עבודת שורשים לתלמיד

עמוד 2 מתוך 512345

עבודת שורשים לתלמיד- התיישבותם של המגורשים מספרד ומפורטוגל במרוקו

3. התיישבותם של המגורשים מספרד ומפורטוגל במרוקו

הקשרים בין יהדות מרוקו לגין יהדות ספרד לפני הגירוש

בין יהדות מרוקו ליהדות ספרד התקיימו מאז הכיבוש הערבי בתחילת המאה ה-8 — ועל פי עדויות שונות אף הרבה לפני כן – קשרים הדוקים ביותר, שהביאו להגירתם של יחידים ושל משפחות ולעתים אף של קבוצות רחבות, מארץ אחת לאחרת.

מסורת מוסלמית מדברת על ההזמנה ששלח המלך אידריס השני ליהודים ולמוסלמים מספרד לבוא ולהתיישב בפאס מיד עם הקמתה בתחילת המאה ה-9, ועל הקהילה היהודית הספרדית החשובה שהתיישבה בה.

עוד לפני תור הזהב בספרד במחצית השנייה של המאה ה-10 וגם בזמן פריחתו במאות ה- 12-11, קהילת פאס הייתה מרכז תרבותי ויצירתי מן החשובים ביותר בעולם היהודי של אז.

נוסדו בה לא רק ישיבות ומרכזי תורה וקמו בה לא רק פוסקים דגולים בהלכה היהודית, כגון רבי יצחק אלפאסי — הרי״ף, אלא גם צמחו בה או פעלו בקרבה במאה ה-10 מראשוני המתעניינים בחקר הלשון העברית, בדקדוק ובאוצר המילים שלה, כגון המשורר וחוקר הלשון רבי יהודה אבן קוריש, המשורר רבי דונש בן לבראט, המדקדק רבי יהודה חיוג׳ ודוד בן אברהם אלפאסי, מחבר אחד המילונים הראשונים ללשון העברית. עם צמיחתו ופריחתו של המרכז התרבותי בספרד, התיישבו בו אחדים מגדולי הרוח שנודעו בספרד ושפעלו לפני כן בפאס, כגון רבי דונש בן לבראט ורבי יהודה חיוג׳ ולאחר מכן הרי״ף.

עבודת שורשים לתלמיד-התיישבותם וקליטתם של המגורשים במרוקו

בכל אותה התקופה נשלחו צעירים ממרוקו ללמוד בישיבות של ספרד, וכנראה שלושה תלמידים מספרד הגיעו לישיבות פאס. בואו של הרמב״ם עם בני משפחתו מקורדובה לפאס בשנת 1160, כדי לשהות במחיצתו של רבי יהודה בן שושן, מלמד על קשרי לימוד ותרבות אלה ועל יחסי הגומלין שהתקיימו בין הקהילות המרכזיות במרוקו ובספרד.

המעניין הוא שאף אחרי כיבוש רוב רובה של ספרד המוסלמית בידי הנוצרים, המשיכו הקהילות היהודיות במרוקו ובראשן פאס לשלוח תלמידים לישיבות של ספרד. אחדים מאלה שהתיישבו בספרד חזרו למרוקו עם המגורשים, כמו רבי סעדיה אבן דנאן או רבי חיים גאגין.

התיישבותם וקליטתם של המגורשים במרוקו

קשרים נמשכים אלה בין יהדות ספרד ליהדות מרוקו ובעיקר הקרבה הגיאוגרפית של ספרד למרוקו הביאו אלפי מגורשים למרוקו עוד בקיץ 1492 ובשנים שלאחר מכן. באותה עת שלטו חבורות רבות של שודדי ים על חופי אלג׳יריה.

 לכן רק מעטים יחסית מן המגורשים פנו ב-1492 לנמלי אלג׳יריה, בניגוד למה שקרה מאה שנה לפני כן ( בשנת 1391 ), כשנאלצו בני קהילות רבות בצפון ספרד, וביניהם רבנים דגולים, לברוח ממקומות מגוריהם מפחד הכנסייה הקתולית ומן הרדיפות שלה.

גם המצב הפוליטי המורכב ששרר בסוף המאה ה-15 במרוקו הקל על נהירתם של מגורשי ספרד למרוקו, אליה הם הגיעו יחד עם מוסלמים רבים שגם הם גורשו מספרד, במיוחד מאזור גרנדה, שנכבש אחרון בידי מלכי ספרד פרדינאנד ואיזבלה.

עבודת שורשים לתלמיד-התיישבותם וקליטתם של המגורשים במרוקו

באותה התקופה הייתה מרוקו מחולקת לשתי ממלכות שנלחמו זו בזו על השליטה בארץ כולה. ממלכת הצפון, שבירתה הייתה פאס, נשלטה בידי בני ווטאס. בזמן שליטתה של שושלת זאת ולפניה, מתחילת המאה ה-15 ועד לתחילת המאה ה-16, הצליחה פורטוגל לכבוש מקומות שונים על חוף הים התיכון בצפון וחלקים מן החוף האטלנטי של מרוקו ולשלוט בהם בעזרת גייסות שהציבה בהן או להטיל את חסותה על יישובי חוף נוספים.

בדרום מרוקו התארגנו ברבע האחרון של המאה ה-15 קבוצות של שבטים שבראשם עמדו ״שריפים״, מוסלמים המייחסים את מוצאם למשפחת הנביא מוחמד, שנקראו לאחר מכן ״ הסעדים ״ וקבעו את בירתם במראכש.

 אלה התנגדו לשלטון הפורטוגלי ולחסותו על יישובי החוף ולממלכת הווטאסים בפאס, שאותה הם האשימו בשיתוף פעולה עם האויב הנוצרי. רק באמצע המאה ה-16 הצליחה ממלכת הסעדים של הדרום לגבור סופית על ממלכת פאס ולמגר את שליטיה, לגרש את הפורטוגלים בכוח ממרוקו ולאחד את הארץ תחת שלטונם.

בכל המקומות שבהם התיישבו המגורשים מספרד ומפורטוגל הם מצאו יהודים תושבים, שנולדו וחיו במרוקו. קהילות עתיקות אלה היו חלשות הן מבחינת כוחן הכלכלי והן מבחינת כוחן היצירתי בתרבות היהודית, שכן הן היו למעשה שרידים של מעשי השמד ההמוניים שכפה שלטון המווחידין החל מאמצע המאה ה-12 על הקהילות היהודיות במרוקו וברחבי צפון אפריקה ולאחר מכן גם בספרד.

שרידי קהילות אלה הצליחו להתאושש במאה ה-14 תחת שלטון המרינים, אך לא הצליחו לחזור לחיוניות ולתפארת שקדמה למעשי השמד. יתר על כן, פחות משלושים שנה לפני בוא המגורשים ( בשנת  1465) סבלו יהודי פאס ויהודים של קהילות רבות אחרות ממעשה שמד המוני נוסף שדילדל את הקהילות. 

עבודת שורשים לתלמיד

המגורשים לא הגיעו איפוא אל קהילות מבוססות ומלאות חיות יהודית וכלכלית. הם אף נתקלו בהן בתחילה בחשדנות מסוימת ולפעמים אף בעוינות מצד התושבים היהודים. ההבדלים התרבותיים והמנטליים יצרו מתחים בין שתי הקבוצות, שהתפוגגו רק לאחר שנים רבות של חיים בצוותא ושל היטמעות הדדית.

על רקע זה נוסדו לפחות בשתי קהילות גדולות, בפאס ובמראכש, קהילות ספרדיות נפרדות, שהקימו מוסדות ובתי כנסת משלהן והמשיכו להשתמש בספרדית-יהודית במשך שני דורות או שלושה לפחות. בפאס אף התפתחה מחלוקת רבת תהפוכות ונוהל פולמוס חריף בין שתי הקהילות על רקע מנהגים שונים בדיני השחיטה והבדיקה, מחלוקת שהביאה את היריבים אף להתדיינות הלכתית בפני המלך המוסלמי.

תהליך כזה של היבדלות בתחילה קרה כנראה נם בקהילות רבות אחרות כגון מכנאס, צפרו ואזאן, סאלי ותאזא, שבהן התיישבו מגורשים רבים. אולם בד בבד עם השימוש בספרדית-יהודית הם השתמשו גם בערבית היהודית המקומית ולשונם אף השפיעה על לשון הקהילה הילידית מאות מונחים ספרדיים. בפאס המשיכו המגורשים להשתמש בספרדית יהודית בניסוח התקנות שלהם עוד כמאה וחמישים שנה לאחר הגירוש.

עבודת שורשים לתלמיד-עיצוב התרבויות הקהילתיות במרוקו לאחר קליטתם של המגורשים

עיצוב התרבויות הקהילתיות במרוקו לאחר קליטתם של המגורשים

התיישבותם של המגורשים במרוקו תרמה רבות לחידוש החיים הכלכליים והתרבותיים של הקהילות הוותיקות והזרימה להן צורות חיים חדשות, צורות חשיבה ומנהגים חדשים, מוסיקה חדשה ולשון חדשה וגם תרבות חומרית חדשה הן בענייני כלי הבית והן בענייני הלבוש והאוכל.

 בצפון מרוקו, במושבות שהיו תחת שלטון פורטוגל, כגון ארזילה, או סמוך אליהן, המגורשים הקימו במאה ה-16 קהילות חדשות, כגון תיטואן וטנג׳יר, שבהן הם היוו את הרוב, והספרדית המשיכה לשמש בהן שפת הדיבור הקהילתית. גדולתם בתורה של רבנים רבים שהגיעו מקאסטיליה ושל תלמידיהם בישיבות שהם ייסדו בפאס, במראכש ובקהילות אחרות, העמידה חיש מהר את המגורשים ואת צאצאיהם בראש בתי הדין הקהילתיים.

לאחר דור אחד או שניים של היבדלות בקהילות, שבהן הם היוו חלק גדול מן הקהילה היהודית, כגון פאס ומראכש, צאצאי המגורשים נטמעו בקהילות הקיימות ודיברו בלשון המקומית, הערבית היהודית, תוך תפיסת העמדות החשובות בקהילה הן במנהיגות הרבנית והן במנהיגות הכלכלית, החברתית והקהילתית.

לבד מעיסוקם במסחר ובסחר בינלאומי, ידיעתם של צאצאי המגורשים את הספרדית ( והפורטוגלית ), שהמשיכה לשמש זמן רב בתוך המשפחות, הייתה בין הגורמים שהביאו את מלכי מרוקו למנות אותם מן המאה ה-16 עד למאה ה-19 כמתורגמנים למשלחות שהגיעו מאירופה או כשליחים דיפלומטיים לארצות אירופה. אולם יש לציין שהמגורשים לא הגיעו לכלל הקהילות שהיו קיימות במרוקו בזמן הגירוש ואף לא במאה השנים שלאחר מכן.

לקהילות המרוחקות שבפאתי מדבר הסחרה או בהרי האטלס הגבוה לא חדרה התרבות הספרדית-היהודית.

שיעור היקלטותם של המגורשים בקהילות השונות ומידת השפעתם על התפתחותן יצרו בחמש מאות השנים האחרונות במרוקו ארבע קבוצות מוגדרות היטב של קהילות ובמידה רבה גם ארבע תת-תרבויות קהילתיות מובחנות היטב. ארבע אלה הן: הקבוצה הספרדית, הקבוצה המשולבת, הקבוצה הדרומית והקבוצה הברברית.

עבודת שורשים לתלמיד-  הקהילות דוברות הספרדית

א.  הקהילות דוברות הספרדית

בצפון מרוקו, בתיטואן, בטנג׳יר, בארזילה ובקסר אל-כביר ולאחר מכן בלעראיש, בשאוון ובקהילות קטנות אחרות הוקמו מלכתחילה קהילות, שרובן המכריע היה מורכב מן המגורשים או מצאצאיהם. בני הקהילות המשיכו לדבר בהן ספרדית עד לפיזורן במחצית השנייה של המאה ה-20.

בקהילות אלה נוצרה לשון ספרדית-יהודית מיוחדת על יסוד הספרדית של המאה ה-15 ושל המאה ה-16, ובה שוקעו אלפי מילים מן העברית ומן הערבית. לשון זאת נקראה בפי דובריה ה ״חכיתיה״ והיא שימשה בפיהם עד לתחילת המאה ה-20, עת השתלטה הספרדית המודרנית על השיח הקהילתי.

בקהילות אלה השתמרו עד לימינו הרומאנסות הספרדיות והשירה היהודית בספרדית ובמידה רבה גם מנהגי המטבח והלבוש הספרדיים. גם כשנקלטו במשך השנים יהודים רבים מהקהילות דוברות הערבית, שפת הקהילה נשארה בכללה הספרדית היהודית.

עבודת שורשים לתלמיד-  הקהילות המעורבות

ב.   הקהילות המעורבות

מחוץ לצפון מרוקו, הספרדית ( והפורטוגלית ) שדיברו המגורשים חדלה לשמש כלשון קהילתית לאחר שני דורות או שלושה לכל היותר, הגם שבמשפחות רבות היא המשיכה להתקיים כלשון משפחתית או כלשון התכתובת אף במשך כשלוש מאות שנה לאחר הגירוש.

היטמעות המגורשים בקהילות השונות ותפיסתם את תפקידי המנהיגות הביאו אותם לסגל את לשון המקום, אך לא תמיד את מנהגי המקום. בקהילות הגדולות כגון פאס, מראכש, מכנאס, צפרו, ואזאן, עברה ה״שררה״ לרוב בקרב משפחות רבנים שמוצאן מגירוש ספרד.

בפאס למשל אלה היו המשפחות אבן דאנאן, אבן צור, בן עטאר, סירירו, מונסוניגו ועוד; במכנאס היו אלה משפחות טולידאנו, בירדוגו, משאש או מריגין. לקהילות פנים אלה יש להוסיף את קהילות החוף שבהן התיישבו המגורשים מספרד או מפורטוגל, כגון סאלי ורבאט, אזמור, מאזאגאן, סאפי ואגאדיר. בכל הקהילות האלה המגורשים השתלבו בתוך הקהילות הוותיקות לאחר דור, שני דורות או שלושה לכל היותר, וצאצאיהם הנהיגו את הקהל בכל התחומים.

עבודת שורשים לתלמיד- הקהילות שלא התקיימה בהן השפעת המגורשים

ב.       הקהילות שלא התקיימה בהן השפעת המגורשים

נוסף לקהילות הפנים ולקהילות החוף המרכזיות, התקיימו במרוקו בזמן הגירוש ולאחריו קהילות רבות בגודל בינוני ומאות קהילות קטנות שהיו מפוזרות במרומי האטלס הגבוה ובעמקים שלרגליו וכן בעמקים שבפאתי הסחרה – עמק הסוס במערב, עמק הדרעא במרכז ועמק הזיז ( תאפילאלת ) במזרח.

OUARZAZATE

 לכל הקהילות האלה לא הגיעו מגורשים כלל או הגיעו אליהם במספרים קטנים ביותר, כך שהשפעתם לא הורגשה בהן כמעט בתרבות הקהילתית ובחיי היומיום. קהילות אלה עצמן מתחלקות לשתי קבוצות. האחת מורכבת מן הקהילות שבהן לשון הקהילה הייתה ערבית יהודית מאז ימי הביניים; השנייה כוללת קהילות שדיברו בהן ברברית מאז ומתמיד.

הקבוצה הראשונה כללה את הקהילות שהתקיימו עוד בימי הביניים בעמקים השונים שבפאתי מדבר הסחרה. בקהילות אלה התפתחה במאה ה-16 וגם לאחר מכן תרבות יהודית שונה מזאת של המרכזים הגדולים. בין מאפייניה ניתן לציין את התפתחות הקבלה ובכלל זה הקבלה המעשית וכן את ההערצה הרבה לקדושים ולצדיקים וצמיחתן של שושלות קדושים בתוך אותן המשפחות.

גם הלחנים של הליטורגיה ושל הפיוטים, שהושרו בעמק הדרעא ובאזור תאפילאלת במיוחד, נשארו שונים במידה רבה מאלה של יתר הקהילות שבהן באה לידי ביטוי, במוקדם או במאוחר, השפעת המגורשים

עבודת שורשים לתלמיד-הקהילות דוברות הברברית

ז. הקהילות דוברות הברברית

עד לתחילת המאה ה-20 התקיימו במרוקו קהילות כפריות רבות שהשתמשו בברברית כלשון קהילתית ולא בערבית-יהודית. קהילות אלה שכנו באזורים דוברי ברברית מובהקים, במרומי האטלס הגבוה כגון איית בו וללי, בו גמאז ועוד, ובעמקים שלרגליו, כגון אזור תיפנות שמדרום למראכש המוביל לעמק הסוס, אזור הדאדס או אזור וארזאזאת שממזרח למראכש.

לגבי אזור תיפנות, ר׳ משה מאמאן העיד בכתב בתחילת המאה כי שהה באזור זה בקרב יהודים שלא ידעו לדבר ערבית-יהודית אלא ברברית בלבד. עדויות מאוחרות בעל פה מאשרות את עדותו.

לגבי יתר האזורים דוברי הברברית, יוצאיהם דיברו עד לעלייתם לארץ את לשון שכניהם, אך הם דיברו גם ערבית-יהודית בתוך המשפחה. יש מקום לסברה שדו-לשוניות זאת התפתחה בקרבם בתקופה האחרונה בעיקר, וכי קהילות אלה דיברו גם הן במקורן ברברית בלבד עד לאמצע המאה ה-19 לפחות.

המייחד את התרבות הברברית במרוקו ובצפון-אפריקה בכלל הוא שלא פיתחה את מסורת הכתב ושעיקר היצירה התרבותית שלה נמסר בעל פה. כך גם ניתן להסביר מדוע לא שרדו בקהילות היהודיות דוברות הברברית מסמכים יהודיים כתובים ולא יצירה יהודית בכתב. גם צורות החיים והתרבות החומרית של היהודים היה בהן הרבה מן המשותף עם האוכלוסייה הברברית השכנה, ובכלל זה המוסיקה והריקודים המיוחדים.

 העובדה שקהילות אלה שמרו על זהותן היהודית במשך מאות שנים מעידה על החיים היהודיים המלאים שהתקיימו בהן, למרות שלא קמו בקרבן רבנים וגדולי תורה ששמם הלך לפניהם מחוץ למקומותיהם. במאה ה-20 נפרצו דרכים רבות בידי הצרפתים גם במקומות המרוחקים ביותר מיישובים עירוניים, ועקב כך התאפשרה התנועה בין הקהילות.

 כמו כן גברה ההגירה היהודית הפנימית הן בתוך האזורים השונים והן אל הערים הגדולות. וכתוצאה מכך, רוב הקהילות האלה הפכו לאט לאט לקהילות דו־לשוניות, והברברית המשיכה לשמש בהן בעיקר בקשריהם עם שכניהם הלא-יהודים. בקהילות כפריות אלה השפעת המגורשים וצאצאיהם לא התקיימה כלל.

עבודת שורשים לתלמיד

לסיכום

ארבע התרבויות הקהילתיות האלה התקיימו במקביל במרוקו מאז התבססותם של המגורשים וצאצאיהם, דהיינו בדור השני והשלישי לאחר שיצאו מספרד ומפורטוגל. רק בקזבלנקה, וכן בארץ, לאחר העליות ההמוניות, הן התקיימו בקהילה אחת.

אוכלוסייתה היהודית של קזבלנקה, שמנתה יותר מ-100,000 נפשות בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 (לעומת כ-4,000 כיום), הייתה מורכבת מיהודים שהיגרו לעיר הגדולה מרחבי מרוקו ומכל ארבע קבוצות הקהילות שתוארו כאן.

 יוצאי הקהילות דוברות הספרדית מילאו בה עד לאחרונה תפקידים חשובים ביותר בהנהגה הפוליטית, החברתית והתרבותית, ולא היה אזור או קהילה גדולה או בינונית שלא היו מיוצגים באוכלוסייתה. אשר לרבנים, הם באו בעיקר מן הקהילות המעורבות.

בגלל תהפוכות הגורל היהודי, ארבע התרבויות האלה לא הספיקו להשתלב בקזבלנקה ולהיטמע זו בזו כדי ליצור סינתזה תרבותית חדשה, אלא דרו למעשה זו לצד זו. העלייה לארץ וההגירה לצרפת ולקנדה בשנות ה-50, ה-60 וה-70 הפסיקו את תהליכי השילוב וההיטמעות, שהתחילו להסתמן בשנות ה-30 וה-40.

 למעשה רק בארצות ההגירה, ובמיוחד בעיירות פיתוח ובערים הגדולות בארץ הכוללות ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו, התאפשרו היטמעות זאת ושילוב זה בין ארבע התרבויות הקהילתיות בקרב יוצאי מרוקו, אך לרוב כתוצאה מהפיזור הבלתי נמנע של הקהילות על פני הארץ ולא מתוך בחירה.

 גם שילוב בין-תרבותי זה בקרב מצאי מרוקו בתוך העיירה או העיר נוגע בעיקרו של דבר לדור ההורים ולא לדור הבנים או הנכדים. דור הבנים ובעיקר דור הנכדים נטמע כולו בתרבות הישראלית המתהווה, חי את קשיי עיצובה ותורם לסיכויי הצלחתה.

עבודת שורשים לתלמיד- הקהילה היהודית-ארגון, חינוך וחיי ורוח

ג. הקהילה היהודית-ארגון, חינוך וחיי ורוח

מרוקו היא זו שקלטה את המספר הגדול ביותר של מגורשי 1492. אמנם לא כל המגורשים נשארו במרוקו. אבל בכך אין לגרוע מהעובדה שהקהילה היהודית המרוקאית הושפעה השפעה ניכרת מהמפגש עם מגורשי ספרד.

ארזילה היתה הנמל העיקרי שאליו הגיע המספר הגדול ביותר של אוניות מכל הלאומים ועל סיפונן פליטים מספרד. היא היתה קרובה לחוף האיברי ושוכנת עשרות קילומטרים בלבד מתיטואן ואל קצר אל-כביר, ששימשו תחנות מעבר עבור הגולים בדרכם לפאס. ארזילה נשלטה על ידי פורטוגל, ולפיכך שימשה הן את המגורשים שבאו היישר מספרד והן את האנוסים הפורטוגלים שפקדו אותה באופן חוקי במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-16 וניצלו את קרבתה לפאס ולמרכזים יהודיים אחרים, כדי לחזור ליהדות. לארזילה הגיעו בין היתר ב-1498 ״שבעת קדושי עליון״ פליטי שמד פורטוגל, שהמשיכו את דרכם לפאס, וכן הרב אברהם זכות ״תוכן המלך״, לאחר סיועו להכנת מסעותיו של וסקו דה גמה.

גולי ספרד השתייכו לכל השכבות החברתיות והיו ביניהם מצד אחד תלמידי חכמים דגולים ובעלי אמצעים, ומצד אחר אנשים פשוטים ללא אפיונים מיוחדים. הוותיקים שקיבלו את פני אלפי הגולים היו מדולדלים ומוחלשים על ידי מעשי טבח והמרות דת באונס.

נראה שהמגורשים קנו לעצמם מקום נכבד בקרב ה״תושבים״, לא רק בשל הרמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר של מנהיגיהם, אלא עקב מספרם הרב עד כדי שהפכו לרוב בכמה מקומות. המגורשים לא נבדלו לרוב מן הוותיקים על ידי יצירת קהלים נפרדים או על ידי התרכזות במספר מוגבל של יישובים, אלא התפזרו והתבססו בכל רחבי מרוקו, תוך כדי היטמעות בקרב התושבים.

עבודת שורשים לתלמיד-1. ארגון הקהילה ומוסדותיה

המגורשים, שהעמידו את שירותיהם לרשות הגורמים הפוליטיים ששלטו במאה ה-16, הקימו מביניהם עילית חברתית רבת עוצמה, שהיתה בעלת השפעה פוליטית, כלכלית ורוחנית והצליחה להטיל את מרותה על כלל האוכלוסייה היהודית, מה עוד שעליונותם התבססה בדרך כלל על קריטריונים אוניברסליים של מצוינות אינטלקטואלית ורוחנית שנתקבלו על ידי התושבים.

תקריות והתנגשויות בין התושבים למגורשים לא חסרו כמובן בכל אחד מן המרכזים הגדולים שבמרוקו, במחצית הראשונה של המאה ה-16, אולם המאבק ביניהם לא הגיע עד כדי קרע בלתי הפיך וגם לא נוצרה ״אתניזציה״ של ההבדלים התרבותיים שהיו בין שתי הקבוצות, שנמנעו מלגבש לעצמן זהויות נפרדות ונבדלות.

נראה שבהשפעת המגורשים קיבלו רבני מרוקו את פסיקתם של הרבנים הספרדים ר׳ יצחק –אלפאסי ( הרי״ף ), ר׳ משה בן מימון ( הרמב״ם ) ור׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש). במחצית השנייה של המאה ה-16, חכם ספרדי אחר – ר׳ יוסף קארו – חיבר את ה ״ שולחן ערו ך״. על יסוד פסיקתם של קודמיו אלה הפך ספרו ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

החל מן המחצית השנייה של המאה ה-17 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם גם בספרדית-יהודית. עם זאת אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים. השפעתם פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים.

1. ארגון הקהילה ומוסדותיה

למעשה ניטשטשו בהדרגה במרבית המרכזים החשובים התחומים בין ה״תושבים״ (הוותיקים) לבין ה״חדשים״. אמנם הבדלים בין שתי קבוצות אלה המשיכו להתקיים, במיוחד במנהגים ובאורחות חייהם, אך אלה הצטמצמו לשני תחומים: דיני אישות מסוימים, מנהגי תפילה שונים ולפעמים (כגון בפאס) בתי כנסת נפרדים. לעומת זאת בולט במאות ה- 19-17 ההבדל בין המרכזים הגדולים לבין הקהילות הקטנות המפוזרות על פני שטחים נרחבים(דרום מרוקו).

בקהילות הגדולות היתה הסתעפות גדולה של מוסדות הנהגת הקהילה — בית כנסת, בית דין ומוסדות חברה שונים — תוך פיצול רב בין בעלי התפקידים. אך בקהילה הקטנה חלש רוב על כל התפקידים איש אחד, ששימש ״שיח׳ אל-יהוד״ (ראש היהודים), ולידו שימש אחד החכמים בתפקיד רב, שוחט, סופר, שליח ציבור (חזן), מוהל וכיו״ב. בכמה עניינים פנו הללו לעזרתן של הקהילות המרכזיות.

בראש הקהל עמד ה״נגיד״ ולידו ״שבעת טובי העיר״ או ה״מעמד״, כפי שנקרא מוסד זה בפי המגורשים עד שלהי המאה ה-17. הוא גבה את מיסי הקהל, מינה או אישר את הדיינים ובעלי התפקידים האחרים, הטיל עונשים וקנסות על הציבור, לרבות עונשי גוף, מאסר ואפילו גירוש מן העיר, וכן היה הממונה על קשרי הקהילה עם השלטונות. סמכותו הוגבלה בדרך כלל לתחומי עירו בלבד. תפקיד זה עבר פעמים הרבה בירושה.

טובי העיר יזמו בדרך כלל תקנות בענייני ציבור, שנזקקו להסכמת רבני העיר ודייניה. תקנות בעניינים הלכתיים ומוסריים מובהקים היו עניינם הבלעדי של הרבנים והדיינים. בקהילות המרכזיות נודעה לדיינים סמכות רבה בהתקנת תקנות בכל תחומי החיים. קראו אותן בפומבי בבתי הכנסת ואת תוכנן פרסמו בפנקסים מיוחדים.

העונשים על מי שהפר את התקנות היו בדרך כלל קנסות, מלקות ולעתים גם מאסר. סנקציה חמורה היתה גירוש מן העיר והעונש החמור ביותר היה החרם, המבדיל אדם ולפעמים גם את בני משפחתו, מכלל חברי הקהילה ופעולותיה, ומשמעותו היתה הוצאה מכלל ישראל.

הקהילה גבתה שני סוגי מיסים: האחד מס המלכות (הג׳זיה), שנגבה מבני הקהילה על ידי ראש הקהל וזה מסרו לשלטונות, והשני מס ההוצאות שהוטל על חלקים נכבדים של הקהילה, כדי לספק את צרכיה הפנימיים ובמיוחד את החזקת מוסדות החינוך ואת צורכי הצדקה לשכבות הנזקקות. בדרך כלל הוטל מס זה כהיטל על מוצרים חיוניים כמו בשר ויין. הכנסות הקהילה באו גם מתרומות ומדמי שכירות של בנייני הקדש שהיו ברשותה.

הצדקה לנצרכים היתה בראש דאגותיה של הקהילה – משפחה ענייה לא נעזבה לנפשה בכל השנה, ובייחוד בימי חג ומועד.

המוסד החברתי החשוב ביותר של הקהילה, כמו בקהילות רבות בעם ישראל, היה בית הכנסת. נוסף להיותו מקום תפילה, היה בית הכנסת מרכז החיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. במוסד זה הכריזו קבל עם ועדה על החלטות ה״מעמד״, תקנות הקהל, פסקי בתי הדין שיש בהם עניין לכלל. במבנה בית הכנסת שכנו בדרך כלל בית הדין ובית הספר ואחד מחדריו שימש גם כאכסניה לעוברי אורח או לשלוחים מארץ ישראל.

כן התקיימו בתי כנסת פרטיים בצד בתי כנסת של הקהילה. ניתן להסביר תופעה זו באיסור על בניית בתי כנסת חדשים וגם בכך שמשפחות מסוימות היו מתפרנסות מאחזקת בתי כנסת ומהכנסותיהם. כאשר התרבו בתי כנסת אלה, נתקנו תקנות שאין להוסיף בתי כנסת אלא אם אלה הם בתי כנסת של הקהילה, או כאלה שהוקמו בהסכמתה. הקהילה החזיקה בית עלמין, בית מטבחיים, מקווה, תנור ציבורי, וכן מוסדות עזרה הדדית וחינוך (לבנים בלבד). כך פותחה שורה שלמה של ארגונים ומוסדות קהילתיים שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המשפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי.

עבודת שורשים לתלמיד-הרובע היהודי – המלאה

2. הרובע היהודי – המלאה

בערים הוקם המלאח, הוא רובע היהודים, בקירבת ארמונו של השליט המולך. קירבה זו באה לסמל כביכול כי היהודים נמצאים תחת חסותו המיוחדת של השלטון, אולם בימי ההתמרדויות של חיל המשמר של שבטי הברברים, ובמיוחד לאחר מותו של השליט, היו רבעים אלה המקום הראשון המועד לשוד ולרצח. בימים כתיקונם היו תנאי החיים במלאח המוקף חומות ושערים קשים למדי. הצפיפות היתה גדולה, כיוון שלא היתה קיימת כמעט כל אפשרות להרחבת השטח. הסוכות והבניינים הרעועים היו עולים מדי פעם באש הדליקות, אספקת המים היתה לקויה, ולא יפלא איפוא שמשכנות היהודים נודעו כשכונות עוני, לכלוך ומחלות. חמור במיוחד היה מצב היהודים בערי הדרום. האוכלוסייה המוסלמית הקנאית עיינה את היהודים ודחקה את צעדיהם, ותנאי האקלים הקשה באזור זה היו קשים שבעתיים מהתנאים במלאח הצפוף.

החברה בכללותה השכילה לשמור על אופיה המסורתי ועל דבקותה במורשת היהודית. חיי בניה נרקמו בראש ובראשונה בשכונה היהודית בתוך בית הכנסת ובחוג המשפחה.

עמוד 2 מתוך 512345

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 103 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: