סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

עמוד 1 מתוך 3123

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל.

פתח דבר

ספר זה המוגש לקורא, ובעיקר ליוצאי מרוקו ולחובבי הסיפורים, הוא רק חלק קטן מאוצר הסיפורים והאגדות הנפוצים בקהילות מרוקו ולא בולם ידועים.

חלק זעיר מאד נכתב, לפי מה שנשמע מכמה מספרים, ובזה הם נגעו בנושא רק על קצה המזלג. הסיפורים המובאים כאן הם מסוג אחר שלא נכתבו עד כה. רבים מהם אירועים שהתרחשו ולא הוזכרו באף מקור.

כשכתבתי למעלה מאלפיים פתגמים ב״אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו״(ב׳ חלקים), ניצלתי את תפקידי כנודד בישובי עולים, שמעתי ורשמתי פתגמים רבים.

אותו דבר יכולתי לעשות גם בנושא הסיפורים. אלא שלצערי הרב, מסיבה בריאותית רותקתי לבית, כך שנקטע לי כל קשר עם החוץ.

מחוסר ברירה הסתמכתי על זכרוני בלבד ושיחזרתי לעצמי כל הסיפורים שראיתי במו עיני, או אלה ששמעתי עליהם, והוספתי גם סיפורים אישיים שראיתי בהם עניין. בכל זאת, זכרוני לא עמד לי לספר את הכל.

את הסיפורים חילקתי לפרקים שונים. מהם סיפורים אמיתיים, ומהם סיפורים דמיוניים, שאין הדעת מקבלת אותם. פרק ״התחבולה היהודית״ הוא מיוחד במינו, המראה חכמה מאולתרת של היהודים, בנצלם תמימות הערבים לצורך פרנסתם. ספק אם יהודי מרוקו עצמם שמעו על סיפורים פיקנטיים אלה. אחזור ואומר, כי כל מה שנכתב בספר עממי זה, הוא פרי זכרוני, על מה שראיתי ושמעתי. יש לי עוד כמה סיפורים שלא ראיתי בהם עניין מיוחד. לא הכנסתי אותם בדי שלא להכביד על הספר, אשר ראיתי בו כעין שעשוע ובילוי משפחתי בשעות הפנאי. כך קרה ל״אוצר הפתגמים״, המהווה ספר שעשוע ובידור, עליו קבלתי מכתבי הערכה רבים מאד. והוא כבר אזל מן השוק. ניצלתי הזדמנות זו, והוספתי לסיפורים גם מעשיות מנהגים ותקנות שהם בגדר מעשה שהיה. הם יבואו במלואם בספרי הבא ״מנהגי קודש וחול אצל יהודי מרוקו״.

תרומתי כאן אין בה בל עבודה מחקרית או מדעית. זהו ספר פשוט ועממי, ואני מקווה שחובבי הסיפור היהודי ימצאו בו עניין.

שבט תשנ״ח – מרס 1998.

בעוד הספר נמצא בתהליכי הגהה אחרונים לפני ההדפסה, הלך לעולמו מחבר הספר, אבינו וראש משפחתנו חנניה דהן ז"ל.

יהיה הספר הזה, והספרים הבאים שלו שנוציא לאור, עדות נאמנה ונצחית למפעל חייו. ת.נ.צ.ב.ה.

ניסן תשנ״ח – אפריל 1998            המשפחה

מבוא לפרק

הרבה יהודים במרוקו ( ואולי גם בארצות אחרות ), כדי למצוא הקלה כלשהי למצוקת פרנסתם, ניצלו את תמימותם של ערבים בדרכים שונות. בעיני הערבים, אפילו הנבונים שבתוכם, כל יהודי בעל זקן נחשב בעיניהם כחזאן (רב), המסוגל בחכמתו לפתור את בעיותיהם.

בדרך כלל, כל ערבי האמין בסגולותיו של היהודי למצוא פתרון מאגי (או דמיוני) למצוקתו. יהודים יודעי כתיבת קמיעות ומעשי כישוף, שמם הלך לפניהם בעיני הערבים. גם בפני החכמים והרבנים הובאו מקרים מסויימים בין יהודי לערבי, אבל הם לא השתמשו בדרכי תחבולה ועורמה, אלא בחכמה ותבונה, בשומרם על הדרך הנכונה והישרה.

אבל רבים השתמשו בדברי תחבולה ועורמה, שנקראה בפי העם ״התחבולה היהודית״ (תאחראמייאת דל- יהוד) – עורמה, מעשי הונאה, שאין להם כל יסוד הגיוני או מציאותי, והם פרי דמיונו של היוצר. יש ביניהם שהצליחו מבחינת ״מעשה שטן יצליח״ (באורח מקרי) ואחרים נכשלו במעשיהם, בגלל שמעשיהם היו מעשי מרמה בלבד ותעלולים מאולתרים.

בפרק זה, כמה תחבולות ומעשי מרמה, שיש בהם בכל זאת אינטואיציה וחכמת חיים ספונטנית ומאולתרת מצד היהודים, כלפי הערבים שהאמינו בסגולותיהם המיוחדות של היהודים והיו ברובם הונאה מכוונת. והכל למען הפרנסה, כדברי הפתגם ״ל-יהודי יכ׳ררג׳ מעישתו וואכ׳א מן תחת ל־ארד׳״ (היהודי מוציא פרנסתו אפילו מתחת לאדמה).

המלך והדג לשבת

סבל יהודי אחד, על אף שהיה כמעט עני, הקפיד מאד על קניית דג טוב ומשובח לכבוד השבת. כל פעם שדג כזה הזדמן לו באמצע השבוע, היה קונה אותו, מחזיק אותו איך שהוא בידיו, עובר ברחוב וצועק בקול רם ״ברוך הבא בשבת״. פעם אחת עבר ליד          ארמון המלך והמשיך בצעקותיו. המלך, שבאותה שעה נח מנוחת צהריים, הופרעה

מנוחתו. ציווה על עבדיו להביא בפניו אותו אדם שצועק ברחוב. היהודי הובא בפני המלך, כשהדג בידו. המלך אמר לו ״על מה אתה צועק, הרי אתה הפרעת את מנוחתי ואתה ראוי לעונש״.

היהודי ענה לו ״יחי אדוננו המלך אומר לך את כל האמת. היהודים נוהגים לאכול דגים בשבת לשם מצווה, ואני, על אף שאני עני מקפיד על מצווה זו, וכל פעם שמזדמן דג גדול טוב, אני קונה אותו, ומרוב שמחה אני עובר ברחוב וצועק ברוך הבא בשבת. בזה אני מודה לאלוהים שהביא לידי מצווה זו״. המלך, למשמע דבריו של היהודי, בתוך לבו התפלא על כך, איך יהודי, אפילו עני מדקדק במצווה זו, שבעיניו אין לה כל משמעות מיוחדת.

המלך, שרצה בכל זאת לדעת מהי חכמתו של יהודי פשוט זה, אמר לו: ״אני אשאל אותך שאלה, והיה אם תענה נכון עליה, אשחרר אותך עם הדג שלך ואוסיף לך עוד עשרה דינרי כסף, ואם לא תדע לענות על השאלה, אקח ממך את הדג, והעונש שלך יהיה שבשבת זו לא תאכל דג״. ״שאל נא אדוני המלך, ואנסה את כוחי״ – השיב היהודי.

״השאלה היא״ אמר לו המלך ״מה היה שמה של אמו של סידנא איברהים ( אברהם אבינו ).״ היהודי ענה לו: ״אדוני המלך, אמנם בתורה שלנו לא כתוב מה היה שמה, אבל רבותינו החכמים אומרים ששמה היה – אמתלאי בת כרניבו.״ ( המלך ידע את התשובה, אותה שמע פעם מפי רב אח ד). ״תשובתך נכונה״ עונה לו המלך ״קח את הדג שלך, והנה עוד עשרה דינרי כסף ואתה חופשי״. היהודי, בצאתו מעל פני המלך, עמד והתעכב ליד סף הדלת.

המלך שאל אותו למה הוא מתעכב ואינו יוצא, ענה לו היהודי: ״אדוני המלך, לפני ששאלת אותי השאלה, ידעתי שאני מפסיד את הדג, פן אולי לא אדע לענות. עכשיו שהרג נשאר ברשותי, ועוד קיבלתי עשרה דינרים, רצוני גם אני לשאול אותך שאלה. והיה אם אדוני המלך ידע לענות עליה, אחזיר לו את עשרה הדינרים, ואלך עם הדג בלבד, ואם לא תדע לענות, תיתן לי עוד עשרה דינרים נוספים.״ המלך, שוב מתוך שעשוע וברצותו לדעת את מידת חכמתו של היהודי, אומר לו ״מהי שאלתך?״.

היהודי אומר ״אדוני המלך, אתה שאלת אותי על אדם שחי לפני אלפי שנים, ולמזלי ידעתי לענות. אני אשאל את אדוני המלך שאלה הנוגעת לאדם שהוא עוד בחיים, ונמצא בתחום ממלכתך. והרי אתה יודע בוודאי על כל מה שמתרחש בתחום ממלכתך. השאלה שלי היא: מה שם האמא שלי?״. המלך, כמובן, לא יכול היה לענות על שאלה זו, ואמר ליהודי ״ניצחת אותי, קח לך עוד עשרה דינרים נוספים״.

הנה, איפוא, אותו יהודי שחשב לקבל עונש, יצא חופשי, ובידו הדג שלו, ועוד עשרים דינרי כסף. המלך חשב בלבו, אין חכמים כמו היהודים. אפילו הפשוטים שביניהם. זה מה שנאמר: ״שלוחי מצוה אינם ניזוקים״. ויהודי זה עסק תמיד בכיבוד קדושת השבת, על אף עניותו.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

 

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

משחת נעליים נגד חרקים

הערבים הבדווים במרוקו גרו בכפרים נידחים, בהם היהודים מצאו את פרנסתם כסוחרים ורוכלים. ערבים אלה הנקראים בלשון המקום ״אל-ערובייא״, כינוי לאדם פרימיטיבי שאינו מהישוב, היו גרים באוהלים או בסוכות (כ׳ימאת) בנויות מקני במבוק מרוחות מבחוץ ומבפנים בטיט חימר. באוהלים וסוכות אלה היו שורצים כל מיני חרקים, שערבים לא יכלו להיפטר מהם. רוכל יהודי אחד מעירנו ושמו יהודה רופא, היה ליצן וממציא

תחבולות לעת מצוא. מהסחורות שסחר בהן, נשאר לו מלאי די גדול של קופסאות משחת נעליים בצבעים שונים. בעיר ידעו לאיזה שימוש מיועדת משחה זו, אבל בכפרי הערבים הנידחים לא שמעו עליה. היהודי לקח את כל הקופסאות שנשארו לו, שם אותן בשק והתחיל להסתובב במאהלי הבדווים וצועק: ״דווא דל-ברגות״ (תרופה נגד חרקים). בדווים רבים קנו המשחה והיהודי הולך ממאהל אחד לשני, ומוכר.

בבואו חזרה לאחד המאהלים, התנפלה עליו בדווית אחת וצעקה עליו: ״אתה יהודי רמאי, התרופה שאתה מוכר אינה מועילה ללא כלום״.

עונה לה היהודי ״קודם כל תפסיקי לצעוק ולהתנפל עלי חינם (מפחד שיתווספו עליה עוד ערבים שגם הם רומו). תגידי קודם כל איך השתמשת במשחה״. אמרה לו ״מרחתי אותה על עמודי הסוכה, מרחתי בכל מקום אפשרי, וזה לא עזר״.

אמר לה ״טיפשה שכמותך, לא כך צריך לעשות. כשתראי חרק כלשהו, תתפסי אותו ותמרחי המשחה על עיניו והוא ימות. חרקים אחרים יבואו לאכול אותו ואז גם הם ימותו.״ ״אז לא הסברת לי מקודם״. היא התלוננה והוא השיב: ״הסברתי טוב, רק במהומה של השוק את לא שמעת אותי טוב״. השיבה לו: ״לאחר שהסברת לי טוב, תן לי עוד שתי קופסאות״.

וכך היהודי חיסל את כל המלאי שלו, ברח מהכפרים, לפני שייתפס בקלקלתו, וחזר העירה לביתו, לאחר שהצליח למכור את כל סחורתו.

החרקים לא נפגעו במאומה ומשחת הנעליים היתה רק תרופה מדומה. 

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – חנניה דהן ז"ל-איך לדעת אם הצב הוא זכר או נקבה

איך לדעת אם הצב הוא זכר או נקבה

יהודים עירוניים מצאו את פרנסתם בדרך כלל, בכפרי הבדווים (ערובייא) המרוחקים, במסחר, ברוכלות ובכמה מלאבות-יד. דרכם היתה לעבור מכפר (מאהל) לכפר ובאו לבתיהם רק לקראת החגים. פרנסתם היתה בין היתר על חשבון הערבים הכפריים, שהתארחו לפעמים באוהלים שלהם, וסיפקו להם לחם, חמאה, חלב ומצרכים אחרים. מחמת סכנת הדרכים (שוד, רצח וכוי), יהודים אלה, לקראת חזרתם הביתה, לימי החגים, היו מתארגנים כולם בשיירה אחת ובאים רכובים על בהמותיהם ולנים בשדה, בתחנות ביניים. כי כפרים אלה היו מרוחקים מאד מערי היישוב.

פעם, יהודי אחד היתה לו עבודה דחופה שלא הספיק לגמור אותה, ולא יכול היה להצטרף לשיירה החוזרת לעיר.

הערבי שנתן לו העבודה, בא לקחת את מה שהוא הזמין אצלו, ומצא אותו מהרהר במחשבות, וכפות ידיו לוטות את פניו, כאילו מודאג ממשהו.

״מה יש לך יהודי, אתה נראה מודאג מאוד״. ענה לו היהודי: ״כשאדם אין לו מזל, שום דבר לא יעזור לו. הנה יכולתי להרוויח כסף רב ואפילו להיות עשיר, ואין לי כל אפשרות לכך. אדם עני נשאר תמיד עני״. ״במה מדובר״ שואל אותו הערבי.

״הנה קיבלתי מכתב מצרפתי אחד, שעוסק במשלוח סחורות שונות לצרפת. ביודעו שאני נמצא בכפר שצבים רבים שורצים בו באגמים, ביקש ממני להביא לו כמה מאות צבים, אותם ישלח לצרפת, ואינני יודע לשם-מה״. ״אז״ אומר הערבי ״מה הבעיה?״ עונה לו היהודי ״הרי לי יש רק חמור אחד, עליו אני מסתובב ממקום למקום. בכפר הזה מצויות כמה ביצות, ובהן שורצים אלפי צבים. אין לי שקים לאסוף אותם, ואין לי בהמות, עליהן אוכל להביא לו הסחורה המוזרה שהצרפתי דורש ממני, תמורת הרבה כסף״. ״אין כל בעיה״ אומר לו הערבי ״אם תתחלק אתי בכסף שתקבל, אני יכול לפתור הבעיה יחד עם הבנים שלי. אני אגייס כמה אנשים, בהמות משא לא חסרות לי. כולנו נעבור מביצה לביצה, נאסוף הצבים ונביא אותם יחד לנוצרי״.

היהודי ראה (וכך חשב) שהוא לא יחזור לבד לעיר, ואליו יתלוו כמה ערבים עם הסחורה המבוקשת. תוך יומיים-שלושה הערבי בא אליו ואומר לו ״הכל מוכן. מילאנו כעשרה שקים מהרבה צבים״. בליווי הערבי וחבריו, היהודי יצא לדרך כשהוא בטוח שעכשיו לא נשקפת לו כל סכנה להגיע לבד לעיר. בהגיעם לשער העיר, אומר לו היהודי ״חכה קצת כאן עם הסחורה, ואלך לנוצרי לבוא בעצמו, להראות לנו מה לעשות״.

היהודי נכנם לעיר כאילו לקרוא לנוצרי. אחר זמן מה חזר ואומר לערבי ״פגשתי הנוצרי, הוא שמח שהצלחתי לענות על בקשתו, אבל הוא דורש ממני, לפני שיקבל הסחורה לידו, להפריד הצבים, זכרים לחוד ונקבות לחוד. רק בתנאי זה הוא יקבל הסחורה״.

הערבי אומר לו ״הרי זה בלתי אפשרי. איך נעבור על מאות רבות של צבים, ואיך נדע מי מהם זכר ומי מהם נקבה. מה גם שהצבים כבר מסריחים, ואולי כמה מהם מתו כבר בדרך, ולמה הצרפתי לא הסביר לך זאת מראש״.

״חכה עוד כאן״ אומר לו היהודי ״אני אחזור לצרפתי הזה ואולי יציע לי איזו פשרה, אפילו במחצית המחיר שקבע אתי״.

היהודי הלך כאילו לפגוש את הצרפתי, חזר לערכי ואמר לו ״הפסדנו. הגוי הזה אינעל אבוהו (ארור האבא שלו) מתעקש ועומד על דרישתו. אני מצטער מאד שגרמתי לך עבודה רבה וטירחה לשווא״. בלית ברירה זרקו את כל הצבים לים, כי לא היתה אפשרות אחרת.

הערבי חזר לכפרו במפח נפש. ובינתיים, היהודי בתחבולה שלו, מצא מי שילווה אותו עד לעיר וניצל מחשש סכנת דרכים.

יהודים רבים שסחרו בכפרים ערבים נידחים, בחוזרם הביתה לקראת החגים, התארגנו בשיירה מחמת מעשי שוד ורצח. יהודי זה מצא תחבולה מקורית איך לצאת מסכנה זו – הצבים הצילו את חייו.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת – חנניה דהן ז"ל

התרנגול שהתעלף מריח טבק הרחה

הודי ירקן אחד היה בעירנו (את שמו לא אזכיר, בי בניו נמצאים בארץ). מלבד היותו מכור לטיפה המרה, ושתה יין למשך כל היום, היה גם ערמומי ואיש ממולח בתחבולות שונות. פעם אחת, בהיותו יושב ליד פתח חנותו, ראה ערבי אחד ובידו תרנגול גדול ומפוטם. נפשו חשקה בתרנגול זה. היהודי שואל אותו ״תרנגול זה הוא למכירה?״ הערבי עונה לו ״ובשביל מה הבאתי אותו, אם לא למכירה״. ״בכמה אתה מוכר אותו?״ ״ארבעה ריאל שהם עשרים פרנקים״. התחילו להתמקח שניהם על המחיר, והערבי עומד בשלו ״תן לי התרנגול, אני אכנס לחנות ואשקול אותו, אם בכלל הוא שווה את המחיר שאתה דורש״.

היהודי נכנס בפנים החנות, כאילו לשקול את התרנגול, הוציא מכיסו קופסת טבק ההרחה שלו והכניס לנחיריו של התרנגול קומץ של טבק. החזיר התרנגול לערבי ואמר לו ״התרנגול לא שווה המחיר שאתה דורש. מה גם שאני רואה, שהתרנגול חולה ואולי עומד למות כל רגע״.

הערבי לקח בחזרה את התרנגול, בחפשו קונה אחר. הירקן שלח יהודי אחר אל הערבי, ואמר לו ״מה אתה מוכר תרנגול שעומד למות״, כי מכוח הטבק שהוא ספג לנחיריו, התעלף וכאילו נטה למות. הערבי, בראותו כי באמת קרה משהו לתרנגול, חזר לאותו הירקן ואמר לו ״תן את המחיר שהצעת״. הירקן קנה התרנגול במחיר זול כפי שהציע. בהתרחק הערבי מהמקום, הירקן לקח התרנגול, הכנים את ראשו בתוך דלי מים. ריח הטבק נעלם מנחיריו, והתרנגול התחיל להתאושש.

וכך היהודי בעל התחבולות, הערים על הערבי וקנה התרנגול במחיר מוזל מאוד. אם כי התרנגול היה בריא לחלוטין.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

עין אחת שאינה רואה

יהודי אחד מעירנו, ושמו שלמה בוזעדי, בעל תחבולות רבות. היה רוכל בכפרים של הערבים, הרחוקים מאד מעיר הישוב, והוא היה שתום עין, ורואה רק בעין אחת. הוא נדד מכפר לכפר, מקים שם כעין אוהל ומוכר את מרכולתו, בעיקר תה ירוק, ברחבת כל שוק. הוא היה ערמומי מאין כמוהו. ערבים רבים, שנהגו לשתות הרבה תה ירוק, היו מצטופפים סביב האוהל שלו, וקונים בכמויות שונות.

ערבי אחד ממכריו, סחר בעיקר בחמאה, היה מסתובב בשוק וקונה מכל אחד כמות חמאה שהוא הביא לשוק למכירה. הערבי מילא דלי מלא חמאה, ובהיות היהודי עסוק במכירת סחורתו, הערבי אומר לו: ״שמור על הדלי הזה, עד אשר ייסגר השוק״.

היהודי לקח את דלי החמאה שהופקד לשמור עליו, ושמר אותו אצל יהודי אחר.

עם סגירת השוק, הערבי בא ואומר ליהודי ״תן לי את הדלי״. ״איזה דלי?״ ״זה שמלא חמאה והפקדתי אותו לשמירה אצלך״. ״באיזה צד הנחת אותו?״ ענה לו הערבי ״הנחתי אותו על ידך בצד זה״. ״איך עשית זאת, והרי אתה רואה ויודע שאני שתום עין, ואתה הנחת את הדלי לצד העין שאיני רואה בה, ובוודאי מישהו גנב את הדלי, ואני לא ראיתי אותו, וגנבים לא חסרים בשוק״.

בטענה מדומה זו, היהודי זכה בדלי מלא חמאה שלא עלה לו פרוטה, והערים על הערבי, שלא היתה לו טענת נגד, לפי תומו.

להבא, אומר לו היהודי ״אם יהיה לך משהו להפקיד אצלי, תניח אותו בצד העין הפקוחה, שאני רואה בה טוב מאוד״.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

נעל רגל ימין או רגל שמאל

כל יהודי בעל זקן, נחשב בעיני הערבים, ובפרט אצל אלה הפרימיטיביים הגרים כעין בדווים בכפרים או מאהלים, כאדם חכם, מלומד, ובעל סגולות רבות – ריפוי ממחלות שונות, הרחקת שדים המזיקים לאדם, כתיבת קמיעות להצלחה וכר. יהודים רבים הסתובבו בכפרים אלה כסוחרים, רוכלים או בעלי מלאכות שונות, אבל ידועים כבעלי סגולות מיוחדות. ערבי בדווי אחד, גירש את אשתו מהאוהל, לאחר שהנחית עליה מכות נמרצות, והשאיר על פניה פנסים כחולים. הוא התאהב באשה צעירה אחרת, הביא אותה לאוהל שלו והיתה לאשתו לכל דבר.

הערבים בכפרים אלה היו נוטים חסד ליהודים. סיפקו להם את מזונם, וגם תבן ומספוא לבהמותיהם. יהודי אחד מעירנו, אותו אני מכיר אישית, היה בעל זקן ועושה רושם חיצוני שמעורר כבוד. באחד מימי ראשון הוא הגיע לכפר (מאהל) אחד, שהערבים שגרו בו לא התייחסו ליהודים ביחס מיוחד. לאותו כפר הגיע היהודי כשאין לו פרוסת לחם לאכול, הוא ועוזריו. עוד הוא נוטה את אהלו, והנה אותה ערביה שבעלה זרק אותה, מופיעה אצלו כשפניה נפוחות, וגופה חבול מהמכות שקיבלה מבעלה. פנתה ליהודי וסיפרה לו את כל המעשה.

היהודי מצא הזדמנות, איך לאכול ארוחת בוקר דשנה. הוא שאל את הערביה: ״יש לך קצת קמח או סולת, כמה ביצים, חלב, תמרים ועוד״, ענתה לו ״יש ויש״. ״נחמדו לילאה״ (תודות לאל).

״עד שאני אקים את האוהל ואסתדר, תלכי לאוהל שלך. תכיני ״מחרצא״ (כעין כיכר לחם) תשימי באמצע מטבע חאסאני מכסף (מטבע שהיתה בזמנו של המלך חסן הראשון) מהמטבע תמדדי זרת מכאן וזרת מכאן. תוכלי להוסיף, אבל לא להמעיט מגודל זה (היהודי רצה כיכר לחם גדולה), תביאי שש ביצים, קצת חמאה, סוכר ותה. כל זה אני צריך לטיפול בבעיה שלך״.

הערביה חזרה אליו והביאה כל מה שהיהודי דרש ממנה. בהגיעה אליו, הוא אמר לה ״תלכי בינתיים להסתובב בשוק. תקני כמה דברים שאולי את צריכה ותחזרי אלי בעוד שעה״. היהודי קיבל ממנה מה שביקש והכין לו ולעוזריו ארוחת בוקר טובה מאוד, ממה שהערביה הביאה לו.

הערביה חזרה כעבור שעה. היהודי, למראית עין, כתב מה שכתב על פיסת נייר ועל קליפת ביצה אחת. לקח פיסת בד שחור, עשה אותה כעין שקית, והכניס הכל לתוכה.

״תשמעי טוב מה שאני אומר לך. בדרכך בשוק אל תדברי עם אף אדם, ואפילו אל תעני למישהו, שידרוש בשלומך.

בלילה, עת בעלך לשעבר ייכנס לאוהל עם אשתו החדשה, ובמלוא החשכה, שהוא והיא לא ירגישו בכך, תכניסי את הקמיע לנעל שלו, ותראי שבאותו לילה הוא יריב עם אשתו החדשה, יתן לה מכות נמרצות, יגרש אותה מהאוהל, ולמחרת יחזור אלייך״. הערביה, לפי תומה, עשתה כל מה שהחזן היהודי אמר לה.

אלא שבזמן החשיכה, נכנסה בחשאי לאוהל, חיפשה את הנעל והכניסה בה את הקמיע שכתב לה היהודי. בהיכנסה לאוהל, ולאחר מעשה, היא עשתה קצת רעש. לקול הרשרוש, הערבי התעורר משנתו, הדליק הנר וראה להפתעתו את אשתו הראשונה. הוסיף לה עוד מכות וגירש אותה מהאוהל, ביודעו שיש כאן מעשה כישוף.

בשבוע הבא, כשהיהודי חזר לאותו בפר, באה אליו הערביה, כשהיא פצועה וחבולה מהמכות שהיא קיבלה. היהודי, בראותו אותה, אמר לה ״ידעתי שתעשי שגיאה. באיזו נעל שלו הכנסת הקמיע, בנעל ימין או בנעל שמאל. ענתה לו, לא שמתי לב. אינני יודעת, כי אתה לא הסברת לי במדוייק.״ היהודי אמר לה ״לבטח הכנסת הקמיע בנעל ימין במקום בנעל שמאל, ועל כן מה שהיה צריך לעשות לאשה השניה הוא עשה לך. הוא היה צריך להנחית עליה מכות נמרצות ולגרש אותה. ואת בטעות שלך גרמת לעצמך את ההיפך ממה שהיה צריך לקרות. אבל אני אמרתי לך במפורש באיזו נעל להכניס את הקמיע, ולא שמת לב לכך. תחזרי אלי בשבוע הבא, ואחשוב על משהו אחר״.

בינתיים, היהודי והפועלים שלו, אכלו ארוחת בוקר טובה. קיבל גם דמי טירחה, והערביה נשארה פצועה וחבולה, כביכול באשמתה, עד שהיהודי יחשוב על תחבולה אחרת, שגם היא לא תועיל לה במאומה. 

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

מתוך הספר " עין רואה ואוזן שומעת " לחנניה דהן ז"ל ולעילוי נשמתו

החמור שהתעקש לא לזוז ממקומו

באחד הכפרים, ערבי עבר עם חמורו, ופתאום החמור עמד במקומו ולא רצה להמשיך בדרכו, על אף המכות שהונחתו עליו. בעל החמור בא ליהודי אחד ואמר לו ״תעשה משהו, כדי שהחמור יזוז ממקומו ויתחיל ללכת״. היהודי התקרב לחמור, הרים לו את הזנב שלו כלפי מעלה, וכאילו לוחש לו איזה תפילה, והכניס לו עמוק בישבן שלו שני פלפלים סודאנים חריפים מאד. בטנו של החמור הקדיחה מרוב חריפות הפלפל, והתחיל לרוץ, כאילו נדחף על ידי רוח חזקה. בעל החמור ניסה להשיג החמור שלו, ולא יכל. בא ליהודי ואומר לו ״תעשה גם לי מה שעשית לחמור כדי שאוכל להשיג אותו״.

היהודי אומר לו ״תחשוף את האחוריים שלך, ואלחש לך אותה התפילה שהתפללתי בעבור החמור״. הערבי חשף את אחוריו, ותוך כדי לחישת התפילה, היהודי הכניס גם לו שני פלפלים חריפים. בטנו של הערבי סבלה חזק מחריפות הפלפל, והתחיל גם הוא בריצה. מרוב הכאב, עבר את החמור מבלי יכולת לעצור.

לאחר שקצת נרגע מכאבי בטן והשיג את חמורו, חזר ליהודי ואמר לו ״הסגולה שלך הצליחה, אבל כנראה שהתפילה שהתפללת בשבילי הייתה ארוכה מאד, עד שלא יכולתי לעצור בעוברי ליד החמור״. היהודי עונה לו, ״הרי התפילה שלי הועילה בכל זאת, והשגת את החמור העיקש שלך״. היהודי קיבל את שכר תפילתו והערבי הצטרף לחמורו העיקש, מבלי לדעת שחריפות הפלפל הייתה בדבר. ולפני לכתו, היהודי אומר לו: ״החמור שלך עיקש מאוד. גם להבא אם הוא יתעקש, אל תשכח להביא אותו אלי, ואני אטפל בו״.

התרנגול שלא היה בלל במחשבה

ערביה אחת, שבעלה הציק לה מאד ואף איים עליה לגרשה ולהביא אישה אחרת במקומה, באה ליהודי הידוע כבעל סגולות לכל דבר, לעשות למענה משהו, כדי שבעלה ישנה את יחסו אליה. היהודי שמע אותה בקשב רב, ואמר לה ״תביאי לי זה וזה (כמה מצרכי מזון) ביצים, חמאה, כיכר לחם וכו…. ובעוד שעה קלה תחזרי אלי״.

הערביה חזרה ובידה כל מה שהיהודי דרש ממנה, ועוד סכום כסף. על ידה, כתב כעין קמיע, עוד כתב כמה קשקושים על קליפת אחת הביצים, עטף לה הכל בשקית בד שחור ואמר לה ״קמיע זה תתלי בעץ האחרון שבקצה השוק, מבלי שאיש יראה אותך או שידע על כך, אבל חשוב מאד, שלמען הצלחת הענין, בלכתך בשוק אל תדברי עם איש ואל תעני לו, גם אם ידרוש בשלומך. אבל החשוב מכל, אל תכניסי לראשך, ואל תחשבי על התרנגול השחור, כי רק בזה תלויה הצלחת העניך.

הערביה עשתה מה שאמר לה היהודי, אבל המחשבה על התרנגול השחור לא הרפתה ממנה. הסגולה לא עשתה את שלה והערביה חזרה ליהודי ואמרה לו ״כל מה שעשית לא עזר לי״.

״אני הזהרתי אותך שלא לחשוב על התרנגול השחור. ואת בטח לא שמרת על אזהרה זו והכשלת כל העניך.

הערביה אמרה לו ״יא חזאן, לא הייתה בראשי אף מחשבה על התרנגול השחור. אתה הכנסת לי מחשבה זו, שהעסיקה אותי כל הזמן״.

״טוב״ אומר לה היהודי ״הפעם הכשלת את עצמך ולא שמעת אלי. תחזרי אלי בעוד שבוע, בשוק הבא, ואני אחשוב על סגולה אחרת״.

היהודי קיבל מצרכי מזון וכסף, והערביה יצאה ללא מענה יעיל לבעייתה, עד ליום השוק בשבוע הבא, שבוודאי היהודי ישתמש עוד באיזו תחבולה אחרת.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל-מדי חיילים שלא נתפרו כהוגן

מדי חיילים שלא נתפרו כהוגן

במרוקו, על כל ענף של מקצוע מסויים, היה יהודי או ערבי ממונה, הנקרא ״אמין״, וכל דבר השייך למקצוע היה מובא בפניו, והוא הקובע. כעין רכז מקצועי. על המקצועות המיוחדים ליהודים – צורפות, חייטות, מלאכות רקמה וכו…. – ה״אמיך היה בדרך כלל יהודי. בתקופה מסויימת (לפני בוא הצרפתים למרוקו), שבט גדול אחד אירגן התקוממות נגד שלטונו של המלך. לדיכוי המורדים, המלך היה זקוק לאנשי צבא רבים מקרב שבטים אחרים שהיו נאמנים לו. לשם הכרת ״מי לנו ומי לצרינו״ המלך החליט להלביש את חייליו הנאמנים, במדי צבא מיוחדים.

ארמון המלך היה אז בעיר מראכש, וההתקוממות הייתה בכל הכפרים שבמחוז העיר. המלך קרא ל״אמין היהודי, שהיה ממונה על כל החייטים היהודים, ואמר לו ״אני מטיל עליך עבודה רבה ודחופה מאד. אני זקוק לכמה מאות מדי צבא בעבור החיילים שלי, אספק לך את כל הבד הדרוש לצורך זה. עליך לגייס את כל החייטים היהודים, ולגמור העבודה מהר מאוד״.

לפי מספר החיילים, ה״אמין "  היהודי ביקש מהמלך לספק לו כך וכך מטרים מהבד שיבחר לו המלך. בקשתו נתמלאה. ה״אמין " היהודי חישב את כמות הבד הדרושה לכל החיילים והחליט להוסיף על הכמות עוד רבע מטר בד, שהוא יקח לעצמו על כל חליפה.

המלך סיפק לו את כל כמות הבד שהוא ביקש. היהודי גייס את כל החייטים היהודים, ולא לפני שיקח לעצמו רבע מטר מכל חליפה.

עוד לפני שהחייטים יתחילו בעבודתם, התייעצו ביניהם והחליטו שבל חייט יקח לעצמו רבע מטר מכל חליפה, כי הרי המלך אינו יודע כמה מטרים צריך לכל חליפה, וזה בנוסף על מה שלקח ה״אמין " לעצמו, שלא בידיעתם.

החייטים גמרו את עבודתם ומסרו את החליפות בידי ה״אמין " היהודי, אותן העביר לרשות המלך. אלא שהמלך לפני צאתו לקרב, עשה מסדר של כל החיילים, והנה הוא רואה במסדר, שהחליפות אינן תואמות את החיילים. המכנסיים קצרים, השרוולים אינם מכסים את אורך הזרוע של החיילים, וכך יצאו החיילים לקרב בחליפות שלא תאמו את מידת גופם.

איכשהו, המלך דיכא את השבט המורד. המלך, מלא זעם וחימה, ציווה להביא למשפט ביום שבת הקרוב את ה״אמין " ואת החייטים. עוד לפני בואם למשפט, ה״אמין " היהודי, ששמע את טענותיו של המלך, טען לעומתו: ״אדוני המלך, אנחנו גזרנו את הבד לפי מידה של אדם רגיל, כי לא הייתה כל אפשרות לגזור המדים לפי מידת גופו של כל חייל. והחיילים הם בעלי מידות גוף שונות״.

ביום שבת התאספו ה״אמין " והחייטים ברחבה שליד ארמון המלך, נבוכים ונפחדים ממה שיקרה להם. יש לציין שה״אמין״ לא ידע שכל אחד מהחייטים לקח לעצמו גם הוא רבע מטר על כל חליפה. עוד הם יושבים ומתייעצים ביניהם, והנה יהודי אחד מעיר מוגאדור השכנה, לבוש בהידור רב כדרכם של יהודי מוגאדור, ניגש אל הקבוצה ושאל למעשיהם כאן.

אחד מהם, ערמומי כלשהו, אמר: ״הנה מה שאומרים הבריות ״אידא ליהודי רבח מא חדרש כ'אה ״ (אם יהודי הרוויח משהו, סימן שאחיו היהודי לא היה נוכח במקום). סיפרו לו את כל המעשה, שהם עשו עבודה מסויימת למלך, והוא הזמין אותם לקבל את שכרם. בנוסף על המתנות שהוא רגיל לתת להם. ״אתה רואה, כולנו אנשים פשוטים, לבושנו אינו לבוש, ואף אחד מאתנו, לא רק שאינו בעל לשון, גם הופעתו החיצונית אינה ראויה לשמה, אולי אתה בלבושך המהודר, ושפת דיבורך הנאות, תואיל בטובך לייצג אותנו בפני המלך, כי ממש אלוהים שלח אותך אלינו כמלאך מושיע״.

היהודי חשב בלבו שבאה לידו מציאה טובה. עודם מדברים ביניהם, והנה אחד ממשרתי המלך בא אליהם. אמין החייטים יבוא לפי צוואת המלך. הצביעו כולם על אותו יהודי, ודחפו אותו לידי משרת המלך. וכולם ברחו מיד מהמקום. המלך שואל את היהודי ״אתה הוא ה״אמין״ של החייטים?״ ״כן אדוני המלך״. ״יש לך מזל שהצבא שלי הצליח לדכא את המורדים, אבל בכל זאת עשית עבודה גרועה ומגיע לך לפחות עונש מלקות״.

עבדי המלך השכיבו היהודי על גבו, הסירו את נעליו והצליפו על כפות רגליו מכות נמרצות ברצועת עור. היהודי יצא מארמון המלך כשהוא חבול ברגליו, הולך וצולע על ירכו. יצא לרחבה, ואין איש. הלך לרובע היהודי והתחיל לצעוק ״אללה יכ׳ליהא בלאד עמרני מא נרג׳ע ליהא״ (שאלוהים יחריב עיר זאת, ומעולם לא אחזור אליה). היהודי שמעולם לא היה חייט, וידו לא הייתה במעילה זו, נענש על לא עוול בכפו, והיהודים החייטים יצאו בשכר וברווח נקי, מבלי שהמלך ידע על מעשה רמיה שהם השתמשו בו. היהודי ממוגאדור נענש על שהתערב בענין לא לו.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

אתרוג ללא פטמה

היהודים במרוקו הקפידו לקנות ארבעת המינים לחג הסוכות רק מהמשובחים ביותר. היהודים לא גידלו ארבעת מינים אלה, ורק הערבים, אשר ידעו את ערכי היהודים בכל חג וחג, הם שמכרו וסיפקו ארבעת המינים ליהודים. ערבי אחד, הביא כמה ארגזים של אתרוגים. וביודעו שהיהודים יקנו אותם בכל מחיר הגדיל את מחיר כל אתרוג למחיר בלתי מתקבל על הדעת.

 יהודי אחד בא אליו, בחר באתרוג משובח, והערבי ביקש מחיר יקר. היהודי הציע סכום מסויים, והערבי לקח האתרוג, תלש ממנו הפיטמה ואמר ליהודי ״אפילו חתיכה קטנה זו לא אמכור לך במחיר שאתה מציע״; היהודי אמר לו ״עכשיו שתלשת הפיטמה מהאתרוג, כל יהודי יקנה ממך אתרוג בכל מחיר״. הערבי, בתומו, לקח כל האתרוגים ותלש מכל אחד את הפיטמה שלו.

היהודים, שהקפידו על אתרוג עם פיטמה (בלתי מורכב) פסלו את כל האתרוגים שבידי הערבי, מבלי שידע מה הסיבה.

הערבי חזר כלעומת שבא, עם האתרוגים שלו, מבלי למכור מהם אף אחד.

בכך, היהודי גרם הפסד רב לערבי, על שרצה לנצל היהודים בדורשו מחיר יקר לכל אתרוג, שלפי דעתם לא היה כשר למצווה

איך לשמור על השטיח מפני גנבים

ערביה אחת מכפרי הבדווים ארגה שטיח קטן, ויצאה לשוק למכור אותו. השווקים האלה שהתקיימו פעם בשבוע ביום קבוע, השוק של יום ראשון, השוק של יום שני וכו'… לשווקים האלה באו המון ערבים מכפרי הסביבה. הערביה קיפלה את השטיח ושמה אותו על ראשה. עד אשר תמצא קונה מצוי. בתוך ההמולה שהיתה בשוק, היה גם הדוד שלי דוד רביבו, איש תחבולות ידוע. בעוברו בשוק, חטף את השטיח מעל ראשה של הערביה, והטמין אותו מתחת לג׳לאביה שלו, מתחת לבית שחיו.

הערביה הרימה צעקות ״גנבו לי, גנבו לי״. הדוד שלי בא אליה ושאל אותה ״מה קרה״, והיא ענתה לו ״לקחו לי השטיח מעל ראשי״. ״טיפשה שכמותך׳ הוא אומר לה ״למה את לא עשית כמוני, גם לי היה שטיח למכור, אבל מחשש הגנבים הרבים שמתהלכים בשוק, הטמנתי אותו מתחת לבית השחי, מוסתר בג׳לאביה שלי״.

מבלי להראות לה אותו, הדוד שלי לקח השטיח, אותו מכר בשוק אחר, והערביה התמימה חזרה לאוהל שלה בלי השטיח, שהשקיעה בו עבודת אריגה ממושכת. באומרה להבא אדע איך לשמור על החפצים שלי בבואי לשוק. דוד זה נהג תמיד בתחבולה. בהיותו פועל-עוזר לאבא שלי, היה מנצל את ראשי השבטים והשייחים שבאו לבקר באוהל של אבא. כדרך המוסלמים, כל מי שנכנס לאוהל הניח את נעליו בפתח האוהל ונכנס יחף. הדוד שלי, היה נועל נעליים אלה ומוכר אותן בשוק. בצאתם לא מצאו הנעליים שלהם, וקנו אחרים מאת אבא.

הכד שלא כולו מלא דבש

יהודי אחד, שהפרוטה לא היתה תמיד מצויה בכיסו, חשב על איזה רעיון שיכניס לו קצת כסף. חשב, חשב, ומצא. לקח כד חרס די גדול, מילא את תחתיתו בגילולי(צואה) בהמות, מעליה שם שכבה של זפת, ובחלק העליון שם שכבה של דבש. הלך לשוק הערבים והתחיל להכריז על הסחורה שלו: ״דבש, דבש טהור ומשובח״. הסיר המגופה של הכד והשאיר אותו פתוח לראיה ולטעימה. קונים עוברים וכל אחד טובל את אצבעו בדבש ומלקק אותה כדי לבדוק מה טיבו של דבש זה. ערבי אחד קנה את כד הדבש, אבל הוזהר על ידי היהודי, שלא ינער הרבה את הכד ושלא ישפוך אותו בכלי אחר, עד אשר יגיע לביתו. היהודי הלא ידוע לערבי, מיד לאחר המכירה, עזב המקום בריצה.

הערבי בא לביתו, לקח מקל והתחיל לנער את הדבש שבכד, כמה גדלה תמיהתו בראותו שהכד אינו מלא כולו דבש, אלא מעורבב בחומרים אחרים בלתי אכילים.

חזר לשוק למצוא את היהודי שרימה אותו. אבל היהודי נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. ״מה קרה לך״ שואלים אותו בשוק. סיפר המעשה בצורה מליצית, ספק בצחוק ספק בכעס. ״לוולא-עסל, תאנייה – קטראן, ותאלתא – כירא דל־בהאיים״ (הראשונה – דבש, השניה – זפת והשלישית – צואה). הגדרתו זו של הערבי המרומה הפכה במשך הזמן לפתגם עממי ידוע, בו משתמשים לגבי אדם שבפעם ראשונה הצליח במעשה ידיו, בשניה נכשל, ובשלישית הגיע לכשלון מוחלט. הערבי חשב שקנה מהיהודי דבש נקי וטהור, והנה במקומו מצא צואת בהמות. התחבולה של היהודים היתה תמיד מקור לפרנסתם. זה מה שאומר הפתגם ״לא תשרי, חתא ת-דוק״(אל תקנה לפני שתטעם).

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

המסמר שלא נמכר

סיפור זה ידוע ברבים, ומשייכים אותו לג׳וחא (דמות אגדית בפי הערבים, על אדם מלא עורמה ותחבולה), אבל יהודי אחד השתמש בו לטובתו והנאתו. יהודי זה היה לו בית גדול, בנוי יפה לתפארת. ערבי אחד עשיר חשקה נפשו בבית נאה זה. בא ליהודי ואמר לו: ״רציתי לבנות בית יפה ונאה במו הבית שלך. אם אחליט לבנות בית כזה, זה יקח הרבה זמן. ואני צריך הבית באופן דחוף לעריכת החתונה של הבת שלי.

האם תרצה למכור לי הבית ? היהודי אמר לו: ״מלבד המחיר היקר שאני אדרוש ממך, יש לי תנאי אחד: בקיר החדר המרכזי תקוע מסמר אחד, שעליו הייתי תולה נר נשמה לעילוי נשמתו של אבי ז"ל, ומסמר זה בעבורי הוא מזכרת יקרה. הוא יישאר ברשותי ואעשה בו כאוות נפשי, בכל עת ובכל זמן, גם לאחר שאמכור לך הבית, ורצוני גם שתנאי זה על המסמר יהיה כתוב וחתום בחתימת ידך״. הערבי אמר בלבו, מה היהודי יכול לעשות במסמר זה, שילם ליהודי את מלוא מחיר הבית, וגם נתן בידו נייר כתוב וחתום לגבי המסמר.

ביום החתונה של בתו של הערבי, והבית מלא באורחים מכובדים, שולחנות ערוכים לרוב, תזמורת וכו', היהודי הלך לבית המטבחיים וקנה עור של פרה, שזה עתה נשחטה. נכנם לביתו של הערבי, והעור בידו כשהוא עוד נוטף דם ונודף ממנו ריח לא נעים.

ניגש לאותו מסמר ותלה עליו את עור הבהמה. הערבי בא אליו בזעם וחימה ואומר לו: ״איך אתה מעז לבוא לביתי ולקלקל לי את שמחת החתונה״. היהודי, לעין כל האורחים, אומר לו ״ אמנם מכרתי לך הבית, והמסמר נשאר בבעלותי, והנה חתימת ידך. קניתי העור של הפרה ולא היה לי היכן לתלות אותו להתייבש ותליתי אותו על המסמר שלי״.

הערבי שנמצא במבוכה אומר לו: ״הנה אני נותן לך סכום כסף גדול כפיצוי. קח את המסמר ואת העור של הפרה, והחזר לי את כתב ההתחייבות שנתתי לך״.

הסיפור הזה מיוחס כאמור לג׳וחא. הערבי לא ידע עליו, והיהודי השתמש בו, כתחבולה נגד הערבי, ויצא בסכום כסף גדול, בנוסף על מחיר הבית שמכר לאותו ערבי.

מכאן, כל מעשה רמיה ותחבולה, נקרא בפי הבריות ״ מסמאר ג׳וחא ״( המסמר של ג׳וחא ).

הערבי שהקיא מאכילת כוסכוס

היהודים שסחרו מחוץ לעיר בכפרים נידחים של נוודים ערביים, רוב מזונם מחוסר בשר בהמה או בשר עוף כשרים למאכל, היה על אכילת דגים שהם בעצמם דגו מהנחלים שהיו בכפרים אלה. ועל פי רוב, הכינו לעצמם כוסכוס בשפע של חמאה וחלב, שהערבים סיפקו להם בזול, ולפעמים גם חינם. באחד הכפרים היה ילד ערבי, שנהג לבוא ולאכול כוסכוס עם היהודים. נער זה היה אכלן ורעבתן גדול, במידה מופרזת יותר מגילו. בבואו לאכול היה טומן שתי ידיו לתוך הקערה, ואוכל כחזיר ממש. גורף הכוסכוס בעשר אצבעותיו ומכניס לפה, כי כולם אכלו מקערה אחת.

הדוד שלי, דוד רביבו, אחיה של אמי, שעבד אצל אבי, היה בעל עורמה ותחבולות, עליו יש לי כמה סיפורים. פעם אחת אמר לאבי ז"ל ״הנער הזה לא ישוב אף פעם לאכול אתנו״.

בבוא הנער כדרכו לאכול, הדוד שלי אמר לו: ״הפעם כל אחד יאכל בצלחת שלו, ולא מקערה אחת, כרגיל״. כי כוונתו היתה להיפטר מנער זה, אחת ולתמיד. הנער הערבי בא כדרכו לאכול, אלא שהדוד שלי הכנים לצלחת שלו מלוא חופן של פלפל טחון, חריף מאד. ועוד מעט תבלינים שגורמים מהר להקאה ולשלשול.

הדוד שלי שם על ידו הצלחת, הנער כדרכו התנפל על הכוסכוס, ובשתי ידיו גורף ומכנים לפה. רק התחיל לאכול, והנה הוא מתפתל מכאבים, הפה שלו נשרף מחריפות הפלפל, והתחיל גם לשלשל ולהקיא, וצועק: ״אמא, אמא״.

הדוד שלי הלך לאוהל של האמא שלו, וקרא לה דחוף, כי הבן שלה קרה לו משהו, והוא מקיא ומשלשל. מתפתל מכאבים עזים ומשלשל ללא הרף. ״אמא״ הוא אומר לה ״מהיום לא אוכל עוד מהכוסכום של היהודים״. וכך היה. מאותו יום, הנער הערבי לא בא יותר כדרכו לאכול עם היהודים. כי הפלפל עשה מה שצריך. ״תאוות רשעים תוליך לאבדון.״

כמה חגים יש ליהודים, וכמה למוסלמים

ערבי אחד נהג לשבת בחנותו של פחח יהודי ולשוחח אתו כל פעם על שתי הדתות. הגיעו פעם לוויכוח למי יש יותר חגים, ליהודים או למוסלמים. היהודי, שמצא הזדמנות להנחית מכות על הערבי, אמר לו ״על כל חג, כל אחד משנינו יתן מכה אחת על ראש חברו״. הערבי הסכים, והיהודי אמר לו ״אני מכבד אותך. תתחיל אתה ראשון״.

היהודי הרכין את ראשו בפני הערבי ואמר לו ״תתחיל״. הערבי מתחיל למנות החגים הנהוגים אעלם: עיד אל כביר – מכה אחת, עיד אל־פטיר, עוד מכה, עיד אל עשוי עוד מכה וכו' הערבי גמר. היהודי אומר לו ״אם גמרת, תרכין גם אתה את ראשך״. פסח – מכה אחת, סוכות – עוד מכה, שבועות – עוד מכה. פורים – עוד מכה, ונח קצת, כאילו גמר.

הערבי אומר לו ״ראית שניצחתי אותך״. היהודי עונה לו ״עוד לא גמרתי. בכל שבוע יש לנו חג ושמו שבת. אל תרים את ראשך״. שבת – מכה, שבת – מכה. מרוב מכות, הערבי אומר ליהודי ״מספיק. עוד מעט תפוצץ לי את הראש. אם השבת נקראת חג בעיניכם, הרי אני צריך לקבל עוד כמה מכות על כל שבת״. היהודי אומר לו ״לגבי החגים שלנו הידועים נתתי לך מכות קשות, כפי שגם אתה עשית לי, ולגבי השבתות, שהם בעינינו חגים לכל דבר, לא רציתי להכאיב לך, ונתתי לך רק מכות קלות״. הערבי נפרד מהיהודי בכאבי ראש, ואמר לו: ״כלא יקדר ליכום גיר מולאנא, רב אל-עאלאמיך (איש לא יכול לכם מלבד אדוננו, ריבון העולמים).

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

החמור ״היהודי,, שהשליך מעליו את כל משאו

קדר ערבי אחד העמיס על חמורו כדים, קדרות וכלי חימר אחרים, כדי להביאם למכירה בשוק. באמצע הדרך החמור עמד והתעקש שלא להמשיך בדרכו, על אף מכות המקל שהערבי הנחית עליו. הערבי, מרוב חימה ורוגז, המשיך להכות החמור ואמר לו: ״יא חמאר, אתה עיקש כמו יהודי, יא וולד ליהוד״ (אתה חמור עיקש, כמו יהודי, יא בן יהודים). למקום הזדמן יהודי סנדלר ותרמילו על גבו. הוא נעלב מזה שהערבי קורא לחמור ״יהודי״. ״הירגע קצת״ אומר היהודי לערבי ״אני אלחש משהו באוזנו של החמור ותראה שהוא יתחיל ללכת״. היהודי התקרב לחמור, ומבלי שהערבי ירגיש הוא הוציא מתרמילו מרצע מחודד כמו מחט, עשה כאילו לוחש משהו באוזני החמור, ותקע לו עמוק באוזניו את המרצע.

מרוב כאב, החמור התחיל לקפוץ, הפיל את כל המשא שהיה על גבו וכל כלי החרם נפלו ארצה ונשברו כולם. הערבי שואל היהודי ״מה עשית לו?״ הוא עונה לו ״החמור אמר לי שאינו רוצה להיות יהודי, ומאד נעלב מהכינוי יהודי שאתה אמרת לו, ועל כן רצה לברוח מפניך, רץ והפיל את כל המשא שהיה על גבו״. הערבי אומר לו ״מעולם לא שמעתי שחמור מבין מה שאומרים לו״. היהודי עונה לו ״אתה העלבת אותו כשקראת לו חמור בן יהודים. הוא אינו רוצה להיות חמור יהודי״. הערבי הפסיד את כל סחורתו, שנשברה לרסיסים, על כנותו החמור בשם ״יהודי״.

הבד שנספג כולו במים

בימי מלחמת העולם השניה כל המצרכים היו בקיצוב, ובמיוחד בדים ובגדים. הדרך היחידה להשיג משהו היתה מסחר בשוק השחור, שהעונש עליו היה כבד מאוד. ערבי כפרי אחד ירד לעיר הגדולה והביא עמו פרה למכור אותה בסתר. מכר הפרה לקצב אחד וקיבל בעבורה סכום הגון. כספו בידו, הלך לשוק הבדים וקנה (בשוק שחור) מאת ערבי אחד שישה מטרים בד לבן לתפירת ״תסאמיר״ (כעין גלימה שלבשו הערבים הכפריים). בשוק הבדים היו תמיד תופרות יהודיות. כל אחת יושבת ליד מכונת התפירה (הידנית) שלה. הערבי הגיע לשוק ולא מצא אף תופרת אחת.

יהודי אחד, שחסר לו הכל לצרכי שבת, בא אליו ושואל אותו ״מה אתה מחפש?״ ״אני מחפש את רחל התופרת, שתמיד תפרתי אצלה את הבגדים שלי, כי היא תופרת טובה״. היהודי עונה לו: ״א. רחל שאתה מחפש היא אשתי. ב. היום – יום שישי, התופרות היהודיות לא באות לשוק, כי יש להן הרבה עבודה בבית לצרכי שבת״. ״אז מה לעשות״ שואל אותו הערבי ״ואני צריך ה״תסאמיר״ באופן דחוף, כי אין לי מה ללבוש״. היהודי אומר לו: ״יש לך שתי אפשרויות, או שתחזור ביום ראשון בבוקר ותמצא את אשתי רחל, או שתיתן לי הבד ובצאת השבת אשתי תתפור לך את הבגד, ותמצא אותו תפור ומוכן ביום ראשון בבוקר״. הערבי, בתמימותו, קיבל את ההצעה השניה. מסר הבד לידי היהודי, וביקש ממנו שאשתו תתפור לו הבגד באופן דחוף, והוא יחזור ביום ראשון לקחת את הבגד.

היהודי, שחסרה לו פרוטה לצרכי שבת, מכר את הבד גם כן בשוק שחור, וקנה כל מה שצריך לו לשבת. ביום ראשון בבוקר, היהודי הבלתי מוכר לערבי היה יכול למעשה שלא ייראה בשוק בכלל וייעלם מהאופק, אלא כדי שהערבי יגביר את אמונו בו הוא הופיע בכל זאת בשוק.

ראה את הערבי, אמר לו, ״צבאח אל-כ׳יר״ (בוקר טוב). הערבי שואל אותו ״איפה אשתך רחל, ואיפה הבגד שהזמנתי?״ היהודי עונה לו ״אין לך מזל, קרה כאן מעשה מוזר. אשתי רחל, הטובה והישרה, ידעה, בהיותה מומחית, שבד זה בזמן הכביסה הוא מתכווץ מאד, וברובו נספג במים, מה היא עשתה? שמה הבד לתוך קערת מים למשך כל השבת כדי שגם לאחר הכביסה הבגד לא יהיה קטן עליך. והנה במוצאי שבת, כשבאה להוציא הבד מהמים, מצאה רק המים, והבד נספג כולו, כאילו לא היה. אשתי לא תבוא היום לשוק, כי היא לא מרגישה טוב, אבל בוא אתי לזה שמכר לך הבד, כי הוא רימה אותך, ניצל את תמימותך ומכר לך בד ממין גרוע ביותר״.

שניהם הלכו לאותו ערבי שמכר הבד, היהודי אומר לו ״אל תפחד, אני יודע שמכרת לערבי זה הבד בשוק שחור, אני לא אלשין עליך בפני המשטרה. אבל תאמר לי, בהיותך מומחה לענייני בדים, בד מסוג זה אם שמים אותו בתוך המים, בכמה אחוזים הוא נספג ומתכווץ?״ ענה לו המוכר: ״שישה אחוזים על כל מאה מטרים״. היהודי אומר לערבי הכפרי ״עכשיו אני מבין. האדם הזה מכר לך דווקא את שישה המטרים שנספגים בתוך המים. עכשיו, אשתי נקיה מכל פשע. תסתדרו ביניכם״. למוכר הבדים, שפחד מהלשנה בפני המשטרה, לא היתה לו ברירה אלא להחזיר לקונה את מלוא כספו ששילם בעבור הבד. היהודי, במעשה רמיה זה, זכה מההפקר, מכר את הבד וקנה כל מה שהיה צריך לשבת. זו אחת מ״תאחראמייאת״ (תחבולות) היהודים לצרכי פרנסתם.

על זה אומרים הבריות: על צרכי שבת אל תטריח את עצמך, השבת עצמה תדאג לכך. הערבי התמים קיבל את התירוץ וחזר לכפרו בלי בד, והיהודי עשה שבת כהלכתה. על זה אומרים בצדק: ״פרנסת היהודים – על חשבון הערבים״.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

עובר הפרה קשור בתוך רחמה

כשיסדתי תלמוד תורה החדש בעירנו (ח.ד.), בא אלי אחד מחברי מעיר מראכש ושמו שמעון אדרעי, ובפיו בקשה לקבל אותו כאחד המורים. שמעון זה מוצאו מאחד הכפרים הדרומיים, ולמד תלמוד באחת הישיבות שבמראכש. על אף גילו הצעיר, כבן 25, היה  בקיא בתלמוד, בעברית ובדקדוק. הוא ידע גם את שפת היהודים הברברים (שבתוכם גדל). שפה מיוחדת זו נקראת ״שלחאווייא״ ואינה מובנת ליהודי מרכז מרוקו. מלבד

מלבד היותו מלומד, נהג לפעמים לעשות מעשי קונדס ותחבולות משעשעות. עד שאגיע לסיפור המתעתע שלו, אציין שלא קיבלתי אותו כמורה, כי לא היה לי מקום כבר למורה נוסף, אבל הפניתי אותו למנהל תלמוד תורה בעיר השכנה רבאט, ושם נתקבל כמורה. אבל מנהל תלמוד תורה לא ידע להעריך את כשרונותיו בהוראה, ובמקום להעסיקו כמורה לתלמוד וכמורה לתלמידים מתקדמים, הפקיד בידו כיתה של ילדים בני שלוש ארבע, שלא היו עוד מסוגלים ללמוד אותיות אלפא ביתא. ילדים אלה היו רובם ככולם בני עשירים, ששילמו בעבורם שכר לימוד די טוב, ואפילו להביאם לתלמוד תורה שכרו אדם מיוחד, כי לא היו עוד מסוגלים ללכת לתלמוד תורה בעצמם.

שמעון זה בא אלי ואומר לי ״נפגעתי מאד מהיחס שגילה כלפי מנהל תלמוד תורה. הפקיד בידי כעין גן ילדים, ועד כמה שניסיתי ללמד אותם אפילו אותיות אלף-בית, לא הצלחתי״. אמרתי לו ״חכה כמה זמן ואקח אותך אלי לכיתה גבוהה בבית הספר שלי״. בהכירי טוב את כשרונותיו בענייני הוראה. יום אחד בא אליו מנהל תלמוד תורה ואומר לו, בשבת הבאה, אני מזמין את ההורים של הילדים, כדי שיראו מה הם למדו״.

עד אשר יבוא יום המבחן, שמעון זה לימד הילדים כמה תנועות מבדחות ומצחיקות. כשאומר לכם ״וואחד״ (אחד) תעשו תנועה זו, כשאומר לכם ״תנאייך (שניים) תעשו תנועה זו, וכר. ביום שבת שנקבע, באו כל ההורים, שבעי חמין ורווי שתיה, לחזות במבחן ילדיהם.

שמעון קורא לילדים ״וואחד״, הילדים מושכים את שני אזניהם. ״תנאייך הילדים משפשפים האף שלהם באצבעותיהם, ועוד כמה תנועות. משחק זה מצא חן בעיניהם של ההורים, שלא יכלו לעצור בעד צחוקם והנאתם. בהיותם שבעי מזון ורוויי שתיה.

למחרת היום שמעון הוזמן למנהל תלמוד תורה. ״עשית ממני צחוק ולעגת לי״. עונה לו שמעון ״אתה הוא שעשית ממני צחוק. אני מורה לתלמוד וללימודים גבוהים, ואתה נתת לי ילדים שאינם מסוגלים ללמוד אפילו אות אלף. לימדתי אותם רק דברים הקלים ביותר שהם יבולים לקלוט״.

מנהל תלמוד תורה בא אלי ״שלחת לי מוקיון וליצן שעשה ממני צחוק בעיני ההורים של הילדים״. עניתי לו ״בפי ההורים לא היתה כל תרעומת, מלבד שהצגה מוזרה זו גרמה להם לתענוג ולנחת רוח״. בימי העליה הגדולה ממרוקו שמעון זה עלה גם הוא לארץ, לא הצליח בקליטתו והיגר לפאריז, שם היה לסוחר תכשיטים והתעשר מאד.

יום אחד, בהיותנו בשיחת חברים, סיפר לנו שהתחשק לו ללכת לבקר בכפר מוצאו. בהגיעו לשם מצא שבאותו יום היתה חתונה בכפר, קול מצהלות, ריקודים וכר. עד שבני הכפר ממשיכים בשמחתם, שמעון זה הלך כביכול לבדוק את שחיטת הפרה. מצא ברחמה עובר קטן. לקח מעשבי השדה, קלע חבל, וקשר את רגלי העובר. חזר לרב השוחט ואמר לו ״נדמה לי שהפרה אינה כשרה לאכילה, כי מצאתי שהעובר שלה קשור בחבל, וזה מטיל בספק את כשרותה״. הרב בדק הפרה, ומצא באמת כי העובר קשור ברגליו בחבל. הרב חזר לחוגגים ואמר להם בשפתו ״זגו זגו(חכו חכו). מאז אני שוחט לא קרה לי דבר כזה״. רכב על חמורו ואמר ״אני הולך לעיין בהלכות שחיטה ובדיקה״. עד שהוא חוזר הוא אומר: ״זה שהפרה אכלה עשב מסוים, ותוך כדי פיתולי הלידה, היא התהפכה על ימין ועל שמאל, והעשב שהיא אכלה נקלע והיה לחבל. אבל איך החבל קשר את רגליו של העובר?״ כדי שלא לבטל את שמחת החגיגה, שמעון קורא לו ״הפרה כשרה לחלוטין ואני הוא שקשרתי החבל על רגליו של העובר״. זו רק תחבולה אחת מתחבולותיו של אותו שמעון. החגיגה נמשכה. ורב הכפר נוכח לדעת שאין זה ענין של הלכות שחיטה ובדיקה, אלא מעשה קונדס. 

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל-הרב שקיבל מלקות ביום פורים

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הרב שקיבל מלקות ביום פורים

בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, היה אדם בטלן שמעולם לא עבד, ולא סיפק את ערכי משפחתו. מלבד זאת הוא היה מכור לטיפה המרה, ותמיד היה בגילופין. פעמים רבות אשתו תבעה אותו לדין תורה בפני רב העיר, והרב פסק תמיד לזכותה של האשה. עד שפעם הרב העניש אותו בעונש מלקות. לאחר עונש המלקות, האיש קם כשכפות רגליו נפוחות מהצלפות הרצועה. הוא פונה לרב ואומר לו ״פעם גם אתה תקבל ממני מלקות״.

ביום פורים אחד, אחרי הסעודה שלפני תפילת ערבית, היהודי ארב לרב בפינה, ומקל בידו. הרב הולך בדרכו לבית הכנסת, והנה אותו יהודי מתנפל עליו במכות המקל וצועק ״ארור המן, ארור המן״. העוברים והשבים הצילו את הרב מידיו של האיש. באומרם לו ״אתה לא יודע שזה רב העיר״, ענה להם ״אני שתיתי הרבה בסעודת פורים, ״עד דלא ידע״. אם זה רב העיר, אני חשבתי אותו להמן הרשע והנחיתי עליו מכות כיאות להמן הרשע״. למחרת היום, בא אותו איש לרב, כאילו להתנצל על טעותו, אבל הזכיר לו ההבטחה שיום יבוא והרב יקבל ממנו מלקות. ״כאשר עשית לי כן עשיתי לך״.

הרב סלח על כבודו ואמר לו: ״אמנם קיימת את הבטחתך, אבל מהיום והלאה, שנה את דרכך כלפי אשתך ובניך. לך לעבוד ופרנס את משפחתך בכבוד״.

וכך היה. דברי הרב נפלו על לבו של האיש, ומאז, שינה את דרכו, והתחיל להתייחם לצרכי משפחתו כראוי.

סל הירקות שקשה היה לשאת אותו 

בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, והיא בירת מרוקו, היה רחוב גדול בשם ״רחוב הקונסולים׳/ ובו כמה חנויות של יהודים לא מעטים. סוחרים רבים, ערביים, באו לרחוב הזה לקנות סחורותיהם בסיטונאות. יהודי אחד ושמו יהודה רופא, לא היתה לו חנות ברחוב הזה, אבל הוא היה כעין מתווך ויועץ לערבים שבאו לקנות סחורותיהם, כמובן בתשלום דמי תיווך. יהודי זה היה רגיל לקחת איתו סל די גדול, ולשים בו כל מציאה שהזדמנה לו. פירות, ירקות וכר. כמה ימים לפני חג הפסח, יצא לו למלא את הסל שלו מכל מה

שהזדמן לו, אלא שהסל התמלא עד כדי כך שקשה היה לו להרים אותו. הוא יושב בשוק וסלו על ידו, ואליו הזדמן בחור אחד, קרוב משפחה, שמטבעו היה זללן ואוהב לאכול מכל הבא ליד. יהודה רופא אומר לו ״אלוהים שלח אותך כמלאך מושיע״. ״במה מדובר״ הוא שואל אותו. אומר לו ״לדודה שלך (רחל) – אשתו של יהודה, הבאתי לה סל גדול מלא פירות יבשים לקראת החג, תמרים, אגוזים, צימוקים ושקדים״. ״אז מה הבעיה״ הוא אומר לו ״כל אלה מעורבבים יחד, הדודה שלך עסוקה בהכנות לחג ואני מחפש מי שיפריד בין מין למינו״. ״אבל איך הדודה תאמין לי״. ״אתה צודק. קח את הסל הזה. תן אותו אליה, וזה יהיה סימן שאני שלחתי אותך. אמנם הסל כבד מאד עליך, אך לך לאט לאט, וסלח לי על הטירחה״.

הבחור לא היתה לו ברירה, מתוך חשק לאכול ולזלול מעט מחפירות של פסח, לקח הסל על כתפיו, התנשף מדי פעם מכובד המשקל.

הביא הסל לדודה שלו ואמר לה ״הדוד שלי אמר לי שהוא קנה הרבה פירות יבשים לפסח, אגוזים, צימוקים, תמרים ועוד. אלא שהכל מעורבב והוא ביקש ממני למיין ולהפריד בין מין למינו״. ענתה לו ״הדוד שלך עוד לא קנה פירות לחג, ואיני יודעת על איזה פירות הוא מדבר״.

הבחור חיכה וחיכה. הדוד בא, הבחור התנפל בתרעומת עליו ״רימית אותי וניצלת אותי. הגב שלי עוד כואב מכובד הסל״.

״אל תצעק ואל תתחמם, פשוט לא שמעת טוב. אמרתי לך שמחר אני קונה הרבה פירות יבשים לכבוד החג וכולם יהיו מעורבבים בסל אחד. ביקשתי ממך שמחר תבוא לדודה ותמיין לי את כל הפירות למיניהם, אגוזים לחוד, תמרים לחוד וכר. אכול מעט מהם, אבל אל תזלול, כי אני מכיר התיאבון הגדול שלך״. הבחור הלך בפחי נפש, כי הדוד גם למחר לא הביא את הפירות שהבטיח, אבל בינתיים מצא מי שיביא לו הביתה את סל הירקות הכבד. הבחור לא ראה פירות אלה ולא זכה לאכול אפילו אגוז אחד מהם. 

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930