סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

עמוד 1 מתוך 41234

סוליקה הצדקת – הרוגת המלכות

אליעזר בשן

תעודה

תעודות חדשות על סוליכה ממרוקו

סוליכה הקדושה מתה על קידוש ה׳ במרוקו בשנת צדק״ת (1834). סיפורים ושירים בעברית ובשפות אחרות חוברו על פרשת מותה, ומקום קבורתה בפאס היה לאתר מקודש, וגברים ונשים עולים אליו. סיפורה של סוליכה פורסם לראשונה בשנת 1837, בספר שייחד אווחניו מריה רומרו לפרשה.

הספר נכתב בספרדית, ושנתיים לאחר הדפסתו יצא לאור בתרגום לאנגלית. המחבר, שכינה את סוליכה ׳הגיבורה היהודייה של המאה התשע עשרה׳, כתב את חיבורו עליה אחרי ה־15 ביולי 1837, כלומר כשנתיים וחצי לאחר מותה. בהקדמתו כתב שפגש עד לאירוע וזה סיפר לו על אודותיו, ושסיפורה של סוליכה וסבלה ריגשו אותו עד כדי כך שהחליט לצאת ממקום מושבו בספרד למרוקו, כדי לראות את המקום שבו נשפך דמה.

הוא שוחח שם עם עדי ראייה, ופגש את הוריה. רומרו הדגיש כי סוליכה הצטיינה בגבורה בגיל של חולשה. המתרגם לאנגלית של חיבורו כתב שהכיר את משפחתה והעריך את התעקשותה של סוליכה לדבוק במסורת אבותיה.

סוליכה נאשמה בכך שלאחר שהתאסלמה עזבה את האסלאם, ועל פי דיני הקוראן חל עליה בשל מעשה זה עונש מוות. החוזר מהתאסלמות מכונה בערבית מֻרְתַד, והחזרה מהתאסלמות נקראת אִרְתַאדַה. למורתד ניתנים שלושה ימים לשוב מן הצעד שעשה, ואם אינו עושה כן – דינו מוות. על פי דין זה הרג אבו בכר, יורשו של מחמד, את כל מי שחזרו מהאמונה באסלאם לאחר מותו של הנביא. גיל הבגרות לאחריות משפטית באסלאם הוא חמש עשרה.

למרות העדויות על פרשת סוליכה, שהתרחשה בימי מלכותו של עבד א־רחמאן השני, ששלט משנת 1822 עד,1859 יש המפקפקים באמת ההיסטורית שבפרשה. בנספח למאמר זה נדפסות לראשונה שתי תעודות המאשרות את אמתות הסיפור על סוליכה.

התעודות נכתבו בידי שני דיפלומטים, אב ובנו, שייצגו את האינטרסים של בריטניה במרוקו. התעודה הראשונה נכתבה בידי אדוארד ויליאם אוריול דרומונד היי (1845-1785 ,Drummond Hay) שכיהן בתור קונסול בריטניה במרוקו משנת 1829 ועד פטירתו, ושמקום מושבו היה בטנג׳יר. התעודה השנייה נכתבה בידי בנו ג׳ון דרומונד היי (1893-1816), יורשו בתפקיד משנת 1845 עד 1886.

 התעודה הראשונה היא הדברים שרשם דרומונד היי האב ביומן הקונסוליה ביום שני ה־9 ביוני 1834 על פרשת סוליכה. הדברים נכתבו באותה השנה שבה התרחשה הפרשה, וזו העדות המוקדמת ביותר עליה שהגיעה לידינו. התעודה השנייה היא מכתב שכתב דרומונד היי הבן אל שר החוץ הרוזן מאברדין ב־12 באוגוסט 1845, ובו הזכיר את פרשת סוליכה בקשר לפרשה דומה שבה היה הוא עצמו מעורב.

מכתב זה הוא חלק מהתכתבות שהחלה ב־4 באוגוסט באותה השנה, ושנמשכה עד ה־12 בחודש. מסופר בה על נער ברבאט, בנו של יהודי שהתאסלם. ארבעה ימים לאחר שאביו נפטר נלקח הבן מאמו על ידי חג׳ שביקש ללמדו ולשכנעו להיות מוסלמי, אבל הנער סירב להפצרות, והתעקש להישאר יהודי.

הוא ברח לביתו של יעקב צרויה, נתין בריטי יליד גיברלטר שכיהן כסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת בעיר רבאט. הוא הציג עצמו כמי שמסרב ללכת בדרכי אביו, שהיה יהודי והתאסלם, וביקש מקלט. צרויה דיווח לקונסול הבריטי ולקונסול הצרפתי, ונקט צעדים לבל יוסגר הנער לשלטונות, כדי שלא יאולץ להתאסלם, ולדבריו חשש שגורלו יהיה כגורלה של סוליכה.

במכתבו אל שר החוץ מ־12 באוגוסט הביע דרומונד היי את תקוותו שהשר מאשר את צעדו, וציין כי נזכר במות הקדושים של יהודייה צעירה ילידת טנג׳יר בתנאים דומים מספר שנים קודם לכן, ובעקבות זאת חשב מה עלולה הייתה להיות התוצאה של אירוע זה, לו היו הוא ונציג צרפת מסגירים את הנער, ולולי היו דואגים לו.

 זו אפוא עדות נוספת על פרשת סוליכה הקדושה, שעשתה רושם חזק לא רק על יהודים אלא גם על דיפלומטים אירופים שפעלו במרוקו.

יחסם של מנהיגי היהודים וחכמיהם להחלטתה של סוליכה למות על קידוש השם

כיצד ראו מנהיגי הקהילה היהודית וחכמיה את התנהגותה של סוליכה ? האם עודדו אותה בהחלטתה למות על קידוש השם ? לפי הדיווח של דרומונד היי האב, מנהיג הקהילה הפציר בה שלא לנטוש את יהדותה למרות הסיכון, בהאמינו כי האיומים להוציאה להורג לא יבוצעו.

על פי תיאורו של רומרו, אמר לה הקאדי שהתייעץ עם חכמי היהודים, ושאלה אמרו לו כי כדי להינצל מותר לה להתאסלם. מ׳ ריי סיפר על האירוע אגב תיאור ביקורו בטנג׳יר ביומן המסע שלו במרוקו בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה.

 לדבריו קרה הדבר בין שנת 1830 לשנת 1832, כלומר לפני שנת 1834. הוא כתב כי ׳הגיעו אליה הרבנים הראשיים של פאס יחד עם אחיה, כדי לשכנעה שתתאסלם. הציעו לה שתעשה זאת למראית עין ביום, ובלילות תישא תפילה לאלוהי האמת עד שיגיע יום גאולתה, וכך תציל את חייה׳.

 בשנתון המיסיונרים האנגליקנים שפורסם בדצמבר 1845 נמסר מפי שליח בשם מיטפורד כי יהודים הציעו כסף כדי להציל את סוליכה.

לפי תיאורו של דוד אורקוהרט (1877-1805  ), שביקר במרוקו בשנת 1848, כשראה הקאדי שאיומיו על הנערה אינם מועילים, הזמין אליו את הרבנים ואת זקני היהודים ואמר להם כי אם הנערה תתמיד בעיקשותה, יהרוג הסולטאן לא רק אותה אלא את כל יהודי פאס. 

משלחת של זקני היהודים הלכה אל סוליכה לכלא, והזקנים אמרו לה שהם משחררים אותה מחטא ההתאסלמות, וכי טוב מותו של אדם אחד ממותו של הקהל כולו, כלומר הם העדיפו שתישאר מוסלמית, ושלא תסכן את הקהילה כולה.

בנימין השני ( ישראל יוסף בנימין, 1864-1818), שביקר באסיה ובצפון אפריקה בשנים 1855-1846, כתב כי הניסיון האחרון של הנסיך, בנו של הסולטאן, לשכנע את סוליכה נעשה בעזרת חכמי העיר פאס. הנסיך אמר להם שחיי היהודים בסכנה אם לא יצליחו לשכנע את הנערה לעשות כרצונו.

הם הלכו לכלאה וסיפרו לה על פרשת אסתר המלכה שנישאה לנוכרי והביאה תשועה לישראל, אבל לא נאמר אם השפיעו על החלטתה לקדש את ה׳. לדברי בנימין השני לאחר מותה של סוליכה ביקשה משלחת חכמים בראשות הרב רפאל הצרפתי להביאה לקבר ישראל.

הרב אבנר ישראל הצרפתי כתב בשנת 1879 לכל ישראל חברים בפריז ול׳אגודת אחים׳ בלונדון פרטים על יהודי מרוקו, ובין השאר כתב על סוליכה: ׳בשנת צרק״ת נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת האישה רבת המעלות שעמדה בניסיון, מרת סוליקא חאגוייל מעיר טאנזא [טנג׳יר] ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה אשריה ואשרי חלקה׳.

רבי יוסף בן נאיים מפאס סיפר על האירוע ולא הזכיר שחכמים היו מעורבים בניסיון לשכנע את סוליכה לקבל עליה את האסלאם כדי להציל את חייה. הוא כתב על רבי רפאל הצרפתי, ׳שהיה שר וגדול ליהודים מטעם המלכות והיה לו יד ושם בחצר המלכות, וכל גדולי המלכות היו מיודעיו ומכיריו, והיה שולח לה בחשאי מה לאכול׳. הרב לדבריו גם דאג להביא את סוליכה לקבר ישראל.

ז׳ולייט חסין ז"ל ציינה במאמרה על סוליכה כי ׳אפילו רבני ישראל ודברי הכיבושין שלהם לא הניעו אותה מעמידתה האיתנה׳. לדבריה לא ברור איזו עצה השיאו לנערה, אך סביר להניח כי הציעו לה לקבל את האסלאם, כדי להציל את חייה, ולחזור ליהדות בשלב כלשהו.

נראה שיש לקבל את עדותו של דרומונד היי האב על עצם מעורבותה של המנהיגות היהודית בפרשה, כאשר קשה להניח שלא כך היה. אבל הקונסול לא ציין מה היה חלקם של הרבנים בעניין, ואולי דבריו של ריי שהבאתי לעיל, העולים בקנה אחד עם מה שכתב אורקוהרט, קרובים לאמת.

סוף המאמר של פרופסור בשן מתוך פעמים 117 

סוליקה הצדקת – הרוגת המלכות-מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו "

מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו " 

עלילות על נערות שהתאסלמו וחזרו ליהדות.

בשנת 1877 דווח אודות אישה במראכש, שלא הייתה מוכנה לעבוד בשביל הממשל, העלילו עליה שרצתה להתאסלם, ובאופן זה חסמו את שיבתה ליהדות. היה זה אמצעי בדוק לחייב את הנשים להישמע להוראות, למלא את רצון השלטונות ולעסוק בעבודה בכפייה.

נערה שהתאסלמה וחזרה בה.

לפי ידיעות מהעיר רבאט משנת 1897 הצהירה יהודייה, שדעתה שובשה, שהיא מוסלמית. בשלב מסוים הביעה רצון לחזור ליהדות, אך כל מאמצי הקהילה להחזירה למשפחתה ולדתה עלו בתוהו, שכן היא נשמרה על ידי נאמן מוסלמי לבל תברח.

השלטונות הודיעו לקהילה, ששיבה לדתה אינה אפשרית. הערת הכתב מן ה – 9 באוקטובר של אותה שנה, חופש מצפון לא קיים אצל המוסלמים, ואם אמרו על מישהו שהתאסלם, לא יתנו לו לחזור לדתו גם אם התאסלם בניגוד לרצונו.

סוליכה על פי גרסאות שונות

הסיפור פורסם לראשונה בספרדית בשנת  1837  על ידי רומרו, והינו התיאור הארוך והמפורט ביותר. לאחר מכן תורגם לאנגלית בשנת 1839. המחבר, שכינה אותה " הגיבורה היהודייה של המאה ה – 19" כתב את החיבור אחרי ה – 15 ביולי 1837, כלומר שנתיים ומחצה לאחר ההתרחשות. בהקדמתו כתב שפגש עֵד, שסיפר לו על המאורע.

התרגשותו נוכח סבלה גרמה למחבר לעבור מספרד למרוקו כדי לחזות במקום., שדמה נשפך בו. הוא דיבר עם עדי ראייה וראה את דמעות הוריה. בסיפורו טמון מסר, לנוער – שסוליכה תהיה להם לדוגמה של נאמנות לאמונה.

 לדברים הצטיינה סוליכה בגבורה בגיל של חולשה, ולכן הציע לכבד את קברה ואת זכרה בעתיד. גם המתרגם כתב, שהכיר את משפחת הגיבורה והעריך את עקשנותה לדבוק במסורת אבותיה. על פי אופי הסיפור המפורט ברור, שיש בו קטעים דמיוניים

סיפור המעשה.

בטנג'יר חיו בני הזוג חיים ושמחה חג'ואל עם שני ילדיהם, הבן יששכר, שהלך בעקבות אביו בסחר עם גיברלטר, והבת הצעירה ששמה Phoebe- אלת הירח, ארתמיס במיתולוגיה היוונית.

–  בביוגרפיה על פרשת סוליכה, בן עמי, תשמ"ד, השם חג'ואל או חתשואל מופיע במקורות יהודיים וזרים. הרב יוסף חג'ואל היה חבר בית הדין בתיטואן בשנת 1860 . בג'יברלטר בשנים 1859 – 1860.

גברת תוג'ואל הייתה מנהלת בית ספר לנערות בלאראש.

השם סוליקא או סוליכה : סוליכה עשור במראכש , " אנו בני מערבא דבשעת הלידה קורין סוליקא, השם עיקרו הוא סול ובלשון ספאניול כשמקטינים השם קורין סוליקה ( אנקווה ) –

לבת מלאו 17 שנים וכל רואיה התפעלו מן היופי, שהעניק לה הטבע. כיוון שהאם לא יכלה להרשות לעצמה לשכור משרתת בוצעו עבודות הבית היום יומיות על ידי האם ובתה. כשגדלה רצתה הבת להשתחרר מחובות הבית היום יומיות וחיפשה דרך לבילוי.

היא הכירה נערה מוסלמית בשם טהארה דה מסִמודי, שגרה בשכנות ונהגה לבקרה ברשות אמה ( בטנג'יר אין היהודים גרים באזור נפרד ). שמחה לא הייתה מאושרת מיחסי הידידות בין שתי הבנות, אך לא צפתה את התוצאה. היא עצמה נהגה לצאת לעתים נדירות.

הנערה, שמאסה בעבודות הבית, שפכה את מר לבה בפני חברתה המוסלמית. אמה נזפה בה על הזנחת תפקידיה בבית וזו, מפחד אמהּ, ברחה לבית חברתה. טהארה ראתה בכך הזדמנות לבצע את זממה. היא אמרה לסוליכה, שסיבת אומללותה היא אמה.

 ויש בכוחה לשים קץ לסבלה. היא אף הציעה להיות מגינתה של סוליכה. בדו שיח שהתפתח ביניהן ניסתה המוסלמית לשכנעה להתאסלם וכל להפטר ממצוקתה. היא שיבחה את דתהּ המוסלמית בפני סוליכה ועמדה על היתרונות שזו מעניקה למאמיניה. סוליכה דחתה את הצעתה ואמרה, שלעולם לא תתאסלם.

הנערה המוסלמית לא התייאשה וביקשה פגישה עם המושל האזרחי והצבאי של טנג'יר. היא הודיעה לו, שנערה יהודייה יפה מצאה מקלט בביתה והיא מנסה לאסלם אותה, אלא שהיא חוששת, שאמהּ תכשיל את הדבר אם תמשיך הנערה לגור בביתה.

המושל שלח חייל להביאה אליו למרות התנגדות אמהּ וכל נותקה הנערה מאמהּ. לפני לכתה אמרה סוליכה לאמהּ, שאינה יודעת מהי כוונת המושל אך היא אינה מפחדת ובכוונתה לחזור אליה תמימה כשהייתה.  כאשר הגיע אביה של סוליכה הביתה הלכו ההורים לבית הנערה המוסלמית ושאלוה לגורל בתם. הם הבינו מה קרה והבעל האשים את אישתו על יחסה הנוקשה, שבעטיו קרה מה שקרה.

סוליכה הובאה בפני המושל, שניסה לשכנעה לקבל עליה את דת האסלאם, שירחיקנה מטעויות דתה הקודמת. כיוון שלא הגיבה רגז ושאל : האם נכון שאת רןצה להתאסלם ? האם לא הבעת רצונך זה בפני החברה שלך טהארה ? סוליכה ענתה, שמעולם לא הביעה רצון כזה. חברתה היא שהציעה זאת. עוד הוסיפה ואמרה, אינני מסכימה, נולדתי יהודייה ואשר כזאת עד יום מותי.

המושל התאמץ למצוא סיבות משכנעות יותר וטען, כי מרות הוריה פסקה, והוא זה שמייצג את הסולטאן, שיגן עליה מרגע שתתאסלם. הוא ניסה לפתותה בהטחות, שכאשר תתאסלם יינתנו לה שמלות עשויות משי, זהב ואבנים יקרות, כול בקשותיה תתמלאנה.

כל אלה לא הרשימו אותה והיא ביקשה לחזור לבית הוריה. היא אף נפלה לרגליו וחזרה ואמרה, שלעולם לא תתאסלם ושוב חזרה והכחישה שהבטיחה זאת. לדבריה לעולם תישאר יהודייה והיא מוותרת על בגדים מפוארים אך המושל קרה לטהארה, שהעידה על התאסלמותה. סוליכה התווכחה עמה והכחישה את עדותה אך המושל קבע, שהחוזר מהתאסלמות, דינו מוות.

המושל הזמינה לחדרי אשתו וכלתו, וביקש שתתייחסנה אליה בנימוס. הן הראו לה את העושר ואת היופי של הארמון, נתנו לה יהלומים ואמרו לה, שאם תתאסלם ייתן לה המוסלם העשיר לו תינשא אלף עבדים לשירותה וציפורים נדירות תצייצנה בביתה. סוליכה עמדה בסירובה. לדבריה לא היה פיתוי שישכנע אותה, שכן היא מעדיפה למות על פני התאסלמות.


סוליקה הצדקת – הרוגת המלכות-מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו "

מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו "

עלילות על נערות שהתאסלמו וחזרו ליהדות.

כיוון שכך הודיעו למושל על סירובה. היא הובאה בפניו והוא הצביע על הסכנות הצפויות לה. לאחר מכם איים עליה, שלא תראה אור היום.

 שתמות ברעב, שחיות יטרפו את בשרה ושהיא תקבר בכלא נסתר. סוליכה חייכה נוכח האיומים ואמרה, שהיא מוכנה לשאת כל סבל. לאחר שלושה ימים בביתו, הורה המושל להעבירה לבית הכלא של הנשים, שלא ניתן לעמוד בו, אל חלונותיו פונים החוצה.

הוריה הלכו לבית הכלא לפגוש אותה ונפלו לזרועותיה תוך בכי. סוליכה הביעה חרטה על התנהגותה כלפי אמהּ וכאב על צערה. היא הביעה תקווה, שאלוקי אברהם לא ינטוש אותם. בשיחה שאלה האּם את בתהּ האם תתאסלם וזו השיבה בשלילה.

סבלה היה, לדבריה, עונש על חטאיה, ועל שהתיידדה עם מוסלמית, שהביאה עליה את האסון. או אז נותקה סוליכה מהוריה על ידי הסוהרת, שקיבלה פקודה להתייחס אליה בחומרה ולמנוע ממנה קשר עם אחרים. אולם השוחד שנתן אחיה, יששכר, לסוהרת, אפשר לו לראותה בחסות החשכה, עד שגורש על ידי הסוהרת.

אביה תכנן להוציאה מן המאסר והמחבר שָם בפיו תלונות על ההשפלה והסבל של יהודי מרוקו תחת שלטון המוסלמים. בשלב מאוחר יותר הורשו ההורים לפגוש אותה שוב, והמחבר מביא דו שיח, שהתנהל בין הנערה ובין אמהּ.

המושל לא שכח אותה, ולאחר שלושה ימי מאסר פקד לבחון האם היא מוכנה להתאסלם. אחד ממזכיריונכנס לכלא. הוא התפעל מיופייה והיא ענתה על שאלותיו אך כשזיהה את עצמו כמזכירו של המושל, שבא לבחון האם היא מוכנה להתאסלם, השיבה את פניו ריקם ואמרה שלעולם לא תתאסלם.

היא מסרה באמצעותו למושל, שימציא עבורה עינויים חדשים, שיהוו עונש משמים על חטאיה. המזכיר מסר את תוכן השיחה למושל שזעם, ופקד לכבול אל ידיה ואת רגליה באזיקים ולהובילה לבור חשוך ללא אוויר תוך כדי סבלה חיזקה סוליכה את עצמה באמונה, שהבורא אתה.

מעורבותו של נציג ספרד.

אביה הצליח ליצור קשר עם דון Jose Rico , סגן הקונסול של ספרד בטנג'יר, ולערבו בפרשה. האיש היה אדם בעל רגש, שרצה לעשות מעשה של חסד, ולכן פנה למושל בבקשה להקל את סבלה ( פנייה של היהודים השרויים במצוקה לדיפלומט זר הייתה רגילה, אך במקרה זה שמו של האיש מופיע ברשימות הקונסולים הספרדיים ולכן ייתכן, שבמקרה זה מדובר בתואר כבוד בלבד ).

 המושל השיב, שהנושא הועבר להחלטת הסולטאן והוא מצפה להוראותיו.

כעבור ימים מספר הגיעה הוראת הסולטאן להעבירה מיד לפאס. המושל הזמין את אביה, מסר לו את פקודת הסולטאן, להעבירה למחרת בבוקר, והודיעו שעליו להביא 40 דולרים להוצאות ההעברה ( אצל המאורים היה מקובל, שמשפחת הנאשם משלמת למלקה או לתליין את דמי טרחתו ).

האב טען שאין ביכולתו להשיג כסף כה רב בזמן כה קצר והתשובה שקיבל, אם לא יביא הכסף במועד יולקה 500 מלקות ( חמש מאות מלקות הן הגבול החוקי העליון בשריעה המוסלמית ).

אביה עשה ככל יכולתו למילוי הדרישה ואף ביקש ללוותה בדרכה, אך הדבר נאסר עליו תוך איום בעונש מוות. כיוון שכך הלך האב לבית הקונסול הספרדי וסיפר לו על איומי המושל. הלה הגיש לו ארנק ואמר, שהכסף ישחררו מן המלקות " וכשיהיה לך תחזיר לי ". חיפש האב אדם שילווה את בתו עד שמצא.

המסע לפאס.

לפני נסיעתה נפרדו ממנה חברותיה ואמהּ ליד בכלא. בשערי הכלא הופיע מאורי עם שני פרדים ועם חמישה חיילים מלווים. סוליכה הועמדה על אחד הפרדים כשרגליה נתונות באזיקים וידיה קשורות בשרשרת. הפרד הנושא את המשא צעד לידה.

בדרך ניסו לשכנעה להתאסלם, אך היא שבה וענתה לכולם, שהיא מעדיפה להקריב את חייה ולא להתאסלם. לאחר כשלושה מיל הופיע אדם והצטרף אליהם. היה זה היהודי, שקיבל על עצמו לשים עליה עין בעת מסעה.

הוא שוחח עם החיילים כאילו לא ידע במה המדובר והם סיפרו לו עליה. לאחר שרכש את אמונם של החיילים פנה אליה והסביר לה שעליה להתאסלם כפי שהוא עצמו עשה, אך בד ובד לחש לה, שבא לעזור משום שעל הוריה נאסר ללוותה. לאחר שישה ימי מסע הגיעו לפאס ( המרחק בין טנג'יר לפאס הינו כ –200 ק"מבקו אווירי.

משהגיעה לפאס ציווה הסולטאן על בנו לקבלה. מלווה 300 פרשים ליווה אותה לביתו. כל בני הפמליה התפעלו מיופייה וחשקו בה אך היא הפנתה את ראשה מהם. היא התקבלה באולם על ידי שש נשים מאוריות, שאמורות היו לשרתה.

בבית הנסיך.

סוליכה ביקשה מים ומקום לנוח בו ומשרתות בשמלות לבנות השקוהָ. אחת מהן אמרה לה, שעליה ללבוש בגדי מלכות על פי בחירתה, אך היא סירבה ובחרה בשמלה שצבעה שחור משולב בלבן.

הסולטאן, שהגיע לבית בנו, פקד לפתותה בדרכי נועם והודיע, שיראנה למחרת. הוא הבטיח למי שישכנעה להתאסלם גמול מתאים. אחת מנשות החצר ניסתה לשכנעה באומרה, שאם תתאסלם יוענקו לה הארמון על גניו  המרהיבים על ידי הנסיך.

דו שיח תיאולוגי.

אשת הנסיך, שקיבלה אותה, ניהלה עמה דו שיח תיאולוגי. סוליכה הסבירה לה, כי האריה נולד עם תכונות, שאיש אינו מסוגל לשנותן. גם עץ האלון יישאר כפי שנברא, ונוצרי שנולד נוצרי וקיבל חינוך נוצרי לבו נאמן לחוקי הנצרות ולכן נוצרי אמיתי לא יהפוך לעולם למוסלם נאמן.

 גם היהודי, השומע מלידתן שירי שבח לאמונת משה ולבו מעוצב התאם למצוותיו, ישאר תמיד יהודי וכמוהו המוסלם המאמין בקוראן, שכן הדת טבועה בנפש האדם.

מסיבה זו אין היא יכולה לקבל את הגינות היפות, שכן איננה רוצה לרמות את עצמה ואת זולתה. אסור שאמונה דתית תהיה גורם לרדיפות, שכן אין האדם בוחר את דתו, הוא נולד בה. הנסיכה טענה, שאינה יכולה לאהוב את סוליכה אלא אם תתאסלם וזו ענתה, ששתיהן יצירות אלוה.

סוליקה הצדקת – הרוגת המלכות-מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו "

מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו " 

הפגישה עם הסולטאן.

בבוא העת הוצגה סול בפני הסולטאן. לאחר הגשת קוסקוס ותה אמר לה הסולטאן, ששמע תכונותיה הנעלות הגיע לאוזניו וכן הוא מודע לשיחה שהתקיימה בבית בנו ולעקשנותה לא להתאסלם. הוא סיפר לסוליכה, שכאשר סיפר לו מושל טנג'יר על יופיה המיוחד ועל צניעותה החליט להפכה לאחד מקישוטי הארמון. לדבריו, היה לידה למרות שלא ראתה אותו. חכם שליווה את הסולטאן אמר לו, שהיא תהיה שאיתו של מאורי אציל. באותו רגע עלה בדעתו להשיאה לאחד מבני אחיו – צעיר עשיר ןאמיץ – והא אף הכין בשבילה יהלום, ששוויו רב משל כל יהלום אחר המצוי ברשות נסיך כל שהו.

אלא שלדברי סוליכה אין הדבר המושל אותה ומחשבותיה נתונות להוריה ולאחיה בלבד. הסולטאן הבטיח שתראה אותם לאחר שתתאסלם אך היא ענתה, שהדבר יתרחש רק לאחר מותה. תגובתה הרגיזה את הסולטאן שהציב בפניה שתי אפשרויות : התאסלמות או מוות.

" אם זו הבחירה, צווה על מיתתי ", הייתה תגובתה. " אבל אלוקי הצדק היודע את תומתי ינקום את דמי ". הסולטאן הודיעהּ שמרגע שיעזבנה יופעל החוק, והא כבר רואה את דמה ניגר על האדמה.

הסולטאן ציווה לשפוט אותה על ידי קאדי ולנקוט בכל אמצעי השכנוע לפני הענשתה. הקאדי החליט שלא לשולחה לכלא אלא לדירה בביתו. בכל יום במשך שש שעות התווכח עמה לשוא. היהודי, שליווה אותה בדרך לפאס, כתב להוריה וסיפר להם את הקורות אותה.

יהודי פאס והחכמים.

עם היוודע האירוע ליהודי פאס החלו לעשות מאמצים להצילה. הקאדי טען בפניה, שהתייעץ עם חכמי היהודים, והללו אמרו, שכדי להציל את חייה מותר לה להתאסלם, וכן שהם יבואו לדבר אתה. תוכנית זו עובדה על ידי הסולטאן והקאדי, שהזמין את החכמים אליו ואמר להם, שאם לא ישכנעו אותה להתאסלם תוצא הנערה להורג ואילו הם יחושו בכעסו של הסולטאן.

מסיבה זו ניסו החכמים לשכנעה להתאסלם, למחרת, כאשר באו אליה, אמרו לה שבאו לנחמה בצערה וברצונם לשמוע מפיה את הסיבות לסירובה לציית לסולטאן. לאחר שהאזינה להם נימקה סוליכה את סיבת סירובה בנאום תיאולוגי.

לדבריה זנח מחמד את החוק האמיתי והיא איננה מאמינה בגן עדן שלו ובתפארתו. אמונתה ביהדות חרותה על לוח לבה כאמונתו של אברהם, שציית לצו ה' להקריב את בנו. החכמים טענו לפניה, שעל פי הדין אחרי מהציות לה' יש לציית למלך. זאת ועוד, יש לך הורים, אח, וקרובים יהודיים החיים באימפריה יסבלו כתוצאה מעקשנותך, ועל ידי התאסלמות שלך אפילו למראית העין, לא רק תצילי את חייך אלא תמנעי צרות ממשפחתך ועמל.

סוליכה טענה לעומתם, שאם אמנם על פי הדין יש להישמע למלך אחרי הציות לה' אין למלך רשות להפר את צווי ה'. היא דבקה בהחלטתה להקריב את חייה על מזבח אמונתה. קרוביה ויהודים אחדים יקבלו עזרה מהבורא. אין דבר שישנה את דעתה ויגרום לה שלא לדבוק בדתה. החכמים התרגשו ועזבו.

פסק הדין.

הקאדי ששמע את השיחה מחדר סמוך, אמר לחכמים שהם מילאו את חובתם ובכוונתו למסור זאת לסולטאן. ואז כתב את פסק דין המוות באשמת ביזוי הנביא ודתו ומסרוהו לסולטאן, ששאל האם עליה למות. על כך השיב הקאדי בחיוב.

 הסולטאן ציווה, שההוצאה להורג תבוצע בפומבי ובנוכחות כל החיילים בסביבת פאס. לפני הוצאתה להורג יש לפצוע אותה, שכן אולי בראותה דם תיאות להתאסלם.

הקאדי ידע, שהסולטאן חש כאב נוכח הצורך להרוגה, אך לא הייתה דרך לשחררה. הקאדי הראה לסוליכה את פסק הדין באומרו : ראשך יתגלגל על הארץ ודמך על החול, וקללות של אלפים יפלו על גופתך. יש אפשרות למנוע זאת.

תחשבי עד למחרת בבוקר. יש באפשרותו ללוותה אל לסולטאן כשהיא מעוטרת זר של יסמין או להובילה אל מותה. הנערה לא פצתה את פיה ונשארה אדישה.

בפאס פורסם, שלמחרת ייערף ראשה של יהודייה צעירה ויפה באשמת ביזוי הנביא. יהודי העיר היו עצובים אך היו חסרי אונים. הוריה וקרוביה שבטנג'יר ניסו כל דרך להשיג המלצה למענה, אולם כל המאמצים עלו בתוהו. אלוקים בלבד יכול היה לעזור לה. 

סוליכה הייתה עצורה במשך 34 ימים. ביום שלפני הוצאתה להורג התפללה כל היום, סירבה לאכול וחיכתה לרגע מותה. הקאדי רעד נוכח הופעתה ושאל אותה : סול היפה סופך הגיע, האם את יודעת את מטרת בואי, האם חשבת על גורלך ?. משהשיבה בחיוב הובאה שוב לכלא.

למחרת היה יום שוק, ורבים נהגו לבוא מהכפרים. משנודע שסוליכה תוצא להורג עשתה לה השמועה כנפיים. השלטונות הורו לבצע את ההוצאה להורג בכיכר השוק לעיני רבים. התליינים נכנסו לכלא, קשרו חבל סביב צווארה, גררוה לכיכר נוכח צעקות המוסלמים : מוות למבזה את הנביא, וציוו עליה לכרוע.

היא ביקשה מים לנטילת ידיים, רחצה את ידיה, הרימה את עיניה לשמיים, קראה " קריאת שמע ". נעצה את עיניה באדמה ואמרה לתליין : גמרתי, סיים את חיי. אחד התליינים תפס את זרועה, קשרה לגבה ופצע אותה קלות כל שדמה הכתים את בגדיה, יש לך עדיין זמן להתאסלם ולהציל את חייך אמר, אך היא פנתה אליו והשיבה : כרות ראשי, אני חפה מפשע, אלוקי אברהם ינקום את מותי " ואז ערף התליין את ראשה.

היהודים ביקשו ממוסלמים אחדים לקחת את גופתה ולאסוף את העפר, שדמה ניגר עליו.הללו עטפו את הגופה והעבירוה לידי היהודים, שהתאספו בבית הקברות. יהודי פאס הציעו לסולטאן סכום כסך כדי לקבור אותה בקבר ישראל ונענו בחיוב. כך הסתיים סיפורה של הגיבורה, שאביה חי עדיין אם כי התעוור מרוב בכי.

מחבר הסיפור מסיים בלקח להורים – יחס נוקשה מדי כלפי ילדים ממיט לעתים אסון – ובלקח הילדים – חברה בוגדנית עלולה להביא למותם. 

סוליקה הצדקת – הרוגת המלכות-מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו "

מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו " 

הערכת הסיפור.

לדברי המחבר הספרדי הסיפור אמיתי ואין בו כל תוספת דמיונית. אולם הקורא את הפרטים הרבים מגיע למסקנה, שיש בו תיאורים דמיוניים כמו ברומן היסטורי, שגרעינו הראלי מקושט בקישואים ספרותיים. המחבר שם בפי הנערה ובפי הסובבים אותה דברים שונים, כגון דו שיח שבין המושל והסולטאן, שניסו לשכנעה להתאסלם, ובין הנערה.

תשובותיה אופייניות לוויכוחים תיאולוגים שהיו בין חכמים יהודים ובין נוצרים או מוסלמים. אין להניח, שנערה בת 17 הצטיינה בידע כה רב ובעושר לשוני כזה. גם הפגישה בכלא עם הוריה ואחיה דמיוניות. הפיתויים החומריים להתאסלמות סבירים, אך מעורבותו של קונסול ספרד מגמתית ומטרתה להדגיש את מידת החסד של ספרד הקתולית בהשוואה לאכזריות המוסלמית.

פרט זה אינו מופיע בתיאוריהם של נוצרים אחרים ובמוסרות היהודיות. סופה המר סביר, שכן כך אמנם נהגו במי שביזה את הנביא או את האסלאם, או רצה לחזור מהאסלאם לדתו המקורית. קריאת שמע לפני המוות תואמת גם היא מנהגי ישראל.

הסיפור על פי הנוסח של Romero, פורסם בשנת 1886, והכתבה מסיימת בכבוד שחלקו לה גם מוסלמים, שליווהָ לקבורתה. שמו של הקאדי, שדן אותה למוות, היה עבד אל-האדי. האירוע התרחש בשנת 1835 בקירוב.

בספרות העולמית ישנם גרסאות רבות, מפי נוסעים, סופרים וחכמים, כל אחד וגרסתו, כל אחד וסגנונו, פרופסור בשן, מביא את הגרסאות בספרו " נשות חיל יהודיות במרוקו " שממנו הבאתי את הנכתב לעיל.

שירים על סוליכה.

לזכרה של סוליכה חוברו שירים בערבית יהודית ובעברית, להלן כמה שירים , שמופיעים בספרו של פרופסור בשן, גם בידי חנניה דהאן, שירים אלו מובאים בספרו הנדיר, " מקורות השירה היהודית במרוקו בידי פרופסור יוסף שטרית מצויים שירים לזכרה של סוליכה שטרם ראו אור.

אבייאד אלי  חדר פימות אצבייה – אשרי מי שהיה נוכח במותה של הנערה

לי שכאת בעמרה עלה רבי אלמוזוד – שוויתרה על חייה לשם לה'.

 

קאנת מעה אומהה פדאר מרבייה – הייתה עם אמה בבית מטופלת

ודייאר מכלטין מסלמין אוליהוד – והדירות מעורבות מוסלמים ויהודים.

 

ראווהה למסלמין צבייה נקייה – ראוה המוסלמים שהיא נערה תמימה וצנועה

קאל האדי כסארה תבקא ענד ליהוד – ואמרו חבל שזו תשאר אצל היהודים.

 

נזמעו כלהום ועמלו לף דגייה – נאספו כולם ועשו סגר סביבה

דארו מנהום,קייאד,ועדול וסהוד –  סביבה עמדו מושלים,נוטוריונים ועדים.

 

קאל האדי ראה סלמת תמסי האנייה – אחד אמר זו הכירה באיסלאם תלך בשלווה

סיפדוהא לאדי הואה,פאזין מקבוד -שלחוה למי שליופי מכור (הסולטאן)

סקסוהה קאלולהאה אס תכוני נתינה – שאלו אותה מה את

קאלתהום יהודייא מן גנס ליהוד – אמרה להם אני יהודייה מהעם היהודי

 

קאלולהא סלם לי תקול נקבלו עלייה – אמרו לה התאסלמי ומה שתבקשי מקובל עלינו

נעטיווק מן טכאייר די תקול מוזוד – ניתן לך מה שתרצי לקבל ומה שתחפצי

 

קאלתהום חאסה מה תגוויני דנייא – אמרה להם חס ושלום לעולם לא תפתוני

מה ידום וויבקא גיר רבי למוזוד – שום דבר אינו נצחי כמו האלוקים,המציאות האמיתית

 

הווה לי כלק שמש אולקמאר ותרייא – הוא אשר ברא את השמש את הירח ושבעת הכוכבים

הווה די כלק ארזק די יקון מחדוד – הוא אשר ברא כל הדרוש לקיום היצורים

 

הווא לי דרא בליתים ובלולייא – הוא הדואג ליתום ולאלמנה

הווא די פאז זדודנה מן שעבוד- הוא אשר גאל את אבותינו משעבוד

 

הווא לי כלק לטייאר וכל הוא וחייא – הוא אשר ברא את העופות וכל בעלי החיים

הווא לי כלק אדלמה אונזום מעדוד – הוא שברא את החושך ואת הכוכבים במספר

 

ליה כא אנבע רוחי תמסי הדייא – לו, אני מוכרת נשמתי במתנה

בסכאת אוסבר אולעקאל אולפם מסדוד – בשקט בסבלנות ותבונה ובפה סגור

 

מא תג'אוני בקנטאר ולא במייה – לא תוכלו לפתות אותי בכור(מידת משקל) לא במאה

מה תטלעסי מני האדה למקסור- לא תשיגו ממני מטרה זו

 

קאל סירו זרוהא סבאח אומסייה – אחד אמר לכו תגררו אותה בוקר וערב

תלאיימו עליהה ליסמלמייאת כיף לקרוד – התגודדו סביבה המוסלמיות כמו קופים

 

כא תערפו רבי פדלנא על דנייא – התדעו שה' הטיב לנו על העולם יותר מהחיים עלי אדמות

ותנכרוה אותסחרוה יא בנאיין לזחוד – ואתם מכחישים האמת ומשקרים לו אתם בעלי הזרו

 

יאך אדנייא ג'יר סוויעא נהייא – הרי העולם החיים אינם אלא שעה קלה

כיף די ג'אמאד עינו אווינום אואינוד – כמו מישהו שעוצם עיניו ומנמנם

 

נסבר אוחאד סוויעא אוחפות דג'ייאה – נתאפק שעה קלה שתחלוף מהר

אולי עטאני רבי מקבול מרפוד – ומה שיתן לי אלוקים מקובל ומורם

 

אואס סי חאד מאסי יבקא פהאד דנייא – האם מישהו עומד להישאר בזה העולם

מה אידום אוייבקא ג'יר רבי אלמעבוד – לא ישאר לעד רק האל הנעבד

 

קאלולהא קלמתק הייאה אלולייה – אמרו לה מילתך היא הראשונה

קאל תהום ענדי קלמא בג'יר מרדוד – אמרה להם מילתי אינה חוזרת מבוטלת

 

קאלולהא אללה איהדיק יא אולייא – אמרו לה אללה ישכנע אותך גברת

לא תכסרסי דאק זין דריף מנגוד – לא תקלקלי אותו יופי נחמד, בטובך

 

לבאס די וויאתיק מן חריר אולכרייא – לבשי מה שיתאים לך ממשי וכותנה

וברוכאדו אולגולי די תקול מוזוד – שמלת משי וכל מה שתאמרי מוכן

 

קאלתהום יקפא אומא תנסדו עלייא – אמרה להם מספיק ואפילו תלחצו עלי

ואס אנא ענדי דין בלכיום מקבור – האם יש לי דת מחוזקת בחוטים

 

ג'יר די תעמלו קומו עמלוה דנייא – מהרו שונה ממה שאתם עושים עתה

באדרו בייא קתלוני בסיף מהנוד – תגמרו במהירות הרגוני בחרב חדה

 

דרבהא אלקתאל לקפאר בן רזייא – היכה אותה התליין הכופר בן רזייא

טלעת רוחהא תחת כסא הכבוד – עלתה רוחה נשמתה תחת כסא הכבוד

 

קראת קרייאת שמע הייא לווילא – קראה קרית שמע האומללה

אורפדת עיניהא ללאה אלמעבוד – והרימה עיניה לאלוקים הנעבד

 

אני הכותב עבדא די קדושה בריך הוא יוסף אלבאז – אני הכותב עבד ה' יוסף אלבאז

סוליכא בת שלמן חתוויל מתושבי עיר טאנזהא בת שמחה

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות-ז.חסין

השיר בערבית אינו מזכיר את המפגש עם המוסלמים, את בריחתה מהבית ואת מפגשה שם הנערה המוסלמית – הראשונה שניסתה לשכנעה להתאסלם. הנוסח העברי איננו מזכיר שברחה מהבית בגלל אמהּ, שהציקה לה. על פיו רצתה לחזור ליהדות לאחר שהעלילו עליה שהתאסלמה ומשום כך נגזר דינה למוות.

השיר מתרכז בדו שיח שהתנהל בינה ובין אלה שניסו לאסלמה ובפיתויים החומריים, שבאמצעותם ניסו המוסלמים לפתותה, תכשיטים ושמלות יקרות. היא מתוארת כאישיות חזקה, שאינה ניתנת לשיכנוע. כן מתוארים תגובתה, סירובה להיכנע, התמדתה באמונת אבותיה ורצונה למות על קידוש השם ללא עיכובים לאחר קריאת " שמע ישראל"

שירו של הרב יעקב בן יקותיאל בירדוגו

שיא אחר על סוליכא חובר על ידי הרב יעקב בן יקותיאל בירדוגו ממכנאס, שחיבר את הספר " שופריה דיעקב ". היה אחיו של הרב רפאל המחבר " משפטים ישרים ". החכם עבר דרך מוגדור בדרכו ללונדון בשליחות קהילתו בעקבות הרעב ששרר בשנים 1820 – 1825, הוא שהה במרוקו בעת התרחשות האירוע וחיבר שיר בעקבות הידיעה שהגיעה אליו.

באמסטרדם הודפס ספרו " קול יעקב " בשנת 1844, כלומר כעשר שנים לאחר האירוע.

לדוברי השפה הספרדית

לאאינני מבין את השפה בכלל,אך אני סבור שיש לא מעט גולשים אשר שולטים בשפה זו, ,ולהם מוקדש שיר זה.

 – no debemos compadecerla –עלינו לא לרחם עליה.

  – porque salio de este mundo falso – על שעזבה את העולם המזוייף.

 mas debemos de alegramos –במקום זאת עלינו לשמוח.

 que esta sentada en la gloria — שהיא יושבתבתפארה.

por no asirse del falso Mahomad   על שלא הכירה במוחמד המזוייף.

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

סול הצדיקה הקדושה – סיפור בחרוזים מאת חיים שושנה

חיים שושנה יליד מראכש בשנת 1912, היה מורה בבית הספר של כל ישראל חברים, כיהן בתפקיד דיין בדמנאת, החל משנת 1956 היה דיין בקזבלנקה עד עלייתו ארצה בשנת 1966. כיהן בתפקיד דיין בבית הדין בבאר שבע ובה הוציא לאור אנתולוגיה מבוארת בשם " אעירה שחר " בשלושה כרכים בשנת תשמ"ט, לאחר פטירתו.

הקובץ כולל שירים מארצות המזרח מהתקופה הספרדית, אחרי גירוש ספרד, העיקר את יצירותיהם של חכמי צפון אפריקה, הפיוטים נוקדו, ובביאור בשם " כנפי שחר ", שהודפס בתחתית העמודים, ביאר את המלים הקשות.

בנספח בשם " מעשה חרש " ציין את במקורות מן המקרא, מהספרות התלמודית ומספר הזוהר. בשנת תשמ"ה פרסם קובץ בשם " רחש לבי דבר טוב, תו חיים " שבו ריכז את כל פיוטיו, כולל אלה שחוברו במרוקו, ובהם שירים לבר מצווה ולחתונות ושירים לרגל הצלה מסכנות.

לחיים חתויל מנישואי אשתו שמחה / בת נולדה לחדות כל המשפחה

והבת יפת תואר וטובת מראה / במינה יחידה, כל רואה ישתאה

היוצר, כביכול, על יצירתה שקד / וכעל אלי החן והיופי פקד

אליכם, אלים, אקרא, עושׂו וָבֹאוֹ / מכמניכם הריקו, בריה לעשות הפליאו

תצא " סול " כלולה, ביפיה והדרה / פָּתוּכָה מנעם, ערוכה בכּל שמורה

אדם השושן ושחרות, העורב נקבצו / כלבנה הספיר וטוהר השחק שובצו

זיו איקונין וזוהר  קלסתר הבהירו / חוסן אלון וגובה ארז התמירו

לתחום התום מבנה הרקע הובלו / הגבול הזך יחד כולם נגבלו

הורים חרדים וצנועים, ישרים ותמימים / בטנג'יר העיר הבויה לחוף ימים

בְּמָקוֹם שם אוקינוס ותיכון נשקו / בין ברכי המסורת בתם חִבקו

מריסי עיניהם ששון וגיל נבטו / אולם נימי הנפש מחרדה רָטָטו

משהו כאילו אליהם יוגנב ויעיק / הולך ומצטבר, הולך ומאיים ומזעיק

וככל אשר תגדל ותיף העלמה / כן תטריד לבותם הדאגה הנעלמה

בלילה כשהבת במיטה נושמץ שואפת / דומיה עזה את החדר אופפת

אשר שניהם החרדה תתקוף / ושקו וצללו בהרהורים אין – סוף…

זה מזה להסתיר פחדו יתאמץ / ופה לאוזן לא יגלה שמץ

התפרצה לה אנחה בפגישות מבטן / פתחון – פה לא יתנו לשטן

שמחה מצדה עוקבת בשבע עיניים / צעדי בתה " סול " – רוח הָאַפַים

לאט-לאט התחילה מצמצמת יציאותיה / ולבסוף גמרה לנתק קשרי ידיותיה

שבינה ובין " טָהְרַה " השכנת – המושׂלמת / נעריה כגילה – מלהתחבר לה ולהעמית

לדברים, סול, לא בקשה טעם / חברתה לא תראה כפעם בפעם

השכנים, כמובן, חכו לביקור היהודייה / הוקרת רגליה עוררה בלבם תמיה

על העדרה לא יכלו לוותר / ויחקרו לדעת מדוע מפניהם תסתתר

ואיך אחת היהודיות מבתם תתרחק / ולא יספה לבוא הביתה לשחק ?

העלבון כזה נוכל לשאת אנחנו ? / זהו תמורת הכבוד שאליה חלקנו

לדרוך על סִפנו בוקר וערב / ועתה תתחמקו מעינינו – ולבקרנו תסרב ?

ויטכסו עצה ויתרחשו כל – הלילה / ויחבלו תחבולות למצוא תואנה ועלילה

לשלם להורים מדה כנגד מדה / לגזול מהם בתם היפה החמודה

שבלאו הכי אינם לה כדאים / לחנך יפהפיה על דת יהודאים

לנקוט בטכסיס, שקר עליה נטפול / לאמור : להמיר דתה התבטאה, סול !

כאור שבעתים האירה לעיניהם המזימה / וימצאו בה הנקמה הראויה, המתאימה

מלבד שכרן הגדול לעתיד לבוא / אשר להם ישפיע " הנביא " בטובו

בהביאם תחת כנפי אמונתו ודתו / נפש אחת משיראל עוברי בריתו

וביום המחרת התחילה פרשת התוגה / ח"י מאת נ"ד לספירה הנהוגה

העבירו קול במחנה ויפיצו השמועה / ותהום כל העיר מקולות התרועה

התבטאה היהודייה, התבטאה, דתה להמיר / רוצו מהר, הזעיקו את ה "אמיר "

על – הבית נסבו, בחוזקה התדפקו / העיניים בוערות, מאש דת דלקו

ובפנים הבית יד על חלצים / הלא נצבט והברכיים תלכנה מים

שלוש נפשות יחד מתחבקות מתלחצות / מתערובת הדמעות פניהן רוחצת

הוי בתנו החמודה, אבדנו, אבדנו / אהה, הורים, המון פרוע הקיפנו

הגידו מה קרה, מה נהייתה ? / אסון….שבר….הוה….חִתָּה ומחתה

אנא הורים, מה פשר הדברים ? / אותך, בתנו, אותך גוזלים ארורים !

מי יתן מותנו אנו תחתיך / מי יתנני תמורתך כפרת עצמותיך

מה חטאתי להם ? יגזלוני – מדוע ? / התבטאה – אמרו – הוי, הטכסיס הידוע

עלילת הביטוי ? בחלקי נפלה הפעם / נכונה אני לכל חצי הזעם !

אל תדרגו לי הורים יקרים / זאת גאוותי – אמותה מות ישרים

על כבודי אגנה ובו אתימר / הפחד לא יפחידני המוות המר

בחוץ " אללה ואכבר, חברי האמיר / סול : הם הגיעו, כבודי לא אמיר

מזרועות הוריה השתמטה, הדלת פתחה / קחוה תפשוה – על העדה צרחה

בעוז נפש ובחוזק לב צעדה / כחלמיש צור לפני האמיר עמדה

כל שדוליו לאזניה לא נכנסו / ואיומיו – מבצרי עמדתה לא הרבו

מוות אבחרה מהיות בת בליעל / השיבה מתעקשת – ודבריו נשארו מעל

פסק דינה החמיץ האמיר כִּמְקַוֶּה / אולי זוגתו תביאֶנה לעמק השָווה

זו האחרונה הוציאה נזמה וחֶליָתָה / ותבטחנה כפלים להבא מאשר הראתה.

אם רק ברצון תקבל להאשׂלם / ועם ה " נביא " יהיה לבבה שלם

גם כתר מלוכה לא יסיתני / וכל – טוב אדוניך בל יפתני

יהודיה הייתי ויהודיה אשאר / באמונתי אמות ובדת עמי אתפאר

מיואש ונכלם האמיר דעתו הביע / לפני סולטאן בפאס הדבר יגיע

האב על בתו רחמיו נכמרו / מדאגה עצמותיו לפי שאול נפזרו

לבתו היחידה האומללה, ערך מכתב / ובדמע לב ודם כתב

לבתי טהורת הלב וזכת הנפש / הואילי נא לקרוא למאסריך חופש

בקבלך דתם למראה עין רואך / ועל דתך תשמרי בסתרי לבך

בזה תצילי חייך מרדת שאולה / וחיי משפחתך מהיות ממך שכולה

החותם בבכי עצור והמחכה לך / להעתר לבקשתו ברצון – אבר שלך

דברי המכתב, קָשָה בכבודה פגעו / שאותו בחמה שפוכה ידיה קָרָעו

לעצתו הפעם בל אובה, ואשמע / בקרב עם זר לא אטמע

החיים כשלעצמם, תוהו המה והבל / ואף כי חיי נכר בתבל

אמאס בחיי שעה – אמרו לו / לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו

לפני כס הסולטאן סול הובלה / לא נפל לבה ולא נבהלה

כל הצעה מצד הסולטאן דחתה / גם בראותה הרעה אליה כלתה

עמדתה האיתנה הן לה הוסיפה / יורש העצר לה נפשו נכספה

חולה אהבה, למראה יפיה הנחמד / למקומו כבמסמרים נשאר תקוע נצמד

את חייו מוכן להקריב תמורתה / ובלבד שתבטיח לו את הסכמתה

לנסות דבר אליה ניגש, התכונן / בין רגליה כרע נפל והתחנן

הושיעי, הושיעי, חייך אל תסכני / חוסי נא עלי, חניני, חניני

והיא באחת : טהורה אמותה בדתי / בטהרה אל על אשיב יחידתי

הוד מלכות לא יקח לבבי / ושני עדנים לא יוליכוני שבי

לשווא הטים הקאדי את אמרותיו / לחינם ביטא " רב העיר " בשפתיו

לתלין קראו…עת המוות הגיעה / וחרבו השלופה לא אותה הפתיעה

לרחוץ את ידיה הַזַכּוֹת ביקשה / וזקופת גו, בצעדים בטוחים ניגשה

בעורמה החל התלין את מעשהו / בחלקת צווארה שרט שריטות בחרבהו

אולי תתנֶחָם, תתחרט, למראה הדם / וסוף סוף תכנע לבוא בסודם

הביטי , אומללה, דמך כבר שותת / לא מספיק, התז הראש מותת

שובי חיש, אל תוסיפי הִוָאֵל / / והיא בשלה – דובבת " שמע ישראל "

וכל עמדה סול לא זהה / עדי גולגלתה מעל ֵּגוָה הֻתָּזָה

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

גבורתה של "סוליקה הצדקת" הרוגת המלכות

ספר עיון מקיף הראשון מסוגו העוסק במורשת הספרות היהודית על אודות הרוגת מלכות מטנג'ר, סול חשואל, פרי עטה של פרופ' ז'ולייט חסין ז"ל, שהיתה פרופסור לספרות כללית באוניברסיטת בר-אילן ומילאה בה תפקידים מרכזיים במשך שנים רבות, רואה אור בימים אלה בהוצאת "מוסד ביאליק".
סול חשואל, או בכינויה סוליקה הצדקת הוצאה להורג בפאס בשנת 1834, על פי פסק הדין של בית המשפט המוסלמי באותה העיר. היא הובאה לבית המשפט בטענה שהתאסלמה כדת וכדין ולאחר מכן חזרה בה. היא הואשמה בחטא ה"רידה", כפירה בדת האיסלאם, נשפטה ונידונה כמוסלמית לכל דבר שכפרה בדתה. היא הוצאה להורג בפקודת המלך בעיר פאס בשנת 1834.
ספרה של חסין ז"ל הוא חיבורה האחרון. הוא מוצע בשני חלקים, העומדים כל אחד בפני עצמו, ועם זאת הם משלימים זה את זה. חלק אחד עוסק בפרשנות ספרותית, ומציע מהדורה שלה טקסטים העוסקים בסיפור הוצאתה להורג של סוליקה. הוא ערוך בשלוש חטיבות: בשתי הראשונות שבעה פרקים, ובחטיבה השלישית שבעה פיוטים בעברית ושישה טקסטים יהודית, המספרים את סיפור גבורתה בערבית של סוליקה. חלק ב' מוקדש לעיון היסטורי בסיפור ובטקסטים שנוצרו בעקבותיו. בין השאר כלולים כאן עיון במסמכים דיפלומטים שנתחברו על סוליקה, ודיון בייחודו של הסיפור על מות קדושים של נערה יהודייה. החיבור נחתם בעיון בטקסטים על פי משנת המגדר.

על פי הפיוטים בעברית ובערבית-יהודית, עמדה סול בניסיון כנגד אלה שטפלו עליה עלילת שקר והשתדלו בכל מאודם לשכנעה להתאסלם. היא נשארה נאמנה ליהדות לאורך כל הדרך, ובסופו של דבר מסרה את נפשה על קידוש השם. רוב החיבורים נכתבו בטווח של כעשרים שנה לאחר הוצאתה להורג, ומצויים עד ימינו בכתבי יד.
השירה בשבח צדיקים היא נדבך חשוב בקורפוס הפיוטים של מרוקו. פייטנים שלרוב היו דיינים, רבנים, הוגים ופוסקים נהגו לנסוע למרחקים כדי להשתטח על קבר צדיק שבחרו לשם "זיארה" (הביקור או העלייה לקברות צדיקים).
מלבד הקינות על תלמידי חכמים, כלל קורפוס הקינות של יהדות מרוקו קינות על מותן של נשים צדקניות, נשות חכמים שמתו בעת שילדו, בעודן צעירות.

הפיוטים על סוליקה הצדקת, נכללים בשירת צדיקים ובהספדים. הפייטנים הציבו מטרה בכתיבתם: לבנות על קברה חומה ומצבה, כדי שיהפוך מקום עלייה לקבר, מקום שאפשר להשתטח עליו ולהתחנן בו לעזרה. הפיוטים המעטים הם התעודה היחידה הכתובה עברית על המקרה הטרגי. הפיוטים נמנעים מלקונן על גורלה של עלמה יהודייה שלא זכתה להתחתן, לבנות משפחה ולקיים מצוות המייחדות אישה יהודייה (חלה, נידה והדלקת הנר). חסין מציינת כי דמותה של סול הופכת לסמל המשרת את האידיאלים של הקולקטיב. הפיוטים אינם מדובבים לא את קול העלמה ולא את קולם של בני משפחתה החפצים לקונן על מותה ולשוחח איתה על המכאובים ועל האסון שהיו מנת חלקה. בכל הפיוטים נעדרת סול חשואל כקול פרטי, משום שהמחברים רצו לממש את המסר שלה בלבד. דמותה מתגלגלת לאידאה ולאלגוריה, לכן משרתת הווייתה בפיוטים את ההשראה האפית יותר מאשר את ההשראה האלגית. חסין מציינת כי בדומה לקינות לתשעה באב ולקינות על חנה ושבעת בניה, בפיוטים על סול אנו נוכחים בכתיבה אפית המהללת בשפה גבוהה עלמה היוצאת למסע רצוף פעולות גבורה. כמו שאמר עליה שמואל אלבאז:" רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולן".

דמותה של סול, מציינת חסין, מובנית בפיוטים על פי תפיסת ספר מקבים, שחובר בהשראת התרבות ההליניסטית שהתייחסה למרטיר כאל גיבור חיל. אפיון זה הוא חלק ממהותו של אדם המוכן להפוך ל"עד" (מרטיר) לאלוהיו ולדתו עד כדי מסירת נפשו. איפיון הגבורה אינו מבחין בין המינים, לפיכך גם באישה מרטירית מצויה andreia, כלומר גברות שתאפשר לה להתמודד עם הסכנות ועם המצוקות. כל הפיוטים כולם משבחים את רוח הלחימה ואת כוח עמידתה של סול מול גברים עריצים שאסרו אותה ועינו אותה, כך שדמותה מובנית על עקרון הגברות, או נכון יותר על עקרון הגבורה האופייני לבת חיל, שאינו משאיר שום פתח לחולשה ולהרהורי חרטה.

"אז נמלא בחמא / נמלך לענותה

ביסורי נקמה / לא יצאה מדעתה

בקצר מלחמה / עמדה בצדקתה

מרב קדשתה / לב תמים בחקיך"

אכן, כנגד טענותיהם, עלילותיהם ומסע השכנוע של המוסלמים, משיבה סול מלחמה שערה. כיאה לגיבור אפי היא יוצאת מהמערכה ללא חת, כשידה על העליונה, וכך מתקבלת ההוצאה להורג כמעשה פשע של שרירות לב. אין הפייטנים חוסכים במילים ובביטוים כדי לשבח את יכולת התמדתה, יכולת המוכחת בתיאור חוזר ונשנה של מעשי האכזריות שסול הייתה נתונה להם במאסרה.

נמלא חמה אז שקצה/ אחז ידו בשער ראשה

חתך אותה ורצצה/ בתוך קמים גדר פרצה

ג'ולייט חסין בסיכום מחקרה המאלף, ציינה כי אפשר לומר שהבניית מורשתה של סול כגיבורת תרבות היא פועל יוצא של מערכת היחסים המורכבת בין האיסלאם לד'ימים (בני החסות) היהודים בפאס, מערכת יחסים שכללה רגעי קשיחות כמו גם רגעי סובלנות.
סול, ילידת טנג'יר, הובאה למנוחות בפאס, עיר מוסלמית שבה חייתה קהילה יהודית עתיקת יומין. רבניה חיברו עליה פיוטים, דרשות וקצות (הקצא היא סוג של פואמה נרטיבית בספרות הערבית היהודית. בצפון אפריקה חיברו קצות רבות בערבית היהודית המקומית הגבוהה) ורשמו את קורות חייה ב"יחס פאס" בעיר. ראשי הקהילה בחרו לקבור אותה לצד דיינים מפורסמים שגרו לאורך הדורות באותה העיר (דיינים ממשפחת אבן צור וממשפחת הצרפתי), וכך נוצר קשר הדוק בין קבורתה בפאס להתבססות המורשת והפולחן סביבה. מותה של סול, גופה המת, קברה, מקום קבורתה, זמן מותה – היסודות האלה מתלכדים להוויה אחת ולמרקם של צפנים רוויי משמעות בתולדות הקהילה היהודית בפאס. זו קהילה שהשפיעה רבות על כלל הקהילות ברחבי מרוקו, וכך "נרטיב הגוף" של הקדושה מתקשר לנרטיב המקום ולנרטיב של קהילת פאס.

כאמור "סוליקה הצדקת הרוגת המלכות" הוא חיבורה האחרון של פרופ' ז'ולייט חסין. חסין נודעה בעולם כחוקרת חשובה של מרסל פרוסט ופרסמה על עבודותיו ספרים ומאמרים רבים, ובהם הספר "אמנות ויהדות ביצירתו של פרוסט" (הקיבוץ המאוחד, 1994). כן כתבה מחקרים על הספרות העברית. יותר מכל ידוע ספרה החשוב "שירה ומיתוס ביצירתה של דליה רביקוביץ" (עקד, 1989). בשנותיה האחרונות נתנה מחילה לסיפור מות הקדושים של סוליקה הצדקת. היא הוציאה אותו מתחום האגדות והעבירה אותו אל שדה המחקר. לשם כך ריכזה את כל מה שנכתב על סוליקה וחקרה אותו חקירה מקפת ומרובת פנים. בשארית כוחותיה, השלימה את כתיבת הספר הזה

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

עם הספר

על החיבור ועל המחברת. שנים רבות עסקה ז׳ולייט חסין במחקר על הנערה היהודייה סול סוליקה חשואל הצדיקה, בת טנג׳יר שבמרוקו, שהוצאה להורג בעיר פאס בשנת צדק״ת (1834). נקודת המוצא שלה היו הפיוטים והקצות שכתבו חכמים יהודים עליה, וטקסטים אחרים שיצאו מתחת ידיהם של לא יהודים. בראשית שנת תש״ע שמעתי ממנה שהמחקר התקרב לסיומו, ושני חלקיו של החיבור כבר כתובים. אלא שהיא מבקשת ללטש את הדברים ולהשלים כמה זוטות ועוד תוספות של פריטים ברשימה הביבליוגרפית. עקבתי אחרי המחקר שלה בשיחותינו הקבועות בטלפון בימי שישי, כאשר הייתה מטלפנת לומר ״שבת שלום״, להתעניין בכל אחד מבני משפחתי, ואגב כך הייתה שחה עמי על ספרה.

להוותנו, בחודש שבט של אותה השנה טלפנה שלא כדרכה באחד מימות השבוע ולא בערב שבת, וסיפרה לי שחלתה במחלה קשה. בביקור״ אצלה בבית החולים ובבית ההחלמה ובביתה עודדתי אותה להזדרז להשלים את הספר, וביזמתי מסרה את הספר לעריכת לשון ראשונית לידי עדנה אברמסון. ואז הממה אותי בבקשתה: ״משה, אני מפקידה בידך את הספר; אני מקווה לזכות לראות בפרסומו. אבל אם לא אזכה, אנא ממך דאג ללוות ככל שתוכל את הוצאתו לאור; אני יכולה לסמוך רק עליך״. היא הוסיפה ואמרה שהיא מקציבה סכום ראוי מעיזבונה, המופקד בידי אחיה, למימון של כל שלבי ההפקה של הספר מאל״ף עד תי״ו.

קשה היה לי להתמודד עם הדברים הללו, שהיו מעין צוואה רוחנית. אבל לא יכולתי להתעלם מהם, כי הוקרתי את ז׳ולייט כחוקרת חשובה וכדמות מופלאה. ידעתי כי בחקירתה היא הופכת ומהפכת בנושאי מחקרה, מעמיקה חקור ומבררת כל פרט עד תומו. אף לא יכולתי שלא לראות כעין הזדהות אישית שלה עם סול סוליקה. פעמים אחדות דיברה אתי שגם היא כסול לא העמידה בית. עם זאת אמרה וחזרה אמרה שמצאה תנחומות בעובדה שזכתה להעמיד מחקרים בספריה ובמאמריה על פרוסט, בספרה על שירתה של דליה רביקוביץ ובעבודותיה האחרונות על סול. ואף הרבתה לדבר על אהבתה הרבה לילדי אחיה. הספר הזה הוא מרובה פנים. חקירותיה של ז׳ולייט חסין נוגעות בהיסטוריה ובפרשנות על יסוד ההדרה של טקסטים וניתוחם הספרותי מזוויות שונות. ז׳ולייט בת מכנאס שנולדה בעולם הישן, הייתה בחינוכה ובפעלה רב השנים לבת העולם החדש. היא הייתה חוקרתביקורתית מאוד והקפידה במאוד מאוד על כל פרט ופרט הנחקר, וידעה לצרף את הפרטים לתמונה כוללת. שליטתה בלשונות ובתרבויות אחדות ניכרות בכל פרק מפרקי הספר. זאת ועוד אחרת, היא לא הלכה שבי אחרי אמונות עממיות ואגדות שנשתקעו בטקסטים, היא בחנה בחינה ביקורתית וקפדנית את כל מה שנאמר בהם בתוך הקשרו ההיסטורי והתרבותי, ולא חששה להתייצב נגד מה שהפך לנחלת הכלל.

כדרכו של כל חוקר גדול יש באמירותיה ובמסקנותיה דברים שלא כל אחד יסכים אתם. היא אף ציפתה שעיוניה בפרשת מותה של סול יעוררו ויכוח ודיון שהיא עצמה תשתתף בו. אך למרבה הצער והכאב, היא לא תיטול חלק בדיון כזה אם יתקיים. אי אפשר לו לספר הזה שלא יעורר עניין בין חוקרי תולדות יהודי המגרב ובקהל חוקרי תולדות היהודים – יחידים וקהלים – שמתו מות קדושים בכל הדורות ובכל התפוצות. היא עומדת כאן גם על היבטים חשובים הכרוכים בעובדה שבמוקד הסיפור ניצבה נערה יהודייה, כלומר אישה ולא איש. כמה וכמה עיונים בספר הוקדשו לצדדים האלה, כגון הפרק העוסק ב״סדר נשים״ (פרק ו בחלק הראשון) והעיון הקצר החותם את הספר: "סוף דבר: הפיוטים והקצות על סול על פי משנת המגדר״.

על הפקתו של הספר. הרבה שותפים חברו בהפקת הספר הזה. גב׳ עדנה אברמסון ערכה עריכה ראשונית את הלשון של החלק השני עוד בחייה של ז׳ולייט, ואת החלק הראשון היא ערכה רק לאחר מותה. כמו כן שקדה על ריכוזה ועל איחודה של הביבליוגרפיה במסירות ובידענות. לאחר מכן קרא ד״ר מאיר נזרי הגהות של הנוסח הראשון, שנמסר לו לאחר עריכת הלשון. ואז הגיע לידי כתב היד של הספר על שני חלקיו, ושקדתי עליו במשך כארבעה חודשים. קראתיו בעיון מספר פעמים. מצאתי שכוחה של ז׳ולייט רב היה לה גם בחודשי מחלתה, והוציאה מתחת ידיה מלאכה גמורה. עם זאת, במקומות לא מעטים נותרו פרטים שהיו טעונים השלמה, ואנוכי השלמתים כמידת יכולתי. אף נמצאו כאן וכאן מרכות בפרטים אחדים, ודאגתי לסלקן. לפי בקשתה של זיולייט ערכתי לה עריכת סגנון מאמר אחד שנתנה לי לפני פרסומו לפני שנים אחדות. כך נהגתי גם כאן: שיפרתי גם את הסגנון במקומות לא מעטים. אבל לא ההנתי ולא מלאני לבי לנגוע בכל פרט של תוכן, וכל מה שכתוב כאן הוא מה שיצא מתחת ידה!! רק לעתים רחוקות מאוד הוספתי בין סוגריים מרובעים כמה הערות שוליים קלות ערך. כולן חתומות בר״ת של שמי(מב״א).

על הכנסת התיקונים שלי שקדה עירית בריס. לאחר קריאה נוספת של הגהה בידי, הספר נמסר להעמדת הסדר לידי הגב׳ שולמית ירושלמי. עם השלמת השלב הזה קרא אריאל שוה את הספר כמה וכמה פעמים הגהה מוקפדת ושקד על תיקונים רבים בפרטיםבכללים. הודות לעבודתו השקודה והנבונה הושלמה מלאכת הכנת הספר. תודת בני משפחתה של ז׳ולייט חסין ותודתי נתונה בזה לכולם. יתברכו מפי עליון.

המחברת ראתה להציע לספר תוכן עניינים מפורט, שייתר הכנת מפתחות. הספר יוצא במלאת שישים שנה להולדתה בחורף של שנת תש״ו, והוא מדובב את שפתיה, ודבריה אלה הם זיכרונה.

הספר הזה לא היה יוצא לאור לולא מסירותו הכבירה של דוד חסין, אחיה הנאמן של ז׳ולייט. הוא שראה בהפקת הספר גמילות חסד אמתית לאחותו הנעלה, ודאג לממן מעיזבונה את כל שלבי העבודה. הוועדה לספרות מדעית במדעי היהדות של מוסד ביאליק, שז׳ולייט הייתה חברה בה שנים אחדות והרימה לה תרומה חשובה בנוכחותה, קיבלה את הספר לפרסום במוסד. תבורך הגב׳ אורית אלירז־ורטהיים, סגנית המנכ״ל של מוסד ביאליק, על טיפולה המסור בשלבים האחרונים של הפקת הספר במסירות ובמקצועיות.

עם הספר

משה בר־אשר

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות-מאת ידידיה בן רפאל מונסונייגו צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה

 

מאת ידידיה בן רפאל מונסונייגו

צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה

 שיחו לבניכם ספרו / תנו לה פרי ידיה

 

את עז צדקתה תגלו / איש לאשר באהלו

עמי השמיעו הללו / בשערים מעשיה

 

נערה יפה כתרצה / את שם שמים קדשה

 הן לזאת יקרא אשה / לא יתן סגור תחתיה

 

יחידה מכל עלמות / תכלית מבחר השלמות

 חשבו עליה מזמות / לעקר מבצר חומותיה

 

יהירים לענות סרה / קדשו קראו עצרה

 כי טוב ברע היא המידה / בית אביה בנעוריה

 

דנוהָ בדינים קשים / גוי נבל קפת שרצים

 ענוהָ שני חדשים / ימי עניה ומרודיה

 

יחד הסכימו וענו / לקחת כפר מאנו

 לחובה נמנו וגמרו / אין מקים יריעותיה

 

דיני שמים הִצדיקה / בסבר פנים בשתיקה

ובדת צדק החזיקה / וחגרה בעוז מתניה

 

יתפלא כל איש עת יזכר / יחוג ינוע כשכור

 ישבה בדד עמק עכור / אם דלת נצור עליה

 

היא השיבה כי לשאולה / ירדו רודפי דת געולה 

רבים חללים הפילה / עצומים כל הרוגיה

 

מלכי ארץ כל לאמים / בכסף ומתן דמים

היו לפתחה משכימים / לשקד יום על דלתותיה

 

ונשותיהם יותר מהם / יגעו לא עלתה בידיהם

 נתנו כל מחמדיהם / בזהובים עטרוהָ

 

נלאו יגעו לפתותה / כל אחת נזמה חליתה

פשטה כל בגדי חמדתה / תמרוקיה מנותיה

 

סורר מורה הוציא חרבו / לנחרהּ כדג מגבו

היא כצאן לטבח יבוא / וכרחל לפני גוזזיה

 

סכין השחיז בא לקראתה / פרש צר לשבר מפרקתה

 פן ואולי תמיר דתה / ותזעק בחבליה

 

ובניעם שיחה השיבה / חס ליה לזרעיה דאבא

לאוהב דת העזובה / עמקי שאול קרואיה

 

נפשי אמסר על יהדותי / כי לא אחלל בריתי

מנעורי בצדקתי / החזקתי לא ארפה

 

יונה בנחת ושובה / צואר פשטה באהבה

חמדת עולם עזבה / ופרצת גדריה

 

יחיש מהר יתיז ראשי / חלילה לי זאת אעשה

 דת קדש איך תעזב נפשי / תשכח ברית אלהיה

 

גוי נבל מה פָרץ פרץ / מלק ערף עִקר שרש

  על זאת תאבל הארץ / יבכו כל תלמיה

 

ברב חרון אף וחֵמה / שניו יחרק בנקמה

דרך קשתו נמלא חמה / וכלה כל סעיפיה

 

שאר ידו נטה ירה / ויקימה למטרה

תכף עשאה גיסטרה / נתח אותה לנתחיה

 

חן תתמך ועדיי כלה / כי בת אשר היא סגלה

 ישבה על גבי מעלה / ראמה ישבה תחתיה

 

זכותה תגן תושיע / היא תשקיט ומי ירשיע

 הוד זרחה לנו יופיע / אורות שבעה נרותיה

 

קדש קדשים וכליל / ככסף צרוף בעליל

תשמח בתולה בחליל / שלם כל נתיבותיה

 

יונתי מנוח חן תמצא / עם הרוגי לוד במחצה

אבני מרמרא ושַישא / חומה היא נבנה עליה

 

צור נורא יבנה נא קדשו / יראו גויים ויבשו

נא גבור חושה / כי רצו עבדיך אבניה

 

נשמתה היום שלשים / בין אראלים ותרשישים

 תשב במקום קדושים / מקום ספיר אבניה

 

נורא קדוש חי וקיים / לה ישאו נהרות דכים

תשלח קצירה ים / ואל נהר יונקותיה

 

עיון זה הוא הראשון מסוגו העוסק במורשת הספרות היהודית על אודות סול חשואל,' הרוגת מלכות מטנג׳יר. סול הוצאה להורג בפאס בשנת 1834, על פי פסק הדין של בית המשפט המוסלמי באותה העיר. היא הובאה לבית המשפט בטענה שהתאסלמה כדת וכדין ולאחר מכן חזרה בה. היא הואשמה בחטא ה״רידה״, כפירה בדת האסלאס, נשפטה ונידונה כמוסלמית לכל דבר שכפרה בדתה.

על פי הפיוטים בעברית והקצות בערבית־יהודית, עמדה סול בניסיון כנגד אלה שטפלו עליה עלילת שקר והשתדלו בכל מאודם לשכנעה להתאסלם. היא נשארה נאמנה ליהדות לאורך כל הדרך, ובסופו של דבר מסרה את נפשה על קידוש השם. המורשת היהודית של הרוגת המלכות נידונה כאן על פי הפיוטים והקצות שחוברו עליה במרוקו. רוב החיבורים נכתבו בטווח של כעשרים שנה לאחר הוצאתה להורג, ומצויים עד ימינו בכתבי יד.

מחקר זה ספרותי בעיקרו, ומטרתו לדון ביסודות הספרותיים והתרבותיים שהבנו את מורשתה היהודית של סול. מורשת זו התהוותה באופן עצמאי ובנפרד מהמורשת הנוצרית שנכתבה עליה בשפות אירופיות.

החטיבה הראשונה עוסקת במורשת הפיוט על סול ומחולקת לשלושה פרקים. הפרק הראשון הוא כעין מבוא כללי ובו שלושה פרקי משנה: (א) על הפיוט במרוקו ועל מקורותיו השונים. (ב) שבחי סול הצדיקה. פרק משנה זה בוחן את הפיוטים על סול בקורפוס של שבחי צדיקים המיוחד לשירת צפון אפריקה. (ג) על הפייטנים ועל פיוטיהם. העיון הזה מראה שהפייטנים שכתבו על סול התמודדו עם הנושא, הן בתוכן, הן בצורה, כדי לחבר

1 שמה של הרוגת המלכות נכתב ״חאגוייל״ ב״יחס פאס״ משנת 1877; שם הוא הופיע בכתובים העבריים בפעם הראשונה. ב״מלבי רבנן״ ליוסף בן נאים מ־1931(עמי כא) הנוסח הוא ״חג׳ואל״, וגם בדרוש עליה ״מעשה בנערה הצדקת״(נכלל בחסין, 2005, עמי 50-47). שם משפחתה הופץ לראשונה בכתבים הלועזיים במכתבו של דרומון היי(1834) כמה ימים לאחר מותה, וב־1837 בספרו של רומרו(1837). דרומון היי כותב את שמה Hatchwell ורומרו Hachuel. נאמץ את הגרסה של רומרו באשר לכתיב השם בעברית – חשואל.

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

Solika the Just and the Fes Jewish Cemetary.wmv

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

 

שמך יה קדשה

סימם שמואל אלבאז

 

שמך- יה קדשה / נערה בתולה

 עת לקחתה אשה / רצו בני עולה

עדות שקר קשה / העידו בכסלה

 אמרו כי געלה / בדת תורתך

 

מיהר אמרו ימן / כסף ומתנות

לה לשמיר את דתן / טוב ברע לשנות

לא עשתה עצתן / גזרו לה לענות

בכלה לזנות / לאמיר כן משפטטך

 

וגם ענו אותה / בברזל בכבל

 כל יום להלקותה / קראו.רב החובל

 ברצועה לו־דותה / פן אולי תתבלבל

 ותמר בהבל / לסור ממצוותיך׳

 

אל מלכם הובאה / להגדיל מדורה

 יפיה הביט ראה / אמר אלי סורה

שכבי עמי נאה / נפשי בך חשקה

דעי מפארה / כי שלום אהלך

 

לפניו השיבה / ךבךים מתוקים

 חס לי לא אעזבה / דת שוכן שחקים

 ואותו החשיבה / כאחד הריקים

 אמרה איך בעושקים / תדמה כי טוב לך

 

אז נמלא בחמה / נמלך לענותה

 ביסודי נקמה / לא יצאה מדעתה

 בקצר מלחמה / עמךה בצדקתה

 מריב קדשתה / לב תמים בחקיך

 

לעיר הפלילים / שלחה בחמדה

 תשכב בין ערלים / שם תשכח עבודה

 ואזן פן תעלים / מבט ת יחידה

 אכן היא הגידה / מה גדלו מעשיך

 

בחרו במבטה / להךגה בחרב

היא צוארה פשטה / לפני צר האורב

לא יראה לא מאסה / מזאבי ערב

 אספסוף וערב / על קדשת שמך

 

את שמך הזכירה / במורא ופחד

ענתה חי ונורא / הוא אל המיחד

אז יצאה במהרה / נשמתה באחד

ממך לא נכחד / כל גלוי לפניך

 

זכותה תשלח / לחן נאנחים

 לקרב משיח / יקבץ נדחים

 יריע יצריח / על אויבים שמחים

 מקוצים כסוחים / הושיעה את עמך

 

חוסה נא אבינו / גלה זרועך

 נקם לעינינו / את דם עבדיך

 השב לשכנינו / בזעם אפך

אז יראו עינינו / נגיל בישועתך

ברוך המקדש שמו ברבים

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

 

היפה בנשים

שמואל אלבז

 ללה סוליקה...ציון הקבר

 

היפה בנשים / נערה בתולה

 עם כל הקדושים / את רבת מעלה

בכשרון מעשים / יחוד שם נעלה

נקדש בכל פאות / רבות בנות הנה

 עשו חיל ואת / עלית על כלנה

 

שלמותך עצומה / לכל היא גלויה

 מעלתך רמה / מבני עליה

 לזֹהר החמה / תדמה יפהפייה

 את צוארה פשטה / מול בני עוננה

לא זעתה ולא חלתה / מחרב היונה

 

אהובה שאלי / מאל גדול נשא

 לכונן זבולי / מהר יחישה

 בן דוד שלח לי / יקבץ אם קדושה

את שאלתך ישלים / צור שוכן מעונה

זך יבשר גולים / בא עת לחננה

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031