סיפורי הנביאים – אלכסאאי


סיפורי הנביאים מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

סיפורי הנביאיםסיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

הקדמת המתרגמת : אביבה שוסמן

על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל רעל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט

התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלטית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.

שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.

הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאיסיפורי הנביאים

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

הקדמת המתרגמת

על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט

התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלסית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.

שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.

הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).

הרקע הקוראני

ראוי לציין שכבר בשירה הערבית הקדם אסלאמית יש פה ושם רמזים להיכרותם של הערבים עם סיפורי המקרא בנושאים הללו, אך המקור העיקרי לסיפורים אלה נמצא בקוראן, והוא כולל גם סיפורים על אישים מן הנצרות הקדומה ומהעולם הערבי הקדום. מטרת כל הסיפורים, כפי שניתן ללמוד מהקוראן עצמו, היא לשכנע הן את הערבים עובדי האלילים והן את ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), יהודים ונוצרים כאחד, שמוחמד הוא נביא אמת ויש לנהות אחריו, מפני שבאמצעות הקוראן הוא ממשיך את דרכם של הנביאים הקדומים. המשכיות זו היא חלק מסדר עולמי, שאפשר למצותו בארבעה ביטויים מן הקוראן: הראשון, ״הלוח הגנוז״ (אללַוְח אלמַחְפוּז) – (סורה 85, 22¡ –

فِي لَوْحٍ مَّحْفُوظٍ 22

בלוח הגנוז :

לוח הגנוז " הטופס השמימי של הקוראן ושל כל שאר ספרי הקודש. הקוראן הארצי הוא העתק מדויק של הנוסח החקוק על לוח זה.

וראו גם סורה 13, 39), השמור עם אלוהים בשמים ומשמש מקור לכל הדתות המונותאיסטיות¡ השני הוא הקוראן ה׳׳מאשר את אשר עמם״ (מֻצַדִּק לִמַא מַעַהֻם; סורה 2, 91 ועוד הרבה), דהיינו: מאשר את האמור בספרי היהודים והנוצרים, כפי שגם תורת ישוע – הברית החדשה – באה בזמנה לאשר את התורה שנגלתה לפניה (סורה 5, 46)¡ השלישי, ״אל כל אומה בא שליח״(לִכֻּל אֻמָּה רַסוּל; סורה 10, 47 ועוד הרבה), כדי להנחותה בדרך הישר; הרביעי, מוחמד הוא ״חותם הנביאים״ (חַ׳אתֶם אלנַבִּ?יִּן; סורה 33, 40), כלומר האחרון שבהם. משני הביטויים האחרונים ניתן ללמוד שהקוראן משתמש לציון אותם אישים הן במונח ״שליח״ והן במונח ״נביא״. שניהם נפוצים בקוראן, אם כי יש המצביעים על הבדלים ביניהם. לענייננו כאן, המכנה המשותף לכל האישים הוא היותם נבחרי אלוהים, ששימשו דוגמה ומופת לדרך הישר המונותאיסטית, ובחלקם הגדול גם הטיפו לעמיהם – לעתים באמצעות ספר קדוש – ללכת בדרך זו. אישים אלה, גם אם חטאו – כמו אדם הראשון באכלו מפרי העץ האסור, דוד בפרשת כבשת הרש, שלמה בדבקותו בעושר ובהבלי העולם הזה, ויונה בבריחתו מאלוהים – עשו זאת רק משום ניסיון שהועמדו בו וחזרו בתשובה שלמה. גם בכך הם משמשים דוגמה ומופת לעמיהם.

הנביא מוחמד לא אימץ בשלמותם לא את המקרא ולא את הברית החדשה. הוא כנראה לא הכיר את כתבי הקודש הללו ישירות, אלא רק מפי היהודים והנוצרים שפגש בסביבתו. זו כפי הנראה הסיבה לכך שסיפוריו על נביאי המקרא, למשל, אינם זהים לסיפורי המקרא ממש, אלא יש בהם תערובת של פרטים מן המקרא ומאגדות חז״ל, שאותם שמע מפי יהודים אולי בדרשות בבתי הכנסת. מכל מקום, במהלך תקופת בשורתו, וכחלק מוויכוחיו הקשים עם היהודים ועם הנוצרים שסירבו לקבל עליהם את בשורתו – ויכוחים הבאים לידי ביטוי בקוראן – פיתח מוחמד רעיון נוסף, שאפשר לראותו כמשלים את הסדר העולמי, הלוא הוא רעיון ה״תחריף״ (מילולית: "זיוף" או "סילוף״). רעיון זה מופיע בכמה וכמה מקומות בקוראן בצורות ניסוח שונות, חלקן מעורפלות, ומהן משתמע באופן כללי כי כתבי הקודש הקדומים, של היהודים בפרט, אינם הכתבים המקוריים שניתנו להם מידי שמים, אלא יש בהם מגוון סילופים מעשי ידיהם. אחד מן הסילופים הללו – כפי שניתן אולי להבין – הוא הסתרת דבר בשורתו של מוחמד לעתיד לבוא. מוחמד בא אפוא לאשר את הבשורות הקודמות, אך רק אחרי שיתקן אותן ויציגן כהווייתן המקורית באמצעות בשורתו שלו, שמקורה כאמור בלוח הגנוז השמימי.

      חלוץ המחקר בכיוון זה היה גייגר, יהדות ואסלאם, וראו בייחוד שם, עמי 21-1. במחקר שאחריו התקבלה תורתו באופן כללי, עם גוונים שונים, ראו למשל גויטיין, מוחמד. ראו גם כמה מחקרים המפורטים במאמרי שוסמן, אדם, עמי 88, הערה 2. כן נחקרה האפשרות להשפעה נוצרית והתגלו מחלוקות בשאלה אם מוחמד הושפע יותר מיהודים או מנוצרים; ראו למשל טורי, היסוד היהודי, בהשוואה לבל, מקור האסלאם; לואיס, יהודים, עמי 71-65. אך ראו גם רחמן, הדת במכה, המדגיש את נפוצות הרעיונות המונותאיסטיים – יהודיים ונוצריים כאחד – בקרב ערביי מכה עוד טרם הופעת מוחמד, ואת נטייתם לנהות אחר אותם רעיונות. ראו גם להלן המשך הקדמה והערות 11, 14.  

              לפרטים ראו לצרוס־יפה, תחריף; כן ראו מהדורה הערות 194, 253, 268 והקשריהן. יש להוסיף שהפולמוס בין האסלאם לבין היהדות, שהתפתח בארצות האסלאם בדורות מאוחרים יותר ממוחמד, נשען בין השאר על רעיון התחריף שבקוראן. אולם נראה שמוחמד עצמו שאל את הרעיון מחוגים נוצריים בני זמנו, שהרי כבר בספרות הסורית הנוצרית הקדומה הואשמו היהודים בזיוף כתבי הקודש ובשיבושם.

تَحْرِيف – תחריף

עיוות; סילוף

ייצוג לא הולם; תיאור מסולף

סילוף; זיוף; רמאות; עיוות; הפרכה; מסירת…

סיפורי הנביאים – אלכסאאי

 

סיפורי הנביאיםהכינוי הנפוץ בקוראן ליהודים הוא ״בני ישראל״, והוא מתייחס בדרך כלל לבני תקופת המקרא, שלהם ניתנה בשורת המקרא; אך יש שהוא מתייחס גם ליהודים בני זמנו של ישוע, ולעתים אף ליהודים בני זמנו של מוחמד עצמו, שאליהם הוא פונה באמצעות סיפוריו על נביאיהם בעבר. באשר לזהותם של אותם נביאים, הם אמנם אישים הידועים מן המקרא, ובחלקם מן הספרות הנוצרית, אולם במקורותיהם רובם לא נחשבו לנביאים. ליתר פירוט: נביאי הקוראן הלקוחים מן המקרא הם אדם הראשון, חנוך, נוח, אברהם, לוט, יצחק, ישמעאל, יעקב ובניו – שהבולט בהם הוא יוסף – וכן איוב, משה, יתרו, אהרן, דוד, שלמה, אליהו, אלישע ויונה. הנביא הלקוח מתולדות הנצרות הוא כמובן ישוע, המופיע בקוראן כנביא גרדא ולא כמושיע ברוח הנצרות,' ועמו נזכרים לטובה שני אישים הקשורים בו: זכריה ויוחנן. בהקשר זה יש להוסיף כי הקוראן מספר על עוד שני נביאים, שנשלחו לא לבני ישראל, אלא לעמים ערביים קדומים, והם: הוד וצאלח. לפנינו אפוא סדרת אישים שהיו תקדים למוחמד באמונתם המונותאיסטית, ורובם הנחו את עמיהם לאותה אמונה.

לגבי חלק מן האישים הללו הסיפורים בקוראן הם מעטים, קצרים, ולעתים אפילו קצרים מאוד – לא יותר מרמז מעורפל, ולגבי אישים אחרים הם ארוכים, ברורים ומפורטים. הבולטים בכמותם הם הסיפורים על אדם, על נוח, על אברהם, על יוסף ועל משה. מביניהם הבולט ביותר הוא משה, הן בכמות הסיפורים עליו והן במעמדו הרם העולה מהם, כי עמו ״דיבר אלוהים פנים אל פנים״, כמו שנכתב בכמה מקומות בקוראן (למשל: סורה 2, 253 ). גם אברהם בולט במעמדו, בייחוד לנוכח הקשר הרעיוני שהקוראן יוצר בינו לבין דת מוחמד, כפי שאפרט בהמשך.

לסיפורי האישים שהוזכרו יש עוד שני מכנים משותפים, פרט להיותם נביאים או שליחים, האחד ספרותי והאחר היסטורי או סוודו־היסטורי. המכנה המשותף הספרותי הוא בסממנים האגדתיים הנמצאים בהם, והנמצאים גם במקורות שמהם הקוראן שאב אותם. נראה שמוחמד והקהל שלו אהבו בייחוד סיפורים עממיים מושכי לב, כאלה שיש בהם נסים ונפלאות וכיוצא באלה. ראיה לחשיבות אופיים זה של הסיפורים אפשר למצוא בפתיח לסיפור יוסף בסורה 12: "בגלותנו לך את הקוראן הזה אנו מספרים לך את הנאה שבסיפורים״. המכנה המשותף השני, ההיסטורי או הפסוודו־היסטורי, הוא בהשתייכותם של הנביאים המופיעים בהם לתקופות הקדומות בתולדות עם ישראל (חוץ מהנביא יונה, השייך לכאורה לתקופה מאוחרת).

ואכן מתברר שהקוראן כלל אינו מזכיר כמה נביאים, שבמקרא הם דווקא חשובים אך מאוחרים, אלה המכונים ״נביאים אחרונים״, כלומר: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ורוב נביאי תרי־עשר. הרושם הוא שהיעדרם מן הקוראן נובע מהאופי ה״לאומי״ היהודי, המודגש בנבואותיהם במקרא והקשור בתקופות התנבאותם, שהן מאוחרות יחסית: סמוך לחורבן בית ראשון – לפניו או אחריו. אפשר להניח שאופי זה, המדגיש את גאולת עם ישראל בארצו, לא עניין את מוחמד. ייתכן, כמובן, שמוחמד כלל לא שמע סיפורים על הנביאים האלה, אך גם אם שמע לא ראה לנכון להטיף לשומעיו באמצעותם. את עובדת מציאותו של סיפור יונה בקוראן, למרות השתייכותו לקבוצת תרי־עשר המאוחרים, אפשר אפוא לתרץ בשני גורמים: האחד – בכך שחברו בו יחדיו האגדתיות המופלאה (יונה בבטן הלוויתן) וההטפה לעבודת האל האחד (כמו בסיפורי הנביאים הקדומים המובאים בקוראן); והשני – בכך שלכאורה אין בו האופי ה״לאומי״ היהודי שהוזכר, של גאולת עם ישראל בארצו, שהרי נביא זה הטיף לאנשי נינוה הנוכרים.

כשאר הנושאים בקוראן גם סיפורי הנביאים אינם ערוכים לפני עניינים או לפי סדר זמנים, אלא הם מפוזרים ומקוטעים, בהתאם לאופי ההתגלות שניתנה למוחמד: קטעים־קטעים ובהזדמנויות שונות. לפיכך, אם נרצה להכיר במלואו את הסיפור על נביא כלשהו, נצטרך על פי רוב ללקט ולערוך את כל אזכוריו הפזורים בקוראן. סיפורים מעטים בלבד יוצאים מכלל זה. הבולט שבהם הוא סיפור יוסף, המופיע בשלמותו בסורה 12, שאין בה כל נושא אחר. זאת ועוד, יש נביאים הנזכרים בקוראן רק בשמותיהם בתוך רשימות שמיות של מטיפים או של צדיקים, וללא כל סיפור עליהם, כמו אלישע (סורות 36,6; 38, 48).

כנגד זה, לעתים מופיעים סיפורים שבתוכנם מוכרים לנו מן המקרא, אך ללא ציון שמות גיבוריהם, כמו שמואל (הנזכר רק כ״נביא״ בסיפור דוד וגליית, בסורה 2, 248-246), או קין והבל (הנזכרים רק כ״שני בניו של אדם״, בסיפורם שבסורה 32-27,5 ועוד יוזכרו להלן).

ולעניין תוכני הסיפורים בקוראן, אף שבמחקר מקובל לעסוק בבדיקה מדוקדקת של מקורות ההשפעה היהודיים והנוצריים עליהם, הועלתה גם אפשרות של השפעה בכיוון הפוך, דהיינו: של הקוראן על מקורות יהודיים או נוצריים מאוחרים ממנו." כן הושם לב ליצירתיות המקורית הנמצאת בסיפורי הקוראן, הן מן הבחינה הדתית־אסלאמית והן מן הבחינה הספרותית־עממית. אביא שתי דוגמאות לכך.

הדוגמה הראשונה לקוחה מסיפור קין והבל, שכאמור מופיע בסורה 5, 32-27 בלי אזכור שמות גיבוריו. נכתב שם כי הם שני בניו של אדם, ומסופר שכל אחד מהם הקריב קרבן לאלוהים, ורק קרבנו של אחד מהם התקבל. לפיכך התנהל ביניהם ויכוח שהסתיים ברצח הידוע. כאן אתייחס רק לשני הפסוקים האחרונים בסיפור, העוסקים בשלב שאחרי הרצח. בפסוק 31 נכתב:

" אחר שלח אלוהים עורב לחפור באדמה, למען יראה לו כיצד יכסה את נבלת אחיו. אז אמר: אוי לי, וכי לא אוכל לעשות כמעשה עורב זה, ואכסה אף אני את נבלת אחי?

עניין זה, של קבורת הבל על פי הדוגמה שראה קין אצל עופות, אינו נזכר בסיפור המקראי אלא רק באגדה היהודית הבתר־מקראית, וזאת בשתי גרסאות: האחת מדברת על עופות טהורים, והשנייה – על עורבים. מתברר כי הראשונה שייכת למדרש בעל רבדים קדומים טרום־אסלאמיים (תנחומא, ראשיתו במאה הרביעית), והשנייה – למדרש מאוחר מהקוראן (פרקי דרבי אליעזר, מהמאה השמינית). אפשר אפוא לשער שמוחמד שמע את הסיפור בנוסח המדרש היהודי הקדום, אך שינה את זהותם של העופות לעורבים, אולי מפני שמנקודת ראות עממית הם מסמלים רוע או מזל רע או את דמותו של השטן (כיאה למעשהו של קין). הנוסח הקוראני הזה השפיע ככל הנראה על המדרש היהודי המאוחר. יש להוסיף כי עצם ההתייחסות לקבורת הבל, במדרשים ובקוראן כאחד, היא בבחינת מוטיב עממי אגדתי ידוע: מוטיב אטיולוגי הבא להסביר את המקור לקיומן של תופעות שונות בעולם. לענייננו הוא עונה על השאלה: כיצד ידע קין מה לעשות בגופת אחיו המת? ובלשון כללית יותר: כיצד ומאימתי נודע לבני אדם שעליהם לטמון את מתיהם באדמה.?

סיפורי הנביאים – אלכסאאי

בפסוק הבא, פסוק 32 המסיים את סיפור המעשה, מובאים דברי לקח ממנו:סיפורי הנביאים

לפיכך כתבנו בספר לבני ישראל, כי כל המאבד נפש אחת – בלא שאיבדה נפש או ביקשה למלא את הארץ חמס – כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיימה, כאילו קיים עולם מלא.

גם דברים אלה אינם מן המקרא, ויש בהם דמיון לדברי חז״ל במשנה, המצויים בשתי גרסאות (האחת בסנהדרין ד, ה והשנייה שם, לז):

מצינו בקין שהרג את אחיו. נאמר בו: קול דמי אחיך צועקים;  אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו; לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת [מישראל] מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת [מישראל] מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.

אפשר להניח שהגרסה החסרה את המילה ״מישראל״ (סנהדרין לז) היא המקור לדברי הלקח שבקוראן. אך יש לשים לב להבדל משמעותי בין דברי המשנה לקוראן, והוא: ההסתייגות המופיעה באמצע הפסוק הקוראני, הנראית כהסתייגות ערבית־אסלאמית לאמור: רצח אמנם אסור, אך ישנם שני מקרים היוצאים מכלל זה: גאולת דם – נפש תחת נפש, ומעשי חמס (פסאד). ומהו חמס? בקוראן יש עשרות פסוקים על עונשם של עושי חמס (מפסדון), בלי הבהרה למה הכוונה (למשל: סורות 33,5; 11, 116; 27, 14). הפרשנים מתייחסים לכך לפעמים כאל מעשים רעים בניגוד לציוויי הנביאים באופן כללי, ולפעמים – כאל מעשים רעים ספציפיים בניגוד לציוויי הנביא מוחמד. כך או כך, דומה שבפסוק שלפנינו יש אסלאמיזציה של מאמר חז״ל, כלומר: וריאציה יצירתית של נביא האסלאם על מאמר חז״ל."

הדוגמה השנייה שתובא כאן קשורה באחד מסיפורי אברהם בקוראן, שבו הוא מופיע כמונותאיסט הראשון, שלא היה יהודי או נוצרי, אלא היה חַניף, דהיינו: מונותאיסט מקורי שהיה גם המוסלמי (מֻסְלְם) הראשון (סורה 3, 67) והוא זה שבנה את הכעבה – המבנה המקודש במכה – יחד עם בנו ישמעאל (סורה 2, 129-125). במחקר סבורים כי הקשר שיצר מוחמד בקוראן בין אברהם לבין המקום הקדוש ביותר למוסלמים, נוצר בשלב שבו נואש הנביא מהצטרפות בעלי הספר אליו, והחליט להינתק מהם ולייסד דת חדשה שמקורה בחצי האי ערב. ראשית האסלאם של מוחמד הועתקה אפוא בקוראן אל העבר, אל תקופת אברהם. כאן יש לפנינו שני מוטיבים עממיים שלובים זה בזה: האחד – המוטיב האטיולוגי, הבא ליידע אותנו מאימתי קיים פולחן הכעבה המונותאיסטי;  השני – מוטיב האנכרוניזם, הידוע גם מאגדות חז״ל ומאגדות העמים, אשר בו קיימת הנטייה לייחס את קווי ההווה גם לגיבורי העבר, כפי שראינו זה עתה, וכן להציג את הגיבורים הקדומים כמי שידעו מה יקרה בעתיד; שהרי באותו סיפור על בניית הכעבה נכתב גם שבמעמד זה התפללו אברהם וישמעאל בנוסח הכולל בין השאר רמזים להופעת מוחמד (שם, פסוק 129):

ריבוננו, שלח אליהם [כלומר, אל בני מכה] שליח מקרבם [כלומר, מוחמד], למען יקרא בפניהם את אותותיך וילמדם את הספר ואת החוכמה [כלומר, הקוראן],

סיפורי הקוראן על נביאי ישראל הם אפוא מזיגה של פרטים מהמקרא ומאגדות חז״ל, ולעתים מהספרות הנוצרית, בשילוב מוטיבים אסלאמיים מתקופת מוחמד ומוטיבים עממיים.

ההתפתחות בספרות הבתר־קוראנית

לאחר מות מוחמד ולאחר העלאת הקוראן על הכתב התפתחה באסלאם במשך מאות שנים ספרות ענפה שפירשה בהרחבה את מגוון נושאיו, וביניהם סיפורי הנביאים. בניגוד למוחמד, חכמי האסלאם באותם זמנים אכן התוודעו אל כתבי הקודש של היהדות והנצרות, גם באמצעות מומרים שקיבלו עליהם את האסלאם.

הערת המחבר : הבולטים ביניהם היו כעב אלאחבאר ווהב בן מנבה, שנכתב עליהם רבות; ראו למשל לואיס, יהודים, עמי 68, 90-89. הם מופיעים גם כמסרנים בולטים אצל כסאאי. לפרטים ראו שוסמן, כסאאי, עמי 24 וההפניות המפורטות שם. ראו גם הקדמה, הערה 45 מהדורה, הערה 4.

 בעקבות זה נוספו לסיפורי הקוראן פרטים שונים, הוארכה רשימת הנביאים והוגברה האסלאמיזציה שלהם ברוח התפתחות האסלאם בדורות שאחרי מוחמד. כך למשל נשזרו בתולדות חייהם של הנביאים הקדומים מוטיבים אגדתיים הדומים לאלה שהגיעו לספרי הביוגרפיה של מוחמד – הסירה. כמו כן סופר על כל הנביאים כי קיימו באדיקות את מצוות היסוד של האסלאם והטיפו לעמיהם לעשות כן, וכיוצא בזה, בעיקר בענייני פולחן ומעט מאוד בענייני הגות תאולוגית, שהרי, כפי שנראה מיד, מדובר בספרות הגדושה בסממנים עממיים מובהקים, מעבר לאלה הנמצאים בקוראן. תרמו לכך רבות מספרי המעשיות (קצאץ), שהגיעו למסגדים ולקרנות רחוב, הקהילו סביבם קהל רב והשמיעו באוזניו שפע של סיפורים דמיוניים, גם על הנביאים. סיפורים אלה מצאו את דרכם אל הכתובים. הואיל ובמקורם היו אלה סיפורים יהודיים, או פסוודו־יהודיים או נוצריים, הם כונו בשם אסראאיליאת (מילולית: ישראליים). בקרב חכמי האסלאם התעוררה מחלוקת בשאלה אם מותר לשלבם במסורת האסלאם. המחלוקת הסתיימה בפשרה המתירה את שילובם, בתנאי שלא יסתרו את ערכי האסלאם.

מהי, אם כן, אותה ספרות שבה שולבו הסיפורים הללו וכיצד שולבו? מדובר בכמה וכמה סוגות ובאחת משתי דרכים עיקריות: או במפוזר ובמקוטע או במרוכז ובסדר כרונולוגי, על פי טיב הסוגה שבה מדובר.

דרך הפיזור והקיטוע כבר ידועה לנו מן הקוראן. בהתאם לכך, ספרות פרשנות הקוראן (תפסיר), הצמודה לסדר הדברים שבקוראן, מביאה גם היא את הסיפורים במפוזר ובמקוטע, בתוספת פירושים והרחבות. בספרות התורה שבעל פה (חדית׳), הכוללת מסורות המיוחסות לנביא מוחמד וערוכות לפי נושאים (כגון מצוות, עיקרי אמונה ויחסים שבין אדם לחברו), מופיעים לעתים סיפורים המייחסים לנביא מן הנביאים הקדומים התנהגות או אמירה בנושא הנידון.

בספרות הגאוגרפית, העוסקת בין השאר בתיאור תולדותיהן של ארצות וערים, מופיעים גם נביאים שעל פי המסורת פעלו באותם מקומות, דבר המקנה להם יוקרה. בספרות האדב, העוסקת במגוון נרחב של ענייני מוסר, חברה, ספרות ועוד – באמצעות פתגמים, משלים, אגדות ובדיות – וכן בעניינים מתולדות האסלאם ותרבותו, משולבים לעתים גם סיפורי נביאים כדמויות מופת בנושאים הנידונים. נראה שהסוגות הללו – שבמהותן לא נועדו לעסוק דווקא בסיפורי נביאים – נזקקו לאישור או לחיזוק מן העבר לתכנים בני זמנן או למגמותיהן, וסיפורי הנביאים מילאו אצלן תפקיד זה. בעניין זה ניכר דמיון בין מחבריהן לבין הנביא מוחמד, שכזכור נזקק לסיפורי הנביאים הקדומים כמשענת לבשורתו שלו.

באשר לדרך השנייה, הסדורה כרונולוגית, היא מצויה בשתי סוגות שבהן רוכזו הסיפורים המורחבים ונערכו לפי סדר הזמנים. מדובר בהיסטוריוגרפיה (תאריח׳) ובסיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא). בהיסטוריוגרפיה כלולים חיבורים שהוקדשו לכתיבת תולדות העולם כולו, החל בבריאתו וכלה בזמנו של המחבר. כל חיבור כזה פותח בסיפורי הנביאים על פי סדרם הכרונולוגי וממשיך באירועים ההיסטוריים שאחריהם, כלומר: יש כאן תערובת של אגדה ומציאות. הבולט והמפורט ביותר בחיבורים אלה הוא תולדות השליחים והמלכים (תאריח׳ אלרֻסֻל ואלמֻלוּך) מאת מוחמד בן ג׳ריר אלטברי (מת 923 לסה״נ), ששימש מקור לרבים אחריו. הסוגה השנייה – סוגת סיפורי הנביאים – דומה להיסטוריוגרפיה בעריכה הכרונולוגית, ונבדלת ממנה בכך שכל חיבור בה מוקדש בדרך כלל רק לאומות ולנביאים שקדמו למוחמד. יש בה שפע רב של חיבורים: קצרים וארוכים; שלמים וחלקיים¡ כאלה הנמצאים עדיין רק בכתבי יד, ומעטים שראו אור בדפוס. שניים מכל אלה הם גם רחבי היקף מבחינת נושאיהם וגם השתמרו בשלמותם וראו אור בדפוס. מדובר בחיבוריהם של אחמד בן מוחמד בן אבראהים אלת׳עלבי (מת 1035, להלן: ת׳עלבי) ושל מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאי(להלן: כִּסַאאי), המתורגם לעברית כאן. זהותו של כסאאי אינה ידועה וזמנו שנוי במחלוקת. יש הסבורים שגם הוא בן המאה האחת עשרה, אך על פי כמה וכמה מאפיינים של חיבורו נראה בעיניי שהוא קדום יותר, אולי אף בן המאה התשיעית. מחלוקת זו אינה מענייננו כאן, וגם לא ניכנס לפרטי ההבדלים הספרותיים שביניהם, אלא נציג דווקא את המכנה המשותף להם והוא: העממיות. אביא שתי דוגמאות, האחת מת׳עלבי והשנייה מכסאאי. הן אינן ייחודיות למחברים אלה, אלא מייצגות את מאפייני כלל הספרות הבתר־קוראנית הנוגעת בסיפורי הנביאים.

סיפורי הנביאים – מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

סיפורי הנביאים

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).

הדוגמה מת׳עלבי עוסקת בנביא יחזקאל (בערבית: חזקיל), שכזכור אין לו זכר בקוראן, אך בספרות הבתר־קוראנית, המרחיבה את רשימת הנביאים, גם הוא מופיע בזו הלשון:

כאשר לקח אלוהים אליו את כלב ואת בנו, שלח אלוהים יתעלה את יחזקאל אל בני ישראל, והוא יחזקאל בן בוזי שכינויו היה: ״בן הזקנה". הוא כונה ״בן הזקנה״ כי אמו ביקשה מאלוהים יתעלה ילד, זאת בשעה שכבר הייתה זקנה, אחרי שבאה בימים והייתה [כל ימיה] עקרה. אז העניק לה אלוהים יתעלה אותו, והוא זה אשר באמצעותו החיה אלוהים יתעלה את העם אשר יצאו ממשכנותיהם באלפיהם מפחד המוות, ואלוהים יתעלה החיה אותם לאחר מותם בזכות תפילתו, כמו שנאמר:

"הלוא ראית את אלה אשר נמלטו באלפיהם ממושבותיהם למען יינצלו ממוות? אלוהים אמר להם: מותו, ואחר כך החיה אותם" .

קטע זה של ת׳עלבי, שאגב נעדר מסיפורי כסאאי אך מובא בשינויים קלים בכמה מקורות אחרים, מורכב מאוד מן הבחינה הרעיונית, למרות קיצורו. אתעכב על שני עניינים בלבד, המייצגים גישה כללית של הספרות הבתר־קוראנית.

העניין הראשון: הפסוק הקוראני החותם את הקטע הוא סתום ואינו מתקשר בקוראן עם שום נביא; אך הפרשנים וחלק ממחברי סיפורי הנביאים, לרבות ת׳עלבי, קושרים אותו עם יחזקאל. כך הם יוצרים גרסה אסלאמית לחזון העצמות היבשות (יחזקאל לד, 14-1). בגרסה זו אין שום דמיון לא לביוגרפיה של יחזקאל המקראי, לא לחזונו המקראי ולא להקשר של החזון במקרא. המכנה המשותף היחיד לאותו חזון הוא הרעיון – החשוב מאוד באסלאם – של תחיית המתים בכוח אלוהים." העניין השני: לפי המסופר כאן יחזקאל חי לאחר בנו של כלב בך יפונה, כלומר: ערב תקופת השופטים. יחזקאל הועתק אפוא אל העבר, לתקופה הקדומה בהרבה מתקופתו ההיסטורית המקראית (אנכרוניזם!), ונקשרו בו רק סיפורי נסים ונפלאות: הולדתו לאישה באה בימים (כמו יצחק לשרה!) ומעורבותו בהחייאת מתים. המסקנה המתבקשת היא, שכמו בקוראן, כך גם בספרות שלאחריו, אף שיש המוסיפים לנביאי הקוראן גם את ״נביאים אחרונים״, משתדלים לשייכם לתקופות קדומות יותר, ובכך להתעלם מאופייה היהודי־לאומי של בשורתם המקורית. בד בבד מודגש בנבואותיהם אופיין המתיישב עם בשורת האסלאם, ובמקרה זה כאמור כוחו של אלוהים להחיות מתים.

אָנַכְרוֹנִיזְם

ל (ז') [מיוונית: ana לאחורchronos + זמן]
1. טָעוּת בִּזְמַן, יִחוּס דָּבָר אוֹ מַעֲשֶׂה אָפְיָנִי לִתְקוּפָה שֶׁאֵינָהּ מַתְאִימָה לָהֶם: הַמְּתָאֵר אֶת אָלֶכְּסַנְדֵּר מוֹקְדּוֹן נוֹאֵם לְצִבְאוֹתָיו בְּמִיקְרוֹפוֹן – נִכְשָׁל בְּאָנַכְרוֹנִיזְם.
2. מִנְהָג אוֹ הַשְׁקָפָה שֶׁנִּתְיַשְּׁנוּ וְשׁוּב אֵינָם מַתְאִימִים לַזְּמַן הֶחָדָשׁ.

 

       הערת המחבר : בקוראן יש פסוקים רבים העוסקים בתחיית המתים ביום הדין, ופסוקים אחדים המדגישים את עצם כוחו של אלוהים להחיות מתים בהזדמנויות שונות, כמו בפסוק שלפנינו; ראו למשל סורה 2, פסוקים 28, 73-72, 259, 260 והערות המתרגם לגביהם. ראו בייחוד הפסוק האחרון, המקביל לסיפור המכונה במקורותינו "הברית בין הבתרים״. בקוראן מטרתו להוכיח את כוחו של אלוהים להחיות מתים, בעוד שבמקרא (בראשית טו, 21-1) מטרתו להבטיח לזרעו של אברהם את ירושת הארץ. וראו גם גייגר, יהדות ואסלאם, עמי 100.

הדוגמה שאביא להלן מכִּסַאאִי לקוחה מסיפורי אדם הראשון, מהפרק העוסק בחזרתו בתשובה אחרי חטאו. מסופר שם כי אחרי שהתקבלה תשובתו התבטא הפיוס בין אלוהים לבינו בכך שניתנה לו הזכות להיות בונה המקום הקדוש ביותר לאסלאם לעתיד לבוא וראשון המקיימים את מצוות העלייה לרגל (ותג׳), בזו הלשון:

ואלוהים יתעלה התגלה אל אדם לאמור: ״הוי אדם, בנה עתה את ביתי אשר את יסודו הנחתי בארץ אלפיים שנה טרם בראי אותך, וכבר ציוויתי על המלאכים כי יסייעו בידך לבנותו. וכאשר תבנהו – הקיפהו, ואותי תהלל, תשבח ותקדש, והרם קולך לייחד אותי ולהאדירני ולהודות לי […] ו[אני] אשית את הבית הזה להיות הקִבְּלָה הגדולה – הקבלה של הנביא מוחמד, עליו התפילה והשלום – שהרי די לך, אדם, במוחמד ככבוד;״ […] אז נפל אדם אפיים ארצה, השתחווה לריבונו ואמר: ״דייני, אלוהיי, במעלותיו של בית זה ובטקסיו אשר גלית את אוזני אליהם״.

ה״בית״ הוא, כמובן, הכַּעְבָּה. כזכור, בקוראן הועתק פולחן הכעבה אל העבר, אל תקופת אברהם. כאן, בספרות שלאחר הקוראן, הועתק הפולחן אל העבר הרחוק עוד יותר, אל תקופת אדם הראשון. כך, באמצעות המוטיבים של האנכרוניזם והאטיולוגיה גם יחד, הוא הפך לפולחן נצחי ששורשיו נעוצים בבריאת העולם והאדם. לכאורה לפנינו סתירה למובא בקוראן, הגורס כי הכעבה נבנתה בידי אברהם וישמעאל; אך מפרשי הקוראן ומחברי סיפורי הנביאים יישבו סתירה זו באמצעות יצירת שלשלת של מאורעות דומים, חוזרים ונשנים, שיסודם באדם – בונה הכעבה הראשון – ואלה עיקריהם: צאצאיו של אדם בדורות שאחריו לא היו כולם צדיקים, ובמרוצת הזמן השחיתו את דרכיהם ועבדו לאלילים, עד שבא נוח והטיף להם לחזור אל דרך הישר. משלא נשמעו לו, הביא אלוהים עליהם את המבול, אשר לא רק השמיד אותם אלא גם החריב את הכּעבה, והיא נותרה חרבה עד דורו של אברהם.

אז הצטווה אברהם לטהר את המקום ולבנות את הבית מחדש, כאמור בקוראן. בהמשך ההיסטוריה חוזרת, כלומר: בדורות שלאחר אברהם חודשה שוב עבודת האלילים עד שהגיע מוחמד. כאן אנו עומדים כבר על קרקע מוצקה יותר של ההיסטוריה: מוחמד טיהר את המקום באמצעות הריסת הפסילים, אסר על עובדי האלילים להתקרב אליו, ואישר שוב את קיום הפולחן במשמעותו המונותאיסטית המקורית.

התמונה המתקבלת מסיפורים אלה – המייצגים את ספרות סיפורי הנביאים בכל הנושאים האסלאמיים, לא רק בהקשר למצוות העלייה לרגל – היא שהעולם נברא מלכתחילה במתכונת אסלאמית, שנביאי ישראל הם חלק ממנה. לפיכך שולבו במתכונת זו, כפי שנראה להלן לכל אורך חיבורו של כּסאאי, הטפות של הנביאים הקדומים לאמונות האסלאם ולקיום מצוותיו, וגם פרטים היסטוריים ופסוודו־היסטוריים, רשמיים ועממיים גם יחד, מתולדות חייו של מוחמד. כך נמצא למשל שכמו מוחמד גם קודמיו החלו להתנבא בגיל ארבעים; כמוהו גם הם קיבלו את השליחות מאלוהים באמצעות המלאך גבריאל; גם הם התברכו באור מיוחד המסמל את הנבואה; גם הם סבלו סבל רב בראשית דרכם מפאת מיעוט תומכיהם (שעמם נמנו בעיקר נשותיהם ומאמינים ספורים, המכונים לעתים בשם אלצחאבה, כלומר: החברים, כמו מקורבי מוחמד), וגם הם נאלצו להיאבק קשות בכופרים או להגר ממולדתם כדי להפיץ את בשורתם.

האלילות שנגדה יצאו הנביאים הקדומים דמתה גם היא לזו שאפיינה את בני דורו של מוחמד ואשר נגדה יצא הנביא: עבודה לפסילים, רדיפת ממון וחומרנות למיניה, שתיית יין, מעשי כישוף, התנבאות לפי מעוף הציפורים והימורים. על כך יש להוסיף שפע רב של מוטיבים עממיים מופלגים, המציינים את ייחודם של הנביאים; למשל: הם חכמים מרגע לידתם, יפי פנים וגוף ובעלי קול רם הנישא מקצה העולם ועד קצהו, שבאמצעותו הם משמיעים את בשורתם. לעומתם מנהיגי הכופרים הם מלכים רודנים, מכוערים למראה, השקועים לא רק באלילות אלא גם בכל הבלי העולם הזה; ומגיעים הדברים לידי כך שכל הנמצא בעולם הזה – חי, צומח ודומם, לרבות הפסילים עצמם – מזדעזע ורוגש לנוכח מעשיהם של הכופרים ומלכיהם.

יש לציין עוד, כי במתכונת האסלאמית של סיפורי הנביאים שהוזכרה לעיל, ניכרו לא רק מגמות כלל־אסלאמיות אלא לעתים גם מגמות כיתתיות, של שתי קבוצות שקמו באסלאם הקדום ושהתקיימו בו לאורך ימים: כת השיעה" ותנועת המיסטיקה – ה״צופיות״.

לעניין השיעה אזכיר למשל את חיבורו הגדול (בן למעלה משישים הכרכים) של מוחמד באקר אלמג׳לסי בן המאה השבע עשרה, יֵמי האורות (בִּחַאר אלאַנְוַאר), אשר ארבעה כרכים ממנו לפחות עוסקים בסיפורי הנביאים אגב הסתמכות על מפרשי הקוראן השיעים הקדומים." דומה שכבר בשמו של החיבור, הרומז לשפע של ״אורות״,

מתגלה טפח מאחד המוטיבים העיקריים בשיעה: אורו הנבואי של מוחמד. המפרשים השיעים העצימו והרחיבו אותו עד כדי כך שהוא עבר מדור לדור לא רק בין הנביאים הקדומים עד שהגיע אל מוחמד, אלא ממנו עבר אל אבי השיעה, עלי בן אבי טאלב – בן דודו וחתנו של הנביא, וממנו עבר אל צאצאיו, האימאמים לדורותיהם, שהפכו לקדושים. מוטיב שיעי נוסף – היעלמות האימאם השנים עשר (גַיְבַּה) ושובו באחרית הימים לגאול את העולם (רִגְ'עַה) – הועתק אל העבר, אל תולדותיהם של הנביאים הקדומים, ועוד רבים המוטיבים בספרות השיעית המעניקים לסיפורי הנביאים מתכונת אסלאמית־שיעית.

מוטיב האור הנבואי המתקשר עם פולחן הקדושים מצוי גם בצופיות, אך כאן מדובר בקדושים אחרים, אלה ההולכים בדרך הרוחנית מרובת השלבים של הצופיות (טַרִיקַה), אשר בשיאה מגיעים יחידי סגולה מביניהם אל אותה הארה שאליה הגיעו הנביאים. עם זאת לא הייתה בהכרח סתירה בין השיעה לבין הצופיות. להפך. כבר במאה התשיעית נחשב אבי השיעה, עלי, בעיני צופים רבים כבעל מעמד מיוחד וכסמל הפרישות והצדיקות, והחל במאה האחת עשרה קמו מסדרים צופיים שראו בו את מייסדם. זאת ועוד, החל במאה השלוש עשרה שולבו רעיונות צופיים במחשבה השיעית, וכך האימאם השיעי והקדוש הצופי נתפסו כשותפים להכרת האמת הדתית הפנימית.

בהקשר זה יש להוסיף כי למן המאה האחת עשרה ואילך הופיעו בעולם המוסלמי חיבורים רבים בפרסית ובתורכית בנושא סיפורי הנביאים, שלוו בציורים אמנותיים המשקפים מגוון פרטים מהמסופר על גיבוריהם. חיבורים אלה נכתבו בעיקר באזורים שבהם שלטו השושלות הפרסית־הצפווית (שהייתה מיסודה שיעית־צופית) והתורכית־העות׳מאנית, ומעט גם באזורי השושלת ההודית־המוגולית, זאת בתמיכת שליטי אותם אזורים. ברבים מן החיבורים הללו הודגשו מוטיבים צופיים, בייחוד כאלה המבוססים על רמזים ועל סמלים שפיתחו אנשי רוח ומשוררים צופים, ובולט ביניהם אותו מוטיב שהזכרתי תחילה: פולחן הקדושים הצופים, ובכללם גם הנביאים.

נמצאנו למדים שמחברי סיפורי הנביאים המוסלמים לדורותיהם מצאו בתרבות האסלאם המתפתחת כר נרחב להעשרת חיבוריהם במוטיבים כלל־אסלאמיים, רשמיים ועממיים, כיתתיים ואמנותיים.

סיפורי הנביאים-מוחמר בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, ירחמהו האל־

הק׳דמה
בשם אלוהים הרחמן והרחוםסיפורי הנביאים
אמר החכם, המלומד המובהק,
מוחמר בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, ירחמהו האל־

א.פ – כאן נתוודע לסיפוריהם של הנביאים מנקודת מבטם של המוסלמים והאסלאם בכלל..יש לשים לדקויות, לדמיון הבולט למקורות היהדות וכמובן לסילופן המוחלט על ידי האסלאם, אשר למעשה מנכס לו את הכול מבלד אלוהים…אך לא ירחק היום שבו יגלו " מדעני " האסלאם הוכחות לכך שאלוהים היה מוסלמי לפני בריאת העולם……
התהילה לאלוהים, אשר הצמיח את הברואים [מן הארץ] בצמחים, ועשה אותם חיים אחרי היותם מתים, וקיבצם אחרי היותם מפוררים ( 1 ) ; והעבירם [בבריאתם] ממצב אל מצב: [תחילה] עשה אותם עיסה אחרי הדם המעובה, ואחר זאת ביקע בהם בקיעים וניקב בהם נקבים, ופיתל בהם עצבים והתקין בהם סמפונות, ושם בהם עורקים, אשר [לרוויה] משקים כנהרות הזורמים, ויצר בהם בשר והזרים בהם דמים. אחרי כן היטיב לעצב את גופם ולמתוח עליהם את עורם, ונפח בהם רוח החל בקדקודם, והמציא בהם תנועות ויצר בהם תנוחות; ושם להם צלעות בהתאמה, ושאר איברי גוף בהקבלה: וברא בהם את חמשת החושים, ללמדם דעת על הדברים החושניים ועל השגת המוחשיים. אחר זאת הוציאם אל החסד המדוד, להותירם בחיים עד עת מועד, ונתן להם בשפע חלב לפרנסם, והיטה אליהם את הלבבות לאהבם. כן השפיע עליהם רוב טובה ורומם בעיניהם את הדעה. ועת הגיעו לשלמות והשכילו להבחין בין אמת לבין טעות, הטיל עליהם מצוות כפי יכולתם והעמיס עליהם כפי שאתם, והאיץ בהם להתבונן ולימדם מוסר, למען ידעו כי אלוהים כול יכול וכי ידיעתו מקפת כול. ( 2 )
על כל אלה השבח לאל, המיטיב לעצב צורה ומעורר הערצה, אשר בראך ועיצבך ואיזן איבריך, והרכיבך בכל דמות שבחר. אכן, יתברך הטוב שבבוראים, ותפילתו וברכת שלומו על הטוב שבכל ברואיו – מוחמר חותם הנביאים ושליח ריבון העולמים – ועל כל בני ביתו וחבריו.
ועתה לעצם העניין. בספר זה כינסתי [סיפורים] המעוררים שימת לב לבריאת השמים והארץ, השדים (ג'ן), האנשים, ומצבי הנביאים, לפי מידת הידיעות שהגיעו אלינו על אודותיהם. זאת אחרי שעיינתי בדברים עיין היטב, ובדקתי את הקרוב ואת הרחוק מצד ההתאמה אל האמת. אלה הדברים אשר חיברתי, ומה שמתוכם מנוגד לאמת, יחול עוונו על ממציאו. אץ הצלחתי אלא באלוהים, שבו אשים את מבטחי והוא המספיק לי, ומה טוב המבטח. ( 3 )
1 – זוהי תמצית ההשקפה הקוראנית על בריאת האדם וגורלו בעולם (השוו סורות 17,71; 28,2; 6,99), דהיינו: יצירתו מעפר הארץ, החייאתו, המתתו והעמדתו למשפט ביום הדין. ראו גם להלן והערה 2.
2 – כאן לפנינו תיאור מפורט יותר של ההשקפה הקוראנית הנזכרת במהדורה, הערה 1. הוא כולל רעיונות וביטויים קוראניים נוספים (למשל סורות 22, 7-5; 16-12,23), לרבות ההשקפה שמצוות האסלאם אינן משא כבד כמצוות היהדות(טורה 286,2).
3 – אלה תהילות וברכות מקובלות בספרות המוסלמית, חלקן מהקוראן(סורות 82, 8-7; 14,23), וחלקן מהמסורת הבתר־קוראנית.

סיפור הלוח והקולמוס
אמר אבן עבאס : ( 4 ) בראשית ברא אלוהים את הלוח הגנוז, ונגנזו בו מה שהיה ומה שיהיה עד יום הדין. אין יודע מה יש בו פנימה, אלא אלוהים לבדו, ועשוי הוא מפנינה לבנה. כן ברא לו קולמוס מאבן חן, שאורכו מהלך חמש מאות שנה והוא משונן, ונובע ממנו אור בנבוע הדיו מקולמוסיהם של בני העולם הזה. אחר זאת יצאה קריאה אל הקולמוס לאמור: ״כתוב!״. אז נחרד הקולמוס מאימת הקריאה עד שהדהד קולו בשבחו לאלוהים כהדהד הרעם, ואחרי כן זרם על הלוח עם הדברים שהזרים בו אלוהים: הוויית היקום כולו עד יום הדין. התמלא הלוח, יבש הקולמוס, אושר מי שאושר ואומלל מי שאומלל.
4 – הוא עבד אללה בן עבאס, בן דודו של הנביא מוחמד, אחד המסרנים הבולטים ביותר בספר זה. מסרנים נוספים, בולטים כמוהו בספרנו, הם המומרים הנודעים כעב אלאחבאר ווהב בן מנבה, שהוזכרו בהקדמה, הערה 16. עליהם ועל מסרנים נוספים המוזכרים לאורך הספר, ראו שוסמן, כסאאי, עמי 27-23 באופן כללי, ובייחוד שם, נספח ג, עמי 202-196, שבו מובאת רשימת כל המסרנים, לרבות הפרטים עליהם. להלן אזכירם בשמותיהם בלבד, ללא פרטים נוספים.
5 – סיפור זה מבוסס על הפרשנות המוסלמית לרמזים סתומים בקוראן (למשל סורות 22,85; 1,68) על הלוח השמור עם אלוהים בשמים, שעליו רשם את כל תולדות היקום לעתיד לבוא. לוח זה הוא, לפי האמונה המוסלמית, ״אם הספרים״(סורה 13, 39), דהיינו: המקור לספרי הקודש של שלוש הדתות המונותאיסטיות (וראו גם הקדמה, הערה 5 והקשרה: מהדורה, הערות 238, 269 והקשריהן). לפנינו בסיפור זה גם השתקפות של התפיסה הדטרמיניסטית שרווחה בתאולוגיה המוסלמית: לפרטים על כך ראו גולדציהר, הרצאות, עמי 79-66: לצרוס־יפה, פרקים, עמי 372-364.
סיפור בריאת המים
אמר אבן עבאס: אחר הדברים האלה ברא אלוהים פנינה לבנה בגודל השמים והארץ, ולה שבעים אלף לשונות, והיא משבחת את אלוהים בכל לשון מאותן לשונות בשבעים אלף שפות. אמר כעב: ולה עיניים, אשר לו הושלכו בהן הרים שלא ייעקרו, לא היו אלה אלא כזבובים בים הגדול. אחר כך קרא לה אלוהים, והיא נחרדה מאימת הקריאה עד שהייתה למים זורמים המכים אלה באלה כגלים. ועוד אמר [המסרן]: כל דבר חדל {ז} לעתים לשבח את אלוהים, לבד מהמים; אלה אינם חדלים לשבחו, ושבחיהם הלוא הם סערתם ותנועתם. כן ביכרם אלוהים על שאר ברואיו ויצר אותם מקור להם, כמו שנאמר: ״ויצרנו כל חי מן המים. הלוא יאמינו?״(סודה 21, 30). אז יצאה קריאה אל המים לאמור: ״הסכיתו!״. הסכיתו [המים] בהמתינם לדבר אלוהים. היו אלה מים זכים, נטולי עכרוריות וקצף.

סיפור בריאת כס הכבוד והכיסא-מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפור בריאת כס הכבוד והכיסא(6)

  • הערת המחבר : (6)כֻּרְסִי ועַרְשׁ הם שני מונחים קוראניים (למשל סורות 255,2; 7,11), המשמשים מילים נרדפות לתיאור כס מלכותו של אלוהים. השימוש בשתי המילים לאותה מטרה הביא חלק מהמפרשים לראות בהן שני דברים שונים: היו שראו בכֻּרְסִי הדום לרגליו של אלוהים היושב על העַרְשׁ (כֻּרְסִי), והיו שראו בכך ביטוי אלגורי לציון ידיעתו של אלוהים. הדים למחלוקת בנושא זה נראים גם אצל כסאאי בהמשך הדברים.

סורה 2- פסוק 255
המילה כֻּרְסִי וערש מודגשות, פרופסור רובין בספרו " הקןראן " מתרגם את המילה כֻּרְסִי –כסא, לעומת זאת בסורה 11 –פסוק 7 – הוא מתרגם " ערש "  ל " כס כבודו "

اللّهُ لاَ إِلَـهَ إِلاَّ هُوَ الْحَيُّ الْقَيُّومُ لاَ تَأْخُذُهُ سِنَةٌ وَلاَ نَوْمٌ لَّهُ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الأَرْضِ مَن ذَا الَّذِي يَشْفَعُ عِنْدَهُ إِلاَّ بِإِذْنِهِ يَعْلَمُ مَا بَيْنَ أَيْدِيهِمْ وَمَا خَلْفَهُمْ وَلاَ يُحِيطُونَ بِشَيْءٍ مِّنْ عِلْمِهِ إِلاَّ بِمَا شَاء وَسِعَ كُرْسِيُّهُ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ وَلاَ يَؤُودُهُ حِفْظُهُمَا وَهُوَ الْعَلِيُّ الْعَظِيمُ 255

وَهُوَ الَّذِي خَلَق السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ فِي سِتَّةِ أَيَّامٍ وَكَانَ عَرْشُهُ عَلَى الْمَاء لِيَبْلُوَكُمْ أَيُّكُمْ أَحْسَنُ عَمَلاً وَلَئِن قُلْتَ إِنَّكُم مَّبْعُوثُونَ مِن بَعْدِ الْمَوْتِ لَيَقُولَنَّ الَّذِينَ كَفَرُواْ إِنْ هَـذَا إِلاَّ سِحْرٌ مُّبِينٌ 7

  • אחרי כן ברא אלוהים את כס הכבוד (אלעַרְשׁ) מאבן חן ירוקה, אשר לא יתוארו מידותיה ולא אורה, והניח את כס הכבוד על זרם המים. אמר וַהְבּ: אין ספר [קדוש] מספרי הקדמוניםהכוונה לספרי הקודש של היהודים והנוצרים. אשר לא נזכרו בו כס הכבוד והכיסא (אלכֻּרְסִי), שכן אלוהים בראם משתי אבני חן ענקיות. אמר כַּעְבּ: לכם הכבוד שבעים אלף לשונות, וכל אחת מהן משבחת את אלוהים בשפעת שפות. והיה [כס הכבוד] על המים, כמו שנאמר: ״וכס כבודו נישא על פני המים״ (סורה 11, 7). אמר אבן עבאס: כל יוצר בונה תחילה את היסוד ואחר כך בונה עליו את התקרה, ואילו אלוהים ברא את התקרה תחילה, שהרי ברא את כס הכבוד לפני השמים והארץ. ועוד אמר [המסרן]: אחרי כן ברא אלוהים את הרוח ויצר לה כנפיים שאין יודע את מספרן וריבוין אלא אלוהים, וציווה עליהן לשאת את המים הללו, וכך עשו. היה כס הכבוד על המים, והמים – על הרוח.

עוד אמר [המסרן]: אחר כך ברא אלוהים את נושאי כס הכבוד. כיום הם ארבעה, אך בבוא יום הדין עתיד אלוהים לתמכם בארבעה נוספים, כמו שנאמר: ״ושמונה יישאו מעל ראשיהם את כס ריבונך״ (סורה 69, 17). גודלם לא יתואר, ולכל אחד מהם ארבע דמויות: דמות כדמות בן אדם, המשמש מליץ יושר לבני אדם בפרנסתם; דמות כדמות שור, המשמש מליץ יושר לבהמות בפרנסתן; דמות כדמות אריה, המשמש מליץ יושר לחיות הטרף בפרנסתן; ודמות כדמות נשר, המשמש מליץ יושר לעופות בפרנסתם.

אמר אבן עבאס: הכיסא עשוי [גם הוא] אבן הן, אך שונה היא מאבן החן אשר ממנה ברא אלוהים את כס הכבוד. אמר והב: ולכס הכבוד מלאכים, הכורעים על ברכיהם ועומדים על {$} רגליהם בנשאם את כס הכבוד על כתפיהם, אך יש שהם נחלשים עד כדי כך שאין נושא את הכס אלא גדולת אלוהים, והכיסא עשוי מאורו של כס הכבוד. יש אומרים שהכיסא הוא ידיעתו של אלוהים, אך יש אומרים שדווקא כס הכבוד הוא ידיעתו של אלוהים לגבי ברואיו, וזהו שקר, משום מה שמסר אבו דיר אלגַפַארי מפי שליח אלוהים, עליו התפילה והשלום, לאמור: שאלתי את שליח אלוהים איזהו הטוב שבפסוקי הקוראן, והוא השיב: פסוק הכיסא.(8) ועוד אמר [המסרן]: אין שבעת הרקיעים בהשוואה לכיסא אלא כסחבה המושלכת במדבר צייה, ויתרון כס הכבוד על הכיסא כיתרון המדבר על אותה סחבה.

הערת המחבר :(8) בערבית: אַאיַת אלכרסי(סורה 255,2). זהו פסוק מפורסם המתאר את ייחוד האל, את גדולתו, את גודל ידיעתו ואת גודל כיסאו, שהוא ״חובק שמים וארץ״.

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר זאת ברא אלוהים נחש עצום המכתר את כס הכבוד – ראשו מפנינה לבנה, גופו מזהב ועיניו משתי אבני חן צבעוניות. אין יודע את גודלו של אותו נחש אלא אלוהים. לו ארבעים אלף כנפיים עשויות שפעת אבני חן. ליד כל נוצה מכנפיו ניצב מלאך, ובידו רומח מאבן חן, והם [כלומר, המלאכים] משבחים את אלוהים ומקדשים אותו. וכאשר נחש זה עצמו משבח את אלוהים, גוברות תשבחותיו על תשבחות המלאכים, ובפתחו את פיו זוהרים השמים והארץ בברקים, ולולא היה נחש זה מעודן בתשבחותיו, היו הברואים כולם המומים מעוצם קולו. יש אומרים שהוא דרש בשלומו של נביאנו מוחמד, עליו התפילה והשלום, בליל העלייה לשמים (9) ובישר רוב טובה לו ולאומתו. אמר [המסרן]: כס הכבוד הוא כס הגדולה והגאווה, והכיסא הוא כיסא התפארת וההוד, שהרי לאלוהים אין חפץ בהם, כי הוא היה טרם בריאתם, לא על פני מקום כלשהו ולא בתוך מקום כלשהו. (10)                   

הערת המחבר :(9) בערבית: אלמִעְרַאג׳. מדובר ב״עלייה״ של מוחמר מהר הבית השמימה, בעקבות מסעו הלילי ממכה לירושלים, כשהוא רכוב על בהמה פלאית (מהדורה, הערה 43); כך לפי אגדה שהתפתחה במרוצת השנים, בהסתמך על פסוק קוראני מעורפל, הפותח את סורה 17 ומקנה תוקף לקדושת ירושלים באסלאם. על מועד העלייה לשמים ראו מהדורה, הערה 127. לפרטים נוספים על האירוע ועל ביטויו בפרשנות הקוראן, בסוגות ספרותיות שונות, בארצות שונות ובאמנות האסלאם, ראו שריקה ואחרים, מִעְרַאג'. לעניין האמנות ראו למשל איורים אחדים אצל סטיוארט, האסלאם הקרום, עמי 25-24; מילשטיין, אור (מבין האיורים הנלווים למאמר, עמי איור 11). על קדושת ירושלים באסלאם נכתבו מחקרים רבים, וכאן אזכיר רק בודדים בסדר אלפביתי: כוסה, ירושלים: גבאי, ירושלים: גויטיין וגרבר, ירושלים: גויטיין, ירושלים: לצרוס־יפה, ירושלים: סיון, ירושלים: קיסטר, מסגרים.

 הערת המחבר : (10) – מסורת זו משקפת את הפרשנות האלגורית לקוראן(שרווחה בחוגים מסוימים באסלאם – המעתןלה והשיעה), הדורשת להבין פסוקים שיש בהם תיאורים מגשימים של אלוהים, לא כפשוטם אלא במשמעות מופשטת. לפרטים ראו גולדציהר, הרצאות, עמי 163-161,84-79: לצרוס־יפה, פרקים, עמי 368-367. על עמדתו הספציפית של כסאאי בנידון ראו שמזמן, כסאאי, עמי 166-163.

סיפורי הנביאים מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء-סיפור יוסף, עליו השלום

 

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).

הקוראן מקדיש סורה שלמה מתוך 114 שמרכיבות את כל הספר, ליוסף הצדיק…סורה זו שמספרה 12 לפי הסדר שבו מופיעה הסורה, נכתבה כנראה במכה ברובה והשאר אינו מצויין בהארותיו של פרופסור רובין בספרו " הקוראן " בעברית. הסורה מכילה 111 פסוקים . בהמשך אביא קטעים ממנה בערבית ותרגומה לעברית, ועוד גרסאות אודות יוסף, לפי האמונה היהודית והאסלאמית כאחד….

إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4

4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם משתחווים לי.

 

סיפור יוסף, עליו השלום

הערת המחבר : מבוסס על סורה 12 בקוראן, המוקדשת כולה לסיפור יוסף, כמובן עם פירושים ועם תוספות כדרכו של כסאאי. לשלל המחקרים על סיפור זה בקוראן ובספרות הבתר־קוראנית, ראו שוורצבאום, אגדות עם, עמי 122, הערה 19. דמותו של יוסף ושפעת עלילותיו(כגון ישיבתו בבור בחיק המלאך גבריאל, העלאתו מן הבור על ידי הישמעאלים, יוסף וזליח׳א ופגישתו עם אחיו) מצאו ביטוי נרחב גם באמנות הציור המוסלמית. ראו ברוש ומילשטיין, סיפורי התנ״ך, עמי 31, 73-48,38; מילשטיין, נמרוד ואחרים, עמי 132-126

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר הדברים האלה הרתה רחל וילדה את יוסף, ולאחריו ילדה את בנימין, ויופייה של רחל עבר אל יוסף. בהיותם בני שנתיים מתה רחל, והם נותרו יתומים מאם. הגיע דבר מותה של רחל לאוזני אביה לבן. הייתה לו בת קטנה; צייד אותה בכסף רב, השיאה ליעקב ושלחה אליו. ובהגיע יוסף לגיל ארבע שנים, העניקה לו דודתו, תֻמַיִל בת יצחק, את חגורת אביה יצחק.

בעבר נתן אלוהים יתעלה במתנה לאברהם חמישה דברים, שכולם עברו אל יוסף, והם:

 מצנפת שהוענקה לו ביום שבו נשלח אל נמרוד;

כתונת הידידות שניתנה לו ביום שבו לקחו אלוהים לידיד נפש לו;

חגורת הניצחון שחגר ביום שבו הושלך לכבשן האש;

חותם [קרי: טבעת] הנבואה,

 ומטה האש, שהיו לו חמישה ענפים. על האחד כתוב: ״אברהם, ידיד אלוהים״; על השני: ״יצחק, הנעקד להיות קרבן לאלוהים״; על השלישי: ״ישמעאל, בחיר אלוהים״; על הרביעי: ״יעקב, הישראלי של אלוהים״; ועל החמישי: ״יוסף, הצדיק של אלוהים״.

והנה [לילה אחד], בעוד יוסף ישן, ראה חלום. הקיץ בבהלה ואמר: ״אבי, ראיתי [בחלומי] כאילו המטה הזה ניטע באדמה, העמיק שורשים ונתן פרי, וענפיו התרוממו באוויר. כן ראיתי כי מקלות אחיי ניטעו סביבו, אך לא צמח מהם דבר, והמטה שלי עלה עליהם, עקרם משורשיהם והשליכם הצדה״. אמר יעקב: ״לא לכל חלום, בני, יש פתרון ופירוש: בל יפחידך הדבר״.

במלאות ליוסף עשר שנים, זבח יעקב זבח מן הצאן, וישבו הוא וילדיו לאכול ממנו. ניגש עני אל הפתח ועמד, ואיש מילדיו לא נתן לו מאומה לאכול. הסתלק האיש. אמר יעקב: ״האם נתתם לעני משהו ?״. אמרו: ״לא, כי לא ציוויתנו על כך״. אז באה אליו התגלות אלוהים לאמור: ״הוי יעקב, הנה בא אליך עני אשר הריח את ריח מאכלך, אך לא האכלת אותו, ו[כך] הכאבת לו בלבבו: לפיכך אכאיב אני לך בלבבך״. הצטער יעקב על כך צער רב, ובהגיע הלילה ראה בחלומו כי יוסף נחטף בידי עשרה זאבים, אשר השליכוהו במדבר צייה על פני האדמה, ואחר כך השליכו אחד מהם אל בור, אשר לא נחלץ ממנו אלא כעבור שלושה ימים. הקיץ יעקב משנתו, לקח את יוסף, אימץ אותו אל לבו, נשק לו בין עיניו ובכה, ואיש לא ידע על חלומו.

וכאשר מלאו ליוסף שתים עשרה שנה, הקיץ בבהלה בליל יום השישי ואמר: ״אבא, ראיתי אחד עשר כוכבים אשר ירדו מגלגלי הרקיע, ואורם כאור השמש והירח, ועמם ירדו גם השמש והירח, והנה הם משתחווים לי״ (סורה 12, 4 בשינויים). אמר אבן עבאס: הכוכבים הם האחים, והשמש והירח הם ההורים. אמר יעקב: ׳״בני, אל תספר את חלומך לאחיך׳(שם, 5), פן יקנאו בך על אשר נתן לך אלוהים״. שמעו אחי יוסף את הדבר ואמרו: ״וכיצד לא יהיה יוסף כזה, אחרי שאביו העניק לו את כתונת הידידות, את מצנפת התפארת, את חגורת הניצחון, את חותם הנבואה ואת מטה האש? משום כך הוא מביא לפנינו את החלומות הכוזבים הללו״. אמר אחד מהם: ״הרגו את יוסף או השליכוהו אי שם בארץ, למען יסב אביכם את פניו אליכם לבדכם וגו׳״(שם, 9).

 אז אמר להם יהודה: ״אל תהרגו את יוסף כי אם השליכוהו אל מחשכי הבור״(שם, 10). הם באו אפוא אל יוסף ושיחקו לידו, וגם הוא החל משחק עמם. אמר שמעון: ״[דע לך] יוסף, כ׳ בכרי המרעה שלנו אנו מקבלים מאכל ומשקה ומשחקים שלא תוכל לקבל אצל אבינו״. אמר יוסף: ״אם כך, אחיי, בקשו מאבי שישלח אותי עמכם״. יצאו אל אביהם ואמרו: ״אבינו, מדוע לא תבטח בנו כי נשמור על יוסף וגו׳?״ (שם, 11). אמר יעקב: ׳״חושש אני פן יאכלהו הזאב בעת שתסיחו דעתכם ממנו׳. אמרו: ׳אם יאכלהו הזאב בעוד אנו הרבים והחזקים, כי אז נלך לאבדון׳״(שם, 14-13). והואיל ואהב את יוסף, החליט יעקב – למורת רוחו – לשלוח את יוסף עמם. הלביש לו יעקב את כותנתו ואת מכנסיו, משח את ראשו בשמן, נתן לו את מטהו ואמר להם: ״האכילוהו כאשר ירעב והשקוהו כאשר יצמא כן ביקש מהם התחייבות כי ישיבוהו בריא ושלם וישמרו עליו, והם נתנו את התחייבותם ואת הסכמתם לכך. אימץ יעקב את יוסף אל לבו ואמר: ״הנני מפקיד אותך, בני, בידי אלוהים ריבון העולמים״. אך כאשר נעלמו מעיניו התחרט על מעשהו, והלך אל ביתו מודאג.

סיפור יוסף עליו השלום-מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

 

הערת המחבר : מבוסס על סורה 12 בקוראן, המוקדשת כולה לסיפור יוסף, כמובן עם פירושים ועם תוספות כדרכו של כסאאי. לשלל המחקרים על סיפור זה בקוראן ובספרות הבתר־קוראנית, ראו שוורצבאום, אגדות עם, עמי 122, הערה 19. דמותו של יוסף ושפעת עלילותיו(כגון ישיבתו בבור בחיק המלאך גבריאל, העלאתו מן הבור על ידי הישמעאלים, יוסף וזליח׳א ופגישתו עם אחיו) מצאו ביטוי נרחב גם באמנות הציור המוסלמית. ראו ברוש ומילשטיין, סיפורי התנ״ך, עמי 31, 73-48,38; מילשטיין, נמרוד ואחרים, עמי 132-126

החלו אחי יוסף צועדים, והוא צועד בעקבותיהם. ובעודם בורחים ממנו קרא להם: ״האם לא תשקוני? מותש אני מרוב צמא!״. אך הם לא השקוהו, [ויתרה מזו]: שמעון שבר את החמת ואמר: ״אמור לחלומותיך הכוזבים כי ישקו אותך״. אחר כך ניגש שמעון אליו וסטר לו בפניו. זלגו דמעותיו על לחייו ואמר להם: ״באיזו מהירות שכחתם את ההתחייבות לאביכם, אחיי!״. אך הם לא שמו את לבם אליו, אלא הלכו מעמו והותירוהו לבדו. וכאשר השיגם ליד הר נישא, אמרו: ״נהרוג את יוסף ליד ההר הזה״. אז אמר יהודה: ״אל תהרגוהו  כי אם השליכוהו אל מחשכי הבור״(שם, 10). גררו את יוסף אל בור עמוק על אם הדרך, והבור היה צר ומימיו מלוחים. [היה זה הבור אשר] חפר בזמנו שם בן נוח, ועליו הכתובת: ״זהו בור העיצבונות״. אחר כך הפשיטוהו מכל בגדיו, חגרו למותניו חבל ושלשלוהו פנימה, וכאשר קרב אל אמצע הבור, שחררו את החבל מידיהם למען ייפול וימות. בא אליו גבריאל, לקחו בכנפיו – בטרם יגיע אל תחתית הבור – ואמר לו: ״אל תירא ואל תיחת, יוסף, כי אלוהים עמך״. פרש גבריאל על פני המים אבן גדולה שהייתה בתחתית הבור, הושיב את יוסף עליה והביא לו מאכל ומשקה מגן עדן. אכל [יוסף] ושתה, ו[גבריאל] הלביש לו כותונת מגן עדן.

אחר הדברים האלה לקחו אחי יוסף גדי, שחטוהו, אכלו את בשרו, הכתימו את כתונת יוסף בדמו והביאוה לאביהם יעקב. באו אליו בוכים. אמר: ״מה קרה לכם? ומדוע איני רואה את משוש נפשי עמכם?״. אמרו: ״אסון כבד פקד אותנו; ׳יצאנו לערוך מירוץ בינינו והשארנו את יוסף על כלינו, ואז אכלו הזאב, אבל אתה לא תאמין לנו, אף כי אמת בפינו׳״(שם, 17). ועוד אמרו: ״זוהי כותנתו, אבינו״. כאשר ראה יעקב את הכותונת, צעק צעקה גדולה ונפל אפיים ארצה מעולף. בהקיצו אמר: ״הוי יוסף, חלומך על אודותיך אמת היה, וזהירות, עליך לא הועילה במאומה״. אחר כך עלה על הר גבוה וקרא בקולו הרם ביותר: ״הוי חיות הטרף המזיקות וחיות הפרא הנעות ונדות! הנה יעקב איבד את ילדו, יוסף, ואסר על עצמו צחוק ושמחה; אוסר אני זאת גם עליכם; בל תשמחו!״. כן אמר [לבניו]: ״אין זאת כי לבכם השיאכם לעולל דבר מה, ואולם עליי לעמוד בעוז רוח, ואלוהים ישעי מפני הדברים אשר תתארו״(שם, 18). ועוד אמר להם: ״הביאו אליי את הזאב אשר אכל אותו״. אמרו: ״כן נעשה״. יצאו אל המדבר, צדו זאב זר, הביאוהו אליו ואמרו: ״הוא אכל אותו״. דובב אלוהים את הזאב והוא אמר: ״הוי נביא אלוהים, לא אכלתי את ילדך, שהרי בשר הנביאים אסור על חיות הפרא והטרף ועל העופות. זאב זר אני [בארץ זו], אשר איבדתי את ילדי ובאתי ממחוזות ארץ מצרים לבקשו. אז לקחוני ילדיך והטילו בי לנגד עיניך אשמת שווא, בדבר פשע שלא ביצעתי. בשם זה אשר דובב אותי לומר דברים אלה אני נשבע, כי אם תניח לי, אביא לך כל זאב בארצך, והם יישבעו לך בי לא אכלו את ילדך״. אז שחרר אותו יעקב.

שהה יוסף בבור שלושה ימים. ביום הרביעי באה שיירת מַאלִךּ בן דַעְר אלחֻ׳זַאעִי בדרכה לארץ מצרים. יצא מַאלִךּ לבקש מים באותו בור, וראה אור בוקע מהבור. שלשל את דליו ואז נתלה יוסף עליו. חש מַאלִךּ בכובדו, הביט באיש שהתלווה אליו ואמר: ״הפלא ופלא, הנה עלם!״(שם, 19). קרא למלווהו שיעזור לו, והוציאוהו שניהם מן הבור בריא ושלם. בעודם עוסקים בכך הגיעו ילדי יעקב ואמרו: ״עלם זה הוא עבדנו, אשר ברח מאתנו זה שלושה ימים, ועתה מצאתם אותו; אם רצונכם בו, נמכרנו לכם״. אמר לו מַאלִךּ [ליוסף]: ״האומנם עבד אתה?״. אמר: ״אכן כן״, וכוונתו בכך הייתה: עבד אלוהים. מכרוהו לו בשמונה עשר דרהמים, אשר התחלקו בהם ביניהם. וכאשר רצה יהודה לקבל את חלקו, בכה יוסף ואמר: ״הוי אחי, אל תיקח ממחירי דבר, שהרי עתיד אלוהים לשאול אותך על כך ביום הדין״. בכה יהודה, ולא לקח מאומה. אחר כך כתבו למַאלִךּ מסמך שבו נאמר כי שום צד לא יחזור בו מן העסקה. לקח מַאלִךּ את המסמך ומסרו ליוסף, והמסמך נותר אצלו עד שאחיו נכנסו אליו [בהגיעם למצרים מאוחר יותר], עתה אמרו לו [האחים למַאלִךּ]: ״זהו עבד גנב; כבול אותו אפוא למען לא יברח ממך״. כבל אותו והרכיבו על גמליו.

הלכו עד הגיעם למקום קבר רחל, אם יוסף, ויוסף לא התאפק, השליך עצמו על קברה והחל בוכה ומספר את אשר עשו אחיו. הרגיש מַאלִךּ בחסרונו, שב על עקביו לבקשו ומצאו מוטל על פני האדמה בוכה. סטר לו בפניו והוביל אותו  לפניו בכוח, ובהגיעם אל השיירה הרכיב אותו על הגמל ונסעו עד שנכנסו למצרים. אז אמר מַאלִךּ ליוסף: ״הוי עלם, רד כאן, פשוט את כותנתך ורחץ בנהר הזה״. וכאשר רחץ והיטהר במים, האיר העולם מיפי מראהו, ומעיניו בקע אור הנבואה והאמת והתפשט עד חומות מצרים, עד כי מצרים כולה התמלאה אור. התפלאו תושביה על כך, יצאו אל מַאלִךּ ושאלוהו על דבר העבד אשר קנה.

 

12 – يوسف – יוסף – הרוב במכה

בשם אלוהים הרחמן והרחום 1 א.ל.ר.

الر تِلْكَ آيَاتُ الْكِتَابِ الْمُبِينِ 1

אלה אותותיו של הספר הברור

אותותיו ראה סורה 2 :39 – האותות המעידים על אלוהים וכוחו, כפי שהם משתקפים בפלאי הבריאה. כך מכונים גם פסוקי הקוראן, כיוון שנועדו לשמש אות לבני האדם כי עליהם להאמין באלוהים.

 إِنَّا أَنزَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 2

הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין

הערת המחבר :כקראן ערבי: הפרשנים גורסים כי כל ספרי הקודש, כלומר התורה, הברית החדשה והקוראן, מקורם בספר שמימי נצחי (בסורה 4:43 הוא מכונה ״אם הספרים״), ואולם הקוראן שונה משאר הספרים בכך שהוא ניתן בלשון ערבית למען יהא מובן לבני זמנו של מוחמר.

نَحْنُ نَقُصُّ عَلَيْكَ أَحْسَنَ الْقَصَصِ بِمَا أَوْحَيْنَا إِلَيْكَ هَـذَا الْقُرْآنَ وَإِن كُنتَ مِن قَبْلِهِ لَمِنَ الْغَافِلِينَ 3

3 בגלותנו לך את הקראן הזה, אנו מספרים לך את הנאה שבסיפורים; לפני כן לא נתתָ דעתך לכל זה.

בגלותנו לך: פנייה אל מוחמד.

 הנאה שבסיפורים: המסורת מספרת שאלוהים גילה לנביא מוחמד את סיפור יוסף לאחר שהמאמינים בעיר מכה ביקשו מן הנביא לבדר אותם בסיפור מצודד את הלב שיהיה שונה מפרקי הקוראן שנגלו לפניו, ואשר הוגיעו אותם. מסורת אחרת גורסת שהיהודים ביקשו לבחון את בקיאותו של מוחמד בתולדות יעקב ובניו, ועל כן נגלתה לנביא הסורה על יוסף.

إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4

4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם               משתחווים לי.

יוסף אמר לאביו: ר׳ בראשית לז 9 ואילך.

قَالَ يَا بُنَيَّ لاَ تَقْصُصْ رُؤْيَاكَ عَلَى إِخْوَتِكَ فَيَكِيدُواْ لَكَ كَيْدًا إِنَّ الشَّيْطَانَ لِلإِنسَانِ عَدُوٌّ مُّبِينٌ 5

5 אמר, בני, אל תספר את חלומך לאחיך פן יחרשו עליך רעה. הן השטן אויב מושבע הוא לאדם

وَكَذَلِكَ يَجْتَبِيكَ رَبُّكَ وَيُعَلِّمُكَ مِن تَأْوِيلِ الأَحَادِيثِ وَيُتِمُّ نِعْمَتَهُ عَلَيْكَ وَعَلَى آلِ يَعْقُوبَ كَمَا أَتَمَّهَا عَلَى أَبَوَيْكَ مِن قَبْلُ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْحَقَ إِنَّ رَبَّكَ عَلِيمٌ حَكِيمٌ 6

כך יבחר בך ריבונך וילמדךָ: את פשר סיפורי (החלומות), ויטה לךָ ולבית יעקב את מלוא חסדו, כשם שלפָנים נטה אותו במלואו לאבותיךָ, לאברהם וליצחק. הן ריבונךָ יודע וחכם.

סיפורי הנביאים מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء-סיפור יוסף, עליו השלום

על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר)……………………

ומַאלִךּ קישט את יוסף, הלבישו בבגדים מהודרים והושיבו על מושב מהודר. אחר כך הטיל על כרוז לקרוא בקול רם: ״הוי תושבי מצרים, מי יקנה ממני את העלם העברי הזה?״. היו בין הקהל שבעה סוחרים מטעם מלך חבש, ולכל אחד מהם היו עשרת אלפים דינרים. הם אספו אפוא שבעים אלף דינרים והגישו אותם למַאלִךּ, אך הוא סירב לקבלם. ניגשה אליו אישה, ושמה קַארִעַה בת טַארִק בן אלרַוַּאד בן עֻוַיְל בן שַׁדַּאד בן עַאד הגדול, שאמרה: ״הוי מַאלִךּ, אני אקנה ממך את העלם הזה לפי משקלו בזהב, בכסף ובאבנים יקרות״. אמר: ״אני מבקש מחיר גבוה יותר מזה״. אז שלחה זליח׳א הודעה לבעלה פוטיפר לאמור: ״קנה אותו בכל מחיר, ובל יניאך מכך דבר״. קנה אותו בהון עתק, אשר לא ייספר מרוב.

[באותו מעמד] נעצר ליד יוסף איש רכוב על נאקתו. הושיטה הנאקה את ראשה לעבר יוסף, כאילו היא דורשת בשלומו. אמר יוסף: ״מי אתה, איש?״. אמר: ״מארץ כנען אני״. אמר יוסף: ״האם מכיר אתה בארץ כנען אילן ששורשיו נטועים עמוק באדמה וצמרתו בשמים, ולו שנים עשר ענפים מסורגים, והמלאכים חגים סביבו?״. אמר הבדווי: ״תיאור זה איננו אלא של יעקב וילדיו״. אמר יוסף: ״ואני הנני יוסף בן יעקב. האם מכיר אתה את יעקב?״. אמר: ״וכיצד זה לא אכירנו, שהרי הוא שכני?״. אמר: ״וכיצד עזבתו?״. אמר: ״[עזבתיו] מתאבל עליך, אחרי שבנה לו בית וכינהו בשם ׳בית העיצבונות׳״. אמר יוסף: ״בהגיעך {162} אל עמק כנען, בוא אל אבי הזקן בסוף הלילה, בשעה שבה נפתחים שערי השמים ויורדים מלאכי הרחמים, ודרוש בשלומו בשמי, ותאר לו אותי כפי שאני, למען תירגע סערת רוחו, ואמור לו כי השומה ((כתם, גבשוש, יבלת, בליטה, נקודת-חן שעירה א.פ)  שהייתה על לחיי הימנית נמחתה על ידי הדמעות״. עזבו הבדווי והלך לעבר ארץ כנען, ואלוהים קיצר את דרכו. בהגיעו אל בית יעקב קרא: ״שלום עליך, נביא אלוהים; הודעה מיוסף יש עמי״. קפץ אליו יעקב, והכנעני סיפר לו את אשר אמר לו יוסף. כאשר שמע יעקב את זאת, נפל אפיים ארצה מעולף, ובהקיצו אמר: ״אלוהיי ואדוני, מאורות העצב כבר נתלו בין שמים וארץ; בל יכבה אורם עד שתפגיש ביני ובין ילדי יוסף, כי אתה הרי כול יכול״. אחר כך אמר יעקב: ״הוי איש, האם זקוק אתה למשהו מאת אלוהים?״. אמר: ״זקוק אני לכך שתתפלל בעבורי למען ריבוי ילדים ונכסים״. התפלל יעקב לריבונו לאמור: ״אלוהיי, הרבה נא את נכסיו ואת ילדיו, ושים אותו ־להיות בן לווייתי בגן עדן״.

אמר אבן עבאס: אחר הדברים האלה הביא פוטיפר את יוסף אל ארמון זֻלַיְחַ׳א בת עַכֶּאהִרַה ואמר לה: ״שכני אותו בכבוד, ואולי יועיל לנו או ניקחהו כבן לנו״(שם, 21). התפעלה זֻלַיְחַ׳א מיופיו של יוסף,התאהבה בו ואמרה לו: ״מה נאה דיבורך ומה טוב נועם הליכותיך״. ״עניין יופיו] אמר וַהְבּ: האור היה זוהר בין עיניו ובוקע מבין עורו ובשרו, כזוהר אורה של מנורה בזכוכית לבנה. אמר (לה יוסף]: ״הוי זֻלַיְחַ׳א, לו ראיתיני אחרי המוות, כי אז לא הכרתיני, שהרי לא ראית מישהו מעורר שאט נפש יותר ממני״. אמרה: ״התאהבתי בך, יוסף, ואין לי מנוס מלפתותך״. אמר לה: ״האם תעזי לחטוא לאחר האותות והמופתים אשר ראית?״. אמרה זֻלַיְחַ׳א: ״מה נאה לשונך, אולם איני מבינה אותה״. אמר יוסף: ״לשון סבי אברהם היא, ולולא נאסרה עיי מי שמשתף אלילים לאלוהים, כי אז הייתי מלמדה אותך. אולם אם רוצה את, אדבר אתך בלשון הקמארית״. אמרה: ״אני מעדיפה את הלשון החוראנית, כי היא לשון תושבי מצרים״.

אך זֻלִיְחַ׳א לא חדלה, וניסתה לפתותו בשנית. לשם כך בנתה לעצמה בית יפה ומקושט ברוב הדר, וקראה לו בשם ״בית השמחה והעליצות״. כן התקשטה, ישבה על יצועה, קראה ליוסף, הושיבתהו על כיסא, ״הגיפה את הדלתות״ (שם, 23), הורידה את הווילונות ואמרה: ״הוי יוסף, גש הלום!״ – שפירושו: ״שלך אני, וכבר התקשטתי לשם כך״. אמר: ״והיכן בעלך פוטיפר?״. אמרה: ״מה אעשה בו, בשעה שאתה אהובי ואני אהובתך?״. אמר: ״הוי זֻלַיְחַ׳א, חושש אני לבית זה פן יהפוך לבית העיצבון ולאתר מאתרי הגיהינום״. אמרה: ״הוי יוסף, לבי אוהב אותך; הרם אפוא את ראשך והבט בי, ביופיי ובחני״. אמר לה: ״בעלך ראוי לכך יותר ממני״. אמרה: ״קרב אליי, יוסף״. אמר: ״פוחד אני פן ייגרע חלקי בגן עדן״. אמרה: ״אני הרי הסתרתי את מעשיי מעיני הבריות, קרב אליי אפוא״. אמר: ״ומי יסתיר אותי מעיני אלוהים, ריבון העולמים?״. אמרה: ״אם לא תעשה כן, אהרוג את עצמי בזה הרגע, וגם אתה תיהרג בגללי״. אחר כך קמה וקירבה את ידה אל סכין להרוג את עצמה, אך הדבר היה ניסיון מצדה להערים על יוסף. מיהר הוא לקחת את הסכין מידה והשליך אותה ארצה. אז השליכה זליח׳א את עצמה על יוסף, והוא התיר שבעה קשרים במכנסיו, קשר אחר קשר, ו״היא חשקה בו וגם הוא היה חושק בה״(שם, 24), אולם אז ירד גבריאל והופיע לפניו בדמות אביו יעקב נושך את קצות אצבעותיו. כאשר ראה יוסף את ה״מופת״ [הוא ״מופת ריבונו״(שם)], מיהר לעבר הדלת, וזֻלַיְחַ׳א אחריו, מושכת בכותנתו מאחור וקורעת אותה. אז פגשו השניים בגביר [הוא פוטיפר] כשיוסף באותו מצב (השוו שם, 25). אמר [הגביר]: ״מה לך, עלם?״, אמר: ״דבר מגונה ראיתי בארמונך, אדוני הגביר, ובוש אני ונכלם לומר כי אשתך ׳שידלה אותי בדברים׳״(שם, 26). אמר לו: ״שוב [אל הארמון], עלם, שאם לא כן – אהרוג אותך״.

وَاسُتَبَقَا الْبَابَ وَقَدَّتْ قَمِيصَهُ مِن دُبُرٍ وَأَلْفَيَا سَيِّدَهَا لَدَى الْبَابِ قَالَتْ مَا جَزَاء مَنْ أَرَادَ بِأَهْلِكَ سُوَءًا إِلاَّ أَن يُسْجَنَ أَوْ عَذَابٌ أَلِيمٌ 25

25 שניהם כאחד מיהרו אל הדלת, והיא קרעה את כותנתו מאחור, ואז מצאו השניים את בעלה אצל הדלת. אמרה, מה דינו של המבקש לעולל רעה לאשתך, אם לא מאסר או עונש כבד?

قَالَ هِيَ رَاوَدَتْنِي عَن نَّفْسِي وَشَهِدَ شَاهِدٌ مِّنْ أَهْلِهَا إِن كَانَ قَمِيصُهُ قُدَّ مِن              قُبُلٍ فَصَدَقَتْ وَهُوَ مِنَ الكَاذِبِينَ 26

אמר, היא שידלה אותי בדברים. עֵד מאנשי ביתה העיד ואמר, אם כותנתו קרועה מלפנים כי אז אמת בפיה והוא במשקרים,

26 עד מאנשי ביתה: יש המפרשים שהעצה הושמעה מפיו של תינוק בעריסה שניחן בכוח הדיבור.א.פ

סיפורי הנביאים – מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

שב [הגביר] יחד עמו, ובהיכנסו אל הארמון מיהרה זֻלַיְחַ׳א {164} אליו, והיא בוכה ואומרת: ״מה דינו של המבקש לעולל רעה לאשתך, אם לא מאסר או עונש כבד?״(שם, 25). אמר יוסף: ׳״היא שידלה אותי בדברים׳(שם, 26), ואני נמצא במאבק עמה מאז כניסתי לבית זה״. עמד פוטיפר להכות את יוסף בחרב שהייתה ברשותו, אך אלוהים הציל אותו, בכך ש״עד מאנשי ביתה העיד״(שם). ואכן, היה בארמון תינוק ישן, בן אחותה של זלֻיח׳א, והוא בן שישה חודשים, אשר דיבר ברשות אלוהים לאמור: ״הוי פוטיפר, אל תיחפז; אני שמעתי את קריעת הבגד; ׳אם כותנתו קרועה מלפנים, כי אז אמת בפיה, והוא במשקרים; ואולם אם קרועה כותנתו מאחור, כי אז היא המשקרת ובפיו האמת׳״(שם, 27-26). ו״כאשר ראה [בעלה] כי כותנתו קרועה מאחור״ (שם, 28), שכך כעסו על יוסף, ניגש אליה ו״אמר: ׳זוהי תחבולתכן. אכן תחבולותיכן נפתלות הן׳״ (שם). אחר כך ניגש אל יוסף ואמר: ״הוי ׳יוסף, הנח לכל זה׳(שם, 29), [כלומר] לסיפור זה, למען לא ישמעוהו הבריות, פן יגנוני על כך״. ולזליח׳א אמר: ״בקשי מחילה על חטאך, כי בחוטאים הנך״(שם).

פשטה השמועה ״בעיר: אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים״ (שם, 30). נזפו בה הנשים, גינו אותה על כך ואמרו: ״אנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה״ (שם). ״כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה״ (שם, 31), כלומר: הכינה להן מאכלים ויצועים, קישטה להן את המושבים, והזמינה את נשותיהם של הסופר, של השר, של הממונה על מסי הקרקעות, של הממונה על המזכירות, וכיוצא באלה נשות חבריו של הגביר.

وَقَالَ نِسْوَةٌ فِي الْمَدِينَةِ امْرَأَةُ الْعَزِيزِ تُرَاوِدُ فَتَاهَا عَن نَّفْسِهِ قَدْ شَغَفَهَا حُبًّا إِنَّا لَنَرَاهَا فِي ضَلاَلٍ مُّبِينٍ 30

30אמרו נשים בעיר, אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים. הוא הצית בה את אש האהבה, ואנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה.

فَلَمَّا سَمِعَتْ بِمَكْرِهِنَّ أَرْسَلَتْ إِلَيْهِنَّ وَأَعْتَدَتْ لَهُنَّ مُتَّكَأً وَآتَتْ كُلَّ وَاحِدَةٍ مِّنْهُنَّ سِكِّينًا وَقَالَتِ اخْرُجْ عَلَيْهِنَّ فَلَمَّا رَأَيْنَهُ أَكْبَرْنَهُ وَقَطَّعْنَ أَيْدِيَهُنَّ وَقُلْنَ حَاشَ لِلّهِ مَا هَـذَا بَشَرًا إِنْ هَـذَا إِلاَّ مَلَكٌ كَرِيمٌ 31

31 כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אז אמרה, צא אליהן! בראותן אותו נפעמו מיפי מראהו עד כי חתכו את ידיהן, ואמרו, ישמרנו אלוהים! אין זה בשר ודם. אין זה אלא מלאך נפלא!

הערת המחבר : סכין: ר׳ ספר האגדה, מ (מתוך מדרש תנחומא). שם מסופר כי אשת פוטיפר כיבדה את אורחותיה באתרוגים ונתנה להן סכינים לקלפם, וכאשר הופיע יוסף הן חתכו את ידיהן כי לא יכלו לגרוע את מבטן ממנו.

כאשר הגיעו יישבו במקומותיהן, הגישה להן מגשי אתרוגים ודבש, כי זה היה מנהגן לפני האוכל, ״ונתנה סכין ביד כל אחת״(שם, 31). אחר כך קישטה את יוסף בהידור רב ו״אמרה: ׳צא אליהן׳(שם) צוחק ושמח, ובראש מורם, למען תראינה את חנך ואת יפי מראך״. אז שבה ונכנסה אליהן, והגישה לכל אחת מהן סכין וכלי, ובו אתרוג. וכאשר החלו  הנשים לאכול את האתרוגים, שלחה זליחיא לקרוא ליוסף לאמור: ״צא אליהן!״(שם). יצא אליהן, כפי שציוותה עליו, וכאשר חייך התגלו שיניו כמו היו פנינים סדורות, ופניו – כירח במילואו. ״כראותן אותו נפעמו מיפי מראהו״(שם) ומיד היה להן כאורח הנשים מתוך תשוקה אליו, ״עד כי חתכו את ידיהן״ (שם), בעודן חותכות באתרוגים, ואמרו: ״הוי זליח׳א, מעולם לא ראה איש עלם כגון זה שהרי הוא פיתוי לכל רואהו!״. אמרה להן: ״הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים, והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדבריי, יושלך אל בית האסורים ויהיה במושפלים׳ (שם, 32). אז אמר יוסף: ״ריבוני, טוב לי בית האסורים מלעשות את אשר תבקשנה״(שם, 33). ביקשה זליח׳א את רשותו של הגביר לאסור את יוסף, והוא התיר לה זאת. הכניסה אותו לכלא צר, מופרש מ­הכריות, ושהה שם ככל אשר רצה אלוהים.

قَالَتْ فَذَلِكُنَّ الَّذِي لُمْتُنَّنِي فِيهِ وَلَقَدْ رَاوَدتُّهُ عَن نَّفْسِهِ فَاسَتَعْصَمَ وَلَئِن لَّمْ يَفْعَلْ مَا آمُرُهُ لَيُسْجَنَنَّ وَلَيَكُونًا مِّنَ الصَّاغِرِينَ 32

32 אמרה, הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדברי, יושלך אל בית האסורים ויהיה כמושפלים.

 قَالَ رَبِّ السِّجْنُ أَحَبُّ إِلَيَّ مِمَّا يَدْعُونَنِي إِلَيْهِ وَإِلاَّ تَصْرِفْ عَنِّي كَيْدَهُنَّ أَصْبُ إِلَيْهِنَّ وَأَكُن مِّنَ الْجَاهِلِينَ 33

ובו אתרוג:«! על האפשרות שמוטיב זה התגלגל מן היהדות הקדומה בחצי האי ערב אל האסלאם, וממנו אל מדרשים מאוחרים שלנו, כמדרש הגדול, ראו לצרוס־יפה, תרבות, עמי 275-274.

״שני עבדים נכנסו עמו אל בית האסורים״(שם, 36). היו [אלה עבדים] של המלך, שם האחד: אַבְּרוּהַא, שר המשקים, ושם האחר גַאלִבּ, שר האופים. יום אחד באו שניהם אל יוסף, ושר המשקים אמר לו: ״ראיתי בחלומי כאילו המלך הוציא אותי מבית האסורים; ובעודי בארמון ראיתי לפתע ענף; נטעתיו והוא הניב אשכולות ענבים; נטלתי אותו, סחטתיו אל תוך כוסי והגשתיו למלך״ (השוו שם). אמר לו יוסף: ״מה טוב הדבר אשר ראית, כי מחר תצא מבית האסורים ותשוב אל משרתך, ואז ׳הזכר את שמי בפני אדוניך׳״(שם, 42). והאחר אמר: ״ואני ראיתי כאילו המלך הוציא אותי מבית האסורים ומסר לידי טס ועליו לחם. כאשר נשאתיו על ראשי, ראיתי עופות מנקרים בראשי ואוכלים מהטס ההוא״ (השוו שם, 36). אמר יוסף: ״המלך יוציאך ויצלוב אותך על מקום רם ונישא, והעוף ינקר את ראשך״(השוו שם, 41). למחרת הוציא המלך לחופשי את שני העבדים; את שר המשקים השיב למקומו, ואת שר האופים צלב, והעופות אכלו מראשו.

שהה יוסף בבית האסורים זמן רב. לאחריו ירד אליו גבריאל ואמר {166} לו: ״הוי יוסף, מיהו זה אשר עיצב אותך בצורתך הנאה?״. אמר: ״אלוהים יתעלה״. אמר: ״מדוע, אם כן, שכחת את חסדו של אלוהים עמך, וכיצד זה אמרת לשר המשקים הזה ׳הזכר את שמי בפני אדוניך׳ (שם, 42), והרי הוא כופר?״. אז צעק יוסף צעקה גדולה באמרו: ״אבוי לי, רחם עליי, הוי הרחמן!״, ונפל אפיים ארצה משתחווה. הוא נשאר בבית האסורים שבע שנים.

אחר הדברים האלה ראה המלך רַיְּאַן בן אלוָליִד בליל יום השישי חלום מופלא, דהיינו: הוא ראה ״שבע פרות בריאות בשר, והנה שבע פרות דקות בשר אוכלות אותן, ושבע שיבולים ירוקות, ואחרות שרופות״(שם, 43). הקיץ בבהלה, קרא לפותרי החלומות וסיפר להם את החלום. אמרו: ״זהו בליל חלומות, ואין לאל ידינו לפרש חלומות״(שם, 44). וכאשר שמע העלם, שר המשקים, את זאת, אמר: ״הוי מלכי, בבית האסורים יושב עלם, יוסף שמו, היודע לפתור חלומות. האם תרשה לי ללכת אליו?״. אמר: ״כן״. בא שר המשקים אל יוסף בבית האסורים ומצא כי שונה מראהו. וכאשר סיפר לו על חלום המלך, אמר יוסף: ״שוב אל המלך ואמור לו: ׳שבע שנים תזרעו כהרגלכם, ואת כל אשר תקצרו השאירו בשיבוליו, פרט לכמות קטנה אשר ממנה תאכלו. אחר יבואו שבע שנות רעב אשר יאכלו את אשר אגרתם לקראתן, פרט לכמות קטנה אשר אותה תשמרו. אחר תבוא שנה אשר בה יבורכו האנשים במטר, ובה יסחטו [את פריים]״׳(שם, 49-47). בא העלם אל המלך עם פירוש החלום. אמר המלך: ״מי פירש לך אותו?״. אמר: ״העלם היושב בבית האסורים, ושמו יוסף העברי. הוא פירש לי חלום עוד לפני כן, והתברר כי אמת הוא״. אמר המלך: ״הביאוהו אליי״ (שם, 50). בא העלם ובישר ליוסף לאמור: ״הנה המלך ציווה כי תצא״. אמר: ״חזור אל אדונך ובקשהו לברר את עניין הנשים אשר חתכו את ידיהן בסכינים ביום שבו הביטו בי״ (השוו שם). חזר שר המשקים אל המלך וסיפר לו זאת. אמר המלך: ״אמת דיבר; הביאו אפוא את הנשים אליי״. הובאו רק אחדות מהן, כי חלקן כבר מתו. וכאשר עמדו{167} לפניו, וביניהן זליח׳א, אמר המלך: ״מה היה לכן כי שידלתן את יוסף בדברים?״(שם, 51). שתקו מחמת הבושה מפני המלך, ואז שאל אותן בשנית. אמרו: ״חלילה לנו מאלוהים! לא מצאנו בו כל רע״ (שם), וזליח׳א אמרה: ״הוי מלכי, ׳עתה תצא האמת לאור: אני שידלתי אותו בדברים, והוא דיבר אמת׳״ שם). אמר המלך: ״הביאוהו אליי ושכנו אותו בכבוד״(השוו שם, 54). אחר כך קרא לאחד משריו, מסר לידיו את כתרו, את חרבו ואת סוסו שלא נהג לרכוב עליו אלא ביום של אירועים חגיגיים. יצא השר אל יוסף, הרכיבו על סוסו של המלך והביאו אל המלך. חיבק אותו המלך, הושיבו על היצוע באמצע מבנה הכיפה ואמר: ״הוי יוסף,מהיום תשב איתן על מכונך לפנינו ותהיה אמון על עניינינו׳״(שם). אמר יוסף: ״הפקד אותי על אוצרות הארץ, כי שומר אמונים אני ואיש דעת״(שם, 55).

קרא המלך לתושבי ממלכתו ואמר: ״הנה מיניתי את יוסף למשול עליכם ולהיות ממלא מקומי״, והם השיבו לו ב״נעשה ונשמע״. אחר כך ציוום יוסף לזרוע, והם לא הניחו מקום בלא שזרעו בו, ואף במעמקי הוואדיות ובראשי ההרים זרעו. וכאשר קצרו את היבולים ציוום לאחסן אותם בשיבוליהם, והם עשו כן במשך שבע השנים הטובות. לאחריהן עצר אלוהים את המטר, והארץ לא הצמיחה לא גרגר ולא עלה ירוק. אז נאספו הבריות אל יוסף ואמרו: ״אדון אדיר, כבר אזלו המזונות מבתינו; מכור נא לנו מן המזון הנמצא אצלך״. נעתר להם יוסף ומכר להם בשנה הראשונה תמורת דינרים, בשנה השנייה – תמורת תכשיטים ואבני חן, בשנה השלישית – תמורת מקנה וסוסים, בשנה הרביעית – תמורת משכנות ובתים, בשנה החמישית – תמורת גנים ושדות, ובשנה השישית – תמורת עצמם ובשרם, עד כי היו לו לעבדים. ובהגיע השנה השביעית האכיל הוא אותם, כי היו עבדיו.

הסבל והרעב אשר פגעו בעם פגעו גם בזליח׳א. היא מכרה אפוא את כל נכסיה בתמורה למזון, והייתה לשפחה ליוסף. יום אחד ניגשה אל יוסף ואמרה: ״הוי יוסף, השבח למי שהפך {1és} עבדים למלכים ורומם אותם בעבור צייתנותם לאלוהים, ואילו את האדונים השפיל משום מרידתם בו. אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, ואין לו שותף״. אמר יוסף: ״מי את, אישה?״, אמרה: ״אני זליח׳א, אשת האדון [פוטיפר], והזכירה כי היא זקוקה למזון. אז בכה יוסף ואמר לה: ״הנני שולח לך את כל הדרוש לך ומשיב לך את כל נכסייך ועבדייך, ותשובי להיות גברת כפי שהיית״. אחר כך נשא אותה לאישה בסיוע עדותו של המלך רַיְּאַן בן אלוַלִיד ובנוכחות מלכי מצרים. ואלוהים השיב לה את יופייה, את חנה ואת נעוריה, וכאשר בעל אותה מצא שהיא בתולה. אז אמרה לו: ״בשם אלוהים, שום גבר לא נגע בי, ובעלי פוטיפר לא יכול לעשות כן כי היה חסר כוח גברא״. אחר כך ילדה ליוסף שני ילדים, האחד נקרא אפרים, והשני מנשה.

סיפורי הנביאים מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء סיפור אחיו של יוסף וכניסתם למצרים

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפור אחיו של יוסף וכניסתם למצרים

אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אחר הדברים האלה הגיעה הבצורת אל ארץ כנען, ומצוקה פקדה את יעקב ובניו. אמר להם יעקב: ״למה מביטים אתם זה בזה לנוכח הרעב [הצפוי]? צאו אל מצרים וקנו לנו מזון אצל האדון, כי אולי יטה אלוהים את לבבו אליכם״.

הערת המחבר: בערבית: מַא תַרַוְן אִלַא אלגַ׳וְע. אולי מוטב היה לתרגם זאת כך: ״מה סבורים אתם על הרעב?״, אולם הביטוי מא תרון מעורר רושם שלפנינו השפעה של דברי יעקב לבניו במקרא (בראשית מב, 1): ״למה תתראו״, המתפרש כ״למה תביטו איש בפני אחיו באובדי עצות״.

הצטיידו, והם עשרה אחים, והלכו עד שנכנסו למצרים. עוד לפני כן ביקש יוסף מאלוהיו שיראה לו את אחיו בלי שירגישו בכך. נעתר אלוהים לבקשתו, והציב על הדרך שומרים ועוזרים, ואיש לא עבר על פניהם בלא שישאלוהו מאין בא ולאן הוא הולך, והיו מודיעים זאת ליוסף עליו השלום עוד בטרם הגיע אליו. וכאשר הגיעו אליהם ילדי יעקב אמרו להם: ״מאין באתם ולאן מועדות פניכם?״. אמרו: ״אנו ילדי יעקב בן יצחק בן אברהם״. אמרו: ״האם כולכם ילדי יעקב ?״, ענו: ״אמנם כן״. אמרו להם: ״רדו וחנו כאן עד שנודיע לאדון על בואכם״. אמרו: ״אליו אנו הולכים כדי לקנות ממנו מזון״. הושיבום במקום והודיעו את הדבר ליוסף. התיר להם יוסף להיכנס אליו, והם אכן שמו את פניהם אליו. בהגיעם אל דלתו יצא אליהם  אחד משומרי הסף ואמר להם: ״מי אתם ולאן מועדות פניכם ?״. אמרו: ״אנו בני יעקב בן יצחק בן אברהם, ופנינו מועדות אל האדון כדי לקנות ממנו מזון למשפחתנו״. החזיק בהם שומר הסף שלושה ימים ושלושה לילות, ויוסף היה מוציא להם בכל יום שולחן ועליו הטובים במזונות והטעימים במשקאות, וביום הרביעי ציווה עליהם להיכנס. נכנסו אל מקום מושבו ״והוא הכירם אך הם לא הכירוהו״, כי חלפה תקופה של ארבעים שנה מאז ראוהו. הסב יוסף את פניו מהם ובכה ברחמיו עליהם, ואחר כך אמר להם: ״מאין באתם, אנשים?״. אמרו לו: ״אדון אדיר, מארץ כנען באנו וילדי יעקב אנו״. אמר: ״האם בני איש אחד אתם ?״. אמרו: ״אמנם כן, אולם האימהות שונות״. אמר: ״האם נולד לאביכם מישהו זולתכם?״. אמרו: ״אמנם כן, נולדו לו שני ילדים נוספים מאישה ושמה רחל; האחד מהם שמו יוסף והשני בנימין, והוא זה שהשארנו אצל אבינו, כי הוא אינו מש ממנו אף לא לשעה אחת, ואת יוסף אכל הזאב״, וסיפרו לו את הסיפור. אמר להם יוסף: ״וכיצד אוכל להאמין לכם שהעניין הוא כפי שסיפרתם, כי בני יעקב אתם ?״. אמר לו ראובן: ״אדון אדיר, נביא לפניך את אחינו שהשארנו אצל אבינו, למען יספר לך כדברים אשר סיפרנו״.

אחר הדברים האלה אמר יוסף למודד התבואה: ״תן להם את מלוא מידת התבואה והשב את מרכולתם לאמתחתם ללא ידיעתם״, ושמותיהם היו כתובים על צרורותיהם. ולהם אמר: ״הביאו אליי מעם אביכם את האח אשר לכם וגר״, והם הסכימו להיענות לבקשתו זו. יצאו האנשים למסעם והלכו עד שנכנסו אצל אביהם, נשקו לראשו וסיפרו לו את אשר אירע להם עם האדון. אחר כך אמרו: ״הוי אבינו, ראינו מצד האדון הזה חמלה ואהבה כלפינו שלא ראינו מצדו כלפי זולתנו״. אחר כך ניגשו אל אמתחותיהם, פתחו אותן ומצאו כי מרכולתם הושבה להם. אז נכנסו אל אביהם ואמרו לו: ״הוי אבינו, הנה פתחנו את מטעננו ומצאנו בו את מרכולתנו אשר הושבה לנו; מה עוד נבקש ?״. אמר יעקב: ״מזון זה אסור עליכם אם לא תשיבו את מחירו, כי אנו נמנים עם קהל הנביאים, וקבלת צדקה אסורה עלינו״. אמרו: ״כיצד נשוב אליו, אבינו, אחרי שהבטחנו לו כי נביא אליו את אחינו בנימין?״, וסיפרו

[1] במסורת האסלאם מצוי הרעיון שעל ידי מתן צדקה הבריות מטהרים את עצמם מעודף חומריות, שהיא בבחינת ״זוהמתם״, ולפיכך נאסר על הנביאים – בחירי העם – ליהנות מצדקה. לחיזוק רעיון זה מובאות בספרות התורה שבעל פה (הך1ךית׳) מעין ראיות מחיי מוחמר, כגון: שהנביא עצמו לא נהנה מהצדקה, וכי אין זה ראוי שבני משפחתו ייהנו ממנה או שיהיו במגע כלשהו עמה, אף לא על ידי גבייתה. לפרטים על הצדקה באסלאם, שיסודה בקוראן(סורה 60,9) והפכה למס מדינה, ראו זיסוב, זפאת. ראו גם מהדורה, סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם, הערה 29 והקשרה; סיפור הנביא איוב עליו השלום, הערה 198 והקשרה.

לו שהאדון אמר: ״אם לא תביאוהו אליי, לא תהיה לכם עוד תבואה מאתי ולא תקרבו אליי״. בכה יעקב ואמר: ״וכי עליי לבטוח בכם שתשמרוהו כשם שבטחתי בכם לפנים שתשמרו על אחיו וגו׳?״

אמר יהודה: ׳״הוי אבינו, מה עוד נבקש? הנה הושבה לנו מרכולתנו, ועתה נוכל להביא מזון לבני ביתנו. אנו נשמור על אחינו, וייווסף לנו משא גמל. זוהי מנת תבואה קלה׳. אמר: ׳לא אשלח אותו עמכם עד אם תתחייבו לי בשם אלוהים כי השב תשיבוהו אליי, אלא אם כן תיספו באסון׳. כאשר התחייבו בפניו אמר: ׳אלוהים ישגיח על אשר התנינו״׳. אחר כך הלביש יעקב את בנימין בכתונת יוסף אשר החזירוה אליו מגואלת בדם, ואמר להם: ״הוי בניי, היו יראים את אלוהים ושמעו בקולו, וזנחו את החמדנות ואת הקנאה, למען לא יחשק בכם השטן; ושמרו על אחיכם למען תשיבוהו אליי בריא ושלם; ובכניסתכם למצרים הציבוהו לפניכם והוא ידבר בשמכם; ׳בניי, אל תיכנסו למצרים בשער אחד, כי אם איש־איש בשער אחר״'. והם אמרו: ״אכן, כן״.

הערת המחבר: במסורת האסלאם מצוי הרעיון שעל ידי מתן צדקה הבריות מטהרים את עצמם מעודף חומריות, שהיא בבחינת ״זוהמתם״, ולפיכך נאסר על הנביאים – בחירי העם – ליהנות מצדקה. לחיזוק רעיון זה מובאות בספרות התורה שבעל פה (החדית׳) מעין ראיות מחיי מוחמד, כגון: שהנביא עצמו לא נהנה מהצדקה, וכי אין זה ראוי שבני משפחתו ייהנו ממנה או שיהיו במגע כלשהו עמה, אף לא על ידי גבייתה. לפרטים על הצדקה באסלאם, שיסודה בקוראן(סורה 60,9) והפכה למס מדינה, ראו זיסוב, זַכַּאת. ראו גם מהדורה, סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם, הערה 29 והקשרה; סיפור הנביא איוב עליו השלום, הערה 198 והקשרה.

אחר הדברים האלה הלכו עד שנכנסו למצרים, הגיעו עד שער ארמונו של יוסף וביקשו את רשותו להיכנס, וכאשר הרשה להם נכנסו. בעודם עומדים לפניו קרב אליהם, הביט באחיו בנימין, קירב אותו אליו ואמר: ״רואה אני, בנימין, את כל אחד מאלה יחד עם אָחִיו [מאֵם]; מדוע, אם כן, אתה בלי אח ביניהם?״. אמר: ״אדון אדיר, אכן היה לי אח, אך איני יודע מה אירע לו פרט לכך שיצא עם אחיי אלה לרעות את הצאן, והם סיפרו כי זאב אכל אותו והחזירו את כותנתו זו אשר עליי מגואלת בדם, ומאז כהו עיני אבי יעקב מרוב בכיו עליו״. אמר להם יוסף: ״הוי בני יעקב, מופלא בעיניי הדבר שזאב אוכל את אחיכם שעה שביניכם יש מי שצועק לעברו של אריה והוא נופל מת, ומי שאוחז ברגלו של זאב ובוקע אותה לשניים, ומי שלמשמע צעקתו יפילו נשים הרות את עובריהן, ומי שבכוחו לעקור עץ משורשיו, ומי שרץ בצד סוס ומקדים אותו״. אמרו: ״אמנם כן, אדון אדיר; ויש בקרבנו גם מי שבכוחו לעשות יותר מזה, אולם בבוא גזרת הגורל מסתמא כושר הראייה ואובד הכוח״. אז בכה יוסף בגעגועיו על אביו, אולם מיד חדל מכך בפחדו פן יכירוהו. אחר כך הביא לפניהם שישה שולחנות [ערוכים] וציווה עליהם לשבת שניים־שניים, בני אותה אם, לשולחן אחד. בכה בנימין, והאדון אמר לו: ״למה תבכה?״. אמר: ״אדון אדיר, אחיי אוכלים שניים־שניים, ואילו אני – לבדי; לו היה אחי יוסף חי, היה אוכל עמי״. ירד יוסף מיצועו ואכל עמו. וכאשר ראו אחיו את זאת קינאו בו על כך והחלו כולם מביטים בו בשנאה. אמרו זה לזה: ״הביטו אל ילדי רחל; כל הרואה אותם, מקרב אותם ואוהבם. חי אלוהים, עוד עתיד הוא להתפאר בכך כנגדנו בפני אבינו״. וכאשר סיימו לאכול ולשתות אמר [יוסף] לבנימין: ״האם נשאת אישה?״. אמר: ״אמנם כן, ובורכתי בשלושה בנים זכרים״. אמר: ״ומה שמותיהם?״. אמר: ״שם בכורם זאב, יען כי אחיי טענו שאחי יוסף נאכל על ידי זאב; ושם השני דם, יען כי אחיי הביאו את כתונת אחי יוסף מגואלת בדם; ושם השלישי יוסף כשם אחי״. אז הכריע הבכי את יוסף ולא יכול עוד לשבת. קם ונכנס אל אחד מחדריו ובכה בו. אחר כך יצא אל אחיו ואמר להם: ״האם החלטתם לנסוע אל אביכם?״. אמרו: ״אמנם כן״. אמר יוסף למודד התבואה: ״תן להם את מלוא המידה והיטיב עמם״. כן ציווה על בנו אפרים לאמור: ״קח את הגביע הזה ושים אותו באמתחתו של בנימין בלי שאיש מהם ידע זאת״, והנער עשה כן.

Recent Posts

  • השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית

    פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933 לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם

  • להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח".מאת: הרב משה אסולין שמיר.

    להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח". דברי התורה מוקדשים למו"ר אבי הרה"צ יוסף אסולין בר עליה ע"ה, לכבוד יום ההילולה שלו, החל השבוע – י"ב כסלו. ת.נ.צ.ב.ה מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "וישלח יעקב מלאכים לפניו,   אל עשו אחיו" (בר' לב' ד'). סוד המלאכים – אצל יעקב אבינו. יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, היות והוא זכה לשלוח במקומו – מלאכים לעשיו אחיו,  בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב). "בשם ה' אלוקי ישראל: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,                    ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל" (זהר במ', איש על דגלו(.

  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה

  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930