עבודת שורשים לתלמיד

עמוד 3 מתוך 41234

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

3. תהליך העיור

רוב היהודים התרכזו בערים המרכזיות הגדולות (בעיקר החל מהכיבוש הערבי). מגמה זו נמשכה עד המאה ה-19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה-20. למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסייה יהודית גם בעיירות ובכפרים, ולעתים לא עלה מספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות.

בערים הגדולות ישבו רוב היהודים בשכונה או ברחוב משלהם (ראה לעיל). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדרך כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסייה כולה. היו שלוש חטיבות מוגדרות למדי:

״בי ערי החוף האטלנטי או בסמוך לו, למשל מוגאדור ואספי. ערים אלו קיימו 3־1ך תקופות ארוכות קשרי מסחר ותרבות עם ספרד ואנגליה והדבר נתן את הותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים, שהגיעו מאירופה כמגורשים, כמהגרים, !כאנוסים שחזרו ליהדות וכסוחרים שבאו מרצונם, בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בלשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רוב היישוב בשני שלישים) המשיך להתרכז עד ראשית המאה ה-20 בשני האזורים האחרים.

הודי מרכז הארץ (כמו בערים פאס ומכנאס) והמרכזים בצפון מזרח שבהם נקלטו מגורשים לא מעטים בצד התושבים הוותקיים.

יושבי דרום המדינה על שתי שלוחותיה — המערבית (שמרכזה מראכש) והמזרחית ימחוז תאפילאלת), שבהן ישבו יהודים רבים בעשרות עיירות וכפרים.

— הלך המאה ה-19 החלה נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים. תהליך »ה נרם לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שכבה קטנה שריכזה בידיה את הב-נילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, הצטופפו ונדחקו עשרות הפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות בתנאים קשים. על אלה נוספו פגעי ־ב־בע שהיו שכיחים באותם זמנים: בצורת, רעב ומגיפות.

ב,־׳ לב הראשון של תהליך המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ (ביניהן .ראכש, פאס ומכנאס) ורק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה-19 היוו ־יהודים כ-40%-25% מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגאדור, למרות היותם 7% בלבד מן האוכלוסייה הכללית.

־יו יהודים שהרחיקו לכת והיגרו באמצע המאה ה-19 למצרים ולארץ ישראל, או למקומות שבהם נפתחו לפניהם הזדמנויות החדשות, כגון ג׳יברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה. מהם אף הגיעו לארה״ב ולדרום אמריקה.

בין 1911 ל-1947 היה גידול של יותר מפי שניים באוכלוסייה היהודית, והיהודי□ הי־ בתקופה שבין 1947-1921 60%-40% מבין התושבים הלא-מוסלמיס. ערב מלחמת העולב השנייה היוו היהודים קרוב ל-10% מכלל האוכלוסייה של חמש הערים הגדולות – קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס ורבאט. באחדות מעיירות הדרום הם אפילו היוו רוב באוכלוסייה. לאחר מכן תהליך העיור התגבר, כ-60% מכלל האוכלוסייה היהודית התר0 בחמש הערים האלו, כ-25% נוספים בכעשרים ערים בינוניות אחרות ורק כ-10% התגורר• בסביבה כפרית.

בד בבד עם תהליך העיור, חלה נטישה הדרגתית של הרבעים היהודיים המסורתיי נהמלאח), הן בשל הצפיפות הקשה שאיפיינה אותם והן בגלל עצם תהליך המודרניזציה שדרבן יהודים רבים לצאת משכונותיהם המסורתיות ולהתגורר ברבעים החדשים שחת־ ואוכלסו על ידי האירופים. קרוב למחצית התושבים היהודים של הערים הגדולות נטשו א» המלאח עד סוף מלחמת העולם השנייה.

עבודת שורשים לתלמיד

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

. יהודי מרוקו וארץ ישראל – שרים המסורתיים והציונות

פעילות השלוחים(השד״רים)

מאלף הוא יחס יהודי מרוקו לארץ ישראל, שהתבטא בנאמנות ומסירות, סיוע כספי רב ליישוב, קשרים רוחניים ועליית יחידים. קשרים אלה נתקיימו בראש ובראשונה באמצעות .שד"רים (שלוחים דרחמנא או דרבנן), שפקדו את מרוקו. פעילות זו הגיעה לשיאה במאהה-19ונמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות ולקבוע קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל. הם הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר ונחשבו ליחידים מקרב העולם היהודי, שנידחי ישראל אלה זכו לראותם, לשמוע מפיהם על הנעשה בעולם היהודי ולקבל מהם מנת עידוד ותקווה.

2. התמורות בעלייה לארץ ישראל ־ מאפיינים חדשים

במחצית השנייה של המאה ה-18 חלו תמורות באופיין של העליות ממרוקו לארץ ישראל. בלטו בה מאפיינים חדשים ובראש ובראשונה גידול במספר העולים: במקום עשרות באו מאות, הס היו צעירים יותר ובאופן הדרגתי גדל מספרם של אלה שביקשו הזדמנות כלכלית חדשה. עם זאת, רבים עלו לארץ ישראל לשם עבודת ה׳ ולקירוב הגאולה והיו גם זקנים שרצו להוציא את שארית ימיהם בארץ האבות ולהיקבר בה.

באותו זמן החלה במרוקו גם ההגירה מהכפרים אל הערים הגדולות שבפנים הארץ ולערי החוף, וגידול מהיר של מספר התושבים הפך את החיים בשכונות לקשים ביותר. בשכונה היהודית גברו הצפיפות ומצוקת הדיור. מצב זה המריץ יהודים רבים להגר לארצות חוץ או לעלות לארץ ישראל. עם השיפור בנתיבי היבשה והים וירידת פעילות שודדי הים בים התיכון, הוקלו התנאים לעלייה. נהגו אף למכור ספרי תורה כדי לעלות לארץ.

העולים פנו יותר ויותר לירושלים ונטלו חלק חשוב בחידוש היישוב היהודי ביפו, בחיפה, בגליל המערבי, ולאחר מכן גם בעזה ובשכם. תרמה להתערותם בארץ גם העובדה שמרביתם היו אנשים בגיל העבודה שעסקו במסחר, במלאכה וברוכלות, דבר שסייע להם להתערות לא רק בקרב היישוב היהודי, אלא גם לבוא בקשרים כלכליים עם תושביה הערביים.

עם חשובי החכמים בירושלים נמנו חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), נכדו של הרב אברהם אזולאי, שעלה מפאס בראשית המאה ה-17. ספרו ״עבודת קודש״ היה הספר העברי הראשון שנדפס בירושלים. ר׳ יעקב חאגיז, אף הוא יליד פאס, עלה לירושלים בשנת 1658 והקים בעיר את הישיבה ״בית יעקב״ שהעמידה רבנים חשובים. ר׳ חיים בן עטר, בעל פירוש ״אור החיים״ על התורה, עלה לירושלם ב-1742. הוא נערץ בין יהודי המזרח ואשכנז כאחד.

התפתחות נוספת בחיי הקהילה היהודית המוגרבית בארץ חלה בזכות פעילותו של ר׳ דוד בן שמעון (דב״ש), מנהיג יהודי צפון אפריקה, שישב בירושלים בשנים 1880-1854. ב-1860 הוא הקים את ועד עדת המערבים ובשנת 1867 ייסד את שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר בידי בני ירושלים. הוא בנה בתי מחסה לעניי עדתו בתוך העיר העתיקה וכן בתי כנסת, תלמוד תורה וישיבות.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

3. הפעילות הציונית

האגודות הציוניות הראשונות

האגודות הציוניות הוקמו במרוקו על רקע הזיקה המסורתית לציון. האגודות הראשונות היו בערי החוף, החשופות להשפעה אירופית. בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״ ובתיטואן נוסדה האגודה ״שיבת ציון״, ולידה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו״. ב-1903 נוסדה בעיר אספי האגודה ״אהבת ציון״.

הפעילות הציונית במרכז מרוקו החלה ב-1908 עם הקמת האגודה ״חיבת ציון״ בפאס. זו חלה מיד להפיץ את השקל הציוני ואת מניות אוצר התיישבות היהודים והרחיבה את תחומי פעולתה לערים צפרו ומכנאס.

הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של התעוררות דתית וניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות. כמו כן בלטו בפעילות הציונית יחידים בעלי מעמד חברתי מבוסס, כולל אישים בעלי מדות ציבוריות חשובות ויהודים שהיגרו למרוקו מארצות שונות. חומר התעמולה הציונית שהגיע מן המרכזים באירופה היה בעיקרו ביידיש ובגרמנית, ולא סיפק את הפעילים במרוקו. המפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל צדקה או מעין ״כולל״ חדש.

המבנה הגיאופוליטי של מרוקו, ההרכב החברתי של הפעילים, העדר קשר ממשי בין האגודות הציוניות השכנות וכיבוש מרוקו על ידי הצרפתים היו בין הגורמים להחלשת הפעילות הציונית ערב מלחמת העולם הראשונה.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

ההתרחבות לאחר מלחמת העולם הראשונה והמשבר שלאחריה

יחד עם הקמתן של אגודות להעמקת התודעה הדתית, קמו אגודות ציוניות חדשות, ביניהן אגודת ״בונה ירושלים״ שהוקמה באל-עראיש (באזור הצפוני שהיה נתון לחסות ספרד). מיד לאחר ועידת סאן רמו(1920) שלחה האגודה מכתב אל ה״ארי שבחבורה, גדול הדור ד״ר מארקס נורדאו״, ובו היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:

״זרח אור בחושך אחדות הלאום, עם ישראל, עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה. רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ, בקול רינה וחיבה נברך לאלוהינו אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו״.

בתוך כך החלו עשרות משפחות ממרוקו, בעיקר מפאס, לעשות את דרכן לארץ ישראל. אולם לקראת אמצע שנות ה-20 דעכה ההתלהבות הזאת וחלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית. בין שתי מלחמות העולם הצטמצמה הפעילות הציונית במרוקו עקב הגורמים הבאים:

התנגדות השלטונות הצרפתיים לפעילות הציונית. הם ראו בציונות ובמוסדותיה ארגונים בינלאומיים וחששו מתגובה נזעמת של הערבים על השינוי במצב היהודים, וכן הם חששו שהערבים ינסו לחקות את היהודים.

התעוררו בעיות ארגוניות קשות ובעיות כספיות שונות, בין השאר כתוצאה מהתמעטות ההכנסות מדמי חבר או מתרומות.

האליאנס נקט עמדה שלילית כלפי הציונות, כולל במרוקו.

הסתייגותן של קבוצות יהודיות, שחיפשו דרך למצות את הניסיון להשתלב בתרבות הצרפתית.

הפעילות הציונית התמקדה בעיקרה בעיתון הציוני ״העתיד המאויר״, בפעילות הקק׳׳ל, שנתפסה כסוג מסוים של שד״רות, ובקשרים עם המוסדות הציוניים העולמיים.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשרעבודת שורשים לתלמיד

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

התחדשות הפעילות הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה

אירועי מלחמת העולם השנייה במרוקו, חולשתה של צרפת לאחר המלחמה, הנוכחות האמריקנית והתגברות כוחה של הציונות בעולם היו בין הגורמים לחידוש הפעילות הציונית במרוקו, בהנהגת הוותיקים.

בערים הוקמו אגודות ציוניות, נפתחו מועדונים ללימוד עברית והוקמו חוות הכשרה לצעירים לקראת העלייה ארצה. שליחים מן הארץ הגיעו למרוקו ועשו לביסוס התנועה הציונית שם. השליחים התרשמו כי הפעילים הציונים היו ״אנשים חשובים מאוד מבחינת עמדתם הכלכלית והסוציאלית. ציונים טובים, מיואשים מכל דבר אחר פרט לציונות, דורשים ומוכנים לקבל משמעת ציונית, רואים בארץ ישראל את מרכז חייהם ובסוכנות את ממשלתם, אשר לה ולשליחיה הם מוכנים לציית בעיניים עצומות״, כדבריו של אחד השליחים.

התנועה הציונית ראתה מחובתה להדריך את הנוער המקומי ולארגנו וכן לחדור ולהשפיע ים על חיי הקהילה וניהולה. יחד עם שאיפתם לתרום להקמת מדינה יהודית דמוקרטית ץ ישראל, הביעו ציוני מרוקו את רצונם לפעול למען שיקומו החומרי והרוחני של הקיבוץ במדינתם ולמען הרחבת החינוך העברי בקרב הנוער: פתיחת חוגים ללימוד השפה העברית, השתתפות בהרצאות שעסקו בתולדות היישוב וברעיון הציוני, וכן בערבי שירה ובמסיבות חברתיות. הביטאון הפנימי של מועדון ״קרל נטר״ של בוגרי כי״ח, ״נוער״ בקזבלנקה, נעשה בהדרגה לביטאון הרשמי של ציוני מרוקו, אשר לא הורשו על ידי השלטונות להוציא לאור עיתון משלהם.

במרוקו שלאחר המלחמה היתה הציונות על כל גווניה האידיאולוגיים מיועדת אך ורק לרובד מצומצם באוכלוסייה — מאות אחדות של צעירים עירוניים בעלי חינוך צרפתי, שברובם השתייכו למעמד הבינוני.

ג. ״יציאת מרוקו׳׳ עם קום המדינה ולאחריה – גלי העלייה

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נתפסה בתודעה הכללית במימושו של חזון הנביאים, וכשהם נישאים על כנפי החזון המשיחי, החלו היהודים לנהור באלפיהם אל מדינת ישראל המתחדשת. תהום עמוקה הפרידה בין המגשימים הללו לבין הפעילים הציוניים, אשר בכנס שקיימו בקזבלנקה ב־1946 קבעו קריטריונים נוקשים לבחירת המועמדים לעלייה.

מ-1947 ועד הקמת המדינה יצאו ממרוקו באופן בלתי לגאלי יותר מ-1500 נפש. הם הפליגו בשלוש אוניות, ״ יהודה הלוי ״, ״ שיבת ציון ״ ו״ הפורצים ״, מנמל אלג׳יר לארץ ישראל. בכך הפכה מרוקו לשותפה מלאה במפעל הידוע בשם ״ההעפלה״.

אחרי הקמת המדינה ובד בבד עם ראשית העלייה ההמונית, גדל מספר גרעיני ההכשרה. בערים פעלו תנועות ״צעירי ציון״ ו״דרור״ במסגרת ה״הגנה״, ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״בני עקיבא״ ו״ביתר״, שחברו יחד לארגן את הנוער היהודי לקראת העלייה. כתוצאה מלחץ המאורעות, הן הפכו בהדרגה למעין משרדי עלייה, שעיקר תפקידם היה לבצע את ההוראות שהועברו אליהם מירושלים.

שלושה נחשולי יציאה עיקריים רוקנו כמעט כליל את מרוקו מיהודיה – ב־1948 היו בה כ- 265,000 יהודים, שהיוו כשני שלישים מיהודי צפון אפריקה.

בגל הראשון, שנמשך מקום המדינה (1948) ועד לעצמאותה של מרוקו (1956), יצאו כ־ 100,000 יהודים. ב-1954 יצא יהודה גרינקר מן הארץ למרוקו והוא שהגיע אל יהודי הרי האטלס שבדרום מרוקו, שעסקו בעבודת האדמה בהרים הגבוהים והנידחים. בני הכפרים נרשמו לעלייה לארץ. 421 כפרים עקרו ועלו ארצה ובהם 800 משפחות, שהתיישבו ברובם באזור תענך, בלכיש ובנתיבות.

גל העלייה השני התרחש בין השנים 1961-1956. זהו פרק העלייה הבלתי לגאלית, שהביא לארץ כ-50 אלף נפש. עלייה זו לוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ותעוזה, וסימלה אותה יותר מכל ספינה קטנה בשם ״אגוז״(פיסס), אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה ליד חופי גיברלטר וכל 44 מעפיליה מצאו את מותם במצולות.

היציאה הבלתי לגאלית של כ-50 אלף יהודים נתאפשרה, יש להניח, בשל יחסו המיוחד של המלך מוחמד החמישי, אשר לעתים אף נתן הוראה להעלים עין ממנה. עליית בנו, חסן השני לשלטון עוררה חששות כבדים, אך דווקא הוא שיפר את מעמדם של היהודים וביטל את איסור ההגירה מארצו.

הגל השלישי, הידוע בשמו ״מבצע יכין״, החל ב-1962, עם עלותו לשלטון של המלך חסן השני, שהתיר את העלייה. זו גברה לאחר מלחמת ששת הימים, ובין הבאים היו גם בעלי רכוש והשכלה, שלא האמינו באפשרות של חיים בטוחים במרוקו. בגל זה עלו כ-70,000 נפש לארץ.

לישראל הגיעו בסך הכל 200,0000 יהודים ממרוקו. אך יציאתם של יהודי מרוקו בדור האחרון לא היתה רק לישראל. לצרפת הגיעו מאז ראשית שנות ה-50 כרבע מכלל יהודי מרוקו. כ-16,000 נפש יושבים במונטריאול, וכ-8,000 חיים בספרד, וכן נמצאות קהילות של יהודי מרוקו בארצות הברית ובאמריקה הלטינית. באמצע שנות ה-80 נאמד מספר היהודים שנשארו במרוקו בכ-20,000 נפש בלבד. הקהילה מונה כיום 4000 נפש בלבד.

עדיס אנו להתחסלותו של קיבוץ יהודי אשר שורשיו הם עתיקי יומין ואשר זכה לתיגבור כמותי ואיכותי לפני כ-500 שנה, עת מצאו מקלט במרוקו אלפים ממגורשי ספרד. ברם, בדורות האחרונים רובם המכריע שבו והתקבצו במדינת ישראל המתחדשת, ובה הקימו ואיכלסו ערים, מושבים, קיבוצים ועיירות פיתוח באזורים קשים להתיישבות ולאורך הגבולות.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

קזבלנקה

קזבלנקה

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

קזבלנקה

הגדולה בערי מרוקו ונמלה הראשי, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יש בה גם שני נמלי תעופה בינלאומיים. היא אף הבירה הכלכלית של מרוקו – מיוצרת בה כמחצית מתפוקת התעשייה הארצית. הענפים העיקריים בה הם טקסטיל, אלקטרוניקה עיבוד עורות, שימורי מזון(דגים), משקאות והרכבת מכוניות.

מבנה העיר משקף את שלבי גידולה. סמוך לנמל נמצאת העיר הערבית העתיקה, שנבנתה בעיקר במאה ה-18. היא היתה מוקפת חומה, שממנה נותרו שרידים. מסביבה בנויה העיר האירופית, המהווה עתה את מרכז המסחר והעסקים. משנות ה-20 התפתחו פרוורי מגורים, בעיקר במערב. במזרח נמצא אזור תעשייה.

במאה ה-12 עמדה במקומה עיר נמל בשם אנפה (Anfa), שהפכה במרוצת הזמן בסיס לשודדי ים. מעוז שודדים זה נהרס כליל בידי הפורטוגלים ב-1468. לקראת סוף המאה ה־18 שב ובנאה הסולטאן מחמד בן עבדאללה. מקור השם בבית הלבן (בפורטוגלית Casa Blanca), שבלט בין חורבות אנפה ושימש ציון דרך לספינות. בפי הערבים היא נקראת אל- דאר אל-בידה. ב-1907 כבשו הצרפתים את העיר לאחר טבח גדול בילידים. היה זה בתגובה לרצח כמה צרפתים. במאורעות אלה נפגע קשה הרובע היהודי. בימי השלטון הצרפתי גדלה העיר במהירות רבה.

בימי הביניים התקיימה בה קהילה יהודית קטנה, שהתפזרה לאחר הכיבוש הפורטוגלי. הקהילה גדלה, יחד עם העיר כולה, בעת החדשה. באמצע המאה ה-19 התיישבו בה סוחרים יהודים מערים אחרות במרוקו. בעקבות הכיבוש הצרפתי גדל מספר היהודים במידה ניכרת. בתקופת הכיבוש הצרפתי נפגעה הקהילה ממרירות שבטים, ובאותו הזמן הגיעו אל העיר פליטים יהודים משאר חבלי מרוקו. תושבים חדשים אלה התגוררו בדרך כלל במלאח, בעוני רב.

כאחר המלחמה גברה הגירת יהודי מרוקו לקזבלנקה והיא הפכה לגדולה בקהילות מרוקו. ב-1948 ישבו בה כ-70,000 יהודים – כ-34% מכלל יהודי מרוקו. ב-1960 התגוררו בה 54% :־כלל יהודי המדינה. בשנות ה-60 החלה הגירה גדולה אל מחוץ לגבולות המדינה. ב-1967 חיו בה 37,000 מכלל 50,000 היהודים שהיו במרוקו. לאחר שקיבלה מרוקו את עצמאותה ב- 1956, הוכרז על שוויון זכויות ליהודים. ב-1959 נבחר יהודי לראש העירייה. בין מוסדות ־:חינוך הבולטים בה: בית הספר כי״ח, ישיבת ״אוצר התורה״ ובית הספר אורט. רוב ־מוסדות נסגרו ב-1965.

אתרים: לעיר זו גוון מערבי בולט אחרי שלטון צרפתי בולט. העיר היא גם המטרופולין ־;גדול ביותר במרוקו החדשה, ולב קשריה עם העולם הכלכלי הוא הנמל (אתר). מסגד חסן ־זשני הניצב לחוף הים הוא הגדול בעולם מסוגו. במערב העיר נמצאת ה״קיצריה״ – בזאר ססגוני, בשכונת הווילות המפוארות מתגוררים שגרירים רבים.

בין השנים 1940-1924 יצא לאור בעיר זו העיתון היהודי החשוב ״L'AVENIR ILLUSTRÉ" (״העתיד המאויר״) במהדורה שבועית, ואחרי המלחמה יצא לאור העיתון ״NOAR״ (״נוער״), שייצג את החוגים הציוניים והיה בעל השפעה רבה.

המלאח של העיר מאוכלס כיום בערבים, אך ברובע היהודי החדש יש שלושים בתי כנסת, והדרשות בהן ניתנות בערבית־יהודית ובצרפתית.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.עבודת שורשים לתלמיד

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מכנאס

עיר בצפון-מערב מרוקו, בירת מחוז מכנאס. שוכנת בגובה 500 מ׳, בעמק רחב בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון, ובצומת כבישים ומסילות ברזל. היא משמשת מרכז מסחרי לאזור חקלאי פורה, המשתרע בעיקר ממערב לה, ובו גדלים דגנים, זיתים, הדרים, ענבים וירקות, ולשטח הררי נרחב ממזרחה, שתושביו עוסקים בגידול מקנה ומשווקים בהמות, עורות, צמר, שטיחים ואריגים מתוצרת בית. יש בה תעשייה זעירה מגוונת, שעיקרה עיבוד התוצרת החקלאית וייצור מזונות, מצרכי הלבשה ומוצרי עץ ומתכת, וכמה מפעלים מודרניים, המייצרים חומרי בניין, שימורים ועוד.

העיר העתיקה מוקפת חומה ומצטיינת ביפי מגדליה ושעריה. מרבית בנייניה הם מן המאות ה-18-16; בתוכם ארמון הסולטאן וכמה מסגדים נאים מן המאה ה-17, עת היתה לבירת מרוקו. מסביב למצודה התפתחה העיר ופוארה בבניינים רבים, שבזכותם כונתה ״ורסאי של מרוקו״. העיר התפתחה מאוד בשנים האחרונות.

הקהילה היהודית במכנאס נזכרת כבר אצל ר׳ אברהם אבן עזרא, בין הקהילות שסבלו מגזירות השמד של המווחדון ב־1140-1138, ואין ספק כי תחילתה לפני הכיבוש הערבי, אך ידיעותינו עליה מועטות. בחצרו של איסמעאיל (1727-1672), שקבע את מכנאס כבירה, שימשו היהודים דניאל טולדנו, יוסף מאימאראן ואחרים בתפקידים בכירים וניהלו, בין היתר, את המו״מ בין מרוקו לבין ארצות שונות באירופה. כן נתפרסמו משפחות אבן עטר ובירדוגו, שהעמידו תלמידי חכמים ורבנים מפורסמים. ב-1961 מנחה אוכלוסיית יהודי העיר 9293 נפש (6.5% מכלל יהודי מרוקו). 4851 יהודים עזבו את העיר במסגרת מבצע יכין(4- 1962).

אתרים: מכנאס היתה בירתה השלישית של מרוקו בימי מולאי איסמאעיל, הנחשב לגדול מלכי הארץ. הביקור הוא באורוות הסוסים, בבית הכלא העתיק, במסגד שבו קבורים המלך ונשותיו האהובות ובגני הארמון. המלאח הישן הוא עדות לעסק האוכלוסייה הצפופה במאות ה-20-17. הוא הדין בבית העלמין מן התקופה הזו. בבית הכנסת ברובע החדש בולט השימוש בבד הקטיפה בצבע הארגמן האהוב על יהודי מרוקו. הספרייה במוסדות הקהילה מכילה כיום בעיקר את ספרי החכמים במכנאס במאות האחרונות. במלאח החדש בולט השלט של בית הספר ״אם הבנים״.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

בית הכנסת על שם אולאד בני זמירו - סאפי

בית הכנסת על שם אולאד בני זמירו – סאפי

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

סאפי (אספי)

עיר נמל לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יהודים ישבו בה מהמאה ה-15. עמדותיהם היו מכובדות כדיפלומטים, פקידים וסוחרים. היהודים עשאוה מרכז ללימוד תורה. בשנת 1500 ישבו בה כמאה משפחות יהודיות. סאפי היתה נתונה אז למרותו של קאיד ברברי, שעמד תחת חסות פורטוגל. ב-1508 כבשו הצי והצבא הפורטוגליים את העיר.

המלך מנואל הבטיח אז ליהודי סאפי, שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר. מלכתחילה היו היחסים בין היהודים לשלטון הפורטוגלי בסאפי תקינים ביותר. התבלטה כאן אחת ממשפחות המגורשים, בן זמירו, ואחד מבני משפחה זו, ר׳ אברהם, נתמנה על ידי המלך לרב בסאפי.

העדה היהודית השתתפה במימון ההוצאות לבדק חומת העיר, והסכום שולם באמצעות ר׳ אברהם בן זמירו, רבה של סאפי. וכן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים ולניקוי החפיר הסובב את החומה. יחד עם ר׳ אברהם נזכר במסמכים משנות 1513-1512 משה דארדיירו, שהיה תורגמנו של המושל. כנהוג עסק גם בתיווך מדיני וניהל שיחות עם הערבים.

היחסים בין היהודים לבין יחיא תעפופת, מנהיג המוסלמים במקום, שלכאורה היה מתומכי השלטונות הפורטוגליים, היו מתוחים. יחיא ראה ביהודים מתחרים על חסדי המלך ולא פעם הלשין לפניו עליהם, כי הם משמשים תורגמנים לאויביו, וכי אלה מתכנסים בבתיהם של היהודים. המושל הציע להעניש את היהודים ולפייס בכך את יחיא. נראה, שדברי השטנה של יחיא, שהצביע על הימצאות יהודים שאין בהם תועלת לעיר, גרמו לכך שמנואל ציווה לגרש אנשים מסוימים. בשנת 1523 נתמנה יעקב רותי לתורגמן בסאפי, בשנים 1538 ו-1541 היה יוסף לוי התורגמן בסאפי.

ב-1961 מנתה הקהילה היהודית 1434 נפש. במהלך מבצע יכין עזבו 239 נפש את העיר. אתרים: ארמון המלך מוחמד בן עבדאללה ואזור תעשיית החרס המקומית .

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ו

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

בהפקתה של חוברת זו.

רבאט (״מנזר מבוצר״)

בירת מרוקו והעיר השנייה בגודלה במדינה. שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, מדרום לשפך הנהר בו רגרג. אגד-ערים הכולל את סלא שמעברו הצפוני של הנהר.

רבאט העתיקה סמוכה לחוף ולנמל שאינו פועל עוד מחמת סתימתו בסחף. בה ״המדינה״ – העיר המוסלמית, המלאח מצודה (מאה 17), ולידה מדרסה המשמשת מוזיאון לאמנות מרוקנית. במאה ה-20, משהיתה לבירת שטח החסות הצרפתי, נבנו מדרום לעיר העתיקה רובעי מגורים ומשרדים מודרניים בסגנון אירופי. האוכלוסייה גדלה. גידול האוכלוסין המואץ, שנמשך לאחר מתן העצמאות למרוקו, גרם גם להתפתחות משכנות עוני. עיקר תפקידיה של רבאט הם בתחומי המינהל, אך פועלת בה גם תעשיית טקסטיל ומזון ומייצרים בה שטיחים וחפצי עור. יש בה אוניברסיטה ומוזיאון ארכיאולוגי.

ראשיתה ביישוב סלא (Sala Colonia). את רבאט עצמה יסד, ב-1150 בערך, הח׳ליף עבד אל-מואמן, מייסד שושלת המווחדון. בימי הח׳ליף אבו יוסף אל-מנצור (1199-1984) הפכה ממשלט מבוצר לעיר גדולה. זמן רב היתה מרכז למסחר, וגם בסיס לשודדי ים, עד שמעמדה התערער במשך המאה ה-15, בשל כיבוש חלקים ניכרים של חוף מרוקו בידי פורטוגל. בראשית המאה ה-17 התיישבו בה (ובסלא) פליטים מוסלמים מספרד. הם הקימו במקום מעין רפובליקה עצמאית של שודדי ים, וזו הפילה פחדה על הימאים האירופים. ב-1657 השתלטו על רבאט סופית הסולטאנים משושלת העלאווים, והעיר התפתחה בהדרגה, כמוקד לסחר ימי וכמושב קונסולים זרים. רבאט היתה לבירת מרוקו רק ב-1912 עם הכיבוש הצרפתי. הכובשים העדיפוה על הערים ההיסטוריות האחרות במדינה, שבהן התרכזה ההתנגדות לשלטונם.

יהודים התיישבו בה באמצע המאה ה-16. הם ניהלו בה את עסקיהם והתגוררו בסלא הסמוכה, שבה ישבו יהודים מאז המאה ה-2. תקופה ארוכה היה האזור נתון להשפעה יהודית, ובמאה ה-8 לאחר התאסלמות האוכלוסייה המקומית, קמה בה כת שנטתה ליהדות. היא הושמדה בידי המווחדון.

אברהם אבן דאוד מזכיר את יהודי סלא ב״ספר הקבלה״ במחציית השניה של המאה ה-12. במאות ה-13 וה-14 פעלו בסלא סוחרים יהודים ממיורקה. לאחר 1550 פרחה הקהילה.

־׳ יעקב ששפורטש, מתנגדם של השבתאים, הצליח לשכך את התסיסה השבתאית בה. מישיבות רבאט יצאו תלמידי חכמים נודעים, כר׳ חיים בן עטר, שעלה ב-1741 לא״י, ר׳ שם טוב עטר, ר׳ שמואל דה אוילה ובנו ר׳ אליעזר ואחרים. ב-1807 נכפתה לראשונה על היהודים הישיבה במלאת רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית – והיו משפחות עשירות שהתאסלמו. ב-1830 התיישבו במלאח יהודים מתלמסאן, ואולם, בוותיקי המלאח נידלדלו נם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד הסולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט, כמרבית הדין הרבני(בוטל בידי הממשל ב-1965) בנשיאותם של הרבנים רפאל אנקאוה ויוסף בן עטר.

ב-1961 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ־11,000 נפש — 6.6% מכלל יהודי מרוקו. במבצע יכין עזבו את העיר כ-5,000 יהודים.

אתרים: המסגד מן המאה ה-11, המוזוליאום של המלך מוחמד החמישי, ארמון המלך היום ורובע הנציגויות, כולל זו של ישראל.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זסעדים...קבריםו.

מוגאדור, אל־צמירה (״המצודה הקטנה,,)

עיר נמל בחוף האטלאנטי של מרוקו. העיר יושבת על רכס-כורכר בקצהו הדרומי של מישור החוף של סאפי ומוקפת מצד היבשה בדיונות חול נרחבות. בפירצה שברכס נמצא הנמל המוגן. במקום נמצאו שרידים פניקיים, והוא היה מבצר פורטוגלי במאה ה-16. העיר נוסדה ב-1767 על ידי הסולטאן סידי מוחמד, לפי תוכנית שתי וערב, והצטיינה בניקיונה ובסגנונה האירופי. כיום משמש נמלה כנמל דיג המספק חומר גלם לתעשיית הדגים בעיר. כן קיימים בה מפעלים לעיבוד עורות ועצים.

בין 1650 ל-1808 ישבו בה יהודים ששלטו על סחר העיר בראשותו של ״סוחר המלך״. ב- 1807 הוקם הרובע היהודי(מלאח). במאה ה-19 גדל מספר היהודים והגיע ל-14,000. הוקמו בתי ספר וישיבות, והיהודים נודעו כבעלי השכלה גבוהה. אחר כך ירדה העיר מחשיבותה הכלכלית והקהילה היהודית נידלדלה.

מוגאדור היא אחת מעיירות החוף הפורטוגליות היפות ביותר שנוסדו במרוקו. יהודים שסחרו בנשק במרוקו השתתפו ברכישת התותחים שבנמל. במלאח היהודי ישבו במאה ה־ 18 ובראשות המאה ה-19 רוב תושבי העיר בכללה.

מבקרים זרים באל-צווירה במאה ה-19 תמהו לגלות השפעה אנגלית כה רבה בנמל החוף הדרומי האטלנטי של מרוקו. התפתחות התעבורה הביאה ליבוא גדל של ביגוד, ריהוט ופרטי-מותרות שונים. התמורות לא היו רק חומריות: תעבורה טובה יותר סיפקה אפשרויות גדולות יותר לנסיעה, והסוחרים בני אל־צווירה לא זו בלבד שנסעו ללונדון ולמאנצ׳סטר כדי לנהל את עסקי המסחר שלהם, אלא אף שלחו לשם את ילדיהם, כדי שיקבלו חינוך אנגלי, או ישתקעו שם. כיוון שאנגליה היתה השותפה העיקרית למסחר עם אל-צווירה, השתלם להושיב בן משפחה באנגליה, כדי שיעמוד על מצב האספקה והביקוש השוטפים.

ואמנם הקשר המיוחד של אל-צווירה עם אנגליה מקורו ביחסי מסחר. אל-צווירה נוסדה בשנת 1764 כנמל מלכותי, ותוך עשור שנים הפכה להיות נמלה העיקרי של מרוקו בסחרה עם אירופה. אנגליה תפסה את העמדה הבכירה בסחר זה, והסוחרים היהודיים של אל-צווירה הם שהביאו להרחבת הקשרים האנגלייס-מרוקניים.

במשור הראשון של המאה ה-19 כבר התחילו להתיישב בלונדון בני משפחות חשובות של דיירים בני אל-צווירה ואפילו באו בברית הנישואים עם כמה מהחשובים ביותר בקהילה הספרדית של לונדון, למשל עם בני משפחת מונטיפיורי. הם המשיכו לקיים קשרים עם מרוקו והיו חלוצי המערכה הפילאנתרופית במשך המאה ה-19.

האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה ב-1961 4,563 נפש. 3,636 עזבו את העיר במהלך מבצע יכין.

עבודת שורשים לתלמיד

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר-אשר

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכשום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מראכש

עיר השוכנת כ-240 ק«מ מדרום לקזבלנקה, במרכז מישור הוז, לרגלי הרי האטלס הרם, בגובה של 460 מ׳ מעל פני הים. מוקפת חורשות דקלים ובה גנים ציבוריים נרחבים. הגרעין העתיק של העיר, הנקרא מדינה, תופס את חלקה המזרחי והוא מוקף חומה, שבה נשתמרו שערים מפוארים. במרכזו כיכר השוק הגדולה — ג׳אמע אל-פנא — ההומה בשעות היום רוכלים, מספרי אגדות, לוחשי נחש ורקדנים. בחלק זה של העיר מצויים ארמונות מפוארים ומסגדים רבים, והגדול שבהם הוא מסגד כותוביה שנבנה במאה ה-12. המדרסה של בן- יוסף הוא מבנה מונומנטלי, שנבנה במאה ה-14 ומשמש בית ספר ללימודי האיסלאם.

בחלקה הדרומי-מזרחי של העיר העתיקה מצוי גם הרובע היהודי – מלאת ממערב לעיר העתיקה נבנה ב־1913 רובע חדש בסגנון אירופי ובו שדרות רחבות, רובעי מגורים מודרניים וגנים ציבוריים. אוכלוסי מראכש רובם ברברים. מקצת התושבים יושבי קבע ומקצתם באים מהרי האטלס למטרות מסחר. יש בה תעשייה זעירה מגוונת לעיבוד עורות, שטיחים, צמר, מזון וחומרי בניין.

העיר נוסדה ב-1062 בידי יוסף אבן תאשפין כבירתם של המוראבטון. ב־1147 כבשוה המווחדון, טבחו את מרבית תושביה ויישבוה ברברים. בימיהם הגיעה לשיא פריחתה, ומספר תושביה הגיע למאות אלפים. ב־1269 נפלה בידי בני מרין, שבירתם היתה פאס, וחשיבותה של מראכש נתמעטה. ב-1520 השתלטו הסעדים על מראכש. הם ייפוה בבנייני פאר ושבו ועשאוה לבירת מרוקו. יורשיהם, העלאווים, העדיפו על פניה את בירותיה האחרות של מרוקו – פאס ומכנאס. בטעות נקראה מראכש בפי האירופים – מרוקו, ועל שמה נקראה המדינה כולה.

יהודים ישבו בה, כנראה, מאז היווסדה. עלי בן יוסף אבן תאשפין אסר על היהודים לגור בה. אף על פי כן התרכזה עדה קטנה במקום בזכות רופאיו ויועציו היהודיים של המלך. ב-1147 נחרבה הקהילה בידי המווחדון. ב-1232 שוקמה לזמן קצר, ושוב התיישבו בה יהודים בימי אבו יוסף המריני(1289-1258). במאה ה-15 הגיעו רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל למראכש ובמאה ה-16 הם תפסו את ההנהגה בקהילה. ב-1557 הקים הסולטאן א-ז׳הליב באללה את המלאח במזרחה של מראכש והושיב בו 25,000 יהודים. ב-1558 מתו במגפה 7,500 איש. בימי השריפים הסעדים (1569-1523) חלשו יהודי מראכש על מרבית התעשייה והמסחר במרוקו ותפסו משרות חשובות במדינה. ב-1675 נערכו פרעות ביהודיה בפקודת השליט מולאי איסמאעיל. אולם בימי מוחמד בן עבד אללה (1790-1759) הוטב מצבם. אז היתה למרכז תורני ובה פעלו רבנים כמו ר׳ אברהם קורקוס, ר׳ אברהם פינטו, ר׳ סלומון עמר, ר׳ שלום בוזגלו. ב-1792 נפגעה הקהילה מרדיפות הכובש מולאי יזיד. ב-1864 ביקר מונטיפיורי במראכש והזדעזע למראה עוניים של יהודיה. ב-1899 נוסד בה בית ספר של כי״ח.

ב-1920 היה המלאח שלה הגדול ביותר במרוקו, לאחר שנהרו אליו במשך כל המאה ה-19 יהודים ממחוזות האטלס. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית מעל 10,000 נפש, ובמהלך מבצע יכין עזבו מעל 7,800 יהודים את העיר.

מראכש כיום היא עיר מיוחדת במינה בצורתה החיצונית — כרך של מיליוני אנשים בלב המדבר ובנייניה כולם צבועים באדום. גם ההיסטוריה שלה עשירה ורבת גוונים: ה״מדינה״ על חנויותיה הצבעוניות, ה״כותוביה״, המסגד הישן והגבוה בעיר, ארמון הבהייה ועוד. בשווקיה הססגוניים בולטת הכיכר המפורסמת ״ג׳אמע אלפנא״, שבה ניתן לראות מאלפי נחשים, מרקידי קופים, מגלי עתידות, מספרי אגדות ועוד כהנה וכהנה.

במראכש נמצאת קהילה יהודית קטנה, אך בית הקברות שבה הוא פנתיאון — עדות לעשירי היהודים של הקהילה הזו. בית הספר הישן נמצא במלאח, וכן גם בית הכנסת הספרדי ״אלעזאמה״. מראכש היא צומת דרכים למחוזות יהודיים קדומים: לעמק אוריקה המרהיב שבין כפרי הברברים. נופיו הציוריים והמושלגים של האוקמידן היו עדים לחיים יהודיים, וקברות הקדושים בצדי הכפרים הם הירושה הדוממת שנותרה עד היום. מעיר זו יוצאים גם לעמקי ווארזאזת דרך מעבר התיז־ן-תישכא (2260 מ׳). לידו מרכז למכרות מתכת מן הגדולים בעולם. הדרכים צפונה מובילות לבני מלאל, ולצפון-מזרח – למוגאדור, ולדרוס-מערב — לאגאדיר ובנותיה.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

פוגרום בפאס

פוגרום בפאס

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

פאס

עיר בצפון מערב מרוקו, מרכז דתי ומדיני חשוב. שוכנת בגבעות אגן נהר סבו בתוך אזור חקלאי פורה. היא עיר מסחר ומרכז לשיווק התוצרת החקלאית של נאות המדבר בסביבתה. יש בה בתי חרושת לעיבוד עורות, טקסטיל, ייצור שטיחים, סבון ומזון(קמח, תמרים וזיתים). עד המאה ה-19 היתה מרכז לייצור התרבוש (כובע לבד אדום), הנקרא על שמה. בפאס שלושה רבעים: 1) העיר העתיקה ובה מסגד קרוויין, השוכן במרכז אוניברסיטת קרוויין שנוסדה ב-859 ושימשה בימי הביניים מרכז ללימודי האיסלאם; 2) העיר החדשה שהוקמה במאה ה-13 ובה המסגד הגדול וארמון המלוכה. בדרומה – המלאח. 3) העיר המודרנית, רובע של בתי מגורים ובנייני מינהל חדשים, שנבנה ברבע הראשון של המאה ה-20. ב-789 יסד אדריס ה-1, אבי שושלת האדריסיים, את פאס על הגדה הימנית של נהר פאס, והועידה לבירתו. כעבור עשרים שנה בנה בנו אדריס ה־2 את העיר אל-דליה על הגדה השמאלית.

איבה שררה בין הערים שבשתי הגדות. פאס היתה סלע מחלוקת במאבק בין האומיים שבספרד לבין הפאטימים שבצפון אפריקה. ב-1012-980 היתה פאס בידי האומיים ושגשגה תחת שלטונם. אחרי כן עברה לידי הברברים ובשלטונם חזרו הסכסוכים בין הערים התאומות. ב-1070 בערך נכבשה בידי יוסף אבן תאשפין, אבי שושלת המוראבטון. הוא איחד את שני חלקי העיר ועשאה לבסיס צבאי חשוב, אך למעשה נשארה פאס עיר ״כפולה״.

המוראבטון ויורשיהם המווחדון הרבו לבנות בה ותיקנו את חומותיה. ימי גדולתה היו בשלטון בנו מרין. פאס היתה אז בירת מרוקו והחשובה בכל ערי מדינה זו וכן במערב אלג׳יריה. היא היתה מרכז למוצרי עור ובדים, התפרסמה כמרכז ללימודי תיאולוגיה, והמדרסות הרבות שקמו בה ליד מסגד קרוויין הצטיינו בסגנונן ובקישוטיהן.

במאה ה-16 :בשה פאס בידי שושלת הסעדים, ואלה קבעו את בירתם במראכש, ופאס ירדה מגדולתה. במאה ה-17 סבלה ממלחמות אחים ונשדדה. במחצית השנייה של המאה ה- 18 התאוששה והיתה שוב, בצד מראכש, לבירה ובמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה כמלא תפקיד חשוב בסחר החוץ של מרוקו. ב-1911 כבשוה הצרפתים, וב-1912 נחתם בה תסכם פאס, שלפיו באה מרוקו בחסות צרפת, ובה היה מושב הנציג הצרפתי. בשלטון גרפת החלה פאס מקבלת צביון מודרני, אך חשיבותה כמרכז מדיני ירדה.

־;ודים התיישבו בה עם ייסודה. אדריס ה-2 הקצה להם רובע, וגבה מהם מס שנתי. ־יהודים תרמו אז לחיי התרבות והמסחר של פאס, ומחכמיה אז יוזכר יהודה אבן קריש. במאות ה-11-10 ניהלו רבניה חליפת מכתבים קבועה עם ישיבות סורא ופומבדיתא. מפאס עלו לא״י תלמידי חכמים כר׳ דוד בן אברהם אלפסי ור׳ סולומון בן יהודה (נפטר 1051) — שהיה ראש ישיבת ירושלים. המדקדקים דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ והרב יצחק אלפסי עברו מפאס לספרד. ב-1035 נרצחו בה 6,000 יהודים בידי קנאים שכבשוה. ב-1127 פעל בעיר {*שיח השקר משה דרעי.

־שתלטות המווחדון הביאה לידי הרג יהודים ושמד. הדיין ר׳ יהודה הכהן אבן שושן(סוסאן) הועלה על המוקד, והרמב״ם ומשפחתו, שישבו בפאס חמש שנים, עברו למצרים. מושלי בנו מרין גילו אהדה ליהודים. ב-1275 הצילו את הקהילה מפרעות, והיא נהנתה אז מחופש, עושר ופריחה רוחנית; חשוב במיוחד היה מסחרה עם ארגון. עם ירידת בנו מרין ותחיית הקנאות, נאלצו היהודים (ב-1438) לחיות במלאח. ב-1465 פרץ מרד ובמהלכו נרצחו הסולטאן, השר היהודי שמינה ורוב יהודיה. הקהילה לא התאוששה מאסון זה עד 1492 כשבאו פליטי ספרד, ביניהם יעקב בירב. אחד הדפוסים העבריים הראשונים נוסד בפאס ובשנים 1529-1516 נדפסו שם 15 ספרדים עבריים. באותה תקופה מנתה הקהילה 10,000 נפש והיתה מורכבת כ7 ה״מגורשים״ (גולי ספרד), שנהגו על פי מסורותיהם, ומן ה״תושבים״. ה״מגורשים״ החזיקו במשרת הנגיד, שהונהגה בפאס בראשית המאה ה-16, וישיבותיהם הונהגו על ידי תלמידי חכמים כשמואל חגיז ושמואל צרפתי(מת 1713).

משנכבשה פאס בידי בנו-סעד שקעה גם הקהילה היהודית. ב-1668 העביר מולאי אל-רשיד את הקהילה היהודית העשירה (1,300 משפחות) מדליה לפאס, ומצבו של המלאח הוטב, אך הוא איבד את אופיו הספרדי. בתקופת האנרכיה — 1750-1720, השיגו משפחות יהודיות מונופולין בכמה ענפי כלכלה. רבים אחרים המשיכו במקצועות המסורתיים בצורפות, מסחר בזהב, חייטות ורקמה.

מספר משפחות בפאס, כגון אבן דנאן, העמידו מקרבם מנהיגים ודיינים במשך כמה דורות, שהיו מקובלים על כל יהודי מרוקו. עם מות יעקב אבן צור ב-1753, בא הקץ למנהיגותה של פאס.

ב-1790 החריב מולאי יזיד את בתי הכנסת, שדד את המלאח והגלה את תושביו. היהודים חזרו לפאס ב-1792 בימי מולאי סלימאן, אבל המלאח קטן כדי רבע והיהודים נרדפו. מצבם השתפר ב-1832 וחיי הקהילה חזרו לתקנם. בפיקוח הקהילה היו בתי ספר רבים, חמש ישיבות וחברה חשובה לגמילות חסדים. בית ספר צרפתי הוקם ב־1884 על ידי כי״ח.

לאחר החלת החסות הצרפתית, ב־1912 פרץ מרד בפאס. המלאח שבו ישבו כ-12,000 איש, נשדד והועלה באש בידי ההמון וכ-60 איש נהרגו. מ-1925 התבססו יהודים רבים בפאס החדשה, אך העניים והחרדים נשארו במלאח. ב-1942 ניסתה ממשלת וישי להחזיר לשם את כל היהודים. ב-1947 ישבו בפאס וסביבתה 22,500 יהודים, בהם מספר רופאים, עורכי דין, תעשיינים ובעלי אחוזות. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית כ-12,200 יהודים, ובמהלך מבצע יכין עלו כ-7,400 יהודים. עד חיסול הקהילה היו בעיר חברות צדקה, ארגוני נוער ציוניים ומוסדות חינוך שנוהלו על ידי כי״ח ו״אוצר התורה״. רוב היהודים שעזבו את פאס עלו לישראל, האחרים יצאו לצרפת ולקנדה.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.פאס 2

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

הועתק למורשת מרוקו 14/01/14

הדפוס העברי בפאס

המצאת הדפוס באמצע המאה ה־15 נתקבלה בשמחה רבה על ידי היהודים. בניגוד לכמה נזירים שתיארו המצאה זו כ״מעשה שטן״, החכמים שיבחוה ותיארוה כ״עילת החוכמות״ וכ״מלאכת שמיים״ אשר בזכותה נתקיימו דברי הנביא (ישעיה יא, ט): ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״. ממציא הדפוס אף הוגדר כ״אחד מחסידי אומות העולם שיש לו חלק בעולם הבא״. היהודים אף הקדימו את הנוצרים או המוסלמים בהפעלת בתי דפוס בהרבה ארצות. בתי הדפוס העבריים הראשונים נוסדו בשנת 1475 באיטליה, ועד סוף המאה ה-15 נתפשט הדפוס העברי במהרה בקהילות יהודיות, בפרט באיטליה, בספרד ובפורטוגל. אמנם בספרד ובפורטוגל לא הספיק הדפוס העברי להתפתח כל צורכו בשל קץ הקיום היהודי בהן. אחרי הגירוש התיישבו מדפיסים יהודים מספרד ומפורטוגל בעיקר בסאלוניקי, בקושטא ובפאס, וגם בערים אלה היו היהודים חלוצי הדפוס. פאס שבמרוקו הייתה איפוא אחת משלוש הערים שאליהן הגיע הציוד של בתי הדפוס מפורטוגל, ובעיר זו «פעל, כנראה, דפוס עברי בשנים 1522-1515.

מתוך כל הספרים שנדפסו בפאס במאה ה-16 ושניתן עוד היום לעיין בהם, רק ספרו של אבודרהם כולל קולופון, ובו מודגש בבירור שם המדפיס ומקום הוצאתו לאור של הספר. כבר העירו חוקרים, שמתוך עיון במהדורת פאס מתברר שהיא זהה לגמרי עם זאת של ליסבון, והיא כמעט העתקה מדויקת – בשתי המהדורות דומים מספר העמודים, צורת האותיות וכן המילים הראשונות והאחרונות שבכל עמוד. ניתן איפוא להסיק, שלשמואל נדיבות המדפיס היו אותן אותיות של ליסבון. גם סביר להניח שהוא עבד בבית הדפוס של אליעזר טולידאנו בליסבון, ואחרי יציאתו מפורטוגל עבר לפאס והביא איתו את ציוד הדפוס. דפוס פאס נחשב לראשון בכל אפריקה.

בסוף המאה ה-19 התחדש הדפוס העברי במרוקו ובמרוצת הזמן הוקמו בתי דפוס עבריים בכמה ערים גדולות בה. אשר לפאס — מלאכת הדפוס, שהופסקה בה מאז שנת 1522, התחדשה בשנות ה-20 של המאה ה-20. אחרי בחינת הספרים ודברי הדפוס שהודפסו בפאס מתברר, כי בסך הכול שמונה בתי דפוס בה השתמשו באותיות עבריות.

אתרים: פאס היא הבירה הרוחנית והדתית של מרוקו ובה השתמרה ה״מדינה״ בצורה מיוחדת והחיים בה תוססים ומגוונים. העיר משתרעת על גבעות וחומותיה רחבות ומוארות באור נגוהות בלילה. רובע הבורסקאים מיוחד במינו בעולם והוא אחד משווקיה של פאס המאורגנים על פי מלאכות וגילדות. במלאח של פאס, שהוא הראשון בממלכה, נוכל למצוא תוכן יהודי רב ומגוון: בית הרמב״ם, בתי כנסת – בית הכנסת של אבן דנאן(המשמש כיום כבית מלאכה לבנות ערביות) היה של ה״תושבים״, ולצדו בתי כנסת של יוצאי ספרד, בית העלמין הוא מן העתיקים ביותר במרוקו. בעיר החדשה גרים שרידי הקהילה וניכרת בה ההשפעה הצרפתית.

עמוד 3 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930