סיפורי העלייה ממרוקו

עמוד 1 מתוך 11

"הנגר מהרי האטלס" – תמר משען וקנין

שלום רב,

שמי תמר משען וקנין מקריית שמונה, אליה הגעתי בגיל 8 בשנת 1958, מאז זהו ביתי, כאן למדתי, הקמתי משפחה, יש לי בת אחת שהיום גרה בכפר סבא, היא אדריכלית מוערכת שפינקה אותי  בשתי נכדות מקסימות. עבדתי שנים רבות בעיריית קריית שמונה בתפקידים בכירים, וחוויתי מקרוב את כל המבצעים ומוראות ירי הקטיושות. בשנת 2014 החלטתי לפרוש לפנסיה, כדי לממש חלומות שרקמתי כל השנים.

החלום הגדול מכולם הוא לכתוב ספר אוטוביוגרפי על הדרך שעשתה משפחתי כדי להגיע לישראל. דרך שאורכת לכל היותר שבועיים…. לנו ארכה שנתיים וחצי….  כי נתפסנו במעבר הגבול בדרכונים מזויפים שסופקו לנו על-ידי המחתרת שהמוסד הקים במרוקו, נעצרנו למשך חצי שנה, ושוב יצאנו במסתור לדרך, הסתתרנו בעליות גג, במנזר עתיק, במחילות קבורה, צלחנו גבעות ואת הרי הריף המסוכנים, ואנחנו משפחה של הורים וחמישה ילדים שהגדול בין 12 והקטן בין 3 חודשים.

תוך כדי תיאור מסע החתחתים, אני מתארת את הוואי החיים במרוקו, את המנהגים, השבתות והחגים במאלח בקזבלנקה. טעמים מהמטבח המרוקאי, מתכונים, ריחות ומראות של שווקים ססגוניים.

משפחתי כמו כל המשפחות האחרות היו מוכנות לעשות הכל, לסכן את חייהם, לנטוש את בתיהם וכל רכושם כדי לדרוך על אדמת האבות. זו הייתה עלייה משיחית שהאמינה בקיום תרי"ג מצוות שרובן יכולות להתקיים רק בישוב הארץ, לכן חלמו כל הדורות לעלות לארץ הקודש וליישב אותה.

אכן סיפור המסע, הוא מיוחד ואיני מכירה משפחה אחרת שחוותה מסע דומה, רציתי לתעד את הסיפור כדי שהעם בישראל,  שלא מכיר את הכמיהה של יהודי מרוקו לעלות לישראל, ייחשף לאהבתם את הארץ.  לאמר את האמת, פחדתי למות לפני שאספיק לתעד את הסיפור. שני הורי נפטרו, אחי הגדול ממני, דויד, נהרג מטיל הקטיושה הראשון שנורה לעבר קריית שמונה ונחת לידו והוא בן 22, נותרתי רק אני שזוכרת מה היה – ומהרתי לצאת לגמלאות כדי לתעד הכל.

הספר, לדעת הביקורות הוא מרתק ומרגש, ראו המלצות של חתן פרס ישראל ח"כ אלי אללוף, וההיסטוריון ד"ר אמיר גולדשטיין – הרשומות על גב הספר ובדף המצורף. אני מוזמנת לראיונות בשבתות תרבות ומרצה בפני קהלים שונים והכל בהתנדבות, כדי להפיץ את סיפור המסע.

הספר מופץ ברשתות הספרים ובחנויות הפרטיות.

אודה לכם מאד, אם תמליצו על הספר "הנגר מהרי האטלס", בכל דרך שתראה לכם. אשמח לכל הצעה שלכם.

עלילה סוחפת ומרתקת

מסע בין נופי וטעמי מרוקו הצרפתית ומרוקו הספרדית

בשפה קולחת ועשירה

מתאים לכל הגילאים

מסעה המרתק של משפחה שבורחת ממרוקו ונקלעת לתלאות והרפתקאות בדרך הארוכה אל הארץ המובטחת. בשפה עשירת צבעים, טעמים וריחות עזים, מתארת המחברת את עולמם של יהודי המלאח, ואת קורותיה של אחת העליות המרתקות בשנים שלאחר קום המדינה שיצאה את מרוקו בעזרת רשת ההברחות של המוסד.

"הקריאה הציתה בי את געגועי למרוקו של ילדותי, החזירה אותי למראות ולריחות, והזכירה לי את האמונה העיקשת שקיננה בי בארץ ישראל, ובהכרח לעלות אליה. הספר נותן ביטוי נהדר לקול, לסיפור ולנרטיב שנעדרים מהציבוריות הישראלית. באמצעות סיפורה האישי כל-כך של משפחתה, חושפת תמר פרשה של עלייה, סיפור של עם ושל תקופה."               חתן פרס ישראל, חבר הכנסת אלי אלאלוף

"קראתי את הספר בשקיקה. סיפור משפחתי מרתק, עשיר וסוער החושף את נפתולי החיים במרוקו באמצע המאה העשרים, קורות משפחת וקנין על אהבותיהם ותלאותיהם של בני הדורות השונים מצוירים ביד כנה, רגישה, אוהבת ומפוכחת. בלב העלילה ניצב מסע רב-תלאות שראשיתו בכפר למרגלות הרי האטלס ובקזבלנקה ואחריתו בקרית-שמונה. תמר משען מטילה אור על פרק שלא זכה לתשומת לב מספקת בחברה הישראלית. ספרה מצרף פיסת פסיפס יקרה להשלמת הסיפור היהודי-ישראלי של המאה העשרים."

 ד"ר אמיר גולדשטיין, היסטוריון

מסע העלייה המפתיע והמרגש של משפחה אחת ממרוקו לארץ-ישראל

ספרה של תמר משען-וקנין הוא סיפור מרתק וסוחף אודות משפחה שבורחת ממרוקו ונקלעת לתלאות והרפתקאות בדרך הארוכה אל הארץ המובטחת. בשפה עשירת צבעים, טעמים וריחות עזים מתארת המחברת את עולמם של יהודי המלאח ואת קורותיה של אחת העליות המרתקות בשנים שלאחר קום המדינה

משפחה אחת שגורלה תעתע בה בדרכים עקלקלות ונתיבים סודיים, נעה בין ערי מדבר ויישובי חוף, בדרך לא-דרך. שמונה אנשים במסע בארץ שהפכה לעוינת, מחפשים את דרכם לארץ-ישראל ומוצאים עזרה אצל יד נעלמת שמנווטת את גורלה בין אנשים וקהילות שנחלצים לסייע בעת צרה. זהו סיפור שטרם סופר, על עלייה בלתי-ידועה שנעשתה במחשכים, בסיוע רשת הברחה של המוסד שהקימה מחתרת במרוקו.

גיבורי המסע הם בני משפחת וקנין, משפחה תוססת וססגונית, חמה ואוהבת שחולמת ועורגת להגשים חלום של דורות, לשמו היא מוכנה לעשות הכול ולסכן את חייהם כדי לדרוך על אדמת האבות. סלומון ושימי יוצאים מכפר קטן למרגלות הרי האטלס למסע לעיר הגדולה, קזבלנקה, שם נרקמת תכנית העלייה לארץ ישראל באמצעות רשת הברחות בניהול המוסד. הם יוצאים לדרך, ללה תמו עם בנה העיוור ובתה הרווקה, סלומון ושימי והילדים. בטוחים כי יהיה זה טיול קצר, הם נוסעים חדורי תקווה ושמחה בלב, אך נתפסים על-ידי משטרת הגבולות, נכלאים במעצר וכל תכניותיהם נהרסות. העלייה הופכת לחיי נדודים בין תחנות, בניסיון להתקדם ולהתקרב אל שולי הממלכה כדי לגנוב את הגבול.

בדרך עוברים גיבורי המסע שינויים ותהפוכות, רגעים של צחוק ושמחה גדולה, לצד רגעי משבר גדולים. האחים דוד ותמר מתבגרים תוך התבוננות פלאית על העולמות הנגלים לפניהם במהלך מסע הנדודים לאורך צפון אפריקה. מערכת היחסים המרכזית בין סלומון הנגר, ואשתו הצנועה, שימי, משקפת את דרך החתחתים ומהווה גם היא מסע בכיוון אחד, שאין ממנו חזור.

המחברת, תמר משען וקנין, נולדה בביתה הגדול של ללה חנינה בקזבלנקה, בת שניה מתוך שישה אחים. עזבה את מרוקו עם משפחתה בשנת 1956 והגיעה לישראל באוגוסט 1958 לקריית-שמונה, בה השתקעה המשפחה. במשך למעלה מעשרים שנים כיהנה בתפקידים בכירים בעיריית קריית שמונה

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה בספינה יהודה הלוי (מאי 1947)

להלן המייל שקיבלתי מדני-בר אלי לפרסום סיפורו של אליהו ביטון, ועוד תזה שכתב שתובא בהמשך…

בוקר טוב אלי

יש לך אישור לפרסם את התזה ואת הסיפור של אבא שלי

דני בר אלי ביטון

תודה 

דני

 

סיפור ההעפלה לא"י- פלשתינה  של  כ -400 מיהודי מרוקו באוניה "יהודה  הלוי"

 המספר: המעפיל  אליהו ביטון יליד קזבלנקה (22.3.1922)

 שנה : 1983

לדני  שלום

ובכן ידידי רוצה לדעת איך הגעתי ארצה. אני אנסה לגלגל הפרשה לפניך, אם כי אני לא זוכר בדיוק תאריכים. אבל, אשתדל כמה אפשר לתת לך סקירה מצאתי מהבית (קזבלנקה) עד הגיעי לארצנו הקדושה.

אחרי מלחמת העולם השנייה, ואחרי כל מה שעבר על אחינו במחנות הריכוז באירופה התחילה פעילות בלתי לגלית להסיע ניצולים לארץ על ידי אניות לא כל כך תקניות. בספינות ששופצו הכניסו מדפים מעץ במחסנים של האניות אחד תחת השני כדי להכיל הרבה אנשים. אתה צריך להתכופף כדי להיכנס למקום שלך. כך, בכל אופן היה מסודר אצלנו.

והנה  אני מתחיל.

כפי שאמרתי אחרי המלחמה נפתח בקזבלנקה בית ספר לשפה העברית, מגן דוד ברחוב Rue Comandant Cotenest. מגן דוד הייתה ממוקמת ב- Ecole Normal Hebraiquie ששימש כמדרשיה למורים. המקום נוהל על ידי קבוצת מורים צעירים שהיו רבנים צבאיים בצבא הצרפתי בראשם עמד סרן בשם קפטן רוש.(הלימודים) היו ביום, ובערב היו שיעורי ערב לעברית. ואז גם אני הייתי הולך.

הערות המחבר:  הסיפור נכתב  בירושלים בשנת ינואר 1982 ע" אליהו ביטון ממעפילי  הספינה יהודה  הלוי. הוא השלים אותו  במרץ 1983.

  הספינה יהודה הלוי , ששמה המקורי היה אנאל, נבנתה  בשנת 1886. זו הייתה הראשונה  שיצאה מצפון אפריקה, מטנס  ,אלגיר (31.5.1947  -10.5.1947 ). הספינה הגיעה לחיפה. המעפילים  גורשו לקפריסין(1.6.1947) . היו ספינות מעפילים  נוספות  שיצאו מחופי צפון אפריקה  "שיבת ציון"  (9.1947) , הפורצים (12.1947).  היו גם מעפילים  מצפון אפריקה  שהעפילו  מאירופה גם בספינות אחרות: כ"ט בנובמבר (12.1947)  לנגב (2.1947), משמר העמק (4.1948),המעפיל האלמוני ( 3.1947  ) בן הכט ( 3.1947),  יחיעם (3.1947) ,לקוממיות (2.1948 )]  דני, בנו של אליהו ביטון ערך וההדיר את הסיפור והשלים פרטים לאחר ראיון עם המספר  המספר יצא  מקזבלנקה ב-2.5.1947  והגיע לאלגיר. הפליג בספינה ב- 10.5.1947 . ב- 31.5.1947  נעצרה הספינה ע"י הבריטים, ומעפיליה  גורשו ב- 1.6.1947  לקפריסין . הוא שוחרר ב- 2.1949  לאחר "שישב"  21 חודש במחנה קיץ 55 קראולוס קרוב לפמגוסטה ,קפריסין

 מגן דוד – בי"ס ללימודי השפה העברית ראו ש. זאבאלי , חג החנוכה במגן דוד, וגד כהן, חוג בן-יהודה, עם וספר, ברית עברית עולמית תש"ד 8, 1944  עמ' 15. המספר הגיע לקבוצה דרך חבר ( בטיטו ) לעבודה בבית הדפוס la Seumeuse  בקזבלנקה

  קפטן רוש – הוא הרב יצחק רוש,רב צבאי בצבא הצרפתי. (שרביט יוסף, הנוער בעלייה ההוצאה לאור, תל-אביב,2004 עמ'  61-60

 המספר עבד בשעות היום ולכן השתתף בשיעורי הערב.

חוץ מזה, אני בבית ספר היסודי, אם הבנים (ראו מפה מצורפת) למדתי עברית. הייתה לנו שעת עברית  ביום. זה היה חובה. ואז  בערב הייתה  במועדון פעילות. כל מי שידע משהו ללמד לימד. הכל היה בהתנדבות. בין המורים היו  הרב אברהם חזן לימים רב ראשי של שירות בתי הסוהר, שלמה דדון (שגר בסטנטון חיפה) ושלמה ביטון (קיבוץ צאלים).

הערת המחבר:   שלמה דדון ושלמה ביטון  מורים לעברית בק.ב.י. אף הם ממעפילי יהודה הלוי.

במסגרת מגן דוד היינו שייכים לק.ב.י – קבוצת בן יהודה. היו פעילויות במועדון על שם שרל נטר.היה מגרש כדורסל, והקמנו קבוצת כדור סל ששיחקה בליגת הפועלים המקומית. גם אני הייתי משחק בקבוצה. היו אספות במועדון ודברו על ארץ ישראל. החדירו את התודעה בלבנו שצריכים לעלות. הייתה התלהבות.  

  קבוצת בן יהודה הייתה  הקבוצה ללימוד עברית ע"ש אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית . בין פעיליה היה אשריאל בוזגלו. זו  הייתה למעשה ההסוואה לפעילות  אנשי ההגנה כמו סם אביטל ואלי מויאל שארגנו אותה לצורך העפלה לארץ. בין חבריה  משה אזולאי (בית שמש) ושלום ועקנין , פנינה בוזגלו (אחותו של אשריאל), מזל ביטון-נחמיאס ( אחותו של שלמה ביטון) ושלמה פרץ (ד"ר שוורץ) המצחיקן של החברה. ראו  ראיונות עם חלק  מהנזכרים כאן בנספחים

 שרל נטר היה  מיסד תנועת הנוער  במרוקו. ראו ספרו של יןסף שרביט, הנוער בעליה, תנועת שרל נטר במרוקו. ההוצאה לאור, תל-אביב, תל-אביב, 2004

אני זוכר שפעם בא אלינו אחד בשם אליהו (בן) לולו. הוא ראה את הנוער שבא לשמוע את הרצאתו בשרל נטר, בשכונת מעריף, הוא דיבר צרפתית, ואמר שהוא רואה פה דור של "חיילים חיילים". צבא גדול לארץ ישראל. זו הייתה  תקופת העלייה הבלתי-ליגאלית.

  אליהו(הכרמלי) בן לולו פעיל בהסתדרות  הפועלים וח"כ ביקר בצפון אפריקה באביב 1947

 המספר  בן 23  ונשוי לרחל אלגרבלי, קורא למשתתפים "נוער" כי ביניהם היו צעירים  בני 17-18: יעקב וענונו (יפו),פרוספר אוחנה ( רמת-גן), ז'אק פרץ (רינתיה), חנניה לוי( רמלה), ראובן פרץ (דימונה), אליהו סויסה (חיפה/ק.שמונה) ,משה אזולאי (בית-שמש).

היה ידוע לנו שהאנגלים סגרו את השערים של ארץ ישראל, תפסו אוניות והעבירו את המעפילים לקפריסין. הוא (בן לולו) הבטיח לנו שבמקרה ויתפסו אותנו נשב 3 חודשים ,מקסימום, בקפריסין. ואחר כך נקבל אישור כניסה לארץ, קראו לזה סרטפיקט. הוא הלהיב את הרוחות וכל אחד רצה בכל מחיר לעלות לארץ.  קפריסין או לא קפריסין, שיהיה מה שיהיה. העיקר לעלות בכל מחיר.

ואז התנועה התחילה לפעול וכולם מדברים רק על ארץ ישראל. קראנו בעיתונים כמו (Le petite Marocean) ידיעות על בגין שהתחפש לכומר כדי להתחמק מהבריטים  ועל פעילות האצ"ל.

הרצאות התקיימו בצהרי יום שבת ובימי ראשון. יום בהיר אחד ביקרה אצלנו בכיתה בחורה בשם נדיה כהן, היא דיברה עברית רהוטה. המורה, אני זוכר, התלהב ממנה ומהעברית שלה..

  נדיה כהן (פרנקו) פעילת הגנה  מטוניס (קיבוץ רגבים)

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה בספינה יהודה הלוי (מאי 1947)

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה

   בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

כרגע תשמע איך אני יצאתי. בא אלינו ,זאת אומרת ,לתנועה, אחד בשם שלמה ברדה מטוניס. הוא נשלח כשליח וריכז פיקניקים ופעולות של  יציאות כצופים מחוץ לעיר. והחדיר בנו ציונות.

(ברדה) לא רצה לקבל זוגות רק רווקים. לי ולאמא היו לנו דרכונים. אני כבר הייתי נשוי 8 חודשים והעלמתי זאת מהמארגנים. כולם, הן במגן דוד והן בק.ב.י חשבו שאני רווק. הקבוצה עברה הכשרה למדנו את עבודת האדמה ושירי ארץ ישראל כמו "ארצה עלינו". בין החברים בהכשרה היו שלמה אלקבץ וגו' עמר הממושקף. רחל אשתו לא  (הייתה) בסוד העניינים.

שבוע לפני פסח תש"ז אני מקבל את האות האדום (הירוק) להתכונן ליציאה. הודעתי בבית שאני צריך ללכת ולקבל תדריך בהכשרה באלג'יר. זה היה בחול המועד של פסח. אל תשאל מה היה בבית. אמא של יעקב וענונו, אחותה של אמי שרה, באה וכולם בכו.

יצאתי לדרך במסווה של סטודנט שצריך ללמוד באלג'יר. הגעתי  לתחנת הרכבת באוג'דה והצגתי את הדרכון ולמזלי לא היו קשיים בקבלת הויזה לאלג'יר. משם נסעתי כל הלילה ברכבת לעיר אלג'יר. פתאום, אני רואה בקרון עוד כמה חבר'ה. אז ידעתי שמתחיל משהוא.

נאמר לנו, ע"י שלמה ברדה שתדרך אותנו לקראת המסע, כי כשנגיע לתחנת הרכבת באלג'יר להמתין  עד שנשמע שמישהו שורק התקווה ואנו נענה לו בשריקה חוזרת. הוא יאסוף אותנו כך היה מסודר. בקיצור, נפגשנו עם בחור צעיר  בשם רוגמוג – Yroumwag- שהעביר אותנו ב-  tramway, זו רכבת שפועלת בגלוי בתוך העיר על פסים, אבל לא מתחת האדמה, כמין אוטובוס אבל חשמלי .

הקבוצה הובאה למטבח של הקהילה היהודית באלג'יר. שם היו להם חדרים. לא צריך לספר לך שהיה עמוס אפילו במדרגות אנשים ישבו. נדמה שישבתי יום או יומיים והנה מגיע שביעי של פסח. נכנסתי להתפלל בבית הכנסת שהיה מתחת המטבח. לראשונה אני רואה שמש (בביהכנ"ס) לבוש כמו "נפוליאון" מסתובב עם גלימה כמו חזן. האמת שחשבתי שהוא חזן. אחר כך, אני רואה  את החזן שעלה להתפלל. הוא, השמש, החזיק בידו כמין ספר. אבל, זאת הייתה קופסא מעץ מקושטת יפה שהיה פותח וסוגר (טורק) אותה וזה היה סימן לקהל לשתוק ושיש רעש בבית הכנסת ואז הייתה משתררת דומיה.

והנה תוך כדי התפילה אני מרגיש מישהו דופק על הכתף ועושה לי סימן לצאת. יצאתי אתו נכנסנו  למטבח וקיבלתי מצה עם סרדינים. זלגו לי  דמעות. בערב חג לאכול ארוחה כזאת! זה לא היה כל כך נעים. נזכרתי בבית הורי, בשולחן הערוך ובכל המשפחה. בקיצור גמור ,אני לא זוכר אם אכלתי או לא, כי זה לא מצא חן בעיני.

שוב אני  מקבל סימן לבוא אחרי איש שמביא אותי עד סוף הרחוב ומעלה אותי על איזה אוטו משא. אני לא זוכר בדיוק לאן העביר אותי. העיקר נתן כסף ואמר לי לקנות  כרטיס לאוטובוס לטנס.  (ראו מפה מצורפת).

טנס היה בעצם מחנה במרחק של כ- 200 ק"מ או יותר מערבית  לאלג'יר. כפר נידח. את הכפר לא ראיתי. העמידו מחנה בהרים מול שפת הים. התחנה האחרונה שלנו. לפני הנסיעה לארץ ישראל.  אנו צריכים לחכות לאוניה. אני לא צריך להסביר על התנאים שהיו מתחת לכל ביקורת. הגיעו מי  שתיה בחביות של בנזין. על ארוחות אין מה לדבר, בקיצור "צרה צרורה".

בינתיים, אמא פנתה לשלמה ברדה ואמרה לו שהיא נשואה לי ושהוא חייב לצרף אותה למחנה. מתברר כשהיא  הגיעה לאוג'דה, ואמרה שהיא מעוניינת לעבור לטלמסין, השלטונות לא אישרו לה להיכנס לאלגיר. במקרה, פגשה שני אנשים, דוד בן-הרוש  (מנהיג מרד ואדי-סאליב בחיפה) וקדוש מאיר, נסו לעזור לה אחרי שאמרה להם שהיא נוסעת לפלסטינה. היא נלקחה לדירה  ברחוב Rue de Mulen  ושם נפגשה עם בת דודתה אסתר תורג'מן אשתו של יצחק תורג'מן (אשדוד). היא  מסרה את הדרכון שלה והם הבטיחו לה שלמחרת תעבור לאלג'יר כערביה ברכבת. הם נסעו איתה וירדו בתחנת הרכבת  בעיר אלג'יר. הם נלקחו לביכנ"ס  ב- Rue de Flour .

יום אחד, במחנה, אני שומע שמישהו קורא בשמי אלי. אמא הגיעה והביאה מזוודות עם כל הנדוניה שלה. שלא נהנתה ממנה. תיכף אני אסביר לך מדוע.

המחנה היה מנוהל על ידי כמה חבר'ה צעירים שהיו מקומיים  מאלג'יר או שהיו ותיקים שהגיעו למחנה ראשונים. אבל, ידענו שהיה איש אחד בשם דוד (כנראה שם בדוי) שהיה שליח מארץ ישראל. הוא דיבר צרפתית, והיה הקובע במחנה.

התחילו להדריך אותנו לעשות מסדרים. להוציא אותנו בערב בטור …. כאילו עושים מסע. אבל המסע הזה היה מכוון לערב היציאה לאוניה, לכשתגיע.  היינו עושים המסע, וחוזרים בדרך אחרת כדי לבלבל העוברים והשבים. היה צריך לתת סימן לאוניה כדי שתוכל לזרוק עוגן בקרבת המחנה. כפי שאמרתי המחנה היה קרוב לשפת הים. היו  לנו שומרים למעלה בהר שהדליקו אש ומהעשן כדי  לסמן לאוניה שתתפוס מחסה.

הערות המחבר :

אליהו(הכרמלי) בן לולו פעיל בהסתדרות  הפועלים וח"כ ביקר בצפון אפריקה באביב 1947

המספר  בן 23  ונשוי לרחל אלגרבלי, קורא למשתתפים "נוער" כי ביניהם היו צעירים  בני 17-18: יעקב וענונו (יפו),פרוספר אוחנה ( רמת-גן), ז'אק פרץ (רינתיה), חנניה לוי( רמלה), ראובן פרץ (דימונה), אליהו סויסה (חיפה/ק.שמונה) ,משה אזולאי (בית-שמש)

נדיה כהן (פרנקו) פעילת הגנה  מטוניס (קיבוץ רגבים)

המספר  מספר בלשון יחיד אבל כוונתו תתבהר בהמשך הוא מתייחס גם לאשתו רחל.

שלמה ברדה שליח מטוניס  שבא לסייע  בארגון ההעפלה מקזבלנקה

כל שליח כונה על ידי  חברי ק.ב.י. "ציוניסט"

המטרה הייתה להעלות צעירים  וצעירות,  רווקים  ורווקות בלבד  כדי לא להכביד  על הישוב בארץ זוגות נשואים. צריך לבדוק מה הייתה המדיניות של עליה ב' ביחס ליהדות הפליטה.

סעדה וענונו דודתו של המספר  אמא של יעקב וענונו שאף הוא היה בין מעפילי יהודה הלוי  . הקטע מעיד על כך שהצעירים  שמרו על פעילותם באופן דיסקרטי ולא שיתפו את בני משפחותיהם בתהליך ההעפלה לארץ.

המספר  כתב  את שמו בצרפתית  Yroumwag

שמש בבית הכנסת לבוש בגלימה לא היה מראה מקובל בבתי כנסת בקזבלנקה. צריך לזכור  שאלג'יר היא תחת השפעה ושליטה תרבותית  צרפתית מזה עשרות שנים

המספר  היה בעל קול נעים.  כבר מצעירותו  היה קורא בתורה בבית הכנסת סלת חצות בקזבלנקה. מכאן התייחסותו לתפילה  בביהכ"ס באלג'יר.

טנס כפר קטן  כ-170 ק"מ מערבית לאלג'יר קרוב לחוף הים

רחל ביטון  נשאה לאליהו ביטון   ד' תמוז תש"ו בקזבלנקה

שניהם היו ממעפילי יהודה הלוי

השליחים היו אפרים פרידמן (בן חים) – מבית אורן,כלב קסטל בולונזי – מגבעת ברנר, יאני אבידוב – מנהלל.

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה – בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה

   בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

והנה ביום שבת התחילה לעבור שמועה; השומרים מדווחים על איזו אוניה שמתקרבת. היה איתנו חבר שלי, שלמד אתי עוד בכתה באם הבנים, בשם סם אביטבול. הוא היה אחד הפעילים ששלח קבוצות או יותר נכון העביר קבוצות עד הגבול. בסוף "עלו עליו" מהמשטרה ושמענו שהיה מבוקש. הוא קורא לי ואומר תתכונן יש אוניה. בערב ה- 10.5.1947, בסביבות השעה חמש, אנו נקראים למסדר. קוראים שמות ומודיעים לנו שאנחנו נצא כמו שהיינו עושים כל ערב למסע. אבל הפעם ישר לאוניה.

אסרו עלינו לקחת כל מטען. אמרו לנו שכל אחד ילבש מספר בגדים. חזרנו לאוהל לבשתי 2 חולצות, סוודר ושני מכנסיים. אמא לבשה איזה 3 שמלות ויצאנו. אמרו לנו שאין מה לדאוג שיביאו כל המטענים לאוניה.

שוב  נקראנו למסדר; העמידו שורות נפרדות של גברים ושל נשים. לא יודע מה הייתה הסיבה. אבל איך שיצאנו למסע משכתי את אמא לשורה שלי והלכנו ביחד.  המסע היה קשה מאחר שהיינו "עמוסים" בבגדים שהכבידו על ההליכה. אמא התעייפה, ורצתה להפסיק, כי היא לא התאמנה כמונו. אני סוחב אותה עד שהגענו לשפת הים. מצאנו מישהו עומד על פתח המפרץ עם פנס ומסמן לסירות. האוניה עגנה במרחק מהחוף והיו סירות שהביא אותנו עד האוניה. אני זוכר, הייתה סירה אחת  עם משוטים וסירה שניה עם מנוע. היינו צריכים להיכנס לים עד הברכיים.  המלחים עזרו לאנשים שפחדו. כשהגענו לאוניה אני  נתקל בהתנגדות של אמא שפחדה לעלות מפני שהיה צריך לטפס על סולם מחבלים שהיה תלוי על דופן האוניה. אבל קודם צריך לקפוץ אל המדרגה הראשונה. שכנעתי  אותה, והרמתי אותה עד שתפסה במדרגה הראשונה. האוניה התנדנדה וגם הסולם לא היה יציב וזה הבהיל אותה. אבל ברוך ה' הצלחנו לעלות. האוניה הייתה קטנה והיה צריך להכניס 600 לתוכה איש.

נפגשתי, על הסיפון, עם איזה מלח, אחד השליחים מארץ ישראל שהיה על האוניה. החלפתי איתו שיחה קצרה בעברית הוא  נתן לי שקיות הקאה ואמר לי לחלק לאנשים.

בינתיים עד שהסתדרנו באוניה ,הגיעה שמועה שהג'נדרמריה הצרפתית "עלתה על הפעולה". אז קבלנו הוראה להפליג עם כל מי שהצליח לעלות על האונייה. היינו כ-400  אנשים על האוניה. שם האוניה הוסב על שם יהודה הלוי. ספינת המעפילים הראשונה שיצאה מצפון אפריקה.

הפלגנו והנה בלב-ים תופסת אותנו סערה עד שהאוניה חשבה להישבר, בנס ניצלנו. כפי שאמרתי האוניה הייתה קטנה, אני לא יודע אך היה מתוכנן להעלות עליה 600 איש. אוכל לא היה, המים היו במנות. שירותים סניטרים לא היו, ולא מקלחות, לא חובש ולא רופא . לדוגמא "הדביקו" למישהו תרמיל גב עם כל מיני תרופות ואני לא יודע אם הוא  ידע להשתמש בזה.

במסע המטלטל הזה ילדה אחת חלתה ולא ידעו איך  לטפל בה. בסופו של דבר מתה. היינו צריכים לקבור אותה בים. מפני שבאוניה לא היה פריג'דר לאחסן את הגופה.

תתאר לך, שהמסע ארך 21 יום בים. לפעמים היינו צוחקים מרוב צרות ומתלוצצים ואומרים בואו נרד לדחוף אותה. היא ממש זחלה.

כל זה היה טוב ויפה עד שהתעוררה בעיה. התברר  שחסר פחם לאוניה. כי האוניה "הלכה" על פחם. אוניה ישנה. היינו בסביבות איטליה נכנסנו לפלרמו כדי להעמיס פחם. התחילו להעמיס ופתאום באה הוראה להפסיק. נודע לשלטונות שזאת אונית מעפילים. ומאחר והאזור היה בשליטה בריטית אז, עיכבו את האוניה.

קפטן האונייה אמר לשלטונות הנמל שנוסעים לאלכסנדריה. כדי לשחרר את הספינה התערבו הסוכנות היהודית והגוינט ששיחדו בטח את אנשי הנמל. פה ושם עשינו רושם  שאנו מורידים קצת פחם, אבל השארנו את  הרוב .

קבלנו היתר לצאת את הנמל. עוד לא הספקנו להתרחק והנה מטוסים התחילו לחוג מעל האוניה כדי לדעת מה בדיוק מתרחש באוניה. והעליה על הסיפון הייתה אסורה עלינו. אפילו לנשום קצת אויר גם זה היה אסור. למחרת אנו רואים 3 פריגטות מלחמה אנגליות רודפות אחרינו ואז ידענו שהכל נגמר. כל בוקר היו עוברים על ידינו ואומרים good morning מסתובבים קצת על ידינו ומרחיקים לכת. שאלו אותנו לאן פנינו מועדות, אמרנו להם למצרים. הם רצו לכוון אותנו ואמרו שאנחנו לא נמצאים במסלול הנכון והודיעו לנו  "קחו את ההגה מזרחה". האוניה באמת פנתה לדרך ולכוון שמסרו לנו, אחרי זמן קצר, אחרי שנעלמו, שוב חזרנו לכוון שלנו. למחרת שוב באו והודיעו שטעינו בדרך והמשחק הזה נמשך כמה פעמים, יותר נכון כמה ימים.

הייתה בינינו בחורה- המספר לא זכר את שמה – שדברה היטב אנגלית, שדיברה איתם ,לפי הוראת השליח שהיה באוניה ושאסור היה לו להראות על הסיפון שמא יכירו אותו האנגלים. לאנשים לא הייתה  יותר סבלנות הם נחנקו למטה, והתחילו לעלות על הסיפון. ואז כל העניין נעשה ברור כשמש שזו אונית מעפילים.

אוניות המלחמה, כבר לא זזו מאיתנו, ליוו אותנו כל הזמן. הפריגטות התחילו לעשות כל ההכנות; העמידו רשתות על סיפון האוניות שלהם, הורידו חבלים עם טבעות בדפנות, כמו שהאוניה הולכת לעגון ברציף. אולי כדי לא לקבל מכה ושהאוניה לא תשתפשף ברציף. באותו זמן לא היה מובן בשביל מה הורידו את הטבעות. רק  לבסוף כשראינו את הפעולה אז הבנתי. הכוונה שלהם הייתה להתנגש באוניה שלנו וכדי שהאוניה שלהם לא תינזק הורידו את הטבעות האלה. ובאמת כשהגענו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל הן התנגשו בנו. פריגטה אחת באה מצד ימין השנייה משמאל, הראשונה נתנה מכה לספינה שלנו שנטתה, באה הפריגטה השניה נתנה מכה שניה ואז האוניה שלנו יצאה מכלל שימוש. חיילים התחילו לקפוץ עלינו מהסיפון שלהם עם מקלות ועם גז מדמיע. הם היו מצוידים בכובעי פלדה ומגני ביצים.

הערות המחבר:  רוב המעפילים היו שומרי מסורת אבל לא קנאים דתיים אלא ברוח הסובלנות של יהודי מרוקו. אולי הגעת האוניה בשבת  מעידה על תכנון לא מוצלח של המארגנים הארצי-ישראליים  ואולי הנסיבות הכתיבו  זאת למארגני עליה ב' שבפריז

סם אבוטבול (אביטל) מבוגריו הראשונים של קורס בינארצי למפקדי ההגנה  בצפון אפריקה  רביגו , אלג'יר(17.2.1947-13.3.1947). היה ממארגני ק.ב.י. בקזבלנקה. למד עם המספר בבי"ס אם-הבנים. אם כי, לפי ספרה, של בתו, אמירה פרלוב, באים מאהבה , משרד הביטחון, 2006, סם למד  בבי"ס יסודי  באליאנס. הוא לא מעפיל  בספינה יהודה הלוי אלא נשאר במרוקו כדי לארגן את המשך ההעפלה.

 

בין השליחים שהוזכרו ע"י המספר שמותיהם של מרדכי ואברהם אולי כינויים של הגדעונים אנשי הקשר שהיו  על כל ספינת מעפילים

יהודה  הלוי המשורר  היהודי  מתור הזהב בספרד בראשית המאה ה- 11. כותב השיר  'ליבי במזרח ואני בסוף מערב'.

 יש דווח  של  מפקד האוניה  ישראל חורב בארכיון ההגנה.  אבל, גבריאל בן שמחון מתאר את המקרה בספרו  הדרך לירושלים ומזכיר  את אחיו עמוס (עמור) שנקבר  בים.

 

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031