עבודת שורשים לתלמיד

עמוד 2 מתוך 41234

עבודת שורשים לתלמיד-הרובע היהודי – המלאה

2. הרובע היהודי – המלאה

בערים הוקם המלאח, הוא רובע היהודים, בקירבת ארמונו של השליט המולך. קירבה זו באה לסמל כביכול כי היהודים נמצאים תחת חסותו המיוחדת של השלטון, אולם בימי ההתמרדויות של חיל המשמר של שבטי הברברים, ובמיוחד לאחר מותו של השליט, היו רבעים אלה המקום הראשון המועד לשוד ולרצח. בימים כתיקונם היו תנאי החיים במלאח המוקף חומות ושערים קשים למדי. הצפיפות היתה גדולה, כיוון שלא היתה קיימת כמעט כל אפשרות להרחבת השטח. הסוכות והבניינים הרעועים היו עולים מדי פעם באש הדליקות, אספקת המים היתה לקויה, ולא יפלא איפוא שמשכנות היהודים נודעו כשכונות עוני, לכלוך ומחלות. חמור במיוחד היה מצב היהודים בערי הדרום. האוכלוסייה המוסלמית הקנאית עיינה את היהודים ודחקה את צעדיהם, ותנאי האקלים הקשה באזור זה היו קשים שבעתיים מהתנאים במלאח הצפוף.

החברה בכללותה השכילה לשמור על אופיה המסורתי ועל דבקותה במורשת היהודית. חיי בניה נרקמו בראש ובראשונה בשכונה היהודית בתוך בית הכנסת ובחוג המשפחה.

עבודת שורשים לתלמיד-חיי הרוח החינוך והתרבות גדולי החכמים ועיסוקיהם

 

3. חיי הרוח החינוך והתרבות

גדולי החכמים ועיסוקיהם

חכמי מרוקו עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם ישיבות בבל וארץ ישראל. מרכזי הלימוד החשובים היו פאס, מכנאס, סג׳למאסה, סבתא, אע׳מת ודרעא. מגדולי התורה שבכל הדורות הוא ר׳ יצחק אלפסי – הרי״ף (1103-1013), שהקים בעיר פאס ישיבה ושלח תשובות בענייני הלכה לכל קצווי הגולה. ספרו החשוב ״הלכות הרי״ף״, המסכם את ההלכות התלמודיות ומקל על הלומדים, נדפס והופץ בכל פזורות ישראל. היה זה הספר הראשון מסוגו והוא זכה לשם החיבה ״התלמוד הקטן״.

החכמים עסקו בתחומים הבאים: הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצידו, דרוש, שירה, פיוט ועוד. הם עסקו גם בדקדוק ובכתיבת איגרונים — קבצים של איגרות הכתובות בלשון מליצית. מעטים התעניינו בחוכמת התכונה (אסטרונומיה).

לחכמי ספרד היתה השפעה מכרעה על קהילות מרוקו. הם תיקנו במחצית הראשונה של המאה ה-16 את סידרת תקנות פאס, שבאו להסדיר את חיי הפרט והקהילה. תקנותיהם זכו במרוצת הזמן לתוקף מחייב לגבי כל יהודי מרוקו.

התקופה שמן השליש האחרון של המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-18 מוגדרת כפרק הזוהר בחיי הרוח של יהודי מרוקו. הם זכו לתחייה רוחנית וליצירה ספרותית פורייה בתחומים שנמנו לעיל — יצירה שינקה את כוחה מן המיזוג המופלא שנוצר בין ה״תושבים״ הוותיקים לבין אחיהם המגורשים ה״חדשים״.

עבודת שורשים לתלמיד-הקבלה והשבתאות

הקבלה והשבתאות

שבתאי צבי

החל בסוף המאה ה-17 היתה קבלת האר״י הקדוש ענף חשוב בחוכמתם של רוב רבני מרוקו. היא כבשה לבבות רבים, במיוחד באזורים מבודדים ונידחים כמו בדרום, בגלל עיסוקה בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ — נושאים שמילאו את חייהם, וגם בהשפעת הסביבה הברברית, שהיתה אפופה אווירה של מיסתורין.

השפעה גדולה לשבתאות היתה במשך כעשור שנים — מאז הכריז שבתי צבי על עצמו כמשיח ב-1665 ועד שנת 1675, שבה דעכה האמונה בו. במיוחד היו מהלכים לתנועה בראשיתה בדרום מזרח ומערב הארץ, ששם היתה לקבלה השפעה חזקה מאוד. הלחץ הקשה שבו היו נתונות כמה קהילות סייע להתפשטותה של הפעילות השבתאית. במכנאס למשל עמד הנגיד מימון מימראן בראש המאמינים בשבתי צבי וחלק מיהודי העיר אף ביטלו את צום תשעה באב. עם זאת, כגודל ההתלהבות כך היו ממדי האכזבה. מכל מקום, השבתאות לא הותירה במרוקו עקבות של ממש, כפי שקרה בתפוצות אחרות. במכנאס קם ב-1675 יוסף בן צור והכריז על עצמו שהוא ״משיח״ הממשיך את דרכו של שבתי צבי.

עבודת שורשים לתלמיד-הערצת הקדושים

הערצת הקדושים

הערצתם של קדושים וצדיקים היא אחת מן התופעות המרכזיות בחיי יהודי מרוקו, במיוחד בקרב השכבות העממיות, שהיוו את רובה המכריע של החברה היהודית. בני העם האמינו שה״קדוש״, שנודע בחייו כעושה מעשי מופת ובעל סגולות מיוחדות ומידות חסידות, ממשיך לחולל ניסים גם אחרי מותו. מעמד מיוחד היה ל״קדושים״ שהגיעו מארץ ישראל. מבין כ- 615 ״קדושים״ ששמם נודע במרוקו, 90 באו מארץ ישראל.

מספר ה״קדושים״ מתרבה והולך ככל שמדרימים. נראה שגרם לכך מגע רחב וממושך יותר עם הברברים, שהם חלק ניכר מן התושבים באזור, ואצלם פולחן הקדושים התקיים במשך מאות שנים.

האמונה במעשי המופת של הצדיקים היתה מגוונת. ה״קדוש״ ריפא חולים, פקד עקרות ואפילו הקים נכים על רגליהם ופקח עיני עיוורים. גם האתר שמסביב לקבר — אבנים, מעיינות, עצים וכדומה – נעשה מקודש ובני העם היו לוקחים פריטים מן המקום כקמיעות לסגולה. בשעת הצורך היו המאמינים עולים לקברו(״זיארה״ – העלייה לרגל), אך שיא הפעילות הוא בהילולה שנערכה כל שנה ביום פטירתו. ה״זיארה״ היתה אירוע דתי וחברתי מרכזי במחזור השנה של יהודי מרוקו.

עבודת שורשים לתלמיד-הרבנים ויצירותיהם בעת החדשה

הרבנים ויצירותיהם בעת החדשה

בסוף המאה ה-18 וביתר שאת במאה ה-19 ועד לדורות האחרונים צמחה שכבה של רבנים וחכמים חשובים גם בקהילות קטנות יותר. הפעילות הרוחנית הצטמצמה לחוגים מסוימים של חכמים ומשכילים מבני השכבות החברתיות והכלכליות העליונות. עם זאת, התפשטותה של הקבלה ובמיוחד כביטוייה העממיים, קירבה במקצת את חוג החכמים והמשכילים אל השכבות העממיות.

בשנים 1960-1880 חלה ירידה בפרשנות התלמוד. עם זאת, נתחברו בתקופה זו כתשעים יצירות בהלכה, רובן שאלות ותשובות וספרי פסיקה. לא היו בין המחברים בתקופה המאוחרת פרשנים גדולים של ה״זוהר״ או מקובלים בעלי גישה פילוסופית. עיקר החיבורים היו הפירושים הקבליים לתורה.

מרוקו המשיכה להיות אחד המקומות המעטים בעולם היהודי שבהם נתחברו שירים ופיוטים לפי דפוסים שנקבעו בספרד של ״תור הזהב״. לא היו בין מחברים אלה משוררים בעלי שיעור קומה, אך הם המשיכו מסורת ארוכה של פייסנות עברית. שירי שבח לצדיקים ולקדושים זכו לתפוצה רבה, הם הושמעו בהילולות של אותם צדיקים והפכו לחלק בלתי נפרד מטקסי העלייה לרגל לקברות הקדושים. ר׳ דוד חסין (מכנאס 1792-1727) ור׳ דוד אלקאיים (מוגאדור 1940-1855) היו שני משוררים עבריים שהשאירו את רישומם העמוק על הפייטנות של יהודי מרוקו.

עבודת שורשים לתלמיד-החינוך היהודי – בין מסורת למודרנה

החינוך היהודי – בין מסורת למודרנה

במרבית היישובים הגדולים המשיכה הישיבה להיות בית מדרש פרטי של רב או דיין דגול, שקיים את שיעוריו באחד מאגפי בית הכנסת ״שלו״, ועם זה, בסוף המאה ה-19 החלו לקום ישיבות ממוסדות יותר, מבחינת הארגון ותוכנית הלימודים כאחד. מספר הלומדים בכל אחד ממוסדות אלה לא עלה על שלושים. רובם ככולם היו מבני המקום ומיעוטם בלבד הגיעו מהיישובים הסמוכים או אפילו מקהילות מרוחקות. הלימודים התנהלו במשך השנה, חוץ משבתות וחגים, והתרכזו בארבעה מקצועות עיקריים: תלמוד, הלכה, פרשנות המקרא ופרקי הגות יהודית מימי הביניים (כמו ספר ״הכוזרי״ לר׳ יהודה הלוי ו״שמונה פרקים״

לימוד התלמוד תפס את מרבית זמנם של התלמידים. לאחר שלב ״הגירסא״,שבו מסביר רב הישיבה בערבית את הסוגיה הנלמדת, בא שלב העיון והבנת הטקסט בעזרת רש"י, תוספות ופירושים אחרים, לאחר מכן עוברים התלמידים לשלב ״הפסק״, והם מתרכזים בפסק ההלכה של הסוגיה הנלמדת ונעזרים לשם כך בספרות הגאונים ובחיבוריכגון ״בעל הטורים״, ״בית יוסף״ ו״שולחן ערוך״.

החינוך בכללותו, שניתן בישיבות מרוקו, היה בעל אופי פרגמטי. מטרתו העיקרית היתה להכשיר בעלי תפקידים ציבוריים דתיים — רבנים, דיינים, סופרים, שוחטים ומוהלים — אשר בלעדיהם לא ייתכן קיום יהודי מאורגן ומעוגן היטב בחיי המסורת. אלא שעם הזמן החלו להתעורר ספקות כבדים באשר לרמת בוגרי הישיבות ומידת התאמתם לצרכים החדשים של האוכלוסייה היהודית. על רקע זה נפתח ב-1950 ברבאט הבירה בית מדרש ללימודים עבריים, שנועד להשלים את ההכשרה המקצועית של המועמדים לכס הדיינות. הלימודים במוסד זה נמשכו שש שנים, ובנוסף למקצועות הנהוגים בכל ישיבה לימדו גם צרפתית, ערבית ספרותית וכן את יסודות המשפט הציבורי והכללי.

עבודת שורשים לתלמיד-חברתת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ותרומתה לחינוך המודרני

חברתת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ותרומתה לחינוך המודרני

החינוך היהודי המודרני במרוקו מזוהה עם כי״ח. בתי הספר הראשונים נוסדו בתיטואן 1862) ובטנג׳יר (1865). על פי גישת מנהיגיה, האמינה כי״ח שרק על ידי שיפור מצבם החברתי-כלכלי של היהודים אפשר יהיה לקדם את מעמדם החוקי תוך כדי שילובם בתוך חברה הכללית. מוריה הקנו לחניכיהם יסודות ראשונים בשפה הצרפתית, בחשבון ובמקצועות פרודוקטיביים אחרים, ועד מהרה מצאו צעירים אלה את עצמם בשירות בתי ־ספר, שהקימה כי״ח בכעשר ערים במרוקו.

 עם בואם של הצרפתים למרוקו, נהנתה כי״ח מתמיכת השלטונות, אשר העניקה לה מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי. האלטרנטיבה היחידה לחינוך של כי״ח היו החדרים המסורתיים ותלמודי התורה המתוקנים, שהוקמו בערים פאס, מכנאס וצפרו על ידי ארגון ״אם הבנים״. בהתחשב בגודלה של הקהילה היהודית ובפיזורה הגיאוגרפי הנרחב, הקיפה כי״ח בפעילותה אחוז קטן בלבד מבין הילדים היהודיים של מרוקו, וכפי שניתן לצפות היא התרכזה בעיקר בקהילות של הערים ־גדולות והבינוניות.

לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה הפעילות של כי״ח תנופה חזקה. בסיועו של ה״ג׳וינט״ היא הרחיבה את רשת מוסדותיה לכל נקודת יישוב יהודית שמנתה יותר מ-300 נפש, מהחוף הצפוני עד למדבר. בערים הגדולות היא גם הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים, ובנוסף לכך היא דאגה לשפר את רמת ההוראה של המקצועות העבריים.

הישגיה של כי״ח מרשימים מאוד: במוסדותיה התחנכה כל העילית החדשה המודרנית של יהודי מרוקו. תרומתה לקידום החינוך המודרני במרוקו מרשימה עוד יותר. אם נשווה את רמת ההשכלה של היהודים לזאת של המוסלמים, הרי בתום תקופת השלטון הצרפתי רק 13% מהילדים המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר, לעומת קרוב ל-60% אצל היהודים. עם זאת, רק מעט מאוד יהודים יכלו להגיע ללימודים על-יסודיים, שכן גם אילו רצו להמשיך את לימודיהם, הרי מערכת החינוך הציבורית לא נטתה לקלוט אותם, ואכן בשנים 1945- 1955 פחות מ-500 יהודים השלימו את בחינות הבגרות. מספר מסיימי חטיבת הביניים העל- יסודית (4 שנות לימוד) היה ב-1955 – 268 בלבד, ולא יותר מ-30 סטודנטים יהודים למדו באותה שנה במוסדות האקדמיים במרוקו. הרוב המכריע של המעוניינים בהשכלה גבוהה נהג לצאת לצרפת.

ב-1956 היו במרוקו 82 בתי ספר של כי״ח שבהם ביקרו כ-30,000 תלמידים. ב-1960 הולאמו כרבע ממוסדות אלה והתקבלו אליהם מאות תלמידים לא יהודיים. נוסף על כי״ח פועלות גם רשתות החינוך ״אוצר התורה״ ו״אם הבנים״ וכן פועלים גם מוסדות תלמוד תורה וחדרים של חסידי חב״ד.

במרוקו שלאחר העצמאות הצליחו היהודים להרחיב במידה ניכרת את מערכת החינוך שלהם, ועם ביטול ההגבלות שחלו קודם לכן על כניסתם למוסדות העל-יסודיים הם הקימו שרשרת עניפה של בתי ספר עבריים, ששילבו השכלה תיכונית בחינוך הדתי.

עבודת שורשים לתלמיד-המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות  

המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

ההלכה המוסלמית – השריעה – הוגשמה במרוקו במידה זו או אחרת: השליטים גבו את מס הגולגולת הג׳זיה. אלא שהשליטים הוסיפו עליו מיסים מיוחדים. גזירות שונות נגזרו על היהודים בימי מושלים שונים, הכל לפי תנאי הזמן ואופיו של השליט. בין הגזירות חיוב ללבוש בגדים כהים כדי להבדילם מן המוסלמים, איסור רכיבה על סוס, איסור נעילת נעליים מחוץ למלאח, איסור ללמוד את הקוראן, איסור להקים בתי כנסת חדשים, איסור כתיבת ערבית באותיות ערביות, איסור מגורים מחוץ לגבולות המלאח ועוד. היהודים חויבו לשוב לבתיהם עם ערב ושומרי המלך הופקדו על שערי המלאח. יהודי לא הוכר כעד במשפט, והתדיינות משפטית שבין יהודי למוסלמי היתה לרוב יד היהודי על התחתונה.

עם זאת, השלטונות השתדלו לשמור על האוטונומיה שהובטחה ליהודים בניהול ענייניהם הפנימיים. מקובל היה שהשליט מעוניין בשלומם של היהודים בסמוך לארמון השליט, אך לא תמיד הועילה הגנה זו, ובייחוד בשעה שהשליט עצמו היה מתעלל בנתיניו היהודים. היהודים היו שעיר לעזאזל גם בשנות חילופי שושלות, מרידות שבטים, בצורת ורעב. גם הרצון להפחית את השפעת אירופה על ידי צמצום הסחר עמה הטביע את חותמו על מעמד היהודים. מצבם של היהודים היה נתון לתנועות רבות והדבר הביא בעקבותיו תחושה של חוסר ביטחון.

מבין השליטים במאות ה-19-17 נציין שניים: מולאי אסמאעיל(1727-1672) שנסתייע בשני יועצים יהודים: משה בן עטר ויוסף מימראן. בימיו חי ר׳ חיים בן עטר, שציין ש״גלות ישמעאל היא הקשה בגלויות ישראל: אדם נגזל ממה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו״. מולאי סולימאן (1822-1792) פקד על הקמת שכונות מיוחדות בקהילות העשירות תיטואן, רבאט, סלא ומוגאדור.

עם חדירת המעצמות האירופיות למרוקו, העניקו נציגיהן הגנה קונסולרית ליהודים. אז עלתה מקרב היהודים שכבה דקה של סוחרים עשירים, בנקאים וסוכנים של ארצות אירופה, ועד 1875 נתמנו יהודים גם לקונסולים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני זמנם יהודי החצר שבמדינות גרמניה וארצות מערב אירופה האחרות. הם היו פטורים מתקנות האפליה, שחלו על היהודים או מחלקן, רבים היו יוצאים ובאים בארמון המלך. ואולם הצלחתם של יהודים עוררה לפעמים קנאה רבה והם נעשו שנואים על חלקים של האוכלוסייה, ובמיוחד על המוני העם שזיהו אותם לעתים עם השלטון הנוגש, וכן על חכמי הדת שלא יכלו להשלים עם שליטתם של ה׳׳כופרים״ ב״מאמינים״ המוסלמים.

עבודת שורשים לתלמיד

לאחר כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים הורע מצבם. אמנם בעת ביקורו של מונטיפיורי במרוקו ב-1864 הבטיח הסולטאן, מולאי מוחמד, להעניק ליהודים שוויון זכויות, אך הבטחתו לא נתמלאה.

חוזה החסות בין צרפת למרוקו לא שינה את מעמדם של היהודים והם היו נתונים לחסות הסולטאן. עם זאת, הצרפתים שאפו, עד כמה שניתן, לשלב את הקהילה היהודים בתוך המערכת החוקית והמינהלית של הפרוטקטוראט. כמעט שלא הורגשה נוכחות יהודית במפלגות הצרפתיות. ברם, יהודים אחדים נמנו עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית. ב-1948 הצטרפו כ־500 יהודים למפלגה זו שמנתה כ-6,000 חברים. היהודים נטו בדרך כלל לתמוך במפלגות שצידדו בקיום המשטר הקולוניאלי יותר מאשר בגופים שהתנגדו למשטר זה. עם זאת, ערב העצמאות הצטרפו כמה מאות יהודים למפלגת האסתקלאל (העצמאות). ככלל, נכשלו כל המאמצים לשלב את היהודים בתנועה הלאומית המקומית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הורגשה תסיסה אנטישמית במרוקו וזו סחפה גם את האוכלוסייה המוסלמית. בשנות ה-30 הופיעו ארגונים אנטי-יהודיים שונים בקרב האוכלוסייה האירופית. אולם הן בשל המעמד המשפטי המיוחד של הארץ והן משום שרוב היהודים היו נתינים מקומיים ולא אזרחים צרפתיים, לא נודעה לארגונים האנטישמיים חשיבות רבה. לעומת זאת, חשובה הרבה יותר היתה התסיסה שאחזה בקרב האוכלוסייה המוסלמית שניזונה באופן חלקי מהתעמולה הגרמנית, כתוצאה מהתגברות התעמולה הפאן- ערבית ובשל ההתעוררות הלאומנית, שפקדה את הארץ באותן השנים.

לאחר הניצחון של הגנרל פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, פעלו הגרמנים מתוך שטחה של מרוקו הספרדית, ובעריה נוסחו והופצו עלוני הסתה נגד היהודים, למשל: ״היהודים מכרסמים כמו שהעכברושים מכרסמים בכבשים״, ״צרפת מגינה על היהודים, היהודים הם סוכנים של צרפת, הם משענתה של צרפת״, ״גרמניה רודפת את היהודים ומחרימה את רכושם.אילולא הייתם עבדיה של צרפת, גם אתם יכולתם לנהוג כמו גרמניה״.

עבודת שורשים לתלמיד

עבודת שורשים לתלמיד

ב-1937 הצטרפה גם איטליה למסע הגרמני האנטי-יהודי. האיטלקים תיארו את היהודים הן כסוכני הקולוניאליזם הצרפתי במרוקו, והן כסוכני הקולוניאליזם הבריטי בארץ ישראל התיכון. כמו כן נצטוו בתי המסחר האיטלקיים לצמצם את קשריהם עם היהודיםומשנת 1938 ואילך סגרו כמה מוסדות תרבות איטלקיים בטנג׳יר וברבאט את שעריהם בפני יהודים.

תגובת היהודים לאנטישמיות היתה בין היתר הטלת חרם מוחלט על כל הסחורות מתוצרת גרמנית. פעולה זו לא מצאה חן בעיני שכניהם הערביים ועל רקע החרם האנטי-גרמני פרצו התנגשויות דמים בין יהודים למוסלמים, בערים שונות כמו תיטואן, רבאט וקזבלנקה.

ההסתה האנטי־יהודית התגברה מראשית מאי 1940. היהודים הואשמו בין היתר בהתעשרות על חשבון המלחמה, ״שגרמו אחיהם בני עמם באירופה״. תפקיד מרכזי מילאו במערכה זו קבוצות הימין הקיצוני בקזבלנקה, באוג׳דה, בפורט ליוטי וברבאט. במקרים אחדים הצטרפו מוסלמים להתנכלויות שאורגנו על ידי הצרפתים. כך למשל במלאח של פאס נהרג יהודי ושישה אחרים נפצעו בהתקפה שערכו חיילים צרפתיים ומוסלמים. השלטונות הרחיקו את היהודים מהמסחר הסיטונאי, אסרו על היהודים בערים שונות להתגורר ברבעים האירופיים, הוטל נומרוס קלאוזוס של 2% על בעלי המקצועות החופשיים, כגון רופאים, עורכי דין, רוקחים, אחיות ועוד, והונהגה הקצבת מזון לפי קריטריונים גזעניים.

לאחר הפלישה האמריקנית לחופי אלג׳יריה ומרוקו ב-8 בנובמבר 1942 (״מבצע לפיד״), התרבו הפגיעות ביהודים, שהואשמו בשיתוף פעולה עם האמריקנים. פעולות העונשין נגד היהודים קיבלו מעין גושפנקא רשמית, שכן השתתפו בהן שוטרים וחיילים צרפתיים בקזבלנקה, ברבאט, בפאס ובמכנאס, והצטרפו אליהם מעת לעת מפגינים מוסלמים. מאות צעירים יהודיים נשלחו למחנות עבודה, נוסף על מאות פליטים בעלי נתינות זרה, שבחלקם שירתו בלגיון הזרים הצרפתי. עם זאת, יחסית למצבם של יהודי אלג׳יריה ותוניסיה, יהודי מרוקו נפגעו אך מעט כתוצאה ממצב המלחמה.

עבודת שורשים לתלמיד-המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות  

המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

ימיה הראשונים של מרוקו העצמאית (החל מ-1956) בישרו תמורה חיובית במצב היהודים. כמה מהם מונו לתפקידים בכירים במנגנון הממשלתי וגברה השתלבות היהודים בכלכלה. בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית כיהן כשר הדואר ד״ר ליאון בן-זקן, שהיה ידוע במפעלי הצדקה והחסד שלו בקזבלנקה. צעד מהפכני זה נשאר בלא המשך, השר היהודי איבד את משרתו עם חילופי האישים הראשונים בקבינט, ומאז לא הוסיפו לדבר על הצורך בשיתופו של שר יהודי.

חודשיים בלבד לאחר השגת העצמאות החלו השלטונות לנקוט קו של הפליה נגד היהודים: הם אסרו על היהודים לעלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. כן הוציאו חוזר שהגביל מתן דרכונים ליהודים, וככניעה ללחץ הליגה הערבית החליטו על ניתוק קשרי הדואר בין מרוקו לישראל. התערבות השלטונות נתנה את אותותיה בכל מערכות החיים בקהילה. בזה אחר זה התחסלו בדרך ההלאמה בתי הדין הרבניים, בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) ושאר המוסדות. כך עלה הכורת על האוטונומיה היהודית ארוכת השנים, אשר השכילה להתקיים אף בתקופת השלטון הצרפתי.

התגברה גם השתרשות הקנאות הדתית בקרב ההמונים והתחזקה אחיזתה של הלאומנות הערבית בקרב כל השכבות ובעיקר בחוגי המשכילים. את ההסתה נגד היהודים ניהלה מפלגת האסתקלאל (עצמאות), אשר הועידה את ביטאונה להפצת תעמולה עוינת, לפעמים ארסית. ההסתה גאתה במלחמת ששת הימים. לראשונה בתולדות מרוקו ראו אור קטעים מתוך ״הפרוטוקולים של זקני ציון״ והועלו הצעות להטיל חרם כלכלי על היהודים, ורק מדיניותו התקיפה של המלך מנעה התפרצויות אלימות מסוג אלו שאירעו בלוב ובתוניסיה.

למרות ההקצנה שחלה בעמדת מרוקו כלפי מדינת ישראל במהלך שנות ח-70, הקפידו השלטונות לחזור ולהצהיר על ההפרדה המסורתית הנקוטה בידם בין ה״ציונים״ בישראל —י ארצם, הנחשבים להלכה לאזרחים רצויים ושווי זכויות. למעשה חשופה הקהילה למסעות תעמולה אנטי-יהודיים, המתעוררים מדי פעם. ב-1971 גרםמסע כזה לסילוקם של היהודים ממשרות פקידות בכירות. הקהילה היהודית פועלת מתוך הימנעות מוחלטת ־הבלטות ציבורית. רוב היהודים החיים כיום במרוקו(כ-4,000) נהנים מרמת חיים וחוששים להגר, בעיקר מסיבות כלכליות. הם ממשיכים לשלוח את צעיריהם לחו״ל, ־ ־־ לצורכי לימודים. הקשרים בין מנהיגי הקהילה לבין המלך הם מרובים וקרובים : 1—בר המאפשר למנהיגים אלה לפעול כאנשי קשר בין המלך לבין ישראל ומנהיגיה.

עבודת שורשים לתלמיד- התמורות בארגון הקהילה ובמעמדה במאה ה־20

ד. התמורות החברתיות והכלכליות

1. התמורות בארגון הקהילה ובמעמדה במאה ה־20

שני עקרונות הנחו את השלטונות הצרפתיים במלאכת הארגון מחדש של מוסדות הקהילה היהודית:

א. הגבלה מירבית – עד כדי ביטול – של האוטונומיה הפנימית של היהודים.

ב. פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.

ברוח זו פורסמו ב-1918 שני צווים שבאו להסדיר את כינונם של ועדי הקהילות ובתי המשפט הרבניים. סמכויות הוועדים הוגבלו לענייני פולחן ולנושאי סעד בלבד. לא היה ועד כלל-ארצי, ולכל מרכז יהודי היה ועד אשר פעל כראות עיניו וללא קשר פורמלי עם שאר הוועדים. התיאום היחיד ביניהם נעשה מטעם השלטון, שמינה לצורך זה פקיד יהודי בכיר, שנשא בתואר ״מפקח על המוסדות הקהילתיים היהודיים״. בין תפקידיו היה עליו גם לאשר את התקציבים של הוועדים. בוועדים היה משקל רב יותר ליסודות ה״חילוניים״ שנמנו עם השכבה העשירה.

בתחום המשפטי הגבילו הצרפתים את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד, אך במקביל הקימו מערכת שיפוטית יהודית כלל-ארצית, שבראשה עמד בית הדין הגבוה, שישב ברבאט הבירה. הוא שימש כמוסד לערעורים, והחלטותיו לא ניתנו לשינוי גם לא על ידי השלטון. אף כי עד לעצמאות היה נהוג במרוקו תפקיד של רב ראשי, הרי בית הדין הגבוה היה למעשה האישיות הדתית הבכירה ביותר של הקהילה.

בנושאים שמחוץ למעמד האישי ובמשפטים שבהם היו מעורבים יהודים ומוסלמים חויבו היהודים לפנות לבתי המשפט הצרפתיים, אס היו בעלי נתינות אירופית, או לבתי הדין המקומיים שבראשם עמדו שופטים מוסלמים.

ב-1945 הוקם ארגון הקהילות, אך בשל המתיחות המדינית וחילוקי דעות פנימיים נפסק קיומו ב-1962.

״. רבני מרוקו נהגה להתכנס מ-1948 ואילך אחת לשנה או לשנתיים. בכינוסים אלה,נטלו חלק כל הרבנים והדיינים הרשמיים של הקהילה, נדונו שאלות מרכזיות בחיי , כמו דיני האחדת הכשרות בכל מרוקו או סוגיות אחרות שהזמן גרמן, כמו העלאת ־נישואיו, הבטחת זכויות ירושה לנשים ופישוט הליכי הייבום והחליצה.

עבודת שורשים לתלמיד

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

היבטים כלכליים ודמוגרפיים – מקצועות ותעסוקה

19 ־מאפיינים המרכזיים בתולדות יהודי מרוקו הם התערותם של היהודים בכלכלת הארץ : ׳־־ם בכל רחבי מרוקו. אלה היו הסיבות העיקריות להשפעתם הכלכלית. בעת העתיקה ־ב עסקו במידה רבה בעבודת אדמה ומעט במלאכה ובמסחר. לאחר הכיבוש הערבי עברו ־־ז־־ים רבים לערים. סחר הזהב דרך הסחרה והסחר הבינלאומי, עד הודו ועד צפון מזרח -ופה, היה כולו בידי מיעוט מבין היהודים. רובם היו בעלי מלאכה ואומנים: צורפים, מהשתים לתעשיית תכשיטים, חייטים, צבעים, אורגים ורוכלים. בעלי המלאכה התאגדו בסעודות.

־פעילות הכלכלית הגיעה לשיאה במאות ה-19-16. במוקד פעילות זו עמדו המגורשים :!ספרד וצאצאיהם, שבזכות בקיאותם בלשונות רבות שלטו על סחר החוץ בצד סוחרים ::ואים, ספרדים, פורטוגלים ואחרים.

:עורשי ספרד הביאו עמם שיטות מתקדמות בענייני אשראי וסחר בינלאומי ופיתחו יקבי יין, בתי זיקוק לסוכר ומפעלים לייצור שעווה ונשק, חכרו נמלים וריכזו מונופולין על כמה מוצרים. בשל כך נתמנו מקרב היהודים שגרירים וחותמי הסכמים מסחריים עם ארצות אירופה. השפעתם של מעטים התקיימה בד בבד עם דלותם של ההמונים.

תופעה מיוחדת היא קיומם של עובדי אדמה יהודיים. יהודי הרי האטלס עיבדו את העמקים והיו להם משקי בעל, שלחין ומטעים ברשות עצמם או בשותפות עם שכנים ברברים. אחרים סחרו במוצרי החקלאות והיו שהחזיקו בבקר ובצאן. כן עסקו בעצירת שמן בבתי הבד ובמכירתו.

במאה הנוכחית חלו התמורות הבאות:

א. ירידה בשיעור המועסקים במקצועות ה״מסורתיים״ כמו מלאכות יד ומסחר.

ב. עלייה בשיעור השכירים.

ג. גידול במספר הנשים המועסקות מחוץ למסגרת המשפחתית.

ד. היווצרות מעמד ביניים של בעלי מקצועות חופשיים ופקידים.

ה. הופעת החינוך המערבי כקריטריון מרכזי בדפוסי המוביליות החברתית.

יותר ויותר יהודים נמשכו אל המקצועות הטכניים, שדרשו הכשרה מודרנית, כגון מכונאות וחשמלאות. גם מספר בעלי המקצועות החופשיים גדל במידת מה בין 1931 ל-1951 מ- 0.69% ליותר מ-2.5%.

גידול רב עוד יותר חל במספר היהודים שעבדו כפקידים. משיעור אפסי ב-1931 הגיעו לכדי 5.83% מכלל כוח העבודה ב-1951. באשר לחקלאות, היא ירדה מ־3.93% ב-1931 לקצת יותר מ-1% ב-1951. הסיבה לכך נעוצה הן בהגברת תהליך העיור והן בתחילת העלייה לישראל, אשר בשלביה הראשונים משכה אחוז ניכר של כפריים.

עמוד 2 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930