נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

עמוד 1 מתוך 41234

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב " אשת חיל " שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.

עליה לדאוג לילדיה ולחנכם בעודם תינוקות, לא להרבות בשיחה ולהיות צנועה,ביישנית, רחמנית וגומלת חסד לזולת. בזכות מעשיה הטובים תעניק החברה לבעלה כבוד ושבח.

האישה בשירים.

בשירים ששרו לכלה ביום חתונתה באות לידי ביטוי ציפיות החתן, המשפחה והחברה. על הכלה להיות בת זוג אידיאלית.

בשירו של רבי יעקב אבן צור – יעב"ץ – שהודפס בספר שיריו, מתוארת הכלה.

להובלת הכלה, שיר שרר הפייטן בעת הובלת הכלה את חתן תחת חופתו.

כלה הדורה מאד יקרה, עליך תטו מלתי

ובשיר וזמרה איל אומרה, ברוכה את לה' בתי : כלה

אילת אהבים הזהרי, בימי נדתך חיבתך

וימי לידה גם טוהר השמרי, עדי תטבלי גוייתך.

 

עת תגלגלי עיסתך וכרי, להפריש חלה כהלכתך

ובליל שבת וגם מועדים, הדליקי נרות כמצותי

ותזכי לראות בנים ידידים, יודעים תורתי ותעודתי : כלה

שמעי בת וראי והטי אזניך, עוד שבתך בירכתי ביתיך

 

בצניעות גדולן בכל ענינך, כי הוא הדרך ותפארתך

ועל דל ודך תפקחי, ותהי קרובה הנאתך

חהיי ביישנית וגם רחמנית, ואת לבך תשיחי לדעתי

הוסרי ואל תהי יצאנית, עשי משמרת למשמרתי : כלה

 

חגרי נא בעוז תמיד מתניך, רחקי עצלה ובטלה

ובבושת פנים שחי עיניך, מבלי הגבה למעלה

ונופת תטופנה שפתותיך, אתרבי שיחה וניב מלה

 

והחזיקי כל מידה טובה, וקחי מוסרי ותוכחתי

ואת היי לאלפי רבבה, וירש זרעך את ברכתי : כלה

 

המשורר סיכם למעשה בשיר את התכונות והמעשים הנדרשים מהכלה כמו גם ממה עליה להתרחק, עליה להיזהר בדיני נידה וטבילה לאחר לידה, להדליק נרות בערבי שבתות, להתייחס בחסד לעניים, להיות צנועה, ביישנית ( על כך חוזר המשורר פעמיים ) ורחמנית, להצטיין בחריצות, לא להיות יצאנית ואף לא דברנית. יצאנית כאן הכוונה, שהאישה לא תצא החוצה הרבה לבדה.

בשירי חתונה, מהם לשבע ברכות ולקריאת התורה המיוחדת לחתן, שחוברו על ידי רבי דוד בן אהרן חסין יליד מכנאס, שיבח הפייטן את החתן על ייחוסו וחכמתו ואת הכלה , על היותה בת חשובים ועל יופייה. באחד השירים מצפה הפייטן, שהאישה תשמור את שלוש המצוות הבסיסיות, שהוזכרו לעיל : נר שבת, נידה וחלה.

יושבים ברב שלוה / היו לפני האל

ובתטאם אז צוה / בתולת ישראל

לה אמר בחִבת / שָמור, נצור כבת

עין את נר השבת / ונדה וחלה

בשיר אחר נאמר :

וצנועה לא תצא חוצה / הליכות ביתה צופיה

בשיר שחובר על ידי רבי רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר

כל השרוי בלא אשה / שרוי בלא טובה וברכה

בלא תורה בלא עצה / בלא שמחה אימה וחשיכה

כל ימיו עליו למשא / בעבירה מחטא לא נשמר

אשת חיל עטרת בעלה נתעטר בה נודע בשערים

מספר ימיו כפלים על רעיו יתאמר

המסר הטמון בשיר הינו שיש לאשה תפקיד בחיי הגבר : להביא ברכה לביתו, לשמחו, למנוע ממנו לעבור עבירות, להוסיף למעמדו וליוקרתו בעיני בני אדם ולהאריך את חייו.

בשירה העממית הערבית יהודית, שהייתה נהוגה בחתונות לכבוד החתן והכלה, מופיעים משפטים הבאים

ואת הכלה אצווה, במשמעת ובשבועה

עורי לו בלילות, כדרישתו ובכל שעה

כדי שתחיו בעלזה ושושנים

במספר חמש ובחמישיות תלדו בנים.

כלומר על האשה לשמוע בקול בעלה ולשרתו אם תידרש. לשם כך עליה להתעורר גם בלילות והדבר יגרום לזוג אושר, שמחה וצאצאים רבים.

האשה בקינות.

שירי הקינה לנשים מבוססים על " אשת חיל " או על פסוקי המקרא, המזכירים נשים חסודות. המספידים נהגו להזכיר את  התכונות הטובות של הנפטרת, התואמות את ציפיות החברה מהאשה, שוהוזכרו בשירי החתונה. הספדים על נשות חיל וצדיקות חיברו רבי דוד בן אהרן חסין באחד מהם נאמר :

אומללה רוטשה / האם מעל בנים

אשת חיל מי ימצא / ורחוק מפנינים

 

נשים שאננות / שאו קינה במרה

בוטחות ועדינות / לספוד לבכות לצרה

קדשו עצרה / במספד מר כתנים

על אשה כשרה / עזבו שירים ורננים

 

יראת האל שמרה / כדת וכתעודה

גם הייתה זהירה / תמיד בתלת כחדא ( בשלושה דברים כאחד )

חלה נר ונדה / היא סוגה בשושנים

גם בטומאת לידה / לבנות ולבנים

 

דת יהודית חשקה / באהבה ובחיבה

ובמצות הצדקה / הגיתה מקרבא

מתנה מרובה / לדלים ואביונים

בנחת ושובה / בחן ותחנונים

 

ותורת חסד על / לשונה כל ימיה

בדרכי שוכן על / הדריכה את בניה

קמו ויאשרוה / יודעיה מלפנים

בנות ויהללוה / מלכות ונשי רוזנים

 

דודי, נרה תהל / תשפיע לה טובתך

מנשים באהל / תבורך למענך

בעני אמתך / תראה שוכן מעונים

ומחה בחסדך / דמעה מעל כל פנים

המשורר ציין, שהאישה הייתה יראת ה' – עובדה שבאה לידי ביטוי בקיום שלוש המצוות החשובות, החלות על האישה : חלה, נר ונידה – וכן קיימה את הדינים שאחרי לידה, נהגה על פי כללי הדת היהודית, נתנה צדקה, עשתה מעשי חסד והדריכה את בניה לתורה.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-קינה על אשת רבי שלמה טולידאנו

בקינה על אשת רבי שלמה טולידאנו נאמר :

 

ספדו קהל ועדה / לחסרון יונה תמה

אשת חיל כבודה / בת מלך פנימה

 

אבלה נבלה אומללה / בכל מכל כל כלולה

עליה מעַי אוחילה / אריד בשיחי אהימה

 

נשים יקרות ספדוה / דרשו, הנמצאת כמוה

עם בעל נעוריה / קשרה קשר על קימא

 

יראת ה' היא טהורה / בלבה הייתה שמורה

בדעת זכה וברה / קורין לה חכמה

 

דומה לתמר הייתה / גולתה הועלתה

שבתה סבתא מביתא / היית מאכל לרימה

 

ומסוה הבושה / פניה תמיד כִסה

לזאת יקרא אשה / כנגדלות איומה

 

דת אלוהים חי ציתנית / רחמנית ובישנית

שתקנית ולא דברנית / במעשיה תמימה

 

בת חכמים חרשים / מגזע תרשישים

יראי ה' לקדושים / אשר בארץ המה

 

נודע בעלה בשערים / גם בן ואח לה מכתירים

המה הגיבורים / משיבי השערה מלחמה

 

חסין קדוש ישם חבלה / בנעימים וגורלה

ישלם את פעלה / ותהי משכורתה שלמה.

כלומר, האישה הצטינה בחכמה, הייתה יושבת בית, נאמנה לבעלה, ביישנית צייתנית ורחמנית.

רבי שלמה אביטבול מצפרו חיבר קינות, שהודפסו בסוף ספרו, לדוגמה :

אעורר נהי ונהיה, קינים וקינות אחבירה, על אשת חיל נקיה, יראת ה' טהורה. עוז הדר לבשה במלאכתה, מתניה חגרה בת יכיל, צופיה הליכות ביתה, ולחם עצלות לא תאכל, בעלת דת ושכל דעת נקיה וברה.

המשפט האחרון מיוחד בציינו שהאישה הייתה בעלת שכל ודעת, והמשורר ראה לנכון לציין בתוך שבעת הקינה.

בקינה בת שמונה בתים, שפורסמה בספרו של רבי יהושע מאמאן מצפרו על אשת חיל נאמר בין השאר :

נטיעה הוגנת, בת שרפים עומדים, ביישנית ורחמנית, גומלת חסדים, לעניים מרודים, יתומים ואלמנות, בדברים נחמדים, ומשלוחו מנות

ימים וגם לילות, בת מלך כבודה, מצוות אין בטלות, תורה ועבודה, נר חלה ונדה, ודרך תבונות, יָאָה וחסודה, עלתה על כל הבנות.

התכונות שהנפטרת הצטיינה בהן, היו בין השאר ביישנות, רחמנות גמילות חסדים וקיום המצוות המוטלות על נשים, וכן הייתה אישה נבונה.

האישה צריכה להיות כפופה לבעלה.

בספר דרושים שחיבר רבי יעקב בן שבת בשם רוח יעקב, מוגדרת האישה האידאלית כך :

אשת חיל מי ימצא לזאת יקרא אשה וקורין לה אישה חכמה..ופילכא, מכבדת את ביתה כבוד והדר תעטרהו ששון ושמחה ימצא בה כי שם צוה ה' את הברכה, חכמות נשים בנתה ביתה….על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה להיות לו לעזרה עזר כנגדו בנות ישראל סומכות…

כפיה פרשה לעני והנייתה קרובה ומצויה היא בביתה…וסימן יפה באשה הוא אם תהיה כפופה וכבושה הא ודאי אשרה כשרה ובעלת שכל…אם היא כפופה לפניך עד גדר שאתה נראה לפניה בעל קומה והיא קצרת קומה וכיוון שכל הא ודאי אשה משכלת היא יורדת לעומקן של גברים וראויה היה לימלך עמה על כל דבר ודבר.

החידוש שבדבריו הינו, שעל האישה להיות כפופה לבעלה. בכך נבחנת חכמתה ואז מן הראוי שבעלה יתייעץ עמה.

אישה שאינה מתאווה למותרות.

בספר דרושיו בעברית כתב רבי דוד דאנינול " אשת חיל " כי :

האישה השלמה והכשירה רבת המעלות הגם שהיא אשת חיל שהוא העשיר בעל הממון שיכול להשלים חפצה ולמלא כל רצונה היא אינה נותנת עיניה בממון בעלה ואינה מתאווה למותרות…לכן בטח בה לב בעלה ומוסר כל ממונו בידה.

בכתב יד שכתב רבי חיים טולידאנו, על זקנתו נאמר : נפרה לבית עולמה האשה יראת ה' הצנועה במעשיה.

האישה האידאלית עוסקת כל חייה במלאכה.

רבי יוסף הרוש כתב דרושים והספדים לגברים ולנשים. בספרו " גביע יוסף " דרוש ח' לנשים הנפטרים, ציטט אמרות חז"ל, העוסקות בעבירות, שבגללן מתות נשים בעת לידה, והסביר כל אחת מהן, בהמך דרש על כל מלה מתוך " אשת חיל ", על דרשה צמר ופשתים , אמר :

רז"ל אמרו שהייתה לאה תמיד עוסקת בצמר לפי שהבטלה מביאה לידי זימה, ולכן צריכים הנשים לעסוק במלאכה, וזהו דרשה מצר ופשתים ותעש בחפץ כפיה וסמוך ליה כל ימי חייה.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-סוף הפרק האישה האידאלית והציפיות ממנה.

אישה גומלת חסד

בספר דרשותיו כתב רבי יוסף משאש על אשת חיל :

ועל זה המשיל אשת חיל לאניות רבות של סוחר…שעוזרים זה את זה, כך אשת חיל תמיד עוזרת חברותיה בכל דבר ודבר….כמו מסופר על עשיר אחד דהיה קמצן גדול ולו אשת חיל גמורה שהייתה גומלת חסד בגופה עם כל אדם…אין לה ממון, בעלה לא היה נותן לה מאומה, ולגנוב לו, לא הייתה יכולה, הן מצדה שהייתה צדקת ונאמנת מאד…בכן עשתה חסד בגופה, לבקר חולים ולנחם אבלים ולשמח חתנים ולתפור בגדי עניים וכלות עניות בחנם.

אישה ביישנית, שתקנית ורחמנית.

במצבות שעל קברי נשים בער דבדו חרותים בין השאר הדברים הבאים :

על מצבה של אישה, שנפטרה ב-ו' בסיון ת"ש כתוב " אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה זאת מצבת קבורה האשה הכבודה והצנועה תמימה וישרה זקנה וכשרה "

על מצבה של אישה, שנפטרה בגיל 75 חרות : מפורסמת במעשיה הטובים וחשובים בישראל, שתקנית, רחמנית גומלת חסדים טובים.

על מצבה של אישה, שנפטרה ב-י"ט באדר תש"ג, חרות : הצנועה מפורסמת במעשיה הטובים ביישנית שתקנית ורחמנית, גומלת חסדים טובים כפה פרשה לעני וידה שלחה לאביון.

אישה חכמה.

רבי יעקב בן מלכא, בן המאה ה-18, כתב בספרו, תחת הכותרת " דרוש ךאשת חיל ", על נשים חכמות וטובות, הנכרות במקרא. בין השאר : צא ולמד מן הצרפתית שעם היות שלא היה לה אלא מלא כף קמח בכד ולא מידי עם כל זה נתנה והסכימה דעתה לחלקו עם אליהו עם היות זמן רעב ובצורת.

ותקרא אישה חכמה מן העיר ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב אמרה שמך יואב שאתה אב לישראל ואין אתה אלא קוצר…ומפרש הכא דאשה חכמה זו הייתה סרח בת אשר ולכן אמרה אנוכי.

בתלמוד מסופר, שאלה אישה חכמה את רבי אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין, מפני מה אין מיתתן שוה ? אמר לה, אין חכמה לאישה אלא בפלך. האישה מכונה על ידי עורך הגמרא " חכמה " ואמנם, שאלתה הגיונית וראויה לתשומת לב. אלא שרבי אליעזר לא ראה בעין יפה אישה העוסקת בתורה ולכן ענה, שחכמתה באה לידי ביטוי במלאכה ולא בלימוד תורה – תחום בלעדי לגברים.

חכמה היה כינוי למיילדת כמובא להלן, וההנחה הייתה שחכמת האישה באה לידי ביטוי במלאכה זו.

בפתגמים שהיו נפוצים במרוקו, באה לידי ביטוי ההנחה – בעקבות המסורת התלמודית – שאין חכמה לנשים, למשל : " חכמת הנשים יופיין ויופי הגבר – חכמתו " או, " עצת האישה תפוס, התיעך אתה אבל אל תשמע לה ".

פתגמים אלו ביטאו את התפישה הגברית הגורסת, שרק הם חכמים. הגברים לא רצו שהאישה תהיה חכמה, שכן אז תשלוט במשפחה.

בתעודה ללא תאריך, שפרסם הרב דוד עובדיה, נאמר בהקשר לנערה המומלצת להינשא " היא יפה וטובה שאינה ערמומית…הגם שהיא עניה מזלה מאת ה'.

בין החוקרים מקובלת ההנחה, שבמרוקו היו תפקידי הבעל והאישה מוגדרים וקבועים. הגברים היו המפרנסים, שעבדו בבית או בשוק ושלטו בתקציב המשפחתי, והנשים היו כפופות לרצון בעליהן. הן תפקדו בתוך הבית בלבד ונמנעו מחריגה ממסגרת המסורתית ומאי הסכמה עם דעות הבעל ועם החלטותיו.

באשר ליהודים שחיו בהרי האטלס – למרות שנוסף על עבודתה במשק הבית נהגה האישה לעזור בפרנסת המשפחה באמצעות סיוע לבעל המלאכות כגון חייטות וסנדלרות כמו גן בשדה ובמרעה, חובה הייתה עליה לציית לבעלה ולא לערער על החלטותיו, שכן על פיו יישק דבר.

האישה לא נהגה לגלות עצמאות ויזמה. כללים אלו חלו על רוב הנשים, אף היו נשים שהצטיינו ביזמה ובפעילות כלכלית, חינוכית וציבורית. היו ביניהן למדניות, צדיקות ומקדשות את ה'.

סוף הפרק האישה האידאלית והציפיות ממנה.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-נשים יוזמות בתחום המשפחה.

2 – נשים יוזמות בתחום המשפחה.

חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְאַמֶּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ ( משלי לא : יז )

נשים שביקשו להציל ילדיהן, שנתפשו לאחר שביקשו לחם ( בדור הגירוש ).

מגורשי ספרד שהגיעו לפאס, סבלו מרעב. רב חובל של אנייה ניצל מצב זה ובאמצעות פיתוי בחלוקת מזון תפש ילדים יהודיים כדי לקחתם בשבי ולמוכרם. נשים ניסו להצילם. שלמה אבו וירגא, בעל " שבט יהודה " סיפר שקרוב לפאס עגנה אנייה.

         ובעל האנייה קראם בשפת הים ונתן לכל אחד פרוסת לחם, וכי ראו הנערים לחם שמחו מאוד, והלכו בבשורה זו לנערים אחרים. וביום השני על שמועה באו הנערים שם על שפת הים כמאה וחמישים. אמר להם בעל האנייה שיכנסו בספינה ויתן להם לחם לשובע.

וכאשר נכנסו הרים הוילון והוליך לכלם. וכאשר נשמע במחנה העברים ןבפרט כאשר שמעו הנשים, קפצו על שפת הים וצעקו. ואין מושיע ( אבן וירגא שלמה, תש"ז )

אלמנות או קרובות משפחה שדאגו לחינוך מקצועי של בנים.

בהסכמים שנרשמו בפנקס הסופרים של בית הדין בפאס נרשמו בין השאר ההסכמים הבאים : בח' באלול שנת ת"ס – 1700, נערך הסכם בין שמחה, אלמנת יוסף אזואגי, ובין אברהם למסכאני, שילמד את הנער, דוד בן חיים אצבאן, את מקצוע הסנדלרות במשך שנתיים.

בהסכם נקבע השכר לשנתיים הראשונות וכן נקבע, שעליו לתת לו מנעלים. על פי השמות לא היה הנער בנה של האלמנה, כי אם כנראה קרוב משפחתה או אולי בן אפוטרופוסותה.

בכ"ז בניסן תס"ג – 1703, נערך הסכם בין שמחה בת משה אבן בולמאן, אלמנת יצחק אבן ואעקנין, ובין מכלוף אבן אצייאג בדבר לימוד בנה, מסעוד, את מלאכת תאקקשללת ( מסרקות ברזל לניפוץ צמר ) מאותו יום עד חג הסוכות הבא.

את דמי השכירות צריך לשלם עד חג הסוכות הבא ולהוסיף זוג כובעים ומעיל עליון וכן " כל מה שיצטרך ממנעלים לרגליו עד הזמן הנזכר ".

בט" בסיון תס"ה – 1705, נערך הסכם בין יאמנת בת ע' מחבוב אבן יונס ובין שלמה בר שמואל אבן דנון, שילמד את נבה, שמואל בר מסעוד בן מסעוד אבן אלפאסי, את מלאכת קרשל ( כמו תאקרשללת ) על האומן לשלם לו סכום מוסים לשנה וכן זוג מנעלים לכל השנה.

שמחה, אלמנת יצחק בר מסעוד ואקענין, ערכה הסכם בפאס בשנת תס"ה – 1705. ההסכם נערך בינה ובין חייט, שילמד את בנה, אברהם בר יצחק, את מלאכת החייטים במשך שנה. בהסכם נקוב שכרו של הנער.

המקצועות המוזכרים הם סנדלרות, חייטות ומלאכת המסרקות ,  תחומים שיהודים עסקו בהם דם בדורות הבאים, לדוגמה באגרת שנשלחה על ידי רבי רפאל משה אלבאז לכל ישראל חברים באמצעות רבי מרדכי בן ג'ו.

רבי מרדכי בן ג'ו מונה בשנת 1855 לתפקיד הרב הראשי של יהודי טנג'יר וכיהן בתפקיד \ה עד פטירתו. היה פעיל בחיי הציבור ותמך בחינוך מודרני. ייסד אגודה בשם " תורה וחיים ", שמטרתה לעודד גישה ציונית רוחנית וטיפוח רגשות של סולידריות יהודית.

עמד בקשרים עם חכמים שונים מחוץ לטנג'יר. בשנת תרס"ס – 1905 פנה אליו רבי אליהו חזן מאלכסנדריה בנושא מניעת התופעה של נישואי בוסר ונישואי קטינה עם מבוגר, הנהוגים במרוקו.

אישה שחפצה שבנה יזכה בשררה בבית הכנסת .

על פי פסק דין, שניתן בתיטואן בשנת תקכ"ו – 1766, רצתה אלמנה, שזכתה בחצי בית כנסת, שהניח בעלה בכתובתה, שבנה, שהיה תלמיד חכם, " ייכנס להיות שליח ציבור בית הכנסת כולו שזכתה בו מצד כתובתה " אך הפסיקה נגדה את רצונה.

רבי שלמה הכהן אצבאן כתב באזמור בשנת תרח"ץ – 1938 : אם בעל שררה הזקן מת ולא הניח כי אם בנות דווקא אזי יזכו הבנות בשררה אם הייתה אדוקה הקרקע כשאר ירושות ושוכרות להן שליח ציבור :

כלומר במקרה זה, כאשר שטח בית הכנסת כולו בבעלותה, בניגוד למקרה הקודם, המספר שאישה זכתה רק בחצי בית הכנסת, זוכה האלמנה בשררה ויכולה למנות את בנה או כל אדם אחר בהתאם לרצונה להיות שליח ציבור.

אישה שתבע את בעלה לדין תורה משום שרצה לשאת אישה נוספת.

רבי רפאל בירדוגו ממכנאס דן במעשה זה : " זה האיש שקרה לו מקרה בלתי טהור והוא נשוי אישה ובנים ונפתה לבו על אישה ודיבר עם אביה ונתנה לו לאישה ושידכה בקנס גדול….וכשמוע אישתו תבעתו לדין תורה שעבר על שבועתו ועליו לקיים הכתוב בשטר כתובתה ואם יישא אחרת שיפרע וכו…בגט כשר.

אלמנה שבתה התארסה עברה עם בתה למקום אחר בשל הרעב.

אדם שקידש אישה במקום מסוים חייב לשאתה לאישה באותו מקום. בדרך כלל עמדו הכלה והריה על כך, שהנישואין יתקיימו בעיר מגוריה של המשפחה. רבי חיים טולידאנו דן בסכסוך בין אדם, שארס נערה, ובין אמה האלמנה, שהחליטה לאחר האירוסין לעבור עם בנותיה לארץ אחרת בשל הרעב שר במקום והבטיחה, שכאשר ייפסק הרעב תחזור.

החתן טען, שאינו רוצה לשאת אותה במקום אחר. הוא חשש, שמא לא תחזור הכלה ורצה לבטל את הנישואין. החכם התעלם מהנימוק אודות הרעב והשיב, שאם העיכוב מקורו באם יכול בית הדין לכפות עליה לעמוד בהתחייבות הנישואין ואם תסרב עליה לשלם קנס.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

אישה שסירבה לעבור למקום אחר.

רבי יצחק אבן ואליד דן במעשה זה : " ראובן קידש אישה בעירו שדר בה ואחר שקידש אותה הלך לעיר אחרת לעשות מלאכתו שם. ואחר עבור כמה ימים שלחה האישה לאמר שיבוא לכנוס או לפטור. ויהי כמשיב לה שתבוא היא אצלו….ושם יישא אותה, והיא אינה רוצה לצאת מחוץ מעירה " החכם הצדיק אותה

כלומר על פי הדין אין הבעל רשאי להוציא את אשתו ממקום מגוריה או מן המקום שנישאו בו למקום אחר, אלא אם הוא הבטיח לה רמת חיים גבוהה יותר ( ש"ע ). אך לעתים סירבה אישה לעבור למקום אחר למרות הסיכוי להרוויח שם יותר.

רבי יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל : " מי שאינו מרוויח במקומו ורוצה ללכת למקום אחר ואישתו מעכבת מפני התנאי שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת מהו ".

במצב דומה דן רבי רפאל אנקאווא בקשר לאברהם קורוס מתושבי זטאט, שעבר לקזבלנקה ונשא שם אישה. בכתובה היה כתוב " הדירה על פיו ורצונו של החתן ". אחרי הנישואין הוליכה האיש לזטאט ולאחר מכן עברו לקזבלנקה. אך הוא רוצה לשוב לזטאט ואילו האישה סירבה " ועיכבה על ידו "

רבי שאול אבן דנאן, שכיהן בתפקיד ראש בית הדין הגבוה ברבאט בין שהנים 1949 – 1964, דן שאישה שנולדה ונישאה במראכש. הבעל דרש מאשתו לצאת מהעיר, משום שלא מצא בה מחייתו ורצה לחזור לואראזאת, העיר שבה נולד. האישה סירבה, שכן מראכש הייתה עיר הולדתה, ( ובכתובה כתוב במפורש, שלט יוציאנה מהעיר למקום אחר. החכם הצדיק את האישה וטען, שאם אינם יכולים להגיע לעמק השווה אין ברירה אלא להתגרש.

מקרה דומה נדון על ידי רבי משה ויזגאן בשנת תשכ"ב – 1962. הבעל רצה לעבור למקום אחר משום שבעירו לא מצא את פרנסתו. האישה סירבה ללכת עמו ונאחזת בתנאי הכתוב בכתובה, שלא יוציאנה מעירה למקום אחר אלא על פי רצונה. גם במקרה זה הצדיק החכם את האישה. 

אישה שחפצה לגור במקום של תורה ולא לחזור לכפר.

רבי יעקב בירדוגו ממכנאס דן בסכסוך בין בני זוג שנשאו בכפר, ולאחר זמן הסכימו ביניהם לעבור לפאס. כעבור חמש שנות שהות רצה הבעל לחזור לכפר, שממנו באו ובעלי חוב מעכבין עליו וגם האישה אינה רוצה באומרה שעיר פאס הוא מקום יישוב ומקום תורה ומשפט, לא כן הכפר שאין בו כל זה….

וגם שאומרת שכל עצמו שרוצה לחזור למקומו לפי שנתן עיניו לישא אישה אחרת עליה שלא כדין, ולפי שבעיר פאס אינו יכול לישא אישה אחרת לפי שהוא מקום של תורה ומשפט. החכם הצדיק אותה.

נשים יוזמות גירושין.

אישה שרצתה להתגרש ולדרוג לפרנסת המשפחה.

רבי יעקב בירדוגו כתב על יוזמת אישה לגירושין. הרקע לבקשתה היה הרעב, שתקף בשנת שפר"ה – 1825 " ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס " את אשתו ולכן רבתה הצווחה ביניהם, והיא פנתה לדיין " שהייתה האישה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה " .

במקרה אחר שנדון על ידי חכם זה סירבה האישה לקבל את הגט מבעלה.

חכם ממכנאס, בן המחצית הראשונה של המאה ה-19, דן באישה, שבעלה הרחיק ולא דאג לפרנסתה ולפרנסת ארבעת ילדיהם. האישה באה לפני החכם " קובלת ומתרעמת ותובעת להגבותה כתובה כדין האומר איני זן ומפרנס.

היו תקדימים לכך, שבעלים הפליגו למסחרם מעבר לים נהגו להשאיר גט זמן למקרה שלא יחזרו כעבור שלוש שנים, כדי לשחרר את נשותיהם מעגינות. אך היו נשים, שדאגו מיוזמתן שלא תישארנה עגונות. רבי יעקב אביחצירא דן במעשה מסוג זה :

" ראובן רצה להרחיק לנדוד למדינת היה להסתחר שם ואישתו אמרה לו שמא ישתקע שם ויניחנה עגונה שיכתוב לה גט זמן ". המשך מסופר, שלא מצא מי שיכתוב את הגט ולכן כתב בעצמו הראשה לשמעון, שאם לא יחזור עד זמן מסוים, שיכתוב לא גט ויגרשנה, וחתם בכתב ידו.

אולם האישה שהייתה זהירה, חששה שמא אין בכתב ידו לגרשה. חזר האיש והביא שני עדים שהעידו, שנתן רשות גמורה שלמעון לכתוב גט לאשתו. ואמנם, הזמן שקבעו עבר " ותבעה האישה לשמעון שיכתוב לה גט כמו שהרשהו ראובן. במקרה אחר יזמה אישה גירושין משום שרצתה להינשא לאדם אחר.

אישה שעמדה על זכותה שבתה תהיה אצלה.

אדם שגירש את אישתו, ורצה ללכת למדינה אחרת ולקחת את בתו עמו " ואשתו מעכבת באומרה בת אצל אמה לעולם ".

אל אותו חכם הגיעה שאלה מרבאט " בעניין אישה שרוצה להסיע דירתה למקום אחר ולהוליך שמה בתה או בנה שהוא פחות משש והאב מעכב ". בשני המקרים פסק רבי יוסף בירדוגו לטובת האב.

אישה שלא הסכימה, שבניה יהיו אצל אשת בעלה.

לפי מקור משנת 1968 דרש הבעל מגרושתו, שבניו ובנותיו יעזבו עמו את מרוקו. האישה אמרה, שלא תתן אותם שכן אין היא רוצה שיהיו אצל אשת אביהם, שאינה אישה כשרה. רבי משה ויזגאן שדן בסכסוך זה, הבחין בין בנים גדולים לקטנים.

באשר לבן הגדול, בן ה-14, זכאי אביו לקחתו עמו שכן טוב לו להיות עם אביו ללמוד תורה. לבם הקטן, בן החמש, מותר לאב לקחתו רק בתנאי שאשתו החדשה תקבל על עצמה לטפל בו ובכל צרכיו עד שיגדל. אך הבנות, טוב להן אצל אמן, והאב חייב לזון אותן כל זמן שהוא במרוקו, אפילו בעיר אחרת, ואם הלך לארץ אחרת – מוכרים את רכושו ( ויזגאן משה )

אישה שמצאה עבודה לבעלה.

היו נשים חרוצות יותר מן הגברים. החכם הנ"ל כתב במרץ 1963 על אישה, שבעלה ישב בטל והיא מצאה לו עבודה שבה יוכל לפרנס אותה ואת בניה, ולא רצה לעבוד כלל.

סירובו נבע מהעובדה, שבעבודה זו צריך היה לחלל שבת, והוא מעולם לא עשה מלאכה בשבת. החכם הצדיק את הבעל וקבע , שרק אם ימצא עבודה, שאינה כרוכה בחילול שבת, יעבוד " ואז חייב הוא לעבוד ולהשכיר עצמו כפועל בשביל מזונות אשתו שכך כתב לה בכתובתה אנא אפלח וכו….

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשים שלא רצו לעלות לארץ ישראל בניגוד לרצון הבעלים.

נשים מסוימות גילו התנגדות לעלייה לארץ ישראל עם הבעל. אל יעב"ץ הגיעה שאלה ממכנאס בשאר לראובן, שהיה נשוי, ובשטר הכתובה כתוב שנשבע, שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת אלא אם זה יהיה רצונה. ולעת כזאת רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה, והוא רוצה לתת לה גט.

בתשובה רבי ש"י אביטבול בשנת תקל"ט – 1779, נדון המעשה הבא : " בהיות שהרבי משה בן מסעוד אזולאי נדבה רוחו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו לעלות ולאות הסתופף בבית ה' בחצרות אלקינו ורצה שתעלה גם אשתו עמו ותמאן בדברו לאמור שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה ".

מן ההמשך התברר, כפי שעולה מדברי בא כוחה, שנעימוק נוסף לסירובה היה הסכנה שבדרכים. לדברי החכם אם הוא רוצה לעלות, שיפרע כתובתה ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום. אלא שהבעל לא רצה לגרשה.

הוא רצה שתך עמו " ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה ". מן ההמשך התברר, שבאה האישה עצמה עם הבעל וטענה דארעומי קא מערים כדי להפסידה כתובתה ולארץ ישראל לא ילך " הבעל רצה למנוע ממנהאת כתובתה בטענה, שעשתה גדירה ושריטה בבשרה על מת, מכאן, שאישה זו גילתה עמדה עצמאית בסירובה להיכנע לרצון בעלה.

הבעל איננו רשאי לכפות על אישתו לעלות עמו, אלא ממקום קרוב לארץ ישראל, אך לא ממרוקו – כך פסק רבי פתחיה בירדוגו. אם הדרכים בחזקת סכנה או קאין לא כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא ניתן להתיר נדרו  (משה טולידאנו)

רבי יוסף בירדוגו דן באישה שסירבה לעלות לארץ ישראל כאשר בעלה רצה לעשות זאת וטענה, הבעל התחייב כלפיה שלא יוצאינה ממקום מגוריהם למדינה אחרת.

גרושה שהתנגדה שבעלה יקח עמו את ילדיהם לארץ ישראל.

בוויכוח בין כלאל אדרעי ובין גרושתו דן רבי יעקב בירדוגו :מי שרוצה לעלות לארץ ישראל ולהוליך את בניו הקטנים פחותים משש ובנותיו שהם אצל גרושתו שאומר שאין רצונו להניח בניו ובנותיו נדודים וגולים ואין חונך ואין מרחם כרחב אב על בנים.

וגם לכשיגדלו מי יביאם אליו לארץ מרחקים וכשירצו לינשא ולהתחנך למצוות מי יחנכם ומי יגדלם לתלמוד תורה. ועל הכל איך יוכל להיפרד מיוצאי חלציו ולהניחם בכאן והוא ילך… ועוד אומר שאף אם תגזור עליו מדת הדין להיפרד מהם בחיים וישכל את כולם ביום אחד לרצון אמם שאינה רוצה לתחם לו.

מכל מקום מהו שיוכל לומר אם לא יבואו עמי לא אזון אותם. שלא חייבוני רז"ל אפילו עד שש כי אם בהיותם עמי, ולא כשאמם מעכבת מתלתתם לי שהיא המעכבת היא שתזון אותם.

שאני הריני רוצה לזון כשיהיו עמי, והיא אינה רוצה לתתם לי, ועוד אומר בני הם ובנותי הם ואיך תשלוט בהם אמם יותר ממני שלא אוכל להוליכם עמי לארץ או למקום אחר ששם מחייתי ואחיה אני והם.

מן ההמשך מתברר, שמדובר בשתי שבנות בגיל שלוש. מסקנת החכם הינה שהדין עם האב, ואף אם יתרצה להניחם אצל האם יכול הוא לומר, שלא יזון אותם , דלגבי עיר אחרת וכל שן ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש, ולא דין הבת אצל אמה.

בדיון זה אין עמדת האישה מיוצגת . היו נשים שגילו עמדה עצמאית נגד דעת הבעל ותבעו, שילדיהן יישארו אצלן.

מקרים נוספים מן מהמאה ה-20 : רבי משה עטייא כתב, שאם הבעל רוצה לעלות לארץ ישראל ואישתו מסרבת אין כופים עלי לעלות עמו והוא חייב לפרוע לה את כתובתה.

בשנת 1948 הועלתה שאלה בפני רבי שלמה הכהן אצבאן בדבר אישה, המסרבת לעלות עם בעלה. החכם השיב, שאינו יכול להוציאה בניגוד לרצונה גם לא לירושלים.

כשבתו של רבי אהרן בן חסין סירבה לעלות ארצה עם בעלה והלכה לבית אביה במוגדור, שלח אחריה החכם כמה וכמה פעמים, בנובמבר ובדצמבר 1955, כדי לשכנעה שתצטרף לבעלה. אך הגיע למסקנה, שאינה יכולה לעכב אותו ואם היא מסרבת להצטרף אליו\ תצא בלא כתובה. החכם חלק אפוא על רבי שלמה הכהן.

גם רבי משה מרציאנו דן בשנת תשכ"ח באישה, שסירבה לעלות עם בעלה לארץ ישראל ( מרציאנו משה )

נשים ואלמנות שעלו לארץ ישראל.

בין ההמלצות שכתב רבי ש"י אביטבול מצפר ולנצרכים מצויה המלצה לאישה, שעלתה לארץ ישראל, שאין ספק שהייתה זקוקה להוצאות הדרך. ההמלצה אינה מתוארכת ומיועדת לאישה בשם שמחה בת משה עולייל אשת מימון בן יעקב אבן חמו, שבעלה נעלם, שהחילטה לעלות ארצה יחד עם בנה שמה ועם הבת עיישה.

על אישה מצפרו, הקבורה בהר הזיתים, נמצא מכתב ללא תאריך.

רבי מימון בירדוגו ממכנאס כתב על אישה, שמכרה את חפצי נדונייתה כדי לממן את עלייתה ארצה יחד עם בעלה, והסיעה את דירתה ועלתה לארץ ישראל.

על אישתו של רבי וידאל הצרפתי, אמו של רבי ישראל הצרפתי, כתב רבי יוסף בן נאיים ש " הייתה אישה יראת ה', ובסוף ימיה עלתה לשכון כבוד בירושלים.

האם יכולים קרובים למנוע מאישה להעלות את בתה או את בניה עמה לארץ ישראל.

רבי יצחק אבן דנאן פסק בעקבות שאלה, שהבת תהיה אצל אמה דווקא עם שתיהן חיות באותה עיר, אך אם האם רוצה להוליכה למקום אחר, ואפילו להעלותה לארץ ישראל, יכולים קרוביה לעכב בעדה.

התקדים שעליו הסתמך הוא תשובת רבי שמעון בן צמח דוראן, שנימק את דבריו כך : שהשטן מקטרג בשעת סכנה….ועוד שמא חס ושלום ישבום בדרך שיצטרכו קרוביהם לפדותם. אך אם הבנות גדולות מגיל 11 יש לשאול אותן האם הן רוצות ללכת אחרי אמן ואם כן – יעשו כרצונן. 

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-מכתב של אישה מדמנאת לבעלה על המצוקה. – 1885.

נשים יוזמות בתחום המשפחה. סוף הפרק

בשנות החמישים של המאה ה-19 התגרשה אישה ונישאה לאחר. היא רצתה לעלות ארצה ולקחה עמה את בניה מבעלה הראשון, אך כפי שפסקו חכמי צפרו בשנת תרי"ז – 1857, בעקבות פסק דין שקיבלו מחכמי מכנאס, " קרוביהם יכולים לעכב על ידם מלהוליכם לארץ.

רבי אברהם עמאר, לעומת זאת, פסק, שאין הקרובים יכולים לעכב אישה, הרוצה להעלות עמה לארץ ישראל את בניה מבעלה הראשון.

אלמנה ואמה עמדו לעלות לארץ ישראל בשנות ה-60 של המאה ה-19, והאישה רצתה לקחת אתה שאת שני בניה, אך האב התנגד. על פי פסק דין משנת תרכ"ח – 1868 " ראשית האישה ליקח שני בניה עמה למקום הקדוש וצריך אפוטרופוס לתת בידם דמי מזונות שנה אחת לפחות…והוצאות הדרך, על פסק הדין חתמו חכמי צפרו רבי מתתיהו בן זכרי, רפאל משה אלבאז ויקותיאל אלבאז.

לאחר פטירתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור עלתה אלמנתו לירושלים דרך טנג'יר. כיוון שהתכריכים שהביאה עמה לא תאמו את אלה שנהוגים בירושלים חזרה למוגדור כדי להביא תכריכים על פי הנהוג בעיר הקודש.

שובה נדחה מסיבות אחדות : היא מצאה את כלתה כורעת ללדת, כלתה השנייה בהריון, והיא שמעה על שתי נערות שלא מצאו את זיווגן, ודאגה להן. לאחר שהצליחה שמשימתה הפליגה שוב לארץ ישראל והמשיכה שמעשיה הטובים עש שנפטרה ונקברה בהר הזיתים.

מכתב של אישה מדמנאת לבעלה על המצוקה. – 1885.

בשנת 1884הגיעו לאירופה דייעות ממרוקו בדבר התעללות של מושל דמנאת ביהודים ובנשים יהודיות.דמנאת שוכנת כ-100 קילומטריםמזרחה למראכש, בינה ובין בני מלאל. בפברואר 1885 כתבה אסתר אמסלם לבעלה, שברח מדמנאת לטנג'יר, כדי לקבל פיצויים מהממשל על הנזק שנגרם לו :

" אילו יכולת לראות את מצוקתנו היית מזיל דמעות של דם. את דמנאת כמו שעזבו אבותינו את מצרים. אך היצלנו את נפשנו בלבד הלוך ובכה ונשארנו ללא כל ציוד. המושל סילק את השומרים שלנו ובלילה האחרון בזז את בתינו אספסוף מהרחוב וחילל את הנשים ואת הילדים. היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע.

גם יהודים שמצאו מקלט במקום קדוש, תחת חסותו של שריף ידידותי, הותקפו ונשדדו תוך התעלמות מהכללים המקובלים. רבי יוסף אלמליח שוחרר בגיל 98 מכבליו, אך מחשש שייתפש שוב ברח למקום הקדוש של השריף.

למרות זאת נתפש, הופשט מבגדיו, הושלך לארץ, הולקה 980 מלקות וכמעט נפטר. כעבור זמן התאושש, אך הוא לא יחיה הרבה זמן.

הסוחר יצחק כהן, שהיה עמו במקום הקדוש, הוכה עד מוות. כל אלה בוצעו בהוראת המושל האכזר. הצלחתי לברוח יחד עם ארבע נשים למקום שאני נמצאת בו עתה. הנשים שלא ברחו חשופות להתעללות. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ועל ידי אנשים בשירותו של המושל. הן לא יכלו להימלט, ואלה שניסו, נתפשו מייד והובאו לבית הסוהר.

כתבת לי לנסות למכור מהרכוש שלנו באמצעות השותפים המאורים שלנו, ולשלוח את הכסף אליך. עליך לדעת, שכל מאורי שיימצא מסייע לנו יחשב בוגד וייקרע לגזרים. המושל קבע, שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי הוא רשאי להורגו.

כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות שיש לנו בחנות כדי להתפרנס. אינך יודע, שכל רכושנו הוחרם על ידי המושל, ועליך להיות אסיר תודה על כך, שברחתי מבלי שכבודי חולל, כפי שחוללו נשים אחרות. אילו כתבתי לך כל מה שיכולתי לומר לך לא הייתי מסיימת.

בפקודת המושל נשדדו כל הבתים, שיהודים גרים בהם, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי, יעקב, הלך לקזבלנקה לקנות שחורה והביאה לדמנאת. וכשהגיע, נלקח ממנו הכל והוא נאסר. זה כל מה שאני יודעת אודותיו.

אשתך המיוסרת – אסתר אמסלם

10 – נשים בפעולות חינוכית

בית הספר הראשון לבנים ולבנות נפתח בתיטואן בשנת 1862 על ידי חברת כל ישראל חברים, בסיועם של אגודת אחים בלונדון ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. חינוך מודרני של הבנות היה צעד מהפכני בעולם המסורתי, ועורר חששות אצל ההורים והחכמים.

אך העובדה, שנוסף על השכלה כללית למדו הבנות מלאכות כגון תפירה, סריגה ואריגה, העשויות לסייע בפרנסת המשפחה, אפשרה לחכמים לתת לגיטימציה לחינוך המודרני. חלק ניכר מהבנות לא שילם דכר לימוד.

זאת ועוד, בדרך כלל קיבלו הבנות גם ביגוד ומצרכים אחרים. משה מונטיפיורי, שביקר בטנג'יר בשנת 1863, תרם סכום נכבד לחינוך בנות לזכר רעייתו יהודית, בתנאי שהחינוך יהיה נתון לפיקוחה של מועצת נשים יהודיות.

על פי ידיעה משנת 1884 הביע הרב הראשי של יהודי תיטואן שביעות רצון מחינוך הבנות. בטנג'יר עלה מספר התלמידות מ-120 בשנת 1872 ל-322 בשנת 1907. בתי ספר לבנות נפתחו גם בשאר ערי מרוקו, כולל בערים השמרניות שבפנים הארץ.

בפאס הפתח בית ספר לבנים בשנת 1883 ולבנות – בשנת 1899. הרב הראשי רפאל בן צור התייחס בחיוב לחינוכן במוסד זה. למרות זאת היה מספר בתי הספר לבנות ומספר התלמידות נמוך מאלה של הבנים.

בשנת 1901 למדו 1157 בנות לעומת 1981 בנים. בשנת 1912 היו בתי ספר לבנות ב+-12 ערים לעומת 150 בתי ספר לבנים ומספר התלמידים היה 3214 לעומת 1822 תלמידות. את ההצלחה בחינוך הבנות יש לזקוף לזכותן של מנהלות ומורות מסורות, שראו בתפקידן שליחות. אחת מהן, שהצטיינה בפעילות מסועפת, הייתה סטלה קורקוס.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

סטלה קורקוס – מנהל בית ספר ופעילה בחיי הציבור.

סטלה קורקוס ניו יורק 1858 – קזבלנקה 1948, הייתה דמות מיוחדת ובולטת בתחום הפעילות החינוכית והציבורית במרוקו משנות ה-80 של המאה ה-19 ואילך. אביה היה אברהם דוראן, סוחר מצליח באנגליה, ואמה, רבקה מונטיפיורי, אחיינית השר משה מונטיפיורי.

סטלה נישאה בלונדון למשה קורקוס, יליד אלג'יר, שעבר אתה למוגדור. משה היה פעיל בתחום החינוך ובשנת 1888 הוזכר כחבר ההנהלה של בית הספר. אביו, הרב אברהם דוראן – רוראן 1810 – לונדון 1888, כיהן בתפקיד דיין של קהל הפורטוגזים בלונדון.

סטלה רכשה ניסיון בהוראה והחזיקה בלונדון בית ספר פרטי. משנת 1885 ניהלה את בית הספר לבנות, שנפתח במוגדור באותה שנה ביוזמתו של הרב יוסף אלמליח. הרב, שנולד ברבאט בשנת 1809, עבר למוגדור ובגיל 30 התמנה לשמש דיין.

הוא עסק גם במסחר והחל משנת 1869 כיהן בתפקיד סוכן קונסולרי. משנת 1885 שימש בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה – הונגריה במוגדור, תפקיד שבו החזיק עד פטירתו בלונדון בשנת 1886.

הרב יוסף, שהתוודע למיסיונרים האנגליקניים כבר  בשנת 1844 בעקובות בואו של המיסיונר אלכסנדר לוי למוגדור, נלחם בהם, במיוחד לאחר שייסדו בעירו בסיס בשנת 1875. הם0 פתחו  בית ספר לבנים ולבנות והרב יוסף ראה סכנה בכך שבנות עירו אינן מקבלות חינוך יהודי ועלולות לצאת לתרבות רעה.

אי לכך יזם הענקת חינוך פורמלי לבנות. בשנת 1875 כתב לאדולף כרמיה, נשיא כל ישראל חברים, על היוזמה המקומית להקים חברה בשם " עוז והדר ",שמטרתה לדאוג לבנות העניים : למנוע מהן לשוטט ברחובות או לשרת בבתי נוצרים וללמדן את הדרוש לקיומן.

במכתבו ציין, שבעיר גיברלטר חיה אישה, המלמדת את בנות העשירים. כוונתו הייתה ללמד 40 מבנות העניים תפירה ואריגה, כתב ולשון ספרדית. לצורך זה ביקש השתתפות כספית.

בית הספר לבנות נפתח ב-24 לדצמבר שנת 1885 במימון הקהילה המקומית ובתמיכתן של כל ישראל חברים ואגודת אחים, שנוהלה באותה עת על ידי קלוד מונטיפיורי, בן דודה של סטלה. בדו"ח של אגדת אחים, לשנת 1884 נאמר, שמטרת התמיכה בבתי הספר לבנים ולבנות למנוע מילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון מחשש שיתנצרו.

המנהלת הראשונה של בית הספר הייתה סטלה קורוקוס, שראתה שליחות הן בהקניית ידע והן בתרומה בתחומים ציבוריים שונים, כמתואר בהמשך. על פי ידיעה מאותה שנה הצליח בית הספר היהודי לבנות להוציא 32 בנות מבית הספר של המיסיון, אך כסף רב נדרש להלבישן כראוי.בסופו של דבר הגיעו באותה שנה לבית הספר עשר בנות בלבד.

בטכס הפתיחה שהחל בשירה " יגדל " על ידי הבנות, נכחו הקונסול הבריטי, סגן הקונסול הבריטי במוגדור וכן נציגי אוסטריה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה וארצות הברית.

תקציב נוסף נדרש עבור עוד חמישים בנות עניות, שכן כדי שתבואנה ללמוד צריך היה לספק להן שמלות ונעליים. ואכן, סטלה, דאגה גם לצד החומרי. בשנים הבאות כוסתה הוצאה זו על ידי ועד של נשים בעיר וכן באמצעות מכירת התוצרת של שיעורי התפירה של הבנות. המנהלת דאגה גם לאספקת ארוחות חמות לתלמידותיה.

שפת ההוראה הייתה אנגלית. על פי מידע משנת 1905 הוכיחו הבנות בבחינה ידיעה נאה בתרגום מאנגלית לערבית. כן לימדו בבית הספר שירה וספרות אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית וכן חשבון ותפירה.

התקיימו בו שיעורי דרמה והבנות הופיעו בהזדמנויות חגיגיות. בן קיבלו חינוך אנגלי טיפוסי לאותה תקופה והגיעו להישגים גבוהים מאלה של הבנים. בשנות ה-90 ביקרו בבית הספר דיפלומטים אנגליים וצרפתיים וכן נכבדים יהודיים וביניהם ראובן בן יוסף אלמליאח, ראש הקהילה, שירש את מקום אביו בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה החל משנת 1886 ואילך.

הרב יוסף שהתוודע למיסיונרים האנגליקניים כבר משנת 1844 בעקבות בואו של המיסיונר אלכסנדר לוי למוגדור, נלחם בהם, במיוחד לאחר שייסדו בעירו מוגדור בסיס בשנת 1875. הם פתחו בית ספר לבנים ולבנות והר ביוסף ראה סכנה בכך שבנות עירו אינן מקבלות חינוך יהודי ועלולות לצאת לתרבות רעה.

אי לכך יזם הענקת חינוך פורמאלי לבנות. בשנת 1875 כתב לאדולף כרמיה, נשיא כל ישראל חברים, על היוזמה במקומית להקים חברה בשם " עוז והדר ", שמטרתה לדאוג לבנות העניים ; למנוע מהן  לשוטט ברחובות או לשרת בבתי הנוצרים וללמדן את הדרוש לקיומן.

במכתבו ציין, שבעיר גיברלטר חיה אישה, המלמדת את בנות העשירים, כוונתו הייתה ללמד ארבעים מבנות העניים תפירה אריגה, כתב ולשון ספרדית. לצורך זה ביקש השתתפות כספית.

בית הספר לבנות נפתח ב – 24 בדצמבר שנת 1885 במימון הקהילה המקומית ובתמיכתן של כל ישראל חברים ואגודת אחים, שנוהלה באותה עת על ידי קלוד מונטיפיורי, בן דודה של סטלה דו"ח של אגודת אחים לשנת 1884 נאמר, שמטרת התמיכה בבית הספר לבנים ולבנות, למנוע ילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון מחשש שיתנצרו.

המנהלת הראשונה של בית הספר הייתה סטלה קורקוס, שראתה שליחות הן בהקניית ידע והן בתרומה בתחומים ציבוריים שונים, במתואר בהמשך. על פי ידיעה מאותה שנה הצליח בית הספר היהודי לבנות להוציא 32 בנות מבית הספר של המיסיון, אך כסף רב נדרש להלבישן בראוי. בסופו של דבר הגיעו באותה שנה לבית הספר עשר בנות בלבד.

בטכס הפתיחה שהחל בשירה " יגדל " על ידי הבנות, נכחו הקונסול הבריטי, סגן הקונסול הבריטי במוגדור וכן נציגי אוסטריה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה וארצות הברית.

תקציב נוסף נדרש עבור עוד חמישים בנות עניות, שכן כדי שתבואנה ללמוד צריך היה לספק להן שמלות ונעליים. ואכן, סטלה דאגה גם לצד החומרי. בשנים הבאות כוסתה הוצאה זו על ידי ועד של נשים בעיר וכן באמצעות מכירת התוצרת של שיעורי התפירה של הבנות. המנהלת דאגה גם לאספקת ארוחות חמות לתלמידותיה. 

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-סטלה קורקוס – מנהל בית ספר ופעילה בחיי הציבור.

שפת הוראה הייתה אנגלית. על פי מידע משנת 1905 הוכיחו הבנות בבחינה ידיעה נאה בתרגום מאנגלית לערבית. כן למדו בבית הספר שירה וספרות אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית וכן חשבון ותפירה. התקיימו בו שיעורי דרמה והבנות הופיעו בהזדמנויות חגיגיות.

הן קיבלו חינוך אנגלי טיפוסי לאותה תקופה והגיעו להישגים גבוהים מאלה של הבנים. שנות ה – 90 ביקרו בבית הספר דיפלומטים אנגליים וצרפתיים וכן נכבדים יהודיים וביניהם ראובן בן יוסף אלמליח, ראש הקהילה, שירש את מקום אב

femme juive de Debdou

יו בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה החל משנת 1886 ואילך.

אלה מהם, שנכחו בעת הבחינות, התפעלו מהישגי התלמידות ותרמו לבית הספר. בשנת 1890 ערכה סטלה קורקוס מסיבת גן לאחר הבחינות בהשתתפות כמאה תלמידות, שנכחו בה אורחים מקומיים, נכבדים מחו"ל ודיפלומטים. אחדים מהם תרמו לבית הספר וכן חילקו פרסים לתלמידות מצטיינות, הברת קורקוס קיבלה תרומות גם מאנגליה וביניהן ספרים מתורם אלמוני.

על פי מקורות משנות ה – 80 עד תחילת המאה ה – 20 כלל צוות המורות את הנשים הבאות : הגברת דוראן, אחותה של סטלה, שהייתה אף היא מורה, לפני כן בלונדון, וסייעה בניהול בית הספר במוגדרו ; הגברת בק מאנגליה, " האומנת ", לימדה חקלאות ומשכרותה הייתה הגבוהה משל שאר המורות – 40 לי"ש לשנה נוסף על דיור ומזון ; הגברת בוגנים, שהייתה כנראה מקומית ולימדה בכיתות הנמוכות.

הגברת מראש, שלימדה תפירה ; הגברת טוראל שלימדה צרפתית ; הגברת מסעודה והגברת ששפורטאש. לפי גובה המשכורות ניתן להסיק אודות מעמדן. משכורת של המורה לכיתות הנמוכות הייתה חמש לי"ש בלבד ואילו משכורת שאר המורות נעה בין 5 ל – 40 לי"ש.

בשנת 1888 פרצה במוגדור מגפת אבעבועות שחורות. הגברת קורקוס דאגה לבריאות התלמידות ולחיסון באמצעות רופא אנגלי, שהיא דאגה לשלם לו. בשנת 1889 למדו בבית הספר 109 תלמידות, מהן 67 יתומות.

גם בשנת 1892 פרצה במוגדור מגפת אבעבועות, שהפילה חללים רבים וביניהם כ – 200 יהודים, רובם דיירי המללאח הצפוף. הגברת קורקוס פנתה ללונדון בבקשה לקבל תרופות, שלא היו במוגדור.

לסטלה קורקוס היו קשרים עם הנציגים הבריטיים במוגדור. סגן הקונסול מאדן, שמונה ב – 1 באפריל 1899 והיה כפוף לקונסול בקזבלנקה, פעל עד שנת 1907, נהג לבקר בבית הספר ושיבח את פעולותיה של הגברת קורקוס, כפי שדווח בין השנים 1901 – 1905.

בשנת 1901 נלמדו בבית הספר 156 תלמידות, בשנת 1902 ירד מספרן ל – 126, כנראה בשל המחלות, ובשנת 1905 ירד מספרן ל – 117. אולם בשנת 1907 עלה מספרן ל – 225 תלמידות. בית הספר לא נסגר גם בעתות של מחלות ומגפות, שרוששו את האוכלוסייה, למרות שהוצע לסגור את המוסד.

לתלמידות בית הספר הוגשו ארוחות חמות כל יום. בהוצאה השתתפה הקהילה, שנעזרה בתרומות מאנגליה ומצרפת. ועד של נשים מקומיות, שאורגן על ידה, התרים בגדים ונעליים עבור הבנות העניות לפני פסח ולפני הימים הנוראים, כפי שדווח בשנים 1902 – 1903.

ההשכלה שרכשו הכשירה את התלמידות לחיי המעשה. על פי דיווח משנת 1907 הועסקו שתי תלמידות בתפקיד פקידות על ידי סגני הקונסולים של בריטניה ואוסטריה.

מנהל בית הספר לבנים במוגדור, מר ש' וינשטיין, שהגיע לחופשה בלונדון בשנת 1906, מסר דו"ח אודות בית הספר לבנות בניהולה של הגברת קורקוס. לדבריו ניכרת בבית הספר התקדמות.

גם תלמידות נוצריות התקבלו לבית הספר, וביניהן בנותיו של קונסול ספרד, אך הן שילמו שכר לימוד. על פי דיווח משנת 1906/7 למדו בבית הספר 12 נערות ספרדיות קתוליות ונערה צרפתייה, שהעדיפו מוסד יהודי על פני זה של הנזירות.

ב – 4 באוגוסט ביקר בבית הספר מר ג'ונסטון, הקונסול הבריטי במוגדור. הוא שאת את התלמידות שאלות, האזין לשיערו והגיע למסקנה, שידיעותיהן מקבילות לאלה של רוב התלמידים באנגליה. מבטאן האנגלי טוב ויש להן ידע מצוין בהיסטוריה של אנגליה, במדיניות, בחוקים ואף הבנה בגיאוגרפיה.

מבקרים אנגליים, ביניהם אנשי חינוך ואקדמיה, רשמו בספר האורחים את התרשמותם החיובית מהישגי התלמידות ומן המשמעת הטובה.

על פי דיווחו של מר ש' וינשטיין, שלימד אנגלית בבתי הספר, למדו אנגלית גם בבית הספר של כל ישראל חברים במוגדור מזה שנתיים, והבנות, שלמדו שפה זו שעה בשבוע, הצליחו יפה. אלא שלדעתה של סטלה קורקוס לא היה קיום בית הספר של ה דרוש, ובעקבות זאת החליטה " אגודת אחים " על סגירתו.

הודעה בדבר הכוונה לסגור את בית הספר גרמה לצער בקרב החוגים האנגליים במוגדור ובערי חוף אחרות. התגובה הביאה להחלטה על דחיית הסגירה עד סוף השנה. בסיום דיווחו של וישנטיין הובא דו"ח כספי לשנת הלימודים 1909 – 1910, שעל פיו עלתה החזקת בית הספר לאגודת אחים 227 לי"ש.

בית הספר המשיך לפעול גם בשנים הבאות ובשנת 1910 ארגנה סטלה קורקוס מסיבת גן ל-240 תלמידות. אלא שהמחלות פרצו שוב ובאוגוסט 1912 ביקרו בבית הספר שני רופאים. סטלה מכרה את עבודת היד, שנתפרו ונרקמו על ידי התלמידות, ומן ההכנסות קנתה שמלות ולבנים לתלמידות. באותה שנה לא שילמה אף לא אחת מן התלמידות שכר לימוד. בשנה שאחריה מעדרו רבות מהם בשל מחלות.

בשנת 1915/6 דיווחה גברת סטלה קורקוס, שבעיר, המונה 12 אלף יהודים, לומדות 187 תלמידות בבית הספר שבניהולה. בחינות סוף השנה נערכו בנוכחות הקונסולים הבריטיים של מוגדור, מר רבינו ושל קזבלנקה, מר ברום, ששיבחו את מסירותן של הגברת סטלה קורקוס ומיס בק ואת מאמציהן להעניק חינוך מעולה, שתוצאותיו ניכרות.

סדו"ח שפורסם בשנה שלאחר מכן נמסר, שמספר התלמידות ירד ל-175 ותקציב המוסד עחמד על 327 לי"ש לשנה. המחלות שפגעו בעיר והמצב הכלכלי הירוד הכבידו על ההופעה הסדירה של התלמידות. 

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-סטלה קורקוס – מנהל בית ספר ופעילה בחיי הציבור.

הדו"ח האחרון שנמצא אודות הגברת קורקוס הינו משנת 1920/1. נאמר בו, שהגברת קורוקוס הינה מנהלת מסורה מזה קרוב ל-40 שנה וכן שמיס בק עזבה ולכן אין בבית הספר מורה לאנגלית.

מצויים אמנם במוגדור עוד שני בתי ספר לבנות, אולם זה שבניהולה של גברת סטלה קורקוס הוא המבוקש ביותר משום שנוסף על האנגלית, צרפתית, ערבית , קריאה, כתיבה , דקדוק, חיבור, חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה,, תרגום ומדע לומדים בו גם תפירה, רקמה וסריגה. בעוזבן את המוסד מנצלות הבנות את הידע שרכשו, בעיקר בתפירה, ומרוויחות לקיומן.

על פי ידיעות משנת 1892 נוסד במראקש בית ספר חדש בתמיכת " אגודת חיים . התוכנית נתמכה על ידי יהודי מוגדור והגברת סטלה קורקוס כתבה למנהיגי קהילת מראקש בנדון.

בין פעולותיה יש לציין את דאגתה לשכבות העניות, שהתגוררו בצפיפות במללאח של מוגדור. היהודים העשירים התגוררו בקסבה שמחוץ למללאח בתנאי דיור נאותים יחד עם סוחרים אירופיים. הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה שלט בשנים 1757 – 1790, מייסדה של מוגדור ומי שהפך אותה למרכז מסחרי ולנמל היצוא והיבוא של דרום מרוקו, התיר למשפחות יהודיות לגור בקסבה בבתים שבנה להם, אולם אסר על יהודים אחרים לגור מחוץ למללאח.

על פי מקור מהעשור השני של המאה ה-19 חיו בקסבה 20 משפחות יהודיות עשירות וביניהן משפחות שסכו לחסותה של ארצות הברית. אחדות מהן קנו עבדים מידי המוסלמים ובכך עוררו את ביקורת האגודה הבריטית נגד העבדות.

על פי דווח שמסר מר הירש, מנהל בית הספר בטנג'יר בשנת 1873, התגוררו בקסבה של מוגדור 800 – 1000 יהודים השוואה ל-7.000 במללאח. לדבריו התעלמו יהודי הקסבה ממצוקת אחיהם. ארבע שנים לאחר מכן פורסם דו"ח של יוסף הלוי, שליח כל ישראל חברים במרוקו, שבו נמתחה ביקורת על 12 ראשי משפחות עשירות, המתנשאים מעל אחיהם.

קוב היהודים גרו כאמור במללאח ונאסר עליהם לעבור לרובע אחר. העיר משכה אליה יהודים מכפרי הסביבה, בעיקר כתוצאה משנות הבצורת, ולכן הלכה הצפיפות בה ודברה. על פי נתונים משנת 1875 הגיעה הצפיפות ל-4.5 נפשות בממוצע לחדר.

היו בתים ש-18 – 20 נפשות התגוררו בהן בחדר. ביומנם של מבקרים יהודיים ונוצריים מתוארים הלכלוך והצפיפות במללאח והילדים, המתרוצצים שם ללא השגחה עירומים או לבושים בלוי סחבות.

משנות השישים עד שנות התשעים התנהלה התכתבות בין הקהילות היהודיות במוגדור ובין " אגודת אחים " בלונדון, השלטונות הבריטיים והסולטאן בנושא שיפור התנאים הסניטריים במללאח ובקשת הרשות להרחיבו. היוזמה לשיפור התנאים במללאח כמו גם התרומות שהושגו לא פתרו את הבעיה.

כדי להקל על מצוקת העוני במוגדור נרקמה בשנות ה-90 של המאה ה-19 תוכנית ליישוב היהודים מעיר זו באפריקה השחורה. ואמנם, כמה יהודים צעירים נשלחו לשם אך התוכנית נכשלה.

בשנת 1891 פורסם ש-60 משפחות יהודיות מתגוררות ב-27 חדרים בתנאים קשים. הוגשה בקשה לסולטאן לקבל שטח להרחבת המללאח, וגם הקונסולים המקומיים התבקשו להתערב. סטלה קורקוס חתמה יחד עם טובי הקהילה על מכתב בנדון, שהופנה לקונסולים, אולם לא הייתה היענות כלשהי.

רבים אחרים עסקו בנושא זה אך ללא הצלחה. סטלה קורקוס לא השלימה עם כך ובשנת 1898 הגיעה למראקש רכובה על סוס עת בתה בת ה-12, שסבלה מקדחת, כדי לבקש רשות מן הסולטאן, אלעזיז הרביעי 1894 – 1908, להרחבת המללאח.

הסולטאן אישר הקמת דירות ל-150 משפחות על אדמה ממשלתית מחוץ למללאח, שיושכרו בשכר דירה נמוך. לקידום הנושא נפגשה סטלה עם הווזיר הראשי אולם כשלוש שנים והתוכנית לא בוצעה – להערכתם של יהודים בלונדון באשמת יהודיה העשירים של מוגדור.

אלה השכירו דירות בשכר חודשי גבוה בשל המחסור והם חששו מירידת בשכר הדירה אם יקטן הביקוש כתוצאה מביצוע הבנייה. .

על פי דיווח משנת 1904 נבחר משה קורקוס, בעלה של סטלה, להשתתף במשלחת, שביקרה אצל הסולטאן וביקשה לבנותך מללאח חדש. הבקשה לא נענתה אולם למרות זאת נשאו מאמציו פרי : אושרה תוספת של בתים במללאח הקיים.

מידע משנת 1906 מדווח על מכתב בקשה של הגברת סטלה קורקוס מן הסולטאן באמצעות הבריטי הנרי מקליין, יועץ צבאי לסולטאן, שהבטיח להעבירו לסולטאן.

שמה של סטלה יצא גם לקהילות אחרות, שבהן נודעה כאישיות המגלה רגישות לגורל אחיה. נושא ציבורי הומניטרי, שהייתה מעורבת בו, היה גורלם של יהודי דמנאת, שסבלו מהתנפלות של שבטים מסביבת העיר, ושבו נשים יהודיות.

בשנת 1898 קיבלה מכתב שבו התלוננו הכותבים שלא קיבלו פיצוי כלשהו על הנזק שנגרם להם, וכי אם תיאות לפנות לווזיר הראשי יש להם סיכוי להיענות בחיוב.

יהודי דמנאת סבלו בשנות ה-80 מהתעללות מושל העיר והאספסוף. ידיעות על כך הגיעו לאירופה בשנים 1884 – 1886. גם בשנת 1894, לאחר מותו של חסן הראשון ב-9 ביוני 1894, ניצלו השבטים שבסביבה את האנרכיה לפני התייצבות הממשל כדי לפגוע ביהודים.

הם פרצו למללאח, הרגו שני יהודים ושבו נשים יהודיות, שחלקן שוחרר לאחר תשלום דמי פדיון. יהודי מראקש אספו כסף למטרה זו. בינתיים עלה לשלטון סולטאן חדש – עבד אלעזיז הרביעי, בנו בן ה-14 של חסן הראשון.

התערבות דיפלומטית אצלו הביאה לשיקום בתי כנסת שנהרסו בעת המהומות. על פי יומן עיר פאס, העוסק בשנים תרל"ט – תרפ"ה, שנכתב על ידי שלמה הכהן, התרחשה התנפלות על יהודי דמנאת בחודש אב תרנ"ד, 1894.

יהודים נשדדו, ספרי תורה נמכרו, וגם נשים וילדים נמכרו כמו בהמות. בסופו של דבר הוחזר הכל ליהודים פרט לאישה אחת, שנשארה אצל הגויים.

למרות שנולדה באנגליה לא הייתה הגברת קורקוס אזרחית בריטית, שכן בעלה, משה, היה נתין מרוקני בעל חסות צרפתית. כך כתב ג'ונסטון, קונסול בריטניה במוגדור, לשגריר סַאטוב ב-15 באפריל שנת 1895.

עד שנת 19047 לא העסיק אותה הנושא האישי שכן הייתה שקועה בעבודה חינוכית וציבורית. לאחר פטירת בעלה בעקבות מחלה ב-26 בדצמבר 1903 חלתה גם היא ולאחר שהתאוששה החלה לטפל בכך. ב-28 בנובמבר 1904 פנתה אל שר החוץ הבריטי, הרוזן לנסדאון, כיהן מנובמבר 1900 עד נובמבר 1905, בבקשה לקבל אזרחות בריטית, משום שעל פי דבריה אין לאישה אפשרות לחיות בארץ זו ללא חסות זרה. 

המכתב נכתב תחת הכותרת " מנהלת עוז והדר " בית ספר לבנות של אגודת אחים, מוגדור ". חילופי המכתבים בנדון התנהלו בין גורמים שונים עד ה-18 ביולי 1922 וניתן ללמוד מתוכם פרטים נוספים על חייה ופעולותיה. 

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-סטלה קורקוס – מנהל בית ספר ופעילה בחיי הציבור.

למכתבה הראשון צירפה תעודת לידה ונישואין של הוריה, המוכיחים ששניהם היו אזרחים אנגליים. היא תיארה את פעולותיה וסיפרה שפתחה בית ספר בחסותה של " אגודת אחים " מלונדון, וכן שהייתה האישה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו והייתה גאה על כך, שמוגדור הייתה כמעט מושבה אנגלית.

היא צירפה העתקים של דינים וחשבונות אודות בית הספר, שנכתבו על ידי בריטניה במרוקו קירבי גרין, שכיהן משנת 1886 עד שנת 1891, ארנסט סאטוב, שכיהן משנת 1893 עד שנת 1895 ויוסף ווסט רידג'ואי.

בית הספר היה מוכר לדבריה היטב על ידי ארתור ניקולסון, שכיהן בתפקיד שגריר משנת 1895 עש שנת 1905. היא ביקשה, שהנמען יקח בחשבון את עבודתה הטובה וירשום אותה בקונסוליה הבריטית במוגדור כאזרחית בריטית.

העתק ממכתבה הועבר ב-3 בינואר 1905 ממשרד החוץ לקונסול הבריטי בטנג'יר. השגריר ניקולסון כתב לשר החוץ ב-12 בינואר, שהאישה נולדה אזרחית בריטית אך איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקוס, שנפטר.

עליה לקבל אישור על קבלת אזרחותה הישנה ורק אז תוכל להירשם כאזרחית בריטית. החלטתו של שא החוץ הייתה חיובית ואכן ב-14 במרס 1905 קיבלה תשובה ממשרד החוץ ובה הוראה משר החוץ לקונסול בטנג'יר לרשום אותה כאזרחית בריטית בסגנות הקונסוליה במוגדור.

אולם נראה, שסטלה לא הובנה כראוי. הובן כנראה שכל רצונה לקבל חסות, על פי סעיף 16 בוועידת מדריד 1880 ולא אזרחות.

ב-7 באפריל 1905 כתב מאדן, סגן הקונסול הבריטי במוגדור, לקונסול בטנג'יר, מר וויט, שבעקבות הודעתו לגברת קורקוס שאין בידו הוראה לרשום אותה כאזרחית החליטה האישה שלא להירשם כבעלת חסות בריטית שכן ברצונה לקבל אזרחות בריטית מלאה שממנה יוכלו ילדיה ליהנות.

הבעיה נפתרה רק כעבור 17 שנים. לארח שפנתה שוב לקר הפנים הבריטי ב-15 במאי 1922 החלה התכתבותך שנמשכה עד ה-7 באוקטובר באותה שנה. מהתכתבות זו ניתן ללמוד פרטים אישיים אודותיה ואודות משפחתה. על פי מכתב שכתבה ב-18 ביולי 1922 מתברר, שחזרה לאנגליה רק לאחרונה, ובעוברה דרך קזבלנקה הודיעה, שעקב מחלתה החליטה לא לתפוח את בית הספר שניהלה, להסתפק במתן שיעורים פרטיים לתלמידים מתקדמים ובוגרים.

אבי בעלה היה אזרח צרפתי ואילו בעלה נולד במוגדור בשנת 1852. הבעיה הייתה שרשמית נולד בעלה במרוקו. אולם כשהיה בן שש קיבל אביו אזרחות בריטית. הנחתה הייתה, שכשם שאבי בעלה אזרח בריטי כל גם בנו. נטיית השלטונות הייתה להעניק לה אזרחות בריטית בהתחשב בתרומתה לחינוך וכן בהתחשב בעובדה, ששני בניה שירתו בצבא הבריטי ואחד מהם ניהל עסקים עם חברות בריטיות.

זאת ועוד, בנה הבכור, אברהם, שקל לחזור לאנגליה ולשרת בצבא ובקשת האזרחות היא למעשה למענו. מסקנת שר הפנים הייתה, שהיא ראויה להכרה על שירותיה ועל אלה של בניה ולכן המליץ על התחשבות מיוחדת בבקשתה.

לסיכום ידוע על פעילותה החינוכית והציבורית המיוחדת של סטלה קורקוס החל משנת 1885 עש שנת 1922, כלומר במשך כ-37 שנים. שנות הפעילות האינטנסיבית במיוחד היו בין השנים 1885 – 1909.

נוסף על הגברת סטלה קורקוס פעלה במוגדור גם הגברת אנהורי מנהלת בית ספר פרטי בשנים 1900 – 1906, ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית.

מנהלות ומורות.

מן הראוי לציין אחדות ממנהלות בית הספר לבנות. המנהלת הראשונה של בית הספר לנערות בתיטואן הייתה הגברת בן שימול, שתחילת המאה ה-20 ניהלה את המוסד הגברת כרמונה והגברת חג'ואל ניהלה את בית הספר לנערות בלאראש ( בתיטואן הגברת כרמונה ).

הגברת נ' בן שימול פתחה את בית הספר לבנות בפאס בשנת 1899, 37 שנים לאחר פתיחת בית הספר לבנות בתיטואן. בשנת 1900 כתבה דו"ח על נשות פאס ובו ביקורת פמיניסטית על תופעות אחדות כגון הציות והשעבוד של הנשים לבעליהן.

לדבריה עסקו המשרתת ובעלת הבית באותן מלאכות הבית ובקושי ניתן היה להבחין ביניהן, והיחס המפלה כלפי האישה החל עם לידתה. לעומת השמחה שנלוותה ללידת בן הייתה התגובה ללידת בת אדישות.

הוריה רצו להיפטר ממנה מוקדם ככל האפשר והתוצאה הייתה נישואי בוסר. אולם הגברת בן שימול הייתה אופטימית באשר לחינוך הבנות. ההורים הפתוחים לקדמה היו לדבריה הראשונים שהביאו את בנותיהם ללמוד בבית הספר, ומספרן עלה בהתמדה.

תחילה למדו בבית הספר 20 בנות בלבד ועתה קורב מספרן למאה. גם הרב הראשי, הרב רפאל אבן צור, חשב תחילה שילמדו בו כתריסר בנות בלבד והוא הופתע לראות את הצלחת בית הספר ואת העלייה במספר הלומדות.

מנהלות ומורות.

התברר, שבנות הספיקו את לימודיהן כדי להינשא. הן רצו אמנם להמשיך את הלימודים גם בהיותן נשואות, אך המנהלת אסרה לקבלן כאמצעי לחץ נגד נישואי בוסר. למרבה הצער לא היה בכוחה למנוע כליל תופעה זו של נישואי בוסר. הורים סיפרו לה, שסירבו להצעות נישואין לבנותיהן, והיא ראתה בכך הצלחה חלקית.

הגברת חמו, רעייתו של משה, ייסדה וניהלה את בית הספר בטנג'יר בתחילת המאה ה-20, ואילו הגברת אורורה בן שמחון, רעייתו של שלמה נהון, לימדה בו במשך יותר מ-40 שנה.

הגברת אבן צור מבית הספר לבנות בטנג'יר הכינה בשנת 1908 בזאר, שהכנסותיו שימשו למימון קורס ללימודי מסחר לבנות. הגברת קסטרו ואנדה הייתה מנהלת בקזבלנקה במשך שנים רבות. בשנת 1960, כאשר סיימה את תפקידה עברה לטנג'יר.

מנהלת בית הספר במראקש, הגברת מ' קורייאט, דיווחה באוגוסט 1902 על מצב הנשים בעיר זו ועל מטרת החינוך של הבנות. היא הייתה ביקורתית בנושא יחסם של הבעלים לנשותיהם, הנדחקות לפינה והמוצאות אושר בכם שאינן מוכות על ידי בעליהן.

היא בחנה את מצבה של האישה במשפחה אמידה, שאינה נאלצת לעבוד. לדבריה אין האישה מעזה להרים את קולה בנוכחות בעלה, ודעתה אינה חשובה, היא אינה מעזה לדונן על ילדיה מפני חמת זעמו של בעלה,, ואף אינה יושבת ליד השולחן עם בעלה ועם בניה, המקבלים את המנות הטובות.

האישה, בנותיה והמשרתת סועדות בחדר נפרד את הנותר ממנות הגברים. בשמחות משפחתיות אין האישה יושבת עם הגברים ( הגברת קורייאט עצמה הייתה היחידה שזכתה לכבוד חריג זה ). תופעה נוספת שזכתה לביקורתה הייתה ריבוי הנשים.

בבית אחד התגוררו לעתים שתי נשים, שלכל אחת מהן קומה משלה ובדרך כלל חיו בהסכמה. אולם הבנות של שתי הנשים נהגו זו בזו כזרות והעובדה שהיו בנות לאותו אב הייתה חסרת משמעות לגביהן זכו ראוהו לעתים רחוקות בלבד.

לדעת הגברת קורייאט תפקידן של המחנכות לשנות את היחס לנשים ולחנך אישה שאינה תלויה בבעלה. אם תהיה משכילה יותר יראה בה בעלה שותפה לחיים ודעתה תיחשב בעיניו. בנות שתלמדנה שנתיים – שלוש תהיינה אומללות פחות מהבנות שלא למדו. המפתח למעמדן טמון אפוא בחינוך.

מנהלת אחרת הייתה סטלה טולידאנו, מנהלת בית הספר של כל ישראל חברים במראקש, שנפטרה בגיל צעיר בשנת 1925.

סליה לוי בן ג'ו הייתה גם היא מחנכת דגולה. שהתפרסמה בזכות הבית שפתחה לילדים יתומים בקזבלנקה בשנת 1948. סליה נולדה בשנת 1898 בתיטואן ובילדותה עברה עם הוריה לארגנטינה. בגיל שבע התייתמה מאמה וחיה אצל משפחות אומנות במשך כארבע שנים.

בגיל 13 חזרה למרוקו עם אביה ובגיל 16 נסעה לצרפת ללמוד בסמינר למורות. היא חזרה למרוקו לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ולימדה בבית הספר של כל ישראל חברים בתיטואן, במאזאגאן ובקזבלנקה במשך 12 שנים עד שנישאה בשנת 1930 למורדוך בן ג'ו, נכדו של הרב מרדכי בן ג'ו.

כעבור חמש שנים התאלמנה. בשנים 1939 – 1940 סייעה במסגרת תפקידה בג'וינט לפליט6י השואה שהגיעו למרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1948 ייסדה בקזבלנקה מוסד לילדים יתןמים בשם " מורדוך " על שם בעלה וניהלה אותו.

מספר הילדים עלה מ-30 ל-100. היא גילתה יחס אישי ואימהי לכל ילד וכונתה על ידי התלמידים, שרובם עלו ארצה, בכינוי " סנדקית ".

בשנת 1974, בהיותה בת 76, עלתה גם היא ארצה ולמדה עברית. הייתה סמל לאצילות, ליושר ולמסירות לזולת. תלמידיה שמרו אתה קשר עד סוף ימיה. היא נפטרה בשמחת תורה תשנ"ט שהיותה בת 99.

סוף הפרק " נשים בפעילות חינוכית "

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשים שסירבו להתאסלם עם התאסלמות בעליהן.

אליעזר בשן " נשות חיל יהודיות במרוקו "

המידע בנושא זה מקורו מהמאה ה -18 וה – 19. נשים יהודיות עמדו בלחץ שהופעל עליהן להתאסלם. ידועים מקרים מספר, שבהם סירבו נשים להתאסלם למרות בעליהן התאסלמו. הן שמרו על יהדותן למרות הלחצים ואחדות מהן אף התגרשו מהבעל שהתאסלם. על פי דיני האסלאם נשארת אישתו של הבעל שהתאסלם עם בעלה.

הרב מימון בירדוגו ממכנאס כתב על אישה שרצתה להתגרש ולקבל את כתובתה שכן בעלה המיר את דתו. הרב עמרם אלבאז מצפרו דן גם הוא בנושא זה בשנת 1854, הוא תיאר מקרה של בעל שהתאסלם ואשתו עמדה בלחץ. בשלב מסוים שכנעה אותו האישה לחזור ליהדות ואף עזרה לו בדרך מקורית.

המעשה היה באברהם בן יהודה בן סיסו, שהיה נשוי לחנה בת יחייא אזולאי, ומפני סיבה כי עלה כעסו וזעמו יצא מן הכלל ( התאסלם והמיר טוב ברע…

ולפי שמיר תחת יד בן השר הצורר היא מתאלם עליה ( מתייחס אליה באלימות ) בכוח בן השר עד שלא מצאה ידיה עמו לעשות כפי דתם והנה הנזכרת אף דעדו עליה כמה הרפקי ( למרות שבאו עליה כמה אי נעימויות ) ושמרה חוק בטהרה וברית לא הפירה.

כעבור זמן מת השר הנ"ל והאישה החלה לשדלו לחזור ליהדות כדי שתוכל להתגרש ממנו על פי דין. האיש בסכים אולם פחד " פן באש ישרפו אותו בשומעם שרצונו לחזור ", שכן על פי הדין המוסלמי מי שחוזר מהאסלאם לדתו המקורית דינו מוות בשריפה.

 כדי להינצל היה עליו לעבור למקום שלא הכירו אותו. אמר לה האיש, שעליו למכור את מטלטלי הבית ואת הכלים שבחנותו והוא חושש, שאם יראוהו הגויים שהוא מחסל את עסקיו יראו בכך סימן שברצונו לחזור ליהדות

אישתו הרגיעה אותו באומרה שלא יחשוש, שכן היא תקנה ממנו את כל מטלטלי הבית ואת הכלים העיקריים בבית המלאכה או בחנות ואף תשלם תמורתם. השניים הסכימו על כך בתקיעת כף. האיש עבר למכנאס כדי לסיים את ענייניו ולגרש את אשתו בגט כשר ומשם אמור היה ללכת למקום רחוק כדי לחזור ליהדות.  

שני יהודים שהתאסלמו אך נשותיהם סירבו להתאסלם – מראכש 1893 .

בשנים 1892 1894 הגיעו ידיעות ממראכש ללונדון ולפריס על מושל אכזר בשם חג' מוחמד ויגה ועל אל קאדי אכזר עוד יותר בשם מוסטפה., המציקים ליהודי מראכש. גברים ונשים סבלו, מהם שנאסרו ( ביניהם ראשי הקהילה ), מהם שהולקו עד מוות ואחרים שהתאסלמו בעקבות הלחץ, אך נשותיהם לא הלכו בעקבותיהם.

התכתבות ענפה התנהלה בנדון בין משרד החוץ הבריטי ובין נציגי בריטניה במרוקו, הממשל המרוקני והאגודות היהודיות בלונדון בין ה – 4 באפריל 1892 ל – 25 ביולי 1894. מעשיו של המושל גרמו למורת רוח אצל הסולטאן חסן הראשון, וב – 27 בדצמבר 1892 כתב למושל מכתב תוכחה, אך המושל לא פוטר. מוזכר גם במכתב ממשרד החוץ הבריטי מן ה – 30 בדצמבר 1893.

מותו של הסולטאן בשנת 1894 ועליית בנו על כס הסולטנות ( בהיותו בן 14 ) הגבירה את כוחם של המושלים המקומיים מול השלטון המרכזי החלש. בשנת 1896 הופצה שנועה, שהמושל יפוטר בקרוב.

במכתב שנשלח ממוגדור ב – 8 באוקטובר 1893 לשמואל מונטיגיו 1832 – 1911 פילנתרופ יהודי מלונדון, חבר פרלמנט הבריטי, מתואר סבלם של יהודי מראכש, מלקות וייסורים אחרים, שגרמו למותם של יהודים אחדים. כתוצאה מן הלחץ התאסלמו שני יהודים.

המתאסלם הראשון דרש מאשתו ומילדיו שיעשו כמוהו, אך אלה סירבו. הקאדי פקד על האשה להתאסלם וכדי להימנע מכך ברחה עם ילדיה לעיר אחרת.

 זקני הקהילה נדרשו להחזיר את האישה גם בניגוד לרצונה ואוימו, שאם לא יעשו זאת יולקו וייאסרו תוך הפרה וביזוי של הדת היהודית. מקרה זה הינו דוגמה לכל סוגי בעוולות וההצקות לקהילה, הנתונה לחסדו או לשבטו של המושל.

מקרהו של המתאסלם השני חמור עוד יותר. יהודי התאסלם למחרת יום כיפור. הקאדי שלח את שליחיו, שגררו את אשתו ממיטתה 12 ימים לאחר שילדה, הביאוה לרובע המוסלמי ושם נאסרה. היא אולצה לעבוד בשבתות בניגוד לחוקי דתה.

 שוב איים המושל על זקני הקהילה שחששו  מפני מלקות ומאסרים. התחשבות ורחמים הפכו לנחלת העבר. האיגרת מסיימת בבקשה שיינקטו צעדים לפטורי המושל הקאדי, שכן אם לאו – תמשכנה הצרות ואף תגברנה.

במכתב מט' מרחשון תרנ"ד  – רשום 20 באוקטובר 1893 – , שנשלח על ידי רשאי קהילת מראכש לחברת, כל ישראל חברים, בפריס, מתוארת אכזריותו של המושל וידא. בין השאר כתוב :

" ומרוב הצרות עד שכמה בני אדם המירו דתם ועוד כשהאיש ממיר את דתו שולח הצד הנזכר אנשי חיל על אישתו ובניו ותופשים אותם בעל כרחם וזה מעשה בכל יום.

ומעשה באחד שתפש אותו הצד הנזכר על דבר ריק וציער אותו עד שהוכרח להמיר דתו כדי לפטור את עצמו והבו ביום שלח הצד הנזכר אנשי חיל ותפש את אשתו ובנו הקטן שהוא בן עשרים יום לילך אחר הבעל.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

 

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

 והאשה הנזכרת הייתה הולכת עם אנשי חיל תופשים בה בשווקים וברחובות וקולה נשמע אני ישראלית בת ישראל איני רוצה בדתם, ועינינו רואות ואין בידינו מציל אהה על נפשנו…והאשה הנזכרת כי זה ירח ימים והיא בן הגויים ועדיין עומדת בדת ישראל.

ועמדו ראשי הקהל ושחטו שלושה פרים " כביטוי של הכנעה ובקשה, לפני חצר בית המלך, חסן הראשון, ששלט בשנים 1873 – 1894, כדי להחזיר את האשה, ושלח להם הצר הנזכר ודיבר אתם קשות דברי חירופין וגידופין וחזרו בפחי נפש "

בהמשך מתואר, שכעבור שמונה ימים הלכו עשרה מראשי הקהל למלך, אולי ימצאו תרופה, אבל ללא הועיל.

רבי איסתיר ממראכש 

באדיבות אשר בן חיים

מאמר אותו הביא בקיר שלו בפייס בוק

ברחוב תלמוד תורה בעיר מראכש התגוררה אישה בשם רבי איסתר סויסה לבית ויזמאן .

תואר שניתן לה בזכות פועלה ומסירותה למען תינוקות של בית רבן ולמען הפצת התורה בקרב נשים ונערות בעיר מראכש. 

רבי איסתר ובעלה הקימו מעין גן ילדים בביתם ברחוב תלמוד תורה . בחדר למדו הפעוטות את האותיות העיבריות .

הפעוטות היו מתיישבים על ברכיה של רבי איסתיר לפי התור ומשננים איתה את האותיות . הילדים אשר לא טעו בקריאת האותיות העבריות זכו לממתק בדבש . לקיים את הנאמר דבש וחלב תחת לשונך . 

האשה איסתר היתה דמות חריגה ויוצאת דופן בנוף של המלאח של מראכש . מקום בו הגברים שלטו בכיפה . עולם בו שלטו הגברים ביד רמה ועל פי הם ישק דבר . 

רבי איסתר אשת אשכולות . החזיקה בתארים רבים אותם רכשה בזכות ולא בחסד . היא נקראה הפייטנית . המיילדת . הפסיכולוגית . הרבנית . המורה גננת . הפרקליטה של בנות מראכש . .

כאשר הגיעו בעל ואישה לבית הדין הרבני בכדי להתגרש . היה אב בית הדין מפנה אותם לרבי איסתר . רבי איסתר בנועם דיבורה ובתבונתה היתה מפשרת ומשכינה שלום בין בני הזוג . הבעל שהיה כעוס ומלא טענות כרימון על אשתו יצא לאחר השיחה עם רבי איסתר מפויס ורגוע כך גם האשה . והשלום והשלווה שבו לשכון לבטח בביתם . 

רבי איסתר נהגה לסיים את ההכנות לשבת ביום חמישי בחצות הליל . ביום שישי עם בוקר יצאה לבתיהם של קשישים וקשישות עריריות במלאח . בכדי לחלק להם חלות .יין לקידוש . דגים ובשר . בכדי שיוכלו לשבות את יום השבת בכבוד . 
ובשעה שיזמרו את המזמור " היום מכובד הוא יום תענוגים לחם ויין טוב בשר ודגים " יהי שולחנם מלא ולא ריקם . 
רבי איסתר היללה ושיבחה את מצוות ניקיון בית הכנסת . לאחר שסיימה רבי איסתר את חלוקת המזון לדלים . היא היתה מתייצבת בבית הכנסת תלמוד תורה . נוטלת דלי מים וסמרטוט רצפה ומנקה את בית הכנסת כדי לקיים את הנאמר
" ונקה לא ינקה "

רבי איסתר השתתפה בערבי שירה ופיוט בלילות שבת במלאח של מראכש . היא ריתקה לשירתה הנעימה אנשים רבים ואף פייטנים ידועים אשר הצטרפו אל קהל מעריציה . 

איסתר ידעה לשלב את מקצועה כמיילדת ופייטנית . היא ניצלה את שירתה להנעים בקסידות בעת שהיולדת התייסרה בכאבי ציריה. כך הרגיעה והנעימה את שעותיה הקשות של היולדת . 

יום אחד הגיע מלך מרוקו לביקור שיגרתי בעיר מראכש . כל התושבים חויבו לצאת לרחובות לקבל את פני המלך . הרחובות קושטו בבדים בצבעי ירוק ואדום כצבעי דגל מרוקו . 

נשות הקהילה לבשו את מיטב בגדיהן . הנשים בקשו מאיסתר לשאת " מואל " לכבוד המלך . המלך הזמינה אל ארמונו ושם ביקש ממנה לשיר עבורו שיר בקולה הערב .איסתיר נענתה לבקשתו של המלך והרבתה לשיר לפני המלך . 

באחת הפעמים נקראה בבהילות לארמון המלך שם שהתה בת המלך הכורעת ללדת . ציריה התארכו על פני שעות וסבלה רב היה . הרופאים היו אובדי עצות ומבוכתם רבה הייתה . היא ניגשה בשקט ליולדת . אחזה ברוך בכף ידה והחלה לשיר לה קצידה .תהליך הלידה התקדם ברוגע הודות לאיסתיר שביצעה במיומנות את הפעולות הנדרשות . מבלי שהפסיקה את שירתה הקסומה והמרגיעה . 

לאחר זמן – מה פילחה צעקה חזקה את האויר ומיד אחריה נשמע קול בכיו של התינוק . איסתיר עטפה את התינוק הנולד בסדינים שהכינה והניחה את התינוק על בטנה של אימו הנסיכה . המלך שנכנס לחדר נשק לבתו על מצחה . ליטף את פני התינוק ופנה לאיסתיר ואמר – "את האשה היהודיה אשר ידעה להעניק לי ולבתי את האושר לו ציפיתי כל חיי . להביא יורש חי ובריא לארמון . 

כידוע בני מראכש מתלהטים ביתר קלות מהיותם נתונים לחסדם של הרוחות החמות הנושבות מהרי הסהרה . רבי איסתר נקראה לא פעם להכריע ולפשר בין שני רבנים שעסקו בלימוד סוגייה תלמודית .

בלהט הפירושים האפשריים לסוגייה .הם החלו להרים את קולם איש על רעהו . במהרה התלהט הויכוח המר עד כדי דחיפות הדדיות . רבי איסתר שהצעקות הרמות הגיעו לאוזנה ידעה להכריע ולפשר בין הניצים ולהשכין ביניהם שלום . 

רבי איסתר נהגה במשך שנים רבות להשכים קום בכדי להגיע לבית הכנסת להתפלל וללמוד תורה וגמרה .

בני מראכש והממסד הרבני נהגו בכבוד ברבי איסתר . ורבים היו באים לחזות בה לומדת בחברותה תורה עם תלמידי חכמים .

יהודי מרבאט שהתאסלם אך אשתו סירבה להתאסלם וברחה – 1894 .

ב -22 בינואר 1894 כתב הרב יהושע פינטו ממראכש ליצחק אבנצור, תורגמן של השגריר הבריטי בטנג'יר, על אירוע שהיה מעורב בו. משלחת של שמונה מנכבדי קהילת מראכש, וביניהם שלושה חכמים, התייצבה בפני הסולטאן בתאפילאלת בעקבות האירוע הבא " יהודי מרבאט נשא אישה מסאפי והתאסלם. כשנודע הדבר לאישה התחבאה ואיש לא ידע היכן היא. המושל קוידה שלח לקרוא ליהודים ו -18 אנשים התייצבו בפניו.

הקאדי מולאי מוסטפה, שהיה עם המושל, שאלם למקומה של אשת היהודי שהתאסלם אך הנוכחים ענו, שאינם יודעים, שכן הזוג זר במקום ומראכש היא עיר גדולה. בכל יום מגיעים אליה ועוזבים אותה אלפי אנשים. המושל טען, שעליהם להישבע ב " ספר , שאינם יודעים וכן שהם חייבים לחפשה. היהודים עשו ככל יכולתם, טענו שהם חפים מפשע וביקשו שיניח להם.

לבסוף סילקם מעל פניו. לאחר מכן חזר המושל על תביעתו ושוב אמרו לו היהודים שאינם יודעים היכן היא. כעבור ימים מספר דרש, שיישבעו ב "ספר " ביום כיפור. כששמע זאת הכותב, הרב יהושע פינטו, התחבא בביתו וחבריו נתנו למושל מתנות כדי שיניח להם. הם הבטיחו לחפש את האישה ואכן חיפשוה עד סוף חג הסוכות, עד שנודע שהאישה נמצאת בסאפי, בביתו של אירופי, והדבר נמסר למושל.

זה סירב להתחשב במקום המצאה וטען, שעליהם להביאה ולא – עליהם להישבע. לאור המצב החליטה המשלחת לצאת לתאפילאלת כדי להתלונן בפני הסולטאן, חסן הראשון, אולם לרוע המזל לא ראתה המשלחת את הסולטאן, ולכן חיכתה עד שיגיע לעיר אחרת ושם נפלה לרגליו.

לדברי הסולטאן כשיגיע למראכש יאזין לתלונתם. ביום הגיעו למראכש באו היהודים לראותו וביקשו בדמעות, שינהג בהם בצדק. הסולטאן קרה למושל קוידה, נזף בו על התנהגותו ואמר לו, שהנביא אסר להרע ליהודים. מאז שיפר המושל את התנהגותו.

במכתב נכר מקרה נוסף, יהודי שהתאסלם והמושל קרא לאשתו כדי שגן היא תתאסלם, אך גם לאחר ששהתה שם חודש ימים עמדה בסירובה. היהודים נתנו 60 דולר כדי לשחררה.

במכתה מן ה- 27 במרס 1894, המופנה אל סאטוב, שגריר בריטניה בטנג'יר, מסופר על יהודי שהתאסלם ועל אשתו שברחה.האיש נשא אישה מוסלמית ואמר, שישיג את אישתו היהודייה וישכנעה להתאסלם.

בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו היו מקרי התנצרות או התאסלמות של יהודים. הרב שאול אבן דנאן דן בהיתר לאישה להינשא שכן בעלה, נפתלי בן סוסאן כהן, שחי בכפר, המיר את דתו ונפטר. לא נאמר בפירוש שהאישה לא המירה את דתה, אך אילו עשתה זאת לא הייתה השאלה מתעוררת כלל ועיקר.

סוף פרק מספר 14

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031