מעיין השדים – עימנואל שבבו ז"ל


מעשה בעז

מעיין השדים

 

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

 

בשנת 2004 , במסגרת " אתר קוסקוס" חלוץ הפצת מורשת מרוקו במדיה האלקטרורנית, התארגנה קבוצה לא קטנה ביוזמתו של מורי ורבי, ידיד נפש, איש אשכולות, רב פעלים, בקיא בכל מה שזז, לערוך סיור בגליל לפי תוכנית שהוא קבע…
תחילה ארוחת בוקר אצלו בבית במעלות, מין גיבוש מבורך לקראת יום מתיש, מעייף מחד, ומאידך מלא הפתעות, ובעיקר מעשיר. 

בסוף היום, הביא אותנו מר בצלאל דהן לעיר מיוחדת במינה, אחת מארבעת ערי הקודש שיהודי מרוקו התיישבו בה עוד בעת הקדומה, שממנה יצאו שד"רים למרוקו לאיסוף כספים למען הקהילה שדרה בה. 

בסוף הטיול התיישבה הקבוצה במדרגות המפורסמות של העיר, קצת מתחת למרפסת שבה בגין ז"ל נאם את נאומו לקראת ה "מהפך " בשנת 1977. הקבוצה ישבה לשני צידי מעלה המדרגות, ובשירה חרישית, מצמררת, מעלה אותך אל עולמות בלתי ידועים, שירה אשר כולה אנרגיות טהורות שאין לבר אנוש שליטה עליהן..שירה אשר נותנת לך הרגשה שאתה חלק מהיסטוריית העיר, יחד עם כל צדיקיה וחכמיה הרבים שקבורים בה…אווירה של קדושה שאין דומה לה באף מקום אחר…שירה חרישית של לכה דודי, כאשר פנים מופתעות מביטות מכל עבר, אך אינן רוגזות לנוכח ההפרעה, ואף מחייכות למשמע המילים הקדושות של הפיוט " לכה דודוי " שכתב המקובל האלוקי, רבי שלמה הלוי אלקבץ במאה ה-16..
כהרגלי בכל מקום, מחפש אני ספר….מורי ורבי בצלאל דהן, הובילני בשקט לביתו של מר עמנואל שבבו, מחבר ספר הסיפורים הזה. האיש ישב מחוץ לחדרו ועיין בספר קדוש.
האיש שהכיר מלפנים, את מר בצלאל דהן שהיה תושב העיר זמן רב, קיבלו בסבר פנים יפות ואף הציע לנו תה חם ותרכובות למיניהן, מפאת קוצר הזמן סירבנו בנימוס רב להצעתו הנדיבה, אך מר בצלאל ביקש ממנו את ספר הסיפורים שהוא כתב מזמן, למזלי הרב, היה לו עוד עותק, הוציא אותו מיד, יען כי, לסרב לבצלאל דהן, זו אינה אפשרות מצידו של מר עמנואל שבבו שכתב לי הקדשה בכתב ידו  ומודה אני שלא התעמקתי בספר הזה למרות שהוא ברשותי 13 שנה..

לאחרונה הפייס בוק ואתר מורשת מרוקו,הפגישו אותו עם אישה מדהימה ויקרה , שזקוקה הייתה למידע כלשהו אודות יהדות מרוקו, כמוה פונים אלי כל יום  עשרות. מצניעת הפרט, לא אפרסם פרטים עליה, כמו כן, הספר מוקדש לכל דרי צפת שאליה שאפו להגיע חכמי ורבני יהדות מרוקו …
אזכיר חלק קטן מהם…
רבי יעקב בירב )מהר"י בירב)

נולד בשנת ה'רל"ד (1474) בעיר מקדה שבספרד לאביו ר' משה , למד בצעירותו מפי רבי יצחק אבוהב עד גרוש ספרד בהיותו בן 18 משם נדד למרוקו, אלג'יריה, ומצרים בערך בשנת ה'רע"ה עוד לפני הכיבוש העותומני עלה לירושלים ולאחר כמה שנים חזר למצרים ,בשנת ה'רפ"ד עלה שוב לא"י והתיישב בצפת היה רבם של כל רבני צפת בדורו, בשנת ה'רח"צ חידש הסמיכה והדבר עורר פולמוס גדול שבעקבותיו…

רבי יוסף סרגוסי )הצדיק הלבן)

נולד בשנת ה'ר"כ (1460) בעיר סרגוסה שבספרד היהממגורשי ספרד והתיישב בסיציליה לאחרמכן עלהלא"י דרך ביירות ומצרים שם גר 3 שנים באותם שנים רבי דוד בן זמרה (הרדב"ז) למד אצלו תורה לאחמ"כ עלה לא"י והתיישב בצפת בה התקבל כאחד ממנהיגי הקהילה ואף רבי יוסף קארו נהג בו כבוד גדול , ציון קבורתו סמוך לציוןרבי יהודה בר אילעאי שע"פ האגדה בדרכו לתפילה על קבר רבי יהודה בר…

רבי דוד בן זמרא )הרדב"ז)

נולד בשנת ה'רל"ט (1479) בספרד בשנת ה'רע"ג נתמנה למנהיג יהודי מצרים וכיהן כאב"ד ,ראש הישיבה ,גבאי הצדקה ואחראי על ההקדשות וכן הצליח מאוד בעסקיו בתבואה ובעורות, בשנת ה'שי"ג עזב ועלה לירושלים ומשם עקר לצפת וחי בה עד יום פטירתו בשיבה טובהלמעלה מ20 שנה . ספרו שו"ת הרדב"ז. נפטר כ"א חשון ה'של"ד (1573)

רבי יוסף קארו )השולחן ערוך)

נולד בשנת ה'רמ"ח (1488) בספרד לאביו ר' אפרים בעקבות גרוש ספרד נדדלפורטוגל ואחמ"כ לקושטא שם התייתם מאביו וגדל בבית דודו רבי יצחק קארו בהיותו כבן 34 החל בכתיבת ה"בית יוסף" על הטור , בשנת ה'רפ"ג עבר לבולגריה , בשנת ה'רצ"ו עלה לצפת ונעשה תלמיד מהר"י בירב ונסמך על ידו עם חידוש הסמיכה. ספריו בית יוסף, שולחן ערוך, כסף משנה, בדק הדבית, אבקת רוכל, נודע גם…

רבי שלמה אלקבץ

נולד בשנת ה'רס"ה (1505) למשפחה ממגורשי ספרד ככל הנראה בסלוניקי ומשם נסע לאדריאנופול מקום מושבו באותו עת של רבי יוסף קארו ובה החל להתעסק בתורת הסוד וחיבר כמה ספרים ,בגיל 30 בערך עלה לא"י והתיישב בצפת ,הוא ראה את התגלות המגיד ל"בית יוסף" שככל הנראה היה באדריאנופול נודע בשל פיוטו "לכה דודי" שנתקבל בכל תפוצות ישראל והוכנס לכל סידורי התפילה. נפטר ה'שד"מ ) 1584)

 רבי משה קורדובירו )הרמ"ק)

נולד בשנת ה'רפ"ב (1522) מוצאו מהעיר קורדובה שבספרד גדל וגר בצפת אך מקום לידתו אינו ידוע היה תלמיד מרן ה"בית יוסף" והוסמך ע"י מהר"י בירב נישא לאחותו של רבי שלמה אלקבץ ואף למד ממנו את תורת הקבלה , עם הגעת האר"י לצפת קיבל מהרמ"ק את תורת הקבלה אך כאמור יצר שיטה עצמאית בקבלה. ספרים רבים בתורת הסוד כתב ובהם "אור יקר" "תומר דבורה" "פרדס רימונים

מעשה בזקן אחד שהיה גונח מלבו. באו ושאלו לרופאים. אמרו שישתה חלב עיזים. יצא וקנה לו עז והכניסה לדיר. לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז. יצאו לבקשה ולא מצאוה לא בחצר ולא בגן, לא על גג בית המדרש ולא אצל המעיין, לא בהר ולא בשדה. שהתה כמה ימים שחזרה מאליו ובחזירתה היו דדיה מלאים חלב וטעמו טעם גן עדן. ולא פעם אחת בלבד נתעלמה מן הבית אלא פעמים הרבה נתעלמה מן הבית. יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן.

פעם אחח אמר הזקן לבנו, בני מתאווה אני לדעת להיכן היא הולכת ומהיכן היא מביאה חלב זה שהוא מתוק לחכי ולעצמותי מרפא. אמר לו אביו, מה אתה עושה בני? אמר לו, משיחה אני קושר לזנבה של העז וכשארגיש בה שהיא מבקשת לילך אתפוס את המשיחה בראשה ואצא עמה לדרך. נענע לו הזקן בראשו וקרא עליו, בני האם חכם לבך ישמח ליבי גם אני. קשר הבחור משיחה נאה בזנבה של העז ונתן דעתו עליה. כיוון שעמדה לילך תפס את המשיחה בידו ולא הניח הימנה, וכיוון שהלכה נגרר והולך אחריה, עד שהגיע למערה אחת.

נכנסה העז למערה ונכנס הבחור עמה, כשהוא אוחז במשיחה והולך אחריה. וכך היו הולכים שעה או שתיים, ואולי יום או יומיים.

כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה הגיעה. כיוון שיצאו מן המערה ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני בשמים והעז עולה באילן, והאילן מלא חרובים מלאים דבש והיא אוכלת מן החרובים ושותה ממעיין גנים. עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים הגידו לי היכן אני ומה שם המקום הזה? אמרו לו בארץ ישראל אתה וסמוך לצפת אתה.

שי עגנון

מעיין השדים- סיפורי צפת – עימנאול שבבו – מעשה בקבורה לילית

מעשה בקבורה ליליתמעיין השדים

לחכם אבא הכהן היה בית כנסת משלו, קטן מימדים, אינטימי, שבו התפללו כמניין וחצי משבת לשבת. התפללו בו בנו, נכדיו ועוד קרוב משפחה שהתגורר בקרבת מקום ולא היה מטריח עצמו עד לבית כנסת מרוחק, כי התפילה לא בערה בעצמותיו. בית כנסת זה היה מרוחק ועמד בקצה רחוב יהודים בקרבה מפוקפקת לרובע הערבי והיה עתיד להפגע מזרועם הקשה במאורעות תרפ״ט. הנער הגיע עם אביו מביתם המרוחק לאחר שנתגלעו חלוקי דיעות חריפים בין האב לבין יתר הגבאים בבית הכנסת הגדול והמפואר שבו המשפחה התפללה מזה דורות.

חכם אבא היה גדול מימדים בגיל מתקדם, בעל הדרת פנים בלבוש מסורתי של חכמים אך היו רינונים על טיב ידענותו בתורה. דבר אחד לא נעם לנער. החכם נהג להשתעל ולפלוט את רוקו לצנצנת שהוציא מתוך אבנטו, סגר אותה והחזירה למקומה. אבל סיפוריו הפנטו אותו. הנער עמד לפני התיבה וקרא את ראשית תפילת השחרית ונהנה שהרשו לו להיות ״המזמר״.

בבוקרה של אחת השבתות טופח החכם על גבו בחיבה ואמר: "משפחתכם עתיקת יומין היא בעיר. מפי זקנינו שקדמו לנו סופר לנו על מעשה שהיה. חכם אברהם שבבו היה אחראי על חברא קדישא. באחד הלילות העירוהו בחצות ואמרו לו, קום הכן קבר לרב גאון שנאסף אל אבותיו בעיר התורכית איזמיר. הן לא ייתכן לקבור בנכר את הבר אוריין שהיה ממש ״ספר תורה״. הלילה הוא השיב נשמתו לבוראו ואין להתמהמה בקבורתו. חכם אברהם הזדרז להעיר את קברני העיר שעבדו בקדחנות באדמה הקשה שבצלע ההר והספיקו לפני עלות השחר לסיים מלאכתם עת הגיעה מטתו של הבר מינן.

איש לא שאל כיצד הגיעה בן לילה ממרחק עצום כל כך. סוד כמוס היה וליושב במרומים הפתרון".

כהנה וכהנה ספר החכם הקשיש לאוזני הנער הכרויות. העלאת שמות קדמוני המשפחה הפיחה בו גאווה והכרת ערך עצמית. המסתורין סביב קפיצת הדרך של הגאון המת והקבורה הלילית המצמררת עוד תלווה איתו זמן רב.

מעין השדים – עין אלג'ין – עימנואל שבבו

אורחות חייםמעיין השדים

בגיל רך ביותר הוא עבר על פני שני אנשים מבוגרים. הם ישבו ישיבת בטלה של יום חמים אחר הצהריים לבית הכנסת לתפילת מנחה. הוא שמע מאחורי גבו קול השואל:

"בן מי הילד הזה?״

וקול שני עונה לו: ״זהו בנו של הברון.״

מאליו מובן שהמילה ״ברון״ לא אמרה מאומה. אבל הוא תמה על שום מה נתנו באביו שם מוזר זה. יתכן מאד שזאת היא מילת גנאי, חשב. הוא התבייש להציג שאלות בבית, משל היה מדובר בענינים שלא יאה לגלגל בהם, אך הוא שמר את הדבר בלבו. לימים נודע לו כי הכינוי ״ברון״ הודבק בראשיתו לסבו, אבי אביו. וכל כך למה? על שום שהיה סוחר מצליח וחרוץ ששלח ידו במסחר הקמח. הוא קנה חטה מהכפריים ־ערבים, החיטה נטחנה והקמח נמכר לחנויות בסיטונאות. הרווחים הופנו לבניית בתים ולרכישת מבנים קיימים להשכרה.

בעזבונו של אביו הוא מצא פתקים רבים בהם נרשמו בכתב ״חצי קולמוס״ מסולסל קבלות על שכר דירה, לאמור: "קבלתי מחכם משה סך לירה אחת בעבור דירה לשנה״.

סבו גלגל בידיו כספים רבים, מטבע תורכי אך בעיקר לירות אנגליות בזהב. הימים היו ימי מחסור בכסף בכל העיר ומעטים אשר זכו לראות מטבעות זהב במו עינינהם. בודאי ישאל השואל בכמה נאמד הונו של אדם על מנת לזכותו בתואר ״ברון". ובכן את הדברים הללו הוא שמע ממש מפיו של סבו בערוב ימיו, והוא נער כבן שש. הסב ישב על המדרגות שבחצר בית המשפחה לעת ערב, מסתגף ושתקן, ממעיט בדיבור. באותו יום התרצה וספר על ימיו הטובים. ״זוכרני״, הוא אמר, ״מי שמצליח לצבור אלף מטבעות המקבילות היום לגרוש- יצא שמו בצבור כבעל האלף…״

אלה היו המושגים על עושר מופלג. לימים כאשר הבן הבכור, הוא אביו, נכנס לעסקי המסחר, והועתק השם ״ברון״ גם אליו אם כי היה רחוק מהעושר כדחוק הים מהעיר צפת… אגב, מי מהצפתים שזכה לראות ים בילדותו שיקום… את החיטה היו מביאים הכפריים על גבי פרדות. מחמוד הפועל הקבוע, היה עורם את הגרגירים בחצר המשפחה שהייתה בעיני הילד עצומת ממדים. אמנה וזליכה ״המבררות״ הערביות ישבו ליד הערמות, העבירום במצבורים קטנים לשולחן נמוך והוציאו מביניהן את האבנים הקטנטנות ושאר גופים זעירים שהתערבו בחיטה בשדות ההר. ישבו כל היום, בררו והרוויחו כמה גרושים במזומן.

מחמוד העביר את החיטה המבוררת לתוך חבית, דלה מים מהבור שבחצר, רחץ את הגרגרים הזהובים, מלא בהם שקים רחבים ״בעלי פס אדום״, העבירם על גבי הפרדות במורד הדרך הקשה והמסולעת לטחנות שבודי. טחנות הקמח עבדו נאמנה בכח המים הזורמים איתנות. אבני הרחיים סובבו, רכב על גבי שכב, והקמח הטוב נשפך לתוך השקים אשר הוחזרו על גבי אותן פרדות בשביל העולה העירה. לעיתים נותרו ערמות החיטה יום או יומיים בחצר ביתו של סבא ואז היו הילדים מתגנבים בלאט ורוכבים על המצבורים. לא היתה הנאה גדולה מזו. כל כלך טובע עד לצואר בתוך הגרגירים…

באחד הימים התעורר הסב משנתו, שנת צהרים שהיתה חביבה עליו, יצא אל החצר ונתן על הנכד השובב קולו: ״פרחח, הנח לחיטה״!

הוא נשא את רגליו וברח מפגיעתו של הזקן הרגוז, בהגיעו בביטחון ליד שער החצר, הוציא לשון לעבר סבו והסתלק. ההיתקלות בסבו לא הותירה עליו רושם מיוחד, פשוט שכח מכל הענין. הלך אל עבר החנות של אביו ומצאו ישוב על דרגש קטן מול החנות, משוחח עם מן דהו מן השכנים. היתה זו שעה שאין הקונים נוהגים להזדקק לחנות.. רכן על אביו והניח ראשו בחיקו דרך פינוק.

לפתע ניתכה על ראשו מכה. מסתבר שסבו לא ויתר בנקל על כבודו. הוא הלך בעקבותיו על מנת להענישו על חוצפתו. הוא בכה מרה, לא כל כך מפאת הכאב של המכה, כי אם בגלל האכזבה. הוא הרי בטח תמיד בהגנתו של אבא. והנה כל תגובתו הסתכמה במספר מילים רפות בצליל מתחנן: ״מדוע אתה מכה את הילד?״ הוא למד שעור בכבוד אב, גם אם הבן כבר בעל בעמיו.

מעיין השדים -עימנואל שבבו ז"ל – מסעודה המספרת

לעילוי נשמתו של עימנואל שבבו, ממנו אישית קיבלתי את הספר הזה בסיורי בצפתמעיין השדים

המספרת

שמה היה מסעודה. אולם נקראה בפי כל ״אום עבדו״. מתוך יראת כבוד, על שם בנה עובדיה. לכבוד זה שחלקו לה כל דיירי הרחוב היו סיבות טובות. ראשית משום ייחוס אבות אשר להלן עוד ידובר בו. שנית מחמת אישיותה המיוחדת אשר בלטה על רקע הרובע הספרדי שבצפת דאז.

כיום חלק זה מתקרא ״העיר העתיקה״ אך בימים ההם לא היתה עיר חדשה ומימלא לא נזקקו לשם מוזר עתיק זה… אמת שהרובע הספרדי היה מאז ומתמיד בשיפולי ההר, אות ומופת הוא כי העדה הספרדית נאחזה בצפת לפני הגיע האשכנזים. מעל הרובע הספרדי התפתלו רחובותיו של הרובע האשכנזי ושניהם גם יחד מוקפים היו ברחובותיה של צפת הערבית כבטבעת מחניקה בזרותה.

הרחובות לא רבים היו אף לא ארוכים במיוחד. אך היו הומים מבני אדם. משפחות מרובות ילדים הצטופפו בבתים שנחצבו בצלע ההר, כאשר גגו של האחד משמש הדום לבית שמעליו. בתים בעלי קירות עבים בנויים אבן מסותת נתמכת בטיט ומעליהם תקרות קמורות אשר נבנו זמן רב לפני שבא הנער לעולם ועוררו תמיד את פליאתו: כיצד הצליחו הבנאים להציב קימורים ללא בטון וללא ברזל. מעולם גם לא ניתנה לו תשובה משביעת רצון, מהטעם הפשוט שהדור של הוריו לא נכח בשעת הבנייה.

ברחוב הספרדים התגוררו משפחות אשר מרביתן התייחסו לארצות המגרב וחלקן היה ממוצא פרסי. כולם צאצאים של יהודים שעלו ארצה לפני מספר דורות. החיים יחדיו במשך מאות בשנים הצליחו לטשטש את הבדלי המוצא. השפה היחידה אשר בה דיברו היתה ערבית יהודית צפתית. היא נבדלה הבדלה מוחלטת מהערבית של ערביי צפת. היו בה בשפה זו מילים משלה אף נגינות ודגשים מיוחדים. נקלטו בה מספר מילים מעברית, מלדינו ומעגה צפון אפריקאית.

מסעודה גרה במרכז הרחוב. היה לה חדר בפאתי חצר בית הוריה. חצר רחבת ידיים שצמחו בה עץ השיזף (״ענאב״) נושא פרי תאווה לחיך ושיחי הרדוף נותני ריח מרנין. חצר מאוד לא רגילה. מסביבה היו מספר חדרים אשר ראו בשעתם ימי זוהר ותפארת. סיפרו על אחד מהאבות שנתמנה לקונסול צרפת בימי שלוט התורכים בארץ. ־היתה לו חליפה רשמית מפוארת ובטקסים הלכו לפניו שני שלישים, ״קוואסים״, חוגרי חרבות. זאת היתה חצרו. משהו מתפארת זו עמד באוויר וניתן היה להריח אותו, לממש אותו… מה עוד שמאותה חצר יצא ספר התורה בל״ג בעומר. מסורת היתה וחזקה בידיהמשפחה שעברה מדור לדור. תועלת חומרית לא היתה בה. אבל פאר והדר היו כאן למכביר.

מדובר במסעודה בהיותה כבר אלמנה מחוסרת כל הנזקקת לסעד מהקופה של ה״כולל". על קופה זו שלט אחד הרבנים, חכם שמעון, בקפידה רבה ובקמצנות מופלגת. הנער נזכר שמסעודה הטילה עליו מידי פעם שליחות כלכלית חשובה. ״לך״, נהגה לאמר לו, "ובקש מכבוד החכם שיואיל ברוב טובו להעניק לי משהו מהקופה. אך תהא שפתך מנומסת, ראה הזהרתיך, ה׳׳חכמים״, אינם מקילים ראש בכגון דא…״

באחד הימים נכנס כהרגלו אל בית החכם ובדחילו ורחימו הציג לפניו את בעייתה של האלמנה, משל לא לכל אדם ברחובותינו ידוע מצבו של הזולת. נראה היה בעליל שה״חכם״, נהנה מהשררה שבידו. פניו אורו לשמע סגנון התחינה ששמה האלמנה בפי הילד. הוא הואיל לרשום מספר מילים בכתב ״חצי קולמוס׳ על פיסת קטנטנה, מטעמי חסכון. הילד פנה לבית המסחר ידוע בעיר שבעליו שימש קופאי המשלם על פתקאותיו של ה״חכם״. הוא חזר עם שלל: עשרה גרושים טבין ותקילין שדים להכין את השבת כיד המלך. הוא מצא את הזקנה יושבת לעת ערב בין קבוצת נשים המאזינות לאמרי השפר היוצאים מפיה.

״קשה להבין״, הוא אמר במשובה, ״כיצד פתק מקושקש הופך לכסף העובר לסוחר״… אמר ולא שם לב כי גם אשתו של ה״חכם״ יושבת בין המאזינות. עבר שבוע ואולי שבועיים. שוב נתבקש הילד למלא את שליחותו הכלכלית. הוא נכנס שוב לביתו של החכם ופתח בדברי התחינה השגורים על פיו. אולם ה״חכם״ הפסיקו בקול מתון, שופע ארס: "לא אינני מוכן לתת לך פתקים מקושקשים״.

דבריו לא הותירו בלבו של הילד כל ספק שפשעו כבד מנשוא. הוא חזר בוש ונכלם ללא הפתק. קשה לדעת כיצד הצליחה האלמנה להפיס את דעתו של ה״חכם״ הכל יכול שנפגע מדברי הלצון של הנער…

מסעודה היתה ידועה בכשרונה הגדול לספר סיפורי מתח מרתקים. היא לא ידעה לכתוב אך ידעה לקרוא שפה אחת ויחידה, השפה הערבית.. בנוסף לכך הטיבה לדבר אנגלית. מעולם לא ביקרה בבית ספר כלשהו. את הקריאה בערבית למדה בכוחות עצמה ובהשפעת שני אחיה בשפה זו והכירו היטב את מכמניה. קשרים רבים היו למשפחה עם נכבדי הערבים שבעיר. תשאלו, האנגלית מנין? ובכך כך היה המעשה:

אחת המשפחות האנגליות הגיעה לארץ ביום מן הימים ועלתה על קבר רבי שמעון בר יוחאי שבמרון. לאחר שהשתטחו על קברות הצדיקים, הגיעו בני המשפחה, רכובים על פרדות, לצפת. רצה הגורל ואחת הפרדות כשלה ליד ביתו של הקונסול הצרפתי, יצאו בני הבית לרחוב והפצירו באורחים האנגלים לסור אל ביתם ללינת לילה. האורחים נענו ברצון וכי היתה להם ברירה ? המארחים היו ידועים ברוחב לבם והאורחים נהנו. הביקור התמשך… ובמהלכו שודכה בתם אסתר-מלכה ליעקב חי בנו של הקונסול… היא ילדה את מסעודה ואת שני אחיה.

ממנה רכשה מסעודה את שפתה האנגלית מבלי להזדקק לספר… נפלו לידיה ספורים מתורגמים ממיטב הספרות הלועזית והיא בלעה את כולם בלהיטות ואצרה אותם בזיכרונה המופלא. אך את השבתות היא הקדישה לקריאה בתרגום הערבי של ספר התנ״ך. היא קראה בקול רם להנאתן של השכנות שישבו לידה תמיד ופצחו גרעיני אבטיח קלויים. פצחו ונאנחו… לעתים הבינו ולעיתים רק נחשו את פשר הדברים היוצאים מפיה של הלמדנית. לעומת זאת את סיפורי החול שלפה מזיכרונה פרקים פרקים, יריעות יריעות, בשפה עממית עסיסית, מלווים פרשנות והעיקר במתח תאטרלי, כאשר הנשים והילדים שמסביבה יושבים פעורי פה ושותים בצמא את דבריה.

מעיין השדים-עין אלג'ין-עימנואל שבבו ז"ל

בסיור בצפת בשנת 2004 קיבלתי את הספר ממר עימנואל שבבו ז"ל..יהי זכרו ברוךמעיין השדים

הבאת הסיפורים מתוך ספרו הם לעילוי נשמתו

עובדיה

עובדיה היה צעיר נאה, בעל גוף מוצק, מהיר חימה ורודף הרפתקאות אמו האלמנה השתדלה בפני אחיה, מרפא השניים והלה לקח את הבחור למרפאתו כשוליה ומתלמד. הצעיר בעל התפיסה המהירה רכש לעצמו במהרה ידע אלמנטרי בעקירת שיניים ובריפוין בתרופות מרגיעות של אותם הימים. אך לא ארכו הימים וקירותיה של מרפאת הדוד סגרו עליו כחומה ונפשו הרי כלתה תמיד למרחקים ולפעילות. הוא פנה לחבריו ושארי בשרו: רפאל, ז׳ק ויעקב, בהצעה מפתה, ״כיודע לכם״, הוא הצהיר בפניהם, ״הריני עובד כרופא שניים מזה מספר חודשים וכל מסתורי המקצוע נהירים לי כאצבעות ידי הזריזות. ומה לדעתכם שכרי עבור עמלי? פרוטות עלובות שאין בהן כדי להשביע רצון בעל מקצוע בדרגתי. מדוע לא נצא לכפרים ונעסוק ברפוי שניים כעצמאיים? אתם תסיעו בידי ונתחלק ברווחים".

הדברים נראו בהחלט בעיני אנשי החבורה שהסתובבו באפס מעשה ולא ראו אגורה שחוקה בעיניים. הם שכרו חמור והעמיסו עליו את הציוד לרפוי שניים ומעט צידה שנטלו עמם ויצאו לדרך.

במרוצת נדודיהם הגיעו לכפר תרשיחא, כפר גדול ומאוכלס בעיקר בנוצרים, הכפר ישב על אם דרכי הגליל של אותם הימים והם החליטו להטיל בו עוגן בתקווה שהפרנסה תהיה שם בשפע. בהתקרבם לכפר הרכיבו את עובדיה על החמור ושלושת העוזרים פנו את זאטוטי הכפר הסקרניים מדרכו של הדוקטור המכובד. החבורה נתקבלה במאור פנים ובציפיות לא מעטות. הם שוכנו כמצופה בביתו של המוכתאר. הדוקטור עקר שיניים ותחב תרופות לתוך הפיות והחבורה עלץ לבם למראה הגרושים הזורמים לקופתם.

והנה באחד הימים הגיעה ידיעה מרעישה אשר הוציאה את הכפריים משלוותם ומשגרת יומם. הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל בכבודו ובעצמו יכבד את הכפר בביקורו, בדרך מסעותיו להיכרות אזורי הארץ השונים. כבוד גדול נפל בחלקו של המוכתאר באשר ביתו נועד לקבל את פני השליט. אך בצד הכבוד באו גם הדאגה והחשש שמא לא יעמוד המארח במשימה. איכר פשוט אשר אורחיו המכובדים ביותר זכו עד כה למגש אורז ונתחי כבש בביתו.

אבל נציב עליון בריטי, מה הוא אוכל? על כך איש מהכפר לא ידע להשיב. ישבו זקני הכפר מהורהרים ומודאגים כאשר לפתע קפץ צעיר בקריאת צהלה: ״הרי יש לנו בבית דוקטור יהודי! הוא בודאי ידע להנחות אותנו בעצותיו״! ההצעה נתקבלה על דעת הזקנים והם פנו אל הדוקטור וחבורתו. תחילה פקפקו המלווים של הדוקטור ביכולתם להכין את הכבוד. אך הדוקטור קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. ואומנם עשו הבחורים את מלאכתם באמונה. הם ערכו רשימות מדוקדקות של מיני מזון ומשקאות והורו למוכתאר להביאם מהעיר.

הרברט סמואל הגיע ונחת מסוסו לתוך האוהל הענק שהוקם לכבודו ליד בית המוכתאר. הדוקטור וחבר מרעיו טרחו מאחורי יריעות האוהל וספקו את התקרובת שהוגשה לנציב. לפתע נצנץ רעיון במוחו של דוקטורנו.

״בחורים, ביכולתנו להשקות את האורח רם המעלה במי רגלים ואיש לא יגלה דבר" :אמר ועשה. ולהרברט סמואל הוגשה כוס גדולה מלאה בירה שנמהלו בה ״מים אחרונים״. הספור נפוץ בעיר והפך ללהיט של בני הנעורים.

הימים נקפו והפרנסה נתמעטה. עובדיה הגר לאי קורסיקה שהצטייר בדימיון הצפתים כאי נידח על פני הירח. הבחור תקע שרשיו באי, נשא אשה מבנות המקום והוליד צאצאים. לאחר שנים רבות של העדרות בא לבקר בארץ. הספור לא נשכח בעיר והוא נשאל: ״האומנם השקית את הרבט סמואל במי רגליים?״ הוא ניסה להתחמק מתשובה וכאשר דחקו בו הפטיר: ״אולי נתזו כמה טיפות לכוס, אינני זוכר במדוייק״.

מעיין השדים-עין אלג'ין – עימנואל שבבו ז"ל-מסיפורי צפת

מטבע הזהב

מאיר התהלך אנה ואנה בחצר רחבת הידיים. העצים שבחצר שלחו פאורות כלפי שמיים והשיחים הדיפו ריחות ניחוח. אולם דעתו לא היתה נתונה באותה שעו לאילן ולשיח. הוא היה טרוד בהרהוריו. כיצד יעשה את השבת הממשמש ובא ובכיסו אין פרוטה לפרטה. הוא ידע ימים טובים מאלה. ביתו, ובית אביו לפניו, היה פתוח לאורחים רמי מעלה. השפע הכלכלי והזוהר החברתי חברו יחדיו באותה חצר. אלה היו ימים. מעולם לא חשבו על המחר ולא דאגו לחסוך ליום סגריר. הבזבוז היה רב, היד רחבה וכל מה שהגיע לחצר מצא את דרכו אל מחוצה לה.

בינתיים הזמנים השתנו. מאיר הזדקן, ללא הכנסה כלשהי וללא נכסים לממשם. כל ימות השבוע עוברים ללא תפנוקים. אולם השבת היא שבת. את השבת צריך לקבל כהלכה. יש צורך לקנות בשר ודגים וגם יינות כמובן. ואולי יזדמן אורח כהרגלו מימים ימימה. הרהר ולא מצא פתרונים. הלוואות כבר מזמן לא העניקו לו הסוחרים. ההלוואות לא הוחזרו משום שלא היה מקור להחזרתן. עד מתי אפשר להתחשב ביחוס אבות כאשר מדובר בממון?

הוא יצא מהחצר אל הרחוב הצר, פסע מתונות, אחוז בסרעפיו ובפיו תפילה: מאין יבא עזרי…

העוברים המעטים שראוהו מתהלך ברוב חשיבות כמנהגו, דמו בנפשם שהאדון מאיר נהנה מטיול של אחר הצהריים ונתקנאו בו. כך יאה לגביר בן גביר, חשבו… לפתע הוא נעור לקולות שהגיעו אליו: הנה כאן ביתו של אדון מאיר. והנה הוא בכבודו ובעצמו! היה זה צפתי שהנחה אדם זר. האורח התייצב בפני מאיר ומסר אגרת שנשלחה אליו מארץ רחוקה. פתח מאיר את המעטפה וקרא דברי תשבוחות ותודות על האירוח שזכה לו כותב המכתב לפני שנים רבות בבית המשפחה הכבודה. חלפו שנים והאיש עשה עסקים טובים ונתברך במעשיו. הוא נזכר בביקור בצפת והחליט לשלוח בידי ידידיו דברי תודה.

קרא מאיר את הכתוב וחשב: לו ידע האיש למה אני זקוק היום, לא היה מסתפק בדברים יפים שאין מאחוריהם ממש… סיים לקרוא את המכתב, קפלו ותחב אותו לכיסו. ההפתעה היתה רבה כאשר האורח אשר המתין בסבלנות עד שמאיר יסיים את קריאת המכתב, שלף מכיסו מטבע זהב גדול: "את זה הוא שולח לך למזכרת״, הוא אמר.

מטבע זהב ששוויו כמה לירות ירקרקות אשר ביכולתן למלא את הבית ככל צרכו לכמה וכמה שבתות. זמן רב לא היתה שמחה אמיתית בחצר כבאותה שבת. השליח היה כמובן אורח הכבוד. הכל צהל כבימים עברו. גם השיחים והעצים כאלו נזכרו בימיהם הטובים ונראו ירוקים יותר. הספור התהלך בפליאה בן הצפתים. כל שיחה הסתיימה בשתי מסקנות מאלפות: האחת יש אלוקים בשמים, השניה-כל עושה מעשים טובים ברבות הימים ימצאם.

החנות

סלים חזר משתי שנות מלחמה בתורקיה אכול כנים ומזה רעב. עור ועצמות שצריך היה להחלים ולהתאושש. התורקים הסתלקו מהארץ והשאירו אדמה חרוכה. הם נצלו את משאבי האזור עד תום. גם את החורשות הם כרתו והשתמשו בעצים כחומר הסקה לרכבותיהם העיפות שהתנהלו בכבדות. האנגלים זה עתה הגיעו והחלו נסיונות לשקם את הכלכלה והמנהל אשר למעשה כבר לא היו קיימים. הוא מצא את האב שהיה בשעתו סוחר עשיר בעירו, מרושש לאחר ארבע שנות מלחמה ומחלות. צמרו המלא התרוקן ומאומה לא נשאר מכל המסחר. את אמו כבר לא מצא. היא מאנה להתנחם על הילקח בנה בכורה למלחמה ולא האמינה שתראה אותו עוד בחייה. היא חלתה וגועה ביגונה. הוא מצא את אשתו וילדיו הקטנים המשוועים למזון, צריך היה להתאושש ולפתוח בעסק כלשהו כדי להשיג אוכל לפיות הרעבים. החנות נשארה במקומה. גם מגרות העץ לאורך כל הקיר נותרו ריקים ומוכנים לקלוט את הסחורה. לאט ובהדרגה נתמלאו המגרות במלח, פלפל שחור, כמון וכיוצא בזה תבלינים. השקים הרחבים נתמלאו בקמח, סולת, סוכר ועמדו מוכנים למכירה. גם חלבה היתה בפח וטחינה במשקל ודבש חרובים. גם גפרורים לא חסרו.

בבוקר השכם, לאחר תפילת שחרית, הלך אישנו לכיכר שברובע הערבי, החסבה, שבת נמכרו ארגזי ירקות במכרז. הסבלים עמסו על כתפיהם את הארגזים והובילום לחנות. ילדי הרחוב באו לחנות, הושיטו שני מיל וקבלו גרעיני אבטיח או סכריות בתוך נייר שצורתו חרוט. ״אין לזלזל בקניות הקטנות״, נהג לומר ״המעות הקטנות מצטברות לסכום כלשהו בקופת העץ״.

אילם המכירות האמיתיות שהביאו לפרנסה היו של המשפחות. עקרת הבית באה לחנות וקנתה את צרכי המשפחה. המכירה המפורטת נרשמה בפנקס שבידה ובמקביל בפנקס החנות. בסוף החודש הופיע ראש המשפחה ופתח בחגיגיות: ״סלים הנכבד, הגיע יום התשלום! הבה נשווה את רשימותינו שמא נפלה בהן טעות״ החנוני נטל את פנקסו והתישב בסבלנות מול חכם שמעון שעקב אחר קריאת המצרכים, משקלם ומחירם. ״אוקית מלח בשני מיל, שלוש אוקיות סוכר בחצי גרוש, טחינה עם דבש חרובים בחצי גרוש…״

"רגע אחד! מדוע הטחינה כל כך ביוקר״? מערער החכם. ׳אתה רוצה שאמכור לך בהפסד?״ מתחנן סלים. "חלילה, אבל אתה ידוע כאדם דתי ואל לך להנות מגזל״.

כך התדיינו עד שהגיעו לסוף הרשימה ולסכומה בסך שלושים וחמישה גרוש. החנווני היה מותש.

"ועכשיו, תן במתנה אוקית סוכריות לילדים״.

"כל כך למה? תמה סלים

״אתה מקבל ממני כסף רב ועוד תשאל למה?״

החנות היתה קטנה, הרווחים היו מזעריים אך דיים היה לכלכלת הבית בסך שלוש לירות לחודש ולהותיר מחזור כספים לרכישת סחורה חדשה. החנווני דאג שלא להסתבך בחובות. הוא לא הלך בגדולות.

בצהריים סגר את דלתות החנות, עלה לדירה שמעליה ונח שעה קלה. ״סלים! סלים״ בקעו זעקות של ילד מהרחוב, ״אני רוצה לקנות!״ החנווני נסה להתעלם מהקריאות אך הן נמשכו והטרידו. לבסוף ירד לחנות באי רצון, רגוז על ההפרעה במנוחת הצהריים. הקונה בקש קופסת גפרורים שחסרה לאמו. היתה עוד חנות מכולת ברחוב שבמעלה המדרגות. שם ישב ציון בניחותא וישן בפה פעור. עוברים ושבים נשבעו שהזבובים חדרו לתוך פיו הפתוח לרווחה ויצאו בשלום. כאשר הזדמן קונה ובקש מה ממנו הוא ענה: ״כנראה שאין לי את מבוקשך. אולי תמצא אותו בחנות של סלים למטה״.

הוא היה חשוך ילדים ואדיש לפרנסתו. הקונים הדירו רגליהם מהחנות.

מעיין השדים – עין אלג'ין – עימנואל שבבו- ז"ל

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

השומרים

ברובע היהודי הסתובבו בלילות שומרים ערבים. הם קיבלו את משכורתם מעירייה לבשו מדים שהבדילו אותם משאר ערביי העיר והיו מצוידים בפרגולים. לוותיקי צפת זכור היטב ראוף השומר שמידי ערב היה מופיע ברחוב היהודים עם פרגול שבידו, דמות חביבה ומגודלת אשר השרתה בטחון ושלווה בלבבות. את יתר שעות הלילה איש לא ידע היכן הוא בלה מאחר שכלם נמו את שנתם מראשיתו של לילה. גם בימי החרדה שלפני מאורעות תרפ״ט נראה ראוף השומר ומגלבו בידו בשכונת היהודים. אבל אז הוא כבר סמל כח מעורר ספקות. האם הוא יצטרף לתוקפים? צמרמורת אחזה בנערים למראה השוט.

אבל היו זמנים אחרים. רפול היה סוחר זריז וחרוץ. את שני השומרים הערבים, עביד הנא וסלים מיסטו, הוא שכן בחדר העלייה הקטן שעמד מול ביתו וחנותו. בכך היה בטוח שהשיג שמירה מרבית לרכושו. השנים היו שקטים ומתמידים על משמרתם. לאחר סיור הערב השגרתי ברחוב, עלו השנים לעליה קטנה שהעמיד לרשותם הסוחר ללא תמורה ובלו בה את לילם בנעימים. מספר ניסים מפי אביו רפול: באחד מלילות הקיץ החמים פרשתי מזרון על המרפסת ושכבתי לישון. בשולי המרפסת היו סדורים למראשותי פחים ובהם אדמה ופרחים. היתה זו הגינה הצפתית המצויה. לפתע התעוררתי לקול רעשים שעלו מהחנות שמתחת לבית, הרמתי את ראשי והבחנתי ברורות בשתי דמויות העוסקות בפריצת המנעול הכבד התלוי על דלת החנות. ראשי דמויות היו עטופים בכפיות לבנות לבל יזוהו. זינקתי מהמזרון ונטלתי בידי פח של פרחים, פח כבד מלא אדמה.

הני כלבים! את ראשיכם ארוצץ בפח הכבד שבידי". שתי הדמויות ברחו ונעלמו בסימטאות החשוכות. המשכתי לצעוק אחריהם ולשלוח באמותיהם את מיטב החרפות שהפועלים הערבים היו נוהגים להשמיע ביניהם.

משנרגעתי הצצתי בעליית השומרים והנה היא ריקה. כעבור כמה דקות הופיעו בקצה הסמטא עביד וסלים השומרים.

" מה קרה אדון רפול״ קראו לי מבוהלים.

-" גנבים ", צעקתי ״היו כאן גנבים״.

השומרים אצו לכיוון החנות והצטרפו למבול הקללות על ראש כל הגנבים שאינם ישנים בלילות ואינם מניחים לאנשים הגונים לישון.

רק אז קשרתי בין העלייה הריקה לבין השומרים-הגנבים. אבל השתתפתי בקללותיהם מתוך נימוס.

השותפות

סלים חזר משירותו בן השנתיים בצבא השולטן התורכי. היה זה עם תום מלחמת העולם הראשונה. אביו שהיה סוחר אמיד ומצליח, ירד מנכסיו בהדרגה במשך ארבע שנות המלחמה ולא היה בצרורו הנקוב כדי לממן פתיחת עסק עבור בכורו שחזר מזה רעב ואכול כנים.

לעומתם מאיר נחום, שאר בשר הידוע בקמצנותו המופלגת, הצליח לצבור פרוטה לפרוטה והגיע להון עתק של אלף לירות, צרורות וחבויות היטב. מאיר נחום היה חשוך צאצאים לאחר שהיה שרוי עם אשתו מזה עשרים שנה. נפשו כלתה לבן. הפתרון היחידי היה נישואין שניים אשר להם הסכימה זוגתו הצנועה והכנועה. על קמצנותו התהלכו ספורים רבים. הוא נהג לנעול זוג נעלים במשך שנים עד אשר בצבצו בהונות רגליו מבעד לחורים שנבעו בפני הנעלים. הוא מאן להחליפם בטענה שהתורים מאוורים את רגליו. או על אשתו טובת הלב אשר בכלותה לכבס את כבסיה נאותה לתת לשכנתה העניה את שארית המים החמים ששפתה על גחלים. אך הבעל שהגיע לפתע הביתה אסר עליה להעניק חינם מים שחוממו על גחליו. לסלים היתה אחות כבת שלוש עשרה, בת זקונים לאביו. מאיר נחום קיווה בסתר לבו שקרובו, שירד מנכסיו, יאות להשיא לו את בתו הקטינה. הוא ידע היטב את מצבה הדחוק של המשפחה והציע לסלים לממן חנות מכולת משותפת. ההצעה נתקבלה בברכה ועוד באותו ערב הזמין מאיר נחום את שותפו החדש לארוחת ערב בביתו. לאחר סגירת החנות ותפילת מעריב סרו השנים לבית המארח ומצאו את הרעיה מכינה אטריות ובוזקת עליהם פתיתי גבינה צפתית מלוחה. מאכל ערב לכל הדעות. אך האישה שלא היתה מורגלת לקבל אורחים, הכינה בסיר זעיר אטריות שנעשו מאוקיית קמח בלבד. המארח לא התבלבל וחלק את האיטריות לשלוש צלחות. אכלו וברכו ברכת המזון וסלים הצהיר שמזמן לא נהנה כל כך מאטריות. עם שובו לביתו בקש מזוגתו שתכין עבורו ארוחת ערב למלא את בטנו ההומיה מרעב. סלים קנה ומכר ועשה חיל בעסקיו. הוא נהל את החנות והשותף העשיר הסתפק בביקור יום יומי והלך לבית רגוע ושליו לאחר שראה שהחנות עומדת על תלה וכספו מובטח. עברו שנתיים והתקוות לנשואי הבוסר דעכו ונגוזו. ביום בהיר אחד הוא בא אל שותפו בדרישה חד משעתית, לאמור: ״הב לי את כספי״! כל טענות השותף, שיש לערוך מאזן ולראות שמא יש הפסדים ואולי גם רווחים, נפלו על אוזן ערלה. הוא באחת: ״את כספי אני דורש מייד״

סלים שהטיב להכיר את בעל דינו ידע שאין מנוס מבצוע הפרוק המפתיע. הוא זמן כמה מנכבדי השכונה ובראשם חכם שלמה וחכם סעדיה ובנוכחותם סוכמו הדברים דלהלן: בעזרת השם, סלים ישלם למאיר נחום סך ארבע מאות לירות פלשטינאיות טבין ותקילין ולא יחסרו מיל אחד, דהינו הסכום שהוא הכניס לשותפות בשעתו.

מאידך לא יהיו למאיר נחום בעתיד כל תביעות על רווחים כשם שלא יהיו נגדו כל תביעות על הפסדים.

ההסכם נכתב, בכתב חצי קולמוס, ע״י חכם סעדיה והצדדים חתמו על הניר שהופקד בידי חכם שלמה למשמרת.

מן הראוי לזכור כי באותם הימים הלירה היתה איתנה כצוק סלע ולא אבדה מטעמה ומערכה כהוא זה ברבות הימים.

למחרת חזר סלים מתפילת ערבית לחנותו, הסתגר בה והעלה אור במנורת הנפט. מאוד רצה לדעת מה נותר לאחר ״הקזת הדם״ הגדולה, הוא ספר ומנה, חישב וחישב ומצא שהצטברו רווחים נאים. הוא רשם את סכום הרווח על קופסת סיגריות והלך הביתה שמח וטוב לב.

מאיר נחום סר לחנות כעבור כמה ימים מתוך הרגל. עינו האחת (הוא היה שטום עין) צדה קופסת סיגריות ריקה מונחת על הדלפק ועליה הבחין בכתב ידו של השותף לשעבר. הרים את הקופסא וקרא את סכום הרווחים וחשך עליו עולמו. אך ההסכס החתום היה שמור היטב במגרתו של חכם שלמה ולא ניתן היה להשיב את הגלגל לאחור.

,עדי ראיה מספרים שהוא הטיח את ראשו בכותל מרוב צער על אובדן הרווחים.

מעיין השדים – עין אלג'ין עימנואל שבבו..- מסיפורי צפת העיר

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..- מסיפורי צפת העיר

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

ספר שקיבלתי מעימנואל ז"ל שבבו עם הקדשה שלו בתאריך 5/10/2004. היה זה במסגרת טיול מאורגן של חברי "אתר קוסקוס" בהדרכתו של בצלאל דהן, שבסופו הגענו לצפת, שם ביקרנו בצלאל ואנוכי אצל עימנואל ז"ל

גנון

הגנונים השתייכו לגזע הצפתי השורשי. ידיהם ברזל וגבם עשת. אנשים עמלים וישרי דרך. אם לדון על פי השם הרי הם לבטח באו אי פעם מארצות המגרב. בצפת הם עסקו בשני מקצועות קשים: סבלות וקברנות. על הקושי שבמקצוע הסבלות לית מאן דפליג, אולם יש להוסיף ולומר כי לחצוב קבר בטרשים שבמורדות העיר היתה מלאכה קשה שדרשה כח, סבילות ומיומנות. כל העיסוק בקבורת מתים הטיל על הילדים, יראה מסתורית. הסתכלו על העוסקים במלאכה זו כעל גיבורים העשויים ללא חת. בסבלים ראו גזע נפילים, שונים מכל יתר בני אנוש. היה ביכולתם לשאת על גבם משאות כבדים שנראו כבלתי ניתנים להזזה בידי ברואים רגילים. היו מספר סבלים יהודים. היה שמעון הסבל שנולד בפרס ועד יום מותו דבר ערבית במבטא פרסי כבד. והיו הגנונים. היו גם סבלים ערבים אולם בכך לא היה כל פלא. הרי הגוי מסוגל לעשות כל מה שהיהודי עמד בפניו חסר אונים ושפל רוח…

גנון הזקן כפי שזוכרים אותו ילדי העיר במטושטש היה כבר בערוב ימיו. הוא חבש על ראשו תרבוש קצר ומעוגל ומסביבו חתיכת בד צהובה מיושן שאף פעם לא נפרד ממנה. הוא השאיר אחריו בנים שגדלו בעקבותיו עמלים ונאדרי כח. על הזקן מספרים זקני העיר.

בהיותו צעיר מלא אונו. נזדמן לרחבת השוק הערבי אשר שמשה מקום מפגש לסוחרים ובעלי מלאכה ומטבע הדברים גם מקור פרנסה לסבלים. באותו יום הופיע בשוק הערבי זר בעל גוף, מתאבק מקצועי שהזמין את הסובבים אותו להתאבקות. ״כל מי שיצליח לגבור עלי ולהפיל אותי ארצה״. הכריז "יקבל ממני שתי מג׳ידיות כסף. אולם מי שלא יצליח – ישלם לי רק מג׳ידי אחת״. (מטבע תורכית). כך הוא עמד והפיל ארצה את צעירי הערבים האחד אחר השני והמג׳דיות נערמו בכיסו. אל הככר התקרב ראש העיריה, ראש משפחת סובח עתירת הנכסים אשר כפרים שלמים בגליל היוו את רכושה ותושביהם היו אריסיה. אגב, לימים, אחד מבני המשפחה ימכור אדמות לקרן הקימת וימצא את מותו מידי מתנקש שנשלח ע״י המופתי הירושלמי. ראש העיר היה בעל בעמיו, איש תקיף אשר שמר בקנאות על כבוד העיר וראה בו את כבודו האישי ממש. הוא חזה במתרחש ולבו התחמץ בקרבו. איש מבני עירו לא עמד לו הכח לגבור על הזר ולהציל את כבוד העיר. לפתע נחה עינו על גנון הסבל. אמת הוא היה יהודי, אך בכל זאת צפתי, שלא נבדל במראהו ובלבושו משאר בני העיר. ״קרב אלי, גנון ידידי״. אמר, ״אם תצליח לגבור על המתרברב בן הנעווה, הריני מבטיח לך פרס כספי נכבד״.

״וכמה תשלם לי״? שאל היהודי שגמר אומר לנצל את מצבו המביך של ראש העיר. ״חמישים מג׳דיות טבין ותקילין״ אמר הערבי מבלי להניד עפעף. עיניו של הסבל נתרחבו בחוסר אמון. היה זה סכום שבחלומו הורוד לא היה מגיע אליו.

״נשבע אני לך בכבודי״, אמר ראש העיריה ליהודי הנדהם וסלסל בשפמו העבות על מנת להמחיש את שבועתו. גנון הוריד מעליו את החבל העבה, כלי מלאכתו שתמיד נשאו על כתפיו, אמר בינו לבין עצמו: ״בשם השם נעשה ונצליח״, התקרב למתאבק הערבי, חבקו בזרועותיו והטילו על אבני הככר בצלעות מרוסקות. כבודה של העיר ניצל. הוציא ראש העיר את קולמוסו המוזהב וכתב על פיסת ניר פקודה למזכיר העיר בהאי לשנא: שלמו למוכ״ז חמישים מג׳דיויות. כך כתב ולא יסף.

כאשר הושיט הסבל היהודי את הפתק לפקיד העיריה, שאלו הלה: ״וכל כך עבור מה?״ ספר לו האיש את סיפור המעשה בפרוטרוט כיצד הציל הוא, היהודי, את בחורי צפת מבושה וקלון. חכך הפקיד הותיק בדעתו ואמר לבסוף כי נבצר ממנו לשלם סכום כה גדול עבור סעיף שרות שאינו בשום חוק. חזר הסבל אל עבודתו בשוק כשהוא ממלמל לעצמו: ״הגוי נשאר גוי אפילו ארבעים שנה בקבר״.

כעבור מספר ימים נתקל בו שוב ראש העיריה ושאל אותו לשלומו במאור פנים. ״בטוחני שהמג׳דיות מחממות את צרורך שמתחת למרצפות״ אמר לו בבדיחות הדעת. משנודע לו שהפקיד הפר את פקודתו, נתמלא זעם ונשבע שיתן גט כריתות לאשתו אם לא תכובד דברתו ולא ישולם הסכום במלואו. אכן נאלץ הקופאי לשלשל לידי היהודי את מטבעות הכסף על מנת להפיס את דעתו של הנכבד הנזעם.

על אותו גנון מספרים עוד. רפאל היה סוחר קמח בסיטונאות. בחנותו עמדו תמיד שקים עשויים יוטה עבה וממולאים בקמח עד לשפתם. היו שקים רגילים והיו שקים גדולים מסומנים בפס אדום. האחרונים הכילו בקרבם חמישים רוטלים קמח. אך היו גם שקים בעלי שני פסים אדומים אשר כל אחד מהם הכיל מאה רוטל, דהינו: כשלוש מאות קילוגרם. את אלה העמיסו על פרדות שני הסבלים מפאת משקלם הרב. באחד הימים עמד שק בעל שני פסים על המאזנים הגדולים שבחנות. גנון הזדמן למקום, מדד את השק בעיניו המקצועיות וראה כיצד שני פועלים ערבים אומרים להעבירו אל גב הפרדה. רפאל היה ידוע בדרך כלל כאיש עסקים חמור סבר. אולם באותו יום נחה עליו רוח קלילה של בדיחותא. אולי משום שמצב העסקים היה שפיר במיוחד. ״אם תרים את השק ותישא אותו על גבך״, אמר לגנון, ״שלך השק על כל הקמח אשר בו". אמר והיה בטוח כי אין הדבר בגדר יכולתו של אדם. הסבל הישר קבל את האתגר במלוא הרצינות. הוא הצמיד את גבו אל השק לאחר שליפף אותו היטב בחבל עבה, כרך את החבל על מצחו ואמר: ״בעזרת השם״ הוא התכופף קמעא והשק זע ממקומו כמאייים להפיל את הסבל ולקבור אותו תחתיו. דומיה מתוחה נשתררה בחנות. הכל צפו לראות מה אמת בדבר גבורתו של גנון המפורסם. הוא התישר ושוב גחן כאשר על גבו השק העצום. לרגע הסס ואחר התרומם, פסע לפניו פסיעת גשוש ברגל רועדת ומיד התאושש והחל צועד מתונות ובטוחות מן החנות במורד הרחוב אל עבר ביתו. כולם פערו פה בהשתאות. הראשון שהפתכח מהתדהמה היה הסוחר. הוא הזדעזע מעצם הרעיון שכמות כה גדולה של קמח תצא מרשותו ללא תמורה. הוא רץ אחר גנון ובקש ממנו להניח את השק. לשוא הסביר לו כי לא היתה כאן אלא הלצה וכי כל בר דעת מבין שאין ההגיון סובל התערבות כה רצינית. אך הסבל בשלו והוא ממשיך לצעוד כאשר טיפות זיעה גדולות ניגרות ממצחו המתוח תחת החבל העבה. רק מג׳ידי כסף שלם הפיס את דעתו והניאו מלממש את ההתערבות. כזה היה גנון. חזק בגופו, ישר ופשוט בהליכותיו ואיתן במעשיו.

מעין השדים-עין אלג'ין-עימנואל שבבו ז"ל-2001- עמ' 18-17

Recent Posts

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;

  • פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

    מכתב קסד אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס. מכתב קסה רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63. מכתב קסו הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי

  • המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

    המאה החמישית לאלף הששי בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳. בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים. עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול

  • שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

    שמואל הלוי אבולעפיה נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳ ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930