עבודת שורשים לתלמיד


עבודת שורשים לתלמיד

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

1 – מבוא גיאוגרפי – היסטורי

נתוני יסוד

מבנה הארץ

מרוקו היא מדינה בצפון מערב אפריקה, בתחום מערכת הרע האטלס לחופי האוקיאנוס האטלנטי במערב והים התיכון בצפון. שטחה כ-450.000 קמ"ר ומספר התושבים הוא יותר מ-30 מיליון. היא קרובה ליבשת אירופה יותר מכל ארץ אחרת באפריקה. חופה הצפוני, בחלקו הצר ביותר של מיצרי גיברלטר, רחוק רק14.5 קילומטרמספרד.

הארץ נחלקת לשלושה אזורים גיאוגרפיים :

1 – המערב האטלנטי הכולל אזור של רמות שבין חוף האוקיאנוס האטלנטי לבין רכסי הרי האטלס במזרח, הבנוי סלעים עתיקים ומישורים שבהם זורמים נהרות .

2 – מערכת האטלס שגם היא מחולקת לרכסים – הריף, האטלס התיכון, האטלס הגבוה ומול האטלס, ששיאם הר טבקאל –4165 מ'– הפסגה הגבוהה ביותר במרוקו 

3 – מרוקו המזרחית ושולי הסחרה – אזור של רמות גבוהות המשתרע ממזרח להרי האטלס התיכון. בשולי הסחרה שבדרום מזרח מרוקו משתרעים אזורי מישורים וגבעות.

הנהרות הגדולים המנקזים את מרוקו הם : מלוויה, שאורכו 515 ק"מ. מוצאו בהרי האטלס התיכון ושפכו בים התיכון, אום רביע, סבו, תנספית וסוס הנשפכים לאוקיאנוס האטלנטי, ונהר דרעא ( בחלקו אכזב ) הנשפך לאוקיאנוס האטלנטי.

האקלים-עבודת שורשים לתלמיד

אקלים מרוקו הוא ים תיכוני בצפון ובמרכז, ומדברי למחצה עד מדברי בדרום. כמות המשקעים השנתית הממוצעת ברכס אריף ובחלק הצפוני מערבי של הרי האטלס עולה על800 מ"מ. בשאר אזורי האטלס התיכון והאטלס הגבוה ובמחצית הצפונית של מישורי מרוקו האטלנטית כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 400 ל –800 מ"מ.

ברכס האטלס הגבוה יורד בחורף שלג. לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי ובחלק הדרומי של הרי האטלס הגבוה הקיץ קריר. במישורי מרוקו האטלנטית הדרומית ובהרי מול האטלס כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 200 במזרח מרוקו, וברום מערבה היא נעה בין 200 ל –100 מ"מ

האוכלוסייה.

האוכלוסייה מורכבת בעיקרה מערבים ומברברים ( התושבים הקדומים של צפון אפריקה ומרוקו בכללה ). כמו כן יש בה מיעוט יהודי ומיעוט נוצרי. הברברים, המהווים יותר משליש האוכלוסייה, מתרכזים ברובם בהרים, ואילו הערבים יושבים במישורים, במדבריות ובערים.

רוב התושבים הם מוסלמים. השפות המדוברות הן ערבית, ברברית וצרפתית. התושבים בזרים הם אירופים, בעיקר צרפתים וספרדים, שנתמעטו מאז קבלת העצמאות. האוכלוסייה מרוכזת בעיקר במישורים המערביים ולרגלי ההרים. כרבע יושבים בערבים. בין הערים הגדולות – רבאט הבירה, קזבלנקה, מראכש, פאס ומכנאס.

הכלכלה.

כלכלתה של מרוקו אופיינית לכלכלת מדינות מעוטות פיתוח. 3/4 מאכלוסי מרוקו מתגוררים באזורים חקלאיים ויותר משני שלישים מכוח העבודה מועסקים בחקלאות ובדיג. החקלאות מספקת כ – 90% מהמזון הנצרך ותורמת כ – 50% לערך היצוא.

המשק החקלאי מפוצל בן חוות קטנות שבבעלות בני המקום, המתבססות על גידול דגנים ומשק בעלי חיים, ובין חוות גדולות שבבעלות אירופים, שהן ממוכנות ברובן ומגדלים בהן מוצרים רווחיים, בעיקר ליצוא.

מוצרי צריכה העיקריים הם דגנים\ סוכר ומוצרי חלב. מוצרי היצוא העיקריים – פרי הדר – מרוקו היא יצואנית ההדרים השנייה בעולם אחרי ספרד – יין, עגבניות, קטניות ושמן זית. הדיג הוא ענף משגשג ותעשיית הדגים מרוכזת בנמלי הדיג. בעיקר סרדינים באיכות מעולה וכן שימורי טונה ומקארל.

מרוקו היא המדינה השנייה בעולם בייצור פוספאטים ( אחרי ארצות הברית ) והראשונה ביצואנים. מחצבים אחרים – ברזל, מנגן עופרת ואבץ. בסוף 1967 הוחל בקידוחי נפט בים ומ- 1969 הוחל בהפקתו.

התעשייה היא הענף הידנאמי ביותר במשק. המפעלים העיקריים הם עיבוד מזון – דגים, שימורי ירקות ושמני מאכל, כולם בעיקר לייצוא – מפעלי טקסטיל, בתי זיקוקו לסוכר, מפעלים לעיבוד טבק, תשלובת כימית לעיבוד פוספאטים, תעשיית עורות ותעשיית עץ.

מוצרי היצוא העיקריים הם פרי הדר, דגים, עגבניות, פוספאטים, מנגן, עופרת וחיטה, ויעדי היצוא העיקריים הם צרפת, גרמניה, בריטניה, איטליה וארצות הברית. מוצרי היבוא העיקריים הם סוכר, נפט ומוצריו, כלי רכב, ברזל ופלדה, מכונות תה ובדי כותנה. ארצות היבוא העיקריות הן צרפת, גרמניה, ארצות הברית ובריטניה.

למרוקו מערכת כבישים מפותחת היטב ונמלי האוויר העיקריים שלה הם קזבלנקה ורבאט. לאורך החופים פועלים 12 נמלים.

עבודת שורשים לתלמיד-המשטר ומוסדות המדינה בימינו

המשטר ומוסדות המדינה בימינו

מרוקו היא ממלכה, ולמל סמכויות כמעט אבסולוטיות. הוא ממנה את ראש הממשלה ואת השרים ומפטרם, יושב בראש ישיבות הממשלה ורשאי לפזר את הפרלמנט ולהכריז מצב חירום. הוא המפקד העליון של הצבא, ממנה את נושאי המשרות הצבאיות והאזרחיות ובכלל זה שגרירים, יו"ר המועצה לתכנון לאומי והוועדה המשפטית העליונה, הממנה שופטים.

המלך נושא את התואר " מנהיג המאמינים ", תפקיד שהוא חלק אינטגראלי בלגיטימיזציה שלו כלפי העם. השילוב בין דת למדינה באישיותו של המלך תרם במידה רבה למניעת הפלתו.

הפרלמנט מורכב מבית אחד שבו 240 חברים הנבחרים לארבע שנים. בסמכותו לחוקק חוקים, אך גם המלך רשאי ליזום חקיקה. כן בסמכות הפרלמנט להכריז מלחמה ולאשר הארכה של מצב חירום מעבר לחודש ימים. הממשלה אחראית בפני הפרלמנט והמלך.

מערכת המשפט מורכבת משני סוגים: בתי המשפט ה ״ מודרניים ״ החילוניים, הדנים לפי החוק החילוני בכל העניינים של המשפט האזרחי והפלילי, ובתי המשפט המסורתיים- הדתיים, הדנים לפי הדין השרעי. לשתי המערכות יש ערכאה ראשונה ובית משפט לערעורים. סכסוכים בעניין המעמד האישי נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הדתיים. בראש כל מערכת של בתי המשפט נמצא בית המשפט הגבוה לצדק.

הצבא מורכב מחילות היבשה, האוויר והים. ישנם גם גופים צבאיים למחצה ובהם גדודי שיטור ניידים ופלוגות משמר המלך. הציוד אינו אחיד והוא בא ממקורות שונים וביניהם אמריקניים, צרפתיים ורוסיים. המטבע הוא דרהם.

3. היסטוריה

העת העתיקה

בעבר נמצאה מרוקו בשולי ההתפתחות התרבותית העיקרית שחלה במזרח התיכון ובאירופה. בעת העתיקה היא הייתה מאוכלסת בעשרות שבטים, שאליהם נוספו יסודות ממרכז אפריקה שחדרו מהמדבר, ומתיישבים פיניקים שהתנחלו בה למן המאה ה-8 לפסה"נ בתחנות מסחר לאורך החוף. במאה השנייה לפסה"נ התאחדו כמה משבטי הארץ לממלכה. עשרות שנים לאחר מכן קיבל המלך אזרחות רומית. עם זאת, שטחי פנים הארץ נשארו מחוץ להשפעה הרומית.

הוונדלים השתלטו על הארץ עם פלישתם לצפון אפריקה ב-428/9 לפהס"נ, ואחרי כיבושה של הממלכה בימי יוסטיניאנוס קיסר כבשו הביזנטים מבצרים מעטים בלבד.

הכיבוש הערבי – שושלות מוסלמיות שונות

כיבוש מרוקו בידי הערבים וביצור שלטונם בה היו מן המשימות הקשות ביותר של מקימי האימפריה המוסלמית. ההתנגדות העיקשת של הברברים וקווי האספקה הארוכים הקשו מאוד על הערבים. היא נכבשה סופית בראשית המאה ה-8, אולם בעקבות התנגדות הברברים איבדה החליפות את שליטתה ב-742.

ב-771 נקבעה סג׳למאסה, העיר הראשית של תאפילאלת, הפרובינציה המזרח מרוקנית, למושב שושלת בנו מדראר הברברית-מוסלמית ששלטה בה עד 958.

ב-788 התבסס שלטונה של שושלת האידריסים בעיר פאס, שנוסדה על ידם, ונמשך עד 985. הם הרחיבו את תחום השלטון המוסלמי עד האטלס הגבוה והפיצו בכוח את האיסלאם. איסלום מרוקו נעשה במהירות רבה, כמוכח מהירידה המהירה במספר מושבי ראשי הכמורה הנוצרים, בכל צפון אפריקה. הנצרות בארצות אלה נעלמה כמעט כליל כבר בתקופה זו.

במאה ה־10 החלה התערבותם של שתי שושלות מוסלמיות בענייני מרוקו: האומיים הספרדים במערב, והפאטמים, ששלטו משנת 909 בתוניסיה ומשנת 969 גם במצרים ובסוריה. הפאטמים שלחו למרוקו צבאות גדולים כדי לכונן שלטון ישיר, ואילו האומיים שמרכזם היה בספרד, הסתייעו על פי רוב בנסיכים מקומיים, שנתמכו על ידם.

תקופה חדשה החלה עם התפשטות המוראבטון בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-11. הם יסדו את העיר מראכש (1062), שעל שמה נקראה אחרי כן המדינה כולה מראכש, ובלשונות אירופה — מרוקו. שושלת זו משלה כ-40 שנה עד שהודחה בידי המווחדון, שדגלו באיסלאם פוריטאני והכריחו את כל תושבי המדינה להתאסלם.

כך נעלמה הנצרות כליל במרוקו. בתקופת שלטונם שנמשכה כ-100 שנים התקדם תהליך השתלטות התרבות הערבית על הארץ וחיי התרבות שלה קיבלו צביון אנדלוסי. איחוד מרוקו וספרד המוסלמית הביא להגירת אנשי רוח ספרדים-ערבים אל המחוזות המרכזיים של הממשלה, ורבים באו או הובאו כדי לשרת את השליטים.

דחיקת רגלי המוסלמים באנדלוסיה גרמה גם היא להגירה לארץ מוסלמית זו. באמצע המאה ה-13 השתלטה על הארץ משפחת בנו מרין, שניסו להשתלט על דרוס ספרד, על ממלכת תלמסאן ( כעת אלג׳יריה ) ועל תוניסיה ( שנקראה אז אפריקיה ). ימי שלטונם היו תקופת שגשוג לתרבות המוסלמית-ערבית.

אחריהם שלטו הווטאסים ( מ- 1420), שהיו טרודים במאבקם נגד ספרד ופורטוגל שהשתלטו על חלקים בצפון מרוקו ובדרום מערבה. כתוצאה מכך קמה תנועת התנגדות שהכריזה על מלחמת קודש נגד הפולשים הספרדים והפורטוגלים.

בראש התנועה עמדו בנו סעד – משפחה שריפית שהתייחסה למוחמד, נביא האיסלאם. בתחילת המאה ה־16 הם שלטו בדרום מרוקו וב – 1553 השתלטו על הארץ כולה. הס גירשו את הפולשים מפורטוגל ולא אפשרו לעות'מאנים לחדור לארץ.

ימי שלטונו של אחמד אל מנצור – המנצח ( 1603-1578 ) נחשבים ל״תור הזהב״ בתולדות מרוקו: התפשטות טריטוריאלית עד מערב סודאן ונהר ניג׳ר ושגשוג כלכלי. הוא הנהיג במינהל את שיטת המח'זן, שהתקיימה עד למאה הנוכחית ולפיה חולקה הארץ לשני חלקים עיקריים: האחד בלאד אלמח׳זן ( ״ארץ השלטון או האוצר״ ) שהעלה מס למלך והיה כפוף באופן מלא למרותו; והאחר בלאד אלסיבה ( ״ארץ ההפקר״ ) שלמעשה לא היה נתון למרותו, אלא התבסס על תמיכת מספר שבטים, שהיו פטורים מתשלום מיסיס ובתמורה לכך העמידו צבא לשירות המלוכה.

עבודת שורשים לתלמיד

באמצע המאה ה־17 השתלטה על הארץ השושלת העלווית השולטת עד היום. מוצאה מחלקה המזרחי מדברי של מרוקו. בני השושלת הקימו שלטון חזק, ומכנאס הפכה לבירתם. מולאי אסמאעיל (1727-1672) ארגן צבא קבע של עבדים כושים, כבש כמה ערי חוף מידי האירופים, קשר קשרי מסחר עם צרפת ודיכא את שודדי הים.

התקופה הקולוניאלית

החל מראשית המאה ה-20 נחתמו הסכמים בין צרפת לבין מדינות אחדות באירופה, שהכירו במרוקו כנתונה לפיקוחן של ספרד וצרפת. ב-1912 נחתם הסכם בין צרפת לסולטאן ולפיו הפכה מרוקו לשטח חסות צרפתי ( פרוטקטוראט ).

משמעות משטר החסות היא שהמינהל המסורתי המוסלמי המשיך להתקיים, ולצידו פעלה הפקידות הצרפתית שהייתה הגורם השלטוני העיקרי בקבלת ההחלטות. בהסכם בין צרפת לספרד מאותה שנה הוקצה לספרד שטח חסות משלה, בצפון הארץ. רשמית נשארה מרוקו מדינה אחידה ועצמאית. ב-1923 נחתם הסכם שהעניק לטנג׳יר מעמד ניטראלי מיוחד כאזור בינלאומי. השלטון הצרפתי נתקל בהתנגדות, אך כיסי ההתנגדות האחרונים דוכאו ב-1934

הצרפתים פיתחו את רשת הכבישים, מסילות הברזל ומחצבי הפוספאטים. הם התיישבו ברחבי הארץ, תפסו שטחים ניכרים, וכך הערים גדלו במהירות ורבו בהן יוצאי אירופה. ב- 1930 פורסם צו — הידוע בשם ״הדהיר הברברי״ — שהחיל את החוק הצרפתי על חבל הארץ המיושב ברברים. דבר זה פורש כפעולה נגד אחדות מרוקו והאיסלאם ועורר התנגדות.

המאבק לעצמאות והישגיו

חדירת רעיונות מערביים ותפיסה לאומית מערבית, תהליך הדה-קולוניזציה לאחר מלחמת העולם השנייה והשפעות לאומיות מהמזרח הערבי הביאו להתארגנות של קבוצות שדרשו עצמאות מלאה למרוקו וסיום החסות הצרפתית. הכוח המוביל היה מפלגת האסתקלאל ( עצמאות ), שנתמכה על ידי הסולטאן סידי מחמד בן יוסוף (  לימים המלך מחמד החמישי,  1962-1927).

לאחר מלחמת גרילה שהתנהלה במחצית הראשונה של שנות ה-50, גלות זמנית של הסולטאן ( שסירב לחתום על צווים כדרישת הצרפתים ) ומו"מ בין ממשלת צרפת לבין הסולטאן ומפלגת האסתקלאל, בוטלה החסות הצרפתית ומרוקו הייתה לעצמאית (מארס 1956).

מאז העצמאות החזירה מרוקו לשלטונה את טאנג׳יר ושטחי מרוקו הספרדית ( למעט סאוטה ומליליה ) וכן הושלם הפינוי של צבאות ארה״ב וצרפת. תביעתה לספח את מאוריטניה שבדרומה גרמה לעימות עם מדינות ערב, וסכסוך גבול פרץ עם אלג׳יריה ב-1963. ב-1970 הכירה מרוקו בעצמאות מאוריטניה ויישבה את סכסוך הגבול שבינה לבין אלג׳יריה.

ב-1976 סיפחה מרוקו כשני שלישים משטחה של הסחרה המערבית ונאלצה להתמודד עם מאוריטניה, שטיפחה את שאר שטחה של הסחרה המערבית, ועם מורדי הפוליסריו, שזכו לתמיכת אלג׳יריה. ב-1979 ויתרה מאוריטניה על חלקה בטריטוריה ופינתה אותה. גם את השטח הזה סיפחה אליה מרוקו. הסכם חלקי עם הפוליסריו לא יושם, ובמשך הזמן חלה החרפה ביחסי מרוקו – אלג׳יריה.

מרוקו היא מדינה שנוטה למערב וגם כלפי ישראל אין היא נוקטת קו קיצוני. נציגיה ניהלו שיחות עם מנהיגים ישראלים בתקופות שונות, ובין היתר הכשירו את הקרקע לביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים (נובמבר 1977).

תיירים ישראלים מורשים להיכנס לתחומה, לרבות השתתפות קבוצות ויחידים בהילולות של קדושים יהודים הקבורים בה. לאחרונה אף התירו השלטונות כמחווה הומניטארית את העלאת עצמות 22 ממעפילי האונייה ״אגוז״, שטבעה ב-1961, לקבורה בהר הרצל בירושלים. בשנת 1994 כוננה מרוקו קשרים דיפלומטיים עם ישראל.

תמורות במשטר הפנימי

מחמד בן יוסוף, שנטל ב-1957 את התואר המלך החמישי, התגבר על הברברים מבית לאחר מאבק ממושך, אולם הסתכסך עם פלג של מפלגת העצמאות שביקש לצמצם את סמכויות המלך. סכסוך זה נמשך גם בתקופת בנו ויורשו המלך חסן השני, השולט עד היום במדינה.

 מצרים תמכה במתנגדים והמלך הכריז על משטר חירום במדינה ונטל לעצמו את מלוא סמכויות השלטון (1965). עם קבלת השלטון ב-1962 הוא פירסם חוקה, וב-1963 נערכו בחירות ראשונות לפרלמנט. ב-1970 אושרה חוקה חדשה במשאל עם ונתקיימו בחירות.

ב-1971 נעשה ניסיון לרצוח את המלך ולחולל מהפכה. מספר קציני צבא שנאשמו בקשר הוצאו להורג ללא משפט וכן נערכו טיהורים בממשלה ובחברות הממשלתיות.

תולדות היהודים

  1. 1.   מראשית ההתיישבות עד הציבוש הערבי

מהתקופה הרומית עד הכיבוש הערבי, נמצאו יהודים במרוקו. קרוב לוודאי שחלק מן הגולים אחרי חורבן בית שני הגיעו גם לארץ זו, הרחוקה לפי מושגי הימים ההם. עם בואם, הגבירו הגולים את כוחם, כנראה בעשיית נפשות ליהדות בקרב השבטים הברבריים — התושבים הקדומים של צפון אפריקה ומרוקו בכללה.

ב-536 גזרו עליהם הביזנטים גזירות והפלו אותם לרעה. בשלהי שלטונם של הביזנטים הוקל המצב ופליטים יהודים מספרד הוויזיגותית מצאו מקלט במרוקו.

  1.  מעמד היהודים ומצבם תחת השלטון הערבי־המוסלמי

עם הכיבוש הערבי-המוסלמי הוכרו היהודים כבני חסות ( אהל אלד׳מה או דמים ), שחויבו במס הגולגולת ( הג׳יזיה ) החוקי על פי הקוראן. וכן ניתנה להם הזכות להתיישב ברוב הערים החדשות. הם פעלו בשירותם של השליטים כמתורגמנים, שגרירים ומוכסים, והשתלבו בפריחה התרבותית, הלשונית והפיוטית.

במאה ה-11, כנראה בשל עומס המיסים שהוטלו על ידי שליטי המורא בטון (1145-1061 ) ובעקבות הגירוש ממראכש, היגרו יהודים רבים לספרד. השתלטות המווחדון הביאה בעקבותיה חורבן, שמד ודלדול, והיהודים בערים ומחוצה להן הועמדו בפני הברירה לקבל את דת האיסלאם או להיות נדונים לגירוש או למוות.

 קהילות רבות נהרסו ורבים נהרגו על קידוש השם, אלפים המירו דתם למראית עין ואחרים עזבו את מרוקו ( ביניהם הרמב״ם ומשפחתו ), בתי כנסת הפכו למסגדים, הונהג אות קלון ובסוף המאה ה-12 חלו גזירות אלו גם על האנוסים.

לחיזוק רוח היהודים, ובעיקר אלה שנאלצו לקבל עליהם את האיסלאם, כתב הרמב״ם את ״ איגרת השמד ״ ( הרמב״ם ישב באותו זמן במצרים ). באיגרת זו הוא מחזק את ידי האנוסים ומוכיח על סמך ראיות מן המקורות כי אנשים אלה לא יצאו ממסגרת היהדות.

עבודת שורשים לתלמיד

יתר על כן, לדעתו אדם כזה שעשה מצווה, הקב״ה מכפיל את שכרו, ואינו דומה שכר מי שעושה מצווה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה, אף על פי שהוא יודע שאם ייוודע הדבר — יאבד את נפשו וכל אשר לו. עם זאת, הרמב״ם מייעץ למי שיכול, לקום ולצאת למקום אחר.

בתקופת שלטון שושלת בנו מרין ( 1465-1248) הוטב מצב היהודים והם מילאו תפקיד חשוב בסחר המעבר בין אירופה לצפון אפריקה. הסוחרים היהודים היו קונים סחורות אירופיות ומשווקים אותן במרוקו. כמו כן ייצאו סחורה ממרוקו לארצות חוץ. היהודים, הודות לבקיאותם בשפות, אף שימשו כמקשרים בין מתיישבים נוצריים ובין השלטון המוסלמי.

בסוף ימיה של שושלת זו שוב נפלו היהודים קורבן לפורעים, בעקבות עצה שהשיא למלך וזירו היהודי אהרון בן בטאס. לשם חיזוק הממלכה והצבא, יעץ הווזיר למלך להטיל מס על התושבים, לרבות המוסלמים ומנהיגי דתם. הדבר עורר רוגז רב. המון מוסת הרג את הווזיר היהודי וכילה חמתו ביהודים. רבים נהרגו, אחרים התאסלמו בעל כורחם ורבים ברחו.

3. התיישבותם של המגורשים מספרד ומפורטוגל במרוקו

הקשרים בין יהדות מרוקו לגין יהדות ספרד לפני הגירוש

בין יהדות מרוקו ליהדות ספרד התקיימו מאז הכיבוש הערבי בתחילת המאה ה-8 — ועל פי עדויות שונות אף הרבה לפני כן – קשרים הדוקים ביותר, שהביאו להגירתם של יחידים ושל משפחות ולעתים אף של קבוצות רחבות, מארץ אחת לאחרת.

מסורת מוסלמית מדברת על ההזמנה ששלח המלך אידריס השני ליהודים ולמוסלמים מספרד לבוא ולהתיישב בפאס מיד עם הקמתה בתחילת המאה ה-9, ועל הקהילה היהודית הספרדית החשובה שהתיישבה בה.

עוד לפני תור הזהב בספרד במחצית השנייה של המאה ה-10 וגם בזמן פריחתו במאות ה- 12-11, קהילת פאס הייתה מרכז תרבותי ויצירתי מן החשובים ביותר בעולם היהודי של אז.

נוסדו בה לא רק ישיבות ומרכזי תורה וקמו בה לא רק פוסקים דגולים בהלכה היהודית, כגון רבי יצחק אלפאסי — הרי״ף, אלא גם צמחו בה או פעלו בקרבה במאה ה-10 מראשוני המתעניינים בחקר הלשון העברית, בדקדוק ובאוצר המילים שלה, כגון המשורר וחוקר הלשון רבי יהודה אבן קוריש, המשורר רבי דונש בן לבראט, המדקדק רבי יהודה חיוג׳ ודוד בן אברהם אלפאסי, מחבר אחד המילונים הראשונים ללשון העברית. עם צמיחתו ופריחתו של המרכז התרבותי בספרד, התיישבו בו אחדים מגדולי הרוח שנודעו בספרד ושפעלו לפני כן בפאס, כגון רבי דונש בן לבראט ורבי יהודה חיוג׳ ולאחר מכן הרי״ף.

בכל אותה התקופה נשלחו צעירים ממרוקו ללמוד בישיבות של ספרד, וכנראה שלושה תלמידים מספרד הגיעו לישיבות פאס. בואו של הרמב״ם עם בני משפחתו מקורדובה לפאס בשנת 1160, כדי לשהות במחיצתו של רבי יהודה בן שושן, מלמד על קשרי לימוד ותרבות אלה ועל יחסי הגומלין שהתקיימו בין הקהילות המרכזיות במרוקו ובספרד.

המעניין הוא שאף אחרי כיבוש רוב רובה של ספרד המוסלמית בידי הנוצרים, המשיכו הקהילות היהודיות במרוקו ובראשן פאס לשלוח תלמידים לישיבות של ספרד. אחדים מאלה שהתיישבו בספרד חזרו למרוקו עם המגורשים, כמו רבי סעדיה אבן דנאן או רבי חיים גאגין.

התיישבותם וקליטתם של המגורשים במרוקו

קשרים נמשכים אלה בין יהדות ספרד ליהדות מרוקו ובעיקר הקרבה הגיאוגרפית של ספרד למרוקו הביאו אלפי מגורשים למרוקו עוד בקיץ 1492 ובשנים שלאחר מכן. באותה עת שלטו חבורות רבות של שודדי ים על חופי אלג׳יריה.

 לכן רק מעטים יחסית מן המגורשים פנו ב-1492 לנמלי אלג׳יריה, בניגוד למה שקרה מאה שנה לפני כן ( בשנת 1391 ), כשנאלצו בני קהילות רבות בצפון ספרד, וביניהם רבנים דגולים, לברוח ממקומות מגוריהם מפחד הכנסייה הקתולית ומן הרדיפות שלה.

גם המצב הפוליטי המורכב ששרר בסוף המאה ה-15 במרוקו הקל על נהירתם של מגורשי ספרד למרוקו, אליה הם הגיעו יחד עם מוסלמים רבים שגם הם גורשו מספרד, במיוחד מאזור גרנדה, שנכבש אחרון בידי מלכי ספרד פרדינאנד ואיזבלה

באותה התקופה הייתה מרוקו מחולקת לשתי ממלכות שנלחמו זו בזו על השליטה בארץ כולה. ממלכת הצפון, שבירתה הייתה פאס, נשלטה בידי בני ווטאס. בזמן שליטתה של שושלת זאת ולפניה, מתחילת המאה ה-15 ועד לתחילת המאה ה-16, הצליחה פורטוגל לכבוש מקומות שונים על חוף הים התיכון בצפון וחלקים מן החוף האטלנטי של מרוקו ולשלוט בהם בעזרת גייסות שהציבה בהן או להטיל את חסותה על יישובי חוף נוספים.

בדרום מרוקו התארגנו ברבע האחרון של המאה ה-15 קבוצות של שבטים שבראשם עמדו ״שריפים״, מוסלמים המייחסים את מוצאם למשפחת הנביא מוחמד, שנקראו לאחר מכן ״ הסעדים ״ וקבעו את בירתם במראכש.

 אלה התנגדו לשלטון הפורטוגלי ולחסותו על יישובי החוף ולממלכת הווטאסים בפאס, שאותה הם האשימו בשיתוף פעולה עם האויב הנוצרי. רק באמצע המאה ה-16 הצליחה ממלכת הסעדים של הדרום לגבור סופית על ממלכת פאס ולמגר את שליטיה, לגרש את הפורטוגלים בכוח ממרוקו ולאחד את הארץ תחת שלטונם.

בכל המקומות שבהם התיישבו המגורשים מספרד ומפורטוגל הם מצאו יהודים תושבים, שנולדו וחיו במרוקו. קהילות עתיקות אלה היו חלשות הן מבחינת כוחן הכלכלי והן מבחינת כוחן היצירתי בתרבות היהודית, שכן הן היו למעשה שרידים של מעשי השמד ההמוניים שכפה שלטון המווחידין החל מאמצע המאה ה-12 על הקהילות היהודיות במרוקו וברחבי צפון אפריקה ולאחר מכן גם בספרד.

שרידי קהילות אלה הצליחו להתאושש במאה ה-14 תחת שלטון המרינים, אך לא הצליחו לחזור לחיוניות ולתפארת שקדמה למעשי השמד. יתר על כן, פחות משלושים שנה לפני בוא המגורשים ( בשנת  1465) סבלו יהודי פאס ויהודים של קהילות רבות אחרות ממעשה שמד המוני נוסף שדילדל את הקהילות. 

עבודת שורשים לתלמיד-עיצוב התרבויות הקהילתיות במרוקו לאחר קליטתם של המגורשים

המגורשים לא הגיעו איפוא אל קהילות מבוססות ומלאות חיות יהודית וכלכלית. הם אף נתקלו בהן בתחילה בחשדנות מסוימת ולפעמים אף בעוינות מצד התושבים היהודים. ההבדלים התרבותיים והמנטליים יצרו מתחים בין שתי הקבוצות, שהתפוגגו רק לאחר שנים רבות של חיים בצוותא ושל היטמעות הדדית.

על רקע זה נוסדו לפחות בשתי קהילות גדולות, בפאס ובמראכש, קהילות ספרדיות נפרדות, שהקימו מוסדות ובתי כנסת משלהן והמשיכו להשתמש בספרדית-יהודית במשך שני דורות או שלושה לפחות. בפאס אף התפתחה מחלוקת רבת תהפוכות ונוהל פולמוס חריף בין שתי הקהילות על רקע מנהגים שונים בדיני השחיטה והבדיקה, מחלוקת שהביאה את היריבים אף להתדיינות הלכתית בפני המלך המוסלמי.

תהליך כזה של היבדלות בתחילה קרה כנראה נם בקהילות רבות אחרות כגון מכנאס, צפרו ואזאן, סאלי ותאזא, שבהן התיישבו מגורשים רבים. אולם בד בבד עם השימוש בספרדית-יהודית הם השתמשו גם בערבית היהודית המקומית ולשונם אף השפיעה על לשון הקהילה הילידית מאות מונחים ספרדיים. בפאס המשיכו המגורשים להשתמש בספרדית יהודית בניסוח התקנות שלהם עוד כמאה וחמישים שנה לאחר הגירוש.

עיצוב התרבויות הקהילתיות במרוקו לאחר קליטתם של המגורשים

התיישבותם של המגורשים במרוקו תרמה רבות לחידוש החיים הכלכליים והתרבותיים של הקהילות הוותיקות והזרימה להן צורות חיים חדשות, צורות חשיבה ומנהגים חדשים, מוסיקה חדשה ולשון חדשה וגם תרבות חומרית חדשה הן בענייני כלי הבית והן בענייני הלבוש והאוכל.

 בצפון מרוקו, במושבות שהיו תחת שלטון פורטוגל, כגון ארזילה, או סמוך אליהן, המגורשים הקימו במאה ה-16 קהילות חדשות, כגון תיטואן וטנג׳יר, שבהן הם היוו את הרוב, והספרדית המשיכה לשמש בהן שפת הדיבור הקהילתית. גדולתם בתורה של רבנים רבים שהגיעו מקאסטיליה ושל תלמידיהם בישיבות שהם ייסדו בפאס, במראכש ובקהילות אחרות, העמידה חיש מהר את המגורשים ואת צאצאיהם בראש בתי הדין הקהילתיים.

לאחר דור אחד או שניים של היבדלות בקהילות, שבהן הם היוו חלק גדול מן הקהילה היהודית, כגון פאס ומראכש, צאצאי המגורשים נטמעו בקהילות הקיימות ודיברו בלשון המקומית, הערבית היהודית, תוך תפיסת העמדות החשובות בקהילה הן במנהיגות הרבנית והן במנהיגות הכלכלית, החברתית והקהילתית.

לבד מעיסוקם במסחר ובסחר בינלאומי, ידיעתם של צאצאי המגורשים את הספרדית  (והפורטוגלית), שהמשיכה לשמש זמן רב בתוך המשפחות, הייתה בין הגורמים שהביאו את מלכי מרוקו למנות אותם מן המאה ה-16 עד למאה ה-19 כמתורגמנים למשלחות שהגיעו מאירופה או כשליחים דיפלומטיים לארצות אירופה. אולם יש לציין שהמגורשים לא הגיעו לכלל הקהילות שהיו קיימות במרוקו בזמן הגירוש ואף לא במאה השנים שלאחר מכן.

לקהילות המרוחקות שבפאתי מדבר הסחרה או בהרי האטלס הגבוה לא חדרה התרבות הספרדית-היהודית.

שיעור היקלטותם של המגורשים בקהילות השונות ומידת השפעתם על התפתחותן יצרו בחמש מאות השנים האחרונות במרוקו ארבע קבוצות מוגדרות היטב של קהילות ובמידה רבה גם ארבע תת-תרבויות קהילתיות מובחנות היטב. ארבע אלה הן: הקבוצה הספרדית, הקבוצה המשולבת, הקבוצה הדרומית והקבוצה הברברית.

עבודת שורשים לתלמיד-  הקהילות דוברות הספרדית

א.  הקהילות דוברות הספרדית

בצפון מרוקו, בתיטואן, בטנג׳יר, בארזילה ובקסר אל-כביר ולאחר מכן בלעראיש, בשאוון ובקהילות קטנות אחרות הוקמו מלכתחילה קהילות, שרובן המכריע היה מורכב מן המגורשים או מצאצאיהם. בני הקהילות המשיכו לדבר בהן ספרדית עד לפיזורן במחצית השנייה של המאה ה-20.

בקהילות אלה נוצרה לשון ספרדית-יהודית מיוחדת על יסוד הספרדית של המאה ה-15 ושל המאה ה-16, ובה שוקעו אלפי מילים מן העברית ומן הערבית. לשון זאת נקראה בפי דובריה ה ״חכיתיה״ והיא שימשה בפיהם עד לתחילת המאה ה-20, עת השתלטה הספרדית המודרנית על השיח הקהילתי.

בקהילות אלה השתמרו עד לימינו הרומאנסות הספרדיות והשירה היהודית בספרדית ובמידה רבה גם מנהגי המטבח והלבוש הספרדיים. גם כשנקלטו במשך השנים יהודים רבים מהקהילות דוברות הערבית, שפת הקהילה נשארה בכללה הספרדית היהודית.

ב.   הקהילות המעורבות

מחוץ לצפון מרוקו, הספרדית ( והפורטוגלית ) שדיברו המגורשים חדלה לשמש כלשון קהילתית לאחר שני דורות או שלושה לכל היותר, הגם שבמשפחות רבות היא המשיכה להתקיים כלשון משפחתית או כלשון התכתובת אף במשך כשלוש מאות שנה לאחר הגירוש.

היטמעות המגורשים בקהילות השונות ותפיסתם את תפקידי המנהיגות הביאו אותם לסגל את לשון המקום, אך לא תמיד את מנהגי המקום. בקהילות הגדולות כגון פאס, מראכש, מכנאס, צפרו, ואזאן, עברה ה״שררה״ לרוב בקרב משפחות רבנים שמוצאן מגירוש ספרד.

בפאס למשל אלה היו המשפחות אבן דאנאן, אבן צור, בן עטאר, סירירו, מונסוניגו ועוד; במכנאס היו אלה משפחות טולידאנו, בירדוגו, משאש או מריגין. לקהילות פנים אלה יש להוסיף את קהילות החוף שבהן התיישבו המגורשים מספרד או מפורטוגל, כגון סאלי ורבאט, אזמור, מאזאגאן, סאפי ואגאדיר. בכל הקהילות האלה המגורשים השתלבו בתוך הקהילות הוותיקות לאחר דור, שני דורות או שלושה לכל היותר, וצאצאיהם הנהיגו את הקהל בכל התחומים.

ב.       הקהילות שלא התקיימה בהן השפעת המגורשים

נוסף לקהילות הפנים ולקהילות החוף המרכזיות, התקיימו במרוקו בזמן הגירוש ולאחריו קהילות רבות בגודל בינוני ומאות קהילות קטנות שהיו מפוזרות במרומי האטלס הגבוה ובעמקים שלרגליו וכן בעמקים שבפאתי הסחרה – עמק הסוס במערב, עמק הדרעא במרכז ועמק הזיז ( תאפילאלת ) במזרח.

 לכל הקהילות האלה לא הגיעו מגורשים כלל או הגיעו אליהם במספרים קטנים ביותר, כך שהשפעתם לא הורגשה בהן כמעט בתרבות הקהילתית ובחיי היומיום. קהילות אלה עצמן מתחלקות לשתי קבוצות. האחת מורכבת מן הקהילות שבהן לשון הקהילה הייתה ערבית יהודית מאז ימי הביניים; השנייה כוללת קהילות שדיברו בהן ברברית מאז ומתמיד.

הקבוצה הראשונה כללה את הקהילות שהתקיימו עוד בימי הביניים בעמקים השונים שבפאתי מדבר הסחרה. בקהילות אלה התפתחה במאה ה-16 וגם לאחר מכן תרבות יהודית שונה מזאת של המרכזים הגדולים. בין מאפייניה ניתן לציין את התפתחות הקבלה ובכלל זה הקבלה המעשית וכן את ההערצה הרבה לקדושים ולצדיקים וצמיחתן של שושלות קדושים בתוך אותן המשפחות.

גם הלחנים של הליטורגיה ושל הפיוטים, שהושרו בעמק הדרעא ובאזור תאפילאלת במיוחד, נשארו שונים במידה רבה מאלה של יתר הקהילות שבהן באה לידי ביטוי, במוקדם או במאוחר, השפעת המגורשים

ז. הקהילות דוברות הברברית

עד לתחילת המאה ה-20 התקיימו במרוקו קהילות כפריות רבות שהשתמשו בברברית כלשון קהילתית ולא בערבית-יהודית. קהילות אלה שכנו באזורים דוברי ברברית מובהקים, במרומי האטלס הגבוה כגון איית בו וללי, בו גמאז ועוד, ובעמקים שלרגליו, כגון אזור תיפנות שמדרום למראכש המוביל לעמק הסוס, אזור הדאדס או אזור וארזאזאת שממזרח למראכש.

לגבי אזור תיפנות, ר׳ משה מאמאן העיד בכתב בתחילת המאה כי שהה באזור זה בקרב יהודים שלא ידעו לדבר ערבית-יהודית אלא ברברית בלבד. עדויות מאוחרות בעל פה מאשרות את עדותו.

לגבי יתר האזורים דוברי הברברית, יוצאיהם דיברו עד לעלייתם לארץ את לשון שכניהם, אך הם דיברו גם ערבית-יהודית בתוך המשפחה. יש מקום לסברה שדו-לשוניות זאת התפתחה בקרבם בתקופה האחרונה בעיקר, וכי קהילות אלה דיברו גם הן במקורן ברברית בלבד עד לאמצע המאה ה-19 לפחות.

המייחד את התרבות הברברית במרוקו ובצפון-אפריקה בכלל הוא שלא פיתחה את מסורת הכתב ושעיקר היצירה התרבותית שלה נמסר בעל פה. כך גם ניתן להסביר מדוע לא שרדו בקהילות היהודיות דוברות הברברית מסמכים יהודיים כתובים ולא יצירה יהודית בכתב. גם צורות החיים והתרבות החומרית של היהודים היה בהן הרבה מן המשותף עם האוכלוסייה הברברית השכנה, ובכלל זה המוסיקה והריקודים המיוחדים.

 העובדה שקהילות אלה שמרו על זהותן היהודית במשך מאות שנים מעידה על החיים היהודיים המלאים שהתקיימו בהן, למרות שלא קמו בקרבן רבנים וגדולי תורה ששמם הלך לפניהם מחוץ למקומותיהם. במאה ה-20 נפרצו דרכים רבות בידי הצרפתים גם במקומות המרוחקים ביותר מיישובים עירוניים, ועקב כך התאפשרה התנועה בין הקהילות.

 כמו כן גברה ההגירה היהודית הפנימית הן בתוך האזורים השונים והן אל הערים הגדולות. וכתוצאה מכך, רוב הקהילות האלה הפכו לאט לאט לקהילות דו־לשוניות, והברברית המשיכה לשמש בהן בעיקר בקשריהם עם שכניהם הלא-יהודים. בקהילות כפריות אלה השפעת המגורשים וצאצאיהם לא התקיימה כלל.

לסיכום

ארבע התרבויות הקהילתיות האלה התקיימו במקביל במרוקו מאז התבססותם של המגורשים וצאצאיהם, דהיינו בדור השני והשלישי לאחר שיצאו מספרד ומפורטוגל. רק בקזבלנקה, וכן בארץ, לאחר העליות ההמוניות, הן התקיימו בקהילה אחת.

אוכלוסייתה היהודית של קזבלנקה, שמנתה יותר מ-100,000 נפשות בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 (לעומת כ-4,000 כיום), הייתה מורכבת מיהודים שהיגרו לעיר הגדולה מרחבי מרוקו ומכל ארבע קבוצות הקהילות שתוארו כאן.

 יוצאי הקהילות דוברות הספרדית מילאו בה עד לאחרונה תפקידים חשובים ביותר בהנהגה הפוליטית, החברתית והתרבותית, ולא היה אזור או קהילה גדולה או בינונית שלא היו מיוצגים באוכלוסייתה. אשר לרבנים, הם באו בעיקר מן הקהילות המעורבות.

בגלל תהפוכות הגורל היהודי, ארבע התרבויות האלה לא הספיקו להשתלב בקזבלנקה ולהיטמע זו בזו כדי ליצור סינתזה תרבותית חדשה, אלא דרו למעשה זו לצד זו. העלייה לארץ וההגירה לצרפת ולקנדה בשנות ה-50, ה-60 וה-70 הפסיקו את תהליכי השילוב וההיטמעות, שהתחילו להסתמן בשנות ה-30 וה-40.

 למעשה רק בארצות ההגירה, ובמיוחד בעיירות פיתוח ובערים הגדולות בארץ הכוללות ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו, התאפשרו היטמעות זאת ושילוב זה בין ארבע התרבויות הקהילתיות בקרב יוצאי מרוקו, אך לרוב כתוצאה מהפיזור הבלתי נמנע של הקהילות על פני הארץ ולא מתוך בחירה.

 גם שילוב בין-תרבותי זה בקרב מצאי מרוקו בתוך העיירה או העיר נוגע בעיקרו של דבר לדור ההורים ולא לדור הבנים או הנכדים. דור הבנים ובעיקר דור הנכדים נטמע כולו בתרבות הישראלית המתהווה, חי את קשיי עיצובה ותורם לסיכויי הצלחתה.

עבודת שורשים לתלמיד- הקהילה היהודית-ארגון, חינוך וחיי ורוח

ג. הקהילה היהודית-ארגון, חינוך וחיי ורוח

מרוקו היא זו שקלטה את המספר הגדול ביותר של מגורשי 1492. אמנם לא כל המגורשים נשארו במרוקו. אבל בכך אין לגרוע מהעובדה שהקהילה היהודית המרוקאית הושפעה השפעה ניכרת מהמפגש עם מגורשי ספרד.

ארזילה היתה הנמל העיקרי שאליו הגיע המספר הגדול ביותר של אוניות מכל הלאומים ועל סיפונן פליטים מספרד. היא היתה קרובה לחוף האיברי ושוכנת עשרות קילומטרים בלבד מתיטואן ואל קצר אל-כביר, ששימשו תחנות מעבר עבור הגולים בדרכם לפאס. ארזילה נשלטה על ידי פורטוגל, ולפיכך שימשה הן את המגורשים שבאו היישר מספרד והן את האנוסים הפורטוגלים שפקדו אותה באופן חוקי במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-16 וניצלו את קרבתה לפאס ולמרכזים יהודיים אחרים, כדי לחזור ליהדות. לארזילה הגיעו בין היתר ב-1498 ״שבעת קדושי עליון״ פליטי שמד פורטוגל, שהמשיכו את דרכם לפאס, וכן הרב אברהם זכות ״תוכן המלך״, לאחר סיועו להכנת מסעותיו של וסקו דה גמה.

גולי ספרד השתייכו לכל השכבות החברתיות והיו ביניהם מצד אחד תלמידי חכמים דגולים ובעלי אמצעים, ומצד אחר אנשים פשוטים ללא אפיונים מיוחדים. הוותיקים שקיבלו את פני אלפי הגולים היו מדולדלים ומוחלשים על ידי מעשי טבח והמרות דת באונס.

נראה שהמגורשים קנו לעצמם מקום נכבד בקרב ה״תושבים״, לא רק בשל הרמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר של מנהיגיהם, אלא עקב מספרם הרב עד כדי שהפכו לרוב בכמה מקומות. המגורשים לא נבדלו לרוב מן הוותיקים על ידי יצירת קהלים נפרדים או על ידי התרכזות במספר מוגבל של יישובים, אלא התפזרו והתבססו בכל רחבי מרוקו, תוך כדי היטמעות בקרב התושבים.

המגורשים, שהעמידו את שירותיהם לרשות הגורמים הפוליטיים ששלטו במאה ה-16, הקימו מביניהם עילית חברתית רבת עוצמה, שהיתה בעלת השפעה פוליטית, כלכלית ורוחנית והצליחה להטיל את מרותה על כלל האוכלוסייה היהודית, מה עוד שעליונותם התבססה בדרך כלל על קריטריונים אוניברסליים של מצוינות אינטלקטואלית ורוחנית שנתקבלו על ידי התושבים.

תקריות והתנגשויות בין התושבים למגורשים לא חסרו כמובן בכל אחד מן המרכזים הגדולים שבמרוקו, במחצית הראשונה של המאה ה-16, אולם המאבק ביניהם לא הגיע עד כדי קרע בלתי הפיך וגם לא נוצרה ״אתניזציה״ של ההבדלים התרבותיים שהיו בין שתי הקבוצות, שנמנעו מלגבש לעצמן זהויות נפרדות ונבדלות.

נראה שבהשפעת המגורשים קיבלו רבני מרוקו את פסיקתם של הרבנים הספרדים ר׳ יצחק –אלפאסי ( הרי״ף ), ר׳ משה בן מימון ( הרמב״ם ) ור׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש). במחצית השנייה של המאה ה-16, חכם ספרדי אחר – ר׳ יוסף קארו – חיבר את ה ״ שולחן ערו ך״. על יסוד פסיקתם של קודמיו אלה הפך ספרו ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

החל מן המחצית השנייה של המאה ה-17 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם גם בספרדית-יהודית. עם זאת אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים. השפעתם פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים.

1. ארגון הקהילה ומוסדותיה

למעשה ניטשטשו בהדרגה במרבית המרכזים החשובים התחומים בין ה״תושבים״ (הוותיקים) לבין ה״חדשים״. אמנם הבדלים בין שתי קבוצות אלה המשיכו להתקיים, במיוחד במנהגים ובאורחות חייהם, אך אלה הצטמצמו לשני תחומים: דיני אישות מסוימים, מנהגי תפילה שונים ולפעמים (כגון בפאס) בתי כנסת נפרדים. לעומת זאת בולט במאות ה- 19-17 ההבדל בין המרכזים הגדולים לבין הקהילות הקטנות המפוזרות על פני שטחים נרחבים(דרום מרוקו).

בקהילות הגדולות היתה הסתעפות גדולה של מוסדות הנהגת הקהילה — בית כנסת, בית דין ומוסדות חברה שונים — תוך פיצול רב בין בעלי התפקידים. אך בקהילה הקטנה חלש רוב על כל התפקידים איש אחד, ששימש ״שיח׳ אל-יהוד״ (ראש היהודים), ולידו שימש אחד החכמים בתפקיד רב, שוחט, סופר, שליח ציבור (חזן), מוהל וכיו״ב. בכמה עניינים פנו הללו לעזרתן של הקהילות המרכזיות.

בראש הקהל עמד ה״נגיד״ ולידו ״שבעת טובי העיר״ או ה״מעמד״, כפי שנקרא מוסד זה בפי המגורשים עד שלהי המאה ה-17. הוא גבה את מיסי הקהל, מינה או אישר את הדיינים ובעלי התפקידים האחרים, הטיל עונשים וקנסות על הציבור, לרבות עונשי גוף, מאסר ואפילו גירוש מן העיר, וכן היה הממונה על קשרי הקהילה עם השלטונות. סמכותו הוגבלה בדרך כלל לתחומי עירו בלבד. תפקיד זה עבר פעמים הרבה בירושה.

טובי העיר יזמו בדרך כלל תקנות בענייני ציבור, שנזקקו להסכמת רבני העיר ודייניה. תקנות בעניינים הלכתיים ומוסריים מובהקים היו עניינם הבלעדי של הרבנים והדיינים. בקהילות המרכזיות נודעה לדיינים סמכות רבה בהתקנת תקנות בכל תחומי החיים. קראו אותן בפומבי בבתי הכנסת ואת תוכנן פרסמו בפנקסים מיוחדים.

העונשים על מי שהפר את התקנות היו בדרך כלל קנסות, מלקות ולעתים גם מאסר. סנקציה חמורה היתה גירוש מן העיר והעונש החמור ביותר היה החרם, המבדיל אדם ולפעמים גם את בני משפחתו, מכלל חברי הקהילה ופעולותיה, ומשמעותו היתה הוצאה מכלל ישראל.

הקהילה גבתה שני סוגי מיסים: האחד מס המלכות (הג׳זיה), שנגבה מבני הקהילה על ידי ראש הקהל וזה מסרו לשלטונות, והשני מס ההוצאות שהוטל על חלקים נכבדים של הקהילה, כדי לספק את צרכיה הפנימיים ובמיוחד את החזקת מוסדות החינוך ואת צורכי הצדקה לשכבות הנזקקות. בדרך כלל הוטל מס זה כהיטל על מוצרים חיוניים כמו בשר ויין. הכנסות הקהילה באו גם מתרומות ומדמי שכירות של בנייני הקדש שהיו ברשותה.

הצדקה לנצרכים היתה בראש דאגותיה של הקהילה – משפחה ענייה לא נעזבה לנפשה בכל השנה, ובייחוד בימי חג ומועד.

המוסד החברתי החשוב ביותר של הקהילה, כמו בקהילות רבות בעם ישראל, היה בית הכנסת. נוסף להיותו מקום תפילה, היה בית הכנסת מרכז החיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. במוסד זה הכריזו קבל עם ועדה על החלטות ה״מעמד״, תקנות הקהל, פסקי בתי הדין שיש בהם עניין לכלל. במבנה בית הכנסת שכנו בדרך כלל בית הדין ובית הספר ואחד מחדריו שימש גם כאכסניה לעוברי אורח או לשלוחים מארץ ישראל.

כן התקיימו בתי כנסת פרטיים בצד בתי כנסת של הקהילה. ניתן להסביר תופעה זו באיסור על בניית בתי כנסת חדשים וגם בכך שמשפחות מסוימות היו מתפרנסות מאחזקת בתי כנסת ומהכנסותיהם. כאשר התרבו בתי כנסת אלה, נתקנו תקנות שאין להוסיף בתי כנסת אלא אם אלה הם בתי כנסת של הקהילה, או כאלה שהוקמו בהסכמתה. הקהילה החזיקה בית עלמין, בית מטבחיים, מקווה, תנור ציבורי, וכן מוסדות עזרה הדדית וחינוך (לבנים בלבד). כך פותחה שורה שלמה של ארגונים ומוסדות קהילתיים שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המשפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי.

עבודת שורשים לתלמיד-הרובע היהודי – המלאה

2. הרובע היהודי – המלאה

בערים הוקם המלאח, הוא רובע היהודים, בקירבת ארמונו של השליט המולך. קירבה זו באה לסמל כביכול כי היהודים נמצאים תחת חסותו המיוחדת של השלטון, אולם בימי ההתמרדויות של חיל המשמר של שבטי הברברים, ובמיוחד לאחר מותו של השליט, היו רבעים אלה המקום הראשון המועד לשוד ולרצח. בימים כתיקונם היו תנאי החיים במלאח המוקף חומות ושערים קשים למדי. הצפיפות היתה גדולה, כיוון שלא היתה קיימת כמעט כל אפשרות להרחבת השטח. הסוכות והבניינים הרעועים היו עולים מדי פעם באש הדליקות, אספקת המים היתה לקויה, ולא יפלא איפוא שמשכנות היהודים נודעו כשכונות עוני, לכלוך ומחלות. חמור במיוחד היה מצב היהודים בערי הדרום. האוכלוסייה המוסלמית הקנאית עיינה את היהודים ודחקה את צעדיהם, ותנאי האקלים הקשה באזור זה היו קשים שבעתיים מהתנאים במלאח הצפוף.

החברה בכללותה השכילה לשמור על אופיה המסורתי ועל דבקותה במורשת היהודית. חיי בניה נרקמו בראש ובראשונה בשכונה היהודית בתוך בית הכנסת ובחוג המשפחה.

3. חיי הרוח החינוך והתרבות

גדולי החכמים ועיסוקיהם

חכמי מרוקו עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם ישיבות בבל וארץ ישראל. מרכזי הלימוד החשובים היו פאס, מכנאס, סג׳למאסה, סבתא, אע׳מת ודרעא. מגדולי התורה שבכל הדורות הוא ר׳ יצחק אלפסי – הרי״ף (1103-1013), שהקים בעיר פאס ישיבה ושלח תשובות בענייני הלכה לכל קצווי הגולה. ספרו החשוב ״הלכות הרי״ף״, המסכם את ההלכות התלמודיות ומקל על הלומדים, נדפס והופץ בכל פזורות ישראל. היה זה הספר הראשון מסוגו והוא זכה לשם החיבה ״התלמוד הקטן״.

החכמים עסקו בתחומים הבאים: הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצידו, דרוש, שירה, פיוט ועוד. הם עסקו גם בדקדוק ובכתיבת איגרונים — קבצים של איגרות הכתובות בלשון מליצית. מעטים התעניינו בחוכמת התכונה (אסטרונומיה).

לחכמי ספרד היתה השפעה מכרעה על קהילות מרוקו. הם תיקנו במחצית הראשונה של המאה ה-16 את סידרת תקנות פאס, שבאו להסדיר את חיי הפרט והקהילה. תקנותיהם זכו במרוצת הזמן לתוקף מחייב לגבי כל יהודי מרוקו.

התקופה שמן השליש האחרון של המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-18 מוגדרת כפרק הזוהר בחיי הרוח של יהודי מרוקו. הם זכו לתחייה רוחנית וליצירה ספרותית פורייה בתחומים שנמנו לעיל — יצירה שינקה את כוחה מן המיזוג המופלא שנוצר בין ה״תושבים״ הוותיקים לבין אחיהם המגורשים ה״חדשים״.

הקבלה והשבתאות

החל בסוף המאה ה-17 היתה קבלת האר״י הקדוש ענף חשוב בחוכמתם של רוב רבני מרוקו. היא כבשה לבבות רבים, במיוחד באזורים מבודדים ונידחים כמו בדרום, בגלל עיסוקה בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ — נושאים שמילאו את חייהם, וגם בהשפעת הסביבה הברברית, שהיתה אפופה אווירה של מיסתורין.

השפעה גדולה לשבתאות היתה במשך כעשור שנים — מאז הכריז שבתי צבי על עצמו כמשיח ב-1665 ועד שנת 1675, שבה דעכה האמונה בו. במיוחד היו מהלכים לתנועה בראשיתה בדרום מזרח ומערב הארץ, ששם היתה לקבלה השפעה חזקה מאוד. הלחץ הקשה שבו היו נתונות כמה קהילות סייע להתפשטותה של הפעילות השבתאית. במכנאס למשל עמד הנגיד מימון מימראן בראש המאמינים בשבתי צבי וחלק מיהודי העיר אף ביטלו את צום תשעה באב. עם זאת, כגודל ההתלהבות כך היו ממדי האכזבה. מכל מקום, השבתאות לא הותירה במרוקו עקבות של ממש, כפי שקרה בתפוצות אחרות. במכנאס קם ב-1675 יוסף בן צור והכריז על עצמו שהוא ״משיח״ הממשיך את דרכו של שבתי צבי.

הערצת הקדושים

הערצתם של קדושים וצדיקים היא אחת מן התופעות המרכזיות בחיי יהודי מרוקו, במיוחד בקרב השכבות העממיות, שהיוו את רובה המכריע של החברה היהודית. בני העם האמינו שה״קדוש״, שנודע בחייו כעושה מעשי מופת ובעל סגולות מיוחדות ומידות חסידות, ממשיך לחולל ניסים גם אחרי מותו. מעמד מיוחד היה ל״קדושים״ שהגיעו מארץ ישראל. מבין כ- 615 ״קדושים״ ששמם נודע במרוקו, 90 באו מארץ ישראל.

מספר ה״קדושים״ מתרבה והולך ככל שמדרימים. נראה שגרם לכך מגע רחב וממושך יותר עם הברברים, שהם חלק ניכר מן התושבים באזור, ואצלם פולחן הקדושים התקיים במשך מאות שנים.

האמונה במעשי המופת של הצדיקים היתה מגוונת. ה״קדוש״ ריפא חולים, פקד עקרות ואפילו הקים נכים על רגליהם ופקח עיני עיוורים. גם האתר שמסביב לקבר — אבנים, מעיינות, עצים וכדומה – נעשה מקודש ובני העם היו לוקחים פריטים מן המקום כקמיעות לסגולה. בשעת הצורך היו המאמינים עולים לקברו(״זיארה״ – העלייה לרגל), אך שיא הפעילות הוא בהילולה שנערכה כל שנה ביום פטירתו. ה״זיארה״ היתה אירוע דתי וחברתי מרכזי במחזור השנה של יהודי מרוקו.

הרבנים ויצירותיהם בעת החדשה

בסוף המאה ה-18 וביתר שאת במאה ה-19 ועד לדורות האחרונים צמחה שכבה של רבנים וחכמים חשובים גם בקהילות קטנות יותר. הפעילות הרוחנית הצטמצמה לחוגים מסוימים של חכמים ומשכילים מבני השכבות החברתיות והכלכליות העליונות. עם זאת, התפשטותה של הקבלה ובמיוחד כביטוייה העממיים, קירבה במקצת את חוג החכמים והמשכילים אל השכבות העממיות.

בשנים 1960-1880 חלה ירידה בפרשנות התלמוד. עם זאת, נתחברו בתקופה זו כתשעים יצירות בהלכה, רובן שאלות ותשובות וספרי פסיקה. לא היו בין המחברים בתקופה המאוחרת פרשנים גדולים של ה״זוהר״ או מקובלים בעלי גישה פילוסופית. עיקר החיבורים היו הפירושים הקבליים לתורה.

מרוקו המשיכה להיות אחד המקומות המעטים בעולם היהודי שבהם נתחברו שירים ופיוטים לפי דפוסים שנקבעו בספרד של ״תור הזהב״. לא היו בין מחברים אלה משוררים בעלי שיעור קומה, אך הם המשיכו מסורת ארוכה של פייסנות עברית. שירי שבח לצדיקים ולקדושים זכו לתפוצה רבה, הם הושמעו בהילולות של אותם צדיקים והפכו לחלק בלתי נפרד מטקסי העלייה לרגל לקברות הקדושים. ר׳ דוד חסין (מכנאס 1792-1727) ור׳ דוד אלקאיים (מוגאדור 1940-1855) היו שני משוררים עבריים שהשאירו את רישומם העמוק על הפייטנות של יהודי מרוקו.

עבודת שורשים לתלמיד-החינוך היהודי – בין מסורת למודרנה

החינוך היהודי – בין מסורת למודרנה

במרבית היישובים הגדולים המשיכה הישיבה להיות בית מדרש פרטי של רב או דיין דגול, שקיים את שיעוריו באחד מאגפי בית הכנסת ״שלו״, ועם זה, בסוף המאה ה-19 החלו לקום ישיבות ממוסדות יותר, מבחינת הארגון ותוכנית הלימודים כאחד. מספר הלומדים בכל אחד ממוסדות אלה לא עלה על שלושים. רובם ככולם היו מבני המקום ומיעוטם בלבד הגיעו מהיישובים הסמוכים או אפילו מקהילות מרוחקות. הלימודים התנהלו במשך השנה, חוץ משבתות וחגים, והתרכזו בארבעה מקצועות עיקריים: תלמוד, הלכה, פרשנות המקרא ופרקי הגות יהודית מימי הביניים (כמו ספר ״הכוזרי״ לר׳ יהודה הלוי ו״שמונה פרקים״

לימוד התלמוד תפס את מרבית זמנם של התלמידים. לאחר שלב ״הגירסא״,שבו מסביר רב הישיבה בערבית את הסוגיה הנלמדת, בא שלב העיון והבנת הטקסט בעזרת רש"י, תוספות ופירושים אחרים, לאחר מכן עוברים התלמידים לשלב ״הפסק״, והם מתרכזים בפסק ההלכה של הסוגיה הנלמדת ונעזרים לשם כך בספרות הגאונים ובחיבוריכגון ״בעל הטורים״, ״בית יוסף״ ו״שולחן ערוך״.

החינוך בכללותו, שניתן בישיבות מרוקו, היה בעל אופי פרגמטי. מטרתו העיקרית היתה להכשיר בעלי תפקידים ציבוריים דתיים — רבנים, דיינים, סופרים, שוחטים ומוהלים — אשר בלעדיהם לא ייתכן קיום יהודי מאורגן ומעוגן היטב בחיי המסורת. אלא שעם הזמן החלו להתעורר ספקות כבדים באשר לרמת בוגרי הישיבות ומידת התאמתם לצרכים החדשים של האוכלוסייה היהודית. על רקע זה נפתח ב-1950 ברבאט הבירה בית מדרש ללימודים עבריים, שנועד להשלים את ההכשרה המקצועית של המועמדים לכס הדיינות. הלימודים במוסד זה נמשכו שש שנים, ובנוסף למקצועות הנהוגים בכל ישיבה לימדו גם צרפתית, ערבית ספרותית וכן את יסודות המשפט הציבורי והכללי.

עבודת שורשים לתלמיד-חברתת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ותרומתה לחינוך המודרני

חברתת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ותרומתה לחינוך המודרני

החינוך היהודי המודרני במרוקו מזוהה עם כי״ח. בתי הספר הראשונים נוסדו בתיטואן 1862) ובטנג׳יר (1865). על פי גישת מנהיגיה, האמינה כי״ח שרק על ידי שיפור מצבם החברתי-כלכלי של היהודים אפשר יהיה לקדם את מעמדם החוקי תוך כדי שילובם בתוך חברה הכללית. מוריה הקנו לחניכיהם יסודות ראשונים בשפה הצרפתית, בחשבון ובמקצועות פרודוקטיביים אחרים, ועד מהרה מצאו צעירים אלה את עצמם בשירות בתי ־ספר, שהקימה כי״ח בכעשר ערים במרוקו.

 עם בואם של הצרפתים למרוקו, נהנתה כי״ח מתמיכת השלטונות, אשר העניקה לה מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי. האלטרנטיבה היחידה לחינוך של כי״ח היו החדרים המסורתיים ותלמודי התורה המתוקנים, שהוקמו בערים פאס, מכנאס וצפרו על ידי ארגון ״אם הבנים״. בהתחשב בגודלה של הקהילה היהודית ובפיזורה הגיאוגרפי הנרחב, הקיפה כי״ח בפעילותה אחוז קטן בלבד מבין הילדים היהודיים של מרוקו, וכפי שניתן לצפות היא התרכזה בעיקר בקהילות של הערים ־גדולות והבינוניות.

לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה הפעילות של כי״ח תנופה חזקה. בסיועו של ה״ג׳וינט״ היא הרחיבה את רשת מוסדותיה לכל נקודת יישוב יהודית שמנתה יותר מ-300 נפש, מהחוף הצפוני עד למדבר. בערים הגדולות היא גם הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים, ובנוסף לכך היא דאגה לשפר את רמת ההוראה של המקצועות העבריים.

הישגיה של כי״ח מרשימים מאוד: במוסדותיה התחנכה כל העילית החדשה המודרנית של יהודי מרוקו. תרומתה לקידום החינוך המודרני במרוקו מרשימה עוד יותר. אם נשווה את רמת ההשכלה של היהודים לזאת של המוסלמים, הרי בתום תקופת השלטון הצרפתי רק 13% מהילדים המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר, לעומת קרוב ל-60% אצל היהודים. עם זאת, רק מעט מאוד יהודים יכלו להגיע ללימודים על-יסודיים, שכן גם אילו רצו להמשיך את לימודיהם, הרי מערכת החינוך הציבורית לא נטתה לקלוט אותם, ואכן בשנים 1945- 1955 פחות מ-500 יהודים השלימו את בחינות הבגרות. מספר מסיימי חטיבת הביניים העל- יסודית (4 שנות לימוד) היה ב-1955 – 268 בלבד, ולא יותר מ-30 סטודנטים יהודים למדו באותה שנה במוסדות האקדמיים במרוקו. הרוב המכריע של המעוניינים בהשכלה גבוהה נהג לצאת לצרפת.

ב-1956 היו במרוקו 82 בתי ספר של כי״ח שבהם ביקרו כ-30,000 תלמידים. ב-1960 הולאמו כרבע ממוסדות אלה והתקבלו אליהם מאות תלמידים לא יהודיים. נוסף על כי״ח פועלות גם רשתות החינוך ״אוצר התורה״ ו״אם הבנים״ וכן פועלים גם מוסדות תלמוד תורה וחדרים של חסידי חב״ד.

במרוקו שלאחר העצמאות הצליחו היהודים להרחיב במידה ניכרת את מערכת החינוך שלהם, ועם ביטול ההגבלות שחלו קודם לכן על כניסתם למוסדות העל-יסודיים הם הקימו שרשרת עניפה של בתי ספר עבריים, ששילבו השכלה תיכונית בחינוך הדתי.

עבודת שורשים לתלמיד-המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות  

המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

ההלכה המוסלמית – השריעה – הוגשמה במרוקו במידה זו או אחרת: השליטים גבו את מס הגולגולת הג׳זיה. אלא שהשליטים הוסיפו עליו מיסים מיוחדים. גזירות שונות נגזרו על היהודים בימי מושלים שונים, הכל לפי תנאי הזמן ואופיו של השליט. בין הגזירות חיוב ללבוש בגדים כהים כדי להבדילם מן המוסלמים, איסור רכיבה על סוס, איסור נעילת נעליים מחוץ למלאח, איסור ללמוד את הקוראן, איסור להקים בתי כנסת חדשים, איסור כתיבת ערבית באותיות ערביות, איסור מגורים מחוץ לגבולות המלאח ועוד. היהודים חויבו לשוב לבתיהם עם ערב ושומרי המלך הופקדו על שערי המלאח. יהודי לא הוכר כעד במשפט, והתדיינות משפטית שבין יהודי למוסלמי היתה לרוב יד היהודי על התחתונה.

עם זאת, השלטונות השתדלו לשמור על האוטונומיה שהובטחה ליהודים בניהול ענייניהם הפנימיים. מקובל היה שהשליט מעוניין בשלומם של היהודים בסמוך לארמון השליט, אך לא תמיד הועילה הגנה זו, ובייחוד בשעה שהשליט עצמו היה מתעלל בנתיניו היהודים. היהודים היו שעיר לעזאזל גם בשנות חילופי שושלות, מרידות שבטים, בצורת ורעב. גם הרצון להפחית את השפעת אירופה על ידי צמצום הסחר עמה הטביע את חותמו על מעמד היהודים. מצבם של היהודים היה נתון לתנועות רבות והדבר הביא בעקבותיו תחושה של חוסר ביטחון.

מבין השליטים במאות ה-19-17 נציין שניים: מולאי אסמאעיל(1727-1672) שנסתייע בשני יועצים יהודים: משה בן עטר ויוסף מימראן. בימיו חי ר׳ חיים בן עטר, שציין ש״גלות ישמעאל היא הקשה בגלויות ישראל: אדם נגזל ממה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו״. מולאי סולימאן (1822-1792) פקד על הקמת שכונות מיוחדות בקהילות העשירות תיטואן, רבאט, סלא ומוגאדור.

עם חדירת המעצמות האירופיות למרוקו, העניקו נציגיהן הגנה קונסולרית ליהודים. אז עלתה מקרב היהודים שכבה דקה של סוחרים עשירים, בנקאים וסוכנים של ארצות אירופה, ועד 1875 נתמנו יהודים גם לקונסולים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני זמנם יהודי החצר שבמדינות גרמניה וארצות מערב אירופה האחרות. הם היו פטורים מתקנות האפליה, שחלו על היהודים או מחלקן, רבים היו יוצאים ובאים בארמון המלך. ואולם הצלחתם של יהודים עוררה לפעמים קנאה רבה והם נעשו שנואים על חלקים של האוכלוסייה, ובמיוחד על המוני העם שזיהו אותם לעתים עם השלטון הנוגש, וכן על חכמי הדת שלא יכלו להשלים עם שליטתם של ה׳׳כופרים״ ב״מאמינים״ המוסלמים.

עבודת שורשים לתלמיד

לאחר כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים הורע מצבם. אמנם בעת ביקורו של מונטיפיורי במרוקו ב-1864 הבטיח הסולטאן, מולאי מוחמד, להעניק ליהודים שוויון זכויות, אך הבטחתו לא נתמלאה.

חוזה החסות בין צרפת למרוקו לא שינה את מעמדם של היהודים והם היו נתונים לחסות הסולטאן. עם זאת, הצרפתים שאפו, עד כמה שניתן, לשלב את הקהילה היהודים בתוך המערכת החוקית והמינהלית של הפרוטקטוראט. כמעט שלא הורגשה נוכחות יהודית במפלגות הצרפתיות. ברם, יהודים אחדים נמנו עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית. ב-1948 הצטרפו כ־500 יהודים למפלגה זו שמנתה כ-6,000 חברים. היהודים נטו בדרך כלל לתמוך במפלגות שצידדו בקיום המשטר הקולוניאלי יותר מאשר בגופים שהתנגדו למשטר זה. עם זאת, ערב העצמאות הצטרפו כמה מאות יהודים למפלגת האסתקלאל (העצמאות). ככלל, נכשלו כל המאמצים לשלב את היהודים בתנועה הלאומית המקומית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הורגשה תסיסה אנטישמית במרוקו וזו סחפה גם את האוכלוסייה המוסלמית. בשנות ה-30 הופיעו ארגונים אנטי-יהודיים שונים בקרב האוכלוסייה האירופית. אולם הן בשל המעמד המשפטי המיוחד של הארץ והן משום שרוב היהודים היו נתינים מקומיים ולא אזרחים צרפתיים, לא נודעה לארגונים האנטישמיים חשיבות רבה. לעומת זאת, חשובה הרבה יותר היתה התסיסה שאחזה בקרב האוכלוסייה המוסלמית שניזונה באופן חלקי מהתעמולה הגרמנית, כתוצאה מהתגברות התעמולה הפאן- ערבית ובשל ההתעוררות הלאומנית, שפקדה את הארץ באותן השנים.

לאחר הניצחון של הגנרל פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, פעלו הגרמנים מתוך שטחה של מרוקו הספרדית, ובעריה נוסחו והופצו עלוני הסתה נגד היהודים, למשל: ״היהודים מכרסמים כמו שהעכברושים מכרסמים בכבשים״, ״צרפת מגינה על היהודים, היהודים הם סוכנים של צרפת, הם משענתה של צרפת״, ״גרמניה רודפת את היהודים ומחרימה את רכושם.אילולא הייתם עבדיה של צרפת, גם אתם יכולתם לנהוג כמו גרמניה״.

עבודת שורשים לתלמיד

עבודת שורשים לתלמיד

ב-1937 הצטרפה גם איטליה למסע הגרמני האנטי-יהודי. האיטלקים תיארו את היהודים הן כסוכני הקולוניאליזם הצרפתי במרוקו, והן כסוכני הקולוניאליזם הבריטי בארץ ישראל התיכון. כמו כן נצטוו בתי המסחר האיטלקיים לצמצם את קשריהם עם היהודיםומשנת 1938 ואילך סגרו כמה מוסדות תרבות איטלקיים בטנג׳יר וברבאט את שעריהם בפני יהודים.

תגובת היהודים לאנטישמיות היתה בין היתר הטלת חרם מוחלט על כל הסחורות מתוצרת גרמנית. פעולה זו לא מצאה חן בעיני שכניהם הערביים ועל רקע החרם האנטי-גרמני פרצו התנגשויות דמים בין יהודים למוסלמים, בערים שונות כמו תיטואן, רבאט וקזבלנקה.

ההסתה האנטי־יהודית התגברה מראשית מאי 1940. היהודים הואשמו בין היתר בהתעשרות על חשבון המלחמה, ״שגרמו אחיהם בני עמם באירופה״. תפקיד מרכזי מילאו במערכה זו קבוצות הימין הקיצוני בקזבלנקה, באוג׳דה, בפורט ליוטי וברבאט. במקרים אחדים הצטרפו מוסלמים להתנכלויות שאורגנו על ידי הצרפתים. כך למשל במלאח של פאס נהרג יהודי ושישה אחרים נפצעו בהתקפה שערכו חיילים צרפתיים ומוסלמים. השלטונות הרחיקו את היהודים מהמסחר הסיטונאי, אסרו על היהודים בערים שונות להתגורר ברבעים האירופיים, הוטל נומרוס קלאוזוס של 2% על בעלי המקצועות החופשיים, כגון רופאים, עורכי דין, רוקחים, אחיות ועוד, והונהגה הקצבת מזון לפי קריטריונים גזעניים.

לאחר הפלישה האמריקנית לחופי אלג׳יריה ומרוקו ב-8 בנובמבר 1942 (״מבצע לפיד״), התרבו הפגיעות ביהודים, שהואשמו בשיתוף פעולה עם האמריקנים. פעולות העונשין נגד היהודים קיבלו מעין גושפנקא רשמית, שכן השתתפו בהן שוטרים וחיילים צרפתיים בקזבלנקה, ברבאט, בפאס ובמכנאס, והצטרפו אליהם מעת לעת מפגינים מוסלמים. מאות צעירים יהודיים נשלחו למחנות עבודה, נוסף על מאות פליטים בעלי נתינות זרה, שבחלקם שירתו בלגיון הזרים הצרפתי. עם זאת, יחסית למצבם של יהודי אלג׳יריה ותוניסיה, יהודי מרוקו נפגעו אך מעט כתוצאה ממצב המלחמה.

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930