצאים אנו ארבע

גישות:

א.      יש החוזרים על דברי וולש ופיזאני כי היהודים נצטוו לגרור את הגופה, כלומר, עשו מה שעשו בעל כורחם. 

ב. יש הכותבים בסתמיות כי היהודים גררו את הגופה והשליכוה הימה, מבלי להזכיר שנאלצו לעשות זאת.

היהודים התנדבו מיזמתם לעסוק בכך, כביטוי לאיבתם כלפי הנוצרים. ־ יש המתעלמים כליל ממעורבות היהודים בפרשה.

את הגישה השלישית נמצא אצל שני אמריקאים. האחד, רופום אנדרסון שמו, כתב על כך בתיאור ביקור ביוון בשנת 1829. הוא פעל כשלושים שנה כמיסיונר בין יהודים במזרח התיכון וחיבר כמה חיבורים על פעולות המיסיון האמריקאי במזרח. לדבריו גררו היהודים את הגופה והתנדבו להשליכה לים. השני, דוד פורטר, היה קצין צי שכיהן כנספח צבאי בקושטא משנת 1831 וכשגריר ארה״ב החל בשנת 1839. משנת 1832 ואילך כתב שורת מכתבים על קושטא וסביבתה.

 בעניין זה הוא ציין את שנאתם העיקשת והקיצונית של היהודים כלפי הנוצרים! לדעתו, היו

היהודים מחפשים תדיר שעת כושר לתת ביטוי פומבי לכך. הזדמנות כזאת נקרתה בדרכם לאחר שהפטריארך נתלה על ידי התורכים בתחילת מרד היוונים. היהודים התנדבו לסייע בהשלכת הגופה לים. הצעתם התקבלה והגופה נגררה ברחובות בליווי תשואות ועלבונות.

הגישה הרביעית מיוצגת על ידי אמריקאי בשם סמואל קוקס, שכיהן כשגריר ארה"ב בקושטא. קוקס הולך בעקבות דיווחו של השגריר הבריטי בקושטא, המתעלם מחלקם של היהודים. גישה אנטישמית קיצונית מביע ג׳ פינליי(G. Finlay), שחיבר ספר על תולדות יוון מהזמן העתיק עד שנות השבעים של המאה הי״ט. לאחר שהוא קובע כי גרירת הגופה על ידי יהודים היא ביטוי לשנאה העמוקה השולטת בין היוונים ליהודים בכל המזרח, הוא ממשיך:

בעולם הנוצרי הניחו שהיהודים נצטוו לבזות את גופתו של גרגוריוס כדי להפגין יתר עלבון כלפי הדת הנוצרית, אבל זו טעות. מעשי היהודים הם ביטוי של עיוות ההומאניות כחלק מהצדק הנפשע העות׳מאני, שחל על נוצרים ומוסלמים כאחד.

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמרים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כאישור להנחתו מספר פינליי כי כשנה לאחר המעשה בגרגוריוס נורה מפקד יחידת יניצ׳ארים משום שחיסל כנופיית מוסלמים ששדדה משפחות נוצריות. גופתו נגררה דרך רחובות קושטא על ידי יהודים והושלכה לים. הוא התכחש אפוא לעדויות האותנטיות של בני הזמן והעליל על היהודים כאילו היו נהנים מהתעללות בגופותיהם של נרצחים נוצריים ומוסלמים כאחד.

לאחר זמן נמשתה גופתו של גרגוריוס מהים והועברה לאודיסה. גם לסיפור זה כמה גירסאות. וולש הנזכר מספר שלאחר כמה ימים הופצה שמועה כי בדרך נם נתגלתה הגופה צפה בים השיש: בניגוד להגיון, נשמע כי נמצאה בים השחור.

לפי גירסה אחרת משו נוצרים את הגופה בלילה שלאחר השלכתה, ואילו מקור אחר אומר כי נתגלתה על ידי יווני מביתו של הפטריארך, שמצא מקלט על סיפון אניה בדרכה לאודיסה. רב החובל היווני, מארינוס סקלאבום שמו (לפי גירסה אחרת הוא שגילה את הגופה), הביא את הגופה לאודיסה בחסות החשיכה.

 על פי הגירסה האחרונה שמרו היוונים על הגופה, כיוון שהחשיבו את גרגוריוס לקדוש, ובלילה משו אותה מהים והעבירוה באניה לאודיסה. הרוסים ראו בו דמות קדושה שכוסתה במים בדרך נס על מנת לחזק את האמונה. הנוסחאות השונות לסיפור מצביעות גם על הדמיון האפייני למיסתורין שאפף את אישיותו. בהוראת הצאר אלכסנדר הראשון(שלט 1825-1801) נקבר גרגוריוס ב־19 ביוני בכנסייה אורתודוכסית באודיסה, בטקס מרשים. חמישים שנה לאחר מכן נדרשה גופתו על ידי ממשלת יוון, הועברה לאתונה ונקברה בקתדראלה המטרופוליטאנית בעיר זו.

רוסיה, שתמכה במרד היוונים, העניקה מקלט ליוונים שברחו אליה מאימת העות׳מאנים.פליטים אלו ליבו את השנאה וההסתה נגד היהודים בסיפוריהם על חלקם של היהודים ברצח גרגוריוס. בשל הסתה זו, בתוספת השנאה העממית של הרוסים וגלי ההתלהבות הדתית, נערכו פרעות ביהודי אודיסה ב־2 ביולי.

מקור מהימן על פרעות אלה היא עדותו של דוד בן מאיר הכהן מאודיסה, שנפצע בפרעות. לאחר שתיאר את תליית גרגוריוס, את מציאת הגופה על ידי יוונים ואת הבאתה לאודיסה וקבורתה, הוא כותב:

ויהי כמעט נקבר הכהן הראשי גרעגאר, התנפלו היונים ורבים מדלת עם הרוסים שואפי שלל על היהודים האומללים, ויחלו בשעה התשיעית בבקר להכות אותם ולבוז את רכושם. והיונים והרוססים עשו מקודם ביניהם חוזה, להחל את מעשיהם הרעים בפעם אחת בג׳ מקומות מחלקי העיר, במקום אשר ישבו שם יהודים לרוב, ולכסות את מעלליהם הרעים הוציאו קול כי היהודים בקאסטאנטינה יצאו להתעולל בהכהן הראשי שלהם בעת אשר נסחב בחוצות העיר בפקודת השולטן. הסער הנורא אשר יצא על היהודים הרגישו שוטרי העיר מקודם, ויגידו לאחדים מבני ישראל לבל יצאו מפתח ביתם החוצה, ולבל יפתחו את חנויותיהם. אבל הפראים והאכזרים שואפי טרף באו אל ביתם, וישברו החלונות והדלתות, ויכו אותם בגזרי עצים וישפכו את דמם, ויקחו את כל אשר מצאו ואחדים מבני ישראל נהרגו ורבים נפצעו, ורבים התחבאו בחורים וכפים ויבאו הפראים לבית תפלת היהודים ויעשו שמות גם שם.

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמרים

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בהמשך נאמר כי ״הרבה משפחות מבני ישראל נשארו בלי לחם וכל הון היהודים נאבד״. בו ביום אחר הצהרים נבלמו הפרעות על ידי המשטרה, שאסרה כמה מהפורעים. לפי עדות אחרת נפצעו שישים יהודים ושבעה־עשר מהם מתו מפצעיהם.

הדים לפרעות אלו הגיעו לאוזני השגריר הבריטי בקושטא, שדיווח לשר החוץ לונדונדרי ב־26 ביולי. הוא מסר כי הגיע אליו מידע מאודיסה על פרעות אכזריות שעשו היוונים בעיר זו ביהודים. לדבריו נרצחו רבים, בתיהם נשדדו, בתי כנסיות נהרסו וספרי תורה חוללו. ועוד העיר כי נראה שהיוונים, הדורשים סובלנות כלפי דתם, אינם מוכנים להעניק אותו יחס לזולתם (נספח ב). במשפט אחרון זה יש משום ביקורת ותרעומת על המעשים השליליים של היוונים ואכזבה מן המורדים, שזכו לאהדה רבה בין האנגלים במאבקם לעצמאות. התנהגותם עמדה בסתירה לעקרונות החירות והשוויון לבני כל הדתות כולל היהודים, שהיו אמורים להיות מאבני היסוד של הלאומיות היוונית כשתגיע לעצמאות".

התגובות באנטוליה וביוון

רצח הפטריארך עורר סערת רגשות ותביעה לנקמה. שורות המורדים גובשו ותוקפנותם כלפי התורכים והיהודים גברה. השלטונות, שחשו בליבוי היצרים, תלו בפומבי אנשי כמורה ונכבדים יווניים בקושטא ובמקומות אחרים, הוציאו להורג מורדים ומי שנחשדו כמסייעיהם. בכך ביקשו להרתיע מפני המשך מעשי האלימות, אבל למעשה השיגו את ההיפך. הממשלה, שחששה מפני התפשטות המרד ואנרכיה שתסכן את יציבות הממשל, לא ראתה בעין יפה הריגת יוונים חפים מפשע על ידי יניצ׳ארים או אספסוף צמא דם. היה חשש לפעולות בלתי מבוקרות כאלה, בייחוד בקושטא ובאיזמיר.

תוך ניצול האווירה האנטי־נוצרית כילו המוסלמים את חמתם גם בכנסיות ושדדו את רכושן, תופעה שלא היתה רצויה לשלטונות. עם כל רצונם לדכא את המרד, הם לא רצו למתוח את החבל יותר מדי, ולגרום את הרחבתו של מעגל האלימות. כדי להרגיע את הרוחות התוססות של היוונים עשו צעדים כדי לשקם את הכנסיות השדודות. עיקר מאמציהם של העות׳מאנים כוּון לשבירת מעוזי המורדים בערי יוון ובכפריה. בקיץ 1821 התנהלה לחימה אינטנסיבית. במקור עברי נמסרה עדות על הריסת כפרים בסביבות שאלוניקי:

ביום טו סיון תקפ״א ליצירה [16 ביוני 1821] יצא מכאן [משאלוניקי] השר אחמיט בי״ג לרדוף להערלים המורדים וביום כג בו החריב ושרף כפר באשיליקא ואחר מכאן לט״ו ימים החריב ושרף כפר גאלאסו.

היוונים הגיבו בדרך כלל באלימות, במקומות שם היתה ידם חזקה, כגון במוריאה ובאיים. למשל, לפי דיווח מאיזמיר מן ה־3 במאי 1821, נרצחו באי סאמוס שנים־עשר תורכים כנקמה על תלייתו של גרגוריוס.

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמרים

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

יהודים קרבנות המרד

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

היהודים חסרי ההגנה היו טרף קל, וכל יהודי שנקרה בדרכם של המורדים עלול היה ליפול קרבן. מצויות בידנו עדויות על יהודים שנשבו או נרצחו בדרכי הים והיבשה. האיבה ניזונה, כאמור, משמועות על חלקם של היהודים ברצח גרגוריוס, נוסף על מעשי אכזריות כביכול של יהודים בבירה וביוון כלפי יוונים. יהודים רבים ברחו כדי להינצל, ומי שנשאר היה נתון בסכנת חיים..

שתי קבוצות יהודים שנתפשו באניות נרצחו באכזריות על ידי יוונים בקיץ 1821. על הקבוצה הראשונה סיפר ר׳ מיכאל יעקב ישראל, שכיהן כדיין ברודוס בשנים תק״פ-תרי״א (1851-1820). לפי דבריו, במוצאי חג הפסח תקפ״א עלו כחמישים יהודים, ביניהם נשים וילדים, לאניה ביפו בדרכם מערבה. האניה הותקפה על ידי מורדים יווניים (כנראה בסביבות האי רודוס) ששדדו את הנוסעים

מחוט ועד שרוך נעל, גזרו על כולם משפט מוות כדי לנקום נקמה שעשו היאודים אשר במתא קושטא יע״א להכומר הגדול שלהם כידוע.

בהמשך נאמר שהיהודים הבטיחו לשלם למורדים ואף הציעו לשלוח שני שלוחים לאסוף כסף לפדיונם. אבל השובים סירבו, באמרם: ״אין אנו רוצים ממון כי אם נפשות כדי לנקום נקם״. כשלושים וחמישה יהודים נרצחו באכזריות, כמה בחורים נצלו משום שהמירו את דתם לנצרות. שני יהודים מהעיר יאנינה ביוון, עם נשיהם וטפם, שעלו לירושלים והפליגו בחזרה לבתיהם, נצלו בזכותו של כומר יווני שאמר כי הוא מכירם והעיד עליהם כי ״אינם שונאים אותנו כמו היאודים של טורקיאה״. לאחר מכן התנצרו גם הם.

בקבוצה השנייה נרצחו יהודים יחד עם ארמנים, ועל כך דיווח השגריר הבריטי בקושטא לשר החוץ לונדונדרי ב־18 באוגוסט 1821. לדבריו חזרו צליינים ארמניים מארץ הקודש באניה אוסטרית, זו נתפשה בידי מורדים יווניים ליד רודוס, האניה הובלה לאי סאמוס וכל הנוסעים, כולל הארכיבישוף הארמני, הומתו בצורה שלא תתואר. ביניהם היו שמונה יהודים, שהיוונים כיסו אותם בזפת ואחר כך שרפו אותם באיטיות. בהמשך מוסר השגריר על רציחות והתנכלויות של התורכים ליוונים. לדבריו, אכזריות התורכים במוריאה אינה נופלת מזו של היוונים (נספח ג). היריבות והעוינות רבות השנים בין היוונים ובין הארמנים  הוחרפה בתקופה זו על רקע תחרות כלכלית, שכן הארמנים תפשו את ענפי הסחר, שהוזנחו על ידי היוונים בגלל המרד.

עדויות נוספות על שביית משפחות יהודיות ובודדים, מהם שנפדו ואחרים שנרצחו, נמסרו בשנים אלה. אהרן קורקוס, אשתו וששת ילדיו נשבו בידי יוונים בדרכם בים מקושטא לאיזמיר והובאו למוריאה. על מנת להשיג את הכסף הדרוש לשחרורם (או אולי להחזיר למלווים) נדד קורקוס עד קורסאו וניו יורק.

שפיר יותר היה גורלם של יהודים אחרים, שנשבו אף הם על ידי מורדים יווניים והובאו לאיזמיר כדי שהקהל המקומי יפדה אותם. וכך מספר רבה של איזמיר, ר׳ חיים פאלאג׳י (תקמ״ח-תרכ״ח/1868-1788): ״בשנת תקפ״ב במהפכה של הערלים שבאו לעירנו אזמיר יע״א הרבה שבויים ששבו אותם, ולא היו יכולים בני העיר להספיק להם״. בשל ההוצאות הרבות שנדרשו לשחרור הקבוצה (שגודלה לא צויין) לא הספיקו כספי הקהילה המקומית, ור׳ חיים, שעמד בראש פעולת ההצלה, פנה לקהילות אחרות כדי שישתתפו במגבית לשחרורם.

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמרים

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

רציחות על אדמת יוון

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בשני מקומות ביוון נערך טבח המוני של יהודים. מקרה אחד התרחש בעיר Vrakhori) Vrachori), בירת מחוז Karilli באפירוס, במערבה של יוון, בין יאנינה לליפאנטו. בעיר זו חיו יוונים, תורכים וכמאתיים משפחות יהודיות. בראשית המרד הוצבו שם כ־300 חיילים אלבאניים־מוסלמיים. ב־9 ביוני התקיפו כאלפיים מורדים את העיר. הם נכנסו לרובע היווני, עברו משם לתקוף את הרובע התורכי ושרפו בתים. לאחר שהגיעה תגבורת של כאלפיים מורדים הודק המצור. האלבאנים בודדו את עצמם מהתורכים ומפקדם, שעמד ביחסים טובים עם כמה ממפקדי המורדים, הציע שצבאו יעזוב את העיר — בתנאי שיינתן לחייליו לצאת על נשקם וכליהם. התנאי התקבל, אך לפני עזבם את העיר שדדו האלבאנים מהתורכים ועינו יהודים על מנת לסחוט מהם כסף ותכשיטים. התורכים והיהודים קיוו שעל ידי זה יצילו את חייהם. ואמנם, היוונים הבטיחו שלא יאונה כל רע לנשארים בעיר והתורכים המקומיים הניחו את נשקם. אך עתה התכחשו היוונים להבטחתם והחלו לטבוח באויביהם. בתחילה פגעו ביהודים: גברים, נשים וטף נרצחו באכזריות ובדם קר. גורל דומה פקד את התורכים העניים, ורק כמה מהתורכים העשירים הצילו את נפשם.

המוקד השני לרציחת יהודים היה בעיר טריפוליצה, היא בירת מוריאה ומקום מושבו של הפחה התורכי. החל ביוני 1821 צרו היוונים על העיר. תורכים רבים ברחו לטריפוליצה מפני היוונים, בבטחם בנשק הרב שהיה מצוי שם ובביצורי העיר, שמגיניה היו חיילים אלבאניים. לאחר כארבעה חודשי מצור, ב־5 באוקטובר, נפלה העיר.

הקונסול הבריטי בפאטראס, פ״י גרץ, דיווח על כניעת העיר ב־1 בנובמבר. לדבריו נאלצו התורכים להיכנע מחוסר אספקה. הם ניהלו משא־ומתן על כניעה, בתנאי שחיי הנצורים ורכושם יישמרו. במהלך המשא־ומתן נודע לתורכים שמתקרב צי עות׳מאני, ובתקווה שמשם תבוא הישועה חדלו מן הדיונים. עתה תקפו היוונים את התורכים, שרבים מהם נתלו. שנים־עשר אלף נשים וילדים נטבחו, נוסף על הגברים. כמו כן נהרגו 200 יהודים מתושבי העיר, כמה מהם בתלייה. לפי דיווח של דיפלומאט אנגלי מזאנטה, כשלושה שבועות לאחר מכן (20 בנובמבר 1821), כל היהודים שהיו בעיר, שמספרם היה כאלף, כולל נשים וילדים, עונו באכזריות ונשרפו חיים עד אחד. על אלף יהודים שהיו בטריפוליצה בזמן המרד מוסר גם תומאס גורדון. אך מספר זה נראה לנו מופרז: אל נכון כלל בו גורדון גם פליטים יהודים שברחו לטריפוליצה.

בחיבוריהם של יוונים בני זמננו הדנים במרד, ניכרת נטייה להפחית את מספר היהודים שנרצחו, העומד לדברי המחברים על 150-50; אף נמסר על אחד־עשר יהודים שנצלו. ברור כי בניגוד למספרים המופרזים שננקבו בסמוך למרד, על מנת להטעים את גודל האסון, נוטים לאחרונה לצמצם את היקף אכזריותם של היוונים, שאינו מוסיף להם כבוד.

לפי יומן שנוהל בין יולי 1821 לפברואר 1822, המניעים לעינויי היהודים ולרציחתם היו עושרם וסירובם לגלות את מקומות המחבוא של אוצרותיהם; מחבר היומן מספר על יהודי שדקרוהו בפגיון, עד שנכנס לביתו כדי להביא את הכסף החבוי, אבל חזר בלעדיו: לאחר שנאלץ לחזור על כך שלוש פעמים, נפטר מפצעיו. גם עושרם של התורכים במקום משך את המתקוממים, שהיו זקוקים לכסף כדי לממן את המרד. לעומת זאת, מחבר צרפתי שכתב זכרונות מתקופה זו בהיותו ביוון טען כי היהודים נרצחו כנקמה על אכזריות אחיהם בקושטא כלפי הנוצרים בעיר וחילול גופתו של הפטריארך ואנשי כמורה נוספים. דעה זו הובעה גם על ידי מחברים אחרים, שציינו כי מניע זה נוסף על העוינות הקדומה על רקע דתי

יהודים בודדים קורבנות המרד-אליעזר בשן

יהודים בודדים קורבנות המרד

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בספרות התשובות של חכמי יוון בדור זה מצויים דיונים על יהודים שנשבו או נרצחו על ידי המורדים, וכן הדים לסבלם כתוצאה מהמרד.

במקור אחד מסופר על יהודי שבא לבית המכס בנמל בשעה שהגיעה לשם ״ספינה של ערלים המורדים״; אלה תפסוהו והוליכוהו עמהם. לימים נודע ש״הרגו ליהודי וחתכו את ראשו וחתכו זרועותיו״.

ר׳ רפאל יעקב מנשה, מחכמי שאלוניקי (נפטר תקצ״ב/1832), מספר על מר גורלו של רופא יהודי, ששהה בין הכפריים בקרבת שאלוניקי ונרצח על ידי המורדים, על פי עדות שנמסרה בשנת תקפ״ה (1825). אגב הסיפור ניתן ללמוד כמה פרטים על שיטותיהם של המורדים:

נשאלו הערלים שבכפרים אשר סביבות עירנו סאלוניקי על המרד שמרדו כאדונינו המלך שלטן מחמוד יר״ה והרימו יד כנגדו כידוע, הנה לאחר שנתפייסו… [שאלם המעיד] מאי דעתם מעיקרא למרוד במלך יר״ה ומה עלה בדעתם להרוג להיהודי שהיה יושב עמכם בכפר הנד שקצת יהודים שהיו אז בשאר הכפרים שלחום לביתם ואתם לא שלחתם לשלום להיאודי שהיה בכפר שלכם וכי בהריגת יאודי אחד היו נוצחים המלחמה… והשיבו הערלים הנז׳ שכמו צער בנפשם על הריגת היאודי בכור בן אליצפן הרופא שהיהודי הנז׳ נתגדל בכפר שלהם.

בהמשך מסופר שהוצע לרופא לחזור לביתו בשאלוניקי, אך הוא סירב, שכן פחד שבדרך ייתפש. גם לאחר שהוצע לו ליווי לשמירתו עד מקום בטוח, שם שולטים התורכים, סירב, באמרו שטוב לו בכפר, שם הוא מרוויח את לחמו, ואין לו מה לעשות בשאלוניקי. הכפריים לא רצו להסגירו למורדים, בתואנה שהם זקוקים לו כרופא; אף סיפרו שהוא התנצר. ללא הועיל: המורדים איימו שאם לא יסגירו לידיהם את הרופא יהרסו את הכפר. לאחר שהוסגר למורדים הופצה שמועה שהרגוהו בשריפה; אך לבסוף התברר שחתכו את ראשו ״כדרך שחותך המלכות״. ממקור זה עולה המסקנה כי בכפרים, שם לא היתה שליטה לשלטונות העות׳מאניים, היתה הסכנה ליהודים רבה יותר מאשר בערים. בכפר ניתן היה למורדים לאתר ביתר קלות יהודי בודד ולכן אותם יהודים שהיו יוצאים לכפרים כרוכלים, או לשם קניית מזון וחומרי גלם כגון צמר, חזרו לעיר. במקרה של הרופא, הוא הניח כי היות שהוא מרפא את היוונים יחוסו עליז־; ושמא חששו המורדים שהוא מרגל. המקור מעיד גם על שיטתם של המורדים (וגם של יריביהם) להטיל עונשים קולקטיביים. שאלת המעיד, מה התועלת בהריגת יהודי, וכי הדבר יביא לנצחונם? — בוודאי נשאלה על ידי רבים מהיהודים והיא ביטוי אופייני לחוסר המעורבות הפוליטית של היהודים. הריגת יהודים חפים מפשע לא היתה אלא נקמה, ביטוי של עוינות ורשעות.

אלמנתו של התורגמן חיים סיקסו פונה לשגריר הבריטי לקבלת סיוע למשפחתה (1894)

אלמנתו של התורגמן חיים סיקסו פונה לשגריר הבריטי לקבלת סיוע למשפחתה (1894)

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בקרב היהודים שכיהנו בתור תורגמנים אצל השגרירויות והקונסוליות הזרות במרוקו, היו משפחות שבהן היה התפקיד עובר מדור לדור, בהן משפחות בן שימול, אבנצור וסיקסו.

חיים בן דוד סיקסו, שאלמנתו פנתה לעזרה, מונה על־ידי השגריר הבריטי ג׳והן דרומונד האי ב־1856 לתפקיד פקיד בשגרירות בטנג׳יר ליד הקונסול ריד(Reade), אז החל לפעול בתור תורגמן במקום אביו דוד שחלה. ב־1866, בהיותו בן 33, עדיין לא היה מעמדו ברור, ועלתה בעיית זכויותיו לפנסיה. משרד־האוצר בלונדון הודיע לו כי כדי ליהנות מזכות זו עליו להיות מצויד בתעודה משירות המדינה (Civil Service), ולשם כך — לפי החלטת האוצר מ־1859 — עליו לעבור מבחן. סיקסו כתב לשגריר דרומונד האי ב־5 במרס 1866, כי הוא מעדיף שלא להיבחן ולוותר על פנסיה. לפי מידע מ־19 בינואר 1872, הוא מכהן כבר 15 שנים בתפקיד זה, ועתה התפטר בגלל סכסוך. בשנות השבעים המשיך לעבוד בתפקיד תורגמן ומילא תפקידים שונים בשגרירות, ובהם — הממונה על רכושה והמפקח על התיקונים בביתה. ב־1880 נלווה לביקורו של ג׳והן דרומונד האי אצל הסולטאן חסן הראשון ולא כרע לפני הסולטאן כשכל הנוכחים כרעו. הוא גם נלווה לביקור של השגריר קירבי גריןKirby  Green אצל הסולטאן(גרין החליף את דרומונד האי באוקטובר 1886).״

באשר למשפחתו של סיקסו: אביו דוד נזכר לראשונה ב־1829 בתור תורגמן לקונסוליה של פורטוגל בטנג׳יר. מ־1844 ועד פטירתו ב־25 במרס 1866 פעל בשירותה של השגרירות הבריטית בטנג׳יר. הוא זכה לאמונו ולהערכתו של ג׳והן דרומונד האי. זה היה מצרפו לשאר אנשי צוותו במסעותיו ובפגישותיו עם הסולטאן ועם הווזירים. סיקסו גם ייצג את השגריר בפגישות עם אנשי הממשל.\ מ־1849 ואילך כיהן אתו אהרן אבנצור בתור תורגמן בשגרירות.\ יצחק סיקסו נזכר בינואר 1872 בתור תורגמן של קונסול אוסטריה. אברהם סיקסו כיהן בתפקיד תורגמן של ־משלחת הדיפלומטית הגרמנית בטנג׳יר, וכן של הקונסול הבלגי שם בשנות השבעים ׳השמונים של המאה הי״ט, וקיבל אזרחות בלגית ב־.1888 הוא קיבל את פניו של ־'אופולד מלך הבלגים בביקורו בטנג׳יר ב־1900. אחיו יעקב מילא תפקיד זה אחריו עד פטירתו ב־.1907 דודו כיהן בתפקיד תורגמן לשגריר הגרמני בטנג׳יר, ואחיו יחיא בזירת את ספרד מגיל 20, ופרש לאחר 50 שנות שירות בשנת.1876 אהרן — לא ידוע מהו הקשר המשפחתי בינו לבין האחרים — כיהן בתור קונסול ספרד ברבאט, כפי שנזכר בתעודה מ־23 באוגוסט.1894

ב־3 בספטמבר 1894 כתבה אלמנתו של התורגמן חיים סיקסו לשגריר הבריטי טאטוב (Satow) וביקשה לעזור לה למענה ולמען היתומות שלה. פטירת בעלה ־״ותירה אותה ללא פרוטה וללא מקורות פרנסה, והיא הביעה את אמונתה שהוד פעלתו, נציג הוד־מלכותה (המלכה ויקטוריה) בטנג׳יר, יפעיל את השפעתו לזכותה בפנסיה מהממשלה כדי שבימים הבאים לא תסבול מחסור.

היא הוסיפה שבעלה המנוח היה במשך 35 שנים תורגמן של הקונסוליה הבריטית, משרה שהיתה גם בידי אביו במשך חצי מאה. ומאז שנוסדה סוכנות בנמלים, הוא :יהל אותה ותרם תרומת־מה להתפתחותה. העובדה שהוא נפטר בעוני יחסי ושהיה ־;לוי במשכורתו בלבד, מוכיחה שהתנהג באופן מכובד וביושר. עליה להזכיר שבעלה •רש רכוש מועט מהוריו, אבל היות שמשכורתו הספיקה רק לקיום משפחתו, הרכוש התמעט מאוד ושועבד, ונפל עליה העול של תשלום ריבית והחזקת ילדיה. אילו היה המצב שונה, לא היתה במצוקה ולא היתה מבקשת את עזרתו הטובה של הוד מעלתו (ראה תעודה מס׳ 4).

השגריר הפנה את מכתבה לשר־החוץ הרוזן מקימברלי (Kimberly), ותשובתו ב־12 בנובמבר 1894 היא שלילית. לדבריו, אץ כסף להוצאה זו.

על גורל היהודים במרד היוונים

מס מלחמה ושירות

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

נוסף על הצרות שגרמו המורדים, הטילו השלטונות מסי מלחמה מיוחדים וחובת שירות, שניתן היה להמירה בכסף. בשאלוניקי הטיל המושל מס כזה על היהודים ב־26 ביולי 1821. באותה שנה נדרשו יהודים לשרת בחיל הים העות׳מאני, ופורסם פירמאן המחייב שלושים יהודים מרובע באלאט שבקושטא, וכן מספר דומה מרובע חאסקוי בשירות זה (כנראה המירו היהודים את השירות בתשלום). בשלב מסוים דרשו יהודים אלו כי גם אחיהם מרבעים אחרים ישאו בעול, אך  אלה סירבו, בטענה כי הפירמאן מחייב רק תושבי אזורים מוגדרים. העניין הועבר להחלטה של חכמי העיר, שנחלקו בדעתם ולא הגיעו להכרעה; לפיכך לא חייבו יהודים אחרים להשתתף בעול.

גם מיעוטים אחרים חויבו בשירות דומה, וגם אלה יכלו להמיר את השירות בתשלום. כך ניתן להסיק מביטול התשלום המיוחד כעבור כשנה. במכתב של השגריר הבריטי בקושטא, מן ה־25 ביולי 1822, נאמר כי חמישה ימים לפני כן פורסמה פקודה בקושטא, המשחררת יוונים, ארמנים, ויהודים בבירה מהתשלום היומי של 400 פיאסטר שהוטל על כל עדה במקום שירותם של מאתיים ימאים (נספח ד׳).

המצוקה הכלכלית

הדים למרד היוונים, המחסור שנבע ממנו בחפצים שיהודים נזקקו להם, והמצוקה הכלכלית, מופיעים במקורות רבים. ר׳ אברהם בן בינבינישטי גאטינייו (תקנ״ט-תר״מ/1880-1799), שפעל בשאלוניקי, כותב:

שנת תקפ״א ליצירה שנת בצורת היתה צוק״ה על גבי צוק״ה מחמת מרדין שמרדו הערלים היוונים לאדוניהם הוא אדונינו המלך יר״ה ומחמת זו בחג הסוכות שנת תקפ״ב עברו עלינו מי המרים להמציא לולבים… ובאלף צרות בחמלת ה׳ נזדמן לנו מעט מזער כמו ט״ו לולבים אך הדסים לא נמצאו אפילו עלה א׳ דממקום שהיה רגיל לבא בכל שנה ושנה המקום ההוא היה יער והיו שם נחבאים הערלים במקומות שרואים ואינם נראים, ונדרנו לתת ממון הרבה פן ואולי המצא ימצא מי שילכו שמה גוים ערלים או תוגרמים ולא בא.

בשנת תקפ״ב כתב חכם בשאלוניקי כי ״מפני חמת המציק צרת המלחמות והגייסות ובלבול הזמן בין בים בין ביבשה״, לא יכלו סוחרים בקושטא לשלם לפאטור בליוורנו.

לאחר דיכוי המרד, אמר ר׳ רפאל אשר קובו, אף הוא מחכמי שאלוניקי (תקנ״ז-תרל״ה/1875-1797) : דכיון שבדור הזה שאנחנו עומדין בו קא חזינן כי קרוב יום אידם דמתכנעין והולכין וצרות רבות ותקופות זו לזו באות, ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וחסרון כיס קשה מכולם, ודאי דימהר ויחישה (המשיח לבוא) עלינו.

הציפייה המשיחית המתמדת קיבלה יתר תנופה בעתות של מלחמות ומשברים. דיכוי הנוצרים על ידי המוסלמים העות׳מאנים נחשבה גם בדורות עברו מאותות הגאולה.

הקשיים הכלכליים שעליהם דיברו החכמים הנ״ל בדור המרד נמשכו עוד שנים אחדות לאחר מכן. בהקדמה לספר ״באר המים״, שנדפס בשאלוניקי תקצ״ו (1836), כותב בנו של המחבר:

רב שבענו בוז בגלות החל הזה, דלונו מאד… כשל כח הסבל משא מצריים (־נוצרים) וידל ישראל… כי עלה השער למעלה עקרבים, רבים מכאובים זה רודה וזה מרדה… צא נא לישע עמך.

הוא רומז למצוקה הכלכלית שגרמו היוונים והתורכים; כרגיל, הוא מסיים בתקוה המשיחית.

חכם אחר, ר׳ שמואל רפאל בן חביב (תקע״ג-תרמ״ה/1885-1813), כותב כי בשל ״מרד הערלים נתבלבל העולם״, ויהודים שהלוו כסף באותה העת לא יכלו לקבל את הלוואתם, משום שהלווים ירדו מנכסיהם.

יהודים פעילים בדיכוי המרד

בניגוד לתיאורים על היהודים כקרבנות סבילים של המרד, אחדים מההיסטוריונים מגנים את היהודים על חלקם הפעיל בדיכוי המרד בשירות התורכים. לדבריהם היו היהודים פעילים כמוסרי מידע על מרגלים יווניים, כלוחמים מתנדבים, כמחסלי נוצרים לאחר כניעתם וכאוספי ביזה שהרוויחו על חשבון רכושם המוחרם של היוונים. הדברים התבססו על תעודות תורכיות, המדווחות על הרכוש שנאסף מערים במקדוניה שנכנעו לאחר הקרבות בשנת 1822. נמסרו תיאורים על קבוצות של 500 או 600 יהודים לובשי מדים ״צמאי דם״, שהתנדבו להילחם לצד העות׳מאנים תחת פיקודם של יהודים ששמותיהם צוינו. אלה, כאחרים שחיסלו יוונים נכנעים, טבחו בשבויים היווניים תוך שמחה לאיד. המניע, לדברי המחברים הללו, היה הרצון לרשת עמדות כלכליות שהיו בידי היוונים ולנקום בהם על שהתחרו ביהודים — כל זאת נוסף על האיבה ממניעים דתיים. התיאורים רוויים שנאה. היסטוריונים אלו טוענים כי היהודים נענשו על עוול זה בכך שהוטלו עליהם מסי מלחמה על ידי העות׳מאנים.

היבט זה של המרד אינו בא לידי ביטוי במקורות יהודיים; אף לא מצאתי על כך מידע במקורות אירופיים מודפסים או בתעודות בארכיון הממלכתי הבריטי. סביר יותר כי יהודים אולצו בלחץ העות׳מאנים, להתגייס ולעסוק בחיסולם של המורדים. עובדה זו הפכה להאשמה כאילו היהודים נהנים לפגוע ביריביהם היוונים.

תיארנו כאן כמה פרטים על גורלם המר של יהודים בזמן מרד היוונים, משום שנחשבו על ידי המורדים לאוהדי התורכים ועוזריהם. השנאה על רקע דתי וכלכלי שימשה קרקע נוחה לעלילות בדבר חלקם הפעיל של היהודים בהתנכלויות נגד היוונים. אילוצם של כמה בודדים לגרור את גופתו של גרגוריוס יצרה את העלילה על יזמתם בהריגתו! דיווחו של השגריר הבריטי, שתיאר את התלייה ולא הזכיר כלל את חלקם של היהודים, מעיד שתפקידם היה שולי. התעודה על הפרעות ביהודי אודיסה בעקבות התלייה מאשרת את המקור היהודי בנידון. טבח הארמנים באניה שהפליגה מארץ ישראל הוא פרט נוסף בשורת מעשי אכזריות של היוונים. לבסוף, התשלום המיוחד שהוטל על יהודים, כמו על מיעוטים אחרים, במקום שירות צבאי וביטולו ביולי 1822, מאירים פן נוסף במצב על רקע מרד היוונים.

פרעות במראות הספרות – פורענויות במעד לפיוט ולשירה החדשה במזרח היהודי בדורות האחרונים – יוסף הלוי

 

הוא טרף וירפאנו יך, ויחבשנו ( הושע )Asilah

בעולמם של המאמינים בכל מאודם ש " הכל בידי שמים ", אין הפורענויות המתרגשות ובאות על ציבור מישראל באות על חינם. הן מתפרשות כעונש על חטאים ועוונות וכאות אזהרה משמים לאמור, " שובו מדרכיכים הרעים " כך שננו נביאים כמו ירמיהו, יחזקאל ואחרים לבני דורם.

זו גם תפיסת עולם החוזרת ונשנית בפרקי מגילת איכה, ואילו הגורמים ההיסטוריים הריאליים שמאחורי המאורעות הטראומטיים לא נחשבו בדרך כלל בהשקפת עולמם של יראי שמים.

תולדות ישראל רצופות פרעות, אשר הצמיחו ספרות עשירה ביותר של קינות, סליחות או גזירות, שמקצתן נכנס לסדר התפילות במנהגי ארצות שונות. יצירות אלו נולדו מתוך מצוקה נפשית ואמונתית רבה, אך בה בשעה לא הטילו המחברים ספק באלוהי המשפט.

הם מגלגלים ארוכות או קצרות בפרטי הפרעות. אך דומה שאין אלה העיקר, ולא לשם עצמם באו, שכן ליצירה זו היה ייעוד דתי מלכתחילה. היטיב להגדיר יצירה זו בהקשרה ההיסטורי, מבחינת טיבה, מניעיה ומקומה, י"ח ירושלמי

התגובה הדתית הספרותית החשובה במיוחד לאסון היסטורי כלשהו בימי הביניים לא הייתה תיאור המאורע בכרוניקה, אלא חיבור " סליחות " ושילובן בליטורגיה של בית הכנסת, בתפילות כאלה תיאר המשורר את רגשותיה העמוקים ביותר של הקהילה, הביע את חזרתה בתשובה נוכח זעם האלוהים, או את שאלותיה ספקותיה בדבר הצדק האלוהי, התפלל לקץ הייסורים או לנקמה באויב המדכא, ובסופו של דבר " הנציח " את זכר המאורע.

אף שכמה מקביעותיו של ירושלמי לוקות בהכללת יתר, שאלת ההרהור אחרי הצדק האלוהי, הרי הן תופסות לגבי הקינות והסליחות שנתחברו אחרי הפרעות, לרבות אלה שהן עיקר דיוננו.

מגיל איכה היא אבן הפינה לקינות שנתחברו לאחר מאורע טראומטי ומכריע כלשהו בחיי האומה. קינה זו הפכה במרוצת הדורות לתלפיות לפייטני הקינות, והיא משמשת להם מקור לא אכזב מבחינות שונות, אם מצד הלשון ואם מצד האמצעים הספרותיים. מעל לכך, היא מאצילה מרוחה על פיוטי הקינות בשאלת תורת הגמול, כמשתמע מן הפסוק " צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. השקפה זו על המאורעות יש בה גם פתח לתקווה טובה, שכן בידי האדם מישראל להסיר את רוע הגזירה ולזכות שוב בחסדי שמים.

במאמר " הכל בידי שמים " מקופלת השקפת עולם הגורסת כי כל מה שבא על האדם " בגזירת המלך " בא ( על פי רש"י ) בין שמדובר בפרעות מידי אדם, כגון מלחמות שוד והרס, ובין בפורענויות מידי שמים, כגון פגעי טבע למיניהם – שיטפונות, בצורות, רעשים – או בחולאים רעים, על פי בעלי התוספות, אף אם נראים הדברים כמתגלגלים מאליהם, בחינת " עולם כמנהגו נוהג .

פרעות במראות הספרות – פורענויות במעד לפיוט ולשירה החדשה במזרח היהודי בדורות האחרונים – יוסף הלוי

בין מסורת לחידוש :Asilah

השקת העולם הגורסת " הכל בידי שמים " שמקורה במקרא וגיבושה במקורות שלאחריו, נתגלגלה גם לפיוט, כלומר לשירת הקודש, בין שייעודה היה בית הכנסת ושאר מעמדות שבקדושה ובין שלא. אך בעיקרה מקיימת היא זיקה הדוקה למסורת הפיוט. עם צמיחתה של הספרות העברית החדשה, ובעיקר מתקופת ההשכלה ואילך, הולכות ונשמעות תפיסות ואמונות חדשות, חילוניות, הדוחקות את ההשקפה הקודמות עד שהיא נעשית נחלת מתי מעט. הרבה מן התהליכים הרוחניים־התרבותיים והכלכליים־החברתיים שעברו על יהודי אירופה לפני דורות אחדים היו למנת חלקם, בצורה זו או אחרת, של יהודי ארצות האסלאם בדורות האחרונים. אחד מאלה היא העמידה המורכבת כלפי מאורעות טראומאטיים, כפי שבאו לידי ביטוי בפיוט ובשירה בזמן החדש. אפשר למתוח קו מקביל בין המשבר הרוחני בקרב יהודי מזרח אירופה בשעתו, כפי שהשתקף בספרות החדשה, לבין שבירת הרצף הרוחני בקרב יהודי המזרח שבעידן החדש, כפי שהוא עולה מיצירתם הספרותית החדשה.

כמה מן המאורעות שנחרתו בזכרונן של קהילות ישראל במזרח המוסלמי בדורות האחרונים זכו לביטוי ספרותי כפול, הן על ידי פייטנים והן על ידי משוררים. הראשונים מהלכים במידה זו או אחרת אחרי מסורת הפיוט בת הדורות, לא רק מבחינת התבנית השירית ומה שבתוכה, אלא גם — ובעיקר — מבחינת העמידה כלפי המאורעות והלקח שיש להפיק מהם. לא כן המשוררים החדשים. שירתם של אלה נתונה בסימן של ״שבירת כלים״ בשיעורים שונים, לא רק במה שקשור ל״צורה״, אלא גם לגבי ״התוכן״, ובכלל זה עמידתו של הדובר לנוכח אותם מאורעות קשים. על כן נדון במאמר זה גם בצדדים ספרותיים מובהקים, לרבות הבחינה הלשונית למקורותיה, על מנת שנוכל לראות בעליל את התפנית הרוחנית שפשטה בקרב החדשים, על ביטוייה השונים. ואף זאת: לעתים ניווכח לראות שצבת בצבת עשויה, לאמור, פריצת תבניות שיריות ומה שביניהן קשור עם מה שבתוכן. במרכזו של מאמר זה עומדות פרעות בשלוש גלויות בעולם המוסלמי (עיראק, לוב ותימן), שאירעו החל בשלהי מלחמת העולם הראשונה וכלה בשנת ייסוד מדינת ישראל, שהמאבק על הקמתה אף שימש עילה לכמה מהן.

נפתח בקבוצת יצירות, שנכתבו בעקבות פורענויות על ידי יוצרים מבאי כוחה של הגישה המסורתית, אם כי זו אינה אחידה מכל וכל כפי שנראה. מכל מקום, היוצרים האלה נושאים מספד וקול צעקה מרה על מה שאירע, אך מבין השורות עולים מידת הכנעה כלפי מעלה וצידוק הדין, אם במרומז ואם בגלוי. יוצא שעל הכל לפשפש במעשיהם, ומכאן השם שקראנו לפרק.

פרעות במראות הספרות – יוסף הלוי

א. עת ספוד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו(תהלים קלז: א)Asilah

  1. והחי יתן אל לבו

בין שתי מלחמות העולם חלו שינוי מהותי והרעה ממשית במצב היהודים בארצות האיסלאם, ובכללם יהודי בבל. המקרה שבישר את הבאות אירע בשלהי שלטונם של התורכים בעיראק, בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוואלי התורכי וחבר מרעיו העלילו על שבעה־עשר מטובי יהודי העיר בגדד שעברו על חוק ניירות הערך התורכי, שחייב אותם להמיר את כספם וזהבם באותם ניירות שהנפיק השלטון. בגלל הסוחרים היהודים המספסרים בניירות ערך כביכול ירד ערכם של ניירות אלה מתחת למחירם הנקוב. עם הנתפסים על חוק זה נמנה אחיו של הרב יצחק נסים [לימים הראשון לציון במדינת ישראל] ועל רקע זה נכתבה הקינה ״שודדו מבית מגורותיהם״.

כבר השורה הפותחת בקינתו של הרב נסים קושרת אותה עם קינה ידועה לט׳ באב, ״גְּרוּשִׁים מִבֵית תַּעֲנוּגֵיהֶם״, הנמנית עם קינות ט׳ באב על פי נוסח קהילות הספרדים ועדות המזרח, ובכללם יהודי תימן. רוח אחת לשתי הקינות, עד שהרב נסים שיבץ בקינתו שתי שורות ומחצה מן הקינה המפורסמת. לא בכדי עשתה הקינה הזאת את דרכה לסדר חמש תעניות כמנהג יהודי בבל (עמ' קצ-קצא)",

למען ידעו הדורות הבאים. קינתו של הרב נסים היא יד ושם לאח שלמה ציון ושאר הרוגי מלכות הזדון שבאותם ימים ועל כן היא ערוכה לפי האקרוסטיכון ״שלמה ציון בן מולא רחמים״ (שלוש המלים האחרונות כראשי תיבות). יוצא מכאן שמדובר בפיוט בן אחד־עשר בתים, כל בית בן ארבע שורות בחריזה נרדפת. המשפט ״לבי לבי… מעי מעי.״״ משמש כפזמון לכל הקינה ותורם רבות לאווירת הקינה, להוציא את הבית האחרון שהוא דבר לעצמו מבחינת תוכנו.

קול הדם,הקינה עשויה שלוש חטיבות. בראשונה(א, 1) מגולל המחבר — כמקובל בדברי פיוט כאלה, הנושאים אופי של כרוניקה למחצה לשליש ולרביע — במדורי הימורים והמכאובות שעברו הנתפסים למלכות הרשעה, בטרם הומתו וגופותיהם המושחתות הושלכו במצולות נהר. אכן, הנרצחים לא זכו לבוא לקבר ישראל, פרט לאחיו של הרב נסים, שגופתו נמצאה בדרך מקרה. מיוחד במינו הוא הבית הרביעי, שבו נושאים המומתים דברים; אך לא זו בלבד שאין בלבם על בורא עולם, ולא די שהם מקבלים עליהם כל אשר נגזר, אלא שהם אף מפללים: ״מיתה זו תהיה לנו כפרה״ (ד, 3), ומוסרים את דינם לשמים: ובמענינו אפף יחרה (שם, 4). עמידה זו, המשולבת בבקשת הנקמה באויבים, מצויה הרבה בקינות ובגזירות שנתחברו במרוצת הדורות. גם מפיוט זה נמצאנו למדים ששנאת ישמעאל היא הגורם למעשי האכזריות (ו, 4) המקדירים אפילו פני שמים, למרות דבריהם של הנרצחים לעיל.

עמוד 2 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: