ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן


ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.ממזרח שמש עד מבואו

1 – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

ליהודי המגרב ובכללם לאלה שחיו בארץ מבוא השמש, קשרים עם ארץ ישראל מתקופות קדומות, שנמשכו בכל הדורות, והיו גם יהודים שלו למרות המרחק, הקשיים והסכנות בדרך. עדויות על כך מתקופת הגאונים, וכן מהדורות הבאים בתקופה הממלוכית והעות'מאנית בארץ ישראל.

מהמאות הי"ח והי"ט מצויים יותר מקורות על הקשרים ברוח ובחומר, שביטוייהם היו דתיים ועממיים, כמו פיוטים שהביעו ערגה לארץ, הקדשות, חילופי אגרות, , והחל מתחילת המאה הי"ז ואילך פקדו שלוחי ירושלים, חברון, צפת וטבריה את הקהילות במרוקו.

נוסף לכסף שאספו, מילאו השלוחים גם תפקיד הטיפוח היחס הנפשי לארץ הקדושה, שעשויים היו לעודד עליות לארץ. עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל בשנת תק"א – 1741, עשתה רושם על הקהילות במרוקו כמו במקומות אחרים.

והשפיעו כנראה על אחרים בדורות הבאים לנסות וללכת בעקבותיו למרות הסכנות בדרכי היבשה והים. הסכנות מחמת מלחמות ושבייה בים היו תדירות במאה הי"ח ובשליש הראשון של הי"ט, ופתחו לאחר כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830.

ואמנם בספרות השאלות ותשובות של המאה הי"ח וראשית הי"ט מופיעים לעתים הביטויים " נמנע מהם הדרך "כשנאלצו לחזור מרצונם לעלות, בגלל שיבושים, גיסות ומלחמות.

פרטים על מצוקותיהם של העולים לארץ ישראל ממרוקו באמצע המאה הי"ח, והתנאים ששררו במרוקו ניתן ללמוד מאגרת המלצה שניתנה על ידי קהל ליוורנו ליהודי מתיטואן בשם יוסף בן סאמון ש " מגמת פניו לקבוע דירתו בירושלים, ובא למעוננו להכין טרף ההוצאה "

ליוורנו הייתה כידוע, בתקופה ההיא, תחנה חשובה לעולים לארץ. באגרת נמצאת בקובץ אגרות המלצה בכתב יד מונטיפיורי, במכון לתצלומי כתבי ידי בירושלים.

בין השאר מנויות המטרות למען הוא זקוק לכסף " מזונות ופרנסה בירושלים בשבילו, לאשתו ולבניו. ומוזכר גם פרט מאלף, נדרש כופר ליוצאים ממרוקו. ובפרט שהוא צריך ליתן למלך המערב צרור הכסף בעד כל נפש אדם לתת לו רשות לעקור דירתו ולצאת מתחום המערב.

בהמשך מופיע תיאור הזעזועים הפוליטיים והכלכליים במרוקו באמצע המאה הי"ח " שמועות יבהלוהו מן המערב תרות רבות ורעות אשר תכפום ממשא מלך ושרים ועבודת פרך ומלחמות גדולות והעדר משא ומתן והאחרון  הכביד כי חדל המטר כל השנה הזאת "

הוא מתכוון כנראה למהומות שהיו בין השנים 1728 ל- 1757, בתקופת הריב בין יורשי איסמאעיל, עד עלייתו של מוחמד אבן עבד אללאה, כששקטה הארץ. אשר לבצורת ובעקבותיה הרעב, הראשונה של המאה הי"ח היו שנות רעב לעתים קרובות, ב-1713, 1721- 1724, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744.

רעב וזעזועים פנימיים במשטר שגרמו לנדידה, עשויים היו להיות גורמים לעלייה לארץ הקודש.

יש לשער, כי במלים " מלחמות גדולות " המוזכר בכתב יד, הכוונה לא רק נגד בסיסי הקורס ארים סחוף המגרב, בייחוד אלג'יר וסלא, במטרה לחסל את פעילותם. ראייה להנחתי מאגרת אחרת באותו קובץ, המלצה שניתנה לשליח ירושלים רבי נסים הכהן שמגמת פניו הייתה להגיע למערב הפנימי ולערי הסוס ואגדיר.

בניסיון לשדלו לבל יסע לשם נאמר בין השאר " כי קול נשמע שיש מלחמות בין המלכים בים וביבשה. במקורות הדנים על עלייה לארץ ישראל מארצות המגרב לאחר שנת 1830 אין ידיעות על מלחמות וסכנות בדרך לארץ.

לאור תמורות אלה במצב הפוליטי ובמצב הביטחון, נבדוק מה היה יחסם של חכמי מרוקו בתקופה זו לחובת העלייה לארץ ישראל. עלינו להקדים כמה הנחות. נקודת המוצא לפוסקים בדיוניהם בנושא זה היא המשנה בכתובות קי ע"ב " הכל מעלין לארץ ישראל " והברייתא שם " הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו – תצא בלא כתובה " וכן להיפך.

גם האישה, כופה בעלה ( פי הירושלמי, רק הבעל כופה אשתו ) אולם התוספות שם, לפי דברי רבי חיים הכהן, קובעים שההלכה במשנה ובברייתא אינה נוהגת בזמן הזה, כי ישי סכנת דרכים. וסיבה שנייה שיש כמה מצוות בארץ ישראל שאין אנו יכולים ליזהר בהם.

דברי התוספות נתפרשו בדורות הבאים בצורות שונות. היו פוסקים שקיבלו דבריהם והיו שהתנגדו להם. אולם ההנחה כי סכנת דרכים אמנם מבטלת את חובת העלייה לארץ ישראל – מקובלת על רוב הפוסקים.

הרשב"ש בן התשב"ץ, שפעל באלג'יר, נפטר בשנת רכ"ז – 1467, קבע קריטריון גיאוגרפי, לפיו המרחק מארץ ישראל קובע. לדבריו " בזמן ההוא בארצות הללו, רצוני לומר, כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון איטן כופין לעלות, ונא אמון ולמעלה, מזרחה, כופין ביבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין לסטים בים "

הוא קבע כללית, כי ככל שיש בדבר סכנה, נסתלק דין הכפיה. עמדה זו של הרשב"ש אומצה גם על ידי רבי יוסף קארו בשלחן ערוך סימן עה. כיצד מתבטא נושא זה בספרות התשובות של חכמי מרוקו במאות הי"ח – הי"ט ? נביא דבריהם לפי סדר כרונולוגי.

מצוות העלייה קיימת – אך ישלם לה כתובה.

בתשובת רבי יעקב אבן צור תל"ג – תקי"ג – 01673 -1753, שפעל במכנאס ובפאס, נידונה שאלה זו בשני מקומות. בשני המקרים הרקע הוא שהאיש רוצה לעלות והאישה מסרבת. בסימן קנט תשובה שניתנה בפאס בשנת 1732, משיבים רבי יהודה בן עטר ורבי שלום דרעי, הוא מסתמך על התוספות אבל אינו מצטטם, שבזמן הזה יש סכנה בדרכים, לכן קיימת מצוות העלייה לארץ ישראל.

אך מסקנתו כי ישי להשפיע על האישה שתתרצה לעלות עמו, והיה אם לא יצליח – ישלם לה כתובתה. וגם אם אין לו עתה כל הסכום במזומן, יטול הנחוץ לו להוצאות הדרך והשאר יתן לה, ויתחייב על הסכום החסר.

הוא כותב, כי אמנם לפי דין התלמוד תצא בלא כתובה, אבל הוא בעד תשלום כתובתה, למרות שאין כל סכנת דרכים, וסירובה אינו מוצדק. אין הוא מזכיר כלל את גורם הסכנה בדרך או מחסור במזונות וקשיים כלכליים בארץ, כפי שהדבר מופיע אצל חכמים אחרים בתקופה זו.

חשש לסכנת דרכים ולמגבלות כלכליות.

בן הדור שאחריו רבי משה טולידאנו ממכנאס, בעל שאלות ותשובות " השמים החדשים " קובע החלטית כי מצווה לעלות ולדור בזמן הזה בארץ ישראל, אך אם הדרכים בחזקת כסנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא, אז ניתן להתיר נדרו שנדר לעלות.

הוא כותב זאת בהתייחסו לעמדתם של חכמים אחריו כי התרת נדר למי שנדר לעלות, מתבססת על ההנחה כי עתה אין מצווה לעלות ולדור בארץ. רבי משה דוחה הנחה זו, וקובע כי החובה קיימת, אלא שסכנת דרכים ומחסור כלכלי דיים כדי להתיר הנדר. 

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

למרות שסכנת דרכים קיימת – אין להתחשב בסכנה.ממזרח שמש עד מבואו

רבי שאול ישועה אביטבול 1739 – 1809, דיין בצפרו מתחשב בעובדה שקיימות סכנות בהפלגה, אך אין חוששים לסכנת בדרכים, כלומר אין סכנה זו מבטלת מצוות העלייה לארץ ישראל, ואישה המסרבת לעלות עם בעלה, מפסידה כתובתה.

הוא מגיע למסקנה זו על רקע מעשה ביהודי בשם משה בן מסעוד אזולאי שנדבה רוחו אותו להסתופף בבית ה'.. ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן…לאמור שאין רצונה לעקור דירתה מאצת קרוביה. עמדו אפוא לדין. הטוען למען אשתו תבע שישלם לה כתובתה, ויפטור אותה בגט, והוא יעלה ארצה בלעדיה.

נשאלת השאלה כיצד להסביר התעלמותו מסכנת הדרך הנשקפת לעולה ? התשובה נעוצה באמונה המיסטית הפועלת אצל המשיב, כי נס כזה קורה לא רק ליחידי סגולה, אלא גם לכל אדם, כלשונו : " ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת דרך, אלא לכל ישראל.

הוא מגיב לאמונה הנפוצה כי לצדיקים גורל מערב לחוקי הטבע, וכי אסונות אינם פוגעים בהם. לדבריו, אותם הכללים חלים על כל בני תמותה כולל פשוטי העם, וכי גם הם זוכים לנסים. ניכר שחכם זה, בניגוד לרוב החכמים שחששו מסכנה ולא הסתמכו על נסים, מושפע מאמונה מיסטית, החורגת מהמישור הרציונאלי.

החכמים שהזכרנו עד כה אינם מסתמכים על עמדת הרשב"ש שהזכרנו לעיל. סימן שלא כל הפוסקים קיבלו את ההבחנה הגיאוגראפית, אף כי מרוקו רחוקה יותר, בה נאמרו דברי הרשב"ש.

על דברי הרשב"ש הסתמך רבי פתחיה יקותיאל בירדוגו 1764 – 1820, חכם שפעל במכנאס, אולם הדברים נאמרו רק כאישור סופי לעמדתו הבסיסית, כי לא רק שאין לכוף אישה בזמן הזה לעלות, שהרי ספק אם עתה חלה מצוות העלייה לארץ ישראל.

אלא נראה לי, כי הוא חושש אפילו לעליית הבעל ולאו דווקא משום סכנה, אלא מפני אי יכולת של קיום מצוות בארץ, והוא מצטט בראשית תשובתו את דברי רבי חיים בתוספות כתובות קי ע"ב, כי יש כמה מצוות התלויות  בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים להיזהר בהם ולעמוד בהם.

החשש מפני אי קיום מצוות התלויות בארץ כגורם מונע לעלייה המובע על ידי רבי חיים, נתקבל על ידי מהר"ם מרוטנברג, וכן חכמי המזרח רבי תם בן יחייא, רבי שלמה בן אברהם הכהן בן המאה הט"ז, רבי משה שלטון מקושטא בן המאה הי"ז, וכן רבי רפאל מילדולה, שליח ארץ ישראל ולאחר מכן רב בפיזה ובעיר באיונה בצרפת בשליש הראשון של המאה הי,ח.

דעתו של האחרון מפתיעה במיוחד, שהרי הוא עצמו היה בארץ, וחכמי ארץ ישראל לא קיבלו עמדה זו, וטענו שאפשר לקיים המצוות בארץ. כגון המהרי"ט וכן חכמים אחרים שהזדהו אתם כמו רבי חיים בנבנישתי, רבי יוסף נזיר ממצרים

רבי פתחיה הגיע אפוא למסקנה, כי אין מוטלת על יהודי מרוקו החובה לעלות לארץ ישראל, בגלל שתי סיבות.

1 החשש מפני אי קיום מצוות

2 – משום סכנת הריחוק.

חכם זה שנפטר בשנת 1820, הוא בין האחרונים בשורת החכמים, ששיקוליהם לגבי סכנת הדרך לארץ ישראל הייתה ריאלית. כעשר שנים לאחר פטירתו, חל שינוי יסודי. אחיו של החכם הנזכר, רבי יעקב בירדוגו, עומד על השינוי שחל במצב הביטחון בדרכים, כשהכוונה לנתיבי הים.

בעבר פסק כמו הרשב"ש, אבל עתה המצב שונה. " והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין ". כלומר היות ועתה עולים בביטחון, הרי לא חלה ההגבלה של הרשב"ש. נראה כי השינוי חל עם הפסקת פעולות הקורס ארים מסלא, החל משנת 1814 ושל האלג'יראים, עם כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830. ומעתה הנסיעה בים הייתה בטוחה.

אמנם בתשובה זו לא מופיע תאריך, אך בתשובה הסמוכה רשום התאריך תקצ"ד – 1834, ושי לשער שגם השאלה הנ"ל נשאלה סביב שנה זו.

בסימן סא מסופר המעשה כדלקמן, יהודי שגירש אשתו ויש לו ממנה בנים, ורצה לקחת את הילדים מתחת גיל שש עמו בעלותו לארץ, כשהאישה נשארת בחו"ל, והיא מתנגדת. הסכסוך הובא בפני רבי יעקב. הוא עמד לצידו של הבעל, כי עתה אדם רשאי לכוף לא רק את אשתו לעלות, אלא את כל בני ביתו כדברי רש"י למשנה בכתובות קי ע"א.

למלים " הכל מעלין " מוסיף רש"י : " את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ". החכם גם קובע כי " לגבי עיר אחרת וכל שכן ארץ ישראל נטבטל  דין הבן אצל אמו עד שש ,. הנימוק, שאם יחכה האב עד שיגדלו הבנים, מי יביאם לארץ, ומי ידאג לחינוכם.

קיים קשר בין שתי התשובות הסמוכות. לולי השינוי שחל במצב הביטחון בעלייה לארץ החל בשנות ה-30 של המאה הי"ט, לא היה החכם מאשר שהאב ייקח את ילדיו לארץ ישראל, ואז הייתה עדיפות לאם בהחזקת הילדים הקטנים, והנימוק בקשר לחינוך על ידי האב, היה נדחה מפני הסכנה.

מתבקשת השאלה, האם אותה זכות ניתנת גם לאם כאשר עולה לארץ ישראל והבעל נשאר בחו"ל. האם יש לה עדיפות על בעלה משום מצוות העלייה לארץ ישראל כשהיא רוצה לקחת ילדיה ? בשאלה זו דנן רבי רפאל משה אלבאז – 1823 – 1896, דיין בצפרו.

בפסק דין שניתן בשנת תרי"ח – 1858, וחתומים עליו גם רבי מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבאז, בקשר למעשה שאירע שנה קודם. לפי הפסק אין האם רשאית לקחת הילדים לעיר אחרת. אבל שונה הדבר אם רצונה לעלות לארץ ישראל, כיוון שקיימת מצווה רבה של עלייה לארץ ישראל, הרי רשאית היא לקחת בנה ובתה עמה. אך יש גפם היבט אחר בנידון, אשר עדיף על העלייה לארץ ישראל, והוא טובת הבנים.

היות והאם נישאה לאיש אחר, קיים חשש שמא יבולע לבנים מהאב החורג. היות ועיקר תקנת החכמים שהבת תהיה אצל אמה, היא לתועלת הבת, הרי יש לבדוק את התנאים. והיה אם הימצאות הבנים אצל האם היא לתועלתם, יעלו עמה, ואם לאו, עדיף שיישארו עם אביהם.

 

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראלממזרח שמש עד מבואו

החכם נוטה לעכב עליית הבנים לארץ. אולם לא משום שאינו מייחס משקל לחשיבות העלייה, אלא בגלל הצד האנושי, כלומר החשש לגורל הילדים בחסות אביהם החורג.  

כעשר שנים לאחר מכן בשנת תרכ"ח – 1868, כתב החכם הנ"ל שוב בקשר לאותו מקרה. עתה הבן בן י"א והבת קטנה. לאחר שקיבל חוות דעת כי אם יפרשו הבנים מאמם " יסתכנו מפני עגמת נפש " וגם יש תועלת מבחינת מזונות, הרי מגיע הוא למסקנה שיעלו הבנים לארץ ישראל " אך יהיה הבן עם זקנו בארץ ישראל כדי שהוא יחנכו ואין לקרובים שבחו"ל רשות לעכבם.

החכם מעיד על העלייה לארץ ישראל הנמשכת ללא פגע וללא חשש סכנה. גם מאמין כי שומר מצווה לא ידע דבר רע..ומצווה רבה יכולה היא שתגן אלף המגן.

במידה וקיים דיון בשאלת סכנת הדרך לארץ ישראל בספרותם של חכמי מרוקו במאה הי"ט, הרי זהו דיון תיאורטי, כשהסכנה היא נחלת העבר. כל למשל בשאלות ותשובות ליצחק ריח, של רבי יצחק בן שמואל אבן דנאן, הדן בשאלה מדוע בשעות של סכנת דרכים לארץ ישראל אין מצווה לעלות. אין הוא מיישם הדברים לזמנו, אלא מביא שורה של מצוות הנידחות מפני פיקוח נפש, למעל הכל שבת. 

לבסוף נציין את מנהגם של יהודי מרוקו המתיר למכור ספר תורה כדי לממן הוצאות הדרך לארץ, למרות שהדבר נוגד את הדין כפי שהתבטא בתלמוד ובספרות הפוסקים שלדידם מוכר למכור ספר תורה רק למטרות אלה : לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אישה, השאת יתומים ופדיון שבויים.

וכפי שמעיד רבי רפאל בירדוגו ממכנאס 1747 – 1822, תורות אמת, " העולם נהגו היתר למוכרו כדי לילך לארץ ישראל, ונראה כללמוד תורה ". הדבר מבטא את תחושתם העמוקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל ושאיפתם לעלות, למרות הקשיים והמגבלות הכלכליות.

נסכם, הראינו כי יהודים ממרוקו עלו לארץ ישראל הן בשעות של משבר וסכנות, והן בתקופות של ביטחון יחסי. זעזועים פוליטיים וכלכליים פעלו כחרב פיפיות. עשויים היו לשמש דחף לעלייה, אולם עלולים היו גם ליצור קשיים והגבלות.

עמדנו על ההבדל בעמדתם של חכמי מרוקו שמאה הי"ח לעומת אלה שבמאה הי"ט – לאחר 1830. אולם גם בין החכמים במאה הי"ח אין עמדה אחידה. כולם בדעה כי מצוות העלייה לארץ בזמן הזה כוחה יפה, אך היו מודעים לסכנות המרחפות בדרך.

היו מהם שתבעו שהאדם יעלה למרות הסכנה, ואחרים חששו. אחרי שנות ה-30 של המאה הי"ט חלפו סכנות בנתיבי הים והחכמים דורשים לעלות. אך עולות מגבלות אחרות, כלכליות ואנושיות, כגון טובת הילדים, אשר דוחות את העלייה לארץ.

סוף הפרק – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובת העלייה. 

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-עלייה לארץ ישראל כנגד שלום בין איש לאשתו ד"ר יואל שילה

מתוך האינטרנט באותו נושא.

עלייה לארץ ישראל כנגד שלום בין איש לאשתוממזרח שמש עד מבואו

ד"ר יואל שילה

המכללה האקדמית אשקלון

מצוות יישוב ארץ ישראל היא מן החשובות שבמצוות, וכמה כתובים בפרשתנו רומזים עליה (ראה למשל ל:א,ג,כ; לא:ג). חז"ל קבעו על דרך המליצה ש"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". יש בין הפוסקים שסוברים שזו מצווה דאורייתא בכל דור ודור, וכך אומר הרמב"ן: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". יש שסוברים אפילו שזאת "מצווה כוללת", ויש מי שמרחיק לכת וסובר "ששיבת ישראל לארץ ישראל היא מעיקרי האמונה".

המשנה קובעת (כתובות פי"ג, מי"א): "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין". פירוש הדברים שיכול כל אחד מבני הזוג לכפות עלייה לארץ על בן/בת זוגו או למנוע ירידה מהארץ. בתלמוד (ב' כתובות קי, ע"ב) מובאת תוספתא האומרת שאם בן/בת הזוג מסרב לדרישה לעלות לארץ או להימנע מירידה, הרי סירוב זה הוא עילה לכפיית גירושין עם סנקציה כספית בצדה: סירוב האיש מחייבו בגט עם כל תשלומי הכתובה הנלווים, וסירוב האישה מחייבה בגט בהפסד כל זכויותיה הכספיות. תוספתא זאת נקבעה להלכה.

מנגד ידועה העובדה ההיסטורית שבפועל, במהלך הגלות, היה רוב העם היהודי מחוץ לארצו. אמנם את כיסופיו הוא הרבה לבטא בתפילות ובפיוטים, אלא שהיו מעט מאוד ניסיונות אמתיים של יהודים לעלות לארץ. הסיבות לכך רבות ומגוונות, והעיקריות שבהן – סכנת הדרכים, סכנת המגורים בארץ ישראל והקושי הגדול להתפרנס בארץ.

במהלך הדורות הארוכים בהם גלה עם ישראל מארצו, שימש הטיעון בעד עלייה לארץ גם בסכסוכים משפחתיים בין איש לאשתו, או בין משפחותיהם. לעתים טיעוני העלייה היו הגורם המסכסך ולעתים היו הם דווקא הגורם המפשר.

הרמב"ם מספר על סכסוך משפחתי שנתגלע באלכסנדריה בין שתי המשפחות של זוג נשוי. בעצת משפחתו טען האיש שברצונו לעלות לארץ, וכיוון שאשתו מסרבת לעלות עמו הרי הוא רשאי לתת לה גט מבלי לשלם לה את כתובתה:

ראובן נשא לאה באלאכסנדרייה וכתב לה מאוחר מאה דינרין מצריים והיא בת גדולי אלאכסנדרייה. אחר ילדה לו בן ובהיות ימיו קרוב לשלשה חדשים אירע בינו ובין קרובי אשתו מחלוקת… והיה שם מי שלמדו לבקש ממנה ללכת עמו לארץ ישראל לדור שם והיא לא תסכים בזה להניח אנשי מולדתה ובזה תחסר המאוחר שלה ותעשה רצונו. ועשה ככה ובא לפני בית דין וטען לפניו את הטענה הזאת… וכאשר שמעו זה גדולי הקהל חרה בעיניהם על כך באמרם מכאן ואילך כל מי שישנא אשתו וירצה לגרשה מבלי כתובה יעליל עליה את הטענה הזאת ויהיה זה לסבה לגרש רוב הנשים מבעליהן.

תשובת הרמב"ם נחרצת: יש להטיל חרם (!) על מי שמעליל כך על אשתו ומנסה בדרך פסולה זאת להיפטר מתשלומי כתובתה:

המפורסם אצלנו אשר ראינו בתי דינים דנין בו במערב כך הוא שמחרימים בשם על כל מי שעושה זה בדרך עלילה על אשתו שלא לעשותו, זולתי ללכת להתברך בארץ ישראל לא זולת זה ויענה הבעל אמן, ואז יכריחו האישה ללכת עמו או תצא מבלי כתובה. ככה ראינו אותם עושים … אין לדיין אלא מה שעיניו רואות: אי זה איש ביקש לעלות לארץ ישראל והוא מוחזק בכשרות ולא היה בינו ובין אשתו מריבה בשום פנים – אז נחייב אשתו לעלות עמו לארץ ישראל, ואם יחסר אחד מהתנאים הללו – אין לדון עליה לעלות עמו.

ואמנם השועל הקטן המלמד את הטענה הזאת והדומה לה הוא מחזיק ידי עוברי עבירה ומשית יד עם רשע… ואמנם הוקל על רוב בני אדם לצער נשותיהם לפוטרם מכתובתם וראוי להשמר מזה העון ולמנוע הפועלים אותו שבור זרוע רשע ורע והצילו עשוק מיד עושקו.

הרמב"ם אינו חוסך את שבט לשונו מ'השועל הקטן', אותו יועץ מפוקפק שהשיא לבעל את העצה המגונה להשתמש בטיעון שרצונו לעלות לארץ ישראל.

נראה שהשימוש השקרי בעילה זו היה נפוץ. הרדב"ז, שחי במצרים כשלוש מאות וחמישים שנים אחרי הרמב"ם, נהג כשיטת הרמב"ם ומנע מהבעלים, במקרה של גירושין, להתחמק מתשלום הזכויות הכספיות של נשותיהם, תוך טיעון שקרי שרצונו של הבעל לעלות לארץ ישראל. רק לאחר שמתברר כי אכן יכול הבעל להתפרנס בארץ ישראל, יש מקום לכפות על האישה לעלות אתו או שתפסיד את כתובתה:

אין אנו דנין עתה בדין הכל מעלין לארץ ישראל ואם לא תרצה לעלות עמו הפסידה כתובתה, לפי שאין המחיה מצוי שם בעונותינו. אלא אם כן נתברר אצלנו שיש לו אומנות שאפשר שיחיה ממנו אפילו בדוחק אז אנחנו דנין בו, אחר שנעשה חקירה גדולה בדבר. שהרי ראינו בעינינו כמה רמאים טענו בזה וגירשו את נשותיהן והפסידו כתובתן ואחר כך חזרו, ואני חייבתי את אחד מהם שיחזיר את אשתו או יפרע לה כתובתה.

הרדב"ז מספר גם על מקרים בהם האישה היא זאת שניסתה לכפות גירושין על בעלה תוך שימוש בטכסיס של כפיית עליה מדומה, וגם במקרים אלה יש לדבריו לבדוק היטב את הכוונה האמתית של הטוענת ולהילחם ברמאויות:

השתא לא דיינין הכי (בימינו לא פוסקים כך, י"ש) משום דכל אשה תתן עיניה בגירושין ותאמר לארץ ישראל אני עולה, ואין הריוח מצוי שם ולא ימצא להתפרנס ונמצא מוציא את אשתו שלא מדעתו.

במהלך הדורות היו גם מקרים שהבעל או האישה באמת רצו לעלות לארץ ובן/בת הזוג ניסו למנוע זאת מהם. שאלה מעין זאת באה לבירור לפני הר"ן,  שפסק כי על הבעל להישאר במקומו,שכן מצד אחד אין הוא יכול לכפות גירושין על אשתו בגלל חרם דרבינו גרשום (וגם בגלל חוקי המדינה), ומצד שני אסור לו לעזוב אותה עגונה במקומה.

עד לימינו אלה עולה טענת 'הכל מעלין' בסכסוכים בין בני זוג. כך, לדוגמה, בבית הדין הרבני ברחובות לפני כארבעים שנים הופיעה אישה ודרשה לאסור על בעלה לצאת מהארץ בטענת "אין הכל מוציאין", כנגד דרש הוא ממנה לרדת אתו. בדומה לכך התבררה בבית הדין הרבני בתל אביב בשנת תשי"ז תביעה הדדית: בני זוג נשוי חיו בארץ, הבעל עזב את אשתו וירד לחו"ל, ודרש שהאישה תרד אחריו, וכנגד דרשה האישה שבעלה יעלה חזרה לארץ מדין "הכל מעלין".

יש ששאלת העלייה השתרבבה לסכסוך בין הורים על החזקת הילדים, לאחר שהתגרשו. כמה שנים לפני קום המדינה התבררה אצל הרב הדאיה תביעה של זוג מהעיר בירות. הזוג התגרש ואחד הילדים נשארו בחזקת האם. כאשר רצתה האם לעלות לארץ ניסה בעלה למנוע זאת ממנה, והיא טענה בין השאר את טענת "הכל מעלין". הרב הדאיה פסקשהיא רשאית לעלות לארץ, אך עליה להשאיר את הילד אצל אביו.

לסיכום, נראה שבמהלך הדורות העדיפו רוב הפוסקים את שלמות המשפחה על פני מצוות יישוב הארץ, ואולי פסקו כך גם משום החשש לרמאות, שבו אחד הצדדים מביע את רצונו לקיום המצווה למרות שכוונתו האמיתית היא לפגוע בצד האחר.

 

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-2 – מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

2 – מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץממזרח שמש עד מבואו

בספרות ההלכה נידונות סיבות שונות המעכבות או ממונעות עלייה לארץ ישראל. אלה מופיעות בעקבות נדר שנדר אדם לעלות ואינו יכול לקיימו, או בהקשר לרצון של אחד מבני הזוג לעלות והשני ( ה) מסרב ( ת ).

השאלות הן האם ניתן להתיר הנדר, והאם רשאי אדם לכוף את בת זוגו או היא את בעלה, כאשר המתנגד מנמק את סירובו. בין הנימוקים החוזרים לעתים קרובות בספרות התשובות מופיע הפחד מפני סכנת דרכים, גורם שבעטיו קבעו התוספות, בניגוד לברייתא, כי בזמן הזה אין אדם רשאי לאלץ את אשתו ולא היא את בעלה לעלות

אולם היו נימוקים אחרים שעיכבו את העלייה, וביניהם חוסר האפשרות להתפרנס בכבוד בארץ. הערכה סובייקטיבית, שהניעה בדרך כלל את החכמים לאשר את הסירוב לעלות. מגבלה זו עשויה להופיע בצירוף סיבות אחרות ף משפחתיות, חינוכיות ועוד.

יש לציין, כי החכמים שאת דבריהם ועמדותיהם נציג, מדגישים את חשיבותה של מצוות העלייה לארץ והישיבה בה, אבל המגבלות דוחות את ביצוע המצווה. יש אפוא להבדיל בין אהבת ארץ ישראל כמושג מחייב לנצח, הטבוע עמוק בלב וברגש הדתי, ובין יישומו של רגש זה הלכה למעשה.

הירידה מן הארץ מנימוקים כלכליים, היא פן אחר של אותו נושא, וגורם זה חוזר במקורותינו.נסקור מבחר של מקורות בנידון לפי סדרם הכרונולוגי.

המגבלה הכלכלית, שבגללה אין תלמידי חכמים יכולים להקדיש עיתותיהם לתורה, ובעקבותיה ירדו מהארץ, מוזכרת בתשובותיו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג בן המאה הי"ג. 

הוא נשאל האם שמע " למה ציוו הגדולים לבניהם לחזור ", הכוונה כנראה לבניהם או תלמידיהם של 300 רבנים שעלו והתיישבו בעכו בתחילת המאה הי"ג, וייסדו בה ישיבה תחת שלטון הצלבנים. מהר"ם עונה כפי ששמע מאותם בנים, כי שלוש סיבות גרמו לירידה :

1 – אין שם מרחמים כלל. כנראה תנאים חיצוניים קשים מצד השלטונות.

2 – וגם אין יכולים לעסוק בתורה מחמת שצריכים לטרוח אחר מזונות

3 – ומשום שאין שם תורה. אינם בקיאים בדקדוקי המצוות.

זו דוגמה לצירוף של מקרים, כשביניהם מופיע הגורם הכלכלי.

בתשובה אחרת, המובאת על ידי תלמידו רבי שמעון בן צדוק, מותנית עלייתו של אדם לארץ בכך שיתנהג בקדושה ובטהרה, " ובלבד שיוכל להתפרנס שם ". ובתשובה אחרת לשאלה מדוע לא עלו האמוראים מבבל, עונה החכם, כי לו היו עולים היו צריכים  לבטל מלימודם ולשוט אחר מזונותם.

תשובות אלה אופייניות לאווירה הדתית שאפפה את חכמי אשכנז. במרכז תודעתם עמדו לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן, ובמידה שהעלייה לארץ הגבילה זאת, נדחתה העלייה וניתנה גושפנקה להצדקת הירידה ממנה.

אותה גישה מאמץ גם רבי ישראל איסרליין, נולד סמוך לשנת 1390, המגדיש את מעלת לעולם הזה ולעולם הבא, שיש לאדם הדר בארץ שיראל וכל שכן בירושלים, אולם בהתייחסו לשאלתו של תלמיד חכם – האם חלה המצווה עתה, למרות שאין שם, קיבוץ בחורים ותלמוד תורה, -" מונה רבי ישראל ארבע מגבלות המצויות בארץ, כפי ששמע וביניהן: " כי המזונות דחוקים ומצומצמים מאוד והרווחים קשים, מי יוכל לעמוד בכל זה "

אומנם אין הוא מסיק מסקנה חד משמעית ממצב זה, אלא משאיר זאת להחלטתו של כל אדם " לכן כל איש ישער בעצמו בהשגת גופו וממונו, באיזה דרך יוכל לעמוד ביראת השם ובשמור מצוותיו, כי זה כל האדם.

המטרה העליונה שצריכה לעמוד לנגד עיניו של אדם מישראל היא יראת ה' וקיום המצוות, ועליו לחיות במקום שיוכל לקיים אידיאל זה במירב התנאים.

גם כאשר האישה רוצה לעלות והבעל מסרב " מפני שמזונותיו כבדים עליו ואין לו שם כדי להתפרנס ", אין כופין אותו לעלות, כפי שכותב רבי אשתורי הפרחי , שבעצמו עלה לארץ ישראל בשנת ד' אלפים ע"ג – 1313, והתפרסם כמחבר " כפתור ופרח ,, המוקדש למצוות התלויות בארץ.

נביא דבריהם של חכמים ממגורשי ספרד, החל בדור שאחרי פרעות שנת קנ"א – 1391.

רבי שלמה בן הרשב"ץ, נפטר רכ"ז – 1467, שפעל כאביו באלג'יר, כותב בהמשך לקביעתו כי מצוות העלייה לארץ אינה מצוות כוללת לכל ישראל, אלא חלה רק על יהודים – כך פוסק קודמו רבי יצחק בן ששת בתשובותיו, מפרט ארבע מגבלות, שכל אחת מהם מספיקה כדי שאדם יהיה פטור מלעלות.

 1 – אם גירש אשתו – שמא לא ימצא שם בארץ ישראל אישה הראויה לו

2 – אם לא ימצא שם את התנאים הנאותים לחינוך ילדיו לתורה

3 – וכן אם יש לו מחיה בחוץ לארץ ובארץ לא ימצא ערך מחייתו, או לא יהיו לו נכסים לעלות ויצטרך לשאול מהבריות, לא חייבתו ולא חייבוהו חכמים שיעלה לארץ ישראל, וישאל על הפתחים בהוצאה מרובה כזו.

4 – ולבסוף הסכנה בדרכים.

הרצון שלא ליפול למעמסה על הציבור ושעל האדם לדאוג לפרנסתו על ידי הון או עבודה – חוזר גם אצל חכמים בדורות הבאים, ובייחוד ממגורשי ספרד 

רבינו תם אבן יחייא, יליד ליסבון ר"ל – 1470 ודיין בקושטא עד פטירתו בשנת ש"ב – 1542 דן במצב בו אישה רוצה לעלות לארץ ובעלה החולה מסרב. השאלה, האם היא רשאית לכוף אותו, והאם סירובו היא עילה מספקת לתביעת גירושין וקבלת כתובתה.

תשובת החכם שלילית ובין נימוקיו משום " שיוכל הבעל לטעון כי המזונות דחוקים בארץ ישראל ואין במה להשתכר…ובפרט אם הוא איש בעל תורה…כיוון שאין שם ריווח מזונות …" במקרה זה יש לשער, כי נוסף לגורם הכלכלי היו סיבות מכריעות לשיקולו של החכם, בהתחשב במחלתו של הבעל, כשהעקירה ממקום מגוריו עלולה להזיק לו.

מחוסר בפרנסה מתאימה הצדיק התרת התחייבותו של אדם לעלות לארץ. בנושא זה דן רבי משה אלשיך, יליד אדריאנופולי רס"ח – 1508, שפעל בצפת ובדמשק, ונפטר בשנת שנ"ז – 1597.

מעשה ביהודי שנשא אישה בארץ והוליכה לעירו בחו"ל, אבל התנו עימו ששישה חודשים אחרי נישואיו יחזור אתה לארץ. אך בהתקרב הזמן ראה " כי אי אפשר לו להתפרנס בארץ שיראל, כי אם בעירו שיש לו שם דרך להתפרנס בו בריווח.

מדובר באדם בריא וצעיר, והתנאים הפוליטיים והכלכליים בארץ היו נאותים. זו תקופת העלייה של רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל, לאחר שהארץ נכבשה על ידי העות'מאנים בשנת 1516 ובצפת שיגשג מרכז כלכלי ורוחני, ובכל זאת אין החכם תובע לקיים נדרו ולקיים מצוות יישוב הארץ.

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץממזרח שמש עד מבואו

רבי משה מטראני – המבי"ט ר"ס – ש"מ – 1500 – 1580, מחכמי צפת החשובים בתקופת פריחתה, המחייב כפיית אישה לעלות, ודוחה רצון הורים למנוע מבנם לעלות לארץ, מתחשב אף הוא במגבלה הכלכלית של החיים בארץ. שני נימוקים מובאים על ידו לדין, שאין בית דין כופין אותו לעלות לארץ ישראל.

1 – זו מצווה שמתן שכרה בצידה

2 – " שלב כל אדם נוקפו אם יוכל להתפרנס בה, ולא יצטרך לחזור ולצאת בשביל מזונותיו, שמותר לצאת מארץ ישראל, ויש בזה כמו פיקוח נפש.

היו מהחכמים שרצו כי לעולה תהיה אומנות שיוכל לפרנס בה משפחתו. כך למשל דעתו של רבי דוד בן זמרא – הרדב"ז, יליד ספרד, ר"מ – 1480, שפעל בארץ שיראל ובמצרים ונפטר בשנת של\,ג – 1573.

מעשה בזוג שנישא בחו"ל והבעל נשבע לה שלא יפרידנה מאמה ומאחיה, וכעבור זמן חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל. השאלה האם היא רשאית לעכבו בהסתמך על השבועה. הרדב"ז תולה תשובתו במעמדן המקצועי של הבעל ובסיכויו להרוויח.

לפי שאין המחייה מצויה שם בעוונותינו, אלא אם כן נתברר אצלנו שיש לא אומנות שאפשר שיחיה ממנו אפילו בדוחק, אז אנחנו דנין בו אחר שנעשה חקירה גדולה בדבר.

גם במקרה אחר, כאשר אישה רצתה לעלות והבעל סירב, עומד הרדב"ז על המצב בכלכלי בארץ " ואין הריוח מצוי שם, ולא ימצא להתפרנס ". החכם חושש שהצהרתה בדבר העלייה לארץ היא רק אמתלה להתגרש ולקבל כתובתה.

אבל אם אמת כי אינה רוצה להתגרש, אלא רק לקבל כסף להוצאות הדרך לארץ ישראל ולקיומה מכספי נדונייתה, מחייב החכם את הבעל לתת לה את הכסף, ובלבד שלא יהיה אחראי לנדוניה.

חולק עליו רבי יעקב קאשטרו, שכיהן בתור דיין בקהיר לאחר הרדב"ז ( נפטר בשנת ש"ע  – 1610, הדוחה את ההנחה שאין הפרנסה מצויה בארץ ישראל. לדעתו, אין המצב שונה מזה שבמצרים. " ידוע הוא בעונות הרבים שהפרנסה מעוטה ופחותה במצרים בזמן הזה "

לדבריו, שולחים יהודי הגולה תורמה ללומדי התורה בארץ, כך שהמצב הכלכלי טוב מזה של אחיהם במצרים. ועוד " שמסתפקים שם במועט ". כלומר, רמת החיים המקובלת בארץ נמוכה יותר, זו תגובתו לענין כדלקמן :

יהודי שחלה במצרים, גמר בדעתו שאם יזכה לקום מחולו, יעלה לארץ. אבל אשתו מעכבת בידו משום סכנת דרכים " וצער המזונות שיש שם ". מסקנתו, כי הוא רשאי לכוף את אשתו לעלות אתו ואם מסרבת תפסיד כתובתה.

קיימים אפוא הבדלי השקפה בין שני חכמים אלה. הראשון שולל הסתמכות על הצדקה, אלא דוגל בעבודה עצמית ושאדם יפרנס עצמו אפילו בדוחק ולא יצטרך לבריות. ואילו רבי יעקב קאשטרו מסתמך על תרומותיהן של תפוצות הגולה, המספקות רמת חיים מינימלית.

ראויה לתשומת לב הערתו של האחרון על המצב הכלכלי במצרים, שאינו טוב מזה שבארץ ישראל, דבר שאינו מוזכר על ידי הרדב"ז. הדבר נעוץ בהבדלי הזמן בהם חיו שני חכמים אלה. החל בשליש האחרון של המאה הט"ז ( לאחר פטירתו של הרדב"ז ) פקד משבר כלכלי את האימפריה העותמאנית, שהקיף גם את מצרים ושתוצאותיו היו אינפלציה, מחסור במזון, חוסר בטחון כלכלי ועוד, ולכן רומז רבי יעקב קאשטרו. שינויים בתנאים בכלכליים, הביאו לגישה שונה באשר לעלייה לארץ.

בשאלה על רקע האינפלציה והשינויים בערכי המטבעות, דן רבי שלמה הכהן 1520 – 1601, שכיהן בתור דיין במונסטיר ( היום בדרום יוגוסלביה ) מעשה בארבעה יהודים מעיר זו שנדרו לעלות לארץ עם משפחותיהם. אולם אירעו כמה " אונסין " בלתי צפויים, ומשום כך רוצים להתיר נדרם. הם טוענים :

כי בשעת השבועה והנדר לא עלה במחשבה שהמלך ירום הודו יגזור על כל בני מלכותו שהמעות יפחיתו מערכם, כי בסיבה זו ירדו מנכסיהם, ואם הולכים לארץ ישראל, לא יישאר להם קרן, כי ההוצאה היא רבה, ואיך ישאו ויתנו לכלכל את טפם והם אינם יודעים שום מלאכה כדי שיתפרנסו וחס ושלום יבואו להצטרך לבריות.

ובהמשך נאמר שתורכים חייבים להם כסף רב, ואלה אינם פורעים חובם, ואם יעלו לארץ יאבדו ממונם.

לפי בגנון הדברים ורוחם נראה, כי אנשים אלה, ואולי אף החכם, אין דעתם נוחה מכך שאדם ניזון מכספי צדקה. מסקנתו שישי להתיר הנדר, אבל דורש מהם שישלחו " מנה יפה " כתרומה לעניי ארץ ישראל " כופר נפשם לה " והדבר ייחשב להם כאילו עלו לארץ.

כימי דור אחרי החכם הנ"ל, חי באיטליה רבי יהודה אריה ממודינה ( של"א – ת"ח – 1571 – 1648 ), והוא תומך ברצונו של תלמיד חכם להתיר נדרו לעלות לארץ.

כי העני הוא, בעל אישה ורוב בנים וביתו ריקן ולא ידע אנה ימצא כסף וצידה להוצאות הדרך, ועל הכל במה יתפרנס אחרי היותו שם, כי ג' פעמים הוכרח לצאת משם לכתת רגליו מקום למקום, ולהניח לימודו, כדי למצוא טרף לביתו.

מן ההמשך מתברר, כי בחו"ל, נמצא נדבן אשר מוכן לכלכלו עד סוף ימיו וגם את בניו אחריו, אם ישאר בחו"ל.

מסקנה דומה מסיק רבי רפאל מילדולה, שפעל בפיזה בשליש הראשון של המאה הי"ח, לאחר היותו שליח ארץ ישראל. הוא מספר על יהודי שחזר בתשובה, ולאחר מכן נדר, נדר לעלות לארץ, כדי ללמוד תורה בטהרה, אבל חזר בו וביקש להתיר נדרו, כי שמע על הסכנו " וההוצאה מרובה וממונו אינו מספיק, ויש חשש שהמועט שיוליך עמו, יושבי הארץ יתנו עיניהם בו ויוציאוהו מידו ". נוסף לכך, אמו זקנה ואם יעזבנה שמא תמות מצרתה וכאבה.

החכם מונה שורה של נימוקים להתרת נדרו : סכנות בדרכים, ויש כמה מצוות שאין אנו יכולים להיזהר בהן " וחלילה עניותו יעבירו על דעתו ועל דעת קונו, וכל שכן אם הוא רך וענוג " הוא מגיע למסקנה שיישב במקומו.

עד אשר יצרה ה' ויזדמן לו ולנו שעת כושר לעלות בריווח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, ונזכה לעלות וליראות במקום הר קודשו.

לא לכולם האירה הגולה פניה בפרנסה. היו כאלו שעניותם בחו"ל הרתיעה את בת זוגם לעלות, מחשש שאם בחו"ל אינו מצליח בעסקיו כל שכן בארץ, בה האפשרויות מגבלות ביותר.

על מעשה כזה מספר רבי ברוך קאלומיטי, שפעל במניסה ובאיזמיר ( נפטר תקפ"ה – 1825 ). אישה מיאנה להצטרף לבעלה שנדר לעלות, כי לדבריה " אפילו בהיותו בחו"ל אין לו פרנסה כדרך אנשי העיר, כי אם בדוחק ובצער, וכל שכן כשיך לארץ ישראל כי אין שם משא ומתן ".

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץממזרח שמש עד מבואו

בהמשך טוענת שיש גם סכנת ליסטים בים בדרך לארץ. אולם המשיב מתייחס בעיקר לצד הכלכלי, ועל רקע זה שולל את זכותו של הבעל לכוף אותה לעלות עמו, והוא מצדיק את האישה : " כי אין לה דבר העומד בפני הפרנסה, כי קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה ".

ודוגמות לנושא זה מספרות התשובות של חכמי מרוקו. רבי משה טולידאנו מהעיר מכנאס ( תפ"ד – תקל"ג 1724 – 1773 ), קובע כי אמנם מצווה לעלות ולהתיישב בארץ בזמן הזה, אבל אם הדרכים בחזקת סכנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך " כי איש עני הוא ", הרי באחד מתנאים אלה, ניתן להתיר נדרו של אדם שנדר לעלות.

אמנם האפשרויות הכלכליות בארץ, בכל הדורות, היו מצומצמות בהשוואה לארצות גדולות ומפותחות יותר, אולם יש עדויות שהיהודיות בארץ עסקו במלאכות, במסחר ובהלוואה בריבית ופרנסו עצמם בכבוד. אחרים השאירו קרנות בחו"ל בידי נאמנים, והפירות היו נשלחים לארץ.

החשש מפני חוסר יכולת להתקיים בארץ, נראה מופרז והוא סובייקטיבי, בהתאם לרמת החיים שאדם רגיל לה בחו"ל, ומידת הנכונות לשאת בעול החיים בארץ. דומה כי האמידים נרתעו בדרך כלל לעלות, מחשש שיבולע לרכושם, והפוטנציאל העיקרי של העולים היה משכבות בלתי פרודוקטיביות : זקנים, אלמנות ועניים חסרי מקצוע וחסרי יוזמה. מצב זה העיק על המנהיגות בארץ ישראל.

הצעה על רקע זה להקלת המצוקה, העלה רבי רפאל מלכי, חכם ורופא שעלה מאיטליה לירושלים בשנת תל"ב – 1672 ונפטר בה בתס"ד. הוא כותב :

לכן לתקן זה, צריך שיסכימו הקהלות שלא להניח עבור דרך ארצם עניים הבאים לירושלים, אלא אם כן יהיה להם פרנסה מועטת, לפחות ט"ו מאיידי לכל נפש מדי שבוע בשבוע, ואם לא יהיה להם פרנסה קבועה זו להם, או בידם קרן ראוי לזאת ההוצאות, מוטב שלא יבואו לירושלים. 

בהמשך הוא כותב, כי אם יוסיפו לבוא לירושלים אנשים ללא משענת כלכלית מינימאלית, סופם לבוא לידי עניות או ימותו ממחסור, כי אין ביכולת הקהל לפרנס כל כך הרבה עניים. עצה אחרת היא, שאדם הרוצה לעלות לארץ – יעלה רק לעת זקנתו.

כך כותב בתחילת המאה הי"ט רבי אליעזר פאפו, שכיהן בתור דיין בסרייבו ובסוליסט רה ( בבולגריה ) לארח שהוא מציין את מעלתה של ארץ ישראל " וצריך כל אדם שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים…ובכל ישתדל בכל עוז לקבוע דירתו בארץ ישראל, רק יפקח עיניו תחלה…..

שלא לילך אלא לעת זקנה…..ולא יוליך עמו ילדים..כפי מה שעינינו הרואות קשים מזונותיו של אדם בארץ ישראל…לא כן היושבים בחו"ל, מוצאים כדי פרנסתם במקומם, וכשילכו זקן וזקנה כאשר יאותו, יוכלו לחיות שם בשיבה טובה ואפילו אם חיי צער יחיו.

החיים בארץ נתפשו אצלו כחיי צער, ואם המטרה העיקרית היא להקבר בארץ " וכפר אדמתו ", אז מספיק לעלות בגיל הקרוב ליום פקודה.

בניגוד לחכמים שהתחשבו בגורמים כלכליים ואחרים, הדוחים את העלייה לארץ, היו אחרים שתבעו לעלות למרות סכנות הדרכים שיש בהן פיקוח נפש " כי שומר מצוה לא ידע דבר רע " ושלוחי מצווה אינן ניזוקין.

כלומר, על האדם להאמין שההשגחה תנחה אותו ותצילנו מכף כל פגע. כיוצא בזה דרשו שהאדם יתגבר על " חמדת הממון ", והנאות חומריות מהם נהנים בגולה. היו מהם שכותבים ברוח ביקורתית על תופעה זו, ומבטיחים שכר " מידה כנגד מידה ", למי שמוכן לקבל על עצמו את קשיי החיים בארץ.

לדידם, התמורה הרוחנית שקולה כנגד החיים הגשמיים בחו"ל. אחד הנציגים של אסכולה זו הוא רבי נתן שפירא, שליח ירושלים – נפטר בשנת תכ"ו – 1666.

רבי נתן כותב : " אותם שהיו בחו"ל והשתדלו לבא לארץ ישראל כדי לזכות טהורה ולא חסו על ממונם ולא על גופם ובאו בים וביבשה, ולא חששו להיות נטבעים בים או להיותם שבויים ביד אדונים קשים, ובעבור שעשו עיקר מרוחם ומנפשם ולא מגופם וממונם.

לכן חזרו רוחניותם מדה כנגד מדה. אמנם, אתם שהייתם יכולין לבא לארץ ישראל כמותם ונתרשלתם לבא בעבור חמדת ממון וחששתם לממוניכם וגופכם ועשיתם מהן עיקר, ורוחכם ונפשיכם עשיתם טפל, לכן אתם גם כן נשארתם גשמיים, לחמדת ממון שחמדתם "

אולם ספק אם תפישה זו השפיעה על הגדלת מספר העולים לארץ. כפי שראינו במדגם התשובות שהבאנו מארצות שונות, הרי בכל הדורות אחד מגורמי המניעה לעלייה,  ואולי העיקרי שבהם, היה הפחד מפני חוסר יכולת להתפרנס בה בכבוד, נוסף לחששות מפני חוסר ביטחון ומצוקות שנובעות מהשלטון והאוכלוסייה הנוכרית בארץ.

העובדה ההיסטורית על המספר המצומצם של היישוב היהודי בארץ, עד גלי העליות במאה הי"ט, יאשר הנחה זו, כשם שגם ירידה מהארץ נבעה במידה רבה מאותה סיבה.

ההערכות על יכולת הקיום בארץ הן יחסיות, ותלויות בהשקפה אישית ובגורמים כלכליים ופוליטיים השוררים בארץ ישראל ובארץ המוצא של העולה. קיים פער בין האמונה התיאורטית והחיבה שחכמים רחשו לארץ, והכרת החובה ביישובה, ובין נקיטת יוזמה מעשית להגשמת חזון זה.

סוף הפרק " מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ ". 

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן- הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות

 

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות

עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל הקדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך :

אילא חבת למות תזזי דאבא, ג'יר אידזי, דהיינו הגיע הוא למנוחה ולנחלה. ואכן לא עבר זמן רב, נפטר הוא בא' דמרחשון תשכ"ה – 7/10/1964 בבית החולים תל השומר. ואנו עודנו חדשים בארץ חדשה, כבר חייבים להתמודד עם הקשיים היומיומיים, שאת עיקר הנטל נשאת הגיבורה בנשים, מאהל נשים תבורך, אמי מורתי ימימה פילו.

לא בחלה באף מלאכה על מנת לשאת בעול הפרנסה, אם חקלאות ואם משק בית, כל דבר היה כשר למען גידול שיה ילדים שהבכור ביניהם עומד להתגייס לצבא

איש פשוט, נעים הליכות, איש חכם ובעל קריאה ידוע בעירו קזבלנקה, שהיא אינה עיר הולדתו אלא הוא כמו אמי שתחייה לחיים טובים וארוכים באו מאותה עיירה, אנתיפה, הנקראת היום " פום אל ג'ומעה ".

נוהג הוא עמי שכל יום שבת בבוקר, הולך אני לאמי שתחיה, ומבלה אתה שעתיים בדיוק, ומפיה אני מנסה לדלות פרטים אודות מנהגים, אוכל, ובעיקר אודות העיירה אנתיפה שאותה עזבה בגיל צעיר מדי כבת שלוש עשרה, למען פרנסה ועזרה להורים שנשארו עוד בעיירה הקטנה.

ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו.

לצערי הרבה היא אינה זוכרת מהעיירה, ופיספסתי בגדול את דודי ז"ל, דוד ואליהו, שעלו ארצה בגיל מבוגר יותר, וכמובן ידעו מן הסתם יותר פרטים על העיירה מאשר אמי יודעת.

אך פטור בלא כלום אי אפשר. בהמשך המאמר של פרופסור בשן כתוב שהיו באנתיפה שני בתי כנסת, אך לדבריה של אמי היו שלושה, והם כדלקמן :

1 – בית כנסת הנקרא " ישיבה " וכנראה ששימש גם את תלמידי החכמים שתורתם אומנותם.

2 – צלאת רבי ישועה יפרח

3 – צלאת דוד בן ידוך

באנתיפה קיימים עד היום שני בתי עלמין, הראשון נקרא בית עלמין " סידי מול אלסור " ובו קבור רבי יעקב הרופא וחלק ממשפחתי היותק קדומה. האגדה מספרת ואולי זה נכון, שליד קברו של סידי מול אלסור, יש מעיין, וסימן היה בידם של תושבי המקום, שאם בעת ביקורם בציון של הצדיק , יינבעו המים, אזי, תפילתם נתקבלה מן השמים בזכות הצדיק. אמי מספרת שזכתה פעם אחת לדבר הפלאי הזה, ואכן בעת ביקורה בציון הקבר, נבעו מים חיים ומתוקים מליד הקבר.

מנה היה בידי הנשים הצדקניות ביניהן סבתי מצד אמי, לבקר בבית העלמין כל יום שישי לפני כניסת השבת, ולאחר שהכל היה ערוך לקבל את פני שבת המלכה בהוד ובהדר, כיאה למנהגי יהודי מרוקו בזמנים הללו, עוד לפני בוא " הקידמה " שהצרפתים הביאו עמם.

השני " החדש " שמוחזק על ידי בן דודתי מצד אבי, קבורים בו רבנים גדולים וגם השד"ר המפורסם רבי יוסף בזאייו, שנבל"ע בגיל צעיר. רבי יוסף מקורו מארץ ישראל, וכמנהג השד"רים, מטרתו לאסוף כספים

מסיבה כלשהי הגיע לאנתיפה, ולארח גמר משימתו העיקרית, איסוף הכספים נסע לכפר " תאביה " לא רחוק מאנתיפה. שם בתאביה חש ברע, וביקש לחזור מיד לעיירה אנתיפה, שלגביה היו לו רגשות מיוחדים, לא עבר זמן רב, ולאחר הגעתו לאנתיפה, נפטר ונקבר שם. והא בן 25 בלבד.

סבתי מצד אמי, כל אמי שתחיה מספרת, נכחה בהלווית רבי יוסף בזאייו, ומספרת ניא שכל העיירה שבתב ממלאכתה במשך שבוע שלם.

בבית הקברות " בחדש " קבורים צדיקים רבים ביניהם גם סבתי וסביי מצד אבי ואמי.

להלן רשימת הצדיקים והצדיקות שקבורים ביית העלמין החדש.

רבי יוסף בזאייו

רבי מסעוד אלקיים

רבי דוד אלגרבלי שהיה גם שייך העיירה ואדם אמיד מאוד, אמי ביקרה אצלו בביתו, ובדיוק שברה את רגלה שם, והוא אישית טיפל בה במסירות.

רבי שלום בר חני, שעצמותיו הובאו כאן לארץ וקבור בבית העלמין בשדרות

רבי דוד אלקיים אחיו של רבי מסעוד

רבי חביב יפרח

רבי יצחק דהאן

רבי אברהם בן חמו

רבי יהודה בן ישראל לוי

מול לנכלה

ללאה מרים

מתוך הספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם " יששכר בן עמי

לאלה מרים.

נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים. הייתה נערצת על ידי המוסלמים.

מתוך הספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם " יששכר בן עמי

לאלה מרים.

נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים.

הייתה נערצת על ידי המוסלמים.

סיפור :

אמי קיבלה שיתוק בידיה וברגליה. אז אני הייתי צעירה. אמי שכבה במיטה. לקחו אותה כך ליד הקדושה לאלה מרים. ישבו שבעה ימים, בלילה בא הקדוש ולידו רופאה, לקחה את אמי למעיין, ושם ביקשה ממנה שתמרח אלת ידיה ואת רגליה.

למחרת הבריאה ועמדה על שתי רגליה. היא חלמה אותה, את לאלה מרים, בדמות אחות. נהג להשתטח על קברה. אחי היה שמש שלה. קוראים לו י.מ. רצה לבוא לכאן לארץ, מכר את הכל, התחלנו כולנו לבכות, מפני שהיו שני אחים.

זה היה בליל פסח. פתאום יהודי אחד הופיע לו בחלום בלילה, בקזבלנקה, כשהוא רואה אישה אשר צועקת ובוכה. כששאלו אותה האנשים, אמרה להם שי.מ רוצה לעזוב אותי בלי רשותי….

רבי יוסף באג'איו.

נקרא גם רבי יוסף אבוג'איו, אג'יאיו, אבאג'איו, בן אג'איו. לפי המסורת הוא שד"ר מארץ הקודש שנפטר בתאביה בשנות העשרים של המאה ונקבר בנטיפה. נערץ גם על ידי המוסלמים.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו

בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

הצדיק המופיע בתמונה, הוא רבי שלום בר חנין זצ"ל, שהיה מוהל, שוחט, דיין וסופר סת"מ. רבים הסיפורים עליו, על גדולתו, ובקיאותו בחוכמת הקבלה. אמי שתחיה הכירה אותו אישית.

עצמותיו הובאו לקבורה בארץ הקודש, ונטמן בבית החיים אשר בשדרות.

הייתה לנו הסכות לבקר בקברו, אמי, אשתי ואנוכי ולפגוש את נינו, שסיפר רבות עליו. הוא התרגש מאוד מהמפגש עם אמי ושמע ממקור ראשון סיפורים אודותיו

התמונה שמופיעה כאן, הינה תמונה מקורית ולא ציור, הוא נפטר בראש חודש מנחם אב 1937, הובא לארץ הקודש בכ"ב בטבת ונטמן כפי שנאמר בעיר שדרות.

זכותו תגן על עם ישראל באשר הוא

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו

בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

וכעת התרשמותי האישית. לפני עלותנו ארצה, אמה הביעה את רצונה ללכת לבקר את קברות אבותיה הקבורים במקום. בזמן ההוא, היינו שני ילדים אנוכי הבכור, ואחותי הקטנה יותר שולמית.

נסענו מקזבלנקה לאנתיפה ב " קוצ'י " ועדיין היום חרוט בזיכרוני המאורע הזה. הגענו לאנתיפה, וזה  לא היה שונה מאשר כפר די עלוב, שאין בו בתים מפוארים למעט כמה בתים של יהודים עשירים ושל המושל עצמו.

באנתיפה אין מללאח, כולם גרו אחד ליד השני ללא גבולות, מחיצות או גדרות. התקבלנו על ידי כל הקהילה בסבר פנים יפות, כיאה להכנסת האורחים של עדתנו הברוכה. כמאה מטרים מביתה של משפחתי זרם נהר, שנהגנו לרדת אליו כל יום.

מימיו צלולים וקרים גם שזה היה בעיצומו של הקיץ. הושט ידך ושתה כאוות נפשך, מים טהורים טובים יותר ממי עדן או כל מים אחרים. לצערי אין לנו תמונות מהמקום, מי חשב על זה בכלל, וכיום אמי טוענת שלמרות שהעיירה התפתחה והפכה לעיר ואם במרוקו, יכולה היא לזהות את הסביבה בנקל.

זהו, זה מה שאני יכול לספר על אנתיפה, עיירה שבה נולדו הוריי, זקניי ודודיי.

עלילה על יהודים במרוקו הייתה מצויה תדיר. לרוב טפלו על היהודי אשמת פגיעה בנביא או בדת המוסלמית ; כניסה למסגד או למקום קדוש בהם אסור לד'ימי לדרוך ; חזרה מהתאסלמות ; מגע מיני עם מוסלמית. על עבירות אלה נדון העבריין לשרפה. אבל יכול היה להציל עצמו על ידי קבלת האסלאם. 

מוסלמים שהיו חייבים כסף ליהודי התחמקו מתשלום החוב באמצעות עלילה על היהודי. מושלים, או אנשי ממשל שרצו לסחוט כסף או רכוש מיהודי עשיר, היו מעלילים עליו עלילה כלשהי, וכדי שהמעליל יחזור בו או לא יביא דינו בפני הערכאות, היה היהודי משחד את המעליל. היו מקרים שמושל השתלט על רכוש של יהודי עשיר בתואנה שהוא עבר עבירה חמורה, שדינה מוות.

נושא רגיש במסורת המוסלמית הוא מגע מיני בין ד'מי ומוסלמית. יהודי או נוצרי שנתפש על מעשה זה, או העלילו עליו כי עשה זאת, גם אם המוסלמית פרוצה, אחת דינו מוות בשריפה, וגם רכושו יוחרם. אפילו נגיעה של יהודי בגופה של מוסלמית, ללא כל מגע מיני, כפי שאירע בפאס בתחילת 1880, עורר תסיסה ומהומה וכתוצאה ממנה נרצח יהודי אחר, שלא היה לו כל קשרלמקרה.

האירוע שנידון בו היה בעיירה קטנה בשם אנתיפה ( הערה שלי : אנתיפה הינה עיירת שבה נולדו הורי וכל משפחתי באה משם, כיום היא נקראת " פום אלג'מעה " והינה כבר עיר ואם במרוקו, בין דודתי מצד אבי מחזיק את בית הקברות המקומי על ידי תמישה כספית בשומר שמטפל בבית הקברות עד עצם היום הזה )

אנתיפה השוכנת בהרי האטלס בקרבת העיר מראכש. אין העיירה נזכרת במקורות עבריים ואין עליה פרסום כלשהו ( אביא מאמי שתחיה את רשימת הצדיקים שקבורים בעיירה, ביניהם רבי יוסף בזאיו זצוק"ל, אשתדל לדלות ממנה פרטים ככל האפשר לפי מיטב זכרונה ) 

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן

 

היום ימלאו 48 שנה ליום פטירתו של אבי ז"ל.

מטבע הדברים שזהו יום עצוב עבורי, עבור אמי ואחיי ואחיותיי. 

הסיבה לכך שהחלטתי לשבץ אותו במאמרו של מורי ורבי פרופסור בשן הי"ו , הינה שאנתיפה – כיום נקראת – פום ולג'ומעא – היא עיירת הולדתו שלו ושל אמי שתחיה.

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

היה זה בתאריך לועזי 7/10/1964, יום רביעי בערב, ואני עדיין רך בימים. ימי חורף גרנו במעברה בהרצליה. שלושה שבועות לפני כן, החליט לברוח מבית החולים שיבא ולבוא הבית על מנת לשמש כשליח ציבור של בית הכנסת לימים הנוראים ולחג סוכות, כאילו ידע שזהו חגו האחרון. 

אכן כך עשה, והתקבל בבית הכנסת כמושיע. אבי היה שליח ציבור, שניהל את התפילה ביד רמה במשך כמה עשרות שנים הן במרוקו והן בארץ 

לצערי לא זה לשהות על אדמת הקודש, אלה פחות משלוש שנים, אך זה היה עבורו, הגשמת חלום כפי שזה היה עבור כל יהודי מרוקו, שראו בעלייתם לארץ הקודש פסגת חלומותיהם . 

אבי היה חולה לב, וסבל בעיקר מזה שאשתו שלא עבדה בחייה , נאלצה היא לפרנס את המשפחה, הבעל החולה ושישה ילדים, בעשר אצבעותיה. ציער אותו הדבר מאוד, שהפך לנטל כיוון שלא יכל לעבוד מפאת מחלתו. 

זהו הדבר שלדעתי זירז את הקץ, והצער הזה היה כבד מנשוא. 

יום רביעי בערב, 7/10/1964, והוא בשעה שבע בערב, שוכב על מיטה, כאשר פניו היו מופנים לעבר הדלת. בלי שום סיבה הנראית לעין, הדלת נפתחת, והוא פונה לעבר הדלת, ואומר את המשפט המצמרר, אותו שמעתי במו אוזניי, " ברוך הבא ביכום, לאכום תא אנתסינא " – ברוך הבא , לכם אני מחכה – 

אמי נכנסה ללחץ, ושאלה אותו " יהודה מה על מה אתה מדבר ", והוא עונה לה, ימנה, לילא הייא לילת אלמות דיאאלי, האומה זאוו יעביאוני – ימנה, – שמה של אמי שתחיה – הלילה הוא ליל מותי, והנה באו לקחתני, הכיני לי ארוחת ערב קלה וכוס נענע. 

סיים את השתייה, וקרא לאמי, ביקש שיביאו לו קערת מים, נטל את ידיו, שם את אותן על ראש אמי ובירך אותה. אחיי הקטנים נשכבו לישון, ואני לבדי הייתי ער, קרא גם לי, שם את ידיו על ראשי, בירך אותי וביקש ממני להיות ראש המשחה ולשמור על אמי ואחיי. 

רבותי, זהו סיפור אמיתי  המתאר את אותו לילה מר. הוא היה חולה לב, לא הייתה שום התראה מוקדמת. בשעה 11.00 בלילה החזיר את נשמתו לבורא בבית החולים שיבא, כאשר אני מחזיק את ראשו, שביל קטן של דם זרם לו מזווית הפה, ולא הועילו כל ניסיונות ההחייאה. נקבע מותו. ותם סיפור החיים של אבי מורי, והוא בן 57 שנים בלבד. 

הוא לא זכה שלום שמחה מבניו, מלבד בר המצווה שלי.

לי יש זיכרון ברור ממנו, כאשר לשאר אחיי, זיכרון מעורפל. הוא לא היה רב, לא פוסק, לא תלמיד ישיבה, אדם פשוט ובעיקר ישר, צנוע, אוהב את הבריות, ומתרחק מהשררה והכבוד. הוא לא הסכים שיקראו לו רבי יהודה, אלא יהודה בלבד. שימש כשליח ציבור ידוע, והיה חברו של רבי דוד בוזגלו שנהנה מקריאת התורה שלו. 

יהי זכרו ברוך, וזכותו תגן על אישתו, אמי מורתי, על ששת ילדיו, נכדיו וניניו ועל כל עם ישראל. אמן כן יהי רצון

אלי פילו 

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו

בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

קצין צרפתי בשם פוקו שסייר בשנים 1883 – 1884 במרוקו מחופש לחכם יהודי ורשם פרטים על מספר היהודים במקומות שונים, אמד את מספרם באנתיפה בכ – 200. מיסיונר מומר בשם אלי זרביב, שפעל במרוקו החל משנת 1875 עד פטירתו בשנת 1919 בתור שליח האגודה הלונדונית של הכנסייה האנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים, ביקר שם בשנת 1890.

הוא כותב כי במללאח שני בתי כנסיות, ומספר היהודים בין 200 ל – 350. לדבריו. השתוממו המקומיים שאדם זק מבקר במקום מבודד כזה, והוא היה האירופאי הראשון שהגיע לשם. ייתכן שדבריו נכונים, אבל דבר העלילה על יהודי מקומי, הגיע למרחקים כעשר שנים לפני ביקורו של המיסיונר.

תיאודור אלי זרביב יליד קונסטונטין ב – 1840, בעל אזרחות צרפתית, שהתנצר בשנת 1860 בהשפעת המיסיונר המומר ג'ימס גינצבורג שפעל באלג'יריה משנת 1857 עד 1875. מאותה שנה זרביב ביחד עם גינצבורג, ניהל את בית הספר של המיסיון, ומשנת 1866 עד לפטירתו בשנת 1919 עמד בראש המשלחת בעיר, פרש רשתו על רבות מערי מרוקו, וביקר גם בכפרים בהרי האטלס.

הקהילה הגדולה ששימשה ליהודי אנתיפה עורף ציבורי ודתי הייתה מראכש, והיו גם מגעים עם קהילת מוגדור ( אצוירא ) עיר הנמל החשובה, כ –180 קילומטרמערבה ממראכש. 

עיקרי המעשה שעל פרטיהם היו גרסאות שונות, הם כדלקמן :

בשנים 1887 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. יהודי אמיד בשם יעקב דהאן בן 65 סייע ליהודים ולמוסלמים, ביניהם לאישה מוסלמית ענייה ששירתה אותו. על פי " תנאי עומר " אסור שמוסלם או מוסלמית ישרתו ד'מי.

היהודי לא ידע או התעלם מאיסור זה בהסתמך על משעי החסד שלו כלפיה, וכנראה הניח שלא יבולע לו כל רע. המושל חמד את רכושו של דהאן העליל עליו שהיא הרתה לו, ציווה לתופשו והלקותו, הוא נפטר ורכושו הוחרם.

הלקאת עבריין, גבר או אישה עד 500 מלקות היא חוקית בדיני השריעה והקאנון, וענישה זו יושמה במרוקו, כמו במקומות אחרי. לעתים הולקו בני אדם מעל המלקות המותרות ומתו כתוצאה מהן. על סיבת מותו היו שתי גרסאות.

זו של היהודים ושל השגריר הבריטי במרוקו, שטענה שמת כתוצאה מהמלקות, ושל המוסלמים כי מת מיתה טבעית בביתו ללא קשר למלקות.

על הפרשה דווח במכתב בערבית על ידי שלושה יהודים ממראכש בט' תמוז תר"מ 1880, ביוני 1880 ששלחוהו באופן דחוף לדוד קורקוס במוגדור כפי שסופר להם על ידי שמונה יהודים שברחו מאנתיפה למראכש מחשש שיירצחו. מעשה העוול שאירע בראשון בחודש זה באנתיפה פורסם כך :

יעקב דהאן זקן בן 65 איש אמיד הידוע בנדיבותו פירנס בשנת הבצורת האחרונה מוסלמית ובתמורה עבדה בביתו. לאחר שהדבר נודע לעבד אללה אזנגואי המכהן בתור מושל שישה חודשים, זימן אליו את היהודי ושאלו בתקיפות

האם מותר ליהודי להעסיק מאורית בתור משרתת שלו ? מי שעושה כך ראוי שיישרף. המושל החרים את בקרו ופרדתו של דהאן, וציווה לנעוץ את גופו בשני מסמרים לארץ, לאחר מכן הולקה עד מוות. אחר כך ציווה לגרור גופתו החוצה, ולא איפשר קבורתו בקבר ישראל.

היהודים נקטו באמצעים שונים כדי להביאו לקבורה : הקריבו שבע בהמות, כאות להכנעה, ושילמו למושל שמונים פיאסטרים – 400 פראנקים. נהוג היה שיהודים היו שוחטים פרים לפני חצר המלכות בבואם לבקש מהסולטאן בקשה כלשהי. למשל, בינואר 1877 שחט יהודי במוגדור שני פרים לפני חצר הסולטאן.

הידיעה הועברה באותו חודש לכל ישראל חברים בפריס ול Anglo Jewish Association " אגודת אחים " בלונדון, זו האגודה המקבילה באנגליה ופורסמה בדיווחים של אגודות אלה החל ביולי 1880 עד יולי 1881.

בדו"ח של כל ישראל חברים מסופר על מקרה זה בין 307 היהודים שנרצחו מאז ביקורו של מונטיפיורי במרוקו בינואר 1864. נאמר כיח המושל אילץ כמה יהודים מאנתיפה להצהיר שמעשיו בוצעו ללא אכזריות, ושנהג כלפיהם באדיבות.

מושל זה הצטיין באכזריות ובחמדת ממון. בהמשך הדו"ח של אגודת אחים על אירוע זה נאמר שיהודי בשם מנחם בן ג'ו גילה בדרכו למראכש גופת יהודי. פנה לנוטריון כדי לזהות את הגופה. נתפש על ידי שייח ששלחו למושל אנתיפה, ששחררו רק לאחר ששילם 640 דולר.

ב – 5 באוגוסט פנו ראשי קהילת טנג'יר לשגריר צרפת וביקשו שידרוש בצורה תקיפה מהסולטאן שיבטיח משפט צדק. גם השגריר של איטליה קיבל מידע על האירוע. השגריר הבריטי קיבל הוראה ממשלתו בלונדון לפעול בנדון.

גם הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו היה מעורב בנושא, ודיווח לממשלתו. לדבריו, המשרתת הייתה כושית. הוא הגיב בצורה ביקורתית על יחסו של הסולטאן אשר הצהיר בועידת מדריד שהתקיימה במאי עד יולי 1880 שהיהודים יזכו ליחס הוגן, והתנהגות זו עומדת בניגוד להצהרתו.

העיתונות בבריטניה ובארצות הברית פירסמה את המקרה, שהועתק  העיתונים שונים. ה " טיימס " הלונדוני פירסם ביולי אותה שנה מכתב של א. לוי, מזכיר " אגודת אחים ". במכתבים למערכת ציינו הכותבים כי אירוע זה מוכיח שדבר לא השתנה במצבם העלוב של היהודים במרוקו, למרות ההבטחות והציפיות.

פרטים נוספים על הפרשה מצויים בשלושים ושתים תעודות מה – 21 ביוני 1880 עד 23 באוגוסט 1881 מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם ושאת תוכנן נסקור. נראה כיצד עלה נושא זה בהתכתבויות בין שר החוץ הבריטי ובין ג'והן דרומונד האי, שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ולאחר מכן עד 1886 בתור שגריר.

הוא היה בעל מעמד חזק והשפעה על הסולטאנים, וניצל את קשריו גם לטובת היהודים שסבלו מהפחיות, פרעות ומצוקות שונות בידי מושלים מקומיים או המונים קנאים. הוא פעל בימי שלטונם של שלושה סולטאנים : עבד אלרחמן השני 1822 – 1859, מוחמד ה -18, מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, ואלחסן הראשון אבו עלי, מספטמבר 1873 עד יוני 1894.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.  – א. בשן

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן. " ממזרח שמש עד מבואו " 

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. 

עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.

עצותיו הידידותיות לסולטאנים התקבלו בדרך כלל ברוח חיובית. ממשלת בריטניה בימי המלכה ויקטוריה זכתה ליוקרה רבה, והסולטאנים היו מעוניינים ביחסים טובים אתה. יחסי המסחר היו אמנם לתועלת שני הצדדים, אבל במשבר הכלכלי ששרר במרוקו בעיקר בשנות ה – 70 וה – 80 שך המאה ה-19, התחשבו הסולטאנים בדעתן של במעצמות האירופאיות.

כשהגיעו ידיעות ממרוקו לאגודת אחים על רציחות או פגיעות אחרות ביהודים, הייתה מזכירות האגודה פונה בדרך כלל למשרד החוץ כדי שהשר יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושא במישור הדיפלומטי. אולם, יחד עם מסירותו לענייו היהודי, גילה דרומונד האי עמדה עצמאית וביקורתית, ולא להסכים למשל, לעמדת האגודה הנ"ל בדבר הרחבת החסות הקונסולרית ליהודים שאינם ממלאים תפקיד דיפלומטי בפועל.

לדעתו, הענקת החסות למיעוט קטן בעל אמצעים אינה פותרת את בעיית מעמדם המושפל של המוני היהודים, ולמעשה הם נפגעים מהחסות. בהיעדרו מילא את מקומו ה.פ וייט שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו בשנים 1864 – 1885 ושפעל ברוח דומה לטובת היהודים, ללא המקוריות של קודמו.

הנושא העסיק גם את הוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואת ראש הוזירים מוחמד אבן אלערבי אבן מוח'תאר,. וכן נראה את המעורבות של היהודים המקומיים בפרשה, שעמדתם אינה אחידה. 

עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.

בז' בתמוז תר"ם – 1880, הופיעו בפני נוטריונים ציבוריים במראכש שמונה יהודים יליד אנתיפה, עידאן בן מימון אלקובי, מכלוף בן שלום אביטבול, דוד בן חסן אלבאז, עדי לוי בן מסעוד, ראובן לוי, שלום בנישתי, יצחק מור יוסף ודוד אלגרבלי.

והצהירו שהם יודעים בבירור שיעקב אדהאן יליד אנתיפה, היה אדם זקן וירא ה', משנהג ךקרוא תהילים, בעל צדקה ומכניס אורחים בחינם. בבצורת האחרונה מאורים רבים קיבלו ממנו מזון ומשקה, וביתו היה כמו זה של אברהם אבינו.

בערב א' תמוז הקאיד עבד אללה זנאגוי, ימושל אנתיפה אסר אותו ואמר לו שאישה מאורית שאכלה אצלו, עבדה בירותו בזמן הבצורת. המושל שאל : " איך הוא יכול להרשות שאישה מוסלמית תהיה בשירותו של יהודי, וכל יהודי שאישה מאורית משרתת אותו בביתו, ראו שיישרף ".

המושל ציווה לכבול אותו ברגליו ובידו ולהלקותו עד שנפטר. ואחר כך פקד להביר גופתו לבית הסוהר. לא הרשה לקוברו עד שהיהודים הקריבו שבעה בעלי חיים, ושילמו לו 86 דולרים, נתנו לו פרד ולכ התבואה שהייתה ברשותו של דהאן.

אמיתות העדות אושרה על ידי חתימות של שני היהודים סעיד אוחנה ודוד בן ג'ן  המכונים " נוטריונים ציבוריים " ). שני חכמי מראכש המכונים " רבנים גדולים " רפאל יוסף הרוש ושלמה יעקב אצבאג אישרו שהחתימות הנ"ל הן כתב ידם של סעיד אוחנה ודוד בן ג'ו.

לאחר שמונה ימים – טו בתמוז – חתמו במראכש בפני שני הנוטריונים הנ"ל שמוןנה יהודים ילידי אנתיפה שלמה בן דוד לוי, חסן בן מסעוד תורגמן, אברהם לוי, שמעון אביטבול, יצחק אלחדאד, מנסי ( משה ) אלענקרי, אליאס ( אליהו ) כהן ודוד אביטבול על אישור שכל הנאמר על ידי העדים הנ"ל היה נכון, והם היו נוכחים בעת העדות ושוב חתמו שני הרבנים הנ"ל שחתימות העדים הן אמיתיות ונחתמו על ידם.

פניית הרב יוסף אלמאליח ממוגדור לשגריר בריטניה במרוקו

דבר הרצח הגיע כאמור, דרך מראכש למוגדור, והרב יוסף אלמאליח, דיין בעיר זו ושהיה פעיל בחיי הציבור היהודי ובעל קשרים עם נציגים דיפלומטיים של מדינות אירופה, פנה ב-25 ביוני 1880 לג'והאן דרומונד האי בנדון.

הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1803 – 1886, יליד רבאט שבגיל 13 עבר למוגדור, ובשנת צ"ר – 1840, נתמנה בתור אב בית דין בעיר, נלחם במיסיון האנגליקני החל משנת 1844 ואילך, שהגיע לעושר, והיה גם דוברם של הסוחרים בפני השלטונות בעיר נמל חשובה זו. הוא ובנו כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה במוגדור.

הרב אלמאליח כתב לו שראשי היהודים במראכש כתבו למנהיגי קהילת מוגדור וביקשו להודיעו על האירוע. המושל באנתיפה שהתמנה לאחרונה בשם חג' עבד אללאה אזנאג'י גרם באכזריות וללא כל הצדקה להריגתו של יהודי בשם יעקב אדהאן.

איש זה בן 65 היה מהאנשים העשירים ביותר באנתיפה, ובעת הבצורת חילק תרומות בביתו ליהודים ולמאורים. ביניהם לאישה שנהנתה מתרומותיו עד שהבצורת פסקה. מתוך אדיבות איפשר לה לדור אצלו ולשרתו. המושל שלח בחודש זה ליהודי הנזכר ושאלו איך ייתכן שאישה מאורית תשרת יהודי.

ומכעסו, ציווה שיעקב יולקה עד שמת. לא הרשה לקוברו, עד שהיהודים שחטו מספר ראשי בקר ושילמו לו שמונים דולרים.

הרב ציין כי יהודי אנתיפה ומקומות אחרים הנתונים לשיפוטו של  מושל זה, וגם בערים אחרות פוחדים שמעשה שרירותי כזה יארע גם להם. הוא סיכם מכתבו בכך כי בהתחשב ברגש החיובי של הנמען כלפי היהודים המסכנים, הוא מתבקש לפעול לשחררם מעריצותו של מושל אכזרי זה.

כי אם הם יישארו תחת שיפוטו, לא יהיה להם מנוח. הוא התבקש אפוא לנצל את השפעתו על מנת שמושל זה יפוטר. הבקשה לפיטורו ולענישתו עולה גם בחודשים הבאים.

תוכן מכתבו של הרב אלמאליח אמור היה להימסר על ידי השגריר הבריטי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, אבל היות וזה עוד לא הגיע לטנג'יר מושב השגרירים, העבירו בסוף יוני לוזיר אחר במטרה שהדברים יגיעו לידיעת הסולטאן.

הזכיר את העובדה שהמידע הגיע אליו " מאדם מכובד " מבלי להזכיר את שמו של החכם ממנו קיבל את הבקשה, כי הוא חשש משא הודיעו כבר למושל שהרב אלמאליח מסר לו את הפרטים על התנהגותו המבישה.

לאחר תיאור המעשה ציין הכותב כי מה שלא יהיה הדין באשר להתנהגותו עם האישה המוסלמית, הרי הריגת יהודי חף מפשע על ידי מלקות הוא פשע שהסולטאן לא יעבור עליו בשתיקה, והוא יבטא זאת על ידי פיטוריו והענשתו של אדם אכזרי זה.

השגריר סיים מכתבו בהשאת עצה ידידותית והמלצה שהסולטאן ינקוט בצעדים נמרצים בנדון, לפני שהמעשה האיום יגיע לידיעת האירופאים. להערכתו הידידות של בריטניה וממשלות אירופאיות אחרות כלפי הסולטאן עלולה להיפגע אם מעשים אכזריים כאלה של מושלים יוכלו להתבצע ללא תגובה מתאימה. 

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

השגריר לשר החוץ, ומסקנתו נגד הענקת החסות הקונסולרית

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

תרגום מכתבו של הרב אלמאליח הועבר על ידי ג'ון דרומונד האי גם לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב-2 ביולי  1880 ובו הזכיר כי כתב הבוקר לחצר הסולטאן בנדון. הוא לא הסתפק בתיאור העובדות, והתרכז במסקנות.

כדרכו במקרים אחרים, הביע דעתו כי החסות הקונסולרית המוענקת בנמלי מרוקו על ידי מדינות זרות לכמאה משפחות יהודיות אמידות, אינה מועילה ל – 199 אלף יהודים חסרי תעודות חסות החיים בארץ זו. אותה שנה כאמור, התקיימה במדריד ועידה שדנה בנושא החסות הקונסולרית, ודרומונד האי תבע לבטל את מתן החסות ליהודים שאינם זכאים לכך על פי ההסכמים עם מרוקו.

 כאן הוא התייחס לחלק  מהחלטות הועידה, לפיו הנתינים המאורים שעד עתה זכו לחסות המיוחדת יישארו בעלי חסות, מבלי להתעלם מהעובדה שהסולטאן הציע שלא יציקו להם אף אם תוסר מהם החסות. וכך יימשך מינויים של סוכנים מסחריים ילידי מרוקו..

בהקשר למספר היהודים החיים במרוקו בתקופה זו להערכת דרומונד האי, נציין כי האומדנים בתקופה זו נעים בין 60 אלף לחצי מיליון, כשהאומדן הסביר ביותר הוא זה של פוקו כ-40 אלף משפחות. גם על מספרם של בעלי החסות היהודיים נמסרים מספרים שונים ממאה עד אלף חמש מאות, וגם דרומונד האי עצמו נקב במספרים הגבוהים.

תשובת הוזיר בשם הסולטאן.

הסולטאן ענה דרומונד האי שרצח היהודי באנתיפה לא היה ידוע לו עד הגעת מכתבו של השגריר. לדבריו משפחת ההרוג הייתה צריכה להגיש תלונה לחצר המלכות כדי שתיערך חקירה וייעשה צדק, ואם לא יהיו שבעי רצון, הם יכולים להגיש תלונה בפני מתווכחים שיביאו את הנושא בפני הסולטאן.

זה מבקש מהשגריר שיורה למתלוננים בפניו שיופיעו בפני חצר הסולטאן, ויזכו למשפט הוגן. הסולטאן כבר כתב למושל אנתיפה, נזף בן ואיים עליו בעונש שיוטל עליו, אם האשמה נגדו תוכח. הוא גם שלח אדם מהימן לחקור את הנושא, כדי למצות את הצדק ללא דיחוי.

אבל הסולטאן לא יענישו בפזיזות רק למען היהודים החיים בשליטתו. הוא מסיים בכך שאנתיפה היא מקום רחוק ללא שליטה של השלטון המרכזי, בו חיים אנשים אכזריים ( עשרים ביולי 1880, תעודה מספר חמש ).

מכתביו של מר וייט לשר החוץ ולוזיר.

דקומונד האי הוחלף זמנית על ישי ה.פ וייט, וב-5 באוגוסט העביר לשר החוץ את תשובת הווזיר בשם הסולטאן שנכתב לדרומונד האי ( לעיל ב-20 ביולי ), וכן צירף העתק מכתבו שכתב בו ביום לווזיר בנושא זה.

הוא מעיר את תשומת לבו של השר לפיסקה בסוף מכתבו להלן, בה חרג מהנושא וניצל את ההזדמנות להעיר לממשלת הסולטאן בדבר הצורך להשוות את  מעמדם של היהודים לאלה של המוסלמים, על ידי הסרת ההשפלות החלות עליהם.

תוכן מכתבו לווזיר.

משפחת הנרצח לא באה לטנג'יר לבקש התערבות הקונסול בנשון, והפרשה נודעה על פי דיווח רשמי ממוגדור ( הכוונה למכתבו של הרב יוסף אלמאליח מה-25 ביוני ).

נוכח מעשה אכזרי של מושל, הממשלות של מדינות אירופה יקבלו רושם שלילי, אם המושל לא ייענש ולא יינקטו צעדים למניעת הישנותו על מעשה נפשע כזה כלפי אזרחים שלווים של הסולטאן. דאומונד האי הביא את הנושא בפני הסולטאן כדי שייעשה צדק ללא דיחוי.

הכותב למד ממכתבו של הווזיר שהסולטאן קיבל את העצות של דרומונד האי, ושלח אדם מהימן לחקור את האירוע. הוא מאמין שהסולטאן ימנע בעתיד מעשים אכזריים ממושלים. והוסיף, כי לאחרונה קיבל הוראות ממשלת אוסטריה –הונגריה להעיר תשומת לבה של ממשלת הסולטאן לעניין זה, וללחוץ עליה שתנקוט בצעדים יעילים למניעת מעשים כאלה בעתיד.

בסיום מכתבו נאמרה הערה כללית בדבר מעמדם של היהודים במרוקו

בהקשר ליחס כלפי היהודים בכלל במרוקו, ממשלת בריטניה מייחסת חשיבות רבה להצהרה בדבר חופש הדת המופיעה בפרוטוקול מספר 12 בועידת מדריד, ומכתבו של הסולטאן באותו פרוטוקול.

עלי אפוא להאיץ בממשלת הסולטאן לעשות צדק ןלהסיר את כל ההשפלות החלות על היהודים. נא להעביר נושא זה לידיעת הסולטאן.

שתי נקודות במכתב הזה מחייבות הערות א. הוראת ממשלת אוסטריה-הונגריה. דומה שידו של הרב יוסף אלמאליח בדבר. כאמור הוא יצג את האינטרסים של קיסרות זו במוגור, והוא שפנה לסולטאן. ייתכן שהפעיל גורמים דיפלומטיים של אוסטריה, כדי ללחוץ על הסולטאן בנדון.

ב. הסרת ההשלות על היהודים והשוואת מעמדם לאלו של המוסלמים.

אין כל סיכוי שבקשה זו תענה בחיוב, כי היא מנוגדת לעיקרון המקודש באסלאם המבוסס על הקוראן בדבר מעמדם של בלתי מוסלמים ולא יעלה על הדעת שיזכו לשוויון זכויות עם המוסלמים. פנייה זו חוזרת לנוסח מכתבו של מונטיפיורי שהגיש לסולטאן בביקורו במרוקו בראשית פברואר 1864, ותשובת הסולטאן מוחמד הרביעי ב-5 בחודש הנ"ל.

אמנם בד'אהיר זה נאמר בסעיף 5 " כי כל בני האדם שווים לגבינו ", והיו מהאירופאים שפירשו את השוויון לפי התפישה שהייתה רווחת באירופה אחרי המהפכה הצרפתית, והישלו את עצמם שהסולטאן מתכוון להעניק שוויון זכויות לנתיניו היהודים.

הם לא הבינו את הלשון הדו משמעותית שהסולטאן השתמש בה כדי לספק את האירופאים. אשליה זו חוזרת במשך השנים אחרי 1864 במכתביהם של דיפלומטים אירופאים שפעלו במרוקו. 

Recent Posts

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;

  • פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

    מכתב קסד אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס. מכתב קסה רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63. מכתב קסו הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי

  • המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

    המאה החמישית לאלף הששי בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳. בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים. עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול

  • שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

    שמואל הלוי אבולעפיה נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳ ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930