עבודת שורשים לתלמיד


עבודת שורשים לתלמיד-המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות  

המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

ימיה הראשונים של מרוקו העצמאית (החל מ-1956) בישרו תמורה חיובית במצב היהודים. כמה מהם מונו לתפקידים בכירים במנגנון הממשלתי וגברה השתלבות היהודים בכלכלה. בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית כיהן כשר הדואר ד״ר ליאון בן-זקן, שהיה ידוע במפעלי הצדקה והחסד שלו בקזבלנקה. צעד מהפכני זה נשאר בלא המשך, השר היהודי איבד את משרתו עם חילופי האישים הראשונים בקבינט, ומאז לא הוסיפו לדבר על הצורך בשיתופו של שר יהודי.

חודשיים בלבד לאחר השגת העצמאות החלו השלטונות לנקוט קו של הפליה נגד היהודים: הם אסרו על היהודים לעלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. כן הוציאו חוזר שהגביל מתן דרכונים ליהודים, וככניעה ללחץ הליגה הערבית החליטו על ניתוק קשרי הדואר בין מרוקו לישראל. התערבות השלטונות נתנה את אותותיה בכל מערכות החיים בקהילה. בזה אחר זה התחסלו בדרך ההלאמה בתי הדין הרבניים, בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) ושאר המוסדות. כך עלה הכורת על האוטונומיה היהודית ארוכת השנים, אשר השכילה להתקיים אף בתקופת השלטון הצרפתי.

התגברה גם השתרשות הקנאות הדתית בקרב ההמונים והתחזקה אחיזתה של הלאומנות הערבית בקרב כל השכבות ובעיקר בחוגי המשכילים. את ההסתה נגד היהודים ניהלה מפלגת האסתקלאל (עצמאות), אשר הועידה את ביטאונה להפצת תעמולה עוינת, לפעמים ארסית. ההסתה גאתה במלחמת ששת הימים. לראשונה בתולדות מרוקו ראו אור קטעים מתוך ״הפרוטוקולים של זקני ציון״ והועלו הצעות להטיל חרם כלכלי על היהודים, ורק מדיניותו התקיפה של המלך מנעה התפרצויות אלימות מסוג אלו שאירעו בלוב ובתוניסיה.

למרות ההקצנה שחלה בעמדת מרוקו כלפי מדינת ישראל במהלך שנות ח-70, הקפידו השלטונות לחזור ולהצהיר על ההפרדה המסורתית הנקוטה בידם בין ה״ציונים״ בישראל —י ארצם, הנחשבים להלכה לאזרחים רצויים ושווי זכויות. למעשה חשופה הקהילה למסעות תעמולה אנטי-יהודיים, המתעוררים מדי פעם. ב-1971 גרםמסע כזה לסילוקם של היהודים ממשרות פקידות בכירות. הקהילה היהודית פועלת מתוך הימנעות מוחלטת ־הבלטות ציבורית. רוב היהודים החיים כיום במרוקו(כ-4,000) נהנים מרמת חיים וחוששים להגר, בעיקר מסיבות כלכליות. הם ממשיכים לשלוח את צעיריהם לחו״ל, ־ ־־ לצורכי לימודים. הקשרים בין מנהיגי הקהילה לבין המלך הם מרובים וקרובים : 1—בר המאפשר למנהיגים אלה לפעול כאנשי קשר בין המלך לבין ישראל ומנהיגיה.

עבודת שורשים לתלמיד- התמורות בארגון הקהילה ובמעמדה במאה ה־20

ד. התמורות החברתיות והכלכליות

1. התמורות בארגון הקהילה ובמעמדה במאה ה־20

שני עקרונות הנחו את השלטונות הצרפתיים במלאכת הארגון מחדש של מוסדות הקהילה היהודית:

א. הגבלה מירבית – עד כדי ביטול – של האוטונומיה הפנימית של היהודים.

ב. פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.

ברוח זו פורסמו ב-1918 שני צווים שבאו להסדיר את כינונם של ועדי הקהילות ובתי המשפט הרבניים. סמכויות הוועדים הוגבלו לענייני פולחן ולנושאי סעד בלבד. לא היה ועד כלל-ארצי, ולכל מרכז יהודי היה ועד אשר פעל כראות עיניו וללא קשר פורמלי עם שאר הוועדים. התיאום היחיד ביניהם נעשה מטעם השלטון, שמינה לצורך זה פקיד יהודי בכיר, שנשא בתואר ״מפקח על המוסדות הקהילתיים היהודיים״. בין תפקידיו היה עליו גם לאשר את התקציבים של הוועדים. בוועדים היה משקל רב יותר ליסודות ה״חילוניים״ שנמנו עם השכבה העשירה.

בתחום המשפטי הגבילו הצרפתים את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד, אך במקביל הקימו מערכת שיפוטית יהודית כלל-ארצית, שבראשה עמד בית הדין הגבוה, שישב ברבאט הבירה. הוא שימש כמוסד לערעורים, והחלטותיו לא ניתנו לשינוי גם לא על ידי השלטון. אף כי עד לעצמאות היה נהוג במרוקו תפקיד של רב ראשי, הרי בית הדין הגבוה היה למעשה האישיות הדתית הבכירה ביותר של הקהילה.

בנושאים שמחוץ למעמד האישי ובמשפטים שבהם היו מעורבים יהודים ומוסלמים חויבו היהודים לפנות לבתי המשפט הצרפתיים, אס היו בעלי נתינות אירופית, או לבתי הדין המקומיים שבראשם עמדו שופטים מוסלמים.

ב-1945 הוקם ארגון הקהילות, אך בשל המתיחות המדינית וחילוקי דעות פנימיים נפסק קיומו ב-1962.

״. רבני מרוקו נהגה להתכנס מ-1948 ואילך אחת לשנה או לשנתיים. בכינוסים אלה,נטלו חלק כל הרבנים והדיינים הרשמיים של הקהילה, נדונו שאלות מרכזיות בחיי , כמו דיני האחדת הכשרות בכל מרוקו או סוגיות אחרות שהזמן גרמן, כמו העלאת ־נישואיו, הבטחת זכויות ירושה לנשים ופישוט הליכי הייבום והחליצה.

עבודת שורשים לתלמיד

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

היבטים כלכליים ודמוגרפיים – מקצועות ותעסוקה

19 ־מאפיינים המרכזיים בתולדות יהודי מרוקו הם התערותם של היהודים בכלכלת הארץ : ׳־־ם בכל רחבי מרוקו. אלה היו הסיבות העיקריות להשפעתם הכלכלית. בעת העתיקה ־ב עסקו במידה רבה בעבודת אדמה ומעט במלאכה ובמסחר. לאחר הכיבוש הערבי עברו ־־ז־־ים רבים לערים. סחר הזהב דרך הסחרה והסחר הבינלאומי, עד הודו ועד צפון מזרח -ופה, היה כולו בידי מיעוט מבין היהודים. רובם היו בעלי מלאכה ואומנים: צורפים, מהשתים לתעשיית תכשיטים, חייטים, צבעים, אורגים ורוכלים. בעלי המלאכה התאגדו בסעודות.

־פעילות הכלכלית הגיעה לשיאה במאות ה-19-16. במוקד פעילות זו עמדו המגורשים :!ספרד וצאצאיהם, שבזכות בקיאותם בלשונות רבות שלטו על סחר החוץ בצד סוחרים ::ואים, ספרדים, פורטוגלים ואחרים.

:עורשי ספרד הביאו עמם שיטות מתקדמות בענייני אשראי וסחר בינלאומי ופיתחו יקבי יין, בתי זיקוק לסוכר ומפעלים לייצור שעווה ונשק, חכרו נמלים וריכזו מונופולין על כמה מוצרים. בשל כך נתמנו מקרב היהודים שגרירים וחותמי הסכמים מסחריים עם ארצות אירופה. השפעתם של מעטים התקיימה בד בבד עם דלותם של ההמונים.

תופעה מיוחדת היא קיומם של עובדי אדמה יהודיים. יהודי הרי האטלס עיבדו את העמקים והיו להם משקי בעל, שלחין ומטעים ברשות עצמם או בשותפות עם שכנים ברברים. אחרים סחרו במוצרי החקלאות והיו שהחזיקו בבקר ובצאן. כן עסקו בעצירת שמן בבתי הבד ובמכירתו.

במאה הנוכחית חלו התמורות הבאות:

א. ירידה בשיעור המועסקים במקצועות ה״מסורתיים״ כמו מלאכות יד ומסחר.

ב. עלייה בשיעור השכירים.

ג. גידול במספר הנשים המועסקות מחוץ למסגרת המשפחתית.

ד. היווצרות מעמד ביניים של בעלי מקצועות חופשיים ופקידים.

ה. הופעת החינוך המערבי כקריטריון מרכזי בדפוסי המוביליות החברתית.

יותר ויותר יהודים נמשכו אל המקצועות הטכניים, שדרשו הכשרה מודרנית, כגון מכונאות וחשמלאות. גם מספר בעלי המקצועות החופשיים גדל במידת מה בין 1931 ל-1951 מ- 0.69% ליותר מ-2.5%.

גידול רב עוד יותר חל במספר היהודים שעבדו כפקידים. משיעור אפסי ב-1931 הגיעו לכדי 5.83% מכלל כוח העבודה ב-1951. באשר לחקלאות, היא ירדה מ־3.93% ב-1931 לקצת יותר מ-1% ב-1951. הסיבה לכך נעוצה הן בהגברת תהליך העיור והן בתחילת העלייה לישראל, אשר בשלביה הראשונים משכה אחוז ניכר של כפריים.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

3. תהליך העיור

רוב היהודים התרכזו בערים המרכזיות הגדולות (בעיקר החל מהכיבוש הערבי). מגמה זו נמשכה עד המאה ה-19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה-20. למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסייה יהודית גם בעיירות ובכפרים, ולעתים לא עלה מספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות.

בערים הגדולות ישבו רוב היהודים בשכונה או ברחוב משלהם (ראה לעיל). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדרך כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסייה כולה. היו שלוש חטיבות מוגדרות למדי:

״בי ערי החוף האטלנטי או בסמוך לו, למשל מוגאדור ואספי. ערים אלו קיימו 3־1ך תקופות ארוכות קשרי מסחר ותרבות עם ספרד ואנגליה והדבר נתן את הותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים, שהגיעו מאירופה כמגורשים, כמהגרים, !כאנוסים שחזרו ליהדות וכסוחרים שבאו מרצונם, בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בלשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רוב היישוב בשני שלישים) המשיך להתרכז עד ראשית המאה ה-20 בשני האזורים האחרים.

הודי מרכז הארץ (כמו בערים פאס ומכנאס) והמרכזים בצפון מזרח שבהם נקלטו מגורשים לא מעטים בצד התושבים הוותקיים.

יושבי דרום המדינה על שתי שלוחותיה — המערבית (שמרכזה מראכש) והמזרחית ימחוז תאפילאלת), שבהן ישבו יהודים רבים בעשרות עיירות וכפרים.

— הלך המאה ה-19 החלה נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים. תהליך »ה נרם לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שכבה קטנה שריכזה בידיה את הב-נילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, הצטופפו ונדחקו עשרות הפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות בתנאים קשים. על אלה נוספו פגעי ־ב־בע שהיו שכיחים באותם זמנים: בצורת, רעב ומגיפות.

ב,־׳ לב הראשון של תהליך המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ (ביניהן .ראכש, פאס ומכנאס) ורק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה-19 היוו ־יהודים כ-40%-25% מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגאדור, למרות היותם 7% בלבד מן האוכלוסייה הכללית.

־יו יהודים שהרחיקו לכת והיגרו באמצע המאה ה-19 למצרים ולארץ ישראל, או למקומות שבהם נפתחו לפניהם הזדמנויות החדשות, כגון ג׳יברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה. מהם אף הגיעו לארה״ב ולדרום אמריקה.

בין 1911 ל-1947 היה גידול של יותר מפי שניים באוכלוסייה היהודית, והיהודי□ הי־ בתקופה שבין 1947-1921 60%-40% מבין התושבים הלא-מוסלמיס. ערב מלחמת העולב השנייה היוו היהודים קרוב ל-10% מכלל האוכלוסייה של חמש הערים הגדולות – קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס ורבאט. באחדות מעיירות הדרום הם אפילו היוו רוב באוכלוסייה. לאחר מכן תהליך העיור התגבר, כ-60% מכלל האוכלוסייה היהודית התר0 בחמש הערים האלו, כ-25% נוספים בכעשרים ערים בינוניות אחרות ורק כ-10% התגורר• בסביבה כפרית.

בד בבד עם תהליך העיור, חלה נטישה הדרגתית של הרבעים היהודיים המסורתיי נהמלאח), הן בשל הצפיפות הקשה שאיפיינה אותם והן בגלל עצם תהליך המודרניזציה שדרבן יהודים רבים לצאת משכונותיהם המסורתיות ולהתגורר ברבעים החדשים שחת־ ואוכלסו על ידי האירופים. קרוב למחצית התושבים היהודים של הערים הגדולות נטשו א» המלאח עד סוף מלחמת העולם השנייה.

עבודת שורשים לתלמיד

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

. יהודי מרוקו וארץ ישראל – שרים המסורתיים והציונות

פעילות השלוחים(השד״רים)

מאלף הוא יחס יהודי מרוקו לארץ ישראל, שהתבטא בנאמנות ומסירות, סיוע כספי רב ליישוב, קשרים רוחניים ועליית יחידים. קשרים אלה נתקיימו בראש ובראשונה באמצעות .שד"רים (שלוחים דרחמנא או דרבנן), שפקדו את מרוקו. פעילות זו הגיעה לשיאה במאהה-19ונמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות ולקבוע קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל. הם הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר ונחשבו ליחידים מקרב העולם היהודי, שנידחי ישראל אלה זכו לראותם, לשמוע מפיהם על הנעשה בעולם היהודי ולקבל מהם מנת עידוד ותקווה.

2. התמורות בעלייה לארץ ישראל ־ מאפיינים חדשים

במחצית השנייה של המאה ה-18 חלו תמורות באופיין של העליות ממרוקו לארץ ישראל. בלטו בה מאפיינים חדשים ובראש ובראשונה גידול במספר העולים: במקום עשרות באו מאות, הס היו צעירים יותר ובאופן הדרגתי גדל מספרם של אלה שביקשו הזדמנות כלכלית חדשה. עם זאת, רבים עלו לארץ ישראל לשם עבודת ה׳ ולקירוב הגאולה והיו גם זקנים שרצו להוציא את שארית ימיהם בארץ האבות ולהיקבר בה.

באותו זמן החלה במרוקו גם ההגירה מהכפרים אל הערים הגדולות שבפנים הארץ ולערי החוף, וגידול מהיר של מספר התושבים הפך את החיים בשכונות לקשים ביותר. בשכונה היהודית גברו הצפיפות ומצוקת הדיור. מצב זה המריץ יהודים רבים להגר לארצות חוץ או לעלות לארץ ישראל. עם השיפור בנתיבי היבשה והים וירידת פעילות שודדי הים בים התיכון, הוקלו התנאים לעלייה. נהגו אף למכור ספרי תורה כדי לעלות לארץ.

העולים פנו יותר ויותר לירושלים ונטלו חלק חשוב בחידוש היישוב היהודי ביפו, בחיפה, בגליל המערבי, ולאחר מכן גם בעזה ובשכם. תרמה להתערותם בארץ גם העובדה שמרביתם היו אנשים בגיל העבודה שעסקו במסחר, במלאכה וברוכלות, דבר שסייע להם להתערות לא רק בקרב היישוב היהודי, אלא גם לבוא בקשרים כלכליים עם תושביה הערביים.

עם חשובי החכמים בירושלים נמנו חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), נכדו של הרב אברהם אזולאי, שעלה מפאס בראשית המאה ה-17. ספרו ״עבודת קודש״ היה הספר העברי הראשון שנדפס בירושלים. ר׳ יעקב חאגיז, אף הוא יליד פאס, עלה לירושלים בשנת 1658 והקים בעיר את הישיבה ״בית יעקב״ שהעמידה רבנים חשובים. ר׳ חיים בן עטר, בעל פירוש ״אור החיים״ על התורה, עלה לירושלם ב-1742. הוא נערץ בין יהודי המזרח ואשכנז כאחד.

התפתחות נוספת בחיי הקהילה היהודית המוגרבית בארץ חלה בזכות פעילותו של ר׳ דוד בן שמעון (דב״ש), מנהיג יהודי צפון אפריקה, שישב בירושלים בשנים 1880-1854. ב-1860 הוא הקים את ועד עדת המערבים ובשנת 1867 ייסד את שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר בידי בני ירושלים. הוא בנה בתי מחסה לעניי עדתו בתוך העיר העתיקה וכן בתי כנסת, תלמוד תורה וישיבות.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

3. הפעילות הציונית

האגודות הציוניות הראשונות

האגודות הציוניות הוקמו במרוקו על רקע הזיקה המסורתית לציון. האגודות הראשונות היו בערי החוף, החשופות להשפעה אירופית. בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״ ובתיטואן נוסדה האגודה ״שיבת ציון״, ולידה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו״. ב-1903 נוסדה בעיר אספי האגודה ״אהבת ציון״.

הפעילות הציונית במרכז מרוקו החלה ב-1908 עם הקמת האגודה ״חיבת ציון״ בפאס. זו חלה מיד להפיץ את השקל הציוני ואת מניות אוצר התיישבות היהודים והרחיבה את תחומי פעולתה לערים צפרו ומכנאס.

הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של התעוררות דתית וניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות. כמו כן בלטו בפעילות הציונית יחידים בעלי מעמד חברתי מבוסס, כולל אישים בעלי מדות ציבוריות חשובות ויהודים שהיגרו למרוקו מארצות שונות. חומר התעמולה הציונית שהגיע מן המרכזים באירופה היה בעיקרו ביידיש ובגרמנית, ולא סיפק את הפעילים במרוקו. המפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל צדקה או מעין ״כולל״ חדש.

המבנה הגיאופוליטי של מרוקו, ההרכב החברתי של הפעילים, העדר קשר ממשי בין האגודות הציוניות השכנות וכיבוש מרוקו על ידי הצרפתים היו בין הגורמים להחלשת הפעילות הציונית ערב מלחמת העולם הראשונה.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

ההתרחבות לאחר מלחמת העולם הראשונה והמשבר שלאחריה

יחד עם הקמתן של אגודות להעמקת התודעה הדתית, קמו אגודות ציוניות חדשות, ביניהן אגודת ״בונה ירושלים״ שהוקמה באל-עראיש (באזור הצפוני שהיה נתון לחסות ספרד). מיד לאחר ועידת סאן רמו(1920) שלחה האגודה מכתב אל ה״ארי שבחבורה, גדול הדור ד״ר מארקס נורדאו״, ובו היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:

״זרח אור בחושך אחדות הלאום, עם ישראל, עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה. רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ, בקול רינה וחיבה נברך לאלוהינו אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו״.

בתוך כך החלו עשרות משפחות ממרוקו, בעיקר מפאס, לעשות את דרכן לארץ ישראל. אולם לקראת אמצע שנות ה-20 דעכה ההתלהבות הזאת וחלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית. בין שתי מלחמות העולם הצטמצמה הפעילות הציונית במרוקו עקב הגורמים הבאים:

התנגדות השלטונות הצרפתיים לפעילות הציונית. הם ראו בציונות ובמוסדותיה ארגונים בינלאומיים וחששו מתגובה נזעמת של הערבים על השינוי במצב היהודים, וכן הם חששו שהערבים ינסו לחקות את היהודים.

התעוררו בעיות ארגוניות קשות ובעיות כספיות שונות, בין השאר כתוצאה מהתמעטות ההכנסות מדמי חבר או מתרומות.

האליאנס נקט עמדה שלילית כלפי הציונות, כולל במרוקו.

הסתייגותן של קבוצות יהודיות, שחיפשו דרך למצות את הניסיון להשתלב בתרבות הצרפתית.

הפעילות הציונית התמקדה בעיקרה בעיתון הציוני ״העתיד המאויר״, בפעילות הקק׳׳ל, שנתפסה כסוג מסוים של שד״רות, ובקשרים עם המוסדות הציוניים העולמיים.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשרעבודת שורשים לתלמיד

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

התחדשות הפעילות הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה

אירועי מלחמת העולם השנייה במרוקו, חולשתה של צרפת לאחר המלחמה, הנוכחות האמריקנית והתגברות כוחה של הציונות בעולם היו בין הגורמים לחידוש הפעילות הציונית במרוקו, בהנהגת הוותיקים.

בערים הוקמו אגודות ציוניות, נפתחו מועדונים ללימוד עברית והוקמו חוות הכשרה לצעירים לקראת העלייה ארצה. שליחים מן הארץ הגיעו למרוקו ועשו לביסוס התנועה הציונית שם. השליחים התרשמו כי הפעילים הציונים היו ״אנשים חשובים מאוד מבחינת עמדתם הכלכלית והסוציאלית. ציונים טובים, מיואשים מכל דבר אחר פרט לציונות, דורשים ומוכנים לקבל משמעת ציונית, רואים בארץ ישראל את מרכז חייהם ובסוכנות את ממשלתם, אשר לה ולשליחיה הם מוכנים לציית בעיניים עצומות״, כדבריו של אחד השליחים.

התנועה הציונית ראתה מחובתה להדריך את הנוער המקומי ולארגנו וכן לחדור ולהשפיע ים על חיי הקהילה וניהולה. יחד עם שאיפתם לתרום להקמת מדינה יהודית דמוקרטית ץ ישראל, הביעו ציוני מרוקו את רצונם לפעול למען שיקומו החומרי והרוחני של הקיבוץ במדינתם ולמען הרחבת החינוך העברי בקרב הנוער: פתיחת חוגים ללימוד השפה העברית, השתתפות בהרצאות שעסקו בתולדות היישוב וברעיון הציוני, וכן בערבי שירה ובמסיבות חברתיות. הביטאון הפנימי של מועדון ״קרל נטר״ של בוגרי כי״ח, ״נוער״ בקזבלנקה, נעשה בהדרגה לביטאון הרשמי של ציוני מרוקו, אשר לא הורשו על ידי השלטונות להוציא לאור עיתון משלהם.

במרוקו שלאחר המלחמה היתה הציונות על כל גווניה האידיאולוגיים מיועדת אך ורק לרובד מצומצם באוכלוסייה — מאות אחדות של צעירים עירוניים בעלי חינוך צרפתי, שברובם השתייכו למעמד הבינוני.

ג. ״יציאת מרוקו׳׳ עם קום המדינה ולאחריה – גלי העלייה

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נתפסה בתודעה הכללית במימושו של חזון הנביאים, וכשהם נישאים על כנפי החזון המשיחי, החלו היהודים לנהור באלפיהם אל מדינת ישראל המתחדשת. תהום עמוקה הפרידה בין המגשימים הללו לבין הפעילים הציוניים, אשר בכנס שקיימו בקזבלנקה ב־1946 קבעו קריטריונים נוקשים לבחירת המועמדים לעלייה.

מ-1947 ועד הקמת המדינה יצאו ממרוקו באופן בלתי לגאלי יותר מ-1500 נפש. הם הפליגו בשלוש אוניות, ״ יהודה הלוי ״, ״ שיבת ציון ״ ו״ הפורצים ״, מנמל אלג׳יר לארץ ישראל. בכך הפכה מרוקו לשותפה מלאה במפעל הידוע בשם ״ההעפלה״.

אחרי הקמת המדינה ובד בבד עם ראשית העלייה ההמונית, גדל מספר גרעיני ההכשרה. בערים פעלו תנועות ״צעירי ציון״ ו״דרור״ במסגרת ה״הגנה״, ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״בני עקיבא״ ו״ביתר״, שחברו יחד לארגן את הנוער היהודי לקראת העלייה. כתוצאה מלחץ המאורעות, הן הפכו בהדרגה למעין משרדי עלייה, שעיקר תפקידם היה לבצע את ההוראות שהועברו אליהם מירושלים.

שלושה נחשולי יציאה עיקריים רוקנו כמעט כליל את מרוקו מיהודיה – ב־1948 היו בה כ- 265,000 יהודים, שהיוו כשני שלישים מיהודי צפון אפריקה.

בגל הראשון, שנמשך מקום המדינה (1948) ועד לעצמאותה של מרוקו (1956), יצאו כ־ 100,000 יהודים. ב-1954 יצא יהודה גרינקר מן הארץ למרוקו והוא שהגיע אל יהודי הרי האטלס שבדרום מרוקו, שעסקו בעבודת האדמה בהרים הגבוהים והנידחים. בני הכפרים נרשמו לעלייה לארץ. 421 כפרים עקרו ועלו ארצה ובהם 800 משפחות, שהתיישבו ברובם באזור תענך, בלכיש ובנתיבות.

גל העלייה השני התרחש בין השנים 1961-1956. זהו פרק העלייה הבלתי לגאלית, שהביא לארץ כ-50 אלף נפש. עלייה זו לוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ותעוזה, וסימלה אותה יותר מכל ספינה קטנה בשם ״אגוז״(פיסס), אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה ליד חופי גיברלטר וכל 44 מעפיליה מצאו את מותם במצולות.

היציאה הבלתי לגאלית של כ-50 אלף יהודים נתאפשרה, יש להניח, בשל יחסו המיוחד של המלך מוחמד החמישי, אשר לעתים אף נתן הוראה להעלים עין ממנה. עליית בנו, חסן השני לשלטון עוררה חששות כבדים, אך דווקא הוא שיפר את מעמדם של היהודים וביטל את איסור ההגירה מארצו.

הגל השלישי, הידוע בשמו ״מבצע יכין״, החל ב-1962, עם עלותו לשלטון של המלך חסן השני, שהתיר את העלייה. זו גברה לאחר מלחמת ששת הימים, ובין הבאים היו גם בעלי רכוש והשכלה, שלא האמינו באפשרות של חיים בטוחים במרוקו. בגל זה עלו כ-70,000 נפש לארץ.

לישראל הגיעו בסך הכל 200,0000 יהודים ממרוקו. אך יציאתם של יהודי מרוקו בדור האחרון לא היתה רק לישראל. לצרפת הגיעו מאז ראשית שנות ה-50 כרבע מכלל יהודי מרוקו. כ-16,000 נפש יושבים במונטריאול, וכ-8,000 חיים בספרד, וכן נמצאות קהילות של יהודי מרוקו בארצות הברית ובאמריקה הלטינית. באמצע שנות ה-80 נאמד מספר היהודים שנשארו במרוקו בכ-20,000 נפש בלבד. הקהילה מונה כיום 4000 נפש בלבד.

עדיס אנו להתחסלותו של קיבוץ יהודי אשר שורשיו הם עתיקי יומין ואשר זכה לתיגבור כמותי ואיכותי לפני כ-500 שנה, עת מצאו מקלט במרוקו אלפים ממגורשי ספרד. ברם, בדורות האחרונים רובם המכריע שבו והתקבצו במדינת ישראל המתחדשת, ובה הקימו ואיכלסו ערים, מושבים, קיבוצים ועיירות פיתוח באזורים קשים להתיישבות ולאורך הגבולות.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

קזבלנקה

קזבלנקה

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

קזבלנקה

הגדולה בערי מרוקו ונמלה הראשי, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יש בה גם שני נמלי תעופה בינלאומיים. היא אף הבירה הכלכלית של מרוקו – מיוצרת בה כמחצית מתפוקת התעשייה הארצית. הענפים העיקריים בה הם טקסטיל, אלקטרוניקה עיבוד עורות, שימורי מזון(דגים), משקאות והרכבת מכוניות.

מבנה העיר משקף את שלבי גידולה. סמוך לנמל נמצאת העיר הערבית העתיקה, שנבנתה בעיקר במאה ה-18. היא היתה מוקפת חומה, שממנה נותרו שרידים. מסביבה בנויה העיר האירופית, המהווה עתה את מרכז המסחר והעסקים. משנות ה-20 התפתחו פרוורי מגורים, בעיקר במערב. במזרח נמצא אזור תעשייה.

במאה ה-12 עמדה במקומה עיר נמל בשם אנפה (Anfa), שהפכה במרוצת הזמן בסיס לשודדי ים. מעוז שודדים זה נהרס כליל בידי הפורטוגלים ב-1468. לקראת סוף המאה ה־18 שב ובנאה הסולטאן מחמד בן עבדאללה. מקור השם בבית הלבן (בפורטוגלית Casa Blanca), שבלט בין חורבות אנפה ושימש ציון דרך לספינות. בפי הערבים היא נקראת אל- דאר אל-בידה. ב-1907 כבשו הצרפתים את העיר לאחר טבח גדול בילידים. היה זה בתגובה לרצח כמה צרפתים. במאורעות אלה נפגע קשה הרובע היהודי. בימי השלטון הצרפתי גדלה העיר במהירות רבה.

בימי הביניים התקיימה בה קהילה יהודית קטנה, שהתפזרה לאחר הכיבוש הפורטוגלי. הקהילה גדלה, יחד עם העיר כולה, בעת החדשה. באמצע המאה ה-19 התיישבו בה סוחרים יהודים מערים אחרות במרוקו. בעקבות הכיבוש הצרפתי גדל מספר היהודים במידה ניכרת. בתקופת הכיבוש הצרפתי נפגעה הקהילה ממרירות שבטים, ובאותו הזמן הגיעו אל העיר פליטים יהודים משאר חבלי מרוקו. תושבים חדשים אלה התגוררו בדרך כלל במלאח, בעוני רב.

כאחר המלחמה גברה הגירת יהודי מרוקו לקזבלנקה והיא הפכה לגדולה בקהילות מרוקו. ב-1948 ישבו בה כ-70,000 יהודים – כ-34% מכלל יהודי מרוקו. ב-1960 התגוררו בה 54% :־כלל יהודי המדינה. בשנות ה-60 החלה הגירה גדולה אל מחוץ לגבולות המדינה. ב-1967 חיו בה 37,000 מכלל 50,000 היהודים שהיו במרוקו. לאחר שקיבלה מרוקו את עצמאותה ב- 1956, הוכרז על שוויון זכויות ליהודים. ב-1959 נבחר יהודי לראש העירייה. בין מוסדות ־:חינוך הבולטים בה: בית הספר כי״ח, ישיבת ״אוצר התורה״ ובית הספר אורט. רוב ־מוסדות נסגרו ב-1965.

אתרים: לעיר זו גוון מערבי בולט אחרי שלטון צרפתי בולט. העיר היא גם המטרופולין ־;גדול ביותר במרוקו החדשה, ולב קשריה עם העולם הכלכלי הוא הנמל (אתר). מסגד חסן ־זשני הניצב לחוף הים הוא הגדול בעולם מסוגו. במערב העיר נמצאת ה״קיצריה״ – בזאר ססגוני, בשכונת הווילות המפוארות מתגוררים שגרירים רבים.

בין השנים 1940-1924 יצא לאור בעיר זו העיתון היהודי החשוב ״L'AVENIR ILLUSTRÉ" (״העתיד המאויר״) במהדורה שבועית, ואחרי המלחמה יצא לאור העיתון ״NOAR״ (״נוער״), שייצג את החוגים הציוניים והיה בעל השפעה רבה.

המלאח של העיר מאוכלס כיום בערבים, אך ברובע היהודי החדש יש שלושים בתי כנסת, והדרשות בהן ניתנות בערבית־יהודית ובצרפתית.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.עבודת שורשים לתלמיד

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מכנאס

עיר בצפון-מערב מרוקו, בירת מחוז מכנאס. שוכנת בגובה 500 מ׳, בעמק רחב בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון, ובצומת כבישים ומסילות ברזל. היא משמשת מרכז מסחרי לאזור חקלאי פורה, המשתרע בעיקר ממערב לה, ובו גדלים דגנים, זיתים, הדרים, ענבים וירקות, ולשטח הררי נרחב ממזרחה, שתושביו עוסקים בגידול מקנה ומשווקים בהמות, עורות, צמר, שטיחים ואריגים מתוצרת בית. יש בה תעשייה זעירה מגוונת, שעיקרה עיבוד התוצרת החקלאית וייצור מזונות, מצרכי הלבשה ומוצרי עץ ומתכת, וכמה מפעלים מודרניים, המייצרים חומרי בניין, שימורים ועוד.

העיר העתיקה מוקפת חומה ומצטיינת ביפי מגדליה ושעריה. מרבית בנייניה הם מן המאות ה-18-16; בתוכם ארמון הסולטאן וכמה מסגדים נאים מן המאה ה-17, עת היתה לבירת מרוקו. מסביב למצודה התפתחה העיר ופוארה בבניינים רבים, שבזכותם כונתה ״ורסאי של מרוקו״. העיר התפתחה מאוד בשנים האחרונות.

הקהילה היהודית במכנאס נזכרת כבר אצל ר׳ אברהם אבן עזרא, בין הקהילות שסבלו מגזירות השמד של המווחדון ב־1140-1138, ואין ספק כי תחילתה לפני הכיבוש הערבי, אך ידיעותינו עליה מועטות. בחצרו של איסמעאיל (1727-1672), שקבע את מכנאס כבירה, שימשו היהודים דניאל טולדנו, יוסף מאימאראן ואחרים בתפקידים בכירים וניהלו, בין היתר, את המו״מ בין מרוקו לבין ארצות שונות באירופה. כן נתפרסמו משפחות אבן עטר ובירדוגו, שהעמידו תלמידי חכמים ורבנים מפורסמים. ב-1961 מנחה אוכלוסיית יהודי העיר 9293 נפש (6.5% מכלל יהודי מרוקו). 4851 יהודים עזבו את העיר במסגרת מבצע יכין(4- 1962).

אתרים: מכנאס היתה בירתה השלישית של מרוקו בימי מולאי איסמאעיל, הנחשב לגדול מלכי הארץ. הביקור הוא באורוות הסוסים, בבית הכלא העתיק, במסגד שבו קבורים המלך ונשותיו האהובות ובגני הארמון. המלאח הישן הוא עדות לעסק האוכלוסייה הצפופה במאות ה-20-17. הוא הדין בבית העלמין מן התקופה הזו. בבית הכנסת ברובע החדש בולט השימוש בבד הקטיפה בצבע הארגמן האהוב על יהודי מרוקו. הספרייה במוסדות הקהילה מכילה כיום בעיקר את ספרי החכמים במכנאס במאות האחרונות. במלאח החדש בולט השלט של בית הספר ״אם הבנים״.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

בית הכנסת על שם אולאד בני זמירו - סאפי

בית הכנסת על שם אולאד בני זמירו – סאפי

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

סאפי (אספי)

עיר נמל לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יהודים ישבו בה מהמאה ה-15. עמדותיהם היו מכובדות כדיפלומטים, פקידים וסוחרים. היהודים עשאוה מרכז ללימוד תורה. בשנת 1500 ישבו בה כמאה משפחות יהודיות. סאפי היתה נתונה אז למרותו של קאיד ברברי, שעמד תחת חסות פורטוגל. ב-1508 כבשו הצי והצבא הפורטוגליים את העיר.

המלך מנואל הבטיח אז ליהודי סאפי, שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר. מלכתחילה היו היחסים בין היהודים לשלטון הפורטוגלי בסאפי תקינים ביותר. התבלטה כאן אחת ממשפחות המגורשים, בן זמירו, ואחד מבני משפחה זו, ר׳ אברהם, נתמנה על ידי המלך לרב בסאפי.

העדה היהודית השתתפה במימון ההוצאות לבדק חומת העיר, והסכום שולם באמצעות ר׳ אברהם בן זמירו, רבה של סאפי. וכן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים ולניקוי החפיר הסובב את החומה. יחד עם ר׳ אברהם נזכר במסמכים משנות 1513-1512 משה דארדיירו, שהיה תורגמנו של המושל. כנהוג עסק גם בתיווך מדיני וניהל שיחות עם הערבים.

היחסים בין היהודים לבין יחיא תעפופת, מנהיג המוסלמים במקום, שלכאורה היה מתומכי השלטונות הפורטוגליים, היו מתוחים. יחיא ראה ביהודים מתחרים על חסדי המלך ולא פעם הלשין לפניו עליהם, כי הם משמשים תורגמנים לאויביו, וכי אלה מתכנסים בבתיהם של היהודים. המושל הציע להעניש את היהודים ולפייס בכך את יחיא. נראה, שדברי השטנה של יחיא, שהצביע על הימצאות יהודים שאין בהם תועלת לעיר, גרמו לכך שמנואל ציווה לגרש אנשים מסוימים. בשנת 1523 נתמנה יעקב רותי לתורגמן בסאפי, בשנים 1538 ו-1541 היה יוסף לוי התורגמן בסאפי.

ב-1961 מנתה הקהילה היהודית 1434 נפש. במהלך מבצע יכין עזבו 239 נפש את העיר. אתרים: ארמון המלך מוחמד בן עבדאללה ואזור תעשיית החרס המקומית .

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ו

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

בהפקתה של חוברת זו.

רבאט (״מנזר מבוצר״)

בירת מרוקו והעיר השנייה בגודלה במדינה. שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, מדרום לשפך הנהר בו רגרג. אגד-ערים הכולל את סלא שמעברו הצפוני של הנהר.

רבאט העתיקה סמוכה לחוף ולנמל שאינו פועל עוד מחמת סתימתו בסחף. בה ״המדינה״ – העיר המוסלמית, המלאח מצודה (מאה 17), ולידה מדרסה המשמשת מוזיאון לאמנות מרוקנית. במאה ה-20, משהיתה לבירת שטח החסות הצרפתי, נבנו מדרום לעיר העתיקה רובעי מגורים ומשרדים מודרניים בסגנון אירופי. האוכלוסייה גדלה. גידול האוכלוסין המואץ, שנמשך לאחר מתן העצמאות למרוקו, גרם גם להתפתחות משכנות עוני. עיקר תפקידיה של רבאט הם בתחומי המינהל, אך פועלת בה גם תעשיית טקסטיל ומזון ומייצרים בה שטיחים וחפצי עור. יש בה אוניברסיטה ומוזיאון ארכיאולוגי.

ראשיתה ביישוב סלא (Sala Colonia). את רבאט עצמה יסד, ב-1150 בערך, הח׳ליף עבד אל-מואמן, מייסד שושלת המווחדון. בימי הח׳ליף אבו יוסף אל-מנצור (1199-1984) הפכה ממשלט מבוצר לעיר גדולה. זמן רב היתה מרכז למסחר, וגם בסיס לשודדי ים, עד שמעמדה התערער במשך המאה ה-15, בשל כיבוש חלקים ניכרים של חוף מרוקו בידי פורטוגל. בראשית המאה ה-17 התיישבו בה (ובסלא) פליטים מוסלמים מספרד. הם הקימו במקום מעין רפובליקה עצמאית של שודדי ים, וזו הפילה פחדה על הימאים האירופים. ב-1657 השתלטו על רבאט סופית הסולטאנים משושלת העלאווים, והעיר התפתחה בהדרגה, כמוקד לסחר ימי וכמושב קונסולים זרים. רבאט היתה לבירת מרוקו רק ב-1912 עם הכיבוש הצרפתי. הכובשים העדיפוה על הערים ההיסטוריות האחרות במדינה, שבהן התרכזה ההתנגדות לשלטונם.

יהודים התיישבו בה באמצע המאה ה-16. הם ניהלו בה את עסקיהם והתגוררו בסלא הסמוכה, שבה ישבו יהודים מאז המאה ה-2. תקופה ארוכה היה האזור נתון להשפעה יהודית, ובמאה ה-8 לאחר התאסלמות האוכלוסייה המקומית, קמה בה כת שנטתה ליהדות. היא הושמדה בידי המווחדון.

אברהם אבן דאוד מזכיר את יהודי סלא ב״ספר הקבלה״ במחציית השניה של המאה ה-12. במאות ה-13 וה-14 פעלו בסלא סוחרים יהודים ממיורקה. לאחר 1550 פרחה הקהילה.

־׳ יעקב ששפורטש, מתנגדם של השבתאים, הצליח לשכך את התסיסה השבתאית בה. מישיבות רבאט יצאו תלמידי חכמים נודעים, כר׳ חיים בן עטר, שעלה ב-1741 לא״י, ר׳ שם טוב עטר, ר׳ שמואל דה אוילה ובנו ר׳ אליעזר ואחרים. ב-1807 נכפתה לראשונה על היהודים הישיבה במלאת רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית – והיו משפחות עשירות שהתאסלמו. ב-1830 התיישבו במלאח יהודים מתלמסאן, ואולם, בוותיקי המלאח נידלדלו נם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד הסולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט, כמרבית הדין הרבני(בוטל בידי הממשל ב-1965) בנשיאותם של הרבנים רפאל אנקאוה ויוסף בן עטר.

ב-1961 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ־11,000 נפש — 6.6% מכלל יהודי מרוקו. במבצע יכין עזבו את העיר כ-5,000 יהודים.

אתרים: המסגד מן המאה ה-11, המוזוליאום של המלך מוחמד החמישי, ארמון המלך היום ורובע הנציגויות, כולל זו של ישראל.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זסעדים...קבריםו.

מוגאדור, אל־צמירה (״המצודה הקטנה,,)

עיר נמל בחוף האטלאנטי של מרוקו. העיר יושבת על רכס-כורכר בקצהו הדרומי של מישור החוף של סאפי ומוקפת מצד היבשה בדיונות חול נרחבות. בפירצה שברכס נמצא הנמל המוגן. במקום נמצאו שרידים פניקיים, והוא היה מבצר פורטוגלי במאה ה-16. העיר נוסדה ב-1767 על ידי הסולטאן סידי מוחמד, לפי תוכנית שתי וערב, והצטיינה בניקיונה ובסגנונה האירופי. כיום משמש נמלה כנמל דיג המספק חומר גלם לתעשיית הדגים בעיר. כן קיימים בה מפעלים לעיבוד עורות ועצים.

בין 1650 ל-1808 ישבו בה יהודים ששלטו על סחר העיר בראשותו של ״סוחר המלך״. ב- 1807 הוקם הרובע היהודי(מלאח). במאה ה-19 גדל מספר היהודים והגיע ל-14,000. הוקמו בתי ספר וישיבות, והיהודים נודעו כבעלי השכלה גבוהה. אחר כך ירדה העיר מחשיבותה הכלכלית והקהילה היהודית נידלדלה.

מוגאדור היא אחת מעיירות החוף הפורטוגליות היפות ביותר שנוסדו במרוקו. יהודים שסחרו בנשק במרוקו השתתפו ברכישת התותחים שבנמל. במלאח היהודי ישבו במאה ה־ 18 ובראשות המאה ה-19 רוב תושבי העיר בכללה.

מבקרים זרים באל-צווירה במאה ה-19 תמהו לגלות השפעה אנגלית כה רבה בנמל החוף הדרומי האטלנטי של מרוקו. התפתחות התעבורה הביאה ליבוא גדל של ביגוד, ריהוט ופרטי-מותרות שונים. התמורות לא היו רק חומריות: תעבורה טובה יותר סיפקה אפשרויות גדולות יותר לנסיעה, והסוחרים בני אל־צווירה לא זו בלבד שנסעו ללונדון ולמאנצ׳סטר כדי לנהל את עסקי המסחר שלהם, אלא אף שלחו לשם את ילדיהם, כדי שיקבלו חינוך אנגלי, או ישתקעו שם. כיוון שאנגליה היתה השותפה העיקרית למסחר עם אל-צווירה, השתלם להושיב בן משפחה באנגליה, כדי שיעמוד על מצב האספקה והביקוש השוטפים.

ואמנם הקשר המיוחד של אל-צווירה עם אנגליה מקורו ביחסי מסחר. אל-צווירה נוסדה בשנת 1764 כנמל מלכותי, ותוך עשור שנים הפכה להיות נמלה העיקרי של מרוקו בסחרה עם אירופה. אנגליה תפסה את העמדה הבכירה בסחר זה, והסוחרים היהודיים של אל-צווירה הם שהביאו להרחבת הקשרים האנגלייס-מרוקניים.

במשור הראשון של המאה ה-19 כבר התחילו להתיישב בלונדון בני משפחות חשובות של דיירים בני אל-צווירה ואפילו באו בברית הנישואים עם כמה מהחשובים ביותר בקהילה הספרדית של לונדון, למשל עם בני משפחת מונטיפיורי. הם המשיכו לקיים קשרים עם מרוקו והיו חלוצי המערכה הפילאנתרופית במשך המאה ה-19.

האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה ב-1961 4,563 נפש. 3,636 עזבו את העיר במהלך מבצע יכין.

Recent Posts

  • תכשיטים אצל נשות מרוקו-״כראס כּבּאש״ (״עגיל ראש־ראם׳׳) או ״כראם עמארה"

    תכשיטים אצל נשות מרוקו תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות. בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות. הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את

  • מ. ד. גאון יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני

    טודרום בן יהודה הלוי אבולעפיה נולד בש׳ ה״א ז. היה שר המלוכה ומשורר בטוליטולא. בימי עלומיו חבר שירים. תתלה שמש בחצר המלד אלפונםו הרביעי ואח״כ בחצר המלך שאגג׳ו הרביעי. כנראה שעמד בראש האוצר. גדולתו עוררה כגגדו את קנאת הנוצרים והמיטה עליו שואה. בימי אלפונםו נאסר כמה פעמים ורכושו הוחרם. אחרי מות אלפונםו מנהו המלך שאנג׳ו הנ״ל לשר האוצר בין השנים הא׳ ס-סו. נודע בחבורו ״גן המשלים והחידות״. כולל שירי ידידות, שירי תהלה, קינות, שירי אהבה, סליחות, וכו'. ידידיה רפאל חי אבולעפיה נולד בירושלים בשנת תקס״ז. מגדולי המקובלים בדורו וראש ק״ק החסידים בית אל אחרי הרב אג'ן. את גדולתו בח'ן יש

  • Juifs du Maroc a travers le monde Robert Assaraf

    Dans ce contexte, la question juive, objet au départ d’une unanimité sur la nécessité : d'intégrer sans réserve à la nation la communauté juive, en respectant ses libertés et ses droits, devint avec le temps un des enjeux de la vie politique, un des moyens préférés de l'opposition pour attaquer indirectement le pouvoir en place quand elle ne pouvait le faire face  avec les inévitables conséquences de telles enchères. Au début, l’euphorie l’emporta. Le report – à la suite de désordres provoqués par des jeunes au mellah de Marrakech – des élections des comités des communautés des grandes villes, prévues

  • Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath

    Structures socio-économiques Sous des apparences qui, aux yeux de l’observateur venu de l’extérieur, semblaient à peine différenciées, les structures socio-économiques de la société juive maghrébine traditionnelle présentaient, en réalité, une certaine diversité. Il faut distinguer, tout d’abord, les ruraux des urbains. Les premiers furent probablement assez nombreux  avant la pénétration française au Maroc. Dans les années 1950-1955, P. Flamand en trouva les derniers vestiges en pays berbère. Dans les mellahs ruraux, les Juifs n’étaient pas propriétaires des terres qu’ils exploitaient : il s’agissait de biens acquis par antichrèse, contrat qui permet au créancier d’entrer en possession d’un bien et de

  • המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז

    מועצת הרבנים במארוק האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל״א ע״ד ההלולות רבותי! חגי נדבה ומועדי קדש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש. באמת, התעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובבל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר. תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קבל הענין צורה אחרת. גם נתן ביד הצבור, והיה לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף

  • היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר

    צבא ה״עביד״ השחור והמוג׳אהרון כדי לשלוט בארץ ולהילחם בנוצרים ובתורכים ארגן השריף צבא, שנאמנותו נעלה על כל ספק ושהיה מורכב מחיילים שגייס מקרב כושיי סודאן. כבר אל-מנצור גייס עבדים שחורים לצבאו הסדיר, שהיה מורכב ברובו משבויים נוצרים משוחררים וממתאסלמים אנדלוסים. אל-רשיד הסתכסך עם מלך באמבארה סגו, שנתן מקלט לאחד מיריביו מן הסוס, עלי אבן־ח׳יידר (בו-חסון?), ולא יכול איפוא להביא טירונים מטימבוקטו. לעומתו הצליח אבן־ח׳יידר לאסוף בסודאן כמה אלפי כושים ולפלוש לארצות הסולטן. הוא שחררם באזור הסוס, לשמע הידיעה על מותו של אל-רשיד. משורותיהם שאב מולאי אסמאעיל, אנשים ליצירת גרעין חיל המשמר השחור שלו. אולי חיפש לאחר מכן את צאצאי חייליו

  • חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר

     גיל הנישואין ודפוסי בחירת הכלה/חתן  2.1 גיל הנישואין ״בת לאביה מטמונת שווא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נשאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא לא תעשה כשפים״.(סנהדרין ר ע"ב) עד אמצע המאה העשרים העדיפו ההורים במרוקו להשיא את הבנות בגיל צעיר על פי המסורת והמנהג העברי., לא מצאתי עדויות בכתב או בעל־פה לנישואי ילדות מתחת לגיל 13 מלבד מקרה אחד שאירע בלאראצ׳ה בשנת 1853 : ״על עניין הקידושין שקדש יעקב גבאי קטנה בת י״א שנים בפני אביה יעקב מילול״. נראה שקידושי קטנה היו חריגים, ורבי יצחק בן וואליד מתיטואן נשאל

  • Contes populaires racontes par des juifs du Maroc-Dr Dov Noy-La mere cruelle

    LA MERE CRUELLE Yitsak Massas-narrateur Il y a longtemps, longtemps, à une époque très reculée, il y avait une famille qui vivait, heureuse, dans son village. Avant de mou­rir, le chef de cette famille appela ses fils et leur dit: "Après ma mort, ne versez jamais de l'eau chaude sur le seuil de la porte." Plusieurs jours passèrent et après la mort de leur père, les jeu­nes gens durent faire de grands efforts pour subvenir à leurs be­soins. Très tôt, le matin, ils sortaient au travail et ils rentraient chez eux, peu de temps avant le coucher du soleil. Il

  • יהדות מרוקו, הווי ומסורת –רפאל בן שמחון-הילד המרטיב

     הילד מאחר לדבר היו מקרים רבים שילדים בגיל שנה ושנתיים טרם התחילו לדבר. אחרים איחרו ללכת וזחלו כל הזמן על בטנם והמשיכו לינוק בגיל שנתיים ויותר. ההורים נהגו לקחת אותם לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת, בזמן שהרבה אנשים נמצאים בבית החיים, לעריכת סעודות ליד קברי הצדיקים. ההורים הושיבו את בנם על־יד הקבר של הקדוש, ונתנו לו לטעום מן הסעודה וללגום מן התה ומכל אוכל שהוגש לנוכחים. בגמר הסעודה, ההורים הניחו צלוחית מלאה מים על הקבר, וכעבור ימים חזרו ונטלו אותה. הם השקו את ילדם כל אימת שביקש לשתות. המים האלה בנוסף לברכה שבהם (ברכת הצדיק) זירזו

  • קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי

    צהלי רני עדה שלמה רקע לפיוט: הפיוט נכלל ב׳יגל יעקב׳ למהדורותיו במדור ׳פיוטים של מתן תורה'. על פי תוכנו מתאים הוא לכבוד הכנסת ספר תורה הנזכר בבית חמישי ׳יגל הכותב… וגם הקונה׳. אולם קהילות תאפילאלת שרות פיוט זה גם בחתונה. שילוב שירים לכבוד התורה בשירי חתונה קיים גם בקהילות אחרות כמו קהילות הצפון במרוקו כמו השיר ׳היא תורה לנו נתנה׳ המכיל כ״ב בתים על פי סדר א׳׳ב אותיות התורה ויוצר דימוי של ׳טקס הובלת הכלה לבית החתן לזה של הכנסת ספר תורה להיכל׳. שילוב שירים לכבוד התורה באירוע של חתונה קשור כנראה בדימוי הכנסת כלה להכנסת ספר תורה המצוי במקורות


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 116 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031