נהגו העם מנהגי יהודי מרו.ר' ד. ע

עמוד 1 מתוך 212

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה

נהגו העם

צוף דבש אמרי נועם, דינים ומנהגים הסכמות ותקנות ראשוני קהלת צפרו אשר למדו דעת את העם, רבנן תקיפי המתנדבים בעם, במחוקק במשענותם ובדרכם דרכי נועם, נאספו וחוברו לבל יהיו נשכחים ולחם סתרים ינעם, עם מקורות מדברי הפוסקים וחך אוכל יטעם, הצבתים עדר עדר כערוגת הבושם ודעת לנפשך ינעם, דעת הקהל הקדוש דבר דבור על אפניו איך נהגו העם *

אני אני הוא המדבר אדברה הפעם ע׳׳ה דוד עובדיה אדם מועט מעם

האחרון בשושלת הרבנים בקהלת צפרו יעזרם אל, ומלאך פניו הושיעם.

הגות לבי

שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א׳ ח) — דת אומתך אל תעזוב.

(רבעו נסים גאון מגילת סתרים)

ספרות עם ישראל העתיקה והנצחית, דומה היא לנהר המשתרע והולך לאורך אלפי פרסאות, ובדרך מרוצתו זורמים לתוכו מעיינות נחלים פלגים ויבלי מים שמתמזגים ומתאחדים בתוכו, וכך הוא העם העתיק הדוגל ושומר על ספרות קדושה זו במשך שנות קיומו, הכניס והזרים בתוכה מנהגים ומסורות קדומים. דור דור ומרשיו, דור דור ומנהגיו. גדולי הרוח של העם הפיחו בעמם רוח חדשה חיים חדשים על ידי המנהגים הטובים והיפים ויעשו מטעמים טעם כעיקר, לפי רוחו וטעמו של הדור, לשמור את דרך עץ החיים בתוך הגן, היי העולם הזה.

ולכן המסורות והמנהגים נשמרו בתוך העם בקפדנות ובחרדת קודש, לוית חן וחסד כחוקי התורה, ובזה יכלו לשמור את התוך פנימיותו של עם ישראל במשך ימי גלותו, שמרוהו מהשפעות זרות, והשאירוהו איתן מול החתחתים, הגזירות, מצוקי שאול, והחתירות שחתרו העמים נגדו, להכחידו מן הארץ. העם קבל עליו בצו לצו ״אפילו אערקתא דמסנא יהרג ואל יעבור״.

הערת המחבר : סנהדרין ע׳׳ד ב׳ ורש״י ז״ל שם ״שאם דרך העכו״ם לקשור (הנעל) כך, ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהודי בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה שאין כאן מצוד, אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם בפני חבריו ישראל״.

גדולי הדורות בספרות ההלכה הזהירו שלא לבטל שום מנהג אף אם נראה תמוה. וכתבו שכל המפקפק בהם צריך לבדוק אחריו וצדוקי ומוחרם המדבר והמהרהר. והעובדא שמספרים על רבינו הרמ״א ז״ל כשנתמנה לרב בקראקא תוכיח, ולכן היה מחבב את המנהגים וציין אותם בפניני הגהותיו על השו״ע: וכן נוהגים, וכן נהגו, והכי נהוג, וכן אני נוהג ובמיוחד ציין על המנהג שנהגו התינוקות לצייר צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה, כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב.. ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו.

הערת המחבר : ״רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של רבינו הרמ״א שאחרי המנהג הזה כתב ואין לבטל שום מנהג, ולא כתב כן במקומות אחרים, כי ידע שיהיו הרבה שילעגו על המנהג הזה ולזה הזהיר באזהרה כפולה…״ (פרי השדה ח״ג מ״ב).

הערת המחבר : ״והרבה מנהגות נהגו כל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם נהרא נהרא ופשטיה ומקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה, וקורא אני על כולם הליכות אלי מלכי בקדש… וכל מנהגיהם לא לחנם הוקבעו״ (הרב דוד הסבעוני מדרעא. עדן מקדם ״מנהג״).

ומצאתי כי מנהג זה יסודתו בהררי קדש, רבא אמר כמשוורתא דפורייא פירש רש״י ז״ל ״אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי פורים שהיתה הפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ ורבינו הערוך » מבאר יותר. ״מנהג בכל העולם כולו שבחורים עושין צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ארבעה או חמשה ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה הצורה לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין בתוכה וקופצין מצד האש לצד האש״.

וכך היה המנהג בעיירתי צפרו שבמרוקו, מראש חדש אדר מתחילין התינוקות והתלמידים במסחר, לצייר על הניירות בצבעים, אחשורוש המן וזרש אשתו, כל נייר תחת הכותרת, שמו של אחד מבני המן, פרשנדתא, דלפון, עד ויזתא, הניירות הללו שנקראו בשם המנים, היו נמכרים מיד ליד, ובתוך ה״מלאח״ היה רעש והמולה רבה, מן המוכרים והקונים, וכל אחד היה מכין עצמו, לקראת המשימה הגדולה שריפת המן ופמלייתו בליל פורים.

בליל פורים לפני מעריב כל אחד רץ לעבר בית הכנסת, ובתוך הסמטאות הצרות מפלס לו נתיב, בין רוב העוברים ושבים, להיות מן העשרה ראשונים, על שכם כל אחד בול־עץ עם פטיש, ההמנים מסומרים לבול־עץ, והאש מוכנה, כל הלבבות מתוחים משך כל קריאת המגילה, רעש הגרזנים והפטישים נשמע מפעם לפעם, ומפריע הדממה, עיני כל נטויות ואוזני התלמידים והתינוקות מחכות וממתינות, לקריאתו של החזן ארור המן, אחרי התוחלת הממושכת לברכות האחרונות, השריפה כבר מוכנה, ורק כששומעים ארור המן, נגשים להדליק האש והפטיש נוחת ומפציץ את ה ה מ נ י ם, קריאות עזות נשמעות מכל צד, ארור המן, הבית מלא עשן, ופחם הניירות פורח באויר, וקשה היה להשתיק ההמולה לקריאתו של החזן, ברוך מרדכי שלש פעמים, ושוב פעם הפטיש יפוצץ ארורה זרש ושתי, עד ארורים כל הרשעים וגם חרבונה זכור לטוב.

מחזה נהדר היה בשעתו, בשעה שהתינוקות עוזבים את בית הכנסת, ומניחים אבקת השריפה בקרקעיתה, ופניהם אל הבית, כחיילים שחוזרים מן החזית אחרי הנצהון המלא, מחיית זכר עמלק במלוא המלה.

וכך היה המנהג גם בימי החנוכה, לשרוף ביום השמיני בדלי־הפתילות והשמן הנשאר כי קדוש הוא , עושים מדורה מן הניירות וסמרטוטי בגדים, ולוקחים התינוקות, ומעבירים אותם על האש, דרך קפיצה, והעומדים מזמרין ומתופפים בתופים ומחולות, וזו היתה מסיבת פרידתם מן חג החנוכה13 לחבב המצוות על הקטנים, אשרי אנוש יעשה זאת, ושמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.

הערת המחבר : המנהג הזה הזכירו הרב בן אמוזיג ז׳׳ל (1822—1900) בספרו ״אם למקרא״ (פאריס 1865) בפרשת שופטים, וכי אמו הצדקת היתה מצוה עליו בקטנותו, לקפוץ על האש, וכך היה המנהג בתיטוואן, (מרוקו הספרדית) והביא למנהג זה סמוכות מהגמרא הנזכרת, אשוורתא דפורייא, והכף משנה הלכות עכו״ם ה״ג פ״ו. וסיים, וכך אני מנהיג אחריה את בני, לזכר המנהג הקדמון הזה.

במשך עיבוד החומר של שני הכרכים ״קהלת צפרו״ שכבר יצאו לאור בעזה״י, עלה בדעתי, והגיתי בלבי, להשלמת המלאכה, לאסוף מנהגים ומסורות קדומים שנשארו בזכרוני, מאז הייתי מתאבק בעפר רגלי אדוני אבי מורי ורבי רכב ישראל ופרשיו סבא דמשפטים מו״ה ישועה שמעון חיים עובדיה (ישמ״ח) זצ״ל. מה ששמעתי ממנו, ומה שהיה נהוג בבתי הכנסת שבהם היה מתפלל ומה שראיתי בבית אמא הכ' אסתר לבית עזראן נ״ע, וגם מה שנודע לי משיחתן של נשים זקנות. מיד התחלתי ברשימת הזכרונות הללו, ולאחר זמן מה מצאתי לפני כרטיסיה מליאה מפניני המנהגים והמסורות שהספקתי לזוכרם, תאות נפש. ועשיתי להם מטעמים מדברי הפוס׳ ראשונים ואחרונים. והנני מברך על המוגמר ומודה לשם ב״ה שעזרני לתת יד ושם לאותה קהלה קדישא שבעיר צפרו במרוקו ששמשתי בה כרב ודיין (ובקהלות הקודש פאס, ומראקש יע״א) כעשרים וחמש שנים, ומשם עליתי לארץ ישראל משאת נפשי. עליתי ונתעליתי, והנני היום עומד ומשמש בקודש בעיה״ק ירושלים ת״ו. ויה״ר שנזכה לימות המשיח ולבנין בית המקדש שיבנה בב״א.

ע״ה דוד עובדיה ס״ט

אלול התשל׳׳ה

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

נהגו העם

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

אורח חיים

טלית ותפילין

א. כשמתעטף בטלית, המתעטף היה אומר הפסוקים: מה יקר חסדך אלקים וגו׳ ידויון מדשן ביתך וגו׳ כי עמך מקור חיים וגו׳ משוך חסדך וגו׳ שוש אשיש וגו׳ כחתן יכהן וגו׳ ועיין בשערי תפלה ד׳ ט׳ ובספר נתיבי עם סי׳ ח׳ משם הש״ץ וכד.״ח.

ב. ואחרי הנחת תפלין של יד ושל ראש אומר ומחכמתך אל עליון תאצל עלי. ומבינתך הבנני. ובחסדך תגדיל עלי ובגבורתו תצמית אויבי וקמי, ושמן הטוב והטהור תריק על ז׳ קני מנורה להשפיע טובך לבריותיו. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ובבריכות על האצבע אומר וארשתיך לי לעולם וגו׳ עד וידעת את ה׳. עיין להרב חיד״א בספרו צפורן שמיר ס״ב אות ו׳.

ג. אחיזת הציציות בשעת ק״ש. ראיתי שנהגו לאחוז רק שני ציציות שלפניו ולא כל הד׳ ציציות. וכדעת הריקנטי פ׳ בשלח. הביאו הב״י או״ה סי׳ כ״ד. ואחרי שהביאו כתב ואני שמעתי עוד שכל אחד מהציציות יש בו ה׳ קשרים ושמנה חוטים כמנין אחד. ורבעו הגר״א היה מדקדק לאחוז רק ב׳ ציציות שלפניו, וטעמו מרמז בהגהותיו בסי׳ כ״ד אות ו׳, ועיין במעשה רב, אך המקובלים כתבו שיש לתפוס כל הד׳ ציציות.

ד.   בענין מ״ש מרן המחבר באו׳׳ח סי׳ ה׳ ס״ב ונכון שיכסה את ראשו בטלית, נהגו שהמון העם לא כסו את ראשם בטלית. וכל זמן התפלה היה על הכתפים, מנהג זה הוזכר בשו״ת דב״ש סי׳ קכ״ג ה״ד הרב כפ״ה יעו״ש. אך הת״ח כולם היו מכסים את ראשם. ועיין להרדב״ז סי׳ שמ״ג שב׳ צריך לכסות ראשו בטלית מתחילת התפלה ועד סופה. כדי שיתפלל באימה, ולא כאותם בני אדם שמניחים אותו רק על כתפם בלבד, דלאו שפיר עבדי. ועליהם נאמר ואותי השלכת אחרי גוו ע״כ. ולפ״ד הרב מצת שמורים שאם לא מכסה את ראשו ברכתו הוייא לבטלה. וכן משמע מלשון הזוה״ק פ׳ במדבר. ועיי׳ מחזיק ברכה, ה״ד מהר״מ טולידאנו ז״ל בספר השמים החדשים. וכסוי הראש בטלית היה כעין סמיכה לאברך ת״ח שביום חתונתו, עומד הרב ומכסה את ראשו, ובזה סומו את ידו עליו, ובדידי הוה עובדא, במסיבת סיום מסכת שבת עם תלמידי היקרים תלמידי ישיבת בית דוד, ובאותה מסיבה הוזמנו סולתה ושמנה של הקהילה, ברחבת התלמוד תורה אם הבנים, ונוכח שם גם מורי ורבי התלמודי המופלג חריף ובקי מו״ה משה אזוגי זלה״ה, וברוב עם עמד והעלה הטלית מעל כתפי וכסה את ראשי במשך כל הדרשה שדרשתי על מסכת שבת וקדושת השבת, והצבור שמח ורקד בשמחת התורה, יזכרם ה׳ לטובה ולברכה.

ה. המהדרים ויראי שמים שהיו מניחים ב׳ זוגות תפילין, היו מניחים אותם ביחד, והרצועה של ר״ת תחת של רש״י. כמ׳׳ש בשער הכוונות דרושי תפילין דרוש ו', וכדמשמע מדברי מרן בשו״ע או״ה סי׳ ל״ד ס״ב. ורבינו החיד״א במחב׳׳ר קונט׳ אחרון וחיים שאל סוס״י א׳. וע״ע לרבינו הראש״ל בספר יביע אומר ה״א או״ח סי׳ גי.

בר מצוה

א. היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה ובגיל עשר ואחד עשרה מתחנך למצות תפלין בברכה. וכדעת הב״ח בסי׳ ל״ז שהסכים לדעת מרן הב׳׳י, וכ״כ הר״ש הלוי בתשו' ח״א סי׳ א׳ שאין לנו אלא דברי הב״י שסובר דקטן ממש בן ט׳ וכו׳ ה״ד הרב כפ״ה שם אות י״ד. ועיין בספר אהל יוסף הנד״ט סי׳ ג׳ שהאריך בזה יעיי״ש.

ב. בהגיע הנער לחינוך לא היו מברכין הברכה שהביא הרמ״א ז״ל בסי׳ רכ״ה ס"ד ברוך שפטרני וכו׳ גם בלי שו״ם. ועיין בספר דברי חמודות על הרא״ש במס׳ ברכות פ׳ הרואה אות ל׳, והטעם נ״ל מפני שהיו מחנכין במצות תפלין קודם י״ג. ואז לא נתקנה ברכה לדרדקי, ואחר שנעשה לבן מצוה, האי שעתא לאו שעת חינוך שכבר נתחנך, ועיין בספר אהל יוסף סי׳ ג׳ שהביא כן מהתב״ש סי׳ כ׳׳ח.

תפילת שחרית ומנחה

א. בענין הנטילה בבקר שלא ילך ד״א בלא נטילה, היינו נוהגים שכל הבית או החדר חשוב כד״א כדעת הרשב״א בברכות, וכמ״ש הא״ ר ס״א סק׳׳ד וזכור לאברהם ח״א מערכת נטילת ידים.

ב.   נוסח אלהי נשמה: אלהי נשמה שנתת בי טהורה. אתה בראתה. אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא, כל זמן שהנשמה בקרבי. מודה אני ומשבח לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שאתה הוא רבון כל המעשים. אדון כל הנשמות. מושל בכל הבריות. הי וקיים לעד. ומלא רחמים. ומחזיר נשמות לפגרים מתים ברוך וכו׳. ועי׳ בספר שערי תפלה דף י״ג שהביא משם הש״ץ דמ״ש בסדורים כמה תיבות יתירות כגון ומושל בכל הבריות ח״ול ה״ז טעות וכו׳ דהאומרו עובר על בל תוסיף, ועי׳ מ״ש עליו הרב מנח״א כלל ה׳ אות יו״ד. בסוף יה״ר השניה מסיימים ומדינה של גהנם ומהמט הקבר ומבטול תורה ומחלול ה׳. השם יצלבו מכולם. והנוסח בברכת התורה והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו כאהד יודעי שמך ושומרי פקודך ולומדי תורתך לשמה. וזה ע״פ מ״ש רז״ל כל הרואה בנו ובן בנו עוסק בתורה מובטח לו שאין התורה פוסקת מזרעו עיי׳ בספר כפ״ה או״ח סי׳ מ״ז סקי״א. בשם הב״ח. ועיין ב״מ דף פייהע״א, ותוס׳ כתובות דף ס״ב ע״ב, ובב״ב דף נ״ט ע״א ד״ה והחוט ע״ש.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

ג. המנהג לברך בברכות השחר הנותן ליעף כח, וברכה זו נזכרת בסידורי אשכנז, ומרן בשו״ע או״ת סי׳ מ״ו ס״ו כתב דאין דבריהן נראין, אך הרמ״א בהגה סיים והמנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה עכ״ל, וכן נהגנו לאומרה, וכ׳׳ד רבינו האר״י, וכ״כ משמו הברכ״י, ואלמלא ראה מרן הב״י דעת קדוש האר״י, היה מודה לו, ולפי דברי הכנה״ג הדר ביה מרן בסוף ימיו.

ד. ברכת שעשה לי כל צרכי, כך נקד הרב יעב״ץ בכתב ידו בספר תפלה שלו, הצד״י קמוצה והכף בחיריק.

ה. בנוסח היה״ר שבברכת המעביר חבלי שינה, אומרים בל׳ רבים שתרגילנו ותדבקנו, ולא בלשון יחיד וכוי עולת תמיד סי׳ מ״ו, וכן הגיה מוהריב״ץ ז״ל בסידור תפילה שלו, ועיי׳ בגט׳ ברכות דף כ״ט ע״ב אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא וכוי.

ו. קודם התפלה מתחילין ותתפלל חנה וגו׳ כמ״ש הרב עבודת התמיד דל״ג ע״ב ושהאומרו כורת את החיצונים, ובשבת לא היינו אומרים.

ז. לפני תפלת שחרית היינו נוהגים להתחיל ביהי רצון, ושמעתי שיצאה מתחת ידו של הגאון רבינו סעדיה ז״ל, ונדפסה בספר אהבת הקדמונים נוסח תפלות לתושבים בעיר פאס יע״א: יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שתניח לנו מכל מגורתינו, ותרפא את כל מכאובינו, ותכונן את כל מעשה ידינו, ותצילנו מיד אויבינו ומכף כל רודפינו ושונאינו, ולא ישמע קול נהי ולא בכי ולא צעקה בבתינו, ולא שוד ושבר בגבולינו, ונהיה אנחנו מיראי שמך ומעושי רצונך, ותשכילנו בשכל טוב מלפניך, למען נשכיל בכל אשר נעשה, ובכל אשר נפנה שם, עד היום אשר תאספנו אליך לאורך ימים ושנים, ותוציאנו משלום לשלום, ומזן לא זן לטובה, ומאפילה לאורה, ונמצא מנוחה לאור באור החיים.

ח. הגירסא אצלנו בתפלה בפסקת ״כי כל מעשינו תוהו״, ולא רוב מעשינו, וזוהי סברת מהרי״ל. והיא גרסת רבינו בר יקר וא״ח, והברכ״י כתב שכן עיקר הנוסחא.

ט. ברוך המקדש שמו ברבים, ולא ׳׳שמך״, כ״כ הרב יעב״ץ בסדורו.

י. בתוך התפלה: אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ, בתוספת מלת ״עליון״ בתוך הפסוק ישעיה ל״ז, שכ״ד הרב מנח״א, והרב סדר היום כתב שאין לחוש להוסיף עליון, שאנו מתפללין ע״ד הפסוק, אבל לא בלשונו, עיין להרב שערי תפלה דף י״ז.

יא. נהגו לומר אביי מסדר הוה, ולא אביי הוה מסדר, להתרחק מחשש הוגה את ה׳ באותיותיו, עיי׳ להרב קמח סולת שכתב שצריך להפסיק בין מלת אביי ל־הוה, ושכך שמע מרבינו האר״י ז״ל, הב״ד הרב שערי תפלה י״ח ע״ב, ועיי׳ להרב פתה״ד ח״א דף ע׳ שכתב משם אביו ז״ל דאין לחוש גם אם יאמר אביי הוה בלי הפסק, כיון שאינו מכווין לשם, וע״צ היותר טוב יפסיק מעט, ולגרסתנו ניחא.

יב. מפורסם בהרבה מקומות שבית המקדש יבנה על יד הב״ה עצמו, ועיי׳ בזוה״ק פרשת פנחס דף רכ״א ע״א והחיד״א ז״ל כתב שם שמטעם זה הרמד״ל כתב שיש לומר יהר׳׳מ שתבנה ביהמ׳׳ק ב״ב, וכך היינו נוהגים לומר, ועיין רש״י ותוס׳ סוכה דף מ״א ע״א ד״ה אי נמי. ותוס׳ שבועות דט״ו ע״ב ד״ה אין בנין ובפירש״י ר״ה דף ל׳ ע״א ד״ה אי נמי.

יג. היינו נוהגים להגיד פרשת קדש לי כל בכור קודם ה׳ מלך, כמ׳׳ש בס׳ אור צדיקים משם הרמב״ן ומהרח״ו, שחייב אדם לומר ד׳׳פ של תפילין בכל יום בעודן עליו, וכו׳ קודם ברוך שאמר וכו׳ ועיין להרב שערי תפלה די״ד ע״ב. ונהגו להגיד פרשת קדש גם במנחה של יום ט׳ באב אחרי שמניחים תפלין ואין זה חשש כלומד תורה אלא אומרם בתורת סדר תפילת מנחה. כן ראיתי בספרי השו׳׳ת.

טו. נהגו לנענע את גופם בתפלה, כ״כ הרב לפי ספרי ערך תפלה אות קי״ג, והכנה״ג או״ח סימן צ״ה הביא מהמדרש ומספר מנורת המאור וספר חסידים שחייב האדם לנענע גופו בשעת התפלה שנא׳ כל עצמותי תאמרנה וגו׳.יד. נוהגים שאחד מסדר כל הזמירות מראש ועד סוף, וכלם עונים אחריו בכדי שישמיע לאזניו, ומה טוב המנהג הזה לפי מה שהובא במדרש הרב דעת קדושים חא׳׳ח אות קוף שבשעה שהשכינה באה לבהכ״ן ורואה אותם אומרים הזמירות, מקצתן מקדימין ומקצתן מאחרין, מיד היא מסתלקת, נמצא כתוב בכתב יד של הרב רפאל אבן צור ז״ל.

טז. לא היינו אומרים מזמור לתודה לא בשבת ולא ביום טוב. והטעם משום שאומרים אותו בחול על קרבן תודה, ולכן בשבת ויו״ט שקרבן תודה שהוא קרבן יחיד ולא קריב בהן אין אומרים אותו, ובערבי פסח ובחוה״מ פסח. לא היה נאמר, מההוא טעמא, שלחמי תודה היו חמץ, ואפילו בערב פסח אסור להקריב, שיבואו לידי נותר שהרי נתמעט זמן אכילתו, ועיין בשערי תפלה דף כ׳׳ג ע״ב.

יז. הש״ץ שהיה מסדר קריאת שמע בשחרית ומעריב, היה אומר בקול רם הפסוקים וחרה אף ה׳, כשאר הפסוקים, ולא בלחש, עיי׳ בספר שערי תפלה דף ל׳ ע״ב שכתב דלאו שפיר עבדי הללו שאומרים בלחש.

יח. נהגו להתפלל תפילת מנחה ומוסף של ר״ח בלי חזרה, והש״ץ היה אומר עם הצבור שלש ברכות וקדושה בקול רם, דהוי כשעה דחוקה שכתב מרן באו׳׳ה סי׳ רל״ב ס״א, וכמו שכתב הכפ״ה בסי׳ רל״ד סק״ה וז״ל אבל הספרדים אין נוהגין לחזור ש״ץ התפילה במנחה וכוי. ע״כ. וכן בתפלת מוסף דר״ח, שהעם יוצאים למלאכתן, לא היה הש״ץ חוזר התפלה, ועיי׳ להרדב״ז ח״ד סי׳ צ״ד ובסי׳ ה׳ מ״ש באורך על המנהג הזה דאומר הש״ץ האמצעיות בלחש, שאינו מדין הגמרא, ולא מתקנת הרמב״ם, שתקן במצרים שלא לחזור על התפילה מהרבה טעמים יעו״ש, ועי׳ בהערה מהרב מוהר״ב טולידאנו ז״ל מ״ש בזה בספרו קצור שו׳׳ע הנד״מ.

נהגו העם – מנהגים והלכה- יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

יט. בחזרת הש״ץ את התפלה לא היה אומר אלהי נצור, ומסיים בפסוק יהיו לרצון אמדי פי, ובעיר פאס היה הש״ץ נוהג לאמר אלקי נצור, וגם פוסע ג׳ פסיעות להוציא מי שאינו בקי כ״כ רבי רפאל אבן צור משם מוהר״ר יעב״ץ שכן היה נוהג מוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכ״כ בס׳ היכל הקודש.

כ. נהגנו להגיד בקול רם קדושה דסדרא, ועיי׳ בשו׳׳ע או״ח סי׳ קל״ב בהגה שאין לאומרה בקול רם, וע״ש בספר כפ״ה שם אות יו״ד דמנהג האר״י ז״ל היה אומרה בקול רם ולא חושש למדקדקים לאומרה בלחש יעו״ש.

כא. מנהגנו היה לומר במזמור היום, היום יום ראשון בש״ק לדוד מזמור וגו/ וכן בכל יום, היום יום ב׳ בש״ק, מבלי להזכיר השיר שהיו אומרים הלוים וכו׳ המוזכר במס׳ תמיד ל״ג: ועיין להרמ״ע בתשובה סי׳ כ״ה דשם מבואר שיתחיל במזמור, ולא יאמר ההתחלה השיר שהיו הלויים וכוי, וכ״ן מדברי הכנה״ג או״ח סי׳ קל״ג. ומה שאומרים היום יום אחד וכו׳, הוא לפי דברי המכילתא פרשת יתרו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו א״ר יצחק שתהא מונה לשם שבת, והרמב״ן ז״ל שם כתב שזה הוא פשוטו של מקרא, ולפי דעת רבינו האר״י ז״ל שזו מצוה מכלל רמ׳׳ח מצות עשה, ועיין להרב חקרי לב ח׳יא סי׳ ל׳׳ג,

כב. ביום אסרו חג אחרי מזמור התמיד בשחרית אומרים ברוך הבא בשם ה׳ וכו׳ אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח וכו׳.

קדיש

א. מוהריב״ץ בהגהותיו על הרמב״ם ז״ל פ״ט מהל׳ תפילה ה׳׳ה שכתב ואח״ך יעמוד הש״ץ לבדו ואומר קדיש וכו, מדקאמר לבדו, משמע שאין להניח שנים לומר קדיש ביחד, וכן הוכיח הרב הגדול מורי מוהר״ר יהודה אבן עטר זצוק׳׳ל, וכן היה נוהג הרב הגדול חסיד וקדוש המקובל האלקי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר ראובן אבן צור זצוק״ל, נאם יעקב בנו עכ״ל, וכן היה מנהגנו שלא היה אומר קדיש רק אחד, לפי מה שמסתדרין האבלים בבית הכנסת, והיושבים בשבעה הם הקודמין, וכן מי שיש לו יום היצ״ט, הוא הקודם, וכן על זה הדרך.

ב. תתקבל צלותנא ובעותנא עם כל צלותהון ובעותהון, כמו שכן המנהג בכל ערי המערב, והביאו הרב קב ונקי כ״י הבי״ד הרב שערי תפלה דכ״א.

קדיש

א. מוהריב״ץ בהגהותיו על הרמב״ם ז״ל פ״ט מהל׳ תפילה ה׳׳ה שכתב ואח״ך יעמוד הש״ץ לבדו ואומר קדיש וכו, מדקאמר לבדו, משמע שאין להניח שנים לומר קדיש ביחד, וכן הוכיח הרב הגדול מורי מוהר״ר יהודה אבן עטר זצוק׳׳ל, וכן היה נוהג הרב הגדול חסיד וקדוש המקובל האלקי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר ראובן אבן צור זצוק״ל, נאם יעקב בנו עכ״ל, וכן היה מנהגנו שלא היה אומר קדיש רק אחד, לפי מה שמסתדרין האבלים בבית הכנסת, והיושבים בשבעה הם הקודמין, וכן מי שיש לו יום היצ״ט, הוא הקודם, וכן על זה הדרך.

ב. תתקבל צלותנא ובעותנא עם כל צלותהון ובעותהון, כמו שכן המנהג בכל ערי המערב, והביאו הרב קב ונקי כ״י הבי״ד הרב שערי תפלה דכ״א.

ג.   היה המנהג בעיר פאס יע״א בימי הרב יעקב אבן צור להגיד בשעת הקדיש, הפסוק ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור, מנהג זה היה בקאשטלייא בזמן הרב מוהר״י אבוהב והרב יצחק דילאון זצ״ל, וכן ראה הרב יעב״ץ למורו וידאל הצרפתי ז״ל, ונתן טעם לפי המקובלים שבשעת אמירת הקדיש רוצים הקליפות להתגבר, ובפסוק זה יש שם ב ד פט יא ל בשכמל״ו, ומספרו קל״ו, ר״ת גימט׳ ע״ב והוסיף הוא הרב מוהריב״ץ מדידיה מדר דר בגמט׳ מרובע א אה אהי אהיה גמט׳ מד: ואנחנו לא נהגנו לאומרו. [ונראה שצ״ל ומספרו קל״ו ר״ת גימט׳ קל״ו ע׳׳ב והוסיף וכו׳ מדר דר ר״ת בגימ׳ מרובע וכו׳. כך הגיה ידידי הרה״ג מנצור בן שמעון שליט״א].

נשיאת כפים

א. המנהג שהכהנים לא היו רוחצים את ידיהם לפני עלייתם לדוכן כל יום, וסומכין על נטילת ידים שחרית, ורק ביום הכפורים נהגו סלסול בעצמן, והיו נוטלים את ידיהם וכעת יוצא לאור ספר לפי ספרי למוהר״י אג׳ייני ז״ל מרבני הדור של ק״ק צפרו וכתב במערכת נו״ן אות ק״ח וז״ל ראיתי בתשובת הרמב״ם ז״ל שבאו בראש ספר מעש״ר וז״ל והשבת פן תטעה במה ששמענו בשם חכמי צרפת שקצת אומרים שצריך שיהיו המים מוכנים אצל פתח הדוכן וירחצו את ידיהם בשעה שעולים לדוכן, עם היות שכבר נטלו ידיהם לתפלה וזה יורה אם על מיעוט ידיעה, אם על היותם מזלזלים בנטילת ידים לתפילה, והעיקר שמי שנטל ידיו לתפילה אינו צריך נטילת ידים אחרת לברכת כהנים וכוי וכזה ראיתי הלכה למעשה במעמד אבא מארי ז״ל וזולתו ממורי הוראה וכו' וכוי וביארתי זה עם היות פשוט לפי שטעו בו עכ״ל וסיים הרב לפי ספרי וכתב ומזה אני רואה שכאן בעירנו אין נוהגים ליטול ידיהם קודם ברכת כהנים בין בחול בין בשבת שבודאי סומכים על נטילת ידים לתפילה אמנם ראיתי שערוריה מה שנוהגים ליטול ידיהם ביום הכפורים לברכת כהנים דאיכא איסורא של רחיצה שהוא איסורא דאורייתא וגם הלוי היוצק מים על ידי הכהנים רוחץ ידיו קודם יציקה ואחריה וזה ודאי איסור גמור דכיון דבשאר ימות השנה סומכים על נטילת ידים לתפילה, אם כן גם ביום הכפורים יסמכו על זה, וליכא סרך מצו״, ועוברים על איסור רחיצה ביום הכפורים כנ״ל עכ״ל, ואם כי יש להשיב על דבריו ז״ל במה שכתב בסוף דבריו שמה שרוחצים ביוה״כ יש איסורא דאורייתא [ועיין בשו״ת הרדב״ז ח״ד סי׳ ל״ז בעיקר נטילת ידים ביוה״כ וז״ל כלל זה יהיה מסור בידכם כל שאינו מכוין להנאת רחיצה אפילו שאין בו אלא משום הטן לקראת אלקיך מותרת וזו הסברא היותר נכונה עכ״ל]. מ״מ נראה שהמנהג בשאר ימות השנה הוא מנהג מיוסד על דברי הרמב״ם ואביו ז״ל וזולתו ממורי הוראה.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

 

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה 2 -בגיל הבינה

ב. כשאין כהנים בבית הכנסת והש״ץ אומר פרשת ברכת כהנים, היו הצבור עונים כיה״ר אחרי כל פסוק ועיין בספר יכין ובועז סי׳ כ״ה שהביא מהגאון שלא היה אומר ומי שאומר אמן אין מונעין אותו, ועי׳ בס׳ נתיבי עם סי׳ קכ׳׳ז דמצד הדין אסור לענות אמן.

ג. כשאין כהנים הש״ץ היה ממשיך פרשת ברכת כהנים עם הפסוק ושמו את שמי וגו׳ עד ואני אברכם כדעת הש״ע או״ח סי׳ קכ״ז ס״ב והרמב״ם והסמ״ג והרוק״ח ורבינו סעדיה ה״ד הרב שערי תפלה דל״ד ע״א.

ד. כשיש שני כהנים או יותר מתחילין הכהנים במלת יברכך גם בלי שיקרא אותה הש״ץ, כדעת הש״ע סי׳ קכ״ה סי״ג, ורק כשיש כהן אחד הש״ץ מקריא גם יברכך כדעת מהר״ם מינץ סי׳ י״ב והר״ז אות כ״א. ועיין בספר נתיבי עם שם, וע״ע בס׳ כף החיים שם ס״ק פ״ג.

ה.   כהן רוק לא היה נושא כפיו, ומתחיל לישא כפיו רק ביום הראשון לחתונתו כסברת הרמ״א בסי׳ קכ״ח סמ״ד והוא מנהג בני בבל ועיין ביש״ש סוף בב״ק בקונט׳ לקוטי

מנהגים. ועיי׳ בזוה״ק במדבר קמ״ה ע״ב שכתב שאין השכינה שורה על רוק ועיי׳ בשו׳׳ת הרשב״א ח׳׳א סי׳ פ״ה שב׳ שחומרא זו אין לה מקום בתלמוד.

ו. הכהנים היו נושאים כפיהם גם במקום שאין ס״ת כשהיו מתפללין בבית ביום הברית וביום החופה בבית החתן לפני סידור הקדושין, ודלא כמו שנסתפק בשיירי כנה״ג סי׳ אות א׳ אלא כמ״ש הא״ר אות ב׳ והפר״ח אות יו״ד ועיין להכפ״א בסי׳ קכ״ח אות ב׳.

תחנון ונפילת אפים

א. חסידים ואנשי מעשה היו מטים עצמן על צד שמאל בנפילת אפים כמנהג שהזכיר מרן בסי׳ קל״א ס״א ועיין כה״ח שם סק״ל ונתיבי עם שם.

ב. אחרי התקופה — כששים יום אחרי חג הסוכות ביום שמתחילין ברד עלינו כמנהג חו״ל לא היינו אומרים תחנון, וכן היה מנהג עיר ג׳ירבא. וע״ש שכתב הטעם ע״פ מ״ש במס׳ תענית דף ח ע״ב גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות.

ג. נהגו שלא להגיד תחנון בביהכ״ן כשיש בר מצוה ועיי׳ בספר ציץ אליעזר חי׳׳א סי׳ י״ז שהביא מה שכתב בספר משפטי עוזיאל חאו״ח מהדו״ת סי׳ י״א שדבר זה שלא לומר תחנון ביום בר מצוה, אין לו יסוד בדברי הפוס׳ הראשונים והאחרונים וכו׳ ובס׳ נהר מצרים כתב שמנהג עיה״ק ירושלים שאין נופלים ביום שיש בו בר מצוה וכתב, על זה מנהג ישראל תורה, ועיי׳ בס׳ מים חיים למהר״י משאש ז״ל סי׳ כ״ב שהשוה הבר מצוה לחתנים וברית מילה שהביא מור״ם בסי׳ קל״ה ס״א. וכתב וז״ל דה״ה בר מצוד. נמי דמאי שנא וכן נתפשט המנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנון לכבוד בר מצוה כמו לכבוד החתן ובעל ברית יעו׳׳ש, והרב ציץ אליעזר שם כתב דאין לאדם לנטוש מנהג אבותיו בזה. ואחרי כן מצאתי בזוהר חדש פ׳ בראשית שחובה על הצדיקים לשמוח ביום בר מצוד, כיום כניסה לחופה.

ד. בענין תחנון בחדש סיון לא היו אומרים עד י״ד בסיון וי״ד בכלל דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה ובחו״ל שיש ספיקא דיומא גם יום י״ד בכלל, עי׳ בספר אליה רבה סי׳ תצ״ד ובס׳ עיקרי הד״ט או״ח סי׳ ד׳ אות מ״ד, ועיי׳ בספר ויאמר יצחק בלקו״ד הלכות תפילה אות כ״ה ואות כ״ו.

ה.   נהגו שלא ליפול על פניהם מיום שאחרי כפור עד ר״ח מרחשון ועי׳ לג״ע החיד״א בספרו חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ה שאלה ב׳ שכ׳ שכן מנהג ירושלים ואין לתמוה על מנהג זה באתריה דמה ז״ל וזה שלא כדעתו יעו״ש שהאריך.

קריאת התורה

א. מנהגינו מי שמכניס ספר תורה לבית הכנסת מתנה שלא יחול עליו שם הקדש, וכל שלא כתב התנאי בעדים איהו אפסד אנפשיה ואמרינן דלשם הקדש הניחו בבית הכנסת ולא מצי הוא עצמו וכ״ש יורשיו להוציאה מאותה בית הכנסת אבני שיש ח״א סי׳ נייד.

ב. נהגו לצרף למנין ג׳ בעלית ס״ת בשני וחמישי ביום שמתחנן־למצות תפלין, גם אם לא הגיע לי״ג שנה (רוב המתחנכים היו פחות מי״ג שנה) ובספר מנחת העומר או״ח סי׳ ז׳ הדפסתי מה ששמעתי משמו של הרב עמור אביטבול ז״ל שהביא סמוכות למנהג זה ומ״ש הוא עצמו מן הצד בספר ערך השולחן משם שו"ת מהר״ם ב״ב, והרשב״ץ בספר חוט המשולש, והיא דעת הרמב״ם ז״ל, יעו״ש, וכעת יצא לאור הספר ״לפי ספרי״ לאחד מרבני דורו של הרעמ״א ז״ל וכתב במערכת ב׳ אות כ״ח וז״ל נהירנא כד הוינא טליא כשהיה השד״ר הרב כמוהר״ר רפאל הלוי זצוק״ל, ואירע ביום ב׳ היה שנתחנך בן קטן למצות תפילין, ועלה לס״ת שלישי כאשר המנהג עד השתא, וקרא תגר על המנהג שהוא הפך דעת מרן ז״ל ולא ענו אותו דבר, ומרן מלכא כמוהר״ר עמור אביטבול זצוק״ל, חפש ומצא תשובת כמהר״א טואה זצוק״ל שהביא דעת הרשב״ץ ז״ל דס״ל דקטן עולה לכל מנין, וז״ל בספר חו״ה שאלה ל״א, ועל מה ששאלת אם קטן עולה למנין ג' או אינו עולה רק למנין ז', גם כאן אירע מעשה בקטן פחות מי״ג וכוי, ועוד שהרמב״ם ז״ל כתב, קטן היודע לקרות עולה ממנין הקרואים הוא עולה למנין בין שהם ז׳ או ג׳, וכן כתבו הגמ״י בפירוש דקטן עולה למנין ג׳. אח״ך מצאתי לא״ז הרשב״ץ ז״ל שכתב בתיקון החזנים שעשה וז״ל קטן עולה בין למנין ז׳ בין למנין ג' ואמרתי זה לאותם שגמגמו ולא ענו עוד עכ״ד ע״ש, וכן משמע בשו"ת מהר״ם ב״ב ז״ל סי׳ ק״ה וז״ל ופירש רבעו שמחה זצ״ל לאו דוקא למנין ז׳ אלא אפילו למנין ג׳ וכו׳ ע״ש עכ״ל.

ג. העולה בתורה לא היה הופך פניו מהס״ת בשעת הברכה, עיין להב״ח בסי׳ קל״ט שכתב וז״ל ולפי ענ״ד הגון שיהיה פתוח בשעת ברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל דכך היא דעת הפוס׳ והגאונים המפורסמים וכן אני נוהג. ושכן היה נוהג השכנה״ג הגהב״י אות יו״ד ועיין הבאה׳׳ט סי׳ קל״ט סק״ז, וכמ״ש מהריק״ש סי׳ ק״ל, וע״ע להרב דרך ישרה שכתב כי הכל יודעים שאין ברכות כתובות בתורה.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה - מסמך

ד. לכהן או לעולה ראשון לקרוא בתורה, הש״ץ או בעל קורא היה אומר פסוקים הללו, כהן (ראשון) קרב וכהן (וקרא) תורת ה׳ תמימה משיבת נפש * עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצוה ה׳ ברה מאירת עינים האל תמים דרכו אמרת ה׳ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו.

[1] פסוק זה נזכר במס׳ סופרים פי״ד שאומרים אותו בשעת שמגביה הס״ת להראות לעם.

ה. הגירסא בברכת התורה — אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת, כמו שהביא הנוסחת הזאת הרב דבר אמת דמ״ד אות נ״ו והרב חסד לאלפים ועיין בספר תורת השלמים סי׳ כ״ב אות ז׳ ועיין עוד בס' שמח נפש שכתב שכ״ד רב עמרם גאון והר״מ ז״ל.

ו. העולה לס״ת פותח בפסוק ה׳ (השם) עמכם והש״ץ עונה יברכך ה׳ (השם) ולא מזכירין את שם ה׳ כקריאתו וכ״כ בספר תורת השלמים סימן כ״ב אות ו׳ וכ״כ הרב ספר חיים סי׳ ד׳ אות א׳ ויאמר השם עמכם ולא יזכיר שם המפורש.

ז. נהגו שקודם שמברך העולה ברכה אחרונה לקריאת התורה לומר ״אמת תורתינו הקדושה״ ולא מיחו בידם חכמים. ועיי׳ לג״ע הראש״ל בספר יביע אומר ח״א סי׳ ט׳ שאין למחות ביד האומרים שיש להם על מה שיסמוכו יע״ש.

ח. בשבת שבתוך ז׳ ימי החופה עולין כל הקרובין לס״ת לכבוד החתן ולבסוף עולה החתן וקורין לו בסדר היום ואח״כ קורין לפניו מן החומש פרשת ואברהם זקן הש״ץ קורא הפסוק ואחד מהקהל קורא התרגום של אותו פסוק ומפרידין בין פסוק לפסוק בשירים מיוחדים עיין באוסף התעודות שבספר ״קהלת צפרו״ כרך ב, מס׳ 634 וזהו ג״כ מנהג ירושלים וכמ״ש הרב תיקוני יששכר, והרב יד אהרן במהדו״ב בסי׳ רפ״ב ועיי׳ בספר נתיבי עם סי׳.קלח ועיי׳ בספר חיים סי׳ ז׳ אות י״ד שכתב הטעם על קריאת פרשה זו לחתן להזכיר העם שיזהר בנשואיו ושלא יקח אשה לשם יופי שהרי הכתוב אומר שקר החן והבל היופי ולא לשם ממון כי הממון עשה יעשה לו כנפים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר מהם לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו ע״כ. וע״ע שם אות טו״ב שהזכיר את מנהגינו בשם ערי המערב שאין מוציאין ס״ת אחר; ועיין בספר לפי ספרי לאחד מרבני אתרין מהר״י אג׳ייני ז״ל ערך חתן אות ק״ס שכתב ומנהגינו הוא להעלות החתן בפרשת השבוע ואח״ך קורא הש״ץ פרשת ואברהם זקן בחומש ומתרגם המתרגם כל מקרא ומקרא וזכר שני המנהגים האלו הביאם הרשב״ץ בח״ב סי׳ ט״ל וכתב על המנהג שלנו שהוא נכון.

ט. מנהגינו לעמוד כל הצבור בקריאה בס״ת כל פעם שאומרים עשרת הדברות, ואע״פ שהרמב״ם ז״ל בתשובה כתב כי ראוי למנוע מנהג זה, בהיות שמגיע הפסד לאמונה שיבואו לחשוב שיש לתורה יתרון קצתה על קצתה יעו״ש מ״מ הרבה פוסקים אישרו וקיימו המנהג הזה, ויישבו דברי הרמב״ם, ועיין להרב ישכיל עבדי שהאריך בזה בח״ב סימן א׳ ובחלק ז׳ סימן א׳ והביא סמוכות למנהג זה ובספר לדוד אמת סימן ז׳ אות ה׳ כתב וז״ל אם כל הצבור עומדים בעת קריאת יו״ד הדברות אינו נכון וכו׳ אמנם יש מקומות שפשט המנהג שכל הקהל עומדים ע״כ ועיין קול סיני אייר סיון תשל״א. ועיין בספר הליכות שהזכיר מנהגנו זה והביא לו סמוכות מדברי מרן החיד״א ז״ל בס׳ טוב עין. יעו״ש שהאריך ליישב דעת הרמב״ם ז״ל בתשובה. ועיין בס׳ טוב עין לד,גאון חיד״א סי׳ יי׳א שכתב כיון דבשעה זו קוראין גם חלק משאר התורה לית לן בה דמוכה שהכל אמת אלא שעומדין כאן לפי שפרשה זו יסוד לכל התורה. ושוב ראיתי בספר פחד יצחק בערך עשרת הדברות שכתב וז״ל ועיין דבר שמואל תשו׳ רע״ו דמחזיק המנהג במקום שנהגו לקום בשעת קריאת עשרת הדברות ושלש עשרה מדות דיש רמז לדבר ויתיצבו בתחתית ההר, עכ״ל.

י. מנהגנו שאחרי קריאת הקללות שבפ' בחקותי ושבמשנה תורה, כל הקהל אומרים בניגון וטעמי ספר משלי, את הפסוקים מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכח וכאב את בן ירצה, ולמוכחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, ועיין להגאון מהר״ח פאלאג׳י ז״ל סימן ט״ז אות ג״ל שהזכיר מנהג קצת פסוקים מאלו וכתב שחזרו ובטלום, משום שכשעושים איזה שנוי לעולה הוא מקפיד וימנעו אנשים מלעלות בפרשת הקללות. ועיי׳ בספר ליצחק ריח לרב מרבני עיר פאס בליקו״ד או״ח אות קוף קריאת התורה שהזכיר מנהג זה וסדר פסוקים אלו וסיים וקוראים התוכחות בקול נמוך.

יא. כשהיו גומרין בקריאת התורה חומש מחמשת החומשים היו כל הקהל אחרי הקריאה לעולה משלים, עונים ואומרים חזק חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳ ועיי׳ להרב ליצ״ר בלקו״ד אות קוף ס״ה.

ברכות

א. נוהגים לענות ב״ה וב״ש גם על ברכה שיוצאים בה י״ח כדעת הרא״ש והמעש״ר ה״ד בהלכות ברכות פ״א הי״א כתב וז״ל והסברא והמנהג הם עמודי הוראה שהרי בכל תפוצות ישראל כשהש״ץ מברך להוציא הרבים י״ח ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכד כל הקהל עונים ב״ה וב״ש וא״כ בואו ונאמר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל לא יצא י״ח בברכות אלו מעולם וכו' וידוע דגדול המנהג עכ״ל ה״ד הרב לפי ספרי ערך ברכה אות קל״א וע״ע בס׳ נתיבי עם סי׳ קסז שהביא משם הרבה מגדולי הפוס׳ כמנהגנו וזהו מנהג ירושלים ועיין בספר שערי תשובה סי׳ רי״ג ודגול מרבבה שם.

ב. בסעודות מצוה היו נוהגים לטבול הכאע״ך (מזונות) בט׳ה ולא חששו לדבר שטבולו במשקה שצריך נטילה כיון שלא מטבל רק ראש הכאע״ך ואין הידים נוגעות במשקה, וגם המשקה הוא מבושל, דתרי חומרי לא עבדינן, וגם החתיכה הנשארת בין ראשי אצבעותיו הנוגעים במשקה לא היה חשש כיון שהיא פחותה מכזית ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ קנה, שהביא סמוכות למנהג זה כמ״ש. ועיין בספר שער אשר או״ח סי׳ י״ב שהאריך בענין אם צריך נטילה בפחות ממית לדבר שטבולו במשקה, והביא דעת המט״י והשיו״ב והרשב״ץ בס׳ יבין שמועה שהקילו, ולהלכה נקטינן כדעת מרן והרבה פוס׳ דצריך נטילה אף על פחות מכזית יעו״ש וע״ע בספר גו״ר כלל א׳ סי׳ ל״ז באוכל דבר שטבולו במשקה על ידי מזלג או כף שכתב וז״ל כללא דמלתא כיון דלא חמירא נטילה זו וכו׳ יש להקל בה וכו׳ וכל שכן שאין אנו מהרין מלטמאת עצמינו וכו׳ ואם כן בעילה כל דהו מצינא למדחי הך נטילה ולו יהיה שהדבר תלוי במחלוקת נקטינן כדברי המקל עכ״ל.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

ג. על הכוסכוס שהיו עושים אותו מסלת וקמח (ואין מגבילין אותו כדרך הפת) כזרע גד דק ככפור ומתבשל על ידי אדים היו מברכין עליו במ״מ ומע״ג ועיין בס׳ פקודת אלעזר סי׳ קמ״ח שהביא משם המשד״ר כמנהגנו ועיין שם בספר המשד״ר מהר״ש אלפסי או״ח סי׳ קס״ח.

ד.   האוכל פת הבאה בכסנין עם טא״י נוהגין לברך תחילה שהכל על הטא׳י שעל הרוב אין דרך ללפת בו את הפת ולא הו״ל כעיקר וטפל שמברך על העיקר ופוטר הטפל (ישמח לבב או״ח סי׳ ה׳ אות ז׳).

ה. מנהגינו בנוסח ברכת על המחיה לחתום על המחיה ועל הכלכלה כגרסת רבינו הטור והלבוש סי׳ ר״ח וזה נגד נוסחת הרבה פוסקים והרי״ף והרמב״ם ומר״ז ז״ל (שם אות ט״ז, ודף מ״א ע״ג) ועיין בס׳ פקודת אלעזר סי׳ ר״ח שהאריך בזה.

ו. בברכת המזון הזן ברחמיו את הכל וזה היפך ממה שכתב התוי״ט בברכות פ״ז מ״ג.

ז. בשתית קפה חם לא היו מברכין ברכה אחרונה, כי א״א שלא ישהא בשתיה מתחילה וע״ס יותר מכדי שתית רביעית ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ ד״י מה שהאריך בזה, ועיין בשו״ת בית יהודה חא״ח סי׳ ז׳ שפסק שלא לברך, ועיין לחרב כפ״ה סי׳ ר״ד אות מ׳ שהביא מהברכ״י שגם אלו שמניחין עד שיצטנן בטלה דעתם וא״צ לברך יעו״ש בספר כפ״ה שם מה שהאריך בזה. וע״ע באה״ט סי׳ ר״ד סקי״ב וש׳׳ת שם סק״ה משם בתי כהונה שהאנשים שמנחים להצטנן לא עשו ולא כלום לפי שאין דרך לשתותם צוננים יעו״ש. וע״ע בשו״ת שבסוף ספר מים חיים להפר״ח סי׳ א׳ שפסק שאין לברך ברכה אחרונה על הקאווי.

ח. לפעמים היו אחדים שענו אמן בסיום ברכת בורא נפשות רבות של עצמן ועיין ב״י או״ח סי׳ רט״ו ואנצקלופדיה תלמודית ערך אמן.

ט. הודאה לחולה ונתרפא

 נשמח כל חי ע״ס ישתבח

ארוממך ה׳ כי דלתני ע״ס

 הלל הגדול מתחילה וע״ס

י. בברכת הגומל נהגו להקדים הפסוקים הללויה אודה ה׳ בכל לבב בסוד ישרים ועדה הודו לה׳ כי טוב כל״ח יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ועיי׳ בספר חיים סי׳ כ״ו, אות י״ד.

יא. מי שקנה ס״ת חדש היה מברך שהחיינו בשעת עלייתו הראשונה לס״ת והמדקדקין היו לובשים באותה שעה בגד חדש., ועיין להרב בית יהודה חיו״ד סי׳ כ״ג וה״ד הרב די השיב סי׳ מ״ג ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ רכ״ג.

יב. ברכת החמה. באוסף תעודות כ״י שתחת ידי מצאתי כתוב נוסח ברכת החמה לפני מאה שנה בערך.

הרואה חמה בתקופתה והוא מכ״ח שנה לכ״ח שנה והתקופה בתחילת ליל ד׳ כשרואה אותה יום ד׳ בבקר יברך ברוך וכו׳ עושה מעשה בראשית שאז היא עומדת בנקודה שהיתר. בתהילת התלותה ברקיע במעשה בראשית ומהרי״ל צווה להכריז מבערב שלמחר יזהר כל אדם כשרואה הנץ החמה לברך וכו', וכ״כ הרמ״ע בסדר אלפסי זוטא לברך עם הנץ החמה, והרב משאת בנימין כתב שנהגו לברך ברכה זו יחד רוב הקהל או כולם בצאתם מבה״כ אחר תפלת השחר, וכ״כ דבר משה ז״ל והרב יעב׳׳ץ ז״ל בסוף פרושו לסדר עולם כתב יפה לנהוג הקהל כן משום ברוב עם הדרת מלך וכמו שנהגו בברכת הלבנה ע״כ.

ובמחנה קדש ליוורנו יע״א כן עשו מעשה בשנת התקמ״ד ביום כ״ט ניסן קמו רוב הקהל קודם הנץ החמה והתפללו תפילת השחר ואח״ך יצאו השדה וברכו ברכה זו בסדר נאד. ונכון.

והרי לפניך פסוקים

כי שמש ומגן ה׳ אלהים חן וכבוד יתן ה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

 יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים.

 הודינו לך אלהים הודינו וקרוב שמך ספרו נפלאותיך

וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק.

הגידו השמים צדקו וראו כל העמים כבודו.

ואח״ך אומרים

הללויה הללו את ה׳ מן השמים וגו׳ עד חק נתן ולא יעבור.

ואוז״ך יברכו

ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם עושר מעשה בראשית מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל וגו׳ שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגוי.

ואח״ך אומרים

תנו רבנן הרואה המה בתקופתה אומר ברוך עושה בראשית ואימת הוי אמר אביי כל כ״ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי דאורתא דתלת נהגי ארבע.

תפילת ערבית

א.לפני ערבית היו נוהגים לומר מזמור לדוד ה׳ אורי וישעי וכוי ובר״ח ברכי נפשי וכו׳ הריא״ז הובאו דבריו בספר שלה״ג פ״ק דברכות שנהגו כן משום הא דתניא בפ״ק דברכות וז״ל אדם בא מן השדה בערב ילך לבית הכנסת או לבית המדרש אם רגיל לקראת קורא לשנות שונה ואחר כך קורא קריאת שמע.

ב.   לפני מעריב מתחילין במזמור לדוד ה׳ אורי וישעי ואח״ך אומרים קוה וכו׳ אין כאלוהינו וכו׳ ותנא דבי אליהו, מנהג זה הזכירו בספר הליכות שבא סי׳ יו״ד ושם הביא טעמו של דבר, ע״פ מ״ש גאון עוזינו החיד״א ז״ל בס׳ מורה באצבע שאדם יכול לצאת ידי חובת מצוה והגית בו יומם ולילה במה שיקבע עת ללמוד בבקר אחר שחרית ובערב אחר תפילת ערבית ולכן באו הראשונים לתקן השיעור הזה על אמירת הפסוקים קוה וכו׳ ותנא דבי אליהו ולהיות שסיום המזמור לדוד ה׳ אורי וישעי קוה אל ה׳ לזה אומרים קוה ואין כאלהינו ע״ש.

ג. במעריב אחרי ברכת השכבנו נהגנו לומר וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלהים וגו׳ ואח״ך אומרים מזמור לדוד הבו שיש בו י״ח אזכרות והוא כנגד הברכה מפסוקים מלוקטים שמתחילין ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן שנתקנה בימי הגאונים, לדעת רש״י ז״ל תקנוה אנשי בבל מפני שיש בה י״ח אזכרות סידור רש״י סי׳ תכ׳׳ח. ולדעת הר״ן ברכות ג׳ ב׳ כשהיתה תפילת ערבית רשות אמרו פסוקים אלו י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות ויראו עינינו ויצאו ונשאר מנהג זה גם אחרי שקבעו לערבית חובה, ועיין באורך בספר אוצר דינים ומנהגים עמוד 52.

ד. ואחרי מזמור לדוד הבו וגו׳ אומרים ברכת יראו עינינו, והיא תקנת קדמונים והביאוה התוס׳ ברכות דף ד׳ ע״ב. וכתב הב״י באו״ח סי׳ רל״ו דהכל מעין גאולה, וכתב שם דנתקנה אחר כך כשהיו מתפללין בשדות, ועיי׳ בספר לפי ספרי במע׳ תיו אות קל׳׳ה שכתב ולא ראיתי אומרים אותה כי אם במערב הפנימי. ואומרים בברכתה המלך בכבודו אל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו ומילת תמיד נמשכת לעיל ותי׳ ימלוך התחלת ענין אחר כמ״ש א״ר סי׳ רס״ו ועיין להפרישה או״ח שם, והמג״א שם כתב שהיא נמשכת למטה ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. שוב בא לידי הספר יחוה דעת הנד״מ לידידי הרב מהרי״צ חזן שהאריך בזה בסי׳ כ׳.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

 

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה - מסמך

ה.                                 בתפילת מעריב של לילי ימים טובים אומרים רק הפסוק אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם ולא יותר. ועיין לרבינו הטור או״ח סי׳ רס״ז לענין אמירת ושמרו בנ״י וכו׳ ועיין להכנה״ג בסי׳ תפ״ז.

ו.                                  בליל מוצ״ש אומרים מזמור לדוד ברוך ה׳ צורי בניגון הידוע בכל תפוצות ישראל, וכמ״ש הרב כרך של רומי סי׳ א׳ וז״ל ואומרים שלא נשאר לנו (מהנגונים של שירי דוד המע״ה) כי אם ניגון לדוד ברוך ה׳ צורי דוקא מתרי טעמי חדא משום שהוא קול ממהר ומתגבר כקול שירי המלחמות ממש, וזאת שנית והוא פלאות שכל ישראל בכל מקום שהם האסיים והאפריקאים והארופיים כולם משתווים בנגון מזמור זה וכו', ואני שסבבתי כמעט בכל חלק וחלק וכו׳ ממדינות גדולות וכו׳ דקדקתי בזה וראיתיהו אמת וכו׳ עכ״ל.

ז.                                 במקומינו נהגו לומר פטום הקטורת בליל מוצאי שבת אחרי שחשכה, ורבים מתלמידי חכמים עוברים ושבים המה ראו כן תמהו ולא היה מענה בפיהם רק מנהג אבותינו בידינו, אחרי כן בהגלות ספר מדרש תלפיות להרב המקובל כמוהר״ר אליהו הכהן האיתמרי זצוק״ל ושם כתב וראיתי בספר ההבדלה למוצאי שבת צו לצו לקרות פטום הקטורת וכו׳ כי מסוגלת היא לכמה ענינים ע׳׳ש ומעתה אם אומרים אותה ואין כוונתם במקום הקטרת אלא להגין ולהצלחה לית לן בה אם אומרים אותה בלילה, כ״כ הרב מארי דאתרין מהרח״י אג׳ייני בספרו לפי ספרי ערך ק׳ אות מ׳. ועיין בספר הליכות שבא שהזכיר מנהג זה והביא המקור מספר סה״ג להרד״א בדף קצ״א שהביא המנהג הזה משם אבן הירחי שבפרובנציא נהגו לומר אחר הפסוקים של הבדלה אין כאלהינו וכו׳ ופטום הקטורת והטעם למען נתעשר ונצליח בדרכיו יע״ש שהאריך במעלת הקטורת ואמירתה.

ח.   בתפילת מעריב של מוצאי שבת, אומרים בברכת אתה חונן אתה אמרת להבדיל בין קדש לחול וכו׳ ולא מקדימין לזה הנוסח ״אתה חוננתנו מדע והשכל״ כי נוהגים כנוסחת האבודרהם בתפלת ערבית של מוצאי שבת שכתב וז״ל ואומר אתה אמרת להבדיל בין קדש להול וכו', שוב העירני הרב הגדול מו״ה מנצור בן.שמעון שליט״א לעיין בב״י או״ח סי׳ רצ״ד ובכנה״ג שם. והנה רבנו הב״י הביא משם אורחות חיים שאין מתחילין באתה חוננתנו לפי שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו אלא טועה, (כלומר שבמקום ברכת אתה חונן יגיד אתה חוננתנו וזה יכלול ברכת אתה חונן והבדלה, כי זה משנה ממטבע וכו') אלא מתחיל אתה חונן עד וחננו מאתך ומתחיל אתה הבדלת בין קודש לחול, וכ״כ הרמב״ם בסדור ר״ע ע״כ (או״ח) והעולם נוהגין לומר אתה חוננתנו, שאין זה נקרא שנוי מטבע שהכל ענין א׳ הוא עכ״ל רבינו הב״י. וע״ש להב״ח שרצה לפרש שכוונת הב״י שמנהג העולם שאין אומרים אתה חונן כל עיקר אלא אתה חוננתנו ושהמהרש״ל ורבינו מנחם ומהר״י פולק כתבו דטועין האומרים אתה חוננתנו ואתה חונן, יעו״ש שהאריך. אשר מכל זה נראה בכדי שלא ליכנס בסלע מחלוקת זו תקנו הראשונים שבתוך ברכת אתה חונן מתחיל אתה אמרת להבדיל ואין כאן לא שנוי מטבע ולא כפל לשון, בפרט שכן הנוסח כהרד״א כמש״ל.

ט. נהגו שלא להגיד ויהי נועם בליל מוצ׳׳ש, אם חל יום טוב באמצע השבוע. וכשחל יום טוב בשבת אומרים ויהי נועם במוצ״ש שלפניו וגם כשחל ערב פסח בע״ש שהעיקר תלוי בששת ימי החול ועיי׳ שאילת יעבץ סי׳ י״ט ושע״ת סי׳ רצ״ה סק״ב ועיי׳ ויאמר יצחק ח״א בלקו״ד הלכות פסה.

שבת

א. הרב אבני שיש (מרבני צפרו) בקונטריס התקנות דף צ״א ע״ב כתב וז״ל: הכירות שלנו שיש בהם מקום לשפיתת קדירה אחת הרי הן ככופח וא״כ לאו שפיר עבדי בארצות הללו שמניחין הקדירה על האש עד זמן סעודה בלילה אלא שצריכים הם להסירה קודם ברכה כל יראי השם וחושבי שמו ולשאר העם נ״ל דמוטב יהיו שוגגים דאפשר דמימי קדם נהגו ע״פ הפוסקים כחנניה שהיא הי״א שהביא מר״ן וכתב הרא״ש ובשביל שרבו הדעות בההיא פסקא וישראל אדוקים במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר. הנח להם במנהג שנהגו ע׳׳פ הפוסקים כחנניה.

ב. היינו נוהגים שמוליכין קדירת החמין של שבת לתנור של גוי וישראל הממונה מן הקהל להשגיח על הדבר הזה מניחה במקום הראוי להתבשל והגוי מכניסה לפנים ואין פוצה פה ומצפצף כדברי הרדב״ז ז״ל ח״א סי׳ ס״ג ודלא כהפר״ח יו״ד סי׳ קי״ג סקי״ד שאין סגירת התנור ולא הדלקת אש מעלה ומורדת אלא דוקא ההנחה ובמקום שיכול להתבשל.

ג. בענין תבשיל בליל שבת שמצטמק ויפה לו נהגו להקל כסברת חנניה והיא הסברא האחרונה שהביא מרן בסי׳ רנ״ג, וחסידים ואנשי מעשה נהגו לשים חתיכה חיה בתבשיל סמוך להדלקת הנרות כדעת מרן המחבר שם.

ד. נהגו להתיר הדייסות המובאות לגוי בעל התנור לפעמים בערב שבת והוא טרוד באפיית הפת ולא מכניסם לתנור רק אחרי שקדש היום בפרט בימי החורף שהיום קצר וחכמי הדור העלימו עין כיון שיש להם על מה שיסמוכו דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד (מ׳׳א ישמח לבב ד ט׳ א׳).

ה. נוהגות היו הנשים לטבול בליל שבת גם אם הטבילה לא בזמנה. כיון שהיו מסתירות את טבילתן מן בני הבית ומאחרות הטבילה עד ליל שבת ואומרת שהולכות למרחץ לרחוץ עצמן בשביל שבת. ועיין להרב פחד יצחק ערך טבילה. שכתב שישנם המאחרות לליל שבת לקיים מצות נדה הלה והדלקת הנר, והביא שם ממה ששמע שהרב בעל באר עשק כשהיה בא מהדרך בערב שבת היה מסדר לאשתו שתטבול אפילו אם אירע טבילתה קודם לכן יעו״ש. ועיין לרבינו הב״י בסי׳ קצ״ז הביא כמה פוסקים המחמירים בזה.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

ו. המנהג כר״ת בענין בין השמשות והוא כרביע שעה לפני שקיעת החמה וכדעת מר״ן דנוהגים כוותיה בכל דיני התורה בין להקל בין להחמיר ודיני שבת בכלל וכשיראה ג׳ ככבים בהיות הרקיע מזהיר יחשוב רביע שעה משעות זמניות לאחור והוא זמן ביה״ש האמתי והכל עוסקין במלאכה אחרי השקיעה הא׳ (שהיא סברת הגאונים) ולא מתפללין מעריב עד קריאת למג׳רב (מ״א הרב ישמח לבב די׳׳ב ע״ד).

ז. סדר עירובי חצרות ושיתופי מבואות (בכ״י אבא מארי ז׳׳ל והיה העירוב ממצות, תלוי בקיר בית הכנסת מפסה לפסח).

יקח פת שיעור שמנה בצים ויזכה אותו על ידי אחר ויאמר לו נוסח זה: זכה בעירוב זה בעדי ובעד ב״ב, ובעדך ובעד ב״ב ובעד כל אחינו בנ״י הדרים עמנו בעיר הזאת בכל מקום שהם ושיבואו לדור ולהסתופף בעיר הזאת מפסה זה עד חג הפסח ש״ש הבאה, שיסמכו לטלטל על ידו מרשות לרשות בכל שבתות השנה וימים טובים.

בעת שנותן העירוב ביד הזוכה טרם יצא מתח״י, יברך על מצות עירוב, וימסרנו ביד הזוכה ויגביהנו הזוכה למעלה טפח, ויקחנו מידו ויאמר המזכה. בדין עירובא יהי שרי לן לטלטולי לאפוקי ולעיולי מבית לבית ומבתים לחצר, ומחצר לבתים, ומבתים לבור, ומבור לבתים, ומחצר לגג, ומגג לגג, ומתחתית לעלית, ומעלית לתחתית, ומזוית לזוית, ומחצירות למבואות, וממבואות לחצירות, וממבוי למבוי, וממבוי לפונדק ולנהר ולפורני, ומהם למבוי ומרשות לרשות לכל המבואות והחצרות והבתים והרשויות שבעיר הזאת מהומת העיר לפנים, לכל מאי דצריך בכל שבתות השנה וימים טובים, לני ולכל הדרים בעיר הזאת, ולכל המתוספים והמסתופפים עמנו מכאן ולהבא מפסה זה עד פסח ש״ש הבאה שיבוא עלינו לשלם בעזרת השי״ת.

מה שמוזכר למעלה פת שיעור ח׳ בצים לחומרא כדעת הי״א שהביא המחבר בסי׳ שס׳׳ח. הרב עם ועד הקהלה היו קונים רשות ממושל העיר כמ״ש המחבר בסי׳ שצ״א. והעיר הלתה מוקפת חומה סביב כנודע.

ח.                                 בענין קיפול הטלית בשבת המדקדקין לא היו מקפלין אותו אך נזהרין לקפלו במוצ״ש קודם ההבדלה, וכמ״ש מדרש תלפיות דקי״ח ע״ג וקשל״ה דף צ׳ ע״ג ה״ד הרב שערי תפלה ד״צ ע״ב, ואחרי כן מביאים אותו לבית ואין זה הכנה משבת לחול דההבאה לא נקראת הכנה עיי׳ היי״א כלל וע״ע נתיבי עם סי׳ ש״ב שהמנהג פשוט בא״י לקפל הטלית בשבת.

ט.                                 בליל שבת לפני מעריב אחרי שיר השירים נהגו לומר ששה מזמורים נגד ששת ימי המעשה והפיוט לך דודי אומרים אותו מרו״ס ועיין נתיבי עם סי׳ רס״ז.

י. משנת במה מדליקין במעריב של שבת היינו אומרים בין מזמור לדוד לבין לכה דודי, וכמו שכ״כ הרב חיד״א בספר ברית עולם, והגאון יעב״ץ אבן צור נקד במה מדליקין ובמה אין מדליקין.

יא. ברכה מעין שבע במעריב של ליל שבת, לא היינו אומרים רק בבית הכנסת, אך בבית שאין בו ס״ת לא אומרים, וכמ״ש המחבר באו״ח סי׳ רס״ח סי׳ ועיי׳ כפ״ה שם ס״ק מ״ז וס״ק ן׳ משם השכנה״ג הגהב״י אות ט׳ שבמקום שאינו בהכ״נ קבוע בס״ת אין אומרים אותה, ועיין בספר נתיבי עם שם שהמנהג בירושלים לאמרה בכל מקום, גם במקום שאין שם ס״ת.

יב. בשבת לא היינו נוהגים לומר פרשת העקידה, וכ״כ הרב נגרין בספר היראה, וכך היה מנהגו של הגאון יעב״ץ בבית כנסת שלו בעיר פאס. ועיין בספר אור צדיקים ממהר״ם פאפאראש שאין אומרים פרשת העקדה בשבת ויו״ט ור״ה כי סגולת העקדה להמתיק הדינים ובשבת ויו״ט ור״ח אין לעורר דינים.

יג. נהגנו לומר בשבת קודש בתפלת שחרית קודם ב״ש השיר יגדל ועיי׳ להגאון בעל תוספת יו״ט בהקדמה לארחות חיים שכתב שמוסיפים במדינתו בסידורים, השיר יגדל לפני ברוך שאמר כדי להשגיר את הי״ג עקרים בפי כל בני ישראל. ועיי׳ במדרש פנחס להגאון ר׳ פנחס מקאריץ ז״ל שכ׳ דיש לאומרו בשבת אבל לא בחול יעו״ש. וע״ע להגאון בעל אורה נאמן סי׳ נ״א שכתב שבי״ג ברוך שבברכת ברוך שאמר מרומזים הי״ג עיקרים שבאני מאמין יעו״ש ולפי זה נהגו להסמיך לברוך שאמר השיר יגדל המדבר על י״ג עיקרים.

יד. הנוסח ביוצר של שבת אל אדון על כל המעשים תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש כגירסת הזוה״ק תרומה דף קל״ב.

טו. הזקן בתפילת שחרית של שבת היה מסדר מי שברך לעולים כמעשהו בחול, ועיין להלק״ט סי׳ ס״ג וע״ע להרב שאילת יעבץ סי׳ ס״ד שנתן טעם למניעת הבקשה בשבת ״משום שלא יהיה דבורך של שבת כשל הול וסיים אלא שאין כחנו יפה למחות מאחר שכבר נהגו משנים קדמוניות״, עכ״ל.

טז. כידוע שהרבה פוסקים ומהם המהרש״ל ז״ל צעקו ככרוכייא על מה שמוכרין המצוות בבתי כנסיות בשבתות ובימים טובים, דמחזי כמקה וממכר, יעויין בספרי הפוס׳ שכתבו שיש לבטל מנהג זה, וכנראה שלבטלו כליל לא יכלו כי בזה היה תלוי כל צרכי בית הכנסת ופרנסת הת״ח (עיין בספר כפ״ה סי׳ קל״ד אות כ״ט וסי׳ קל״ו אות ה׳. ובסי׳ ש״ו אות מ״ב) ולכן ראוי למעט ככל האפשר, ונהגו אצלנו למכור בשבת חוה׳׳ט סוכות ופסח כל העליות למשך כל הששה חדשים, ועיין בספר מקורי המנהגים סי׳ י״א. שוב ראיתי בספר לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ א׳ שכתב ליישב המנהג מההיא דמרן ז״ל בש׳׳ע או״ח סי׳ ש״ו ס״י חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה יעו״ש שהאריך בזה. וע״ע להמג״א שם בסי׳ ש״ו משם היש״ש פ״ה דביצה.

יז. היינו נוהגים להרבות בעולים נוספים בקריאת התורה כשיש שמחה אבי הבן או חתן בביהכ״ן וקוראים לאחד מה שקרא הראשון וזה בין בשבתות או בימים טובים. וכדעת הריב״ש ופסקה מרן בשו״ע או״ח סי׳ רפ״ב ס״ב ובב״י כתב שהעולם נהגו להתיר. וע״ע בספר מים עמוקים שאלה ס״ה מה שהאריך לקיים המנהג ודלא כהיש מפרשים שהביא הר׳׳ן בפרק הקורא יע״ש. ונהגו שהמוסיף מעלין אותו אחרי קריאת הששי ובשני וחמישי לא היו מוסיפין כלל, כפסק מרן באו״ח סי׳ קנ״ח ס״א ואם היו בב״ה שני נערים שנתחנכו למצות תפלין אומרים לכהן לצאת מבית הכנסת, עיי׳ בספר השמים החדשים דף ה׳ ע״ב וע״ג.

יח. המפטיר לא היה עושה הפסק בברכה הראשונה של ההפטרה אחרי הנאמרים באמת, לבין החתימה דכולה ברכה אחת היא, וגם הצבור לא ענו אמן או אמת ועיין בספר חיים סי׳ כ״ה אות כ״ז. ועיין להלן אות כי.

יט. המפטיר אחרי גמר קריאת ההפטרה לפני הברכות אומר הפסוק בישעיה מ״ז ה׳: גואלנו ה׳ צבאות שמו קדוש ישראל ואין זה הפסק דדמי למי שהוסיף פסוק אחר בהפטרה. וזה בקשה מאת ה׳ שיגאלנו מגזירת השמד שלזה נתקנה ההפטרה כ״כ הרב ויקרא אברהם דף קט״ו ע׳׳ד.

נהגו העם מנהגי יהודי מרוקו-רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

כ. נהגו שלא לענות אמן או אמת באמצע ברכה הראשונה של ההפטרה אחרי הנאמרים באמת רק בתשלום הברכה דהכל ברכה אחת וכדעת מהריט״ץ הבי״ד החיד״א ז״ל בספרו קשר גודל סי׳ ט׳ אות כ״ו.

כא. בשבת היינו נוהגים לומר אין כאלקינו קודם עלינו לשבה לפי שאין מתפללין שמונה עשרה בשבת ולכן להשלים החסרון אנו אומרים ד׳ פעמים אין כאלקינו וכו׳ נודה וכו׳ מי וכו׳ ר״ת אמן וכן ד׳ ברוך וכו׳ וד׳ אתה הוא וכו׳ וי״ב פעמים אמן עם שבע ברכות שבתפלה לעומת י״ט של חול ועולים לאדם לתשלום המאה ברכות עכ׳׳ל בעל חמדת ימים חלק שבת פי״ג דק״ב ע״ב וכ״כ הרב שבולי הלקט.

כב. בסעודת שבת לפעמים מפסיקין הרבה בין הקידוש לסעודה ועיין בספר גינת ורדים או״ח כלל ג׳ סי׳ ך׳ שאין לחוש. בפרט לפי מ׳׳ש הזכו״ל ח״א אות ק7 שכתב משם הרב מעם לועז בפרשת יתרו דרביעית יין של קידוש אם שותהו כולו המקדש מהני לכל הקהל וחשיב במקום סעודה אפילו לדידהו דלא שתו כלום יעו׳׳ש.

כג. הפטרות:

בפרשת שמות מפטירין דברי ירמיהו ירמיה סי׳ א׳.

בפרשת ויצא מפטירין ועמי תלואים הושע סי׳ י״א פסוק ז׳ וממשיכיו סי׳ י״ב וסי׳ י״ג עד סוף פסוק ה׳ אני ידעתך במדבר בארץ תלאובות.

פרשת אחרי מות אם מחוברת עם פרשת קדושים, במקום ואתה בן אדם התשפוט, אומרים ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם… הלדרש אותי אתם באים, יחזקאל סי׳ כ׳

פרשת אחרי מות והשנה מעוברת אומרים התשפוט באחרי מות והלדרוש בפרשת קדושים.

כשחל ר״ח בשבת אומרים השמים כסאי, ואם חל ר״ת ביום א׳ אומרים ויאמר לו יהונתן מחר חדש. ואם חל ר״ח ביום שב״ק וביום א׳ אומרים כה אמר וכו׳ השמים כסאי ואח״ך פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מתר חדש. אם חל ר״ח בשבתות תלתא דפורענותא ושבעה נדחמתא אין מפטירין הפטרת שבת ור״ח אלא ההפטרה השייכת לאותו שבת. שמעו בר״ח אב, או עניה סוערה בר״ח . : .:: אלול, כדעת מדן באו״ח סי׳ תכ״ה ס״א, ואח״ך אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון של הפטרת השמים כסאי, ואם חל ר״ח שני ימים יום שב״ק ויום א׳ אומרים גם פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת מחר חדש עיין כף החיים שם סק״י וסקי״א ובספר נתיבי עם בסי תקנ״ט, ועיין לדוד אמת סי כ״א אות כ״ג.

כד. היו נוהגים להגיד הבדלה בבית הכנסת, וזה להוציא רק מי שאינו בקי סמ״ע בח״מ סי׳ רצ״א, והמג״א בא״ח סי׳ רצ״ו סק״ט כתב עליו דלא ידע למה, והא״ר סי׳ רנ״ז סקט״ו כתב דהמס״ע ס״ל דהש״ץ אינו מוציא אלא מי שאינו בקי.

כה. בפרשת שקלים קורין פסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חדש אף שמדלגין מנביא אל נביא עיי׳ שוע׳ או״ח סי׳ קמ״ד.

ראש חודש

א.   אנשי מעשה היו נוהגים להתענות בכל ערב ר״ח וקוראים לתענית זה כפור קטן ע״פ.מ״ש המ״א סי׳ תי׳׳ז, והפר״ח כתב אנשי מעשה מתענין ומתפללין מנחה וקורין בצבור ויחל וכ״ה מנהג פראג עיין בספר עולת שמואל סי׳ ס״א מה שהאריך במנחה זה, ועיין בס' חמדת ימים ר״ח פ״ד והכפ״ה או״ח סי׳ תי״ז, וסדר הצום הזה ותפלותיו נדפסו בעיר גירבא ע״י ידידי הרב שמואל בן הדוש הי׳׳ו, בשם כפור קטן.

ב.   בענין חשבון התקופות, דמר שמואל ורב אדא הרב ״לפי ספרי״ כתב שבהיותו בעי״ת ארג׳יל אמרו לו היודעים שבין חזרת השמש לתקופה י״ז יום בדיוק וזה משנוי המקומות ומר שמואל שעשה התקופות עשה אותם לחשבון שם המקום שהיה דר בו, ורב אדא ג״כ עשה לחשבון מקומו ולא פליגי במציאות, וסיים וכתב ואם כן בדידן דידעינן שכבר עברה התקופה בי״ג בתמוז (יע״ש שכתב שבשנת התר״ם הזרת השמש היתד. י״ג בתמוז) ומה לנו לשמור ב״ח בתמוז ויותר מזה אני רואה דבר מבהיל הרעיון שאנחנו הדרים במתא ספרו יע״א והדרים במתא פאס יע״א כל אחד כבש לו חשבון אחד. עכ׳׳ל וע״ע בספר יוסף אומץ בסי׳ מ״ב בענין שעות התקופה אם שעות שוות, או זמניות. והמנהג היה להכריז בצבור על יום ושעת התקופה.

ג.    לא היינו נוהגים לענות אמן ביעלה ויבוא בפסקות זכרנו ה׳ בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, עיין עולת שבת ריש סי׳ תכ״ב שלא להפסיק ביניהם בעניית אמן, וכ״כ השכנה״ג בשם הרב תול׳׳יע ז״ל.

ד.   לא היו מברכין על לבנה רק אחרי שעברו עליה ז׳ ימים כפסק מרן בסי׳ תכ״ו ס״ד, ובספר בית דוד סי׳ קלב להגאון חיד״א ז״ל כתב שטועים הם המברכין היפר מפסק מרן והמורים כן הולכים חושך ולא אור. עיי׳ בספר השמים החדשים דף ז׳ ע׳׳ב.

ה.   בר״ח מברכין על ההלל בצבור— לקרוא את ההלל — ולבסוף יהללוך כדעת הי״א קמא שהביא מרן בסימן תכ״ב ס״ב. דאמנהגא מברכינן כדעת ר״ת בתוס׳ תענית כ״ח ע״ב, (ובמס׳ סוכה דמ״ד) וכמו שמברכין על יו״ט ב׳, ועיין בספר פחד יצחק ערך מנהג שכתב דדוקא בערבה שהיא חבטה בעלמא לא מברכין, אבל גבי הלל בר״ח שיש בו קלוסו של הקב״ה מברכינן יע׳׳ש. שוב ראיתי שכ״כ בפירוש הר׳׳ן ז״ל בפרק לולב וערבה דמברכין על הלל בר״ח, וע״ש ברבינו הטור ורבעו הב״י. וכן הוא מנהג עיר ג׳ירבא עי׳ ברית כהונה או״ח אות ר׳ ס״ה וכשגומרין ההלל מברכין לגמור, ובדילוג לקרוא. והוא סימן להודיע לקהל אימתי גומרין ואימתי מדלגין, וכן הוא מנהג כל בתי כנסיות של עיר פירארא עיי׳ פחד יצחק ערך הלל. הפסוקים בהלל לפגי מן המצר הודו וגו׳ יאמר נא וגו׳ הש״ץ קורא כל פסוק והקהל חוזרין אחריו כמו שכ״כ רבינו הטור בסימן תכ״ב ובפסוקים של ברוך הבא וגו׳ לא היו כופלין רק הפסוקים אלי אתה והודו כמנהג ספרד עיין כפ״ה או״ח סי׳ תכ״ב אות מ״ג בשם רבינו הטור ועיי׳ בשו״ת הריב״ש סי׳ ע״ב שב* וז״ל ובספר אורח חיים כתוב שבאשכנז נהגו לכפול ברוך הבא וכן פסוק אל ה׳ ויאר לנו, ובספרד כופלין אלי אתה ואודך והודו עכ״ל.

ו.    ביום ר״ח היינו אומרים לפגי ה׳ מלך לדוד ברכי נפשי, מזמור ק״ג. מנהג זה היה טוב להזכיר לצבור יום ר״ח כמנהג אחינו האשכנזים לפרסם ר״ח בפסוקים ובראשי חדשיכם, ולא היה ידוע איזה רמז לר״ח במזמור זה וראיתי בספר שערי תפלה דכ״ב שכתב שלא נתבארה קריאתו בפוסקים (למי שנוהגים לאומרו בכל יום כמנהג טראבלוס יע״ש, וגם לפי כתבי רבינו האר״י שאין לאומרו, שוב ראיתי בפירוש המלבי׳׳ם ז׳׳ל על הפסוק במזמור זה ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו וז״ל עולם הגלגלים וצבא המערכת וכו׳ והם עושי רצונו לא ימתינו על דבור מיוחד כי הרצון הקודם שרצה בעת הבריאה שאז קבע חקיהם ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור וכו׳ עכ״ל והוא נוסח של ברכת הלבנה חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ואפשר שמפני זה קבעו מזמור זה ליום ר״ח, שוב ראיתי להרב כף החיים בסי׳ תכ״ב אות ב׳ שהביא משם רו׳׳ח אות א׳ שהאומר ברכי נפשי קודם עריית ובתוך הזמירות אהני דאתיא זכירה זכירה שלא ישכח מלהזכיר ר״ח ע״כ וע״ש להרב כפה׳ שעמד על־מ״ש ״בתוך הזמירות יעו״ש, גם אפשר שהמזמור ברכי נפשי שהזכיר בדבריו, אולי על מזמור קד׳ ששם מוזכר עשה ירח למועדים וכוי.

ז.    המחבר ז״ל באו״ח סי׳ תי״ז כתב וז״ל: והנשים, שנוהגות שלא לעשות בו (ר״ח) מלאכה הוא מנהג טוב ע״כ והוא מהירושלמי פ״ק דתענית שהקב״ה נתן שכרן לנשים לשמור ר״ח על מה שלא נתנו נזמיהם במעשה העגל, והטור בשם אחיו רבי יהודה שי״ב ראשי חדשים כנגד י״ב שבטים וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהן. והאו״ז כתב הטעם לפי שבכל חדש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה כשם שהלבנה מתחדשת. עיי׳ בס׳ כפ״ה שם ס״ק כ״ז, ולכן נהגו שלא לטוות לארוג ואף לא לכבס בר״ח. ועיין בספר תורות אמת שם שנתן טעם ע״פ מה שאומר המדרש הביאו עלי כפרה, בזמן שניכר פגימתה של לבנה ולכן הנשים שהן דומות ללבנה שמקבלת השפעתה מהחמה מכבדין אותה ביום ר״ח להפיס דעתה, וטעם זה קרוב לטעם הא״ז הנ״ל.

ח.   בשבת מברכין את החדש בשעה שמזכירין שם החדש היו מתארין ומוסיפין לאיזה חדשים התואר השייך להם כגון אדר הנהדר ניסן המעוטר אייר זיו סיון המוכתר בכתר תורה שתתעלה, אב הרחמן, אלול המרוצה.

נהגו העם מנהגי יהודי מרוקו ר' דוד עובדיה זצ"ל

חג הפסח וספירת העומררבי דוד עובדיה - מסמך

א.                                הסקת והכשר התנור מחמץ למצה היה על ידי גפת פסולת זיתים שמפזרים על קרקע התנור וכשמתייבש בחום התנור נדלק עם להבת שלהבת ומניח אחריו גחלים נצוצות אש מפוזרים על שטח כל קרקע התנור. וזה חוץ מעצים שמפזרין עוד על הגפת. והגחלים עוברים ע״פ כולו ומכוונים עי״ז להכשירו לפסח כמ״ש מרן בסי׳ תס״א.

ב.                                זמן שאיבת מים שלנו לאפית המצות היה בערך עשרה דקות קודם קריאת המגרב והוא תחילת בהש״ט.

ג.                                 בזמן שאיבת מים שלנו היו נוהגים לשאוב על ידי כלי קטן ולשפוך לתוך הדלי או הכד. ובכל פעם ששופכין סופרין והולכים א׳ ב׳ ג׳ וכו׳ כדי להמשיך קדושת כ״ב אותיות התורה על המים ובזה תפרד מהם הקליפה עיין בספר דרך אמונה פי׳ על הגדה ש״פ למהר״חט ז״ל בתחילת הספר.

ד.                                נוסח שטר הקנין למכירת החמץ: עם מסירת המפתחות, קונים מהגוי קנין שלם בסודרו מעכשיו ובכח הקנין מודה ומתחייב שהוא משכיר חנותו הידועה לו לגוי פלוני מהיום ולסוף חדש ימים בסך כ״וך ועם שכירות החנות אגב הקרקע מוכר לו כ״וך שקים של קמח והשקים בסך כו״ך לכל אחת, ועם שכירות החנות ג״כ מוכר לו כל הארגזים וכל החמץ שבתוך החנות ומזכה לו הכל זכייה גמורה בכח הקנין שיהיה הכל שלו ויעשה בו מה שהוא חפץ.

ה.                                  נוהגים להפטיר הפטרת וערבה בכל שבת הגדול בין חל בו ערב פסח בין חל ביום אחר, ובין בפרשת צו בין בפרשה אחרת בשנת העיבור, מנהג זה הוזכר לשבח בפי הרבה מהפוסקים הראשונים, רבינו משולם, בספר הפרדס לרש״י וכ״ד הלבוש וע״ע בס׳ יביע אומר לג״ע ח״ב ה״ד או״ח סי׳ ט״ל והראש״ל המחבר שליט״א האריך הרחיב בזה עי״ש וינעם לך.

ו.                                 קראו את ההגדה בצבור בשבת הגדול אחרי מנחה כך ספר לי מור אבי ז״ל, וזה בודאי כטעם שמובא בספר אוצר כל מנהגי ישורון מהדורא רביעית עמי 293 כדי להתרגל באמירתה אך לא מטעם גזרה משום פסח שתל להיות בשבת ושמא יטה אלא פשוטו כמשמעו שהמון העם ידע את קריאת ההגדה וכמ״ש רבינו ראבי״ה סי׳ תכ״ה בענין שנהגו התנוקות להקדים ולקרות ההגדה ביום שבת הגדול ונראין הדברים שכדי להסדיר בפיהם ויבינו בפסח וישאלו וכן מובא בגליון מהרי״ל, וראה הרבה טעמים בספר הגדה שלימה מעמוד 52 והלאה.

ז.                                 נהגנו לאכול קטניות ולא לאכול אורז עיי׳ בספר ליצחק ריח אות אורז ובספר משפט וצדקה ביעקב ח״א סי׳ קכ״ב, ובחלק א׳ סימן ט׳ כתב על איסור האורז לפי שמחלקים פניו במורסן וגם מחשש גרעיני חטים, אך עוד לא ידעתי מאין יצא להם שלא לאכול אפונים (חמץ בערבי) ואוכלים פולים ושאר קטניות ולא ניתן ליאמר משום שקורין להם חמץ ושמא קא קגרים.

ח.                                 בימים הקדמונים היו נוהגים בצפרו לעשות בפסח רקיקים דקים שקורים תרי״ד ויש בהם שני מכשולים נתינת המלח בעיסה ועריכת העיסה בקמח, ומוהרי״בע כתב שכאשר באו קהל אלזאווייא פה פאס היו עושים המצות בשמן וכוסבר ומיני תבלים ואח״ך נשתכח ונשתקע הדבר וברור שגם המנהג בהאלתרי״ד נמשך מגולי האלזאווייא לעיר צפרו. ובימינו לא ראינו ולא שמענו ממנהג זה, וכנראה שבטלוהו רבותינו הראשונים לפי ההלכה.

ט.                                 היינו מברכין בפה״א על הכרפס שגדל בגנה או בדברא כמו שכתב הרב השמים החדשים דף י״ב ע״ב, ע״פ מה שמצא פירוש ההגדה להריטב״א ז״ל מוע׳ בכ״י ישן, דאף שלדינא דגמי דעל עשבי דדברא שאינם נזרעים אין מברכין בפה״ א אלא שהכל. מ״מ בלילה הזה, דאין דין זה כמו בשאר ימים, כי בלילה הזה מצותו קובעתו, ועושה אותו כאילו מדי דחזי כיון שאנו חייבים לאוכלו ומברכין עליו בפה״א עכ״ל וסיים על זה הרב ״השמים החדשים" ודבריו חיים וקימים, ודלא כפסק מוהרי׳׳בע דעל הכרפס דדברא מברכין שהכל אף בליל פסח יעו״ש, וע״ע להרב לפי ספרי — אחד מרבני עיר צפרו ערך ברכה אות קס״ח שכתב וז״ל ונוהגים העם לקנות בערב פסח כרפס הרגיל בלי נטיעה ולברך עליו בפה״א והוא נגד הדין ולא ראיתי מי שמוחה בידם ולהזהירם וכו׳ עכ״ל, ולפי דברי הריטב״א ז״ל הנ״ל הדין עם הקונים ואין על מה להזהירם.

י. במעריב ליל פסח אמרו ההלל עם ברכה בבית הכנסת ברוב עם ובקול גדול מפי כל הצבור כמנהג הספרדים שהביא מר״ן בסי׳ תפ״ז ס״ד וברכ״י אות ז׳ ומו״ב אות כ״ז ועיי׳ כפ״ה שם. ולפני קריאת ההגדה נהגו לומר בבהילו יצאנו ממצרים כגירסת הרמב״ם וכלשון הרמב״ם בסוף פ״ח מהלכות חמץ ומצה ובספר התשב״ץ במאמר חמץ ושכל הנוסח בזמן הגלות עיין בהגדה שלימה הרב כשר עמוד 106. ובשעת אמירת ״בבהילו״ ראש המשפחה מסבב הקערה על כל ראשי המסובין לחבוב מצוה.

הפטרה

הפטרת יום טוב של פסח ושל חוה״מ ושביעי ושמיני ש״פ נהגו לתרגם את כל ההפטרות בתרגום יונתן בן עוזיאל והמפטיר מתחיל הפסוק הא׳ בנביא ומתרגם ואח״ך הצבור אומרים הפסוק בנביא והוא עמהם בלחש וחוזר ומתרגם אותו וכן עזה״ד – על זה הדרך –  כל הפסוקים עד הסוף שהמפטיר אחרי שמתרגם הפסוק האחרון חוזר ואומרו בנביא: מנהג זה מוזכר בשו״ת התשב״ץ ח״ג סי׳ קכ״א וכתב שם דבימי התלמוד היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם, והתרגום שנאמר ברוח הקדש אע״פ שאין מבינים אותו יכולים לתרגם אותו, וע״ע בספר יכין ובועז ח״א סי׳ קי״ח שכתב ע״ע מנהגי ההפטרות נהרא נהרא ופשטיה ועיי׳ להרשב״ש סי׳ רע״ז שיראה שהמפטיר עצמו יכול לתרגם, ועיין בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ פ״ד שמצוה לתרגם ההפטרות ועכשו אין אנו מתרגמים ההפטרות של כל ימות השנה מלבד הפטרות של פסח לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם'הנס, עיי׳ תוס׳ מגילה כ״ד א׳ ד״ה ואם היו. ועיין אנצקלופדייא תלמודית יערך הפטרה ועיין בס׳ נתיבי עם סימן רפ״ד.

אחרי ברכה ראשונה של ההפטרה היה המפטיר אומר הפסוק הראשון של הנביא ואחרי כן מדבר בשבחו של המתרגם יהונתן בן עוזיאל ואומר בניגון: דאמיר על ידי (יהושע, שמואל, ישעיה), נביאה ופריש יתיה יהונתן בן עוזיאל רב כל הכימייא מימר חגי זכריה ומלאכי נביאיא די בשעתא דהרה לעי באורייתא כל צפר גדפא דהוה פרח עילווהי הוד מתוקד בשלהובית יקרא דיי׳ די שרי עילווהי  ופריש יאות והכי קאמר ואח״ך בלשון הגרי:

די תוקאל על יד (יהושע, שמואל, ישעיה), אנביא ופסרו יהונתן בן עוזיאל כביר זמיע לכייסין קוואל חגי זכריה ומלאכי לאנבייא די פשעה די כאן יקרא פתורה ג׳מיע ברטאל מול זאנח די כאן יהווי פוק מגנו כאן ינחראק פי להבאת נאוור אללאה די אנזל עליה ופסר מליח והאגדא קאל.

ואחרי שסיים ההפטרה אומר: על דא יתברך וישתבח שמיה דאלקא רבא וקדישא לעלם ולעלמי עלמייא. ומברך ברכות ההפטרה ואומר:

הוא אלהנא די עביד מן עלמא נסין לנא. הוא ירחם עלנא, ויקבל צלותנא, ויבני ציון בשננא, ווייתי ית משיחנא, ויטע שלמא ביננא ויקיים קראה בנא. ארי עתיז ה׳ לנחמא ציון, לנחמא כל חורבותהא וישוי מדברהא כעדן, ומשרהא כגנתא דיי׳ ביע וחדוא ישתכח בה, תודתא וקל דמשבחין, ועל דא יתעלה ויתהלל ויתנשא שמיה מברך: בלשון הגרי:

הווא אילהנא די זעאל מן לבאדא לעזאייב אילנא, הווא ירחם עלינא, וויקבל צלאוואתנא, וויבני ציון פשנינא, וויזיב משיחנא, וויגרס למעפייא בינאתנא, וויתבת. לפסוק פינא אין מאזאל אלאה יסבבר ציון, יסבבר זמיע כרבאתהא וויזעל בררהא כיף עדן או ווטאהא כיף זנאן אלאה, אססר ולפרחא יתוסאב פיהא, אסכראן וצאוות לג׳נא, ועלא האדא יתעללא וויתפכ׳כ׳ר וויתבההז אשמו למבארך:

נהגו העם – רבי דו עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה - מסמך

יב. המנהג פשוט מימות הראשונים בחו״ל לברך כל הברכות בליל שני של פסח ואין פוצה פה ומצפצף וכם׳ ר״ת דמסכת סוכה שמברכין על המנהג(ישמח לבב די״ז א׳). יג. בליל שני של פסח במעריב שמתחילין לספור העומר כל הגברים מביאין בפעם הראשונה לבית הכנסת את התינוקות, וכן בליל שמחת תורה. והיו מביאים בידם נרות של שעוה מקושטים וצבועים ומסרום לגבאים להאיר בבית הכנסת או להבדלה מנהג זה מוזכר בספרי הפוסקים עיין בספר כפ״ה או״ח סי׳ של״ט אות מ״ו שכתב שם לענין שבת אם יש בזה משום מוקצה או משום מקדיש בשבת ויו׳׳ט. ועיי׳ שם בסימן ש״ח אות ע״א שכתב משם הרב אדרת אליהו קובר דאין בדבר איסור.

יד. לחיבוב מצוה היו מדבקין קצת מהחרוסת מבחוץ על איזה כותל צדדי של הבית. ועצם הזרוע של הקערה אחרי שמורידין ממנו הבשר היה מתגלגל בארונות במשך כל השנה.

  • בליל ז׳ של פסח במעריב אחרי ג׳ פסיעות של תפילת י״ח היינו אומרים הלל הגדול, הש׳׳ץ אומר פסקא והצבור עונים כל״ח – כי לעולם חסדו – ואם כי עוד לא מצאתי מקור למנהג זה, הנה לענין אמירת הלל הגדול אחרי שנענה הצבור בעצירת גשמים עיי׳ להמג״א או״ח סי׳ תקע״ה סקי״א שא״א הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מליאה ודוקא בשעת התפלה וכר ע״כ ולכן נ״ל שנהגו בליל האחרון של החג ונפש הצבור שבעה לה תפילות החג ומצוותיו הרבות, וכרסם מלאה כל טוב באים לביהכ״נ ומודים ואומרים כו׳ כל״ח בהלל הגדול על הנסים ועל הנפלאות.

 

  • במוצאי חג הפסח (שקורין ליל המימונה) מסדרין השולחנות בחלב חמאה וירק כגון שבולים ירוקים ופרחים, והמשפחות מבקרין אחת לשניה, ובפרט אצל הרב או זקן המשפחה לקבל ברכתו, וכל משפחה לפי הנוהג המקובל אצלם, הללו מתיזים חלב על מצח המתברך, והללו נותנים לו תמרה ממולאת בחמאה ודבש, ויש אחרים שמכינים למבקרים לביבות מחמץ, והכהנים באים מבית לבית עד בית הרב לברך ברכת כתנים יברכך ה׳ וישמרך וכר וכל הגברים בבית קוראים בקול ובניגון לפי הנגינות שבספר משלי הפסוקים: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים: אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד: גול אל ה׳ מעשיך ויכנו מחשבותיך: וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: ושוב מתרגמים הפסוקים בלשון הגרי שיבינו הנשים והקטנים. ואחרי זה המברך מתחיל מי שברך אבותינו הקדושים וכוי ומנשקין ידי הרב ונפטרים לבתיהם בשלום והכל בצניעות ובקדושה וטהרה. ועיין בספר בית הבחירה דף רס״ט בדיני מוצאי חג הפסח אות ג׳ שכתב וז׳׳ל נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים שבולי החטים ומגיחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו אר״ץ זבת חל״ב וכן בקושטא ובאזמיר שזורקין בד׳ פנות הבית ואומרים בשמן ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, והרב בית מועד תמה על מנהג זה דמאי אולמיה מוצאי חג המצות משאר חגים וכתב שם משם הר׳ חיי עולם ז״ל הטעם שוטחין עשבים שיש בהם שבולת מילתא דמיזן זיין הוא משום דבפסח נידון על התבואה ולברך בשם ה׳ שיעשה השנת מבורכת בכל מידי דמיטב יעו״ש. ובאות ד׳ כתב וז״ל ועוד טעם אחר וכד דכבר אמרו בניסן נגאלו וכר וא״כ יאמר נא ישראל כיון שעבר הפסח ולא נגאלנו ח״ו נתייאש מן הגאולה חלילה ע״כ זורקין עשבים והוא לרמוז לתחיית המתים ע״ש ויציצו מעיר כעשב הארץ, וכשם שהמתים עתידין לחיות כך הגאולה עתידה לבוא במהרה בימינו אמן עכ״ל. ומה שקורין לזה מימונה שמעתי שהיא מלה ערבית מימון = מזל לרמוז על מזל טוב לכל השנה. וזהו ליל המימונה באופיר. הטהורולא כמו שקמו כאן אנשים ובדו מלבם חג המימונה ביום אסרו חג, ובו המיטו בושה וחרפה על קהלות מרוקו, שמזעיקים אנשים ממשפחותיהם לבוא ולהשתתף בקרנבאל וברקודי פריצות ואי הצניעות ה׳ יחזירם בתשובה, וראוי ונכון לבטלו ומבטולו יהיו תוצאות חיים ברכה ושלום לכלל עם ישראל אמן.

 

יז. הש״ץ מקדים לברך ולספור והטעם משום שמא לא ידעו ההמון את היום הנכון ויהיה ברכתם לבטלה ואם ישאלו איזה יום לספירה חוששין שמא יאמר מספר היום שהוא צריך לספור אוצר מנהגי ישורון צד 104, ועיין בספר שער המפקד שהביא שכן דעת הרב יש״א ברכה בתשובה, וכמנהג ירושלים עיי׳ בס׳ נתיבי עם סי׳ תפ״ט, ובבית הכנסת של מוהריב״ץ בעיר פאס מקדימין הקהל לברך ואח״ך הש״ץ ויש לזה ראיה מדברי מאמר מרדכי סי׳ תפ״ט סקי״א.

יח. נוהגים לספור עוד בלי ברכה אחרי תפלת שחרית ובודאי תקנו זה לפמ״ש מרן בסי׳ תפ״ט ס״ז דאם שכח ולא ספר בלילה יספור כל היום וגם הרב כפ״ה שם ציין על המנהג הזה.

יט. הנשים נזהרות שלא לעשות מלאכה בשעת הספירה לפי שהעומר היה בא מהשעורים ושעורו עשרית האפה ומנחת סוטה ג״כ היתד. עשרית האפה קמח שעורים, וע״כ נהגו הנשים הצדקניות שלא לעשות מלאכה להיות להם לכבוד ולתפארת, אוצר מנהגי ישורון צד 104.

כ. נהגו שבעל ברית בימי הספירה מסתפר בערב לפני יום המילה וכמ״ש מורם בסי׳ תצ״ג, ובד״מ ציין שמותר להסתפר ביום שקודם המילה בערב, ועיין בס׳ אגורה באהליך דף ו׳ ע״ב מה שחלק בין מצות המילה ליום ל״ד בבקר, ועיין בס׳ כפ״ה שם אות ל״ה. כא. נוהגים שלא לישא אשה בימי העומר עד יום ל״ג כפסק מרן באו״ח סי׳ תצ״ג, וכתב הרב מוהר״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה ששמע מאביו ז״ל הה״ר סעדיה ז״ל שראה בחלום חזיון לילה, חכם אחד מחכמי דורו שהיה לו זמן רב שמת, ושמו של החכם הה״ר שמואל בן סונבאל ז״ל והיה מדבר על ענין ל״ג לעומר, ונתן סימן בן שמונה עשרה לחופה, ושאל לו מה כוונתו ואמר לו נקוט האי כללא בידך שלעולם יום י״ח לאייר הוא ל״ג לעמור, שמשם ואילך מותר לישא אשד. ולהכניסה לחופה, מלכי רבנן ערך שמואל אבן סונבאל. כב. נטילת הצפרנים בימי העומר נהגו להתיר בע״ש וגם מה״ד שרי דאפי׳ בשבוע שחל בו ט׳ באב כתב המג״א דשרי עיי׳ להרב ליצחק ריח בלקו״ד אות ד׳ סעיף כ׳.

נהגו העם מנהגי יהודי מרוקו-רבי דוד עובדיה זצ"ל

שבועותרבי דוד עובדיה 2

  • ליל חג השבועות. צריך האדם שלא יישן בלילה הזאת כלל ולהיות כל הלילה נעורים עוסקים בתורה, כנז׳ באורך בהקדמת ס׳ הזוהר בפי בראשית ובפי אמור ודע כי כל מי שלא יישן בלילה הזאת כלל אפי׳ רגע א׳ ויהיה עוסק בתורה כל הלילה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא וכמ״ש הרשב״י ע״ה בהקדמת בראשית וז״ל דיפוק ההוא שתא בשלם וכו׳ ע״ש ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה, כי אם לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא ודי בזה, ולכן פשט המנהג בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות. (בכ״י אבא מארי ז״ל).

 

  • בשבועות אומרים תהלים כי דוד המלך מת בעצרת והיו כל ישראל ,אוננין והקריבו למחר עיין תוס׳ דחגיגה פ״ב די״ז בשם הירושלמי, ולכן מה טוב ומה נעים היה מנהגנו לקרא ביום הקדוש הזה ספר תהלים כלו ובאגדת פר׳ במה מדליקין המדברת בענין פטירתו של דוד המלך כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר ,וזכות דוד המלך תגן עליו, ותכפר עליו מאשר חטא כל השנה כולה בקום למשפט אלקים בעצרת על פירות האילן, ודין גרמא דמצוה רבה להתפלל לפני אלוקים לכפר עליו כ״י כמוה״ר אהרן רפאל מונסונייגו ז״ל. (בעהמ״ח שו״ת דבר אמת).

 

ג.                                  היה מנהגנו בחג השבועות לזרוק מים אחד על השני, ושמעתי הטעם כשנולד משה רבינו הצפינה אותו אמו ג׳ חדשים וכאשר לא יכלה עוד הצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדרך זו נצול על ידי בת פרעה, ולפי דברי חז״ל משה רבינו נולד בז׳ לחדש אדר ובכן מלאו לו ג״ח בששה בסיון יום שחל בו חג השבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו נוהגים לזרוק המים מאחד על השני לחבב את המים שע״י נצול מקבל התורה. עוד שמעתי טעם אחר לזכר שעת מתן תורה פרחה נשמתן של ישראל, והקב״ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה זורקיו המים אחד על השני. וזאת להודיע שהמנהג הזה היה רק בין הגברים לבד, ולפי השמועה פה בארץ ישראל התחילו גם הגברות להתערב בין הגברים במנהג הזה, ועי״ז באים לידי פריצות ותערובת נשים, ולכן יש לבטל מנהג זה בפרט ביום הקדוש יום מתן תורה צריכים לשמור על הקדושה ובו נצטווה משד, רבנו ״אל תגשו אל אשד.׳׳.

ד.                                  נהגו שביום אסרו חג של שבועות אוספים כל הגניזה של תורה וגליונות מספרי דפוס בשקים וכדי חרס ומוליכים את הגניזה לבית החיים בפרסום ובעם רב בשירים בתופים ובמחולות. ועיין למדן בש״ע או״ח סי׳ קכ׳׳ד ס׳׳ה וביו״ד סי׳ רפ״ב ס״י ועי׳ להרב מהר״י משאש ז״ל בספרו מים חיים סי׳ ן׳ שנתן סמך לדבר ממ״ש רז״ל יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה וכו׳ עשו אותו יום טוב וע״ז נתקנה ברכת הטוב והמיטיב כמ״ש במסי ברכות דף מ״ח ע״ב, ולזה גונזים התורה בשמחה שגליונותיה לא נשארו כבזיון וע״ש שנתן טעם אחר למנהג זה שהיה במקנאס עיר מולדתו ובכמה מערי המערב.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 113 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אפר    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031