מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו


מקנס – ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו

הקדמה.

אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו.

מעודי שמתי לנגד עיני דברי הזוהר הקדוש שכתב (פרשת תזריע דף מ״ו) וז״ל: ״במה דעונשא דהאי ברנש כגון מילה בישא, כך עונשיה בגוף מלה טבא דאתי לידיה ויכול למללא ולא מליל״ וכר. ביאורו: כשם שנענש אדם במה שמספר לשון הרע כן נענש על מה שנמנע מלספר מעשים טובים על כן לא נמנעתי אנכי הקטן לספר את מעשיו של מורינו ורבינו זצ׳׳ל את אשר חזו עיני בהיותי מסתופף בצילו כמעט מידי יום ביומו ולעתים מזומנות הן בחו״ל והן בארצנו הקדושה בעיר תהילה בני ברק ת״ו.

וממנו שאבנו מתורתו מקדושתו ומטהרתו וממידותיו הנעלות וכדברי הרמב״ם ב״יד החזקה״ דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כאנשי מדינתו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם״. ואחת מצורות הלימוד מדרכי הצדיקים, היא הסיפור על מעשיהם ותולדות חייהם, שהרי כל שיחם ושיגם, צעדיהם והילוכם, תורה הם, ויש ללמוד מהם…

אלו הם דברי רבינו בחיי ( פרשת וישלח ): נאמר במשלי ״וחקר כבודם כבוד״, הזהיר שלמה המלך ע״ה, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם — כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח״. וכן מצאנו בתורה פרשיות ארוכות המספרות תולדות מעשי האבות, כדי שנלמד מהם, וחז״ל החשיבו שימוש החכמים עוד יותר מהלימוד אצלם, כי בשימושו רואה התלמיד את רבו כדוגמא חיה.

עוד אמרו בגמרא, מפי רבינו הקדוש שחוכמתו באה לו כי ראה את רבו רבי מאיר מגבו, וכר, הרי שראיית רבו — אפילו לא פנים אל פנים — השפיעה עליו לפתוח לו מעיינות החכמה, ופסוק מפורש הוא: ״והיו עיניך רואות את מוריך״.

על כן אני תלמיד התלמידים, ראיתי חובה לעצמי להעלות בכתב את אשר חוויתי וראיתי במו עיני ואת אשר שמעו אוזני מפי מגידי אמת מה שסיפרו על מורינו ורבינו זצ״ל.

וכאשר שמעו מפי, בני משפחתי לבית טולידאנו ישצ״ו שיש עמי בכתובים סיפורים על מורינו ורבינו זצ״ל עודדוני והמריצוני לקרב אל המלאכה לזיכוי הרבים, כמבואר בספרים הקדוש ערך ומעלת סיפור ממעשה הצדיקים לעורר את הלבבות לאבינו שבשמים, וכמו שכתב בליקוטי מוהר״ן, וזה לשונו: מה שמספרים מופתים מהצדיקים שבמדינות הוא מחמת שאנשיהם הם אנשים כשרים ומאמינים בצדיקים כי על ידי זה נתגלים מופתים״.

בפתח ספרי אוסיף ואומר מה שאמרו חז״ל במס׳ שבת (דף קי״ב עמוד ב׳) ״אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא, ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״.

על כן, בבואינו לתאר ולצייר דמותם של רבותינו נשמתם עדן, מחובתינו לזכור שמלאכים המה, ואין בכוח שכלנו להשכיל ולהעמיק בכוח קדושתם ויראתם, מבלי שיוקדם בהכרתינו שמלאכי אנוש המה, גבוה ורם מעל. ורק כך נוכל לחזות ולטעום טעימה כל שהיא בקצה המטה, ודבר זה הוא אשר נטע בי את האמונה לחקוק עלי ספר תיאור מעשיו וצדקתו וישרותו ומעשיו הנסתרים אשר נודעו לאנשי שלומו של מורינו ורבינו הצדיק הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, יהי רצון שזכותו תעמוד לנו שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם אמן.

ובחתימת סיפרי אודה לרעייתי עזרתי בחיים אשת חיל יראת ה׳ מרת מסודי (מסעודה) בת רבי מרדכי ברדוגו זצ״ל נין ונכד למלאך רפאל בירדוגו זצ״ל.

זכות וחובה היא לי להודות לחתני כבני הרה״ג רבי אשר בן חיים שליט״א מחבר ספר אבן חי, על עזרתו הרבה בעריכת הספר וסידורו לדפוס. יהי רצון שיזכה להוציא לאור את שאר חיבוריו מתוך נחת ואושר, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות מו״ר הצדיק זצ״ל תגן עליו ועל רעיתו ביתי מזל תחי׳ ועל כל יוצאי חלציו אמן.

החותם הצעיר המתאבק בעפר רבנן ותלמידהון.

עי׳ה יצחק טולדאנו ס״ט.

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו

גירוש ספרד

היהודים בספרד בשנות מלכותם של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה הלך ונעשה גרוע מיום ליום. האינקוויזיציה הארורה הפילה את מוראה על היהודים. רבים מהם קפחו נשמתם הטהורה במרתפי העינוי הנוראים של האינקוויזיציה האיומה. ורבים אחרים קדשו שם שמים בעלותם על המוקד ובפיהם קריאת ״שמע ישראל״.

ראש האינקוויזיציה היה הכומר הצורר טורקמדה, שעיקר רדיפתו כוונה כלפי היהודים האנוסים, אלה אשר קבלו על עצמם למראית עין את הדת הנוצרית, ובסתר שמרו על מצוות התורה. טורקמדה עשה למען הבדלת האנוסים מאחיהם היהודים מעשים אכזרים ביותר, הרחיק קרובים זה מזה, שלח מרגלים לתוך הבתים, וניסה אפילו לעשות את הרבנים למרגלים על ידי שחייב אותם להודיע לשוטרי האינקוויזיציה על כל אנוס הבא לבית הכנסת, אולם כל הגזרות הללו היו לשווא.

הרב מסיבליה — רבי יהודה אבן וירקה — ברח לפורטוגל כדי להפטר ממעשה נבלה זה. ורבים אחרים הלכו בעקבותיו. לא נשאר בידיו של הצורר טורקמדה אלא אמצעי אחד, גירוש היהודים מספרד.

הכומר האכזר רצה להכין את דעת הקהל בספרד וביתר ערי אירופה לקראת גרוש היהודים, וידע שעליו להמציא עלילה מיוחדת, כדי שהפשע מצד המלכות יראה כנקמת צדק, והדבר לא היה קשה כלל וכלל לאינקוויזיציה הארורה.

בקיץ שנת ה־ר״ג תפסו שוטרי האינקוויזיציה את אחד היהודים האנוסים כשיצא מבית הרב, ושמו — בניטו גרסיה. כשבדקו השוטרים בחפציו הכניס אחד השוטרים לתוך כיס מעילו של בניטו, פרוסת לחם שנחתכה ״מלחם הפנים״ של הכנסייה. השוטרים אסרו את בניטו באשמת ״חילול לחם הקודש״.

במרתפי האינקוויזיציה עונה בניטו קשות עד שנאלץ ׳להודות״ בכל הפשעים שהעלילו עליו, ולא עוד אלא שנאלץ למסור את שמות שותפיו ״לעברה׳, על פי רשימה שהגיש החוקר לפניו. אחד עשר יהודים נאסרו אף הם באותה אשמה וכולם קדשו שם שמים ועלו על מוקד כשבפיהם קריאת ״שמע ישראל״.

לאחר מעשה זה נאלצו המלך והמלכה להיכנע לדרישותיו של טורקמדה וחתמו על צו הגירוש של כל יהודי ספרד.

רבה של ספרד — הרב אברהם שניאור, ודון יצחק אברבנאל — יועץ הכספים של המלך — מיהרו לארמון המלוכה והפילו תחנוניהם לפני המלך והמלכה להעביר את רוע הגזרה, דון יצחק אברבנאל, אף הציע למלך כי היהודים יתנו לקופת המלוכה סכום אגדי — שלושים אלף דינרי זהב בתמורה לביטול הגזרה, המלך כבר עמד להיעתר לבקשתם, כשנודע לצורר טורקמדה הופיע בטרקלין קבלת האורחים, ובידו תמונת ״אותו האיש׳ וקרא אל המלך ואמר: יהודה איש קריות מכר את הנוצרי בשלושים כסף, ואתה אדוני המלך מבקש למכרו בשלושים אלף דינרי זהב, ובאומרו זאת הגיש את תמונת ״אותו האיש״ אל מול פני המלך ואמר בלעג, הנהו לפניך קח ותמכרהו.

המלך והמלכה לא יכלו לעמוד מול תוכחתו הנוקבת של הכומר, והגזרה יצאה מלפני המלך.

ביום ט׳ באב שנת ה־רנ״ב, ביום בו קננו היהודים על חורבן בית המקדש והריסת ירושלים עיר הקודש, וגלות ישראל, נוספו עוד קינה ויגון על יהדות ספרד. כשלוש מאות אלף יהודים — זקנים אנשים נשים וטף עזבו את ספרד ויצאו למסע נדודים נורא.

מלכות ספרד אסרה עליהם לקחת עמם את כספם, בעירום ובחוסר כל, עזבו את ארץ מגוריהם כשהם מותירים אחריהם את בתיהם ורכושם, כספם וזהבם, ורק צרור קטן של חפצים אישיים לקחו עימם.

תיקצר היריעה לתאר את התלאות והסבל שמצאו את הגולים בדרכם, הרבה מגולי ספרד מצאו מקלט בארצות אפריקה הצפונית — אלג׳יר לוב ומרוקו, בין הבאים למרוקו היו רבים מגדולי ישראל בספרד, היו כאלה שהשתקעו במרוקו ובנו בו את ביתם ואחרים שהו במרוקו תקופה קצרה, ולאחר מכן שמו פעמיהם לארצות אחרות או לארץ ישראל.

בין המגורשים מהעיר טולדו שבספרד, היה הגאון רבי יוסף ומשפחתו, ובנו הגאון רבי דניאל הידוע כ ״ראש חכמי קסטיליה״. בעזבם קבלו על עצמם ועל זרעם בחרם שלא ישובו עוד לעולם לראות את אדמת טולדו. בדי להנציח את ההחלטה לדורותיהם שינו שם משפחתם דטולידאנו, כלומר טולדו— נו, טולדו — לא.

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו

משפחת טולידאנו

רבי יוסף ובנו רבי דניאל ובני משפחתם בצאתם מספרד שמו פניהם אל מדינת יון והשתקעו בעיר סאלוניקי. לאחר תקופה קצרה עזב רבי דניאל טולידאנו את יון, ועבר עם משפחתו למרוקו. הוא התיישב בעיר פס והקים בה ישיבה גדולה, שמו של רבי דניאל התפרסם עד מהרה בבל רחבי מרוקו, ותוך זמן קצר החלו לנהור תלמידים רבים לישיבתו המהוללה, בדי ללמוד תורה מפיו.

שני בניו של רבי דניאל — רבי חיים ורבי יוסף, שהיו אף הם גדולים בתורה, יצאו לעיר מקנס וכיהנו בה כרבנים.

מני אז משפחת טולידאנו המעטירה, פארה בגדוליה וברבניה את העיר מקנס שבמרוקו במשך מאות שנים, שלשלת הזהב של גדולי משפחת טולידאנו — היו מן המפורסמות והמיוחסות ביותר בתולדות יהדות מרוקו.

היא הכילה לא פחות מאשר ארבעים וחמש חוליות של רבנים, דיינים, גאונים וחסידים מדור לדור. השיאו משואות התורה והרעיפו טללי קודש בארץ המערב — מרוקו. במרוצת השנים גדלה והסתעפה משפחת טולידאנו עד מאד, והעמידה מקרבה במשך למעלה משלש מאות השנים האחרונות את רוב רובם של רבני מקנם, אך לא רק במקנס, גם בערים אחרות כמו רבאט סאלי וטאע׳יר ישבו על כס הרבנות מקרב בני משפחה.

באותם ימי הגלות מספרד, שלט במרוקו מלן שנטה חסד ליהודים, הוא שש לקראת היהודים — מגורשי ספרד ביודעו שהיהודים יביאו תועלת רבה לארצו. אמנם ידע המלך שלפי שעה אינם אלא פליטים חסרי כל, תשושים ומוכים, עייפים וחולים, אך כשרונותיהם הברוכים במסחר, במדע ובמלאכה, חכמתם וידיעותיהם הרבות, כשיתאוששו מצרותיהם — ישובו וישלחו ידיהם בבל ענפי המסחר, וכך תביא ברבות הימים ברכה לארץ, ומסים יזרמו לקופת המדינה הריקה.

ואכן מלך מרוקו השיג את מבוקשו, ותוחלתו לא :נכזבה, רבים מן הפליטים שהתיישבו יישוב קבע במרוקו הביאו ברכה רבה לארצם החדשה, ובזכות כישרונותיהם וחכמתם החלו לתפוס עמדות חשובות — הן בחיי ־קהילות, והן במדינה ובכלכלה, רבים מביניהם היו רופאים מלומדים, ומהם אף שמשו יועצים למלך ושליחיו לארצות אירופה, כל זאת בזכות ידיעתם שפות זרות, ובקיאותם בנושאים מדיניים.

שרים ונגידים יהודים בארמון המלך

אולם לא ארכו הימים ומצבם הגשמי של יהודי מרוקו לאורך דברי הימים היה קשה מנשוא. אמנם היו תקופות בהם נטו השליטים חסד ליהודים, אך ככלל סבלו יהודי מרוקו מנגישות ורדיפות לאורך כל השנים.

ואולם גם בשנים של סבל ומצוקה לא נדם קול התורה מבתי המדרשות. גדולי התורה ופוסקים צמחו שם בכל הזמנים, גאונים וקדושים אשר פארו כאבני נזר את הגולה הדוויה במרוקו.

אך מעת לעת היו אף יהודים שתפשו משרות רמות בחצר השולטן, ושמשו כיועצים ושרים. יהודים אלה על אה מעמדם הנכבד לא יכלו להיות לעזר רב לאחיהם הנרדפים, ולא אחת היו הם עצמם נתונים למצב רוחו ההפכפך של השליט, ובהרבה מקרים אף נאסרו והוצאו להורג.

גם מצאצאי משפחת טולידאנו המעטירה היו שנשאו בתפקידים ממלכתיים רמי דרג, הראשון בין בני המשפחה שכיהן במשרה חשובה, היה רבי דניאל — נכדו של רבי דניאל הראשון — הוא היה רבה של מקנם ׳נודע בחכמתו ובתבונתו. שמע חכמתו היגיע לאוזניו של שולטן מרוקו — מולאי איסמעיל. והוא הזמינו לחצירו ומינהו ליועצו ואיש סודו.

המלך מולאי איסמעיל נודע בשליט פיקח וממולח, אך יחד עם זאת התפרסם באכזריותו הגדולה וברוע ליבו, הוא עלה על כס המלוכה במרוקו בשנת — תל״ב, אחר מות אחיו הגדול — מולאי ראשיד שהיה מושל המחוז ראבאט וסאלי.

 מולאי איסמעיל קבע את בירתו בעיר מקנם, והוא פיאר אותה בארמונות מפוארים ובגנים רחבי ידיים, הוא שמע על הארמונות היפים שהקים לואי ה-14 מלך צרפת בעיר ורסיי והחליט להתחרות בו. כששים אלף עבדים ושבויים עמלו יומם ולילה בבניית ארמונותיו הגדולים.

עם עלותו של מולאי איסמעיל לשלטון באה תקופה חדשה ליהודי מרוקו. העיר מקנס הפכה לעיר הבירה של מרוקו. והיא נהייתה גם לעיר ואם ליהדות מרוקו. בה ישבו לא רק גדולי תורה רבים, כי אם גם נגידים ובאי כוח היהודים אצל הממשלה, לבאי כוח אלה הייתה השפעה רבת ערך בחצר המלוכה לא רק בענייני היהודים, אלא גם בכל ענייני המלוכה.

כאמור, מינה מולאי איסמעיל את רבי דניאל טולידאנו למשנה למלך וליועצו האישי, המלך הוקסם עד מאוד מפקחותו ותבונתו של רבי דניאל, והיה מתייעץ עמו בכל עניני המלוכה, רבי דניאל ניצל את קירבתו אל המלך לטובת אחיו היהודים, ואכן בתקופתו ראו יהודי מרוקו שנים אחדות של חיים שקטים ושלווים, היהודים הורשו לקחת חלק בכל ענפי המסחר והוכרו כשווי זכויות בכל ענייני המדינה.

לאחר פטירת רבי דניאל, מינה המלך את בנו רבי יוסף במקומו של אביו ליועץ ולמשנה המלך. גם אחיו רבי חיים נשלח לא פעם להולנד ליישר את ההדורים שהיו בין המלך לממשלת הולנד. ובחכמה רבה השכיל להשביע את רצון שולחו — מלך מרוקו. גם לאנגליה נשלח מספר פעמים כנציג השולטן לנהל שיחות עימם.

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו

רבי חביב החסיד

מגדולי הרבנים של משפחת טולידאנו היה הגאון הנודע רבי חביב זצ׳׳ל, שבשל גודל קדושתו וחסידותו נקרא בפי כל ״רבי חביב החסיד׳, היה מורה צדק במקנס ונגיד הקהילה, וחי בימיו של מולאי איסמעיל — מלך מרוקו.

 היה לו יד ושם בחצר המלוכה, והיה שליחו המיוחד של המלך לאנגליה. רבי חביב ניצל את קשריו עם המלכות כדי להיות לעזר לאחיו היהודים, ובעושר שברכו ה׳ היה משען לדלים ולאביונים.

על רבי חביב מספרים שאף זכה לגילוי אליהו — בכל לילה בשעה שישב ועסק בתורה היה נגלה אליו אליהו הנביא ולומד איתו תורה. לרבי חביב היו שתי בנות. לילה אחד ניעורה אחת הבנות משנתה וזכתה לשמוע את קולו של אליהו הנביא.

בלילה הבא שוב שמעה הבת את קולו של אליהו הנביא וכך אירע ארבע לילות, ובכל פעם הייתה הבת קוראת לאחותה שתשמע אף היא ותהא עדה לדבר המופלא הזה, אך אביה השתיקה. אבל פעם אחת מתוך אותם פעמים זכתה גם הבת השנייה לשמוע את קולו של אליהו הנביא.

כשרצה אליהו לילך אמר לרבי חביב, הבת ששמעה קול אחד תזכה לבן צדיק. ואילו הבת ששמעה ארבע קולות, תזכה לארבעה בנים צדיקים, ואכן לבת הגדולה נולד בן אשר גדל בתורה מאוד והוא רבי משה ברדוגו — הנודע בשם המשבי״ר והיה מפורסם בכל ארץ המערב.

ולבת השנייה נולדו ארבעה בנים והם: רבי ברוך שהיה דיין בירושלים. רבי אהרן שהיה מורה צדק בטנג'יר. רבי חיים — המהרחי״ט. ורבי יעקב המהרי״ט. ארבעתם התפרסמו בגדולתם וצדקתם, ושמם נודע לשם ותהילה בבל הארץ.

רבי חיים — אחד מארבעת הבנים — הקדיש את כל זמנו ועתותיו לתורה, והיה אב בית דין במקנס, השאיר אחריו כתבי יד רבים, אך רובם לא ראו אור הדפום ורק הספר ״פסקי מהרח״ט״ שנדפס בשם ״חק ומשפט״, ראה אור על ידי נצר המשפחה הוא מו״ר רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל.

רבי יעקב — המהרי״ט — היה תלמיד מובהק של בן דודתו — המשבי״ר. וזכה להנהיג את קהילת מקנם יותר מארבעים שנה. נחשב לגדול הדור ונשא דגל ההוראה בכל ארץ המערב. השאיר אחריו כתבי יד רבים, וביניהם: ביאור על התורה, פירוש אגדות לתלמוד, ביאור על הש״ס, וספר אהל יעקב על השלחן ערוך.

אחיהם הגדול — רבי ברוך עלה לארץ ישראל ושימש בה כדיין. ונפטר בירושלים, כשהגיעה הבשורה המרה לארצות צפון אפריקה הספידוהו בבל קהילות מרוקו ואלג׳יר.

עוד בטרם הגיעה הידיעה למרוקו, חזה אחיו המהרי"ט שרבי ברוך אחיו נלקח לבית עולמו, חלץ את נעליו וישב על הארץ כאבל. כאשר שאלוהו הנוכחים לפשר מעשיו, השיב: אתמול נתבקש אחי ברוך לישיבה של מעלה, השתוממו הכל על מעשיו, כי עדיין לא נודע הדבר לאיש. לאחר שחלפו מספר שבועות הגיעה הידיעה למרוקו שרבי ברךן נפטר בירושלים.

רבי יעקב טולידאנו

נינו של המהרי"ט — היה הגאון רבי יעקב טולידאנו, נודע כמופלג בתורה וביראה, ובהיותו צעיר לימים נתמנה לראש בית דין בעיר מראכש. לימים נקרא לכהן פאר כרבה של מקנם, רבי יעקב היה נכבד ונערץ על היהודים ועל המוסלמים כאחד, גם בקרב שליטי הארץ היו לו מהלכים, ובהשפעתו נתרצו השלטונות להכיר רשמית ברבנים, והיו מקבלים את משכורתם מהשילטון, לבל יהיו תלויים בחסדי הקהל.

רבי יעקב היה בעל הדרת פנים, פניו כפני חמה ותוארו כמלאך אלוקים, כשהיה עובר ברחוב היו הכל מביטים עליו בחרדת קודש.

בשנת תר״נ זרח אור יקרות במקנס, לרבה של העיר — רבי יעקב ולרעיתו הרבנית מרת חנה נולד בן במזל טוב ושמו נקרא בישראל — ברוך.

רבי ברוך בילדותו

מילדותו נתגלה הנער ברוך כבעל נפש זכה וטהורה, ומשנה לשנה דאה מעלה מעלה בתורה וביראת שמים.

כל מעייניו היו רק בתורה עד שהיה בקי בה בכל מכמניה, נגלה ונסתר. התורה הקדושה היתה חמדתו, תשוקתו, ובאהבתה ישגה תמיד. היה עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים.

משחר ילדותו ניכרו בנער ברוך מעלותיו הרוחניות ואצילות נפשו, והם שהבדילוהו משאר הנערים בני גילו. היה בעל רגש גדול, ובעל חמלה וחנינה לאחיו העניים

מוותר על טובתו כדי לגמול חסד עם אחרים.

בצמאונו העז לתורה — הלך והתקרב אל גדולי החכמים במקנס ודלה ממעין תורתם. רבו המובהק היה הגאון המופלא רבי חיים ברדוגו, ראש הישיבה במקנס שפתח לפניו את הצוהר לרדת לעמקה של תורה, תוך שנים מועטות נעשה רבי ברוך בקי מופלג בש״ס ובפוסקים, ונתגלה כעילוי שמעטים היו כמותו.

מורו הרוחני ומעצב דרכו ואישיותו היה דיין העיר מקנס, הגאון ר׳ חיים משאש זצוק"ל, איש אלקים קדוש ומלומד בניסים, רבו זה היה מתפלל ברתת ואימה ומלהיב את כל הלבבות, שיחותיו המוסריות היו חוצבות להבות אש, הנער ברוך קיבל מרבו — רבי חיים את דרכי הנהגתו ואורחות חייו, וכך נהג כל ימי חייו.

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו

כל חכמי אותו הדור היו תלמידיו של רבי חיים, אף אביו של רבי ברוך — רבי יעקב — זכה להתסופף בצל קדושתו.

לאחר שרבי ברוך מילא כרסו בש״ס ופוסקים, החל ללמוד את תורת הקבלה מפי המקובל האלקי רבי יוסף אלקובי זצ״ל. גם בתורת הנסתר התגלה רבי ברוך בכל עומק שכלו ורחב בינתו, והיה כמעין המתגבר עד שהיה בקי בזוהר הקדוש, בספר התיקונים, ובכל כתבי האריז״ל.

גדלותו של רבי ברוך השתלבה כיצירת פלאים עם אהבתו ומסירותו לכל אחד מישראל, אהבת ישראל השתפכה מנבכי נשמתו הטהורה. מוכן היה לפשוט את כותנתו האחרונה בשביל הפחות שבפחותים מישראל.

 ביתו היה פתוח בכל עת לכל דכפין. ובנימה אבהית השופעת חמלה ורחמים אין קץ היה משוחח עם המוני האנשים שצבאו על דלתותיו. שום דבר בעולם לא היה קשה בעיניו כדי להציל חייו של חולה. ולא נרתע מכל מאמץ כשהיה מדובר בעזרה לנדכאים וקשי יום, וכל זאת יסופר בס״ד בהרחבה בפרקים הבאים.

אמונתו קדושתו וטהרתו

לשיאי שיאים היגיע רבי ברוך במעלות הטהרה והקדושה, כל רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו הביעו דבקות ואמונה בבורא יתברך, אמונתו העמוקה והצרופה באה לידי ביטוי במיוחד כשהיה מגיע בתפלה לפסוק — ״ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד״ ופעם מרוב התרגשות ודבקות בעת אומרו פסוק זה בכונה עצומה, נפל ארצה מתעלף.

רגיל היה לומר: מפני מה הפך דוד המלך ע״ה את הסדר וכתב קודם זמן הווה — ה׳ מלך, ואחר כך זמן עבר — ה׳ מלך. ואחר כך זמן עתיד — ה׳ ימלוך לעולם ועד. הרי לפי ההגיון היה צריך לומר, עבר הווה ועתיד? אלא להודיעך שיסוד האמונה הוא בהווה, אי אפשר להרגיש את מלכות ה׳ בעבר כל עוד אין מקבלים את מלכותו בהווה. ורק אחרי שמשרישים בעומק הלב את מלכות ה׳ בכל רגע ורגע בהווה, רק אז אפשר, מתוך אותה אמונה צרופה להשיג את מלכותו יתברך — בעבר ובעתיד.

ואכן מה נאו דברים אלו למי שאמרם, שאיפתו הגדולה והיחידה עלי אדמות של רבי ברוך, החל מילדותו ועד זקנה ושיבה היתה אך ורק ״לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו״. כל פעולה, בל שיג ושיח שלו שאפו רק לתכלית זו.

רבי ברוך היה לא רק גאון בתורה, אלא גאון בכל. גאון בחסידות ובעבודת ה' גאון בחריפות ובבקיאות. ומעל לבל — גאון בקדושה ובטהרה.

עזרה משמים

כאשר מרוקו הפכה להיות מדינת חסות צרפתית, הם, הצרפתים, הביאו איתם את תרבותם האירופאית, פיתחו את הארץ, והעניקו לתושבי מרוקו שויון זכויות לבני כל הדתות, והיהודים יכלו לזקוף את ראשם מההשפלה והסבל שהיו מנת חלקם. עקב כך החלו חומות ״המלח״ להפרץ, ותושביה היהודים עברו לגור בשכונות החדשות שנבנו בשכנות. וההשכלה והתרבות הצרפתית החלה אט אט לתפוס מקום, רבים ובמיוחד בני הנוער רחקו מתורת ישראל.

את השואה הרוחנית הזו, הכשירו בתי ספר של ה״אליאנס״ שנקרא — כל ישראל חברים — ר״ת כי״ח. — ארגון זה קם בצרפת ושם לו למטרה להפיץ תרבות והשכלה בין היהודים, והקים לו רשת בתי ספר חילוניים בארצות מתפתחות — ומרוקו בכלל זה.

דרך חינוך בתי ספר אלה, חדרה החילוניות לבתים רבים, ורבים מאחינו בני ישראל החלו לחקות את התרבות הצרפתית.

המקובל רבי שמעון אגסי מבגדד כתב באחד מאגרותיו על תוצאות חינוך זה… מה אענה ומה אומר, מה ראיתי ומה נסתכלתי מהראיה המעגמת נפש, ראיתי את הבן לבוש לבוש נכרי, מסלסל בשערו, מיפה את עיניו ומחליק את סנדלו להיות מבהיק, וספרי החיצונים תחת זרועותיו, ובל היום מצפצף בשפת צרפת..

ובבואו מבית הספר לעת הצהרים ורואה שעדיין לא הכינו לו את הארוחה בטרם בואו, הוא בועט באמו, והיא פוערת פיה כנגד המשרתת, ואוכל בלי נטילת ידיים ובלי ברכה, והגורם לכל זה בעבור בולמוס הקנאה שאחז אותם להדמות אל אנשי אירופה ובפרט לצרפתים…

וכך, כתב רבי יוסף משאש באוצר המכתבים על תקופה זו וז״ל: ״מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים; מאן דקרי לה בשם תקופה יפה לא משתבשת; ומאן דקרי לה רעה לא משתבשת; כי השלווה והשקט גברו בארץ ואך המנוחה והרגעה שהיה בלב לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב ואם רע חלפה בליל..

וגם תופסי תורה התחילו ליפרד מחיק אמם ולצאת אחד אחד איש לבצעו. בי גם הם נפשם אוותה לטעום מטעמי העת החדשה; ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף; ואין סומך, אין תומך; ואין מוכיח בשער. ואך האל המושיע, גמלנו ברוב חסדיו, זיוג לנו זווג נאה מעבר לים, מעיר לונדון בירת בריטאנייא, והוא יליד וגידול רוסייא, מר ניהו רבה, דביילי ליה בקבא רבה, חכם בחכמתו, צדיק באמונתו, גומל חסדים טובים, זכה וזיכה את הרבים, כמוהר״ר זאב וואלף היילפערין, יתשל״א, וזה הדבר הגדול אשר פעל ועשה:

ברביעי בשבת ח׳ ימים לח׳ כסלו, ש׳ ער״ב לפ״ק, (1912) לעת ערב, נכנס להעיר עז לנו מכנא״ס יע״א, ולן בפונדק אחד בבית איש יהודי עני, ושילם לו תשלומי כפל בעד ארוחתו ולינתו, כי באותו הזמן, לא היו לנו מלונות אורחים בעיר, רק כל הבא מאיזה מקום, אם היה לו מכיר בעיר, היה נוטע אצלו אש״ל (אכילה שתיה לינה), ומי שאין לו מכיר, אם עני הוא, היה הולך ישר אצל הרבנים, והם היו משלחים אותו עם שלוחם להתאכסן אצל אחד מבעלי הבתים שהיו ידועים למכניסי אורחים, ומי שרוצה להתאכסן על כספו, היה רואה איזה עני או בינוני, והיה מתגורר בביתו על חשבונו, וכן עשה גם הרב הלזה, וביום השבת התפלל בביהכ״נ של הרה״ג כמוהרר״ש עמאר זלה״ה, ונתודע עם בנו החכם השלם, כמוה״ר מרדכי ישצ״ו, ואחר גמר התפלה הפציר בו להקהיל אליו בבית הכנסת הלז בשעה ב׳ כל תלמידי החכמים הצעירים שבעיר וכן עשה וגם אני הצעיר באתי בתוך הבאים, וינאם לנו נאום יפה על התורה ועל העבודה, ונאמו הנעים עורר לבנו לאהבה אותו ולדבקה בו ולשמוע בקולו, וגמר אומר לעשות ישיבת קבע לתלמוד תורה ש״ס ופוסקים בכל לילה, על פי החוקים האלה אשר חקק… מה מאוד שמחנו על הכל…

בין הלומדים הראשונים בכולל זה היה רבינו בצעירותו, שלמד שם כשלש שנים, רגיל היה אחר כך לומר, שהיו אלו שנותיו הטובות ביותר, ושאת דרכו בחיים — לעמול למען הציבור למד מדרכיו של הרב הלפרין.

לאחר כל אלה פנה הרב הלפערין לעיקר משימתו: לייסד רשת בתי ספר עבריים שיוכלו להתחרות ברשת אליאנס. במכנאס הוא ייסד ישיבה בה לומדים התלמידים מבוקר ועד ערב. את המימון הוא השיג מסוחרי העיר ועל כן הישיבה נקראה ״בית־אל עץ־חיים״.

בישיבה נקבעו כללים מחמירים כדי להרחיק את מכת הפלפול ״הלימוד יהיה בלי פלפול ובלי אבוד זמן על איזה קושיה ואיזה פירוש בדברי רש״י והתוספות. רק כל דבר הקשה אחר מעט עיון ישאר במות שהוא לעיין בו כל אחד בביתו ולא יאבד בו הזמן בישיבה.

מי שיהיה קנטרן בלמודו יגורש מן הישיבה אחר התראה פעמים שלוש״. לאחר הצלחתו הרחיב את הפעולה לכל המדינה וייסד בבל עיר ועיר ועדים לטיפוח החינוך הדתי כדוגמת מה שהושג במכנאס. לשם כך הוא החתים את רבני העיר על כרוז שהופץ ברחבי המדינה, חידוש מרעיש כאשר בבל מרוקו היה רק בית דפוס עברי יחיד בתנז׳ה. הכרוז מתחיל בתיאור קודר של מצבה הרוחני של הקהילה לאחר התבססות רשת אליאנס, המרחיק את הנוער ממסורת אבות:

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו

קול קורא לאחינו, מי לה׳ אלינו

ב״ה. בהתאספנו יחד לטכס עצה על דבר מצבנו הרוחני השפל מאד על ידי השתנות החיים המדיניים שהשפעתו גדולה על התפתחות חיינו הלאומית. ימים רבים היינו לב אחד ודרך אחת לכולנו ליראה את ה׳ ולשמור מצותיו ולאהוב איש את אחיו, ועת עברו עלינו מצוקות ועתות בצרה קרבו הלבבות והתחברנו יחד ויהי רוח אחד לכולנו ויאר ה׳ לנו ותשקוט הארץ. נושאי ארון ברית ה׳ אן הם לבדם עמדו לנס עמים, כל צעדי הצבור והיחיד וכל מעשיהם נחתכו ויעשו דרכם ע״י ראשי התורה אשר כל העם הביטו אליהם ונהרו. תורת ה׳ תמימה אך היא לבדה תוכל לאחד את ישראל והיא נשאה את ישראל מימי עולם עד היום הזה, וכעט עומדים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך, בא העת לחשוב מחשבות בצרכי הכלל והפרט בראותינו לדאבון לבנו איך התורה הקדושה משתכחת ח״ו.

כל בתי כנסיות ומדרשים רקים וכולם תחת מסוה הצטדקות שמוכרחים לבקש בסיס לפרנסה וסוף הדבר אשר לאט לאט ירחקו מתוה״ק ומשמרת הדת. ובכל עבר ופינה רבה העזובה בקרב הדור הצעיר ואם לא נמהר לבקש איזה עצה ותרופה יסחפו ח״ו כל נערי ב״י בשטף כליון ח״ו. משמרת הדת והיהדות הנאמנה תמס והלוך מהדור החדש ח״ו.

העיר ה׳ את רוחנו ותהלות לאל התאחדנו כאיש אחד בלב אחד בדעה אחת במצב העת הנוראה הזאת למען הפיח זיק אהבת תורתנו הקדושה ולהחזקת הדת בין שדרות העם בכלל ובפרט בחינוך הבנים בדרך שתפארת לו מן הקב״ה ותפארת לו מן האדם לתקן איזה תקנות אשר על ידן ב״ה תוכל תוה׳׳ק לשוב ולהתחבב על צעירי עמנו ב׳"י הנה יום הג׳ בא יום אשר נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויכתבו דברים לזכרון ימות עולם.

החלטת הוועד

א)            לייסד חברה מכל אנשי המערב בשם מחזיקי הדת.

ב)   בכל עיר ועיר תווסדנה אגודות חרדים אשר ראשית מטרתן תהיה לעבוד בעד כל עניני היהודים ויעודיה על בסים הדת רק ע״פ התורה והמצוה תורה כתובה ומסורה מדור לדור.

ג)  ליסד ישיבות גדולות והתלמידי חכמים המצוינים שחוננו בכשרון נעלה ורצונם להשתלם בתוה״ק יהי׳ מכולכלים ומוחזקים בכבוד מקופת המוסד אשר תתייסד אי״ה למטרה הזאת.

ד)   לקבץ ולסדר את נפוצות שלמי אמוני ישראל לאגודה אחת לקרב לבותיהם זה לזה בני ארצות המערב.

ה)    להחזיק במדה מרובה את למוד תוה״ק ע"י חברות, ללמוד בלילות ולהעתיק ולהדפיס ספרים בלשון ערבי שפה המדוברת, דינים, מוסר ודרך ארץ.

החברים:

א) לחבר האגודה יוכל להמנות כל איש ישראל המסכים להתקנות הנז׳:

ב) על כל חבר לשלם לאוצר החברה תרומה שנתית שני פראנק לכל שנה.

ג) על כל חבר לקבל קונטרס אחד מודפס בבל שבוע וליתן מחיר חצי בילאן.

זכויות החברים:

א)  כל החברים בח׳ מחזיקי הדת ירשמו בפנקס הג׳ אשר בלשכת החברה, וכן בלוח הישיבה בית מדרש לרבנים בית אל ועץ חיים ויתברכו בכל יום אחר הלמוד כיתר החברים הנז'.

ב)  בסוף כל שנה ואחר שיגמור ספר שלם יהיו בכל הספרים הנדפסים שמות כל החברים הנכבדים שיהיו לשם ותפארת לזכרון לדורות עולם.

ג)  מי האיש או האשה החפצים לעשות זכרון נחת לע״נ אביו או אמו וכו' אם יקח לא פחות מן עשרה קונטרסים משך שנה אחת או בכל הספרים שבזה השנה יהיה נרשם ונדפס שם הנדיב ומצבת הזכרון ועליו גם לשלם דמי שנה לכל קונטרסים כפי׳ הת׳.

ד)  אם אחד מהחברים ידרוש להתפלל בעד הצלחתו באיזה מקרה תקויים בקשתו.

ה) וכל אשה חכמת לב וכל הנשים אשר נשא לבן לדעת עבודת הקודש לכל אשר צוה ה׳ גם הן יקחו חלקן בהדבר הגדול הזה וכל הזכויות של החברים יהיו גם לאחיותינו החברות באין הבדל דבר בכל התקנות.

ועד העסקנים:

א) בכל עיר יהיה וועד העסקנים בכל דבר הנוגע לחברים ונקראים בשם וועד הפועל.

ב)  לוועד הנז׳ יבחרו רק אנשים הידועים לשומרי מצוה על פי תורתנו הקדושה.

ג)  וועד נשיאות יהי׳ העליון של האגודה, כולה יהי׳ נבחרים מן וועדי העסקנים.

חתומים: הועד הזמני זאב היילפערין, נשיא הכבוד. ע״ה אברהם עמאר, יו״ר.

ע״ה מימון משאש, סגן, ע״ה אהרן אסודרי, גזבר, ע״ה מרדכי עמאר, מזכיר נכבד

ע״ה יצחק אסבאג, חבר הוועד, ע״ה שלמה בן חיים, חבר הוועד, ע״ה רפאל סולידאנו, חבר הוועד.

אולם הזמן לא הספיק לרב היילפערין להשלים את המלאכה כי ב— 1914 פרצה המלחמה והוא נאלץ לעזוב את המדינה, הישיבות שייסד התפזרו אך משהו נשאר מרוח המהפיכה שרצה לחולל.

בתקופה זו צמח וגדל מורנו רבי ברוך וכבר מצעירותו הכירו בו ובתכונותיו הנעלות.

מצות כיבוד אב ואם

בהיותו בן עשר שנים חלה הילד ברוך במחלה קשה, הוא שכב במטתו מתפתל בכאבים, בוכה וגונח מרוב יסורים, בן גילו ורעו הקרוב היה רבי יוסף משאש — שלימים כיהן כרבה של העיר חיפה — רבי יוסף סיפר שבא לבקרו, ומצאו מתפתל במטתו מרוב כאבים והיה גונח בקול, הגניחות הקלו מעט על סיבלו. לפתע נכנם אביו — רבי יעקב — לחדרו, הנער הפסיק מיד את גניחותיו, וחשק את שפתיו לבל תפלט אנחה מפיו, ובכל כחו התאפק כדי שאביו לא יחוש בסבלו, כשיצא אביו מהחדר המשיך להתפתל ביסוריו ולגנח.

לשאלת חברו — מדוע שמת מחסום לפיך? עגה רבי ברוך: לא רציתי לצער את אבא.

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו

בבית הכנסת של משפחת טולידאנו נהגה להתפלל כל המשפחה המסועפת, פעם אירע שקרוב משפחה התחצף לאביו — רבי יעקב, רבי ברוך הזדעזע עד עמקי נשמתו. משחזרו לביתם הכריז, שלא יניח לאותו קרוב משפחה לשבת בבית הכנסת עד שיבקש סליחה מאביו. אמו ששמעה דבריו ניסתה לדבר על ליבו, ואף סיפרה שאותו קרוב עומד לבוא עימם בקשרי נישואין.

אולם רבי ברוך לא הרשה לעצמו לוותר על כבוד אביו, ולו גם במחיר ביטול השידוך, אמר רבי ברוך — אם מה׳ יצא הדבר — החתונה תתקיים בבל מקרה, אך על כבוד אבא לא אוותר.

ואמנם לא נח ולא שקט עד שביקש אותו קרוב את סליחת אביו.

ובתקופה מאוחרת יותר: ישב רבי ברוך עם ידידיו בסעודת מצוה לכבוד סיום מסכת, בשעה שכולם נהנו מהסעודה, רבי ברוך לא טעם מאומה, שאלוהו, מדוע אינך אוכל והרי סעודת מצוה היא? ענה להם, שרוי אני בתענית. לאחר שהפצירו בו סיפר להם את סיבת התענית: אתמול שהיתי עם אבא בבית הדין, ואבא חייב את אחד המתדיינים, לפתע החל החייב בדין להתוכח בחרי אף להוכיח את צדקתו, בלהט הויכוח השתמש במילים בוטות ופגע בכבודו של אבא, לא יכולתי לחשות, והוכחתי אותו על פניו. ואולם אבי לא הסכים עם תוכחתי והצטער שהעלבתי באיש. לאחר שעזבתי את בית הדין, גזרתי על עצמי תענית לכפר על הצער שגרמתי לאבא.

לעת זקנתו של רבי יעקב התרופפה בריאותו והוא נחלש מאוד, ואף לבית הדין הפסיק ללכת, בנו רבי ברוך מלא את מקומו בבית הדין.

כיון שמשרת הדיינות היתה משרה ממלכתית — פנה רבי יעקב לשלטונות ברבט — עיר הבירה, וביקש שיאפשרו לבנו רבי ברוך למלא את מקומו, ואכן קיבל את הסכמתם. ורבי ברוך החל לשמש כדיין בבית הדין בחיי אביו.

כאשר מידי חודש קיבל את משכורתו מסרה לידי אביו, למרות שהיה בעל משפחה, ואביו חילק את הכסף כרצונו בין בני הבית, ולרבי ברוך הפריש סכום מסויים למחיה, ולאחר פטירת אביו הצטער מאוד שהפסיד את ההזדמנות להנות את אביו ממשכורתו.

לפני שנתבקש לישיבה של מעלה אביו — רבי יעקב. ניגש אליו רבינו וביקש את ברכתו. אמר לו אביו ״יהי רצון שכל צאצאיך יהיו כמותך״.

תמה רבינו ושאל ״עד כאן ולא יותר?

השיבו אביו: ״הקשית לשאול בני…

ואכן זכה רבינו והתקיימה בו ברכת אביו ״שיהיו צאצאיך כמותך״. בניו, ונכדיו, וניניו, ללא יוצא מן הכלל תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראה. בנו מוסדות תורה לתפארת שבהם מרביצים תורה ברמים, ומוסרים נפשם להצלת נערי ישראל, ומדריכים אותם במסילה העולה בית אל.

כאשר רבי ברוך החל לשמש בדיין בבית הדין בחיי אביו, לא חבש מצנפת הרבנות לראשו כל זמן שאביו — רבי יעקב — חי מפני כבוד אביו, ורק לאחר פטירת אביו שם על ראשו את המצנפת כמנהג הרבנים במרוקו.

לאחר פטירת אביו, הביא רבי ברוך את אימו הרבנית חנה ע״ה לגור בביתו ושם נשארה כל ימי חייה הנותרים, רבי ברוך טיפל בה ודאג לכל מחסורה, מאחר והתרופפה בריאותה וסיבלה היה רב, היה בא אליה בוקר וערב לדרוש בשלומה ולשאול לרצונה. בשומעו את תאניותיה היה ממלא את כל אשר תחפוץ, וכל משאלה קטנה כגדולה היה ממהר למלא בשמחה ובמאור פנים.

בשבת היו מסובים ליד שני שולחנות. בשולחן אחד ישבו סביב רבי ברוך ואורחיו, ולשולחן השני הסבו אשתו הרבנית וילדיהם. ואולם את אמו הושיב על ידו לצידו, והיה משרתה בעצמו ומכבדה כבוד מלכים כל עת הסעודה, כך כלכל את שיבתה ודאג לכל מחסורה במסירות ובאהבה.

פעם סיפר לנו רבי ברוך בשיעור: היום בהפסקת הצהרים חזרתי עייף ועדיין אני ללא ארוחת צהרים, מפני שאמא ביקשה ממני לקנות לה נעלי בית והוצרכתי לעלות לרובע המוסלמי — למדינה — ששם יש מבחר נעלי בית, והתרוצצתי מחנות לחנות עד שעלה בידי מה שביקשה. ואנו התלמידים מסתכלים בפני רבינו המבריקות כשמש בגבורתו, שעדיין היה עייף ויגע מרוב טרחתו. ובהזדמנות זו חזר ושינן לנו איך צריך לכבד הורים ואת המעשה בר׳ טרפון ואימו. ועל דמה בן נתינה שכיבד את אביו וכך הפליג בשבח מצוה יקרה זו.

הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל

בשנת תרצ״ה נפטר ראש רבני מרוקו סבא דמשפטים נר המערב הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל. מחבר הספרים קרני רא״ם — שו״ת. ותועפות ראם — על ארבעה חלקי הש״ע. ספר פעמוני זהב — על חושן משפט, וספר פעמון ורימון.

בכל ערי מרוקו הוכרז אבל כבד, ונערכו הספדים לכבודו בכל בתי הכנסיות.

רבינו הוזמן, למרות גילו הצעיר, להיות בין המספידים, הוא נסע לרבאט עיר הבירה, והספידו מרורים כיאה וכיאות לגדול הדור.

כאשר שב רבעו לעיר מקנם סיפר לנו, שהמנוח זצ״ל מלבד שהיה מפורסם לגדול בתורה, התפרסם גם אצל אומות העולם בחכמתו ובתבונתו, וזאת הודות למעשה שהיה בצרפת.

זוג גויים צרפתים לאחר נישואיהם קיבלו מהוריהם ירושה גדולה מאוד. באחד הימים שלאחר הנישואין נסעו ברכבם על שפת הים, והיות והבעל היה שיכור טעה בדרך והדרדר לתוך הים ונטבעו. כשנודע להוריהם קמה צעקה גדולה ומרה…

לאחר מכן נחלקו ההורים מי יירש את הירושה. הללו טענו שהבעל אשם בכך שנהג את המכונית. על כן הורי האשה יירשו את רכושם, והורי הבעל טענו שהאשה היא נהגה לכן היא אשמה, והגישו עצומותיהם בפני בית המשפט בצרפת. אולם גם בין השופטים היה ויכוח ולא ידעו איך להכריע בדין זה.

מבין המשפטנים היה אחד שהכיר את הגאון ר׳ רפאל אנקאווה, אמר לחביריו יש במרוקו דיין חריף ובקי מאוד בעניינים אלו ושמו הרב אנקאווה שילחו לו ותבקשו ממנו שישיב לנו על כך.

כאשר הגיעו הדברים לרבי רפאל אנקאווא השיב מיד שהצדק עם הורי האשה, ונימק דבריו בטוב טעם, היות ובאיש יש רמ״ח איברים, ובאשה יש רנ״ב אברים — דהיינו שלאשה יש יותר ארבעה אברים מהאיש, לכן כשטבעו בים אומנם הם מתו אבל היות והאדם מת אבר אחר אבר נמצא שהאשה מתה לאחר הבעל, לכן הוריה יזכו בירושה.

כאשר שמעו השופטים את דברי רבי רפאל אנקאווה קיבלו דבריו וכך עשו, ואח״ב שלחו לו אות כבוד שנקרא ״לגיון הכבוד״. שעונדים חברי הפרלמנט בצרפת, ומיני אז התפרסם שמו כגאון וחריף, שבקי בכל ענייני המשפט.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל

הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל

ידוע מאמר החכם אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה, חברו הטוב של רבנו מילדות ועד זקנה, ישבו בשבת תחכמוני על כסא דין יחדיו הלא הוא מוהר״ר יוסף משאש דצ״ל נולד בעיר ״מקנס״ שבמרוקו, בשנת תרנ׳׳ב, נתבקש לישיבה של מעלה ביום ב׳ בשבט תשל״ד, והוא בנו של הצדיק החסיד עיר וקדיש מן שמיא נחית כמוהר״ר חיים משאש זיע״א, למד בישיבת ״עץ חיים״ בעיר ״מקנס״ בראשותו של האדמו״ר החסיד כמוהר״ר חיים בירדוגו זצ״ל.

בשנת תרפ״ד כיהן כרב ראשי בעיר ״תלמסאן״ שבאלז׳יר, וישב שם טו״ב שנים, ואחר פטירת הגאון כמוה״ר משה טולידאנו זצ״ל, הוזמן לשמש בעיר מולדתו ״מקנס״ כחבר בית הדין בראשותו של הגאון כמוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל יחד עם החסיד כמוהר״ר רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל.

רבי יוסף ז״ל שימש ראב״ד לענייני השררה לכל מרוקו, היה דמות מופתית, חביב ומכובד על הבריות, אהב את הבריות, איש המוסר והחסד, בעל הדרת פנים.

ביום ט׳ בניסן תשב״ד עלה לארץ ישראל, וכעבור שנה נבחר לתפקיד רב ראשי לחיפה והסביבה. נשא בכבוד ובגאון תפקיר רם זה עד יום שנתבקש לישיבה של מעלה. הרביץ תורה ברבים, קיים בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנה ידך, הקים תלמידים בצעירותו וזקנותו, תלמידי חכמים המשרתים בקודש בארץ ובחוצה לארץ.

כל ימיו הקדיש לתורה, למד ולימד כתב וערך, וחיבר כ־48 ספרים, חלק מהם יצאו לאור בחייו על ידו, ספריו מעידים ומוכיחים עד כמה צלל ולן בעומקה של הלכה, נוסף על עומק והיקף ידיעותיו בבבלי ובירושלמי ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולעילא מכל ברכתא זכרון למופת שבו נחון, והיה מצטט בעל פה, אימרות מהתלמוד, מהפוסקים מהאגדה ומדרש. הגיה חיבורים רבים, וכל זה נוסף על עבודת הקודש שהיתה מוטלת על שכמו. ספריו ״אוצר המכתבים״ מוכיחים עד כמה היתה דעתו מעורבת עם הבריות וכולם מלאים אהבת התורה, אהבת הבריות וכר.

יש לו הרבה הקדמות בהרבה חיבורים, הקדמות בעלי תוכן רב, סגנון עשיר, מלוטש ומגוון, גבור חיל במלחמתה של תורה, סיני ועוקר הרים, שמו נודע בשערים, אוצר החכמה המדע והמליצה, הוד פניו כזהרא דשמשא, את מדותיו הנעלות והנשגבות שאב מאבותיו הקדושים וממקור חיים — (רבו זצ״ל).

הופעתו האצילה רצינותו הגדולה, יושרו ודייקנותו הרבה, כל אלה יצרו בלב כל מי שבא אתו במגע הרגשת הערכה, הערצה ויראת כבוד, ידיו רב לו בבקיאות ובסברה ישרה, בכתב ובציור ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש.

היה איש התוכחה, במתק לשונו, שכנע איש ואשה נער וזקן לקיים את מצוות ה׳, וכמה נפשות עשה, אציל הרוח, בעל שיעור קומה מוסרית ואהבת חסד. רבים נהרו לשמוע דרשותיו וידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בהטפה, באגדה ובדברי חז״ל, בכדי לקרבם ליהדות, והצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות ופירי פירות. נתקיים בו הפסוק ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״ — אם הרב דומה למלאן ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו מפיהו. אשריו ואשרי חלקו ואשרי זרעו אחריו זיע״א. (העתק — מסוף ספר שופריה דיוסף). 

בית כנסת ״אל עטאר״

בית הכנסת בו נהגה משפחת טולידאנו המסועפת להתפלל, היה בית כנסת ישן מאוד אשר שכן במבוי הנקרא ״מבוי אל עטאר״, בית כנסת זה נקרא על שמו של רבי משה בן עטר. הוא השתייך למשפחת ״בן עטר״ רמת היחס שהיתה אחת המשפחות המפורסמות ביותר במרוקו. ממשפחה זו יצאו רבנים ונגידים ידועי שם שהאירו את שמי היהדות באור תורתם — רבנו חיים בן עטר — בעל ספר ״אור החיים״ הקדוש. היה מצאצאי המשפחה.

בן למשפחה מפוארת זו היה גם הנגיד המפורסם — רבי משה בן עטר יועצו של המלך מולאי איסמעיל. רבי משה שהיה עתיר נכסים בנה מכספו בתי כנסיות בהרבה מערי מרוקו שנקראו על שמו.

בית הכנסת שבנה בעיר מקנס ב ״ מבוי אל עטאר ״ אירע לימים מאורע מפליא. היה זה בימיו של הקדוש המפורסם רבי שמואל בן וואעיש מגדולי חכמי מקנס. הערבים תושבי העיר צדו ביער לביאה והביאוה כדורון למלך. הלביאה הושמה בכלוב גדול של ברזל בחצר הארמון. באחד הימים הצליחה לפרוץ את הכלוב, והטילה את חיתתה על כל העיר, רק לאחר מאמצים רבים הצליחו חיילי המלך ללכוד את הלביאה, החליט המלך שמהיום והלאה הלביאה לא תהיה בחצר ארמונו.

הוא ציוה על היהודים לתת לו חצר אחת בחצרות המל״ח ( שכונת היהודים ) ובחצר זו שיכן המלך את הלביאה כשהיא קשורה בשלשלאות של ברזל. חשב המלך לעצמו — אם תינתק הלביאה את השלשלאות ותיברח, היא תזיק רק ליהודים, ומה בכך? אחד מעבדי המלך היה מגיע בכל יום, ערב ובוקר, וזורק ללביאה את מזונה. באחד הלילות ניתקה הלביאה את השלשלאות והחלה לשוטט בשכונת היהודים. בבית הכנסת ״בן עטר״ ישב אותה שעה הצדיק רבי שמואל בן וואעיש וקונן מרה על גלות השכינה. ולא שת ליבו כלל ללביאה שנכנסה פנימה מבעד לדלת הפתוחה.

ולפתע… נהמה אדירה, הלביאה נצבה מולו כשעיניה יורקות זיקי אש, רבי שמואל לא העלה על דעתו כי זו לביאה, הוא חשב כי כלב גדול עומד מולו, קם רבי שמואל ממקומו, נטל את מטהו והחל להכות את הלביאה… והיא נוהמת, ויוסף להכותה ולהוציאה מבית הכנסת, ובאותה שעה בא הממונה עליה, ועימו שוטרים להוליכה אל המלך, בדרך שמעו נהמתה ממכות הרב שהיה מכה אותה, הלכו אחרי הקול. המה ראו כן תמהו, ותפסוה והוליכוה… ומאז נודעה קדושת הרב גם לעיני הגויים.

המקום בו אירע הנם ניקרא בפי יהודי מקנם ״דאר אלביא״, כלומר חצר הלביאה.

כאמור משפחת טולידאנו קבעה מקום תפילתה בבית כנסת זה. ובו התפלל גם רבינו. תפלת שחרית נמשכה כשעתיים בכל יום, תפילה כותיקין. התפלה היתה נאמרת מלה במלה עד גמירא. וכדברי הגאון מוילנא ״צוהר תעשה לתיבה״. שתהיה כל תיבה ותיבה — בתפילה מאירה כצהריים.

המשכים קום הקבוע הוא רבינו. ישב במקומו הקבוע, ולימינו ישב רבו הצדיק רבי חיים בירדוגו זצ״ל. ולשמאלו רבי יעקב הכהן זצ״ל הדרשן הידוע, ולידו ר׳ ידידיה טולידאנו ור׳ שלמה טולידאנו, ועוד דמויות קדושות שהיו בשורה ההיא. ושניה לה יתר בני המשפחה.

עליה קטנה היתה בבית הכנסת והיתה מיוחדת לרבי אברהם עמר זצ״ל שהיה אב״ד במרוקו. והיות והיה משותק בשתי רגליו ל״ע פתח לו עליה זו מחדרו בכדי שיצטרף למניין.

אחרי פטירתו עברה עליה זו לרשות בית הכנסת, ובה היה מתפלל הגאון רבי שלום משאש — לימים רבה של ירושלים. ומתבודד בעליה זו כדרכו בקודש. ומיד בסיום התפלה, יושבים לקבוע עתים לתורה

ובכל תפלת ר״ח היה רבינו מפייט בפתיחת ההיכל את השיר שהיה חביב עליו וזה נוסחו כמו שכתוב בספר ״ישמח ישראל״ שירת הבקשות של יהודי מקנס (רף רמ״ט)

סי׳ עד״ס.

עוזרני אל חי להכניע את יצר המפתה המריע מבלתך אין מושיע להושיענו.

דלתי תשובה חי פתח לי, בי שבתי מחטאי ומעלי, אנא צורי שמע קולי מהר ענני.

(סוגר) אודה עלי פשעי אתה תשא עווני, (ב׳ פעמים).

סוד ימינך הפשוטה, לקבל נפש המתחרטה, ולא תוסיף עוד תחטא אליך קוני.

(סוגר) הרחק נא מעליה חברת כת הצפוני(ב׳ פעמים).

בכל ערב היה הדרשן המפורסם רבי יעקב כהן זצ״ל מוסר שיעור לבעלי בתים, ואבא ע״ה ר׳ דוד ז״ל נמנה עמהם, וגם אנכי הצעיר הצטרפתי אליו מדי ערב. השיעורים היו מחולקים: יום — עין יעקב, יום — הלכה, או מדרש רבה וכוי. כשהיה רבי יעקב חולה, שולח את אבא ע״ה לאסוף את האנשים אליו הביתה ושם המשיך בשיעוריו.

בשבתות השנה היה דורש רבינו לכל באי בית הכנסת במוסר ויראת שמים, ופעמים שהיה מטיח דברים כעד העשירים שהיו נמצאים, בכדי שיסייעו לאחיהם העניים.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

עבודה שבלב זוהי תפלה

תפלותיו של רבינו היו תמיד בהתלהבות ובהתרגשות עצומה, שופך היה שיח לפני קונו שעות ארוכות, מאריך בתפלה בכונות ויחודים, והיה בוכה בבל תפלה ותפלה בדמעות שליש.

בתקופה הראשונה שרבינו גר בעיר בני ברק נהג להתפלל בבית כנסת ברח׳ סעדיה גאון, מקום שהיו מתפללים בו מנין אחרי מנין. שלש מנינים הספיקו להתפלל שחרית עד שרבינו סיים את תפלתו. רבינו נזהר מאוד בעניית אמן, והיה מתריע ומזהיר על כך בכל מקום בו ראה שהציבור אינו נזהר בכך. לא פעם התריע וזעק חמס באמצע חזרת הש״ץ כאשר המתפללים דיברו או למדו באמצע החזרה, והחמיצו עניית אמן כראוי.

באחד מביקורי בעיר גייטסהד — אנגליה, התאכסנתי אצל ביתי שלוה תחי׳, ובעלה איש החסד ר׳ משה אזוולוס שליט׳׳א. בעיר זו ישנה קהילה מפוארת ובמרכזה ישיבת ״בית יוסף״, וסמינר לבנות, ותלמודי תורה, וכולל לאברכים (ולשם שלח רבינו את בנו רבי יעקב, ונכדו הרב ניסים ישצ״ו) קהילה זו הזכירה לי את עיר מולדתי מקנס על מוסדותיה המפוארים והתורה הספוגה בה. הלכתי עם חתני שיח׳ לישיבה לתפילת שחרית, והנה בחזרת הש״ץ ראיתי כמה מתלמידי הישיבה מעיינים בספרים ואינם שמים על לב לענות אמן כראוי, נזכרתי מיד בדברי רבינו שהיה רגיל לומר מאמר רבי יהודה באבות: ״אשרי מי שעמלו בתורה — ועושה נחת רוח ליוצרו״. ושאל, הרי מי שעמלו בתורה בודאי עושה נחת רוח ליוצרו, ומה כוונת ר׳ יהודה בזה. והשיב: שיש תורה שאין בה נחת רוח לבורא, והיא התורה הנלמדת בתוף חזרת הש״ץ, כי עת לתורה — ועת לתפילה. ואין לערב התחומין. אחר התפלה ניגשתי למשגיח הישיבה הרה״ג ר׳ זאב כהן שליט״א, ושפכתי לבי בפניו שאני לא יכול להתאפק למעשה הזה, והמשגיח הזכיר, בזמנו כשרבינו הגיע לעיר גייטסהד ובאותו כולל למד אז בנו הרה״ג ר׳ יעקב טולידאנו שליט״א, ורבינו ראה נוהג זה שלא ניחא ליה מחה באותם לומדים על שמעיינים בגמ׳ בשעת חזרת הש״ץ, והביא זאת בספרו ״קיצור שלחן ערוך השלם״ (דף קיב) שחיבר בארצינו הק׳. וזה הסיפור ככתבו וכלשונו. ואף שדרכו בספר לקצר, בזה האריך. לחשיבות הנושא ולערך הדברים נביא לשונו:

בשנה שעברה עזרני ה׳ ב״ה והלכתי לא״י תוב״ב ולאירופא וביקרתי בישיבות ובתפלות ובבתי כנסיות של אחינו האשכנזים ה׳ עליהם יחיו. וראיתי מדקדקים במצות ומרביצים תורה ברבים ומעמידים תלמידים הרבה ומחזיקים בידם לשבת ללמוד כל ימיהם עד שיהיו גאונים בתורה וביראה אשריהם ואשרי חלקם ירבו כמותם בישראל וה׳ יעזרם על דבר כבוד שמו אך ההכרח אלצני להגיד כי ישר אמת לאמיתו שראיתי דבר אחד לא טוב והוא שעושים החזרה אפי׳ בששה או ז׳ אנשים גם מדברים. בשעת החזרה והקדישים, גם הלומדים והחכמים ויש מהם לומדים תורה בשעת החזרה ואינם שמים לב על הברכות והאמנים והקדישים ובאמת הייתי מצטער על זה והוכחתי אותם ע״ז ולא הועלתי כלל עמהם שכבר הורגלו בכל.

והנה ראיתי להביא מ״ש רבינו הב״י ז״ל וזה לשונו בסי׳ נ״ו: ובתוספות כתב שם דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים אמן יהא שמיה רבה מברך, בקול רם מבטלים גזירות קשות ע״כ, נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר וז״ל בפרשת תרומה: תא חזי קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושתן דקדושה דא סליק בכל סטרין לעילא ותתא ובל טרי מהימנותא ותבר מנעולין וגושפנקין דפחלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקוב״ה על כולא ואנן בעינן לאתבא בחילא תקיף אמן יש״ר מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק קוב״ה ביקריה על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסט״א קובה״ו אמכר לבנוי ואדכר לשמיה ובלישנא דא על כורחיה דסט״א אתכפייא ואתבר חיליה ואסתלק יקרא דקובה״ו ותבר מנעולין וגושפנקין דשלשלאי תקיפין וקליפין בישין ואדכר קובה״ו לשמיה ולבנוי זכאין אינון עמא קדישא דקובה״ו יהב לון אורייתא קדישא למזכי בה לעלמא דאתי. ומכאן יש להתבונן במה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו והכי מוכח שם עוד וז״ל: ובגין דחמינא ליה דדליג מאיגרא חדא למשמע קדיש בהדי צבורא סליק ברעותי למיסב ליה בדתי וכד נפקא צבורא מבי כנישתא יהיבנא ליה ברתי דאמינא בדלוגא דא למשמע קדיש גברא רבא איהו באורייתא עכ״ל עוד הביא מרן הב״י שם וז״ל: איתא במדרש אמר ר׳ אלעזר ב״ר יוסי פעם אחת מצאתי אליהו זכור לטוב ועמו ד׳ אלפים גמלים טעונים אף וחימה אמרתי לו אלו למה? אמר לי לעשות נקמה באף וחימה למי שמספר בין קדיש לברכו בין אמן יש״ר ליתברך עכל״ה.

והרב כף החיים הביא מעשה נורא שנעשה בימי הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים והוא שהלן הגאון הנז׳ בעל הלבושים אצל הרב אבוהב ללמוד ממנו חכמת העיבור ויקר מקרא שהיה שם תינוק אחד בן הרב אבוהב בחדר אשר הם יושבים ואכל התינוק פרי אחד ובירך בורא פרי העץ בקול רם וענו כל בני הבית אמן על ברכת התינוק והגאון רבי מרדכי יפה לא ענה אמן שלא במתכוין ורבו הנ״ל כאשר ראה אותו שלא ענה אמן על ברכת התינוק כעס עליו כעס גדול ונידה אותו והגאון רבי מרדכי יפה נהג נידוי ל׳ יום כפי נידוי הרב לתלמיד ואח״ב בא הגאון רבי מרדכי יפה לפייס רבו הרב אבוהב ולא היה רוצה למחול לו ואמר לרבו מה פשעי ומה חטאתי ואמר לו ידוע תדע שאהבה גדולה אהבתיך יותר מבני אבל תדע שהיה חייב מיתה שלא ענה אמן על ברכת התינוק ועתה אינו מוחל לו עד שיקבל עליו להיות דורש ברבים בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו ולספר זה המעשה שאני מספר לך והוא:

שבמדינת אישפנייא קודם גזירות תתנ״ו היה חסיד א׳ קדוש מופלג בחסידות וביראה ובחכמה ובעושר והיה אהוב למלך אהבה עזה ובכל פעם שהמלך היה רוצה לעשות גירוש ליהודים שבמלכותו היה הרב הולך אל המלך ומבטל הגזירה בנקל פעם אחת יצא דבר המלך שכל היהודים יתגרשו ממלכותו על ג׳ ימים והיהודים כששמעו זה נפל עליהם פחד גדול והלכו אצל הרב הנז׳ לילך אל המלך להתחנן לו לבטל הגזירה והיה זמן תפילת מנחה ואמר להם ימתינו לו עד שיתפלל מנחה אמרו לו הצלת נפשות עדיפא ושמע להם והלך אל המלך והמלך קבלו בכבוד גדול והביאו לו כסא לישב לפני המלך והיה שמח המלך עמו ומדבר עמו דברים טובים והרב אמר בדעתו שבודאי עת רצון לפני המלך לבטל הגזירה כנהוג ובתוך כך בא כומר אחד והתחיל לברך המלך והאריך בברכתו הרבה והחכם כשראה שהראיך הלך אצל זוית א׳ להתפלל תפלת מנחה ובתוך העמידה גמר הכומר תפלתו ורצה לחתום הברכה ואמר לכל היושבין לענות אמן אחר החתימה וכן היה, שכולם ענו אמן, והתחיל לשאול אם כולם ענו אמן וענו אותו שכולם ענו חוץ מן החכם שלא ענה לפי שהוא מתפלל והתחיל אותו הכומר לצעוק ולמרוט שערו ולבכות על שלא נתקיימה ברכה של המלך לפי שלא ענה החכם אמן והגדיל המדורה עד שהמלך חרה אפו וכעסו וגזר עלאותו חכם להורגו ולנתחו לאיברים וכן היה שהרגו אותו וגירש את היהודים אשר במדינות מלכותו ונעשה חורבן גדול רחל״ו והיה שם חכם אחד חסיד גדול אבל לא כמו החסיד הנהרג וזה כמעט יצא מדעתו שהיה תמיה ואומר זו תורה וזו שכרה? ולא היה יכול ללמוד ולא להתפלל רק מחשב בזה כל היום וכל הלילה פעם אחת היה יושב לבדו בבית המדרש ומחשב בזה ונגלה אליו החכם הנהרג שלם בגופו ודיבר עמו מה זה שאתה מהרהר אחר דין שמים רח׳יל. ואמר לו בא ואראך מקומי בגן עדן אמר לו החכם החי ומפני מה אירע לך כך האם ח״ו היה בידו עוונות אמר לו אין בידו שום עון רק עון א׳: שפעם אחת בירך איזה ילד ברכה ולא ענה אמן ובאותה השעה היה השטן מקטרג עליו והקב״ה היה דוחה אותו מיום אל יום עד אותו היום שקטרג קטרוג גדול עליו רח״ל ויצא דינו כמו שהוא לא ענה אמן על ברכת ממ״ה הקב״ה יתפש על שלא ענה על ברכת המלך מדה כנגד מדה ועתה תזהיר לכל העולם על עניית אמנים ונעלם אותו החכם הנהרג ואמר לו הרב אבוהב ראה כמה עונש על ביטול עניית אמן ועתה אל תנקוט בלבך על שנידיתי אותך כי עשיתי לך הכל לטובתך שיתכפר לך עוונך ותחיה ותאריך שנים והנה הוא מוחל לו מחילה גמורה על מנת שידרוש ברבים להזהירם על עניית אמן ע״כ.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

ישמע חכם ויוסף לקח כמה גדולה מעלת עניית אמן ומי יודע אולי בעון זה רבו הצרות וכבר אמרו חז״ל אם רואה אדם יסורין יפשפש במעשיו. ועל כן אני מבקש מראשי ישיבות של אחינו האשכנזים שליט״א שידרשו לתלמידיהם על זה וכבר מילתייהו אמורה, זמן תורה לחוד, וזמן תפלה לחוד וישלחו התלמידים לבתי כנסיות לדרוש ברבים על זה אולי יש תקוה. ומכאן ואילך חושבנא סבא ויתנו לבם בשעת החזרה ובשעת קדיש לענות אמן כהלכתן ובשכר זאת לא תאונה אליהם רעה ויזכו להאריך ימים ושנים על התורה ועל העבודה גם עד זקנה ושיבה הם ובניהם ובני בניהם עד עולם אכי״ר.

ואני הצעיר הוספתי למשגיח הנ״ל שרבינו זצ״ל מרגלא היתה בפומיה וז״ל: בפי ויקרא פרק ד׳ נאמר, ״אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ד׳ אלהיו אשר לא תיעשנה בשגגה ואשם״, ושאל רבינו אם נשיא עשה אחת מכל מצוות ה׳ פירוש מצות עשה. אשר לא תיעשנה זאת אומרת מצות לא תעשה. אם כן מה בא להודיענו הפסוק? אלא [וזאת שמעתי מפני נכדו בן דודי רבי יהושוע טולידאנו שליט״א] שכוונת הפסוק מרמז על אדם שעומד בתפלה ומקיים מצות ״ועבדתם את ד׳ אלקיכם׳ — ״ואשר לא תיעשנה״ בזמן חזרת הש״ץ שאדם מעיין בספרים שאסור, והוא מדגיש ״אשר לא תיעשנה״, שצריך לענות בחזרת הש״ץ ולא לעיין בספרים, אפילו בדבר הלכה וכדו׳.

בהזדמנות אחרת סיפר רבינו, על רבינו חיים בן עטר זיע״א מחבר הפירוש ״אור החיים״ הק׳ בימיו היה יהודי מחוסר פרנסה, והוצע לו ע״י גוי שכנו לקנות פרדס שהיה בסביבת מקום מגוריו של היהודי, והפרדס מלא עצי פרי ומעיינות מים מפכים זורמים מכל צד ועבר.

היהודי הלן אצל רבינו חיים הקדוש להתייעץ עמו על העיסקה, והרב הציע לו לגמור העסקה עם הגוי השכן.

היהודי שמח והלך בזריזות לגמור את העיסקה וגמרו בסכום מסויים, ונפטרו בשלום איש לרעהו.

היהודי חזר לפרדס והתחיל להתבונן שהש״י המציא לו פרנסה בשפע ועכשיו יוכל להתפנות למשק ביתו ולגידול ילדיו ובני ביתו וכר. והנה בתוך כדי הטיול שעשה בפרדם, צמא ולקח ממעיינות המים ושתה, והלך לנוח תחת אחד העצים שבפרדס, מתוך עייפות נרדם והנה הוא חולם שרבו אומר לו בחלום שכל פרנסתו ירדה לטמיון, ועכשיו שוב יהיה מחוסר פרנסה רח״ל.

ופתאום קם מבוהל משנתו ורואה כל מעיינות המים שבפרדס נתייבשו ובראותו כך חשך עולמו בעדו.

ושוב רץ בהול לרבו לראות מה פשר הדברים, התיישב ע״י רבו ולאחר כל שאלותיו, התברר לו שכששתה ממעיינות המים שבפרדס לא בירך ברכת שהכל ובורא נפשות.

על כן אמר לו הרב: שקיבל עונש, על שלא בירך, ואחרי שהתחרט על מעשיו, הלכו ביחד לפרדס והסתובבו לראות אם נשאר עוד באיזה מעין קצת מים, ופתאום ראו שאחד המעיינות מטפטף עוד קצת מים, והרב זיע״א לקח מהם ובירך עליהם ברכת שהכל בכוונה עצומה על אותם המים שנשארו וגם בירך ברכה אחרונה.

והנה פתאום נפתחו כל המעיינות המים לרווחה וחזרו לזרום ולפכות, והרב פנה ליהודי ומסביר לו שכתוב (בישעיה י״ב, ג,) ״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״, מתי תשאבו מים? בששון, כשתברכו שהכל וברכת בורא נפשות, בששו״ן ר״ת בירכת ש׳הכל ו׳בורא נ׳פשות. כי בששון בר״ת, אלו מעייני הישועה, זוכים לישועה.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

שבת המלבא

אמרו חז״ל: ״זכור ושמור״ בדיבור אחד נאמרו, כדבתיב בתהילים (סב) אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו.

ושאל רבינו, מדוע היה צריך הקב״ה לאמר שני מילים בדיבור אחה לאיזה תועלת?

והשיב במשל: מלן אחד היה לו בן יחיה והכינו להיות יורש העצר, לימדו תכסיסי מלוכה, ושלחו מידי פעם להיות נציגו במדינות שונות. ובכדי שידעו הכל שהוא בן המלך, נתן בידו את טבעתו ששמו חקוק עליה. והתנה עם בנו לבל יזלזל בטבעת זו וישמור עליה כבבת עינו. ואם יאבד את הטבעת דמו בראשו. והנה יורש העצר כאשר מביט בטבעת רואה בה שני דברים. אחד — שהוא בן המלך. ושנית — אם יאבדה דמו בראשו. נמצא שהטבעת, מראה עונש — ושכר בדבר אחה כמו כן השבת יש בה זכור ושמור.

זכור — יש בה שכר לשומר שבת.

שמור — יש בה אזהרה לבל יחלל את השבת, ואם יחלל דמו בראשו חלילה.

רבינו, לא היה רק נאה דורש — אלא גם ובעיקר נאה מקיים. ולא רק מקיימה בעצמו, אלא גם דאג לכל אחד מישראל בכלל, ולבני קהילתו בפרט.

היה מנהגו מדי ערב שבת — מסובב הוא על פתחי החנויות היהודיות בעיר, מבריז על השבת הקרבה ובאה. ודורש לנעלן.

קרה לא אחת שספר עסוק עדיין בתספורת מאן דהו, רבינו נכנס לחנותו ואינו מניחו לסיים, ובאמצע התספורת משלחו לביתו — שהרי עוד מעט קט השבת נכנסת ערב שבת אחד התלוותי אל רבינו ואחד הספרים לא נשמע להוראתו — לסגור את החנות, ובמקל שבידו — שבר את זכוכית הראווה, ובעל החנות נאלם דום, והלקוחות ברחו להם מפחד פן יעניש גם אותם.

לאחר שנים עלה בידי רבינו להשיג צו מטעם השלטונות המחייב כל בעל עסק יהודי, לסגור את העסק לפני כניסת השבת. מאז היו השוטרים הערבים מסייעים בשמירה על הצו, פעמים היו מבעלי החנויות שניסו להערים על רבינו, לאחר שעבר על פני החנויות, וחלף הלן לו, היו חוזרים ופותחים את עסקיהם בערב שבת.

במקרים אלה התערבו השוטרים, והיו עוצרים את העברניים ומעמידים אותם למשפט, לא אחת באו משפחות העצורים להתחנן לפני רבינו שיסייע לשחרר את קרוביהם ממעצר.

רבינו היה מפייסם ומסביר להם את חומרת המעשה, ולא נחה דעתו עד שהזמינם להתארח בביתו כל אותה שבת ומשזכו להתבשם מקדושת השבת למדו להוקירה ולשומרה כראוי.

שולחן רבינו בשבת מוקף תמיד באורחים: סיפר ידידי רבי מבלוף נחמני, מחבר ספר ״אבן שלמה״: התארחתי שבת אחת אצל רבי ברוך, אודה ולא אבוש מימי לא ראיתי שבת שמחה כזו; רבי ברוך בכבודו ובעצמו עבר בין האורחים לראות אם חסר להם דבר מה מצרכי הסעודה, עומד ומוזג בכוסותיהם, מתחבק ומתנשק עם כל אחד ושמח עימו, מחזה מרנין ומשמח כזה לא ראיתי מעודי.

בשבת זו סיפר רבינו שבאותו שבוע חיבר שיר למעלת השבת, ושורר אותו בפנינו, וכל האורחים ליוו אותו בקול חרישי. השיר הובא בספר ״ישמח ישראל״ והוא:

סי׳ ברוך טולידאנו חזק, נועם אשבח לאל חי עולם.

ברוך אשר נתן מנוחה, לעם בני ישראל ביום השבת,

ראשית לכל מועדי שמחה, צוה אלינו לשמור את יום השבת.

ולזכור ולקדש בשמחה, על כוס יין טוב מלא את יום השבת,

כי בו אל חי כתב מנוחה, לעצמו וינפש ביום השבת,

טוב להודות בשיר ושבחה, אל ה׳ מזמור שיר ליום השבת,

ויסיר יגון ואנחה, ובל עצבות ודאגה, ביום השבת,

לא יירא מעברה ושוחה, כל איש ישראל שומר את יום השבת,

ישבו ברוב השקט ובטחה, עוברי בעמק הבכה, ביום השבת,

דברי החול עושים אנחה, אל נשמה יתירה, ביום השבת,

אשרי אנוש ירון בשמחה, ויענג את נפשו ביום השבת,

נפשו תגיל ברוב הצלחה, ובנחלת יעקב בזבות השבת,

ויקיים לו אל חי הבטחה, על יד נביא מחול לו כל שומר שבת,

חי טהור המצא לי הרוחה, ותעזרני לשמור את יום השבת,

 

זכני לעובדך בשמחה, ותקדשני בקדושת יום השבת,

קדוש הצילני משוחה, ותזכני לעולם שבולו שבת.

כזו היתה שבת בעיניו זכור ושמור, זכירה התבטאה אף בשירה לחוש אותה בחושיו ומעיניו.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

כיצר לשאת חן בעיני רואיו — לשם שמים

ככלל, איסוף הכספים לעניים היה מעסיק מאד את רבינו, תדיר היתה רוחו נטרדת בשל דאגותיו אלו — שהרי אין הקומץ משביע את לוע הארי, וכל הכסף שאסף לא הספיק לכל הצרכים המרובים שנפרשו לפניו ועמדו על הפרק.

פעם מצא באחד הספרים סגולה, שהעושה אותה ימצא חן בעיני הבריות, רבינו רצה מאד להשתמש בסגולה זו, על מנת למצוא חן בעיני העשירים. וכי מדוע ירצה למצוא חן בעיני העשירים? — מאליו יובן שלא לצרכי עצמו, אלא שירבו בנתינתם בעבור אחיו העניים…

ומה היתה הסגולה? — טבעת זהב ששמו של המלאך הממונה על מציאת חן חקוק בה. את חקיקת השם בטבעת יש לעשות בדרך מיוחדת — בכל לילה לחקוק אות אחת בלבד, זאת, רק לאחר שטובלים במקוה טהרה ואומרים ״יהי רצון״ ועוד מספר פסוקים לפי סדר מסוים.

רבינו פנה לצורף ירא שמים וביקש שיחרוט בעבורו את הסגולה בטבעת. אחר שהסביר לו את כל סדר העבודה, והצורף נענה לבקשתו.

עם רדת הלילה, הלכו רבינו והצורף לטבול במקרה טהרה. אחר חזרו לבית המלאכה של הצורף, עשו את כל היחודים ואמרו בדחילו ורחימו את התפילה והפסוקים הדרושים לסגולה. רק אז חקק הצורף את האות הראשונה של שם המלאך בטבעת הזהב. רבינו נפרד מהצורף לשלום וכל אחד מהם פנה והלך לביתו.

— לילה שקט, דומם. ירח חוור שולח קרן אור כסופה בעד החרך שבחלון. רבינו נם את שנתו. לפתע… מוצא הוא את עצמו ברחבה מוזרה ובלתי מוכרת לו. והרחבה — מלאה במוסלמים וברברים, הומה מפה לפה, הם אינם מבחינים בו והוא מחפש דרך לצאת מן המקום. והנה, נשא אחד הערבים את מבטו ועיניו נתקלו ברבינו. מיד החלו העומדים בסמוך להביט בו אף הם והשנאה נבטת מעיניהם. בזה אחר זה השתתקו כולם ועמדו מביטים ברבינו בשקט עוין — דממה עמוקה, כבדה מנשוא השתררה בכיכר.

לפתע פתאום, הם ניתקים ממקומם ומתחילים לרוץ לעברו, הוא מפנה להם עורף ובורח והם אחריו. מכל העברים צצים ערבים נוספים, וכולם מצטרפים למרדף. הוא רץ בכל כוחו, אשר הולך ואוזל. הערבים כבר מושיטים ידיהם לאחוז בו…

ואז רבינו נעור משנתו, וליבו פועם בחזקה — והנה ראה כי היה זה אך חלום…

למחרת, ברדת הלילה, הלכו שוב רבינו והצורף, לטבול במקוה טהרה. אחר שבו לבית המלאכה, חזרו על התפילות והפסוקים, והצורף חקק בטבעת הזהב את האות השניה.

באישון לילה, שב רבינו לביתו ועלה על יצועו. ושוב פקדו חלום בשנתו. ובחלומו — נמצא הוא על שפת הים, עומד בודד בחוף הריק מאדם, אין נפש חיה סביבו, רק המיית הגלים הקצובה ממלאה את חלל האויר. הוא עומד ומתבונן בים הרחב והרוגש — הגלים הסואנים מתנפצים בשאון לרגליו והקצף ניתז סביב.

בו ברגע, התרומם גל ענק, מטיל אימה, והתקדם לעברו במהירות באומר לבולעו חיים. הוא ניסה להמלט ממנו, אך איחר את המועד — הגל כיסהו וסחפו לתוך המים. הוא החל להאבק במים ובגלים, כשהוא חובט בזרועותיו ומפרפר, ואולם גל אחר גל שטפהו, כוחותיו נטשוהו, והוא החל שוקע. רבינו התעורר וכולו שטוף זיעה קרה.

הביט רבינו סביבו — אין ים ואין גלים, רק הוא בחדרו. נפעם מן החלומות שפקדוהו לילה אחר לילה, ורמזו לו בי שרוי הוא בסכנה, אך תשוקתו להשיג עזרה לכל אותם עניים נדכאים בה עזה, עד שהאיצה אותו להתעלם מן החלומות. — ״חלומות שוא ידברו״ — אמר בלבו, והחליט להמשיך בהכנת הסגולה על מנת לנסות כל אפשרות שתסיע לו במשימתו הקשה לתמוך בדלים ובאביונים.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

וביום השלישי — הלך שוב אצל הצורף,
וחקקו את האות השלישית. גם הפעם חלם רבינו חלום, והנה הוא נמצא בעיר זרה ורחוקה. הוא מטייל ברחובות ובשווקים, מתבונן בבתים ובחצרות. לפתע נראה לו המקום מוכר, הוא מוסיף לטייל ברחובות העיר מעמיק להתבונן, והנה — המראות נעשים מוכרים לו יותר ויותר. רבינו מתאמץ כל העת לדלות מנבכי זכרונו את שם המקום, עד שלפתע… צף השם ועולה — לעריש — אכן העיר לעריש! ובעודו תמה מה מעשיו פה — התעורר, והחלום עוד מוסיף לפעמו…

זכר רבינו את שם העיר שראה בחלומו, ותמיהה גדולה אחזה בו: מדוע הופיעה עיר זו בחלומו? לפתע האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו לראות ששם העיר מתקשר לסגולה. ומראשי תיבותיה למד שעליו לחדול מהכנת הסגולה. ראשי התיבות של שם העיר היו: ״לא עת רצון יכתבו שם״ — לעריש.

נותרה עוד אות אחת, כדי לסיים את חקיקת השם, אך הפעם הוא ויתר. כאן כבר גילו לו במפורש כי לא לרצון הוא, שימשיך ביצירת הקמיע.

(פרק זה, מספר ביקוד החמה).

חצות לילה — גילוי אליהו בחלום

כתב בזוהר הק׳: ״אשרי האדם שזוכה וקם בחצות לילה לעסוק בתורה, הקב״ה מקשיב לו, שנאמר: היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך. ושואל: מי הם חברים שמקשיבים לקולו? הוי אומר כל פמליה של מעלה ולא עוד אלא שנמשך עליו ביום חוט של חסד — אשריו ואשרי חלקו שמתברך מפי עליון. ועל זה אמר דוד המלך: חצות לילה אקום להודות לך.

בחצות לילה דוקא בשעה שהקב״ה נכנס להשתעשע עם נשמות הצדיקים בגן עדן — זו היא שעת רצון לבקש על השכינה הנמצאת בגלות, ע״ב.

כן היה רבינו…

בכל לילה עת הגיעה שעת חצות, עת דודים — עת לבכות ולקונן על הגלות המר והנמהר, על כנסת ישראל הדוויה והנתונה למשיסה — על גלות השכינה.

היה רבינו נעור משנתו, פורש מחצלת מתישב ועורך תיקון חצות. קולו ההומה השתפך אל חשכת הליל, שעה ארוכה יושב ומקונן ושופך את צקון — לחשו לפני שוכן מרומים שימהר ברחמיו הרבים את גאולתם של ישראל. לאחר שסיים תיקון חצות היה יושב ועוסק בתורה עד אשמורת הבוקר.

בליל שבת אחד… סיפר בנו רבי יוסף שליט״א —היינו שלשה, מר אבי זצ״ל, אני ועוד תלמיד חכם אחד שהיום רבה של באר שבע, אמרנו תיקון חצות, ומרוב הדמעות וההתלהבות אחזה אותנו תנומה, אחרי כמה דקות אבא מעיר אותנו, קומו, עכשיו ראיתי את אליהו הנביא.. בהתרגשות רבה סיפר לנו את חלומו.

וזה אשר חלם, שהוא עומד מול חומה גבוהה ומבוצרת, סגורה ומסוגרת; אבניה גדולות ועשויות נדבכים נדבכים, ובעודו עומד ותוהה, לפתע, מזדעזעת החומה ואבנים גדולות מתדרדרות למרגלותיה, והנה בין הבקיעים של החומה מתגלה הר גבוה, ועל ההר ניצבות דמויות לובשות שחורים, דמות אחת גבוהה והשניה נמוכה.

ואבא זצ״ל מתקרב לעברם כדי לראותם. ואז, מסירות הדמויות את המעטה השחור, ובמקום זה מתגלה — בגדי לבן זוהרים. וסביבם זורח בוהק לבן שעוטף אותם בהילה של אור, וחש כמיהה עזה להתקרב ולראותם, והנה נפקחו עיניו והוא הקיץ וכולו נפעם…

כשסיים לספר לנו את חלומו, הוסיף ואמר: זהו כוחה של תפילה כאשר מתפללים בכל כוחות הנפש, זוכים להתגלות כזו בחלום.

Recent Posts

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;

  • פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

    מכתב קסד אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס. מכתב קסה רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63. מכתב קסו הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי

  • המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

    המאה החמישית לאלף הששי בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳. בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים. עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול

  • שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

    שמואל הלוי אבולעפיה נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳ ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930